א    🔗

עד המאות האחרונות אשר לעת החדשה היה רגש הדת חזק מאד בלב העמים, ואם נָפוֹג ונִדכה בתקופת התחיה ((Renaissance והרפורמציה, הנה עוד מעט הפיחו הישועים, הגואלים החדשים אשר קמו אז לכנסיה הקתולית, באש קנאתם על הגחלת הנשארה ותָּשב ותהי לבָעֵר; וכאשר ישלח החֹרף, בבאו עד קצו, את מלאכי זעמו על הארץ או כאשר תתלקח שלהבת הנר הדועך בטרם יכבה, כן היה רגש הדת באחרית הזעם פעם בפעם לאש מתלקחת ולסער מתחולל וכִתֵּת גוי בגוי ושִלח אנשים ועמים איש ברעהו להשמיד, להרוג ולאבד. – לעמת זה היה הרגש הלאומי רפה מאד, ויש אשר יקרא קצה העם, והמלך בראשם, לעם נכרי, “בני דתם”, לעזור להם במלחמתם עם “האויב הפנימי” עם קצה העם בני הדת האחרת (נוצרית גם היא!) ובאו והשחיתו את הארץ וקרעו ממנה קרעים; ויש אשר תכביד הממשלה את ידה על עבדיה בני הדת האחרת ומררה את חייהם – כמעשה ממשלות ידועות עם היהודים היום – עד גלוֹתם גלות שלֵמה כמה מאות אלף והלכו ומִלאו את ברלין (יותר ממאה אלף נפש) ואת לונדון ואת יתר ערי אירופה הגדולות והיו הפרוטסטנטים הצרפתים קל מהרה לגרמנים, לאנגלים ולהולנדים, ועוד. – גם נשמת לאֹם ולאֹם – הלשון – היתה עזובה, בזויה, נכבשה בביתה ואין דורש ואין גואל לה. כל ימי הבינים היתה הלשון הרומית, אשר נקדשה בקדושת הדת הקתולית, לשון עמי הנוצרים; ומימי לודויג הי"ד והלאה היתה לשון צרפת שלטת על ארץ רבה והסופרים הצרפתים יוצאים ובאים בבתי המלכות לעמי אירופה ונותנים מרוחם על המלכים ועל מרום עם הארץ.

שלום וֶסטפַליה (1648), אשר חתם את מלחמת שלשים השנה, מזה, ועבודת חכמי צרפת בעלי האשכולות (אנציקלופדיסטים), מזה, שמו קץ לקנאת הדת “האוכלת אדם ומשַׁכּלת גוים” והסבלנות בדברי אמונה ודת היתה מעט מעט לחק לכל העמים המשכילים, או המתאמרים למשכילים, עד היום הזה ונכתבה בספר משפט המלוכה לעם ועם. – בעת ההיא רפו הרגש הדתי והקנאה לדת גם בתוך היהודים, כי היתה בהם רוח הזמן; אך תוצאות הרפיון הזה היו שונות בשתי המערכות. הדת הנוצרית בחזקתה הסירה גבולות עמים וברפיונה שָׂמה מקום לרגש המולדת והלאומיות: הצרפתים הקתולים זכרו כי בני עמם הפרוטסטנטים קרובים אליהם מבני דתם הספרדים; והגרמנים בני אמונת לותר הכירו וידעו, כי לא השוֵידים כי אם הגרמנים, גם הקתולים בהם, הם אחיהם בני עמם. וכן היו כל העמים עיניהם ולבם “איש אל עמו ואיש אל ארצו”. ואולם בקרב היהודים אשר הדת והלאומיות “יחדו היו תַמִים” להם עד הימים ההם והאחת התחזקה ברעוּתה, היתה הִתרַפּוּת רגש הדת גם לרַפות את הכרת המולדת; האחדות הלאומית, אשר שָׂמה את העם המפֻזר והמפֹרד בין העמים לגוי אחד בארץ, תָּמס הלכה והיהודים התפרדו והתפוצצו לעממים לפי גבולות ארצות מושבותיהם; ורפיון הרגש הלאומי שב לעולל לרעה גם הוא לרגש הדתי. אם לא הרבו עוד היהודים בראשית התקופה ההיא לעזוב את דגלם, הלא היתה זאת בגלל רפיון רגש הדת גם במערכה האחרת, כי על כן גם נפשות יקרות כדוד פרידלנדר ושלמה מימון “התמכרו ואין קונה”…

