חותמה של האמנות – אמת, אמת ריאלית. אין זאת אומרת: אמת, שאנו עלולים לראותה במציאות המקפת אותנו, שאנו יכולים לבדוק אחריה בחזיונות חיינו יום־יום. האמת שביצירותיו האֶכּסוטיות של פּייר לוֹטי, למשל, בציוריו מחיי סטאמבּוּל, נאגאסאקי, איסלאנד וכיוצא בהם, – רחוקה מאוד מהיקף המציאות הריאלית שלנו, אינה ניתנת להימוד במידת חיינו, ואף־על־פי־כן ריאלית היא אף להקורא הפאריסי, הברליני או הפטרבורגי, מפני שקורא זה משתתף עם המחבר במאורעותיו ובפגישותיו הנפלאים, חי את חייו, עמו הוא עובר ארחות־ימים ועמו הוא אוהב ונאהב. יתר על כן: פעמים שהאמת האמנותית ממשית היא אף כשהמצייר צר לנו צורות בלתי־ממשיות כלל וכלל, כשהוא “מתפלל ביחידות”, בורא לו את עולמו המיוחד לו לעצמו, עם שמיו המיוחדים לו, עם אלוהיו וצערו. בעולמו הנפלא יש שאנו חשים את נשמת־הדומם, מקשיבים לתפילת־הלבנה, לשיחת־דקלים. לכל זה יש ערך ריאלי בשבילנו כל זמן שלא סר קסם־האמן מעלינו, כל זמן שניתן למשורר, יחד עם חלום־נפשו, גם סוד הצבעים. והצבעים בה' הידיעה: אנו קונים את עולמו וחולמים את חלומו רק כשהוא מדבר אלינו במילות היחידות והמיוחדות שאין להמירן באחרות.

ובמידה זו, במידתה של האמת האמנותית, אנו רוצים למוֹד את יצירותיו של מ' י' ברדיצ’בסקי, עד כמה שהתגלה בקובץ האחרון שלו (מעמק החיים, סיפורים שונים, מאת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי; הוצאת “תושיה”, וארשה תרע"ב).

מר ברדיצ’בסקי פותח את ספרו בסיפור, ששמו “בין החיים והמתים”. מעשה ב“גוי”, ששמו ואסיל, וביהודי, ששמו ייצי נחמן. פרק שלם מקדיש המחבר לגוי ופרק שלם ליהודי. בנוגע אל הגוי הוא מספר לנו לא רק במה הוא מתפרנס, אלא גם מה יחוסו אל זוגתו: “את ירינה אשתו אינו מכה, כנהוג, אבל גם אהוב לא יאהבנה הרבה”. לא שכח המחבר לספר אפילו ש“בקיץ נושא ואסיל מעיל ישן של צמר, שכבר יראו בו החוטים, ובחורף הוא לובש אדרת־שער של עז עם עור לבן ממעל”. ודאי נראו פרטים אלה חשובים בעיני המחבר. ו“ייצי נחמן, שהיה הנאמן בבית־הריחיים של האציל הפולני לבית דיסלדורף, היה איש ישר וירא ה'”… בנים שניים לו וחתנים שלושה, (אל תשכחו את המספר!) “וכולם הם מוצאים את עבודתם בבית־הריחיים, אם כי העבודה קשה ויגעה”. ומכאן עוד סוף הפרק בא תיאור פרצופו הרוחני של ייצי באריכות. שם מסופר לנו היאך הוא עובד את בוראו ואת האציל, והיאך הוא מתפלל, “ונפשו של ייצי נחמן, אם אינה טובה, להיפך כעסן הוא לפרקים ואדם קשה, אבל”… וכיוצא בזה. כפי שאתם רואים, יש לכם כאן עסק בבני־אדם חיים וממשיים, שאוכלים ושותים ושאפשר לפרט את ה“פסיכולוגיה” שלהם, לספר כמה בנים וכמה חתנים יש להם, ואף במה עוסקים הבנים והחתנים. אולם מכאן ואילך מתחיל מעשה ב… שד! כן, בשד! בליל סועה וסער של חורף תעה איכר אחד עם עגלתו כל הלילה “ויגיע עד ביתו של ייצי נחמן להעיר אותו משנתו, כי יפתח לו הדלת ויתנהו לבוא הביתה. אך ייצי נחמן ישן וחלומות הריחיים (?) במוחו. הוא, אמנם שמע את הקול הדופק, אך אינו רוצה לקוּם, כי שנתו ערבה עליו והחום – אומר ברדיצ’בסקי – ינעם לגופו.” סוף דבר, הגוי הלך לו, תעה ותעה וכמעט קפא בקור. “ובמרום נכתב עליו (על ייצי נחמן) הדבר לחטא. פוקד אלוהים כל בשר… ייצי נחמן לא הוציא שנתו”. אחרי הרצאה מפורטת על סיבת מחלתו, צוואתו והסכומים, שעזב לדברים שבצדקה (רשימה מפורטת), מספר לנו מר ברדיצ’בסקי: “בית־הדין־של־מעלה פתוח גם בימות החורף, וכיוון שאין משוֹא־פנים לפניהם קראו את ייצי נחמן תיכף אחר קבורתו לדין… ויצא דינו ללכת בעולם התוֹהוּ ולהתלבש כנכרי ולחפש אותו נכרי, שחטא כנגדו בלילה, ולשרת אותו כעבד, עד כי ימצא את לבבו וימחול לו את אשר עשה. ברוך דיין־צדק”. וכך היה. המת קם מקברו, הלך אצל ואסיל ודפק בדלתו. שאל ממנו את בגדיו והלך ועבד בחצר של אותו נוכרי. “משפט רשעים בגיהינם – מוסיף מר ברדיצ’בסקי לספר – שנים עשר חודש, אבל שנתיים ימים ומחצה עבד ייצי נחמן בטלקה בחצר האיכר יוֹן מתקה בקרמזינה”, עד שלבסוף נתגלה לפניו, שאינו אלא “רוח”, רחמנא ליצלן, וביקש שייפטר בהקדם האפשרי ממשרת כזה, שאינו אלא שד, “ומנוחתו של ייצי נחמן בקברו בכבוד”. תם ונשלם!

