רקע
שלמה שבא
האר"י

כשלוש שנים חי יצחק בן שלמה לוריא – שכונה האר“י – בצפת, ובמשך שלוש שנים אלו חידש תורה שגרמה מהפכה בתולדות היהודים ובחייהם. תורת הסוד היהודית, הקבלה, היתה בת יותר מאלף שנה כשהופיע האר”י, והיא מבקשת להסביר את מהות האלוהות ואת מעשיה ואת דרך גילויה; טעם יצירת העולם ודרך יצירת העולם וטעמה של בריאת האדם ומטרתו ומה יעשה אדם כדי להידבק ביוצרו. ותורה זו היתה מצינורות החיים היהודיים. ובא האר“י והוסיף בתורת הסוד והעמידה על הצמצום שצימצמה כביכול האלוהות את עצמה כדי לברוא את העולם, ועל המפץ הגדול, שבירת הכלים, שהביא את ההוויה כולה לידי גלות וכביכול גם את השכינה, וגלות ישראל אין היא אלא מעין גילוי של גלות השכינה. וגילה האר”י את דרכי תיקון העולם על־ידי ליקוט הניצוצות האלוהיים שנפלו בין הקליפות ושקעו עד התהומות העמוקים, ועל כינוסם של אותם ניצוצות ותיקונם וגאולתה כביכול של האלוהות, ועל הגאולה האחרונה והמשיח, שהנה־הנה הם באים, ועל כל אחד לעשות בתפילותיו, בהזדככותו ובהזדהותו, לחשיפתם של אותם ניצוצות. ואף על פי שהאר"י עצמו לא כתב מאומה מתורתו, היא נכתבה ופורשה בכתבים רבים על־ידי תלמידיו, והגדול שבהם חיים ויטאל ותלמידי תלמידיו ועל ידי מי שהכריזו על עצמם כתלמידיו. ותורתו חילחלה לתוך החיים היהודיים והכתבים היהודיים כמים חיים הפורצים לכל עבר ופותחים שערים חדשים ומאירים באור גדול ומולידים תנועות השוטפות את חיי היהודים ומשנים אותם ומולידים תקוות גאולה ומביאים את היהודים עד סכנת כיליון, ונעלמים שוב ומתנהלים במעמקים ואין מרגיש בהם, וזורמים במסתרים עד ששוב פורצים אל פני האדמה ומתגלים בפנים חדשים ושונים. אבל בעיצומו של דבר, מקורן באותו זעזוע ושבירת כלים ומפץ של כלות החיים היהודיים בספרד וגירושם ופריחתם והתגלותם מחדש בארץ־ישראל ובארצות אחרות, כדי להמשיך בייעוד שנגזר עליהם. שכן יש מטרה לחיי אדם ולחיי העולמות שנבראו, המובילה אל גאולה אחרונה שאיננו יודעים אותה, אבל טבועה היא בעולם מאז ייסודו באותו הרף שנייה של מפץ גדול ואחריו ההכרזה “יהי אור!” על־ידי האלוהים הנעלם שלו כוונות נסתרות. ובסופם של כל הדברים הם יתגלו בבהירות ברורה כצעקתו של תינוק שנולד. ותפקידו של כל אדם לקרב אותה שעה על־ידי איסוף שברי הכלים שנופצו ותיקונם שוב להיות כלי אחד גדול ונפלא.

והתכנסו תלמידים מסורים להאר"י ויצאו עמו להרים הסוגרים על צפת, והוא מדבר והם שומעים ונדהמים, כזאת לא שמעו, והיה בפניו מן הזוהר והקדושה והאמינו כי שומעים הם תכלית כל המעשים ותכלית הבריאה, והוא גילה להם מעט מן הסודות וכל אחד קלט כפי מדרגתו, וגילה גלגולי נשמות קדושות וגילה קברותיהם של הגדולים וגילה את סף הישועה וראו בו משיח בן יוסף שבא להקדים את משיח בן דוד ואחד מתלמידיו כתב עליו:

הוא היה מבין שיח אילנין וצפצוף עופות ובהמות ומרוצת המים, וכאשר היה מסתכל בצל האדם היה מכיר ביצר טוב ויצר הרע המלווין את האדם והיה יודע כל העוונות שעשה האיש ההוא, והיה אומר לו מה עשה בחדרי חדרים והיה מכיר גלגול הנשמות של כל אדם והיה מדבר עם נשמות הקדושים אשר בארץ המה.


שלוש שנים חי האר“י בצפת ונפטר לעולמו בשנת של”ב והוא בן שלושים ושמונה ולא עבר זמן רב וסיפור חייו ומעשיו ותורתו, שהיה ידוע לשלושים תלמידיו בלבד, התפרסם בעולם היהודי כזיקוקין די נור המתפזרים ומאירים פתאום. וצעירים שאין שלווה בלבם למדו את תורתו בשקידה ובהיטהרות. סוף־סוף נמצאה הדרך המבוררת מכל הדרכים אל הגאולה הנכספת. והם התגודדו סביב תלמידיו של האר"י וסביב מי שטענו שהם תלמידיו והתחננו ללמוד מתורתו ומה ששמעו הלהיב את לבם. אבל התלמידים העבירו רק מעט מן המעט מתורת הרב, כיוון שאסור היה לה לתורת גאולה זו שתפוץ ללא הגבלה. וחיים ויטאל היה מהלך כנבחר בעיניו ומסרב למסור את תורת הרב. והיא כתובה מגילות מגילות ונסתרת היטב ויש המוכנים לקנותה בדרך גנבה ובכסף רב. וקטעים־קטעים מן התורה החדשה התגלגלו ובאו אל יחידים ונבחרים באיטליה ובאשכנז ובפולין בתימן ובמרוקו והם נסערו ונלהבו ולא יהיו לעולם כפי שהיו.


מי היה אותו איש שכך שינה פני לבבות?

אביו של האר“י, שלמה לוריא, בא לארץ מפולין או מגרמניה והשתקע בירושלים ונשא אישה ממשפחת פרנסיס הספרדית. בנו יצחק נולד בשנת רצ”ד, 1534. כפי המסופר נתגלה אליהו הנביא לאביו ובישר על לידת הבן ואף מל אותו, ומאז – כך אמרו – היה ליצחק לוריא גילוי אליהו כל ימי חייו. בהיותו בן שמונה נפטר אביו והאם והבן ירדו למצרים וחיו בבית אחי האם, מרדכי פרנסיס, שהיה מוכס עשיר. בהיותו בן חמש־עשרה נשא יצחק את בת דודו לאישה. עוד בילדותו בירושלים שמע דברי קבלה מפי רב אלמוני ובמצרים למד אצל הרדב"ז, הרב דוד בן שלמה בן זמרה, רבה של מצרים, ואצל הרב בצלאל אשכנזי, שאיתו אף חיבר פירוש שאבד לאחת ממסכתות התלמוד.

ובהיותו בן עשרים החל לעסוק במסחר בעזרת דודו הוא חותנו. לפי אחת התעודות מכר פלפל, שהביא מהודו, לנתן חפץ מקהיר ב־150 פרחים־זהב, כסף ונציה. את הסחורה התחייב האר“י למסור לבא כוחו של הקונה, ראובן בבלי, באלכסנדריה. מאיגרת אחרת שנשלחה באותו זמן מתברר שהיה מפורסם בתורתו והכותב מכנה אותו “אלופי” ו”החכם המפואר העניו אלופנו".

באיגרת שנשלחה כשנת 1559 למשה בנימין מרשיד, שאיתו עמד האר"י בקשרי מסחר, הוא מודיע כי מאחר שהסתיו כבר עבר, לא ישלח לו הנמען את התבואה שקנה בשבילו: “עד עתה לא הגיעני דבר וזמן החום עבר והגיע גבורת גשמים, לכן מאוד אחלה פני כבוד תורתך שאם לא טען אל ישלח לי דבר, כי הזמן עבר כאשר כתבתי ועל כן גמרתי לשלוח הרץ הזה.”

האר"י צירף למכתב ברכה לקרוב משפחה שהתארס: “הנה בשומעי שקרובי כבוד הרב שמעון מצא אישה מצא טוב, יהי בסימן טוב לנו ולכל ישראל.” הוא אף צירף ברכה לאשתו של הנמען משה בנימין ולבני משפחתו: “ונא תנה שלומותי אל נוות ביתך מנשים באוהל תבורך ואל דוניא בוניא ובנך וכל הנלווים אליך.” והוסיף בשוליים: אם בכל זאת כבר יצאה התבואה לדרך, אנא יודיעהו משה בנימין באיזו ספינה נשלחה, כדי שיוכל לקבלה, וכאמור, אם לא נשלחה – אל ישלח.

ויש בידינו איגרת נוספת ששלח האר“י ל”חכם גביר כבוד הרב שמעון“, כנראה אותו קרוב שלפי האיגרת הקודמת נשא אישה. שמעון זה היה קונה מלפפונים ברשיד ושולחם לאר”י בקהיר. האר“י מבקש ממנו כי יתנה עם הסוחרים שישלחו לו “מהחדש”, משמע מלפפונים טריים, ואם לאו, שיחזירו לו את הכסף. מן האיגרת מסתבר גם כי שמעון שלח לאר”י בד משי כדי שימכור אותו בקהיר, אלא שהאר“י החזיר לו את הסחורה, שכן היא “לא ישרה בעיני הקונה.” מתעודה אחרת מסתבר כי האר”י גם סחר בעורות.

מאחת האיגרות אנו למדים על הולדת בן שני לאר“י וכן על מגפה שהיתה ברשיד והאר”י ביקש ממכר שלו שיעזור לבני ביתו שם לחזור לקהיר, שכן שם כבר שככה המגפה.

וכך נראה שהאר"י עשה עסקים ומסחריו התפשטו קרוב ורחוק, אבל באותם ימים יצר גם בתורת הסוד, ותחילת לימודה, כמסופר באגדות חייו, בספר אחד שחשק בו.

יום אחד ישב האר“י בבית־הכנסת בקהיר ולידו ישב אחד מאנוסי ספרד שחזר ליהדות ועיין בכתב יד והיה קורא וממלמל מה שכתוב בו. הציץ האר”י באותו כתב וראה שהוא מלא סודות. שאל את שכנו על הספר והודה השכן כי אין הוא מבינו כלל, והוא עושה עצמו כקורא שלא להתבייש מפני המתפללים האחרים הקוראים בספריהם. ביקש האר"י מהשכן למכור לו את כתב היד ואמר לו אותו איש שאין לו צורך בכסף, שכן איש אמיד הוא.

שאל האר"י: “ומה אעשה כדי לקבל לידי ספר זה?”

ואמר לו האיש שהוא סוחר והביא סחורה למצרים, אבל הגביר מרדכי פרנסיס, המוכס של קהיר, הטיל עליו מכס גבוה. וזה האיש כידוע לנו, הוא דודו וחותנו של האר“י. תאוותו של האר”י לספר היתה גדולה, ופעל אצל דודו וביטל את המכס שאותו סוחר התחייב בו, וקיבל האר"י את הספר.

ולמד האר“י בספר ורכש ספרי סוד וקבלה נוספים ולמדם והחל לצום ולהסתגף. והפסיק ממסחרו והסתגר שבע שנים באי רודה שבתוך הנילוס שהיה שייך לדודו. ואותם ימים יצא ספר הזוהר לראשונה בדפוס ורכשו האר”י בדמים מרובים ושקע האר“י בלימודו ולמד גם בספרי רבי משה קורדוברו, שחי באותם ימים בצפת. והיו נשמות התנאים הקדומים, כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי עקיבא, מלמדים אותו סודות עמוקים. ומקובל שהאר”י הוא אמנם גלגולו של רבי שמעון בר יוחאי. ולביתו ולאשתו חזר רק בשבת.

ולילה אחד – מספרת האגדה – אמרו לו מלאכי עליון: די לך בארץ טמאה. לך לגליל העליון, ושם תזכה למעלה גדולה. ואף גילו לו כי ימי חייו יהיו קצרים וחייב הוא למהר ולהתחיל בשליחותו.

בראשית שנת של“ט התיישב בצפת, כמסופר: “וישכם הרב בבוקר וירכב את בניו ואת בני ביתו על הגמלים ויקם ויילך לצפת.” ולמד אצל הרב משה קורדוברו – הרמ”ק – בעל פרדס רימונים. ובאותה שנה נפטר הרב קורדוברו. הלך מלך ובא מלך. האר“י החל ללמד את תורתו לכמה תלמידים ובהם חיים ויטאל ויוסף אבן טבול וראו חזיונות שלא ראו מימיהם. וידע האר”י בסודות החי והצומח והבין בסודות הפרצופים ומשראה אדם, מיד אמר מיהו ומהו. וטייל עם תלמידיו בהרי צפת וגילה להם מי קבור בציונים שונים וגילה להם גלגול של מי הם ובימי שישי, בנטות השמש, היה יוצא עמם והם לבושים לבן, אל הר מירון והיו מקבלים פני שבת המלכה ושרים בדבקות רבה “לכה דודי”, שחיבר בן עירם שלמה אלקבץ.

ואמר לתלמידיו: “דעו לכם שאוויר העולם מלא נשמות הנדחים שאינן יכולות לבוא אל מנוחתן.” ופעם אחת הלך עם תלמידיו ללמוד תורה על השדה, וראה הוא לבדו שכל האילנות מלאים נשמות ושאל אותן האר“י מה טיבן כאן, והשיבו שנדחו משום שלא עשו תשובה על פשעיהם והם נדים ונעים מבלי מנוחה וסובלים צער גדול. ועתה שמעו כרוז בשמים שיש אדם אחד, החסיד האר”י, אשר בידו לתקן נשמות נדחות, ועל כן נתאספו כאן לבקש ממנו שירחם עליהם ויתקן אותם ויוכלו לבוא למקום מנוחתם. והבטיח להם האר“י לעשות מה שיוכל. ותלמידיו שהלכו עמו לא ראו את הנשמות, רק שמעו את האר”י מדבר ומשיב ולא ידעו למי הוא מדבר, וסיפר להם.


ולעתים, מרוב שמחה שהגיעו להתעלות הנפש, היו משוררים את שיריו של ישראל נג’ארה, שכתב שירים מתוקים של דבקות באלוהים וגעגועים לגאולת הנפש וגאולת ישראל, ונכתבו השירים לפי מנגינות שהיו משוררים הערבים והטורקים, או לפי הסרנדות שהביאו אבותיהם ואמותיהם עמם מלפני הגירוש מספרד, והן מנגינות אהבה וגעגועים ומסתורין. והיו שיריו של הצפתי בן העשרים אהובים על החבורה, אבל לעתים התמזגה אהבת האלוהים הרבה שבהם עם אהבת בשר ולא ידעו למי התכוון המשורר, שהיה מפורסם בשעשועיו עם החרזנים הערביים בפונדקים שלהם והיה שותה עמם יין ושומע לשיריהם ושר עמם וכותב את שיריו, שירי הדבקות באלוהים כמין שירי חשק, לפי מנגינותיהם. ואמר להם האר“י ששיריו של נג’ארה נכתבו בקדושה גם אם הם בניגון ישמעאלים, שכן המנגינות מרחפות בעולם וכל אדם יכול לקחתן ולנגנן לפי מדרגת נשמתו. ואמר להם, לחברים, שאל ישימו לב להתנהגותו של נג’ארה, שכן שיריו מקרבים את האדם אל השכינה. ושמעו לו החברים, להוציא חיים ויטאל, שהיה מקנא בנג’ארה שגדל כמותו בצפת והוא משורר כזמיר והאנשים מתעלים בשיריו והרב האר”י משבחו למרות דרכיו.

ופעם, כמנהגם, יצאו בני החבורה עם האר“י לפני כניסת השבת, בעוד השמש גבוהה מעל להר מירון, לקבל את פני השבת בשדה הבוסתנים שמחוץ לעיר, הוא שדה התפוחים הקדושים, לבושים בגדי לבן, וזימרו בהתקדשות זמירות לכבוד שבת המלכה־הכלה ואמרו פרקי תהילים ואחר כך שרו את שירו של אלקבץ “לכה דודי”. ומשסיימו תפילותיהם כבר ירד הלילה, וחזרו לבית־המדרש והתפללו תפילת הליל ואמרו בדבקות שיר השירים. ואחר כך הלכו כולם אל ביתו של האר”י והקיפו את השולחן נושאים אגודות הדס בידיהם וקידמו פניהם של המלאכים המלווים את האדם בליל שבת ואמרו ברכות שלום עליכם. ואחר כך ישבו אל השולחן וזימרו אשת חיל ומשסיימו, הכריז האר“י כמנהג: “זו הסעודה של שדה התפוחים הקדושים,” והזמין את השכינה, זעיר אנפין ועתיקא קדישא, להשתתף עמם בסעודה. ואחר כך זימר לבדו את הפיוט לליל שבת שכתב הוא עצמו “אזמר בשבחין למיעל גו פתחין” ולאחריו אכלו סעודת הלילה בשמחה רבה. ובין הסועדים היה גם ישראל נג’ארה וביקשו האר”י לזמר מן השירים החדשים שכתב ופתח ישראל נג’ארה, ואז היה עדיין נער ועיניו עיני נער נלהבות, ושר על השכינה המתגעגעת לאהובה וקוראת לו להתעורר לגאולה:

ישנה בחיק תאווה, מתנומתך עורי

לבשי עוז אסירת תקווה, מעפר התנערי.


והחברים שרו עמו את הזמר בכליון נפש והאר“י עצם עיניו והיה בהתעלות גמורה ומשסיים נג’ארה את שירו אמר האר”י כי בזמן שהיה נג’ארה משורר ראה מלאכים לאלפים ורבבות עולים ויורדים בבית לשמוע אל הרינה, כי כל שיריו של נג’ארה הם ברוח הקודש. וגילה לנג’ארה שהוא ניצוץ של דוד המלך נעים זמירות, עליו השלום.

והתפלאו החברים, יודעים היו שנג’ארה הצעיר מתחבר עם הפוחחים והחרזנים הישמעאלים, אבל לא העזו לשאול את הרב מדוע מנה אותו בדרגה גבוהה כל כך. רק חיים ויטאל, שקינא בנג’ארה, אמר: “והלא יש בהם משירת העגבים ומשירת הערביים?” והזכיר כמה שורות משיריו:

לו אהיה יונק ואתה אומני

אינק שדי יופיך, צמאי אשברה.


ועוד:

לו אהיה אוהל ואתה שוכני

נתעלסה אהב, בגיל נתאזרה.


ואמר האר"י כי קשה להביא לאהבת הבורא שאין לו מראה ודמות הגוף ודרך הזיווג אליו היא לפעמים כאהבת אישה בשר ודם ואהבה זו מתעלה עד לאהבת הקדוש ברוך הוא, והסביר: יש דרך משירה גשמית אל אהבת ה'.

והוסיף: זו דרך להעלות הניצוצות הקדושים מסטרא אחרא לסטרא דקדושה, ואמר מדברי הרמ"ק, הוא רבי משה קורדוברו: “כל מציאות שנמצא בין זכר בין נקבה כולו מתייחס בסוד הזיווג העליון.”

שתק חיים ויטאל אבל שמר את הדברים בלבו ואת קנאתו בנג’ארה.


והאר"י היה שפל רוח ועניו ותבע מתלמידיו להתרחק מהגאווה ומהליצנות ומלשון הרע ואמר כי העצבות היא מידה מגונה ומונעת השגת רוח הקודש והחוכמה. וביותר הקפיד על עניין הכעס וגילה לתלמידיו שכל עברה ועברה פוגמת באבר אחד, אבל הכעס פוגם בנשמה כולה.

ועוד אמר, כי צריך כל אדם לקבל על עצמו כל יום לפני התפילה מצוות ואהבת לרעך כמוך ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו ועל־ידי זה תעלה תפילתו למעלה. וצריך כל אחד לאהוב את החברים בכל לבו ולכלול עצמו כאילו הוא אבר אחד מהחברים שלו. ואם יש בהם, בתלמידים החברים, אחד שהוא בצרה צריכים כולם לשתף עצמם בצערו.

והתקין האר“י לתלמידיו לאכול ביחד שלוש סעודות של שבת, והיו שרים את השיר שחיבר האר”י לכל סעודה של שבת, לשל ערב, ובוקר ולאחר מנחה, והשירים כתובים ארמית ויש בהם רזים עמוקים. והאר"י היה פותח בשיר וכל תלמידיו המסובים לשולחן מצטרפים אליו. ולפני כל שיר היו פותחים בפתיחה מיוחדת לאותו שיר, וזה לשונה של הפתיחה לסעודת הערב:

אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא חדוותא דמלכה קדישא, אתקינו סעודתא דמלכה. דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין. וזעיר אנפין ועתיקא קדישא אתין לסעדה בהדיה.


ופירושו: התקינו סעודת האמונה השלימה חדוות המלך הקדוש, התקינו סעודת המלך. זו היא סעודת שדה תפוחים קדושים, וקצר אפיים והעתיק הקדוש באים לסעוד אצלה.


ובאחד הבתים של השיר אף הטמיע נופם וקולם של עמקי צפת: “משח זיתא דכיא דטחנין ויחיא ונגדין בגוה בלחישין” – שמן זית שטוחנים ריחיים, ומושכים הנחלים בתוכה בלחישה.


והאר"י תיקן תיקונים רבים נוספים ואשרי מי שהיה בחבורתו. וכל החברים היו כאחים, בני אם ואב אחד, וכולם נותנים נפשם זה בשביל זה.

וחידשו החברים לפי הוראת האר"י תיקון חצות, וכל לילה סמוך לחצות היה אברהם הלוי ברוכים קם ממשכבו ויוצא וסובב בסמטאות, פנס בידו ובו נר להאיר את דרכו, והיה צועק בקול מר:

“קומו לכבוד השם יתברך שהשכינה היא בגלות ובית־מקדשנו היה לשרפת אש וישראל הם בצרות גדולות!”

והיה בא אל ביתם של החברים וקורא כל אחד מהם בשמו ולא זז מהחלון עד שראהו שהשכים ממיטתו והיה יוצא לבית שני, כדי לאסוף, כמו רועה, את הצאן.

והיו מתכנסים באחד מבתי־המדרשות והעיר צפת סגורה ומסוגרת ומכל הבתים עולה חושך וההרים מייבבים לחישות סוד ובני החבורה היו עורכים תיקון רחל על הגלות ותיקון לאה לקרב את הגאולה וקולם עולה וגובה. ותוך שעה קצרה היתה העיר מתמלאת קולות של משניות ושל זוהר ושל מדרשים ושל תהילים ושל דברי נביאים ושל פזמונים ובקשות ותחינות. והרבה מתיקות היתה באותם לילות.

אותו אברהם הלוי ברוכים לא היה חביב על בני העיר, בעיקר על הנשים. שכן כל יום שישי שתי שעות לפי עלות השחר היה יוצא לרחובות וקורא לנשים שיקומו ויכינו לשבת וילושו את העיסות כדי שיספיקו לאפות את החלות לפני השבת, והיה מתרה בהן: “אם אמצא תבשיל או מאפה על גבי האש סמוך לשבת, תדעו נאמנה שאקח הכול למען העניים.” והיו הנשים מפחדות ממנו הרבה.


ושמע האר"י ותורתו נתפרסמו בצפת ורבים ביקשו ללמוד אצלו ובהם גדולים וחשובים, והרחיקם. ולעתים היה דורש בבתי־כנסיות של צפת ומתכנס עם חכמיה הנודעים, כמו יוסף קארו, והיה מחליף איתם דברי הלכה. ולעיר המסוגרת בהרים ומוקפת עמקים ומעיינות שופעים בהם וציפורים מצייצות בהם והר מירון עומד עליהם, זו צפת שבה פרחה אז חוכמה רבה בנגלה ובנסתר, נתוסף באותן שנתיים־שלוש יהלום נוצץ בכתר השכינה הקדושה.

בה' בחודש אב שנת של“ב, קיץ 1572, כשלוש שנים לאחר בואו לצפת, נפטר האר”י במגפה, ויש אומרים כי בגלל תלמידיו, ובעיקר רבי חיים ויטאל, נאסף אל עולמו, כיוון שהרבו לבקש ממנו שיגלה להם תורה וסודות שאסורים היו בגילוי, וגילה.

ובשבת לאחר שנפטר נשא תלמידו שמואל אוזידה הספד לרב, ואפשר שנבחר הוא מכל התלמידים מאחר שהיה מן הצנועים ועושי צדקה בהסתר והרב, כפי המסופר, הכיר בו יום אחד דבר חסד שעשה וקם לכבודו לפני כל התלמידים והושיבו לימינו. והרב אוזידה אמר בהספדו, כי האר"י היו נובעים ממנו נחלי חוכמה משנה ותלמוד, ספרא וספרי, סודות התורה, חוכמות נפלאות. והסביר: זה החכם הכול היה גלוי לפניו, כי בכל חוכמה וחוכמה ששאלו ממנו השיב תשובות נכונות וישרות. והוסיף: ואנחנו היינו חושבים כי זה החכם יהיה חי וקיים עד ביאת משיחנו ויאריך ימים על היותו חסיד גדול אשר לא היה כמוהו – ולא זכינו.


תלמידיו, כחמדנים המבקשים לשמור את רכושם רק לעצמם, סירבו להפיץ את התורה שלמדו מרבם ושמרוה לעצמם. אבל שמועתה של תורת האר“י הגיעה עד מקומות רחוקים בדרכים רבות. ומה שנתגלה ממנה היה מושך ומרגש ואחד מעיר ושניים ממדינה קלטו ניצוצות של תורת האר”י והתלהבו, וחיפשו אחרי כתבים של הרב ואחרי אנשים שידעו את תורת האר“י וביקשו ללמוד מהם. אבל הנלהבים ביותר ידעו שרק בארץ־ישראל ובצפת, מקום מושבו של הרב, יוכלו למצוא כתבים של האר”י ולפגוש תלמידים ששמעו תורה מפיו.

ואחד מאלו היה שלמה שלומיל מיינשטרל, מתושבי מעהררין שחי בעיר דרזניץ. עד גיל עשרים ושתיים בשנת שנ“ו, היא 1596, עסק במסחר ואז פרש מעסקי העולם כדי לבקש את אלוהיו, והחל להתעסק בתורת הנסתר והתענה והסתגף כדי שיזכה להבין את עומקה של החוכמה, והשיג את הספר פרדס רימונים לרבי משה קורדוברו, ונפתחו לפניו שערים נוספים, אבל עדיין לא שבעה נפשו, עד שנתגלגל אליו ספר אחד וממנו נרמז לו על תורת האר”י ונדמה היה לו כי מאז רבי שמעון בן יוחאי לא נאמרו דברים שכאלה. ונתאווה תאווה אחת בלבד: לחיות בצפת, ושם, במקומו של האר"י, ללמוד את תורתו. והיה אז כבן עשרים־ושמונה והחליט לאזור חלציו כגיבור לרוץ אורח ולנסוע לארץ־ישראל. ובני משפחתו, אשתו וקרוביו, ניסו להניאו מהמסע הקשה ושאלוהו כיצד יפרנס את עצמו ואת אשתו בארץ הרחוקה והדלה, ושלמה שלומיל לא חזר בו ורעייתו סירבה לנסוע עמו. וכאשר ראתה שעומד הוא בעקשנותו, הודיעה: אינני נוסעת, ואם ייסע הוא, הריני תובעת גט.

ונתן שלמה שלומיל גט לאשתו ומכר את כל אשר לו, את בגדיו היפים ואת ספריו, והשאיר לגרושתו למזונותיה ולכתובת בתו, ונסע לארץ־ישראל. בחול המועד סוכות שנת שס“ג, בסתיו 1602 – שלושים שנה לאחר מותו של האר”י – הגיע לצפת ובידיו שלושה טאליר וחצי, כסף אוסטריה. בטאליר וחצי קנה ספר הזוהר, וישב בבית־מדרש ולמד בו, והסתפק במועט שבמועט להוצאותיו, ועבר על פני כל בתי חכמי צפת הזקנים והתחנן שילמדוהו מתורת האר"י או שישאילו לו ספרים ללמוד אותה, וסירבו. וכתב שלמה שלומיל לחברים שנשארו בעירו וסיפר:

וצרה גדולה מן הכול שחזרתי על כל חכמי צפת וביקשתי מהם שיכניסו אותי בזו החוכמה של האר“י ז”ל ושיטעימו אותי ממתיקותה ומדבשה או שישאילו לי הספרים לעיין בהם אני בעצמי, ואין אחד שרוצה להעמידני על שערי אורה כרצוני וכתאוות לבי, אלא לפרקים בעת רצון גילו לי דבר מעט כמציץ מן החרכים, באומרם שאלו הדברים אינם נאמרים אלא לאדם שהוא נאמן רוח ומוחזק בכשרות גדול לחזות בנועם ה', שהם רזים עליונים.


אבל לא איש כשלמה שלומיל יוותר. אם לא הצליח בדרך ישרה להגיע לסודות תורת האר“י, חיפש ומצא דרכים עוקפות. יום אחד שמע שיחת זקנים בבית־המדרש, שאמרו כי בידי ישראל צרוך, מהחכמים הוותיקים והחסידים בצפת ומתלמידי האר”י האמיתיים, יש כשש מאות דפים כתובים מתורת האר“י, שקנה אותם בסכום עצום, כמאתיים טאליר. ומאותה שעה לא נח ולא שקט שלמה שלומיל וחיפש את קרבתו של הרב צרוך והתפלל בבית־מדרש שלו ונודע לו כי לרב בת בוגרת והוא דואג לה שלא נישאה עד כה. ושלח שלמה שלומיל שליחים לרב וביקש להשתדך עם בתו. והסכים החכם, שכן שלמה שלומיל בעל צורה היה ותלמיד חכם היושב כל היום באוהלי תורה, ונערכה חתונה כדת וכדין והיו הכול מאושרים – הרב שבתו נישאה, הבת – שאספה איש, ושלמה שלומיל, שעכשיו היו בידיו כתבים של האר”י.

עיין בכתבים, אבל נתברר לו כי עמוקים הם מהבנתו והצטער צער רב, עד שנתגלה לו כי החכם מסעוד אזולאי, משיירי תלמידי האר“י, הוא סגינהור ואין מי שיקרא לפניו, והציע לבוא לביתו ולקרוא לפניו מן הכתבים שאין הוא יכול לקוראם בעצמו. והסכים החכם אזולאי וישב שלמה שלומיל אצלו שעות רבות כל יום וקרא מן הכתבים והרב אזולאי שמע והסביר מה ששמע ושלמה שלומיל למד והיה מאושר: הנה נתמלאו כל תאוותיו. וגם רכש כתבים נוספים שסיפרו ממעשי הקדוש והעתיקם, ושלח איגרות לרעיו במורביה ובפולין וסיפר גבורות האר”י. וחבריו העתיקו אותן ושלחו אותן לחבריהם והתפרסמו כדברי לוואי לספר אחד ואחר כך הופיעו בספרים לחוד בכל לשונות היהודים ונקראו שבחי האר“י ונוספו עליהם נפלאות ואגדות רבות אחרות שכינסו אחרים ונתפרסמו מעשי האר”י ברבים ואהבום מאוד.

ואני, חסיד שאינו ראוי, ליקטתי כאן כמה מנפלאות האר“י וחבריו, משל שלמה שלומיל ואחרים, כדי לאמת אותו סיפור־משל חכם האומר כי מי שלא היה בזמנם של אותם אנשים מופלאים ומי שלא יודע לכוון את הכיוונים שנתכוונו ומי שלא יכול להבין לעומק את סודותיהם, יחזור ויספר אותם, וגם בכך יהיה משום תיקון וקירוב הגאולה. והבאתי רק אפס קצהם של הסיפורים. ורבים הסיפורים על האר”י וראוי לכל אחד לקרוא וללמוד אותם במקומותיהם. ואתחיל.

יום אחד בערב שבת, יצא האר"י עם החברים לקבל שבת כמנהגו. ואמר לחברים: נלכה נא לירושלים ושם אני יודע היכן אפר פרה גנוז ונזה עלינו ונטהר עצמנו ונבנה בית־המקדש, כי רואה אני ששעה זו היא קץ אמיתי לגאולה.

ואמרו מקצת מהחברים, איך נלך לירושלים בשעה זאת והיא רחוקה?

וקצתם אמרו, הננו מוכנים לילך אבל קודם נודיע הדבר לנשותינו.

אז צעק הרב ובכה ואמר לחברים: איך הועיל קטרוג השטן לבטל גאולתן של ישראל! מעיד אני עלי שמים וארץ שמזמן רבי שמעון בר יוחאי עד היום לא היתה שעה הגונה לגאולה כשעה הזאת, ואילו הייתם מסכימים לילך עמי מיד לירושלים היה בית־המקדש נבנה ונידחי ישראל היו מתכנסים לירושלים. עכשיו, משהיססתם, עברה אותה שעה.

והצטערו החברים מאוד ואמרו, מיד נלך כפי שאמרת, ואמר להם: איחרתם המועד.


פעם אחת אמר לחברים: "דעו שבשעה זו אני שומע קול הכרוז עומד ומכריז ואומר שיהיה ארבה גדול בגבול צפת ויאכל כל עשב הארץ וכל פרי העץ ולא ישאיר שום מחיה. וכל זה הוא בגלל עני אחד, תלמיד־חכם ושמו יעקב אלטראץ שיושב ומתרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא אינו יכול להתאפק על שכניו הרעים שאינם משגיחים עליו לתת לו מחיה.

“לכן בני” – אמר האר"י – “למען ה‘, לכו קבצו ביניכם קצת מעות ושלחו לו, אולי ישוב ה’ מחרון אפו ויינחם על הרעה אשר חשב לעשות.”

מיד קיבצו כ"ח זהובים ושלח אותם הרב על־ידי אחד מן החברים ושמו יצחק הכוהן והוא רץ מהר לבית העני ומצאו עדיין בוכה. שאל אותו יצחק הכוהן: “למה אתה בוכה?”

אמר לו “איך לא אבכה על רוע מזלי כי לא די בעניותי, אלא שעתה גם נשברו חביות של חרס שהייתי ממלא אותן מים לכל השבוע ואין בידי לקנות אחרות. ולכן אני בוכה, שמפני מה אני בזה הדוחק? וכי רשע אני מכל בני אדם?”

נתן לו יצחק הכוהן את המעות ואמר לו שייזהר מכאן והלאה שלא יתרעם על מידותיו של הקדוש ברוך הוא. וקיבל עליו העני שלא יתרעם עוד, והתפלל לפני ה' שימחל להם.

אחר כך שב יצחק הכוהן אל הרב וסיפר לחברים על המאורע. אז אמר הרב לחברים:

“ברוכים תהיו שבשבילכם בטלה הגזרה.”

וחזר ללמוד.

ובעודו לומד נשאו עיניהם לשמים והנה ארבה חיל גדול וייראו מאוד החברים. אמר להם הרב: “אל תיראו שכבר מחל העני על עלבונו ובטלה הגזרה.”

וכך היה. שקם רוח סערה ונשא את הארבה לתוך הים ולא נשאר מהם אחד.

ומאותו יום היו אנשי צפת משגיחים על יעקב אלטראץ לספק לו כל צרכיו ברווח.


ופעם אחת ישב האר"י עם החברים ושאל: “הכרתם פלוני בן פלוני?”

אמרו לו: “הכרנוהו, והיה רשע גדול ומלשין.”

אמר להם: “מפני חטאו התגלגל בעכבר.”

וציווה האר"י ותיקנו תיבה שצדין בה עכברים והעמידוה במקום אחד ומיד נכנס לאותה תיבה עכבר ודיבר עמו הרב לעיני החברים ואמר לו:

“רשע! מה היית חושב כשהיית מלשין על עניי ישראל, שאין דין למעלה?”

השיב העכבר ואמר: “חטאתי אדוני, חמול עלי והתפלל אל ה' שיוציאני ממסגר זה ואכנס לגיהנום ושם אקבל עונשי.”

אמר לו הרב: “עדיין אינך ראוי להיכנס לגיהנום.”

וציווה הרב שיפתחו את התיבה ויצא אותו עכבר וחזר לחורו.


פעם אחת אירע שהלכו כמה בחורים לטייל בשדה וראו אצבע אחת יוצאת מהאדמה ואותם בחורים אמרו זה לזה דרך שחוק:

“מי בכם אשר ייתן באצבע זו טבעת קידושין?”

קפץ אחד מהם ונתן טבעת באותה אצבע ואמר “הרי את מקודשת לי”, וכשגמר את דבריו נעלמה האצבע. וייראו הבחורים מאוד ושבו העירה.

ברבות הימים נשכח הדבר מהם ואותו בחור נשא אישה וכשנכנס לחופה באה שדה כדמות אישה אשר לא היה כיופיה בעולם, וצעקה: “כך הוא דין תורה? מה מום מצא בי הבחור הזה שעזבני ונשא אחרת, והלא הוא קידשני ונתן לי טבעת זו לקידושין? לכן אם תדונו לי דין תורה מוטב ואם לאו, דעו לכם שאהרוג את שניהם!”

והאנשים שהיו שם ראו את הטבעת והכירוה, והלך הבחור אחרי השדה, ואבי הכלה לקח את בתו והוליכה לביתו ונהפכה שמחתם ליגון.

אחר כך באו האנשים לרב וסיפרו לו את המעשה. מיד ציווה הרב על השמש שיילך ויזמין את השדה ההיא ואת החתן לדין תורה. הלך השמש לבית ולא מצא איש ולא אישה. שאל לשכנים ולא ידעו אנה הלכו, והשמש לא הניח מקום שלא חיפש אחריהם ולא מצא. חזר ובא לפני הרב והגיד לו. אמר לו הרב: “שם בבית הם יושבים ונעלמו מעיניך מפני היראה, לכן חזור ועלה על הסולם וקרא, פלוני ופלונית, ראו שאני בשליחות הרב, ואם לא תרדו ותבואו עמי תהיו מוחרמים מפיו.”

וכך עשה השמש.

ויהי ככלותו לדבר והנה ירדה אותה אישה מהעלייה, כרוכה בסדיניה כמנהג צפת ושפחתה אחריה, והבחור אחריהם. ואמר להם השמש מה שציווה הרב, והלכו אחריו. ויהי כבואם לבית הרב לקח הרב את הבחור ושאל אותו: “חפץ אתה באישה זאת, הגד לי האמת, אל תכחד ממני ואל תירא כי אני אציל אותך ממנה.”

ואמר הבחור: “מי פתי יחפוץ כאישה שדה? אבל מה אעשה שרוע מזלי גרם לי? הלוואי שבאותו יום נשברה רגלי ולא יצאתי לשדה.”

אמר לו הרב: “אל תירא מפניה כי אני אפרישנה ממך.”

ואל השדה אמר: “מה לך עם הבחור הזה. לכי למקומך וקחי לך בעל, שד שכמותך.”

השיבה האישה ואמרה: “הלוא אשת איש אני!”

אמר לה הרב: “אותם קידושין, קידושי טעות היו.”

והשדה ענתה על כל דבר שאמר הרב, עד שגער בה בנזיפה: “אני אצווה שייתן לך גט, ואם תמאני לקבל, דעי לך שאחרים אותם ואת כל משפחתך שלא תהיה לכם תקומה!”

וכששמעה זאת השדה קיבלה הגט. והשביעה הרב שלא תבוא עוד לבית אותו בחור ולא תרע לו ולא לשום אדם ממשפחתו. וקיבלה עליה והלכה לה והבחור חזר ונשא את ארוסתו, ותהי לו לאישה.


פעם אחת נכנס הרב שמואל אוזידה לדבר עם הרב, ובאותם ימים היה עדיין רך בשנים. ויהי כראותו קם האר"י מלוא קומתו ואמר לו ברוך הבא, והושיבו לימינו. ואחרי שיצא אמר רבי חיים ויטאל: “אדוני, לא אוכל להתאפק מלשאול, למה זה האדון חרד כל החרדה הזאת מפני הבחור הזה, מה שלא עשית לפני כן אף פעם?”

אמר לו הרב: “בחייך, לא מפני הבחור הזה חרדתי, אלא מפני רבי פנחס בן יאיר שנכנס עמו. שביום זה נתעברה בו נשמתו של רבי פנחס מחמת מצווה שעשה.”

וכששמע זאת רבי חיים ויטאל רץ אחרי שמואל אוזידה והשיגו ואמר לו: “בחיי דמר, שתגיד לי מה מצווה עשית היום שהרב אמר עליך כי נכנסה בך נשמת רבי פנחס בן יאיר.”

אמר לו: "המצווה שעשיתי היא שקמתי היום בהשכמה לילך לבית־כנסת להיות מעשרה ראשונים כמנהגי. ובדרך עברתי על בית אחד, שמעתי קול בכיה בפנים ואמרתי, אסורה נא ואראה על מה הם בוכים.

“ונכנסתי וראיתי בני הבית והנה כולם ערומים מחמת שבאו עליהם גנבים בלילה וגנבו כל אשר להם והפשיטום ממלבושיהם. ונכמרו רחמי עליהם ופשטתי מלבושי מעלי והלבשתי את בעל־הבית וחזרתי לביתי ולבשתי בגדי שבת, והנך רואה בעינך בגדי שבת עלי.”

נשקו חיים ויטאל וסיפר המעשה לרב, ואמר לו האר"י: “בסיבת מצווה זו נתעברה נשמתו.”

וכאמור, בזכות מצווה זו, זכה ונבחר להספיד את הרב אחרי מותו.


יום אחד ישב האר"י ולמד עם תלמידיו. הגיעו לתוספתא אחת והרב סירב לפרשה. הפצירו בו החברים שיפרשה לפניהם ואמר להם: “אל תפצירו בי לפרש תוספתא זו, כי לא ניתנה לי רשות ואם אפרשנה, דעו לכם שתתחרטו חרטה גדולה.”

וכיוון שהשטן היה מקטרג ורוצה למנוע השפע מישראל, לא קיבלו החברים את דבריו והפצירו בו עוד ועוד ולא נתנו לרב רווחה עד שיפרשה, ושמע להם. וככלותו לפרשה אמר:

הנה כבר הזהרתי אתכם כמה פעמים שלא תפצירו בי לפרשה ולא שמעתם בקולי. ועתה דעו לכם שנגזרה עלי גזרה שאסתלק מהעולם בזאת השנה מפני שגיליתי סוד הנעלם. ומעיד אני עלי שמים וארץ שאיני דואג על הסתלקותי, אלא דואג אני איך אניח אתכם בלתי מתוקנים.


וכשמוע החברים דבר זה נבהלו מאוד וארכובותיהם נקשו דא לדא ובכו בכיה גדולה ואמרו: “מי ייתן מותנו קודם.”

אז אמר הרב לחברים, “חדלו לכם מן הבכיה, בואו נסגור עצמנו, ואפרש לכם איזה סודות קודם שאסתלק.” וקבע להם הסגר ותיקן חדרים בחצר לנשים ולטף, כל אישה ובניה בחדר אחד לעצמם. והחברים ישבו לפני הרב והוא דורש להם סודות עמוקים, וסמאל לא היה כוח בידו לעבור באותה חצר מפני להב האש העולה עד השמים. והיו דברי התורה כנתינתם מסיני.

אבל לבסוף ד' חודשים נפלה קטטה בין הנשים והן הגידו לבעליהן והתקוטטו גם החברים זה עם זה והרב עשה שלום ביניהם ואמר להם: “דעו לכם שכל זמן שאהבה ואחווה ביניכם אין שטן מקטרג יכול לעשות עמנו רעה.”

והנשים הסיתו שוב את בעליהן ונפלה קטטה בין החברים ביום שישי ונשמע קולם למרחוק. ולעת ערב יצא הרב עם החברים לקבל פני שבת כמנהגם כשהם הולכים מן העיר אל הר מירון, ובחזרתם ישב האר"י להתפלל תפילת ערבית בפנים זועפים. ולאחר גמר התפילה באו החברים ואמרו לרב: “רבנו, מפני מה התפללת ערבית בפנים זועפים, שאין זה ממנהגך?”

ואמר להם: “מפני שראיתי לסמאל בעת קבלת שבת ואמר פסוק זה, ‘וגם אתם גם מלככם תיספו.’ מכאן נראה שניתנה לו רשות לשלוט בי, וזה היה בשביל הקטטה שהיתה ביניכם.”

ואחרי ימים אחדים חלה הרב בחולי המגפה ונתבקש לישיבה של מעלה.


וכך נשארו החברים וכולנו בלתי־מתוקנים, וניסינו הרבה, מאז ועד היום, ולא עלתה בידינו, גם מפני שנאת החינם שבינינו וגם מפני סיבות אחרות, מהן גלויות ומהן שאין אנו יודעים.


מקורות: Major Trends in Jewish Mysticism – Gershom Scholem; שבתי צבי – גרשום שלום; ספר תולדות האר"י – מאיר בניהו; על עסקי מסחרו של האר“י – מאיר בניהו בספר הזיכרון להרב יצחק נסים, חלק רביעי; מחקרים בתולדות היהודים – דוד תמרי; דמותו של האר”י בהספד שהספידו ר' שמואל אוזידה – מ' פכטר בציון ל"ז (תשל"ב); פרקי יסוד בהבנת הקבלה – גרשום שלום; Sated in the Sixteenth Century Solomon Schechter in Studies in Judaism –; צופיך צפת – שניאור זלמן שזר, בתוך אורי דורות.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37180 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!