¹

בפריז יוטל הגורל ועיני כל ישראל אל תוצאותיו. היָשוּב שלמה רינך, מנאץ היהודים והיהדות, לשבת ראש בתוך הועד לחברת “כל ישראל חברים”, השָׂמה משטרה במאה וחמשים בתי ספר והמגַדלת על ברכיה את צמח ישראל, מוסדות הדור הבא, לאלפים ולרבבות? היוסיף האיש הזה לתת “מהודו” ומרוחו על החברה רבת־העלילה ורבת־השגיאות הזאת, אשר היתה מיום הוָסדה, זה חמשים שנה, כיתד תקועה במקום נאמן מבלי נטות לרוח היום ומבלי הֵעָנוֹת למשאלות העם, או הירימו מעליו בפעם הזאת את האדרת, אשר לא תלבשהו, ואת העטרת, אשר לא יִכָּבד בה, וישלחוהו ממחנה היהודים “ההולכים אחרונים בחקיהם ובתורותם שכבר עבר עליהם כלח” וחִלצו אותו בזאת מצרת העבודה הנכריה, אשר לא כרוחו, וממכשול לב על בלי יכֹלת כהן הבעל הזה לפַלס נתיב למחשבותיו ולדעותיו במקדשי ישראל, אשר קרה מקרהו להיות פקיד נגיד עליהם? השאלה הזאת, הלוקחת עתה כל לב והמתפעמת בכל כתבי־העתים לבני ישראל, תמצא לה פתרונים בימים האלה או כבר מצאה לה פתרונים בכֹה או בכֹה עד בוא הדברים בקהל.

אמרתי בכֹה או בכֹה; ואולם כמעט נכון הדבר מעתה, כי הועד הפריזי, אשר לא העֹז והמִשרה והון ועֹשר מעזבון נדיבי ישראל, והמון פקידים ומשרתים עושי רצונו בכל הארצות, אשר מצודתו פרושה עליהן, כי הועד הזה יעשה בתחבולותיו – תחבולות הבחירות “החפשיות” הנודעות והנעשות בכל ארצות אירופה – ויצליח ו“מאן דלבש מדא – ילבש מדא”: רינך ישוב “יבָּחר”, ישוב לאחוז בידו את המושכות לרֶכב ישראל, אשר יעלה עליו כל זר וכל צר והיה לראש, ומה שהיה – הוא שיהיה.

אבל האמנם ככה נכבדות לנו תוצאות הבחירות לועד הכי“ח, ככל השאון הרב, אשר קם על אדותיהן במחנה ישראל? הכי באמת פֹה נקודת־הכֹּבד לשאלה הזאת, שאלת החברה וערכה ויחסה אל היהדות בכלל? האמנם רינך לבדו השאור שבעיסה וחבריו האחרים ה”חברים לכל ישראל" אשר בפריז, טובים ממנו? היתכן הדבר הזה, כי יהיה האחד כֻּלו סג וכל העדה כלם קדושים – וחצי יובל שנים יֵשבו שבת אחים גם יחד ועבדו שכם אחד ואין פרץ ואין צוחה ואין כל חלוקי דעות ולא דברי ריבות בשעריהם?… אוי לשלחן העומד על רגל אחת ואוי לו שבעתים אם רגליו האחרות מוּעָדוֹת ובהִשָענך אליו יום אחד – וכשל ונפל ונהפך על פניו הוא וכל המשא אשר עליו!

אל נא נשיא נפשותינו בשקר ואל נא נעצום עינינו מֵראוֹת את הדברים כאשר הם. הועד לחכי“ח נגוּע־התבוללות הוא כֻלו, “שני קצותיו אכלה האש ותוכו נָחר”, ואם יבָּחר או אם לא יבָּחר רינך בפעם הזאת – מפריז לא תבוא תשועת ישראל; לא זה המקום ולא אלה האנשים! גם מיַסדי החברה הראשונים לא היו ראשונים בדעת היהדות החיה, המקורית, הישָנה אשר לא נושנה, אשר היתה ותהיה כל הימים מקור חיים לעם מדי צאתו כפעם בפעם להִנָער; גם המה גם כל נדיבי ישראל אשר נתנו ידיהם להם, מבית רוטשילד ועד הברון הירש, לא היה עם לבבם לתת ניר ליהדות, כי אם להעמיד רוח והצלה ליהודים; ורק לב חם, עֵר ומתפעם לדבַר אחיהם ועַמם הביאו אִתָּם תרומה בגשתם לעבוד את עבודתם ל”כל ישראל". ועתה, אהה, הנה אש־קֹדש זאת כָּבתה זה כמה, הגחלת הנשארת הולכת ודועכת גם היא ונשאר אחריה גל אפר – וקערת הזהב תחת גחלי האש…

הנשיא הזקן, הנשאר “מיתר הרפאים”, יצא ראשונה וישַנן לשונו דבר מר באזני המַלאכוּת הטורקית, בהיותה בפריז, על המחוננים עפר ציון “כמתלהלה היורה זיקים”, והמזכיר החזיק אחריו לשַלח חִצי אדוניו למטרה – אל תוך חוגי הממשלה ונבחרי העם ומוציאי כתבי העתים בקונסטנטינופול. המה הבעירו את הבעֵרה והבוגדים דוד פרֶסקו ועדתו (אשר הועד הפריזי בתשובתו לדוד ולפזון נִער חָצנוֹ מהם בשפת שקר ובלשון רמיה), הרוקדים לקול חלילם, הוסיפו עצים ואש ויעירו ויעוררו את השנאה השכם והעיר השכם ועורר בכל פנות העם מן השרים היושבים ראשונה במלכות עד המוני הערבים, עד אשר יצאה הבערה ללהב ותהי לאש אוכלת במשכנות ישראל בארץ ישראל, כיום הזה: היד רינך לבדו בכל זאת?

והרבנים, חברי הועד בפריזי לחכי“ח, ההשמיעו עד כה קול תלונה, קול ברמה או קול דממה דקה. על רינך ועל נאצותיו? הנזורו אחור, מאז הודיע בקהל דעותיו ומשפטיו על ישראל ועל כל הקדוש לישראל, לבלתי שֶבת ולבלתי עבוֹד יחד עם איש אשר אלה לו? או הנִסו לתת רוח אהבת היהדות ודעת דרכיה על חכי”ח ועל מוסדותיה, לשנות לטוב את הלֶקח העברי, אשר בבתי ספרהּ, למען גַדֵל את חניכיהם לא רק לצרפתים חסרים, כי אם גם ליהודים מלאים?

לפני שנים אחדות, וצעקת הקהל היתה גדולה על חכי“ח על אדות דרך הלֶקח והחנוך אשר בבתי ספרהּ, והמחלקה הברלינית אשר לחברה הזאת האיצה בוַעד המרכזי לעשות בקרת. אז בחר הועד וישלח – בחֹרף שנת תרס”ח – משלחת אנשים מֵחַבֵריו לבקר בבתי הספר אשר לחברה ולראות “הכצעקתה”. והאנשים – שני רבנים, אשר האחד חבר הועד הפריזי, והמזכיר – הלכו וסבבו בארץ המזרח בטורקיה ובארצות אשר על גבולה וישובו ויערכו הודעה מפֹרטת על כל ועל הכל. המבקרים אמנם לא מצאו את הכל מתֻקן ומקֻבל וטוב ויפה, אך כצירים נאמנים לשולחיהם התאמצו בכל כחם להיטיב וליַפות ו“להצדיק את הצדיק”, ועל המגרעות, אשר לא יכלו הצפינן, הציעו הצעות ויתנו עצות – הלא הן כתובות בספרי זכרונות החברה ושמורות בגנזי כתביה…

בבתי הספר האלה נִתָּן הלֶקח העברי ביד “חכמים” מאחינו הספרדים תושבי המקומות ההם, חכמים אשר, לפי דברי ההודעה הנזכרת, נבערים הם מדעת את מלאכת ההוראה, כי לא בקרו בבית־ספר מעודם, והרבים בהם לא ידעו גם את הלשון העברית, אשר יורו אותה לתלמידים על פי דרך ישן נושן אשר לחדרי פולין. תורתם – קריאת התפלות והברכות וחומש בתרגום הז’רגון הספרדי, ושכרם – משלשים עד ארבעים פרנק לחודש… “הציונים המתאוננים על הלקח העברי הנִתָּן בבתי הספר לח' כי”ח, כי מָשחת הוא בתכניתו ומקֻלקל בדרך הוראתו, צָדקוּ בלי ספק בדבר הזה“. אבל מורים מביני דבר ויודעי עברית אינם רצוים לחברה, שהיא עיניה אך אל הדת ולא אל הלאומיות או הציונות ח”ו, והמורים המומחים הלא רֻבּם הם “בעלי הזיה” כאלה… בעיני החברה “הלשון העברית איננה כי אם דרך להבין את הדת ואת ספרי הדת. אך לא שפה לדברי חֹל, למטרות יהודיות לאומיות. חכי”ח העובדת עבודתה למען הרעיון היהודי־הדתי, לא תוכל ולא תֹאבה לעזור להפצת הרעיון היהודי־הלאומי". גם הִנה למורים מומחים דרוש שכר טוב די מִחיָתם והיה הזה אפוא להוסיף על הוצאות בתי הספר, העולות לשני מיליון כסף לשנה. עוד עשרות או מאות אלפי כסף. על כן חִווּ המבקרים את דעתם בהודעה הנזכרת, כי אין להסיר את המורים הישנים מקומם לשום מורים חדשים וטובים תחתיהם כי אם מעט מעט בּקֶרב שנים.

אבל המורים הטובים מאין ימָצאו?

אמנם יש לחכי"ח בפריז “בית מדרש למורים לארצות המזרח” (נוסד תרכ"ח), אשר חניכיו יהיו למנהלים ולמורים (ללשון צרפת ולידיעות חֹל) בבתי הספר אשר לחברה הזאת. ואולם החניכים האלה יוצאים מבית מדרשם צרפתים מנפש ועד בשר והם בוזים לעברית הזרה להם ונלחמים ברוח העברי כי יבא בגבולם – או כי יבאו הם בגבולו – ומשפילים לפניהם את נושאי דגלו לאין תקומה. וכי יגַדלו את בנינו בכסף תרומות הקהל ללא דעת לשון עמם וספרותו – אין רע: היהודים לא עם ומה הלשון הקדמוניה והספרות החשֻכה הזאת כי ישימו אליהן לב במרכז ההשכלה והאור והחיים, בפריז? וכי יבאו אנשים להיות מנהלים לבתי ספר בלי דעת ובלי הָכיר את הלשון ואת התורה, אשר יורו המורים לתלמידים בבתים האלה, ובלי יכֹלת לבקר, בכל אשר לתורה הזאת ולמורים אלה, בין טוב לרע – אשר לא היתה ולא תהיה כזאת בכל אומה ולשון – לדבר הזה לא שמו לב בפריז מאז נוֹסד בית המדרש למורים ועד היום הזה.

לוּ גדלו את חניכי בית המדרש למורים – לא חלילה ליהודים לאומיים או לציונים כי אם לעברים טובים, אשר יכשרו להורות גם את הלמודים העברים, כי עתה יכלה חברת כי“ח להספיק מורי־עברית לא רק לבתי הספר שלה, למען היותם כֻלם מתאימים ולא חציָם חדרי אֹפל כמנהג פולין וחצים בתי ספר צרפתים, כי אם גם לכל קהלות ישראל בכל מקומות מושבותינו, אשר בכלן יבֻקשו מורים מלֻמדים ולא יִמָצאו. כי מאיזה עפר יצמח הצמח הזה? הרבנים, מורינו לפנים, שָׂמו ברצונם או בעקשותם קיר ברזל בינם ובין בתי הספר החדשים בהוָסדם בתחלה לבנ”י ברוסיה, בגליציה וברומניה וינַכּרו את מלאכת ההוראה, ראשית משמרת פקודתם, ויתנכרו אליה לרעתם ולרעת העם, עד כי כיום לא יצלחו עוד כי אם לשבת “על הסיר ועל הכף”, בתי המדרש אשר באירופה התיכונה גם הם, לפי מְעוֹט דעת חניכיהם בלשוננו ובספרותנו, לא יוכלו להוציא כי אם, לכל היותר, רבנים מטיפים… מה נכבד אפוא התפקיד, אשר היה לחכי"ח בהשלמת החסרון הזה, איך היה כל העם מקצה אסיר תודה לה, איך הציבה לה יד ושם בישראל וזכר טוב בדברי הימים לתחית העם! ואם לא למען תחית הרוח העברי, דבר אשר איננו נחשב למאומה לראשיה, הלא עשה יעשו זאת בגלל התועלת החמרית, כי אז היֹה תהיה גם העברית מקור חיים למאות צעירים גם במקומות מגוריהם ומולדותיהם גם בארצות הקרובות או הרחוקות, אשר ינועו שמה ללחם, והלא הדבר הזה – שאלת הלחם – הוא המכריע את כף המאזנים בעיני האנשים האלה לטובת הלֶקח הצרפתי שהם שָׂמים אותו בבתי סִפרם לכל לראש!

