רקע
אהרן אברהם קבק
י' ל' פרץ: בין שתי נשמות

לפני שלושים ארבעים שנה עוד היתה היהדות בערי־פולין בעצם־תוקפה. דורות דורות כפתוה וחבשוה ברצועות של מנהגים ומסורות. בין דפי אותו “אורח־חיים” הבלה, שהחסיד הזאמושצי היה מתפלל בו, היו משתמרים הכתמים הצהובים של דמעות אביו ואבי־אביו; אותה מנורת־החנוכה עם אריות־הכסף המחזיקים ב“לוחות”, שהיהודי הזאמושצי היה מדליק, אותה כוס־הכסף, שעליה היה עושה קידוש והבדלה, אותו ההדס שהיה משמש לברכה של “בורא מיני בשמים”, היו נוצצים ומבהיקים עוד מבעד לזכוכית ארון־הספרים של הסבא נ“ע… ויחד עם המסורות העתיקות של היהדות היתה עוברת מדור לדור בערי־פולין, גם־כן כעין מסורת קודרת, הדלות היהודית, – שפלות־החיים כפיפות־הגוף ונמיכות־הרוח… אולם לפני שולחנו של “הרבי”, ב”שטיבּל“, בשעה ששותים “תיקון”, או סתם כשהיה יושב בחברת “אנשי־שלומו”, היה החסיד שוכח את עניו ומרודו, את רעבונו ומחסורו. שם היה נתון בעולם של התפשטות־הגשמיות, של התלהבות והתעוררות. החסיד היה יודע, שה”שמחה במעונו", שאת הבורא־יתברך אין עובדים אלא מתוך חדווה. מצד אחד נשמתו של החסיד היא כציפור בכלוב, שבוּיה, בעולם צר של חיי־שעה, של דאגות־פרוטה, של פרנסת קב־חרובין; ומצד אחר עולם של נסים ונפלאות, של התעוררות־הנפש, של דביקות. בין שני עולמות מתלבטת נשמתו; בין אור וחושך, בין קודש לחול, בין חיים של בושה וכליה, של מחסור ורעב, ובין חיים של “עלייה”, של זמירות וריקודים.

פרץ נולד בתוך סביבה זו. בשניות זו גוּדל וחוּנך. וחסיד זאמושצי נשאר פרץ כל ימיו. עד יומו האחרון התלבט בין שני עולמות, ויותר נכון: שני עולמות התרוצצו בנשמתו. הדפים היפים והדקים ביותר, העמוקים ביותר שביצירותיו, הם אלה שכתב אותם החסיד שבו. אפשר שהם קוסמים ביופיים הדק והנוגה ובחריפותם המשכרת, אפשר שהם חזקים ועמוקים, דווקא מפני שהטראגיקה שבהם מרובה מאוד. כי טראגיקה יש בכל מקום שהנשמה אינה “מעור אחד”, בכל מקום שמרכז־הנשמה נשתמט מהיקפו ונלחם בהיקפו, כשיש לה לנשמה “סיטרא אחרא” ומלחמה לה עם “סיטרא” זו.

פרט קטן אחד ומעניין מאוד:

מר י' ח' זאגורודסקי, ידידו של פרץ, מספר אפיזודה זו: מר זאגורודסקי התאכסן אצל פרץ בעוד שזה היה עורך־דין. פרץ לקח אותו פעם אחת עמו כשנסע אל כפר רחוק אחד לטעון בבית־דין של הכפר לאחד מן האיכרים הנשפטים. “בצאתנו מזאמושץ – מספר מר זאגורודסקי – החל פרץ לרקום ברעיונו ולספר לי סיפור וילך ויטווה וירקום וישזור, ולאט לאט צוד צדני אותי ואת כל חושי בי, ואסחף ואתקשר בסיפורו, אשר הלך והסתבך, הלך ונמשך בשלל־צבעים, בחליפת־גיבורים, בתעצומות רגשות ומלחמות־הנפש ולא התבוננתי, כי כה עבר עלינו הדרך ואנחנו כבר בכפר. ובשמעי את טענות פרץ לפי השופט, חידודו וחריפותו ויושר הגיונו, לא האמנתי, כי זהו בעל־הדמיון, בעל־החלומות, אשר לקחני אתו בהרקיעו לשחקים” (לוח אחיאסף, תרסב).

יש בני־אדם שנשמותיהם הם כבתי־התפילה הגוֹתיים, שאין אור־השמש נכנס לתוכם אלא דרך זכוכיות מגוונות בשלל־צבעים. פרץ היה איש כזה.

*

חבל, שאנו יודעים מעט מאוד מראשית־התפתחותו של פרץ; כמעט שאין אנו יודעים ממנה כלום. עדיין לא נתפרסמו פרטי־חייו בזאמושץ. ספרותנו העברית החדשה, והז’ארגונית, עדיין הן מצויינות במידת הצניעות ביחס אל הסופרים: אין הן נוהגות לחטט בחייו הפרטיים של הסופר, הן נזהרות מלפסוע על מפתן־חייו שמאחורי הקלעים ולראות את האדם באוהל. ה“מי” הוא טפל, ה“מה” הוא עיקר אצלו. אפשר שכך נאה. אך החוקר הספרותי, המבקש לקבוע את החזיונות הספרותיים במסגרת־הסביבה, המבקר המבקש את המצע הפסיכולוגי של היצירות הספרותיות, יצטער הרבה מאוד על צניעות זו, שאינה סימן לבגרות.

