רקע
מנחם מבש"ן
עֲלֵי הַסְּתָיו

 

א    🔗

ככלות הקיץ וכל הדרו, בשאת רוחות הסתיו את העלים הנובלים בכנפיהם להפיצם על פני האדמה מסביב, הארץ מתנצלת את עדיָהּ ושמי העופרת יִבכו ויבַכּו את כל היקום, השמש הולכת ואוספת את אורה, הימים הולכים וקצרים והלילות מאריכים, הגנים והרחובות נעזבים מאדם והשממון מציץ מן החרכים, מעיק על בתי הנפש, – אז יתכנסו צעירינו איש אל מחנהו ואיש אל דגלו, אז יבקשו להם שעשועים חדשים לנפשותם – דברי חֵפץ לרוח העת, ־ אז יֵראו עלי הסתיו – גליונות כתבי העתים – בבתי המועד לצעירי בני ישראל. שם יתנו חלק לכתבי־עתים אשר לעם ועם, שפה ושפה, מפלגה ומפלגה – וגם לכתבי העתים אשר ליהודים; שם יקראו מקרא, ישאו משא, ישיחו וישתעשעו, איש יחד פני רעהו, על כל ענין תחת השמש – וגם על הציונות ועל שאר דברי היהודים והיהדות. בקריאה, בשיחות ובמשאות יָחֵלו ובשחוק ובשעשועים יכַלו – עד אשר יקיפו לילות החֹרף, עד שיאריכו הימים ונסו הצללים ושמש אביב יביט לארץ בעד מפלשי עבים: אז יוּרקו השלחנות הירוקים, בתי המקרא יִסָגרו מבלי באי מועד ומשחריהם, “החונים בגדרות ביום קרה”, ידודון ידודון ויצאו למרחב לרעות בגנים וללקוט שושנים…

והאנשים הבאים בימים – הן המה שעשועים כאלה וכאלה מהם והלאה; גם לקרא בספרים או בכתבי־עתים גם להבין בספר תולדות השמים והארץ אין עוד עת, כי מבֹהָלים ודחופים יעברו את “הפרוזדור” הזה כל ימי חלדם וכל עמַל אדם לפיהו או לכיסו, אם דל הוא ואם עשיר.

