אני נתנאל בן אבזהותה למשפחת מטר הכוהנים, מבני השמרים, שומרי התורה, הנקראים שומרונים, על שום ההר שהוא מרכז חיינו, צאצאי יוסף אפרים ומנשה. מעולם לא נטשנו את אדמותינו ועל כן יש שאומרים כי נתכנינו שומרונים, על שום ששמרנו את הארץ משיממון. בידינו התורה, תורת האמת, שלא כתורתם של אחינו, עוינינו ולעתים אויבינו – בני יהודה, היהודים, והר הגריזים הוא ההר שעליו עמד המקדש האמיתי כמצוות אלוהים.

אני נתנאל בן אבזהותה, מאחרוני עם השומרונים. לנגד עיני הולך וכלה עמי ואחי מתמעטים ואנו הנותרים מתכנסים זה עם זה כעדת חיות נרדפות המבקשות מקלט. מעם גדול היינו לעדה קטנה.

רבבות ישבנו בהרים ופשטנו בארץ, מצידון ועד עזה ועד הטרכון והחורן בעבר הירדן. שכם היא לב חיינו, העיר אשר בה בחר אלוהים, ועל ידה ההר הקדוש, הר הגריזים, מוריה, שם עקד אברהם כמצוות אלוהים את יצחק בנו ושם עמד בית־מקדשנו ושם אנו מקריבים עד היום את קורבנות הפסח.

עם נרגז היינו. נתונים לשלטון פרסים, יוונים, יהודים, רומאים. ולא נוחים היינו לכובשינו. מדי פעם מרדנו, מרד אחר מרד. אויבינו לא ידעו רחמים ואנו לא ידענו רחמים. אני עצמי, נתנאל בן אבזהותה, יותר מבן שמונים היום, השתתפתי בנעורי במרד שנכשל ככל האחרים וחייתי אחר כך בקיסריה ובשכם עם אחי, מעטים והולכים, עד הכיבוש הזה. עכשיו חיים אנו בחסותם של בני האמונה החדשה שפרצו מהמדבר רעננים ומבקשים לכבוש עולם. לאחר שבע מאות שנים של שלטון רומא ניתנה הארץ בידיהם, וכוחנו רפה והולך.

בנעורי עדין ישבו בני עמי בארץ הגדולה, אבל מאז נשמו כפרים ויישובים רבים ואלפי שומרונים, בעיקר מבני הערים, נטשו את אמונת אבותינו ועברו אל הדת המנצחת, האיסלאם. ואני רואה הרבה מקרובי, והם מוסלמים, ואני פונה אליהם בשמותיהם הישנים כשמות אבותינו בלשון הארמית, היא שפתנו. והם מסבים את ראשם ואומרים בלשון ערב: בן אבזהותה, שׁמנו לא זה שמנית." ואומרים לי שמות חדשים שלא ידעתים מעודי.

אנו, בני אפרים, מנשה ולוי, באנו אל הארץ עם יהושע בן נון ויהושע הוא אשר בנה בראש הר הגריזים, הוא גבעת עולם, את בית־המקדש כפי שצווה על־ידי משה מפי האלוהים, ובבית־מקדש זה עבדו כוהנינו בני פנחס ולשם נשאו בני ישראל כולם, מהמדבר ועד דן ועד ראובן ומנשה בעבר הירדן, את עיניהם, ולשם התפללו. עד אשר מרד עלי הכוהן, זה עלי שמשח את נביאם שמואל, בכוהן הגדול עזי, והמריד עליו את שבטי הדרום, שבטי יהודה, והקים מקדש שקר בשילה והכוהנים אשר הלכו עמו ומלכי יהודה אשר קמו אחר כך הכריזו שלא כדין על ירושלים כמקום הקדוש אשר בחר בו אלוהים, ומלכם שלמה בנה שם את מקדשם.

ובימי הכוהן הגדול עזי, בגין החטא אשר חטא הכוהן עלי המורד, תמו ימי הרחותה, זו תקופת הרצון, והחלה תקופת הסתר הפנים, ימי הפנותה. אש התמיד כבתה בהר גריזים ונעלמו לוחות הברית ונעלמו כלי הקודש, והיה זה בשנת המאתיים ושישים לבוא בני ישראל לארץ. ואנו המשכנו חיינו בהרי שומרון ואפרים, אבל אלוהים הפנה פניו מעלינו ואנו חיים בהסתר הפנים, עד אשר יאיר אלוהים פניו אלינו מחדש וישלח אלינו את תהב, הוא המשיח האמיתי, בן יוסף.

