רקע
שלמה שבא
עדות המתים על החיים

שיירה עוברת בין הרי הגליל, מתעקלת בשבילים, עולה ויורדת בדרך העפר: בני ליאונטיוס, השולחני מתדמור, העיר הגדולה שעל סף המדבר הסורי, מלווים את ארונו של אביהם אל מקום מנוחתו האחרון. מעשירי העיר היה, בחייו עשה עסקים עם הרומאים, שליטי הכרך הגדול, עם היוונים ועם הערבים ועם סוחרים בני עמים רבים ששיירותיהם הגיעו לתדמור מארצות רחוקות שעל יושביהן סיפרו אגדות וגוזמאות. והם מביאים איתם מאוצרות מקומותיהם, שלא נודעו כמותם בסוריה וגם בארצות שמעבר לים. הסוחרים מתעכבים בתדמור העיר שבגבול הארץ הנושבת, עושים עסקיהם, משתהים למנוחה קצרה, מבלים בבתי שעשועים שאין כמותם בארצם, ומתוודעים אל ליאוניטיוס, מגדולי השולחנים שבעיר, ועושים עמו עיסקאות גדולות – שהרי נודע ביושרו ובהגינותו – וליאונטיוס מעשיר והולך.

איש יהודי היה ומימיו לא הכחיש אמונתו. מנכבדי הקהילה היה ופרנס בבית־הכנסת הגדול. ונידב הרבה לצדקה ותרם למען חכמי ארץ־ישראל. לא אחת ביקר בה ועלה אל קברות אבותיו ונפגש עם קרוביו הרבים תושבי הארץ ועם ידידים. ומשזקן וחש שקרובה שעתו, קרא אליו את בניו, המנהלים עכשיו את עסקיו, וביקשם שבבוא יומו יביאוהו לקבורה בבית־שערים, בלב ארץ האבות, מקום קבורתם של נכבדים מבני חוץ לארץ ושל חכמים וגדולים מארץ־ישראל, ושמעו לו בניו. ולאחר שנפטר לעולמו הניחו גווייתו שנה ואחר־כך ליקטו את עצמותיו, כפי הדין, ושמום בגלוסקמה של אבן שעיטרוה וקישטוה אומנים בקיאים במלאכתם, ובשיירה גדולה עברו בדרכי הלבנון ובין נקיקי הגליל ובאו עד בית־שערים ורכשו מקום והעמידו את הגלוסקמה באחת ממערות הקבורה החצובות בסלע והתפללו כדת וכדין, ועל הגלוסקמה חרתו: “אנחנו בניו של ליאונטיוס התדמורי, השולחני.” ושילמו לתלמידי חכמים שיתפללו למען נשמתו של אביהם וביקרו בעיר ציפורי הסמוכה המתפרשת על הרים ועמקים ושמע יופיה ותלמידי חכמים שבה יצא למרחוק. וירדו לטבריה וביקרו בסנהדרין וראו חכמים שיצאו להם מוניטין בכל פזורות ישראל, מתפלפלים בדברי תורה בבתי־המדרשות של העיר. אחר כך חזרו לעירם תדמור, עיר הרומאים ומקדשיהם הגדולים, והמשיכו בעסקיהם.

בין הגבעות הירוקות של הגליל עמדה בית־שערים ועל־ידה בית־הקברות הגדול, מערות־מערות חצובות בסלע ההר. לאחר חורבן הבית עברה הנהגתם של היהודים ליבנה שבשפלה ונקבעה שם תורה רבה וסייגים ודרכים לחיות בהם. ואחר כך, משנכשל המרד של בר־כוסבה, עברו סנהדרין וחכמיה לאושא שבגליל. כאן, בין הרים וגבעות בארץ הסגורה, המו חיים רבים. איכרים עבדו את אדמתם, אומנים יצרו כלים, סוחרים מכרו את סחורותיהם, שווקים הציעו את מרכולתם בעיירות ובכפרים ותלמידי חכמים ביקשו להבין סודה של תורה בבתי־מדרשות רבים. מאושא עברה הסנהדרין לשפרעם ומשפרעם – לבית־שערים. וראשם ומנהיגם של היהודים הוא רבי יהודה הנשיא, המכונה גם רבי בלבד משום הכבוד אשר רחשו לו. והוא ראש לסנהדרין, מכנס ההלכות שנשנו מימי בית שני, היא המשנה ועליו נאמר שמימי משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. אולם רבי יהודה הנשיא לא חש בטוב בבית־שערים היושבת על גבעות נמוכות ומוקפת הרים וחוּמה רב, ואמרו לו הרופאים לעקור לציפורי ועמו עברו לשם החכמים והסנהדרין.

וציפורי שבראש ההרים – אווירה מיטיב עם יושביה, והיא עיר גדולה ובה בתי־מדרשות ובתי־כנסת ובוסתנים וכרמים ומטעי זיתים מקיפים אותה כעטרה של כסף והיא גם מקום מושב השלטון. ומרותו של רבי יהודה הנשיא גדולה על היהודים, איש עשיר הוא ובעל קרקעות רבות והוא חי ברווחה ומזין בביתו תלמידי־חכמים עניים וכבודו רב. בחייו הכין לו מקום למנוחת עולמים בבית שערים ומשנפטר היה האבל גדול והתירו גם לכוהנים להתאבל, כפי ההיתר הניתן להם להתאבל על מלכים, והובילוהו לקבורה. והיה יום השישי ואף על פי כן נתאסף עם רב ונתעכב ארונו בעיירות שבדרך וביכו היהודים את מותו של הגדול שבהם. ובמערה שנקבר נקברו אחריו גם בניו, רבי שמעון ורבי גמליאל, ותלמידו חנינא בר־חמא, ששימשו בחייו ונקבר למרגלותיו. ומאז ביקשו רבים להיקבר בבית־שערים והובאו לשם נפטרים מכל מקום שיהודים חיים שם, מארצות קרובות ורחוקות. ונחצבו במורדות ההר מערות קבורה רבות ונבנו עליהן ועל ידן מבנים מפוארים מקושטים ומעוטרים והיתה בית־שערים עיר של קברות. עברו הזמנים, היישוב בגליל נתמעט במצוקות הימים, ויישובים רבים שממו. סחפו הרוחות את האדמה ונסתמו מערות הקברים ועלו עליהן שיחים ונעלמו כאילו לא היו מעולם. עד שגילתה אותן את החופרים וחשפה את הטמונים ונתגלו גלוסקמותיהם של הנשיאים והחכמים והגדולים והנכבדים שנטמנו שם, ובהם גם ליאונטיוס איש תדמור.


אבל ליאונטיוס לא היה התדמורי היחיד שנקבר בבית־שערים. לא הרחק ממערתו הובא למנוחות גרמנוס בן יצחק, אף הוא מתדמור. וגרמנוס מיוחד הוא בין קבורי בית שערים – חייל היה. על קיר המערה מצוירת דמותו – רחב כתפיים, חובש צינה ומגן ומחזיק רומח בידו. לוחם אמיץ היה וכונה כנראה על שם גיבורי החיל מגרמניה בשם גרמנוס, ושירת את הרומאים בארצות רבות, ולחם מלחמות רבות, ומשפרש בזקנותו מהצבא התיישב בתדמור וביקש אף הוא לבוא למנוחת עולם בקברות היהודים בבית־שערים.


ליד קברות הנשיאים, מצוי קברן של עלמה צעירה ושל ילדה והכתובת על הגלוסקמה היא, שלא כמו רוב הכתובות שנכתבו יוונית, בעברית, לפי שבנותיהם של חכמים היו. וכך נכתב על הגלוסקמה:

כאן הם מונחות אטיו בתו שלרבי גמליאל בן נחמיה שמתה בתולה בת עשרין ושתיים שנה ואטיון בתו של רבי יהודה בנו שלרבי גמליאל שמתה בת תשע שנים ושישה חודשים. עמידתן עם הצדיקים.


ובעל מתאבל חקק על קבר רעייתו: “יהא חלקך טוב חנה.”

ואחר: “חזקי לי שרה מאכסימה.”

ובן אוהב אמו כתב על קברה: “שרה אם יוסף, חזקי.”

וקרובים כתבו בכאב: “שלום יהודה הקטן.”

ועל קברו של מי שהובא מעבר למדבר, שֵׁם בלבד ומקומו: “שמעון איש ערב.”


לפני מערה אחרת משתרעת חצר קטנה מרוצפת פסיפס ועליה ציור של דגים, ציפור ועלי צמחים. ועל הקבר קריאת הבן אל הוריו: “יהיה חלקכם טוב, מורי אבא עם מורתי אמא, ותהיה נשמתכם צרורה בחיי אלמוות.” ובחדר קבורה סמוך: “זה שהושם למעלה הוא דודי פפוס, שחינך אותנו.”

זוכר האיש המבוגר את ילדותו ואת טוב לבו של הדוד.


היה היו שני אחים, האחד רב, מנחם, הקרוי בלשון רומי פריגוריוס והשני גובה מסים, פלטינוס. רחוקים היו בחייהם, זה חי בעולמה של תורה וזה פקיד גבוה של השלטון הזר. אבל שני האחים התאחדו על קבר אביהם, פועל ואומן, וכתבו: “קברו של ליאוניטיוס, אבי רבי פריגוריוס ויולינוס הפלטינוס, צורף זהב.”


זינוביה חייתה באחת מערי ממלכת רומא. איננו יודעים איזו. אישה עשירה וחשובה הייתה ומעורה בנכבדי העיר. ולזינוביה אם, קרטריה שמה, מבנות ארץ־ישראל שיצאה משם לפני שנים רבות והגיעה לאותה העיר ונישאה ובנתה בית ועשתה חיל. ומשהגיעה שעתה קראה קרטריה לזינוביה בתה שגדלה ונישאה לאיש נכבד וכל מעשיה עלו יפה, וביקשה ממנה שבבוא יומה תביאה לקבורה בארץ אבותיה שלא נשכחה ממנה מעולם. וקיימה זינוביה את בקשתה האחרונה והביאה את אמה בדרך ארוכה לקבורה בבית־שערים, וכתבה על מצבתה:

קבר זה מכיל את השריד ההולך וכלה של קרטיה האצילה ושומר לנצח את זכרה המהולל. זינוביה הביאה אותה לכאן לקבורה וקיימה בזה את מצוות אמה. לך, המאושרת, פרי בטנך, בתך החסודה, העושה תמיד מעשים מהוללים בקרב בני תמותה, הקימה יד זאת כדי שגם אחרי קץ החיים תזכו שתיכן באושר בל ימוט.


וקינת אדם האבל על כיליונו:

שוכב אני בן ליאונטיוס, מת, יוסטוס בן סאפו, אשר אחרי קוטפי מהפירות של כל חוכמה, עזבתי את האור, ההורים המתאבלים בלי הרף, ואת האחים. אוי לי בבית־שערים שלי. ואחרי לכתי שאולה, אני יוסטוס, שוכב כאן עם רבים מקרובי הואיל וכך רצה הגורל התקיף. התנחם יוסטוס, אין אדם בן אלמוות."


בשנת 352 פרץ המרד היהודי האחרון ברומאים, הוא מרד גאלוס, ואחריו הלכה בית־שערים ודעכה, כמו הגליל כולו, עד שנתכסתה באדמה ונעלמה מעל פניה. חמש מאות שנים אחר כך – בעת שלטון המוסלמים – מת באחד מיישובי הסביבה איש צבא לשעבר, מושל ואזרח נכבד, ונקבר בין שרידי חורבות בית־שערים הישנה ועל קברו נכתב הספד. ולא ידע איש באותם ימים על המערות שמתחת לפני האדמה המכוסות בחול דורות, ואף על פי כן, מה שכתבו דומה למה שנכתב מאות שנים לפני כן בבית־שערים שמתחת לאדמה ומה שנכתב מאז ומעולם, מימי פרעוני מצרים, מתי בבל ומתי יוון ורומא, וכאמור, גם מתי בית־שערים. מימי קוהלת ועד היום לא נשתנו דברי ההולכים למות או כתובות הנותרים אחריהם. וזה אשר נכתב על קיר המערה, המכונה מערת הגיהינום, על קברו של איש צבא מוסלמי שמת בשנת 900, בבית־שערים:

אני בוכה על הפרדה. כשהתשוקה בין צלעותיו בוערת. הוא נהנה מהנאות היופי. שאל על אודותיו ויודיעוך את אשר טעם. כל זמן שיש אור, החיים הם טובים. אך כשנעשה חושך החיים הם נפסדים. וכתב אחמד בן מחמד בשם אבו־דלף אלעבדי.


בן אלמוות הוא המוות.


וכמו בבית־שערים היה גם ליד יפו בית־קברות גדול שאליו הובאו לקבורה בני ארץ־ישראל ונכבדים מחוץ לארץ. הכתובות בבית־קברות זה קצרות, מעין רישום משרדי של שמות הנפטרים, מקומותיהם ומקצועותיהם. מאחר שבית־הקברות הזה נמצא סמוך לחולות הים נסחפו רבות ממצבותיו, אבל הנותרות מעידות אף הן על תפוצת היהודים וקשריהם לארץ־ישראל, מהמאה הראשונה ועד המאה הרביעית – על זוג דייגים מיפו, על כובס, מוכר בד, ראש קהילה מטרסוס שבאסיה הקטנה, נחתום מבבל ונכדו של שר מאה רומאי:

של יוסטוס הכובס, יעקב מוכר הכמון. בשלום.

קבר השייך למריה בת אנאטוליוס הפועל.

פה טמון יהודה בן יוסי איש טרסוס.

כאן נח יצחק, הזקן של קהילת הקפדוקים מטרסוס מוכר הבד.

אבומרי בן הלוי מבבל, הנחתום.

תנחום בן שמעון נכד בנימין הקנטינאריוס של המחנה. שלום.

של פריגורי וקירה הדייגים מיפו.


וכתובות ממקומות אחרים. הכרזת אהבה מאפולוניה שעל שפת הים מצפון ליפו, משנת 176: “זואילה פה נחה. בת שלושים שנה. אוהבת בעלה. אמצי.”


ושיר גאווה ותהילה של אמאנדוס שר־עשרה בצבא רומי, שסיכם על מצבתו בעיר הולדתו טבריה, את חייו ואהבתו וגאוותו. לא היתה בו כל חרטה על מה שעשה בחייו:

פה נח אמאנדוס. מכל תפנוק נהניתי.

אורך ימים לי ניתן, רוב שנים כאלים.

ובכבוד בצבא בראש כיתת עשרה הייתי.

גם לאחר מותי חי נשאר שם תהילתי.

מי כמוני חי בעדנה בכל בני חלד!

מי במולדתו כה רבות נאהב!

בין רבבות גברים דגול הייתי.

נכספה לי עירי, היא קיבלתני.


כל אלו מעט מהכתובות הרשומות בכל הארץ על קברות אנשים רבים – מפת מתי הארץ, עדות המתים על החיים.


מקורות: בית־שערים, הכתובות היווניות – משה שוובה וברוך ליפשיץ; ספר היישוב; מה אנו למדים על טבריה מן הכתובות – מ' שוובה בכל ארץ נפתלי; על חרס וגומא – יוסף נוה; הגליל בתקופת המשנה – אהרון אופנהיימר.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!