רקע
מנחם מבש"ן
הַשָׂפָה וְהָעָם: מאמר שני

 

א    🔗

הנה ראינו, כי מאז נִתּק העם מעל אדמתו ראשונה ועד אחרית הימים, התכנסו כל חיי רוחו אך בדת ובמוסר לבדם, והשפה לא היתה לו כי אם כלי־שרת לקדשיו אלה; כי, בגלל הדבר הזה, נבדלו סופרי ישראל וחכמיו מסופרי כל הגוים, השוקדים איש איש על לשון עמו לכלכלה וליַפּוֹתה, לטהרהּ מכל נֵכר ולשַנותה לטוב מן הלשון ההמונית; ועמל היחידים אשר נִסו בעתים שונות להשיב לשפתנו את כבודה ולתת לה יפי וחן וטוֹב־טעם, לא הצליח ולא נשא חסד גם לפני סופרי הדור האחרון הזה, כי “שקר החן והבל היפי” לישראל מן העת אשר תלה כנורותיו על נהרות בבל והלאה לדורותיו. על כן היתה זאת בישראל, כי השפה והספרות לא התאימו יחדיו כל הימים הרבים ההם: לעמת אלפי כותבי הלכות ומחברי שו“ת ודרשות ופירושים תלמודיים וספרי מוסר, קבלה וחסידות (אשר מכל הערֵמה הגדולה הזאת רק מַשְׂאַת־בָּר קטנה תקח לה הלשון העברית תרומה), ולעמת הנפילים אשר יצאו מאתנו להשכין יפיוֹ של שם באהלי יפת מימי החוזים בעלי הסבִּילוֹת ועד הַינה ועד כל משוררי ישראל וחוזיו לעם ועם בלשונו בדורותינו, – לא היו לנו בלתי אם יהודה הלוי אחד, עמנואל אחד, לוצטו (מ. ח.) אחד, אד”ם אחד, אָרטר אחד, מפו אחד, ועוד גרגרים מספר בשדרות הדורות הרבים ההם – מעט מאד מאשר היה לעם היונים או הרומים, הרוסים או ההונגרים, הפולנים או הדֵנים בראשית דרכם בימי דור אחד או שנים! – והן כל שפה תינק שפע חיים אך מן הספרות, ואף כי שפה אשר אין לה עוד מהלכים בפי העם.

השפה והעם יגדלו יחד, כחֹמט וביתו, מימי קדמתם ועד זקנה ושיבה – אם לא גלה העם מעל אדמתו; העם ימיר את לשונו באחרת, לצמיתות או לעתים, אם יעלה עליו עם גדול וחזק ממנו ובלעוֹ, כאשר עשו הרומים לבני דציה, היא רומניה, והאנגל־זכסים לבריטים הקדמונים והאנגלים לילידי אמריקה; או כי יעוללו לנפשו בכח חנוך נמשך ימים רבים, כאשר האריכו הישועים את ימי הלשון הרומית עוד מאות שנים מימי הריפורמציה והלאה, בשומם אותה בפי חניכיהם בבתי הספר ובבתי המדרש לחכמות, אשר היתה ידם בהם ברב ארצות אירופה; או כי, בעוד שפתו דלה וחשֻׁכּה, תשפוך עליו לשון אחרת את רוחה, לשון שכבר הגיעו ימי בִכּוריה ויצא לה שם בארצות מסביב ביפי פרי תנובתה, כאשר עוללו היונית והרומית בימי קדם, הערבית בימי הבינים והצרפתית בעת החדשה לעמים שונים.

ובאמרנו להשיב לעם את שפתו, אשר נכרתה מפיו זה כאלפים שנה, ולשומה בפיו תחת הז’רגון או תחת לשון עם ועם אשר אמץ לו, – והדבר הזה הן לא יֵעשה לא בחיל ובכח וגם לא בכח החנוך לבדו, כי אין לנו עוד די מורים טובים ומוכנים לכל המלאכה הגדולה הזאת, – עלינו לתת ניר לשפה הזאת בכח ספרות גדולה ורחבה, יפה ועדינה, עד אשר ירָאה הודה והדרה לכל אשר לו עינים לראות ולב להבין וחיך לטעם, והיה הספרות תענה את המורים, והמורים יענו את הלקח הטוב, את הדבור החי, לעוללי טפוחיהם, והילדים יענו את השפה החיה. מן הדבור החי אל הקריאה בספרים או מן הקריאה אל הדבור החי – דרך אחד לשניהם, ואולם זאת קצרה וארֻכה וזאת – ארֻכה וקצרה; באחת ייטיבו לכת הגדולים המבקשים לנפשם דברי חפץ, ובשניה – הקטנים, המצפצפים והמהגים למשמע אזנם בכל אשר ישימו בפיהם.

אך אם נסב פנינו מכל ספרותנו הישנה והחדשה, כל אשר רוח הנביאים ולשונם בקרבו, ככל אשר צעירינו עושים היום; אם נשים את הספר בארון ונשליך יהבנו אך על כלכלת השפה בפי העם, אז תהיה כל העבודה הזאת כצמח אשר לא יעשה קמח…

ומה כח ספרותנו כֻלה, כאשר היא, לתת חן וכבוד לשפה לפני העם, והיא מצער ותקומה לא היתה לה בתוכנו עד היום הזה. לו נוסדה בתוכנו חברת “מקיצי נרדמים” חדשה. אשר תשים לבה, לא לספרים ישנים בני מאות שנה (כדברי אחד מראשי החברה הזאת אשר אמר: “אינני אוהב ספרים, אשר לא מלאו להם חמש מאות שנה”), אשר רבים בהם אין להם ערך אחר מבלעדי הזקן, כי אם לספרי המופת אשר חלפו על פני דורותינו ויעלמו ככוכבים מעופפים ויהיו כלא היו! איה שירי ישראל נגארה, פעלי יצחק סטנוב, שלמה לויזוהן, ישראל ראלל, שירי לטריס, כתבי יל"ג (אשר החלו להוציאם לפני שנים ולא כלו), שירי ק. א. שפירא1,שלמה מנדלקרן, ועוד, ועוד? גם היום עוד יש לנו חבל סופרים ומשוררים, מיתר הדור ההולך, אשר אם יבצעו את מעשיהם לעמם יעשירו את ספרותנו עשר רב. ואולם לאשמת העם הגיעו אלה לימי זקנה בהגיע לספרותנו ימים אין חפץ בהם – ותרפינה ידיהם ויתלו את עטיהם על ערבים. והיה כשכב האחד עם אבותיו – והגיע אל פרי רוחו אשר יעזוב אחריו, ככל אשר הגיע אל עזבון כל אנשי העט בישראל עד הדור האחרון…

לדבר הזה, להציל מכליון את פרי רוח סופרינו ולקומם חרבות ספרותנו, עינינו אל מרכז הציונים, אשר עליו להיות מרכז העם כלו, מאסף לכל כחותיו וגם לחיי רוחו. אם לא יוכל העם לעשות לספרותו, תעשה נא זאת הציונות, מלאכו עושה דברו. תוסד נא ע"י ההנהלה הראשית מחלקה מיוחדת להוצאת ספרים עברים, מחלקת־משנה למוסד “יידישר פרלאג”, ויוציאו וימכרו במחיר מצער את מיטב פעלי סופרינו וחוזינו. הוצאת ספרים טובים, מבחן ספרותנו, ותתם לפני העם במחיר מצער, תהיה להעיר ולעורר כשרונות נרדמים, להוציא פרי חדש מצפוני רוח העם – לברא תקופה חדשה בעבודת הרוח בישראל; ככל אשר היתה התשובה לפרי רוח הדורות הראשונים מוצא לכחות חדשים ולבריאות חדשות בשירה ובספרות גם לעמים אחרים בתקופות שונות.

