א    🔗

מראה מוזר נגלה עתה לעיני המתבונן בהליכות חיי הרוח אשר לעמנו: ספרותנו ירדה עשר מעלות אחורנית במעלות אשר עלתה בדור ההולך, ושפתנו־דרושה עתה יותר מאז, בשמה יקראו כה וכה, באהבתה ישגו, בכבודה יתיַמרו ואת מליה יצפצפו ויהגו הקטנים עם הגדולים, בבתי ספר ובבתי מועד לעם.

מה משפט המראה הזה ומה דמות נערוך לו? האמנם לא נזק הוא שהיה לנו כי אם תמורה ושנוי־ערך? לא חֶסר בָּאָנו, כי אם בריאה חדשה היא, אשר רֻקמה בסתר בצפוני העתים מעט מעט, למען אשר תשלים חֻקה עתה לעינינו או בקרב הימים הבאים? האמנם ירדה שפתנו משוק הספרות למען ראות חיים בפי העם ולחַיות ממנו זרע־ברכה לספרות העתידה להתחדש, ככל אשר תשוב שפעת התבואה, אשר נגרעה מאסמינו בעת הזרע, ותעלה ותבא אלינו בהמון מתחתיות הארץ להוסיף לנו תבואתנו?

וחזון־לבנו זה, תחית השפה בפי כל העם, החזון אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו, להִנָחם בו אחרי כל התקוות אשר נהפכו למפח־נפש, אחרי אשר ספרותנו היתה לנו כמו אכזב, מעינותיה נסכרו או נסבו לאחור או נבקעו ויצאו למרחוק מעבר לגבולות הלשון העברית, ־ החזון היפה הזה, היש לנו תקוה ויכלת להגיע אליו? ואם יש – איכה נעשה ונצליח?

אך נשובה לאחור ונראה מה נעשה לשפתנו מימי קדמתה ועד הדור האחרון.

מימי הבית הראשון והלאה באו בני ישראל בהתחברות: בראשונה עם עמים וארצות אשר לשונם היתה קרובה לעברית ואשר על כן היה מושבם טוב בתוכם – כי קרבת הלשונות הולידה קרבת הדעות, וקנאת הדת עוד טרם תהיה בימים ההם ובארצות ההן – אך הלשון העברית נעזבה ונשכחה מעט מעט מפני אחותה־צרתה; ואחרי כן עם עמים “עמקי שפה וכבדי לשון”, אשר היו גם בעלי דתות חדשות מעירות קנאה, ולא היה ליהודים פתחון־פה ולא תקומה בתוכם – אך ללשונם נהפכה הרעה הזאת לטובה ולפליטה גדולה. כן יהיה תמיד: כטוב לישראל בעמים יעזוב את שפתו, ובצר לו בתוכם, ידבק בה.

ימים רבים לפני גלות היהודים בבלה, שפכה הלשון הארמית, אֵם העברית או אחותה הבכירה¹), את רוחה על כל הארצות אשר סביבות ארץ־ישראל ותהי ללשון אנשי המעלה בעם ועם, כאשר היתה הלשון היונית אחרי כן בארצות ממשלת הרומים. מלכי אשור החזיקו סופרים השומעים ארמית, למען יהיו למליצים בינם ובין בני הארצות הסרות אל משמעתם; וגם במצרים היו מהלכים ללשון הזאת, כאשר נדע על פי הכתבות אשר הוציאו החופרים ממעבה האדמה. ובהיות לארץ־ישראל רב ענין עם אשור עד ימי יאשיהו ואחרי כן עם בבל, מראשית ממלכת נבוכדנצר והלאה ־ והיחס יחס עם קטן לגדול ממנו־הלא היו מהלכים לארמית גם בארץ הזאת בתוך השרים ומרום עם הארץ (מ“ב י”ח, 26). והלשון הזאת השרישה שרשיה בארץ, ותשפוך מרוחה על העברית, ותכבוש אותה בביתה, ותביא בה ערב רב למרות עיני הנביאים, השומרים משמרת לשון עמם והחרדים על טהרתה. כי אמנם לא נשגה אם נדַמה בנפשנו, כי עמדו הנביאים – ה“פוריסטים” אשר היו בימים ההם – ואחריהם הסופרים הראשונים בעלי האסֻפות בכל מאמצי כחם נגד הזרם הארמי הזה, אשר התעתד להפוך את הלשון העברית ללשון עלגים (ראה, למשל, יחזקאל ג', 5), עד אשר הָשלמו לו או נכנעו מפניו בדורות הבאים; ככל אשר נלחמו בימי החשמונאים האחרונים הלאומיים בישראל וגם הלאומיים ברומא – כמעט בעצם העת ההיא – אל הזרם היוני או “חכמת יונית”, ואחרי כן הָשלמו לו אלה ואלה. – ואם לא נמצא כתוב מפֹרש כי הוכיחו הנביאים את גדולי העם על עזבם את לשון עמם, הלא היתה זאת יען היותם אנשי ריב להם על עונות גדולים וכבדים הרבה יתר מאד: גנֹב ונאף ורצֹח וקַטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים וכו', ועל כיוצא בזה נאמר: קם ליה בדרבא מיניה.

הנה כי כן החלה הלשון הארמית להתהלך בתוך העם בעוד היותו על אדמתו ולהורות לפניו בבלה. העברית, אשר כבר היתה מפֻתחה וכלילה מן הארמית, נסוגה אחור בכח המסבות אל הלשון אשר ממנה התפתחה ואשר צמחה למעלה למעלה מערוגות מַטָעהּ: הבת המגֻדלת שבה אל ערש אמה ואל חדר הורתה. על כן לא נתמה על החפץ, כי אחרי שוב בני הגולה מבבל, ששם ישבו אך כימי דור אחד ורבים מן הגולים עוד ראו את הבית הראשון בעיניהם, ־ נכרתה לשון אבות מפי רֹב העם והארמית באה תחתיה; כי לא בפתאם היה הדבר.

בארץ ישראל היתה לשון הספרים לִבְלִיל עברי־ארמי, וספרים רבים נכתבו ארמית (פרקים מספרי דניאל ועזרא, מגלת תענית ומקצת הספרים החיצונים) גם אחרי היות הלשון היונית שלטת בכל הארצות מסביב ומתהלכת גם בארץ ישראל בפי העם או בפי גדוליו. רק הפרושים והתנאים היוצאים בעקבי הסופרים החזיקו עוד בעברית – הבלולה בארמית – בבתי מדרשיהם ויהיו שונים בה את ההלכות ומבארים בה את חקות התורה עד אחרי חתימת המשנה. אחרי כן כתבו הסופרים פעם ארמית־סורית, פעם עברית כל ימי ממשלת היונים בארץ־ישראל. וכפרוֹץ הלשון היונית בארץ ותהדוף מפניה את הארמית־הסורית, וכגבוֹר הלחץ על שארית ישראל בארצו, נכתבו שם כל הספרים עברית: המדרשים, המסכות הקטנות, ספרי־חזון שונים. התורה תֻּרגמה ארמית מימים קדמונים והתרגום בא בקהל בבית הכנסת, ולא היה פוצה פה ומצפצף; ודבַר התרגום היוני שנעשה באלכסנדריה היה “קשה לישראל (אשר בא"י) כיום שנעשה בו העגל”, ובימי יוסטיניאן נפתלו היראים והחרדים נפתולי אלהים עם המבקשים לשום מקום בבתי הכנסת לתרגום היוני ואשר באו עליהם בכח גזרת המלכות. רק באלכסנדריה, ששם פִּלֵס הזִכּוּי נתיב להתבוללות היהודים בשכניהם מראשית שִׁבתם שם, ויהיו יהודים בבית הכנסת ויונים בחוץ, ־ המירו את לשון עמם בלשון יון ולא נכתב שם דבר בעברית כל הימים.