מתחילים אנו להכיר את פרץ מן ה“יודישע ביבליאטעק”1 ואילך, כלומר, את פרץ המשׂכיל.

פרץ יצא אל הקהל בתור משכיל עברי. משכיל, הווה אומר: טיפוס! משכיל, הווה אומר: תקופה שלימה בהתפתחותנו התרבותית, הווה אומר: הסתכלות־בעולם ידועה! לא בתוך העם ולא מחוצה לו עמד המשכיל, אלא למעלה הימנו. מגובה שלח אמריו אל הבּוֹערים בעם, זאת אומרת, אל העם כולו, להשכילו, ובלי שום רגש של כבוד אל הצורות ההיסטוריות של החיים הפנימיים של העם, אל הוד־קדומים של המסורת. כל מה שלא מצא כדומה לו שם, אצל “הנאורים והחזקים”, כלייה גזר עליו. בבחינה ידועה היה זה הצרפתי של המאה הי"ח, מזמנו של ווֹלטיר ודידרוֹ. אף האנציקלופדיסטים היו “משכילים”. המשכיל הלך אל העם בראש נאור ובלב מצומק ויבש. הרבה דיעות וכוונות טובות, ומעט מאוד אהבה וכבוד אל העם, ובייחוד אל ההמונים.

אולם פרץ היה משורר עוד קודם שפירסם את יצירותיו הגדולות. וגם בתור משכיל היה משכמו ומעלה גבוה מכל בני־תקופתו. הוא התנשא עליהם ברוחב הבנתו ההיסטורית, שהבין את חיי־העם, ובהכרתו, שהכיר את הנטיות העמוקות הקבועות בנפשו. הוא מדבר על העם בתום־נפש, ובעיקר – באהבה.

“התכנית שלנו”, כתב פרץ בימים ההם, “היא השכלה; אנו רוצים להשכיל את העם; לעשות את השוטים בעלי־דעת, את החשוכים – משכילים; את הולכי־הבטל ושואפי־הרוח – עמלים, אנשים מועילים וישרים, הנהנים מיגיע כפיהם, ועבודתם מביאה תועלת גם לאחרים. אנו רוצים להשכיל את העם וכותבים בז’ארגון (יידיש), מפני שיש לנו שלושה מיליון נפש, שמבינים רק ז’ארגון. אולם אין הז’ארגון קדוש לנו. לבנו נוטה אחרי אלה, שרוצים להחליף את הז’ארגון באיזו לשון־מדינה חיה… עוד יותר מחזיקים אנו בדעתם של בעלי ‘שפה ברורה’ במידה שהם מציגים להם למטרה הפצת הספרות העברית ותמיכת סופרים, וכדומה. משאלתנו היא, שעמנו כולו ידע עברית, כדי שהתנ”ך לא ישכח ממנו. התנ“ך הוא אוצר־אמונתנו, לאומיותנו והמוסר שלנו! מן הצורך הוא להשתדל שהתנ”ך יימצא לא רק בארונו של כל יהודי, אלא גם בידו, בלבו ובמוחו… אנו רוצים בחיי־נצח, והנצח לא ימנה ולא ימדד. מתחלפים הזמנים. משתנים הימים והלילות… אולי עוד יום־מחר צפויים לנו נסיונות חדשים. רק התנ"ך, רק הוא לבדו יכול ליתן לנו כוח, ‘אומץ־רוח’ וכו'. ובייחוד יש ללשון־הקודש עוד ערך חשוב בשבילנו. הפרט אינו נקודה יחידה ובודדה בעולם. הרי אינו אלא עניבה אחת בתוך הרשת הפרושה על שטח ידוע של אדמתנו. רשת זו – דורו היא. האדם הוא חוליה בשלשלת־אין־הסוף, הנמשכת מאברהם אבינו עד סוף כל הדורות. מי רשאי לומר, שהוא קשור בעם? מי שקשור בתוך כל עניבות הרשת הפרושה בכל העולם ומכיר את השלשלת הנמשכת מאברהם אבינו עד היום הזה.

הלשון העברית, שכל היהודים בכל הארצות יודעים אותה, היא הרצועה, שמחזיקה את הגלגלים שלא יתפזרו, הדבק היחידי, שמאחז את עצמותינו הפזורות. הלשון העברית היא גם מחזיקה את הטבעות בתוך הזמן. היא מקשרת אותנו אל משה רבינו, אל הנביאים, אל המשנה, אל הגמרא, אל כל כוכבינו הגדולים שהאירו בשמינו! הלשון העברית מקשרת אותנו אל אלה שבנו פיתום ורעמסס, אל אלה ששפכו את דמם על חומות־ירושלים, כמו גם אל אלה שצעקו “שמע ישראל” מתוך מדורות־האש.

לשכוח את הלשון העברית, זאת אומרת: לשכוח את דברי־ימינו, להנתק כענף מעץ, לרקוב זמן־מה – ולהעלם.

לז’ארגון אין שום תביעה למלא את מקום לשון־האם בבית יהודי. מקום זה ממלאת וצריכה למלא לשון־הקודש. לז’ארגון אין תביעה למלא תפקיד של מחנך. תפקיד זה שייך לעת־עתה ללשון־המדינה איזו שתהיה. הז’ארגון אינו אלא אומנת. אין כוונתו אלא ללמד ללכת ותחילת הדיבור. ואחר־כך הרשות בידכם לגרש את האומנת, או להקציע לה, מתוך הכרת טובה, מקום אצל השולחן" (בּילדונג, יוּבילעאוּמס אויסגאבּע).

בז’ארגון זה, בלשון־האומנת, כותב פרץ על־כורחו; אנוס על פי הצורך להשכיל את העם. הוא מפרסם מזמן לזמן קבצים ספרותיים, כותב מאמרים עממיים על החלירע, על סוציולוגיה, סיפורים בעלי תוכן פובליציסטי וסתם סיפורים מגמתיים ש“תוכם רצוף מוסר־השכל”. לאותה תקופה שייכות יצירות כמו “די שטריימל”, “מוסר”, “ל”ג בעומר“, “עולם־התוהו” ועוד. כדי למצוא נתיבות אל לב־העם, צריך, קודם כל, להביאו לידי שינוי־ערכין גמור. צריך, קודם כל, לשלוח יד באבטוריטט של הרבנים, ה”למדנים" ו“יודעי־הספר”, שפוסעים על ראשי־ההמון; צריך למגר את האבטוריטט מכיסא־הרבנות. בעולם יש דבר יותר חשוב, יותר תקיף מן הדינים היבשים של ה“שולחן ערוך”, והוא – החיים עצמם. צריך להחזיר ליהודי את זכותו על חיים חופשיים, על אהבה חפשית, על הצחוק, על ההוללות ועל השמש המופקרת לכל בן־אדם; צריך לתבוע את זכות ההמון הנכנע והמושפל תחת ידם של “החכמים” ו“הלומדים”! ודבר זה ידע פרץ להביע בפאתוס כזה, בהתלהבות־חסידים כזו, במרץ ובעוז ביטוי שכזה! כרעם עבר ה“שטריימל” ברחוב־היהודים. בצינעה היו קוראים אותו; במסתרים היו מתכנסים קבוצות־קבוצות, לקרוא פאמפלט משונה זה, שהטיל ארס בנשמות הצעירות, השבית את מנוחתן, עורר בהן הדים אטומים של מחאה. אם הפרוליטריון שלנו זקף בימינו את גבו ובהכרת ערכו הגאה יצא לכבוש את מקומו בחיי החברה היהודית, הרי אין זה אלא תוצאתה של התפתחות פנימית ארוכה, שאת דחיפתה הראשונה אנו מוצאים ב“שטריימל”. בפיליטון הקטן “מוסר” אנו שומעים מחאה עזה נגד האפיטרופסות שדעת־הקהל נטלה על חייו האינטימיים של הפרט בלי נטילת האחריות על זה. זוהי קריאה לבת־ישראל הצנועה, האסורה ברצועות הנימוס הדתי, המוסרי, ועוד יותר מזה – בנימוס המקובל, המוּתנה, לקרוע את הרצועות הללו, להתפרץ מאפיטרופסותה של דעת־הקהל, שביקשה לדכא ולהחניק בקירבה את חמדת החיים ואת ששון־האהבה. ובלי מגמה חברותית לא נכתבו, כמובן, גם יצירות מעין “בּאנציע שווייג”.

ובאותו זמן היה פרץ המשכיל, המחנך, המשנה־ערכין, המפיץ דעות חדשות, בז’ארגון, סופר עברי. הוא השתתף ב“השחר”, “הבוקר אור”, “האסיף”, הוציא קובץ של שירים ליריים “העוגב”, קובץ ספרותי בשם “החץ”. ביתו היתה – הספרות העברית. הספרות הז’ארגונית היתה – המשרד, לישכת הנהגת־העדה, הלישכה, ששם נשא את משרתו בתור עובד עממי.

וכאן אנו נתקלים בסתירה נפשית, בחצאיות פנימית, שפרץ ביקש אחר־כך לתקן, ולא עלה בידו.

פרץ היה חסיד. אחד מן היסודות החשובים בחסידות הוא – ההמוניות, הדימוקראטיות. ב“שטיבּל” של החסידים אין כותל־מזרחי, אין “פני”. בשיחותיהם אינם יודעים להשתמש בלשון “אתם” ובשעת חדווה, כש“עושים ריקוד”, יד ליד, שכם לשכם, כשהלבבות דופקים בהלמות אחת, כשהנשמות מתלקחות ללהבה אחת, אז מיטשטשים התחומים החברותיים, אין ניקלה ונכבד, אין עשיר ורש. כולם בנים הם לה' ול“רבי” שיחיה. עורק דימוקראטי זה פעם בחזקה בעמקי נפשו של פרץ. והמשכילים העבריים לא היו דימוקראטים כלל וכלל.. המשכילים והסופרים העבריים יצרו קבוצה ידועה בתוך העם, קבוצת־האינטליגנטים. יתר על כן: הם התבדלו למעמד מיוחד בתוך אוכלסי־העם, מעמד מובדל משאר המעמדות. עם הרבנים והחרדים מצד זה הלא עמדו תמיד בקשרי־מלחמה; וההמונים מצד זה לא הבינו אותם, פחדו מהם, לא האמינו בהם, ולפעמים בצדק. הרי זה היה מעין מעמד של אריסטוקראטיה רוחנית, שאי־אפשר היה להיכנס אל תוכה אלא בקושי גדול. אמת, קושי שבא לא מבפנים, אלא מחוץ. אבל סוף־סוף היתה הספרות העברית תמיד בבחינת “כותל מזרחי”. תמיד היה המון גדול, שלא היתה לו דריסת־רגל אצל “כותל” זה. ואולם החסיד אינו אוהב מטבעו את ה“פני” ואת ה“כותל” שלו! אווירה של ההשכלה העברית, של הספרות העברית היה מלא אור־חירות, אבל קר היה, ונפשו של החסיד צמאה לחום, להתלהבות, לדביקות! המשכיל והסופר העברי היו מן המוּעטים המעוּלים, שהתנשאו מעל להמרובים, “עמי־הארצות”, והחסיד, ש“השמחה במעונו”, אוהב דווקא את ה“חברותא” ואת “ברוב־עם”!

