ישראל ואוריתא חד הוא, אך נתיבות גלויותיהם שונים הם ותולדות נדודיהם אינם “היינו הך”. כנסת ישראל פזורה בין האומות. בין כל אומות אתה מוצא מרכזי היהודים, אך לא בכל האומות אתה מוצא מרכזי היהדות. היהודים הם תמיד מפוזרים והיהדות היא תמיד מרוכזת. האנרגיה הישראלית, האנרגיה היצירתית, אינה משתפכת לרווחה. הכסף החי אינו משתפך אלא מתרכז נקודות נקודות… מי יבוא עד חקר תרבותנו המפלסת לה נתיבות בל ידעום! יודעים אתם אותו סבא מופלג, שבניו פזורים בכל ארבע כנפות הארץ, והוא חוזר על פתחיהם, פוקד את נוויהם מזמן לזמן, בכל מקום בואו הוא משרת את שכינתו, משייר משהו מהעבר, מציל מהשיכחה את הזכרונות ומפרה אותם, מחזק ומחיה את המסורות, וכארג חי זה הוא ממשיך חוטים בין הנינים והנכדים, בין הצאצאים והצפיעות. סובב סובב הולך הרוח הטוב הזה ועל סביבותיו הוא שב. לפני שנה היה פה, אנה הלך לתשובת השנה? ומתי ישוב על עקבותיו? חוזרת התורה על אכסניה שלה…

זה שנים אחדות שהעיתונים העברים ברוסיה מציינים לתקופת כל שנה קפאון נורא בספרותנו. שדה לבן בימות החורף, אך אילני־סרק מבצבצים אילך ואילך מעל פני יריעת השלג – זכר לחיים שהיו פה בקייץ…יצירות חדשות עוד מתפרסמות מזמן לזמן, אך לא יוצרים חדשים. אותם השמות, אותם הנושאים, אותם המוטיבים הניזרים ונשנים עד לידי שיעמום. אכן, לא רק שיעמום יש בזה. אפשר היה לבוא לידי הירהורים מעציבים מאוד מתוך מצב כזה, אילמלא ידענו שעד ששוקעת שמשה של ספרותנו במקום זה היא עולה וזורחת במקום אחר.

ספרותנו לא נקפאה, אלא שהיא מבקשת לה תחנה חדשה בדרך נדודיה. כמדומני שספרותנו חוזרת על האכסניה הישנה שלה, על ארצם של ארטר, לטריס וכו‘, אל גאליציה. אצלנו ברוסיה אין יודעים את גאליציה. מתהלכות אצלנו על ארץ זו מוסכמות נכזבות או כזבים מוסכמים. גאליציה היא קן השנוֹררוּת, הבטלנות, חוסר־טעם בספרות כמו בחיים; בקיצור: ארצם של איצי פרנהוף וג’ באדר וכיוצא בהם. אלו הן אצלנו המפורסמות שעודן צריכות ראיה. אולם יש לגאליציה סגולה אחת שנסתרת מעינינו – האהבה והמסירות לשפתנו ולתרבותנו. כנסת ישראל בגאליציה למדה משכניה להבין מה הם קניינים לאומיים, ומה היא מלחמה על עניינים לאומיים. אצלנו כופים מצד אחד ונכפפים מצד שני, ואצלם מצד אחד כופים ומצד שני ־ נלחמים: בגאליציה יש אחוזים גדולים של צעירות הלומדות ויודעות עברית, מדברות עברית ואוהבות את העברית. ראינו אותן בווינא בימי הקונגרס הי“א את בנות גאליציה אלו הנחמדות בחינן היהודי, בהתפעלותן היפה ובתמימותן החביבה. כן, בגאליציה בכלל יש הרבה תמימות. התמימות היא אם היצירה הסטיכית, הטבעית, העממית. לטבע אין הגיון ביצירתה. אילו התחכמה אפשר שהפכה את העולם לתוהו ובוהו… היו ימים שאף אנו ברוסיה היינו תמימים ודבקים באלהינו. אולם חיינו הרבה בשנים המעטות הללו, והקדמנו להזקין. מה שבר־בי־רב אצלנו יודע לספר אינם יודעים את זה הזקנים אצל אומות העולם. ומשום זה התחלנו מתפלספים, מפקפקים, ולבסוף באה האינדיפרנטיות. בני־גאליציה סובלים רעב ומחסור, אך זעזועים גדולים לא חלו בחייהם, כל חייהם הם אולי פוגרום ארוך אחד, אך פוגרומים לא היו להם, לכן שמרו על תמימותם. לכן הם נשמעים בלא־יודעים לאותו מלאך המכה כל צמח ואומר לו: “גדל”, ובלא יודעים הם גדלים אוהבים, עובדים ונלחמים. לעינינו הולכים וצמחים בגאליציה כשרונות חדשים, רעננים. קווי־שחר על מצחם ושירה חדשה בפיהם. אחד אחד הם באים, אך הרבים כבר יבואו אחריהם. כבא ישנם במציאות. כי אנו רק על הפרחים מתענגים, אבק־הפרחים סמוי מעינינו. אם אתם רוצים יש לנו כבר ספרות גאליצאית (כמובן אם נחשוב את ספרותה של הארץ לא על פי מקום בתי־הדפוס שהספרים נדפסים בהם כי אם על פי המקום שהמוחות הספרותיים שם גדלו, חונכו, חיו והתפתחו). אברהם בן יצחק, אשר ברש, ר' בנימין, דיזנדרוק, ש”י עגנון, שטרייט… אלה הם צפרירי־בוקר של תקופה חדשה בספרות.

כל אלה צעירים עדיין, עוד פירסמו מעט, אך אלו הם הצלעות הקטנות המלטשות של אבן־החן: כל צבעי הקשת בוערים בהם. כל אחד עם שירתו, כל אחד מבטיח לנו ש"י עולמות שלו, אך חותם אחד טבוע על כולם. ניכר, שאדמתה אחת טיפחה אותם ושמים אחדים הזהירו על ראשם.

אני שמח מאד להזדמנות שבאה לידי לדבר על אחדים מהסופרים הללו, רצוני לאמר על אלה שהדפיסו את דבריהם בקובץ האחרון של ה“רביבים” אשר למר ברנר.

לפני שנה, אם איני טועה, נדפס ממר צ' דיזנדרוק מאמר ב“השלח” בשם “להפראת היהדות”, שעשה בשעתו רושם על הקוראים ברעננות הבחרות שלו, בשאיפה החזקה לאמר את המלה שלו, להביע באופן מיוחד ובסיגנון מיוחד מה שחושב הוא, רק הוא… המאמר “חיוב ושלילה בבטוי” שב“רביבים” הוא פסיעה אחת לפנים, יש בו כבר סימני בגרות. המחבר משתדל למצוא את ההערכה הפסיכולוגית והציבורית של המלה. יש לה למלה צדדים שליליים וצדדים חיוביים. שליליים כיצד? המלה כשהיא באה מן החוץ מנחילה לנו קנייני העולם החיצוני, שבאים עלינו בשפע רב, מוכנים ומזומנים על ידי כוחותיהם ואנרגייתם של אחרים, ועל ידי כך המלה מכרעת תחתה את הרצון היצירתי של הנפש, משעבדת את הכוחות הפנימיים העצמיים, שמבקשים תמיד את תיקונם באיזו צורה חיצונית, שבאה להם מלבר: כשאיזו תנועה נפשית עמוקה, איזו עלילה ציבורית פוגשות על דרך התפתחותן את המלה המבטאת, הרי זו האחרונה נעשית יותר ויותר שליטה על תוכנן של אלו, על העיקר שלהן, וסוף־סוף אין אנו שומעים אלא את המלה בלבד ולא את התוכן הנפשי. המחבר סומך את ההנחה הזאת על הופעות שונות מתולדות המדע, האמנות והחיים הפרלמנטאריים. אלה הם המומנטים השליליים של המלה. החיוביים כיצד? יש גם מלה משחררת. מלה זו היא תוצאה מאימפולסה פנימית חזקה, איזו התפעלות כבירה, שמכבידה על הנפש, מציקה לה, והנפש מבקשת לה מוצא בביטוי, במלה. ביצירת המלה הראשונה של האדם הראשון יש יותר מומנט נפשי, אינדיבידואלי ממומנט ציבורי. המלה היתה אצל האדם הקדמון רק תוצאת הרצון להביע ולא להודיע. המסקנה הישרה מהנחה זו: לשון היא רק קניין תרבותי ולא ציביליזאטורי. כי הציביליזאציה משותפת היא לכל אדם, מה שאין כן בתרבות שהיא נושאת את חותם־נפשה הקבוע של האומה, ומשום כך, הלשון היא לאומית. “וכך, מסכם המחבר, ראינו את המלה ביצירתה, כשנבעה עוד ממעיין הנפש. ראינוה בהתדלדלותה, כשהיא תועה ערטילאית בשוק ונעשית מדרס לרבים. זמננו הוא זמנה של המלה בצורתה האחרונה החילונית, העיקרית. ואולם עדיין לא תמו לגמרי מעשי־בראשית, גרעינים עוד ישנם שבכוחם להפריא את המלה, להמשיך את ימי יצירתה ולחדש את תכניוּתה, והם אולי עתידים עוד לחדש אי־אלו צורות. מתכוון אני בעיקר כלפי הסיגנון”. ומר דיזנדרוק משתדל להגביל את מהותו של הסיגנון. בעל הסיגנון משתמש בחומר המוכן לפניו, אבל יודע לסדר את חלקיו הפשוטים הכלליים באופן שיתמזגו ליצירה חדשה. מבעל הסיגנון דורשים קירבה נפשית אל החומר שבידו, דורשים ממנו אופי קבוע. “הסיגנון הוא הרכבה יצירתית של יסודות מושגים במקורם הראשון על אישיות בעל עצמיות מיוחדת”. המלה שבסיגנון היא משחררת, יען כי נובעת היא מתוך שפע פנימי. בלי השחרור שבה היתה כל השתפכות־נפש וכל שירה בלתי מוסרית; ורגשנו אינו יכול להסכים לזה. מכל האמור מתברר מאליו, ההבדל אשר בין בעל הסיגנון ובין בעל הלהג שאין לו שום יחס נפשי אל מה שהוא מדבר, ואינו לש את נשמתו – אם יש לאמר ככה – בשׂאור שבעיסתו. ומכאן אתה למד: “דבר מתוך יחס למדובר, הרגש בכל מלה את תכנה”.

מר דיזנדרוק נכשל לפעמים בחוסר־דיוק. על הטראגדיה היוונית, למשל, הוא אומר: “מוצאו של התיאטרון היתה המימיקה” וכו', “שורשיה של הטראגדיה היוונית שניים הם: האפוס והמשחקים הדיאוֹנִיסיים, עם הריקודים המימיים שבהם, שימשו מקור ישר לדראמה. תּספיס הבדיל אחד ממקהלת המחוללים והדיאונוסיים, נתן לו לרקוד לבדו וככה ריכז יותר את המימיקה ושימת לבם אל הרואים ויצר את הדראמה”. מר דיזנדרוק לא דייק בעובדה ההיסטורית. הטראגדיה היתה קיימת עוד לפני תספיס, והעיקר שלה היה הדיתיראמבה של הזימרה לכבוד בּאכּחוּס. המקהלה היתה רוקדת בעיגול מסביב למזבח ומזמרת בדיתיראמבים על עלילות האל. מהדיתיראמבה יצאה הטראגדיה, זאת אומרת: הטראגדיה בתחילת ברייתה היתה לירית. תספיס הכניס את הפעולה אל הדראמה לא על ידי המימיקה כי אם דווקא על ידי המלה: המחוללים עוד היו רוקדים ומזמרים, אבל כבר לא באופן בלתי־פוסק. למען ליתן לרוקד שהות לנוח, היה נבדל מהם מזמן לזמן לזמן איש אחד, והיה מספר איזה מקרה חשוב, מביע את מחשבותיו או משיב על פסוקי הזימרה של המקהלה. אולם היסוד הלירי עוד היה מרובה בקומפוזיציות של תספיס. והליריקה מתבטאה לא במימיקה כי אם במלה. על אופי חידושו של תספיס ועל הרושם שעשתה המלה על השומעים אנו למדים מדברי פלוטארך בסיפורו על חיי המחוקק סוֹלוֹן, וזה לשונו: “ויהי בימים ההם ותספיס החל לשנות את הטראגדיה. המחזה הזעיק אליו את כל העם מקצהו, כי חדש היה. ובימים ההם עוד טרם קמו משחקים מתחרים איש ברעהו בעבור משכורת הטראגדיה. סולון, אשר אהב לשמוע וללמוד, ואשר לעת זקנתו היה מאפס־מעשה מבקש תענוגים, חיי בשרים ודברי שיר וזמר, הלך גם הוא לראות במחזה תספיס, אשר לקח גם הוא חבל במשחק. כי כן דרך המשוררים בימים מקדם. אחרי כלות המחזה קרא לתספיס ושאלו, איך לא יבוש לספר דברי שקר כאלה לנוכח עם ועדה, וישיב לו תספיס כי אין במקלו אשר בידו מכה גדולה על הארץ, ויען ויאמר: אכן, אם נקבל ברצון את הצחוק היפה הזה, נמצא אותו אחרי כן גם בחיינו ובכל מעשי ידינו” (פלוּטארך, חיי סולון, פרק כט).

בדבר המחבר על שלטונה של המלה הממלאת (בנגוד למלה המשחררת) את כל פינות חיינו, הוא מתעכב על הלהג, שאליו נלווים עוד שני חזיונות־דיבור אחרים: הפיטפוט והרכילות. “הפטפטנות זוהי הפרזה של צורך ההודעה, הנמצא בכל איש ושהוא התנאי הראשון לחיים החברתיים. הרכילות מיוסדת במין יצר הרע שבלב, נטייה להזיק. האנומליה של הפטפטנות אמנם אי־אסתניסית היא. אַמוּסרית (למה הכלאים הלשוניים הללו? הפה שהתיר לאמר ‘א’ הוא שיתיר לומר ‘מוראלית’). הלהג וביחוד זה שנפוץ ביותר בין המשחקים והפרלמנטרים, זהו הדיבור חסר היחס… איש הלהג מראה התענינות לכל צד – מפני שהוא חסר כל ענין, ומשום זה הלהג הוא אנטי אסטתי ובלתי־מוסרי בין המשחקים הפרלמנטריים, זה תו הדיבור חסר היחס…אנטי־אסתטי ובלתי־מוסרי”. אף הפעם לא דק המחבר שלנו. הרכילות אינה תמיד פרי הנטייה להזיק. על פי רוב המקרים היא משמשת כלי זיין בידי החלשים, שהאני המוסרי וההרגשה האסתיטית אצלם לקויים, להגן על עצמם ולהצליח במלחמת קיומם על ידי מציאת חן בעיני זה, שאליו הם מביאים את דברי הרכילות. הפיטפוט דווקא ולא הלהג, בא מחוסר יחס נפשי אל המדובר. כל אדם, בין שהוא בן תרבות נפשית ובין שאינו בן תרבות נפשית, אם אך יש לו אל מי שהוא או אל מה שהוא יחס נפשי, קירבה אינטימית, לא יפטפט על אודותיו. אפשר שירבה לדבר, אבל רוב דברים אינו נכנס עוד בגדר הפיטפוט. אם הבינותי היטב את המחבר הוא מתכוון במלה “להג” אל מה שהצרפתים קוראים לו causerie ־ שיחה גרידא. הלהג הזה נפוץ ביותר בטרקלינים, ששם מתרכזים יפי־הרוח, המשחקים, הציירים, הסופרים, אופי של ספורט יש לו. כל אחד משתדל להתגדר בשנינותו, ב־“אֵספּרי” המבריק שלו. מי שקורא את מכתבי הגברת די סאביניא יודע איזה מקום תפש הלהג בחברה הצרפתית של המאה היותר מזהירה בתולדות ספרותה, במאה הי“ז, “לשוחח־יפה” זה היה תענוג מיוחד. חידודים, מליצות, כוונות מבוטאות למחצה לשליש ולרביע ובשפה מצוחצחה ומעודנה – זה היה אופן הדיבור הטרקליני. כשם שאנו מספרים על האופירה היפה שהתענגנו עליה, כך מספרת מאדם די סאביניא כמעט בכל מכתב ש”דיברו יפה יפה“, המלה בשיחה הטרקלינית המרפרפת מלאת החיים ומרובת־התוכן משמשת רק סמל. המלה היא יפה כשיש לה תוכן יפה, כשיש לה איזה ברק צילצולי או לשוני, והיופי באיזו צורה שיתגלם טוב הוא, וממילא מוסרי הוא. בשעתו של הארמון ד' ראמבּוייא היה הטרקלין לבית חרושת שבו לוטשה ועובדה אחת השפות היותר יפות שבתבל, הצרפתית. ובמאה הי”ט הצטיין בפאריס הארמון של מאדם היקאמייא. אל הטרקלין הזה היו נכנסים אנשים כבנימין קוֹנסטאן, ובאחרית ימיו שלט שם הארי שבחבורה, שאטוֹבּריאן. אף שם היו מפטפטים על הכול, היו מרפרפים דרך שיחה נאה מעניין אל עניין, ובודאי היתה עין גברת הבית צופה שלא יתעכבו חלילה זמן רב על ענין אחד, שמא ישתעממו חלילה. והנה מה שכתב על הטרקלין הזה: “מדברים שם על כל עניין, אולם במין התגלות־הלב ובקול קצת פחות רם; כל הבריות או לפחות הרבה בני־אדם היו מבאי הסאלון הזה. ולא היה שם אף שמץ של באנאליות. מכיוון שהיו נכנסים לשם, היו שואפים לאוויר של סוד, של מיסתורין” (Sainte Beuve,Causeries du Iundi). אם השיחה הטרקלינית היא חיה – יש בה הרבה יופי. ליופי זה יש ערך חברותי, ומשום כך הוא גם מוסרי.