כי הנה עברו, עברו זה כמה הימים אשר בהם “המהלך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!” היה “מתחיב בנפשו”, הימים אשר בהם היה עם ישראל הוגה בתורתו יומם ולילה ועִמהּ לא חפץ דבר בשמים ובארץ. העם הנפלא הזה היה מראשית דרכו כאחד “הילדים שנולדו גדולים”, “היונים לא היו כי אם נערים יפים, אך היהודים היו תמיד אנשים” (היינה, דייטשלאנד), ותהי התורה נבחרת לעם מן השירה והמוסר – מן היֹפי; וכאשר היו, בתקופות הבאות, בעלי האגדה נופלים מבעלי ההלכה והמגידים – מבעלי הפלפול והחלוקים, כן היו הנביאים נקלים בעיני העם מן הכהנים, וקראו לנביא בבוז “ממַשל משלים” (להבדילו לרעה מן הכהנים מורי התורה) ועוד שמות חרפה וקַלָסה לאין מספר, הנפוצים בכתבי הקדש, ועשו עִמו מעשים אשר לא יֵעשו לא רק לכהנים אנשי הקֹדש כי אם גם לאחד העם. ואם בראשונה עוד התחזקו בעלי התורה והעיון הלמודי מזה ובעלי השירה והיֹפי מזה, אלה לעמת אלה ימים רבים, כשני יאורים ההולכים איש ליד רעהו, הנה אחרי שוב ישראל מגלות בבל, ששם תלה כנורו על ערבים, גברה לנצח דרך הסופרים על דרך הנביאים – אשר היו אז גם הם, על פי רוח העת ההיא, למורי הלכות – כאשר יגבר היאור הגדול על הקטן העובר בגבולו והרחיב פיו ובלעוֹ; תורה שבעל־פה עלתה על תורה שבכתב, אשר היתה מעט מעט כאוצרות חֹשך ומטמוני מסתרים1, ועם ישראל ראה לו את תעודתו מן הוא והלאה בעבודת המֹח לבדה. העבודה הזאת באה עד הראש בשלש תקופות: בתקופת בבל (כל ימי היות ישיבות סורא ופומבדיתא על מכונן: ג' תתקע“ט־ד' ת”ת), בתקופת צרפת (מימי רגמ“ה ועד גרוש היהודים מצרפת ביד פיליפ היפה: ד' תש”נ־ה' ס"ו) ובתקופת פולין וליטא (מעת הוָסד הישיבות האחרונות בידי תלמידי הגר“א: ר”צ־אחרי תקס"ג). התקופה האחרונה הבשילה כל פִריָה ומשא־נפש העם מאז, להיות כל בניו “למוּדי ה'”, לבש עור ובשר: עם ישראל היה כֻּלו לקהל חכמים ונבונים, ללומדים חריפים, מעמיקים בכל הדבר הקשה, והקריאה הקלה – דברי אגדה, מוסר ודרוש וגם תורה עם פירש"י, וכתבי הקדש כלם – היתה חלק “עמי הארץ” אשר הִשָם אלוֹהַ חכמה… אם נתן העם כל חילו אך אל הספר ולא אל החיים, אם הפך כל היום אך בנושנות ולא שם לבו אל הליכות ההשכלה, החכמות והמדעים, אשר חִדשו פני אירופה במאות השנים אשר לתקופה האחרונה הזאת, כתלונת אחדים מסופרינו (למשל: ז. אפשטיין במאמרו “הספר והחיים”), הלא היתה זאת יען אשר העמים הנוצרים גדרו בעדם מִצֵאת ובוֹא באנשים, מִנגוֹע אל עץ הדעת, מִשלוֹח בניהם אל בתי הספר, וגם בגלל דברי אמונה ודת; בין הספר והחיים לא היה להם משפט הבחירה, ובין הספר והספר – כבר היתה הבחירה ערוכה להם מאז על פי רוח ישראל: לא נשאר להם אפוא כי אם לפַלס נתיב לרוחם בים התלמוד ובכל אגפיו. הלא זה העם, אשר בימי שלטון הערבים בספרד, בטרם תהיה עליו יד צר ואויב לכלוא את רוחו בחזקה, עמד על מרומי השכלת הזמן והספר והחיים היו לאחדים בידו.

בעקב תקופות כאלה תרפינה כנפי הרוח מרֹב עבודה וספרות הקריאה תבא תחת ספרות ההגיון. וגם אמנם אחרי התלמוד באו המסכות הקטנות, המדרשים והפיוטים; אחרי תקופת בעלי התוספות באו הקבלה והשכלת המימונים־הפרובינצים, שני זרמים המתאימים אל החסידות ואל ההשכלה הברלינית, אשר באו בעקב הפלפול והחלוקים. כי חק עולם הוא לרוח האדם: אחרי עבודת המֹח תבא עבודת הלב. גם בעמים הנאורים, למשל הצרפתים, היתה ספרותם במאה הי“ח לסה”נ ספרות הלמוד, הפילוסופיה והחֵקר לכל תכלית. ובמאה הי"ט היתה לספרות הרֶגש – לספרי קריאה ושעשועים. אפס כי בעמים יֵחשב שנוי כזה בדרך הרוח כעליה והתפתחות, כפֶרץ מעינות חדשים ממעמקי רוח האדם; ובישראל נחשב לירידה, לנטיה מן הדרך הסלולה והישרה, אשר סללו ראשונים, ללכת אחרות עקלקלות. בדור החוקרים החפשים וחכמי האשכולות הצרפתים, עוד לא הרחיבה הספרות את גבולה בתוך העם והסופרים אך יָצֹא יצאו מתחת חסות האדירים ומשענתם, ובתקופת המשוררים והמסַפרים – התקופה הרומנטית – הבאה אחריה היו הקוראים הלוך ורב עד היום הזה; תחת אשר בישראל היה בתקופת הלִמוּד העיוני כל העם עם־הספר והספרות הלכה בכחה ויהי איתן מצבה, ובתקופת הקריאה הבאה אחרי כן היו הקוראים הולכים ומעטים – נפש העם, אשר ידע כי “תלמוד תורה כנגד כלם”, נָקעה מדברי ספר שאין בהם תורה ולמוד, דברים אשר “ללהג נִתּנו ולא ליגיעת בשר”.

בעקב התקופה האחרונה באה ההשכלה הברלינית ואחריה – ההתבוללות והחמריות ו“עם הספר” ירד בדרך הרוח עשר מעלות אחורנית: תחת הלמוד באה הקריאה ותחת הקריאה – חיי מהומה ורעוּת־רוח, אשר יֵאמר להם היום “חיים של מעשה” ואשר חֶציָם עמל האדם לפיהו והחצי – שחוק הקלפים בבתי הקפה, בבתי המועד וגם בחוג המשפחה.

במוֹרָד הזה, אשר עברה בו רַבַּת העם במאַת־השנים האחרונה, עוד יעברו בו גם עתה, עָבוֹר ורדת פלאים, רבים מצעירי ישראל בארצות המזרח, ששם עוד היום ישן וחדש נשקו: בנעוריהם יהיו ביושבים לפני ה' בישיבה או בבית המדרש, אחרי כן ימירו את הלמוד בקריאה קלה ואחר – ישליך הבחור החשוב גם את הקריאה אחרי גוו והיה לאיש מעשה אשר חֶלקוֹ בחיים, והספר יהיה לו לבַקר. עוד יזכור פעם בפעם אהבת נעורים ללִמוּד ולקריאה, עוד יפקוד לעתים את הגליונות הבָּלים, ושלח ידו אל הספר, ־ ועזָבוֹ, וכתב ידו למכתב־עתי – ונִער כפו ממנו, “ויֹאחז… ויַפליט” – עד אשר יגברו באחרונה חיי המעשה על חיי הרוח והשכינה תִגלה עשר גליות – מן הדביר אל המסדרון, מן הבית אל עלית הגג, משם אל אוצר הַמְלָחים והסחָבות ומשם אל בית המדרש, אל מקום שֶׁפך הספרים, לקים מה שנאמר: בערתי הקדש מן הבית…

כן משפט העם אשר אין מצב נכון לרגליו ואין משקל לרוחו, כי יתהפך קל מהרה מן הקצה אל הקצה: בראשית תקופת ההשכלה עוד היתה גם הקריאה – המוֹרָד הראשון בדרך הרוח – לעם ללחם חקו, כמעט כלמוד התורה לפנים, כקטן כגדול היו עיניהם ולבם אך אל הספר, בו נשקפו להם החיים בתענוגיהם ובו חזו חזות הכל, ועתה בעלות כל העמים לעינינו מעלה מעלה בדעת ספר – נלך אנחנו הלוך ושוב אחורנית, כי היתה לנו הקריאה לזרא!


 

ב    🔗

אם טוב בעיני האבות לחַסר את נפשם מאחד התענוגים, אשר ימתיקו לנו את החיים בימי טובה ובימי רעה, אם ברֹב הימים וברעש גלגלי המעשים והמאוַיִים הסכן הסכינו עם חֹסר הקריאה עד אשר לא יחושו ולא נפקד להם מאומה, אם רוח האדם יורדת למטה מכֹּבד משא סבלותיה תחת אשר תפן למעלה ו“מקול המונה של עיר לא יִשָמע קול גלגל חמה”, ־ הלא ישמעו הלא ישימו על לב את הדבר המר הזה: הן כל איש־תרבות יראה עולמו בזרעו, ישא נפשו לראות את בניו משכילים גם בדרך החיים גם בדרך הרוח, לראותם בתור אנשי המעלה לכל דבר. כי לא רק “בַכֹּל אדם מתקנא חוץ מבנו”, כי גם חק הוא לנפש האדם – חק ההשתלמות והשאיפה אל עָל – אשר ימריץ את האבות כי יתאוו לראות את בניהם, עצמם ובשרם בדור אחר, עולים במעלות הרוח בחכמה, בדעת ובכשרון, עד המקום אשר לא יקוו ולא יאמינו עוד בנפשם להגיע המה אליו. ויֵדעו נא אפוא האבות המזניחים את הספר ואת הקריאה, כי הם חוטאי נפש בניהם, כי החסרון הזה יֵראה פעלו על הדורות הבאים לקחת מהם מעט מעט את שאָר־הרוח ואת אהבת התורה אשר היו לבני ישראל מוֹרָשה שכם אחד על כל העמים, פרי עבודת־המֹח בת אלפי שנים, אשר התנחלה מדור לדור בכח חֹק הירושה. וגם הנה החל הנגע הזה להֵרָאות כֹּה וכה, ועיני המורים, “רועי הנפשות” לילדים, רואות וכלות: המורים העומדים על משמרתם ימים רבים, אשר ילדים בני אבות שונים יעברו לפניהם כבני מרון שנה שנה – ואף כי המורים אשר שרתו בקדש בקהלות שונות ובמקומות שונים – המה יכירו ויֵדעו בבנים האלה, היורדים בשנים האחרונות הלוך ורדת גם לכשרון גם לאהבת הלמוד, את דרך הרוח אשר לאבות ואת יחסם לדברי ספר. הן הילדים – קוֹפי –אדם אלה – יריצו ידיהם הקטנות ויטו לבבם הרך לדברים אשר הסכינו עמם במסִבּם, יעשו את אשר יראו אחרים עושים ויתיצבו על הדרך אשר ישימו לפניהם אנשי בית אביהם בראשונה ורעיהם אשר הם יוצאים ובאים בתוכם באחרונה. ומה רב הדרך לדבר הזה בין דור לדור ומה שונה תכנית הבית לאיש יהודי, ערוּגת־המַטע לנפש הילד מיום היותו, לפנים והיום! לפנים היו כל המוננו, מסוחרים ועד אנשי מלאכה, מחוטבי עצינו ועד שואבי מימינו, יודעי ספר ושוחרי תורה, אנשים שעמדו רגלי אבותם או רגליהם הם על הר סיני ועל נהרות בבל. ויהיו להם בתי כנסיות וחברות ומגידים, אשר הגידו להם או אשר הורו אותם דברי תורה בשבתות ובמועדים ובבֹקר ובערב אשר לימי המעשה; בתי הקפה ומשחקי הקלפים (אשר קראו עליהם רועי ישראל חרם פעם בפעם במאות השנים האחרונות) וישיבת קרנות של עמי הארץ לא היו עוד לאכול עתותם ולהטות לבבם אחרי התֹהו. אז ילמד החתן תורה מפי המלמד אשר יחזיק לו חותנו ימים ושנים אחרי חתונתו והבנים הראשונים אשר נולדו לו מצאו בבית אביהם בית־מדרש קטן ואוצר ספרים; גם אחרי כן בצאת האב לשחר לטרף עוד היה קובע עתים לתורה, לדברי ספר: הספרים היו לאבות ולבנים ענין לענות בו בבית המדרש ובחדר, הספרים – שעשועים לנפשותם בבית. כל בית יהודי היה בית־מקרא והבנים היו אמונים מימי ילדותם על ספרים, על דברי רוח, על שיחות חולין של תלמידי חכמים – האורחים החכמים העוברים בארץ או החתנים בני התורה, אשר היו לכבוד גם שניהם בכל בתי ישראל. ככה התנחלה עבודת הרוח מאבות לבנים, מן האחים הגדולים אל הקטנים הבאים אחריהם; ככה הוכן לב הילד מראשית דרכו אל החנוך אשר נִתּן לו אחרי כן בחדר או בבית הספר העברי, והבתים האלה רק הוסף הוסיפו לפַתֵּח ולכלכל את הזרע הזרוּע בנפש הרכּה עד עשותו פרי. לא אחד ולא שנים מצאו להם, כשלמה מימון, ראשית למודים בארון הספרים אשר בבית אביהם גם בטרם ידעו חדר ובית־ספר.