זוכרים אתם את החלום, שראה תלמידו של הרב מבּריסק, באחת מיצירות־פרץ היותר שלימות, היותר עמוקות: “בין שני הרים”? הרב מבריסק נהג והוליך את תלמידו לפלטין גדולים ורחבים, האחד גדול ונהדר מחבירו, עד לאין סוף. ואור יקר יצא מכתליהם. אבל ריקים היו האולמים, בלי נפש חיה. רק הרב ותלמידו לבדם. וקרים היו הכתלים המאירים, קרים עד לקפוא ביניהם. פחד גדול נפל על התלמיד “וגעגועים עזים תקפו אותו. געגועים ליהודים, לחברים, לכל ישראל! מילתא זוטרתא, אפילו יהודי אחד לא ראו!… אל תתגעגע לאיש! – אמר הרב מבריסק – פלטין זה רק לשנינו לבדנו הוא! גם אתה עתיד הנך להיות רב בבריסק!”. אז נבהל התלמיד עוד יותר. רבי! אמר: הוציאני נא מפה. איני רוצה להיות שרוי כאן ביחידות. רצוני להיות עם כל ישראל! ולימים, לאחר שהתלמיד ברח מישיבת־רבו והיה ל“רבי מביאלה” אירע, ש“שני ההרים”, הרב מבריסק וה“רבי” מביאלה, נזדמנו יחד. ועל שאלתו של הראשון, למה ברח מישיבתו, מה היה חסר שם? משיב מי שהיה תלמידו, שאוויר היה חסר שם לנשמתו. תורתו היתה רק בשביל המאושרים המועטים יודעי־התורה. “אולם אמור נא לי, רבי, מה יש לך בעד כלל ישראל? בעד חוטב־העצים, בעד הקצב, בעד בעל־המלאכה, מה יש לך בעד היהודי הפשוט? ובייחוד בעם היהודי החוטא? מה יש לך, רבי, בעד אלה שאינם לומדים?”

אותם הגעגועים, שגירשו את הרב מביאלה מהסתפח בנחלת הרב מבריסק, בפלטין הקרים שלו, אותם הגעגועים ידע גם פרץ. שתי נשמות התרוצצו בו: נשמת־חסיד ונשמת־משכיל. והראשונה ניצחה. לבו נמשך אל תחתיות העם, על “עמי־הארצות”, אל בעלי־המלאכה. אל היהודים “הפשוטים”, אל אותן השדרות, ש“באנציע־שוויג” נושא בתוכן את כובד־חייו בלי תלונה, בלי מחאה, אפילו בלי תרעומת־בלב. כופף את גבו ומקבל את מכות־גורלו בנפש אילמת, עד שהוא נעלם כצל.

והסופר העברי נעשה מכותב מאמרים עממיים וסיפורים מגמתיים בז’ארגון – משורר יהודי בלשון “יהודית”!

על פרח־האהלה (aloés) מספרת האגדה, שפעם במאה שנה הוא פורח פתאום בין לילה; כחץ מקשת הוא פורץ מגבעולו בכוח עז, מרקיע שחקים ומתפתח בבת־אחת. אולם לשון אינה כפרח־אהלה זה. עד שז’ארגון, שמותר לגרשו מן הבית, נעשה “לשון לאומית” או “אחת מן הלשונות הלאומיות” שלנו, צריך היה לעבור סמבטיון של נסיונות נפשיים, של תנועות נפשיות עמוקות.

אמרנו: נסיונות נפשיים, תנועות נפשיות. מפני שלא מהלך החיים הציבוריים שלנו, אף לא השינויים והתהפוכות ברחובנו היו יכולים להשפיע על פרץ ולהזיזו מנקודת־מבטו. אמנם, מן המאמר “בילדוּנג” שהזכרנו למעלה) עד הוועידה הצ’רנוביצית הרבה נשתנה בעיירת־התחום. רצועות המסורות והמנהגים, שקשרו את היהדות, נתפקעו אחת־אחת. האופק מעל לראש נתרחב, והמעמד מתחת לרגליים נצטמצם ונזדעזע. העיירה נתקרבה אל הכרך. נשימתו הלוהטת, הקדחתנית של הכרך זיעזעה ועכרה את האוויר הקופא והצלול של העיירה, נדפה את ריח־העבר, את קדושתו. הנדידה, לשם פרנסה, אל ארצות־הים, ואחר־כך נדידת בני־הנעורים אל הערים הגדולות לשם השכלה ו“תכלית”, הבשילו וסיימו את הפּרוֹצס המהיר של התמוטטות היסודות בעיירה, של שינוי כמה וכמה ערכין. אולם למרות כל השתנוּת זו, שחלה סוף סוף בצורת־החיים יותר מבעצם־החיים, למרות השפעתן של הקבוצות הדימוקראטיות ויוּדישיסטיות, חלה סוף־סוף רק בשטח ולמטה מן השטח לא חדרה לעולם: העם בעמקו, ביסודו, העם בשכבותיו היותר מוקפות ומוצקות נשאר כמו שהיה לפני שלושים וארבעים שנה. התייחסותו אל התורה, אל “לשון־קודש” ואל “עברי טייטש” לא נשתנתה. התייחסותו אל “הלשון הלאומית” החדשה היא שלילית בהחלט. “לשון לאומית” זו אצל פרץ לא היתה פרוֹגראמה, לא היתה פתרון לשאלה ציבורית־עממית, אלא פתרונה של שאלה פרטית־נפשית, נסיון לפשר סתירה פנימית אחת גדולה, מעין “יש לישב” על איזה “וּרמינהוֹ” חמור.

*

עם הדימוקראטיות מזוּוג בתוך החסידות עוד יסוד, חשוב לא פחות ממנו, ולכאורה רחוק ממנו בעצם מהותו – המסתורין.

המסתורין היהודיים, כהמסתורין האנושיים בכלל, הם פרי הכפילות באדם ובעולם. במקום שאין שלום לאדם עם נפשו וקרועה נפש זו לשתים: האחת פורצת מכלובה בכליון־נפש לוהט, מרקעת לשחקים ומתגעגעת למקורה, מקור־החיים, והשנייה שקועה במ"ט שערי־טומאה, נתונה בשבי בידי “סיטרא אחרא”; במקום שמתנגשים החלומות הערפליים, שרקמו בעצב צללי בין־השמשות כדי למצוא סתרה מתרועת הצחוק האפיקורסי של הצהריים שטופי־השמש, – שם אתה מוצא את המסתורין. במקום שהאדם עומד יחידי אבוד ובטל בתוך אין הסוף של הטבע, עלוב באפסותו ומעונה בכליון נפשו העז להתמזג עם תבל כולה; במקום שממלאים אותו אימה שני דברים: אין־הסוף, שממנו הוא בא, ואין־הסוף שאליו הוא הולך, ונפשו הנפעמת בין שתי התהומות הללו מבקשת נקודות־משען או בשמי־מרום או בשאול־תחתיה, – שם אתה מוצא את המסתורין. ושני מומנטים אלה: הכפילות והסתירה הפנימית, היתמות בתוך הטבע והגעגועים על החברה, מונחים גם ביסודה של היצירה הפרצית הנפלאה.

פרץ ראה את הנשמות הגלמודות והעצובות ברחוב־היהודים, שהן בודדות עם צערן ועם אהבתן, מתחת עב־הענן של חיי־החול הכבדים והכהים, נוצצו לעיניו של פרץ, כתולעי־יוחנא שבצידי הדרכים באפילתם של לילות־מרחשוון, געגועים כמוסים, מוצנעים ונחנקים, חלומות עוממים על אושר, שעדיין לא טעמו ממנו, על אבידות שאינן חוזרות… זוכרים אתם בוודאי את ה“ניגון החדש” שלו. במוצאי־יום־הכיפורים לאחר שקידשו את הלבנה, התפזרו והלכו כל המתפללים איש לביתו. בחלונות־הבתים הודלקו אורות חמים, מסביב לשולחנות הטעונים תבשילים מפיקים הבל נתכנסו המשפחות העליזות אחרי יום־צום ארוך. רק שניים נשארו בחשכת־הלילה ברחוב: הנודד הנוכרי ובנו. שניהם רעבים וחלשים, שניהם עזובים ונשכחים. הילד מבקש לחם, והאב, במקום לחם, שר לו את “הניגון החדש” שלו. נורא הוא בוודאי “ניגון חדש” זה, ששרים הרעבים, הנעזבים, הנשכחים! ניגוּן זה, כמדומה לך, שאתה שומע אותו מכל הדפים היפים, שכתב המספר הגדול. “ניגון” כזה היא בריינה, שעובדת ועמלה כל ימיה בשארית־כחותיה בשביל מנדיל בעלה, ובלבד שיאכל וישתה, ובלבד שלא ידע מחסור, שלא יצטער, חלילה, שלא יופחת מבריאותו, חלילה; ואת כל זה היא עושה באהבה מוצנעת וכמוסה ממנה גופה, במסירות־נפש חשאית של בת־ישראל כשרה. והוא, מנדיל, אוכל ושותה. מתפטם, נעשה שמן ועבה, ואינו רואה, שכוחותיה של בריינה הולכים וכלים, שעורה צפד על עצמותיה. ולסוף, כשהשיבה בריינה את נפשה, אחר חיי־סיגופים, אל האלוהים, תמה מנדיל ומתפלא: למה זה מתה פתאום? מה היתה חסירה? (מנדיל בּריינה’ס). “ניגון” כזה הוא אותו מלמד, שנושא בחוּבּוֹ געגועים שאין להם סוף לאהבה אבודה, לאושר נהרס, ואינו מוצא לו ניחומים;; וידידו הטוב, המסור לו, הדואג לו באהבה רבה, אינו יכול להבין, למה זה אין ידידו מוצא מרגוע לנפשו, למה נקעה נפשו מחיי־נישואים, למה שפתיו אינן פוסקות מלמלל: “לא זה… לא זה…” והפתרון היחידי והאפשרי, שמצא לחידת הנפש השרופה הזו, היא: “כשאומרים ‘משוגע’ מאמין” (המשוגע). וניגון כזה נשמע אפילו במרתף, שהוא משכן לכמה וכמה משפחות עניות ועלובות־גורל, מנודי־החיים, ששם הקציע לו זוג צעיר אחד, זמן קצר אחר חתונתו, מקום מאחורי הקלעים. שם, בפינתו הקטנה, מסתתר הזוג מעין־שכניו הצרה בשמחתו הצעירה. זוג רך זה – שניהם אהובים, שניהם מאושרים ושניהם מתביישים באושרם הצעיר והחדש. כנפיים טמירות ומלטפות מורידות אור על שני הראשים. אולם מעבר לקלעים מזה, שקועי־חשיכה, נמים־ואינם־נמים, מרי־נפש ואכולי־דאגה ומתעטפים ברעב. קווי־האור הפורצים אליהם דרך סדקי־ הקלעים ביחד עם צפצוף הנשיקות אינם נותנים להם לישון, כדבורים עליזות ומזמזמות אלו, שפרצו מן האור וחום של הצהריים אל אפלת חדר סגור־תריסים. הנובילה נגמרת בקללה חריפה ונמרצת, שהיא שלוחה מחשכת־המרתף לעבר הזוג שמאחורי הקלעים (במרתף). וב“בדד” וב“מעשיות” ועוד בכמה וכמה יצירות קטנות ויפות כיוצא בהן מפעמת אותה הנעימה: האדם עומד יחידי, עזוב וגלמוד בתוך הרבים, בתוך העולם הבולע אותו; הוא אפס וחלומותיו הם אפס בתוך ה“סביב” הנורא… אותו “הניגון החדש”!

קו אופיי! כמעט כל הסיפורים האלה כתובים בסיגנון הומוריסטי בריא וטבעי, שנובע מתוך הצורה הריאלית של הדברים, מתוך החיים והריאליות שבדיאלוגים. יצירות כ“בדד” או כ“משוגע” אי־אפשר לקרוא בלי גיחוך על השפתיים, ואפילו בלי לפרוץ פעם בפעם בצחוק; ורק כשאתה גומר את הדף האחרון יורד שלא בידיעתך איזה כובד על הלב, וענן מכסה על העיניים… יש שמגיע פרץ בסיפורו למקום קצת פאתיטי, כשהתחתית העצובה נתגלתה ביותר, כשנפש־הדברים נחשפה, אז הוא מזדרז וזורק קו הומוריסטי, מצחיק ביותר, כאילו כמו במכוון לטשטש את הרושם, ודווקא אז נעשה המומנט הטראגי בולט ביותר. היהודי אינו אוהב להתעכב הרבה על ענייני לבו ורגשותיו האינטימיים; וכשהוא רואה פתאום, שגילה מהם טפחיים, הריהו מפסיק את עצמו בתנועת־יד של ביטול, ב“אט!” או סתם בהלצה. מעומק הפסיכיקה של פרץ נובעת כפילות זו בהרצאת הדברים, הרצאה הומוריסטית־ריאלית על עניינים רציניים ועצובים מאוד. זכרו את האפיזודה, שסיפר לנו זאגורודסקי…

יש אצל פרץ כרך בשם “מפי העם” (הוצאת “מוריה”, בז’ארגון: פאלקסטימליכע געשיכטן). הרי אלו אגדות עממיות עתיקות בעלות צורה מוסרית בולטת והסתכלות־בעולם ידועה ומסומנת בשירטוטיה: הסתכלות־בעולם של עם־נזיר נודד, מעונה על קידוש אלוהיו ותורתו. מי ימנה את המשעולים והנתיבות, שבהם נבראו האגדות האלו, מי ימוד את העבר הרחוק, שממנו באו אלינו! אבל מי כתב את הספר הזה “מפי־העם” העממי, הדימוקראט או בעל־המסתורין? אפשר ששניהם שותפים בבריאתו, כמו שהדימוקראטיות והמסתורין משותפים בנשמת־החסידות. אך ברי לנו, שידו של האחרון היתה כאן על העליונה. גם הרומאנטיקאים במחצה השניה של המאה הי"ח, שרעד מסתורי חזק עבר את נשמתם מן הקצה אל הקצה, אף הם לא יכלו להצטמצם בתחום המקום והזמן, שבהם חיו ופעלו. צר היה להם המקום, והעיקר – יותר מדאי בהיר וגלוי… וההווה הוא יותר מדי מואר מכל הצדדים, מפולש, אם אפשר לומר כך… וישאו את נפשם למרחקים. הצרפתים נדדו אל מעבר לימים רחוקים ואל ארצות לוטות חידה וסוד (שאטובריאן, בירנאדין סאן פיר, קונסטאן ועוד), והאשכנזים נשתקעו באפלולית המסתורית של הקאתוליות, בערפלי ימי־הביניים הגותיים (שלגל, טיק, זכריה, ועוד). הצד השווה שבהם היה: הנפש טעונת הגעגועים הבלתי־ברורים, הנפש הבודדת והנוגה אינה אוהבת כל מה שקרוב אליה ביותר, כל מה שבהיר ביותר. האופקים הבהירים מפחידים באין־הסוף שלהם. היא מבקשת את המרחקים המעורפלים, את הקווים המטושטשים, הנראים־ואינם־נראים, את הפרצופים המרפרפים ומשתמטים מתפיסתך.

ופרץ המסתורי ברח אף הוא מן ההוֹוה הרועש שלו, מ“הבלי העולם־הזה”, וביקש מנוס ומפלט תחת צללי ערב עתיק, מתוך דממת־קדומים, ששוכנת במעמקים הרחוקים של הנפש העממית. וסיגנון מצא בשביל האגדות הללו, שהוא דווקא צלול, דווקא שקוף ושלו, פשוט ומחמם, בלתי־מהודר, אך הדור בטבעו, מרגיע במנוחתו הנשגבה. כולו כ“נשמה היתירה” של אותם היהודים הזקנים והטובים, שכבר היו ולא יהיו עוד…

*

על פי הסתכלותו בעולם היה פרץ אידיאליסטן. לא במובן הרגיל של מלה זו. הוא היה אידיאליסטן במובן המיטאפיזי, האפלטוני. בשבילו לא היה העולם אלא משכן של אידיאות, שהאמין בריאליותן, ביש הממשיי שלהן. עולם זה, שאנו נתונים בו, אינו אלא הארמוניה אחת, תזמורת ענקית של ניגונים בלי קולות. פרץ לא ראה את העולם כראות אדם פשוט, כלומר, בעיני־בשר. לא הסתפק במראה הקליפה הגסה. הוא ביקש את הנשמה החיה והמפרפרת מבעד לקליפה. אחד מחסידיו מתאר במלים אלו את השקפה ההמונית, שהיא רגילה אצל בני אדם: “הלמדנים, שתורתם היא שטחית, נמשלים לאנשים נוכרים, שרואים מן החוץ את היכל־המלך, נהנים ממנו, ואינם יכולים להיכנס פנימה. אין הם מעיזים אפילו לדפוק בדלת, שמא יפתחו להם. אין הם יכולים לראות אלא את הכתלים, את החלונות והארובות, ואל אוזנם יגונבו לפעמים קולות העבדים והשפחות, הסובבים אילך ואילך בפרוזדוריו של היכל־המלך… אבל מי שמתעסק ב’תוך' של התורה, מי שמתדבק בנשמתה של התורה, הוא נכנס לפנים ההיכל, רואה את כבוד המלך, שומע את הזמירות והקילוסים, שמקלסים את המלך, ומתדבק בזמירות והתשבחות לפני המלך”. ופרץ לא “למדן” היה, אלא חסיד, חסיד “מקובל”. כן, מקובל. שהרי באמת “מקובל” הוא כל פייטן גדול בעל השקפה עמוקה ונאצלת בעולם. הוא היה “מקובל” מפני שביקש למצוא את סוד צירופי־האותיות בחיים, מפני שיצר ספירות עליונות ושאף אליהן, מפני שלא הסתפק לחיות בשוק, בתוך ה“יריד”! הוא רצה לראות את “השוק בלילה אחרי היריד”. הגוף החי של האדם היה בשבילו מת, הגוף המת של הטבע היה בשבילו חי. הוא ראה חיים ונצח לא בצל הרובץ על פני המים, לא במים עצמם השוטפים ועוברים, אלא בצחוק, שיש בצל זה שעל פני המים, ביופי שבצחוק זה. כך רואים “חסידיו” של פרץ את העולם:

"הגלגלים, קיימא לן, מזמרים; יום ליום, לילה ללילה… כל אחד והזמר שלו… בני־אדם ובעלי־כנף מזמרים. חיות ובהמות אומרות שירה… אבן באבן משמיעה קול, המתכת מצלצלת… מים כי יזרמו אינם שותקים. ועכשיו – היער! לכל רוח קלה הרי הוא מנגן ‘ואלך’2, ‘ואלך’ חרישי, מתוק! והרכבת, למשל, חיה רעה זו, בעלת העיניים האדומות והלוהטות, כשהיא רצה לדרכה, כלום אינה מחרישת אזניים בזמירתה? אפילו הדג האילם, מצאתי כתוב בספר קדמון אחד, מוציא לפעמים קול־נגינה. יש דגים – כך כתוב בספר, – שבאים מזמן לזמן אל החוף, מקישים זנביהם באבן ומשיבים בזה את נפשם.

כלום מעטים הם הקולות? ובלבד שתהא האוזן קולטת אותם כמו בכברה, סופגת אותם כמו בספוג! אולם מקולות הנגינה בלבד אין הניגון נברא. גל של אבנים אינו בית! הוא זקוק עוד לנשמה! ונשמתו של הניגון הוא הרגש, שיש באדם: אהבתו, כעסו, נקמתו, חסדו, כליון נפשו, ניחומיו, צערו, – הכל, כל מה שהאדם מרגיש יכול להיכנס לתוך הניגון, והניגון – חי!" (גילגולו של ניגון).

“וכל אדם הוא כלי נגינה, וחיי־האדם הם ניגון, עליז או עצב, וכשמסיימים את הניגון אז הנשמה פורחת מן הגוף, והניגון, ר”ל [רוצה לומר] הנשמה, חוזר ומתדבק עם הנגינה הגדולה שלפני כסא־הכבוד.

ואוי לו לאדם, שחי בלי ניגונו שלו; הרי אלו חיים בלי נשמה. הרי אין זה אלא חריקה ונאקה, – אין אלה עוד חיים…" (משנת־חסידים).

"יש ניגון, שזקוק למלים… זוהי בחינה שפלה מאוד. יש בחינה גבוהה ממנו: ניגון, שמתנגן מאליו, לגמרי בלי מלים – ניגון טהור! אולם ניגון כזה עדיין זקוק הוא לקול… ולשפתיים, שדרך בהן יוצא הקול! ושפתיים – מבין אתה – הן גשמיות! ואפילו הקול, אם כי הוא גשמיות נאצלת, אבל גשמיות הוא!

יהא שהקול נמצא על הגבול בין הגשמיות ובין הרוחניות!

בין כך ובין כך, הניגון, שנשמע על־ידי קול. שתלוי בשפתיים, עדיין אינו טהור, עדיין אינו בתכלית הטהרה… אינו רוחניות אמיתית…

הניגון האמיתי מתנגן בלי קול… הוא מתנגן בקרב האדם, בלבו, במעיו" (מקוּבּלים).

מי שאזניו קולטות את הקולות והניגונים, שממלאים חללו של עולם; מי ש“ניגונים בלי קולות מתנגנים בלבו”, אדם זה אור גדול נפל על קרן־זווית מחידת־חייו הנסתרה והרב־צדדית; אדם זה פרש מעמק־הבכא, מן העמק העכור, לעלום שכולו טוב, כולו זמר, סדר ושלימות; הוא נכנס להיכלו של מלך־הכבוד פנימה, ושם רק שם, הוא עובד את בוראו מתוך חדווה (שיחות). שם הרע אינו רע וגם הטוב אינו טוב, כי במקום שאין רע אין טוב. העולם יצא מתחת ידו של הבורא שלם ומתוקן ומסודר בדבר נפלא. הוא – “הארמוניה מותקנת מראש”. בכל הארמוניה יש גובה ושפל, יש אור וצל. לשווא יבקש האדם לתקן, לשנות. מה שיש בהארמוֹניה הכל מחויב, הכל מוכרח להיות. אפילו “יצר־הרע” לא במקרה הוא קיים, ואין להשמידו מתחת שמי ה'. כי אין מקרה במקום שיש הארמוניה. הכול יוצא מרשות־הבורא והכול שב אל רשותו. ואין בנים ובנים־חורגים לאב שבשמים (המגיד מחלם; שיחות).

עולם שכזה אפשר לראות לא מבעד למשקפיים שאולים, אלא בעיניים המסוגלות לראייה זו מטבע־ברייתן. יתר על כן: את העולם הזה גופו מביא האדם עמו יחד בשעת לידתו ונושא אותו בקרב נפשו. מנפשו הוא נוטלו, קובעו בכל מה שמסביב לו ומטייל בו ארוכות וקצרות כשליט יחידי, כמלך בפלטין שלו. ומי שקונה עולם כזה הריהו נדון לבדידות. קשה לו למצוא בו שכנים. רק משקפיים אפשר לו לאדם להקנות לחברו, אבל לא את עיניו, לא את נשמתו.

והרבים? הם עומדים מחוץ לפלטין זה בחשיכה ורואים את חלונותיו כשהם הולכים ומוארים אחד־אחד, בשעה שמי־שהוא מתהלך בתוכו ומנורה בידו.

*

בשניוּת ובסתירה פתח פרץ. בשניוּת ובסתירה סיים. החסיד־הדימוקראט שבו דחף אותו אל ההמונים, אל עמי־הארצות, אל “היהודים הפשוטים”; בעל־המסתורין והאידיאליסטן שבו, האריסטוקראט שבו דחה אותו מהם. כן, פרץ היה אריסטוקראט. ידע את ערכו של היחיד, את ערכה של האישיות כלפי ההמון, האוכל אותה. עצובה היא אגדתו על העתוּד, שכוח נפלא היה בקרניו, שהגיעו לשמים ונגעו בכיסא־הכבוד. ויהודים “בעלי־תכלית” היו באים, היו מקצצים מקרניו פסיקות־פסיקות ועושים להם קופסאות של טבק. והוא לא סירב, כי לב טוב היה לו (“התּיש”). פרץ כתב בלשונו של ההמון, אבל יצירתו היתה בשביל יחידים, שלא מצא אותם בתוכו. כי קורא בעל קולטורה גבוהה, בעל טעם ספרותי דק ומפותח, שדרשה יצירתו, אין לז’ארגון. הספרות הז’ארגונית עלתה בימים האחרונים על שולחנם של האינטליגנטים הצעירים שלנו, אבל אין אלה האחרונים, חניכי בתי־הספר הרוסיים והספרות הרוסית, אלא “חובבים”, “חובבי־יידיש” בבחינת “חובב שפת־עבר”. אין הספר הז’ארגוני לקורא האינטליגנטי אלא חובה, קיום של מצווה, מצווה לאומית, שטעונה כוונה מיוחדת, ולא צורך טבעי, כמו לנו הספר העברי, שחונכנו עליו, שהורגלנו בו מילדותנו, שאנו מוצאים בו מה ששום ספר בשום לשון אחרת, והיא הטוב בספרים, אי־אפשר שיתן לנו. ופרץ אף בלשון אחרת היה מוצא רק קוראים. קוראים, אבל לא קהל, לא תלמידים, לא בית־ספר. למנדלי מוכר־ספרים אפשר שהיו עוד תלמידים, שדימו לפנים ללכת אחריו. משלום־עליכם עוד נהנים, אבל אין הולכים אחריו, כי אין הוא קורא לשום מקום. פרץ, אמנם קורא אחריו, אבל קשה להדביקו. אולי יש בזה טראגיקה. אבל טראגיקה זו היא רק מנת־גורלם של יחידי־סגולה.

הסופרים ההולכים אחר דורם, סופם למות קודם דורם; הסופרים ההולכים עם דורם – במות הדור ימותו גם הם; הסופרים ההולכים לפני דורם, הדור סוף־סוף ידביק אותם ושניהם כאחד ימותו. אולם הסופר, שאינו הולך לא עם דורו, לא לפניו ולא אחריו, הסופר העומד לבדו – הוא חיה יחיה…

[תר"ף]



  1. הספריה היידית (המלבה"ד).  ↩

  2. נעימה עממית בדרומה של רוסיה.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות