יהודה אבירלין אדם תקיף היה ועשיר גדול וביקש לאכוף מרותו על הקהל. אשכנזי היה, מראשי הקהילה בסלוניקי, וכשעלה לארץ בשנת שכ"ד, 1564, היו לו “נכסים וחובות יותר ממאתים אלפים לבנים.” התיישב בצפת ונעשה מראשי דבריה ופרנסיה וביקש להפוך סדרי בראשית בעיר ולשנות ממנהג דורות.
דין היה בארץ מימים קדומים שתלמידי חכמים פטורים ממסים גם אם הם עושים עסקים וסוחרים ואמידים. וכבר למדנו במסכת בבא בתרא על רב נחמן שהטיל מס גולגולת, כרגא, ומסים אחרים על רבנן, והכריזו כי עבר על דברי תורה. ומאז נקבעה הלכה שאין גובים מחכמים מסים שהטילו השלטונות על הקהילה, ובני הקהילה שאינם עוסקים בתורה, העשירים והאמידים והבינוניים, ולעתים קרובות גם העניים, שילמו את המס שהטיל השלטון וחכמים משלמים רק מס גולגולת, וברוב המקומות שילמו רק מחצית ממנו. ובין תושבי צפת היו רבנים אמידים ועשירים, כמו יעקב בירב, דוד בן זמרא, אברהם גלאנטי ומשה בירב, שהיו סוחרים מצליחים ובצד מסחרם עסקו גם בתורה ושימשו כרבנים ופוסקים ולא ביקשו שכר מהקהל, אבל פטורים היו מן המסים. ומשהשתקע אבירלין בצפת, תמה מדוע פטורים חכמים בעלי ממון ממסי הקהל, וכינס את עשירי העיר והסית אותם נגד החכמים, והחכמים נכפו לשלם חלקם ככל איש ואיש בצפת.
ונזדעקו הרבנים ומרן יוסף קארו בראשם, ואמר כי מנהג קדמון הוא בצפת כבמקומות אחרים בארץ שאין גובים מסים מבעלי תורה כי אם מחצית הכראג“י, מס הגולגולת, ובשאר המסים והארנוניות לא עלה על לב שום אדם ליטול מסים ממי שתורתו קבע ומלאכתו ארעית, וכך היה עד שבא אבירלין והמריד את תושבי צפת על תלמידי חכמים. והוסיף מרן כי משנתרבו עוונות הדור, נתקנא השטן ונתן בלבו של יהודה אבירלין לעלות אף הוא לארץ הצבי וחשב מחשבות לבלע ולהשחית חומת התורה לפרוק עולה מעליו ולא יהיה מורא תלמידי חכמים מוטל על העשירים, אדרבה תהיה מלאכתם של העשירים על תלמידי חכמים. זאת ועוד, כי רצה להקל עול המסים והארנוניות מעליו ולהטיל על העניים והאביונים ולהפשיט עורם מעליהם. ועשו הסכמה והטילו מסים גם על העניים, אפילו עניים המתפרנסים מן הצדקה, ונכתבו בפנקס המסים וכל אחד מבן ט”ו שנה ומעלה, אפילו אותם שלא היתה להם מחיית שעה אחת, כי אם מההספקה מחוץ לארץ, לחם צר ומים לחץ, היו נוטלים פרנסתו מפיו בעד הכראג"י.
ולא הסתפקו רבני העיר בדברי תוכחה, אלא נתכנסו שלושה מגדוליה – יוסף קארו, ישראל דקוריאל ומשה מטראני – והכריזו חרם חמור על כל מי שינסה לשנות מנהג דורות והודיעו:
בהיות כי עלה על דעת ראשי הקהילות אשר פה צפת להטיל מס על בעלי תורה שיש להם ממון והודענום חומר העניין שעברו על דברי תורה, נביאים וכתובים, ועברו על דעת כל החכמים. ובכן, שמעו בקולנו ומשכו ידיכם מלגבות מהם, ומאותם שגבו מהם, החזירו להם, וכדי שלא יחזור הדבר לקלקולו בהמשך הזמן, ברשות בית־דין של מעלה ובית־דין של מטה, אנו מנדין ומחרימין ומשמתין, מקללין ומאררין, כל בר ישראל שיגבה שום מס משום בעל תורה שתורתו קבע ומלאכתו ארעי. וכל העובר על זה ארור הוא, סערת ד' וחמתו על ראש העברי ההוא יחול, יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה עד השמידו אותו מעל פני האדמה.
הו! כמה יודעים תלמידי חכמים שעל פי רוב דרכם בנחת, לדבר בבוטות בשעה שהם עצמם נפגעים! ואנחנו לא הבאנו כאן את כל הקללות והשמתות הנוראות שקיללו המחרימים, הרבנים הגדולים, משום כבודם. אני מבקש לציין גם כי הרבנים החרימו רק את מי שייקח מסים מתלמידי החכמים, אף על פי שהרב קארו כאמור, אמר כי הפרנסים הטילו מסים גם על העניים ואנו רואים שאין מי שיגן עליהם. אבל כמובן, איננו חושדים בגדולים.
שלושה ענקים מכריזים חרם, וצפת חרדה, ולא עבר זמן רב והפרנסים והעשירים נתפרדו מעל יהודה אבירלין, ואפשר שגם הוא עצמו נבהל, והודיעו הפרנסים כי המסים שהוטלו על החכמים והרבנים בטלים ומבוטלים. אבל רבני העיר לא הסתפקו בכך, אלא תבעו מאבירלין שיחזיר להם גם את הכספים שנגבו מהם עד כה, זה שלוש שנים, ופנו לרב יוסף בן צייאח מדמשק, שדבריו נשמעים, והגישו תביעתם. והרב מדמשק קרא את איגרתם והסכים איתם שיש טעם להחזיר להם את הכסף שנתנו, אבל אין להטיל חובה זו על אבירלין בלבד, אלא על כל עשירי הקהל, שנהנו מכספי החכמים ושילמו פחות מסים.
וכך היה. ומאז לא העז איש לתבוע את לומדי התורה בצפת ואת רבניה לשלם מסים, להוציא מחצית מס הגולגולת. וגם אבירלין נמנע מלעשות מלחמות בעניין זה.
.jpg)
צפת, בדרך לקברי הקדושים
פטור החכמים מתשלום המסים היה נוהג, כאמור, גם בערי הארץ האחרות ואם היה מי שעירער על כך, השתיקוהו חכמים מיד.
אבל דעתם של חכמי ירושלים זחה עליהם. ויום אחד פנו אל הפרנסים ותבעו כי בני העיר ייצאו לשמור בלילה בחוצות, כיוון שגברה מכת הגנבות וכמה וכמה פעמים פרצו לבתיהם גנבים ושדדו את רכושם ואת חפציהם. ובעלי הבתים אמרו להם: “אין אנחנו צריכים שומרים כי עניים אנחנו ואין מה לגזול מאתנו, אבל אם אתם, תלמידי החכמים, מבקשים שמירה תשתתפו גם אתם בהוצאות.” והחכמים אמרו כי מאחר שהם עוסקים בתורה, פטורים הם מהשמירה כשם שהם פטורים ממסים. והביאו הפרנסים את הדבר לפני רבה הראשי של העיר, הוא דוד בן זמרא, הרדב"ז, ותורתו וסמכותו מקובלים על הכול.
וכתב הרב בן זמרא והסביר: במקום שהמלך או שר העיר מצווה להעמיד שומרים בכל שכונה ושכונה כל אחד ואחד בלילות או שישכרו להם שומרים, פטורים החכמים מן השמירה או מן הכופר, שכן “חכמים לא בעו נטירותא” – חכמים אינם צריכים שמירה – ופורעים בעלי הבתים בשבילם. אבל הפעם – ציין הרדב“ז – העניין שונה. לא המלך ולא המושל ולא השלטון תובעים שמירה בעיר, אלא תלמידי החכמים עצמם, הטוענים כי ניזוקים הם מהגנבים והשודדים. והרדב”ז, שהיה מקובל כנוח לבריות ובוודאי ובוודאי שהיה מכבד תלמידי חכמים, כעס הפעם, וקבע: אם תלמידי החכמים הם התובעים שמירה, חייבים הם להשתתף בהוצאותיה או להיות בין השומרים.
אמנם אמר, “איני נכנס בחקירה זו עתה, כי דברי יעציבו את קצת החכמים ולכן השתיקה טובה מהדיבור,” אבל בעצם האשים את החכמים עצמם בריבוי הגנבות, שכן הם מתהדרים בלבושם ומזמינים את ההתנפלויות עליהם, וכתב: “אני רואה בירושלים שנתרבו בה הגנבים בשביל החכמים שאין לבושם כלבוש בעלי בתים ונראים יותר מכובדים מהם וכל שכן שיש בדבר ספק סכנת נפשות.”
ונשוב לצפת. סיפרנו שיהודה אבירלין היה מתקיפי העיר, ואף על פי שוויתר על מאבקו שחכמים ורבנים ישלמו אף הם מסים, הרי המשיך בפעילותו כפרנס וגבאי תקיף ונוקשה ומעז כנגד חכמים, והשתרר על הקהל וכפה דעתו עליו בהרבה עניינים. אבל בשעה שבא לעיר האר“י הקדוש, חכם הרזים, בשנת של”ט, ומשך אחריו רבים בקסמו, נהה אחריו אף יהודה אבירלין, הצטרף לחבורתו ויצק מים על ידיו.
ומי שהוקסמה מהאר“י עוד יותר מאבירלין עצמו היתה אשתו, רחל, שפתחה ביתה הגדול לפניו ולפני תלמידיו והיו חשובי התלמידים שוהים בחצרה, כמו משה אלשיך וחיים ויטאל, ומדברים בדברי הרזים ולומדים תורה ורחל שומעת. ואומרים שברבות הימים, שרתה עליה רוח הקודש ואף זכתה וראתה חזיונות. ופתחו תלמידי האר”י את לבם לפניה וסיפרו לה סודות שלהם ופעם התלונן לפניה הרב אלשיך, שהוא זקן ונכבד, כי האר"י וחיים ויטאל מסרבים ללמדו קבלה. והיה מצטער מאוד ורחל ביקשה להפיג צערו.
וכידוע, שלוש שנים אחרי בואו לצפת, נפטר האר“י, ובאותה שנה הלך לעולמו גם יהודה אבירלין ואלמנתו רחל המשיכה לפתוח ביתה לפני תלמידי האר”י ושהו שם התלמידים שעות רבות ביום ובלילה ולמדו תורה והחליפו ביניהם דברי קודש. וחיים ויטאל אף גר בחצרה ורחל כיבדה אותו יותר מכל החברים וכשהיתה רואה אותו ושומעת לדבריו, היה לבה טוב עליה ומדי פעם אף סיפרה לו חזיונות וחלומות שראתה המודיעים על גדולתו. וחיים ויטאל רשם את דבריה בספר וכתב בין השאר, “חלמה רחל האשכנזית שהיתה יושבת בצפת במרפסת עליה שלה, אשר אני דרתי שם, ותרא אותי מעופף ויורד מן השמים. והייתי מספר לה גודל מעלתי אשר לי שם והמראות הגדולות שראיתי שם.”
האם רק את מראות השמים בלבד ראתה רחל האשכנזית או גם את מראה האיש שאהבה?
כעבור שנים מספר עקר חיים ויטאל לדמשק ואחריו עקרה לשם גם רחל אבירלין והיו בקשר שנים רבות וחיים ויטאל הרבה להביא בספר חזיונותיו את החלומות שחלמה והוא גיבורם ואת המעשים הגדולים שעשה בחלומותיה. בשנת שס“ב “ראתה עמוד של אש ואליהו ז”ל מימיני מסייע אותי” ובשנת שס"ט, סיפר, “ראתה רחל האשכנזית בחלום שהייתי בבית אחד ולפני שולחן מסודר בספרים ללמוד והיתה שם ערמת קש בוערת והלהבה האירה את כל הבית.” והעיר ויטאל: “האישה הנזכרת רגילה לראות מראות ושדים ורוחות ומלאכים וצודקת ברוב דבריה מקטנותה ובגדלותה.”
ובשעה שגירש ויטאל את הרוח מבתו של רפאל עניו, כפי המפורסם, היתה נוכחת שם אף רחל האשכנזית. והמשיך ויטאל והיה גיבור חלומותיה והוא ראה בהם רמזים השלוחים אליו והביא את דבריה באריכות בספר חזיונותיו וניכרת הנאה שלו למשמעם. ורחל, שראתה כי אוהב הוא לשמוע חלומותיה, סיפרה לו עליהם ולא חסכה. ואולי גם סיפרה לו דברים האהובים להישמע עליו, כדי לחבב עצמה עליו? הו אהבות נסתרות, מי יידע דרכיכן?
מקורות: שו"ת אבקת רוכל א' – יוסף קארו; שו“ת הרדב”ז ב‘, סימן תשנ"ב; הסכמת צפת לפיטור תלמידי־חכמים ממסים – מאיר בניהו, ספונות ט’; ארץ־ישראל בספרות התשובות ב' – ישראל שציפנסקי; ספר החזיונות מהדורת א"ז אשכולי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.