ובבבל היתה הלשון הארמית לבדה ללשון היהודים ובה כתבו אל נכון כל ימי התקופה הארֻכּה, מימי שיבת ציון ועד ראשית ימי האמוראים, ספרים רבים, כ“ספרי דאגדתא” הנזכרים בתלמוד פעמים רבות, וכאלה, אשר אבדו מתוך הקהל, ־ עד ימי רב ושמואל, אשר הביאו מארץ ישראל את המשנה וגם היו למחיה מעט ללשון העברית. ואחר שבה גברה הארמית על העם ועל סופריו. ואם ר' חנינא חשָבָהּ לטובה “שקרוב לשונם ללשון תורה” (פסחים פ"ז(:, הנה, כאשר ראינו, היתה קרבת־הלשונות הזאת, יחד עם החיים הטובים אשר ראו שם בתוך עם הארץ, סבה לעזיבת “לשון תורה”.

אחרי אשר פשטו הערבים על ארץ רבה והיהודים ראו את לשונם, כי קרובה גם היא אל העברית, היתה להם הלשון הזאת, לעם ולסופריו, תחת לשון אבות; תחת אשר אחיהם בארצות ממשלת הנוצרים, ששם לא היתה לא קרבת־לשונות ולא קרבת־דעות, החזיקו בלשון עמם. ויכתבו ר' סעדיה גאון והבאים אחריו עד הרמב“ם, רֹב דבריהם ערבית (מלבד ספר “משנה תורה”, שהוא נועד גם לאהלי תורה אשר בצרפת); רק הדברים אשר היו להם אל האלהים – דברי שיר ופיוט, שהיתה הורתם ולידתם בקדושה, ותפלות וברכות – כתבו ב”לשון הקדש" מעולם. והרבנים והחכמים אשר בארצות “אדום”: ר' שבתי דונולו, ר' נתן הבבלי בנרבונה, ר' נתן בעל הערוך, האלמוני בעל היוסיפון, רגמ“ה, רש”י, בעלי התוספות, הראב"ע (שכתב פירושיו וספריו במסעיו בארצות הנוצרים) ועוד, כתבו דבריהם עברית.

בעוד דור אחד אחרי הרמב“ם היתה, במסבות המתהפכות בספרד, הלשון הערבית הלוך ושוֹב מעל אדמת הארץ הזאת, עד כי עוד מעט שוטטו רבים ויבקשו וימצאו בכבֵדות מתרגמי עברית לפירושי המשניות להרמב”ם; ולשונות ספרד ויתר עמי הנוצרים, אשר צמחו מתערובות לשונות העמים הפראים יורשי רומא עם הלשון הרומית ההמונית, עודן סמדר בעת ההיא, טרם תצלחנה לדברי ספר, והלשון הרומית הברורה – לשון הספרים – השתמרה אך בידי הכהנים והנזירים ובבתי הספר אשר תחת ידיהם כל ימי הבינים. על כן כתבו הרמב“ן והחכמים הבאים אחריו את דבריהם עברית, ולא בגלל היות הלשון העברית בימים הראשונים בלתי מוכשרת לבאר בה ענינים עיוניים עד שנתרחבה ע”י העתקות התבונים, כדברי שי“ר (במכתבו אשר בראש מחברת הערוך לר' שלמה פרחון, פרסבורג תר"ד) ואחד העם (על פרשת דרכים ח"א, ע' 186), ועד שהוסיפה להתרחב עוד בעת החדשה ע”י הפעולה אשר “פעלו גם הלשונות החדשות איטלקית, צרפתית ואשכנזית על לשון זו המעורבת ונכנסו בה גם מהן קשורים חדשים ויפים (?)” (שי"ר, שם). ואם יאמר שי“ר: “ואלו היתה לשוננו זו בתבנית כזאת מימים קדמונים אין ספק אצלי, שלא היו מתחילים הגאונים כלל לכתוב חבוריהם ותשובותיהם² בלשון ערבית”, הלא נצדק יותר בהפכֵנו את הדברים האלה, לאמר: אין כל ספק, כי לוּ כתבו הגאונים ואשר היו לפניהם את כל דבריהם עברית, לוּ שמו את הלשון העברית, המרחפת מימי הסופרים והתנאים הראשונים מאות שנים באהלי התורה, ע”י הכתב כיתד תקועה במקום נאמן, כי אז כבר היתה לשוננו שלמה ומפֻתחה מימים קדמונים. כי הנה מראשית ימי התורה שבע“פ נלוו על ההלכות, שנשנו בבתי המדרש, וכוחים ופלפולים, טענות ומענות, אשר לא נאספו אח”כ אל המשנה מפני הקצור, ויהיו ברֹב הימים לתלמוד. וגם בכתבי הקדש, בעניני הכהנים, עוד ישנם – כדברי שי"ר שם – איזה דרכי וכוח וסברא ויותר היו נמצאים, כפי השערתו, בספרי הכהנים שנאבדו מאתנו. לא מקֹצר־יד, אפוא, נכתבו כל אלה באחרית הימים ארמית או ערבית, כי אם מפני הרוָחה: חניכי משה והנביאים בחרו מאז ועד היום לרדת מן ההר אל העם; הם נמשכו תמיד אחרי הזרם, תחת אשר יפַלגו המה לַשֶטף תְעָלה.

ללשון הרומית, אשר הולידה בדור אוגוסט ספרות עשירה ויפה, נתנו סופרי הדורות הבאים – בהם גם בני עמים אחרים וארצות רחוקות – כבוד וגֹדל ויוסיפו לכתוב בה את ספריהם מאות שנים, גם אחרי אשר נִתּק פתיל חַיָתהּ וגם אחרי אשר הוחל לכתוב דברי ספר בשפות החדשות; וכן עשו בארצות אירופה בעת החדשה לשפת צרפת, אשר קדמה לבַכּר פרי תפארת, גם אחרי הֵרָאוֹת נצני הלשונות הצעירות ממנה; ־ וחכמי ישראל וסופריו לא קמו כגואלים ללשון אבות, לא שקדו ולא שמרו את משמרת טהרתה ותקומתה ולא שמו מעולם דרך הֵנה פניהם, כאשר נשוב נראה זאת בפרקים הבאים.

 

ב    🔗

בעת היות דברי פי הנביאים לדברי ספר, ל“מַשְׂמרות נטועים” ביד בעלי אסֻפות, והד קול הנביאים האחרונים עודנו מתהלך בקרב ישראל, כבר חדלה הלשון העברית להיות לשון מדֻבּרת; ותחתיה באו, מן העת ההיא והלאה, אחת אחר אחת, ארמית־סורית, יונית, רומית, ארמית־פרסית, ערבית, “יהודית” – אשכנזית, “יהודית”־ספרדית, ועוד. ־ בימי שיבת ציון כבר היה על עזרא ועל ה“מבינים” אשר אתוֹ לבאר את התורה לעם, ולפי מסֹרת ישָנה (נדרים ל"ד) גם לתרגם אותה ארמית. צעירי בני ישראל דברו בלשון עם ועם ולא הכירו לדבר יהודית (נחמיה י"ג, 24), הוא דרך צעירינו עד היום הזה. ואולם לא רק מפי העם נכרתה הלשון העברית בלא עת, כי גם בכתב בא בלשון אבותינו הטהורה, לשון הנביאים והמשוררים לבית הלוי, ערב רב מן הלשון הארמית, אשר העלו עמהם עולי הגולה מבבל, בטרם תבא הלשון הזאת כֻּלה תחתיה. רֹב ספרי הכתובים יתנו אותותם על רדת הלשון והתקלקלה ע"י “בני תערובות” כאלה. ואולם יהיה אשר יהיה, באסוף בעלי האסֻפות את פרי הרוח אשר נשארו מימי פרוח השפה – ספרי הנביאים – ובעָרכם אותם על ספר, מלטו את הלשון העברית מן האבדון וישימו אותה באוצר ישראל למשמרת לדורותיו. מה היה גורל כתבי הקדש בעם ומה היה יחס העם לסגולתו זאת, המקור האחד לעברית הטהורה, מעין לא־אכזב לתחית הלשון הזאת – זאת נראה עוד מעט.

בימי שיבת ציון וגם אחרי כן לא היתה עוד העת משחקת לפני עם ישראל כאשר בימי נעוריו. כי היה עליו לעמוד על נפשו מפני הגוים – השמרונים ואח"כ היונים – המציקים לו בארצו ולשמור דרכיו מפני רוח הטֻמאה וההוֹלֵלות וארחות פריצים, אשר לשכניו הרעים ההם. התקופה הנזעמת ההיא אָצלה מרוחה הקשה על העם ועל מאַשריו ותתן פנים נזעמים גם להליכות חיי הרוח. לעת כזאת ישימו מאַשרי העם את כל לבם אל משמרת עָצמוֹ ולא אל סלסול שפתו; ושקדו להוסיף חק על חק ומשמרת למשמרת, “צו לצו, קו לקו”, למען הגבל את העם מסביב ולא יתגאל בטֻמאת בני הנֵּכר ובחטאותיהם הרובצות לפתחי שעריו. ולעת כזאת תהיה התורה לבדה, או החקים והמשפטים אשר בתורה לבדם, דרושים לעם, לחכמיו ולסופריו; את אלה יפַתּחו וישַׂדדו, יעמיקו וירחיבו, למען הוציא חדש מן הישן – ובעבודה הזאת הלא יביטו אל התֹּכן ולא אל המליצה – אך בחלק הספורים והחזיונות אשר בכתבי הקדש לא ימצאו כל חפץ וכל ענין לענות בו. גם המה גם האנשים ההוגים בם, כי נחה עלהם רוח השירה – בעלי האגדה – לא נחשבו ולא נכבדו בעיני חכמי ישראל כל הימים. ותחת אשר היונים והרומים כִּבדו וסִלסלו את חכמת המליצה והדִבֵּר ויורו אותם בבתי המדרש ויכתבו עליהם ספרים רבים, לא נחשבו המעלות האלה בישראל עם התורה והמוסר, ולא שמו אליהן לב. מוריהם וחכמיהם הורו את העם “את המעשה אשר יעשו” ולא, כעמים ההם, “את הדִבֵּר אשר ידברו”.

בעת חתום כתבי הקדש (העבודה אשר החלה בתקופת פרס ותכל בימי חרבן הבית השני) “נגנזו” ספרים רבים, ובהם ספרים, אשר מוצאותיהם מימי פרוֹח השפה; ורבים בקשו “לגנוז”. בתוך הספרים אשר דנו עליהם המבקרים וכמעט גזרו עליהם גניזה, נמנו גם יחזקאל, משלי שלמה, שיר השירים, קהלת, איוב ומגלת אסתר (חגיגה י“ג; אבות דר”נ פ"א, ובמקומות אחרים). ובשפוט השופטים את אחד הספרים לקבלו או להרחיקו, לא עֶרכּוֹ וטוּבו היו להם לקַו המִדה, כי אם אל זה הביטו, אל דרכו בקֹדש וביראת אלהים, אל יחס עושהו לתורה ולמצוה ולמסורת אבות, וכה היו קשים ונמרצים בעבודת הבקרת הזאת, עד כי בעלי התלמוד (סנהדרין ק') יחפשו את בן־סירא בנרות, למען דעת מה ראו הראשונים על ככה להוציאו מתוך כתבי הקדש!

בן־סירא, חשמונאים א' וספרים “חיצונים” אחרים, אשר נכתבו בראשיתם עברית, לא השתמרו בישראל בכתבם הראשון, אחרי אשר נגֹאלו מן הקדושה, כי אם בתרגום יוני או סורי (ואולם אם שרידי בן־סירא העברי, אשר נמצאו במצרים בגניזה, כֵּנִים הם, כי עתה לא גָדַל הנזק באבוד עברית כזאת מקרב ישראל³.

בימי הבית השני קמו הצדוקים לנתק את מוסרות הקבלה ולהקדיש אך את החקים ואת המשפטים הכתובים על ספר. ואחריהם קמה עדה אחרת חדשה, אשר שּרשה על אדמת ישראל ונוֹפה יצא חוץ למחנה ואשר פרצה עליה פרץ בימי חרבן הבית ובדור השני ותאמר לנתוץ ולהרוס את מבצרי ישראל הנשארים, אשר לא חלו בם ידי הרומים, את היכל ישראל ותורתו, עד היסוד בם. אנשי העדה הזאת לקחו להם את דברי הנביאים למחזיק ולמעוז ויחזו בם תהפוכות וירימו על נס את הדברים אשר מצאו להם כן, ויכבשו אותם בחזקת היד להיות לאותות ולמופתים על דעותיהם (כי כבר היה הדרך המעֻקל הזה, דרך הרמז והסוד וגלות פנים שלא כהלכה בבאורי המקראות, סָלוּל לרבים מימי בעלי הרמז האלכסנדרונים). גם אגרות שלחו בערי ישראל ובמושבותיהם אשר בארצות הגוים, להטות לבבם אליהם, אגרות כתובות עברית, ארמית ויונית ומלאות פסוקים מן הנביאים ומן הכתובים, אשר הביאו בהם רוח אחרת ויטו אותם לחפצם. האגרות או “הגליונות” (שבת קט"ז) האלה שפכו רוח עִוְעים על אנשים רבים, ורבים פסחו אז על שתי הסעיפים או נבדלו מתוך הקהל. וירא ישראל וגדוליו וחכמיו וינועו ויעמדו מרחוק, ־ ויוסיפו לרָחקה מכתבי הקדש, אשר בהם שָמֵן חֵלק אנשי ריבם, ולהרחיק מהם גם את העם. וכאשר בקשו תחבולות בימי הצדוקים לרומם את התורה שבע“פ מעל לתורה שבכתב ולהרחיק את העם מן התורה הכתובה, עד שגזרו על כתבי הקדש שיטמאו את הידים (דבר שהיה סבה לוכוחים בין הצדוקים ובין הפרושים; ידים פ"ג, הלכה ה'), כן הוסיפו לגזור בעת ההיא שלא לקרא בכה”ק “שמא יקרא בשטרי הדיוטות”… ואמרו (שם): “אין קורין בכתבי הקדש מפני בטול בית המדרש, אבל שונין בהם ודורשין בהם” (להוציא איזו הלכה או דרש בתורה שבע"פ). ויוסיפו עוד לאמר לעמת העדה החדשה ההיא: “לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע“פ” (גיטין ס', ויותר מפֹרש: שמות רבה, פרשה מ"ז). הנה כי כן היו חכמי ישראל קרובים להוָאש גם מנחלתנו זאת, מכתבי קדשנו ותפארתנו, ולעזוב אותה לזרים, אשר פרשו את ידם עליה, ככל אשר עזבו את ארץ אבות מפני עקת אויב!…⁴

המשנה, המשניות החיצונות (התוספתא והבריתות), שני התלמודים, המסכות הקטנות והמדרשים וכל אגפי הספרות הזאת, נכתבו מקצתם עברית־המונית⁵ בלולה במילים ובמבטאים אשר ללשונות יונית, רומית וארמית, ומקצתם ז’רגון עברי־ארמי־פרסי או סורי. בכלל התהלכה באהלי יעקב בארץ־ישראל הלשון העברית (אך לא עוד העברית הטהורה) ובבבל־הלשון הארמית. ואחרי העתק כנסת ישראל מעט מעט מארץ־ישראל בבלה, ואחרי צאת התלמוד הבבלי, גולת הכתרת לכל ספרות ההלכה בדורות ההם ומקור נפתח לחיי הרוח בישראל מן הוא והלאה, גברה הלשון הארמית, אשר נקדשה בעיני העם ע"י התלמוד, על הלשון העברית, אשר אמנם היתה לה עוד שארית כמעט גם אחרי כן בספרות האגדה; עד אשר הוחל לדבר ולכתוב ערבית, מימי המאה השניה לגאונים והלאה, והלשון הזאת שפכה את ממשלתה על עבודת הרוח בישראל מבבל ועד ספרד כחמש מאות שנה ויותר.

