כאשר תֻּרגמה התורה בראשונה באלכסנדריה היה חשך בעולם־ישראל שלשה ימים ושלשה לילות. אך כאשר תֻּרגמו תורתנו וספרינו אחרי־כן לכל לשונות הגוים בכל דור ודור עד היום הזה, לא היה עוד חשך, כי… גם לא היה עוד אור, כי לא שָׂם עוד איש על לב להבדיל בין האור ובין החשך העולים בלולים וסבוכים, מאז החֵלו התרגומים, בכל מושבותינו.
אמרתי בראשונה, ואולם לא נודע ברור, כי היה זה באמת התרגום הראשון, וגם קרוב הדבר כי עוד בימי קדם ובארץ־ישראל נתנו עזרא וחבריו הסופרים את התורה לפני העם בתרגום ארמי, כדברי המסרת העתיקה (נדרים ל"ד.). והמסרת הזאת תֵּאָמן מאד בשִׂימֵנו על לב, כי הארמית היתה בארץ ישראל, מימי שיבת ציון והלאה, לשון הארץ והעם, והעברית, אשר התכנסה בתוך נושאי דגלה המעטים, המשוררים לבית הלוי, נלחמה אליה בארץ מולדתה ולא יכלה לה, ואלה, המאסף ההולך אחרי מחנה הנביאים והמשוררים הקדמונים, לא עשו עוד תושיה לרוב לבד האֹסף אשר אספו את פרי רוח הראשונים והספיחים המעטים אשר הוסיפו עליהם. הלשון הנכריה הזאת, אשר בני העם נפגשו עמה בארצה – בבבל– בימי דור אחד (לפני חרבן הבית נודעה הארמית רק למרום עם הארץ, אשר היו להם דברים עם בני אשור ובבל), לא עצרה כח להכריע את לשון אבות ולהתערות כאזרח רענן לולא כונן אותה התרגום ויתקעֶהָ יתד במקום נאמן בכח עבודת הסופרים, אשר עבדו בתוך העם עבודה נמרצה ומאריכה מאות שָנים. ככה היתה אחרי כן הלשון הרומית לקנין כל העמים הקתולים על־ידי תרגום הירונימוס, והמבטא, אשר הרימוֹ לותר מאשפות אחת הפנות הנשכחות ויבחר בו לתרגום כה“ק – ללשון כל הגרמנים עד היום הזה. – ואחרי אשר הוסרה, בדרך הזה, לשון אבות מִגבִירה בארצה ובתוך עַמהּ, נקל היה אחרי כן, בשפוך היונים את רוחם ואת תרבותם בארץ המזרח, לעדת בני טוביה בארץ ישראל ולחבריהם היהודים האצילים אשר במצרים, להמיר את הז’רגון הארמי (כאשר כן תהיה ברֹב הימים כל לשון מולדת חוץ בפי העם, אשר נָסַבּה אליו לפנים) בלשון המדינה – לשון יון, מבלי אשר היה פוצה פה ומצפצף: על פרוֹץ הלשון היונית בעם בא”י ובמצרים לפני תַרְגֵם את התורה באלכסנדריה ולפני היות “חכמת” יונית למכשול לרבים, לא “היה חשך”, לא רגזה הארץ ולא נשמע קול אָלה.
התרגומים ללשונות הנכריות, אשר היו ללשונות היהודים מן התחברות אל עמי הארצות מבבל ועד הֵנה, אמנם היו צרך השעה בכל דור ודור, אך גם היֹה היו מעולם ללשון אבות כמי־מלח על זרע זרוּע או כסבך עשבי־רוש המשתרגים ועולים על הצמח הרך מסביב ושמים מחנק לחַיָתו… על כן לא יכלה עוד העברית לעשות פרי תֹאר בימי הבית השני בא“י, על כן לא היתה ולא נראתה כל יצירה עברית באלכסנדריה מאות שנים עד עת קץ, על כן הרחיקו התרגומים הערבים, מימי רס”ג והלאה, והגרמנים, מימי בן־מנחם והלאה, את רַבַּת העם מלשון אבותיו ועל כן, בכלל, לא היתה הלשון העברית, מימי חתום התנ"ך ועד היום הזה, קנין כל ישראל, כי אם… שעשועים לִמְתֵי־מספר ומנוד־ראש לרבים.
התרגומים היו צרך השעה; ואולם לוּ התרוממו צופינו מֵעל לצֹרך השעה ויכוננו מבטם ומעשיהם למרחוק, כמשפט לעם עולם, לולא מהרו להשכים לפתחי עם ועם, כרוכלים עם רכולָתם, ולמנוע את טוּבם מבני העמים אשר באו אליהם לבקש תורה מפיהם, באשר “אין מלמדים תורה לגוים”, לולא מנעו את אור כתבי הקדש ולשון הקודש גם מבני עַמם הם, כי עתה מי ידוע אם לא היתה הלשון העברית היום לא רק לשוננו באמת, לאמר: לשון כל עם ישראל, כי אם גם לשון כל עמי ההשכלה והתרבות, כלשון יון בעִתָּה וכלשון רומא בעִתָּהּ.
ולו יתרומו אנשי הספר אשר בעם־הספר גם עתה, אחרי אשר לא עשו קדמוניהם זאת מבראשונה, מֵעל לצרך השעה ושָׂמו כל לבם וכוננו כל מפעליהם לעשות אשר לא יהיה עוד לעם ישראל חֵפץ בכלים שאולים למען שתות מים מבורו, כי עתה לא ראינו את חכמינו וסופרינו עובדים עבודת־סיזיפוס זאת בכל דור ובכל ארץ וכחות גדולים וטובים, אשר יכלו להיות לברכה לעם ולספרתו, נבלעים פעם בפעם אל פי תהום ללא הועיל. –
המחשבות האלה שָבו עלו על לבי למראה התרגום החדש לתנ"ך, אשר יעשו בו חבל חכמים וסופרים יהודים באמריקה (ד“ר שכטר, ד”ר מרגליות, ד"ר יעקב’ס, כורש אדלר ועוד) זה שמונה עשרה שנה ועוד להם לעבוד שנים אחדות עד אשר תשלם כל המלאכה.
הדבר נראה פשוט מאד, אשר לא ימצא איש אחריו מאומה: הן היהודים אשר באמריקה, הקטנים עם הגדולים, אינם שומעים עוד עברית, ואם נמצאו בה כֹה וכה מן השרידים בעם, אשר עודם שומעים את הלשון העתיקה הזאת, הנה הם הולכים ומעטים מיום ליום, משנה לשנה ומדור לדור ועוד מעט ולא תהיה להם שארית, כי יֵהפכו כלם לאמריקנים בני דת משה, כמצות גדוליהם אשר הם משננים להם כל הימים; ובכן עלינו לתת להם את התורה בלשונם – בתרגום אנגלי, והיה כי יֵערה עליהם רוח ממרום והתנדבו לֶאצֹל רגעים אחדים ממעשיהם ומשעשועיהם, אשר הם נתונים להם יום יום, או מן הקריאה בספרים החדשים ובכתבי העתים החדשים, הקרובים ללב בן אמריקה מכל ישן נושן, והביטו אל תורת העברים הקדמונים, אשר ילכו כל הגוים לאורהּ, וראו גם הם את האור כי טוב ולא יִגָרעו הם לבדם מנחלת אבותיהם. – כזאת יחשבו אל נכון עושי מלאכת התרגום האנגלי החדש הזה וכן חשבו, אולי, גם באלכסנדריה גם בארצות ממשלת הלשון הערבית, הספרדית והלשונות האחרות, אשר לקחו להם בני ישראל תחת לשון אבות במושבותם לדורותם.
ואולם נדַמה בנפשנו כי יקומו אנשים בתוך הגרמנים, הפולנים, הארמנים, או הערבים היושבים באמריקה, ברוסיה או בטורקיה וידברו על לב בני עמם השכם ודבר, כי הם ראשונה אמריקנים או רוסים או טורקים ואחרי כן גרמנים, פולנים, ארמנים או ערבים וכי, למען יֵאמן הדבר הזה, עליהם לעשות כל אשר בכחם ולהתהפך עד מהרה לאמריקנים (או לרוסים או לטורקים) שלמים וטובים – ככל אשר ידברו גדולינו נדיבינו אל בני עמם זה שנים רבות ועד היום הזה. אחרי כן יבאו אנשים מהם, מחכמיהם ומסופריהם, ויאמרו: אחרי אשר הגרמנים או הפולנים או הערבים שלנו אינם שומעים עוד את לשון עמם, ואם עודם שומעים כעת, הן לא לאֹרך ימים תהיה שומה בפיהם, כי עליהם להתהפך הם ובניהם לאמריקנים, – הבה נִתֵּן לפניהם את גֵתּה, את סינקיביץ או את הקוראן בתרגום אנגלי…
אנחנו אמנם נוכל לדַמות בנפשנו כזאת וכזאת, אך בני העמים האחרים, ולו גם יהיו מקטַני שִׁפלי הגוים, גם לא ידַמו גם לא יעשו ככה. לו יצאו בקרבם אנשים ויאמרו להם כדברים ההם, הלא אז יראו אותם כיועצי בליעל, כנביאי שקר המוכרים את נפשם ואת נפש עמם בשעלי שעורים ובפתותי לחם, הלא אז יֵחם לבבם בקרבם וענו אותם בגאוה ובוז, לאמר: – יועצינו הנכבדים, אמנם יודעים אנחנו כי היֹה נהיה אנחנו, בנינו או בני בנינו לאמריקנים מנפש ועד בשר, אם נאבה ואם נמאן, זאת תעשה העת, זאת יעשו החיים, המסבות; יודעים אנחנו זאת, כאשר ידע האדם כי אחריתו למות ולכלכל ברקַב־עצמותיו את החיים החדשים הצומחים מעפַר־מות. אך אין את נפשנו למהר את היום האחרון, כי אם לאַחַר אותו, לא להחיש בידֵנו את קצֵנו, כי אם לעצרו ולגדור בעדו ככל אשר יש לאל ידנו. ועל כן, מדי השלימֵנו את חובות האזרחים לארץ ולעם אשר פתחו לפנינו דלתיהם, שקוד נשקוד ושמור נשמור על סגולותינו, על תקותינו ועל זכרונותינו כל עוד רוח באפינו; התאמץ נתאמץ לבלתי שכוח ולבלתי השכיח את לשון עמֵנו מפינו ומפי זרענו, לבלתי עזוב את ספרינו ואת חקותינו, סמל רוח עמנו, לבלתי התנכר לכל הרכוש אשר הנחילו אותנו אבותינו ואשר אצרו לנו טובי סופרינו בספרתם, לבלתי הסָחף בתוך השֶטף אשר יהמה יֶחמר סביבינו, כל עוד נוכל לעמוד נגדו. גרמנים אנחנו ולא אמריקנים; לא נאבה ולא נוכל להתפשט את עורֵנו כהתפשט איש את המעיל אשר עליו – לא נמות, כי נחיה!
כן יאמרו וכן יחשבו כל העמים, כנקלה כנכבד (כי מי העם אשר יהיה קטן ונקלה בעיניו?); ככה יעשו כל הגוים הנותנים כבוד לקדמתם, אם אלפי שנים ימיה ואם תמול היא ולא נֵדָעֶהָ: שוקדים הם על פרי רוח קדמוניהם ומעבידים את מֹחם ואת עיניהם עבודה גדולה אל הכתב ואל הלשון ואל דרכי הדבור ואל ארחות החיים השונים והמשונים, אשר היו בימים ההם, ימי צאתם מן המערות ומן היערים לאוֹר באור החיים עם יושבי חלד. ואנחנו – הן התנ"ך שלנו עודנו חדש כטבע, עוד לשונו חיה כעם, אשר לו היא, עוד דרכי החיים בימי מלכינו ונביאינו יכולים להיות למופת לכל העמים המתוקנים עד היום הזה ועד אחרית הימים, – ומדוע נעזוב באר מים חיים לחצוב לנו בורות, בורות נשברים? מדוע ילמדו טובי הגוים בכל העתים ובכל הדורות עברית למען הבין בינה שלֵמה בכתבי הקדש, למען חשוף את האור הגנוז במַעמַקי הלשון, אשר לא יֵראה כתֻמו מבעד לצִפוי הלשונות הנכריות, – ואנחנו התמכרנו כל הימים לדלוח את מעינֵנו הטהור בידינו, להשליך זהבנו בראש כל חוצות מדי עברֵנו מגוי אל גוי ומארץ אל ארץ, להעשיר את כל העמים בתֹכן כתבי קדשנו ואת כל הלשונות ברוחם ולשום אותם, בכתבם ובלשונם, כמעין חתום לבנינו?!
ימי דור אחד יעבדו חכמינו את עבודת התרגום הזה באמריקה: ומה לא יוכלו חבל אנשים חכמים, סופרים ואנשי מעשה לעשות בקרב שנים רבות כאלה ובכל הכסף הרב, אשר יֵצא על המלאכה – לבלתי היות עוד עבודות נכריות כאלה דרושות לבני ישראל שם! ועד מתי לא יתבוננו גדולינו, כי את נפש עמם הם קובעים ואת נשמתו היהודית הם מנַכּרים ואת עתידותיו הם תולים על בלימה, בהכריתם את לשון העם מפי בניו, בהלבישם את תורת ישראל מלבוש נכרי, בהטביעם את מעינותינו במֵי תהום רַבּה?!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.