רקע
מנחם מבש"ן
עַמִּי, בּוֹא בַחֲדָרֶיךָ!

באחד הגליונות האחרונים למכתב־העת הז’רגוני “דיע יידישע גאזעטען”, היוצא בניו־יורק והערוך ברוח יהדות־לאומית־אמריקנית (לאמר: יהדות ז’רגונית, לא עברית), התגלגלה ובאה אל אחת הפנות הנעזבות, אל “מקום שֶפך הדשן” – אל פרק “דעת הקהל” אשר אחרי “תשובות המערכת” – הצעת אחר הרבנים, ליסד להם היהודים באמריקה בתי־ספר לבדם אם אינם חפצים לראות באבדן היהדות, בהתנכר לנו הדור הצעיר בארץ הזאת.

כל היודע את המלחמה הקשה, אשר על היהדות מבית ומחוץ ב“כוּר הַהִתּוּך” הגדול הזה, בארצות הברית – היהדות הענִיה המתרוצצת שם, כיונה במעי הדגה, בתוך כל המִשְבָּרִים והגלים והסערות, החותרים תחתיה מסביב לקחת עֶמדָתהּ – את הרוח הנכריה המתפעמת בכל עֹז בבתי הספר הכלליים, הסוחפת והסוחבת בכֹחה כל בחור וטוב בישראל עד הגבול הנשקף אל מחוץ למחנה, את כל העצות והתחבולות השונות אשר תעודתן לעצור את השלהבת הדועכת על פני הגחלת הנשארה – למודי הדת, “עבודת אלהים”, בתי ספר לערָבים וליום הראשון – ואת תוצאותיהן אשר כמוהן כאין, – כל היודע את אלה, הוא ישמח אל נכון לקראת עצה כזאת וגם ישתומם ויקרא, כשמעו אותה: הלא כמוה כביצת קלומבוס!…

אפס כי תחת אשר רֵעֵי קלומבוס קראו, בהעמידו בתחבולה הידועה את הביצה על עָמְדָהּ, “גם אנחנו יכלנו לעשות כן!” ידעתי כי הפעם יקראו הכל: “לא, לא נוכל לעשות כדבר הזה! הלהשיבנו אחור אל הגיטו אתה אומר! הלהוציא מאמתחותינו כסף על כסף, כסף תרומת המסים אשר יהיו לכל צרכי הצבור וגם לכלכלת בתי הספר, וכסף־מִשנה ליסד בתי ספר לנו לבדנו?!”

וגם הנה ההצעה ההיא נדפסה בשם “אן עצה פון א רב”, כאומר: אתם ידעתם את האיש ואת שיחו… תחת אשר באמת זאת העצה האחת, היחידה, אשר בידה לתת תקומה ושארית ליהדות, הנהלכה כצל גם ברֹב ארצות אירופה, וראויה היתה לצאת מאת המערכת בכבודה ובעצמה ולהִשָמע לא מירכתי הגליון כי אם מראש מרומיו, ולא במאמר אחד כי אם בעשרה מאמרות, ולא רק במכתב־העת הזה לבדו, כי אם בכל מכתבי־העת הלאומיים אשר לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ולא רק עתה, בהגיע היהדות אל פרָשת דרכים “להיות או לחדול”, כי אם גם מתמול גם משלשם, גם מאז נראו האותות הראשונים כי החל הרקב לאכול בבית ישראל וכי עמדה היהדות במשעול צר בין “חדרי” אֹפל ובין בתי הספר לעם הארץ, כשלון וקפאון מזה והתבוללות בגוים מזה.

לפני מאה שנה ויותר פרצו בני ישראל אל בתי הספר הכלליים אשר נפתחו לפניהם, אחרי היותם עצורים להם מאות שנים, כפרץ מים, כי גבר עליהם הרעב לחכמה ולמדע, כי לא היו להם בכל גבולם מקורות אחרים לשאוב אותם משם וכי לא חזו מראש את אשר יִקרה את היהדות, אשר עוד היה איתן מושבה בכל בתי ישראל בעת ההיא, בגלל בתי הספר האלה באחרית הימים. בימים ההם ודרכי החנוך והלֶקח ב“חדר” התקלקלו, ובחצי המאה הששית למספר בני־ישראל עלתה הרעה למעלה ראש, ותהי צעקת המשכילים בעם גדולה על החדרים ועל המלמדים ועל כל הסדרים הישנים בתוכם, ובתי־ספר החלו להוָסד ליהודים בגרמניה, באוסטריה ואחרי כן גם בארצות מזרח אירופה. אם נעזבו החדרים מפני אשר התקלקלו, או אם התקלקלו מפני אשר נעזבו ונפרעו כצֶמח אובד בירכתי הגן (כי בעת ההיא רפו מוסרות ה“קהל”, אשר היו עיניו פקוחות גם על החדרים ועל בעליהם וישם משטרו בתוכם ביד אנשים חכמים אדירי התורה, כר' יעקב יהושע בעל “פני יהושע”, המשגיח הראש על המלמדים בלבוב), או אם שתי הסבות האלה היו אוחזות ואחוזות האחת בעקֵב רעוּתהּ מדור לדור ומתקופה לתקופה עד רדת החדרים פלאים כיום הזה, ־ אם כה ואם כה ובתי הספר, אשר באו תחת החדרים, הכזיבו מהרה את תקוות העם, ועוד מעט והנה נראה גם הלום כי עם ישראל, אשר על גל העבר שרשיו יסֻבּכו, הצליח למוסדותיו הישנים יותר מאשר לחדשים: החדר נתן פרי מאות שנים ופריוֹ היה לברכה לרוח ישראל; ובית הספר – כציץ יצא ויִמל ובני ישראל עברו ממנו והלאה אל בתי הספר הכלליים. המוסד החדש הזה לא הצליח בראשית הוָסדוֹ, עקב אשר היתה רוח רעה בין הרבנים תופשי התורה ובין המשכילים, והרוח הרעה הזאת באה בעקֵב הענן והחשך אשר היו פרושים על משכנות יעקב מסביב מאז גברו הישועים בארץ ואשר הבדילו בין התורה ובין ההשכלה, שחֻבּרו להן תמיד בישראל כאחיות תאומות. והרוח אשר נחה על ישראל לפנים, רוח אהבת תורה וחכמה, רוח דעת ויראת ה' יחד, נהפכה בקרב הרבנים לרוח קנאה אוילית, החותמת בעד כל קו אור, ובקרב המשכילים – לרוח פרצים ומשוּבה המואסת כל קֹדש. ויהיו הרבנים מתמרמרים על משכילי העם הקוראים ליסוּד בתי ספר עברים או חדרים מתוקנים – כאשר יקראו להם היום – ותוקעים בשופר גדול על המנסים אליהם ואל העם “דברי שלום ואמת”; והמשכילים, אשר התבאשו עם הרבנים לאשמת העם, הולכים מנגד להם ומיסדים בתי ספר כֹה וכה בלעדיהם – בעזרת הממשלות, אשר שמו עיניהן עליהם ועל פעלם לטובה – ומרַגלים באנשי ריבם ומלשינים אותם וחותרים חתירות תחת כסא כבודם להפכוֹ… ויהי אלה מזה מחקו סאה ואלה מזה גדשו סאה ובתי הספר האלה, אשר מאסו בם הרבנים מִתֵּת את רוחם עליהם בהיות לאל ידם לעשות, היתה בם עוד מעט רוח אחרת – רוח הכהנים הקתולים המשגיחים עליהם (באוסטריה, מֶהרין) או רוח היהודים עוזבי עמם המורים בהם (ברוסיה); הלֶקח העברי בהם היה הולך ודל והמה היו הלוך וחדל, ובני ישראל המירו אותם בבתי הספר הכלליים או שבו אחור אל החדרים, אשר קפאו תחתם כאגמי־נפש ויהיו מַרבֵּץ לבני החשֻכּים ומִחיה לכל גבר לא יצלח – והיהדות כֻּלה נהפכה בציריה בין שני הצירים האלה, הציר הצפוני והציר הדרומי, עד היום הזה.

לו השכילו הרבנים בעת צאת ה“גזרה” הראשונה מלפני יוסף השני באוסטריה ומלפני אלכסנדר הראשון ברוסיה, לפתוח להם היהודים בתי ספר, ־ לוּ השכילו לפרוש כנפיהם המה על הדבר הגדול הזה לעשותו, לוּ חדשו המה את המוסד הישן, את החדר, ויהפכוהו לבית ספר וישכינו את “יפיותו של יפת באהלי שם”, כמשא־נפש חכמי ישראל מעולם, כי עתה היו הבתים האלה לחק בישראל תחת החדרים, רוח ישראל היה לברכה בקרב הארץ גם לבעליו גם לגוים, והיהדות עמדה עוד על מכוניה עוטה אורה ומלאה כח ורוח חיים בכל ארצות הגולה עד היום הזה. אבל מה שהיה – היה ועתה הנה שבו בחרו הרבנים באשר מאסו לפנים (כי אכן הרב בעל העצה באמריקה לא אחד הוא בדעתו זאת), כאשר עשו הרבנים ההם לו היו “חכמים יודעי העתים” או לוּ קמו עתה מקבריהם וראו את מצב היהדות היום… ואולם הדבר אשר יכול להֵעשות על נקַלה לפני מאה שנים קשה להעשות היום: לפַלֵג לַשֶטף תעָלה חדשה ולהשיב את העם “אחורנית” מבתי הספר הכלליים אל בתי ספר עברים, והמשכילים – אף הלאומיים – יתיצבו עתה גם הם מנגד לדבר הזה ככל אשר התיצבו אז הרבנים מנגד להם.