 

ג    🔗

על כתבי הקדש עברו כאלף שנים עד אשר הוחל לנקד אותם, וכאלף ושלש מאות שנה – עד אשר נכתב עליהם הבאור הראשון. הוא נעשה, לפי דברי רבים, ביד ענן ראש הקראים; והנקוד (וכן המסורה) ביד אנשים אשר לא נחשבו הם ופעלם – הצלת כתבי הקדש ולשון הקדש משכחה ואבדון – בעיני בני דורם להשאיר שמם וזכרם בכתב בית ישראל! התרגומים המעטים, שרידי ימי קדם, אשר היו להאיר עיני העם בכתבי הקדש, היו שנואי נפש חכמי ישראל ותהי אחריתם לאבדון או לשכחה (מגלה ג'; שבת קט"ו); והתרגומים המאוחרים – הנה כבר יש אשר היו בעליהם מגששים כעורים קיר במקומות רבים, מבלי דעת עוד את הקריאה הנכונה⁶ – בשום בעלי המסורה פניהם לצרף ולזקק את התנ"ך, כבר עלו בו המון שגיאות רבות – כחלקה נעזבה אשר תעלה כלה קמשונים – עד כי גם אנשי חיל אלה גם הבאים לעולל אחריהם עד היום הזה לא מצאו עוד ידיהם לתקן ולישר את הכל, ועוד נשארו אחריהם “עוללות”.

אמנם כי היו בחכמי המשנה והתלמוד ובאנשי דורם אנשים, אשר שקדו על כתבי הקדש לא רק להלכה ואשר טפחו גם את הלשון העברית בטהרתה וינסו כחם להביע בה דברי מליצה ושיר. ר' מאיר ידע את התנ"ך בעל פה (עירובין י“ג; מגלה י”ח), ויעמד מצוה על העם לדבר בלשון הקדש (ירוש' שבת פרק א'), ויהי ממשל משלים רבים (סנהדרין ל"ח). בר־קפרא, נאמן בית ר' יהודה הנשיא, דבר עברית טהורה ונמלצה ויעש לו שם בשירי שנינה. אנשי בית הנשיא ואמהותיו דברו עברית, אך הוא לא קנא ללשון עמו קנאה גדולה כר' מאיר מורו וייטב בעיניו כי ידבר העם יושב ארץ־ישראל עברית או יונית (בבא קמא, פ"ב). רב, תלמידו, חבר תפלות ראש השנה, או מקצתן, ויכתבן עברית צרופה, כלשון התפלות הקדמוניות. אך התלמוד שם את התפלה כאחד הדברים הנאמרים בכל לשון (סוטה ל"ב), תחת אשר יעמיד מצוה על העם כלו ללמוד ולשמוע את לשון התפלות. – בימי שמחה ובימי אבל, וכן בעת צאת התלמידים מלפני מוריהם, או בסמוך המורים את ידיהם על התלמיד, אשר מָלאו ימי לִקחוֹ, נשמעו שירים. קינות וברכות בעברית טהורה, ואנשים אשר נשא אותם רוח השירה והמליצה, נסו לכתוב “ברכות וקמיעות ומענינות הרבה שבתורה” ויעשו מעשיהם בהֵחבא מיראת חכמי ישראל (שבת קט"ו), אשר החרימו את מעשי ידיהם משום “מקרא־מדה ואינה מדה; גמרא־אין לך מדה טובה הימנה” (ב“מ ל”ג; מס' סופרים פ' ט"ו, ה'). ־ ואולם הצפרים הבודדות האלה לא הביאו עת הזמיר ללשון העברית.

חתימת התלמוד היתה סבה גם היא להשכיח את כתבי הקדש מקרב ישראל גם במקומות הרחוקים ממערכות המלחמה הדתית והוכוחים אשר היו בין חכמי ישראל ובין חכמי הנוצרים; כי רק אותו למדו מעתה אבות לבנים ומורים לתלמידים והגאונים וראשי הישיבות לכל אשר אתם, ובו חזו חזות הכל. המצוה ללמוד וללמד לא חלה על כתבי הקדש ו“הנודר הנאה מחברו מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, אבל לא מקרא” (נדרים ל"ה). אמנם היו, לפני חתימת התלמוד ואחרי כן, גם בעלי אגדה ומדרש, אשר דרשו לפני העם בשבתות ובמועדים בדברי אגדה ובדברי הנביאים, אבל אלה היו המעטים, ולא הנכבדים, בתוך חכמי ישראל. ־ גם אחדים מן החכמים, אשר היה להם דבר עם הנוצרים הראשונים ויהי עליהם להתוכח עמהם ולהִכון לקראתם, הגו בכתבי הקדש משום “ודע מה שתשיב”. לפני מות ר' יהושע בן־חנניה שאלוהו תלמידיו: “מה תהוי עלן ממינאי?” (אחר שאין בנו איש יודע מבין בכה"ק, אשר יוכל לדבר עמהם משפט); ויענם בלשון הכתוב: “אבדה עצה מבנים – נסרחה חכמתם” (חגיגה ה'). אבל נבואתו זאת לא נתקימה כי אם למחצה, כי אמנם אבדה עצה “מבנים”, אך “חכמתם” לא נסרחה; כי גם בימים ההם גם בכל ימי הדורות הבאים הרבו חכמי הנוצרים הראשונים ו“אבות הכנסיה” מן הירונימוס ועד יוחנן ריכלין ועד לותר להגות בכתבי הקדש וללמוד אותם מפי חכמי ישראל, ויתרגמום ויבארום ויהפכו בהם ויעשום לכלי־קרָב על ישראל ועל תורתו בוכוחי הדת, אשר היו גם בפה גם בספרים גם מעל הבמות. המבארים הנוצרים, מימי אבות הכנסיה ועד ימי רש“י, ועד בכלל, בארו את כתבי הקדש על פי פשט, רמז, דרוש, סוד. הסוד הצפון בכה”ק הורה לדעתם על חיי הנשמות, חיי העוה"ב, והרמז – על משיחם, קורותיו ותלאותיו, ועל הכנסיה הנוצרית. ככה, למשל, פרשו את שיר השירים בדרך רמז על משיחם (החתן) ועל הכנסיה (הכלה). וכן עשו חכמי הנוצרים גם בדורות שאחרי כן, באמצם להם את הקבלה לפרוץ כל גדרותינו. בכלל היו כתבי הקדש קרובים מאד אל החכמים והסופרים הנוצרים כל ימי הביניים ויהיו להם למופת ברֻבי ספריהם אשר כתבו; גם בני העם שמו לבניהם שמות עברים, אשר בחרו מכתבי הקדש (תחת אשר היהודים קראו לבניהם ולבנותיהם שמות כשמות הנכרים, אשר גרו עמהם, ויהי לאיש איש מהם שני שמות, שם קדש ושם חֹל): נחלתנו, אשר מָאַסנו, נהפכה לזרים.

הקראים, אשר שבו והשיבו רבים לאשר העמיקו סרה בית ישראל, לכתבי הקדש, היו בראשונה גם הם נסִבה להרחיק את העם ואת חכמיו מן התנ"ך, עד שקם רב סעדיה גאון (אחרי עבוד הקראים לבדם כמאתים שנה את עבודת הבאורים לתנ"ך וחֵקר הלשון ואחרי כתבם ספרים רבים עברית טהורה, אשר לא נראתה כמוה בספרות הדורות הראשונים) ויפתח בתרגומיו ובבאוריו ובספריו בתורת הלשון, את השער הזה הסגור לפני הרבנים, למען אשר לא תגדל עוד תפארת הקראים עליהם.

אם נסב עינינו מנגד הפיטנים, “מרחיבי השפה” אך לא בוניה, וראינו והנה הזרע אשר זרע רס“ג השריש ויעש פרי בספרד ואח”כ בנגב צרפת. שם נעשו גדולות בחקר הלשון, בשיר ובמליצה מאות שנים, תחת אשר בצרפת הצפונית ובאשכנז שקדו רק על התלמוד לבדו ובעבודת הבאורים לכה“ק עבדו רק מעט (מנחם בן חלבו, רש"י) ובמליצה ושיר לא נעשה דבר. לעומת זה לא היתה דעת הלשון העברית נפרצה בעם בארצות מושב ר' יהודה הלוי, החריזי, הרד”ק והבדרשי ועוד מעט ובקסטיליה “היו רובם עמי הארץ ולא יכלו להתפלל אפילו מתוך הסדור” (תשובת הריב“ש, ל”ז⁷). ואך במקומות אשר שם השרישה תורת התלמוד שרשיה בתוך העם, בצרפת ובאשכנז ואח"כ בפולין, היתה הלשון העברית – ההמונית – קנין כל העם וגם הניחה את רוחה בז’רגון האשכנזי הרבה יתר מאד מאשר בז’רגון הספרדי, כידוע.

