בחוץ ליל הסתיו הארצישראלי עם יללת סופותיו ורעש מטרות עוזו. אני פושט את ידי הקפואות אל האח הבוער ומפקיד את עצמי ברשות הירהורי. הם מתחוללים ומסתובבים ללא־סדר וללא־כּוונה, כרוחות בחוץ. הירהורי הסתיו הנוגים! הנה גם קיץ חייך קרב אל קצוֹ. קרת־חורף מלפפתך. הנה גופך, זה חסונך־ששונך, הסתגל והתרשל כבר; הנה בלוריתך ועטרת גאוותך, פאר תפארתך, כבר תשלג בצלמון חורפך ואין לך שיור ממנה, אלא פאה דלה זו… אייכן האצבעות הרכות והענוגות שאהבו כה לסלסלה ולפרוע בה פרעות, אייכן? שש לקראת מלחמה יצאתי מעוטר צינה וסוחרה, כולי מאוזר זיקוֹת תאוותי הלוהטות, חמוש כידוני יצרי החדים והעזים וחצי רצונותי המהירים והקולעים, מקושט שלל צבעי נוצות־חלומותי הגאים והיפים. סערות הקרב טילטלוני טלטלה גבר. והנה שבתי מנוצח, מנוצל ועייף, עייף. נוצותי מרוטות, זיקותי כבויים, חצי קהים, כידוני שבורים. ריקם שבתי אל עצמי, פקדתי את נפשי, את פינתי הפנימית שזה זמן רב נטשתיה, והנה, אב הרחמים! מה רבה השממה בקרבה ומה גדולה בה העזובה… אילו ניתן לי לתקן את כל שגיאותי אשר רבות שגיתי בעולמי ושכולן מצטרפות לשגיאה אחת גדולה, שגיאת חיי! אבל, אויה! בשעה שכוחותי היו עמדי חסרה לי בינת הזקנה, וכשבינה זו באה, כוחותי עזבוני ואינם… הבה נאסוף שארית כוחותינו להביא לפחות סדר בפינת עולמנו הקטן, לרקוע שמים חדשים בתוהו ובוהו אשר בנפשנו. הימים כבר חוּצצו. היספיקו לנו?
בליל הסתיו הארצישראלי כשאתה מקשיב להמיית הרוח בחוץ ולרעש הגשם בחלון, העולם כה רחוק, רחוק ממך ואתה הנך כה בודד. אתה מתעטף עוד יותר בסודרך החם, מתקרב עוד יותר אל הפחם ואתה הוזה על שאון החיים הרחוקים ממך, על אולמות שטופי אור וחשמל, על זוגות מחוללים לצלילי־ואלס מתוקים, על פנים צעירים, על חדוות עלומים, על ששון עליזים. וכל זה כה רחוק, והחושך מסביבך כה יכביד, הקור כה יחדור אל נשמתך ויקפיאה, והלב יתכווץ מכאב חריף של בדידות.
*
באחד הלילות האלה דיפדפתי את החוברות הדקות האלה המונחות לפני. אורחים דוממים כצללים נכנסו חרישית אל חדרי, ישבו ממולי קצופים ועצובים. וחרש חרש שוחחו לי על הצער, על הבדידות, על האמת, על השקר, על משאלות הנפש ותעיית הרוח…
הנה ה' הלל צייטלין מדבר על עומקי ההווייה (חוברת א') כדרכו במילים נפשיות וחמות כאש דת:
"מה הוא מעשה אשר עליך לעשות בעולמך?
עלי לעשות את שליחותי, עלי למלא דבר מי ששלחני לעולם…
ולמה שלחך?
לעשות את הטוב.
ומה הוא הטוב?
טוב הוא מה שנותן לחיים ולעולם ערך שימחה, קדושה וטהרה, אהבה וצדק."
האמונה הטהורה והאמיתית אינה לפי דעתו אלא חסד מיוחד מן השמים, ממש כמו שהיה סבור אבגוסטינוס הקדוש, ולא כמו שהיו סבורים רבותינו הקדמונים. דרכי ה' נפלאים מהשגותינו. אנחנו בני־האדם איננו יכולים להשיג מדוע האחד זוכה לחסד, והשני איננו זוכה. אם כי לפי השגתנו האנושית הדרך אל החסד הזה היא דרך היסורים הפנימיים, בקשת האמת וטהרת המידות, אבל בלי חסד אלוהים אי־אפשר להצליח בדרך זו. מה רחוקה היא דעה זו מדעת בעל “חובת הלבבות”, בעל “ראשית חכמה” ובעל “מסילת ישרים”! יותר קרובה אלינו היא הדיעה המובעת להלן:
"ישנם, ידידי, שני מיני בקשת־אמת, יותר נכון שני מיני מבקשי־האמת. ישנם המבקשים רק אמת אנושית ואף־על־פי שיש אשר גם צמאון אלוהי בלבבם, דארווין, ספּנסר, היגל ואפילו שפינוזה וגיתה עצמם ביקשו אמת אנושית ואותה האמת האנושית נמצאת לדורשים, לכל אחד ואחד כפי השגתו, כפי עמלו ויגיעתו, כפי חריפותו ותפישתו. ואולם אל האמונה האמיתית מגיעים, ידידי, רק על ידי כפירה גמורה בכל אמת אנושית, והיא נעשית סוף־סוף כלי לגילוי האמת האלוהית… וגו'. כן, כן הוא, ידידי, רק למי שהגיע לידי הכפירה היותר חזקה והיותר קיצונית בכל מה שאיבדו להם בני־האדם, בכל מה שבני־אדם חושבים לאמת קיימת, יש אשר יפתחו לו שערי השמים בהגיע עת רצון. ורק לו יש אשר יבריק פתאום ברק האלוה… "
מעין זה שמענו לא פעם מפי טולסטוי בספרי המוסר שלו, כמו “על החיים” וכדומה, אבל מה טוב להיפגש ברעיונות האלה בספרותנו החדשה, מה טוב לשמען מפי סופר עברי בשעה זו…
ואליעזר שטיינמן, שהוא תמיד קודח־אש, וגם כשאינו קודח־אש הוא תמיד עמקן, וגם כשאינו עמקן הוא תמיד כבד־ראש, וגם כשאינו כבד־ראש הוא תמיד בעל־כשרון, אשר לשונו כחרב חדה – הוא מלא ארס וחימה על החברה, על הרבים, ולפעמים גם על האדם בכלל. שהאדם הוא חופשי יותר וחזק יותר כשהוא עומד יחידי מחוץ לחברה, או נגד החברה, את זאת שמענו כבר מפי גרמני אחד ומפי נורבגי אחד, אבל ה' שטיינמן מדבר על היוצר וכה דבריו:
“הבדידות היא תנאי ראשון ליוצר, לבדד אשכון. בלי רבי, בלא בית־מדרש. ולא לי להעמיד תלמידים, ממני לא רק ההתחלה, כי אם גם בי הסוף, את כסאי אשבור בבוא יומי, ולא אנחילו ליורש־עצר. בא כוחו של זרם? תלמיד מבית־מדרש אמנותי? בעל שלט? צעיר? חדש? חדיש? רק פגיעה בכבודי הוא לי. לא זה ולא זה. דברי חי וקיים. הוא הנהו בריאה חופשית. ודבר האדם אינו שוטף כנחל דרך המוחות של הדורות, כי אם מתחדש בכל מוח מקורי. כסלע וכאילן הוא דבר האדם” (מפנקסו… חוב' ה־ו).
