לכל איש ולכל עם יש משא נפש אשר אליו ישאף בכל פעלו והגיונו ובכל פנות שהוא פונה, אשר יחַיֵהו ויעודדהו גם בימי טובה גם בימי רעה. משא־הנפש הזה שונה מאד בבני האדם לשנותיהם ולמצב השכלתם: לפי מעוֹט השנים וההשכלה כן יִקטן משא נפשו, וברבותן יתעלה גם הוא. נער או פרא אדם, אשר לא אכל עדֶנה מעץ הדעת, ישא נפשו לדברים נקלים, עוברים, אשר אין חפץ בהם כי אם לו לבדו, לגוִיתו ולמַלא בטנו; ומדי עלות הנער או הבער מעלה מעלה בחכמה ובשנים, יגדל משא נפשו ורחב ונסב למעלה מעל לחיי בשרים ולחֵפץ הפרטי. וכאשר ירחב ויאצל, כן ירום ונִשא וגָבה למעלה וכן יִקשה לבא עָדיו, וכן יוסיף האיש אֹמץ ויעביד כל כחות נפשו למען ישיגנו. וברב אֹמץ רב עֹנג, ויוסיף עמל יוסיף שמחת החיים ונחת הרוח, תחת אשר בהשיגֵנו תאוַת לבנו, בסוּר החזיונות והיו לעלילות, יחדל הענג והנֹעם ושבה נפשנו להיות ריקה ושוקקה. לא רק האמת, אשר אמר לסינג, ולא רק שלש המתנות שמנו חז“ל (א"י, תורה ועולם הבא), כי גם כל משא נפש לא ינתן לאדם אלא ע”י יסורים, ע"י חֵפֶשׂ ועמל וטֹרח, כי אדם לעמל יוּלד, וגן־עדן בלי עמל ועבודה לא טוב כי אם לאדם הראשון, וגלוסקאות וכלי מילת שתוציא הארץ מאליה ושֶבת הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם על כסאות זהב ליהנות מזיו השכינה לא ינעמו כי אם לבני העולם הבא, לבני ירושלם של מעלה; ולוּ נִתּן לנו גן־עדן כזה כי עתה אולי אמרנו: טוב ממנו הגיהנם, כי יפה שעה אחת של קורת רוח הבאה בעקב יגיעת בשר ונפש מכל חיי העולם הבא. האיש אשר יראה עולמו בחייו, אשר ישיג כל תאות לבו וכל משאלות עיניו עד בלי השאיר לו כל חזון לב אשר ישא את נפשו אליו, יקוץ בחייו משׂבע ומרֹב כֹּל ואמר באחרונה “הבל הבלים” “הכל הבל ורעות־רוח”, “ושנאתי את החיים”… כאשר תאר לנו כל זה קהלת בחכמתו.

נביאינו חזו לנו ולכל בני האדם חזיונות נעלים ונשגבים, אשר לא יצאו לפֹעל עד היום הזה: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”; “אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'”; “כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה' כמים יכסו על ים”, וכאלה, בעת אשר בני האדם רמסו וטרפו איש את רעהו כפריצי חיות והארץ שָׂבעה ורָוְתה תמיד מדם חללים; בעת אשר עבודת האלילים שפכה רוח עועים על כל הגוים ועל ישראל, והשכינה גלתה עשר גליות עד מעל לכרובים וגם בבית ה' דחקו צלמי הגלולים רגליה. ההאמינו הנביאים כי יֵצאו חזיונות לבם לאור? או כי יֵצאו לאור בקרב שנים? לא! ואולם זאת תורת כל חזון כי הוא רחוק רחוק וקרוב מאד, כי כאלהים נשַוה אותו נגדנו תמיד ועין לא תשורנו, כי יעמוד לנס אנשים ועמים להביט אליו מרחוק, לענות בו ולשאת הנפש אליו – והביטו אליו ונהרו וצרפו כליותם ולבם והתרוממו אל על.

החזיונות הנעלים והרחוקים ממנו יתנו לנו עֹנג ועָצמה וחֵפץ־לב לעמול ולהגיע עדיהם; ובבואם ישֻנה עֹז פניהם וסר מעליהם הקסם הלוקח נפשות, ושבו השואפים אליהם לפנים והמחזיקים בהם עתה ונהפכו להיות כמתאוננים. ויש אשר יראו, בקרבתם, גם את המגרעות ואת הצללים אשר לא ראום בחזון, הכוכב הנוצץ מרחוק ישוב והיה, מקרוב, לאדמה עכורה.

בעוד היות ישראל נער, וכל מחשבותיו ומשאות נפשו מָפנים אל סיר הבשר ואל הדגים והאבטיחים והבצלים אשר אכל במצרים, חזה לו משה מחוקקנו חזון־לב גדול ונשגב המבריח מקצה דורות עולמים עד דור אחרון, הלא הוא בספר התורה והחקים והמשפטים אשר שם לפני בני ישראל ללכת בם. משא נפשו היה לעשות את ישראל לעם סגולה, עם המופת, גוי אחד בארץ. ויען היות העמים בימים ההם רעים וחטאים, משחיתים את דרכם ועושי כל תועבה, על כן היה אדיר חפצו להבדיל את ישראל מכל העמים, להקים קיר ברזל בינם ובין שכניהם, למען “ישכון ישראל בדד” ובגוים לא יתערב. גבולות ארץ נחלתם כאשר פֹרשו בתורה, הם גבולות טבעיים: “הים הגדול” במערב, נהר פרת במזרח, מדבר ערב בדרום, והררי לבנון וחרמון בצפון. כל הגוים אשר מפנימה לגבולות האלה הִשָמד יִשָמדו. על עמי אדום, עמון ומואב, אשר לא יכלו להשמידם מפני האחוה, צוה לבלתי בוא בקהל להם, ועל ארץ מצרים, המחֻבֶּרת לארץ ישראל בחבל אדמה, צֻוו לבלתי שוב בדרך הזה עוד ולבלתי התחתן בם גם הם. הנה כי כן היו כל מחשבותיו להקיף את ישראל ואת ארצו חומת סינים להיותם נבדלים מכל העמים ולא יתערב זר בתוכם, וחי כל העם על פי התורה אשר שם לפניהם.

ובני ישראל לא עשו כדבר משה, ומאז באו אל הארץ עד ימי דוד ושלמה ואחריהם, ישבו יחד עם העמים האחרים ויבאו אלה באלה; על כן לא קמו כל מחשבותיו עליהם עד אחרית הימים. לוּ יצא הרעיון הגדול הזה לפֹעל, כי אז התפתח העם על פי דרכו ועל פי תורתו ומורשת אבותיו ויהי מופת לכל העמים בארחות חייו ובחקיו ובמשפטיו הישרים. אפס כי גם הצללים לא פִגרו מִבּוֹא בעקב האור: אם לא קבל מן העמים האחרים בראשונה את הרע, לא היה מקבל מהם באחרונה גם הטוב, וברֹב הימים היה ישראל נופל משכניו בכל חכמה ומדע ובכל מלאכת מחשבת אשר עשו המה בהם חיל, כי רוח האדם לא יעמוד על עמדוֹ, והאיש או העם אשר יתבודד לו וינָזר מכל סביביו יהיה באחרית הימים כעומד בין המהלכים.

מחשבות הנביאים אשר קמו בישראל אחרי משה, היו שונות ממחשבותיו על אדות ישראל והעמים. המה נשאו חזון על גוי ועל אדם יחד, ומשא נפשם היה – כי לא יתבולל ישראל בעמים, אבל כי יבא יום וכל העמים יקרבו לישראל בדרכי התורה והמוסר והיו כל עמי הארץ למשפחה אחת גדולה: “ביום ההוא תהיינה חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות”; “והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו”; “כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”; “ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים”; “כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'”, וכאלה כתובים רבים המורים כי שונות מאד מחשבות הנביאים ממחשבות משה על יחס העמים לישראל, אחרי ראותם כי לא יתכן עוד להבדיל בין ישראל לעמים הבדל עצמי ומקומי כחֵפץ משה, וכי העמים לא היו עוד פרועים לשמצה כבימי קדם. מה רב המרחק בין “ואבדיל אתכם מכל העמים” ובין “ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור, לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל”, בין “כמעשה ארץ מצרים לא תעשו” ובין “וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם”!

גם הרעיון אשר חזו לנו ה“הומניסטים” העברים בימי קדם, לוּ יצא לאור כתֻמו, לוּ קמה האחוה בין ישראל לעמים ויעלו כל הגוים ירושלימה לקחת תורה מציון, כי אז דבקו אחריו גם הצללים, אז נבלע ישראל בגוים והמלמד נמצא למד; כאשר ראינו כמראה הזה בדור אחר, בצאת אנשים מישראל להיות לאור גוים ולתקן עולם במלכות שדי, ויתקנו לאחרים וישחַתו להם, ויצאו ולא שבו למו. הלא זה הדבר אשר היה לסלע המחלקות בין הנביאים האחרונים אשר נשאו נפשם לפתיחת שערי ציון לכל העמים (ראה, למשל, ישעיה נ“ו, 7־3; יחזקאל מ”ד, 9; מ“ז, 22; זכריה י”ד, 16־18), ובין ראשי העם ומנהיגיו בעת שיבת ציון, עזרא, נחמיה וחבריהם, אשר גדרו גדר על גדר להבדיל בין ישראל לעמים, עד אשר גברה יד הסופרים ואנשי הכנסת הגדולה העולים על במת דברי הימים בעת ההיא, על הנביאים האחרונים היורדים מעל במותם.

עזרא וחבריו הסופרים שבו להבדיל כל עֵרב מישראל ויהיו כל מעיניהם לשום פדות בין ישראל לעמים ולהגביל את העם סביב ככל אשר היה עם לבב משה לעשות, והתורה היתה לו, לעזרא, לחק עולם ולפֶלֶס לכל הליכותיו (על כן “ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו כדרך שנִתּנה על ידי משה”). אחריהם החזיקו מרבית החכמים רועי העם בכל דור ודור – אף כי נמצאו בחכמי ישראל גם אנשים אשר בחרו בדרך הנביאים ויאמרו: “חביב אדם שנברא בצלם”, “מפני מה נברא האדם יחידי שלא יאמר אדם לחברו אבותי גדולים מאבותיך”, וכאלה. מימי היונים והלאה נטה העם להתבוללות ומאשריו התאמצו לעצור בעדו ויבנו עליו ויקיפוהו גדר מזה וגדר מזה בחקותיהם אשר חקקו בכל דור ודור מתקנות עזרא ועד גזרות “שמונה עשר דבר”. עד אשר נפזרו בני ישראל בארצות ובעמים ולא היה עוד בידם לבחר בדרך הזה או האחר, והכהנים הקתולים החלו להעיק עליהם מסביב ולגזור עליהם שמונה עשרה פעמים שמונה עשר דבר…

אבותינו האמינו במשיח, בעוה"ב ובכל החזיונות אשר עין לא ראתה, ואמונתם זאת היא עודדתם ותעמידם שמונה עשרה מאות שנה בכל התלאות הנוראות שעברו עליהם. גם בהיותם נִגָּשִׂים ונַענים, מֻכים ונהרגים על קדוש השם היו מאֻשרים מבני בלי־אֵמון אשר בדורותינו, אשר אין להם כי אם ההֹוה וחיי שעה, אשר אין לפניהם לא אמונה ולא חזון־לב; כי ההתבוללות איננה חזון אחרי אשר היא קרובה מאד לשואפיה, הרבה יותר מתחית הלאם ללאומיים, שהמה בידם טוּבם זה ואנחנו לא כן… מה היה לאבותינו בצֹק עתותיהם לולא האמינו כי יבא גואל להם וחש עתידות למו, הלא אז אבדה כל תקוה מלבם ויהיו כעצמות היבשות בבבל, אשר אמרו “אבדה תקותנו נגזרנו לנו”!

עתה אמנם אבדה האמונה ונכרתה מלב הרבים בעם; החזיונות ההם חלפו למו ולא ישובו עוד להחיות את העצמות היבשות, ולולא חזיונות אחרים שעשועינו כי עתה אבדנו בעָניֵנו, חזיונות היוצאים כנטישות רבות מגזע אחד – תחית הלאם – ואליו ישובו.

אם יש בתוכנו אנשים אשר בקֹצר רוחם היו להם תקוֹתינו כמו אכזב וקוראים “רע, רע” כל היום; אם נשמע רבים מתאוננים על המגרעות אשר בישוב ארץ ישראל, בספרות העברית ובכל אבני הפנה אשר יָרִינו לנו ליסד בהן את בית ישראל ולחדש נעוריו – אל נא יפול לבנו, ונהפוך הוא, כי אות הוא לנו כי החלו החזיונות להיות למעשים, כי לבשו עור ובשר ורקמה, על כן נראו המגרעות והצללים.

לוּ הגיד לנו איש לפני חצי יובל שנים, כי בעוד שנות מספר תראינה עינינו בארץ־ישראל מושבות רבות שתולות בנָוֶה ואחינו עולי הגולה עובדים אדמתם ביד חרוצים והופכים מדברהּ לעֵדן, כיום הזה, או לוּ אמר האומר לפני עשר שנים, כי עוד מעט ונאספו תחת דגל הציונות כל בחור וטוב בישראל ממזרח וממערב מצפון ומים, מן היראים וחרדים אשר באונגריה ואשר ברו"פ ועד הדוקטורים חניכי ההתבוללות אשר במערב אירופה ואשר באמריקה, והשמיעו קול ברמה, קול משאלות עם ישראל, באזני הגוים והממלכות, והעירו ועוררו את הכל לתחית העם בארץ אבותיו, ־ היינו כחולמים חלום נעים ולא האמַנּוּ לשמועה. ועתה הנה בא כל הדבר הטוב הזה ועינינו רואות – והנה יצאו אנשים מן הסופרים ומן העם ותקטן כל זאת בעיניהם ויבקשו מגרעות ויהיו כמתאוננים, וכי תבאנה בקֶרב שָנים הגדולות אשר הם מנשאים את נפשם אליהן – ושבו והיו כמתאוננים ובקשו עוד כאלה וכאלה.

לוּ התנבא איש לפני יובל שנים, כי יש יום ועלו על שלחן ספרותנו ממיטב ספרי העמים בחכמה, במדע, במליצה ובחזון, וסופרינו יבראו להם ניב שפתים לקרוב ולרחוק: לפרי מחשבותם ולפרי מחשבות אחרים, לדברים אשר בימי נעורי העם והשפה יסודם ולרעיונות חדשים מקרוב באו, כי עתה אמרנו אל הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא: כַּלה נבואתך וצא, כי אין מקוה לישראל על זאת. ועתה הנה בא החלום הנעים הזה, הנה נִשׂבע בהקיץ פריוֹ, הנה כתבי עתים וספרים עברים יוצאים חדשים לבקרים וקוראיהם ירבו למאות ולאלפים – ונפשנו לא תשבע רצון, ונוסיף לבקש עוד. אל נא נתעצב על המראה הזה, כה ידרשו וכה יוסיפו; אך גם הוָּאש לא נוָאש ולא תרפינה ידינו. אל נא יֵקַל בעינינו כל אשר השגנו עד כה, כי רב הוא; ואל נאֹמר הון, כי עוד רב ממנו אשר עדֶן לא היה. מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואשר אין לו כל – גם הרצון יחסר לו. איזה עני – השמח בחלקו בקניני הרוח והלאם, ואיזה עשיר – המודה על שעבר ושואף להבא. ותהי זאת נחמתנו, כי אין כל מעשה אשר לא תהיה ראשיתו מִצער, ואחריתו תלך הלוך וגדול הלוך וטוב. גם הקב"ה היה “בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הנין לי ודין לא הנין לי”.

עמים רבים ראו עולמם בחייהם, תעודתם וחזיונות לבם באו להם – ויבאו עד קִצם; וישראל עם עולם חליפות רבות לו, חליפות חזיונות לתקופותיו, ואחת מהנה לא נמלאה – כי לא מִלא צבאוֹ עלי ארץ. גם חזיונות הנביאים הראשונים, גם החזיונות אשר לתקופת הגלות, גם החזיונות אשר חזה לו העם בדורותינו, לא באו ולא יבאו מהרה כתֻמם, ככל אוַת נפשנו, כי עוד חזון למועד ולא כלו כל הקצים. דברי ימי העמים יגידו לנו, כי כל עוד לא עלה העם עד מרום קץ מאוַייו, חזיונו ותעודתו, הוא הולך וגדל, ובבואו עד ראש הפסגה חלפו ימי העליה ובאו ימי הירידה תחתם, כי אין עמידה בטבע ולא בקורות העמים ועלילות בני האדם. וכי יהיה לעם כח־חיים חזק ואמיץ ואֹרך ימים מנו לו, אז יעלה וירד ומשפֵל המדרגה ישוב לעלות עוד; כלבוש יחליף חזיונותיו לתקופותיו וכנשר יחדש נעוריו. הבבלים והאשורים, היונים והרומים היו להם תקופות העליה פעם אחת, וכבוא ימי הירידה כשלו ונפלו וירדו מעל במות עולם. גם לחייהם המדיניים גם לספרותם חזון אחד ודרך אחד היה. וישראל גוי אחד בארץ מה רבו חליפותיו, מעלותיו ומורדותיו גם בחייו גם בספרותו מנעוריו ועד עתה! “בני ישראל נמשלו לכוכבים ונמשלו לעפר”, כמלאכי אלהים עולים ויורדים הם בסֻלם ימות עולם, כשהם עולים עולים עד לרקיע, וכשהם יורדים יורדים עד לעפר – וממקום רדתם פלאים משם הם שבים לעלות.