ב    🔗

בימים ההם, במחצה הראשונה למאה הששית למספרנו, והיהודים כבר נלאו למות על קדושת השם או לחכות “לו” בכל יום שיבא ויהיו חפצי חיים בארץ וישאו נפשם אל הזִכּוי ומליצים קמו להם בצרפת ובגרמניה, מקרב אחיהם ומטובי הגוים, להוציא לאור משפטם. ויהי כי עברו ימי קנאת הדת, אשר היתה לקיר ברזל בין היהודים ובין הגוים עד העת ההיא, וכי היה לחק לעמים כי אין לצרור איש את אחיו על דברי אמונה ודת, וימהרו ויחלטו להם את פרי העת החדשה ויאמרו: שימו גם אותנו באזרח הארץ, כי בנים אנחנו לארץ מולדתנו, עַמכם עמנו וארצכם ארצנו וכמוכם נדרוש שלומה וטובתה; ואשר לדתנו – זה ענין פרטי, הנֵנו אדם בצאתנו ויהודים באהלינו… אך אם באמת לא נוכל להפיק רצון מכם בלתי אם בנטותנו מדרכי התורה, אשר עלינו לשמור משמרתה, כי עתה עלינו להוָאש מברית שלומכם וגורלנו בתוך העמים יהיה כאשר היה או כאשר ייטב בעיניכם לעשות עִמָנו; מתורתנו לא נוכל לנטות ימין ושמאל כל עוד יָשרה נפשנו בנו" (בן־מנחם, בסוף ספרו “ירושלם”).

להודיע ברור, גלוי לכל העמים, כי אמנם עם מיוחד היהודים ומשאות־נפש להם ותקוות לאומיות לעתיד, אך דורשים הם משפטי אדם באשר הם אדם וזכיות אזרח – יען מִלְאָם אחרי כל חובות האזרחים לארצם, כדברים אשר דבר למשל, מיכאל זקש בדור הבא, – לַדָבר הזה לא מצאו המון משכילינו את לבם כי יראו פן יאמרו להם הגוים: שאו נס ציונה…

תוצאות ההבדלה בין הדת ובין הלאומיות היו – חרבן שתיהן גם יחד. מעתה אין חפץ עוד ל“בני עדתנו” (כן נקרא העם היהודי ראשונה בפי נה"ו בארבעת מכתביו “דברי שלום ואמת”) כי אם בבתי תפלה מיוחדים ששם יעבדו “עבודת אלהים” על פי דרכם – ובבתי ספר עברים לזמן קצר, בתי ספר אשר יהיו כמַעבר בין החדרים ובין בתי הספר הכללים ואשר הלֶקח העברי בהם נָמד מראשיתו באיפת רזון ויהי הולך ודל משנה לשנה; אך דעת הלשון העברית ודברי ימי ישראל וחנוך עברי לילדים – כל אלה הלא הם ענין ללאומיות ולא לדת. היהדות עמדה במוֹרָד, אשר לא תעלה עוד ממנו… אמנם כי גם מאת הקנאים היתה סבה, כי לא שמרו היהודים את לשונם, את נשמתם הלאומית, אשר לא תנדוף מפני רוח העת כהנדוף עשן. כל ימי תקופת פולין התכנסה עבודת הרוח בבתי המדרש וגם בחדרים אך בגבולות התלמוד וההלכה לבדם והרבנים המעטים, אשר נִסו להפנות לב הלומדים והתלמידים גם אל התנ“ך ואל דעת הלשון העבריה לא עצרו כח לשַנות את דרך הרוח ולא השלימו חפצם. והשלחן שעמד על רגל אחת ולא נע ולא זע כמאתים שנה בפולין, בהיות כנסת ישראל סגורה ומסוגרת מבית ומחוץ, התנודד והתהפך מצד אל צד בגרמניה בהשתנות הזמנים והמסבות. לולא הניאו הקנאים את בן־מנחם בהחִלו להוציא בברלין בנעוריו מכ”ע עברי “קהלת מוסר” ויהדפוהו בקנאתם אל הלשון ואל הספרות הגרמנית, מי יודע אם לא הגדיל לעשות לשפתנו ולספרותנו כאשר הגדיל לעשות לשפת הגרמנים ולספרותם ואם לא החרו החזיקו אחריו בדרך הזה חבריו המקשיבים לקולו ויהי זה להקדים את בכּוֹרי ספרותנו החדשה כימי דור אחד ולמלא אותה מראשיתה תנובה טובה, פרי ולא פרחים… ואולם עוד מעט נראָה כי דרך אחד לקנאים ולמשכילים בדבר הזה.