גם שרפת ספרי הרמב“ם ע”י הקנאים והרחקת הלמודים האחרים מפני התורה התלמודית, גם צאת הקבלה בעת ההיא על הארץ, הועילו להסיג אחור את הלשון העברית ולשום את הארמית, לשון הזהר, ל“לשון קדש” חדשה… עם ישראל שב לתת ללשון הזאת יתד במקום קדשו: בתפלותיו, בספרותו וגם בשירתו, עד הדורות האחרונים.

 

ד    🔗

ימי הבינים עברו, הגוים הלכו לאור תורתנו: כתבי הקדש, אשר היו עד הימים ההם כמעין חתום לעמים הקתולים, תֻּרגמו ללשון עם ועם ואור חדש האיר על אירופה – ולכל בני ישראל היה חֹשך במושבותם: החלוקים והפלפול, מולדת פולין, מזה, והקבלה החדשה, מולדת ארץ־ישראל, מזה, ובתה, החסידות, אשר השפילה מפניה גם את ההגיון התלמודי, גם את ההשכלה, גם את חקר הלשון – כל אלה חברו יחדיו להשכיח את התנ“ך ואת לשון הקדש מקרב ישראל. הבחורים חשבו להם לחרפה “ללמוד בישיבה פרשה חומש עם רש”י וקפיטל בנביאים ובכתובים”, גם המלמדים וראשי הישיבות, “למדו עם התלמידים גפ”ת, ואם יודע להקשות איזה קושיא ותירוץ – חכים ורבי יתקרי; ובתנ“ך אין לו שום ידיעה ולה”ק מונח בקרן זוית" (פרי מגדים, בהקדמה); תחת אשר הנוצרים שקדו על התנ"ך ועל חקר הלשון העברית ויעשו בם חיל (סדור ר' יעקב עמדין, חלון המצרי).

ככה היתה “המצוה הקלה”, מצות למוד לשון הקדש (רמב“ם, אבות פ”ב, א') קלה ונקַלה מאד בעיני הרבנים (המקדישים והמעריצים כל מצוה קלה באמת וכל מנהג קל שבקלים, אם אך מוצאותיו מקדם) כל ימי הבינים ועד העת החדשה ועד ימינו אלה. מפני הגזרה התלמודית “לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא וכו'” (ע“ז י”ט;) כבר נמצא מנוס ומפלט (ראה תוספות, שם). ובכן היה בישראל דבר אשר לא יֵאמן כי יסֻפר מחוץ למחננו: עדת החכמים והסופרים בעם – כאשר כן היו הרבנים מעולם למלאכתם ולמשמרת פקודתם – לא ידעו ולא שמעו את לשון עמם בטהרתה. את ספריהם ואת פסקיהם ואת כתביהם לכל מעשה בית־דין כתבו בלשון ההמונית או גם בז’רגון פשוט (מן המאה השלישית או הרביעית למספרֵנו, והלאה); בלשון האחרונה הזאת דברו – ששה ימים בשבוע וביום שבת־קדש דברו ב“לשון קדש” – לשון שהמלאכים, משולחי ארץ־ישראל בימינו, משתמשים בה…

ומעת החלו בן־מנחם ואשר אתו לתרגם ולבאר את התנ“ך, ובעלי המשלחת הלונדונית – להפיצו בישראל ובעמים, היה כל ההוגה בתנ”ך בעיני העם, אשר שפכה החסידות את רוחה עליו, לברלינר, לאפיקורס, למסיונר ול“כל מום רע”. – בעצם העת ההיא עמדו ההגיון בכה"ק, בלשון ובמליצה העברית, בראש־דרך לתקופה חדשה.

התקופה הזאת החלה בר' משה חיים לוצטו וב“המאספים” והימים ימי התחדש נעורי הלשון והמליצה ברוח כתבי הקדש פעם באשכנז פעם באיטליה פעם בגליציה ופעם בליטא: סובב סובב הולך הרוח, הלוך ונסוע ממקום למקום – ושמה לא ישוב, ועל סביבותיו לא יפרוץ ולא ירבה… הלשון העברית לא היתה ללשון העם גם אחרי אשר סרו – או גם במקומות אשר סרו – הסבות הנזכרות למעלה, עד היום הזה. יען מה? יען אשר מעולם לא התאמצו יודעיה להרחיב גבולה בישראל. היא לא היתה לבעליה סגולה ומשא־נפש ודבר־חפץ להם ולבניהם אחריהם; כי היֹה היתה בעיניהם כשפה בלה, אשר עברו ימיה כמה, “כשאר לשונות בני שם, שכבר אבד מהן כל יופי והדור, טעם ונועם באורך הימים… ואך בעבור זאת נמצאו עוד אנשים המשתדלים בלמודה בעבור הבין ספרי הקדש הכתובים בה, כי מבלעדי זאת לא תסכון למאומה” (בן־זאב בהקדמת “אוצר השרשים”). ואם תסכון – הלא אך למען היותה כלי שרת להשכלה האירופית, למען תת בעזרתה את העולם בלב האנשים, אשר לא למדו עוד ספר ולשון עם הארץ – ואחרי השלימה חפצנו זה תנָתן באוצר יחד עם כל ישן נושן, אשר אין לו עוד עת ומקום בדורותינו (ראה ש“י אברמוביץ בהקדמת “תולדות הטבע” ח”ג, תרל"א).

אלה וכאלה היו מחשבות “חובבי שפת עבר” על הלשון הזאת מן ה“מאספים” ועד הדור האחרון, וזה פרי השקפתם אשר השקיפו מראש הפסגה על “תבל ויושבי בה”, כי “הנה כל בית ישראל כנגד החיים המהלכים תחת השמש כביצת החרגול, כי הוא המעט מכל העמים; ובכל העמים וגם במשפחות בית ישראל איש בארצו ללשונו יש חכמים מצוינים בכל חכמה ודעת ובכל מחקר ותושיה, ושפת עבר דלה מאנוש נעה, וגם מבני עמה רבים הפנו ערף לה ורבים לא קרבו אליה ולא דרשוה מעודם ורק מתי מספר יתעסקו במת־מצוה זה” (אגרות יל“ג, אגרת ס”ג, משנת תרכ"ב).

אם נשים עין על תולדות גדולי הסופרים העברים בדורות האחרונים, וראינו והנה “מעפר אחר” צמחו מתחתם כספיחים ובמקרה היו לאשר היו: מן הישיבה או מבית המדרש או מאהלי החסידים יצאו וישאבו מים בסתר, מים גנובים, ממעיני התנ“ך וה”תלמוד" (ל"ע), וספר־מופת חדש או ישן, מן הבא בידם, מספרי מליצה ושיר, נתן את רוחו עליהם ויאחזו בעט הסופר ויצאו,להשכיל" את העם בשפת הבינים או בשפת המעבר הזאת לאמר: להבאיש ולהחפיר את היהדות מולדת התלמוד ומסרת אבות, אשר ידעו אותה מימי נעוריהם, ולקשור כתרים לכל אשר נראה להם מנגד מחוץ למחנה: במסבות האלה אמנם היתה הלשון העברית “עץ פרי” אך לא “עושה פרי למינו”: הסופרים אנשי המעבר ההם גדלו את בניהם לאנשים, אך לא ליהודים; לִמדו אותם כל החכמות והלשונות, רק לא את לשון עמם. בקשו נא וראו אם תמצאו אף אחד לעשרה בכל הסופרים והמשוררים הנודעים לשם במאַת־השנים האחרונה, אשר ידעו בניהם לקרא את פרי עטם… והחטא הזה היה ענשו בצדו: בחייהם לא היו להם די קוראים ובמותם נעזב עזבונם ונשכח וכל כתביהם היו כאבני גיר מנֻפצות, לא אֻספו לאספה ולא ראו אור; תחת אשר בספרות הרבנית (אשר דאגו לה בעליה להנחילה מאבות לבנים ימי מאות שנים) וגם בספרות החסידית חרדו היורשים או התלמידים תמיד לכתבי המחבר הנשארים אחריו ויחשבו מחשבות לבל ידח מהם נדח ולבל תמות עמו “חכמה”. המחברים האלה אמנם לא חגגו חגי יובלים ולא נשאו עטי זהב מיד מכבדיהם; אך תחת זאת גם לא שברה לבם הדאגה, אשר היתה מרחפת על פני טובי סופרינו ומשוררינו: “עט זהב ליורשי – ולמי עט שפת עבר?” (יל"ג).

לעשות נפשות לעברית, ליצור ולהכין קהל קוראים חדשים, קוראי־תמיד, לא חשב איש ולא נסה ולא שם על לב. כי גם בתי הספר העברים באו מראשיתם, בדור ההשכלה באוסטריה ובגרמניה ואח"כ ביתר הארצות, לא לבנות כי אם להרוס: להשבית את החדרים וגם את תרבות ישראל, ולהכין את ילדי “העם ההולכים בחשך” אל ההשכלה הכללית, אל ההתחברות עִם עם הארץ, אל ההתבוללות. וזה הדבר אשר נוסדו רק בתי ספר תחתיים ולא שניים גם בארצות הנזכרות גם ברוסיה וברומניה, כי דרך אחד ורוח אחד היה לכל המשכילים בענין הזה… וגם אחרי עבור כששים או כשבעים שנה מאז החלו ליסד בתי ספר עברים, לא היו בתי ספר שניים ולא עלה על לב איש לעשות, “ונערי בני ישראל היוצאים מבתי הספר התחתיים ובאים אל בתי הספר הבינים אשר ליתר העמים בארצותם… את שפת אבותם יטשו, ואת ספריה לא יקראו, ואת אשר למדו בה מלפנים ישכחו” (אֶרטר, “תולדות החלוץ”). – על הספרות העברית ועל הקריאה העברית קמה קללת הנביא (ישעיה ל"ד): מדור לדור תחרב.

גם סופרינו בדור הזה אינם שונים במחשבותיהם, אשר הם חושבים על העברית, מרעיהם אשר היו לפניהם. הנה אחד מטובי סופרינו, ד"ר שמעון ברנפלד, כותב בספר העתי Ost und West (מזרח ומערב). בחוברת לח' יוני 1907. מאמר בשם Kleine Jüdische Sprachgebiete (גבולות הלשון הקטנים אשר ליהודים). בו הוא יועץ לתרגם בארצות הקטנות, סרביה, בולגריה, יון, רומניה, ועוד, בעזרת “חברת כל ישראל חברים” את כתבי הקדש ואת התפלות ליהודים בלשון מדינה ומדינה; תחת אשר ידרוש, כי ילמדו היהודים בכל מקום את לשונם־הם, את לשון כתבי קדשם ותפלותיהם. וגם אמנם איש שופט מישרים, הרחוק משפתנו ומספרותנו (אך לא מעמֵנו), דרֹש דרש כזאת. הלא אלה דברי מכס נורדוי לאיש הדובר בו: “עלינו לגדל את הדור הבא ברוח התחיה הלאומית… עלינו להכניס, את הרוח הלאומי בתוך החדרים ובתי הספר… עלינו להרבות בכל פנות העם היהודי את דעת הלשון העברית, שהיא לבדה לשון עמנו, לשון קדמתנו ועתידנו. עלינו להגדיל ולהאדיר את הספרות העברית ולעשות אשר תוסיף תת כחה ופריה לעם” (דיע וועלט", גליון 20, 1907).

 

ה    🔗

אם לא נעשה כמעט דבר להרבות דעת הלשון העברית בעם, הנה רבות נעשו בדור האחרון להמעיט את יודעיה ולהסיר את לב שרידי הקוראים מאחריה, והעושים, בדעת או בלי דעת, הלא הם – הסופרים העברים.

אחינו אנשי גאולתנו אלה שמו פניהם זה ימים ושנים לכתוב ז’רגונית “למען העם”, ואחר דבקו מעט מעט במשלח־ידם זה לאהבה אותו כאהבת האומנת את עולל טִפוּחיה, ויקדישו לו מיטב כשרונותיהם ומבחר פרי עטם ויפקידו את כל כלי חמדתם, אשר יפארו בהם את היכל ספרותנו, בסכה הנופלת הזאת, ויבנוה לתלפיות – ויקברו את נשמתם ואת נשמת עמם (כי נשמות אנשי הרוח בעם כְּלִיל נשמת העם הֵנה) בלשון עלגים אשר אין לה תקומה מפני שטף החיים החיצונים והתרבות הנכריה הבולעת אותה מעט מעט (כל המון המלים העבריות אשר עלו ובאו בז’רגון מאהלי יעקב בימים הראשונים הולכים וכלים מפני הלשונות הנכריות השופכות את רוחן עליו בארץ ארץ בטרם תבלענה אותו כליל) ואשר גם אין בה כח פנימי וקסם והדרת־קדש למשוך את העם אליה לאֹרך ימים.

הציונות הועילה גם היא להרים קרן לז’רגון על פני העברית; כי כאשר החלו ציוני המערב, “שבי פשע ביעקב”, לשוב אל עמם אשר רחקו ממנו הם ואבותיהם, ויסבו פניהם מזרחה ויחלו לחונן את הז’רגון, אשר ראוהו מנגד כיהודית – כי כן משפט הרואים מרחוק לבלתי הבדל בין בר ובין תבן – ויהי כי דברו אחינו הרחוקים ההם טובות על שפת הגלות ויסלסלוה וירוממוה בכתבי העתים ובנאומיהם אשר נשאו באזני העם בעיר ועיר בהשתפך נפשם אל חיק אומתם, וייקר ערכה מעתה גם בעיני בני המזרח ויגבה לבם בה כפלים מבראשונה; והיום ימצאו סופרים עֹז בנפשם לא רק להגן עליה ולהפוך “בזכות השפה היהודית”, כי אם גם לשום אותה על נס ולקרא גלוי לכל העם, כי “רק בהשפה היהודית תשועת הלאם היהודי”! (“בזכות השפה היהודית”, העולם, גליון כ"ג, 1907).

ורעה עוד מזאת, כי גם את הלשון העברית הטהורה והנאוה הפכו סופרינו לז’רגון, לשפה בלולה ומטֻלאה, אשר המלים הנכריות הולכות ורבות בה על העבריות ואשר הרוח הגרמני, הרוסי או הז’רגוני בוקע ועולה מתחת ללבוש־קרעים עברי המכַסה עליה מלמעלה. – כל העמים ישקדו היום עם ועם על לשונו לצרפה ולטהרה מכל נֵכר; בכל הגוים ובכל הלשונות לשון הספר צרופה ומזֻקקה שבעתים מלשון העם⁸), והסופרים לא יכתבו דברי ספר כאשר ידברו דברי יום יום; ורק אך בימי קדם, בהחל ספרות העם, ראשית כל ספרות כתובה, להֵעתק מפי העם אל ספר, היה דרך אחד ומשפט אחד ללשון הדבור וללשון הכתב. וסופרינו היום “כותבים עברית כמו שמדברים עברית” (כאשר יתפאר עלינו בן־אב“י במאמרו “מה נתנה לנו ארץ־ישראל”, העולם, שנה א' גליון מ”ה); סופרינו היום מעתיקים בדעת או בלי דעת, לא מן התנ“ך – חלילה לסופרים עברים לעשות כאשר יעשו, למשל, הסופרים האנגלים מאז התכוננה ספרותם ועד היום הזה – כי אם מכל לשונות הגוים; סופרינו היום שבו אחור אל לשון הרבנים ו”בעלי הבתים הפשוטים" או אל לשון החברות “שפה ברורה”, אשר החלו בשנות החמשים למספרנו למלל עברית בעיר ועיר ויהפכו את לשוננו לשפה בלולה וסרת־טעם. הם כותבים “בשפה חיה וטבעית” לא רק מאמרים בכתבי עתים יוצאי חפזון, אשר לא יוכלו להתמהמה “מלוּש בצק עד חֻמצתו”, כי אם גם ספרים, אשר יכלו להביאם בכור ולצרוף סיגיהם לפני הוציאם אותם החוצה; ולא רק ספרי חכמה ומחקר, אשר לאלה אולי לא יִמָצא לנו אוצר־לשוננו הקדמוני לבדו, כי אם גם דברי חזון ושיר וספורים ודברי הימים, אשר אין טוב להם מלשון המקרא, וגם ספרי קריאה לילדים, אף כי את הקטנים – זאת יכיר וידע כל שופט מישרים – עלינו להוליך בדרך ישרה, דרך התורה הכתובה, אל ספרותנו המאוחרה (אם בכלל יגיעו אליה) ולהורותם, אפוא, ראשונה את הלשון ואת המליצה העברית בטהרתן, בטרם נשים לפניהם את כל חליפותיהן והליכותיהן לפנים וגם לאחור, בכל תקופות ספרותנו.

לתמורה הזאת יש אמנם סבות גלויות וידועות. הסופרים בדור ראשון, אשר מלאכתם היתה כמלאכת הקדש בעיניהם ועבודתם “עבודת מתנה” לעמם, שקדו עליה כיוצר העושה מלאכה על האבנַיִם או כצורף על כּוּר ויעשו בה וישובו ויהפכו ידיהם בה עד צאתה תמימה וצרופה. אז התאמצו לכתוב דבריהם עברית צחה, לא קצרה נפשם בעמלם ולא ארכו להם הימים, כי חסה עינם על פעלם ולא על עתם; הם “אהבו שיחתה, הגות בה, סַלסלֶהָ” (יל"ג) והעם פער פיו וישאף, ויקרא באוַת־נפש אמריהם כי נעמו. – ו“אנשי המלאכה” הזאת בדורנו, היודעים כי “הזמן – כסף” והיא דרך חֹל, בהֵחפזם לעשות מלאכתם לרוח היום, עזבו את השפה הברורה, הדורשת עת וזמן ותשומת־לב, כדבר אשר אין חפץ בו, פרקו, למען הקל מעליהם, את עֹל כתבי הקדש וטהרת הלשון – וגם את תורת הלשון – ויבחרו ללכת בדרך קצרה וקלה, ותהי לשונם “עט סופר מהיר”… ורבים בהם גם לא עזבו ולא פרקו, כי לא למדו עברית מעולם כי אם “מפי סופרים ומפי ספרים”, אך לא מתוך ספר הספרים; כאשר יש בתוכנו רבנים, אשר לא למדו את “מלאכתם” כי אם מתוך האחרונים, מן השו"ע ומטה, ועם מקורות ההלכה הראשונים לא היה להם דבר מעודם…

עוד זאת; בשנים האחרונות נטתה ספרותנו אל שני עֲבָרים מקבילים וגם הרחיקה ללכת בשניהם עד מאד: מעֵבר מזה החלו סופרינו לרדת אל העם, ותחת אשר בזו לעמם לפנים וילעיבו בו ובכל קדשיו, או התעלמו ממנו ולא חשבוהו, שבו עתה לשאת פנים לחרדים ולכל מורשת קדומים וגם – להתנהג בחסידות וללקט “שיריים” מתחת שלחנות הצדיקים, לאמר: לשגות במעשיות הצדיקים והחסידים ולשום כל שיחה בטלה שלהם בנאדם, בספרתנו; עד אשר היתה ספרותנו מצד זה “כלה נאה וחסודה”, מזון כשר לצדיקים ולחסידים ולרבנים, ולכל יראי ה' הקטנים עם הגדולים, ולוּ ישבו אלה עליה למשפט, כי עתה אולי הכשירוה…

ומעבר מזה נחה על ספרותנו רוח אירופה, השכלתה ותרבותה, רוח מלא מאלה, עד היות תבניתה ותכניתה כלה כהעתקה אחת גדולה, כאשר התאונן על זאת גם הד"ר יוסף קלוזנר במחברתו “מה לעשות” (ע' 15). והן נודע, כי הלשון והסגנון הולכים אחרי התכן, וככל אשר נתן התכן התלמודי את רוחו על לשון הסופרים בעלי ההלכה מימי הגאונים ועד היום הזה, וגם על פיוטי הצרפתים והאשכנזים שוני הלכות, וככל אשר השפיעה הפילוסופיה היונית והערבית על לשון הספרים אשר נכתבו בחֵקר הדת וגם בשירה ובפיוט (כתר מלכות לרשב"ג, בחינת עולם, ועוד) והקבלה על לשון המקֻבלים והחסידים וגם על פיוטיהם, ־ כן תנוח רוח החסידות או רוח אירופה על לשון הסופרים החדשים. ובכן היתה לשוננו עתה, בתבניתה אשר נִתנה לה בשנים האחרונות, חציה ללשון חסידים וחציה לז’רגון עברי־אירופי, אשר החלק האירופי הולך ומתגבר בו על החלק העברי ומושך אותו אליו; ועוד מעט והיתה לנו עברית־רוסית, עברית־גרמנית, עברית־אנגלית, ככל אשר היו לנו בימי קדם עברית־ארמית, עברית־פרסית ועברית־ערבית.

הסופרים בעלי “המהלך החדש” מדברים בשם תורת ההתפתחות ומביאים גזרה שוה מן הלשונות האירופיות. אבל אין הנדון דומה לראיה. לשונות העמים, אשר באו בימי ילדותן, במצבן הפראי, בהתחברות עם הלשון הרומית, היו למין תערובת, לבליל לא־מוצק, ל“חמר היולי”, אשר נהיה ואשר התפתח מאות שנים בראשונה בפי העם ואחרי כן בספרות. ואולם לשוננו כבר היתה שלֵמה, כלולה וערוכה בכל בימי חתום כתבי הקדש. ויש אשר נמצא לה מלים למושגים דקים אשר גם בשפות החיות קשה להביע אותם בדיוק (המתבונן בעינים פקוחות ימצא, כי גם סמני ההפסק, אשר תקנו קדמונינו, הטעמים המפסיקים והמשרתים למדרגותיהם השונות – אשר לעג להם יל"ג באחת מאגרותיו – שלמים ומפֻתּחים היו מסמני ההפסק אשר ללשונות החיות). אחרי כן נִתּק פתיל חיָּתָה בהִכָּרתה מפי העם ולא יספה עוד לצמוח ולהתפתח, כי אם לרדת פלאים. אם נמצא במשנה ובספרות התלמודית בכלל גם סמני צמיחה והתפתחות כה וכה, עוד יש בהן הרבה יתר מאד סמני הִתְרַפות וכשלון ונסיגה לאחור אל התמונות ודרכי הדבור שכבר הוסרו ושנחשבו כנושנים בימי חיי השפה, בתקופות כתבי הקדש (למשל, שמוש ן תחת ם בפעלים ובשמות לסימן הרבים). אנחנו גם בלשוננו היינו לאחור ולא לפנים, כאשר ירדנו מטה מטה בכל דרכי החיים. או היֹאמר איש מבעלי “תפוס לשון אחרון”, כי לשון הקליר והפיטנים בכלל היא התקדמות לעֻמת לשון התפלות, וכי לשון התלמוד והמדרשים היא התפתחות לעמת לשון המקרא והמשנה?…

עברית כזאת, אשר נִתּקו שרשיה מאדמת מַטָעָהּ, לא תרַוה את נפש הקוראים ולא תרומם רוחם ולא תסירם מאחרי הז’רגון; כי אין חפץ לעם להמיר ז’רגון ישן, אשר ידעהו ואשר ישמעהו על נקלה ואשר הסכין עמו מנעוריו, בז’רגון חדש אשר לא ישמעהו ולא יטעמהו ולא יוכל לבא עד תכונתו.

אמנם כי העם לא חִוה דֵעוֹ עִמָנו בכה או בכה; אך מי ישים פה לאִלם ואיך נדע את משאלות העם ואת טעמו ואת הטוב או הרע בעיניו, אם לא לפי הרבותו או לפי המעיטו לדרוש לספרותנו? הלא אך בגלל זאת ולא על חָשבו את ספרותנו כֻלה כבגד עִדים, כ“מליצה ביכלך”⁹), (כדבר אחד העם), הולכים ומעטים הקוראים עברית.

בחַדש ה“מאספים” את הלשון העברית על פי המקורות הראשונים, התעוררו רבים אשר בוססו עד אז בלשון ההמונית־הרבנית עד היותה להם לזרא, ותחי רוחם ותאורנה עיניהם, כי הכירו את ידיד נעוריהם, את ספר הספרים, אשר היו באָמנה אתו ויזכרו לו ברית ראשונים. וכן בהוציא אֶרטר, מפו וקלמן שולמן איש את כתביו, נֵעוֹר הד קול הנביאים בלבות רבים, אשר ידעו את כתבי הקדש ואשר היו אחוזים בחבלי הקסם החופף עליהם ואשר הִתחַקה זֵכר הוד יפיָם במעמקי לבבם, ויקרא תהום אל תהום ולב ללב הביע ונפש בנפש נשקו וַיֵעוֹרו ויעוררו הכל, ולולא גבר אז זרם ההתבוללות בישראל, כי עתה מי יודע אם לא היתה בעת ההיא תחית השפה ליסוד ולמוצא לתחית רוח האומה…

ועתה עוד ישנם רבים בתוכנו הזוכרים את כתבי הקדש ואת שפת ארטר, מפו וסמולנסקין ורעיהם ה“מליצים” אשר היו לסופרינו למִלה – והנה באים הסופרים ונותנים לפניהם מין “לשון” אשר לא ידעו המה ואבותיהם: היפלא אפוא כי לא יוכלו לקרא את דבריהם ולהסכין עם לשונם?

בעת החל המהלך החדש הזה, אשר עבר עתה כל חק וגבול, כתב אחד מנאמני בית ספרותנו את הדברים האלה: “וזה הדבר אשר ספרים כאלה הכתובים בשפה ברורה ימָכרו לאלפים, בעוד אשר רֹב ספרי סופרינו החדשים (הכתובים עברית בלולה) יעמדו ימים רבים על קרשי בתי מסחר הספרים וקוניהם יום יום ימעטו, ומבית מסחרי אחזה זאת ואדע כי כן הוא” (א. י. שפירא, הקדמה ל“הצופה לבית ישראל”, ורשה, תרמ"ג).

לו ישאלו עוד פי סופרים ומוכרי ספרים אחרים מזקני הדור, היודעים והצופים הליכות ספרותנו, כי עתה יתנו עֵדיהם ויצדיקוהו, ישמעו – ויאמרו: אמת.

 

ו    🔗

יען אשר לא נעשה דבר כל הימים הרבים ההם לשוב ולהשיב את העם אל שפתנו, יען אשר גם בדורות האחרונים האלה לא היתה לה גאולה ביד הסופרים, או גם הרחיקו את העם מעליה, כאשר ראינו למעלה, על כן רבה העזובה בספרותנו החדשה ואין קונים ואין קוראים ואין סופרים ואין ספרים; על כן עמדו מִצֵאת ספרים טובים, אשר ראו ראשית להם זה כמה, ואין דורש ואין שואל לאחריהם; על כן היתה ספרותנו עם כל שאונה והמונה ככלי שעשועים ביד הילדים, אשר אם יִשְׂבעו אותם והשליכום אחרי גום ככלי אין חפץ בו, או כלוחות השנים העוברות, או כגליונות כתבי העתים, אשר הישנים – נושנים והחדשים מוּסָרים מלפני הבאים אחריהם “וראשונים דלקום אחרונים” ואין זכרון למה שהיה.

ועל כן גם היהדות כלה יורדת פלאים מדור לדור, משנה לשנה, הולכת הלוך והמס ככסף סיגים בתוך כור הברזל ובמזרח ובמערב ובאירופה ובאמריקה נוע תנוע בין התרבות הכללית ובין תרבות הגלות, בין לשון המדינה ובין הז’רגון, “אונזר מאמע לשון”, ובין דא לדא ספת האי עלובתא. לא יועילו המשאות אשר ישאו באזני העם בחברות לספרות ולדברי הימים בערי גרמניה זה ימים ושנים, הקריאות אשר יקראו באזני התלמידים פרקים בתולדות ישראל בלשון עם ועם, הספורים מדברי ימי ישראל אשר יוציאו בלשון המדינה למען צעירי בני ישראל. דברי הימים מקור חיים הם לעם, והלשון – היא הנפש: אוי לעם כי תהיה לו נפש נכריה תחת נפשו למען יבא בהתחברות עם מקור חייו, עם קַדמָתו! דברי ימי היהודים הנקנים ע"י גלגול נפש אינם עוד דברי ימי האבות – החבור נִתּק עם הלשון – כי אם תולדות העברים הקדמונים, תולדות אחד עמי המזרח, שכבר היו לעולמים; ואשר יקרא או ישמע אותם, לא תדבק נפשו אחרי הנפשות העוברות לפניו בחזון, ולא יֵחם לבבו לכל המוצאות אותן, כאשר לא יחם לבבנו למקרא תולדות היונים והרומים וכל מעשי תקפם וגבורתם.

עלינו לחדש את בית ישראל ממסד עד הטפחות, עלינו ליסד עֹז לעמֵנו ראשונה מפי עוללים ויונקים בטרם ננסה דבר אל הגדולים, ולהחל מעשינו מארצות הגולה ולא לחזות לנו חזיונות־לב רחוקים בארץ־ישראל, אף כי עבודת הרוח בארץ חמדתנו זאת נכבדה לנו מאד וממנה לא נחדל. התגלות רוח האומה בארצה – חזון יפה הוא, אבל הימים אשר בהם “מציון תצא תורה” עודם רחוקים ממנו; אחינו היושבים בה עתה וגם לימים רבים אחרי כן – כל עוד היות הציונות רעיון־רוח – לא יתנהלו על מי מנוחות, והם מעטים ובני הגולה הרבים “וכל דפריש – מרובא פריש”: אם נפַתח ונשדד את כל החלקה הגדולה והרחבה – את עם ישראל בכל תפוצותיו – יש תקוה כי יקומו לנו מזה או מזה כשרונות גדולים מוציאי פרי חדש מאוצרות רוח ישראל, אשר לא נוכל לקוות כזאת לקֹמץ היהודים אשר לנו עתה בארץ־ישראל. גם בימי קדם לא הוסיף עוד רוח הלאֹם להִגָלות כמעט בארץ־ישראל אחרי חתום הנבואה והמשנה ולא האיר עוד אור חדש על ציון, אף כי ישבו עוד יהודים בארץ בכל הדורות הבאים. ולוּ תלו רב ושמואל והיוצאים בעקבותיהם את כל תקות האומה על פליטת ישראל בארץ ישראל, כי אז חסרנו כל מבחר וטוב בפרי רוח העם אשר הבשיל על אדמת נכר בכל התקופות ובכל המקומות.

משא נפשנו זה – לשום את לשון העם לקנין כל העם – לא קרוב אלינו ולא נקל לעשותו וגם לא היתה כזאת לפנים בישראל ובעמים: באלה הזניחו חכמיהם וגדוליהם ראשי עם הארץ את לשון עמם מפני הלשון הרומית (בראשונה) והצרפתית (באחרונה), ורק בני דַלת העם, אשר לא ידעו ספר, החזיקו בה וישמרוה; בתוך שוכני בתי חֹמר אלה השתמרה הלשון כזרע זרוּע במַעבה האדמה, פשוֹטה ועוֹרָה, לא טִפחוה ולא סלסלוה, עד אשר פקדוה אנשי הרוח בעם באחרית הימים ויפרשו כנפיהם עליה וייצרוה וישימוה ללשון הספר והחיים כיום הזה. – ובישראל המירו רַבת העם את לשונם בלשון עם ועם מאז נפזרו בגוים וגם בעת היותם על אדמתם, כאשר ראינו; ואנשי הספר בהם, הרבנים והחכמים, אִמצו להם עברית־המונית, אשר היו אמוּנים עליה באהלי התורה. אבל כל הימים הרבים ההם היתה התורה הזאת מקור חיים ומעוז לעם, ועתה הנה שטפו גלי העת החדשה את מבצרי רוח ישראל הישנים, את הישיבות ואת בתי המדרש, לא נוכל עוד, גם כי נחפוץ, לגדל את בנינו על נהרות בבל, על פלגי גפ"ת; עתה עלינו לבקש לעם מקור חיים בלשונו ובספרים אשר נאצרה בם, אם גם כזה וכזה תכבד עלינו העבודה.