היהודים מכנים אתנו כותים. הם אומרים שבנים אנו לעמי עכו"ם שהוגלו לשומרון מארץ כותה, לאחר שמלך אשור כבש את ממלכת ישראל והגלה את יושביה. והמלך – כך אומרים היהודים – כדרך המלכים אז, הביא במקומם עמים עובדי אלילים, עץ ואבן והושיבם בשומרון ותקפום אריות וקיבלנו על עצמנו את חמישה ספרי התורה כדי להינצל, וסילפנו את ספרי הקודש, לדבריהם. אבל הם, היהודים, אומרים כל זאת משנאה ומקנאה, שכן אחר כך, כשנכבשה מלכותם, מלכות יהודה, על־ידי בבל, גלו היהודים מהארץ ונטשוה, ואילו אנו לא עזבנו את הארץ הזאת גם בימי צרה. היהודים הללו, קלי רגליים גם עכשיו, חלקם הגדול נטשו את הארץ ומפוזרים הם בארצות עולם ולארץ־ישראל מעלים הם מס שפתיים ולעתים אף מס כספים, לבם בירושלים וחייהם בבבל, בקפדוקיה, באדום, במצרים ובאפריקה. ואילו אנו צמודים לארץ הזו, להרי אפרים ולשומרון, המעלים ריח שלא יישכח לעולם, לא ננטשם, גם אם אובדים והולכים אנו מעם ונותרים מעטים.

דברי יהיו סיפור ייסורים, גזרות ורדיפות ומלחמות. אבל לא רק כך היו חיינו הארוכים בארץ זו. עם גדול היינו בשומרון ובאפרים ובשרון ובשפלה, עובדי אדמה חרוצים שחרזו כל צלע ומדרון בהר והפריחוהו; סוחרים, אנשי צבא ופקידים יושבי ערים. בראשנו עומד כוהן גדול, בן למשפחת כוהנים מדורות, והוא גם בא כוחנו אצל השליטים הזרים, ואיתו מועצת זקנים וחכמים. יש בידינו ספרים רבים ומדרשים ומנגינות וקמו לנו משוררים גדולים שחיברו פיוטים ותפילות וכתבו את קורות עמנו. מאמינים אנו שאלוהי ישראל אחד ויחיד ואין אלוהים מבלעדיו, ומאמינים אנו בנביא משה שהוריד לנו את התורה, ולא היה על ידו שום נביא, ואין אנו מאמינים בנביאי היהודים. ומאמינים אנו בקדושתו של הר גריזים שם עמד מקדש אלוהים. שומרים אנו על השבת ועל המילה ומחמירים בדיני טומאה וטהרה, ככתוב בתורת משה. מאמינים אנו כי בסוף הימים יתגלה התהב, השב ומשיב, הוא המשיח משבט יוסף, שהוא נביא כמשה והוא יגלה את מקום המשכן על גבעת עולם. אומות העולם יבואו אז ובני ישראל יחזרו בתשובה. ואז ייתמו ימי הפנותה, תקופת הסתר הפנים, ותבוא הרחותה, היא ההתגלות הנכספת, ואחר כך תהיה תחיית המתים והגאולה האמיתית. ואם מספר אני על ייסורינו ומלחמותינו ותלאותינו, הרי זה בעיקר מפני הכאב והצער על מה שהגענו היום. הוכינו יותר מכל אומה והמזל הרע רודף אחרינו, ואינני יודע מדוע כעס עלינו אלוהינו והענישנו. ואספר הכול במקומו, זיכרון לדורות אחרונים ולילדינו.

כמאתיים שנה אחרי שחרב מקדשם והוגלו מהארץ, שבו מעט יהודים מבבל, ואנו קיבלנו את פניהם בשמחה. אחינו אתם, אמרנו, וביקשנו לעזור להם ולהתאחד שוב, והם – בגאווה של מי שבאו מארץ שני הנהרות הגדולה, דחו את ידנו המושטת ועזרא ונחמיה, מנהיגיהם הזועמים, אמרו: “לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו.” הם אסרו על היהודים לבוא במחננו ואם מי מהם התחתן בנו, החרימוהו וגירשוהו מירושלים. עם יהיר הם, מתבדלים ומתנשאים. הם האשימו את אבותינו כאילו הלשינו עליהם לפני הפרסים על בניין חומות ירושלים ובית המקדש. אפשר שכך היה, אבל לפני כן הם בזו לנו ודחו את ידנו המושטת. ואנו בעיניהם נוכרים, לא בני עמם.

מלכי החשמונאים כבשו את מחוזותינו ורדו בנו. טוענים היו כי בימי אנטיוכוס, כאשר גזר גזרות שמד על היהודים, ביקשנו אנו ממנו לפטור אותנו מן הגזרות שכן אין אנו מעמם. יוחנן־הורקנוס החריב את מקדשנו על הר גריזים והרס את בירתנו שכם. היינו נתונים לחסדיהם עד שבאו הרומאים ומלכי היהודים נעשו בני חסותם. הורדוס, השנוא על עמו, בונה ירושלים ובית המקדש וערים חדשות ומצודות וארמונות, ביקש את קרבתנו ובימיו נבנתה בירתנו אז שומרון, היא סבסטיה, והוא הקים לו ארמון שם ואף נשא אישה שומרונית, מלתקי, ובניה ירשו את מלכותו.