והיום חסרנו כל אלה. החיים גברו על הספר, כל שלחנות מלאו… קלפים תחת הספרים, באלה יבקשו להם האבות שעשועים לנפשותם ממעשיהם ומעצבון ידיהם, ויש אשר שעשועים כאלה יהיו ראש מעשיהם; “האשה תבַלה חצי היום במעשה עדיָהּ וקִשוריה, למען הַרְאוֹת ולמען הֵרָאוֹת חצי היום האחר”, כדברי גתה (וילהלם מייסטר, לעהריאהרע), או תשים כל מעיניה גם היא בשחוק הקלפים. וכאשר ירחקו האבות מעבודת הרוח, כן יֵקַלוּ בעיניהם גם בתי הלֶקח גם החכמים גם המורים, אשר נכבדו לפנים על כל כבוד בישראל ואשר יהיו עתה בתוך כל ההמון הרב “כזמורה אשר תהיה בעצי היער”… איש איש מכל פנות העם, כנכבד כנקלה, גבוה בעיניו מן המורה, בוז יבוז לו בלבו או גם בפיו וגם לא ימנע מִדַבֵּר בו אָוֶן באזני הבן, תלמידו ההולך לקחת תורה מפיו.

לרומים היו עבדיהם היוָנים למורים לבניהם; וליהודים יהיו מורי בניהם לעבדים.

והילד אשר יוָּלד ואשר יִגדל בתוך משחקי הקלפים וענינים אחרים אשר ל“חיי המעשה”, ואשר הבּוּז למורה ולכל דברי רוח ירושה לו מבית אביו, לא תדבק נפשו עוד, גם אם נפש ברכה לו, אחרי בית הספר או החדר ואחרי הלקח הנִתּן שם: בית הספר היה יהיה לו לבית־סֹהר והמורה המציק לו ב“הבלים” כאלה, אשר לא ידע ולא ידעו אבותיו, ־ לנוגש המעביד אותו בפרך עד בוא יום גאולתו, הוא יום תת אותו למלאכה או למסחר. ורבים מן האבות, אשר המה “אכלו בֹסר ושִני בנים תקהינה”, בראותם את בניהם והנה הם מבלים ימיהם בדי ריק, יהיו כמתאוננים, ימהרו ליָאש את לבם מכל עמלם ולהסיע את הילדים עודם באִבּם, גם בטרם ימלאו ימי לקחם, מדרך עץ הדעת אל דרך עץ החיים. על כן ברומניה, למשל, אשר יש לכל קהלותיה הקטנות והגדולות בתי ספר עבריים תחתיים, ואשר ראשית הוָסדם לפני חמשים שנה ומעלה, לא עשו הבתים האלה עד כה פרי ישַוה להם ולא שָׂמו, אשר להם המשפט, אל לבם להוסיף עליהם בתי ספר שניים, למען הגדיל והאדיר את הלקח העברי ואת החנוך העברי – דבר הנקל והראוי להֵעשות בארץ הזאת לפי מצב הדברים שם. וכזה גם משפט החדרים ובתי תלמוד תורה בארצות אחרות, שגם הם צומחים כצמח בארץ צִיה באין שרש למטה ובאין פרי למעלה.

מעל מגדל העץ אשר עמד עליו עזרא, הסופר־המורה הראשון, צופים אנחנו המורים על עֵמק־עכור זה ולבנו יהגה אימה על הבאות! אם לא ימהרו לקדם פני הרעה בעוד עת, אז יש יום – הה' אשורנו ולא רחוק! – אשר אמנם עוד יהיו כל עם ישראל יודעי ספר (כי מלמדי תינוקות ובתי ספר וסדורי תפלה לא יחדלו מישראל), אך לא דורשי ספר ולא קוראי ספר. יש יום וחָסַרנו גם מורים גם תלמידים אשר יצלחו למלאכה, וירדו בתי הלקח מטה מטה, וחסרו בנינו גם את האהבה ללמודים גם את הלב הער גם את רוח החכמה והבינה אשר נחלו פי שנים בכל בני עם ועם ואשר היה להם לשם ולתפארת נגד חבריהם בני הגוים, – ונַעלה הרוח מעל עם ה' וירדו את ערלים, או גם יהיו “נופלים מערלים”.

כל החרבן הזה, אשר גם הנה נודעו עקבותיו, יבואֵנו מעט מעט ואנחנו לא נחוש, נשמת האומה דועכת, חושבת לצאת – ולא נשים על לב; ככל אשר לא ידע ולא יזכור החולה ההולך ודל מעט מעט ברב ימים, את מצב־בריאותו הטוב לפנים. אולי, ברדת העם ככה פלאים, ירבו אז בקרבו גאוני הרוח לפי מְעוֹט בעלי הכשרון, ככל אשר היה לו בראשית ימי תרבותו, בתקופת הנביאים; וכאשר היה הדבר ועודנו גם היום לעמים אחרים, כי לפי הַרְבּוֹת הכשרון להִגָלות בהמון, כן תמעט הגאוניות בעם ועם, וכן להפך. ואולם גם פתח־תקוה זה הנשקף לנו מעמק עכור, לא יתן לנו שִלוּמים ונִחוּמים כי אם מעט, יען היות גאוני הרוח, לא קנין העם אשר מקרבו יצאו, כי אם קנין כל בני האדם.

הה' מי יעלה לנו השמימה והוריד לנו משם שביב אש־קדש להָחֵם את הלבבות הקופאים בחיי המעשה, מי יביא לנו זרם חיים חדשים, גֻלות עִליוֹת, אל תוך האגם הזה, בו טבענו אנו, בו יטבעו בנינו עד מחנק־נפש, מי ומי מן החלוצים העוברים לפני המחנה וארון הקדש או חצוצרות התרועה בידם, הרבנים, הסופרים, המורים, יתעוררו לקרא את העם אל על, למשכו ולהעלותו מטיט היָוַן, מן הרקבון ומן הקפאון אשר הוא נתון בו עד צואר ולהורותו את דרך הרוח העולה למעלה!

בתי הלֶקח אשר לנו – מִבְצְרֵי הרוח לילדינו – קוראים לתקונים נמרצים עד היסוד בם; ואולם כל חפץ לא יצלח בידנו עד אם שנו האבות גם הם את דרכם: ככל אשר יָרדו במעלות הרוח מן הלמוד אל הקריאה ומן הקריאה – אל בתי הקפה ומשחקי הקלפים, כן עליהם לשוב עתה “אחורנית”. השליכו מנגד עיניכם את גלוליכם החדשים ושובו אל הקריאה, אם לא תוכלו לשוב עוד גם אל הלמוד! לא למענכם, כי אם למען בניכם, מַחמַל נפשכם, אשר תתאוו לראותם טובים ושלֵמים מכם גם במעלות הנפש והרוח; המירו את דרך חייכם בבית ובחוץ, תנו כבוד ויקר ואהבה לדברים שאינם במדה, במנין ובחשבון: לספרים, לתרבות ולנושאי דגלה, לבתי הלֶקח ולכהניהם, שיתו לבכם לחֵילָם, חַדשו ימיהם כקדם, שימו אותם לנס ולמשא־נפש לבניכם, כי המה מקור חיי הרוח לעם, “בתי היוצר לנשמת האומה” (ביאליק). אז לא תביש זקנתנו את ילדותנו וישראל, ששמעה אזנו על הר סיני את המצוה ללמוד וללמד, לא יבוש ולא יסוג אחור מפני הגוים אשר שמעה אזנם על הררם שעיר: מאֻשרים העניים ברוח, שהם יירשו מלכות שמים…



  1. תוצאות עריכת כה“ק וכתיבתם על ספר היו גם להציל אותם מן הכליון, גם לשומם כמטמונים אשר אין להם מהלכים בתוך הקהל, וזאת כונת המצוה ”דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה" (גטין ס':), לאמר: ללמוד וללמד אותם בעם…  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!