רקע
מנחם מבש"ן
הַאִם אֵין עֶזְרָתֵנוּ בָנוּ?

בימי שקט ומנוחה ינוח כל דבר על מקומו, עליונים למעלה ותחתונים למטה, לא יבא איש בגבול אחיו ולא יקרבו זה אל זה. אך ביום קדים בצאת הרוח מאוצרותיו והיה לסער מתחולל לנער את הכל על פני הארץ, או בהמיר ארץ ביום הרעש ומוסדותיה ירגזון, אז ינועו ויזועו כל רגעי ארץ בכל מקומות מנוחתם, ההרים ירקדו כאילים, עצי השדה יחרדו יניעו ראשם, האלונים הרמים ישחו ־ הגבוהים ישפלו והשפלים יגבהו ורחוקים יקרבו זה אל זה והיה ערב רב מאד.

בדור האחרון, בימים אשר נחו היהודים בארצות רבות משנאת הגוים ומקנאתם, היתה המנוחה הזאת כקיר מבדיל בין אצילי ישראל שוכני מרומים בארצות המערב ובין המוני עמנו יושבי ארצות המזרח, ולא קרב זה אל זה כל הימים. המרחק במקום ובדרכי החיים והחלומות הנעימים אשר שעשעו נפשנו בהאיר אלינו שכנינו פנים כמעט, היו מבדילים תמיד בין עשירי ישראל וגדוליו אשר בארצות הנאורות, ובין העם ההולך קודר בלחץ העתים בשאר הארצות, וגם בין שני המעמדות האלה בארץ ארץ לבדה, אלה לא שמו לבם אל אחיהם העניים בכל מעשיהם והליכותיהם, כי דרכם ומגמת פניהם היו אל עֵבר אחר: נתון נתנו ברוח נדיבה לדברים אשר הסבו עליהם את עיני עם הארץ ומושליהם, למען הרחיב להם ולנחותם לפני גדולים; בתרומות כספיהם היו למשען למושלי ארצם במוסדות אשר כל ממשלה תוציא עליהם כסף מאוצר העם, ויהיו כמשקים את הימים ואת כל מקוי המים רק לא את נחלת עמם הנלאה. והעם גם הוא נשא דוּמם את קשי יומו ואת עֹל סבלו ולא דפק על דלתי נדיבים ולא השמיע בחוץ קולו. עד אשר התחולל סער גדול על ישראל ברוסיה בראשית שנות השמונים וירעשו משכנות יעקב ותרגז הארץ תחת הקרובים והרחוקים, השפלים והגבוהים, ויקרבו זה אל זה בחזקת היד. שועת יושבי השפלה עלתה והגיעה עד שוכני מרומים, והמה חרדו מכסאותם וישפילו לראות בעני אחיהם ולהמנות בראשי האגודות אשר נוסדו לקרא נדבות ולמסע את המחנות, ועד הימים האחרונים לא חדלו לעשות טוב וחסד עם אחיהם הנודדים ולשאת טרחם ומשאם, מסעיהם ומוצאיהם איש במקומו ובעירו, וביחוד בערי הגבול. אמנם רֻבי החסדים והטובות ההם היו כקצף על פני מים ולא השאירו אחריהם ברכה זולתי קרבת הלבבות הרחוקים וחושם את מכאובי עמם אשר לפנים לא ידעום; כי היו העושים והמעשים מבֹהלים ודחופים בכח מקרי הימים ההם. אך מתוך הסערות הופיעו שני אנשי חסד בישראל ומראיהם ומעשיהם לא כמראה הבזק אשר לא תשבע עין לראות, כי אם כשני מאורות גדולים אשר לא יֵאספו; שני כוכבים דרכו מיעקב ויפרשו אורם ומעשי צדקתם על עמם בשובה ונחת, בדעת ובחשבון, להיות תוצאותם לברכה בקרב ישראל ופרי חסדם למחיה לרבבות עם – הלא המה הברון הירש והברון רוטשילד, העושים גדולות בצדקות פזרונם, לא נשמע כמוהן בישראל ובאדם, המתאמצים להושיע את עמם איש לפי דרכו ורוחו ולפי עצות מהאנשים הקרובים אליו.

ואולם באשר האור שם הצללים, וגם המראה הגדול הזה יתן בלבנו שמחה ועצב גם יחד. זכור את רוח האלהים אשר התהלך במחנה ישראל לפני שנים ויעורר לב רבים לשאת נס ציונה, את הקריאות אשר קראו הצופים לעם השכם וקרא לפלס נתיב אחד ולא שבעה דרכים לגולי ישראל ולקבץ נפוצותינו אל מקום נאמן אשר יהיה מבטח־עז ליהודים וליהדות יחד; ואת אשר החרו החזיקו אחריהם רבים לעבוד את עבודת הקדש הזאת ביד חרוצים. ואולם אחרי אשר צעדו המאַשרים והמאֻשרים מספר צעדים על הדרך אשר התיצבו עליו, רפו כל ידים וכהתה כל רוח, אין מעורר ואין מתעורר לכלות את אשר החלו להוסיף אמץ לקנות נפשות בכל פנות העם לדבר הגדול הזה; אש אלהים שירדה ממרום שקעה והלבבות עודם נעים לאטם כאשר ינוע תְּלִי שעון בלא כח בטרם יעמוד; פה שבתה המלאכה כלה ושם עודנה דועכת כפשתה כהה. מעשים רבים נקטפו באבם, אגודות רבות ליש“א בטלו, ואשר עודן עומדות לפנינו ימעט מספר חבריהם ומתכנת תרומותיהם, ורב העם כאז כעתה עודנו עומד מנגד ואין חולה על גורל האומה ודואג לאחריתה. כי ראה העם כי קמו לו גואלים ויעזוב אליהם יגיעו; כאשר שמו כלם תקותם לפני שנות מספר על הגבירים והגבירות האנגלים כעבור הרנה במחנה כי קמו בלונדון מושיעים לישראל ולארצו! הלא כן דרך העם הזה תמיד להתעורר ולעמוד על נפשו בעת צר ומצוקה ולשוב למנוחתו בהיות הרוָחה עד ארגיעה. בעת הוחל להשיב לנו משפטי אדם אשר גזלו ממנו כל ימי הבינים, גדל משוש לבנו עד להשליך אחרי גו כל זכרונותינו ועתידותינו, קל מהרה נכחד עָצמנו ממנו ועינינו היו אך אל העמים ואל חסדם – עד אשר הָראינו לדעת במסות, באותות במוראים גדולים כי שוא תוחלתנו לחסד לאומים, ואז קמנו ונתעורר לבקש תשועתנו מקרבנו. והנה שלח אלהים לפנינו שני גואלים – וישובו כל ישראל וישליכו עליהם יהבם! גם גדולינו ברוסיה, אשר נצבו בראשונה כצר לרעיון היציאה ויאמרו לכבוש את רצון העם בחזקה, וגם אחרי אשר רצתה הממשלה שם את מעשי הדורשים לציון לא אבו לשית ידם עמהם, – הָשלמו עתה לרעיון הזה אחרי אשר הופיעה עליו עצת הברון הירש ויקבלו עליהם לנהל את מסעי בני ישראל ל”ארץ הכסף". רצון העם להטותו אל החפץ הדרוש, לא נחשב להם, ורצון איש אחד קדוש הוא להם, וכחו ועזרתו טובים וכשרים בעיניהם!

האמנם חסדי נדיב אחד או שנים שארית תקות ישראל המה, כחו וישועתו? היוכל עם גדול ורב, עם עתיק ימים, אשר עברו על ראשו עתים ומסות וצבא־חליפות, היוכל עם כזה לחבק את ידיו לשום תקותו על נדיבים כי יקימו את סכתו הנופלת? התהיה תפארתו על הדרך הזה? האם אין עזרתנו בנו? הן עם גדול אנחנו וכח גדול לנו, הלא הוא כמוס עמנו, צפון בקרבנו, אך ננסה נא להוציאו לאור! גדול כח העם מכח היחיד ויהי גם עשיר רב אוצרות. הנה נא התרומה הגדולה הזאת – תרומת הנדיב הברון הירש – אשר לא נשמע כמוה בישראל מיום גלותו מעל אדמתו וגם לא בעמים אחרים מאז הוחל לכתוב כל דבר גדול זכרון בספר. הנדבה הזאת דובבה כל שפה בישראל ובאדם. מאז נשמע דברה ראשונה בקהל לא חדלו לדבר בה ובנותן אותה בכל כה“ע הגדולים, כי אמנם הגדיל לעשות. אך הנדיב הזה הלא נגלה בקרב ישראל זאת הפעם הראשונה מאז החל העם הזה לדרוש לתשועת אדם, מאז גלה מעל אדמתו; ומי יודע כמה שנים וכמה דורות יעברו עד אשר יקום לישראל שנית נדיב גדל־חסד כזה. ועתה נדמה נא בנפשותינו, כי כל העם מקצה השיב אל לבו יום אחד לאמר: הנה אנחנו מוציאים שנה שנה רבבות אלפי כסף על חפצים לא ישוו לנו מאומה, במאכל ובלבוש, בבית ובכלים, בשמחות מרעים, בימי חגינו, במכתבים ובטלגרמות לברכה, גם הדל אשר לא תשיג ידו די מחית ביתו, לא ימעיט מהוציא שנים־שלשה שקלים בשנה על דברים אשר לא יחיה עליהם, נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים; הנה בנינו יוצאים מאתנו שנה שנה לאלפים לארצות רחוקות, ובצאתם יאַבדו הון רב ומעם ישראל יגרע גם הנפש גם הרכוש, כי רב היוצאים האלה יתבוללו בימי דור אחד או שנים בגוים אשר יבאו שמה, כנחלים קטנים הנבלעים בים הגדול ולא נודע כי באו אל קרבו: הלא טוב לנו לשלוח נדחינו או מקצתם אל מקום אחד, למען אשר תבָּנינה הצלעות הנפרדות מגוית האומה והיו ברב הימים לגוף שלם ובריא אשר רוח חיים בו על הארץ, אל המקום אשר יהיו שם אבני מוסדות לבנין בית ישראל. – נדמה עוד בנפשותינו, כי כל העם בכל מקומות פזורינו קימו וקבלו עליהם לחשוך איש איש, כעשיר כדל, מן הוצאות העודפות, שקל אחד או שנים לשנה ליסד מושבות בא”י ובסוריה, והיה לאלף אלפים איש נותני התרומה – מיליון פרנק לשנה, מלבד אשר יוסיפו לתת איש כנדבת ידו. תרומת עניים כזאת תעלה בערכה על תרומת בעל הרבבות, שהוא נתן מספר מיליונים – אחת לאלף או לאלפים שנה – ולא יִשנה, ותרומת הרבים תנתן שנה שנה והיתה כמקור נפתח אשר לא יכזבו מימיו. גם הנה בבוא העשיר בכספו לישועתה לנו באה גם עצתו עמו לשום לנו דרך על פי דעתו ומחשבותיו, ויש אשר יהיה הטוב אשר נקבל מאתו שונה מן הטוב אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו – כאשר היה באמת בפעם הזאת – ; כי האיש האחד, גם כי היה חכם כדניאל, לא יוכל לדעת את העם, אשר איננו יושב בקרבו, להבין אל מחסוריו, משאלותיו ומשאות נפשו, ואנשי עצתו ואנשי מעשהו גם הם לא כל בית ישראל המה ומגמת פניהם ומחשבותיהם שונות מאשר לבני העם, לפי רחקם ממנו למקומותם ולדרכי חייהם. לא כן התאמץ העם כלו להושיע לו משלו.

החזון הזה לא יקום ולא יהיה לעולם אם נחכה עד אשר יתעורר העם כלו מלבו לעשות זאת, לאמר: עד אשר יִכּוֹנו יחדיו מבלי משים לבות אלפי האנשים הנפרדים במושבותם ובדעותיהם איש מאחיו, חפץ אחד ולמטרה אחת, – וקרוב אלינו הדבר מאד אם אנשים מעטים, תמימי דעות עם השואפים תחית הלאום, יתאמצו בכל כחם להעיר את רוח העם איש במקומו ולהכין לבבם לדבר הגדול הזה. אם אין כל עצה ותחבולה לעלות מן העם אל ההר: להטות לב עשיר לעשות תשועה גדולה לאחיו, לבד אם יעָרה עליו רוח ממרום, – יש ויש לאל ידנו להטות את לב העם לדבר טוב אם לא יחסר רצון נמרץ ואֹרך־רוח ויגיעת בשר. ואם כבד עלינו בתחלה להביא את החפץ הזה בלב רבים עד החִלם לעשות, הן יקל הדבר אחרי כן, כי לכל ראשית יש אחרית. דבר ידברו בראשונה אל הסלע או במטה יכוהו, וכי יתן מימיו לא יחדל עוד. בתת איש את התרומה הראשונה והיה לו חלק וצדקה וזכרון במלאכת הקדש – ושב ונתן בחפץ לב פעם בפעם, באשר הרבה העם להביא את תרומתו למלאכת המשכן אחרי אשר הוחל לעשות במלאכה; כי כן יהיה תמיד: הדבר אשר יש לאדם חפץ בו, פתוח יפתח לו את ידו, והדבר אשר יפתח לו את ידו פעם אחת ימצא בו חפץ מעתה והיתה ידו פתוחה לו תמיד. הלא הנה בא האות והמופת בשכבר הימים כי יכול נוכל לעורר את העם לחפץ אחד, ועודנו לנגד עינינו: החלוקה, אשר מיסדיה היו רבנים תופשי התורה, אנשים רצויים לעם, אשר קימו וקבלו אותה כמעט כל ישראל הם ונשיהם בכל מקומות מושבותיהם ואין בית אשר אין שם קופת מבעה“נ; גם החסידים וצדיקיהם מחזיקים במעוזה, אף כי המיסדים אותה בדור הראשון לא היו להם כי אם לצריהם. מעשה הצדקה הזה – אשר לא תמיד כלכלוהו בעליו בידים אמונות – עלה למיליונים רבים ויהיה למחיה לאלפי נפשות בא”י שנים רבות כאלה ופריו היה די והותר להושיב אלפי משפחות בא"י על האדמה לעבדה ולהוציא ממנה לחם לו חכמו השכילו זאת מיסדי החלוקה מאז היותה.

הרבנים וצדיקי החסידים מושלים עוד היום ברוח העם ומוצא שפתם קדוש הוא לרבבות אלפי ישראל, ובימינו לא רחקו עוד שתי המחנות וראשיהן איש מאחיו כקדם, ויש אשר קרבו זה אל זה ומלכות נוגעת בחברתה; ולו היה עם לבבם לדרוש לציון באמת ויעמידו מצוה על העם להרים איש תרומת כסף קטנה לשנה, למען תת מחיה ושארית בארץ אבותינו לעולים שמה לבנות את בית ישראל, כאשר דאגו לפנים לזקנים העולים שמה להנצל מגלגול מחלות במותם, כי עתה עשו תשועה גדולה בישראל בשנות מספר. אך להותנו רחוק רחוק הדבר הזה מלבם, וגם רוב הרבנים והצדיקים אשר דברו טובות בפיהם ובכתבם על ישא"י חובבי ציון הפונים אליהם, עשו זאת מפני הכבוד, ההפצר ושאת־פנים; כמעשה החכמים הגדולים אנשי השם, אשר לא מבני ישראל, עם סופרי העתים ההולכים לנוע על פתחיהם לקבץ נדבות פיהם על אודות האנטישמיים אשר יביעו להם בשפתי רצון דברי חן ואהבה על היהודים ודברי נאצה ודפי על צורריהם… לו היה לבבם זה להם כל הימים, כי עתה לא חכו עד פנות אליהם סופרים להציל דבר מפיהם, כאשר לא יחכו צוררי היהודים בדברים עד דרוש העם את פיהם וכאשר לא יחכו כל אשר רחש לבם דבר גדול וחפץ נמרץ עד אשר ינֻפח ברוח שפתים על האש העצורה בכליותיהם להוציא משם סביב אחד או שנים החוצה, – לאוהבים כאלה וכאלה מר לנו מר!…

ואם לעת כזאת שוא תוחלתנו לרועי ישראל אלה כי ישאו את דגל ציון לפני העם או כי יחרו יחזיקו בכל לבם אחרי הנושאים נס ציונה, נעזבה נא אותם עד די עדנא ישתנא, עד שיחפצו להעיר ולעורר את האהבה, ואנחנו נמהר נחישה מעשינו לעמנו בלעדיהם, – אם אין אש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. אך לא מאמרים בכתבי העתים לבדם נמצא חפצנו זה ולא מעל הבמה הזאת נטיף לעם וישמעו. כל עוד לא תהיה שפתנו שפת העם וכתבי עתים וספרים עברים – לחמם לנפשם אין תקוה כי יעשו דברי סופרים וספרים פרי בהיות לנו דבר אל כל הקהל. הן גם בעמים הנאורים, אשר סופריהם מדברים אליהם בלשונם וכתבי־עתיהם מונים מספר הקוראים לרבבות. לא יוכלו גם גדולי הסופרים להטות את העם לחפצם קל מהרה במאמרים כתובים, אף כי בישראל. אמנם טוב אשר נאחז גם בזה, כי לכל עת וזמן; גם דברי ספר ירעפו על לב קוראיהם נטפי מים על חלמיש צור, מעט מעט בקרב שנים יקרוהו, אבל עד אז תכלינה עינינו מיחל, ואולי עד כה ועד כה יגָרעו נטפי מים או יעתק צור ממקומו. דברים כתובים לא ימהרו דרכם ולא ישגיאו פעלם עלי אדם רב כשפתים דולקות; הלשון לבדה היא עט סופר מהיר ונמרץ הממהר לסל מסלות בלבות אלפי איש. הכותבים דבריהם על ספר יערכו מלים אל השכל ולא אל הרגש, אל בינת הקוראים ולא אל יצרי לבם, למשפט הקהל יעמידום כי עין מלים תבחן; על כן עליהם לכתוב במועצות ודעת, ברוח משפט ולא ברוח מליצה בצלצלי שמע. והדוברים על אזן שומעת, יכוננו חציהם אל יצר לב האדם, דבר החי יצא כברק חצו, על כן הנואמים יגבירו ללשונם במליצות נעימות או נמרצות המעוררות את הרוח. אם ימצאו הקוראים, איש איש באשר הוא שם, את דברי הסופר טובים ונכוחים, אם יבאו אמריו כמים בלבם או כאש ברוחם, לא יתגעש לבבם בכל זאת ולא יִתַּר ממקומו לקום ולעשות, כי השכל קר, מתעשת ומתנהל לאטו והידים מאנו לעשות. אך אם ידבר המדבר באזני העם ואם יצלח להטות את לבם בחלקת שפתיו או להרעישו בזיקות יבער, אז ימהרו השומעים לצרף מחשבה ודבור למעשה, כי הרגש נמהר ומתעבר, עִור וידים יש; גם כל פעל וכל מעשה רב העלילה והשאון שנעשה תחת השמש, מן הרגש מוצאו ולא מן השכל. כזאת ראינו באתונא הישנה, כי משלו המדברים ממשל רב ברוח העם ויטוהו בקסם שפתיהם לכל חפצם; ויש אשר פשעו המליצים האלה בעמם ויטוהו בתהו לא־דרך. כזאת ראינו בנוסעי הצלב בראשונה, אשר הסיע אחד הנזירים את כל המחנות ההן ברוח שפתיו; בכל מעשי האכזריות אשר עשו ליהודים בימי הבינים, כי רוח פי כהנים קנאים בוערים חולל תמיד סערות גדולות במשכנות היהודים. כזאת ראינו בימי יוהן הוס ומרטין לותר ובדורות שאחריהם, כי לא המה בעטם ובספריהם פרצו את הפרצות בחומת הכנסיה הקתולית ויעשו את אירופה התיכונה כמדורת אש, כי אם המטיפים המתהלכים בארץ, אשר הציתו תמיד אש קנאות בלבות שומעיהם וישיאום וישובבום וימריצום לעשות את כל המעשים ההם. כזאת נראה גם לעינינו ובימינו, כי רק בכח אנשי הלשון העוברים תמיד בערים עבור ודבר סרה על היהודים ועל היהדות באזני העם, גדלה השנאה לישראל בשנים האחרונות בגרמניה ובאוסטריה, אשר לא היתה כזאת לפני התחבר עט שקר עם לשון הוות; עד כי כמעט שישא אחד הצוררים מדברותיו בקהל על היהודים תרעשנה חומות בתיהם לקול הדובר וצללו לוחות החלונות ונהפכו בלהות על המנוחות השאננות – ככל משפטי ימי הבינים.

מות וחיים ביד לשון; וכמה פעמים ראינו כי בנשוא איש שפתים מדברותיו בקהל לישא“י לבשה רוח חדשה את הנאספים ותהי לפתע פתאם, ורבים מהם חברו נעשה לנשמע וימהרו לכתוב ידיהם לאגודות חו”צ. על כן אין דרך טובה וישרה לפנינו כי אם להבדיל אנשי תמיד, מטיפים מהירים, ולשלחם לעתים מזומנות מעיר לעיר וממקום למקום לדבר על לב העם, לא כאשר נעשה עד כה, אשר נשלחו במקרה, לעתים רחוקות, זעיר שם זעיר שם.

אחינו חו"צ בגרמניה, באוסטריה ובגליציה הגדילו מעשיהם שבעתים לו למדו אל דרך אויבינו ושלחו מטיפים מעיר לעיר בכל עת תמיד לדבר על לב העם, להסירם מדרך ההתבוללות ולהטותם לחבת ציון; תחת אשר ינסו להשפיע עליהם בכתבי עתים ובחוברות, אשר פעולתם בתוך הקהל איננה שוה ברב העמל וההוצאות.

אף לזאת עלינו לשום לב: הן רבים מאד בעם – גם בתוך החונים על דגל ציון – אשר ידעו עד כה מכל אשר לישא“י ולמושבות וליושביהן כי אם מעט מאד, שמועות רחוקות, כהות; גם הקוראים את הידיעות הבאות משם, במקורן הראשון, בכה”ע – והם אחד מאלף מכל העם – פרקים פרקים, יקראו וישכחו ברב הימים אחת אחר אחת ולא יוכלו לערוך להן דמות ותמונה שלמה והן הדבר אשר לא יַדָעֶנו האדם ולא קרוב הוא אליו, כמו זר יחָשב לו גם הוא, כאשר יאמר משל־העם: “הרחוק מעינינו – יסור גם מלבבנו”. לו היתה המצוה על כל איש ישראל לעלות ולראות בחייו את ארץ אבותינו, כאשר היתה המצוה על המושלמים בדבר עיר קדשם מָכה, ועלו חסידינו וחרדינו ורבנינו וכל העומדים מנגד לישא“י ובאו למושבות אחינו וכל יקר ראתה עינם שם – כי עתה הביא הראיון הזה בעקבותיו מעשים רבי עלילה בקרב העם. ועתה כי אין לנו מצוה כזאת כי אם להזכיר את ציון בתפלתנו בכל יום (ואחינו אינם אוהבים להיות “שאינם מצווים ועושים”) – עלינו לשום את ארץ ישראל לפני אחינו באשר הם שם. יוציאו אפוא חובבי ציון מפות ותמונות מכל מושבות אחינו בא”י, תמונות מאירות עינים ולוקחות לב, וכל מושבה תכתב לגבולותיה ומסביה וכל יש בה מבית ומחוץ, גם דברי ימי יושביה וכל אשר עבר עליה ועליהם מיום הוסדה ועד עתה, מפֹרש ומפֹרט וערוך בכל. בתמונות האלה נשים לפני העם במחיר מצער את הארץ ואת אשר נעשה בה בשנים האחרונות ביד החלוצים העולים לחדש נעוריה ולהפוך מדברה לעדן, וראו אותה בני הגולה במראה – וזכרוה מרחוק, וזכרוה – ודבקו בה לאהבה.

בשני הדרכים האלה – בדבר שפתים ובמראה עינים – יצלח בידינו לעורר ישנים ולהעיר את האהבה לציון בלב כל פנות העם, – לא אהבה מסֻתרת, אפלטונית, הקשורה בלב העם זה אלפים שנה, אהבה אשר לא תקרע סגור הלב ולא תזיל זהב מכיס, שעליה יאמרו: “כל ישראל חובבי ציון הם”, כי אם אהבה גלויה וידועה, אהבה שיש עמה מעשה ובעליה יאכלו פריה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!