רקע
אהרן אברהם קבק
אחד העם: המורה לדורו

בין סופרי־זמננו אין גם אחד, שכל־כך הירבו לכתוב בדבר השקפותיו על הלאום ועל העבודה הלאומית, כאחד־העם. לבירור דיעותיו וליבוּנן הוקדשו מחקרים הרבה, נכתבו כמה וכמה מאמרים ונתחברו גם ספרים שלימים. היה זמן, שהיה בזה צורך־השעה: כשעדיין היו שולטות בחיים ובספרות דיעות אחד־העמיוֹת ואנטי־אחד־העמיוֹת, והיו מדיינים אלו עם אלו. בימים האחרונים הגיעה השפעתו הרוחנית של אחד־העם למדריגה יותר גבוהה: לאותה מדריגה, שבּה אין עוד אחד־העמיים ואנטי־אחד העמיים. בזרם האחד העמיי, שפרץ לתוך המחשבה העברית, היו מרגישים והיו נלחמים בו כל זמן שהאומה מתחתיו היתה צחיחה וחריבה, והוא, הזרם, פילס לו נתיב ממעל לשטח המחשבות המצויות בספרות ובחיים. אך במשך כ"ה שנים הצליח לאט־לאט לרדת גם לעומק; לאט חדר לתוך נקביה וחלליה של האדמה מתחתיו, עד שהיתה כספוֹג רווה. ועכשיו מבחנת רק עיין דקה מעל לשטח רטוב זה זרם קבוע שעושה את דרכו ביחידות. אין רצוני לומר בזה, שדיעותיו של אחד־העם “כמים לים מכסים”, שאין להן עוד מתנגדים. אך הקרקע שהמתנגדים הללו מתייצבים עליו בימים האלה – קניין מחשבתו של אחד־העם הוא: אותה עמדת־המחשבות, שעליה הם מתבצרים כדי לקשור מלחמה על דיעה זו או אחרת שלו, היה בזמן מן הזמנים רק רשות־היחיד של אחד־העם. עתה קשה לנו לצייר לעצמנו איזו פינה נידחת בספרות העברית, איזו קרן־זווית בחיים הציבוריים־הלאומיים, שיש שם עוד צורך לברר, מה בין צרת־היהודים לצרת־היהדות, שתיקון חיי־הפרטים ותיקון חיי־הכלל – תיקון חיי־הכלל קודם, שיש צורך בהכשרת הלבבות, בעבודה תרבותית וכדומה.

כשאנו קוראים את הכּרך הראשון של “על פרשת־דרכים” אנו משתוממים לראות, כמה הרחקנו ללכת בעשרים וחמש השנים, שעברו מיום שנכתב! כמה למדנו בינה בחיינו הלאומיים, כמה נתבגרו ונתעשרו מחשבותינו! זהו אותו רגש, שתוקף את לבו של אדם כשהוא נכנס בשנת העשרים וחמש לימי חייו אל חדר־הילדים, שבו בילה את ימי ילדותו, והוא מוצא שם את כל אותם הדברים שתפסו בזמנם מקום כל כך חשוב בעולמו הקטן ושנקשרו בהם כל חלומותיו והגות־לבו: אותם הציורים, אותו חייל בעל־מום, אותו סוס גדוע־זנב. הלוא היו אז, למשל, בתוכנו אנשים שרצו להוכיח באמת ובתמים, שעמנו חסר רגש לאומי מטבעו, ועל כן אי־אפשר לבנות את הריסות־חייו על בסיסו של רגש כזה; הלוא היו אז בתוכנו אנשים שחשבו, ש“אי־הסדר סדר לישראל”, ועל כן שווא נשתדל להקים סדר ומשטר ביישוב הארצישראלי. וכיוצא באלה. וכנגד דיעות כאלו היה יוצא אחד־העם פעם בפעם, ונלחם, ומורה, ומוכיח. וכי לא זר הוא עתה הדבר בעינינו? אבל החיים אינם קופאים על מקום אחד. הכול חולף ומתחלף, והחיים הישראליים על אחת כמה וכמה. ומי יודע אם לאחר עשרים וחמש שנים לא זר יהיה הדבר בעיני הקורא, שיבוא אז לקרוא את הכרך הרביעי של “על פרשת דרכים”! אולי יתקוף גם אותו הרגש כאילו נכנס לחדר־הילדים שלו, בשעה שיקרא את המאמרים “ריב לשונות”, “נשכחות” וכדומה, שאז ימצא בהם זכר אך לכל שעשועי־הדמיון וצעצועי־המחשבה של הזמן הזה: שברי חרבות־עץ וקני־רובה של פחים. – ואמר בלבו: האומנם בכל אלה נלחם אחד־העם?

כל ארבעת כּרכי “על פרשת־דרכים” הם תולדות התפתחותה של התנועה הלאומית בישראל במשך הרבע האחרון של מאת־השנים העוברת. זהו בית־מדרשה של המחשבה הישראלית אשר לדור האחרון. והדורות הבאים עוד יסוּרו פעם בפעם אל בית־מדרש זה בהדרת־כבוד. אפשר מאוד, שהספסלים יהיו אז שפלים וצרים בעיניהם, התיקרה תיראה להם נמוכה על ראשם. אבל רטט של הערצה והתפעלות יעבור את ליבם כשיזכרו את העבר: היו ימים שהספסלים האלה היו גבוהים לבאי הבית הזה, ותיקרה זו היתה רמה; כאן ישבו ולמדו לחשוב את המחשבה הישראלית הצרופה… לפני עשרים וחמש שנה אחזו את אומתנו חבלי־לידה של רעיון אחד גדול. רעיון זה היה כאש בעצמותיה, כי לא מצאה את המלה הנצרכת כדי לבטאו ולהביעו. רעיון זה לחץ על לבה, דפק ברקותיה, עכר את רוחה, ועל כן דיברה תהפוכות ופירפרה כקודחת. ובעוד היא על האבנים בא אחד־העם וקרא שם להרעיון, מצא לו ביטוי עז ומבהיק – וימלט משא נפשה.


(ב)    🔗

בדרך ארעי, לא להשתקע, בא אחד־העם אל ספרותנו לפני עשרים וחמש שנה.

והימים ימי שלטון המליצה והמאמריסטיקה בכל עצם תוקפם. הספרות היתה אז דלה בכשרונות ומוחות, היתה המונית על פי מנהגיה וטעמה; הסופרים היו ברובם עניים בידיעות, מחוסרי־הכנה, מצומצמי־השקפה ובטלנים בהרצאת דבריהם. בספרות “פּליבּיית” זו הופיע פתאום אציל ואיסתניס ברוחו ובמנהגיו, תלמיד־חכם בעל טעם דק ומפותח, בעל לשון מדוּייקת ויפה, בעל מחשבה צלולה ועמקנית, בעל השקפת־עולם פילוסופית. וסערת־החיים פרצה פתאום לתוך חדר־תורתו של האיש הזה, אחזה בציצית־ראשו ונשאה אותו החוצה, אל המונו של הרחוב. שם אמר מה שהיה לו לומר, כילה נבואתו – וחשב לשוב אל מנוחת־הקאבּינט שלו, אל ספריו ואל רעיונותיו.

מספרים על פרידריך הגדול, שכשהיה סועד במסיבת שריו, והללו, כטוב ליבם ביין, היו יוצאים לפעמים מגדר הנימוס, היה פרידריך הגדול מטה אוזנו, מקשיב, כביכול, ואומר: “רבותי! הנה הוד־מלכותו בא!”… בכל פעם שאחד־העם היה מופיע על במת־הספרות, היתה נשמעת בה מעין אותה אזהרה. הרי זה מה שחכמינו היו קוראים “מורא רבן”. הסופרים כי הוליכו שולל את העם בתעתועי־דמיון ואמונות־שווא, העסקנים כי נטו במעשיהם מן הדרך הרצויה, או כי מעוני ומעבודה קשה הוּכּוּ העיניים בסנוורים ולא ראו את המטרה הנכונה, – מיד היה אחד־העם מופיע ובשלוותו ובמתינותו היה חוזר על “אמיתותיו” שעיני בני־הדור טחו מראותן, היה מזהיר ומזהיר: “לא זו הדרך”. לא תמיד היו נשמעים לו, אבל תמיד היו מקשיבים בכובד־ראש לאותה האזהרה: “הוד־מלכותו בא!”: זהו הוד־מלכותו של שלטון השׂכל.

הפּוּבּליציסטים העבריים – ואולי כך דרכם של כל הפּוּבּליציסטים שבעולם – עומדים בתוך ההמון, בתוך קלחת־החיים, ועל־כן הם מתרגשים על נקלה, מתרגזים מתפעלים, עצביהם הם תמיד מתוחים, תמיד מזדעזעים. ומפני שהם עומדים בתווך, הם רואים רק צד אחד של כל דבר: הצד המופנה אליהם, בין שהוא מואר, בין שהוא שרוּי בצל. אחד־העם משקיף תמיד על הופעות־החיים מעל גובה ידוע, ומשם הוא רואה את הדברים והחזיונות מכל צדדיהם, את כל אורותיהם ואת כל צלליהם. מעל גבהי “מושכלות” צלולות, קבועות ועולמיות הוא יורד תמיד לדון על ענייני שעה. כשאתה קורא את מאמרי חבריו־לעט יש שאתה חושב, שכל העולם עומד על קוצו של יוד זה, שהם מטפלים בו, שכל החיים תלויים בשׂערה זו, שמעסקת אותם אותה שעה. במאמריו של אחד־העם מורגש תמיד, שחוץ מ“שאלותינו” וויכוחינו יש עוד אנושות גדולה ורחבה, יש אידיאות והשקפות “מחבקות זרועות עולם”, ונושא העניין שלפנינו אינו אלא פרט, פרט קטן, שנמצא למוּד מכלל גדול אחד. הפרט כשהוא לעצמו אינו מעניין את אחד־העם כל זמן שאינו נתקל בו בדרך־רדתו מגובה הכלל שלו. המחשבה הדידוּקטיבית, המופשטת, היא תמיד שליווה יותר, קרה יותר ותקיפה יותר. הוא פותח (בייחוד ב“פירוריו”) באיזה מחקר פסיכולוגי או סוציולוגי, הולך ומפרש איזו הנחה כללית בצורה מופשטת, אך בהירה, ואין אתה מרגיש בדבר, אין הרעיון הכללי הולך ומתפצל ומוציא מתוכו, בתור מסקנה מוכרחת, איזו הארה מיוחדת על פרט אחד, על מומנט אחד בדברי־ימיו של עמנו או בחיינו החברותיים בהווה.

כשקוראים את כל ארבעת כרכי “על פרשת דרכים” זה אחר זה מרגישים תמהון עד כמה אין הפרט תופס מקום בעולמו ובחוג־ראייתו של חושב זה; עד כמה גם האדם, כלומר האדם הפרטי, לא היחיד, אלא אחד מרבים, אינו חשוב בעיניו. הוא אינו נותן בו עיניו אלא בשעה שהוא נתקל בו על דרכו ומיד הוא מסיח את דעתו ממנו. בכל ארבעת הספרים האלה, שאין לך חזיון פחות או יותר חשוב בחיים ובספרות שלנו, שלא מצא בהם הד, כמעט שאין אתה מוצא אפילו שם של אדם פרטי אחד, יהיה זה סופר או עסקן, חוץ מאלה הסופרים והעסקנים המועטים, ששמותיהם שייכים כבר להיסטוריה ושמן הנמנע הוא שלא לראותם, כפינסקר, הרצל, נורדאו, לווינסקי, ליליינבלום. זהו רישום קטן, שמעמידנו על צד ידוע באופיו של אחד־העם. לא רק מתוך רגש־הכבוד לשמו של אדם אין רוצים להזכירו, שהרי לא תמיד יש צורך לדבר בגנוּתוֹ של אדם או לנגוע באינטרסיו הפרטיים; יש לזה עוד סיבה אחת: אחד־העם אינו רואה את האנשים הבודדים, מבטיו מרפרפים מעל לראשיהם. כך מביטים תמיד אלה האצילים, שיכולים להביט מגבוה.

כבר העירו, ולא בלי תרעומת. שאחד־העם אינו נוהג להשגיח בדברי ביקורת, והוא מונע את עצמו מלהיכּנס בפולמוס של סופרים. האיסטניסים אינם מתווכחים הרבה. הם מצליפים מבּט אלכסוני כלפי המבקרים, ובת־צחוק סארקאסטית מרחפת על פתחי־פיהם. הלא כולנו זוכרים את הסערה ב“צלוחית של מים”, שהקים בשעתו בּרדיצ’בסקי ב“שינוי־הערכין” שלו ובדרישותיו להכניס אירופיות, עניינים אנושיים־כלליים, לתוך ספרותנו. הקריאות הללו צללו באזני בחורינו כבשׂורות – מעולם רחוק וזר, והכניסו אל תוך ליבותיהם דמיונות מעורפלים מאיזו אנושות משונה וגדולה, שהם לא ראו אותה, אבל היא צריכה לבוא אליהם, נשואה על כתף ברדיצ’בסקי. על הקריאות הללו, שהיו בהם רגש וטמפראמנט, אבל היתה בהם הבנה שטחית של החיים, ניסה אחד־העם בתחילה להשיב דברים של טעם, ואחר־כך, כשראה שאין דבריו מתקבלים על לבם של ה“צעירים”, לא היה יכול עוד לנגוע בשאיפותיהם בלי אותה בת־הצחוק המבטלת (עיין, למשל, “ילקוט קטן: מהפכה ספרותית”, על פרשת־דרכים, ח"ג). יש שהיה יוצא מגדרו ומשיב על דברי מערעריו. ואז היה זה לא כדי להוכיח את טעותו של פלוני בן פלוני, אלא כדי לבאר ולהטעים את דעתו, להעמיקה, להבליטה יותר, למתוח קו תחת אותם הדברים והרעיונות, שחשד במבקריו, שלא עמדו עליהם די צורכם. מה לעשות? כשם שקשה לסופר בעל־עצמוּת להתרגל אל קהל־קוראיו, כך קשה לקוראים להתרגל לסופר כזה. ובייחוד היה קשה לקוראי המאמריסטיקה של “המליץ” להתרגל, שיקראו בעיון את מאמריו של אחד־העם, שהוא מקמץ בדברים ולו “מלה בסלע”.

הכל זוכרים עוד את ענין “אלטניילאנד”, רומאן זה של הרצל היה צריך לשמש כעין פרוגראמה: היה צריך להראות את חזון־לבו של מנהיג הציונות, איך הוא צופה מראש את האידיאל הציוני הולך ומתגשם בחיים. על רומאן זה העביר אחד־העם איזמל חד, ניתח אותו לחלקיו, ולאור שכלו הישר בחן ובדק, עד שמצא, כמה רחוק היה המנהיג מאידיאל לאוּמי־עברי וכמה לא השתחרר עוד מן ה“חיקוי של התבטלות”, שאחינו במערב לקויים בו. המאמר עשה רושם קשה על הציונים. וכדי להחליש את הרושם יצא נורדאו במאמר חריף בעתון “די ועלט” וחירף וגידף את אחד־העם, סירס את דבריו ואמר בשמו דברים שלא נאמרו; ונוסף על זה היה כל המאמר מלא בוז ל“מזרחיים”, היושבים ב“קרן־הזווית” שלהם עניים ממעש ומדעת. אחד־העם השיב על מאמר זה ב“ילקוט הקטן” שלו (“החטא וענשו”, על פרשת דרכים, ח"ג). כדאי לקרוא פיליטון קטן זה. שמו של נורדאו לא נזכר ולא נפקד בו אפילו פעם אחת. אחד־העם חשב, שלא כדאי ולא לפי כבודו הוא להשיב על חרפותיו וגידופיו של מי שהוא. חשוב היה לו בכל העניין עוד הפעם: הכלל, התורה שאפשר ללמוד ממנו, הוא יחס הבוז והביטול, שהציוניים במערב־אירופה מתייחסים בו אל היהודים במזרח־אירופה. וכל המאמר אינו מכוּון אלא כלפי “המערביים”.


(ג)    🔗

אמרתי, שאחד־העם משקיף תמיד מגובה ידוע על החיים. אין אני יכול לצייר לי את אציל־הרוח הזה, את אחד־העם האריסטוֹקראט, עומד בתוך אספסוף, בתוך המון. בתוך ההמון מאבד אדם חלק ידוע מן ה“אני” שלו! רצונו בטל בשישים רצונות של אחרים. הוא צוחק מפני שצוחקים, מוחא כף מפני שמוחאים כף. בתוך ההמון ניטל מן ה“אני” של האדם עוקצה של עצמותו, של יחידותו, והריהו נעשה חלק, “שווה לכל נפש”, ומתמזג בתוך ה“אני” הכללי, המשותף. עומד אתה בתוך הקהל – אתה נשמע לאחרים, עומד אתה מחוצה לו – אחרים נשמעים לך. ובני־אדם ממינם של אחד־העם – כלום יש לך קנאים יותר גדולים מהם לחירותם־אישיותם, לשלימות־עצמותם? אחד־העם עומד תמיד מן הצד. לא מחוּץ, אלא אצל ציבור גדול, רק במרחק ידוע ממנו. והוא סוקר על ציבור זה בעיניו הפיקחות, המעמיקות לראות, שאור קר מנצנץ מתוכן. בתוך האטמוֹספירה, שנבראת מסביב לעבודתו הספרותית והציבורית, אתה מרגיש איזו קרירות רעננה של אוויר־ההרים. על רמות־המחשבה תמיד קר.

ולפיכך אין להשתומם על השלווה ועל המתינות – אלה שני המלאכים, שמלווים את אחד־העם בכל עת ובכל שעה, גם כשהוא מאמין וגם כשהוא מפקפק. במשך עשרים וחמש שנים לא היה רק מסתכל בגלגל־החוזר שבעולמנו, בתנועת הסלילים, הווים והאופנים, אלא גם ניסה פעם בפעם לתקן. לכוון את התנועה, לעכב את מהירותה היתירה, לשפר את חלקי־המכונה, לנער את האבק. במרוצת עבודה זו היו גם שעות טובות וגם שעות רעות, שעות של תקווה ובטחון ושעות של מפח־נפש. ואף־על־פי־כן, בכל הדרך הארוכה הזו, שעבר האיש הזה, אין אנו רואים אותו מתרגש ומתרגז, מתלהב ומתפעל. אין אנו רואים אותו בתקלת שיווּי־המשקל של רוחו. הפילוסוף מסתכל בחיים ממרחק ידוע. אחד־העם מסתכל בהם ממרחק היסטורי, אם הותר לומר כך. מי שמסתכל בחברה מתוך שפופרת־ההיסטוריה רוחו תמיד שליווה ומחשבתו תמיד צלולה. הוא רואה את החברה, והנה הכל בה חולף, הכל גז; הריהי כרוח זו, שמקבצת ערימות של עלי־סתיו ומפזרתן. מבין הוא, שאין להתפעל ואין להתרגז, מפני שיודע הוא: “סובב סובב הולך הרוח – ועל סביבותיו שב הרוח”… חליפות החיים החברתיים וצבא־תמורותיהם עברו לא דרך בו, אלא על פניו. והוא תמיד שליו ואיתן בדעתו. לא אגזים אם אומר, שהיה איזה הוד ויופי באישיות מוצקה וגאה זו בשנות תרס“ה־ס”ו, כשקמה ברחוב היהודים “מהומה ומבוסה ומבוכה”, כשבאה סופה ואמרה לטאטא במטאטא־השמד את כל מה שבנינו בעמל ואת כל מה שנתן תקווה לדורות הבאים. בנחשול זה, שפרץ אלינו מן החוץ, נגרפו רוב כוחותינו, וביחד עמהם נתרופפה אמונתנו בעתידות הרעיון הגדול, שטיפחנו וריבינו. רק “אחד־העם” עמד כשן־סלע שליו וקר. הוא רק תיקן בתנועתו הרגילה את הפֶּנסנה על חטמו כדי להיטיב לראות. שלא במתכוון עולים על הלב חרוזי־ביאליק אלה (לשם אחד־העם):

עַל־חַלְמִישׁ כַּנּוֹ אֶחָד נִשְׁאַר, עֵד הֶהָרֶס,

הַמִּגְדָּל בְּרֹאשׁ הַסֶּלַע;

עֲרִירִי נִצָּב שָׁם, וּכְבוֹא הַחַרְסָה

יַד־סֵתֶר תַּדְלִיק בְּרֹאשׁוֹ נֵר הַפֶּלֶא

וּכְמוֹ שֶׁהֵאִיר – יָאִיר.

לְמִי הוּא מֵאִיר שָׁם וְלָמָּה? –

(על כף ים־מוות זה)

מרובים היו אז המתרעמים על כך, שבשעת־פורענות זו נתבצר אחד־העם מאחורי ספריו ושתק. הקהל העברי הורגל לשמוע את מלתו בכל רגע חשוב, בכל שעת־משבר. ודווקא בימים ההם “נסתם חזון ממנו”. תשובה על דברי־התרעומת האלה היה מאמרו “נשכחות”. בו הוא אומר כדברים האלה:

”בעת האחרונה שומע אני תוכחת מגולה מפי סופרים שונים על שבשעת הרת עולם כזו פרשתי מן הציבור, עזבתי את המערכה ונתרחקתי – כדברי אחד המוכיחים – מן המחנה לאי שומם.

והאמת היא אמנם להיפך: לא אני נתרחקתי מן המחנה, אלא המחנה נתרחק ממקומו והלך למקום שאין מכירים אותו – ונשאר האי שלנו שומם. ואם מתי־מעט, ואני בתוכם, לא יכלו ללכת עם העדר ונשארו לבדם על האי השומם – לא בהם האשם. ומה בצע כי נרים קול ונקרא לרחוקים – וקולנו לא יגיע עוד לאזנם. מוטב שנשתוק עד שיקראו החיים להם, ואז ישמעו, אם יאבו ואם ימאנו, ויחזרו למקומם מאליהם…" (על פרשת דרכים, ח"ד).

כשאתה עומד על ספינה, שמתרחקת והולכת מן החוף, יש שנדמה לך, שאתה הוא העומד על מקום אחד והחוף הוא ההולך ומתרחק ממך. כן, “מגדל־האור” עמד תמיד הכן על מקומו; רק ספינתה של האינטליגנציה היהודית ניתקה מעל עוגנה ונטרפה בלב־ים. והנה סופו של מאמר זה:

“והיהודים הבודדים, שיהדותם הלאומית והציונית היא להם עולם מלא בפני עצמו, שעומד על מכונו ואינו תלוי באוויר המתחלף של פוליטיקא בת־יומה, הם מביטים בדממה על אחיהם הנישאים בסערה, אך לידי ייאוש אינם באים. לפי שזקנה אחת פקחית עמהם והיסטוריה שמה, והיא מנחמת אותם ואומרת: גם זה יעבור. סערת־היום נשאתם – וסופת־מחר תשיבם.”

כמה יפים וכמה עזים הם הדברים האלה; בשורות המועטות הללו ניצב לפנינו אחד־העם בכל מלוא קומתו. כך יכול לדבר אך חכם, במובן הקדום של מלה זו, במובנם של חכמינו, שאמרו: “איזהו חכם? הרואה את הנולד”.

כך הוא מתייחס אל החברה. וכך הוא מתייחס גם אל אישי־החברה.

מי מאתנו אינו זוכר את הזעקה, שהקיפה את כל בית־ישראל אחרי מות הרצל, את כל אותן המליצות הנפוחות, את כל אותם סיפורי־נפלאות והגוזמאות, שסיפרו אחר מיטתו של המנהיג. אחד־העם, שהיה בר־פלוגתיה של המנוח מיום שעלה זה על דוכנו בתור מנהיג עד יומו האחרון, הספיד גם הוא את “המת הגדול”. ומה שונים היו דבריו מדברי כל המספידים והמקוננים! איזה דיסונאנס היה הוא בתוך זעקות־השבר והיללות! וביחד עם זה הרי ההערכה היותר נכונה של האבידה ורגשי־הכבוד היותר נאמנים לזכר הנפטר נמצאים דווקא אצל מי שהיה איש ריב ומדון לו. הוא הבין, שמיתתו של המנהיג תגרום להתכווצות־התנועה: “יהיה ‘ממלא־מקומו’ מי שיהיה – מקומו לא ימלא. אמונה אישית אינה עוברת בירושה ואינה נקנית על־ידי בחירה ברוב־דעות”. אלה שהאמינו בהרצל ובגאולה הקרובה, שהוא עתיד להביא לישראל, יינשלו בוודאי מן המפלגה. לא ישארו נאמנים לדגל הציוני “אלא אותם המועטים, שהציונות היא להם אידיאל לאומי ומוסרי, שאינו תלוי בצרות חיצוניות”. וכך, אם גם תפסיד התנועה בהיקפה על־ידי מות מנהיגה, תרוויח הרבה בהתעמקות ההכרה הפנימית ובחדירה לתוך הכוונה והתכלית האמיתית של הלאומיות. “ובמובן זה אפשר להאמין, כי עתיד המנהיג המת להיות לכוח־מניע גדול, אולי יותר ממה שהיה המנהיג החי”. הרצל היה צריך למות ומת בשעה הראויה לכך, כדי שיקבל בדמיונו של העם צורה אידיאלית נצחית, שתאציל מהודה על הלבבות ועל כוונת־המעשים. בקיצור – הציונות לא הפסידה במיתתו של הרצל, אלא הרויחה במובן ידוע (עיין ההקדמה לחלק ג של על פרשת דרכים).

אכן, צריך להיות אחד־העם כדי להביע דברים כאלה בשעות הראשונות אחרי סתימת־הגולל, קודם שנמחו הדמעות מעל עיני הציונים!

הנה מת לווינסקי, חביב הקהל העברי. שוב התחיל יורד על העיתונות מבול של דברים בטלים, של גוזמאות ומליצות, שבאו מתוך רגשנות יתירה. לווינסקי החי היה יכול לכתוב על זה פיליטון יפה. לתוך אגם זה של דמעות עכורות חדרה צלולית צוננת וזכה – דברי אחד־העם. הוא והמנוח התהלכו כאחים, היו מסורים זה לזה וקשורים זה בזה על־ידי זכרונות ועבודה משותפים. וכשבא אחד־העם להספידו פניו לא נעוו משבץ של בכי, לא קרע שמים, על פני־השייש שלו לא זע אף עורק אחד, ורק בעיניו נעו צללי־היגון. במנוחת־עצב הניח על הקבר היקר את צרור־פרחיו – קווים בולטים אחדים לדמות־דיוקנו של המנוח, כאראקטריסטיקה קטנה, אך מצויינת ביופיה. ולבסוף – פראזה אחת, אך פראזה אחת: “אך לא אוסיף דבר עוד, כי גדול הכּאב מאוד”.

ולא יותר! האצילים אינם אוהבים, שיראה העם בבכותם. הם מליטים פניהם באדרתם, “כאשר גדל הכּאב מאוד”, בה במידה, שצערו של מין בני־אדם זה גדול יותר, הוא כּבוש יותר בלב, ובה במידה שהוא כבוש יותר בלב, הוא מעורר יותר בלבותינו רגשות־השתתפות. בתוּגה האילמת, המוצנעת, יש תמיד יופי. ותוגתם של אצילי־הרוח היא מעטה דק ושקוף, שפרוש על הדברים ועל המחשבות.

רושם כזה עושים עלינו הרבה מקומות ב“על פרשת־דרכים”. למשל, המאמר: “הפרידה” (בחלק ג'), שנכתב בשעה שעריכת “השלח” עברה לידי הד"ר קלוזנר. איזו עצבות דקה וחרישית נושבת מבין שורותיו, שקוסמת היא אותך ונשפכת גם על רוחך. הדברים הם כל־כך יפים, עד שאיני יכול להתאפק מלהביא אחדים מהם:

“כך הוא, ידידי, דרכה של ספרותנו: נכנסים לתוכה בקולי־קולות ויוצאים בחשאי. כמה סופרים, ועוד יותר מו”לים, עמדו לה לספרותנו, שעוד בטרם התייצבו על המפתן כבר נשמע קול־התוף, המבשר בואם בשאון והמולה, והם באו, המו ורעשו זמן־מה, ואחר־כך תש כוחם ונדם קולם מעט־מעט, עד שנשתתקו לגמרי ועזבו את הבמה, מבלי לעורר במחנה הקוראים שום רגש של צער. הם יצאו בלי לוויה ואיש לא עורר קינה על צאתם.

גם אני נהייתי לעורך בקולי־קולות. לא לי אמנם היו הקולות ההם, אבל – בשלי. רציתי לעלות על ‘כסאי’ בנחת ובענווה, בלי לשון מדברת גדולות ומבטיחה נפלאות, והנה קפץ עלי רוגזם של ה’צעירים', שלא יכלו לסבול את ‘הדממה הדקה’, את ‘המים ההולכים לאט’, והרימו קול שאון מסביב לי.

ה’צעירים' ההם דרשו ‘אנושיות’ בספרות העברית, הריעו בתרועה ובקול־חצוצרה על ‘צורכיהם’ האנושיים ועל ה’יכולת' המרובה שלהם. אבל לאט־לאט נתמעטו התרועות, השתתקו הקולות, ואחר אחר עזבו ה’מריעים' את המערכה.

איה הם – שאלתי לנפשי פעמים רבות – בעלי ה’צורך' ובעלי ה’יכולת‘, אשר רעשו מסביבי בימים הראשונים? אנה הלכה לה ה’יכולת’ לברוא חדשות ונצורות בספרותנו. ואנה פנה לו ה’צורך' בספרות לאומית גדולה ונכבדה, אשר בשמו נבאו אז הנביאים החדשים ההם?

פניתי על ימין ועל שמאל: אולי אמצא את שני אלה במקום אחר; אולי היה באמת ‘צר להם המקום’ בגבולי והלכו להם, הללו ביכולתם' והללו ב’צרכם‘, למלאות סיפוקם מחוץ לגבולי הצר. אבל חיפשתי ובדקתי בכל המקומות, שמשם הגיע לאזני ‘קול רעש’ חדש, ולא מצאתי בכולם לא הא ולא הא, זולת רעש, אף כי, כנראה, אחרים מוצאים ומוצאים. כי איני חושד בהם, בכל אלה התוקעים ומריעים על הפרוגרס הגדול בספרותנו, שקנוניא עשו ביניהם לאמר לרע טוב, בשביל להטעות את הקהל. ודאי מאמינים הם עצמם, שיש כאן פרוגרס; ודאי מוצאים הם יופי ואמנות, חכמה וכשרון במקום שאין אני מוצא. ומי יודע? אולי צדקו הם ממני? הם הרבים ואני היחיד; הם ה’צעירים’ ואני ה’זקן' ואולי באמת כבר עבר זמני ובטל עולמי הרוחני, ואיני עוד ‘פרנס לפי הדור’.

ובכן אמרתי לעצמי: הגיעה השעה לצאת! ויצאתי.

בחשאי יצאתי. לא בירכתי ולא קיללתי בשעת1 צאתי לא את הקהל ולא את הסופרים כי אם בלי דבּר דבר, הנחתי מידי את ‘הדגל’ והתייצבתי מרחוק לראות מה יעשה לו…"

כשאתה קורא את הדברים היפים והנוגים האלה, אתה זוכר בסופר אחר, שניגש להוציא עתון עברי; וכצאת השנה, כשפנה כה וכה וראה שעומד הוא לבדו והקהל עזב אותו אחד אחד, ירד מעל במתו באגרופים קפוצים, כּשאָלה פיהו מלא ולשונו תוכחה.

בכל שנות עבודתו הספרותית אנו יודעים רק רגע אחד, שאחד־העם הופיע לפני הקהל בסערת־נפש עצומה ובדברים מלאים כעס וזעם.

הדבר היה בשנת תרס“א, כשהחליטה האסיפה הכללית של הוועד לחובבי־ציון באודיסה לשחרר את המושבות בארץ־ישראל מאפוטרופסותו של הבּארוֹן רוֹטשילד. אחד־העם ראה בהחלטה זו “אתחלתא” של גאולת־הארץ. לתכלית זו נשלחה מטעם הוועד לפאריס מלאכות מיוחדת מבאי־כוחם של חובבי־ציון ושל האיכרים הארצישראליים. הבארון קיבל את המלאכות בסבר פנים זעומות, גער בה בנזיפה, ואמר: “יישוב ארץ־ישראל אני עשיתי אותו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, לאיכרים או לחברות, להתערב בענייני ולחוות דעה במעשי־ידי”. נבהלו רוב צירי המלאכות מן הדברים האלה ומיהרו ליסוג אחור בלי שמצאו עוז ברוחם לתבוע ממושל־יחיד זה את חירותן של המושבות. התבטלות והתרפסות אלו של חברי־המלאכות, שהיו מטובי חובבי־ציון, עשו על אחד־העם רושם מדכא. והוא שפך אז את חמתו במאמר קטן: “שלוחי עם עני” (על פרשת דרכים ח"ג). מאמר זה הוא אחד מן ה”שדוורים" של הפובליציסטיקה העברית. יש בו גאון לאומי, צער־האומה, אהבה אל החירות ודאגה רבה לכבוד־העם. זכורני כשקראתי אותו בפעם הראשונה, לפני י"ד שנים, עבר רעד בבשרי. עוד מצלצלים באזני דברי ראשית־המאמר:

“וארץ אשר נתת לאבותינו… הנה אנחנו עבדים עליה. כל ימי, כשאני מגיע לפסוק זה, לבי הומה בי, כאילו רואה אני את הסערה שהתחוללה בלב אבותינו, שבי־גולה, ושומע אני את היללה שהקיפה את כל הקהל מסביב, בעת שהוציאו הלוויים מפיהם ברוח נשברה את המילות האלה: ‘עבדים עליה!’ רע ומר מאוד להיות עבדים לפרעה במצרים, לנבוכדנצר בבל, אבל עבדים עליה, על ארץ אבות שהנחילתנו ההיסטוריה, שבה כל חיינו קשורים, כל כבודנו בעבר וכל תקוותנו לעתיד, מה עצום הכאב ומה ידמה לו!”

ובו במאמר זה באו גם הדברים המצויינים האלה: “החירות ניטלת ואינה ניתנת. ואלו שמקבלים עליהם לעבוד בשביל נטילתה, צריכים להזדיין בסבלנות יתירה ובאמונה עמוקה, שסוף האמת להגלות. והעיקר הוא שלא ינטו לצדדים ולא יסתפקו במועט, בפשרה לחצאין”.

זהו הרגע היחידי, שאנו רואים את חמתו כאש ניתכת ודבריו חוצבים להבות. עבר הרגע, נשתקעה האש – ושוב אותה השלווה הקרה של החושב והוגה־הדיעות.

ואך כשנצרף ביחד את הרישומים היסודיים הללו, שניסיתי לתת מצורתו הרוחנית של אחד־העם, יקל לנו לעמוד על טיבה של שיטתו, שאף אם אינה מסודרת, הרי היא נמצאת למודה מכל פרקי־כתביו. אז, אך אז, נכיר ונבין שלא במקרה בנה סופר זה את עולם־דיעותיו על שני היסודות האלה: (א) הציונות היא אידיאל לאומי ומוסרי, וקודם־כל היא מבקשת גאולה לרוח היהדות: לא צרות־היהודים החיצוניות לה עיקר, אלא צרת היהדות הפנימית; (ב) משום זה היא פונה בתחילה לא אל ההמונים, ששאלת־הקיבה ודאגת־הרגע קודמות אצלם לכל, אלא אל המוּעטים המעוּלים שבאומה, שיבואו להכשיר את הלבבות, בהמונים הללו. אך כשאנו משווים לנגדנו את צורתו של אריסטוקראט רוחני זה, נכיר את מייסדה של אגודת “בני־משה”, – ברית של אצילי־הרוח, מקהלת הנביאים, ההולכים להרביץ ברבים את תורת הלאומיות הישראלית.

באחד מן ה“פירורים” אנו מוצאים כאראקטריסטיקה זו של הנביא:

“הנביא הוא ‘בעל צד אחד’, רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך האספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את האחרון בשלימותו בכל חזיונות החיים. בעד האידיאל הזה נלחם הנביא כל ימיו עד מקום שידו מגעת, הולך ומפזר כוחותיו בלי חמלה ובלי חשבון ושימת־לב לתנאי החיים ולדרישת ההארמוניה הכללית. הוא תמיד רק במה שצריך להיות לפי ההכרה הפרטית שבלבו, לא במה שאפשר להיות לפי המצב הכללי מחוצה לו. – הנביא הוא על־כן כוח מקורי. פעולתו עושה רושם על תכונת ההארמוניה הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הארמוניה זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטייה לצד אחר. ובאין לאל ידו להשיג חפצו במלואו, לכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו ‘איש ריב ואיש מדון לכל הארץ’. ולא עוד אלא שהמוֹן בני־חברתו, אותם הגמדים, ‘מרובי צדדים’, ילידי ההארמוֹניה הכללית, קוראים אחריו: ‘אויל הנביא, משוגע איש הרוח’, ובגאווה ובוז יביטו על צימצומו וקיצוניותו, מבלי שיבינו, כי הם וחייהם עם כל צדדיהם הרבים אינם אלא ‘קרקע־עולם’, שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו”.

את רובם של הדברים האלה, אם לא את כולם, היינו יכולים ליתן בתור מוטו בראש הספר “על פרשת־דרכים”, מפני שבהם משתקפת כבראי אישיותו של אחד־העם, מצבו בחברה וכל ה“קאריירה” הספרותית שלו, החל מ“לא זו הדרך” וכלה ב“סך־הכל”. אחת היא דרישתו בכל מקום ובכל זמן:

“העיקר שלא ינטו הצדה ולא יסתפקו במועט, בפשרה לחצאין”.


(ד)    🔗

אחד־העם פשט מעל ספרותנו את בּלוֹיי־הסחבות של המאמריסטיקה עם כל סרח־העודף שלה. הוא היה הראשון בין סופרינו, שהכיר בערך המלה, שלא רצה להוציא אפילו טיפת־דיו אחת לבטלה. אם תבדקו בכל כתביו לא תמצאו אפילו מאמר אחד, שאפשר להשמיט מתוכו איזה משפט בלי לקלקל על־ידי זה את הכוונה. הוא ממצה את עומק־מחשבותיו, סוחט מהן את העיקר. אנו מוצאים אצל אחד־העם הכרת האחריות בעד המלה, שאין כדוגמתה בתוכנו. הוא לא רק חינך את הסופרים שיהיו מקמצים בדברים ולא יפזרו את מלותיהם שלא לצורך, אלא גם לימד את הקורא העברי לקרוא כראוי, בכוונה ובעיון. עד ימיו היה הקורא העברי החדש שטחי למדי: “כנראה, לא במהרה תזכה ספרותנו החדשה – אחר שהיא עצמה ברוב להגה השרישה בקהלנו הרגל הקריאה השטחית – שיהיו דברי נקראים בעיון, בבחינת כל מלה, כמו שהיה המינהג אצלנו לפנים, בעת שלא היו עוד ‘סופרים’ ו’קוראים‘, כי אם ‘מחברים’ ו’מעיינים’. לחינם יעמול הסופר העברי לדקדק בלשונו ולבקש מלים ומיבטאים, שיגבילו את רעיונו בצימצום האפשרי. הקורא אינו מבחין בין פרטי־המושגים ואינו קולט אלא כלל הדברים בצורה המתאימה למחשבות שקדמו בלבו וכל מה שאינו אמור, שנוי ומשולש בהרחבת־פה ובמליצות מקשקשות, הריהו כאילו לא נאמר” (תחיה ובריאה, על פרשת דרכים, ח"ג).

כשאתה קורא את כתבי אחד־העם בכוונה, אתה מתפלא לשמע הרעיונות היפים והעמוקים, שהם מפוזרים אילך ואילך כאילו דרך־אגב, שלא במתכוון, ודווקא באותם מקומות, שאין אתה מצפה למצוא אותם כלל. פעמים אתה עובר עליהם בהיסח־הדעת ואין אתה מרגיש בהם כלל, ופתאום יך כברק על עיניך איזה רעיון מזהיר, חדש, מובע במלות מעטות, שלא פיללת לפגוש אותו או איזה ביטוי חדש מוצלח לרעיון ישן. אחד־העם בעצמו אומר בהקדמתו לחלק ג של “על פרשת־דרכים”, ש“כמה מן הביטויים שבאו בו (בילקוט קטן) ראשונה התאזרחו כבר בספרותנו והיו לקניין כללי, עד שמשתמשים בהם מבלי דעת מקורם”. מערכת “הצפירה” ניסתה פעם ליתן ב“לוח־הזכרון”, שהוציאה ליובל־החמשים של העתון, לקט “מאמרות” מכתבי אחד־העם, והביאה בו מעט מהרבה, ולא מן המשובחים ביותר. אצל אומות־העולם בוודאי כבר היה נמצא איזה מוציא, שהיה מלקט לספר מיוחד את כל האפוריסמים והפתגמים החדים, שהם פזורים בארבעת חלקי “על פרשת־דרכים”. קובץ כזה היה יכול לקשט את שולחנו של כל קורא עברי.

אחד־העם הוא הסופר היותר עברי מכל סופרי־זמננו; וביחד עם זה הוא גם היותר אירופי. מה משונה הדבר, שהיה זמן ש“צעירינו” נשו בו “אנושיות” ו“אירופיות”! אין לך כמעט אף מאמר אחד של אחד־העם, שאינו מיוסד כולו על המחשבות ועל המדע האירופיים. אלא שאחד־העם, קודם שהוא נכנס אל אהלי־יפת, אינו פושט מאחורי הדלת את מחלצות־שם. ולהיפך, כל רעיון אנושי־כללי הוא מייהד כלאחר־יד. למשל: את הרעיון בדבר תפקיד הכוח האישי של בחירי־הדור בהתפתחות החברה אין אחד־העם מרצה אלא בצורה כזו: “אילו היה שמואל בדורו של יפתח, לא היתה מציאותו לבדה מספקת להקדים דורו של שמואל; אבל גם זה ודאי, שאילמלא היה שמואל בדורו היו פני־הדור שונים הרבה מכפי שאנו מוצאים אותם עתה” (“דור תהפוכות”, על פרשת־דרכים, ח"ג). הרי דוגמה אחת מהרבה, כיצד מייהדים את הרעיון היותר אנושי־כללי.

לא רק התוכן אצלו עיקר. עיקר היא גם הצורה הנאה. יש אצלו מאמרים לשאלות־היום, שהם שלימים ומתוקנים בצורתם ובלשונם – מלאכת־מחשבת ממש (ה“פירורים”, רוב פרקי “ילקוט קטן”, “הבוכים”, ועוד). כי אחד־העם אינו רק חושב את מחשבותיו; הוא יודע להביע את הרעיונות היותר מופשטים גם על־ידי ציורים ריאליים וחיים. במאמר “שתי רשויות” (על פרשת־דרכים, ח"א), כשהוא מדבר על ההתנגשות, שבאה בתוך הכרת־החברה בין הדיעות הישנות, שקפאו בתוכה משנות־דור, ובין הדיעות החדשות, שהתחילו מופיעות על אופקה, כך הוא מביע את מחשבתו זו:

“… יש אשר תנשב פתאום רוח חדשה באוויר החברה מאיזה צד ותביא אל קירבה רעיונות וחפצים חדשים, אשר לא שערום אבותיה. האורחים הזרים האלה באים ודופקים על פתחי הלבבות ומבקשים להיכנס, ומיד יוצאים לקראתם מכל חדרי־הלב האזרחים ‘בני העבר’, בוחנים ובודקים אותם, אם לשלום או למלחמה באו, וכשאינם מוצאים בהם שום פסול אלא זרותם בלבד, נותנים להם רשות, אם גם לא תמיד בעין יפה, להיכנס ולשבת במנוחה באחת הפינות, באופן שלא יפריעו אותם, את האזרחים, מעבודתם וממשלתם. בראשונה מקיימים האורחים תנאי זה, יושבים לבדד בקרן־זווית ואינם לוקחים חלק בהנהגת החיים הפנימיים. אבל לאט־לאט הם מרחיבים גבולם יותר ויותר, שרשיהם מתחזקים וענפיהם מתפשטים, וברבות הימים, והנה גם הם היו לבעלי־כוח, למושלים ומצווים, לאזרחי־ההווה. אז הם יוצאים ממחבואם, מתייצבים על שדה־החיים בכל קומתם וצביונם, ובמצבם החדש הם פוגשים עוד הפעם באזרחי־העבר”.

וכך הוא מצייר בקו אחד מהיר, אבל בולט מאוד את פרצופו הרוחני של ליליינבלום:

“… וליליינבלום היה כולו מראש ועד סוף, בדיעותיו ובמעשיו, כעין קו ישר. הגיונו היה קו ישר, ומתוך הגיונו היה מותח קו ישר אל החיים המעשיים, ואף אותם, את החיים עצמם, היה רואה בתמונת קו ישר. פעמיים או שלוש בימי חייו הגיע עד ‘קיר ברזל’, שלא נתן לו למתוח את הקו הלאה בדרך הישרה. אך גם אז לא ‘נתעקם’ הקו ולא ניסה לעשות דרכו סחור־סחור, אלא ‘נשבר’ ופנה לצד אחר בבת־אחת בשביל לחזור ולהימתח ישר, בדרך החדשה” (אחרון, על פרשת דרכים, ח"ד).

או הכאראקטריסטיקה של לווינסקי (על פרשת־דרכים, ח"ד). קווים אחדים עיקריים מצטרפים יחד כמו במקרה – ולנגד עיני־רוחנו מתייצבת צורת־נפשו של האיש, חייו הפנימיים כולם.

עוד קו אופי אחד יש ביצירתו של אחד־העם: מאמריו אינם נשכחים מן הלב לפעמים במשך זמן מרובה מחמת הסוף שלהם. מחברם אוהב תמיד לגמור את דבריו באיזה אקורד חזק, מלא רגש ושירה, שצליליו אינם מסתלקים זמן מרובה מאזנינו. “סיומים” כאלה הם הדברים האחרונים של מאמר א או ב מן ה“אמת מארץ־ישראל”. הדברים הללו נישנו כל־כך הרבה פעמים בספרותנו, עד שיש שסופר אומר אותם דרך־אגב, בלי שהוא יודע מאין באו לו: “ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח, יקומו לו זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב – מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”. מרובים הם בתוכנו המתאוננים על דידלולה של ספרותנו ועל דורנו שנתייתם מ“גדולים”. לי נראה, שכשם שאנו רגילים להפריז על המידה בתקוותנו ונצחונותינו, כך אנו מפריזים על המידה גם בייאושנו. ספרות, שיש לה משורר כביאליק, מספר כמנדלי ופובליצסט כאחד־העם, לא אבדה תקוותה לעתיד.

[תרע"ד]



  1. “בשעה” במקור, צ“ל בשעת – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות