רקע
מנחם מבש"ן
יִשְׁרָאֵל בָּעַמִּים

 

א    🔗

שנאת העמים את ישראל עתיקת־ימים היא מאד, לא ראינו ראשית לה ואחריתה מי ישורנה; רק את פניה תשַנה בחליפות העתים וכליל לא תחלוף. ולפי שַנות העמים את דרכם עמָנו בעלות השנאה או ברדתה לרוח היום, כן תשמענה אזנינו עצות שונות במה נוכל לה להסירה מעלינו. בשנות הששים למסה"נ, בעבור רוח נדיבה על המושלים ועל עמי הארץ לתת ליהודים היושבים בקרבם חנינה ורחמים, יעצונו דורשי טובתנו מאחינו ומבני הנכר לבקש קרבת שכנינו אשר רחקנו מהם – או אשר רחקו ממנו – ימים רבים כאלה לשנות מעט מעט את דרכינו אשר היו מבדילים בינינו ובינם מאז מקדם, למען יהפך לבבם גם הם עלינו לטובה, כאשר החלו לעשות. בהיות אחרי כן, מקץ שנות מספר, רוח אחרת בארץ השנאה לישראל נעורה ביתר שאת ויתר עז כיום הזה, נשמע את הקול מדבר אלינו בלשון אחרת: סורו, הֵעלו מסביב, כי הרביתם לגשת… – ואנחנו לא נדע מה נעשה ואם נשמע לקול הראשון או לקול האחרון, איזה הדרך הטוב ונלך בו? או היש עוד מוצא אחר טוב מזה ומזה?

רבים ידרשו ויתורו לדעת מה סבת השנאה הזאת ומה שרש דבר נמצא בה: הבמחיה וכלכלה יסודה? הלא אז היו ראשי צוררינו הסוחרים הקטנים והפועלים מבני עם הארץ, אשר יֵצְרו צעדיהם מפני אנשי מלאכתם היהודים המסיגים את גבולם, ולא הפקידים, הכהנים, המורים, הסופרים וכאלה אשר לא ידעו ולא יחושו את התַּחרות בשוק החיים, כי לחמם נתן, מימיהם נאמנים גם בצוק העתים. או האם מאת הבערות תהיה נסבה, כדברי אחדים מסופרינו השאננים המחכים ליום אשר תמלא הארץ דעה ותמה שנאת איש לאיש ועם לרעהו מן הארץ? הלא אז לא היו שטקר, רוהלינג ודרומן ושאר כנותהון מסיתים את העם ביהודים, ולא התנגפו רגלי המלומדים האלה בעברם מעיר לעיר וממדינה למדינה עבור ודבר במקהלות וחמת עכשוב תחת לשונם; הלא אז לא היו כת"ע אנטישמיים וכתבי שטנה בארץ־כי העם לא ידע לכתוב עמל – ולא היה למליצינו ורָבי ריבנו מעשה אשר יעשו, “נסתלק הקטיגור – נשתתק הסניגור”; הלא אז ישבו שטקר, אהלווארט ורוהלינג וכל הנחשים השרפים המנשבים את עם עולם, שקטים ושאננים איש במכונו ישוב וכתוב ספרים להגן על היהודים ולהוכיח לעם ישרם, ועם הארץ היו מקהילים עליהם, על המשכילים האלה, את כל העדה, מתדפקים על דלתותם ומבקשים תחבולות להפוך לבם לשנוא את היהודים גם הם. אנחנו הלא נראה את ההפך: כי בכל עת ובכל מקום היו שונאי ישראל ראשי עם הארץ, משכיליו וחכמיו והם הסיתו בו תמיד את ההמון הנבער מדעת יביאו בלבו רוח קנאה ושנאה. גם הנה עינינו הרואות, כי בארצות אשר יושביהן עלו במעלות ההשכלה על יושבי ארצות אחרות, שם תעלה השנאה ותגבר חילים גם היא: בגרמניה ובאוסטריה גדולה שנאת העם לישראל מאשר ברומניה וברוסיה. מבלעדי זאת – העוד לנו לבקש אותות כי אין לאהבה ולשנאה, אשר ברגש יסודן ולא בשכל, דבר עם השכלה או עם בערות? גם הדת, גם הסבות האחרות אשר בקשו ומצאו, איש לפי רוחו, אינן מתאימות עם הליכות הדברים והמעשים אשר נתבונן בהם בינה יום יום, בכלל אין לנו לבקש סבה מיוחדת לשנאת העמים את היהודים, כי זה כל האדם.

בלב כל חי קשורה אהבת נפשו, ולה שני פנים: מעֵבר מזה אהבתו אותו ומעבר מזה שנאה לזולתו הקרוב אליו, אשר חשבהו לאויב לו באשר הוא דורש טוב לנפשו וחפץ רעהו איננו שוה לו לשית אליו לבו. את הרחוקים ממנו אשר אין לנו דבר עמהם, לא נשנא ולא נאהב, כאשר לא יאהבו ולא ישנאו יושבי אירופה את בני צ’ילי או קונגו, כי לא יהיו למפגע אלה לאלה; ואת הקרובים אלינו מאד, שארי בשר או אנשי חסד המיטיבים עמנו, נאהב בגלל אהבתנו את נפשנו; אך את הקרובים אלינו בכל גבולנו והם זרים לנו ולא קרובים ללבנו נחשוב כאויבים לנו, כן נהיה להם. זאת תורת מלחמת החיים וזה דבר שנאת איש לאיש ועם לרעהו.

ואולם ישנן סבות הנותנות ידים לרגש האהבה או השנאה להתחזק או להתרופף בין היושבים יחד, והן – ההתחברות וההכרה או ההתנכרות.

כי ישבו אנשים יחדו בכל דרכיהם יסכינו, ימצאו חפץ איש ברעהו ואחר תקשרנה נפשותיהם נפש בנפש ודבקו איש באחיו לאהבה שיסודה גם היא באהבת־נפש, וכי יפָּקד האחד – ועגמה נפש רעהו אשר הסכין עמו ימים רבים. והאנשים אשר הם רחוקים זה מזה, או שכנים קרובים אשר לא יראו איש את אחיו ולא יסכינו יחד, יֵחלק לבם ורוחם זרה איש לאחיו, והזרות הזאת אחות היא לשנאה, אשר תולד מעתה על נקלה בגלל איזו סבה שתהיה וכפשע בין האחת ובין השנית. – גם אם ישבו בני שבט, משפחה או עם אחד ימים רבים בקרב אנשים זרים, יט לבם אחריהם ותגדל אהבתם אותם מאהבתם את אחיהם עצמם ובשרם אשר אין להם שיח ושיג עמהם. סוף דבר הדעת וההכרה אֹרח לאהבה, ובסתר פנים ירחק גם הלב.

המשפט הזה ירָאה לעין בדרכי החיים, בין איש לאיש ובין ישראל לעמים, ועליו ירו המחוקקים אבן פנתם בחקים רבים, אשר היתה מגמת פניהם בם לחזק רגש האהבה והאחוה בין בני כל העמים.

האם, אשר זרעה תמיד לפניה עמה, גדולה אהבתה את פרי בטנה מאהבת האב, אשר בחוץ מלאכתו; יש אשר ישליך איש את יוצאי חלציו אחרי גֵווֹ כי יקח אשה חדשה, כי ירחק נדוד או כי יעבור עליו כל דבר. האשה לא כן; על כן גם הילדים יאהבו את אמם מאביהם. לעמת זה תאהב המינקת את הילד אשר טפחה ורבתה, והוא – אותה, מן האם אשר לא עמלה בו ולא גדלתו, גדולה האהבה בין אבות והבנים האוכלים לחמם במסכנות על שלחן אחד, מאהבת הבנים האמונים מנֹּער עלי תולע וכל תענוגות בני אדם בבתי אומנים בארץ מרחקים, גם כי יכלכלום אבותיהם במח עצמותיהם ובדם לבבם; ובגלל הדבר הרע הזה, אשר החזיקו בו אחינו יותר מבני הנכר, מופתיהם, רבים כיום בילדי העשירים, בני בלי תרבות ומֶמר להוריהם… – איש ואשה, גבר ועמיתו או חתן וחותנו כי ישבו יחדו ימים רבים יקשה בעיניהם הפָּרדם לעת קץ, גם כי לא חדלו מביניהם רגז ומדנים. האיש יאהב את ארץ מולדתו ואת המקום אשר הוא יושב בו את האנשים אשר שכן בתוכם ונפשו תדבק אחריהם גם אם לא טוב עמם. גם אם נשר בתוכם עמל ותלאה. אחינו הנוסעים מארצות מזרח אירופה אל עבר הים הגדול, אחרי אשר לקח מהם כל משען לחם, יוצאים ממקומם בלב קרוע ומֻרתח, אחרי כן עיניהם אל ארץ מולדתם ימים רבים, את אזכרתה ישימו כחותם על לבם ולשון עמה תמיד בפיהם. גם מעולם אהבו היהודים את ארצות מולדותיהם בכל הרעות אשר עברו על ראשם בהן כל ימי הבינים: עם הארץ הפך ידו בהם כל היום, הכהנים המיטו עליהם רעות עד אין מספר ויתנום לזעוה בעיני העמים, המושלים והשרים שחקו בם צפור וישליכום ממשכנותם ככלי אין חפץ בו, כמעט קראו להם לשוב – למען הגרש שנית אחרי נצלם אותם – מהרו לשוב לקול הקורא, אף כי ידעו מראש כי בגוים ההם לא ירגיעו וכי נכונו להם נדודים כאלה וכאלה בימים הבאים. ומי תאר את כל ענותם ואת כל החרדות והמוראים והמסות הגדולות אשר נֻסו לרצונם בספרד מהחל תקופת האנוסים עד גלותם גלות שלמה (קנ“א–רנ”ב), על בלי חפצם לצאת מארץ הדמים זאת!

העשירים ובעלי האחוזות לפנים היו יוצאים ובאים בתוך העם, הונם לא היה להם חומת זהב סביב, יומם לא חתמו למו, דלתיהם לאורח פתחו והעניים היו מאוכלי שלחנם – לא בבית המבשלות בין השפחות והטבחות, כי אם על ימינם ליד שלחנם כאחד מבני ביתם, גם בבית גם בחוץ לא התבושש העשיר לקחת דברים עם אחיו העני ועם אנשי מלאכתו; בהיותם קרובים איש אל אחיו קרבו גם הלבבות ועל כל פשעים כסתה ההתחברות; על כן לא שנאו העניים ובני העם את העשירים, אף כי רבים מהם לא היו טובים אז מעתה וגם הכבד הכבידו את ידם על אנשי מעשיהם. והיום שִנו בעלי ההון את דרכם עם בני עמם; תחת אשר לפנים היה עשרם צפון אתם בבית, האדרת ולשון הזהב טמונה בתוך אהלם ופניהם הולכים בתוך העם, ירָאו עתה עשרם וכבודם על פני חוץ (והנסתרות – לה' אלהינו..), על לבושם, מרכבותיהם, מזוזות בתיהם ושעריהם, ופניהם ולבם – להם ולבניהם ולאלילי כספם וזהבם; העשיר לא יתערב בשכניו ובבני עירו ובכל המָּך מערכו, לא יכיר דרכיהם ובקהלם לא יחד כבודו, המשרתים אבירי הלב קיר ברזל בינו ובין הבאים לשחר פניו; שכיריו לא יראו פניו גם בהקראם לעשות מלאכתו או בבואם על שכרם, כי איש מעשהו בינותם; לאחיו האביון ישלח נדבתו החוצה, ולרעב יפרוס לחמו בין שְׂפַתַּיִם, לא תגע יד ליד ולב ללב. על כן רחב עתה הפרץ, גם בישראל גם בעמים, בין בעלי ההון ובין בני העם, ועל כן גבר הסוציאליסם במקומות רבים עד להשחית וגם בישראל פשה הנגע הזה.

בצאת ישראל ממצרים היה אדיר חפץ מנהלם ומחוקקם לעשות אותם לגוי אחד בארץ אשר ינחלו, גוי אשר כל בניו יהיו בעיניהם משפחה אחת, כענפי עץ המתפרדים למעלה ומתלכדים יחד בגזעם ובמצבתם; על כן שם להם לחק להקהיל את העם האנשים והנשים והטף לעתים מזֻמנות אל מקום אחד, אל המקום אשר יבחר ה‘; לעלות כלם מכל קצות הארץ שלש פעמים בשנה לֵראות את פני ה’, להביא שמה איש איש מתנותיו תרומות ידיו ולאכול בשערים העשיר והדל, האזרח והגר יחדו; לָכֹס על שה הפסח אגודות אגודות יחד ולאכול אותו בבית אחד חברים, ועוד חקים ומשפטים כאלה אשר כוננו כלם למטרה אחת: לחזק את האחוה ואת ההתחברות בין כל פנות העם. – גם ליקורג מחוקק השפרטים, אשר יצא בעקבות מחוקקנו ברֹב חקיו1, בחפצו לחבר את כל יושבי אשפרטה האזרחים איש אל אחיו בעבותות אהבה, יסד עליהם לגדל את בני העיר מנעוריהם המונים המונים יחד בבתים עשוים לדבר ולא בבתי אבותיהם, לבל תעצרם אהבת הורים מֵחָרֵף נפשם למות בעד ארצם ועמם; ועל הגדולים שם לחק לאכול ארוחתם יום יום בקהל רב על שלחן אחד מן המלך ועד אחד העם.


 

ב    🔗

עתה נשובה ונראה את דבר שנאת העמים לישראל.

ההשכלה, בפָרצָהּ בארץ, תפריד בני אדם איש מרעהו, תציב גבולות בין איש ובין אחיו ובין גֵרוֹ בהַרבוֹת דרכי המחיה והכלכלה וארחות החיים; על כן יש אשר יֵשבו שכנים קרובים יחד ימים רבים ודבר לא יהיה להם איש עם אחיו. כל האגודות והחברות לא תועילנה להקים את האחוה בקרב בני האדם וליחד לבבם לאהבה איש את אחיו, כאשר לפנים בטרם תהיינה האגודות בארץ, בעוד היות כל יושבי מקום אחד לאגודה אחת גדולה. ובארצות אשר לא הרבו לעלות במעלות ההשכלה, או בערי השדה בחצרים ובכפרים, לא יתפרדו יושביהם הרבה במעשיהם ובדרכי חייהם וגם בלבותם; שם גם היהודים יושבים לבטח עם עם הארץ ואיש אחיו לא יָצֹרוּ.

יש אשר נשמע את הסופרים אשר ברוסיה אומרים: העם הרוסי טוב־לב הוא ושנאת היהודים רחוקה ממנו, ואמנם אמת הדבר, אך כזאת יוכל איש לאמר גם על הרומנים, הגרמנים והיונים ולא יחטיא; כי כלם לא שונאים המה ליהודים היושבים בתוכם בכפרים או בערים הקטנות, מקום אשר כל יושבי הארץ קרובים זה לזה במשכנותם ובמשלח ידיהם. לפנים ישבו היהודים ברומניה בקרב עם הארץ בהשקט ובבטחה ולא נפקדו רע כי אם לעתים רחוקות מאד בערים ולא בכפרים; גם כל התלאה אשר מְצָאָתַם בדור האחרון לא מידי העם היתה להם כי אם מידי הממשלה ומשרתיה הרשעים. בכל אשר גרשו מהכפרים באכזריות רָשע לא שמחו שכניהם האכרים לאידם ולא עזרו לרעה, ולהפך, פעמים רבות בקשו להציל אותם ואת רכושם מידי השוטרים האכזרים ויהיו סתרה להם על אף הפקידים אשר דִמו לתת בידם נקמות בשנוּאֵי נפשם. – וכי יבאו אנשי בליעל והסיתו את עם הארץ ביהודים להכות ולהחרים ולשלול שלל, יתחכמו להם בראשונה להַחֲרוֹת אפם בדברים בוערים באש קנאת דת ולשפוך עליהם רוח עִוְעים, ואם באלה לא ימצאו חפצם – ימַלאו אותם שכרון למען יֵהפך לבבם אל אנשי שלומם לשנוא אותם ולהתנפל עליהם; ואחרי הרעש, בצאת היין והאש הזרה מלבם, ישובו ושִׁחרו שלום את מֻכֵּי ידם ונקוו בפניהם על אשר עשו והצטדקו לפנים לאמר: השטן הסיתנו לבלעכם חנם ולא רוחנו – ככל אשר ראינו ושמענו לעינינו בימינו.

בימי לחוץ אנטיוכס אפיפנס את היהודים על אדמתם, ישבו יהודים רבים באנטוכיה וביתר ערי סוריה מימי סליקוס הראשון ויאכלו את טוב הארץ ולא אֻנה להם כל רע. רק בערים אשר על גבולות ארץ ישראל, אשר ישבו בהן היהודים והגוים יחדו, היתה רוח רעה בין יושביהן; כי היונים ויתר הגוים שכני ישראל הרעים מימי הבית הראשון, הרחיבו מושבותיהם הלוך והרחב מגבולות הארץ ולפנימה סביב וילטשו עיניהם לארץ ישראל כֻּלה להיותה להם למורשה, ובראותם בגבורות החשמונאים כי תוחלתם נכזבה, קמו על היהודים היושבים בתוכם להחרים ולהשמיד; כאשר נִצתה חמת הכותים וכל גויי העֵרֶב יושבי הארץ (אשר חשבו נפשם כאדוני הארץ כל ימי הָשַׁמָּהּ, ימי גלות בבל) בראותם כי שבו אליה האדונים הראשונים, ולא חדלו לטמון להם מוקשים ולהכות אותם בלשון לפני מלכי פרס ואחר – לפני אלכסנדר הגדול.

בימי עלות הרומים על ארץ ישראל, גם בהיות המלחמה, גם אחרי נפול ממלכת ישראל, בין חרבן ירושלים וחרבן ביתר, וגם אחרי כן, ימי צרה ומצוקה ליהודים, ישבו יהודים ברומא ובערי איטליה וירעו כבשים יחד עם אריות במעונם ויהיו שלמים אִתם.

בכל ימי הבינים וגם בראשית העת החדשה מצאו את היהודים באירופה צרות רבות ורעות, ובארץ הקדם, אשר נמלטו שמה פעם בפעם בהמון רב או במתי מעט, נחו שקטו מסבלותם וגם ראו חיים טובים בקרב יושבי הארץ. יען מה? יען אשר ברֹב ארצות אירופה לא הרבו היהודים לשבת בקרב עם הארץ בערי השדה – עבודת האדמה היתה עצורה להם מראשית ימי הבינים – כי אם בערים בשכונות לבדם, אשר הושיבו אותם בהן מדור דור או אשר בחרו להם המה (כי גם בימי קדם בחרו היהודים מקומות לשִבתם לבדם בערי הגוים) בחפצם להבָּדל מבתי הנוצרים וממשכנותיהם למען יהיו הם ובתיהם שלום מפחד ולא יקרב אליהם המשחית לנגוף – ותהי להפך, כי אז היו תמיד כזמורת זר בעיני עם הארץ, ומשנותיהם העומדים לבדם היו להם למטרה לעלות עליהם כשואה ולהַשִׂים עלינם נוֵיהם. לא כן בארץ הקדם, ששם ישבו היהודים ועם הארץ יחדו בערים ובכפרים ויעבדו גם את האדמה, וכל אשר עשו עם הארץ הם היו עושים. ואולם גם באירופה לא גדלה שנאת העם לישראל כשנאת המושלים והכהנים אותם. בהִגָרש היהודים מערי מושבותם בימי הבינים (למשל, בצרפת ובאשכנז במאה הי"ד אחרי המגפה השחורה) נקראו פעם בפעם לשוב, לא רק על פי המושלים, אשר נשאו נפשם למס היהודים בבוא רצון באוצרותיהם, כי אם גם ברצון עם הארץ, אשר זכרו אותם וינהו אחריהם ויאמרו “מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל”, ואף כי נשבעו שבועי שבועות, מדי גרשם אותם, לבלתי תת לאיש יהודי מִדְרַך כף רגל בארצם עד עבור מאה או מאתים שנה. על כן נראה בימי הבינים תמיד המראה המוזר הזה: פעם בפעם התנפלו עם הארץ על היהודים להשמיד להרוג ולאבד – בהסית אותם הכהנים בם – ועוד מעט נהפך לבם בקרבם וישובו וישחרום רצון. גם בספרד ארץ הקנאות רַבּת עמלו הכהנים והנזירים בדורות האחרונים שלפני הגרוש לשית איבה בין הנוצרים ובין היהודים. וכאשר חדלו לפַחת עליהם באש קנאתם נחה שקטה כל הארץ; וגם אחרי הַגְלוֹת אותם גלות שלֵמה (רנ"ב) בעצת הכהנים, ראו אלה להם דבר נחוץ לתת על השעיר המשתלח עוד עונות חדשים ויבדו מלבם חליפות מכתבי מרד ומעל בין “חמור” ראש הרבנים היהודים בקונסטנטינופול ובין ראש היהודים הספרדים, להחרות עליהם אף עם הארץ או לכפר פניהם, כי אכן לא כלם היו שבעי רצון מן הגרוש הזה. – לעומת זה לא אספו אחיהם את הגולים האלה בכל מקום בזרועות פתוחות; גם לפני הימים ההם, בימי הריב"ש, לא אבו עדת היהודים באלגיר לאסוף אליהם נדחי אחיהם מן החוף, וכן היהודים הספרדים במקומות מושבותיהם החדשים התנכרו לאחיהם אשר החישו מפלט להם מרחוק ויקומו להם לשטן, מימים ראשונים עד ימינו אלה…

בשנות המאות הראשונות למסה"נ ישבו היהודים בארצות פזוריהם יחד עם הגוים שכניהם ויעבדו את האדמה ויתחתנו בהם, שנאה וקנאה לא היו ביניהם; עד אשר החלו הכהנים הקתולים לזרוע זרע המשטמה בלבות העמים על היהודים. ותהי ראשית דרכם לנכר את העם הזה ולשום קיר מבדיל בינו ובין בגוים שכניו, ויגזרו במועדיהם גזרות על היהודים מעין גזרות “שמונה עשר דבר”: לבלתי התחתן היהודים בנוצרים, לבלתי תת אותם לעבוד את האדמה, לבלתי שבת יהודים יחד עם עם הארץ כי אם במושבות לבדם בשפלת העיר, לשום אותות על בגדיהם למען יכירום כל רואיהם ויבדלו מהם, לבלתי היות ליהודים עבדים ושפחות מעט הארץ (כי התיהדו רבים מהם אחרי אשר הסכינו בבתי אדוניהם אל חקות היהודים, יאמינו הכהנים כי היהודים עושים בזדון לצודד נפשות), לבלתי תת ליהודי משרה ופקידות ולבלי התרפא ביד רופאים יהודים, וכאלה. כל החקים האלה כוננו למטרה אחת: לשום את היהודים לעם בודד ולהפיר את האחוה בינם ובין עם הארץ אחרי אשר יתנכרו להם ברחקם מעליהם. והחצים האלה קלעו אל המטרה ולא החטיאו ומַחץ מכתם נושאים אנחנו בחיקנו עד היום הזה. כי רחב הפרץ בין ישראל לעמים ותגדל ביניהם ההתנכרות ועמה גם השנאה מדור לדור עד אין מרפא; וההתנכרות הזאת נתנה מקום לכל ההגדות המוזרות ואמונות שוא ותפל בלבות בני העמים על היהודים, אשר מנה אותן אחת לאחת איזידור לאָב בספרו “היהודי באגדה והיהודי בדברי הימים”. – ויש אשר לא אבו הכהנים בקנאתם ובקצר רוחם לחכות לתוצאות החקים המבדילים ולפעולתם בשנואי נפשם, כי ארכו להם הימים, וימהרו ויחישו את הקץ, כאשר עשה קירילוס באלכסנדריה (מת 444 למסה"נ), אשר השליח את האספסוף והנזירים בראשם בעדת היהודים, יושבי העיר הזאת זה שבע מאות שנה. להשמיד להרוג ולאבד ולחלל את בתי הכנסת, וכאשר עשו רבים מרעיו בימים ההם במקומות אחרים.