אם ישים מרכז הציונים את לבו לדבר הגדול הזה, יש לחכות כי יהיה גם מוצא לכסף מפה ומפה, לא תהיה זאת מעמסה חדשה על הציונות כי אם כבוד ותפארת ושם־טוב, וצדקה תהיה לה לפני כל הקהל, כציונים כאשר אינם ציונים, כי תכלכל את רוח האומה, כי תשקוד לא רק על עבודת הארץ כי אם גם על תחית העם. לא רק על שיבת היהודים לארצם, כי אם גם על תשובתם אל היהדות.


 

ב    🔗

ולגַדל קהל קוראים ודורשים לספרות המחֻדשה הזאת, היה יהיה לנו החנוך העברי בבתי הספר.

בטרם ננסה ליסד בתי ספר חדשים עלינו לחדש את הישנים: את בתי הספר לקהלות ישראל, באשר יֶשנם, אשר נָבקה רוח היהדות מהם זה כמה ותהי לרוח שקר בפי המורים ללא תורה: “למודי הדת” בשבעים לשון, אשר פוצצה את בית ישראל כפטיש יפוצץ סלע; את בתי הספר לבנות, אשר גם בקהלות השוקדות על הבנים לתת להם לקח טוב, לא יכלכלו את אלה ברוח עברי־לאומי ולא יפקדום במורים טובים, אשר יצלחו למלאכת הקדש הזאת; את בתי המדרש לרבנים, אשר אין מקום בהם לשפתנו ולספרותנו החדשה ואשר הרבנים חניכיהם יכתבו את ספריהם ואת כל פרי רוחם גרמנית ולא עברית, ואשר נשמת מוריהם תתן קרח וקפאון על כל סביבם בקהלות אשר יבאו שמה “לשרת בקדש” ואין אדם יכול לעמוד מפני הקרח הנורא הנטוי על ראשי חיות הקדש האלה בכל אשר ללאומיות ולציונות; ואת בתי הספר לח' כי“ח בארץ הקדם2, אשר דרך הלקח בהם כבר נודע למדי. והן ראינו בשנים האחרונות כי כבר הוחל להבקיע גם אל חומת הסינים הזאת וגם הצליחו הפורצים העולים לפנינו לתת מהלכים לרוח ישראל באחדים מבתי הספר הצרפתים האלה (בא"י), וגם הכירה המשלחת, אשר יצאה מלפני הכי”ח לבקר את בתי הספר אשר לחברה הזאת בארצות המזרח, וגם הגידה לשולחיה ולא כחדה, כי אמנם “צדקו הציונים המתאוננים על הלקח העברי, אשר ברבים מבתי הספר האלה, כי ברע הוא וכי משחתו בו גם בתכניתו גם בדרך הוראתו” וכי “נחוץ וגם אפשר לשנות אותו מעט לטוב”. ועוד לנו אך להוסיף לעבוד את העבודה הזאת ביד אנשים תמימי דעות עמָנו ולכלות את מלאכת ההתיהדות בכל אשר יצלח חפצנו זה בידנו, אם בפריז ואם בקהלות ארץ הקדם, בקרבת בתי הספר ההם.