בכוונה הבאנו את פרטי־תוכנו של סיפור זה, שלא במקרה הוא עומד בפתח הספר: אופיי הוא למחבר וממנו אנו למדים על אופן־יצירתו, בו אנו רואים את ברדיצ’בסקי המספר כמעט כולו כמו שהוא. בסיפור זה, כמו בהרבה משאר סיפוריו, משתדל ברדיצ’בסקי לחקות את הסגנון האגדי־העממי. האגדה משמשת לו חומר. הוא אינו מוסר את האגדה גופה כפי שיצר אותה העם, בלתי מסולסלת, בלתי מסוּרקת ומפורכסת. אינו מוסר לנו אותה בכל פשטותה התמימה, בכל מערומיה הפרימיטיביים, כבת־קדומים זו, שתועה ערומה ופראית על שדמות־יה. לא. ברדיצ’בסקי מתכוון לספר לנו סיפור ריאלי. אף החלק האגדי הוא לו דבר ריאלי. כשם שהוא מספר בפרוטרוט על ואסיל, פרנסתו ומלבושיו, כך הוא מספר לנו גם על השד ועבודתו. כשוואסיל פותח בלילה את דלת ביתו למת, שבא לבקש ממנו את בגדיו, הוא “מחכך את ראשו ואומר לו: האמנם ייצי אתה? בוא הביתה, כי קר לך!” מר ברדיצ’בסקי אומר, שאינו יודע “באיזה אופן השיג ואסיל מנעלים וכובע ובגדים אחרים”, אך זולת דבר זה הכל ברור לו ומובן ופשוט. כשהשד נתגלה למתקה האיכּר, אחר שנתמלאו שנות עבודתו, “נרעש אמנם מתקה מפחד ובהלה” ואמר לו: “אמנם כן, אני סולח לך, אבל אם שד אתה אל נא תזיקני”. זהו כל הפחד של מתקה. וכמו שמתייחסים אל עניין זה ואסיל ומתקה, כך מתייחס אליו אף מר ברדיצ’בסקי גופו. אך לא כך מתייחס הקורא אל סיפור כזה. כל זמן שהמחבר מספר לנו על ואסיל ועל ייצי נחמן בחייו, ועל ה“פסיכולוגיה” שלו, אנו מאמינים, שאנשים כאלה חיו או חיים עוד באיזה מקום שהוא, אף־על־פי שאין אנו מוצאים שום עניין בחתניהם ובניהם ובפרתם ועיזם. אך מכיוון שמתחיל סיפור־המעשה בשד, מה נולד בלבנו חוץ מתמהון וצחוק? בבקשה, שלא לגלות בדברי פנים שלא כהלכה! אף פרץ מספר אגדות “מפי העם”. אבל הוא קורא להן בשמן: “אגדות עם”, “מפי העם”, ובזה הוא קובע את יחסו שלו אל יצירותיו הנפלאות, שאנו מקשיבים מתוכן את דפיקתו החרישית של לב־האומה בשכבותיה היותר עמוקות. אולם ברדיצ’בסקי אינו כותב אגדות. הוא כותב “סיפורים”. וכך הוא קורא לציוריו היותר ריאליים. ואף־על־פי־כן הוא מגיש לפנינו מעשה בשד. המציאות והאגדה אינן מתמזגות בסיפוריו, אלא הסיפור מתפרד ליסודותיו. ולפיכך אנו מקשים על החלק הריאלי שביצירתו עם ההרצאה המייגעת ועם משא הפרטים המיותרים שבו: “מאי קא משמע לן?” ובחלק האגדי שבה אין אנו מאמינים, ובכלל סימן רע הוא למספר, שדורש אמונה מקוראו…