לפני שיצאו היהודים למרד הגדול שבעקבותיו חרב ביתם, הופיע במחוזותינו אדם שהכריז שהוא התהב, המשיח שאנו מייחלים לו, והבטיח לגלות את כלי המקדש שנגנזו בסוף ימי הרחותה והבטיח את הגאולה ובניין מחדש של מקדשנו שנעלם. ורבתה המהומה במחננו ורבים מאיתנו נענו לקריאתו. ונציב רומא, פונטיוס פילטוס, הוא פילטוס שבימיו נצלב ישוע מנצרת שנתקדש אחר כך על־ידי תלמידיו, שלח את גיסותיו מקיסריה ועלה על ארצנו. שלחנו שליחים לרומא והתלוננו עליו והקיסר הדיחו מתפקידו. היהודים מפורסמים היו אז ברוח מרי ומשערכו את שתי המרידות הגדולות שלהם, היו מאיתנו שלחמו איתם, והרומאים נקמו בנו. ויהיו הדברים ברורים – מעודנו לא נתנו ידינו לרומאים נגד היהודים, ואמת, גם הם היהודים, למרות העוינות שהיתה בינינו, לא נתנו ידם לרומאים כנגדנו. את מריבותינו ניהלנו בינינו לבין עצמנו.

לאחר שמרידות היהודים נכשלו שטפו הרומאים את מחוזותיהם בנהרות דם, הגלו רבים מהם ואחרים נסו לגליל ולארצות השכנות. יהודה והשפלה נתרוקנו ואנו התיישבנו ביפו, בלוד, בארסוף, באמאוס, ששם היינו הקהילה הגדולה ביותר וגם בתחומי יבנה היווינו במשך השנים את רוב האוכלוסים. והתיישבנו גם בעזה ובחיפה ובעכו, שם היתה שכונה שומרונית מיוחדת לעצמה, ואפילו בצור ובבית־שאן ובחורן ובטרכון שבעבר הירדן. טיטוס, הורס המקדש היהודי, הרס גם את סבסטיה ובנה נחדש את שכם, שהיתה חרבה כמאה־ושמונים שנים, מאז הרסה יוחנן־הורקנוס החשמונאי, ושם חדש קרא לה – פלאוויה נאפוליס, עיר חדשה.

היהודים, שרפה כוחם לאחר חורבן מקדשם וכישלונו של מרד בר־כוזיבא, השתדלו להתפייס עם הרומאים, וחכמיהם ציוו עליהם שלא למרוד במלכות. בסופו של דבר הכירו הרומאים בתורתם של היהודים ולא כפו עליהם, כעל עמים אחרים, לעבוד את אלוהי הרומאים, ואילו עלינו ביקשו לעבוד את אלוהיהם, ולא נשמענו להם ורצחו בנו רבים. ועדיין היו חכמי היהודים חלוקים ביחסם אלינו: מקצתם התירו את הנישואים איתנו, קיבלו עדים שומרונים ושנו אותנו ככשרים לכל דבר, אבל היו מן החכמים היהודים שראו בנו צאצאי נוכרים ואסרו כל מגע עמנו. רבי עקיבא, מגדולי חכמיהם, ראה בנו גרי אמת, ואילו בן הפלוגתה שלו, רבי ישמעאל, טען: גרי אריות אנו ולכן אין גרותנו שרירה וקיימת. מקצתם אף שיבחו אותנו. גדול חכמיהם, רבן שמעון בן גמליאל אמר: “כל מצווה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל,” והיו שראו בנו ממזרים. עבריינים בני ירושלים, כך הלעיזו היהודים, שהתגאלו במאכלות אסורים וחיללו שבתות והפרו שאר מצוות – ברחו אלינו ואנו נתנו להם מקלט. והיו בהם אף שכינו את בירתנו, שכם – עיר חסרי הדעת.