ולמען הַשלֵם כל חֶפצֵנו בחנוך העברי, יש ליסד ליד כל בית־ספר, וגם בכל קהלה בישראל, אוצר־ספרים עברי, ספרים אשר יתנו לקח טוב ומקרא שעשועים גם למורים גם לבני העם, ואשר ידביקו את הנערים דָבק טוב אל שפתנו ואל ספרותנו גם אחרי צאתם מבית הספר. ואשר למורים, סוד גלוי הוא, כי רבים בהם (מאשר בארצות הגולה) רחקו מספרותנו זה כמה ורבים גם לא ידעוה מעולם וגם בלשון העברית, אשר אותה יורו לתלמידים, לא שָמֵן חלקם… ישנם מורים, אשר לא למדו מרבותיהם ולא מחבריהם, כי אם מתלמידיהם… מורים, אשר לא היה להם דבר מנֹער עם דברי ספר והוראה, ורק מקרה הוא היה להם – כמקרה המלמדים לפנים: איש אשר התעו אותו אלהים בדרך החיים וכל אשר עשה לא הצליח – ויקח מקלו ותרמילו בידו ויעבור למקום שאין מכירים אותו “ויהי שם לגוי מלמד”, ושאב את חכמתו מן המתודות הידועות, אשר רֻבּן טוב להן ולנו שלא נבראו יותר משנבראו. – אוצר ספרים כזה, אשר יֵאסף אליו כל מבחר וטוב בספרות ישראל הישנה והחדשה, מקריאה קלה ועד דברי חֵקר והגיון, יהיה מורה המורים, בית מדרש להם להשכילם בינה במלאכתם, הוא ימלא את מחסורם בדעת השפה והוא יתן עליהם את הרוח החדשה המתהלכת בספרותנו ובמחננו – ועשה אותם למורים טובים, לכלי־שרת לתחית הלאֹם. – וכאשר יהיו אוצרות־ספרים כאלה, בהוָסדם בכל קהלה וליד כל בית־ספר, עורקי־הרוח לגוף האומה, כן יהיו לספרותנו הקופאת תחתיה מכֹּבד משָׂאה, כזרועות השֶטף, כתעלות ליאורים להָזִיל מִשקע מימיהם ולחדש פניהם. “הסחורה המתה”, המונחת כאבן שאין לה הופכין באוצרות הוצאות הספרים ופורק אין – כֹּבד אבן ונֵטל החול היא על לב המוציאים וככר עופרת על כנפי רוח הסופרים… והיה כי יֵעתקו ההרים ממקומם ונפתחו המעינות אשר נִסכרו מפניהם ונחל הזהב, אשר ישתפך בעד התעלות האלה אל מוֹצְאֵי הספרות, ינובב את הסופרים ושבו ונתנו כחם לעמם ולשפת עמם.

מקונים יחידים לא תבָּנה ספרותנו ומוסדות ותרומות ועזבונות־כסף, אשר יעמידו במרחב את עבודת־הרוח בישראל, עוד אינם. קוני־תמיד לספרים עברים אין לנו עתה לרֹב וגם לא יהיו בקרוב, כי אך מעטים בתוכנו שומעי עברית ומעטים מהם דורשיה, וכי עברו הימים אשר ארונות מלאים ספרים עברים היו לכבוד ולתפארת לכל בית ולכל בעל בית בישראל, כיודע ספר כאשר איננו יודע; ונדיבי עמנו לא יזילו זהב מכיס להוצאת ספרים עברים, כי מזה אין תוצאות לאותות כבוד וגם לא לתהלות בכתבי־העת בלשון המדינה. על כן יהיו נא לנו בתי הספר תחת קונים יחידים, קוני־תמיד, ככל אשר היו בתי המדרש לפנים בישראל (הספרות התלמודית והרבנית בדורות שלפנינו נשענה ברובה אך על אוצרות הספרים, אשר אצרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וישיבות וחברות משניות) הן מראשיהם לא יכבד להביא בחשבון התקציב הערוך להם לשנה, בתבואה החדשה היוצאת בשוק הספרים; ואת החסר ימלאו התלמידים והקוראים החיצונים בתרומת־כסף קטנה אשר ירימו לחדשים. ולוּ יהיו לנו אוצרות ספרים עברים בכל בית־ספר לבני ישראל בארצות מזרח־אירופה, כאשר יש בבתי הספר אשר לחברת “כל ישראל חברים” אוצרות ספרים צרפתים, כי עתה יכלו המוציאים והמביאים בשוק ספרותנו לחכות במנוחת־לב לקונים יחידים כי יבאו או כי יחדלו3.

וברֹב הימים יגַדלו לנו אוצרות ספרים כאלה גם דורשים גם קוראים גם קונים לספרותנו, כי יסכינוּ הצעירים עם הספר והיתה להם הקריאה כלחם חֻקם, וגם כי יזקינו לא יסורו עוד ממנה.

הדבר אשר אנכי מציע בזה – יסוּד אוצרות ספרים ליד בתי הספר – לא תקון חדש הוא, כי אם דבר שכבר הוּחל להֵעָשות לפנים בישראל: בבית הספר “תלמוד תורה, בעל שבע מחלקות, אשר כוננו היהודים הספרדים באמשטרדם בראשית המאה החמישית למספר בני ישראל ואשר היה לשם ולתהלה בפי חכמי הדורות ההם, היה “חדר ספרים” גדול למורים ולתלמידים – מאות שנים לפני החל עמי אירופה הנוצרים ליסד ספריות לבתי הספר ולעם4. גתה אומר בספר זכרונותיו (ספר ראשון), בדָבּרו על תקופת חצי המאה הי”ח למספרם, לאמר: “בימים ההם טרם יכוננו ביבליותיקות לילדים”. גם בצרפת לא היו עוד, עד ימי המהפכה הגדולה, ספריות כאלה; כי “הועד הלאומי” פקד ראשונה ליסד ספריות ליד כל בית־ספר מרכזי, מלבד ספריות לעם, אשר החלו להוָסד גם לפני הימים ההם גם אחרי כן, ראשונה ביד אנשים פרטיים וחברות ואחרי כן ביד הממשלה. הסופר ז’ן מסי ((Jean Macé, “המקנא לביבליותיקות”, יסד (בחצי המאה הי"ט) בארבע או בחמש שנים יותר משמונים ספריות לעם. הוא היה אומר: “הביבליותיקה היא מִלוּאים לבית הספר. בית הספר הוא כמַפְתֵחַ והביבליותיקה – הבית; ומה יתרון לאשר לו מפתח ובית אין לו…”

בשנת 1902 היו בצרפת כשלשת אלפים ספריות לעם, וספריות לבתי ספר – יותר מארבעים אלף. וצרפת היתה בדבר הזה למטה מגרמניה ומאנגליה ואף כי מאמריקה, ששם כבר פרצה שיטת “הספריות הנודדות”, המפיצות ספרים למקרא גם בכל הפנות הנשכחות מני רגל ואשר שָּׁם אֵלֵי הכסף זלים מליונים רבים מכיסם לדבר הזה שנה שנה.

אנחנו, עם הרוח עם הספר מימי קַדמָתוֹ, העם הראשון לעמי התרבות אשר הם חיים עדֶנה, היינו בדבר הזה, בגלל חיי הגלות, לאחור ולא לפנים לעמת העמים האחרים הצעירים ממנו להשכלה ולתרבות, ולא רק לעמת העמים אשר נִקבו בשמות, כי אם גם לעמת כל העמים והעממים, אשר זה תמול החלו להיות שוררים איש בביתו. ואולם אם לא נוכל להתמשל לאחרים בטרם נהיה גם אנחנו עם יושב על אדמתו, בכל זאת הלא עלינו המצוה והחובה לעשות כל אשר יש לאל ידֵנו וליסד מעט מעט ספריות ליד בתי הספר גם בא“י גם בחו”ל, עד אשר יבא יום ויֵאמר גם בישראל: “בימים ההם וספריות לבתי ספר עוד טרם תהיינה בתוכנו”.


 

ג    🔗

יסוד הלקח העברי יהיו כתבי הקדש, ספר הספרים, אשר מנעו את אורו מבנינו בכל התקופות ובכל בתי הלקח לישראל מבבל ועד הֵנה ואשר בזו לו החכמים והמורים הראשונים והאחרונים ויתהללו גם התהלל בבלי דעתם אותו5. ואחריהם יתנו המורים לפני התלמידים קריאה נבחרת בספרי המופת הישנים והחדשים הכתובים עברית צחה גם הם –בטרם יעבירו אותם אל הלשון ההמונית לכל חליפות תמונותיה במעלות אשר ירדה ירֹד ועלֹה בספרות התלמודית והרבנית, הפילוסופית, המוסרית, החסידית וכו'. – החן והיֹפי והשירה הנעימה אשר לשפת הנביאים ולמליצתם, נותנים מעדנים לנפש ותועפות־רוח לקטנים ולגדולים: ולמה נחטא לנפש ילדינו למנוע מהם את כל החמודות האלה, אשר נתּנו לישראל סגולה מכל העמים והלשונות, לסגור מפניהם את היכל קדשנו ותפארתנו, אשר כל גוי ואדם בלעדינו יחזו בו אך את הלשון ההמונית, אשר אין בה כל רֹך ונֹעם לנפש, ככל אשר יעשו בעלי המתודות החדשות והמורים הרודים על ידיהם?

וסופרינו גם הם ישובו נא על עקבם, כי בא מועד, כי הנה באו עד הראש: הלא עוד מעט ולא יבין עוד איש את הגיגם – ולא ישמעו עוד איש שפת רעהו! ישימו נא לב אל מלאכתם, ישקדו וישמרו על טהרת לשוננו כפי היכלת, ורק באשר לא יספיק לנו אוצר המלים והמבטאים אשר בכתבי הקדש להביע את מחשבותינו, ימַלאו אחריו באשר ילקטו מזה ומזה, מתוך הספרות המאוחרת או ממבחר המלים הנוצרות בספרותנו החדשה, או גם מלשונות העמים – ככל אשר עשו גם סופרי המופת הראשונים והאחרונים וכאשר שם גם אָרטר בפי הזקנה הדוברת בו (“בתולדות החלוץ”). והלא נודע, כי גם חכמי המשנה והתלמוד בבחרם לפעמים לדבר צחות דברו ב“לשון תורה” ולא בלשון חכמים"…


ככל אשר לא יוכל עם ישראל לשוב לתחיה כי אם בארץ אבותיו, אדמת מטעו מראשיתו, כן לא תוכל שפתו להתחדש כי אם בהעָרות עליה רוח מן המקורות הראשונים, מספרי התורה והנביאים, מטעי שרשיה ומצבתה. מהם תשוב תפרח אחרי בלותה כפרוח מטה אהרן בִּן־לילה בקִרבתו לפני הקדש. וכן לא תוכל ספרותנו להתחדש ולעשות פרי תואר גם בארץ אבותינו, כי אם בשוב העם אל כתבי הקדש ובשוב רוחם לנוח על בנינו ועל בנותינו.

היש עוד צרך להגיד, כי לא רק כמקור לשון־אבות לבדו נכבד התנ"ך לנו ולבנינו? הלא זה הספר אשר היה למקור מוסר ולֶקח טוב לכל עמי התרבות, אשר לאורו הלכו משכיליהם מדי התעוררם להיטיב ולתקן וליַשר דרך בהליכות הדת והחיים6, הספר אשר תהלתו בפי כל חכמי הגויים וגדוליהם מימים קדמונים ועד דור אחרון, אשר היה מעיר לנפש ושקוי לרוח לכל טובי הסופרים, החוזים והאמנים בעמים, אבן היסוד לספרות כל עם ועם (ע"י התרגומים שנעשו ממנו ללשונותם) וראשית למודים למשכילי הנוצרים באנגליה ובאמריקה עד היום הזה!

כאלפים שנה חכו ספרי הנביאים לישראל, “הענק החלל הגדול השוכב למעצבה” קופא ונקשה בחרף הגלות, ותהי רוחם מרחפת על פניו, כרוח החיים החופף על הישן או על המתעלף להתאחד עמו בהקיצו. גוף העם ישן – ולבו ער: לב העם, הסופרים ואנשי הרוח, חזקו ונתחזקה להשיב נשמת העם, השומרת עליו מנגד, אל קרבו, בטרם תלך ולא תשוב! אליכם הסופרים הלאומיים, אליכם הציונים העברים המצוה הזאת! כאלפים שנה נשקפות עליכם מראשי המגדלים האלה, פעלי הנביאים והמשוררים בעלי התהלות. מהם יצאה התחיה לעמים באחרית ימי הבינים – ומהם תצא ותבוא התחיה גם לישראל.

