רקע
שלמה שבא
חזיונות ויטאל

כשנודע לרב יהושע בן נון כי חיים ויטאל נפל למשכב, הצטער. זה חמש־עשרה שנים שהוא ידיד לוויטאל ומקורב אליו. אבל עם הצער על מחלת ויטאל התעורר בו ניצוץ של שמחה – אפשר שסוף־סוף יזכה לקיים את חלומו.

חיים ויטאל היה התלמיד הקרוב ביותר לאר“י. היה לומד איתו ביחידות ורושם את דבריו בקפדנות. התלמידים קינאו בו, אבל נראה שהרב ראה בו את שומר המשמרת של תורתו. וחיים ויטאל התנשא על חבריו וראה עצמו כיורש האר”י ובעמקי לבו היה אומר כי האר“י לא בא לעולם אלא כדי להעביר אליו את תורתו, וראה עצמו בחלומותיו משיח בן יוסף המקדים את המשיח האחרון. ואני הקטן מתפלא כיצד זה האר”י שראה הכול מאז בריאת העולם ועד סופו, היאך לא השגיח ביצר הגאווה שבתלמידו.

כשמת האר“י בשנת של”ג היה חיים ויטאל היחידי שנשארו אצלו דברי הרב בכתב באריכות, ותלמידי האר“י חבריו היו מבקשים ממנו כי ייתן להם את הכתבים כדי שילמדו את תורת הרב. ובין החברים היו מתלמידי האר”י המובהקים והשפילו עצמם לפני ויטאל כדי שימסור להם את הצפון במגרותיו וחיים ויטאל דחה אותם. והחניפו לו והוא כעשיר הזורק מדי פעם ברום לבו פרוטה לעניים, גילה סוד אחד או רמז אחד והם ממהרים לקולטו ומבקשים עוד וחיים ויטאל מסרב. והיו כאנשים צמאים ההולכים במדבר ונפשם כלה למים ונדמה להם כי רואים הם מקור מים ונופלים לרגליו וכשמבקשים לרוות את צימאונם – והנה אין מים.

וחיים ויטאל אמר להם כי אין הוא יכול למסור את הכתבים עצמם לשום אדם, כיוון שלא ניתנה רשות לגלות בעולם הזה את האור הגדול, כי כבר נסתתמו מעיינות חוכמה, ושערי אורה, שהיו פתוחים זמן רב, ננעלו.

ואילו החברים דחקו על ויטאל ובשנת של“ה, שאמרו עליה כי בה יבוא משיח, התקבצו סביבו ואמרו כי הוא מונע את הגאולה והבטיח להם ללמדם מתורת הרב. אבל לפני כן החתים אותם על שטר התקשרות והחברים התחייבו שלא יגלו דבר ממה שימסור להם וגם לא יכבידו עליו לגלות יותר ממה שהוא סבור כי מותר להם לדעת. ויותר מכך, הם אף הבטיחו שלא לגלות מה ששמעו מהאר”י עצמו, שכן רק חיים ויטאל הוא המפרש את דברי הרב ואין לאיש זולתו רשות לעסוק בהם.

וכך נאמר בכתב ההתקשרות:

אנחנו החתומים מטה קיבלנו עלינו להיות בחברה אחת לעבוד השם יתברך ולעסוק בתורתו יומם ולילה ככל אשר יורנו מורנו הרב החכם השלם האלוהי חיים ויטאל נ“י. ונלמד עמו בחוכמת האמת ונהיה נאמני רוח ומכסים דבר מכל מה שאמר אלינו ולא נטריח עליו להפציר בו יותר מדי מהדברים שאינו רוצה לגלות לנו ולא נגלה לזולתנו שום סוד מכל מה שנשמע מפיו וגם לא מכל מה שלימד אותנו לשעבר ואפילו ממה שלימד אותנו בחיי מורנו הרב הגדול יצחק לוריא אשכנזי ז”ל בכל אותו הזמן. ואפילו מה ששמענו מפי מורנו הרב זיכרונו לברכה לא נוכל לגלותו בלי רשותו אחרי שלא היינו מבינים הדברים האלה אלא על ידו שהיה מחזירם לנו. וקבלה זו היא בשבועה חמורה בשם יתברך. והמשך קבלה זו היא מהיום ועד עשר שנים רצופין והיה זה ביום כ“ה למנחם השל”ה, פה צפת והכול שריר וקיים.


וחתומים על ההתחייבות: יהושע בן נון, יהוסף ארזין, יונתן סניגש, שמואל בי אוזידא, גדליהו הלוי, יצחק כץ, יעקב מסעוד, יהודה משעון, יעקב שניאור, יוסף באגולייאר, שם־טוב יוסף לאטין.

בין החותמים אין אנו מוצאים את יוסף אבן טבול המכונה יוסף המערבי, אף על פי שהיה מבחירי תלמידיו של האר“י והקרוב אליו ביותר לאחר חיים ויטאל, וגם הוא כתב את תורת הרב כפי ששמע. וחיים ויטאל כעס, כיוון שראה עצמו פוסק יחידי בתורת הרב, ואילו יוסף אבן טבול לא כפף קומתו לפניו וראה עצמו ראוי כמותו להעביר תורת הרב הכתובה אצלו, אמנם לא באריכות רבה כמו אצל חיים ויטאל, אלא בשלושים־ארבעים עמודים, אבל אצורה בהם תורת האר”י במיטבה. והוא לימדה ליחידי סגולה בצפת, ואלו הפיצוה גם בחוץ לארץ. יוסף אבן טבול לא היה איש ריב ומדון ולא התנגש בפומבי עם חיים ויטאל, שלא כיעקב אבולעפיה, שגם בחייו של האר“י וכל שכן לאחר מותו, הכריז בפומבי כי חיים ויטאל גאוותן ואיננו ראוי ללמד את תורת האר”י. וחיים ויטאל שמע את דבריו ונצר בקרבו כעס רב.

ומסר חיים ויטאל לחברים שחתמו על ההתקשרות כמה דברים מתורת הרב והם שמחו עליהם, וגם הוא בתחילה נהנה, שכן קיווה להיות כאר“י מורה לתלמידים המפיצים שמו וכבודו. אבל באופיו לא היה רב ומורה ואם קיווה לקרב, הרי בסופו של דבר ריחק את החברים, נראה היה לו כי אם מלמד הוא את סודות הרב מוציא הוא משלו ולא יהיו הדברים שלו יותר. והחברים – לבם יוצא אל התורה וזו מנועה מהם. וגבה הר ביניהם ולאחר כשנתיים נטשם ויטאל ויצא לירושלים, ומששאלוהו החברים מדוע הוא עוזב אותם אמר כי האר”י ציווה עליו לפני מותו שיעבור לירושלים כי שם מקום דירתו האמיתית ושם עיקר השגתו.

והרב ויטאל, שנולד שלושים וחמש שנים לפני כן בצפת, יצא עם משפחתו לעיר הקודש. ובספר החזיונות שכתב כשלושים שנה אחר כך, בהיותו בדמשק, תיאר מראה שביט מעל צפת לפני שעבר לירושלים:

שנת השל"ח. ראש חודש כסליו אחר שקיעת החמה נראה ברקיע לצד מערב, נוטה מעט לצד דרום, כוכב אחד גדול ובו זנב ארוך מאוד נוטה לצד מעלה. והיה נוטה קצת הזנב כלפי המזרח, והיה שוהה שם שיעור ג' שעות ממש. ואחר כך היה שוקע במערב אחורי ההר ההוא שבצפת, ונמשך זה יותר מחמישים לילות.


וחיים ויטאל הבין את האות וסיים: “ובט”ו בכסליו הלכתי לדור בירושלים."


אלמלא ציווי הרב ורימוזו של השביט, לא היה חיים ויטאל עוזב את צפת שבה נולד ובה עברו ילדותו ונעוריו ובה היה לאיש ולשם ירדה נשמתו כדי שתמלא ייעודה. ולימים כתב בספר חזיונותיו על חלום שחלם, כיצד ניסו מלאכי השמים לפתותו להישאר בעולם העליון:

חלמה רחל האשכנזית, שהיתה יושבת בצפת במרפסת עלייה שלה, אשר אני דרתי שם, ותרא אותי מעופף ויורד מן השמים. והייתי מספר לה גודל מעלתי אשר לי בשמים והמראות הגדולות שראיתי שם. וגם כי בהיותי שם נתנו לי מפתח אחד ויאמרו לי, לך לאוצר פלוני אשר כאן, אשר עדיין לא נפתח מיום שנברא העולם ופתח אותו בזה המפתח, כי אין רשות לשום אדם לפותחו, אלא אתה. והלכתי שם עם מלאך אחד ששלחו עמי שיראני מקום האוצר ההוא. ושם ראיתי חכם אחד גדול שנפטר זה ת"ק שנה ויאמר לי: הנני מייעץ אותך שלא תפתחהו עתה, פן יעכבו אותך פה ולא יתנוך לירד עוד לעולם השפל, ומרוב אהבתי אותך אני מייעץ אותך כן.


וסיים ויטאל: “ושמעתי עצתו וארד בעולם הזה.”

וכך לא הצליחו המלאכים במזימתם וחיים ויטאל ירד לארץ.


גדולים ונכבדים וחשובים היו הרבנים והחכמים אשר חיו בצפת, אבל כולם באו אל העיר בבגרותם, ורובם באו מארצות שגלו אליהן הם או אבותיהם מספרד, בימי הגירוש הגדול. ונתפרסמו רובם כבר במקומותיהם ובאו לצפת ובשיבתם עמם ותורתם איתם, ואילו הוא, חיים ויטאל קאלברז, שאביו בא מקלבריה שבדרום איטליה, מילדותו ראה רק את ההרים המקיפים את צפת. ובילדותו למד אצל הרב משה אלשיך, שדרושיו על התורה היו כאש המלהטת, והרב יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, אמר לו לרבי משה אלשיך בשם המגיד המלמדו סתרי תורה, שייזהר מאוד ללמד את ויטאל ככל יכולתו, כי ויטאל ימלא את מקומו שלו. דברים אלו, כמו רבים אחרים נמסרו על־ידי ויטאל בספר החזיונות שרשם לעצמו. ובספר זה הביא דברים רבים מפי רבנים וחכמים או מפי סתם אנשים ונשים שמסרו לו כי נאמרו להם הדברים בחלומותיהם, ועיקרם כי הוא, חיים ויטאל, מורם מעם, גלגול של תנאים, ויש שאמרו לו כי הוא משיח בן יוסף. והביא דברי אישה עושה בקסמים ובקיאה בטיפות שמן על פני המים, שניבאה: נבהלתי מאוד ממה שראיתי בשמן הזה כי עומד אתה למלוך על כל ישראל. וסיפר גם על חלום שחלם כשהיה בן תשע־עשרה, עוד לפני שנפגש עם האר"י, כיצד תהיה ביאת הגאולה:

בשנה ההיא חלמתי והנני ניצב על ראש ההר הגדול שלמערב צפת, בתחילת ההר באמצע שני ראשים הגדולים אשר לו, שהם על כפר מירון. ואשמע קול מבשר ואומר: הנה המשיח בא! והנה המשיח עומד לנגדי ויתקע בשופר, והיו מתקבצים אליו אלפים ורבבות מישראל. ויאמר לנו: בואו עמי, ותראו בנקמת חורבן בית המקדש. ונלך עמו. ויילחם שם ויך כלל הנוצרים אשר שם, וייכנס לבית־המקדש ויהרוג גם אותם שהיו בתוכו. ויצו לכל היהודים ויאמר להם: אחי, טהרו עצמכם ואת בית־מקדשנו מטומאת דם פגרי הערלים האלו וטומאת העבודות זרות אשר בתוכו. ונטהר ונבנה בית־המקדש על מכונו ונקרב קורבן התמיד על־ידי הכוהן הגדול.


אבל במקומות אחרים הביא מפי אחרים כי הוא עצמו עתיד לגאול את עם ישראל. ורשם חלום ששמע מפי אישה אחת: “בת יוסף ציאד חלמה שראתה אותי לבוש ירוק כעין כרפס ומצנפת כרפס על ראשי ואני יושב על הכיסא. והיו אומרים לה: הנה זה הוא מלך ישראל, וכשיעברו ג' שנים מהיום אז יהיה הוא מלך על כל ישראל.”

אותם ימים יכול איש צעיר בצפת ללמוד אצל הגדולים שבחכמי היהודים. וראה חיים ויטאל יום־יום גדולים שבחכמים, וכשהיה ילד היה הולך עם חבורות הצעירים, עוטי גלימות לבנות, שיצאו לשוח בין הרי צפת ועמקיה וליד פלגיה ומעיינותיה ושם נחה עליהם רוח גדולה, ושמע את דבריהם והיו מתוקים באוזניו. וכשהיה כבן עשרים ישב אצל הגדול שבחכמי תורת הנסתר, הרב משה קורדוברו, ולמד בספר הזוהר ובספרי סוד אחרים שמעטים ראום. וכשהיה בן עשרים וארבע נחה עליו רוח רעה ונטש במשך שנתיים וחצי את לימוד תורת הסוד ולמד אלכימיה וסבר כי יהפוך אבנים לזהב, והתעשת מהר מחלומות הזהב והכסף וחזר ללמוד בספרים הישנים. והיו בה בצפת באותם ימים אצל חכמים זקנים ובבתי־מדרשות כתבים רבים עתיקים, כמו הזוהר שנתגלה זה עתה מחדש, וספרי סוד אחרים מאז ראשוני הספרדים ועד לספרי האשכנזים והצרפתים. ולמד את הכתוב בהם וביקש לדעת עוד וידע כי לגדולות נועד והיה חולם חלומות רבים ובחלומותיו ראה עצמו כיוסף לובש כתונת פסים והוא גדול וחשוב מכל חכמי העיר והם שומעים תורתו בשקיקה.


וכשהיה כבן עשרים החלו להציע לחכם המבריק אם גם מוזר ומיוחד, שידוכים רבים והיה מתחבט מי המתאימה לו ומדי פעם היה שואל שאלת חלום אם האישה המוצעת אמנם מתאימה לו. ופעם הציעו לו אישה אחת והלך בחשאי אל מקום מגוריה והציץ מעבר לחומה לראותה ואביה של אותה נערה רצה מאוד שיישאה לאישה ופיתהו בפיתויים רבים. ונראתה אותה נערה לוויטאל ורצה לשאתה, ושאל שאלת חלום אם אמנם נועדה לו. וראה בחלומו בית גדול ובו שני פתחים ואבי הנערה בתוך הבית והוא מחוצה לו ולו שתי כנפים ככנפי הנשר הגדול.

אמר לו אבי הנערה: “היכנס לבית ותראה איך אוכל לתופסך.”

ואמר לו ויטאל: “וכי אינך יודע שמי, שהכול קוראים לי בעל הכנפיים, ואיך תוכל לתופסני?”

וחזר ואמר לו האב: “תיכנס ותראה אם אוכל.”

פרש ויטאל את כנפיו ועף בעד הדלת האחת של הבית ויצא בדלת השנייה ואחר כך היה פורח באוויר ככל רצונו. ואבי הנערה ניצב דומם כאבן ולא יכול לזוז ממקומו.

התעורר ויטאל וידע כי אישה זו לא נועדה לו.

וכשהיה בן עשרים ושלוש נראה לו כי מצא את האישה המתאימה – חנה היה שמה, בת צפת, ונתארסו ובימי אירוסיהם נפלה פעם קטטה ביניהם ושאל ויטאל שאלת חלום ונרמז לו כי אמנם חנה זו יועדה לו. ונישאו בשנת שכ“ו ובא אליה בליל החופה אבל היה חסר אונים ולא יכול לבוא אל אשתו וכך היה תשעה חודשים. והיה לו כמה פעמים קרי ולא ידע מדוע קרה לו מקרה רע זה. רק לאחר שבע שנים, משנתחבר להאר”י, גילה לו הרב הקדוש כי נענש כיוון שהיתה בו גאווה גדולה.

ובשנת שכ“ט, משהגיע האר”י לעיר, מיהר ויטאל והתחבר אליו. והאר“י, שידע כי הוא עצמו לא יזכה לכתוב תורתו ולהפיצה – ובעניין זה יש סוד גדול שאינני יודעו – הכיר מיד כי חיים ויטאל, הוא יהיה שליחו ומפיץ תורתו. ולימדו האר”י את סודותיו וחיים ויטאל רשם את דברי הרב בשקדנות. ופעם באו קרוביה של אישה שנכנס בה רוח אל האר“י וביקשו שיגרש את הרוח וסירב ושלח אותם לוויטאל, וחיים ויטאל דיבר עם הרוח דיבורים רבים והתברר לו כי זה עשרים וחמש שנים שהוא נע ונד בעולם ומלאכי חבלה הולכים אחריו ומענים אותו, וכל זה מפני שחטא באשת איש והעמיד ממזרים ונתגלגל בגלגולים רבים עד שנכנס באישה. וסירב לצאת מגופה עד שגזר עליו ויטאל בשם ובמלכות לצאת מגוף האישה דרך אצבע הקטנה ברגלה כדי שלא תינזק, ויצא הרוח כמצווה, וכל החברים ראו ותמהו. והם התפלאו גם מדוע מרחיק האר”י גדולים וחשובים שביקשו ללמוד תורה מפיו כמו האלשיך והבית־יוסף ומקרב את ויטאל שלא ניחן בכל הטבעים הטובים שבאדם.

וכאמור, לאחר שנפטר האר“י, נתקבל ויטאל בין החברים בצפת כיורש ומאושר מידי הרב להפיץ תורתו, ולא היתה להם גם ברירה, כאמור, כיוון שדברי הרב היו כתובים בכתבים הגנוזים עמו. ולא ארך חיבורם זמן רב ועבר חיים ויטאל לירושלים והיה שם ראש ישיבה, וכיבדוהו בירושלים, אבל כמו בצפת, גם כעסו עליו שהוא מתנשא על שום התורה שבידו. ובשנת שפ”ה חזר לצפת.


ובצפת חי הרב יהושע בן נון, אב בית־דין וראש ישיבה, והיה עשיר מופלג וחשק מאוד בתורת האר“י והיה ראשון החותמים על שטר ההתקשרות עם ויטאל בשנת של”ה. וכשחזר ויטאל לצפת התקרב אליו ונתן לו מתנות רבות ופינקו והתחנן לפניו שיגלה לו את רזי התורה, והיה נושק ידיו ורגליו והולך עמו לכל מקום. וכשירד ויטאל למצרים הלך עמו והתחנן לפניו שילמדו את חוכמת הרב ולא נענה לו. וכששאל אותו מדוע הוא מסרב לו, ענה ויטאל כי עדיין אין רשות נתונה מלמעלה לגלות את סתרי תורת הרב. ואז כאמור, נודע כי חלה חיים ויטאל והוא מוטל על ערש דווי וכשלא קם ממשכבו ימים רבים עשה יהושע בן נון בעורמה: אח היה לחיים ויטאל משה שמו והוא עני מרוד, והלך אליו יהושע בן נון ואמר לו כי אם יביא לו כתבים של האר"י הגנוזים אצל אחיו, ייתן לו חמישים זהובים, והוא סכום גדול מאוד. ונתפתה משה והביא כמה מאות עמודים מתורת הרב ליהושע בן נון, ושכר יהושע בן נון סופרים רבים והעתיקו את הכתבים ואז החזירם למשה וזה החזירם למקום המסתור ומיד אחר כך קם חיים ויטאל ממיטת חוליו.

ומאותו יום התפשטו כתבי האר“י בקרב יחידי סגולה בצפת ומהם התפשטה תורת האר”י בין רבים ולמדו תורת הצמצום ובריאת העולם והכלים שנשברו והגאולה כיצד תבוא לפי פירושיו וכוונותיו של האר"י.

ולא גילו החברים לחיים ויטאל כי הגיעו לידיהם חלק מכתבי האר“י שברשותו, אבל חיים ויטאל חש שנעשה מעשה אחרי גבו ונתגלו כמה מצפונותיו. וכתב בפתח כתבי היד: “וכל אשר תמצא כתוב באיזה קונטרסים על שמו ז”ל ויהי מנוגד למה שכתבתי בספר הזה, טעות גמור הוא, כי לא הבינו דבריו… ואל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי, זולתי במה שכתבנו לך בספר הזה.”

ואף כי החברים ניסו להעמיד פנים כבראשונה, הרי כבר לא היו הדברים כתמול שלשום וחיים ויטאל חש כי יחסם נצטנן כיוון שאין הם צריכים לו יותר, ושב לירושלים וישב שם כמה שנים ורוחו עכורה והוא מתכעס לעתים קרובות ורב עם אנשים והרחיק עד דמשק ושם נתקבל כרב לקהילת יוצאי סיציליה ושוב נתקבצה סביבו חבורה של צעירים שביקשו ללמוד אצלו סודות הקבלה ובהם יפת המזרחי, חיים בן אברהם הכוהן וחיים פזיארי. והיה מטריפם קצת מתורת האמת. ובדמשק נשא אישה שלישית, היא גאמילא והשתיים שלפניה היו חנה ואורא בואינה.

ובדמשק חי באותו זמן החכם יעקב אבולעפיה, שגם הוא היה מתלמידי האר“י, והיה מתגרה בחיים ויטאל ואומר שהוא מתנשא ועושה עצמו כתלמיד יחיד של האר”י ולא כך הוא, והיתה ביניהם יריבות רבה. ואבולעפיה הכריז בפומבי כי ויטאל איננו היחיד שקיבל תורה מהאר“י, והכעיסו הדברים את ויטאל והיה רב עם חיים אבולעפיה. ונתרחקו ממנו גם חכמי העיר ואמר כי אין הם ראויים לו ויבוא יום ויראו כולם גדולתו ויבואו להשתחוות לו כהאחים אל יוסף. ובשנת שס”ה חלה במחלה קשה וראייתו התקלקלה ורוחו נעשתה רעה יותר. ובשנת שס“ט החל להעלות בספר חלומות שראה הוא עצמו או שראו אחרים עליו ובפתח המחברת כתב: “אלו הדברים שאירעו לי מן היום שנולדתי והוא ראש חודש הש”ג.” וסיפר את קורות חייו מיום שנתבשר אביו, עוד בהיותו בחוץ לארץ, בקלבריה, על־ידי חכם גדול, כי הוא יעלה לארץ־ישראל ושם ייוולד לו בן שלא יהיה בדורו כמותו. ובמקום אחר מסר על פגישתו עם האר“י: “אלו הדברים שאמר לי מורי ז”ל הנוגעים לי ולשורש נשמתי,” ופירש:

ביום ראש חודש אדר השל"א אמר לי כי בהיותו במצרים התחיל להשיג השגתו ושם נאמר לו שיבוא לעיר צפת, כי שם הייתי אני חיים דר, כדי שילמדני, ואמר לי כי לא בא לדור בצפת אלא בעבורי ולא עוד אלא שעיקר ביאתו בגלגול הזה לא היה אלא בעבורי, להשלים אותי. גם אמר לי שהיתה נשמתי למעלה מכמה מלאכי רום, גדולה בתכלית המעלה.


איש קשה היה חיים ויטאל ואמר לבני דמשק דברים קשים והאשימם בחטאים שונים. ומנה חיים ויטאל בספר את שונאיו, והראשון שבהם הוא יעקב אבולעפיה וסיפר כי בשעה שהוא דורש לפני הקהל ואומר כי בחטאיהם מונעים הם את ביאת המשיח, מתלוצץ עליו אבולעפיה ואומר כי המשיח לא יבוא בדור זה. וכשהוא דורש בענייני סוד, חכם אבולעפיה מפריע לו לעיני כול ואומר: “מה אתה מדבר בעניינים עליונים, אמור לנו מה טעם של מצוות פסח ומדוע ניתנה תורה בשבועות ודרוש לנו בדיני ראש השנה.” וחיים ויטאל נפגע מאוד.

ואז קרה אותו מעשה ברוח שהתגלגל בדג, והיה הדבר בשנת שס"ט.

בערב שבת של כ"ט בתמוז החלה רוח רעה לבעת את בת רפאל עניו. נבהלו בני הבית והביאוה אל מגרש רוחות ולא הועיל לה. והחזירוה לבית והיתה מוטלת כפגר ופתאום שמע אביה קול מפיה והוא הרוח הנכנס בה, והאב שאל, מי אתה הרוח, וענה כי הוא חכם, יעקב פיסו שנפטר בירושלים לפני שלושים וחמש שנים, ואין הוא רוח רעה, אלא נשמה צדיקה ונתגלגל עתה בנערה לעשות תיקון כדי שימצא מנוחת עולם בגן עדן.

אותו רוח חסיד גדול היה בימי חייו ובמותו נשתכן בגן עדן, אבל על חטא קל שהיה צריך עדיין תיקון נשלח לעולם הזה לקבל עונשו בנהר אחד. ושם התגלגל בדג ותפסו דייג ומכר את הדג לרפאל עניו שרצה להכינו לשבת. וכשאכלה בתו את הראש, נכנס בה הרוח.

תבע הרוח מרפאל עניו כי יביאו אליו את הרב חיים ויטאל ותחילה סירבו להביאו וסירב הרוח לצאת מהנערה. וקראו לוויטאל והרוח אמר לו להזמין לפניו את חכמי הספרדים, זולתי ישראל נג’ארה. ואמר ויטאל כי אין שומעים לו. והרוח אמר לו כי נשלח לעולם לגלות לו רזי שמים שלא היו ידועים גם לרבו האר"י וגם כדי שישיב את העולם בתשובה והכול תלוי בו. וגילה הרוח לוויטאל כי בתו הקטנה, שמתה במגפה לפני זמן לא רב, נפטרה כיוון שלא רצה לקרוא את הקהל לתשובה. ואמר לו ויטאל כי בשעה שהוא מבקש להחזיר בתשובה את בני דמשק, יעקב אבולעפיה לועג ואומר כי שקר הוא דובר. ואמר לו הרוח כי עונשו של אבולעפיה יהיה גדול.

ובמוצאי שבת יצא הרוח מהנערה. והנערה הבריאה, אבל אמרה שלפעמים רואה היא מראות בהקיץ ובחלום על־ידי נשמות ומלאכים וגם הרוח הנזכר שב אליה ומגלה לה דברים שונים.

ומדי פעם גילתה הנערה לקרוביה כי הרוח נראה לה בחלום ותבע ממנה להזהיר את בני דמשק לחזור בתשובה, שאם לא כן – רעה תבוא עליהם. וסמוך לחודש אלול הזמין אביה רפאל עניו כמה חכמים מדמשק ובהם גם יעקב אבולעפיה וישבו על הגג, כנהוג בימים החמים, והנערה ציוותה להביא מראה ובמראה נתגלה המלאך צדקיאל עם ארבעה עדים. ואז בא הרוח והנערה התעלפה כדרך הנכפים. וציווה הרוח על יעקב אבולעפיה לצאת מהבית מאחר שהוא מתלוצץ תמיד בעניין ביאת המשיח ולועג על הרב ויטאל. ויצא אבולעפיה מהבית ועמד ליד החלון ושמע את דברי הרוח מבחוץ. וחיים ויטאל לא היה בין הקרואים, אבל סיפרו לו את כל הדברים שאמר הרוח ורשמם בספרו, וזה מה שאמר הרוח למתכנסים: “אוי לכם חכמי זה הזמן, שאינכם משיבים את העם בתשובה!” והוסיף: “והנה בחכמי מצרים שבעיר ראיתי שערורייה, כי אין בהם חוכמה כלל ומחריבים הארץ בעיוות הדין. ואנשי מצרים יש להם עבדים משרתים וכשהאנשים יוצאים מבתיהם העבדים שוכבים עם נשיהם.”


ועוד עוון מצא הרוח בבני דמשק: הם טומנים תבשיליהם בתנור ביום שבת עצמו!


והרוח חזר והכריז: “אוי לכם חכמי הדור שאתם גאוותנים ואינכם משגיחים על כבוד הקדוש ברוך הוא להחזיר את העם בתשובה וגורמים רעה גדולה בעולם.”

יעקב אבולעפיה, שעמד מעבר לחלון ושמע את הנאמר, החל לבכות והרוח התפייס והתיר לו להיכנס לבית. ואז שב הרוח ומנה שורה ארוכה של חטאים נוראים המצויים בדמשק, שאיש לא העז להודיע עליהם בפומבי, והכריז עליהם הרוח. וחיים ויטאל, כאמור, רשמם אחר כך בספר. וכך הודיע הרוח:

הנה אתם יושבי דמשק אין לכם חלק לעולם הבא, חס ושלום, לכמה סיבות: אתם משביעים את בני דמשק כמה ממון יש לכל אחד לדבר המסים, והם נשבעים לשקר, ואתם יודעים שהם נשבעים לשקר.


ואחר כך מנה חטאי מוסר חמורים שבקהל דמשק, נשים וגברים, ופתח בנשים ותיאר את בגדיהן החשופים ואת הבשמים הרבים שהן משתמשות בהם כדי להחטיא את הרבים ואמר:

נשותיכם הולכות חצופות בלבושים ותכשיטים של גנאי כמו הפינגאניש אשר בראשיהן, ודדיהן מגולים וממלאים חיקיהן להראות ששדיהן גדולים ולובשות בגדים כמו ליזאריש ונוקאביש, דקים, כדי להראות גופן, ומשימות כשכשיש ומיני בשמים וריחניים לגרות יצר הרע באנשים, והולכות בשווקים וברחובות להראות העמים את יופיין.


ואחר כך מנה הרוח את חטאי הגברים שבדמשק, ואמר כי ארבעים ושמונה בני אדם מן העיר שוכבים עם גויות ונשים נשואות ועוסקים במשכב זכר, וקרא הרוח את שמות כולם, אבל אלו שסיפרו את המעשה לחיים ויטאל, מסרו לו רק שמות חלקם וחיים ויטאל רשם בספר:

על אלו בלבד סיפרו לי. אליהו חפץ ובני גנדור ובן קוריידי ואברהם מוציירי – שוכבים עם גויות, ובת קומיירי המשומדת מזנה עם יהושע קוריש והרבה אנשים אחרים, ור' יעקב מונידס רובע את נתן כולייף, ועתה נתן לו בתו ועדיין מזנה איתו. ויעקב אוזידא, גיסו של אבולעפיה, עשה עברה עם פלונית, ונסים מנשה אין לו חלק לעולם הבא ואין לו בשמים שום מליץ טוב, ורפאל כוליף ומיכאל בנו עוברים עברות עם נשים ישראליות וגויות. והנה ליל שבת שעבר שכב תלמיד חכם עם גויה אחת בגובאר.


גובאר הוא כפר סמוך לדמשק ושם בית־כנסת עתיק וספר תורה ישן והולכים לשם בני דמשק כדי להתפלל. ואותו חכם הלך לשם לכאורה לשם שמים ונאף עם בעלת הבית ששהה אצלה, גויה. וחיים ויטאל מגלה כי בדקו מי הוא אותו תלמיד חכם והסתבר שהיה זה אברהם, בנו של הרב משה גלאנטי, ראש ישיבה בצפת. וחיים ויטאל מוסיף ומודיע כי באותה מיטה שבה זנה אברהם עם הגויה ישנה גם אשתו.

למה הגענו?

ולא פסקו עוונות בדמשק, וחיים ויטאל הודיע עליהם בלי משוא פנים: אשת מאיר פרץ ובתה זונות גמורות, מחטיאות הרבים, ור' דוד גאויזון חטא הרבה, כי הניח בדמשק את אשתו הצנועה ונשא במצרים אישה זונה ובעוונותיו מתו אשתו וכלתו.

ועוד אמר הרוח כמצוטט אצל ויטאל: הרבה משכב זכר יש במדינה זו, גם הרבה עינוי הדין ועיוות הדין.

ושאל הרב יעקב אבולעפיה: “ומניין אני יודע שכל מה שאמרת אמת?”

והשיב לו: “והרי בנך הביא גויה אחת לבית בחג השבועות שעבר ושכב עמה.”

ולא האמין אבולעפיה: “אפשר שבני יחטא בעברה חמורה שכזו?”

והרוח ענה לו: “מעשה אבות ירשו בנים!” וגילה, להנאת חיים ויטאל: “וכי אתה לא עשית בבחרותך דברים שאינם טובים?”

אמר לו הרב אבולעפיה: “אם כך, אגלה לצפת.”

וענה לו הרוח: “החרבת את דמשק ועכשיו תלך להחריב גם את צפת? תקן תחילה חורבן דמשק ואחר כך תלך למקום שתרצה!”

ואמר אבולעפיה: “אמתין עד חודש אלול שהוא זמן תשובה.”

והרוח ציווה עליו לענות נפשו ולהרבות בסליחות ובבכייה, שאם לא כן יבואו על יושבי דמשק גזרות קשות. ועל הקהל כולו ציווה: “הזהרו שר' ישראל נג’ארה לא ייכנס עמכם בשום תענית, ודבר זה אני גוזר עליכם בחרם ובנידוי.”

ואחרי שהסתלק הרוח – סיפר ויטאל – גזר הרב אבולעפיה חרם כלבו, והוא חרם קשה מאוד, על כל מי ששמעו את דבר הרוח, שלא יגלו דבר ממה ששמעו, מחמת כבוד האנשים שהזכיר הרוח. ולא חששו לחרם ונתגלו הדברים, ואז החרים החכם אבולעפיה את הרוח בקהל גדול על שהוציא דיבה על אנשים צדיקים. ולאחר שהכריז על החרם שלחה אליו בת רפאל עניו בשם הרוח לאמור, כי הוא, הרוח, עומד בכל יום בישיבה של מעלה ומחרים את חכם אבולעפיה וכל המסכים עמו במה שעשה.

ובספר החזיונות הביא ויטאל גם דברים שאמר הרוח על ישראל נג’ארה, גדול הפייטנים באותו דור, גם הוא מאלו שחיים ויטאל לא אהב. נג’ארה היה משורר כמשוררים מדורי דורות, דלפונים ונוודים העוברים ממקום למקום ושותים לעתים יותר מהמקובל, ועם זאת היה למדן ופירסם גם ספרי הלכה וספרי דרוש, והאר"י, שהכירו בנעוריו, אמר עליו, כי יש בו גלגול מדוד המלך נעים הזמירות, וחיים ויטאל שמע, וקינא, קינא הרבה.

כל הפונדקים בין דמשק וצפת ידעוהו. שם היה נג’ארה יושב עם הפייטנים והחרזנים הערבים ושותה עמם יין – גם הם לא שמרו על כל חוקות דתם – ומזמר איתם שירים ישמעאלים וטורקים, מסלסל בקולו ולוגם מהיין הטוב ומחבק לעתים אישה בזרועותיו וכותב שירי געגועים לשכינה ומספר על ייסורי החושק, הוא עם ישראל, וגעגועיו לתשוקתו – השכינה. וכשהתלוננו עליו החברים לפני האר"י אמר, כי דרך הסיטרא אחרא מגיעים אל סיטרא דקדושא.

יורשם של משוררי ספרד היה ומוסיף משלו. דבק באלוהיו ונפשו יוצאת אליו בהתקדשות ובהזדככות. והיתה בשיריו ובפזמוניו הכתובים לפי מיטב התנועות והקצבים והחרוזים חושניות רבה, אהבה למלך עליון ולאישה הנכספת ומרוב התעלות והתקדשות והתמזגות אין אתה יודע לפעמים אם נאמרו השירים מאהבה לשמים או לבת אדם. ולפעמים השירים הם גם אהבת שמים וגם תאוות אישה. ולעתים אינך יודע אם אמר נג’ארה בשירו אהבה לאלוהים וזכר את האישה שהיה עמה, או אמר אהבה לאישה וזכר את אלוהים שדבק בו, ולעתים השירים הם אהבה לשמים ולאישה ולישראל וגעגועים לגאולה גם יחד:

ילין נא בין שדי, דוד אשכול כופר

שם אתן את דודי אל צבי בן עופר.


ועוד:

שאלתי נא לכם הולכי נתיבות

הראיתם דוד חשקי חמדת לבבות

אמרו לו כי אני חולת אהבות

מתי מני ישקיט אשי להבות

בשוב עמי אל תוך נחלת צבי.


ועוד שר:

ישנה בחיק תאווה מתנומתך עורי

לבשי עוז אסירת תקווה, מעפר התנערי

רעיה השמיעיני קולך ובשפתי חן שוררי

חיכך מה מתוק מדבש וחשקך עז מארי.

שמתיך כחותם על לבי לנצח לא אשכחך

אטמון אהבתך בחובי אשאף לנוגה זרחך

טעמתי מתק שפתך ותהי כדבש לחיך

בואי נא חסי בצלי, וגורי תוך חדרי.


וסוף דבר:

למען ציון לא אחשה עד בתוכה אל תתנשא, בצר אפך ייחר,

פתאום תבוא אל מלוני ותופיע אור פדיוני כעפעפי שחר, כעפעפי שחר.


וחיים ויטאל קינא בנג’ארה. קינא בו שלא יכול היה להיות כמותו, שכן הוא עצמו היה קנאי וכעסן ונוקם ונוטר ושתלטן. ואילו נג’ארה זה, כזמיר, כפי שכינוהו, היום הוא כאן ומחר בכל מקום אחר, ולא אכפת לו שררה וכבוד, אלא השיר עצמו. הוא, ויטאל, כל חייו קיים המצוות כולן קלות כחמורות והתענה והתייסר והקדיש עצמו לתפילה ולעבודה, ונג’ארה קל דעת ודש בעקביו מנהג ודין, ואף על פי כן, האר"י אהבו ואהב לשמוע שיריו. וקינא בו ויטאל שיכול הוא לכתוב שירים שכאלו, שלעתים יש בהם מה שהוא משיג רק ביגיעה רבה בתפילות ובכוונות ובתעניות.

נג’ארה ישב גם הוא באותו זמן בדמשק והתפרנס כסופר הקהל, כותב את מכתבי הבקשה של הקהילה ודורש לעתים בשבתות ולעתים גם כותב כתובות ומציירן וכותב גטין. ולא הספיקה הכנסתו לפרנסה והיה גם עוסק במסחר ואף על פי כן נשאר בעוניו ומדי פעם היה צריך למכור מחפצי ביתו. גם כאן, בדמשק, לא שררה אהבה רבה בינו לבין בן עירו ויטאל. ובספר חזיונותיו בא ויטאל חשבון גם עם נג’ארה, גם הוא מפי הרוח שנכנס בבת רפאל עניו. זה שימש אותו הרבה. וכך הוא אומר בשם הרוח:

אמת הוא שהפזמונים שחיבר ר' ישראל נג’ארה הם בעצמם טובים, אבל אסור מי שידבר עמו ומי שיוציא מפיו הפזמונים שחיבר, כי תמיד פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור. והנה ביום פלוני, שהיה בין המצרים, קבע סעודתו בשעה פלונית בבית יעקב מונידאש והניח כובעו בקרקע וזימר שירות בקול רם ואכל בשר ושתה יין וגם נשתכר.


באותם ימים היתה מגפה בדמשק וחיים ויטאל טען ללא היסוס מפי הרוח:

גם עתה בהיותו בורח מפני המגפה, עשה משכב זכר מרוב שכרותו. וביום שבת עשה שתי עברות – האחת שהתקוטט עם אשתו וגירשה מביתו והבי"ת כי אחר כך נכנסה גויה אחת בביתו ושכב עמה. לכן אסור ליהנות לו ואסור לתת לו לכתוב כתובה או גט. גם בנו הקטן בעל הגויה, והוא רשע גמור, יישחקו עצמותיו. אבל בנו הגדול אינו חוטא.


ערך חיים ויטאל את חשבונותיו עם יעקב אבולעפיה שכפר בחוכמתו ועם ישראל נג’ארה שכתב שירים מופלאים, ולא שכח לבוא חשבון עם מי שהיה תלמיד חשוב לפני האר"י וסירב לקבל מרותו – הוא יוסף אבן טבול המוגרבי.

ובאחד מחלומותיו נראה לו רבו בנגלה משה אלשיך, ששאל אותו מהו מקור השמועה שעל ידו תבוא הגאולה. ואמר לו ויטאל, כי זה ימים התחיל להשיג רוח הקודש ובני אדם רואים שהוא מתבודד ומשיג מראות בהקיץ ועל כן אומרים שעל ידו תבוא הגאולה.

ובאותו חלום סיפר לו הרב אלשיך כי יוסף אבן טבול המערבי לקח לאישה את בתו של הרב יום טוב צהלון ולא הצליח לבוא עליה כדרך כל הארץ וכל העם מרננים עליו.

ושאל חיים ויטאל: “אם אבן טבול חכם כמו שהוא חושב והשיג את רוח הקודש, למה אין הוא מרפא את עצמו מזאת הרעה הגדולה?”

וכך, באותו ספר נקמות, נפרע חיים ויטאל מעוד אויב, אבן טבול, תלמיד האר“י שלא נכנע לוויטאל והפיץ תורת האר”י כפי שהוא שמע אותה. וטוען כי אבן טבול איננו ממלא את חובתו לאשתו ועל כן אין רוח הקודש שורה עליו.

סיים חיים ויטאל לנקום בכל אויביו ורשם חטאיהם בספר והמשיך וערך מלחמות ומריבות והיה לו רוגז עם העולם ונפטר בשנת ש“פ. וספר החזיונות היה גנוז ולא בא בדפוס עד שלוש מאות וחמישים שנה אחרי מותו. וישראל נג’ארה חי חמש שנים אחריו. והושרו שיריו ממרוקו במערב ועד הודו במזרח וספריו היו רבי־מכר. ספר שיריו הראשון יצא לאור בצפת, בדפוס הראשון בארץ, בשנת שמ”ז, וכמה שנים אחר כך יצא הספר בקושטא ובסלוניקי ובשנת שנ"ט יצאה מהדורה מורחבת בוונציה. והיו אוהבים רבים לשירתו והיו מזמרים את שיריו לפי מנגינות השירים הטורקיים והערביים שהזכירם בתחילת שיריו, ושימחו את לב השרים והשומעים, עד היום. אבל כדין החיים היו לו גם מתנגדים ומקנאים רבים, כמו חיים ויטאל וכמו מנחם די־לונזאנו מירושלים, שגם הוא עצמו כתב שירים. ומנחם די־לונזאנו טען כי שיריו של נג’ארה, אף על פי שכאילו הם מכוונים לקדוש ברוך הוא מזכירים “דברי הנואף והנואפת”. וגם ביקש להוכיח כי נג’ארה שוגה שגיאות בעברית, מחליף זכר בנקבה, וגם איננו משגיח במשקלי השירים. ואף על פי כן שמע מנחם די־לונזאנו צעירים וזקנים רבים בירושלים מזמרים את שירי נג’ארה, ולא את שיריו שלו. והמשיך ורטן, אבל כך הוא דרך המשוררים מעולם.

וכאן סיימנו סיפור קנאה וסיפור תורה כיצד נפוצה למרות רצון המחזיק בה, וסיפור בני אדם שכל אחד עשוי בטבע אחר ומה עשה להם טבעם.


מקורות: ספר החזיונות – מהדורת א“ז אשכלי; ספר תולדות האר"י – מאיר בניהו; שטר ההתקשרות של תלמידי האר”י – ג' שלום בתרביץ ת“ש; האר”י והרח"ו כמשיח בן יוסף – ד' תמר במחקרים בתולדות היהודים בארץ־ישראל ובאיטליה; חלום, חזון ומציאות בספר החזיונות לר' חיים ויטאל – מיכל אורון, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל י‘; רבי ישראל נג’ארה – מאיר בניהו באסופות ד’; ר' ישראל נג’ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד – יוסף יהלום בפעמים 13.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!