בעת החדשה אמנם עברו רב החקים ההם כמוץ לפני רוח היום, אך השנאה לישראל נשארה בכל תקף בתוך השרים והפקידים, הכהנים, המורים וראשי עם הארץ, שהם אינם יוצאים ובאים בתוך העם – ואף כי בתוך יהודים אשר להם לא יתנו פקודות כאלה – כי אם עומדים על משמרתם לבדם איש בחדר עבודתו ואיש לפי פקודתו, ובעתות המנוחה והשעשועים יתחברו איש למינו. אלה הם נושאי דגל ההשכלה – ומאלה גם יצאה או חֻדשה השנאה לישראל בימים האחרונים עד היום הזה.

וכי יקרה מקרה אחד האנטישמיים לדעת איש יהודי פנים אל פנים וראה כי גם היהודי איננו מקרין מפריס וכי גם הוא נברא בצלם ולבב אינש אתיהיב ליה – אז ישנה דעותיו בכל או בחלק, ויש אשר יוסיף לשנא את היהודים ולשטנם, אך לא את היהודי שלו.. או יאהב את היהודי שלו רק לא את כל היהודים אשר אינם נגד פניו – הלא הדבר הזה מעשים בכל יום. גם לנשי העם עשר ידות בשנאה לישראל מאנשיהן, שהם יוצאים ובאים באנשים ודבר להם תמיד גם עם בני עמים אחרים מפני התחברות והדעת פנים אל פנים ינוסו צללי השנאה והוסגו אחר הגבולות והגדרות; והנשים, שכל כבודן פנימה, לא תבאנה בחברת יהודים או יהודיות כי אם לעתים רחוקות ואין להן יכלת לראות בעיניהן כי אין יסוד ושרש לכל דברי השקר ומשפטי ההבל הקשורים בלבן על היהודים, מורשת אבותיהן או מוריהן, כי על כן הנשים ברֻבן מחזיקות בתורת אבות ומשַמרות נחלת קדומים שכם אחד על הגברים.

החקים הטובים אשר נִתנו ליהודים לפני דור אחד בגרמניה ובאוסטריה, היו להם כמו אכזב; בספר משפט המלוכה נכתבו החקים האלה בספר החיים “נמחו אותיותיהם מלה אחר מלה” ועקבותם לא נודעו. לו נחשבו היהודים בארצות האלה אזרחים באמת לבלתי הבדל ביניהם ובין עם הארץ לכל דבר, לו נִתנו להם פקודות לאיש איש לפי כשרונו בלי להביט אל מקור מחצבתו, כאשר בצרפת ובאיטליה, כי אז נפגשו יחדו יהודים ונוצרים תמיד בכל דרכי החיים, לא רק בכפרים ובערים הקטנות כי אם גם בערי הבירה, במרומי קרת בקרב אנשי מעלה, אז ישבו שופטים יהודים ונוצרים יחדו בבתי משפט ומורים – בבתי הספר, אז ירדו לשערים שרי צבאות יהודים ונוצרים יחדו ויסכינו איש את אחיו והקנאה והשנאה כליל חלפו, כאשר לא ישנא איש את אחיו ואת בן עמו גם בימי טובה גם בימי רעה, – ואז נמחה אבן ישראל ויתפורר מעט מעט עד היותו ברב הימים לאבק פורח, השִכּוֹנוּ מעלינו בשנים־שלשה דורות תלונת “הנה עם בני ישראל רב ועצום”, כאשר סרה התלונה הזאת בצרפת במאת השנים האחרונות, באין לה מקום עוד…

סוף דבר: שנאת עולם, שנאה גלויה או כבושה בין כל עם ועם משפחה ומשפחה שבט ושבט הבאים איש בגבול אחיו ואינם מתערבים יחד; לא תחדל כי אם בהיותם רחוקים זה מזה הרחק מאד לכל דבר, עד בלי נגוע איש בנחלת רעהו, או בהיותם לאחדים בהתבוללם יחד התבוללות שלמה עד לשכוח חשבונותיהם הפרטיים וזכרונותיהם הראשונים ועד היות לכלם שפה אחת ודברים אחדים. לב אחד משא־פנים אחד. גם בין ישראל לעמים לא תסור השנאה כי אם בהיות ישראל לעם בודד בארץ אחרת או בהתבוללו בעמים שכניו לבלתי השאיר שריד לזכרונותיו, לתקוותיו ולעתידותיו. ואולם שני הדרכים האלה לא יתָּכנו בגוי כֻלו גם לא היתה זאת מעולם בישראל (כי משא־נפש מחוקקנו הגדול “וישכון ישראל בטח בדד”, לא יצאה מעולם לפֹעל), אך יוכלו להַשות גם שניהם בקצה העם. על כן אין כל דרך להסיר מעלינו את השנאה כֻלה, כי אם לרופף אותה ולהקל את עֹל סבלה, וזה כל עמל הדורשים טוב לעמם ולנפשם מאז נִתּן להם לב לדעת ועינים לראות את מצבנו בעמים עד הימים האחרונים אשר התעוררה שנאת עולם בכל עֹז להזכירנו מה אנו ומה חיינו בגוים. אז יחלק העם, כל אשר עיניו בראשו (מלבד התמימים ושאינם יודעים לשאול, אשר כבר הסכינו אל שנאת הגוים ואל בּוּזָם כהַסְכין כל חי לכֹבד האויר ולַחצוֹ), לפלגות חדשות גם ישנות אלה יעצו להרחיק את המטרה או את קָצֶהָ מנגד החצים אשר כוננו אליה, אחרי אשר אין לאל ידנו להסב מעלינו את החצים: לצאת מעט מעט לשוב אל ארץ אבותינו ואל כל קדשי בני ישראל אשר רחקו מהם בגולה; ואלה – לרַקעה ולמוגגה עד אשר יעברו בה חִצי המורים ולא תהיה למפגע להם: לעזוב את דגלם הם או בניהם – אשר יטו אותם לדרך זה ברוחם אשר יתנו עליהם – ולשום קץ לכל צרותם, כפלוני אשר יעץ לכרות ראשו למען יֵחלץ מכאב שִניו. ואשר אין להם אֹמץ לב להניח את מקומם וגם הרחק לא הרחיקו ללכת עד לתת את הכל כֹּפר מנוחתם, יאמינו אמונת אֹמן, או אמונת אנשים מלֻמדה, כי השנאה לישראל היא כצל עובר וכי ההשכלה תהפוך ברב הימים שפה אחת ולב אחד לכל העמים לאהבה את ישראל; ובין כה וכה הם פוסחים על שתי הסעפים, נמוגים הֵנה והלום, נלחמים בכתבי־עתיהם בלשון עם ועם “על זכיותינו”, מתאמצים בכל כחם להשיב לרשעים כרשעתם ולהראות את האנטישמיים באותות ובמופתים מן התורה, מן ההגיון ומדברי הימים כי לא כנים הם וכי לא לנכח האמת והיֹּשר דרכם, עד אשר תגבר ממשלת האור על החשך ושונאינו יהיו אנוסים לאהוב אותנו ולשום אותנו בבנים במהרה בימינו; וכה ילחמו וכה יוסיפו באמונתם ובתֻמתם, יאמינו וילחמו, ילחמו ויאמינו, וצדיקים באמונתם יחיו…

מי מהם יצדק? למי אחרית ותקוה, למי עתידות? – הזמן הוא יורה דעה ו“דברי הימים ישפטו תמים”.



  1. הלא המה: להיות לכל העם נחלה באדמת העיר חלק כחלק לבלתי מכור איש את אדמתו לצמיתות ולא תסוב נחלה מאיש לאיש להעשיר את האחד ולרושש את השני; לבלתי היות מטבעות כסף וזהב בכל גבול אשפרתה ולא יִפתה לב העם אחרי הון ועֹשר וכלי חמדה וכל מנעמי החיים; לצאת האנשים בצבא, כל אזרח מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ששים שנה; לבלתי תת משרה ופקידות כי אם לזקנים מבני ששים שנה ומעלה, ועל הצעירים להדר פני זקנים, לכבדם ולקום מפניהם בראותם אותם, וכאלה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!