הליכות דברי הימים הראו לדעת, כי צופינו “שגו ברואה, פקו פליליה”: הגוים לא הבדילו מעולם, באשר ליהודים, בין הדת והלאומיות ולא חדלו מעולם לחשוב את היהודים לעם, וכל התורות החדשות אשר שננו להם משכילינו השכם ושנן זה שנים־שלושה דורות, לא נגעו עד לבם הערל… אך הטובים והישרים בלבותם לא ראו זאת כמעצור לשית אותם בבנים, והאחרים (למשל, רוב השרים ונבחרי העם בזכסן ובשאר מדינות גרמניה) דרשו מאת היהודים, למען יכשרו להיות כאזרח הארץ, להשליך את תורתם אחרי גום, להעביר את שבתם ליום הראשון ולהתחתן בעם הארץ… ואם השיבו המלך פרידריך וילהלם השני והמלך וילהלם השלישי את פני הפילוסוף אליעזר בן־דוד (1796–1797) בבקשו משרה באחד מבתי המשפט “יען אשר הוא יהודי” והממשלה הפרוסית – את פני שלמה מונק, אשר בקש (1825) עזרה ומשענתה למען יוכל להשלים חקו בלמודים, “כל עוד הוא מחזיק בדת משה”, הנה ידענו כי זאת היתה והנה היום דעת הקהל הנוצרי, ורק לפנים היו הפה והלב שוים והיום למדו לבחר לשון ערומים ולהמתיק בפיהם רעה. רק היהודים הפרידו בין הדבקים ויהיו נכונים לעשות הטוב בעיני הגוים, לפי מחשבתם, לכתוב ידם לה' ולמשה – ולהתפשט את לאומיותם עד הנפש. השר הפרוסי דוהם, אשר כתב ספר דורש טוב ליהודים ויעורר את הממשלות והעמים לתת אותם באזרח הארץ, דרש בספרו לתת להם שלטון פנימי בקהלותיהם (כאשר היה להם עד הימים ההם), אך בן־מנחם בהקדמתו לספר “תשועת ישראל” חוה דעתו לעֻמתו כי אין חפץ ליהודים בשלטון פנימי… וכן בהתעורר משכילי היהודים בצרפת בימי המהפכה לדרוש משפט אזרחם לעמם וטובי הנוצרים עוזרים על ידם להטות אליהם את דעת הקהל, מהרו היהודים לתת את שלטון הקהלות הפנימי ואת משפטי הרבנים, אשר היו להם מימי קדם, כפר הזכוי ויאותו להיות היהודים והצרפתים לעם אחד לכל דבר, רק הדת לבדה תבדיל ביניהם, אף כי מאת הנוצרים לא יצאו משאלות כאלה; ודברי פורטלי ((Portalis, אחד שרי נפוליון, מן העומדים בין שרי הקיסר ובין הסנהדרין, אשר אמר בצדק: La Judaisme est moins une religion qeuple“” הביעו את מחשבות אדוניו (אשר בקראו זקני היהודים למועצה דבר בתֻמו על (“nation juive” ואת מחשבות כל העולם הנוצרי על אדות היהודים. – ובגרמניה הוסיפו לחשוף את מחשוף הדת מתוך הרוח הלאומי האחוז בה, תקנו, הקציעו, הסירו ממנה כל זכר לציון ולתקות הלאם, למען ידעו הגוים ויאמינו להם כי גרמניה ארצם ועַמה עַמם – ובכל זאת כבדה מלחמת הזכוי בארץ הזאת כימי דור אחד והממשלה נתנה להם את משא נפשם בידה האחת ותשב ותקח בידה השניה פעם אחר פעם, עד אשר קצרה נפש “בני דת משה” בעמלם ויצאו ויהיו לגרמנים באמת… הן גם בבית בן־מנחם, אשר הרים את הדת היהודית בספרו “ירושלם” למעלה ראש, כבר נראה מה כח הדת בלי רגש לאומי, אך בעוד דור אחד עשה הפרוד בין הדת ובין הלאומיות פרי למינו, פרי כחש, והמונים המונים החליפו את דתם כלבוש למען הרחיב להם, עד כי גם הינה (אשר לא בוש להודות בזכרונותיו כי לולא כשל נפוליון, מלאך החפש ליהודים, במלחמותיו האחרונות, לא היה לנוצרי) קרא אל הממשלות “הלוחצות את היהודים בחקי עמל למען הסיר אותם מאחרי דתם”, למהר את דבר הזכוי בטרם יכלה “עם ה', אדירי האמונה בדור הזה”, “בעוד ישנם יהודים, אשר אמונת אבותיהם יקרה בעיניהם מטובת בניהם” (כתבים שונים, מאמר “לדויג מרקוס”).