ובכל זאת הנה ימי מאת השנים האלה הראונו לדעת, כי הרחק הרחקנו ללכת עד מאד וגם תעינו בדרך ונתיבותינו לא מצאנו: ומה לתועה לעשות כי אם לשוב על עקבו, אם מעט ואם רב הדרך אשר עשה. עתה אין עצה ואין תחבולה כי אם לשוב אל הגיטו – אם טוב בעיניכם לכנות בשם הזה יסוּד בתי ספר עברים – או לעזוב את בנינו ללכת עד מקום משם לא ישובו; להוציא מִשנה־כסף למען החיות את נפש האומה או לִסְפּוֹת את הנפש בגלל הרכוש… הן הסכן הסכַּנּוּ אנחנו ואבותינו להזיל זהב מכיס, שחד ומתנות, תרומות ומסים שונים, למען חיֵינו. בימי הביניים, בהיות היהודים צפוים תמיד לכל רע והיהדות יושבת באיתן, קשורה בבניה כשלהבת בגחלת, קנו להם בכספם חיי בשרים, חיי שעה; ועתה בהיות היהדות הולכת למות על פני היהודים, לא יקנו להם בכסף חיי רוח, חיי עולם? והן לא ימָנעו אחינו מהחזיק בכל ארצות החֹפש בתי חולים לבדם, למען אשר לא יאכלו המתרפאים את לחמם טמא בבתי החולים הכלליים; ולמה לא ידאגו לנשמה היהודית כֻּלה, אשר לא תִנָכֵר על ידי החנוך הכללי?

אם אמנם רבת ראינו בדורות האחרונים אנשים, שהיה להם מנעוריהם חנוך עברי שנים רבות ואחר עזבו את הספרות העברית וילכו לרעות בשדות אחרים, הן היתה זאת יען היות ספרותינו עד התקופה האחרונה או דתית (הספרות הישנה) או צוררת לדת (ספרות ההשכלה), ושני הדרכים האלה לא עצרו כח להדביק אליה את האנשים עד זקנה ושיבה; כי מוסרות הדת רפו מפני רוח העת, וההשכלה היא עזרה להניא לב רבים מכל קדשי ישראל. ואולם עתה בהיות רוח חדשה, רוח התחיה, מתפעמת בספרותנו ובכל חיינו, וכל הַקָרֵב אל עמו ימצא בו רֹב חפץ ורֹב ענין ושדה־עבודה גדול מאשר בימי הישיבות וההשכלה,־עתה אם יוָסדו בתי ספר עברים־תחתיים ושניים – לישראל ולמדו בהם בנינו ובנותינו, מלבד הידיעות הכלליות, גם שפתנו וספרותנו – הישנה והחדשה – עד היותם כבני שמונה עשרה או כבני עשרים שנה, אז גם כי יוסיפו אחרי כן לֶקח בבתי המדרש לחכמה וכי יפנו כה וכה בדרך החיים, לא יתנכרו עוד לעמם ולא יעזבוהו כל ימיהם; והבנות, אִמוֹת הדור הבא, לא תהיינה עוד נושאות דגל ההתבוללות בישראל, כאשר היו בדורות האחרונים עד היום הזה, יען כי מאז מקדם לא נמנעו גם היראים והחרדים לתת להן חנוך לא־יהודי1).

אם עוד החרש יחרישו אחינו בעת הזאת גם באמריקה (ששם היהדות נכונה לכליון או לעתידות גדולות – כפי אשר יבחרו חובלי האניה המטֹרפת הזאת את דרכם) גם בכל ארצות מושבותיהם בתוך הגוים, אם לא ימהרו לכונן מקום מקלט לרוח ישראל, המרחף בין השמים ובין הארץ, יש לדאוג (ומי יתן ולא תבא ולא תהיה!) פן בעוד מאה שנה לא יהיה עוד צרך גם לא בבתי חולים מיוחדים וגם לא – בבתי־תפלה מיוחדים…



  1. ואף בימי חכמי המשנה והתלמוד אמרו: “מותר לאדם ללמד את בתו יונית מפני שתכשיט הוא לה” (ירוש' שבת פרק ששי).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!