מאמרו של מר דיזנדרוק בספרותנו במצבה עתה, הוא הופעה. ויותר מאשר על ידי מה שנאמר בו על ידי מה שלא נאמר בו, אלא שחי ומפעם בכל משפט, ונושם בכל בניינו של המאמר. יש איזה יופי בהרצאה הרצינית והחמה של מר דיזנדרוק. השפה טהורה, מדעית ומדוייקת, הסיגנון ציורי. נשקענו בימים האחרונים יותר מדי בשאלת חקר קיום היהדות. שכחנו שיש גם חוץ מהשאלות והחקירות ממין זה עולם גדול ומלא של מחשבות והרגשות אשר עוד טרם מצאו את ביטויין, של תעלומות וחידות האומרות: דרשונו. והעולם הזה אינו רחוק מאתנו, הוא בתוכנו עצמנו. זה כבר לא נסינו לרדת לתוך מרתפו של העולם הזה, לתור ולחפש בתאיו ובעליותיו. כמעט ששכחנו את טעמו של צער החיפוש ואת החדווה שיש בו. לתוך החולין הכּהים והאפורים של פרץ אור וריח עשב רענן.

ורושם כזה, רושם של טל שחרית, של שרירי בחרות השמחים להתמתח, להתאמץ ולהוציא החוצה את כל הכוחות הקולחים בוורידים, עושה גם מאמרו של מר ש' שטרייט: “מלים אחדות על ש”י עגנון". מר שטרייט הוא פנים חדשות לגמרי בספרותנו, והמאמר הזה, כמדומני, הוא “ראשית ביכורי פרי עטו”. בביכורי הספרות אתה מוצא תמיד תערובות של החביב והמצחיק, של היפה והנלעג. מר עגנון גופו הוא סופר מתחיל, שכתב רק שניים־שלושה סיפורים ואין פרצופו הספרותי עדיין קבוע, והנה בא מבקר, גם כן מתחיל, וכותב עליו מאמר, ואיך כותב! הוא מציג לו שאלה – לא פחות ולא יותר: מה בין מנדלי ושלום־עליכם ובין עגנון. הוא בולע בנעימה אחת: פרץ, ברדיצ’בסקי ועגנון (!). אתם מוצאים אצלו מקום כזה: “אם שיר־השירים אשר לשלמה היה ביטויה של אהבתנו העזה כמוות בשבתנו על אדמתנו, הרי שירה זו ( רצונו לאמר, הסיפור שכתב מר עגנון) הוא ביטויה של אהבתנו וגו' שיר־השירים של הגולה”. שיר־השירים ו… כתיבתו של מר עגנון! זהו הנלעג שיש בנערות. הילדים אוהבים לשחק באבא ואמא, והמבקרים המתחילים אוהבים לשחק בשמות גדולים. חוץ מזה מוזר הוא גם עיקר השאלה שעליה דן מר שטרייט: אם סופר זה או אחר הוא עממי. על הפראזה הזאת חוזרים אצלנו כשמדברים על מנדלי. מה פירושן של המלים “סופר עממי”? יש סופרים שכותבים בשביל ההמונים וההמונים קוראים אותם, וספריהם מהצד האמנותי עומדים למטה מכל ביקורת. ומאידך גיסא יש סופרים שכותבים לא בשביל ההמונים, וההמונים אינם קוראים אותם אך הם כותבים מחיי השדרות הנמוכות של העם, מספרים על הפסיכולוגיה שלהן, מנהגיהן, והשקפותיהן. בין הסופרים האלה יש אמנם גדולים שכתבו בשפה חדישה, ברורה ומסולסלה. לההמונים זרה היא שפתם המהוקצעת והחדישה של הסופרים האלה, ואף־על־פי־כן הם, האחרונים האלה, סופרים עממיים, על שום החומר הציבורי שלקחו לעבד אותו. מר עגנון כתב סיפור אחד מחיי החרדים ובלשונם של ספרי החסידים, של סיפורי המעשיות ופירושי המדרשים. לשון קדומה, בלתי מדוייקה, ועל פי טבעה ומהותה, נמלצה מאוד. בזכות שהמספר נטל לו לשון כזו, אינו עדיין עממי. אל נא נשכח, רבותי, שלנו אין בכלל שפה עברית עממית. יש בספרותנו סיגנון ידוע, שהשתמשו בו אבותינו לפני מאה, לפני חמישים שנה. הזקנים והאדוקים המצויים אצל הספרים הדתיים, עדיין זקוקים לסיגנון זה. אולם הסיגנון הזה לא היה אלא חוליה אחת בין חוליות־ההתפתחות השונות של לשוננו. באנו עכשיו למדריגת התפתחות יותר גבוהה. יש לנו כבר שפת מנדלי וביאליק. ואם נשתמש לאיזה צורך ולאיזו עלילה בלטריסטית בשפת אותה התקופה שכבר עברנו אותה, האם לא נהיה משולים למי שנכנס בימי העמידה שלו במכנסי נערותו הקצרים? אנו מוצאים טעם מיוחד, איזה נוי רומאנטי בנוסח עתיק, בשריד עתיק. אבל אנו רק מתענגים עליהם, מסתכלים בהם, ואיננו משתמשים בהם לצרכינו. אנו יכולים לחקות שפת אבותינו, להראות בה רבוּתוֹת, מעשי אמנות וצעצועים, אבל רק צעצועים. השפה העממית בכלל היא כמו הטבע עצמה: בלי הגיון ובלי סימטריה. האמן משפר את השפה ומעמיק את הטבע, על ידי מה שהוא מכניס לתוך שתיהן את נשמתו ומצב־רוחו, אידיאה וסימטריה בטבע, דיוק והגיון בשפה. וכשם שאי אפשר לו לצייר לקחת נוף ולציירו כמו שהוא, כך אי אפשר למשורר להשתמש בשפת ההמונים כמו שהיא, שפת ההמונים היא תמיד בלתי־מהוקצעה, בלתי־מדוייקה, אך רווית לשד היא, ריח השדה או בית־החרושת נודף ממנה. שפת האמן מדוייקת, בהירה, מסולסלת, היא אריסטוקראטית. שרשיה בכל זאת יונקות מלשד השפה העממית. הרי היא בבחינת אותה האריסטוקראטיה האיסטניסית והנוהגת סלסול בעצמה, שניזונה מזיעת אפם של ההמונים הנמוכים.

אולם כל הדברים האלה נוגעים יותר לסיפורו של מר עגנון, אך מר שטרייט לא ידע אותם, ולכן קילוסיו קולעים דווקא על מקום התורפה של הסיפור, אשר הוא דן עליו. כל המאמר של מר שטרייט כתוב בגוזמאות ובהתפעלות מרובה. אך התפעלותו של מר שטרייט היא יפה, גוזמאותיו אינן פוגעות בנו. זאת היא התפעלות שבאה מתוך בחרות רעננה, וגוזמאות מחמת הערצה עמוקה של יופי. יש שאתה יושב שעות רצופות בחברת אדם, אתה מדבר עמו ארוכות וקצרות, ובלכתו מאתך לא יצר לך כלום וכרגע תשכחהו. ויש שאתה נתקל באדם, והוא רק את ידך לחץ, רק עינו נתן בך, רק מלים מספר פלט מפיו, וקנה את לבבך, ודבקת בו, וציפית ממנו לרוב טובה שישפיע עליך. מר שטרייט אמר מעט מאד במאמרו הקטן, אולי עוד פחות ממה שהתכוון לאמר. ובכל זאת בשורה בפיו. וטוב יבשר. איו אנו יודעים עדיין באיזו דרך יבוא אלינו כשרונו, אבל אנחנו מחכים לו!

אחרון אחרון חביב, אני מתכוון למשורר שלא רבים מהקוראים מכירים אותו. והמועטים היודעים אותו ומוקירים את שמו הם מאותו הסוג שכל פייטן ואמן מתפלל אליו. זה סוג של קוראים מבני־העלייה שאהבתם לאמנות נאמנה, שרגש להם דק והבנה למעלה משכיחה. יען כי מעט מאוד נדפס מהמשורר הזה, אפשר ששיריו יגיעו לחצי־תריסר, ונדפסו לפרקים רחוקים וצריך אדם להיות יותר מ“קורא פשוט” כדי לשים ללב להם ולזכור אותם. שם המשורר הוא – אברהם בן יצחק.

המשוררים אומרים שהם כותבים בשביל עצמם, והקוראים אינם מאמינים להם, ואולי הדין עמהם, אך יש בכל זאת מועטים שבאמת הם שרים “כזמיר בין העפאים”: הם מדפיסים את שיריהם מפני שיש מו“לים ויש ספרות בעולם, אבל אילמלא היתה ספרות זו, אילמלא היו מו”לים ודפוסים, היו בכל זאת מוסיפים לחרוז בחשאי את פניניהם, ללטוש בחביון פינתם את אבני־החן שלהם השמורות רק לבעליהן. מר אברהם בן יצחק הוא אחד מאלה. הוא כותב הרבה ומפרסם מעט, לפרקים רחוקים, כמו במקרה.

בשירי מר אברהם בן יצחק מפליאה אותנו קודם כל מדרגה גבוהה של קולטוריות. רוב משוררינו אינם באים בתור יורשי איזה עבר. הם מולכים מעצמם בהיכל השירה. כל אחד בא ומתחיל, אבל איש כמעט אינו ממשיך. אין להם מסורות של דורות. המסורות לא תמיד הם כבלים. המסורות הן שמי־המולדת של הגאון, והן הן מה שאנו קוראים קוּלטוּריוּת. אצל משוררינו אתה מוצא הרבה עוצמה ואש, אבל אין אתה מוצא אצלם קולטוריות זו. מר אברהם בן יצחק גם כן אינו ממשיך שרשרת של מסורות אמנותיות תרבותיות עבריות. אבל אתה מרגיש בשיריו את התרבות הגדולה והזקנה של בן אירופה, אשר בנפשו פועמים הרים של דורות התפתחות, והרגשותיו ומושגיו של חוטר זה מגזע משפחה עתיקה ואצילה, הסתננו דרך מסננת של דורות עד שהזדקקו, התחדדו והשתפרו. יש בנפשו של משורר זה עולם עשיר של הרגשות דקות, מילוֹדיוּת וציורים חדשים, שאינו מרבה לדבר על אודותיו כיאות לבן תרבות. מלותיו מועטות, מספר שורותיו מצומצם, אך כמו מבעד לארג דק ושקוף, נוצצים מבעדם מטמוני זהב למכביר. טיפת מי־ים זעירה זו מה רבים הם החיים הרוחשים בתוכה! מר אברהם בן יצחק אינו מדבר ואינו מספר, הוא רומז. כי מהו הצליל ההארמוני והיפה, אם לא במילודיה, ברמזי שירה? כי מה היא המלה? גץ שיצא מתחת הפטיש. אולם הפטיש יורד על ברזל לוהט ונלטש ולא על אודים עשנים. שירי מר אברהם בן יצחק יש שמזכירים את האידיליות העתיקות מהמאה הי"ד מעשי ידי אמני־טוֹסקאנה הגדולים.

ב“רביבים” נדפסו שלושה שירים משלו. ניקח לדוגמה את האחרון בהם, “מלכות”. מה זאת מלכות? אם אני לוקח את היותר מפורסם בין משוררינו הצעירים ושואל את עצמי איך היה זה שר על מלכות, אז אני מצייר לעצמי בקירוב ליל חושך, תולע של יין בגביעים, תרועת חצוצרות, נשים כלילות־יופי ערומות לגמרי או למחצה, והעיקר – תוגה של ארגמן. התוגה הזאת בוודאי לא תישכח. את כל זה כמובן לא המשורר ולא אני לא ראינו בעינינו, אבל קראנו בספרים, והמשורר דנן, המפורסם בין המשוררים הצעירים, שלקחנו אותו לדוגמה, היה בוודאי מצייר את המפורסם לכל בביטוים חדשים וחזקים, בדמויות וציורים יפים, כיד הדמיון והביטוי החזקה עליו. מר בן יצחק שר על מלכות לא מה שידוע ומפורסם לנו, אלא מה שגלוי וידוע לו, מה שחבוי במחשכים מאחרי הפרגוד, מאחרי הצבעים הבהירים של הדיקוראציה. בשעות היום המלך נלחם, מצווה, חוקק, דואג לענייני מדינה, בקיצור, הוא הפקיד היותר עסוק והיותר גבוה בין פקידי הממלכה. לא זאת היא מלכות. בלילה המלך חוגג במסיבת המון משרתיו, בחוג פילגשיו היפות, נוצצים ובוערים האזמרגדים והספירים לאור האבוקות, מתוך ניצוצות תולע היין אשר בגביעים, מבהיק הזהב והארגמן אשר על כיסא המלוכה, בקיצור הוא היותר עליז ומאושר בין נתיני מדינתו. לא זאת היא מלכות. אך יש שעה שלא יום ולא לילה. אפלולית הערב מכבה לרגע את צבעי הארגמן, את ברק החרבות המצוחצחות, את ניצנוצי המרגליות, הישפה והיהלום, מכבה את זוהר העטרה, והמלך מרגיש אז את הזהב שהוא מכביד על ראשו והוא לבדו. עם הצללים מתגנב מה חרישית אל נפשו, ולא ידע כי רגע של מלכות בא, רוח של מלכות צלחה עליו. רחוק מהשאון, מהחנופה, מהאינטריגות וההתרפסות של חצרו. לבדו עומד הוא על מעלות ארמונו באפלולית הערב. על פניו ועל מצחו צל רובץ. אבל שמעו את המשורר:

הַיּוֹם יִדְעַךְ בַּעֲטַרְתִּי

יַכְבִּיד הַזָּהָב עַל מִצְחִי

שוּלֵי מְעִילִי יִשְׁטְפוּ עַל־פְּנֵי מַעֲלוֹת הַשַּׁיִשׁ

מַה יֶהֱמֶה הַיָּם בִּפְאֵר יְגוֹן הָעָרֶב.

(מלכות)

האם אין אתם מרגישים בדוּמייה אשר במלים הללו, בנשימה העצורה? ומה חזקה התמונה: על שיש המעלות שולי המלך שוטפים, ועל הים הרחוק – פאר יגון הערב. הוֹמה לב המלך, הומה הים באפלולית הערב. אבל הס! אסור לדבר, להרים קול ברגע זה, כשהמלך עומד בין הערביים לבדו, יחידי ונשקף למרחקים. אסור לדבר, להרים קול כדי שלא לחלל את כבוד המלכות.

רגעי בין־השמשות מועטים הם ועוברים. הליל מתקרב ובא. הוא בא כאשה זו פזורת השערות השחורות ועוגב בידה, מוכנה להרנין את לב המלך. אבל הס, אף הלילה צריך לשתוק, כל עוד המלכות מתייחדת על מעלות השיש עם הרוח ההומה, עם הים השואן. הכל צריך לשתוק. מי יודע ללב מלכים בשעת בין־השמשות?

בַּת־לַיְלָה, שִׁקְטִי לָבוֹא

שְׁבִי לְרַגְלַי עַל לִבְנַת הַשַּׁיִשׁ

יִשָֹּא הָרוּחַ שְֹעָרֵךְ

וּשְֹעָרֵךְ הֵן שָחוֹר.

הִנֵּה גָּאוּ הַמַּיּם –

שְׁבִי שְׁקֵטָה

עַד אֹמַר: קוּמִי רֹנִּי!

(מלכוּת)

הקשיבו קול המלך בדברו אליכם! הנה העיניים השליטות נטויות אל מרחקים, אל הים ההומה. על ראשו דועך היום בעטרת זהבו, ולרגליו משתטחת כבר בת־הליל, פזורת־השער. אך עיני המלך מביטות ניכחן, רק שפתיו דובבות חרש. המלכות היפה והאמיתית היא המדברת בשתי השורות האחרונות:

שְׁבִי שְׁקֵטָה

עַד אֹמַר: קוּמִי רֹנִּי.

(מלכוּת)

השיר הזה נכתב בוויניציה. וכשקראתי אותו נדמה לי שאני רואה שוב את ויניציה בשעת בין־השמשות, עם היכלי הדוֹג’ים שלה, עם מעלות־השיש היורדות אל תעלות המים. ויניציה בערב היא כמו מלכה שיוצאת לבדה בשעת דימדומים מהיכלה, שקועה בהירהורים לא־מחוּורים לה לעצמה. עוד מעט יתחיל הלילה החוגג והצוהל עם זמירותיו, אך רגע אחד שותקת ויניציה עטוּפת־צל ויפה בהוד מלכותה, ומן הים, מן האופק החשך באה רוח הומה יחד עם האפלה. השירה האמיתית היא תמיד סימבּוֹלית. אבל שימו־לב אל הצימצום הגדול של המילים, ואל התמונה היפה והעמוקה המשובצה בהן. מר ביאליק אמר פעם על מר אברהם בן יצחק שהוא כמו אגל מים זך על פני שיש לבן. צריך להוסיף עוד: שהשמים והשמש נוצצים ורועדים בתוכו.

בספרותנו זה כבר לא שמענו זמירות חדשות, קולות־נוער. לספרות יש תמיד צורך ברוח תזזית, שמחליפה בכל רגע את האוויר; אוויר קפוא מזיק לספרות: מיקרוֹבּים מתרבים בו למכביר. נדמה לי, שבספרותנו נפתחו חלונות. זרם אוויר צח ורענן פורץ לתוכה. והחלונות פתוחים כלפי גאליציה…

אפשר שהתעכבתי על שלושת הסופרים האלה קצת יותר מדי. ובלי חמדה אני נפרד עתה מהחברה הצעירה והיקרה הזאת, מפני שאני מרגיש שהכוחות הצעירים הללו, הם וחבריהם, גידולי ארצם, ארץ גאליציה, נושאים אתם ערובת העתיד, ערובת הנצחון לספרותנו. בין היתר ענייני הבלטריסטיקה שב“רביבים” אני עובר על סיפורו של מר א' ראובני (“כוחות”) למרות חשיבותו הרבה, מפני שהסיפור הזה הוא תרגום משפה אחרת (מכ"י) ולכן אינו מענייני. מר ראובני, שהוא בעל כשרון חדש וחזק שמבטיח הרבה, יושב בארץ־ישראל, ואנו מקווים שסוף־סוף תהיינה יצירותיו משמשות חומר גם למבקר עברי, שאין לו עניין אלא עם פרי השפה והספרות העברית. חוץ מהסיפור הנ“ל באו בקובץ גם סיפורים ממר יעקב רבינוביץ וממר ק' סילמן. סיפורו של הראשון (ביום קיץ) מספר מעשה בבחור אחד עלוב מעיירה קטנה, שלא ראה ולא ידע את החיים, שחלם כל ימיו לצאת את העיירה אל העולם הגדול – לווארשה, אם איני טועה – ולהיות שם ל… בּוכהלטר. אך כוח לא היה בו להגשים את האידיאל הזה. והיה הבחור הזה מבקר לעיתים קרובות את כורך־הספרים, שהיה נודע בעיירה למשוגע. על שום מה? על שום שהוא יושב מחוץ לעיירה קרוב אל השדה, אוהב לטפל בגן־ירקות ובעופות. ומשום זה אמרו עליו בעיירה שהוא דומה ל”גוי“. והיתה אצל כורך־ספרים “משונה” זה מבקרת גם בת־”הפריץ" הצעירה. והקורא יבין מאליו ש“גיבור” הסיפור, ליבל שמו, אוהב את בת הפריץ, אוהב אותה ו… לא כלום! הנה זאת הפאבּוּלה, כפי שאתם רואים אינה חדשה לגמרי. את עולמו הפנימי של ליבל דנן אנו יודעים על פי מחשבותיו והזיותיו, שמר רבינוביץ משתדל למסור לנו בשלימות. ונפלא הדבר! צעיר זה, שהאידיאל שלו הוא לנסוע לווארשה ולהיות שם לבוכהלטר, ושאין לו די אומץ־לב להגשימו בחיים, צעיר זה איננו בּוּר. הוא קרא את הספרות החדשה שלנו, קרא את ברדיצ’בסקי, את פרץ ועוד. וגם הירהורי לבו ידועים לך מכבר.

“כל אביב ואביב מזכיר לו, שימי נעוריו עוברים מבלי שוב עוד. ימי נעוריו! חה, חה, חה! הוא בן תשע עשרה השנים מדבר על דבר נעוריו. ואמנם זקן הוא. איזו התרשלות בלתי רגילה שכיחה אצלו תמיד… באמת זקן הוא. כמה שנים עברו מיום שהתחיל חושב, מתגעגע וסובל. הוא אינו זוכר. כמדומה לו שנולד כמו שהוא עתה. ההיה פעם ילד? לא! (ליבל שואל ככה את עצמו). הוא כמעט לא השתובב עם הילדים, לא לקח חלק במשחקיהם, הוא זוכר שבקטנותו אהב לקמט את מצחו. לועגים היו לו על זה, אך גם מכבדים אותו: לבעל כשרונות חשבוהו, מסוגל לחשוב ולהבין דבר. לא לחינם היה מדבר על דבר ענייניהם של הגדולים” וכו'.

איפה ומתי קראנו על ילדים שאין להם ילדות, שאינם יודעים צחוק ומשחקים, שמקמטים את מצחיהם וכו‘? קשה לזכור את שם הסיפור ושם המחבר. אבל הדברים ישנים, וכבר ידועים לנו. אין זאת כי אם ליבל שאל את הירהוריו מן הספרים של הכורך “המשוגע”… אבל הקשיבו נא לחלומות האהבה של ליבל. ליבל חולם שהוא נוסע בסירה עם אהובתו. משני עברי הנהר עצים גבוהים זורקים צל על פני המים. וכך הם עוברים דרך אגם. אחר דרך גן שאילנותיו מפוזרים, אנו מתקרבים אל ההיכל. שם חושך עתה וגו’. “אחר כך דרך הגן היפה עם שדרות אלונים חסונים, בני מאות בשנים, ואחר כך אל כר יפה שהלבנה תשפך עליו אורה והיא מכוסה שיכבת־טל דקה. ואחר יכנסו אל היאור. אם מנוחה שלמה שלטת. הברבורים הלבנים הנמים שנתם” וכו' וכו'. עלם שלא יצא מעיירתו יותר מתחום־שבת ומכיוון שיצא, לבו נוקפו מפחד והוא מזדרז לשוב, שבלילה הוא מפחד ללכת יחידי, ואין צריך לאמר שלא טייל מימיו בערב בגן, ביער, על שפת־יאור ־ מנין לו לצעיר שכזה “שיכבת־הטל הדקה, האלונים החסונים בני מאות שנים, הברבורים הלבנים הנמים שנתם”? האם ראה ליבל את כל זה ברחובות העיירה שלו? רק האדם שנוהג לטייל על חוף הנהר, או לשוט בסירה על פני המים, עלול לרקום לתוך הזיותיו את “הצל שזורקים האילנות על פני המים”. האם אין אתם מרגישים, שליבל דנן לא היה יכול בשום מקום לראות צל אילנות על הנהר? בכל הסיפור אין אמת של חיים, אין תמימות אמנותית. יש “פּלאן” וכוונה להביע איזה רעיון.

יותר טוב הוא סיפורו של מר ק' ל' סילמאן: “שעות”. סיפור כתוב בסיגנון חי ומלא חן, בשפה גמישה, ובטמפו שוטף ומהיר. מעשה בפועל ארצישראלי, בריא וחזק בטבעו, בגופו וכנראה גם בנשמתו שנתקשתה. הסביבה שלו: ערביה יפה שרק דרך גניבה זורקת לו מבטי־חן משום שבעל קנאי עויין אותה; בעלת־ביתו, אשתו של הדיין, בלתי צעירה כלל, נשואה לבעלה השני, ושיש לה כבר בנות בוגרות מבעלה הראשון: בתולה זקנה ומכוערת מאוד… מובן מאליו שבחברה כזו חי החתן דנן קר ואיתן כצור חלמיש, בלי הירהורי־חטא ובלי יצר־הרע. אבל יש לשער, שאילו הגברת הזו לא היתה צעירה יותר ובעלת־חן יותר, אילו לערביה לא היה בעל קנאי, אפשר שהיה נפתלי אדם ככל בשר־ודם, אוהב ונאהב, חי וצוחק. בירושלים יש הרבה בנות צעירות ויפות; המקרה האכזרי הטיל את גיבורנו דווקא לסביבה בלתי מעניינת זו. כמקרה הזה יכול לקרות גם לנו. מר סילמן עשה משגה שלא חשב על זה, ולפיכך נראתה לו אישיותו של נפתלי מעניינת בגלל שהוא שותק וקר כלפי הנשים, וגם גס לפעמים. המספר עוד השתדל להעמיק את הטיפול הזה על ידי מחשבות שונות שעולות על לבו על כלל־ישראל וארץ־ישראל, מחשבות שאינן עושות רושם. לסיפור בכללו יש הרבה מומנטים מעניינים, יפים וריאליים. המספר עובר עליהם כלאחר־יד, ולמרות זה או משום זה הם עושים רושם על הקורא. יש לו למר סילמן כשרון ההסתכלות. ההסתכלות כשהיא לעצמה אינה עוד חשובה. גם מרגל־חרש, כשהוא נכנס אל החדר עינו תופסת במהירות פרטים, אשר אחרים אינם משגיחים בהם. הפרטים כשהם לעצמם אינם מעניינים, מעניינת נשמת־הפרטים, הנצחיות – אם יש לאמר ככה – שבעובר ובמקרי. והאמן יודע לתפוס את הרוח המחיה הרבה פרטים, או פרט אחד שמחיה את כל הסביבה. הנה, לדוגמה מוצאי שבת אצל הדיין “בחשך המסדרון בוקע אורו של גפרור, והמנורה מודלקת ושיירי פירורים של שבת מוארים על המפה”, אילמלא הפירורים הללו לא היית מרגיש כלל שהשעה היא שעת מוצאי־שבת, לפני ההבדלה. האיר המספר את פירורי החלה, או כמו שהוא קורא להם פירורי־השבת, על השולחן, ומיד אתה מרגיש במצב־הנפש המיוחד, ששולט בבית בשעה זו, כשהגפרור הראשון נדלק. מיד אתה חושב: תיכף יעשו ההבדלה, בעלת־הבית תסיר את המפה מעל השולחן, תנער את הפירורים בפינת הבית תקפל אותה ותניחה בארון עד השבת הבאה.

יש להעיר על הרבה שגיאות סינטאקסיסיות וסתם לשוניות המצויות אצל המחבר, אולם הסיפור בכללו נקרא ברוב עניין ועשיר במומנטים מצויירים במכחול כאמן.

מחוסר מקום אני עובר על החלק הפובליציסטי של הקובץ (על־פי שכדאי היה להתעכב על מאמרו של מר א' ציוני “התיאולוגיה הלאומית” החשוב בגלל כמה וכמה רעיונות נכונים שאנו פוגשים בו). על הרשימות הפיליטוניות הקצרות והיפות של ש' ש' ור' ב' ועל “פנקסו” של העורך. מר ברנר ב“פנקסו” זה שוב מצא מקום להביע את השקפותיו הפסימיות על היישוב העברי בארץ־ישראל. יש הרבה הרבה לחלוק על דבריו. על ה“מרה השחורה” שהם ספוגים בה, אולם מה שנוגע אל מי שאמרם. יש להעיר דבר אחד: מר ברנר אינו סופר או עורך בלבד. הוא חזיוֹן ספרותי, הוא טיפוס של סופר מן המעולים, שמעטים כמוהו בכל ספרות. אפשר לנו לחלוק עליו, לכעוס עליו, אבל מן הנמנע שלא נעריץ אותו או נאהב אותו. עובד ספרותי חרוץ וחשוב זה יהיה פסימיסטן כמה שהוא רוצה, ידבר אלינו בשפתו היותר פוגמת ומעליבה, אנחנו נסלח לו, ובלבד שיוסיף לכתוב, ויוסיף לפרסם מזמן לזמן את רומאניו ואת קובציו הספרותיים, שתמיד הם ראויים לתשומת־לב הקורא.

(תרע"ד)

מקור: “הפועל הצעיר” שנה ז' גליונות 21–20. תרע"ד.