רקע
מנחם מבש"ן
הַתַּרְבּוּת הָעִבְרִית וְהַצִּיּוֹנוּת

 

א    🔗

הציונות, שארית תקות ישראל, אֵחרה מעט לבא – לא רק יען היות אדמתנו הולכת ונהפכת לזרים (אשר הקדימו אותנו בחבת ציון למעשה ועוד ידם נטויה ועיניהם פקוחות על מקלטנו האחרון), כי אם יען אשר קדמה ההתבוללות לשום שַמות בישראל, עם הרוח אשר מעולם, עד בלי היות עוד בקרבו יסוד לכל חזון־לב ולכל משא־נפש לימים הבאים ולא יכֹלת, אפוא, לציונות, אשר על החזיונות ומשאות הנפש תֵּחשב גם היא, להשריש שרשיה לעֹמק ולרֹחב – בלתי אם נשוב לכונן יסוד אשר כזה, לניר לנו ניר אשר יעלה ויצמח בו המטע הציוני.

כי הנה, בסוּר החומות אשר הגבילו את ישראל מסביב בתוך העמים, נעלה מתוכן גם רוח ישראל, אשר החומות האלה היו מעון לו והוא – מעוז לעם מאות שנים, נִסע נִגלה כל חזון־לב וכל משא־נפש. ועד בוא עת הַעָרות על העם, בדור האחרון, רוח חדשה, רוח התחיה הלאומית, עברה עליו כמאה שנה בלי כל חזון־לב (לחכמת ישראל לא היה דבר עם הנשים ולא עם רַבּת העם, ובעליה הביטו אך אחור – אל העבר – ולא לפנים… ) או, רע מזה, בחזיונות־לב אשר לא לנטוע כוננו כי אם לעקור נטוע, – מאה שנות תהו אשר ערו וערערו את אבן ישראל עד היסוד בה.

ציון ויַבנה – יסוד הלאומיות ויסוד התורה – אלה הם שני המלאכים הטובים אשר היו, חליפות, למשען ליהדות ויעודדוה ויתנו לה תקומה מדי היותה לנפול. אפס כי תחת אשר במוט ציון לפני הרומים כוננו רועי ישראל וצופיו, גם בטרם תפול ירושלם, את תמורתה את יַבנה, ואף גם מאה שנה לפנים הכינו הלל ושמאי ובתיהם את המעבר מציון ליבנה; הנה בימי היות יבנה לסכה נופלת, מחצי המאה הששית למספרנו והלאה, חזו רועי ישראל משאות שוא ומדוחים להם ולצאן מרעיתם, ויהי המעט כי לא מהרו להעמיד את ציון למחיה לרוח העם, אשר רחק בכח המסבות מן התורה, כי נִסו גם נַסות להכרית כל שם וכל זֵכר לציון מספרי התפלות ומפי העם ומהליכות עולמו.

ויהי רוח ישראל הולך ודל ודמות היהדות אשר במאה האחרונה – יהדות בלי יבנה ובלי ציון – כדמות ארמון עתיק־ימים אשר שוכניו הולכים ומעטים ופרציו הולכים ורבים, או כקבוצת איים הבאים ברֹב הימים אחד אחר אחד במעמקי המים העצומים והרבים הסובבים אותם והמפרידים ביניהם, ולא יֵראו עוד החוצה כי אם אחדים מראשיהם – הם ראשי אבות המשפחות הנודעות לשם בכתב בית ישראל, בן־מנחם, כרמיה, קורנדו, ועוד – אשר ברֹב הימים בוא יבאו במים גם הם… המנוסה ממחנה ישראל החוצה בדעת או בבלי דעת (המרת הילדים ביד אבותיהם) היה לנגע עומד בעינו המפיל ממנו רב; גם ההתבוללות בלי המרת הדת, גם שויון־הנפש לכל אשר ליהודים וליהדות, יובילו בדור שני או שלישי אל התוצאות ההן… וכל מאמצי גדולינו (אשר ידם היתה במעל הזה ראשונה) לדרוש ולתור בכל אפסי ארץ, מהדו ועד כוש, אחרי “בני ישראל” האובדים והנדחים לספחם על בית יעקב – לשית עוד מעט עפר וחול וספות על האיים השוקעים, או לטוח עוד מעט טיח תפל על הקיר הנטוי – הבל המה; וגם יש אשר עלה על לבנו דבר מר לאמר: מי יודע אם לא בטרם תַּמנוּ חֵפש מחֻפש אחרי אחינו הרחוקים ההם, יהיה עלינו לחפש בנרות יהודים אובדים ונדחים במקומות אשר עודם כעת גלוים וידועים…