בעיירות הקטנות והנידחות של ה“תחום”¹ פעמים שאתה פוגש באותה הבריה המשונה והנפלאה, שקוראים לה בשם “דער שטומער גוטער איד” (בעל־המופת האילם). הכּוֹל מאמינים, שאדם זר זה הוא בעל איזו יכולת מיוחדת במינה, כי אשר יברך בּרוּך ואשר יאוֹר ארור, כי על כן העוויות־פניו ומבטי־עיניו הם כל כך נפלאים ומשונים; אלא שאילם הוא האיש הזה… מר ברדיצ’בסקי מרגיש בוודאי בצער־החיים, בסודם ובנשימת־המוות המרחפת עליהם, אלא שהוא “א שטומער גוטער איד”! חסרה לו אותה האכזריות והתקיפות של האמן, האוחז אותנו בציצית־ראשנו וביד חזקה הוא עוקר אותנו מסביבתנו ונושא אותנו, ויהא אפילו אך לרגע, אל עולם חזיונותיו וייסוריו. עינו של מר ברדיצ’בסקי אינה יכולה להבחין אותם הצבעים, שהם עיקר החיים, נשמתם, ושאם תמחה אותם ישונו פני הדברים. צבעים אלו אינם נראים אלא לעין החוזה של הצייר בלבד. ולא מפני שהם גנוזים ומסותרים מעיני זולתם, אלא, להיפך, מפני שהם גלויים ובולטים יותר מכל שאר הצבעים ועינינו הורגלו בהם ביותר. מר ברדיצ’בסקי נוהג מנהגם של קצרי־הראיה: הוא מתקרב קירבה יתירה אל פני החיים, ועל־ידי כך הוא מאבד את הפרספקטיבה. הוא רואה רק פרטים־פרטים, קווים־קווים, ואינו מרגיש בהיקפם, בנשמה הכוללת את הפרטים. בסיפור “משני עברים” רצה מר ברדיצ’בסקי לתאר מצב נפשי קשה ומציק באחד מימי־ה“ספירה” בצהריים, קודם שהחריב גיבורו, העלם קלונימוס, את עולמו וכיבּה את שמשו: כּפר במציאות־הבורא. בתחילה, כשהמחבר עומד עדיין במרחק הראוי מן המומנט המתואר, עדיין הוא יודע לצייר את הדברים: “יום מעונן היה אחרי עשרים לעומר. השמש עמדה כמו תחת(!) מחצלת של קנים. איזה כובד באוויר. איחרו בתפילה של שחרית. ליאוּת וחסרון פדיון בחנויות ועייפות בחדרים. סידרת השבוע: וידבר ה' אל משה… דבר אל אהרון אחיך… ואל יבוא בכל עת… כי בענן אראה… ופרשת הגמרא: סנהדרין פרק שביעי: המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם… מתגרדים הם המלמדים בפדחתם.” “יום פלאי היום”. הרי, לכאורה, אך קווים מועטים ומרפרפים וכבר אתה מרגיש באוויר את הלחץ ולבך חש, שדבר מעציב מתרחש ובא לעולם: קלונימוס עתיד לגדף ולפרש בשם. אולם מר ברדיצ’בסקי אינו יכול לעמוד זמן מרובה במרחק הראוי מן הדברים המצויירים, והוא קרב לגשת ולהסתכל בפני החיים. והנה, איך הוא מצייר אותם:

“בבית אברהם התחילה הילדה הקטנה (בינתיים ילדה מלכה לאברהם) לבכות ולא יכלו להרגיעה. לעומת זה (!) היה החתול מתרחץ בקרקע וינבא, כי אורח יבוא גם היום. מלכה התאוננה: כי אין הכול מוכן אצלה כדבעי. קלונימוס פתח מבלי משים ספר גדול מאוד, ‘שאגת אריה’ שהיה מונח בקצה השולחן, ויסגרהו מיד. איכר מלובש עוד בשעירו הלבן ובמצנפתו של חורף הביא בר־אווז למכירה. שכנה באה בבקשה להלוות אותה (?) נפה לקמחה ותסתכל בעוף הבריא בקנאה. שיחה החלה, ונודע, כי אסתר בת מרים (שם לא ידוע לקורא) קיבלה את התנאים מהחתן בחזרה ותעגם. עני זר פתח את הדלת, והושיטו לידו פרוטה של נחושת וילך. האמה אשר בבית נראתה ותשאל בזעף: ‘מה נתנו לה עתה?’ ופני מלכה קדרו… קלונימוס לקח ספר עב, ‘יורה דעה’, וילך עמו לחדר השני… הוא פסק מלקרוא ויעמד על יד החלון… כלב צהוב ומסורבל רץ לדרכו. אחריו יבוא חיש פיסח נשען על מטהו”.

הרי לפניכם קווים, שירטוטים בודדים, שאדם רואה ממעל להדברים כשעיניו קרבות אליהם יותר מדי. האיכר עם האווז, השכנה, הכלב הצהוב והמסורבל, העני הזר, הפיסח, “הספר הגדול מאוד המונח על קצה השולחן” ו“הספר העב”, כל אלה אינם אומרים כלום לקורא. אם תשמיטו מהם אחדים לא יגרע מן התמונה כלום, ואם תוסיפו עליה כהמה וכהמה לא ישונה המראה. לפני עיני־רוחנו אינה מתרקמת מסכת אחת, שמשרה על המומנט צל מיוחד, צבע מיוחד הרצוי למחבר. וכך הוא, מפני שנתקרב יותר מדי אל העניין המתואר על־ידו. ופעמים שמר ברדיצ’בסקי מתרחק מן העצם המתואר על־ידו מרחק גדול יותר מדי, ואז נראית לו רק איזו נקודה לא־ברורה במרחביית־העולם, בלי גוֹן, בלי צורה, הבליטות והשקערוריות מיטשטשות; הפרטים מתמזמזים והכול נעשה מין אבסטראקציה, מין סמל ריק, שאינו נתפס בהשגתנו. “וכשהיטתה, את ראשה – מצייר הוא את גיבורתו שב’עמק' – ונראה צווארה הארוך, נשקף היה מערפה זה רשמה (?) כמו אילת צביה בת־שנה המתמלאה תמהון בחדוות היער”. על אותה גיבורה הוא אומר במקום אחר: “אבל עוד חלק גדול היה בה מאגדת־עם. בין שמים וארץ (!) ובפינה מעולפה כמו זו שבכפה, אמנם ישתמרו נטיעים כאלה, אבל (?) הדם בא ממרחק (?)”. איזה מושג קיבל הקןרא על־ידי הקווים הללו ואיזה ציור נשאר בדמיונו מן הגיבורה המתוארת?