בסוף המאה השנייה למניין הנוצרים נלחמו זה בזה חייליהם של שני מצביאים רומאים וכל מחנה הכריז שמפקדו הוא הקיסר. אנו תמכנו באיש הלא נכון. היהודים תמכו בספטימיוס סוורוס, מפקדם של לגיונות הדנובה, וחיילי סוורוס ניצחו, ומשעלה סוורוס על כס המלכות, פגעו בנו חייליו. בימיו של דיוקלטיאנוס קיסר נצטווינו להקריב קורבן לכבודו, מרדנו והרומאים שפכו את דמנו. זמן לא רב אחר כך היתה דת ישוע לדת המדינה ברומא והנרדפים נהפכו לרודפים אכזרים. הם אסרו עלינו את המילה, אסרו עלינו לשמור את השבת והרסו את בתי־הכנסת שלנו. היהודים לא נפגעו, הם כבר התפזרו בכל הארצות, הקימו קהילות בערי הממלכה, מאסיה הקטנה ועד רומא וספרד. נשיאיהם עמדו בקשרים עם המושלים הרומאים וזכו לחסדיהם. היהודים פסקו להיות עם של ארץ אחת והיו לעם של ארצות רבות. פזוריהם אמנם נשאו עיניהם לירושלים, אבל עשו את חייהם, הם וצאצאיהם, במקומות מושבת מעבר לים. רק פעם, בימי הקיסר גאלוס, פרצו פתאום קנאים שביהודים, כמו אבותיהם, נגד הרומאים, ואנו השתתפנו במרדם, ונכשלנו כתמיד.

קיסרות רומא נתפלגה ובירת הקיסרות המזרחית, היא ביזנט, היתה לבירה הגדולה של הממלכה שקיסריה, קנאי האמונה הנוצרית, מושלים ביד רמה ושליחיה בארץ שבה נולד משיחם ישוע בנו כנסיות ומנזרים ברחבי הארץ כדי להכריז על דתם המנצחת, וגילו מקומות שבהם נעשו נסים לאמונתם וקידשום. דת ישוע היתה מעתה הדת השלטת. רבים מהשומרונים, בעיקר היושבים בערים הגדולות, סוחרים ועושי עסקים, מקורבים לשלטונות הרומאים ופקידים ברשות, לא עמדו בניסיון ועברו לאמונת ישוע וזכו למשרות רמות ומקצתם אף היו לקצינים גבוהים בצבא רומא. ארסניוס השומרוני הגיע למעלת דוכס פלסטינה ופאוסטינוס היה מושל הארץ ואחרים הגיעו אף למשרות רמות בחצרות הקיסרים ברומא. אם כי מקצת המתנצרים המשיכו לשמור בסתר את אמונתנו ואף עזרו לנו ככל יכולתם וסיכנו את חייהם, אבל משוררנו הגדול עמרם דרה אמר עליהם: “ארור העברי העוזב את אמונת הצדיקים.”

זקנינו היו מרבים לספר לנו על בבא רבה, בנו של כוהן גדול, שכינס את אנשי עם ישראל השומרונים למקום אחד ושאל אותם: עד מתי העם הטמא הזה יעלה עלינו? והתכוון לנוצרים שרדפונו. בבא רבה יעץ לשלוח את בן אחיו לבוש בבגדי כומר “כדי ללמוד את חוכמת גבורתם.” והלך בן אחיו, איש אמיץ וחכם, וחי בין הנוצרים ולמד מהם ושב אלינו וסיפר לנו סתריהם ועלינו עליהם ושרפנו את כנסיותיהם וחיללנו את מקומות הקודש שלהם והרגנו רבים מהם. אמנם כן, אף רצחנו נזירים ונראה שנכונים סיפוריהם, אנסנו נזירות. זכרנו את הרדיפות אשר רדפו בנו, ואנו לא היינו אף פעם מן הרחמנים, לזמן קצר טעמנו את טעם המנצחים. אבל לבסוף נתפס בבא רבה בידי הרומאים ושולח לקונסטנטינופול, בירת ביזנט, ונתקבל תחילה, כפי סיפורי זקנינו, בכבוד, אבל לבסוף הושם במאסר ומת בכלאו. תם עוד ניסיון לחזור ולהיות עם לעצמנו.

כאשר אסר עלינו הקיסר זנון לקיים את עבודת הקודש על הר גריזים ואת מקום פולחננו בהר הפך לכנסייה, בשנת 484, יצאנו שוב למלחמה, בהנהגתו של יוסטוס. אותו זמן מרד אחד ממפקדי הצבא הביזנטי באנטיוכיה בקיסר, ובני פרס, כתמיד, ניצלו את ההזדמנות ויצאו למלחמה ברומאים ואנו קיווינו לעזרתם. גם הארמנים הבטיחו לנו עזרה. השתלטנו על שכם ועל קיסריה, כבשנו את כל פלסטינה הראשונה, יהודה והדרום. המלכנו בחג הגדול את יוסטוס. אבל לא עבר זמן רב ודוכס פלסטינה הרומאי כינס גיסות חדשים וחזר וכבש את קיסריה ואת שכם, הרג את יוסטוס, כרת את ראשו ושלח אותו, עטור עטרה לבוז לו, לקונסטנטינופול.