ו“בית המדרש למורים לארצות המזרח”, אשר קרה מקרהו להיות נשכח מלב בעליו הוא ותעודתו לחנוך העברי, מיום הוָסדו ועד היום הזה, כי על כן מלֵאים בתי הספר לחכי“ח מורים נבערים אשר לא יצלחו למלאכה, – עלה פתאם על לב חברי המשלחת השלוחה מאת הועד המרכזי לעשות בקרת ובהודעתם, הנזכרת למעלה, המריצו את דבָרים “לדרוש מעתה מאת החניכים, אשר יעמדו לבחינה למען הֵאסף אל בית המדרש למורים, דעת עברית במדה גדולה מאשר עד כה, וגם להגדיל ולהאדיר את הלקח העברי בבית המדרש הזה ולהעמידו לא רק על קריאה ותרגום כי אם גם על דבור ועל כתיבה עברית, למען יוכלו המורים והמורות, אשר יֵצאו ממנו מעתה, להורות גם את הלמודים העברים ולהיות תורתם לברכה. הדבר אשר היה עד כה מקרה בודד, היה יהיה מן היום הזה והלאה לחק ולא יעבור, אשר לא יוכל כל איש להיות למנהל בית ספר של חכי”ח אם איננו שומע עברית היטב, היטב”.

אך העצה הטובה הזאת והדברים הנכוחים האלה לא היו למעשים גם בארבע השנים האחרונות ו“המקרה הבודד” עוד טרם יהיה “לחק ולא יעבור”. שאוֹל רצופה מחשבות טובות – ובארץ החיים עולם כמנהגו נוהג…

ומה לעשות ל“חברת כל ישראל” ההולכת בקֶרי עם כל ישראל? הלהחזיק עליה מלחמה עד רִדתה – בגלל מתי מספר זעומי העם הדורכים עתה על במותיה? הלשבור את החבית בעבור הדרקון הכרוך עליה? ואולם הן החברה הזאת בכל שגיאותיה וזדונותיה היא מוסד נכבד ונחוץ מאד אשר אם יכלכלו דבריו במשפט לרוח היום, עוד היֹה יהיה לבית ישראל לברכה, ו“לא ליסתור אינש בי כנשתא עד דיבני בי כנשתא אחריתא”, כעת יש עוד דרך שלום – והדרך קצרה ופשוטה וכמעט בטוחה – להביא בה רוח חדשה במוסדות החברה: על המחלקה הברלינית, אשר דעת הקהל על ימינה, לדרוש מאת הועד המרכזי בפריז כי ימַלא אחרי העצה, אשר יעצוהו אנשיו נאמני ביתו, הרבנים בעלי המשלחת, בדבר בית המדרש למורים. הלא אך שאלה קטנה היא – ומה גדולה היא לנו! סוד גלוי הוא, כי הליכות בית־הספר אשר לחברה ודרך הרוח בהם הן באמת ביד המנהלים יותר מאשר ביד הועד המרכזי ובמקומות המעטים – בא“י – אשר המנהלים הם במקרה בעלי השכלה עברית, שם שוררת רוח אחרת בבתי־הספר אשר לחברת כי”ח… ובכן – עוד שנות מספר והרינך’ים והבּיגַר’ים יוכלו לשבת איש על מושבו בשלום ולא יהיו לנו למוקש.

אך אם יקשה הועד המרכזי את לבבו גם לדבר הקטן הזה לבלתי מַלֵּא אחריו, אז באמת תהיה הצדקה למחלקת ברלין של חכי"ח וגם תהיה לאל ידה, לחדש את המלחמה בכל תֹקף עד הכריעה ועד הכניעה גאון פריז הבוטחה באוצרותיה והקופאה על שמריה עד מהלאה לנקודת הקפאון.