האמן רואה את החיים ראייה אמנותית: בכל קו ובכל תמונה הוא רואה את נשמתם וכל נשמה, כל אידיאה אינה נגלית לפניו אלא בתמונה בסמל ידוע. מר ברדיצ’בסקי או שרואה לפניו רק איזו אידיאה מופשטת, באופן שהאנשים עוברים לפניו כצללים, בלי חיים ובלי קלסתר־פנים, או שהוא מסתכל ממעל להחיים ואינו רואה אלא את שטחיותם, שסוגרת בעדו מלחדור אל התוך הנפשי שמתחתה. הנה יש אצלו סיפור בשם “הזר”, שיכול לשמש אילוסטראציה למה שאמרנו. אם מר ברדיצ’בסקי הכניסו אל תוך הקובץ שלו, סימן שיש לו בעיניו ערך ספרותי. אדם משונה, שלפי הליכותיו ומנהגיו הוא מטורף־למחצה או מטורף גמור, מבקר יום־יום אחד מבתי־העקד העבריים בעיר אירופית אחת. זר זה מושך עליו במנהגיו המשונים את תשומת־ליבו של המפקח באותה מידה, שזה מתחיל לחשוד בו, שמא הוא פושע הורג־אביו, ויצרו תוקפו למסרו לרשות. מי הוא “זר” זה? – הוא שותק. לא המפקח ולא הקורא אינם יודעים דבר. המספר שמר את סודו עד הדף החמישי של הסיפור, ולסוף הוא מגלה לנו עולם מחשבותיו של הזר, שהן באמת בלתי־מצויות. “הוא יושב בבית מרזח בפינה ואוכל ארוחת־הצהרים בלא חפץ. מגישים לו מרק ובשר, נותנים לו לחם וכוס שיכר. הוא פותח כיסו ומשלם שקל. כן – אומר המספר – הוא עושה יום יום”. יום־יום הוא פותח כיסו כשהוא צריך לשלם שקל (באיזו מדינה אירופית נוהגים לשלם שקלים?). וכאן מספר לנו מר ברדיצ’בסקי את מחשבותיו של גיבורו אחר המרק, הבשר וכוס־השיכר: “מה יאמרו המסובים לו יודע להם, כי חלה פתאום במחלת־הרוח, או לו יקום וירוק לאורח בלתי רצוי לו בפניו? מה היה לו חתכו את ראשו והוא עוד חי והולך? מכונת־אדם הנקראה גוף היא כמכונת הטבע – היינו הך, ועם כל זה אין היינו הך…” וכו' וכו'. ופעם אחת, כשבא ה“זר” אל בית־המקרא ואיש לא היה שם, ניגש אל המפקח וסוף־סוף התחיל לדבר – ודיבר ודיבר בלי קץ וסוף. הגיעה עת סגירת בית־המקרא “השוער בא לכבות את המנורה, המפקח עטף את מעילו העליון ויקח את חסות־הגשם בידו ללכת הביתה, והזר מלווהו ומדבר עמו על המעלות, לא יחדל. הנה לפני פתח בית המפקח. וזה יסתכל בכל פעם בחלוניו המאירים, כי תחכה לו אשתו שם, והזר עומד ומדבר”. שבח לבורא, שמר ברדיצ’בסקי חס על הקורא ולא מסר לנו את כל מבול־הדברים של המטורף שלו, אבל הוא מבטיח לנו בקיצור, שדיבר מ“עקת חייו, מעמלו ומייאוּשוֹ בדבר היהודים”. ייאוּשוֹ של מטורף אינו יכול לנגוע אל לבנו, כמו שאינן נוגעות אל לבנו מחשבותיו על מכונת־הגוף ומכונת־הטבע ועל ראשו הכּרוּת, זולת אולי פרט אחד מחיי “זר” זה: הוא קרא את הוצאת “צעירים”, ובמחשבותיו ובמונולוגים שלו הוא חוזר על כל הדברים הידועים לנו משם… גם רחם לא נרחם אותו. אין אנו רואים לפנינו אדם חי, אלא צל, רעיון פובליציסטי, שלא נתבאר יפה. זוהי נשמה ערטילאית, שלא מצאה את תיקונה ביצירתו של מר ברדיצ’בסקי, כנשמתו של ייצי נחמן שלו ב“החיים והמתים”. “יצירות” כאלה אפשר למצוא בפנקסיהם של המספרים, בין הרשימות והתוכניות, המשמשות חומר לסיפור.

ולמר ברדיצ’בסקי אין גם עיניים לראות את הטבע, הוא מטפל בעיירות קטנות, כמו שאפשר להכיר על־פי סימנים חיצוניים אחדים – בדרום רוסיה. ואף־על־פי־כן אין למצוא בסיפוריו אף סימן לסביבתן של העיירות, ללילות־הדרום היפים, לסתוויו העגומים והנחמדים. צבעיו בציורי־הטבע כבר דהוּ וכהוּ מיושן, ומילות באנאליות יש לו בשביל האהבה. האהובה היא “כעין שירה שקיבלה דמות אדם ובאה לגבול אדם” (“השמועה”). בפראזות נושנות, שכבר נתרוקנו מתוכנן, הוא מתאר את סערת־נפשו של האוהב (שם). יש למר ברדיצ’בסקי ביטוי אחד: “פחד יפיה”, שהוא אופיי בשבילו מאוד. את יפי־הנשים אינו מבין, ויש שאנו מרגישים את פחדיו וחרדתו מפני הופעה כבירה זו. ולפיכך, כשהוא רוצה לצייר את היופי, אינו מוצא אלא מלות סתמיות, או קריאות פאתיטיות, שאינן אומרות כלום. כך הוא מצייר את האם ב“עמק”: “היא היתה אשה יפה במלא מובן המלה ולא אהבה את העבודה הכפרית. יראה את ה' כיהודיה כשרה” וכו'. ועל הבת, גיבורת־הסיפור, הוא אומר: “חינה וקסם מהלכה כמעט שלא ניתנו להאמר. בפניה המחוטבים היתה קצת מתומת פני האם וברוחה קצת מטבע אביה, אבל עוד חלק יותר גדול היה בה מאגדת־עם”. מה אנו יודעים מ“תומת פני האם?” לא כלום! מה אנו יודעים מ“חינה וקסם מהלכה” של הבת? גם־כן לא כלום. המילות “חלק מאגדת עם” הן סתמיות, שאומרות עוד פחות מלא־כלום. אפשר מאוד, שגם האם וגם הבת היו יפות, אבל מפני שחינן וקיסמן לא ניתנו להאמר על יד מר ברדיצ’בסקי לא ימצאנו עוון אם נכפור בעיקר המעשה ונניח שהיו מכוערות ב“מלוא מובן המלה”… יש שמר ברדיצ’בסקי עצמו אינו בוטח הרבה באמונתנו, והריהו מביא גביית־עדות מן הבריות. על מרתה, למשל (“קיץ החורף”), הוא מספר, שהיתה “גבהת־קומה ולפניה הבריאים היה איזה לובן־אדנות”, וחוץ מזה – שאיזה ולאדימיר חודוביטש נשתגע כמעט כשראה אותה מרקדת, ומכיוון שדחפה אותו כששלח יד אליה לחבקה, הלך ותלה את עצמו ביום ההוא ב“אבנט מכנסיו”. עוד ראיה: איזה מאקסים דוברוביטש רדף אחריה כשהיתה בשדה לבדה, ומרתה לקחה את החרמש להכותו נפש. ו“הוא השתטח לפניה ויתחנן שתדרוס עליו ברגלה”. עכשיו, מכיוון שמרתה קטלנית היא וגירתה את יצרו הרע של איזה מאקסים דוברוביטש עד לידי זאכר־מאזוֹחיסמוס, הרי מחוייבים אנו להאמין ביפיה. אבל מה טיבו של יפיה, עדיין אין אנו יודעים, שהרי “לא ניתן להאמר”…

אל נא יחשדו בי, שאני תובע מן הצייר, שיפרט לנו את פרטי־חיצוניותם של הפנים. כך היו נוהגים הריאליסטים הראשונים: הם היו מציירים בדיוק את צורת־החוטם של הגיבורה, את מידת סנטרה ומצחה, והיו נזהרים שלא לדלג חס־ושלום על תו מתווי־פניה. וסוף־סוף חפצם לא היה עולה בידם. כל הפרטים ופרטי־הפרטים לא היו משתמרים בדמיונו של הקורא, כמו שאינם משתמרים בדמיונו כשהוא קורא מחזה תיאטרוני, החדר ומערכת הכלים, שבתוכם עובר המחזה, כפי שמתואר בפרוטרוט בראש המחזה. החוקים, שקבע לסינג ב“לאאוֹקוֹן” לציורים בשירה, נתקיימו באופן היותר יפה בציוריהם של מוֹפּאסאן הצרפתי וצ’כוֹב הרוסי. מספרים אלה ידעו לבחור במלות היותר פשוטות, שכשהן לעצמן אינן חשובות כלל וכלל, ולצרף אותן באופן שמתקבלת על־ידיהן תמונה חיה ובולטת. צ’יכוב אמר במקום אחד, בקירוב: “יש מספרים, שמבזבזים כמה וכמה מלות בכדי לתאר ליל־ירח, ויש אמן שמסתפק רק בקווים האחדים האלה: מגלגל הטחנה נפל צל ארוך, ועל הגדר ניצנצה חתיכה זכוכית; והרי אתם מקבלים רושם של ליל־ירח”. צריך רק לרמוז לדמיון הקורא ולסייע לו, שיצייר מאליו את התמונה הרצוייה למשורר. סוד זה מקבלים האמנים מפי הגבורה. בספרותנו, כמדומני, יש אחד ששולט בו: ג' שופמאן.

מר ברדיצ’בסקי אינו מקמץ בפרטים ומרבה בהם דווקא במקום שאינם דרושים, במקום שאפשר לנו להשמיטם בלי שנפסיד כלום. הרי הסיפור “בעמק”. לגיבורה של הסיפור הציעו שידוך מעיירה אחת, שהוא קורא לה “באר־שדה”, והשידוך לא נתקיים. והנה מקדיש מר ברדיצ’בסקי עמוד ומחצה לתיאור הדרך שבין העיירה של הכלה ובין זו של החתן; את זו האחרונה הוא מוצא לנחוץ לתאר באריכות, מדבר על בניין ביתה, חיי אנשיה, פרנסתם, הלך־נפשם וארחות־חייהם, כדי שיוכל לגמור לבסוף: “שונה לגמרי מתכונת היושבים האלה היתה תכונתן של שתי המשפחות”, שמהן יצא החתן שלא מצא חן בעיני הכלה. “אברהם מאיר היה גדול־קומה, איש פשוט ובעל לב ישר”; איזה רושם, איזה ציור נשאר בדמיונכם מן החתן אחרי הקומה הגדולה בצירוף הלב הישר? או, למשל, ב“משני העברים” אנו מוצאים רשימה זו: “ולנתן היו במשך ימי חייו שלוש נשים. אשת נעוריו, חנה היפה, מתה בנעוריה והניחה לו שתי בנות יפות, את מלכה ואת פנינה. אשתו השנייה, שנשא אחריה, לא היתה יפה ואף היא לא האריכה ימים והניחה לו שתי בנות לא יפות, ורק גדולות־קומה היו כאמן, ואשתו השלישית לא ילדה לו כלל”. יש לו לקורא הרשות לשאול את מר ברדיצ’בסקי למה הוא מבלבל את מוחו בפרטים האלה, שאינם שייכים אל העניין, מאחר שנתן הלז גופו תופס מקום לא־חשוב בכל המסופר?

כבר העירותי למעלה על הלך־הרוח, השולט בסיפורי הקובץ. אפשר היה לקרוא לכל הקובץ בשם סיפורו הראשון “בין החיים והמתים”. כמעט כל הסיפורים מטפלים בעיירה הקטנה, מספרים על האופל הרובץ עליה ובתוכה. היופי נכמש שם טרם יגמל, הנוער מזדקן קודם זמנו, האופק צר והשלווה קרה שם כשלוות־הקבר; החיים הולכים כמתים וצללי־המתים מתהלכים ביניהם כחיים. אולם הלך־רוח זה אינו נובע כלל מעצם המסופר, אינו נשאר בלב הקורא כשמרים קופאים על קרקעיתו של כלי. על כל פסיעה ופסיעה בא המחבר ולוחש לנו, כמו שכתוב בתחינות: “כאן צריך לבכות”. הוא מטריח את עצמו לעורר אותנו על הרושם, שאנו צריכים לקבל ממומנט זה או אחר. יש שהוא מקדים לסיפורו הקדמה קטנה על מה שהוא רוצה לספר, מונה מספר ל“נפשות המשחקות” בסיפור (“משני עברים”, “איבת עולם”) ומוסיף “מוסר־השכל” חדש, שלא שמעה אותו אוזן, כגון זה: “אכן יש חליפות לחיים, אבל בלי חירות (?). אולם היד הכבידה המונחת עלינו אותה לא נסיר כל הימים” (“משני עברים”). ויש שהוא מפסיק פתאום את סיפורו ומשתדל להדגיש ולהטעים את המומנט שהוא עומד בו על־ידי איזו קריאה פאתיטית. בסיפור “בעמק”, כשמוליכים את הכלה לחופתה, רץ המספר לקדם את פניה בקריאה זו: “בואי כלה, לכי, ולחידת יפיך אכרע על ברך, ואת כסי בצעיף פניך!” ב“דור הולך” מסופר על יהודי זקן אחד, מאצילי דור העבר, שהולך לבלי שוב עוד. יהודי זה, כדורו כולו, ירד מנכסיו, בא במיצר ורצו נושיו למכור את ביתו. יושב יהודי זה ובוכה. “יכס בידיו את עיניו. יהודי בן חמישים שנה, שגם בתו הצעירה הגיעה לפרקה, בוכה כילד”. אילו עמד המספר כאן ולא הוסיף, היה נשאר בלב הקורא הרושם הרצוי. אבל המספר אינו יכול להבליג על רגשותיו והנה הוא קורא: “מלאכי עליון! אל תגידו את זה בחוץ. סיגרו את הדלת, פן תבוא אשתו ותראה אותו בקלקלתו. מלאכי עליון, נודו” וכו‘. קשה, אמנם, לראות יהודי זקן בוכה, אבל להטריח בשבילו מלאכי עליון, שיסגרו את הדלת, ולבקש עוד מהם, שלא יפטפטו על זה בין יושבי קרנות, לא היתה למחבר שום רשות. ירשני נא הקורא להביא עוד אילוסטראציה אחת, שקשה לי לעבור עליה: בסיפור “השניים” אוהבת סטודנטית יהודית איזה “נוכרי” וזה משיב אהבה אל חיקה. מי אינו יודע, שסוף “גוי” שתייה? והלז אהב “לשתות, לשתות לשׂבעה, עד כי יבער הלב והמוח, עד כי ינוע השולחן” וכו’. והנה “גיבור” זה בא פעם אחת אל חדר־אהובתו, כמובן, “שיכור”. ו“מאורע” זה מקדם מר ברדיצ’בסקי בתפילה: “אלהי, הנשמה שנתת בי אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה באפי, אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני!”. אך כשהתפעלותו של המספר עוברת גבול, לעו דבריו ומפיו יפרצו דברי־תעתועים, שאין להם שחר. אותו שיכור קנה את לב היהודיה בראייה הראשונה ובאותו ערב גופו, שהתוודעו זה לזה ראשונה, הכניסה אותו אצלה ללין עמה. ברשדסקי המנוח, כשהיה מגיע למקום כזה, “היה מוריד את האש במנורה” (“באין מטרה”) ושותק. ברדיצ’בסקי אינו יכול לשתוק. ה“מיחושים עובדים בו”, כמו שאומרים בז’ארגון שלנו. מוחו מתבלבל והריהו צועק, סמוך לאותו מעשה:

"הנה יום ה' הגדול. ביד חזקה ובזרוע נטויה יסיע את הנידחים מים ומצפון, מקדם וממערב. התנינים אשר בים יפתחו את לועם, הנשר אשר בשמים ידאה, החמור נוער, אריה יוצא מסבכו, כי גאה גאו החיים מנפש עד בשר. לויתן עלה, חרדת היקום מסביב – ".

כשאנו קוראים דברים כאלה בעברית הרי אנו אומרים, שאין אנו מבינים אותם. ואולם אילו נכתבו אותם הדברים ממש באיזו לשון אירופית – מה היו אומרים הקוראים והמבקרים על זה?

כניצוצות אלה שבגחלים הלוחשות תחת ערימת־אפר, מצויים בסיפוריו של ברדיצ’בסקי פה ושם ניצוצות מזהירים של יצירה אמנותית. אלו הם אותם המקומות שבהם הוא ריאלי ביותר, שאינו עושה בהם את הכּירכּורים וההעוויות של פיוט־עליון, של אגדה ורוח־אגדה. קראו ב“משני העברים” את ציור הערב, שבו ערכו אבותיו של קלונימוס סעודה לכבוד המחותן. ציור זה יפה הוא באמת. נחמד מאוד ברובו גם הסיפור “דור הולך”: גם בעיירה קטנה סוף־סוף אין החיים קופאים על שמריהם. הם שוטפים וסוחפים עמהם בלי חמלה את הכול – את כל הדור הישן, עם בעלי־בתיו החשובים, עם מסורותיהם, תורתם ואצילותם הרוחנית. במקום כל זה צומח דור חדש, יותר בריא, קרקעי יותר, יותר עם־הארצי, שאין בו ריח תורה, אבל יש בו ריח האדמה, הרפת והארווה… במקומות הללו מיטב שירו של מר ברדיצ’בסקי – אמיתי. הוא מגיע בהם לאותו הגובה האמנותי, שבו נעשית אמיתו של היוצר גם אמיתם של הקוראים. הפשטות שלו הברורה והנאמנה נוגעת עד לבנו, וכמו בערפל חם מתעטפת נפשנו עצבות של געגועים על כל העובר בחיים לבלי שוב עוד.

בסקירה הראשונה קשה לעמוד על טיב סיגנונו של ברדיצ’בסקי. רבים טועים וחושבים, שהוא “כבש” לו את סגנונו הזר. אין זה נכון. כובשים כל דבר במלחמה וביגיעה. ר' מנדלי שלנו אמר פעם אחת: “כלום אני כותב? – אני נלחם!” כל האמנים “נלחמים” כשהם כותבים. וסיגנונו של מר ברדיצ’בסקי עושה תמיד רושם כאילו היה המחבר מדפיס את התורף הראשון. הדפיסו את התורף הראשון של איזה סיפור שהוא מסיפורי המספרים – ויהיה לכם אותו הסיגנון הלקוי בחסר ויתיר, שלשונו אינה מלוטשת והעיקר אינה מדוייקת, שבסיפוריו של מי“ב. על אחד מיהודי־העיירה הוא מספר, שיש לו “אמה ועבד”; הוא מדבר על “מלאכת הריקודים” ו”מלאכת־המספרים“. הוא כותב: “כי יעזוב הנער את רחם אמו” (“בין הפטיש והסדן”). אבל: ראשית הרי זה למעלה מן הטבע, שמרחם־אם יצאו נערים ולא ילדים. ושנית, אם בתנ”ך מדובר על “רחם אם” אין זה צורם את האוזן מפני שבאותו זמן היה ביטוי זה פשוט וטבעי; ואולם אם בן־זמננו, שמספר על סטודנטים וסטודנטיות, משתמש בביטוי “רחם” בשעה שאין צורך בו, יש לומר עליו, שמחוסר־טעם הוא.

