מדברי הפּתיחה לירח־העיוּן בּרחוֹבוֹת (הקדמה ל“מעשׂים וּמגמוֹת”, הוֹצאת “עם עוֹבד”)

בּימים שהלב חרד למה שיכוֹל לבוֹא בּעוֹד חוֹדש וּבעוֹד חָדשַיים על העוֹלם כּוּלוֹ ועלינוּ כּאן בּפרט – בּימים אלה החליטה ההסתדרוּת לכנס מספּר חברים ממקוֹמוֹת עבוֹדה שוֹנים, מפּינוֹת הארץ השוֹנוֹת, לנתּק אוֹתם מעבוֹדתם וּמתפקידם וּלכנס אוֹתם לחוֹדש של לימוּד. פּשוּט־לימוּד. ויש להקשוֹת: הזאת השעה להוֹציא אנשים מעבוֹדתם, מהתגוֹננוּתם, מהתכּוֹננוּתם, וּלהוֹשיב אוֹתם על ספסל הלימוּדים? שמעתי את השאלה הזאת ואף אני עצמי שוֹאל אוֹתה. ואוֹמַר מראש: יש שאלוֹת אשר גם אם אתה משיב עליהן תשוּבה מַספּקת – עוֹד השאלה שאלה. התשוּבה היא שהתגוֹננוּתנוּ אנוּ איננה התגוֹננוּת פיזית בּלבד; כּמו כּל התגוֹננוּת ויוֹתר מכּל התגוֹננוּת היא אַקט רוּחני מַתמיד, היא מצריכה הרבּה התכּוֹננוּת נפשית, תכוּנוֹת מסוּימוֹת, השתרשוּת רוּחנית בּדברים. עבוֹדתנוּ הישוּבית־התגוֹננוּתית־מדינית לא היתה קיימת אילמלא אוֹתם האוֹצרוֹת הרוּחניים אשר עמדוּ ואשר הוּעמדוּ לרשוּתנוּ ואשר אנחנוּ בּיקשנוּ לרשת אוֹתם ולהפוֹך בּהם. וּמשוּם כּך הלימוּד דרוּש לנו, בּעצם, כּל יוֹם.

ואף על פּי כן אפשר היתה השאלה צוֹדקת אילוּ עשׂינוּ את עבוֹדתנוּ כּראוּי כּל השנים; אילוּ היינוּ דוֹאגים לדברים אלה בּעוֹד זמן – יתכן שלא היינוּ צריכים דוקא בּחוֹדש זה לשבת על ספסל הלימוּדים. אוּלם הרבּה החמצנוּ, הרבּה החסרנוּ. ואין לדחוֹת את מילוּי החָסר, כּי דוקא בּשעוֹת הקשוֹת יוּרגש החסר. כּי עת־מבחן היא לנוּ, יוֹתר מכּל מה שהיה לנוּ, והיא דוֹרשת לא רק “גיוּסים” (שאנוּ עוֹמדים ועוֹד נעמוֹד בּהם), כּי אם גם התגייסוּת רוּחנית אמיצה.

אנחנוּ להוּטים אחרי המעשׂה הטוֹב. הרימוֹנוּ על נס את המעשׂה הטוֹב. אבל המעשׂה הטוֹב מצטרף לחשבּוֹן, לשרשרת טוֹבה, רק אם רוּח טוֹבה מכַוונת אוֹתוֹ. מדוּע זקוּקים אנוּ דוקא בּימים אלה, יוֹתר מבּזמנים אחרים, ללימוּד, לעיוּן, וגם לשׂיחת־חברים מרעננת וּמדַרבּנת? מפּני שאנחנוּ – לא נעלים זאת מעצמנוּ – מלאים חרדה. העוֹלם כּוּלוֹ מלא עכשיו חרדה, ואנחנוּ – על אחת כּמה וכמה. חרדה ופחד הם שמוֹת נרדפים, אך מוּשׂגים שוֹנים. ואַל נתבּייש בחרדתנוּ: חרדת אֵם לילד, חרדת יוֹצרים ליצירתם, חרדת תנוּעה לתקוָתה.

לפני זמן־מה קראתי בּפיליטוֹן יוֹמי קטן שוּרוֹת אחדוֹת, שהבּיעוּ לי את הזמן ואת רגש הזמן יוֹתר מכּמה וכמה מאמרים עמוּקים. סוּפּר על שׂיחת־נשים בּשוּק, ואשה זקנה אחת אוֹמרת: “לא טוֹב עוֹשׂה ריבּוֹנוֹ של עוֹלם שהוּא מתמהמה ואיננוּ שוֹלח אלינוּ את משיחנוּ! הן חרפּה וּבוּשה תהיה כּשיבוֹא המשיח עם הגאוּלה ולא ימצא עוֹד יהוּדים לגאלם, והוּא יחזוֹר כּלעוּמת שבּא”. מחשבה זוֹ, כּי יִתכן שיבוֹא משיחוֹ של עוֹלם, משיחן של האידיאוֹת הגדוֹלוֹת, ויִתקע בּשוֹפר הגאוּלה על פּני עוֹלם שהפך בּית־עלמין לישׂראל – יש בּה להחריד כּל לב. והרי גם יהוּדי מאמין, יהוּדי אמיץ, אי אפשר לוֹ בּימינוּ שלא יִשׂא בּלבּוֹ את החרדה: שמא יאַחר לבוֹא… מי יוֹדע אם לא יאחר לבוֹא לעולם כּוּלוֹ, אבל אם יבוֹא בּעוֹד מוֹעד לעוֹלם ואוֹתנוּ לא ימצא – אין זה משיחנוּ.

לפני זמן־מה נאם ראש הממשלה הבּריטית – בּא־כּוֹחוֹ של עם, אשר בּכל היסוּרים והצרוֹת הבּאים עליו יש לוֹ יסוֹד להאמין בּכוֹחוֹ – והוּא הגדיר את תפקיד בּריטניה בּשעה זוֹ בּמלה אחת, פּשוּטה בּיוֹתר: survive – להישָאר בּחיים. לבּריטניה רבּתי אין בּימים אלה דאגה גדוֹלה יוֹתר מאשר דאגתוֹ הפּשוּטה בּיוֹתר של כּל יצוּר חי: להישאר בּחיים. יִשָארוּ בּחיים – יהיה עוֹד מקוֹם לתקן משהוּ. אם לָאו – לא יתוּקן שוּם דבר.

תנוּעתנוּ כּוּלה, מיוֹם עלוֹת העוֹלה הראשוֹן לארץ, משנדלק הזיק הראשוֹן של תנוּעת העבוֹדה, על כּל המגמוֹת והערכים הסוֹציאליים וההוּמַניים והתרבּוּתיים והלאוּמיים הכּלוּלים בּה – פּוֹעם בּה וקוֹבע בּה יצר כּבּיר זה: הרצוֹן שהאוּמה שלנוּ תישָאר בּחיים.

אכן, בּשביל אנגליה מספּיק שהיא תישאר בּחיים, ואז יבוֹא השאר מאליו, והכּוֹחוֹת הגנוּזים והמדוּכּאים יפרצו אל עָל. בּשבילנוּ עוֹד קיימת השאלה האכזרית: אֵילוּ חיים? חיי־קלוֹן, חיי־עבדוּת, חיי־גיטוֹ, המשך כּל אלה?! וּכדי שיהיה בּנוּ הכּוֹח לענוֹת על שאלה זו תשוּבה למעשׂה, וּכדי שנוּכל לוֹמר לאחרים מה רצוֹננוּ, ולוֹמר לעם מה נדרש ממנוּ, צריכים אנוּ קוֹדם כּל לענוֹת לעצמנוּ. וּבשביל כּך עלינוּ לגייס את כּל כּוֹחוֹתינוּ הפּנימיים.

בּמלחמה הקוֹדמת עשׂינוּ משהוּ. היינוּ מעטים ודלים, סבלנוּ רעב, ועוֹד יוֹתר – מחלוֹת, מאסרים וּרדיפוֹת. וּבאוֹתוֹ זמן חישלנוּ את כּוֹחנוּ הרוּחני, עשׂינוּ זאת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת: אם בּעזרה לאסירים בּדמשׂק; אם בּהליכה למחנוֹת “סוּכרה”¹ תוּרכּית; אם בּדאגה לפּליטים ולמגוֹרשים מיהוּדה והגליל; ואם בּתסיסה רוּחנית, אשר טיפּחה את ההכּרה העצמית של תנוּעת העבוֹדה בּארץ, את השחרוּר מכּל אפּוֹטרוֹפּסוּת בּהתישבוּת, את היציאה מקרן־זוית חבוּיה לשם עמידה בּשער הישוּב והציוֹנוּת כּחלוּץ־העם; ואם בּהרחבת שטחי ההתגוֹננוּת וּבהקמת הגדוּדים העברים. בּזאת השתתפנוּ בּמלחמה הקוֹדמת, בּזאת יצאנוּ לקראת מה שהיה לאחריה. ותפקיד זה – חישוּל עצמנוּ – עוֹמד לפנינוּ עתה בּמלחמה זוֹ. וּלכך גם נקרא יֶרח־עיוּן זה.

אנחנוּ צריכים ללמוֹד הרבּה דברים פּשוּטים שאיננוּ יוֹדעים אוֹתם. הדוֹר שלנוּ, בּפרט הדוֹר הצעיר, אשר גילה בּתוֹך עצמוֹ כמה מַעינוֹת, לא הכּה שרשים מספּיקים בּיצירה הרוּחנית של האוּמה. עלינוּ להעמיק אוֹתם. יש לנוּ צוֹרך להכּיר את עבָרנוּ, וּביחוּד את התקוּפוֹת האחרוֹנוֹת שמהן צמחה תנוּעתנוּ, ואת המסיבּוֹת המיוּחדוֹת שבּהן נוֹלדה; יש לנוּ צוֹרך להעמיק את השׂכּלתנוּ הסוֹציאליסטית והפּוֹליטית, ונוֹסף לזה יש לנוּ צוֹרך בּעבוֹדה פּנימית יוֹתר: התבּוֹננוּת בּדרכּנוּ וּבדיקת דרכּנוּ, בּדיקת הכּלים וגם בּדיקת תכנם.

לא נחפּש לנוּ חיים קלים, לא נברח משאלוֹת קשוֹת. אם אנחנוּ נברח מן הקשיים, הם לא יברחוּ מפּנינוּ. נצא איפוֹא לקראתם. אין לדעת אם נספּיק פּה הרבּה, כּי דבר זה אינוֹ תלוּי בּתכנית, בּמַרצים, הוא תלוּי יוֹתר בּלוֹמדים, וגם בתנוּעה כּוּלה: אם יש בּה כּוֹח לשאוֹל, וגם לפתוֹר. אבל ננסה את כּוֹחנוּ. והחברים שישבוּ יחד ללמוֹד – אל יבּהלוּ מפני הקריאה לבדוֹק דברים. האמת איננה מוּנחת בּקוּפסה, וגם כשמשׂיגים את האמת אי אפשר לשׂים אוֹתה בּקוּפסה. יש לנוּ אמת, אמת גדוֹלה, אמת של ההיסטוֹריה העברית, של תנוּעת השחרוּר העוֹלמית, אמת־העבוֹדה, אמיתוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, עם יניקתוֹ מקרקע האוּמה, עם יניקתוֹ מקרקע העבוֹדה בּעוֹלם, עם שרשיו בּחזוֹן הגאוּלה. האמת – אחת, והגדרוֹת לה הרבּה, וּמי יכילנה? אהבת האמת איננה דבר קפוּא, והיא טעוּנה חידוּש, וגם רעיוֹן־אמת טעוּן חידוּש, לבל יעלה חלוּדה, טעוּן ראִיה מחָדש, כּפעם בּפעם. הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נאמר עליו שהוּא מחַדש יוֹם יוֹם מעשׂי־בּראשית. מכּאן שאפילוּ מעשׂי־בּראשית זקוּקים לחידוּש.

רוֹאה אני את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּ־37 שנוֹתיה, רווּיה מַאוַיים רוּחניים גדוֹלים וגם מגלה מאמצים רוּחניים גדוֹלים. חלילה לי לוֹמר שמאמציה וּמַאוַייה מספּיקים. עוֹד אנחנוּ מעטים ולא די מוּשרשים. ואפשר אין המַאוַיים והמאמצים נוֹשׂאים את פּריָם המלא, מפּני שעדיין לא מצאנוּ להם אפיקים ראוּיים. יתכן שרבּים בּינינוּ אינם מכּירים בּמַה שפּוֹעם בּהם, כּמאמר הקדמוֹן: “אין בּעל הנס מכּיר בּנִסו”.