ג    🔗

ויהי כאשר קם הרצל וישא את דגל הלאומיות והציונות קוממיות לעיני כל העמים, היה רעש גדול בעולמנו הקטן “אחזה רעדה חנפים”, ורועים רבים אשר לקהלות מערב אירופה נבהלו ונחפזו להביע בקהל את תלונותם על ה“שערורה” הזאת ולנער חצנם מעדת ה“בוגדים” האלה, כי יראו פן ישובו הגוים לקחת מהם את הזכוי… אמנם כי הגוים לא ראו אוֶן בתנועה הציונית ולא עלה על לבם לגזול משפטי אזרח מן הדבקים בה, כעצת בוגדי אחינו “הקתולים יותר מן האפיפיור”. גם מעשה הרב כהן, אשר הסירו אותו ראשי קהלת ברלין מרב בגלל ציוניותו משום “למה יאמרו הגוים” ועדת קיעל שבה שמה אותו עליה לרב ברשיון הממשלה. גם עוד “מעשים בכל יום” כאלה, הראו לדעת את כל החפץ לראות ולדעת, כי אין כל פחד. אבל רַבת אחינו בגרמניה עודם יראים עד היום הזה מפני השד, אשר תארו להם על הקיר המה ואבותיהם, ואזרחיות גרמניה מזה והלאומיות היהודית, אשר תשוב תלבש את אחינו שם מעט מעט בלי דעת נפש, מזה, מקַלעות את נפשותם הנה והלום, ואין נחת. וכתוצאות המצב המוזר הזה יש לנו עתה בארץ הזאת מין יהודים חדש, נפלא: יהודים לא דתיים, לא לאומיים ולא מתבוללים, כי אם… ציונים!

המין הזה נגלה לנו עתה במאמר “הכרת הגזע והכרת הלאומיות” (“דיע וועלט”, גליון 7, 1910), פרי־עט אחד מראשי הציונים בברלין, ד"ר פרנץ אופנהימר; בו אמר הסופר בהתגלות לבו, כי הציונים בני המערב הם יהודים למולדתם וגרמנים, צרפתים, אנגלים וכו' ללאומיותם ולתרבותם. היהודים אשר ברוסיה או אשר ברומניה, היושבים בתוך שכניהם אל בין עקרבים וארצות מושבותיהם היו להם לבתי כלָאים, לא יתחשבו ולא יהיו לרוסים או לרומנים; גם תרבותם, התרבות העברית אשר נחלו מאבותיהם, גבוהה הרבה יתר מאד מתרבות העמים הפראים האלה, על כן יהודים הם גם ללאומיות גם לתרבות. ואולם היהודים אשר בארצות המערב אוכלים את טוב הארץ ונחשבים לה כבנים, ותרבות אירופה גבוהה מן התרבות העברית נחלת ימי הבינים כגבוה התרבות הזאת על תרבות הרוסים והרומנים, על כן הם גרמנים, צרפתים, אנגלים או אמריקנים ללאומיותם ולתרבותם, ואשר לא יזכרו מהם את מקור מחצבתם ילכו הלוך והתבולל בעמים; אך היהודים אשר יזכרו בגאון, כי הם צאצאי הגזע אשר נתן לבני האדם שלש דתות מן הנפרצות בארץ, ואשר גם עתה בכל תפוצתו לא נִסע יִתרוֹ בו, וגם יקוו לשיבת שבות ישראל בציון או יעבדו את העבודה הציונית למען הכין מקלט לאחיהם בני המזרח, הנם ציונים – ויהודים למולדתם.

אמנם יש מקום לשאול, איך ידע החכם בעל המאמר כי תרבות ישראל נופלת מתרבות אירופה המערבית ואיך מִהר לחרוץ משפט בדבר אשר לא שם לבו לחקור אותו… התרבות נותנת חלקה גם ללב גם למֹח, והן המוסר העברי בתבניתו אשר נגלתה בספרות התנ"כית, התלמודית והרבנית ואשר לבשה עור ובשר בחיי העם מימי קדמתו ועד עתה, יכול להיות עוד ימים רבים למופת ולמשא־נפש לכל אבירי התרבות האירופית! ואשר לפרי הרוח – הָהָמֵר ימיר כל גוי קטן, כל “עם לא היה” את תרבותו הצעירה והדלה בתרבות הנכבדה, העתיקה, הנפרצה מאין כמוה בארץ? ולו יכלכלו היהודים בני המערב את תרבות ישראל מעתה, לו ישובו אחינו אלה “נוטרי הכרמים” לנטור כרמם שלהם – הלא תוכל התרבות הזאת בת “הגזע אשר נתן לבני האדם שלש דתות ואשר בכל תפוצתו עוד לא נִסע יִתרוֹ בו”, לעלות בעוד דור אחד או שנים עד הגובה אשר עלתה תרבות הגרמנים, למשל, מימי פרידריך הגדול, אשר היה כֻלו “צרפתי” לתרבותו, ועד היום הזה, הלא תוכל לשוב להיות לאור גוים כאשר היתה? הלא כחלקה, אשר היתה פוריה לפנים עד להפליא ואחר נעזבה וַתֵּשַׁם – וַתַּקל בעיני בעליה יען היותה עזובה ושממה, כן הדבר הזה.

ואולם באמת היהודים אשר בגרמניה וכו' הם גרמנים לתרבות לא באשר תרבות ארצם גבוהה מתרבות עמם־הם, כי אם יען אשר גדלו עמה מלדה ומבטן כחומט עם קליפתו. וכן יהיו היהודים אשר יגדלו מנֹער עם תרבות הרומנים או הסרבים או הצ’חים – רומנים, סרבים אוצ’חים לתרבותם. הלב והנפש יתהפכו גם הם בכח החנוך והמסבות כחמר ביד היוצר, והתרבות הנכריה הבאה כמים בנפש מנֹער ועד זקנה ושיבה, מאבות לבנים, תפריד בין עצומים כמים הבאים על הנפש פעם אחת… וכי נבא להתפקד ולדגול לא רק בשם אלהי ישראל לבדו כי אם גם בשם עם ישראל, אז יהיו האנוסים בספרד, אשר כלכלו בסתר את לשון עמם, את תורתו ואת תרבותו מדור לדור, עד אשר יצאו אל הולנד או אל תורקיה ויסירו את המסוה מעל פניהם וישובו אל עמם בגלוי – יהודים טובים מכמה חסידים קנאים ואורתודוכסים בני דת משה, ההולכים ונסחפים בתרבות עם הארץ, אשר הם נתונים לה לבדה, בלי אשר צפו מים על ראשם, עד התבוללם כָלה בגויים מקץ שנים־שלשה דורות…

אם כה ואם כה, הנה אין לכחד כי אחינו בני המערב היום – וגם הציונים בהם – יאמרו בתֹם לבב כי בני עמים שונים הם ללאומיותם ולתרבותם, כי הַכָּרת לבבם תענה בם ואת אשר יחושו – יגידו; תחת אשר בעת הִכּוֹן המשכילים לקראת הזכוי ראשונה, בעוד היות התרבות היהודית שפוכה על הקהלות ועל כל בתי ישראל כמים לים מכסים, היה הדבר הזה לרוח שקר בפיהם. סרה דברו אז על עמם בשומם אותו ללא־עם, לעדה דתית, למען עשות חֹנף לגוים ולהפיק מהם רצון. הם פרשו נס לפי דרך הרוח – אף כי באמת לא היטיבו לראות וילכו ויוליכו את העם ארחות עקלקלות, כאשר ראינו.

הרגש הלאומי התעורר בגרמניה בשנות תקע“ג – תקע”ה אחרי נשבר עֹל נפוליון מעל צואר הגרמנים, ואחרי כן משנת תר"ל והלאה אחרי הגבורה החדשה אשר גבר אגרוף הגרמנים על העם אשר ממנו יצאו דעות החֹפש והאחוה על כל אירופה – היא ראשית תגבֹרת הרוח הלאומי בתוך כל העמים והעממים באירופה. והרֶגש הזה יחזק ויפרוץ גם בימים הבאים, לו העֹז והנצח ולו העתידות, באשר הוא טבעי יותר מרגש האהבה והאחוה לרחוק ולקרוב; אך בחזקתו תשברנה קרנותיו וקהו פיותיו כברזל בברזל כי יחד, והיה גם הוא, כדת לפנים, לענין פרטי שאינו מעלה ולא מוריד בחיי המדינה והעם, והסבלנות הלאומית תהיה גם היא לחק לכל עמי התרבות כסבלנות הדתית. בארצות המטֻלאות: אוסטריה־הונגריה, תורקיה, אמריקה, בריטניה הגדולה תחל – ובמדה ידועה גם הנה החלה – ובכל יתר הארצות תכלה. כל אשר ימלא חובתו לארץ מולדתו או לארץ מגוריו יחשב כאזרח הארץ; – ללאמיותו, למשאות נפשו ולחלומותיו לעתיד, לא ישאל ולא יבקר איש. והיה ביום ההוא לא יבושו עוד היהודים בארצות מושבותיהם איש איש במולדתו ובעמו, ולא יאריך עוד על הארץ השקר הנלעג והנתעב, אשר בדו להם משכילנו לפני שנים־שלשה דורות ויתנחלו אותו לדורותם עד היום הזה. אז ידע כל ישראל גם הוא את הדבר אשר יָדעו כל הגוים: כי היהודים אינם רק עדה דתית כי אם גם עם; אז ישים העם החדש־הישן הזה אל לבו לכלכל גם את לאומיותו כאשר כלכל עד הנה את דתו, אז לא יבקרו עוד הבנים בבתי הספר אשר לעם אחר כאשר לא יבקרו והאבות בבתי התפלה אשר לבני דת אחרת, כי אם פתח יפתחו בכל קהלה וקהלה בתי ספר תחתיים ושניים להם לבדם ולמדו בהם הילדים דברי ימי עמם, לשונו וספרותו ואת הידיעות הכלליות – כל אשר ליהודי וכל אשר לאדם יחד בחֹברת – ואז לא יהיו עוד בישראל חצי יהודים: ציונים לא־דתיים, ציונים לא־לאומיים ואורתודוכסים־מתבוללים, כיום הזה, כי אם יהודים שלמים, שכֻלם מתאימים.

אבל עד אז עוד ילכו מים רבים אל הים – ויהודים רבים אל ים העמים… אמנם כי עמנו יוכל למהר להחיש את דבר הכרת הסבלנות הלאומית מטעם הגוים והממשלות; כי כל עם עשוק ורצוץ־משפט יושב על אדמתו אשר נכבשה עמו יחד לפני האויב החזק ממנו והחפץ לבלעו לבל יהיה לו כעצם בגרון, והיהודים הלאומיים – עיניהם ולבם למרחוק, לארץ מזרח, ומשא־נפשם איננו מתנגש בחפצי אדוני הארצות, אשר הם יושבים עמם. ואולם ישראל “העז שבאומות” היה ברוב הימים והתלאות לעם ירא ורך לבב, וגם ברן יחד הצפרים מעל הגגות כי יוכל איש איש ללכת בשם לאומיותו, עוד יפחדו וייראו היהודים המתחפשים, בני המערב, להסיר את הלוט ואת המסכה ולאמר לכל: לא עדה אנחנו כי אם עם!

אך הן עתה אין עליהם לאמר לכל כדבר הזה, כאשר קראו לפנים, בעת בקשו לקנות את הזכוי בכל מחיר, את דבר התכחשם לעמם השכם וקרוא בראש הומיות, באזני כל הגויים; רק השב ישיבו נא זאת אל לבם־הם, למען ידעו מה המה ואנה פניהם מועדות ומה יאמרו לנפשם או לאחרים כי תתעורר עליהם ביום מחר, ונוספה על כל מזעזעיהם מבית ומחוץ, השאלה המרה:

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים?