רקע
שלמה שבא
זכורים לטוב

נניח שכך זה קרה. היה זה בשנת 350 לספירה לערך. ערב אחד התכנסו סוורוס, יוליוס, אבדימוס, מקסימוס, זואילוס, קלינקוס, סיורטאזיס ופרופוטורוס, אזרחים נכבדים של העיר טבריה, גבאים ופרנסים מסורים. אל תיבהלו משמותיהם היווניים. גם שמות ארמיים, רומיים ואפילו מצריים היו אז בנמצא בארץ־ישראל, חלקם תרגומים של שמות עבריים (יוליוס דרך משל, איננו אלא הלל ומקסימוס הוא גדליהו) והשאר נהגו כמנהג הזמן והמקום.

אולי היה זה בימי מלכותו בת השנתיים של הקיסר יוליאנוס המכונה הכופר, אשר ניסה להפוך לשעה קלה את מירוצו של גלגל ההיסטוריה ועודד את העדות הלא־נוצריות בממלכה הרומאית לנהוג בדרכן; ואולי היתה זו שנה אחרת באותן חמש מאות וחמישים שנים שלאחר החורבן, כאשר בגליל היתה עדיין קהילה יהודים גדולה. ואף על פי שהרומאים היו מושליה של הארץ, הם חיו כמימים ימימה, עסקו במלאכותיהם, היו להם מוסדות משלהם ונשיאים שלהם. הם דנו את דיניהם בבתי־דין שלהם, כיבדו את חכמיהם ואת רבניהם, דיברו בשפתם, ארמית ועברית, ילדיהם למדו בבתי־ספר משלהם, כתבו ספרים ופיוטים ואגדות ומדרשים, סחרו ועסקו באומנויות, למדו תורה בבתי־מדרשות, התפלפלו והתווכחו ועיבדו את אדמתם. ירוק היה הגליל כמאז ומעולם ובין עמק לעמק ובין הר להר עמדו עיירות וכפרים וערים יהודיות, ואם תרצו, שם, בין ים לים, השתרעה מעין ממלכה יהודית עצמאית. רומא היתה רחוקה.

באותם ימים שגשגו עסקיהם של תושבי טבריה, בירת הישות היהודית, ובכינוס נכבדי העיר שאנו מספרים עליו, נמשך הדיון שעות ארוכות. לעתים הרימו כמה פרנסים את קולם והיו שניסו להתגבר עליהם ואחרים ביקשו לפייס ביניהם. בשעה מאוחרת הגיעו לידי הסכמה – להקים בית־כנסת חדש בדרומה של העיר, גדול ומפואר, כיאה לטבריה, העיר הראשה.

סוורוס היה ראש העוסקים בעניין. הולכי רכיל בעיר אמרו שמתאמץ הוא לבנות בית־תפילה מפואר כיוון שהוא רוצה להתהדר לפני יהודי טבריה, שהיו מתלחשים מאחורי גבו ומזכירים שהוא נינם של עבדים שהתגיירו, מבית הנשיא רבי יהודה. ומשקרב הכינוס אל קצו קם סוורוס והכריז:

“יהיה זה בית־כנסת שהכול ידברו בו!”

קמו דוברים נוספים ואמרו: “כמו בית־הכנסת של כפר־נחום או כורזים או ארבל או מירון שבלב ההרים,” ואילו סוורוס הכריז: “לא ולא! בית־כנסת שלא היה כמותו!”

וכדי לסבר את אוזני השומעים ציין כי הנוצרים מקימים כנסיות מפוארות השובות את הלב, והצעירים עלולים להתרחק מן האמונה היהודית, ועל כן, יש להקים בית־כנסת מהודר ומעוטר בעיטורים ובציורים של הטובים שבאמנים ורצפתו עשויה פסיפס. יהיה זה בית־כנסת ראשון בארץ ובו פסיפסים מצוירים, ומרבית הנוכחים לא ראו רצפות פסיפס מימיהם.

שעת לילה מאוחרת היתה והמשרתים הוסיפו שמן לנרות. וסוורוס, שלרגלי מסחרו היה נוסע לארצות קרובות ורחוקות והיה ברומא ובקפדוקיה ובסוריה וראה נפלאות מצרים, סיפר לשומעיו על נפלאות הבתים הנודעים לתהילה של אנטיוכיה ואלכסנדריה, על אמניהן הגדולים ועל יצירותיהם, ועל רצפות הפסיפס המרהיבות שיצרו בבתי מושלים ונכבדים ובבתי ציבור ובמקומות תפילה, המרחיבים דעתם של יושבי המקום ושמם נודע לתהילה מקצה העולם ועד קצהו. והסכימו הנאספים כי סוורוס יביא אמן מאנטיוכיה, שהתפרסמה בעושי הפסיפס שלה, והוא יעטר את רצפת בית־הכנסת. אלא שאחד מן המתכנסים – ואפשר שהיה זה יוליוס הפרנס הראשי – העלה את האיסור “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”. והדגיש לפני שומעיו, כי טבריה אינה ככל הערים, שהרי בה יושב הסנהדרין ובה חיים החכמים והאמוראים הנודעים, ואין הם, פרנסי העיר, יכולים לעשות בניגוד לדעתם של חכמים. ונשתררה דממה, שכן בני טבריה גאים היו בחכמי עירם, גם אם לא תמיד שמעו לקולם, אבל ידעו כי שמה של העיר יצא בכל הארץ בזכותם. ואז קם פרנס אחר ואמר כי היה נוכח עם רב אבונא, מן החכמים הנודעים, בשעה שהניחו פסיפס בבי־כנסת אחד, ורב אבונא לא מחה בידי העושים.

והיו מסתפקים בדברים אלו אלמלא קם אחד המתוועדים והזכיר את רבי יוחנן הקנאי ששלח את תלמידו בר דרוסיי לנתץ את הצלמים שהעמידו במרחץ בטבריה. והסביר מישהו אחר למקשן, כי רבי יוחנן עשה זאת, כיוון שבאותם ימים, היה זה לפני כמה עשרות שנים, נהגו להקטיר לפני הצלמים.

ואחד הנאספים, שלפני שפנה לעסוק במסחר ישב לפני חכמים ולמד תורה, ציין כי אותו רבי יוחנן לא הגיב בזמנו כאשר ציירו על כותלי בית־כנסת. ואם מותר לצייר על כותלי בית־כנסת, אין מקום לאסור על עשיית פסיפסים.

ותמו כל הקושיות וסוורוס קיבל על עצמו לחפש אמן בעל שיעור קומה שייצור פסיפס בבית־הכנסת שיהיה ראוי לעירם הגדולה והמשגשגת, שבה מרחצאות מים חמים שאליהם באים מן הארץ ומארצות סמוכות כדי להתרפא מחוליים וממיחושים והיא מרכז של מסחר ומלאכה ובה יושב הסנהדרין ויכוון שירושלים חרבה, הרי היא העיר הראשה בארץ.

התפזרו הנאספים שבעי רצון. נראה היה להם שקיבלו החלטה שתוסיף כבוד לעירם. בימים הבאים אספו כסף בין עשירי העיר ואיש לא קפץ ידו לפני המתרימים. ומי שיכול הוסיף ואין משגיחים במי שתרומתו מעטה, כל מתת נתקבלה בברכה וסוורוס הוסיף על כולם. והתחילו בבניין הבית, ובאביב, כשיצא סוורוס בענייני מסחרו לאסיה הקטנה, עבר באנטיוכיה וחקר מיהו הטוב באמני הפסיפס בעיר והבטיח לו תשלום נאה והביאו עמו לטבריה. וכבר היה סתיו בשובו ובית־הכנסת על חצרו ואולמיו הנוספים עמד על עומדו וגומחתו פונה דרומה, כפי הדין, לעבר ירושלים. והאמן שכר לו עוזרים וצייר ציורים והחל בעבודת הפסיפס, המורכב מאלפי אבני קטנות וצבעוניות והן יוצרות שטיח רצפה גדול. וביקשו ממנו שיעשה ציור המזלות וציירו לו דמות האותיות העבריות שיכתוב והן מרכיבות את שמות המזלות ורשמו לו את דמות ארון הקודש ודמות המנורה, השופר והמחתה של בית־המקדש בשעה שעמד על מכונו, כפי שקיבלו מאבותיהם, ואבותיהם – מאבותיהם.

הסתגרו האמן ועוזריו בבית החדש ובעבודת נמלים התקינו את רבבות האבנים הקטנות. בני הקהילה עקבו בסקרנות רבה אחרי הרצפה הקמה לעיניהם כחגיגה וכל צבעי הקשת שלאחר הגשם בה וציוריה מפוארים. וכשסיים האמן מלאכתו כתב בפסיפס, כתובת הקדשה ביוונית לפי הוראות הפרנסים: “סוורוס, תלמידם של הנשיאים המזהירים שלנו, עשה את המקום הזה. ברכה ותהילה לו. אמן. ברכה ותהילה ליוליוס, הפרנס של המקום.” הנשיאים המזהירים – הם הסנהדרין.

וכתב האמן גם פסוקים לכבודם של שאר הנדבנים הנכבדים ואילו לכבודו של פרופוטורוס, שנידב סכום כסף הגון, כתב בכתובת לחוד: “ייזכר לטוב פרופוטורוס, אחד מהזקנים, שעשה את הסטיו של המקום הזה. ברכה ותהילה לו. אמן.” ולפי בקשת הפרנסים סיים את הכתובת בברכה בעברית – “שלום.” ועד היום היא עומדת.

ואותו יום של חנוכת הבית היה חג לכל קהילת טבריה. כל העושים במלאכה והשותפים לה נתכנסו במקום ועמם עם רב, ובין האורחים הכבודים היו זקני הסנהדרין וחכמיה, שהיו הולכים בין ציורי האנשים העירומים וציור אל השמש היווני שבמרכז גלגל המזלות ומתעלמים ממראה עיניהם, אבל מתפעלים ממראה שופרות בית־המקדש והמנורות והמחתות והיו ספק נהנים ספק נאנחים ואומרים: “מנהג הזמן הוא.” וכשעברו ליד מזל דלי חייכו: אותו אמן נוכרי מאנטיוכיה, שלא ידע עברית, בילבל את היוצרות וכתב דלי בכתב הפוך – ילד.

ואשרי עין ראתה כל אלה. ואם לא היה כך – היה משהו דומה.


קטע מפסיפס בציפורי (2).jpg

קטע מפסיפס בציפורי


רצפות הפסיפס עיטרו את מבני הציבור, את בתי־הכנסת, את המנזרים והכנסיות, את בתי המושלים ובעלי־ההון בכל רחבי הארץ בשלל ציורים וגוונים. הפסיפסים תיארו את קודשי היהדות, את נסי הנצרות, את חיות הנילוס וצמחיו ואליליו ושומריו וגאות מימיו. הם הציגו את אגדות יוון ואת אליה וגיבוריה ונשותיה בשמחתם ובהוללותם. בראש הגבעה של ציפורי המתנשאת בים גבעות ירוק, בביתו של המושל, סביב פסיפס הרצפה המשתרע מקיר אל קיר ומתאר את דיוניסוס מחולל בתאווה עם הרקלס ועם חבריו ונשותיהם השיכורים, נתכנסו מושל העיר ופקידיה ועשיריה הרומאים ובהם גם כמה מעשירי היהודים המעורים בחיי הרומאים. והם והנשים אשר איתם שותים לשוכרה ומחוללים ומתהוללים, ולמטה משם, בבית־המדרש הגדול, ישבו רבי יהודה וחבריו ודנו בהלכות ובחוקים והעלו דברי קודמיהם והכרעותיהם, שכן מלאכה גדולה עמדה לפניהם – להעלות על הכתב את ספר החוקים והדינים המקובלים עד עכשיו בעל פה. ולמטה משם, ליד רחוב העסקים המקומר, בבית־המרזח, השתעשעו בני המקום, יהודים ולא יהודים, על הרצפה המעוטרת במראות הנילוס הרחוק, המלהיב את הדמיון והעין בחיות ובצמחים שלגדותיו; ובליל קולותיהם של מתהוללי דיוניסוס ושל עורכי המשנה ושל שותי השיכר בבית־המרזח, עלה בליל הגליל הבשום, ורוח קלה ליטפה את הגבעות ואת עצי הזית והבוסתנים שבחביוני העמקים, והכוכבים שילחו את אורם על אדמת האלוהים אותו לילה ובלילות רבים אחרים.


לא היתה זו מלאכה מיוחדת לארץ. בכל הארצות הסובבות את הים התיכון יצרו רצפות פסיפס, יהודים ובני עכו"ם ובני האמונה החדשה, הנוצרית, שעד עתה לחמו על נפשם, ועתה עלה קונסטנטינוס למלוך בעיר שתישא את שמו ופתח לפניהם שערי שלטון והם אגרו כוח ושררה ועושר והעמידו מנזרים וכנסיות ועיטרו אותם במעשי אמנות ובפסיפסים מהודרים.

והיהודים לא פיגרו אחרי הרומאים והנוצרים ועיטרו אף הם את בתי־הכנסת בציורי קיר ובתבליטים ובפסיפסים, ובהם מראות קודש – ארון בית־המקדש וכליו והמנורה ושופרות ולולבים, בצד סיפורי מקרא – עקדת יצחק ודוד המלך מנגן בעוגבו ודניאל בגוב האריות, ועיטורי פרחים וצמחים ושיחים ולמרבה הפלא, הם עיצבו בפסיפסים של בתי־הכנסת גם את גלגלי המזל של עובדי־הכוכבים – והם היחידים שעשו זאת בארץ – ואת דמות אל השמש, הליוס, הרכב השמיימי המוביל את השמש בשמים מקצה אל קצה. ואפשר שעשו כל אלו וחכמים לא מיחו בידם, כיוון שתש כוחם של האלילים הקדמונים ואין בהם סכנה לאמונה האמיתית וכל עיקרם לשעשע וליהנות את העין.

והם הוסיפו לפסיפסים כתובות בעברית, בארמית וביוונית. וכתובות אלו, שלוחות מדורות רחוקים, חרותות עד היום על שרידי בתי־הכנסת ועל הפסיפסים. מעוטות מילים, מפרסמות שמות של אלמונים, הן מצהירות: חיינו. היינו. אנו כתובים באבן ובפסיפס. אינכם יודעים עלינו דבר, אתם שתחיו בארץ הזו, אבל שמנו כתוב בה, משוקע תחת רבדים של חול ועיי חורבות ותלים, ואנו מודיעים – הננו. עשינו צדקה, עשינו למען הציבור, עשינו גם לעצמנו. הרוח ההולכת מאז ומעולם בגליל וביהודה ובשפלה מחקה את שמנו ואת זִכרנו מעל פני האדמה, ובכל זאת, מעשינו כתובים וחרותים באבן.

וכך נכתב על משקוף שער בית־הכנסת שהיה בברעם: “יהי שלום במקום הזה ובכל מקומות ישראל. יוסה הלוי בן לוי עשה המשקוף הזה. תבוא ברכה במעשיו. שלום.”


היו שתהו על בני קציון שהקדישו את בית־הכנסת שלהם לכבודם של קיסרים רומאים, וזה מקרה יחיד בארץ. וכל מי שהזדמן לאותו יישוב קטן בגליל העליון, תהה למראה הכתובת החרותה על לוח אבן בבית־הכנסת ומשבחת את השליטים הזרים, אבל בני קציון אנשי שלום היו ונתנו כבוד לשליטיהם, אפילו הם קיסרים רומאים. ועוד – כך היו מסבירים לאורחים המעטים שנזדמנו ליישובם – הם הקדישו את הבית לקיסרים הסוורים הידועים באהדתם ליהודים. והיו מי שהתעקשו ולא קיבלו תשובה זו ובאו לביתו של רבי יוחנן דקציון, תלמיד חכם שדבריו מובאים בתלמוד הירושלמי ועליו גאוות בני היישוב, וענה מה שענה. ונראה שגם הוא לא ראה פסול בכתובת ההקדשה לשליטים הרומאים, שוחרי טוב ליהודים.

בימים שבהם קם בית־הכנסת – בשנת 197 למניינם – עדיין לא יצרו פסיפסים במקומות תפילה יהודיים. קנאים וקפדנים היו באותו זמן ואסרו ציור דמויות בבתי־הכנסת, שהם מקדש מעט, קל וחומר ציור מזלות ואלים יוונים. הכתובת נחרתה על לוח בבית־הכנסת שכולו אבן ועיטוריו תבליטים של צמחים וכלי מקדש, והיא מוקדשת לקיסר לוקיוס ספטימוס סוורוס ולשני בניו, קרקלה וגטה, שהיו שותפים לשלטון:

למען ישועת אדונינו השליטים הקיסרים – לוקיוס ספטימוס סוורוס החסיד פרטינקס אוגוסטוס [המתעקש והנערץ] ומרקוס אורליוס אנטונינוס – המכונה קרקלה – ולוקיוס גטה, בניו, על סמך נדר היהודים.


והוסיפו בני היישוב ליד הכתובת זר פרחים קטן חרות באבן ובו כתבו: “ויוליה דומנה אוגוסטה”, היא רעיית הקיסר ואם הבנים, וגם היה ראויה לישועה לדעת בני קציון.


ובכפר דבוריה בגולן: “זה בית מדרשו של אליעזר הקפר.”

שלום לך אליעזר הקפר, חכת פסימיסט, אתה שאמרת: “על כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון.”

ועוד אמרת: “הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.”

והכול כתוב בספר החכם פרקי אבות. ושמו של אותו רב שדבריו מופיעים במסכת אבות ובספרים אחרים הנה הוא חרות לנגד עינינו על המשקוף העומד על הרי הגולן, מתנשא על ארץ רבתי כשלט פרסומת המכריז: “היילודים – למות, והמתים – להחיות, והחיים – לידון.” דברי אליעזר הקפר.


ובחמת־טבריה: “יהיה שלום על כל מי שעושה צדקה במקום הקדוש הזה ושעתיד לעשות צדקה. תהי לו הברכה. אמן אמן סלה ולי אמן.”


מעבר לכנרת, בחמת־גדר, מתפרשת עיר המרחצאות בבקעת נהר הירמוך, ואליה באים רבים מן הארץ ומן הארצות הסמוכות להירפא מחולייהם במימי המרפא הזורמים ביישוב הנצלה בחום השמש, מְגדל תמרים ודומה לנווה במדבר. ביום שישי ממהרים המתרחצים לסיים את הרחצה בבריכות ואת ההתפלשות בבוץ המרפא, ומשקרב הלילה הם עוטים בגדי חג ובאים לתפילה בבית־הכנסת הנאה שבמקום ומתפעלים שוב ושוב מהפסיפס שבו וקוראים לאור הנרות המרהיבים בשלהבתם את הכתובות של רצפת הפסיפס המשבחות את התורמים למעשה הפסיפס, תושבי עיר המרפא ונדבנים מערים אחרות, חולים שבאו מרחוק לטבול במימי המרחצאות, ומן הכתובות יכולים הם לדעת גם כמה תרם כל אחד ואחד:

וזכור לטוב רב תנחום הלוי בן חלפה שנתן טרימיסיס אחד. וזכור לטוב ילדו של סיסיפוס איש ציפורי ואדון פטריק, איש כפר עקביה, ויוסף בן דוסתי שמכפר נחום, שנתנו שלושתם שלוש גרמין… וזכור לטוב יודן הארדי מאמאוס שנתן שלושה גרמין. וזכורים לטוב הארבליים שנתנו את מחירם. מלך העולם יתן את ברכתו במעשיהם. אמן אמן סלה.


ורשימת תורמים נוספת:

וזכור לטוב אדון ליאונטיס וגברת קלניק שנתן לכבוד בית הכנסת. וזכורה לטוב אישה אחת צדקת שנתנה דינר אחד לכבוד בית הכנסת. מלך העולם יתן את ברכתו במעשיה. וזכורים לטוב אנשי עיר שנתנו טרימיסיס אחד.


וגם אנו משבחים אותה אישה צדקת שנתנה סכום נאה לבניין בית־הכנסת ותבעה לא לפרסם את שמה.

ועוד כתובת:

וזכור לטוב אדון הופליס וגברת פרוטון, ואדון סלוסטיס חתנו, וקומס פרורוס בנו, ואדון פוטיס חתנו ואדון חנינה בנו, הם ובניהם, שצדקותיהם תמידיות בכל מקום, שנתנו כאן חמישה דינרים של זהב. מלך העולם יתן את ברכתו במעשיהם. אמן אמן סלה.


ואמנם ראויים נכבדים אלו, משפחה אחת, לברכה מיוחדת, תרומתם – חמישה דינרים זהב – היא הסכום הגבוה ביותר שנתרם, עד כמה שאנחנו יודעים, לבית־כנסת כלשהו. ואולי אין להתפלא על תרומתם הגדולה, שכן אדון פרורוס המנוי בכתובת הוא בעל תואר קומס, הניתן לפקידי שלטון גבוהים.

והמתרפאים שבאו מקרוב ומרחוק משבחים את התורמים הנכבדים שהקימו בית־כנסת נאה כזה ומהללים אותו בהתרוממות הנפש.


בחוסיפה, היא עוספיה שעל הכרמל, נתגלתה בתוך זר פרחים הכתובת העברית: “שלום על ישראל” והיא כתובת החוזרת בבתי־כנסת רבים. ועוד נאמר שם: “וברוכים כל בני הכפר הגדולים והקטנים שפסקו ונתנו את פסקתם. תהא להם הברכה וכל אחד זכור לטוב.”


היתה שנת יבול טובה בבית־אלפא ובני הכפר השמחים נידבו חלק מיבול אדמתם לעיטורו של בית־הכנסת, שבו גם גלגל מזלות מרהיב: “הפסיפס הזה נקבע בשנת ה… למלכותו של יוסטינוס המלך בדמי המכירה של החיטים מאה סאים… שתרמו בני הכפר.”

אמנם השנה המדויקת נמחקה מהכתובת, אבל המלך הוא כנראה יוסטינוס הראשון, שמלך ברומא בשנים 518–527.

הכתובת היוונית של בית־הכנסת מוסרת לנו גם מי היו האומנים שעשו את הפסיפס: “זכורים לטוב האומנים שעשו את המלאכה מריאנוס וחנינא בנו.”

השניים סיימו את מלאכתם ויצאו לבית־שאן הסמוכה. השומרונים הדרים בעיר התקנאו באחיהם היהודים וביקשו משני האומנים לעשות את רצפת בית־הכנסת שלהם, והשאירו גם שם את שמותיהם חרותים בפסיפס, חברים של אגודת האמנים הארצישראלית לדורותיהם.

וכמה מלאכות של יהודי בית־שאן, נתגלו גם הן בכתובות ההקדשה: “יוסה הפונדקאי הגדול וילדיו עשו את הפסיפס של המקום הזה.”

ומקצוע לא שגרתי: “אדוני” – מבקשת הכתובת – “עזור לליאונטיוס עושה הכלובים.”

ואני רואה לנגד עיני את בית־שאן, סקיתופוליס בפי יושביה היוונים והרומאים, עיר גדולה לאלוהים ולאדם, שברחוב העמודים הגדול שלה, בין החנויות של היוונים והיהודים ודוכני הסוחרים שבאו מארצות קרובות ורחוקות המקימים רעש רב בבליל לשונות, מצוי גם פונדקו של יוסה הגדול, וליאונטיוס נכנס לשם לעת לילה, אחרי שסיים את עבודתו בבית מלאכתו – כלובים לחיות הניצודות בגאון הירדן ובהר הגלבוע, והוא מזמין כוס שיכר להשיב את נפשו ומחליף דברים עם יוסה הפונדקאי ושניהם משתבחים בפסיפסים שבבתי־הכנסת שלהם. וליונטיוס, שידו פתוחה, כפי שאנו למדים מכתובת נוספת ברצפת הפסיפס (“ייזכר לטוב ולברכה האדון ליאונטיוס עושה הכלובים אשר למען ישועתו ולמען ישועת אחיו יונתן עשה את הפסיפס על חשבונו הפרטי.”) הזמין את כל באי הפונדק לשתות עמו על חשבונו. לילה יפה היה. אולי היה זה לאחר אחת ההצגות התאטרון הפתוח אל השמים שבלב הבקעה, שם הופיעה הלהקה של העיר ואולי להקה אורחת מאחד הכרכים הגדולים של הקיסרות הרומאית. היתה זו סיבה טובה לחגיגה ולשתייה.


ואפשר שבאי אותו לילה בפונדק של יוסה הגדול היו בני אחת משתי הסיעות – הכחולים או הירוקים – כסיעות שהיו מצויות בערי הקיסרות הרומאים כולה, אוהדות קנאיות של קבוצות הירוקים או הכחולים שהתחרו במירוצי כרכרות. נוהרים האוהדים באלפיהם להיפודרומים לעקוב אחר התחרויות ומעודדים בשאגות ובצעקות ובאיומים את בחיריהם, וחוגגים לאחר התחרויות בהילולות ובמריבות המגיעות כדי שפיכות דמים, או שמשתוללים בשיכרונם ברחובות ושומרי נפשם נסגרים אז בבתיהם.


גם בבית שאן היו שתי סיעות מתחרות, ובאותו יום נערכה תחרות מרכבות בין הירוקים והכחולים, והאוהדים, כדין האוהדים בכל רחבי הממלכה, עודדו כל אחד את רוכבי קבוצתו הנערצים בצעקות שהגיעו עד ערי העמק הסמוך ויישוביו, ולעגו לאוהדי הקבוצה האחרת ולמרבה המזל לא הגיעו הדברים לידי התכתשויות והרוגים. ובין הרוכבים גם יהודים, ואז מתחלקים האוהדים לפי אמונתם, הנוצרים שבעיר תומכים ברַכַּב הנוצרי והיהודים ועמם על־פי רוב גם השומרונים הרבים שבבית־שאן – ביהודי. והעוינות בין הצדדים הופכת למריבה קשה וכבר כמה וכמה פעמים התנפלו היהודים והשומרונים על הנוצרים לאחר תחרות של מרוצי כרכרות, ולהפך, ונגמר הדבר בשפיכות דמים גדולה ורחובות העיר נראו כשדה מערכה. ובאותו יום נערכה בעיר תחרות וקבוצתם של באי פונדקו של יוסה הגדול ניצחה, וכאמור, לא נהפכה התחרות למריבה, אבל האוהדים הצוהלים נתכנסו לחגוג את ניצחונם אצל יוסה. וליאונטיוס, גם הוא מאוהדי הקבוצה המנצחת, הזמין את באי הפונדק לשתייה על חשבונו, כשם שהקים את בית־הכנסת על חשבונו.

ואולי באותו לילה בא אדון ליאונטיוס לפונדק עם רעייתו לאחר שביקרו בהצגת תאטרון של טרגדיה או קומדיה שכתב אחד המחברים היוונים הנודעים. שכן ליאונטיוס איש העולם הגדול היה וגם יהודי נאמן. שתי הכתובות הקשורות בשמו מצויות בתוך פסיפס מרהיב בבית־הכנסת שכנראה הקים בביתו, ובפסיפס – ציור לפי הומרוס: אודיסאוס כבול אל תורן ספינה. ובחלק אחר של הפסיפס ספינה שטה בים סוער ומלחה מכוון רומח אל מפלצת המזנקת אליו. ליד הספינה סירנה מנגנת בחליל ופלג גופה העליון עירום וחלקה התחתון כשל עוף. איש רחב אופקים היה ליאונטיוס ועולמו הכיל את תורת היהודים ותרבות יוון וגם תרבות מצרים, מולדתו. בחלקו האחר של הפסיפס מופיע אל הנילוס, מחזיק בידו עוף טבלן, רוכב על תנין ומעל לעוף כתוב שמה של אלכסנדריה. ונראה שליאונטיוס בא מעיר הנמל המצרית בראשית המאה החמישית, אולי עם גירוש היהודים מהעיר בשנת 414, עת נשרף בית־הכנסת שבאלכסנדריה, והחל לעשות כלובים לחיות שניצודו, כפי שעשה גם באלכסנדריה. ובעמק בית־שאן ועל גדות הירדן שצמחייתו סבוכה מצויות חיות רבות ורבים הציידים, וליאונטיוס פתח בית־מלאכה ובנה כלובים והעסיק עובדים רבים והתעשר והקים בית נאה לעצמו ובית־כנסת סמוך לו ועדיין התגעגע לנילוס וציווה לצייר בפסיפס את מראהו. ואם אמנם בית־כנסת היה זה, הרי אין לו אח ורע בעיטוריו ואני משער שמתפללי אותו מקום התקשו להתרכז בתפילה ונתנו דעתם על העיטורים המפתיעים וסיפורם.


ובכתובת שנתגלתה בבית־כנסת אחר בבית־שאן נאמר: “תרומה של אלה אשר אדוני יודע את שמותיהם, הוא עצמו ישמור עליהם.”

אשריהם הצנועים, הם ירשו ארץ ואלוהים אביהם.


ואם אנו עוסקים במקצועות של הארץ, אל נשכח על־יד הפונדקאי ועושה הכלובים את אברהם עושה השיש מטבריה, שקטע מלוח שנתגלה שם מכריז: “יהי חסד האל עם אברהם עושה השיש.” בעל מלאכה היה וחי מיגיע כפיו, אבל כשנבנה בית־הכנסת (איננו יודעים בדיוק את מקומו), תרם אף הוא, ובעין יפה. ועמו נמנה את האחים מנחם וישוע בני ישי, סוחרי עצים מעזה, שתרמו את הפסיפס לבית־הכנסת שעמד על חוף הים במאיומס־ניאפוליס, היא עיר הנמל של עזה, והכריזו בכתובת שהם עושים זאת “לאות תודה למקום הקדוש ביותר.” בין יהודי העיר היו יורדי ים ואחרים שמלאכתם בנמל והקימו בית־כנסת סמוך למקום עבודתם. כפי הנאמר בכתובת ההקדשה, נחנך בית־הכנסת בחודש לואוס, המקביל לחודש תמוז או יולי־אוגוסט, שנת 569 לפי מניין העיר עזה, היא שנת 508 לספירה הרגילה. באותו פסיפס שובץ דוד המלך במתכונת קיסר ביזנטי, מנגן בנבל. אפשר שהאחים בני ישי שתרמו את הפסיפס ביקשו לשבץ את דמותו של המלך שגם אביו שמו היה ישי, כשם אביהם. אם תרמו פסיפס שלם משמע עשירים היו אותם סוחרי עצים שהביאו את סחורתם מארצות רחוקות. שנה טובה היתה אותה שנה לעסקים.


והנה קיסריה, הכרך הגדול, עיר הנמל ההומייה, עיר השלטון הרומאית ששמעה יצא בכל רחבי הים התיכון, ובה מקדשי עכו"ם וכנסיות נוצרים ובתי־כנסת והיפודרום ואמפיתאטרון ואיצטדיון וקרקס וגימנסיונים ובתי־מרחץ ופונדקים המאכסנים סוחרים מכל קצווי תבל, ואמת־המים ומחסני נמלים, ובימה עוגנות ספינות הבאות מנמלים קרובים ורחוקים ושווקיה הומים לשונות רבות, עיר סוחרת עולם, שיושביה יוונים ויהודים ושומרונים ופקידי שלטון רומאים ואנשי צבא ומפקדיהם. ויהודיה מעורים בחייה, אבל חיים גם את חייהם שלהם ורבנים נודעים בה וחכמים היושבים בבתי־מדרשות ומשננים את תלמודה של קיסרין, וקהילה העובדת את אלוהיה בבתי־כנסיות רבים ושרידי מקצתם נתגלו וכתובותיהם: “ברילוס ראש בית כנסת ואפוטרופוס בן יוסטוס, עשה רצפת פסיפס של הטרקלין מכספו שלו.” ועמוס בן גבריאל עשה, בבית־כנסת אחר, את הסטיו בחצי עיגול, ותיאודורוס בן אולימפוס תרם למען ישועת בתו מטרונה, ויוליוס נדר נדר – כל אלו שרידים כל אחד מבית־כנסת אחר – ועל כולם, כתובת זועקת ומפייסת:

“אדוני עוזר. תרומת העם בימי מרותה.”

מי היה אותו מרותה שהכול בקיסריה ידעו עליו ודי היה לכתוב את שמו? ודאי אדם נעלה. עוד שם שנבלע בתהום השכחה של הזמן.


בסוף מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, נורה פגז טורקי מעבר הירדן ופגע בעמדה אנגלית מצפון לעיר יריחו וחשף את רצפת בית־הכנסת של נערן ובכתובות רשימת התורמים, שמות עבריים, ארמיים ויווניים, מעין ספר־הטלפונים של העיירה.

אני אוהב את רשימת הזכורים לטוב הללו. המשנה והתלמוד והמדרשים שמרו את שמותיהם של חכמי הארץ ורבניה הגדולים, השזורים בספרינו עד היום ומשוננים בפינו. כתובות נערן, ככתובות אחרות ברצפות בתי־הכנסת, מבשרות שלום מבני הארץ, אנשים בשר ודם, כפריים ועובדי אדמה וסוחרים וקצבים ופונדקאים ובעלי אחוזות, טובים ורעים ובינוניים, שבשעת חג, כשנבנה בית־כנסת לקהילה, נתרחב לבם ופתחו כיסם ותרמו בעין יפה לבית שהוא כבוד לכולם, ושמחו בשעה שראו את שמם חרות בפסיפס, זיכרון לדורות. הנה הם בני נערן שתרמו לבניין בית־הכנסת ביישובם:

זכור לטוב פנחס הכהן בן יוסטה שנתן מחיר הפסיפס משלו ואת הכיור.

זכורה לטוב רבקה אשת פנחס.

זכורה לטוב חליפו בת רבי ספרה שהתנדבה למקום הקדוש הזה אמן.

דניאל שלום.

זכור לטוב שמואל.

זכור לטוב בינימין בן יוסה הפרנס.

זכור לטוב מריתא בן כרוספדה שהביאו חלקם למקום הקדוש הזה.


וכתובת נוספת כוללת את כל התורמים שלא הוזכרו בשמם: “זכורים לטוב כל מי שתורם ונותן את שייתן במקום הקדוש הזה בין זהב בין כסף בין כל דבר שהוא אמן חלקם במקום הקדוש הזה.”


אנשים צנועים חיו בבקעת הירדן. בבית־כנסת של יריחו כתובה ברכה בארמית לכל התורמים, גם הם בלא הזכרת שמם, אבל צוין, כי מי שיודע הכול, הוא האוצר את זכרם:

זכורים לטוב, יהי זכרונם לטוב כל הקהל הקדוש והגדולים והקטנים שעזר להם מלך העולם ועשו את הפסיפס. היודע שמותיהם ושל בניהם ושל אנשי בתיהם יכתוב אותם בספר החיים עם כל הצדיקים. חברים לכל ישראל שלום אמן.


אף על פי שעין־גדי שלחוף ים המלח רחוקה היתה ממרכז הארץ, יישוב גדול ועשיר היתה ויושביה גידלו גידולים המתאימים לאקלימה החם ועובדו אותם, וכך צברו את ממונם. בייחוד עסקו בגידול האפרסמון, שחביב היה על המטרונות ברומא שביקשו לבשם עצמן בבשמים מן המזרח שריחם משובח. במאה החמישית שופץ בית־הכנסת בעיר והונחה רצפת פסיפס ובה כתובת גדולה, מגדולו שבכתובות בתי־הכנסת, הנחלקת לארבעה קטעים. בקטע הראשון נמנו שמות שלושה־עשר אבות עולם:

אדם שת אנוש קינן מהלאל ירד חנוך מתושלח למך נוח שם חם ויפת.

אחריהם מנויים המזלות, שלושה אבות ושלושת חבריו של דניאל. צפייה ברצפה היה בה כדי להחכים.

נראה שבאותו יישוב מבודד, שיושביו התחככו זה בזה, היו בעיות חברתיות קשות: הם הרבו לריב והיו ביניהם גם מלשינים. הקטע השלישי בכתובת, הקטע המרכזי, הכתוב ארמית, אחרי שמזכיר את שמות התורמים, מזהיר:

כל מי שגורם מחלוקת בין איש לחברו, או אומר לשון הרע על חברו לגויים, או גונב את חפץ חברו, או שמגלה את סוד העיירה לגויים – זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן את פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה.


והכתובת מסיימת שוב בציון שמות תורמים, ש“עשו הרבה מאוד לשם הרחמן.”

מהו אותו “סוד העיירה” שהכתובת מזהירה לא לגלותו? אולי זו דרך גידול האפרסמון ששימש לתעשיית בשמים, ודרכי רקיחתו, שהעשיר את העיר, ותושביה חששו שאם יתגלו לזרים ייכרת מטה לחמם? ואמנם לא אחת שלחו הרומאים מרגלים למקום בניסיון לגלות את דרכי הפטנט של עין־גדי. אגב, אנשי בקעת הירדן עסקו בתעשיית האפרסמון ובשמיו מאות בשנים ובימי המלחמה הגדולה ברומאים ביקשו תושבי יריחו להשמיד את צמחי האפרסמון לבל יפלו בידי הרומאים ואלה ניסו להצילם.


ועל עמוד באשקלון חרות ביוונית: “למען ישועת מנחם ומטרונה אשתו ושמואל בנם.”

ועל הסורג נחרת: “אלוהים עזור. אני הגברת דומנה בת יוליאנוס ואדון מרין בן נונוס מנדבים בהיותנו אסירי תודה.”


השבח לאנשי חולדה. על רצפתם כתבו שתי מילים בלבד, אמנם ביוונית: “ברכה לעם.”

ובכתובת אחרת: “במזל טוב לאבסטוכיוס ולהסיכיוס ולאבאגריוס המייסדים.”

כבוד למייסדים!


חג בסוסיה! רבי יוחנן הסופר נושא לאישה את בחירת לבו, ולעיירה שבהרי חברון באים חוגגים רבים, מן העייר עצמה ומעיירות ומכפרים סמוכים ורחוקים, והשמחה רבה. ובין האורחים אבי החתן, רבי איסי הכוהן, חכם נכבד, והוא בא מרחוק. ולפני שבא למקום השמחה ניצל את ההזדמנות וביקר, כך אולי אפשר ללמוד מאחד הכתובים בתלמוד, אצל ידיד ותיק באשתמוע הסמוכה, רבי חסא. והחתונה היתה עליזה מאוד, והאב רבי איסי שמח בשמחת בנו והודיע כי הוא תורם רצפת פסיפס לבית־הכנסת הנאה שבעיירה, המתנשא מעל בתי האבן שמסביבו, וישלם גם את הוצאות טיוח קירותיו. משתמה המלאכה, נכתב ברצפת הפסיפס בעברית: “זכור לטובה קדושת מרי רבי איסי הכהן המכובד ברבי שעשה הפסיפוס הזה וטח את כותליו בסיד מה שנתנדב במשתה רבי יוחנן הסופר בירבי בנו שלום על ישראל אמן.”

ועוד כתובות מצויות בסוסיה, עיירת בתי האבן בהרי חברון. בצפון, מעבר לשומרון ולעמק. בהרי הגליל, עמדו על עומדם עשרות כפרים ועיירות יהודיים, שיישובם צפוף. ומסתבר שגם כאן, ביהודה, ודרומה מכאן, בשפלה, ומזרחה מכאן, לחוף ים המלח, עמדו עיירות יהודיות וחיו מאות שנים לאחר חורבן הבית.


מיהו האיש?

אינני יודע. הוא מהלך בבית־הכנסת בעיירה שבבקעת בית־שאן ועיניו שקועות ברצפה וקוראות את הכתוב עליה. מי הוא? תלמיד לפני בחינות? רב המבקש לשנן תלמודו? חכם המבקש ללמוד תורה? או אולי סתם אורח סקרן? כל אלו באו אל בית־הכנסת ברחוב, שעל רצפתו משתרע הפסיפס הגדול בכתובות. ואין היא כתובת הקדשה אלא כתובת הלכה בעברית ובה עשרים ותשע שורות ועניינה מצוות התלויות בארץ. ויש בה שורה ארוכה של שמות יישובים – תשעים במספר – ומוזכרים בה שלושים מיני פירות וירקות, ואפשר ללמוד ממנה תורה ואפשר ללמוד ממנה גיאוגרפיה של הארץ. ואף על פי שרוב־רובו של הטקסט ידוע לנו מהתלמוד הירושלמי, מהתוספתא ומספרי, כתבים של אותם ימים, כתובת זו יש עמה חידושים רבים ותיאור טופוגרפי מדויק של שערי העיר בית־שאן וסבסטיה שבשומרון.

וכך, אני מתאר לעצמי, באו אנשים מקרוב ומרחוק לקרוא את הכתוב על רצפת בית־הכנסת וללמוד מה מותר ומה אסור. ותלמידים של העיירה ושל עיירות סמוכות באו עם מוריהם ושיננו את הכתוב, ורבנים עמדו על אותה רצפה וקראו בה והתפלפלו באיסור ובהיתר. אשרי הלומדים תורה בכל מקום ובכל שעה.


עמדו בתי־הכנסת במקומם מאות שנים והתפללו בהם היהודים אל אלוהיהם כמצווה עליהם, ולמדו תורה והתכנסו שם בימי שבת חג ובימי אבל ואסון ועלה קולם אל השמים. ודרשו בהם הדרשנים בפרשות השבוע והלהיבו המונים ונתחברו שם ספרי המדרש. וקראו שם החזנים־הפייטנים משיריהם – אני רואה את אלעזר הקליר ואת יוסי בר יוסי ואת חבריהם הולכים על רצפות הפסיפס כמרקדים וקוראים בהתרגשות לפני הקהל את הפיוטים המחורזים והנאים וכובשים לבבות. פיוט גדול נוצר שם! והרצפות הנאות לא נס טעמן וצבען ותושבי המקומות התפארו בהן לפני אורחים, ובאו זמנים חדשים ואחריהם זמנים חדשים ועלו ממלכות ואבדו, סערו מלחמות ונכבשה הארץ על־ידי כובשים רבים ונהרסה ומן היישוב היהודי הגדול נשארו זעיר פה זעיר שם, ואחר כך, כעבור יותר משלוש מאות שנה, עלו מחנות הנוצרים מאירופה שיכורים מתאוות כיבוש וכבשו את הארץ מידי הערבים והוסיפו והרסוה ומספר היהודים פחת והלך ונהרסו אחרוני יישוביהם ובתי־הכנסת ננטשו וקירותיהם וקמרונותיהם וקשתותיהם נפלו זה על זה תלים תלים, ומתחתם העיטורים והתבליטים ורצפות הפסיפס והכתובות והציורים, שקועים באדמה ועמם תפארת העבר. עד שנחשפו במאה השנים האחרונות, עדות עולה מן האדמה, מציגה עצמה בתפארת, בהדר ובצבע.


מקורות: על פסיפס ואבן – יוסף נוה; בתי־כנסת קדומים בארץ־ישראל – צבי אילן; הכתובות היווניות מבתי־הכנסת בארץ־ישראל – לאה רוט־גרסון; בתי־כנסת עתיקים – קובץ מחקרים; הקרקס וסיעותיו בארץ־ישראל בתקופה הביזנטית – ירון דן, קתדרה 4, תמוז תשל"ו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!