אך הנה באה הציונות בטרם יבאו מים עד נפש, הציונות – ראש־דרך בהליכות ישראל, תקופה חדשה בעתות עם עולם, עמוד־אש להאיר לאניתנו הסוערה, לנהלה בעד הגלים הדופקים אותה והרוחות השואפים לבלעה, אל חוף מבטחים.

ואולם איזה דרך נבקיע אל העם עתה להטות לבבו אל העבודה הקשה והקדושה הזאת, עבודת גנון והצל לשארית ישראל? התוכל ציון להיות גם עתה מלוּאים ליבנה, הנעזבה זה שנים־שלשה דורות, ככל אשר יכלה להיות יבנה, אשר שקדו עליה להכינה ימים רבים לפני נפול ירושלם, מלואים לציון? התצלח ביד המטיפים לציון, אשר ראשי אגודות הציונים שולחים בשנים האחרונות השכם ושלוח לדבר על לב העם, – התצלח להפוך לעם, הנדהם והנרדם בירכתי הספינה החושבת להִשָׁבר, או ההולך מנגד לנו, לב אחר ורוח אחרת?


 

ב    🔗

הדבר הדָבוּר יוצא כברק יצֹא ושוֹב עד ארגיעה, סואן ברעש – קול תרועת השומעים – ואחר הרעש דממה ואפס; והדבר הכתוב פועל לימים רבים, פעולתו חזקה, פוריה, חנוכית. הדִבֵּר הוא כ“מי הנהר העצומים והרבים”, השוטפים בקול רעש, שטוף ועבור וסחוב את הכל מלפניהם, ושבים אחור קל מהרה לעֻמת שבאו; והכתב דמיונו כ“מי השלח ההולכים לאט” או כגשם נדבות היורד בנחת והפרה והרוה את האדמה והולידה והצמיחה.

כל הימים אשר נודעה התורה לעם רק מפה הכהנים, כל ימי היות הנבואה דבר דָבוּר, לא יכלו גם שתיהן להשריש שרשיהן בעם ולעשות פרי – אשר גם הנביאים־המה הביעו תמיד תלונתם על זאת, – ואך בימי גלות בבל או שיבת ציון בעטוֹף הרוח מלפני הנביאים לבוש הנראה לעינים, בהיות דברי פיהם לדברי ספר, עשו שרש וענף ויתנו פרי ופריָם – המוסר העברי – היה לרוח חיים לעם אלפי שנים; עד אשר תעו רבים מבני עמנו בשני הדרכים הנוטים מעל היהדות הצרופה ימין ושמאל – התקונים בדת והחסידות – והלשון העברית אבדה ונכרתה מפי העם והתורה הכתובה שבה היתה לרוח בפי הכהנים החדשים, הרבנים המטיפים מזה ורַבּי החסידים מזה.

כמראה הזה נראה גם בדברי ימי העמים.

הכנסיה הקתולית שָׂמה את הדִבּר תחת הכתב, אך דבָרהּ היה בפיה לאש ולדם לכל מלאכי משחית ולכל המוראים הגדולים אשר היו משען לה ולעושי דברהּ. ואולם כמעט הפילה התקופה החדשה את כלי מַשחֵתהּ מידה והנה נגלה קלונה ורפיונה לעיני כל: הנזירים הדומיניקנים, “כלבי הציד אשר לכהונה הקתולית”, הסבו בדרישותיהם ובתוכחות פיהם בכל עבודת הלשון אשר עבדו בכל מאמצי כח מאות שנים, לחולל ולהוליד את תנועת ההומניסטים תחת פקודת רייכלין ואת פרץ תקוני הדת תחת פקודת לותר; ומחצית אירופה נקרעה מעל האמונה הקתולית והמחצה השנית גם היא כמעט יצאה בעקבותיה. והישועים, אשר באו בתקופה הזאת מסבות האלה תחת הדומיניקנים, החליפו את כלי השרת אשר היו לחבריהם אלה, שוֹט לשון ורעם שפתים, בעבודת התרבות ההולכת לאט והפועלת בהשקט ובבטחה – החנוך בבתי הספר ובכל בית גדול, ספרים ובתי ספרים – בפרשם ידיהם על כל פנות החנוך והתרבות, הביאו את דעותיהם בלב חניכיהם מעט מעט, בעת אשר גם הדִבּר גם כח הזרוע כבר עברו ימיהם, – וילכו בכחם זה ויעשו ויצליחו עד הדור האחרון…

בכלל לא יעוללו לנפש האנשים הבאים בימים בדברים, בשיחות ובוכוחים לשנות דעותיהם ומחשבותיהם ולהטות לבבם אל אשר יהיה רוח הדובר בם. האמונות והדעות יסודתן, לרֹב בני האדם, ברגש ולא בשכל, מוצאותיהן מן הלב (כי על כן גם בכתבי הקדש נִתּן האבר הזה במקור המחשבות והדעות) ולא מן הראש, “ואשר ימאן הלב, לא יקבלנו המֹח” (שופנהויר). והן ידענו כי הלב לא יתהפך כחֹמר חותם על נקַלה, החֵפץ או הרֶגש לא ינָתש וגם לא ינָטע בשיחה אחת ואף לא בתשעה קבים שיחה. לדבר הזה דרושה פעולה אטית, מאריכה, חנוכית. ככל אשר נטּע את הרגש בלב מעט מעט, ברֹב ימים, בשובה ונחת, ע“י חנוך ולֶקח מאריך, כן נוכל לשנות אותו ולהטותו לחפצנו ע”י תחבולות אשר בחנוך יסודן, כמו הקריאה בספרים ימים רבים. ובזה הנה באנו אל החלקה הנכבדה ביותר בעבודת הציונות, אל התרבות.


 

ג    🔗

לו יכולנו להגיע אל מחוז חפצנו קל מהרה, באַמֵץ העם את כל כחו פעם אחת, כי אז אמרנו: הבה, נעלה בישראל ונקיצנו ונבקיענו אלינו, נרעישנו מסביב ביד חבל נביאים אנשי לשון, אשר נשַלח בו בכל מושבותיו – אם יש לנו כאלה די צרכנו – נערנו ונעוררנו מתנומתו בכל הנאומים החוצבים להבות אש: הך הלבבות וירעשו הכיסים ויִזַל זהב מסגרותם! – התעוררות רגע בכח פעולת רגע – למען אסוף את רבבות אלפי הכסף הדרושים, למשל, לגאולת ארץ אבותינו מיד בעליה החדשים.

ואולם הן ידענו כלנו כי לא כן הדבר; כי הציונות היא חזון־לב אשר לא ביד יֻקח בעת שנחפוץ, כי לימים רבים, אולי גם לעתים רחוקות, המלאכה, ועלינו להאריך נפשנו ולחכות לעת רצון, לתמורות במדינות, לשנוי המצבים והמערכות בהליכות עולם, שנוים ותמורות אשר נִבָּנה מהם גם אנחנו בהיותנו עומדים על המשמר נכונים לקראתם. ועתה איכה נעשה ובמה נִכּוֹן ונכין לבב העם למען יזכור ולמען ישמור כל הימים הרבים ההם עת בית ישראל להִבָּנות? איך “יעמד חי” ער ועונה, מאזין ומקשיב לקול הקריאה כי תבא? איזה בעל כשרון מנואמי נאום, איזה כח הדִבֵּר יוכל לעשות דבר־פלא כזה?

אולי יוכלו מטיפים לציון להעיר ולעורר את האהבה כאשר יֶשנה, טמונה במעמקי הלב והנפש, אך לא לחולל ולהוליד אותה באשר עוד אינה; יוכלו לפחת ברוח פיהם על גחלת הנשארה עד אשר תצא ללהב ותבער כלפיד, אך לא להצית את אשר אין גחלת, באשר כסה העפר והאפר על מעט הַפּיחַ עד כי גם אִשוֹ גם חֻמוֹ כבר נדעכו… וגם עינינו הרואות כי, אם יעשה עוד הדִבּר פרי ברב או במעט בתוך אחינו יושבי ארצות המזרח, ששם לא רחקו ממוסדי היהדות, לַחְמָם לנפשם מנֹּער – הנה בקרב אחינו הרחוקים, שכבר התבוללו בעם הרב והעצום מהם עד בלי דעתם עוד עד מה משפתנו, מספרותנו ומדברי ימינו, שם כל לשון תקום עליהם להשיב שבותם לא תצלח, וכל “מלאכי גוי” העוברים בארץ זה ימים ושנים לאמר לציון תִוָסד, לא יקחו נפשו ולא יעשו תושיה.

עלינו לא רק לקרא את העם אל הציונות כי אם לחנכו ולהכינו אליה, לא להורות לפניו ציונה כי אם להדריכו בדרך זו ילך; והחֵפץ הזה יצלח בידנו אך בכח הדבר הכתוב, או בהַפקֵד מטיפים אנשי תמיד איש על מקומו ואיש על משמרתו, ודברו השכם ודבר על לב השומעים ההם, כאשר יעשו המורים, המדברים דבריהם תמיד באזני התלמידים שומעי לקחם, – הוא הדִבֵּר אשר דרך חנוכי לו גם הוא.

תרבות ישראל, שפתו וספרותו, אשר מוצאותיהן מציון, אֶצרוּ את הציונות בלב העם שמונה עשרה מאות שנה; ציונות עצורה, חרישית, אך מְלֵאה וחזקה, נגלתה בברכות ובתפלות, במסעות תמיד לארץ־ישראל, אשר היו ברֹב הימים למסֹרת אבות, במעשים ובאותות שונים שנעשו “זֵכר לחרבן”. אך כאשר החלו בעת החדשה להזניח את לשוננו ואת ספרותנו ואת תרבותנו, כן כלתה כענן גם חבת ציון מורשת אבות מפי העם ומלבו ומתפלותיו (בארצות המערב), ותחתיה באה ההתבוללות. חָרבה יַבנה – וחרבה גם ציון. הדבר הזה יורנו את הדרך נלך בו בחפצנו להשיב את לב העם אל הציונות.

לא “אמרי שפר” כי אם בדברי ספר נעשה זאת; ולא בספרים ובחוברות ציוניות הכתובים אידית או בלשון עם ועם, כי אם בספרים הכתובים עברית – גם אם לא יהיה תכנם ציוני. הן יכול איש לקרא ספרי פרץ, שלום עליכם, מוריס רוזנפלד, ואף גם ספרי נורדוי והרצל, אשר כתבו על הציונות, ולהתענג על תכנם ועל מליצתם בלי אשר יהיה בגלל זאת לציוני. אך אם קרֹא יקרא בספרים ממיטב ספרותנו העברית, אם יסכין עם כתבי הקדש ועם סופרינו הטובים מימי הבינים והעת החדשה, ותקָפוֹ הקסם הנפלא הצפוּן בחביון עֻזהּ והדרה ונהפך לבו בקרבו מעט מעט והיה לציוני בטרם יֵדע בטרם יחוּש את התמורה הזאת ככל אשר יוסיף לדבקה בשפת ציון, כן ידבק וכן ימצא חפץ גם בציון, ערש שפתנו.

כל הדברים האלה גלוים וידועים לרבים; הלשון היא רוח חיים לעם והספרות – פרי רוחו, וכל עם ועם בהקיצו לחיים יראה ראשית לו לשוב אל לשונו ואל ספרותנו. גם טובי אחינו בארצות המערב, אשר החלה רוח תחית הלאֹם לפעמם זה עשר שנים, גם כל ראשי הציונים בארצותם למקומתם יכירו וידעו ויגידו וישמיעו זאת בכל עת מצֹא, כי “הציונות היא תשובת העם אל היהדות בטרם ישובו היהודים אל ארץ אבותיהם” וכי על העם החָפֵץ לשוב לקדמתו לשום לב אל תרבותו, אל לשונו ואל ספרותו. – אך הנה יש דברים רבים גלוים וידועים תחת השמש אשר יעברו עליהם עִדָן ועִדָנים לפני שּׂוּם להם דרך בחיים. התורה והנביאים צוו פעמים אין מספר על אהבת גר ועל עשות משפט וצדק; במשלי שלמה נשנו פעמים רבות דברים המצַוִים לשמוע מוסר אב ותורת אֵם; בעת החדשה יצוו ויטיפו בלי הרף ללֶקח ולחנוך בבתי הספר ולבינה בספרים לעזיבת השכרון – לאחרים ולא לנו – ועד כה עוד לא הוּקמו דברי המצות האזהרות האלה, עוד לא היו לחקי החיים, ועוד יש לצוות לשוב לצוות על כל אלה וכאלה עד היום הזה, ומי יודע אחרי מתי עוד. – גם אנחנו קול דברים אנו שומעים פעם בפעם – קול קורא ל“קולטורה” עברית, לחנוך עברי־לאומי – גם מעל במות הקונגרסים הציונים גם מעל גליונות כתבי העתים – ותמונה איננו רואים וכל מעשה לא נעשה עד היום. שוטטו בתפוצות ישראל ובַקשו נא וראוּ: כמה בתי־ספר “עברים” שִנו את דרך הלֶקח העברי לטוב למען יהיו באמת עברים כשמָם? כמה מצעירינו, חניכי דור ההתבוללות, אשר כתבו ידם לציון, החלו להיטיב את דעת אבותיהם וללמוד עברית? כמה בתי־ספרים נוסדו בקהלות הרחוקות משוקי ספרותנו למען המציא ספרים עברים למקרא לאנשים באים בימים, אשר רחקו מן הקריאה העברית זה כמה בגלל מסבות המקום והזמן ואשר לא שכחו עוד את תורת נעוריהם? והיה אם נוסיף עוד לחכות, מי יודע אם גם בטרם ישובו אחינו הרחוקים אל שפתנו, אשר רחקו מעליה זה שנים או זה דורות, או בטרם יהיה לנו בארץ־ישראל מקור נפתח לתחית שפתנו וספרותנו, – אם לא ייבש מקור חיינו זה גם בקרב אחינו בני המזרח מקום מושב רַבַּת העם, המקום אשר ממנו תוצאות לכל סביביו ואגפיו ולכל זרועות השטף, המתפרדים ויוצאים משם על פני כל הארץ…

באה העת לדעת ולהכיר כי ראשית מעשינו לציונות, לתחית הלאם, היא לשום את שפתנו בפי כל העם, לעשות את הלשון העברית ללשון היהודים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!