ריאליזם בריא – ומיסטיציזם עמוק. אלה הם שני קווים יסודיים, העוברים דרך כל שירתו של ח' נ' ביאליק. שני קווים אלה, לכאורה, רחוקים זה מזה, לכאורה, סותרים זה את זה, ובדיעבד – מתמזגים לסינתזה נפלאה של יצירה אחת גדולה. שניוּת זו, שאנו מוצאים בשירת ביאליק, הרי נשמת האומה כולה מצוּיינת בה, ואולי זאת היא אחת הסיבות, שאומתנו בחרה בו להיות לה משורר־סגולה וקשרה לו כתרים לראשו.

לפני עשרים וחמש שנה עוד היתה השירה העברית מצומצמת בדלת אמות של אידיאות נושנות וזמירות עתיקות. דומה היה, שהכּוֹל כבר הוּשר בה. שהכּוֹל כבר הוּגד בה. המאושרים, שבאו ראשונה, דללו מן הלב עד תומו, וכוח לא היה לאחרונים לסוֹל מסילות חדשות, לחשוף מאחרי הערפל אופקים חדשים. משורר הלך ומשורר בא – והמוטיבים הישנים והניגוּנים העתיקים חזרו ונשנו עד לשובע, עד לגועל־נפש. אותה האֶקסטאזה לפני איתני־הטבע שבפרקים ידועים בספר תהילים, אותו ריח קציר־החיטים וחום צהרים של קייץ על שדמות־יהודה שבספר רוּת בספרותנו, כפרחים אלו, שנתייבשו בין דפי ספר לזכרון. פרחים חביבים, מזכּרת חביבה לשעות־אושר רחוקות, אבל פרחים יבשים, שלא ישובו לאיבּם. כפשׂע היה בין השירה העברית ובין התנוונוּת גמורה מחוסר תנועה, מאפס אוויר, ממיעוּט דם. ופתאום – הופיע הוא! אחד היחידים גמולי מזוהר, עתיקי משמש, ותפילתו בפיו:

אִלּוּ שֶׁבַע שְמָשׁוֹת, אֵל, בַּמָּרוֹם תָּלִיתָ,

נַפְשִׁי סֹבֵאת־הָאוֹר לֹא יָכֹלְתָּ רִוִּיתָ

רַבֶּה אוֹרִים, אֵל נָאוֹר, הַב אוֹר!

(עם פתיחת החלון)

כרוח־פרצים בא אל הספרות ובביטחת “בּרוּך־אוֹר ולימוּד סער” פתח רעש דלתיים וחלונות, ומיד – ורוח תזזית חלפה אותה.

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם

(פעמי אביב)

המטיר עליה מבול של ריחות השדה, היער, הבּריכוֹת. דן אותה ברותחין של צהרי־קייץ, בזיקי די־נור של צפריריו, ורטט עבר את ספרותנו לרחבה ולעמקה. כשפעת קלגסים פשטו בה פתאום הניגונים החדשים, ירדה עליה בהמון עתרת הצבעים, המראות והנגוֹהוֹת, וכאילו את כל השירה העברית הקיפה פתאום הזעקה:

אֱלֹהִים, שְׁטָפַתְנִי הָאוֹרָה.

(צפרירים)

שירים, כמו “צפרירים”, “זוהר”, “משירי החורף”, “הבריכה” וכו' לא יכלו לעבור על פני ספרותנו, מבלי לזעזע אותה עד היסוד. האם חרוזים כמו אלה:

אָז נִפּוֹל בַּכִּכָּר, בְּטַל־אוֹרוֹת נִתְבּוֹסֵס –

הַכָּר הִזְהִיר פִּתְאֹם בְּאַלְפֵי נְגֹהוֹת

וַיִקְרַן הַדֶּשֶׁא בְּאוֹרִים רִבֹּאוֹת.

וּבְשֶׁבַע עֵינַיִם כָּל־בַּרְקָן הִתְנוֹסֵס.

עַל כָּל־קוֹץ וָקוֹץ תִּרְעַד אֶבֶן בָּרֶקֶת,

וְקֶרֶן אֶל־חֹד כָּל־נַעֲצוּץ תִּתְנַפֵּץ

וּלְצִיצַת פָּז דַּקָּה וְרוּדָה נֶחֱלֶקֶת.

וּפִתְאֹם מַמְלֶכֶת הַזֹּהַר נִנְעָרָה

כְּנוֹעַ סַפִּירִים וּשְׁמָשׁוֹת בִּכְבָרָה,

סַנְוֵרִים לָעָיִן…

(זוהר)

האם חרוזים כמו אלה אין בכוֹחם לגרש בבת־אחת את צללי בין־השמשות מספרותנו, למחוק את קורי־העכביש ואת חבלי־השינה, שנמתחו על העינים? לכאורה, מה ראתה עין הקורא העברי בתמונה זו? אורות, אלפי נגוהות, רבואות אורים, שבע עינים, אבני־ברקת, קרניים, ציצות־פז, ספירים, שמשות… אין כאן המון של צבעים וגוונים שונים, שעושים רושם בשיפעתם, בחילופיהם, במזיגותיהם, בסידרם. יש פה רק אור אחד, שהתפוצץ לכמה וכמה ניצוצות. חוץ מהברקת והספיר אין הבדל גווני, איכותי בין נגוהות, אורים, קרניים, שמשות וכדומה. הכמות (אלפים, ריבּוֹאוֹת) אינה מוסיפה כלום, אינה מקילה על הדמיון, כי אם מכבידה עליו. הארמוניה של צבעים קוסמת את הנפש ומעדנתה, צבע אחד ושלם, כמו לובן השלג על הערבה, מרגיעה את העין, אולם תוהו־ובוהו של אורות לאלפים ולרבבות מסמא את העין ואינו מענג אותה, מדכא את הדמיון בשפע ואינו מלהיב אותו. וזהו אותו הרושם עצמו, שספרותנו דלת־הדם, רפויית־התנועה ואחוזת־התנומה היתה זקוקה לו. צריך היה לזעזעה, לעורר את חושיה. ככנופית צעירים עליזי־חיים, שיכּוֹרי־תענוגותיהם, שפרצו פתאום בהמולת־גיל ובצחוק הפקר אל תוך מנזר, שבאפלולית הדממה שלו נעו כצללים נזירים סבים שקועים בתפילה, בצום ובהזייה, כך פרצו אלינו פתאום הקריאות הצלולות והחזקות מעוצר אוֹן ותשוקת־חיים:

הֶפְקֵר, הֶפְקֵר! – הוֹי, הָרַכָּב!

שָׂא גַם־אוֹתִי – צְלַח וּדְאֵה!

בְּלִבִּי שׁוֹקֵק צִנּוֹר חַיִּים,

שוֹקֵק וְאוֹמֵר: יֶשׁ־לִי־רָב.

הוֹי, הַנַּח לְמָרָה שְׁחוֹרָה! –

רְאֵה, מַה־יִּיף הַזִּיו הַקָּר!

נִדְלַק, נֲחַטֹף כּוֹס הַחַיִּים

טֶרֶם יִקְדָּמֵנוּ זָר!

(משירי החוֹרף, ד)

בפואימות הזוהר (“זוהר”, “צפרירים”), בהמנון האיל, השרירים והאגרוף הקפוּץ (“שירי החורף”) פועם דופקה של הבריאה עצמה, הומה ריתמוס המשברים של נשימת תבל. כשהרגשת החיים תוססת ומעלה קצף, כיין משובח זה, ששוטף ועובר על גדותיו, הרי אין זה אוֹן שמור רק לבעליו בעין־קנאה ובלב צר. אדרבה:

וְצַר־לוֹ בְּחָזֶה וּמְחַשֵּׁב הֲרֹס

אֶת־קִירוֹת הַלֵּב מֵהִתְאַפֵּק וָעֹז.

(משירי החורף)

ה“אני” טובל בבריאה ורוצה להתמזג עם אטומי העולם, עם קוי־השמש, עם פתותי־השלג וצללי האילנות.

… הוֹ, רַכָּב,

כְּנֶשֶׁר אֶל־מֶרְחַב אֵין־סוֹף וּלְמֶרְחַקָּיו!

לִמְקוֹם שֶׁתִּתְאַדַּם הַלֶּחִי וְיִסְעַר

כַּמּוֹץ לִפְנֵי סוּפָה הָעֹז וְהַנֹּעַר!

וּבְאֶרֶץ לֹא־עֻבַּד בָּהּ, רְחָבָה וּבְהִירָה –

כָּאֵפֶר תְּפֻזַּר־נָא עָצְמָה כַבִּירָה!

(משירי החורף, תרס"ב)

ביאליק אינו מתפעל מן הטבע, כי אם מתמזג בה כעצם מעצמיה, אינו אוהב אותה, כי־אם דבק בה דביקות יהודית, דביקות של חסיד. הוא לוגם מן האור ומששון־החיים לגימות גסות ועמוקות עד לידי עילוע, עד לידי התפשטות הגשמיות, או, יותר נכון, עד לידי הזדווגות גמורה עם גשמיות זו של תבל ומלואה.

באחד משיריו, באחת ממגילות־האור שלו, מספר ביאליק על ילדותו והולך ומונה את חבריו, שעמם היה מתרועע. הם היו כל עוף, כל אילן, פני הסהר הצנוע, עלטת המרתף, שריקת השער:

כָּל קֶרֶן פָּז מְתוּחָה אֶל־עֵינַי וּנְטוּיָה

מִשֶׁמֶשׁ, מִנֵּר אוֹ מֵרְסִיסֵי כּוֹס גָּבִישׁ;

עֲלִיַּת הַגָּג, פִּנַּת קוּרֵי עַכָּבִישׁ,

תַּעֲרֹבֶת הָאוֹר עִם־הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה

וַאֲיֻמָּה כְּאַחַת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה,

בַּת־קוֹלִי וְצַלְמִי שָׁם…

דפיקת השעון, חריקת המשׂוֹר ועוד, ועוד:

כֻּלָּמוֹ חָמַדְתִּי וַיִּהְיוּ לִי רֵעִים

וַחֲבִיבִים מִכֻּלָּם צַפְרִירֵי־הָאוֹרָה.

(זוֹהר)

ריעים אלה נשבעו אמוּנים לו לא רק לימי־הילדות. ביאליק זכר את בריתם ושמר חסד־נעוריהם כל ימיו. ביאליק אוהב לפעמים להתעכב יותר מדי על אילו מומנטים ומאריך ומפרט בתיאוריהם. אין זה בא מתוך דיקדוקי עניות, מתוך דייקנות יבישה, אלא מתוך אהבה לכל הנברא, מתוך שנפשו דביקה בכל מה שאזנו סופגת ועינו קולטת. זאת היא האהבה, שמלהיבה את חרוזיו ומחממת אותם. חמימות־נפש זו תופסת את הקורא בלבו ומפייסתו על הליאוּת, הבאה לפעמים מחמת האריכוּת. המשטמה סוגרת לבו של אדם, האהבה פותחתו. הצער שותק, השמחה היא קולנית. אותה החורשה, שצצה פתאום על כפור חלונו בבוקר־חורף אחד; אותו האגם בצהרים של קייץ עם זוג הסירות על שפתו, עם

כּוֹבֶסֶת חֲשׂוּפָה מְנַפֶּצֶת כְּבָסִים,

עם הדייג המוֹשה מן המים רשת דקה רוססת והיה

כְּמוֹ בוֹחֵשׁ הַדַּיָּג סִיר זֹהַר בִּכְשָׁפִים, וּמְסַנֵּן מְרַק זָהָב לִבְדֹלַח הַקְּעָרָה,

וַיִּזוּ גַם־אָרְצָה נְטָפִים־רְשָׁפִים"

(זוהר)

אותן רוחות־הבוקר הרכות, הקלות, הנוחות:

נוֹפְלוֹת אֶל־פִּי קֵן וּמְזַעְזְעוֹת שָׁם שֶׁלֹּא מִדַּעַת

נוצָתוֹ שֶׁל אֶפְרוֹחַ רַךְ וְיָשֵׁן

(“הבריכה”)

אותה הנוצה, שנשרה מן הנשר הממריא לשחקי־המדבר, ונאחזה דרך נפילה בחוֹדו של רומח אחד הנפילים הנרדמים (מתי מדבר); כלום אפשר לו לאדם לראות ולהתבונן אל כל אלה, מבלי שיעריך את כל חשיבותם המוחלטה? כלום אפשר לו לאדם לצייר את כל זה בלא אהבה אל כל חזיון מחזיונות התבל, אל כל קרן־אור ופיסת צל, אל כל קול ובת־קול?

*

אל תבקשו ב“בריכה” ובחורשה שלה סמלים, כוונות ורמזים. פשוטה היא, כמו הטבע כולו. יד המשורר לא הטילה עליה כל יריעה, שמגלה טפח ומכסה טפחיים. ה“בריכה” גלויה וידועה לנו עם כל רחש־החיים שלה, עם כל חילופי גווניה. אכן יש לה מעמקים, יש לה אולי סודות, אבל לטבע עצמו, לטבע כולו, זה התם והפשוט, האם אין לו “לפני ולפנים”, שהאדם משנות דור ודור כורע ומשתחווה על מפתן שעריו, מבלי שיזכה להיכּנס פנימה? האם אין אנו מרגישים, שבריאה פשוטה ותמה זו נושאת בלבה אשמני־רז, ולכן מורא־הוד לה, גם בצחקה צחוק ילד תמים, בזרוח עליה השמש אחר מטרות־עוז? אל־נא נתפלא איפוא, אם החורשה וה“בריכה” אשר בקרבה, על סערותיהן, חלומותיהן, אורן וצלליהן, על שתיקתן והמייתן, נשמת חיים להן; אל־נא נתפלא, אם אנו שומעים את נשמת המשורר מרחפת עליהן עם רוחות־הבוקר מעל לצמרות הברושים, מנצנצת ומתנענעת מעל לפארותיהם הסרוחות, מתחלקה ומנשבת על פני יריעת־האור של הבריכה, עולה ומקטרת את אדי־החלב בבוקר בבוקר… זאת היא רוח היוצר, שאנו מרגישים. גם אדם הראשון שמע את קול אלהים מתהלך בגן־עדנו לרוח היום. היוצר חי בתוך יצירתו, ונשמתו פועמת בעורקיה. על מדריגה גבוהה עומד האמן, השלם בסובייקטיביותו והשולט בטבע וטובע בו חותמו; אולם עליון עליו האמן, המתפשט את סובייקטיביותו ושומר רק את האינדיבידואליות שלו, משובצת בלב הטבע, כהרהור בין הרהורי־האיתנים שלו, כרגש בין רגשי־בראשית שלו. לפאנתיאיסט איסתיטי־אמנותי כזה הגיע ביאליק הריאליסטן, ולכן כשאנו קוראים יצירות כעין ה“בריכה”, יש שאנו מרגישים כאילו היינו מרכינים את אזננו אל לב הטבע עצמו ומונים דפיקותיו.

(ב)    🔗

כציפורת־קייץ זו, שמתלבטת באישון־לילה על־גבי זכוכית חלון־אור, מבלי יכולת להיכנס פנימה, כך נצמדת השירה הריאליסטית אל צורות־החיים החיצוניות, שחושינו נזקקים להן, מבלי שגם תבקש לחדור לפנים מקליפתם, לתפוס את הגרעין, את המהות של החזיונות. ההסתכלות הריאליסטית מרפרפת רק על שטח הפינוֹמנים. אילו היה ביאליק ריאליסטן בלבד, היה מאבד חלק חשוב מעולמו, היה מפסיד הרבה ממקוריותו. אולם ביצירתו של ביאליק יש יותר מהשגה אמנותית של הריאליוּת. יחד עם החוש הבריא של המציאות אנו מוצאים בה אותה החרדה הפנימית, שמעכבת בעד הנפש למצוא סיפוקה במציאות זו, אותה עריגת־הלב אל מה שמעבר לתחומה הצר, שאנו מוצאים אצל כל המשוררים הגדולים, שהיו מעולם. זאת היא עריגת־הלב, שמציתה בעיניהם להבת־מסתורין עגומה, שמושכת אותנו בעבותות־פלאים אל עברי פי תהומות נשמתם, המשחירות מבעד לערפלי כסף שירתם.

באחת מפואימותיו היותר יפות מספר ביאליק, שהיה אוהב לטייל יחידי בחורשה, לשבת על שפת הבריכה ולהיות צופה בחידת שני העולמות, זה הממשי, שהיה מסביבו, וזה, שהיה משתקף במי הבריכה:

וּלְבָבִי, צְמֵא תַעֲלוּמָה רַבָּה, קְדוֹשָׁה,

אָז הוֹלֵךְ וּמִתְמַלֵּא דְּמִי תוֹחֶלֶת, – –

– – – – – – – – – – – – – וּמְצַפֶּה

לְגִלּוּי שְׁכִינָה קְרוֹבָה אוֹ לְגִלּוּי אֵלִיָּהוּ.

וּבְעוֹד קַשּׁוּבָה אָזְנִי וּמְיַחֶלֶת,

וּבְמַאֲוַיֵּי קָדְשׁוֹ לִבִּי יָחִיל, יִכְלֶה, יִגְוַע –

וּבַת קוֹל אֵל מִסְתַּתֵּר

תִּתְפּוֹצֵץ פִּתְאֹם מִן הַדְּמָמָה:

“אַיֶּכָּה?!”

(הבריכה)

לב צמא “תעלומה רבה וקדושה” היה למשורר בילדותו, ולב זה לא חדל מהיות לו גם כל ימיו. כך דרכה של “הנשמה, שנשק לה אלהים”, לבקש כל ימיה על אדמות את אלהיה, את הנביא או את גילוי השכינה. כל ימיה לא ידמו הקולות הטמירים והפלאים מקרוא לה. הקולות האלה באים ממרחקים מאותם החופים הרחוקים, שיש שהם נראים־ואינם־נראים לעיניים החולמות מבעד לערפלי־תכלתם של הערבים, מאותם האופקים המכושפים, שאולי פעם בחיים רמז יגוּנב לנו מהם מתוך פלאי־האש של אחת השקיעות. יש נשמות קלות־דעת, טפשיות, שכחניות, שנקל להן להיקשר אל חיי האדמות ולדבוק בהם, מפני ששכחו את מולדתן; ויש נשמות עמוקות, נוגות, שצלילי איזו מולדת רחוקה ונעלמה אינם פוסקים מפעום בתוכן, שיש להן געגועים על מולדת זו, וכגרות הן תועות והולכות בעולמנו. אפלטון איש האלהים סיפר לנו על נשמות אלו ב“פידון” שלו דברי אמת בני אלמוות. ומשוררנו, אשר שמע בילדותו בת־קול אל מסתתר קורא אליו “איכה?”, מספר ב“עם דמדומי החמה” על איים רחוקים ועולמות גבוהים, שראה בחלומות ושעשו אותו לגר תחת השמים וחייו – לגיהינם. הוא מתאונן:

הֵמָּה אִיֵּי־הַזָּהָב זוּ צָמֵאנוּ אֲלֵיהֶם

כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת;

שֶׁכָּל־כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם

בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת.

וַעֲלֵיהֶם נִשְׁאַרְנוּ בְּלִי־רֵעַ וְעָמִית

כִּשְׁנֵי פְרָחִים בַּצִּיָּה;

כִּשְׁנֵי אֹבְדִים הַמְבַקְשִׁים אֲבֵדָה עוֹלָמִית

עַל־פְּנֵי אֶרֶץ נָכְרִיָּה.

(עם דמדומי החמה)

אך מנת־גורלם של בני־תמוּתה היא רק לחלום את חלום איי־הזהב ההם, והמציאות כל־כך רחוקה מהם, וגשר לעבור אליהם אין. ומכאן אותו היגון בלי שם, אותו כליון־הנפש בלי מרגוע, מכאן אותה ההסתכלות המיסטית בעולם. האמוֹציות הללו, הגעגועים המיסטיים האלה על מה “שלא מעלמא הדין” מצאו את ביטויים העז והיפה בשירים, כמו “הכניסיני”, “איך?”, “עם דמדומי חמה”, והמקומות היותר נפשיים שב“מגילת־האש”. אלה הם שירי אהבה, תפילה וכלות־הנפש אל איזו “אַתּ” שוכנת־ערפל, טמירה וסודית, שהיא “יחידת חייו ושכינת מאוייו”, זו הנסתרה והנעלמה, אשר “עוד לא ידע מי ומה היא ושמה על שפתיו רעד”… בחרוזיהן המילוֹדיים והנפשיים של זמירות־חשק אלו הומה וסוערת תאווה אל איזו שכינה, “שפרחה דמותה לפניו מתוך כל הרהוריו ותעל פתאום מנפשו כתבנית אשה ובת־אלהים, והוא לא ידע איככה ומתי רוקמה בנפשו התבנית ההיא”… הלא זאת היא איילת־השחר, שאותה אהב כל־כך העלם הבהיר אשר ב“מגילת־האש”, הלא זאת היא איילת־השחר, השולחת מאז־מעולם את שרביט זהבה אל יחידי־סגולה וקוראת להם. וכל אשר אורה נגע בלבם נפלאים יהיו מכל אחיהם, אור־בוקר בהיר וטהור, אבל נעלה וקר, יזרח בעיניהם. בתוך המולת החיים השוקקים מסביב להם, אשר לא תיגע בהם, בתוך הסערות המתחוללות, אשר תעבורנה מהם והלאה, כגרים ונכרים מתהלכים הם ועיניהם נשואות השמימה לבקש את מולדתם – את איי־הזהב שלהם.

בַּשַׁחַר בַּשַחַר, כְּצֵאת אַנְשֵׁי הַפְּלָאוֹת, הַיְחִידִים הַגְּדוֹלִים וִיתוֹמֵי הָעוֹלָם, לִתְעוֹת בָּדָד בְּתוֹךְ עַרְפִּלֵּי עֲרָבוֹת וְלָסֹל בְּכַף פַּעֲמֵיהֶם אֶת־הַשְּׁבִילִים הָרִאשׁוֹנִים לְרָאשֵׁי הֶהָרִים – וְיָצְאָה הִיא, הַיְחִידָה וְהָרָזִית כְּמוֹהֶם, וְקִדְּמָה אֶת־עֵינֵיהֶם בְּאוֹרָהּ הַצָּנוּעַ, וּבְרָכָה אַחַת לָהּ תָּמִיד וְרֶמֶז אֶחָד לְעַפְעַפָּהּ: טְהָר, טְהָר, טְהָר! וְכִנְּסָה אֶת־נַפְשׁוֹת כֻּלָּם מֵאֲשֶׁר הֵם שָׁם אֶל נְקֻדַּת זֹהַר אַחַת – אֶל נְקֻדַּת הַשָּׁחַר.

(מגלת האש)

*

את האמוֹציוֹת [ריגושים] המיסטיות של נפש שואלת “המון אהבה, המון אהבה”, לוהטת מחשק אל מקורה, סולדת מכבלי החיים הממשיים, את האמוציות של נפש זו היתה ספרות המקובלים והמיסטיקאים הקאתוליים מבטאה תמיד בצורות אירוטיות. אין זה חזיון ארעי של תקופה ידועה, של אנשים ידועים, זהו חזיון טבעי, אנושי־כללי, ששרשיו קבועים עמוק עמוק בתחתיות נפשו של האדם. השיתוף הקיים בין האקסטאזה הריליגיוזית ובין האירוטיזם הוא פרק מעניין של הפאתאלוגיה. ואף כי יהיה הדבר מפליא, נכון הוא בכל זאת, שמאת הקאתוליות הנזירית באה האשה למלוך בספרות החילונית של אירופה. מן המיסטיקאים עבר היסוד האירוטי אל הרומאנטיקאים. המקובלים היהודים היו נוהגים להשתמש בציורים לקוחים משיר־השירים להאידיאות האירוטיות שלהם. על הרוב היתה הכלה “אורייתא”, או “כנסת־ישראל”, ו“דודה גואלה” הקדוש־ברוך־הוא; ויש שהיו מהפכים את הסדר. התפילות והזמירות, שבהן שופכים הדוד והכלה את לבם, סוערות מחשק ומתעצומות געגועים. גם בשירי ביאליק אתה מוצא את ה“דוד” וה“כלה”. גם הוא מתפלל על “גאולה” לפני “שכינתו”. אהבתו היא אהבה של תפילה, אהבה של “עבודה”.

אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ,

לָךְ אֶתְפַּלֵּל וְאֶעֶבְדֵךְ…

– – – – – – – – – – – – –

דִּמְעַת־לֵילִי, רֹאשׁ אַנְחוֹתַי,

הַלְמוּת לִבִּי, נִשְׁמַת אַפִּי,

גַּם הָאַחֲרוֹן בַּחֲלֹמוֹתַי –

אֵלֶּה יִהְיוּ קָרְבְּנוֹתַי

לָךְ אַקְרִיבָה עַד בֹּא יוֹמִי.

(מכתב קטן)

הוא מאמין באיזה כוכב, בכוכבו שלו המיוחד לו, הזורח לשמו, השולח אליו שרביט־זהבו, השולח אליו נחמות ובשורות טובות לעיתים בצרה. לפעמים קרובות מאוד אתה שומע אותו מדבר על כוכבו.

נָפַל כּוֹכָב מֵרָקִיעַ –

הַאֲמִינָה – לֹא שֶׁלְךָ הוּא.

עוֹד שֶׁלְךָ קָבוּעַ אֵיתָן

וּבְמִשְׁבַּצְתּוֹ יִזְרַח שָׁמָּה;

שָׂא עֵינֶיךָ – הִנֵּה שָׁם הוּא

קוֹרֵץ, רוֹמֵז לְךָ נֶחָמָה.

(ים הדממה פוֹלט סוֹדוֹת)

ובמקום אחר הוא מתפלל אל כוכבו:

הָאֵר אֵפוֹא, כּוֹכָב, נַפְשִׁי הַנּוֹאָשָׁה

מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמִגָּלוּת קָשָה.

הַאֲרֶךְ־נָא אוֹרֶךָ, הָאֵר בַּאֲפֵלָה –

הִנְּנִי וְהָלָכְתִּי, הִנְּנִי וַאֲיַחֵלָה

(כוכב נדח)

אף הוא מאמין, כמו הרומאנטיקאים, בפאטאליות שבאהבה. נשמתו ונשמתה נפגשו כבר בעולם אחר, בתקופה אחרת, לפני דורות קדומים. הוא אוהב לחזור על הרעיון הזה:

וְיֵש אֲשֶׁר נִדְמָה לִי וְהִנֵּה נְטָעֵךְ אֱלֹהִים בִּלְבָבִי מֵאָז מֵעוֹלָם, וּמִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים עַל אַחַד הַכּוֹכָבִים אוֹ בַּחֲלוֹם קְדוּמִים עָבַרְתִּי עָלַיִךְ וַתִּקְרָאִינִי בִשְׁמִי.

(מגילת האש)

המילוֹדיוֹת הללו, המלאות חן, רוֹך ויוֹפי נוּגה של השתפכות־הנפש, מגיעות אצל ביאליק לנקודה גבוהה של ליריזם, שלמעלה ממנה לא הצליח להתנשא בשום מקום. השירים־המנגינות האלה הם היותר שלמים בצורתם. במקום שביאליק ריאליסטן הוא שוכח את הצניעות האמנותית. הוא שופך את כל לבו. ודומה תדיר, שלבו נוקפו, שמא עוד לא את כל אשר עם לבו הגיד, שמא לא את כל הצבעים הריק, תחת אשר ברוב השירים הקטנים והליריים שלו הוא יודע, שסייג לאמנות – שתיקה. והוא יודע לשתוק. אותה השתיקה המלאה זמר. כמיתר של כינור, בפגוע בו אצבע, כך רועדת וצוללת נשמה עורגת ונוהה בשיר הקטן והנפלא “איך?” ולכן הוא כל־כך מילוֹדי ועדין. אך תחל לקרוא את השורות הראשונות:

מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת־חַיַּי

וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי –

הִגָּלִי־נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי

אֱלֵי מַחֲבוֹאִי; וגוֹ'

(איך)

וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וְגְאָלִי

וּמָלְכִי עַל־גוֹרָלִי; וגוֹ'

(איך)

אך תחל לקרוא, ומיד רוח של תפילה תנוח עליך ונפשך תתעטף. ותעלה פתאום על לבך מנגינת־ערב, שלקחה אזנך בשכבר־הימים, בעברך בערוב־יום על פני בית־תפילה פתוח.

וַיִּטָּעֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ… וַיּוֹרֵנִי מִדְּרָכָיו, וַיַּעֲבִידֵנִי לֵאלֹהָיו, וַיַּזֵּר נַפְשִׁי מִכָּל־חֶמְדָּה וַיִּלַמְּדֵנִי לְהַבִּיט שָׁמָיְמָה. וְאֵת כָּל־צִצֵּי עֲלוּמַי קָטַף אַחַד אֶחָד וַיִּשָּׂאֵם לֵאלֹהָיו, וַיַּקְדֵּשׁ אֶת־רָאשֵׁי מַאֲוַיַּי לַשָּׁמַיִם, וַיִּהְיוּ יְמוֹתַי צוֹמוֹת כִּימוֹתָיו וְלֵילוֹתַי תְּפִלָּה כְּלֵילוֹתָיו… פָּנַי דַּלּוּ וּמצִחְיִ חָוַר מִיּוֹם לְיוֹם…

ואותה נגינת התפילה של בין־הערבים מתלבטת ומפרפרת בין החרוזים השקטים והעגומים ומסערת את הנפש.

השראה זו של תפילה וכוסף־נפש אל “יחידת החיים ושכינת המאויים”, ששר עליה ביאליק בנוסחאות וּוואריאציות שונות, מצאה ביטוי בהיר ביותר בווידויו של העלם הבהיר אשר ב“מגילת־האש”. הרבה חטא המשורר ב“מגילה” זו חטאי־אמנות. הוא עג בה עוגות מלאות חן ויופי, שאינן נכנסות זו בתוך זו, אלא הן נוגעות ומשתלבות אשה בחברתה, באופן שאתה מוצא בה מרכזים ואי־אתה מוצא בה את המרכז האחד והיחידי. מעלת הטוֹן, גובה הקול בפואימה זו, מן השורה הראשונה עד האחרונה, אחד ושווה הוא. לוּ יהא הטוֹן בעל הטימבּר [גון הקול] היותר עז, היותר ערב, אבל חדגונותו תלאה את העצבים, תחליש את כוח הקשב. השירה, כמו המוסיקה, דורשת עליה וירידה, רום ותחת. אצל ביאליק רק רום, רק גובה. רוח הקורא תקצר מהכיל את האקסטאזה, את ההתפעלות העליונה, את התרוממות־הנפש בהמשך של עשרים וארבעה דפים גדולים. נפשו תיעף ותמהר לעזבהו. מלבד יתר המגרעות, דיין שתי אלה כדי לפגום כל יצירה אמנותית. לכן אין הפואימה מלהיבה אותנו בכללותה, בשלימותה הפגומה. אולם כל פרק לבדו, כל פרשה כשהיא לעצמה כמה הם לוקחים את לבנו באש העצורה בשורותיהם, ברטט העמוק והקדוש, רטט של תפילה, המחיה כל מלה. והשפה? אותה השירה האלוהית שבשפת המגילה! כמה שמשתדלים אצלנו למשוך את שפתנו אל שוק־החיים של יום יום, בכל זאת כל זמן שהעם לא ישתמש בה לחיי־שעה, לענייני־חול, לא יפוג ממנה ריח של ספר, ריח של קדושה, וממילא לא תחדל מהשרוֹת עלינו רוח של חג (ואין אנו מצטערים על זה כלל וכלל!). ואם אנו קוראים פרשיות כאלו של “מגילת־האש”, הלא בכוחה לעורר בנו אמוציוֹת אסתיטיות חזקות, ככוחה של איזו סימפוניה נפלאה. ביאליק נתן ב“מגילת־האש” את המאכסימום, שהשפה העברית יכולה לתת. לא כל אדם זוכה לקבל מהשפה כל מה שיש ביכולתה לתת. לביאליק פתחה השפה את כל מכמניה, והוא שולט בהם כנגיד וכמצווה. ביאליק השיב לשפתנו את עדנת תור־הזהב הרחוק שלה. ודורות יעברו, עד שיקום לנו משורר חדש שיגלה בה יפעה חדשה ויחשוף בה מטמונים חדשים, אשר לא ידענום עד כה.

את נפשו הערה המשורר ב“מגילת־האש”. זאת היא מגילת געגועיו ותוגתו, תולדות אהבתו וכאבו. כשאתם קוראים על איש השיבה, ההולך קדורנית וזועף, הנזיר וקדוש אלוהים, אשר חמל על העלם הבהיר:

וְעַתָּה רְאִי גַם־רְאִי, הָתֵל הֵתֵלוּ בִי הַשָּׁמַיִם וּבְכַחַשׁ אַכְזָרִי סְבָבוּנִי. אֶת־נְעוּרַי, אֶת־הַכֹּל לָקְחוּ מִמֶּנִּי וּמְאוּמָה לֹא־נָתְנוּ לִי כָּפְרָם.

כשאתם קוראים את כל זאת, האם לא יעלו על לבכם כמה וכמה חרוזים מן “המתמיד”, ומיתר שירי בית־המדרש שלו? ואם אתם יודעים את סערות הנפש והזוועות הפנימיות, שעברו על ביאליק הצעיר, בהיותו בחור עם בחורי הישיבה בוואלוז’ין, את נדריו, צומותיו וסיגופיו, והבינותם כמה וכמה תמונות ב“מגילה” הזאת, כי מבשרו חזה אותן. הזוכרים אתם את התלונה המרה של העלם אחרי שהשיב את תלתלו האחרון, את בר־נדרו לאלוהים?

כלום אין התלונות והווידויים הלוהטים האלה מצלצלים כעין בת־קול לאותה המלוֹדיה הערבה והעצובה, שנגרמת בחרוזים האלה:

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.

(הכניסיני תחת כנפך)

או: וְאוּלָם אֶלֶף מַעְיְנוֹת חַיִּים שׁוֹקְקוּ בִלְבָבִי וְנַפְשִׁי שָׁאֲלָה הֲמוֹן אַהֲבָה, הֲמוֹן אַהֲבָה. וַתִּפְרַח דְּמוּתֵךְ לְפָנַי מִתּוֹךְ כָּל־הִרְהוּרַי וַתַּעַל פִּתְאֹם מִנַּפְשִׁי כְּתַבְנִית אִשָּׁה וּבַת־אֱלֹהִים, וַאֲנִי לֹא־יָדַעְתִּי אֵיכָכָה וּמָתַי רֻקְּמָה בְנַפְשִׁי הַתַּבְנִית הַהִיא… וְיֵשׁ אֲשֶׁר נִדְמָה לִי וְהִנֵּה נְטָעֵךְ אֱלֹהִים בִּלְבָבִי מֵאָז מֵעוֹלָם, וּמִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים עַל אַחַד הַכּוֹכָבִים אוֹ בַחֲלוֹם קְדוּמִים עָבַרְתִּי עָלַיִךְ וְתִּקְרָאִינִי בִּשְׁמִי. וַיְהִי זִכְרֵךְ חָרוּת לְנֶגֶד עֵינַי בְּאֵשׁ לְבָנָה, וָאָרִיחַ אֶת־רֵיח נִיחוֹחֵךְ גַּם מֵחִידוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקָה, וּמֵחֲלוֹמוֹתֶיהָ הָאִלְּמִים בַּת־קוֹלֵךְ שָׁמָעְתִּי. יוֹמָם בְּלֶכְתִּי וְעֵינַי נְשׂוּאוֹת שָׁמַיְמָה גִּשַּׁשְׁתִּי כְעִוֵּר אֶת־צִלֵּךְ סְבִיבַי וּבִנְדוּדֵי הַלַּיְלָה בִּקַּשְׁתִּיךְ עַל־מִשְׁכָּבִי… וַאֲנִי בָּעֵת הַהִיא שׁוֹכֵב כְּנֶגְדוֹ עַל־מִטָּתִי בַּעֲלָטָה, כֻּלִּי בוֹעֵר בְּאֵשׁ אַהֲבָה… וְעֵינִי בוֹכִיָּה וּשִׁנַּי נוֹשְׁכוֹת וּשְׂפָתַי לֹחֲשׁוֹת בְּרַעַד חֵשֶק תְּפִלַּת חַטָּאת לְאֵל חַיַּי אָנִי…

(מתוך מגילת האש). האם לא שמעתם שוועת־נפש זו בוקעת ועולה מ“איך?”

וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אַתְּ –

וּשְׁמֵךְ עַל־שְׂפָתַי רָעַד,

וּכְרִצְפַּת אֵשׁ בַּלֵּילוֹת עַל־מִשְׁכָּבִי

בָּעַרְתְּ בִּלְבָבִי;

וְכָל־הַיּוֹם בֵּין אוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא,

בְּקֶרֶן אוֹר, בִּדְמוּת עָב בָרָה,

בַּזַּכָּה מִתְּפִלּוֹתַי וּבִטְהוֹר־הִרְהוּרַי,

בִּנְעִים הֶגְיוֹנַי וּבְגְדֹל־יִסּוּרַי –

לֹא־בִקְּשָׁה נַפְשִׁי כִּי אִם־הִגָּלוֹתֵךְ,

רַק־אוֹתָךְ, אוֹתָךְ, אוֹתָךְ…

(איך)

(ג)    🔗

שני הקווים היסודיים – הריאליזם והמיסטיציזם, – העוברים דרך מסכת־היצירה של ביאליק, הם הם שעשו אותו למשורר היהודי ביותר, למשורר לאומי. מפני שכל הנשמה היהודית לא נוצרה אלא משני היסודות האלה. כי מה היא היהדות כולה, אם לא ההיפך הגמור מן הנוצריות, כלומר: אופטימיזם, דביקות בחיי העולם הזה, עבודת הבורא מתוך שמחה; ויחד עם זה אתה מוצא ביהדות גם מזיגה של נזירות, מידה הגונה של פרישות מן העולם הזה. הכרת הערך הפוזיטיבי של חיי העולם הזה על ידי תורת־מוסר בנויה על העיקר התועלתי (“למען יאריכו ימיך”) מצד אחד, ומצד שני אותו הצער העולמי, יגון החיים בעולמנו שבעלי ה“תהילים” הביעו בכוח עצום כל־כך, אותה ההתאוננות התדירית של הנפש החרדה והעורגת למקורה, שמתלבטת בגופה כמו ציפור בכלוב, כיוֹנת אֵלם רחוקים, כאיל תערג על אפיקי מים

אֱלֹהִים! אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ. צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ־צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי־מָיִם.

ומהו התלמוד, אם לא מזיגת שני היסודות המתנגדים האלה: ההלכה היבשה, ההלכה הקרה והדייקנית, המטפלת בחיי שעה, והאגדה, זו הרקמה הנפלאה של שיר ודמיון. קחו את כל אחד מגדולי ישראל ועיינו באופן המחשבה שלו, התבוננו אל נשמת היצירה שלו, ותמצאו בהכרח, שאינה אחת, שאינה שלימה פשוטה. תמיד יש בה איזו שניות, איזו התרוצצות של שני עולמות, “שמיא וארעא דנשקי אהדדי”, מלחמת השר של מעלה עם השר של מטה, האמונה המיסטית האצילה והריאליזם הראציונאליסטי היבש. הנה שפינוֹזה, המוח היהודי היותר מקורי, הפילוסוף היותר גדול והיותר יהודי, שקם לנו מיום היוֹתנו, – כלום אין אתם מוצאים ב“אתיקה” שלו מצד אחד מאתימאטיקה קרה ויבישה, בנייני־אב, הנחות, גזירות־שוות ומסקנות ערוכות בצורה יבישה, קרה מצומצמה ודייקנית, ומצד שני – אותו המיסטיציזם של אהבת־הבורא – העמוקה, האהבה אל הבריאה, השאיפה להזדווג ולהתמזג עם תבל כולה; אהבה זו, שאינה תלויה בדעת השכל, שכופרת בתענוגות, בתאווה ובכל מה שנושא כבלי הגוף, זו האהבה בת־החורין, שנובעת מן המקור העליון של הנפש, ששם אין תאווה ואין חשבון, ששם רק אמונה והתעוררות נאצלה. או צאו והתבוננו אל חיינו הפשוטים, אל חיי יום יום של היהודי. לכאורה, הלא עצבות של חול נוראה שורה על כל החיים האלה, המרוקמים מדאגות פרנסה, מלהיטה אחרי מסחר, אחרי עסק. ה“תכלית” היא, לכאורה, האידיאל היחידי השולט במוח ובלב. ואף־על־פי־כן – מי תּכן את הלב היהודי! מי שראה בית־מרזח יהודי בליטא בעבר הקרוב, עוד יזכור את החדר הגדול המזוהם, המלא עשן וצחנה וצווחת־שיכורים על היין וסחי ומיאוס בכל; אבל יחד עם זה יזכור גם כן את הפינה הצנועה והחבויה בבית ההוא, הפינה הטהורה והמאירה, שלא הגיעו לשם קולות שיכורים וזוהמתם, על החלונות יריעות לבנות, אל הרצפה הצחה חול צהוב, מפה לבנה על ארון־המגורות, ואור זרוע באוויר. בארון היה גנוז ספר־תורה, שהיו מוציאים אותו לקרוא בשבתות ומועדים, בשעת תפילת ה“מנין”. הנה הלב היהודי! כולו מלא ערפלי־ביצה, ערפלים כבדים ואפורים של דאגות פרנסה, של חשבונות, של “קומבינאציות” ועסקים של “תכלית”, של חול. ובתוך ביצת־חול זו יש גם פנת־סתרים, פינת־אור: שם שוכנים געגועים על איזו ארץ רחוקה, שלא ראה אותה המוזג מימיו, ואמונה שלימה במשיח נעלם. “שאף־על־פי שיתמהמה בכל־זאת יחכה לו בכל יום שיבוא”. אמונה נאצלה, אידיאלית, בלב האדם היותר מעשי, בלב “בעל־התכלית”!

זאת היא אחת הסיבות, שביאליק מצא על־נקלה נתיבות אל לב העם. העם הרגיש באופן אינסטינקטיבי בתוך שירתו את האלמנטים הקרובים אליו, אל נשמתו.

(ד)    🔗

לפרובלימות חיינו הלאומיים הפנימיים הקדיש ביאליק מערכת של שירים, שקוראים להם “שירי נבואה”. הרבה רעש הקימו מסביב לשירים האלה. אלה, שאין לה אזניים אלא לקול תוף ולתרועת חצוצרה, ואלה, אשר כוח אין להם להיחלץ מאיבתם ומאהבתם, גם בבואם לשפוט את האמנות והיופי, ובשרירות־לב ידברו על כל דבר שיר וחזון, הקימו ראשונה את השאון. ועוד מלאם ליבם לענוד לראש משוררנו עטרת נביא. ה“נעימה הגבוהה” של שירים־בפרוזה אלה, מיליהם החזקות והמפוצצות היממו את האנשים ההם; הסגנון הנבואי והצורות המקראיות היכּוּ במיתרים רומאנטיים בנפשותיהם, גנבו את לבם, כי בנעוריהם למדו האנשים ההם את התנ“ך ובאזניהם עוד טרם גוועו בנות־קול של רעמים וברקים. הללו הוכו בסנוורים על־ידי חיקוי מצוין. לביאליק יש כשרון מיוחד לחקות. הנה גם חיקה באופן מזהיר את שירי־העם וידע למסור בעברית את כל קמטיה, את כל נימיה וסימני רוחה המיוחדים של היצירה העממית־הז’ארגונית. גם השירים “דבר”, “אכן גם זה מוסר אלהים” ודומיהם עושים אילוזיה של “כה אמר ה'”… ואולם הנבואה היא יצירה מקורית, שעלתה לעמנו רק פעם, ושום מהדורה חדשה ומתוקנת לא תשווה לה בערכה. בן־מלך מקולל זה, שירד מנכסיו והריהו מחזיר על הפתחים ואינו נלאה להכריז על יחוסו הקדמון, – מגילות עתיקות יש לו בתרמילו, תעודות־מוצאו, כתבי־אצילות. דברי הנביאים – אחת המגילות ההן. אמנם עתיקות הן, מטושטש הכתב ועין הקורא לא תרוץ בהן תמיד. אבל מי הוא, אשר יבוא לחלל את הקודש ויאמר להוציא אותן במהדורה מודרנית, על נייר ריגאל ובאותיות “מאירות עינים”? אם תסמכו את ידיכם על ביאליק והיה לכם ל”נביא", מי לידיכם יתקע, אם לא תקום מחר להקת נביאים, בני־נביאים, נביאים קטנים ופחות מקטנים, אשר ידברו גם הם בשם ה'? אכן צדק פרישמאן. לא נביא הוא ביאליק – עדיף הוא מנביא: אמן הוא, ורק אמן. לחיי עולם הבא יזכה ביאליק לא בשירי הנבואה שלו הרועמים והזועמים, כי־אם בתריסר שיריו הליריים הקטנים, הצנועים ביגונם וביופיים הנצחי. הם לא ימושו מפינו ומפי זרענו.

בשירי ה“נבואה” כמו בכל שירי ביאליק, אנו נתקלים בעובדה אחת, שמגלה לנו טפח אחד מבית־היוצר של שירתו. אידיאה באה אל לבו של המשורר, כפתק שנפל מן הרקיע. היא צומחת וגדילה מאליה. המשורר אינו מחכה עד גמלה ואינו דולה אותה מלבו בבת־אחת על ידי שיר אחד, כפרי בשל זה, שנושר מאילנו מאליו פעם אחת. הוא מתפרנס מן האידיאה שלו קימעה־קימעה. בעקבות השירה הראשונה באים צלילים ובנות־צלילים, ואחרי הרעיון הראשון משתיירים עוד פירורי־רעיונות ושיורי־הגיונות. המשורר חוזר וחוזר עליהם, אינו פוסק מחטט ומנקר בהם, ולא תנוח דעתו עליו עד שיבער אחריהם עד תומם, עד שתוגד המלה האחרונה, שאחריה אין עוד כלום. כך הם “שירי הזוהר”, כך הם שירי האהבה אליה, כך הם שירי בית־המדרש וכך הם גם שירי ה“נבואה”. אידיאה אחת צמחה בלבו ולא נתנה לו מרגוע: ההתנוונות הרוחנית של האומה, שכול ועזבון כלליים, דילדול הכוחות ורפיון הנשמה להתנער, להזדעזע, להתנשא ולהתחדש לחיים חדשים. אל הרעיון הזה הוא חוזר וחוזר בשירים שונים, עד שאי־אפשר כבר להוסיף אפילו מילה אחת חדשה על זה, שהוּגד והוּשר בנידון זה על ידי ביאליק. שמע ביאליק לעצת החוש העממי היהודי, המעמיק לשבת בנפשו, וסיגל לו להבעת הרעיון הזה את סיגנונם, את אופן ביטויים של הנביאים. הוא מצא את הטוֹן המתאים – את הזעם והחרון, והשתמש פעם בתמונות ריאליות ממשיות, המהממות את הקורא בבהירותן האכזרית, כמו:

וְאֶת־הַנִּיצוֹץ מִלְּבָבְךָ זְרֵה, וִיהִי לָמוֹ לְהַצִּית

גְּלוֹם־הַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר בְּפִיהֶם

וּלְהָאִיר עַל שְׂחוֹק הַזָּדוֹן, הָאוֹרֵב כְּגַנָּב תַּחַת שְׂפָמָם,

וְעַל הַצְּדִיָּה אֲשֶׁר בְּעֵינֵיהֶם. וגוֹ'

וּמָחִיתָ בִּמְחִי יָד אַחַת אֶת־קוּרֵי הָעַכָּבִיש,

אֲשֶׁר נִמְתְּחוּ לְנִימֵי כִנּוֹר בִּלְבָבְךָ,

וַתֶּאֱרֹג לְךָ מֵהֶם שִׁיר תְּחִיָּה וַחֲזוֹן יְשׁוּעָה,

מַשָּׂא שָׁוְא וְתַרְמִית אָזְנָיִם –

וּזֵרִיתָם לָרוּחַ, וְתָעוּ קְרוּעִים וּצְחֹרִים בַּחֲלַל הָעוֹלָם

בְּיוֹם צַח בְּאַחֲרִית קָיִץ,

אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא חוּט־כֶּסֶף אֶת־אָחִיו וְקוּר אֶת־רֵעֵהוּ,

וּבְיוֹם הַסַּגְרִיר הָרִאשׁוֹן יֹאבֵדוּ; וגוֹ'

(דבר)

ופעם הוא מדבר ברמזים, בתמונות רחוקות ומופשטות, בסמלים, שמפילים חתיתם על הקורא באפלתם ובאמת הטראגית, שמורגשת מבעד לערפליהם, מבלי שיראוה ויבינוה, כמו בסוף השיר “אכן גם זה מוסר אלהים”:

וּבָאתֶם אֶל־הַחֻרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא תוּכָלוּ, וגוֹ'

חוששני, שמא יגלו בדברי פנים שלא כהלכה. אין¹ רצוני לאמר, שביאליק בשירת ה“נבואה” שלו ירד עד למדריגת חיקוי בלבד. ביאליק הוא אמן גדול יותר מדי, שתתקרר דעתו במלאכת החיקוי בלבד, וכנגד זה עברי הוא יותר מדי, ואי־אפשר שלא יתלהב בו, לוּ לרגעים, אותו הניצוץ הקדמון, הניצוץ הנבואי, שעומם ולוחש בתחתית נפש העם. אולם את הניצוץ הזה אל נא תבקשו במקום שהוא מחקה את הנביאים. כי אם במקום שהוא יודע להשקיף על צרות הלאום מנקודת הראות האוניברסאלית. שאלת־היהודים אינה שאלת חלק ידוע מעמנו במדינה ידועה ובתקופה היסטורית ידועה, כי אם שאלת הצדק העולמי בכלל, שאלת הטוב המוחלט, היושר המוחלט. אין כאן עוול מדיני ואנושי בארץ זו או אחרת כלפי ישראל, כי אם עוול נצחי עולמי, אשר לא יכוסה ולא יכופר כל עוד לא יעמדו למשפט הרשעה והזדון, הרומסים אותנו ברגל גאווה, כל עוד לא ינקם נקמת דם עמנו השפוך. האמת לא תּיכּון לעד, ומוסדות הצדק יתמוטטו לעולם, אם לעם ישראל לא ייגמל גמול האמת והצדק. את המלים היותר מפוצצות, היותר לוהטות בזעם וחרון הוא מוצא בנפשו להביע את הרעיון הזה (שיר זעום־העפעפים ב“מגילת־האש”, “ידעתי בליל ערפל”, “על השחיטה”).

(ה)    🔗

יפה אמר אחד הסופרים על ביאליק, שהוא המוֹהיקאני האחרון של ישיבת וואלוז’ין. ביאליק לא פרש מישיבת וואלוז’ין. הוא שריד ממשפחת אצילים גדולה, שנידלדלה, שירדה מנכסיה ונסתאבה. מסביבו אימת העזובה והבדידות. כמו ברצועות שחורות אסורה נפשו בצללי העבר, ובעיניו יגון השקיעה, שקיעת עולם גוסס. כל נפש מיסטית כרוכה אחרי הרחוק והמעורפל. אולם אצל ביאליק אין אלה געגועים רומאנטיים בלבד על עבר רחוק, שכבר בטל מן העולם, לצורות עתיקות ולתכנים עתיקים. יש לו יותר מזה: יש לו צער על ההווה, הכופר בעבר. במקום ששרשי החיים יונקים מאדמת המולדת, במקום שיש התפתחות פנימית וטבעית, שם אין עבר מת ואין הווה נברא מאין, כעין מעשה־בראשית. להווה יש שרשים בעבר, לעבר יש השארת־הנפש בהווה ובעתיד. כמה וכמה גילגולים יש לנפש הלאומית; פושטת היא צורה ולובשת צורה, אבל תמיד אחת היא. בין יצירת ראבּלה ויצירתו של מוֹפּאַסאַן יש הבדל של שלוש מאות שנה, אבל אותה הרוח הגאלית שמחיה את משליו של הראשון, שורה גם בסיפוריו הקצרים של האחרון. בחיינו אנו, התלויים באוויר ובכל רוח מצויה, אין קשר פנימי ועמוק בין העבר וההווה. אין ההווה תולדה הכרחית, טבעית איבולוציונית מן העבר, אינו “יוצא חלציו”, כי אם בניין חדש על משואותיו. כעמוד־שייש זה, שניצל לבדו מן ההרס והבערה, והריהו מתנוסס, רם ונישא, מתוך ערמות הדשן ועיי החרבות בתומתו הצחה, בגיזרתו האצילה והגאה, כך עומד ביאליק לבדו על סף בית המדרש, שהיה תמיד:

מַחֲבֵא רוּחַ אֵיתָן, מִקְלַט עַם עוֹלָמִים,

מַחֲשָׁבָה פוֹרִיָּה הִגָיוֹן רַעֲנָן, לֵב שָׁלֵם וּבֹטֵחַ עֵת תִּכְשַׁל הַבֶּרֶךְ.

שאבותינו שאבו ממנו

הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?

הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי

עוֹלָמִים, הַשֹּׁפְעִים בָּהּ אִשָּׁהּ וְחֻמָּהּ?

הֲפֹה אַדִּירֶיהָ – מְאוֹרוֹת עֲתִידִים,

הַיּוֹצְרִים אֶת־רוּחָהּ עַל־הָאָבְנָיִם? –

כִּי מָה הֵם הַקּוֹלוֹת וּמָה הַלַּפִּידִים,

הַנּוֹשְׂאִים הַנֶּפֶשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם!

מִי צָפַן הַקְּסָמִים בַּגְּוִילִים הַבָּלִים,

מִי נָתַן הַכֹּחַ לַאֲמָרוֹת עֲבֵשׁוֹת,

לַחֲצֹב לֶהָבוֹת מִלְּבָבוֹת חֲלָלִים

וּלְהָתֵז נִיצוֹצוֹת מֵעֵינַיִם עֲשֵׁשׁוֹת?

(המתמיד)

או מי אינו זוכר את הקריאה הפאתיטית הזאת:

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל־קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד, וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת

אולם כל זה כבר היה, כל אלה ה“לפידים”, ה“ניצוצות” ו“הלהבות” כבר כבו, כל אלה ה“אדירים” הלכו מבלי שוב עוד… ה“מתמידים” היו לאֶכּסטרנים, החדרים והישיבות היו ל“חדרים מתוקנים” ול“ישיבות מתוקנות”, שעדיין לא גידלו לא “מאורות” ולא “אדירים”, כי אם דור ריק מתורה ובור מידיעת היהדות, דור פוחז ומבקש “תכליתים”. אותה האמונה האמיצה והעמוקה באלוֹהי ישראל ובגאולה פרטו לפרוטות… וכשהנפש סולדת מהיבושת בלבבות צעירינו, כשצינה אוחזת אותנו מהרוח המנשבת ביניהם, וממראה עיניהם העייפות ומבת־צחוקו של קוהלת שעל שפתיהם, – אז מבלי משׂים עולה על הלב זכרון השכינה, “שכבר נתגרשה מכל הזוויות”, ונדמה לך, שאתה שומע אותה קובלת ומתאוננת:

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֹּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…

(לבדי)

איזה ליריזם טראגי נוקב ויורד עד תהום הנפש בשיר הקטן “לבדי”! אימת העזובה, שממון השכול והאלמון הומים בכל אחת משורותיו הקצרות. השיר הקטן הזה, המלא ייאוש קודר ודכיון־נפש על היקר והקדוש, שהלך לעולמו מבלי שוב, הוא יותר חזק ועמוק, יותר יפה ושלם מבחינתו האמנותית מהשיר הגדול, המלא תרועת הנצחון וקול ענות־הגבורה: “על סף בית המדרש”. ואף־על־פי־כן דווקא השיר האחרון הוא יותר מפורסם בעם ויותר חביב עליו; מפני שהוא מכה בנימים היותר עמוקות והיותר אינטימיות שבלב העם. למרות ההפקרות הדתית, השולטת ברחובנו, עוד לא זנח העם את אלוהיו ועוד לבו תמים עמו. קריאת “שמע ישראל”, צווחת־נשמה זו, שפרצה אל לב השמים מתוך מוקדי־אש והרעידה דממת־מחשכים תחת כיפת מרתפי האינקוויזיציות, – לא נדמתה אף עתה. שוב שמענוה על שדי־הקטל ברוסיה ובגאליציה. העם לא ישכח עד עולם למשורר את חסדו ויכיר לו טובה בעד חרוזים יהודיים, כעין אלה:

אָמְנָם יָכֹל לִי אוֹיְבִי, כְּלִי רִיק הִצִּיגָנִי –

אַךְ הִצַּלְתִּי אֱלֹהַי – וְאלֹהִים הִצִּילָנִי!

(על סף בית־המדרש)

ככה ישיר משורר, שלא רק לשונו היא עברית, כי־אם גם נשמתו עברית היא; ככה ישיר משורר, שבתוך עמו הוא יושב, שקשור הוא אליו בכמה וכמה נימים מנפשו, שמתוך כינורו אנו מקשיבים הד הלמות־לב העם.

נגענו במרוצת דברינו בכמה מומנטים בשירתו של ביאליק, שגרמו לו להיות חביב העם וסגולת משורריו. סיגנונו הוא אחד המומנטים האלה היותר חשובים. בסיגנונו הוא ריאליסטן גמור. צבעיו מועטים אבל בולטים, בהירים וחיים, תמונותיו ממשיות, ריאליות, הקרובות ומובנות לכל אדם על ידי פשטותן ושכיחותן. סיגנונו הוא ריאלי, מובן ופשוט, למרות עשירותו ושפעתו, אפילו בשעה שהוא משתמש בציורים שאולים מספרות המקובלים. למשל, אם הוא אומר:

וּמִלְמַעְלָה יַד־סְתָרִים

שׁוֹזְרָה חוּטֵי־פָז וְקוֹשְׁרָה

לְרֹאשׁ הַיּוֹם עֲשָׂרָה כְתָרִים

(משירי החורף)

או:

כְּתָרִים אֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ מִתְפִלּוֹתַי, –

לא יתקשה הקורא, המצוי אצל הספרות, לצייר לו את הכתרים האלה לראש היום או העלמה. זאת היא תמונה ריאלית ושכיחה לגבי הקורא העברי, כמו שמובנה וריאלית תהיה בעיניו תמונה זו של השלג הצח:

וְהַשֶּׁלֶג בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה מְנֻפֶּה, –

ולא יעלה על דעתו לתמוה על המספרים עשרה ושלש עשרה.

שירתו של ביאליק היא היצירה היותר מזהירה של כנסת־ישראל בזמן האחרון. ובחגגנו את יובלו של משוררנו, יש את לבי לברך בברכת החג עוד אמן שני, את האמן הנצחי, שאיננו פוסק ליצור מתוך צער ויסורים את עמנו.

[תרע"ו]