למחשבות היותר קטנות ושכיחות, היותר שאבלוניות, קשה לו למר ברדיצ’בסקי למצוא את המלות הדרושות. הוא מתקשה להביע אותן, מחשבתו אסורה; והיא מקפצת ומדלגת, כסייח זה, שכפתו את רגליו הקדומות. רוצה הוא לומר, שהאדם רגיל לשאת תמיד בלבו את זכרון המקום, שבו יצא לאוויר־העולם, והריהו מביע את מחשבתו באופן כזה: “המקום אשר בו יעזוב הנער רחם אמו ויפקח את עיניו ראשונה להביט על סביבו, נושא הוא בחיקו (!) וברחשי לבו כל הימים” (“בין הפטיש והסדן”). יוצא, שהמקום נושא את הנער בחיקו וברחשי־לבו. משפט כזה אי־אפשר שיוציא מעטו מי שהורגל לאיזו דיסציפלינה של המחשבה, מי שהרגיל את לשונו לדבר כבני־אדם, ולמי שעוסק בדברי־אמנות ויופי כל שכן שאסור לו לדבר בלשון משונה כזו.

פעמים שעיקר רעיונו, כשהוא לעצמו, הוא דל־ערך וכללי מאד, והריהו מערפל אותו על־ידי בילבול ביטויים וטירוף משפטים שהטעם האסתיטי של הקורא סולד בהם. דרכה של הלשון להשתפר ולהתעשר בכוונות, בצירופי־ניבים וצללי־מושגים דווקא על־ידי אותם המשוררים, שהולכים בדרכם המיוחדת, שיש להם רשות־היחיד, שסוללים מסילה חדשה בספרות. מר ברדיצ’בסקי אינו יכול להעשיר את לשוננו מפני שאין לו סבלנות לנפות את סגנונו בשבע נפות. אינו מדייק במילות ובביטויים כמו שאינו מדייק בסמלים, בצבעים ובפרטים. הוא מקבל ברצון כל מה שעולה על קצה־קולמוסו. חציו הראשון של המשפט פסוק תנ"כי, חציו השני ביטוי מדרשי או ניב מספרי הקבלה. והסגנון רצוץ, רסוק, מנומר וטלוא.

ומר ברדיצ’בסקי נוהג לקרוא שמות משונים לגיבוריו ולמקומות שגיבוריו חיים בהם. תארו בנפשכם אדם, שמספר על כפר, שיש בו מוזגים, מוכסים וחוכרי־טחנות יהודיים, פריצים פולניים וכיוצא באלו, ואומר, ששם הכפר הוא “באר־שדה” או “באר־שבע”! לנשי העיירות של תחום־המושב (צריך לשער, איפוא שאינו מספר מאורעות מתקופת התנ"ך) יש שמות כמלכישוע, נעמי וכדומה. לפי דעתנו, מנהג משונה זה אינו מקרי, הוא מרמז על אופי־היצירה של מר ברדיצ’בסקי. יש לו איזה רעיון מופשט, איזו אידיאה, ולהם הוא מבקש למצוא “לבוש” של תמונות ואנשים. לפיכך היצורים שהוא בורא הם תמיד נושאי איזו אידיאה, איזה סמל, אבל הם מופשטים יותר מדאי, רוח־חיים אין בהם; הם מרחפים בעולם־התוהו, מחוץ לגבול הזמן־והמקום. אילו היה מר ברדיצ’בסקי בא מן החיים אל האידיאה, אילו היה רואה לפניו, קודם כל, יצורים חיים, ריאליים, ממשיים, ואותם היה רוצה לצייר, – לא היה מוצא ברוסיה עיר, ששמה “באר־שבע”, יהודי נקרא בשם אבימלך ויהודית – בשם מלכישוע. אם סופרינו בשנות השישים והשבעים השתמשו ברומאניהם וסיפוריהם דווקא בשמות תנ"כים, הרי זה היה נובע מהשקפתם על מקומה של הלשון העברית בחיינו, שהיא שונה לגמרי מהשקפתנו עתה, כמו שאף טעמם והרגליהם הספרותיים בכלל רחוקים עתה מאוד מטעמינו והרגלינו הספרותיים שלנו..

לא הייתי מרבה לדבר על סיגנונו של מר ברדיצ’בסקי אילמלא היה אחד מן הסופרים היותר פוֹרים שלנו. הוא כתב הרבה גם על שאלות־היום ועל ענייני־הספרות, כידוע. בתוך גל של דברים בלתי־חדשים, מעורפלים ומגובבים אתה מוצא אצלו תמיד כמה וכמה הערות מוצלחות, ברקי־רעיון וניצוצי הרגשה דקה, שכשהם לעצמם היו יכולים לשמש חומר למאמרים שלמים. אולם במשך כל עבודתו הספרותית לא עלה בידו להביע רעיון אחד שלם ומקיף, לפתח אותו ולבארו מתחילתו ועד סופו. אדרבה, הרבה מהערותיו ומהשקפותיו סותרות זו לזו. יש לו מעין יחוס אנארכי אל המחשבה. התיר את רצועת ההגיון והטעם, אם מותר לומר כך. ולפיכך אינו מדקדק גם בהרצאת סיפוריו וסיגנונם. אבל מה שבמאמרים שהתוכן בהם עיקר אינו חסרון עיקרי כל כך, בסיפורים שהצורה חשובה בהם לא פחות – ואולי יותר – מן התוכן, ליקוי הצורה והסיגנון הוא חסרון, שיש בו די לנוול אף את היצירות היותר נאות.

(תרע"ב)