רקע
מנחם מבש"ן
בָּבֶל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

משקיפים אנחנו על פני גיא החזיון אשר עברנו בו אנחנו ואבותינו, והנה חזון נראה אלינו: אֵם מבקשת את בנה, את הבן אשר גלה ממנה זה כמה וילך ויתע במרחקים. ושוטטה האם השכולה כה וכה הלוך ובַקש, הלוך וקרֹא: בני, בני! ודברה על לבו מרחוק ושפכה שיחה בחיק הרוח העובר בארץ בינו ובינה והנושא בכנפיו אנקות אלפי דור מן העולם ועד העולם. ויש אשר יעברו איש על פני אחיו ולא יכירו זה את זה, כי לא ישמע עוד הבן את לשון אמו ואזנו לא תבחן את קול צלצל מליה, או כי לא תכיר האם את בנה, עקב אשר השתנה ברוב הימים וידמה לאנשים אשר הוא נע ונד בתוכם, ופניו ומראהו והליכותיו מקדם לא יהיו לו עוד… ויש אשר עוד מעט ושכח הבן את אמו, כי לִבְּבוּהו אמות נכריות, ועוד מעט ונואשה האם במר נפשה מבן יקירה כראותה כי הרחיק ללכת עד מאד. אך השכחה מזה והיאוש מזה לא יבאו עד קִצָם ולא יעצרו כח להפר ברית מלח עולם: נפש האם ונפש הבן קשורות אשה באחותה, עזה ממות אהבה, כי תִגָלה וכי תִסָתר עמוק עמוק עד בלי דעת נפש, וחבליה, חבלי הרוח, המבריחים בין הנפשות הנאהבות ועוברים ימים ואפסי ארץ ומרחבי אין־קץ, בל יִנָתקו, כי כמוה כמוהם בני אל מות המה.

האם מבקשת את בנה השכם ובקש… וכראותה כי אין לה שומע מאתה, תשַנה את טעמה ונסתה לדבר בלשונות שונות, אשר למדה מדי עברה בארצות לבקש את נדחה, או לצפצף בלשון עלגים, בלשון העֵרֶב, אשר לקחה אזנה שמץ ממנה מדי בואה בתוך אנשים בוערים ערלי שפה: מי יודע, אולי שכח ילד שעשועיה ברוב נדודיו את לשון אמו – ומשכה אותו בלשונות הנכריות, אשר דבקו בפיו ובלשונו תחתיה, לרוץ אחריה אל ביתו, אל מקומו, אל אחוזת אבותיו.

קשה היה לאשה עדינה כמוה, אשר מָרום דרכה ונאצלות הליכותיה מיתר הנשים בנות גילה, אשר לא לשונה לשונן ולא דבריה דבריהן ולא מחשבותיה מחשבותיהן, ־ קשה היה לה מאד להדַמּות אל הנשים מבנות דלת העם, להגָלות כאחת הריקות, לצפצף בלשון עלגים ולדבר דברי תפל כמוהן – והיא חנכה לבנה, בעוד היותו באמנה אתה, בדרך אצילים, ותלמדהו שפה ברורה וטוב טעם, ותורהו להגות מישרים, לדבר נגידים ולשמוע רמות! ואולם הן היא האריכה נפשה למדי בדברה לבנה השכם ודבר בדבריה ובלשונה מקדם, אולי תכין לבו, אולי תקשבנה אזניו, אולי יסכון עם הדברים האלה ועם הלשון הזאת והתעורר וזָכר ראשונות והתודע אליה; הן את בנה היא מבקשת ועל אדמת נֵכר היא מתהלכת: ומה לא תעשה ומה לא תנסה האֵם למען בנה?

והיא הולכת וקוראת פעם בלשונה פעם בלשונות נכריות פעם בלשון העֵרֶב, קֻבַּעת הלשונות, ככל אשר שמו צרות לבבה בפיה; עד שנמצא לה בנה – כי הכיר את קולה וכי זכר את לשונו מימי קדם, ברֹב קראה אליו, או כי לבבתהו בלשונות הנכריות הקרובות אליו בפיו ובלבבו מימי נָכרוֹ – ותמשכהו בקסם אשר על שפתיה ותוציאהו מארץ נוד ותקחהו אל גבולה, אל המקום אשר היתה שם ערשו בתחלה. שם תשתפכנה נפש האם ונפש הבן אשה אל חיק רעותה, שם ישיחו וישתעשעו יחדיו והביעו אנשים בשיחם זה לזה את כל התלאה אשר מְצָאָתַם מדי בקש האם את שאהבה נפשה ומדי היות הבן נפרד מאמו, מביתו, מארצו וממולדתו – לא בלעגי שפה ולא בלשון אחרת, כי אם בלשונם! שם תשבית האם מפני בנה את לשונות העֵרב והוא גם הוא יסירן מהר מפיו ומלבבו ככל אשר יסיר מעליו את בגדיו הצואים – בגדי הגולה – את הליכותיו הזרות ואת כל נֵכר אשר אסף אל נפשו ואל רוחו למען היות לו תקומה בתוך האנשים אשר היה מתגורר עמהם; שם ישוב הבן להיות את אשר היה מעולם: בן־עמו מנפש ועד לשון.

היהדות הלכה אחרי בנה – ישראל – בצאתו בגולה לבקשו, לקרא לו ולדבר על לבו להשיבו, “כל מקום שגלו ישראל – שכינה עמהם”. היהדות, האם המביעה את רוחה לבנה בכל דור ודור ביד החכמים והסופרים בפה או בכתב, דברה אליו בראשונה בלשונה, אך הבן מהר לשכח את לשון אמו והיא גם היא קצרה רוחה ותעש לו הנחה בדברה אליו בארצות נודו בלעגי שפה ובלשונות שונות. מי יודע אם לא היטיבה עשׂה לוּ האריכה נפשה, לו החזיקה בכל עוז בשפתה מדי ערכה אליו מלים, אם ישמע ואם יחדל: אם לא מהר לשמוע לשונה ולהכיר את קול הקריאה בראשית ימי נדודיו, הנה תחת זאת אולי, לאחרונה, לא הרחיק ללכת הלוך ותעה בישימון דרך, הלוך ומשוך אחריו את האם, היוצאת בעקבותיו, ארחות עקלקלות כיום הזה; אולי כבר המו מעיו לו בהתדפק על תוף אזניו, בהתחקות על לוח לבו פעם בפעם קולות אלהים אשר שעשעו את ילדותו על נאות הכרמל והשרון, וכבר שב אחרי אמו אל מקום מולדתו… ואולם האם לא בקשה חשבונות רבים בצאתה לבקש נדחה ותתן את לשונה כֹּפר קרבָתו אליה…

אם כזה וכזה יִדוה לבנו על זאת; אם בקנאתנו ללשון הנביאים אשר קֻמטה ולא עת, יחר לנו גם על החכמים הראשונים גם על הסופרים החדשים על השפילם לדבר אל העם בלשונו, או בלשונותיו, תחת אשר יתאמצו להשיב את כל המון ישראל אל לשון אבותיו – הנה הנעשה אין להשיב ומעֻות, אשר שרשיו יסֻבכו אל חיי הגלות, לא יוכל איש או עם לִתְקון על נקלה. במסתרים תבכה נפשנו על הסופרים המוציאים את פניניהם אל שער האשפות למען חֵיָתם; לבנו יזעף על העם, אשר לא יחזיק בידי סופריו הכותבים עברית, למען יוכלו להוסיף לו תבואתם בשמחה ובטוב לבב; אך זאת נשיב אל לב: בגולה אנחנו, בית ישראל מלא פרצים ושחיתות ומגרעות מסביב – ועל מי ועל מה נבא ראשונה במשפט! על כל פשעים יכסו חיי הגלות.

ואולם בשוב הבן, לאחרונה, לקול קריאת אמו אל ארצו ואל מולדתו, הלא מישרים נשפוט כי שם יפיקו נפשם זה לזה בלשונם ולא בלשונות הגלות; הלא שָבֵי ציון, אף כי בסתר אהליהם עוד לשון עם ועם בפיהם, יודעים כלם אם מעט ואם הרבה את לשון אבותינו; הלא בדַבר אליהם האם, או מלאכיה המליצים בינה ובינם, ידברו אליהם עברית, ורק עברית!

כה האמַנו, כה דִמִינו בנפשנו; ואמונתנו זאת היתה נחמתֵנו על רדת שפתנו וספרותנו פלאים בארצות הגולה. דמינו כי בארץ ישראל יהיה כל העם, כל אשר בשם ישראל יכַנה, קוראי עברית ודורשי עברית והמשכילים והסופרים מצדיקי הרבים הם הם ישקדו על הדבר הטוב הזה להקימו; המה יגישו לעם איש איש את תבואתו בכלי קדש, גם את העולם הגדול והקטן – כל אשר נעשה תחת השמש וכל אשר לישראל – יתנו בלבו בכתבי־עת כתובים עברית, וכאשר יסכין כל איש יהודי בארץ ישראל עם העברית לבדה יתן לנו רוח ישראל שם גם עלים גם פרחים גם פרי תֹּאר כימי עולם וכשנים קדמוניות. כה דמינו – ואולם מטַבּוּר הארץ הזאת, ארץ משאות נפשנו וחזיונותינו, זמירות אחרות שמענו; הלא כה דברי אחד המודיעים מירושלם ב“המצפה” גליון מ“ג תרס”ח:

“חמשה יהודים מפה הגישו בקשות להממשלה על רשיונות להוציא עתונים יומיים עברים ז’רגונים ושפניולים. הם מקוים להשיג רשיונות בימים האלה ונזכה בירושלים לשבעה עתונים יומיים יהודים.”

נבלה! – הקריאה הזאת עלתה על לבי ועל שפתי בקראי את הדברים האלה ראשונה, ואותה לא אוכל לטמון בחֻבּי לבלתי הביע אותה שנית נגד כל הקהל ונגד האנשים האומרים לשוב על עונות אבותם ואחיהם, אשר עוו בגולה, ולבלתי קרא אל האנשים האלה מעל הבמה הזאת, לאמר:

אל נא, אנשים טובים, תרֵעו, אל נא תנאצו את שפת קדשנו בארץ מכוֹרתה ומולדתה, אל תחַיו את הז’רגון האשכנזי והספרדי בפיות צאצאי הנביאים בארץ הנביאים, אל תקבעו את נפש העם, את לשונו, אל תכריתו את שארית תקותנו ואל תחללו את ראשית כל קדשינו בארץ הקודש למען בִּצְעֲכֶם! ודעו כי על הנבלה הזאת תביאכם התולדה במשפט וכי תניחו שמכם לקללה ולחרפה בכתב בית ישראל!

כמעט כיליתי לכתוב את הדברים האלה והנה שעפי ישיבוני לאמר: מה העבודה הזאת לך ומה תועיל כי תלחש על מכה ישנה נושנת אשר אין לה לחש. מי יודע אם לא עד כה ועד כה כבר פרח הנגע, נוסדו מכתבי־עת ז’רגונים ושפניולים בירושלם ושטו העם ולקחו ואותם יום יום ידרשו; ואם לא נוסדו עתה ביד האנשים ההם, יבאו אחרים ויבנו להם במות כאלה על היסוד המוכן מאתמול. אם החל המעין הנרפש הזה להתגנב לרגלי עולי הגולה ארצה ישראל, לא יסוב אחור ברֹב דברים ועוד מעט או רב, גם בטרם תהיה לנו שם ספרות עברית, “וזכינו” לראות בארץ מולדת הנביאים “ספרות” או “עתונות” ז’רגונית. את הבצות האלה לא נוכל להוביש ברוח פינו – כי אם בשפעת אור וחֹם והמון מטעים חדשים.

ואני שָׂם פני אל דברי ימינו הראשונים, אולי אמצא מהם חזון ועצה הלום. כי הנה דברי הימים יִשָּׁנוּ, “מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיֵעשה”, ואף כי לעם כביר־ימים ורב העלילה בישראל; ומן הִשָנוֹת הדברים והעלילות תצא לנו תורה לדעת את המעשה אשר נעשה.

וגם אמנם כבר היתה כזאת לעולמים. בשוב היהודים מן הגלות הראשונה, מבבל, שכחו את לשון אבותם ויעלו בפיהם ארמית, פרסית, אשדודית ולשון עם ועם. גם שירות הלוים גם קריאות עזרא גם גערות נחמיה לא הועילו עוד להכרית את לשונות העֵרב מישראל ולהפוך לכל העם שפה ברורה כקדם. אז קמו ה“סופרים” בפרץ ויעזבו את הז’רגוניסטים, אשר היו בימים ההם, להיות בוסים ברִפשם – וללשון העברית עשו מקדש אשר לא יצלחו עליו עת ופגע וכל רוח משחית: כי אספו ויעלו על ספר את פרי רוח ישראל, את דברי הנביאים והמשוררים, אשר היו מתהלכים בפי העם מדור לדור ואשר עוד מעט והיה המקור הזה לאכזב… בזאת הצילו את לשון עמם מכליון וישימוה למשמרת לדורות הבאים, לעת רצון. המעין הטהור הזה, אשר גם מראשית צאתו לא הושם אליו לב (אף כי מן הקדש מוצאו), כי הנה עברה רוח אחרת בארץ, ובעם: פִּתּוּחַ התורה והמצוה בדרך ההלכה, ־ חלף ועבר בשדרות הדורות לאִטּוֹ, הלוך וטפוף, וַיִלָפת ארחות דרכו בעד המון כֵּפים וסלעי מגור וסירים סבוכים, אשר השתרגו עלו על גדותיו ועל פניו מזה ומזה לסתמו, ויש אשר התעלם ברֹב הימים ואיש לא דרש אליו ולא פִנה לפניו ולא הרחיב לו – אך מקורו לא יבש ועקבותיו לא נעלמו ואותותיו לא נְנַכֵּר עד היום הזה. לא רבים שתו מנחל עדניו, אך נפשות רכות ועדינות בדור ודור שאבו ממנו ונזרעו זרע – וזרעם היה לברכה ללשוננו ולספרותינו עד היום הזה.

יעמדו נא אפוא הסופרים גם היום בפרץ! יבנו להם הז’רגוניסטים מגדל בבל בארץ ישראל, ואנחנו נקום ובָנִינו מקדש חדש לשפתנו, מקדש בארץ ובלב העם, באספֵנו את מבחר פרי רוח ישראל לשירה ולמליצה, אשר מימי חתום חזון והלאה, ובתתֵּנו את האֹסֶף לפני הקהל חוברות במחיר מצער אשר תשיג יד כֹּל. אם חרבו הבמות אשר נבנו בשנים האחרונות לשפתנו ולספרותנו בגולה, מקום שם רוח ישראל קרוע לקרעים – ללשונות עם ועם ולספרות מדינה ומדינה; ־ אם אלפים ורבבות יהודים רוסים, יהודים רומנים, יהודים אמריקנים לא יעצרו כח לכלכל שנים־שלשה מכתבי־עת עברים והוצאת־ספרים אחת או שתים, הנה יהודי ארץ ישראל, יהודים שלמים בנפשם וברוחם, יהודים־עברים, יוכלו לעשות כזאת וכזאת, כי שם שפתנו כאזרח ולא כגר ולב העם נכון ונפשו נתונה לקדשיו מקדם, גם הז’רגון גם כל תרבות נכריה עוד לא עברו ראש; שם יהיו לנו מאה יהודים כאלף ואלף כרבבה וחמשים אלף היהודים כחמשה או כעשרה מליון אשר בארצות הגולה.

יעשו נא סופרינו אשר בארץ ישראל תעמולה גדולה בכל גבול הארץ, בערים ובמושבות, יקראו נא אל כל העם – כל החפצים בתחית לשוננו במקום שם בִכּרה ראשית פריָה – קריאה גדולה ולקחו תרומה מאת כל אשר נשאו לבו, כעשרה כסף לגלגלת, להיות לקרן־היסוד. ובהמָצא להם לַדָבר הזה מאלף איש ומעלה, יוכלו ליסד את ההוצאה הזאת על מכוניה, בשוּם לה לשנים הבאות מחיר שלשה או ארבעה כסף לשנה, והוציאו־כארבעה או חמשה גליונות לחדש־מיטב ספרי מליצה ושיר אשר נוצרו בישראל מימים קדמונים ועד הדור האחרון; ואם תשיג ידם־גם מבחר הספרות היפה ליונים ולרומים בתרגום עברי וגם כל מבחר וטוב בספרות היפה אשר יצרו סופרי ישראל בעברית ובלשוונת העמים (בתרגום עברי) בדורות האחרונים עד היום הזה.

מפעל ספרותי כזה, הוצאת ספרי המופת הראשונים והאחרונים, ילידי בית או ילידי חוץ. אשר יש כמהו לרב העמים הנאורים ואשר אנחנו לא זכינו לו עד כה, ־ יאיר אור חדש על ציון וגם על כל נפוצות ישראל יֵצא קַווֹ וחֻמו; ובכח האור הזה והמטעים האלה נוביש את הבצות אשר החלו להִקָוות מתחת שמי הגולה אל גלילות הירדן והשרון, בטרם יעלה באשם על כל סביבם ובטרם תהפך ארץ ישראל לבבל.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!