בדברי אחד מסופרי צרפת בימינו, אשר דבר על אפלטון, נאמר גם אנחנו: התשובה אל התנ"ך איננה שיבה לאחור.

והיה אם האנשים והחברות והמוסדות אשר להם המשפט, כל הקורא בשם שיבת ציון ותחית הלאֹם, כל עובד עבודת הרוח בתוך עמו, כל מבקש לראות את עם ישראל מתחדש כנשר ושב להיות בפרי רוחו למופת ולא למשל לכל עמי הארץ, – אם כל אלה יעירו ויעוררו את הכל להיטיב את החנוך ואת בתי הספר בכל תפוצות ישראל ברוח עברי־לאומי, לתת ניר לספרותנו התלויה על בלימה לחדש את שפתנו על פי המקורות הראשונים ולכלכל אותה ואותם בכל לב ובכל נפש; אם עתה בעת הזרע נפתח ונשדד את חלקתנו לכל פנותיה אלה, אז בוא יבא גם הקציר אשר אנחנו מבקשים אז תֵֹעשה החדשה אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליה, אז יעזוב העם מעט מעט את שפת הגלות ואת לשונות הגוים אשר שמו המסבות בפיו, ודבק בשפתו, – אש יהיו לאחדים השפה והעם.



  1. אחרי פרסום המאמר הזה ראשונה יצאו מקצת כתבי יל"ג ושירי שפירא.  ↩

  2. מספרם עתה מאה וארבעים ושנים ומספר כל התלמידים, בנים ובנות, המבקרים בהם – חמשה וארבעים אלף. (הערה מזמן הדפסת המאמר ראשונה).  ↩

  3. כותב הטורים האלה, אשר החל ליסד אוצרות ספרים עברים לתלמידים ולעם בבתי הספר לבנ“י ברומניה בערים שונות משנת תרנ”א והלאה, קנה לדבר הזה מאת חברות “אחיאסף”,“תושיה” ועוד, ספרים במחיר אלפי שקלים בשנים האחרונות לבדן. וזה פרי נסיון יחיד בבתי ספר אחדים בארץ קטנה!  ↩

  4. רק הערבים הרבו ליסד ספריות בימי הבינים, בעצם ימי החשך, בכל עיר גדולה; בספרד הערבית היו יותר משבעים ספריות, ובהן ספריות בנות מאות אלפי ספרים.  ↩

  5. ראה למשל, שבת ס“ג: ”אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמנא סרי שנין והוה גמירנא לכוליה הש“ס ולא הוה ידענא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו” ב“ק נ”ה: “אמר לו… עד שאתה שואלני מפני מה נאמר בהם כי טוב, שאלני אם נאמר בהם טוב או לאו, שאיני יודע וכו'”.  ↩

  6. אף כי גם בענין הזה שנאת הגוים אותנו מקלקלת את השורה ורובי סופריהם, אשר למדום אבותם ומוריהם לכחש בכל הטוב והמועיל אשר יצא מעם בזוז ושסוי כמונו, מתעלמים בזדון מן היחס הברור, אשר בין פעולת הרוח העברי ובין התעוררות הלאביגנזים ובעלי “התחיה” והרפורמציה והפוריטנים, וחושבים להשכיח את שם ישראל ואת השפעתו מכל לב. ככה, למשל, לא היתה, לפי דבריהם, התחיה באיטליה והריפורמציה הבאה בעקבותיה פרי רוח כתבי הקדש, אשר יצא בעת ההיא על ארץ רבה להיות לאור גוים, כי אם… פעולת בתולה יפה, אשר מצאו החופרים, קבורה וחנוטה, בארון־שיש ברומה בשנת 1485! (ראה נטול פרנס, La vie litteraire, חלק רביעי עמ' 249.)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!