כן, כסלע וכאילן. אבל הסלע אינו באוויר, אלא מעורה בשכבת הקרקע שלו, יש לו, לסלע, משפחה. הוא פרי תנאים גיאולוגיים. גם האילן לא צמח מאליו. בקרב רהיטיו ותאיו זורם ליח של דורות. הזרע, שממנו צמח, בא מאילן אחר. משורר, כמו זה שה' שטיינמן מצייר לעצמו, לא היה ואינו יכול להיות. ולפי דעתנו אינו כדאי לרצות להיות אוּניקוּם כזה. היצירה האמיתית היא תמיד נתינה, היא האצלה, היא מבוע, אשר בזרימתו הוא מתפצל ומתפלג לפלגים… ואם היא רק שעשוע אין אדם שמשתעשע ביחידות מעניין אותנו. יותר צדק ה' שטיינמן באמרו:
“חייב אדם לברוח מהעבר להרי־חושך כדי להציל את רשות היחיד שלו, שאהיה מלקק מן הים בכף שלי ואוכל מבשר ההוויה בסכין ומזלג שלי” (שם). אבל את הכף, הסכין, ואת המזלג הכינו לו, בכל זאת מלקקים ואוכלים אחרים שקדמוהו… אם דעתנו אינה סובלת את היוצר הנזיר, הרי נפשנו הולכת שבי אחרי הדברים היפים שנאמרו על ידי מר שטיינמן על הנזיר בכלל, על האדם הנזיר. מימי ר' בחיי דיין לא נאמרו בספרותנו דברים כה עצובים, כה טובים על החיים, על סבלם, על הבלם, על כיעור תרמיותינו ועל מדווי תעיותינו. ובשעת־ליל זו, כשסתיו בחוץ וסתיו בליל, ואורת־מנוחה זולפת עליך ממנורתך הבודדה. הרי בכל לב ונפש אתה חוזר אחרי דברים כמו אלה:
“רק בחיק הבדידות יונק האדם משרשיו והענף הן מחפש תמיד אחר שרשו… הוא מן הרבים אל נתיבו יט ורק אל פנים נפשו יביט, ובחפצו לזכּוֹת את נשמתו רק את נפשו ישחר מוסר ויבדקנה באלפי בדיקות לאור כל האורות. כמטחווי קשת הוא בורח מכל השווקים, שבהם מנסר משא ומתן, הן בפרקמטיה, הן בהלכות המדעים ובזמירות השיר וכן בצידקות ובמעשים טובים, על כן אין טוב לו כי אם להתבודד באהלי המנזרים ולעשות את אלפי העבודות הקטנות, לחטוב את העץ ולשאוב את המים, ללוש במו ידיו את העיסה ולרדות את הפת מעל התנור הבוער; ומדי עשותו את הקטנות תהא דעתו פנויה לכווין את לבו אל העיקר האחד הגדול – אל בדיקת נשמתו… כי יש אשר חייב אדם לדכא את הרמ”ח ואת השס“ה כדי לזכות לשימחה בלי הפוגות, השוכנת רק בחיקם של המתבודדים בהיכלי המנזרים… לא בודד הוא הנזיר. פי שבע ערער הוא איש העולם בנועו בשווקים מסוער ומושלך ככדור בכוח מרפקים, תאוות ותעתועי תקוות, וגו'… אם כי תועים הנזירים איש לנפשו, במסילתו, שקוע במחשבותיו העמוקות או בעיון תפילתו, הרי כל המתבודדים משנות דור אחים הם, והן אחת היא המחשבה הכוללת המאחדת את כל האחים מימות־עולם ועד אחרון־דור; הלא היא לשבור את הכד על־יד המבוע של אין־הסוף” (מנזרים, חוב' 1 ). ובלבנו פועמים הדים לקריאותיו של צעיר אחד:
“בואו ונכוף ראשנו בפני כל העניים והענווים בעולם זה, אשר מאסו לשלול שלל ולבוז בז; בפני כל הקבצנים, אשר כבר בזו את הצלם, בפני מלכים בסחבות, המחזרים על הפתחים וחוזים את היופי בהקדשים. בפני מבוזים ומנודים, חלאת החברה, ששוב אינם מעיזים לקרוע מסוות; בפני מצורעים ובעלי מומים, המשירים איברים איברים מידי נועם בתבל. בפני כל הנמושות, הפגרנים שבכל המקצועות, הקרחים מכאן ומכאן; מפני כל הנשמות השתוקות, אשר אין להם שם על פני חוצות” (יוסף נתנזון: מלחמת המסוות: קולות, חוב' ג').
ברוכים תהיו לי ירחי־הליל העצובים והקצופים! ברוכים יהיו שיריכם ותפילתכם! מי אמר כי העולם הגדול רחוק ממני? הלא העולם אשר בלבי הוא הוא הגדול, גדול עד לאין סוף… מי אמר כי בודד אני? איך אוכל להיות בודד, אם אני מתייחד עם נפשי? הבדידות היא שם באולמות המוארים, במחולות המחניים, במקום ששון העליזים… מי אמר כי חושך וקר לי? טעותו טעות. ברוכים תהיו לי.
*
האנשים האלה הם בגולה בשעה שהם בין רבים. בשוק הם גרים. אצלם ביחידות עם נפשם ועם אלוהיהם – הם אצלם, בביתם אזרחים במלכות־שדי, ארץ־ישראל היא לדידם מה שהיתה למינזינגרים ולטרוּבאדורים ה“גברת”, שמימיהם אולי לא ראוה ולא קיוו לראותה ושעליה הנעימו זמירות וקשרו מלחמות; או יותר נכון, מה שהיתה שכינתא קדישא למקובלים שלנו: בלתי נתפסת, בלתי מיושנה, ואף־על־פי־כן מאצילה שפע אור וחסד.
“כולנו בהמונינו, כל המיליונים אשר לבית־ישראל אשר בפולניה ואשר בליטא המדינה, אשר בארץ רוסיה האדומה מדם ואשר בארצות־הברית ובקנדא, בכל מקום אשר שם עולה חמה במזרח ושוקעת במערב, שם אזרחים חיים אנחנו. במקום אשר עמדה עריסתו של אדם, שם ביתו; ומשעקרתו רוח משם וטילטלתו למדינה רחוקה, זכאי הוא לקנות לעצמו גם שם דלת על דלת וגו'… מושג הטריטוריה הוא בריה מלאכותית שדית. ולא לי, העשוק, להעלות גירה אמרות אשר בדו ממוֹחם אדירי הזרוע” (שטיינמן: קולות, חוב' ח').
“העולמיות היא עיקר ראשון ליהודי מסורתי שלא שינה את תכונתו ולא מחק את צורתו. יש ביהודי, בכל יהודי, כוח־מה המכניע את כל הגבולים ומבטל בהגיון ובשטף־דם את כל התחומים שתחמו עמים וממלכות. בני ישראל עלו מן המדינה, מכל מדינה וגם אדמת קדשם בכלל, וגברו עליה, וגו'… מי שמוציא מפיו את שתי המלים ‘אדמת זרים’ הריהו מתכחש… שאין מוחו של יהודי מסוגל כלל לתפוס את הצירוף המשונה הזה, המייחס בעלים לאדמה. אין אנו רשאים ולא מן ההגיון הוא לנשל את האדם הישראלי מעל האדמה אשר עליה נולד ולהכריז על גרותו” (י' נתנזון, בין ישראל לעמים, חוב' ז').
ואני מבין את הדברים האלה. ואני מבין, מדוע הדברים על יצירה מקורית וחפשית במולדת ואוֹנס־יצירה בגולה הם לדידם מליצה. האנשים האלה אינם רואים את עולמם אלא בנפשם ובאלוהיהם. או יותר נכון: הם רואים את אלוהיהם אך בנפשם ובעולמם האישי. לגבם האדם יוצר בכל מקום שהוא, כשם שהשממית טווה את קוריה בכל פינה שהיא, כשם שהמבוע מפלס לו נתיב במעבה אדמה בכל מקום שהוא יכול לחדור ולהקר מימיו. יש צרות, יש פורעניות, ומה בכך? הצער הוא יסוד החיים, הייסורים ממרקים, כּוּר־העוני מצרף… שאלת הגבולין, הפרלמנטריות, הפוליטיקה, לא יצילו מפורעניות, אבל ישבשו את דרכו של אדם בבקשו את אלוהים. וזה אולי נכון ואולי לא נכון. נכון כלפי היחיד, לא נכון כלפי הציבור.
תמיד הייתי מהרהר ושואל: הייסורים ממרקים, ייסורינו אמנם עצמו וגברו מאוד, והמירוק היכן הוא? עברו עלינו פורענויות, גירושים, שחיטות, חורבנות, ומדוע לא זעה בנו הנפש הכמהה לאלוהים? מדוע אין העיניים נשואות למרום בתפילה או באָלה, בתחינה או בתביעה, אבל למרום, למרום? בנבכי מצילת הנשמה, נשמת כל אדם, לרבות את אכול־האפיקורסות, רוחשים רגשות רליגיוזיים שאין אנו יודעים אותם ברגעי השקט וזוהר הצהריים. רק בלילי סופה וסער עולה ומבהיק נוֹגה זרחם. האמנם תמו בנו לנוע הרגשות הללו; האמנם חרבה הנפש ונצטמק הלב עד כי אין דורש ואין מבקש אלוקים? מה תיתן לעם האדמה מתחת לרגליו, אם נתרוקנו השמים מעל לראשנו?
כל “התועים בדרכים”, כל השואפים לעצם הנעלם, כל המתגלגלים במדרוֹנים עד ריסוק איברים – ברוכים תהיו לי!
אבל גם את, ארצי החמודה, ברוכה תהיה לי! אחרי ליל סופותיך ומטרות עוזך, שוב רוחץ העולם בקיתוני פּז של שמשך. שוב חופה של תכלת־שיראין מתוחה מעל לראשינו, והאופקים הבהירים קוראים אל מרחקים… אותו זקן השרוי במרה־שחורה, שישב אמש בחדרי עטוף בסודרו ומחמם את רגליו לפני האח, ־ חלף הלך לו. שר החיים שוב הדליק משהו מזוהמת הנחש" בבשרוֹ, שוב מושכים אותי החיים עם קדושתם־טומאתם שאוֹנם־המונם, עם שאלותיהם הגדולות והקטנות, עם עמלם, טרחם ומשאם, עם דאגותיהם ותקוותיהם…
*
בשכונתי הצעירה והקטנה, שצצה מתוך אדמת־סלעים, עובדים
צעירים, שבי־גולה. הם ברחו לא מן הצער האנושי, המרומם והממרק, כי אותו מצאו כאן. הם ברחו מן הצער הלאומי, הצער המשפיל, המעליב, המטמטם והמטמא ושאין ממנו מפלט אלא שוב כאן, כאן. בהם התעורר הצמאון אל אלוהים, ממעמקים קראו יה – ומצאוהו כאן, כאן. האדמה־האם המולדת־האם – הנה היכל קדשם! הם חוצבים באבנים, מעדרים באדמת־טרשים, עוקרים סלעים – הנה עבודת הבורא המזקקת, המצרפת, המרוממת; הפטיש והמעדר – אלה הם תשמיש הקדושה שלהם.
ואותן החוברות הצנומות, שאך אמש ניגנו על נימים נעלמות בנשמתך, והמתגוללות כעת בפינת שולחנך? אתה מביט אליהן בבת־צחוק כמו אל ידידות שאתה מתנצל לפניהן, טרם תיפרד מהן. לכנה לשלום אל מנזריכן. לי קוראים החיים. לכנה להתעלם בחיק הקדושה. ואני, אללי לי, שבוי בידי הסיטרא אחרא, כי מתקה לי טומאת קסמיה… אבל עצתי אמונה, ידידותי. את מנזריכן אל תבנינה לא בפולניה, לא בבאווריה ולא בשום מקום שביום אחד הם עלולים להחרב ביד אויב ומתנקם – אלא כאן, כאן!
הילך מי אחריכם? מסופקני! ומה בכך? הלא הבדידות אינה מפחידה אתכם. אדרבא, אם המנזרים ימלאו כצאן אדם, הלא ברוֹח תברחו אל השווקים שנתרוקנו. גלמודים הם בחלל הריק מגדלי בתי־התפילה עם פעמוניהם המפזרים במרחקים את הד צלליהם. גלמודים המינאריטים, שעליהם קורא המוּאדזין על אלוהים ונביאו. אבל אילמלא הנקודות הגבוהות והבודדות האלה, שאליהן אפשר מדי פעם בפעם להרים את העיניים, לזכור אלוהים, – היו בני האדם אשר למטה נושכים איש את גרגרת חברו, או מדביקים את עצמם אל הנקודה היותר גבוהה בחדר ביתם, אל וו התיקרה…
[תרפ"ט]
מקור: “קולות” (ירחון חוברת א־ה. שנה ראשונה ווארשה תרפ"ג). “הארץ”, כ“ז טבת תרפ”ט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.