עברו כעשר שנים. עדיין היו פצעינו רבים, אבל רוח המרד תססה בנו כתסוס התירוש בגתות, ואישה אחת בת שכם כינסה סביבה חבורה של צעירים והלהיבה אותם לקרב ועלתה עמם על הר עולם המחולל, הרגה את המשמר הרומאי ומראש ההר הקדוש קראה למרד. מושל פלסטינה שלח גדודי חיילים לשכם, לכד את המורדים ואת האישה העומדת בראשם והוציא את כולם להורג. אבל חבורות קנאים – הרומאים כינו אותם ליסטים – המשיכו לפשוט על חיילים רומאים שהלכו בדרכי המלך, בסביבות אמאוס, או לאורך דרך הים, הרגו בהם ונמלטו אחר כך אל בין ההרים. אמנם כן, לעתים היו שודדים גם עוברי אורח כדי להתפרנס. הרומאים המשופעים בשריון כבד ובכלי זין רבים לא ידעו כיצד להילחם באותם צעירים קלי רגל, הנמלטים אל ההרים.

ליסטים שומרונים פעלו בארץ מאז ומתמיד ובילדותי היו מספרים על אחד הנודעים שבהם, ואינני יודע עד היום אם היה שומרוני או לא, אבל בחבורתו היו שומרונים ויהודים רבים, קירקוס היה שמו והיה מכונה הזאב. אגדות רבות סיפרו על מעשיו האכזריים, אבל פעם, כך סיפרו, הוכיח גם הוא טוב לב. חבורת נוצרים, גברים ונשים וילדים, יצאה מהעיר אמאוס, היא ניקופוליס בלשון הרומאים, לחוג את חג הפסחא, ובשובם לביתם, פגעה בהם חבורתו של קירקוס הזאב. הוא עצמו לא היה איתם באותה שעה. הגברים ברחו והשודדים תפסו את הנשים ואנסו אותן ולקחו את הילדים בשבי. כשחזר קירקוס אל אנשיו פגש בדרך את הבורחים ושאל אותם מפני מה הם בורחים וסיפרו לו על מעשי חייליו. חמתו של קירקוס בערה בו להשחית, הוא השיג את חבריו וכשראה את הילדים הכבולים ואת הנשים שנאנסו, ציווה לכרות את ראשיהם של עושי הרעה ולהחזיר את הילדים לאבותיהם. את הנשים סירבו הבעלים לקבל. קירקוס הזאב ליווה את הגברים והילדים עד בתיהם. קירקוס נתפס כעבור זמן לא רב ובזכות מעשהו לא הוצא להורג אלא ישב במאסר כעשר שנים עד אשר חנן אותו אחד הנציבים. משיצא לחופשי נעשה כומר במנזר של סריסים.

דמינו נזלו בנחלי השומרון ולא נכנענו. בשנת 529, ציווה יוסטיניאנוס, שהרחיב את ממלכת ביזנטיון על פני ארצות רבות, לבנות חמש כנסיות על הר גריזים וכפה את הנצרות על שומרונים רבים. ספרינו העתיקים אומרים שמנינו אז כשלוש מאות אלף נפש בהרי השומרון. ושוב מרדנו. זו היתה הגדולה במרידות ועקובת הדם מכולן.

תחילתו של המרד היתה בשכם. צעירי הנוצרים שישבו בעיר היו מתגרים בנו. מנהג היה בידם בתום תפילותיהם, והיו יוצאים מכנסיותיהם לרחובות, ולועגים לנו ורוגמים אותנו באבנים. בתחילה נסגרנו בבתינו, אבל משלא פסקו התגרויותיהם, קמנו על עולבינו ורדפנו אחריהם לכנסיותיהם והרגנו רבים מהם. השמועה הגיעה לבני עמנו בכפרים שבהר שומרון, שאדמותיהם נגזלו וניתנו לאחוזה לנוצרים היושבים בקיסריה, והם נותרו לעבדה כאריסים, ובהנהגתו של יוליאנוס סוורוס – בן הצבר – באו לשכם ונשקם עמם, גירשו את הנוצרים מהר גריזים, והרסו את כנסיותיהם. אל המורדים הצטרפו חיילים שומרונים ששירתו בצבא הרומאי ונטשו את גדודיהם.

השתלטנו על דרכי המלך, הגענו דרומה סמוך לירושלים, כבשנו את בית שאן במזרח ואת אשקלון בדרום, שרפנו כפרים נוצרים ושחטנו ביושביהם כשם שהם שחטו בנו. קיווינו אף לעזרה מהפרסים, שבאותם ימים הביסו את צבאות ביזנט בבבל ואף נכנסו לסוריה וקרבו לאנטיוכיה. שלחנו שליחים שומרונים בני הטרכון לפרס, הם מסרו בשמנו כי נעמיד לצדם רבבות לוחמים, שומרונים, גם יהודים, ונילחם יחד בנוצרים השנואים. אולם השליחים נתפסו בדרכם חזרה והוצאו להורג באכזריות רבה. בינתיים צהלה שכם, בן הצבר לבש בגדי מלכות, שם עטרה על ראשו, הקים ממשלה שלנו ומינה גובי מס כדין מלך.

בילדותי, לפני חג הפסח היינו נוהרים מכל פינות הארץ אל שכם, עירנו הקדושה. היינו מיטהרים, לובשים לבנים, ועולים אל גבעת עולם לעשות את שבעת ימי החג בראש ההר. אבי היה סוגר את חנותו בקיסריה, מכנס את בני המשפחה והיינו הולכים לשכם חבורות־חבורות בדרך העולה בעמק. היו אלו הימים היפים של ילדותי. היינו באים אל ביתו של סבי, שבערוב ימיו חזר לחיות בצל ההר הקדוש, ועולים עמו ועִם עַם רב אל ההר, מקימים סוכות, שוהים שם כל ימי החג בקדושה ובטהרה, ומעבירים את זמננו בתפילות ובשירות ובמפגשי קרובים שבאו מכל הארץ. לא אשכח ימים אלה כל עוד נשמה באפי. הרי אפרים היו עוטרים אותנו במעטה ירוק, מולנו עמד הר עיבל ובין שני ההרים, גריזים ועיבל, במורדותיהם, השתרעה עירנו הטובה, שכם. מכורבלים היינו בין הכרים והכסתות והשטיחים היקרים שהועלו בן הבתים אל הסוכות שהקמנו, אוכלים מבשר הפסח, מן המצות ומן המטעמים שהנשים היו מבשלות ואופות אגב שיח ולהג ושיר. אנו הילדים היינו משחקים בהר, שואפים את ריחותיו וניחוחיו ומתכנסים אצל סבנו וזקני המשפחה, ושומעים את סיפורי התולדות והגבורה של עמנו משכבר הימים. הזקנים לימדו אותנו את תורת העדה, שיננו איתנו את שפתנו הארמית המיוחדת לנו ואת טעמיה. היינו קוראים בכתבי יד עתיקים את המדרשים והשירים והפיוטים של בני דרה, משפחת הפייטנים הנודעת – הכוהן הגדול עמרם טוטה, בנו מרקה ובנו ננה. מרקה, הגדול שבשושלת דרה, הוא שחיבר את הספר מימר מרקה, דרשות ופיוטים ושירים הנקראים בפינו זה מאות בשנים. הזקנים היו משננים איתנו בצוותא את שירו של אב הפייטנים עמרם הכתוב בשפת דיבורנו:

ואנו הילדים היינו עונים אחריהם בקול אחד:

והיו הזקנים מחייכים ונהנים מחוכמת הילדים.

וסבא שלי, שהשתתף במרד הגדול בימי יוסטיניאנוס, סיפר לנו על בן הצבר, האיכר מהכפר הקטן בהרי שומרון, שניצח גיסות רומאים גדולים, ותיאר בפרטים רבים ועיניים נוצצות, אותו יום שישב על כס באיצטדיון הגדול של שכם, לובש גלימת מלכות וחובש עטרה וכל העם מריע בשמחה ומתרגש. לכבוד הניצחון נערך מירוץ כרכרות, שבו השתתפו גם רוכבים יהודים ונוצרים. וסיפר לנו סבנו על ניקיאס הנוצרי וסופו.

ניקיאס היה הטוב ברוכבים בקיסריה והיה מנצח במירוצי המרכבות בין כיתות הירוקים והכחולים, לקול שאגת המונים מעריצים ולקריאות תהילותיו. השמועה אמרה שניקיאס הוא בן־בנם של שומרונים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית. לאחר שקבע בן הצבר לערוך מירוץ מרכבות בחג ניצחונו, ציווה על ניקיאס לבוא לשכם ולהשתתף במירוץ והוא בא וניצח במירוץ לקול רעם האיצטדיון שעלה ברעש רב. אחר־כך קרא אליו בו הצבר שישב על כסא מושלים את ניקיאס ושיבחו ועיטר את ראשו בעלי דפנה לעיני הצופים וציווה עליו להצטרף לעדתנו, וניקיאס סירב. וציווה בן הצבר להוציאו להורג ועטרת המנצח על ראשו.

וסבי היה מוסיף, קצתו בצער וקצתו בגאווה: נראה שאמנם בן בנם של שומרונים היה, עם עיקש, ונהרג על אמונתו.

ונאנח ואחר כך המשיך וסיפר סיפורי שומרונים משכבר הימים.

יוסטיניאנוס ציווה להוציא להורג את מושל פלסטינה השנייה, היא הגליל והשומרון, שנכשל במלחמתו בבן הצבר, ושלח את תיאודוס סימס, שנודע בתחבולותיו, לדכא את המרד. תיאודוס כינס חיל גדול, וצירף אליו את גדודי הערבים של אבו כריב מדרום הארץ והביס אותנו. יוליאנוס, בן הצבר, נמלט מזרחה, אל ההרים, תיאודוס רדף אחריו, תפסו והרג אותו ואת ראשו הכרות שלח לקיסר, כמנהג, עטור בעטרתו – ראש וכתר. כפי שמספרים זקנינו נהרגו אז כעשרים אלף שומרונים, ולאבו כריב, ראש שבטי הערבים, נתן תיאודוס עשרים אלף צעירים וצעירות שומרונים שנתפסו בשבי והוא מכרם בשוקי העבדים בהודו ובפרס. גיסות הנוצרים עברו בשומרון והחריבו את כפרינו, ההר הפורח נשם, ונוצרים רבים התיישבו בשומרון וגירשונו מאדמותינו.

הסתגרנו בכפרים שבעומקי ההרים ועוד בימי יוסטיניאנוס יצאנו שוב למרד. הפעם בקיסריה, ששם חייתה הקהילה השומרונית הגדולה מחוץ לשומרון. תחילתו של המרד היתה בתום תחרות מרכבות בין כיתות הכחולים והירוקים. לכל כת היו אוהדים משלה, קנאים עד זוב דם, כנהוג באותם ימים. אנו השומרונים וכן היהודים, נטינו לכחולים, הנוצרים צעקו הידד לירוקים ואנו התנפלנו עליהם והרגנו רבים מהם. מושל קיסריה נזעק לעזרת הנוצרים והרגנו גם אותו. השתוללנו כמה ימים בעיר, הרגנו בשונאינו, אף שללנו שלל והשתכרנו מניצחוננו. אשת המושל נמלטה לקושטא והשתטחה לפני הקיסר וסיפרה על רצח בעלה. יוסטיניאנוס ציווה את מפקד צבאות המזרח להעניש את השומרונים ואת היהודים. צבאותיו הגיעו לארץ, רצחו רבים, ורבים נמכרו לעבדים בארצות רחוקות.

עברו עשרים שנים ושוב פרץ מרד, הפעם בשנת 572. הביזנטים אסרו על השומרונים להוריש את רכושם לבניהם וציוו להחרימו. הייתי אז נער, וגם אני הצטרפתי ללוחמים. צליעה קטנה זו שאני צולע עד היום, מקורה במכת חנית שהוכיתי מידי חייל ביזנטי. כך זכיתי גם אני להיות שותף לשרשרת הארוכה של השומרונים הלוחמים על ארצם ועל אמונתם.

קיסר ביזנט מינה מי שהיה נזיר ועשה שנים רבות במנזר בארץ, לעמוד בראש הצבא. אכזרי היה והוא דיכא את מרדנו ביד קשה. אני נמלטתי לכפר קטן במורדות השומרון היורדים את מדבר הירדן ואחר כך, מששקטו הרוחות, חזרתי לשכם.

בשנת 614 כבשו הפרסים את הארץ. היינו מוכים ומעטים מדי מכדי להשתתף במלחמה. היהודים הם שביקשו אז לערוך את הניסיון האחרון לעצמאותם – הם נתנו ידם לפרסים ואלה כבשו את ירושלים וערכו טבח ביושביה. הייתי עד לכל אותה מלחמה. לבסוף התאכזבו היהודים מהפרסים, חלומם לבנות את מקדשם מחדש נגוז. שש־עשרה שנים שלטו הפרסים בירושלים, עד שכבשה הרקליוס הקיסר מחדש. הארץ חזרה לידי ביזנט, אולם לזמן קצר מאוד. שנתיים אחר כך עלו מן המדבר הערבים בני אמונת מוחמד.

משנודע לנו על האמונה שנולדה במדבר הערבי ועל המחנה המתכנס שם כדי לפרוץ צפונה ולכבוש ארץ רבה, שוב נולדו תקוות בלבנו. שמועה אמרה כי בני בית קבצה, בני ריב למשפחת מטר, שלחו איש נועז, זהר צרמצא, ועמו יהודי ונוצרי, כדי לפגוש את נביא האמונה החדשה, מוחמד, לכרות עמו ברית ולקבל ממנו אמנה שתבטיח לשמור את חיינו ואת המקומות הקדושים לנו. אינני יודע את אמת הדבר. נראה לי שעוד אגדה היא מבית קבצה. הללו גוזמאים הם.

בני המדבר קרבו לארץ. כמה מצעירי השומרונים יצאו בחשאי לקראת הכובשים והציעו עצמם כמורי דרך וכמרגלים. בשנת 634 נערך הקרב הגדול על גדות נהר הירמוך, צבאות מוחמד ניצחו את הביזנטים והשומרון והגליל נפלו בידיהם. הכובשים החדשים, קנאים לאמונתם ומלאי תאווה לכבוש עולם, לא נהגו כמנהג קודמיהם, לא רצחו, לא שחטו ולא בזזו. עומר מצביאם ביקש לקנות את לב בני הארץ והבטיח לכל עם ועדה את שלומם בכתב אמנה. גם לנו הבטיח שלום שלווה. אבל כבר היינו מעטים מדי מכדי לחיות בשלווה.

ואף שאינם רודפים אותנו, רבים מבינינו, וכתמיד בני הערים, הסוחרים והעשירים ופקידי השלטון, עוזבים את אמונתנו, הפעם לאמונת האיסלאם. נטשנו את יישובי החוף וברחנו אל ההרים. ואנו הולכים ומתמעטים ומסתגרים בשכם סביב גבעת עולם, ההר הקדוש.

בערב הפסח של השנה, שאנו חוגגים אותו לפי חשבון לוחנו, החג הראשון לאחר שהכובשים החדשים השתלטו על הארץ, עלינו להר, כוהנינו, ראשינו וכל עדת השומרונים, לבושים לבן, מטוהרים, ושחטנו, כדבר התורה, את קורבנות הפסח. ביקשנו לשמוח כפי מנהגינו, אבל לא יכולנו. אנו, שידענו משירות משוררינו ומסיפורי זקנינו על הימים הגדולים של עמנו, לא יכולים היינו לשמוח בראותנו את עליבותנו. ישמרנו אלוהים. אבל אין הוא שומר אותנו.

לפני שבוע ירדתי לקיסריה, שעתה זה כבשוה הערבים, לבקר את בני משפחתי שנותרו שם ולראות בשלומם. זכרתי את תפארתה, בירת הארץ הגדולה, את הנמל הגדול שאוניות מכל רחבי העולם עגנו בו, את הארמונות, בתי המימשל, קסרקטיני החיילים, התיאטרונים, האיצטדיונים ההומים, ההיפודרומים, בתי־הכנסת שלנו ושל היהודים, השווקים הגדולים שבהם הילכו אורחים מכל פינות ארץ, רחובות המגורים המהודרים. מרבית העיר היתה נטושה, בתיה הרוסים, חומותיה פרוצות ושכונת השומרונים עזובה. שמעתי בדמיוני את הקולות שלא אשמע יותר, את תפילותינו, את שירות משוררינו.

ועוד קללה קיללנו האלוהים, רוב רובם של הנולדים לנו זכרים. אינני יודע מדוע קוללנו אף בקללה זו – הנשים פוחתות והולכות מקרבנו ולגברים המעטים אין נשים לשאתן. לפני כמה שבועות זכיתי אני, האב הזקן של המשפחה, להיות עד לאירוסין משונים: נכדי בנימין יוסף, כבן שלושים, אירס לו תינוקת שנולדה זה עתה, כדי שבשעה שתגדל ותהיה ראויה לאיש, תינשא לו. לכך הגענו. מעטו הנשים מתוכנו ובשעה שנולדה בת, רבים המבקשים לארסה ומצפים שנים רבות עד שתהיה להם אשה, שאם לא כן, לא ישאו אישה לעולם. ואמנם, בני הצעיר כבר עבר את שנתו השלושים ועדיין שרוי בלא אישה. אפשר שאלוהים מבקש להמעיטנו עד היותנו עדה קטנה ואת השרידים הוא מכנס סביב ההר. ואף על פי כן, אנו, שלא כאחינו היהודים קלי הרגלים, נשאר צמודים לארץ זו, לעיר זו, להר זה, ולא ננטשם לעולם. עד שיחזור אלוהים ויאיר פניו אלינו.

אלו דברי ואותם אני מבקש למסור לדורות שיבואו. שנים רבות יעברו, איננו יודע אם נרבה ונחזור ונהיה עם גדול כבראשונה, אבל אני מאמין כי לעולם נשב כאן למרגלות ההר הקדוש, אות ועדות לדור אחרון על גדולתנו בימי בראשית העולם. אולי זהו רצון האלוהים.

מקורות: השומרונים – זאב ספראי בארץ־ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי; מרידות השומרונים – ירון דן, בספר הנ“ל; ספר השומרונים – י' בן־צבי; תולדות היהודים בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד – גדליהו אלון; מחקרים בתולדות ישראל – גדליהו אלון; על מרידות השומרונים בביזאנטים – מ' אבי־יונה בספר ארץ־ישראל, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך רביעי; ספר היישוב א', ערך אמאוס; פיוט שומרוני מימי האמוראים – זאב בן־חיים בספר הנ”ל.