סיפּרתי על פיליטוֹן אחד, אספּר גם על רשימה קטנה בּאחד הימים בּ“דבר”. פּוֹעל מוּבטל אוֹמר לחברתוֹ: “שנַים לא נמכּוֹר, יקירתי: את התנ”ך ואת מלוֹן הלשוֹן העברית“. שוּרה של פּרוֹזה זוֹ יש בּה משוּם שבוּעת־אמוּנים של מי שלא שׂרד לוֹ כּלוּם מלבד אהבתוֹ לאדם ואהבתוֹ לתנ”ך וּלעברית: מחוּסר־עבוֹדה זה קרא בּשם את מקוֹרוֹת היניקה הרוּחנית של תנוּעתנוּ. הקשר עם התנ"ך איננוּ רק קשר עם ספר מקוּדש בּלבד. זהוּ קשר עם העבר והעתיד, זהוּ קשר עם החזוֹן. בּמשפט זה של אלמוֹני מוּבטל בּיטאה עצמה תנוּעתנוּ יוֹתר מאשר בּכמה מאמרים וּספרים. מאז “המעוֹרר” בּלוֹנדוֹן ועד המַחתרת הציוֹנית בּימינוּ – הוֹלם אוֹתנוּ פסוּק זה. לא תמיד יש בּנוּ הכּרה, מה אנוּ וּמה מעשׂינו. ואפשר אין הכּרתנוּ מכילה את מעשׂינוּ. אפשר יש בּמעשינוּ דבר־מה עמוֹק מהכּרה, יש בּהם אהבה, אהבה למַה שלא ניתן להיוֹת מוּגדר בּמלים. ואת האהבה הזאת צריכה תנוּעתנוּ ללַבּוֹת, אם היא רוֹצה לחיוֹת וליצוֹר. וכמה דברים יש לבדוֹק לאוֹר האהבה הזאת.

יֶרח־העיוּן זכה, לפני היוֹתוֹ, להתקבּל בּביקוֹרת. ואף אני מוֹצא בּוֹ כּמה פּגמים. מסוּפּק אני, למשל, אם העבוֹדה הרצוּיה ניתנת להיעשׂוֹת בּזמן קצר כּל כּך כּאשר ניתן לרשוּתנוּ. מתוֹך העבוֹדה נגלה ודאי כּמה פּגמים. אוּלם פּגם אחד בּרצוֹני לציין מתחילה: יֶרח־העיוּן נתאַחר קצת. הוּא נתאַחר מבּחינת העוֹנה החקלאית. הוּא צריך היה לבוֹא בּעוֹנת הגשמים ולא בּעוֹנת העבוֹדה הבּוֹערת. משמניתי בראשית דברַי את היסוּרים שעברוּ עלינוּ בּחדשים אלה תבינוּ מה גרם לאיחוּר העוֹנה. אך יש איחוּר אחר, חמוּר יותר: הוּא נתאַחר לפחוֹת בּעשׂרים שנה. יֶרח־העיוּן הראשוֹן של ההסתדרוּת מסתדר בּשנת העשׂרים לחיי ההסתדרוּת – בּזה יש מן האיחוּר. והאיחוּר הזה, כּמוּבן, נוֹתן אוֹתוֹתיו בּנוּ.

חוֹבה לספּר שרעיוֹן היֶרח איננוּ חדש בּהסתדרוּת. הוא אפילוּ קדם להסתדרוּת. בּשנוֹת המלחמה הקוֹדמת, כּאשר בּדקנוּ כּמה דברים ותיכַּנו כּמה תכניוֹת, היה אוֹתוֹ קוֹמץ, אשר היה תוֹבע תנוּעת פּוֹעלים מאוּחדת, צוֹפה גם לפעוּלה תרבּוּתית מאוּמצת. זוֹכר אני את הפּגישוֹת שבּהן שוֹחַחנו על כּך. דיבּרנוּ אז גם על החיאַת מסוֹרת עברית תרבּוּתית קדוּמה: בּימי הישוּב היהודי בּבבל, בּתקופת הישיבוֹת המפוּרסמוֹת, היוּ שני חדשים בּשנה (אדר ואלוּל, מסַיימי העוֹנוֹת) מוּקדשים להשׂכּלת העם. לירחים אלה היו קוֹראים “כּלה”, “חדשי כּלה” ו“ימי כּלה”, ולתלמידים היוּ קוֹראים “בּני־כּלה”, ולמוֹרים “ראשי כּלה”. ידיעוֹתינוּ בּענין זה זעוּמוֹת למַדי, והחוֹקרים מחוּלקים גם בּהסבּרת פּירוּשוֹ של השם “כּלה”. לא אעסיק אתכם בּקדמוֹניוֹת, ואזכּיר רק שבּמקוֹר קדמוֹן אחד נמצא כּתוּב: “קבע הקדוֹש־בּרוּך־הוּא שתי ישיבוֹת לישׂראל שיהיוּ הוֹגים בּתוֹרה יוֹמם ולילה וּמתכּנסים שתי פּעמים בּשנה – בּאדר וּבאלוּל – מכּל המקוֹמוֹת ונוֹשׂאים ונוֹתנים בּמלחמתה של תוֹרה” (מן הראוּי לשׂים לב: לא רק “שוֹמעים הרצאוֹת” ו“רוֹשמים”, אלא “נוֹשׂאים ונוֹתנים בּמלחמתה של תוֹרה”). גם אנחנוּ חלמנוּ כּי נחַדש מסוֹרת תרבּוּתית זאת ונקבּע חוֹדש בּשנה שבּוֹ יוּכלוּ האנשים, לאחר אחד־עשׂר ירחי עמל הגוּף, להתמסר חוֹדש אחד לעבוֹדה רוּחנית מאוּמצת. התכּוַנוּ שזה יהיה לא ליחידים בּלבד, אלא “שוה לכל נפש”, שלכל אדם עוֹבד תינתן ההזדמנוּת הזאת. וּבאסיפה הכּללית של פּוֹעלי יהוּדה, שנתכּנסה “ערב יציאת רוֹב החברים אל הגדוּד העברי”, אוֹר לכ' תמוּז תרע"ח, לפני עשׂרים ושלוֹש שנים, הוּחלט “להמשיך את העבוֹדה התרבּוּתית גם בּגדוּד וגם בעבוֹדה. בּאפשרוּת הראשוֹנה לסדר בּארץ יֶרח־לימוּדים”. אבל כמוֹ להרבּה דברים טוֹבים שנאמרים בּאביבה של תנוּעה, כּן גם לזה לא נמצא גוֹאל. עדיין לא נמצא.

מה שאנחנוּ עוֹשׂים עכשיו – הרי זוֹ התחלה. והתחלה מצוּמצמת וארעית. העבוֹדה הזאת דוֹרשת את ההיפך מאַרעיוּת: היא דוֹרשת קבע בּאנשים, בּסידוּרים, בּספרים. לא נזלזל, כּמוּבן בּמַה שנעשׂה בּחיים התרבּוּתיים של ההסתדרוּת בּמשך עשׂרים השנים הללוּ. חלילה לנוּ! ואף לא נקפּח את עמלם של עוֹרכי הרצאוֹת ושיעוּרי־ערב. ואף נעשׂוּ כּמה מפעלים הקרוּיים סמינרים, וכוָנתם – מפעלי־לימוּד מרוּכּזים בּתנוּעוֹת הנוֹער, בּמפלגוֹת וּבגוּשים ישוּביים, בּזרמים שוֹנים בּתוֹך ההסתדרוּת. אך עד היוֹם הזה לא היה לנוּ נסיוֹן של מפעל לימודי־תנוּעתי של כּלל ההסתדרוּת, שבּו יפָּגשו בּני עדוֹת שוֹנוֹת וּזרמים שוֹנים, שיהַווה קיבּוּץ־גלוּיוֹת בּזֵעיר־אנפּין, שיפגיש דוֹרוֹת וגילים והלָכי־רוּח ושכבוֹת־תרבּוּת.

אנחנוּ מתחילים וּמנסים. ואַל יתהלל חוֹגר. יתכן שקל יוֹתר לזַמן אנשים שלמדוּ בּבית־ספר אחד, בּני גיל אחד, בּני שבט אחד, בּני ארץ אחת ותרבּוּת אחת. יתכן שעבוֹדת המוֹרה והמחנך והמשפּיע יכוֹלה בּתנאים אלה להיוֹת קלה יוֹתר. על אחת כּמה וכמה שקל יוֹתר לרכּז אנשים שכּולם נוֹטים להלָך־דעוֹת מסוּים וּמאוּרגנים בּאִרגוּן פּוֹליטי מסוּים. שם יכוֹל המרצה להיוֹת בּטוּח מראש, כּי דבריו יתקבּלו בּרצוֹן וּבהסכּמה כּללית. אנוּ בּחרנוּ בּדרך הקשה. לא בּיקשנוּ להקל על המסַדרים ועל המַרצים. חשבנוּ, ראשית, שהמרצה ראוּי לוֹ להיפָּגש בּקהל שיש בּו מבקרים; שנית, שחשוּב לפַתח את ההקשבה ההדדית, את השׂיחה, את התנגשוּת הדעוֹת. האמַנוּ, כּי בּתנאי עבוֹדת היֶרח, אשר אין בּוֹ ולא יִתּכנוּ בּו לא “נצחוֹן” ולא “הכרעה”, ולויכּוּח שבּו יש רק ערך רעיוֹני בּלבד, – יתחנכוּ האנשים להתיחס להרצאה ולויכּוּח כּאל בּירוּר ולא כּאל מחלוֹקת. במקוֹם הזה אי אפשר לחַלק שלל, אי אפשר “לכבּוֹש”, אי אפשר להכריע. וּממילא אין אוּלי מקוֹם לליבּוּי תאווֹת שהן ההיפך מתאוַת האמת. לא קל לאַחד את חיפּוּשׂ האמת עם תאוַת־הנצחוֹן.

אנחנוּ, הנאספים כּאן, הננוּ למעשׂה חלוּצים של מפעל הסתדרוּתי חדש. המפעל הוּא קצר־ימים, ארעי, אך לא מעט תלוּי בנוּ – גם בּמַרצים וגם בּתלמידים – שמפעל נסיוֹני זה ישמש התחלה למפעל־קבע, מוּכן, בּהנחה ש“מה שיהיה בּכלל” לא יחריב את אפשרוּת פּעוּלתנוּ. בּהנחה זוֹ אנוּ חיים וּפוֹעלים.

מנסיוֹני אני יוֹדע שכּל מפעלי ההסתדרוּת נוֹלדוּ בּעצב. הקללה “כּי בעצב תלדי בנים” – חלה גם על הלידוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים. אין בּרירה, את העצב הזה צריך לקבּל, דרכּוֹ צריך לעבוֹר וללכת. ישָכח גם העצב, היסוּרים יפוּגוּ, וּדבר־מה חשוּב מכּל זה יקוּם ויחיה.

בּזמרה החלוּצית של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל מראשית העליה השניה לא קטן חלקה של השירה הקרוּיה דתית. אוּלי יבוֹאוּ פּעם ויסבּירוּ כּיצד קרה הדבר שצעירים שיצאוּ מסביבה אֶפּיקוֹרסית וּמַהפּכנית, הדוֹגלים בּשם גישה רציוֹנַליסטית, שרים בּדביקוּת ובהתלהבוּת שירי חסידים אוֹ קטעי תפילה. בּין השירים ששרים פּוֹעלים מתוֹך התעוֹררוּת רבּה יש תפילה בּת ארבּע מלים: “וטַהר לבּנו לעבדך בּאמת” – אחת התפילוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת. כּמה דרוּשה לנוּ התפילה הזאת עכשיו, כּמה דרוּשה היא לתנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם כּוּלוֹ, כּמה דרוּשה היא לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. וּבהיכּנסנוּ עתה – יוֹצאי ארצוֹת שוֹנוֹת, משבטי ישׂראל השוֹנים – ליֶרח־לימוּד, ליֶרח־חיים, נבקש כּי אכן יקוּים בּנוּ: וטַהר לבּנו לעבדך בּאמת!