רקע
ברל כצנלסון
הציוֹנוּת כּתנוּעת הגשמה

מילואים: א. ל״גלגוּלים ודיבּוּקים" (עמוד 30):

בּזה הרצאת בּרל בּשיעוּרי קיץ למוֹרים בּי״ד באב תש״א, 8.8.1941, שלא פּוּרסמה בּחייו ולא נערכה על ידוֹ. היא נדפּסה אחרי מוֹתוֹ בּחוֹברת ״בּמפעל״ וּבחוֹברת מיוּחדת בּהוֹצאת המשמרת הצעירה למפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, תל־אביב, תש״ה. כּאן ניתנת ההרצאה על פּי הסטנוֹגרמה בּתיקוּנים קלים.


השאלה היא, מה בּעצם פּירוּש הדבר הציוֹנוּת כּתנוּעת הגשמה, וּמדוּע אוֹהבים אצלנוּ כּל כך לדוּש בּמלה הגשמה. והרי כּל תנוּעה רוֹצה להגשים את עצמה, אין תנוּעה בּעוֹלם הקיימת רק לשם ״נאה דוֹרש״. ואף על פּי כן אנחנוּ רוֹאים בּציוֹנוּת צוֹרך לבוֹא וּלהדגיש בּאוֹפן מיוּחד שהיא תנוּעת הגשמה. נדמה לי שכּאן אנחנוּ נוֹגעים בּנקוּדה כּאוּבה מאד של הפּרקטיקה הציוֹנית.

יש הלצה עממית ידוּעה האוֹמרת: הציוֹני הוּא יהוּדי העוֹשׂה תעמוּלה ליהוּדי אחר שיתן כּסף כּדי לשלוֹח לארץ־ישׂראל יהוּדי שלישי. וּבכן, עצם הדבר שיש בּציוֹנוּת שלבּים כּאל – מישהוּ תוֹבע ממישהוּ תרוּמה כּספּית על מנת לסייע לאחר לעלוֹת לארץ, מציין דבר־מה מיוּחד שקיים בּתנוּעה הציוֹנית.

בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת יֶשנוֹ חזיוֹן אחד, שצריך לעוֹרר בּנוּ מחשבוֹת: בּשעה שהאידיאה הציוֹנית נזרקה לעוֹלם – היא נזרקה כּתנוּעה של הגשמה. לא הרבּוּ אז לדבּר על מה שיהיה בּאחרית הימים, כּשתקוּם מדינה יהוּדית, על זה בּאוֹתוֹ הזמן רק חלמוּ, אבל הסיסמה היתה פּשוּטה מאד: ״בּית יעקב לכוּ ונלכה״. ראשוֹני הציוֹנוּת הבינוּ את הדבר כּחוֹבה אישית. אוּלם התקוּפה הזאת היתה בּעצם תקוּפת־אביב קצרה מאד, אשר נחלה מיד מכּוֹת קשוֹת. ידוּעוֹת המכּוֹת האיוּמוֹת שניתכוּ כּבר בּשנים הראשוֹנוֹת על אלה שבּאוּ לארץ – אם בּשטח היחסים עם הערבים, אם בּשטח תנאי גאוּלת הקרקע ועיבּוּדה וכו׳. כּמוּבן, הם גם כּשלוּ תחת החוּלשוֹת הגדוֹלוֹת שלהם. לרוּבּם הגדוֹל לא היתה שוּם יכוֹלת לעמוֹד בּתנאים חלוּציים כּאלה שהארץ דרשה מהם. אבל התנוּעה בּכל זאת נשארה בּחיים. היא הביאה עליה, היא הביאה התישבוּת חדשה. אך ההתישבוּת החדשה לא היתה של ״איש תחת גפנוֹ ותחת תאנתוֹ״. בּמקוֹם לחיוֹת איש תחת גפנוֹ ותחת תאנתוֹ, מתוֹך עצמאוּת, מתוֹך כּבוֹד וחירוּת – נעשׂוּ האנשים עבדים לאדמה הזאת ולפקידוּת הבּרוֹן. אבל המכּה הקשה בּיוֹתר שהוּכּתה התנוּעה היא שלא קמוּ לה ממשיכים, מגשימי דרכּה – התנוּעה שיחררה את עצמה מהתפיסה שהציוֹנוּת היא ענין של חוֹבה אישית, אשר הדוֹגל בּה חייב לנסות להגשים אוֹתה. היתה זוֹ ציוֹנוּת אשר חיתה בּגוֹלה ואשר ידעה שיש לה ״תפקידים גדוֹלים״: יש לה קערוֹת של ערב יוֹם הכּיפּוּרים, יש לה מַגבּיוֹת… היתה הסתגלוּת למציאוּת מסוּימת, מציאוּת של יהוּדי הממשיך בּחייו בּגוֹלה ויחד עם זה חוֹלם איזה חלוֹם, אשר בּשבילוֹ הוּא מוּכן לשלם מס.

התנוּעה הציוֹנית לא עסקה בּהגשמה בּמוּבן של הגשמה אישית, בּמוּבן של שינוּי סדרי החיים של איש התנוּעה. כּל תנוּעה איננה רוֹאה בּדרך כּלל סתירה בּין חייה יוֹם יוֹם וּבין הגשמתה. נקח דוּגמאוֹת של תנוּעוֹת, אשר רבּים מכּם בּודאי מכּירים אוֹתן. למשל: המפלגוֹת הפּוֹליטיוֹת בּעוֹלם. הן בּדרך כּלל אינן רוֹצוֹת הרבּה: הן עוֹסקוֹת בּהכנסת אנשיהן לפּרלמנט, בּהגנת אינטרסים שוֹנים. אין זה דוֹרש מחָבר שלהן שינוּי יסוֹדי בּאוֹרח חייו. אדם בּתנוּעה כּזאת, הנאמן לה ודוֹגל בּה, אינוֹ מרגיש כּלל סתירה יסוֹדית בּין ההוָיה שלוֹ הרגילה וּבין אוֹתוֹ דבר שמכריזים עליו בּועידוֹת, בּאסיפוֹת וּבתהלוּכוֹת. אף בּתנוּעוֹת המתימרוֹת שהן בּאוֹת לשנוֹת את המציאוּת, כּמוֹ, למשל, תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, אין רוֹאים סתירה יסוֹדית בּין חיי האדם וּבין האידיאל שהוּא דוֹגל בּוֹ. מפּני מה? מפּני שהאידיאל צוֹמח על קרקע המציאוּת שהוּא רוֹצה בּה רק לשנוֹת דברים מסוּימים – להרוֹס איזה סייגים, לשנוֹת איזה משטר פּוֹליטי־יוּרידי. כּמוּבן, גם בּתנוּעה כּזאת האדם נדרש לפעמים לאיזה מאמצים מיוּחדים, אוֹ למה שקוֹראים בּלשוֹן גבוֹהה ״קרבּנוֹת״. אבל יש לוֹמר את האמת: בּדרך כּלל דוֹרשים את הקרבּנוֹת מהאידיאליסטים, אשר עליהם מטילים תפקידים מיוּחדים. ההמוֹן מסתפּק בּתשלוּם מסים בּלבד. הוּא נדרש למשהוּ יוֹתר רק בּרגעים ידוּעים, בּרגעים של עליה נפשית, של מהפּכוֹת, של בּריקדוֹת. אבל בּעצם גם התנוּעה הזאת נשענת על המציאוּת, אשר היא כּשלעצמה אינה מעוּרערת.

האם גם בּציוֹנוּת קיים מצב כּזה? כּלוּם יש גם לציוֹנוּת אחיזה בּמציאוּת, אשר היהוּדי יוּכל להיאָחז בּה, לחיוֹת בּה ולוֹמר: המציאוּת הזאת תביא מאליה לידי הגשמת האידיאה הציוֹנית? אם בּתנוּעוֹת הפּוֹליטיוֹת והסוֹציאליוֹת הטיפּוּסיוֹת המציאוּת עצמה היא לא רק גוֹרם הדוֹחף למשטר חדש, אלא גם הקרקע והחוֹמר אשר ממנו יבָּנה אוֹתוֹ משטר, הרי בּציוֹנוּת אנחנוּ מגיעים לפּרוֹבּלימה, אשר תנוּעוֹת אחרוֹת בּעצם אינן יוֹדעוֹת אוֹתה ואשר בּה אוּלי גם המַפתח להבנת ההבדלים היסוֹדיים המבדילים את הציוֹנוּת מתנוּעוֹת אחרוֹת. הציוֹנוּת, בּדרך התגשמוּתה, אין לה שוּם אחיזה בּמציאוּת היהוּדית כּמוֹ שהיא – בּין שזוֹהי המציאוּת היהוּדית המשוּעבּדת של מזרח־אירוֹפּה וּבין שזוֹהי המציאוּת של עוֹלם ההתבּוֹללוּת, אוֹ עוֹלם האמַנסיפּציה בּמערב־אירוֹפּה וּבאמריקה. בּכל אלה אין אחיזה, אשר תהפוֹך באוֹפן אימננטי אוֹ בּאוֹפן סטיכי את המציאוּת הזאת ותיצוֹר בּה משטר חדש. הדיאַלקטיקה של התפּתחוּת, אשר עליה בּוֹנוֹת תנוּעוֹת מסוּימוֹת, איננה יכוֹלה להביא שלל לציוֹנוּת. משוּם כּך נוֹצרה בציוֹנוּת סתירה פּנימית עמוּקה מאד – לא רק בּציוֹנוּת בּתוֹר תנוּעה, כּי אם גם בּלבּוֹ של הציוֹני – סתירה אשר הטבּיעה את חוֹתמה המעליב, המשפּיל על הציוֹנוּת בּמשך עשׂרוֹת שנים. וּלמעשׂה גם הרבּה תקלוֹת שלנוּ בּארץ כּיוֹם הזה הן פּרי אוֹתה סתירה.

אם תשווּ את הציוֹני הטוֹב בּגוֹלה, אף הטוֹב בּיוֹתר, אשר דגַל בּציוֹנוּת, חלם עליה יוֹמם ולילה וגם מילא את חוֹבתוֹ לה, לכאוֹרה, עם חברי תנוּעוֹת אחרוֹת, אם תשווּ את הציוֹני הבּעל־בּיתי עם הפּוֹלני הבּינוֹני שעשׂה לשחרוּר מוֹלדתוֹ – תיוָכחוּ אוּלי שהציוֹני לא היה ירוּד ממנוּ בּמסירוּתוֹ, וּמבּחינה כּספּית נתן אוּלי יוֹתר משנתן האיש הפּוֹלני הרגיל בּשביל תנוּעת־השחרוּר שלוֹ. אבל בּשביל הפּוֹלני היה זה לגמרי מספּיק, מפּני שהאלמנטים של שחרוּר פּוֹלין היוּ נתוּנים בּעין. עצם הדבר שהאִכּר הפּוֹלני והאינטליגנט הפּוֹלני חיים על אדמת פּוֹלין ועצם קיוּמם, מתוֹך מלחמת־קיוּם פּשוּטה – מוּכרחים היוּ לאט לאט לנַפּץ את הכּבלים וּלשחרר את פּוֹלין. בּעוֹד שהיהוּדי, גם אם עמד מבּחינה אנוֹשית על גוֹבה יוֹתר גדוֹל והיה מוּכן ליוֹתר קרבּנוֹת – לא שינה בּמעשׂהוּ הציוֹני שוּם דבר, מפּני שכּל חייו הממשיים עמדוּ בּסתירה גמוּרה למַה שדגַל בּוֹ. ידוּע שחיבּת־ציוֹן, בּראשיתה, היתה נלחמת הרבּה לרעיוֹן של עבוֹדת האדמה. היה זה דבר שניטע בּלבבוֹת ועוֹרר געגוּעים. וכל מי שהצטרף לציוֹנוּת ראה לפניו את היוֹגב היהוּדי ואת הכּוֹרם היהוּדי. והנה, אף על פּי שהיה זה אידיאל מוּסרי גדוֹל, שגם בּעל־בּית חשוּב ואף תקיף בּעיירה דגַל בּוֹ – הרי למעשׂה נשאר היהוּדי עוֹסק בּכל אוֹתן הפּרנסוֹת היהוּדיוֹת המסרתיוֹת. והמציאוּת הזאת עשׂתה לצחוֹק את החלוֹם. אוֹ, למשל, היחס אל הלשוֹן העברית: הציוֹני אהב את הלשוֹן העברית, בּין שידע אוֹתה וּבין שלא ידע. הוּא רצה לטפּח את הלשוֹן העברית, אבל מה עשׂה לשם כּך? הוּא היה לכל המוּטב חבר בּ״אגוּדת שׂפת עבר״ והיה חוֹתם על עתוֹן עברי. ידיעתוֹ את השׂפה פּחוֹת אוֹ יוֹתר היתה אוּלי חשוּבה בּאגוּדה הציוֹנית, אבל בּחיים לא היתה לזה שוּם חשיבוּת מעשׂית. בּחיים היתה בּשבילוֹ חשוּבה מאד השאלה, אם הוּא מדבּר רוּסית בּהברה נכוֹנה אוֹ לא. אני זוֹכר יהוּדי אחד עשיר מאנשי חוֹבבי־ציוֹן בּעיירתנוּ, ציוֹני טוֹב, אשר אילוּ חי בּארץ־ישׂראל היה ודאי אחד הותיקים הנעלבים על שאין נוֹהגים בּהם בּכל הכּבודֹ הראוּי. ויהוּדי זה, כּיון שדאג לגוֹרל בּנוֹ, ולא רצה לעשׂוֹתוֹ ״בּטלן״ אשר לא יצלח לשוּם דבר בּחיים – היתה לוֹ רק בּרירה אחת: לשלוֹח אוֹתוֹ לגימנסיה רוּסית. אבל בּגימנסיה הרוּסית היה אז ״נוּמרוּס קלאוּזוּס״. והחוֹק היה כּזה שילד יהוּדי יכוֹל להיכּנס לגימנסיה רק אם יחד אתוֹ נכנסים עוֹד תשעה תלמידים נוֹצרים. מה עשׂה העשיר היהוּדי? הכניס על חשבּוֹנוֹ תשעה ילדים רוּסים… וּבכן, האב עצמוֹ אוֹהב עברית, מלקק את אצבּעוֹתיו מלשוֹנוֹ של נחוּם סוֹקוֹלוֹב, ואפילוּ יוֹדע על קיוּמוֹ של א. בּן־יהוּדה. אבל בּרגע שעליו לסדר את חייו המעשׂיים נדחקת העברית אצלוֹ לקרן־זוית, והוּא אינוֹ מעלה כּלל על דעתוֹ לקלקל את ה״קַריֶרה״ של בּנוֹ בּגלל זה. שוּב אוֹתה סתירה משוַעת בּין האידיאוֹ­לוֹגיה הציוֹנית, בּין הכּיסוּפים הציוֹניים, וּבין הפּרקטיקה הפּשוּטה, אשר רוֹב הציוֹנים נהגוּ לפיה בּחייהם. משוּם שכּדי להגשים את האידיאה מוּכרח היה היהוּדי בּבת אחת לקפּוֹץ מתוֹך מציאוּתוֹ, וּבמידה שלא עשׂה זאת ונשאר בּה לא נוֹתרוּ לוֹ יוֹתר מאשר פּירוּרי האידיאה הציוֹנית.

היוּ תיאוֹרטיקנים שוֹנים בּציוֹנוּת, אשר בּהשפּעת השקפוֹת מסוּימוֹת בּעוֹלם, שכּל התנוּעוֹת שאיפוֹתיהן הוֹלכוֹת וּמתגשמוֹת מאליהן, מתוּך פּרוֹצסים היסטוֹריים, כּיון שראוּ שהציוֹנוּת אינה מתגשמת מתוֹך פּרוֹצסים כּאלה, כּלוֹמר, שאין ההיסטוֹריה מוֹבילה אל הציוֹנוּת – ניסוּ לחפּשׂ כּל מיני הסבּרוֹת לענין זה, ניסוּ בּעצם להקל על עצמם את הסתירה בּין המציאוּת היהוּדית וּבין הגשמת הציוֹנוּת, ואז נוֹצרוּ כּל מיני תיאוֹריוֹת מענינוֹת מאד, שהן פּרי ההיאָבקוּת הרעיוֹנית הזאת. התיאוֹריוֹת הללוּ צמחוּ בּעיקר בּחוּגים של הנוֹער הציוֹני, אשר אוּלי יוֹתר מאחרים סבל מן השקר הפּנימי, מן הסתירה הזאת שבּציוֹנוּת, הן מבּחינה מוּסרית והן מבּחינה אינטלקטוּאַלית. היתה תנוּעה, אשר עכשיו יוֹדעים עליה מעט מאד ונקראה בּזמנה התנוּעה הסיימיסטית. אנשי התנוּעה הזאת קיבּלוּ את רעיוֹן האוֹטוֹנומיה כּאבן־פּינה של החיים היהוּדיים בּגוֹלה, ויחד עם זה היוּ ציוֹנים, היה להם חלוֹם על עצמאוּת יהוּדית וחירוּת יהוּדית מוּחלטת. השקפתם היתה: ישנה מציאוּת יהוּדית, ישנה תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית לוֹחמת. מתוֹך המלחמה הזאת תקוֹמנה קהילוֹת יהוּדיוֹת מאוּרגנוֹת. הקהילוֹת הללוּ יהיה להן כּוֹח להטיל מסים והן תיצוֹרנה בּכל עיר ועיירה חטיבוֹת יהוּדיוֹת בּעלוֹת כּוֹח פינַנסי. הקהילוֹת הללוּ תתאַחדנה למין ועד יהוּדי גדוֹל, סֵיים, אשר יְיַצג את הקהילוֹת שבּארץ. בּכל ארץ של ריכּוּז המוֹנים יהוּדים גדוֹלים יהיה סיים יהוּדי שלה: סיים יהוּדי בּרוּסיה, סיים יהוּדי בּאמריקה; והסיימים הללוּ, אשר יהיוּ בּעלי כּוֹח פּוֹליטי וּפיננסי גדוֹל, הם אשר יקימוּ את המדינה היהוּדית וישמשוּ מנוֹף היסטוֹרי להגשמת הציוֹנוּת. בּינתים יכוֹל היהוּדי להמשיך את חייו בּשקט גמוּר, מפּני שכּל מה שהוּא עוֹשׂה היוֹם מצטרף לחשבּוֹן, אשר בּיוֹם מן הימים יביא לידי עצמאוּת יהוּדית. אנחנוּ עוֹמדים כּבר שלוֹשים וחמש שנה לאחר התנוּעה הזאת, ואנשי הסיים, אשר בּעצמם אוּלי האמינוּ ושאפוּ לציוֹנוּת אוֹ לטריטוֹריה יהוּדית, נתבּדוּ בּכל שאיפוֹתיהם האישיוֹת וּבאמוּנתם כּי בּדרך זוֹ יזכּוּ לראוֹת בּנחמה. עצם הרעיוֹן של הסיים איננוּ נוֹגע עכשיו להרצאת דברַי (כּל משׂכּיל יהוּדי חייב ללמוֹד קצת את הפּרוֹבּלימה הזאת, וּבפרט המוֹרים, מפּני שהם משתמשים בּספר היסטוֹריה הבּנוּי על האידיאוֹלוֹגיה הסֵיימית – ספר ההיסטוֹריה של דוּבּנוֹב. אני חוֹשב שהגיעה השעה להעביר את התיאוֹריה הזאת תחת בּיקוֹרת חמוּרה מאד).

התיאוֹריה השניה, אשר גם היא חפצה לראוֹת בּפּרקטיקה היהוּדית בּגוֹלה מַעבר לציוֹנוּת, היתה זוֹ של בּרוּכוֹב. הוּא יצר שיטה מוּרכּבת וּמסוּבּכת למַדי, אשר היתה בּנוּיה על ראִיית פּרוֹצסים ידוּעים בּמציאוּת היהוּדית בּגוֹלה; אבל לא כּראִיה האוֹפּטימית של התנוּעה הסיימיסטית, שבּכלל תיארה לעצמה איזֹו אידיליה, שהנה אין רדיפוֹת על היהוּדים, אין סבכים כּלכּליים הדוֹחקים אוֹתם מעמדוֹתיהם המשקיוֹת של התנוּעה הזאת, שלדידה כּאילוּ חיי הגלוּת עצמם יביאוּ לידי הגשמת הציוֹנוּת. התיאוֹריה של בּרוּכוֹב ראתה את המציאוּת היהוּדית בּגוֹלה חרבה ואת הכּלכּלה היהוּדית נהרסת, ללא תקוה שבּגלוֹת יקוּם משק יהוּדי בּריא. אבל – ״מעַז יצא מתוֹק״, גם זוֹ לטוֹבה. יש פּרוֹצסים המעבירים את היהוּדי מארץ לארץ. הכּלכּלה היהוּדית הוֹציאה את היהוּדים מרוּסיה והעבירתם לאמריקה, ושם יצרה מרכּז יהוּדי גדוֹל, שהוּא בּכמה וכמה מוּבנים עשיר יוֹתר וחזק יוֹתר מאשר המרכּז היהוּדי הקוֹדם בּתחוּם המוֹשב. לאחר תקוּפה מסוּימת בּשל גוֹרמים מסוּימים שבּהתפּתחוּת, בּשל אוֹתה דחיקת יהוּדים מעמדתם הפּוֹעלית גם בּמרכּזים החדשים, תחפּשׂ לה ההגירה היהוּדית מקוֹמוֹת־ריכּוּז אחרים, וכך, בּדרך זוֹ, תגיע סוֹף סוֹף לארץ־ישׂראל. כּלוֹמר: אוֹתה הגירה יהוּדית תביא מאליה לידי כּך שההמוֹנים היהוּדים יתרכּזוּ בּארץ־ישׂראל. ושוּב מסקנה: אין לך מה לדאוֹג. יש איזה כּוֹחוֹת סמוּיים הפּוֹעלים בּהיסטוֹריה והם יעבירוּ לאט לאט את היהוּדים דרך כּל אוֹתם השלבּים שמהם תקוּם ארץ־ישׂראל. כּדאי היה על יסוֹד החוֹמר שנשאר לערוֹך חקירה היסטוֹרית כּיצד פּעלוּ התיאוֹריוֹת הללוּ בּחיים. חשוּב תמיד לדעת לא רק אם התיאוֹריה היא אמיתית, אלא גם מה היא נוֹתנת למחזיקים בּה וּמה היתה דרכּם של נאמני התיאוֹריה הזאת בּחיים. אנחנוּ, למשל, רוֹאים בּארץ־ישׂראל כּמה וכמה אנשים חשוּבים שהיוּ חניכי התנוּעה שהקים בּרוּכוֹב, בּיניהם אנשים מהעליה השניה, כּגון יצחק בּן־צבי. ולי חשוּב מאד לדעת מה היה גוֹרלם בּחיים של חניכי התנוּעה הזאת אשר הקיפה בּזמנה המוֹנים גדוֹלים: אם הביאה אוֹתם להשלמה עם המציאוּת היהוּדית בּגוֹלה, אוֹ עזרה להם להתפּזר בּארצוֹת שוֹנוֹת, אוֹ ריכּזה את רצוֹנם הרבוֹלוּציוֹני הציוֹני והביאה אוֹתם לארץ־ישׂראל. לאחר שנים רבּוֹת יש ענין להתעמק וּלהתבּוֹנן כּיצד כּל הקוֹנצפּציוֹת הללוּ הלכוּ ונתבּדוּ מבּחינה ציוֹנית.

אם לפני עשׂרוֹת שנים עוֹד אפשר היה להשתעשע בּחלוֹמוֹת כּי מן המציאוּת היהוּדית כּמוֹ שהיא – בּלי מַעבר קטסטרוֹפלי וּבלי קפיצה – יכוֹלה לצמוֹח ציוֹנוּת, הרי בּימינוּ הדבר הזה הוּא חסר שחר לגמרי. גם אחרי המלחמה הקוֹדמת, כּשארץ־ישׂראל היתה, לכאוֹרה, דבר שבּעוּבדה, – לא עוֹד היתה זוֹ אוֹתה ארץ שממה שהיתה בּימי בּיל״וּ ויצירת ראשוֹן־לציוֹן, ואפילוּ לא מה שהיתה בּימי העליה השניה, וּכבר אפשר היה למצוֹא בּארץ־ישׂראל כּמה וכמה אפשרוּיוֹת קיוּם שלא היוּ קוֹדם, – ואף על פּי כן, הציוֹנוּת בּהמוֹניה חזרה אל מה שהיתה קוֹדם, כּפי שתיאַרתיה לפניכם, בּדמוּת בּעל־הבּית הציוֹני מלפני ארבּעים שנה בּיחסוֹ לחינוּך ילדיו, בּיחסוֹ ללשוֹן ולספרוּת העברית, חזרה לאחר מהפּכוֹת וּלאחר המלחמה העוֹלמית וּבצוּרה חריפה יוֹתר. בּנדוֹן זה גם הקטסטרוֹפוֹת לא שינוּ הרבּה מן המנטליוּת של איש המציאוּת היהוּדית. אם קישינוֹב בּ־1903 זיעזעה את העוֹלם היהוּדי, הרי הטבח של אוּקראינה בּ־1919 עם מאתים אלף החללים שלוֹ לא שינה את אָפיה של המציאוּת היהוּדית; ולכאוֹרה אפשר היה לראוֹת לאחר המהפּכה האוֹקטוֹבּרית מה קרה להוֹן היהוּדי ולמעמד הבּינוֹני היהוּדי בּרוּסיה. אבל עוֹד נמשכה כּל אוֹתה הצביעוּת הפּנימית, אוֹ אם תרצוּ: כּל אוֹתה הסתירה הטרגית, אשר עשׂתה את הציוֹנוּת לדבר שׂפתים, לתנוּעה לא־רצינית, שאינה מעוֹררת כּבוֹד בּלב אנשים. המציאוּת היהוֹדית היא בּמַהוּתה בּמידה כּזאת אנטי־ציוֹנית, והיהוּדי החי וּמוּשרש בּמציאוּת הזאת הוּא בּמידה כּזאת אַנטי־ציוֹני, ששוּם לקח לא לימד אוֹתוֹ, גם לא הלקח של היטלר. שליחים שוֹנים שהיוּ בּגוֹלה סיפּרוּ בּנדוֹן זה אניקדוֹטוֹת ממש. שבוּעַיִם לפני כּניסת היטלר דיבּר בּחוּר ארץ־ישׂראלי עם בּעל תעשׂיה בּוינה – ציוֹני נאמן מאד – על השקעת כּספּוֹ בּארץ־ישׂראל וכמעט שאמר לגמוֹר אתוֹ, לבסוֹף קיבּל תשוּבה כּזאת: איך יכוֹל אני לנסוֹע עתה לארץ־ישׂראל וּלהעביר לשם את הוֹני, והרי שם מאוֹרעוֹת?! סיפּוּרים דוֹמים סיפּרוּ גם מהוֹלנד, מבּלגיה וּמצרפת, ולא על יהוּדים סתם, אלא על יהוּדים העוֹמדים בּראש התנוּעה הציוֹנית בּמקוֹמם. כּל זמן שהמציאוּת הזאת לא נחרבה אין היהוּדי מוּכן להיפּרד ממנה. יש פּתגם רוּסי האוֹמר: עד שלא יִרעם הרעם לא יצטלב האִכּר. והיהוּדי, עד שלא יחָרב כּוּלוֹ, לא ילמד את הלקח הציוֹני, אשר הוּא דוֹגל בּוֹ כּל הימים ואשר הוּא מטיף אוֹתוֹ לאחרים.

הסתירה הזאת מילאה תפקיד פטלי בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. ולא רק מבּחינה זוֹ שמנעה את האנשים לעלוֹת וּלהעלוֹת את אמצעיהם, אשר יכלוּ לבנוֹת בּהם בּארץ־ישׂראל משק ותעשׂיה, אלא, גם מבּחינה אחרת חשוּבה יוֹתר. אידיאה כּמו הציוֹנוּת, הדוֹרשת מדוֹגליה גם הרבּה אמוּנה, גם ראִיה של הדברים שאינם נראים בּנקל ואמוּנה כּמעט בּבּלתי־אפשרי לפי השׂכל הישר, אידיאה כּזאת דוֹרשת מן האדם שלימוּת – שלימוּת עם תנוּעתוֹ וּשלימוּת עם עצמוֹ. לשם הגשמתה דרוּש טיפּוּס כּזה היוֹדע להינתש מן המציאוּת. והנה, בּמידה שהיה בּיהדוּת אלמנט אנוֹשי כּזה הרי בּראוֹתוֹ את הציוֹנוּת בּגילוּייה – היה מוּכרח לנער את חָצנוֹ ממנה. הוּא לא יכוֹל היה להשלים אִתה. מי שיבוֹא לחקוֹר את תוֹלדוֹת הנוֹער היהוּדי בּמשך ששים שנה מזמן בּיל״וּ, אוֹ את תוֹלדוֹת האינטליגנציה היהוּדית בּשגיאוֹתיה, בּטעוּיוֹתיה, בּהיאָבקוּת שלה, וירצה לעשׂוֹת זאת כּחוֹקר ולא כּאיש־מפלגה – יִראה תמוּנה משוּנה מאד: הוּא יראה כּיצד אבדוּ לנוּ טוֹבי האנשים. יכוֹלים למצוֹא בּין הבּיל״וּיים אנשים אשר הלכוּ מאתנוּ, אשר פּתאוֹם נעקרה מלבּם האמוּנה בּציוֹנוּת. יש כּאלה שהתיאשוּ לגמרי מהציוֹנוּת. אבל יש כּאלה אשר לאידיאה עצמה שמרוּ אמוּנים, בּיניהם אחד אשׂר עשה הרבּה מאד בּשביל הסוֹציאליזם היהוּדי בּאמריקה ואחר כּך בּא להיקבר בּגדרה – ד״ר מינץ. וּמאז, בּכל השלבּים של התנוּעה, הָחֵל מאנשי בּיל״וּ וּמהתקוּפוֹת שאחריהם, מחבוּרת הסטוּדנטים הלאוּמיים בּבּרלין, שמשוּרוֹתיהם יצאוּ מוֹצקין וּשמריהוּ לוין, וּבתוֹך כּל אגוּדוֹת הנוֹער, תמצאוּ אנשים שעזבוּ אוֹתנוּ, וּביניהם לא רק סתם נספּחים, אנשים קלי־דעת, העוֹברים ממחנה למחנה בּקלוּת־ראש – אלא גם אנשים בּעלי שרשים עמוּקים מאד בּציוֹנוּת, אלא שהיוּ להם, כּנראה, איזוּ צרכים, אשר הציוֹנוּת לא סיפּקה אוֹתם.

את האבידוֹת הציוֹניוֹת אפשר למצוֹא גם בּשוּרוֹת ה״בּוּנד״. מי שילך פּעם לחקוֹר את תוֹלדוֹת תנוּעת ה״בּוּנד״ מראשיתה יראה שהיוּ בּין מיסדיו שני טיפּוּסים אנוֹשיים: טיפּוּס אחד של אנשים שגמרוּ בּית־מדרש למוֹרים בּוילנה, ואשר בּעצם השׂכּלתם העברית היתה עלוּבה מאד. זה היה הטיפּוּס הבּוּנדאי הרגיל. אבל בּתוֹך אבוֹת ה״בּוּנד״, היה גם טיפּוּס אחר לגמרי – אנשים שהיוּ יוֹצאי החדר והישיבה, אשר מילאוּ את כּרסם השׂכּלה עברית, ואף היוּ בּנעוּריהם חברים ל״שׂפה בּרוּרה״ וּלאגוּדוֹת חוֹבבי־ציוֹן. כּל ימיהם היוּ קשוּרים בּשׂפה העברית, אלא שהציוֹנוּת בּגילוּייה אז, בּשאנַנוּתה וחוֹסר־ההגשמה שלה וּבחוֹסר יכלתה לצאת מהמציאוּת – דחתה אוֹתם ועשׂתה אוֹתם שׂוֹנאים לה. בּין אלה היה אדם אחד, שהוּא בּעצם סמל לאוֹתוֹ טיפּוּס של אינטליגנט יהוּדי, אשר נקלע בּין חיבּת־ציוֹן לבין סוֹציאליזם וחיפּשׂ בּיניהם את הסינתיזה – שמוֹ א. אַמשׂטרדם מויטבּסק, גיסוֹ של ראוּבן בּריינין; הוּא, בּעצם, אשר חינך את ראוּבן בּריינין לחיבּת־ציוֹן. היה זה אדם בּעל השפּעה גדוֹלה מאד וּבעל חוּש עממי מוּבהק, אשר לשם הפצת השׂכּלה בּעם נעשׂה ״פַּקֶנטרֶגֶר״. היה חבר ״בּני־ציוֹן״, וּמבּחינה מוּסרית – אבי הבּוּנדאוּת. היה קוֹרא הרצאוֹת בּהיסטוֹריה היהוּדית, אם היא ניתנת אוֹ אינה ניתנת להסבּרה מבּחינת השקפה מַרכּסיסטית. הוּא חיפּשׂ את הסינתיזה של שחרוּר לאוּמי וסוֹציאליזם ולא מצא אוֹתה בּתוֹך הציוֹנוּת. עוֹד טיפּוּס מיוּחד בּמינוֹ בּאינטליגנציה היהוּדית, שהוּא אחד בּדוֹרוֹ – חיים ז׳יטלוֹבסקי. הוּא מספּר בּאוֹטוֹבּיאוֹגרפיה שלוֹ כּיצד היה, עוֹד בּשנוֹת השמוֹנים, נתוּן לשתי השפּעוֹת שוֹנוֹת: השפּעת התנוּעה המַהפּכנית הרוּסית, שנוֹשׂאיה בּרחוֹב היהוּדים דגלוּ בּהתבּוֹללוּת, והשפּעת המשיכה לחיבּת־ציוֹן, וכיצד הצוּרה של חיבּת־ציוֹן והרפּרזנטציה שלה בּעירוֹ, דחוֹ אוֹתוֹ כּל פּעם שניסה להתקרב. אמנם, אינני מציע את ז׳יטלוֹבסקי בּתוֹר פּוֹסק אחרוֹן אפילוּ בּיחס לבעל־הבּית היהוּדי, וקרוֹב לודַאי שראה הרבּה דברים בּאוֹר מוּטעה לגמרי. אבל אין ספק שהוּא היה אחד הצעירים המחוֹננים בּיוֹתר ואחד הנציגים החשוּבים בּיֹותר של האינטליגנציה היהוּדית בּשנוֹת השמוֹנים, אשר בּודאי בּזמנוֹ עמד על הגבוּל לנסוע לארץ־ישׂראל ולהיוֹת בּה פּוֹעל חקלאי.

טיפּוּס אחר לגמרי, אשר בּעצם היה צריך להיוֹת איש שלנוּ, היה המשוֹרר היהוּדי הגדוֹל אברהם ליֶסין – בּן־גילוֹ של בּיאליק וּמשוֹרר לאוּמי בּמידה גבוֹהה מאד, אשר מעטים כּמוֹהוּ בּין המשוֹררים העברים. והוּא, עם כּל הירוּשה הרוּחנית הגדוֹלה, שקיבּל בּווֹלוֹז׳ין, לא יכוֹל היה בּשוּם אוֹפן להישאר בּתחוּמי הבּעל־בּיתיוּת היהוּדית והלך ל״בּוּנד״ – הלך כּאיש הרעיוֹן הלאוּמי ונלחם הרבּה בּאנשי ההתבּוֹללוּת בּ״בּוּנד׳׳. לכאוֹרה לא השאיר ליֶסין אבן על אבן מכּל הבּנין הרעיוֹני של חבריו, אבל דבר אחד קיבּל מה״בּוּנד״: את שלילת הציוֹנוּת. ושוּב, לא שלילת האידיאה הציוּנית, כּי אם שלילת הטיפּוּס הציוֹני. חברוֹ של ליֶסין, אשר היה לפנים איש ״שׂפה בּרוּרה״ בּמוֹסקבה, אחר כּך אחד ממיסדי ה״בּוּנד״ וּלבסוֹף חזר לציוֹנוּת, הניח לנוּ דוֹקוּמנט ספרוּתי הראוּי להיכּנס לתוֹלדוֹת חיבּת־ציוֹן, זהוּ תיאוּר של בּעל־הבּית היהוּדי, הטיפּוּס האידיאלי של חוֹבב־ציוֹן בזמנוֹ, שדי היה לראוֹת אוֹתוֹ כּדי לברוֹח ממנוּ כּמטחוי־קשת. בּזה אינני רוֹצה לוֹמר כּי חלוּקת החוֹמר האנוֹשי בּיהדוּת היתה כּזאת שכּל מי שהיוּ בּוֹ גבוּרה ועוֹז – עבר למחנה הלא־ציוֹני, וכל אלה שנשארוּ בּפנים היוּ בּמוּבן האוֹבּיֶקטיבי האנוֹשי מן הנמוּשוֹת. אבל אין ספק שהיה משהוּ דוֹמה לדבר הזה. כּל אדם אשר נשאר בּפנים מוּכרח היה להיאָבק קשה מאד עם עצמוֹ. אפילוּ אנשים כּמוֹ מוֹצקין וּשמריהוּ לוין לא על נקלה עלה גם להם להישאר בּמחנה הציוֹני בּימים ההם. ואדם כּמוֹ נחמן סירקין – כּל נעוּריו עברוּ עליו בּמלחמה הזאת: מצד אחד שלל את העוֹלם המתבּוֹלל מבּחינת קטנוּתוֹ הרוּחנית בּעיניו, מצד אחר היה כּוּלוֹ זר לעוֹלם הבּעל־בּיתי ושלל את יסוֹדוֹתיו.

מצב זה של היאָבקוּת נמשך בּציוֹנוּת גם בּמשך כּל תקוּפת הרצל. הרצל, אמנם, נתן לאידיאה כּנפים, פּתח אפקים חדשים ונתן לה גם צוּרה אירוֹפּית וּמוֹשכת יוֹתר. אבל בּעצם מה הוּא אמר לציוֹנוּת? הרצל, כּאיש אירוֹפּה, אשר ידע חשיבוּתוֹ של מיטינג טוֹב, של קוֹנגרס ודמוֹנסטרציה טוֹבה, והבין את הערך של גיוּס דעת־הקהל, דרש גם הוּא מן האיש הציוֹני רק שקל וּמנָיה של אוֹצר התישבוּת היהוּדים. בּעצם הסתפּק בּמוּעט, מפּני שסבוּר היה שהכּל יוּשׂג ממילא כּשיוּשׂג הצ׳ארטר. בּרגע הראשוֹן הלהיב הדבר הזה מאד את הנוֹער היהוּדי. ואילוּ בּאמת הוּשׂג הצ׳ארטר לאחר שנה־שנתים היה בּנסיוֹנוֹת הדיפּלוֹמַטיים של הרצל כּדי להזין תנוּעה גדוֹלה. אבל הדיפּלוֹמַטיה הזאת לא הביאה שוּם הישׂגים ממשיים. ושוּב בּא הצעיר היהוּדי ושאל את עצמוֹ: מה אָפיה וּמה משקלה המוּסרי של התנוּעה הזאת. יוֹצאי אוֹדיסה אוּלי יזכּרוּ את טֶפֶּר, אחד מתלמידי אחד־העם, אישיוּת מקוֹרית וכוּלוֹ טבוּל בּיהדוּת בּמידה בּלתי־רגילה. האדם הזה, לאחר מספּר שנים של היאָבקוּת הרצליסטית–אחד־העמית עשׂה את הקפיצה הגדוֹלה, כּשם שעשׂוּה מאוֹת אנשים פּחוֹת בּוֹלטים ממנוּ, אשר רבּים מהם הכּרתי גם הכּרה אישית. הם, למעשׂה, לא שכחוּ את הגירסה דיַנקוּתא, את היחס לתרבּוּת העברית, לספרוּת העברית ולחלוֹמוֹת הציוֹניים. אבל התנוּעה הציוֹנית בּמידה כּזאת לא עוֹררה כּבוֹד, וּבמידה כּזאת דחתה בּהֶרכּבה הסוֹציאלי, שלא יכלה, עם כּל צדקתה הרעיוֹנית, לשמש מרכּז־משיכה רוּחני.

מצב הציוּנוּת שוּנה בּאוֹפן יסוֹדי על ידי העליה השניה. זכוּתה של העליה השניה אינה דוקא בּזה שפּעלה כּך וכך והישׂגיה היוּ כּך וכך. יתכן שפּעלה מעט מאד, והישׂגיה לא היו גדוֹלים כּל כּך, ויתכן שמכּמה וכמה בּחינוֹת יש מקוֹם למתוֹח עליה בּיקוֹרת גדוֹלה דוקא מבּפנים. אני, למשל, סבוּר שעליוֹת אחרוֹת הביאוּ כּוֹחוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלים משהיוּ בּעליה השניה. אבל מבּחינה איכוּתית היה משהוּ בּעליה השניה, אשר שינה בּאוֹפן יסוֹדי את עמדתה המוּסרית של התנוּעה הציוֹנית.

העליה השניה הבינה דבר אחד, אשר ציוֹנים טוֹבים בּיוֹתר וּמוֹרי הציוֹנוּת מרחיקי־ראוֹת לא הבינוּ. הם לא הבינוּ מה שהבינה נערה פּשוּטה, שהתגלגלה אז בּאניה שהפליגה מאוֹדיסה לארץ־ישׂראל. היה זה אוּלי פּרי השפּעת המהפּכה הרוּסית, אשר לה נתן האדם הדוֹגל בּה את נפשוֹ וּמאוֹדוֹ, כּמוֹ שתנוּעת בּיל״וּ היתה בּשעתה, בּמוּבן ידוּע, מוּשפּעת מתנוּעת ״נַרוֹדניה ווֹליה״, אשר שימשה מוֹפת לישׂראל בּלקינד וחבריו, וּכמוֹ שההתקוֹממוּת בּבּוּלגריה שימשה מוֹפת לאליעזר בּן־יהוּדה. אם שינוּי רדיקלי בּחיים והגשמה חמוּרה מאד של העקרוֹנוֹת, אשר עליהם נלחמים, הם לתנוּעוֹת אחרוֹת ענין שאינוֹ נדרש כּלל מההמוֹנים, כּי אם רק מיחידי־סגוּלה שמעמידים אוֹתם על נס (מנהיגי התנוּעוֹת העממיוֹת הגדוֹלוֹת, של תנוּעת הפּוֹעלים ושל תנוּעוֹת־שחרוּר לאוּמיוֹת, מעוֹלם לא דרשוּ הרבּה מההמוֹנים, אלא מיחידי־סגוּלה) – הרי אנשי העליה השניה הבינוּ שהציוֹנוּת לא תתגשם לעוֹלם אם היא לא תשנה מיסוֹדה את המציאוּת היהוּדית.

הנה קיים אצלנוּ ויכּוּח מאד לא־הוגן, לדעתי, על המוּשׂג שלילת־הגלוּת. אתם יוֹדעים שבּהרבּה חוּגים אנטי־ציוֹניים וגם ציוֹניים מבטאים את המוּנח ״שלילת־הגלוּת״ כּמעט בּרגש של בּוּז ורוֹאים בּוֹ שוֹביניזם של שבט הרוֹצה להיפּרד מעמוֹ, אשר אינוֹ אהוּב עליו. הם אינם מבינים ששלילת־הגלוּת אין פּירוּשה שלילת יהוּדי הגוֹלה והתעלמוּת מן הגוֹלה היהוּדית, כּי אם פּירוּשה הכּרה עמוּקה שהגלוּת איננה נוֹתנת דרך לאדם היהוּדי לזקוֹף את קוֹמתוֹ. והאמוּנה של ״נצח הגלוּת״ בּימינוּ היא לא רק אמוּנה של אנטי־ציוֹנים כּי אם גם של חלקים גדוֹלים בּציוֹנוּת. תמצאוּ אוֹתה בּהרבּה מאמרים של פּוּבּליציסטים עברים עד כּדי כּך שמוּתר לוֹמר, שאם לפני עשׂר שנים היוּ ליהוּדים האדוּקים שלוֹשה־עשׂר עיקרי אמוּנה – הרי עכשיו ישנם ארבּעה־עשׂר: נוֹספה האמוּנה בּנצח הגלוּת. לוּ, לפחוֹת, פּירשוּ את שלילת־הגלוּת שלנוּ כּאוּטוֹפּיה, כּשאיפה אל הנשׂגב, אל הבּלתי־אפשרי – אבל מפרשים אוֹתה בּאוֹפן מכוֹער מאד: כּהתעלמוּת מיסוּרי הגלוּת. את הפּירוּש הזה צריך פּעם לעקוֹר.

העליה השניה שללה את הגלוּת בּאוֹפן סוּבּיֶקטיבי. כּלוֹמר: אם אני ציוֹני הרי אינני יכוֹל לחיוֹת בּגלוּת, וכמה שלא אצדק בּגלוּת – לא אגיע שם להגשמת אוֹתם הדברים שאני רוֹצה בּהם. מצד זה הציוֹנוּת, אשר היתה לכל העוֹלם בּמשך קרוֹב לשׂלוֹשים שנה תנוּעה פילַנטרוֹפּית למחצה, עם תוֹספת רוֹמַנטיקה לאוּמית, שאספה כּסף בּשביל אחים מִסכּנים, ואשר דיבּרה גדוֹלוֹת והטילה חוֹבוֹת קטנוֹת מאד – גילתה פּנים אחרוֹת, שיש בּהן איזה כּוֹח להביא את נאמניה למשהוּ גדוֹל, למשהוּ יסוֹדי. אמנם, זה תפס רק חלק קטן מאד בּציוֹנוּת, אבל החלק הזה, אשר לא כּתבוּ ולא סיפּרוּ עליו הרבּה, כּבר נתן אפשרוּת לראוֹת את הציוֹנוּת כּוּלה בּאוֹפן אחר משראוּה קוֹדם. בּמידה שהמגמה להפוֹך את הציוֹנוּת מענין סתמי המדַבּר אל כּלל ישׂראל לענין אישי, המדבּר לכל יחיד בּישׂראל, הלכה וגברה בּציוֹנוּת – הלך ונשתנה משקלה המוּסרי בּאוֹפן נמרץ מאד. כּל עוֹד תהיה גלוּת וכל עוֹד כּוֹחה של ארץ־ישׂראל לא יהיה בּוֹ כּדי לחסל את הגלוּת, אלא היא בּעצמה תהיה זקוּקה ליניקה מהגלוּת – אין כּל ספק שבּציוֹנוּת עוֹד תיאָבקנה שתי המגמוֹת. היה זמן וּבוֹשנוּ מפּני תנוּעוֹת אחרוֹת, אשר להן גיבּוֹרים ההוֹלכים לסיבּיר ואנשים העוֹזבים את המעמדוֹת הגבוֹהים אשר השתייכוּ אליהם והוֹלכים אל האִכּר הרוּסי וחיים אתוֹ. אמנם גם אז בּיקרנוּ את התנוּעוֹת ההן ולא לגמרי הזדהינוּ אתן, אבל ראינוּ תמיד לפנינוּ את הטיפּוּס של האיש המַגשים שנתנוּ לעוֹלם והבּטנוּ עליהן, אם לא בּרגש של התבּטלוּת, הרי לפחוֹת בּרגש של קנאה עמוּקה. אבל מאז עלתה הציוּנוּת על פּסי ההגשמה. בּשלוֹשים השנים האחרוֹנוֹת עשׂתה את ההגשמה לענין לא של יחידי־סגוּלה, כּי אם של הצעיר הבּינוֹני בּישׂראל, ולא רק של הצעיר הבּינוֹני בּלבד. הדבר חדל להיוֹת, כּמוֹ שהיה בּחלוֹמוֹ של אוּסישקין, שצעירים יהוּדים יתנדבוּ למשך שלוֹש שנים לשרת את עמם ואחר כּך יחזרוּ לגוֹלה ויֵעָשוּ ציוֹנים כּכל הציוֹנים. מגמת ההגשמה בּציוֹנוּת יצרה אנשים אשר בּמשך עשׂרוֹת שנים חיים את חיי הציוֹנוּת. הם לא ראוּ בּחייהם בּארץ־ישׂראל הבאת קרבּן לעם, אלא יצרוּ לעצמם בּה מציאוּת חדשה. ואם עכשיו רוֹאים אנוּ אנשים מראשוֹני העליה השניה המתנדבים לצבא ושוֹלחים את בּניהם לצבא וּמקפּידים בּמיוּחד על כּך שבּניהם לא יצאוּ, חלילה וחס, לחיים קלים, מחוּץ לחיי עבוֹדה, – הרי אנחנוּ מבינים, שלא היתה זוֹ מין תנוּעה ארעית חוֹלפת, כּאשר יִקרה לפעמים בּזמן מסוּים בּהשפּעת מאוֹרעוֹת עוֹלמיים גדוֹלים, כּי אם היתה זוֹ תנוּעה אשר נעשׂתה חלק של הוָיה ציוֹנית חדשה.

המפעל הציוֹני היה בּמשך עשׂרוֹת שנים נתוּן לביקוֹרת קשה מאד של מוּמחים, אנשי־פיננסים ואנשי־כּלכּלה. לא זוֹ בּלבד שהם שללוּ מעשׂים מסוּימים שראוּ בּארץ־ישׂראל, בּין אם היוּ טעוּנים בּיקוֹרת וּבין אם לָאו, אלא לא האמינוּ שאוֹתוֹ טיפּוּס אנוֹשי שקם מן המציאוּת הארץ־ישׂראלית יהיה מסוּגל לבנוֹת מפעל בּריא מבּחינה משקית, על כּל פּנים מסוּגל לבנוֹת משהוּ בּעצמוֹ בּכוֹח רצוֹנוֹ, בּלי השגחה אפּיטרוֹפּסית וּבלי הדרכה מהחוּץ. לדעתי, היה זה מוֹעיל וּמענין מאד לקרוֹא את כּל הבּיקוֹרת שניתכה על המשק הארץ־ישׂראלי בּמשך עשׂרוֹת שנים ואת כּל הנבוּאוֹת הרעוֹת שניבּאוּ עליו ולראוֹת כּיצד פּרוֹגנוֹזוֹת כּלכּליוֹת וסוֹציאליוֹת נבחנוֹת בּחיים. מה אמרוּ על מפעל הקבוּצה אז וּמה אוֹמרים עליו כּיוֹם הזה? וּמה אמרוּ לנוּ מוּמחים על ההתישבוּת ההררית? הרי בּאוּ מוּמחים גדוֹלים ודרשוּ לחסל את קרית־ענבים ואת כּל ההתישבוּת בּסביבוֹת ירוּשלים, מפּני שאי אפשר לעשׂוֹת התישבוּת בּהרים. והן את כל הבּיקוֹרת הזאת כּתבוּ לא אנשים סתם: בּיניהם היוּ גם אנשים כּמוֹ פרֶנץ׳, דה־לימה ואחרים. השאלה מה השׂיג היסוֹד החלוּצי המַגשים ואֵילוּ שאלוֹת מעשׂיוֹת פּתר בּבנין הארץ – יש בּה ענין רב, וּמאד כּדאי להשווֹת ולחקוֹר כּיצד פּתרוּ שאלוֹת חמוּרוֹת אלמנטים פּיוֹנריים בּארצוֹת שוֹנוֹת אחרוֹת.

אבל אוֹתי מענינת לא רק שאלת הרכוּש שנוֹצר על ידי מגמת ההגשמה, כּי אם גם שאלת האדם שנוֹצר תוֹך כּדי זה. מכּל השאלוֹת החברתיוֹת מסוּבּכת בּיוֹתר שאלת שינוּי הטיפּוּס האנוֹשי. שנוֹת חייו של אדם אינן מספּיקוֹת לקבּוֹע הלכוֹת בּענין זה. אבל יש דברים הבּוֹלטים בּמידה כּזאת שמוּתר לציין אוֹתם. חזיוֹן מַפתיע הוּא, כּשבּאים למשק יהוּדי ורוֹאים בּוֹ את הילד, בּאיזוֹ מידה הוּא עוֹלה על הוֹריו מבּחינה גוּפנית – וּביחוּד לאחר כּל מה שסיפּרוּ לפנים בּגוֹלה על ההשפּעה לרעה של האַקלים בּארץ־ישׂראל. והרי היתה השקפה מקוּבּלת בּאירוֹפּה שעצם ההליכה מאירוֹפּה לאַסיה זהוּ דבר ריאַקציוֹני. רק לפני זמן קצר קראתי מאמר של קוֹמוּניסט יהוּדי זקן, אדם בּעל־מוֹח חריף מאד, שבּוֹ הוּא מתפּאר בּנצחוֹנוֹ בּויכּוּח עם מוֹצקין וסירקין (בּשנוֹת התשעים בּבּרלין) בּנימוּק כּי הנה הציוֹנים רוֹצים להעביר יהוּדים מאירוֹפּה לאַסיה. גם לאחר חמישים שנה חוֹזר האיש מתוֹך גאוה, כּי הנה מצא את הנימוּק המשַכנע בּיוֹתר נגד הציוֹנוּת. נדמה לי כּי כּל מי שראה מקרוֹב את הצעירים היהוּדים בּגוֹלה – בּגלגוּלים שוֹנים, בּמפלגוֹת השוֹנוֹת, וּבחייהם בּגימנסיה, בּישיבה וּבאוּניברסיטה – וּמתבּוֹנן עתה ליצירה הקוֹלקטיבית של הפּוֹעל בּארץ־ישׂראל מוּכרח להסכּים שמבּחינת השבּחת הטיפּוּס היהוּדי, וּמבּחינת כּמה וכמה תכוּנוֹת אנוֹשיוֹת חיוּביוֹת – מגמת ההגשמה פּעלה משהוּ. התנאים בּגוֹלה לא היוּ נוֹחים לגילוּי כּוֹחוֹתיו הנפשיים של היהוּדי והוּא היה מוּכרח לדכּא בּקרבּוֹ כּמה וכמה תכוּנוֹת. בּמציאוּת הארץ־ישׂראלית החדשה ניתן מקוֹם לפתח תכוּנוֹת אלה. ניתן מקוֹם לאלכּסנדר זייד וּלאהרן שֶר להיוֹת מה שהיוּ. בּכוָנה אינני מזכּיר את האנשים המפוּרסמים יוֹתר. בּנדוֹן זה חשוּב בּהרבּה האיש האלמוֹני בּארץ בּכל מקוֹם שהוּא – אם בּנהלל ואם בּטירת־צבי ואם בּמקוֹם אחר – אשר המתבּוֹנן בּוֹ רוֹאה שכּבר נתגלוּ בּוֹ תכוּנוֹת אנוֹשיוֹת וּסגוּלוֹת נפשיוֹת כּאלוּ אשר לא היוּ מצוּיוֹת בּיוֹתר בּגוֹלה ואשר הוֹעלוּ כּאן למדרגה הגבוֹהה בּיוֹתר. עלי להוֹדוֹת שאינני נוֹטה להפריז בּדבר הזה. היה זמן שהאמַנתי כּי נשתחרר כּאן מהרבּה תכוּנוֹת שדבקוּ בּנוּ, לא רק בּשנים קדוּמוֹת, כּי אם גם בּדוֹרוֹת האחרוֹנים. האמנתי שנוּכל להעלוֹת את הציבּוּריוּת היהוּדית בּארץ על רמה אחרת לגמרי משחיתה בּגוֹלה. עלי, לצערי, לוֹמר, שהדבר שנתן יסוֹד להאמין עם התגבּשות העליה השניה וראשית העליה השלישית, עוֹדנוּ רחוֹק מאד מלהתגשם. וּבכל זאת מוּתר לנוּ לוֹמר שנתגלוּ גם הרבּה סימנים טוֹבים, אשר, אם לא יתבּדוּ בּמשך הדוֹר הזה, יכּנסוּ אוּלי אצלנוּ כּאלמנטים הקוֹבעים את הישוּב העוֹבד בּארץ.

השאלה המעשׂית הגדוֹלה, אשר צריכה, לדעתי, להעסיק גם את המוֹרה העברי, היא: איך לפרש את המגמה הזאת של הציוֹנוּת כּתנוּעה מגשימה. אפשר אמנם לפרש אוֹתה בּאוֹפן רדיקלי, אבל פּשוּט למדי: הגשמת הציוֹנוּת פּירוּשה עזיבת הגוֹלה. ואכן, אין הגשמה ציוֹנית בּלי יציאת הגוֹלה. אבל האם בּרגע שאדם עוֹבר על סף הארץ הוּא כּבר ממילא מגשים את הציוֹנוּת? האם בּהצטרפוּתוֹ למציאוּת הארץ־ישׂראלית, בּעצם עבוֹדתוֹ והיוֹתוֹ פּוֹעל, וּבעצם היוֹתוֹ מוֹרה אוֹ סוֹחר – הוּא כּבר שוּתף לבּנין וּלהגשמת הציוֹנוּת, אוֹ שאנוּ תוֹבעים ממנוּ תביעוֹת נוֹספוֹת?

ההשקפה שהגשמת הציוֹנוּת נגמרת עם עצם בּוֹאוֹ של אדם לארץ היתה מצוּיה גם בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים בּשנוֹתיו הראשוֹנוֹת, ואין צריך לוֹמר שהבּעל־בּיתיוּת היהוּדית כּוּלה והאידיאוֹלוֹגים שלה אחזוּ בּחזקה בּתפיסה הזאת. אילוּ היה בּאמת הפּרוֹצס של התגשמוּת הציוֹנוּת כּפי המתוֹאר בּ״מדינת היהוּדים״, אילוּ היה זה ענין של יציאה מהגוֹלה בּבת אחת אוֹ לפחוֹת בּמשך תקוּפה קצרה, והאנשים היוּ מוֹצאים הכּל מוּכן לפניהם ונכנסים מיד לתוֹך מסגרת מסוּימת – יתכן שהשקפה זוֹ היתה נכוֹנה בּמוּבן ידוּע.

אנחנוּ החיים כּאן יוֹדעים יפה שהציוֹנוּת לא התגשמה, אם כּי פּתרה בּאוֹפן לּבּוֹרטוֹרי שאלוֹת ממדרגה ראשוֹנה. כּדי שיוּכל לקוּם דבר חדש צריכה לעבוֹר תקוּפה מסוּימת של נסיוֹנוֹת. התקוה הראשוֹנה של הגשמת הציוֹנוּת היה האדם היהוּדי. השאלה היתה אם האדם היהוּדי מסוּגל לבנוֹת מוֹלדת ולהיוֹת מישב אוֹ אינוֹ מסוּגל? אם תעיינוּ בּספרוּת העברית שעסקה בּשאלוֹת הציוֹנוֹת, תראוּ שלמעשׂה היתה כּוּלה נתוּנה לפּרוֹבּלימה הזאת וּבצוּרה רצינית מאד. כּבר אז, לפני חמישים שנה, הבין מנדלי מוכר־ספרים את הפּרוֹבּלימה הגדוֹלה הזאת וּבסיפּוּרוֹ ״בּימי הרעש״, בּתיאוּר של ר׳ לֵיבּ בּדרכּוֹ לארץ־ישׂראל תפס את הנקוּדה היסוֹדית. וכן גם י. ח. בּרנר העלה בּכל החריפוּת את השאלה אם יש בּנוּ הכּוֹח לבנוֹת משהוּ אם לָאו. את הדבר הזה הסבּיר יפה מאד גם מ. י. בּרדיצ׳בסקי בּמדוֹר ״עם וארץ״ – שאני ממליץ לקרוֹא אוֹתוֹ – בּוֹ הוּא מגלה אח הסתירה האיוּמה בּין החוֹל והקוֹדש בּחיים היהוּדיים, בּין השאיפוֹת הציוֹניוֹת וּבין חוֹסר כּל דרך להגשמתן.

השאלה הציוֹנית הגדוֹלה היתה שאלת האדם החלוּצי. וּמוּתר לוֹמר ששאלה זוֹ נפתרה. גידוּל הגזע האנוֹשי הזה הוּא אוּלי ההישׂג הציוֹני הגדוֹל בּיוֹתר. אין זאת אוֹמרת שהפּתרוֹן הלַבּוֹרטוֹרי הזה פּירוּשוֹ הגשמת הציוֹנוּת. בּתוֹר תנוּעה אנחנוּ עכשיו נתוּנים בּהיאָבקוּת הגדוֹלה בּיוֹתר עם מכשוֹלים. הננוּ יוֹדעים על זה עתה מעט מאד, הכּל סגוּר וּמסוּגר, הארץ נתוּקה מהעוֹלם, ואף הידיעוֹת המגיעוֹת אלינוּ הן זעוּמוֹת מאד. אבל אין שוּם ספק שבּרגע זה נמצאת הציוֹנוּת אוּלי בּמצבה החמוּר בּיוֹתר, כּאשר לא היתה לא בּימי ג׳מַל פּחה, לא בּימי אוּגנדה ולא בּימי המַשבּרים הגדוֹלים בּיוֹתר. אם הציוֹנוּת רוֹצה להיוֹת תנוּעת הגשמה צריך שיהיה בּה הכּוֹח להילָחם נגד המכשוֹלים הללוּ. אילוּ כּבר נמצאנוּ בסטַדיה כּזאת שהמציאוּת עצמה יש בּה משוּם משען מספּיק לתנוּעה בּהיאָבקוּתה, יתכן שהיינוּ אוֹמרים: הדבר נגמר, אין יוֹתר לדבּר על ציוֹנוּת מַגשימה. אבל כּיון שהמציאוּת שלנוּ עדיין עוֹמדת ותעמוֹד בּשנים הקרוֹבוֹת, אוֹלי בּמשך דוֹר שלם, בּנסיוֹנוֹת החמוּרים בּיוֹתר שעלוּ פּעם בּגוֹרלה, הרי שאלת ההגשמה וּשאלת חינוּך טיפּוּס אנוֹשי חדש לקראתה תהיינה אולי שוּב מכריעוֹת בּגוֹרל הציוֹנוּת, כּפי שהיוּ בּימי אוּגַנדה והעליה השניה.

מכּל ההישׂגים שלנוּ בּארץ הרי תחיית השׂפה העברית היא ההישׂג הגדוֹל בּיוֹתר. אלה שגדלוּ בּתקוּפה שהעברית נעשׂתה עוּבדה לא יבינוּ כּלל את כּל עוֹצם ההישׂג הזה. הם לא יתפּסוּ כּלל כּי עוֹד לפני עשׂרוֹת שנים נראָה הדיבּוּר העברי כּדבר מגוּחך גם בּעיני אלה שרצוּ בּוֹ, גם בּעיני טוֹבי הסוֹפרים העברים. קשה עכשיו להאמין בּאיזוֹ מידה הסוֹפרים העברים היוּ רחוֹקים מהאמוּנה בּדיבּוּר העברי, וּבאיזוֹ התנגדוּת עמוּקה נתקלה העברית לפני עשׂרוֹת שנים לא רק בּין האנטי־ציוֹנים ואוֹיבי העברית, כּי אם גם בּין אוֹתם חוּגי הצעירים היהוּדים אשר ינקוּ, בּעצם, ממקוֹרוֹתיה. והנה מי שרוֹאה לפניו את בּית־הספר העברי כּעוּבדה ואת כּיבּוּשי הלשוֹן יכוֹל לפעמים לוֹמר: הישׂג עצוּם. דבר אשר חלמנוּ עליו בּמשך דוֹרוֹת השׂגנוּ אוֹתוֹ, למעשׂה, בּמשך תקוּפה קצרה, בּערך. אבל לי יש בּענין זה ספיקוֹת רבּים מאד. חוֹששני שאנחנוּ מתקרבים כּאן לאוֹתוֹ המצב של בּעל־הבּית היהוּדי בּגוֹלה שתיארתי לפניכם. האב הדוֹאג לעתיד ילדיו יוֹדע שסידוּרם ועמדתם בּחיים קשוּרים בּידיעת אנגלית. והצעיר היהוּדי בּארץ סיפּוּרים של ״פּינגוין״ נוֹשרים מחיקוֹ בּכל מקוֹם שהוּא בּא. אף שבּית־הספר העברי גדל והלך ואף שספרים עברים נדפּסים לאלפים – בּאה בּארץ תמוּרה בּמוּבן זה. ואינני מדבּר כּרגע על התמוּרה שבּאה בּעקב גלי העליה האחרוֹנים, שלא נקלטוּ עדיין. מאלה אין סכּנה צפוּיה לנוּ. אבל האין אתם רוֹאים שהקשרים של הצעיר העברי והצעירה העברית ללשוֹן הם קשרים לא אמיצים למדי? האם ערכתם פּעם משאל בּין תלמידי בּית־הספר, מה יחסם לספרוּת העברית המקוֹרית? בּארץ עוֹמדת נגדנוּ ציביליזציה עצוּמה, ההוֹלכת וּפוֹרשׂת את רשתה על הנוֹער היהוּדי, ואשר ההצלחה החמרית של צעירים רבּים תלוּיה בּה. אינני מתנגד לזה שהנוֹער יֵדע עוֹד שׂפה מלבד עברית. אבל הלהיטוּת לאנגלית, לפי מצבנוּ בּארץ, חוֹתרת תחת אָשיוֹת החברה שלנוּ. והשאלה היא, אם החינוּך העברי הוּא רק ענינם של ״בּטלנים״ אוֹ קנאים היוֹשבים בּכּפר, שהם, מה שקוֹראים בּלוֹעזית, ״וֶלט־פרֶמד״, אנשים שאינם בּקיאים בּהוָיוֹת העוֹלם, אוֹ זהוּ ענין השייך לכוּלנוּ. היה מענין לערוֹך חקירה מה מספּר הספרים העברים וּמה מספּר הספרים הלוֹעזיים הנמכּרים בּארץ. אפשר גם לעשׂוֹת דבר פּשוּט יוֹתר: חשבּוֹן הספרים העברים והלוֹעזיים הנמצאים בּספריוֹת הפּרטיוֹת בּערים וּבמוֹשבוֹת. אפשר גם לעשׂוֹת חשבּוֹן מהוּ השימוּש בּספריוֹת בּספרוּת עברית וּמהוּ השימוּש בּספרוּת לוֹעזית. הנה גם בּנקוּדה זוֹ, שהגענוּ בּה להישׂגים מסוּימים, עוֹדנוּ נמצאים בּתקוּפה של ראשית־הגשמה ולא בּתקוּפה של נצחוֹן. אבל ישנם דברים חמוּרים יוֹתר וּמסוּכּנים יוֹתר מבּחינת ההגשמה.

בּגוֹלה בּכינוּ הרבּה מאד – ועל זה בּכוּ גם ציוֹנים וגם לא־ציוֹנים – על ההרכּב הסוֹציאלי שלנוּ. בּמחקרים הסטטיסטיים הראוּ שההרכּב הסוֹציאלי שלנוּ איננוּ בּריא; יש לנו מספּר בּלתי מספּיק של חקלאים ושל אנשים העוֹבדים בּענפי־היִצוּר העיקריים, והרבּה מאד – בּענפי־יִצוּר התלוּיים על בּלימה, אוֹ מחוּץ לכל יִצוּר ממשי. השאלה הזאת העסיקה בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת כּוֹחוֹת עיוּניים וּמעשׂיים רבּים מאד, ולא העלינו הרבּה בּדבר הזה. היתה ארץ אחת – אמריקה – אשר בּה, בּזמן ידוּע, כּמעט כּל מהגר יהוּדי נעשׂה פּוֹעל. שׂמַחנוּ כּי הנה היהוּדים רק יצאוּ מתחוּם־המוֹשב לארץ חדשה וּכבר יש בּה מאוֹת אלפי פּוֹעלים יהוּדים בּתעשׂיוֹת. אבל קרה דבר מוּזר מאד: ההרכּב הסוֹציאלי של היהדוּת בּאמריקה הוֹלך וּמשתנה לרעה בּאוֹפן שיטתי. התבּרר שאגוּדוֹת אלוּ של מאוֹת אלפי חייטים יהוּדים לא היוּ אלא ענין זמני. בּנוֹ של החייט הוּא עוֹרך־דין, פּקיד בּאיזה משׂרד אוֹ סוֹחר, ואיננוּ יוֹדעים לאָן הדבר הזה עוֹד יגיע. לענפי־היִצוּר האיתנים לא הגיע הפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה, והדוֹר השני והשלישי שלמד מקצוֹע חפשי כּבר נתקל בּפּרוֹבּלימוֹת של עוֹדף אינטליגנציה. יש חרדה גדוֹלה למקוֹם עבוֹדה וּכבר יש שאלה של הפלָית יהוּדים לרעה לגבּי קבּלת עבוֹדה בּמקוֹמוֹת מסוּימים, ויש אפילוּ מקוֹמוֹת ששם אין מקבּלים אוֹתם כּלל.

בּארץ מצאנוּ מצב אחר לגמרי. לא מצאנוּ בּארץ משק אשר אפשר לחדוֹר אליו. המשק הערבי לא היה בּוֹ מקוֹם לקלוֹט אף יהוּדי אחד, ואוֹי ואבוֹי היה לנוּ, אילוּ היינוּ תוֹלים את תקותנוּ בּארץ בּחדירה למשק הקיים. המגמוֹת של אנשי העליה השניה התאימוּ מאד למציאוּתה של ארץ־ישראל. הצוֹרך ליצוֹר משק חדש היה הכרח ראשוֹני לציוֹנוּת, והעליה השניה הבינה את הצוֹרך לבנוֹת אוֹתוֹ בּידים יהוּדיוֹת. אבל מאז כּבר נבנה איזה משק, ויש אפשרוּת לחדוֹר לסדקים של המשק הזה, אפשר למלא אוֹתם על כּל גדוֹתיהם. יש בּוֹ די מקוֹם למשהוּ נוֹח יוֹתר וקל יוֹתר. והדוֹר הצעיר הגדל בּארץ, מלבד מעטים מתוֹכוֹ, פּתר לעצמוֹ את הפּרוֹבּלימה הזאת בּאוֹפן פּשוּט מאד: פּה אין ״נוּמרוּס קלאוּזוּס״, פּה אין משׂרדים הסגוּרים בּפני היהוּדי; יש עוֹד, בּרוּך השם, סדקים שאפשר לחדוֹר אליהם – למה איפוֹא לקבּל את כּל הטוֹרח הזה של הליכה לים המלח אוֹ לצפוֹן הארץ ולעבוֹד עבוֹדה קשה שאין עמה ״תכלית״?

כּל ציוֹני רציני, תהיינה השקפוֹתיו כּאשר תהיינה, מוּכרח לשאוֹל את השאלה, מה יהיה ערכּוֹ של המשק אם מגמת ההתפּתחוּת הזאת תימשך גם להבּא כּפי שהיא קיימת עכשיו. אֶקוֹנוֹמיסטן יהוּדי אחד ניסה פּעם לעמוֹד על סוֹד קיוּמם של היהוּדים מבּחינה כּלכּלית וחילק את כּל האֶקוֹנוֹמיקה היהוּדית לשתי קטיגוֹריוֹת: חלק אחד של היהוּדים חי מן הגוֹי, החלק האחר חי מזה שיהוּדי בּין יהוּדים אינוֹ הוֹלך לאיבּוּד. פּה בּארץ איננוּ יכוֹלים לחיוֹת מן ה״גוֹי״, ואילוּ היה קיוּמנוּ תלוּי בּוֹ – היינוּ צריכים ללכת לאיבּוּד בּין יהוּדים… אבל תארוּ בּנפשכם שהמגמה של עכשיו מתפּתחת והוֹלכת – איך נקלוֹט עליה? איך תתגשם הציוֹנוּת? הרי בּרוּר שהתוֹצאה מהתהליך הזה מוּכרחה להיוֹת היציאה מן הארץ (אגב, הפּרוֹצס הזה של יציאה מן הארץ נמשך כּל השנים. אנחנוּ מכניסים אנשים וּבאוֹתוֹ זמן בּני הדוֹר השני והשלישי, וּבתוֹכם בּניהן של משפּחוֹת מפוּרסמוֹת, יוֹצאים את הארץ. ואפשר לפגוֹש את בּני הארץ, וּבתוֹכם בּניהם של אנשי העליה הראשוֹנה והשניה, בּכל פּינה נידחת בּאפריקה וּבאמריקה). כּלוֹמר: הרקמה החברתית היהוּדית בּארץ מוּכרחה להידלדל על ידי כּך. הדוֹר הצעיר בּארץ אין לוֹ חֶבלי קליטה ואין לוֹ חבלי הסתגלוּת לאקלים. הילד הארץ־ישׂראלי יש בּוֹ חריצוּת בּלתי־רגילה וּמידה גדוֹלה של תבוּנת כּפּים. ואם הדוֹר הזה אינוֹ נעשׂה הנוֹשׂא החלוּצי של בּנין המשק בּארץ – מי יעשׂה את הדבר הזה? והרי מה שהוֹריו לא השׂיגוּ יכוֹל הוא להשׂיג. רבּים מאד מילדי הארץ יש בּהם היכוֹלת להגשים מה שאבוֹתיהם חפצוּ להגשים ולא יכלוּ, אבל המגמה השלטת בּארץ עוֹשׂה אוֹתם לא רק חסרי כּל ערך חיוּבי – אוּלי בּכמה וכמה מקרים גם בּעלי ערך שלילי.

ועוֹד נקוּדה אחת, אשר עליה קשה בּיוֹתר לדבּר, היא הנקוּדה הפּוֹליטית. לא אכּנס עכשיו להסבּרת המצב הפּוֹליטי שלנוּ. אני חוֹשב שכּל אחד מאתנוּ, שמצא את מקוֹמוֹ בּארץ לא בּמקרה, אלא הוּא קשוּר גם בּאידיאה הציוֹנית – יבין שהציוֹנוּת כּתנוּעה אין לה כּל אפשרוּת להשלים עם המצב כּמוֹ שהוּא. אין תקוה להתגשמוּתה של הציוֹנוּת, ואין לישוּב, בּתוֹר ישוּב, תקוה לחיים אם הסטאטוּס הפּוֹליטי, שבּוֹ אנחנוּ נתוּנים, ישאר גם להבּא – בּין אם יוּכנסוּ בּוֹ תיקוּנים קטנים, וּבין אם להיפך: יוּכנסוּ בּוֹ קלקוּלים גדוֹלים. אם המצב הפּוֹליטי הקיים ישאר, יֵרד הישוּב למדרגה של אחת הקהילוֹת היהוּדיוֹת בּגוֹלה. מחר־מחרתים נהיה, בּלי שוּם ספק, צפוּיים להיאָבקוּת גדוֹלה על קיוּמנוּ. ואם לא ימָצאוּ תנאים נוֹחים להגשמה מיד, ואם לא יוֹדוּ בּצדקתנוּ ולא יתנוּ מה שדרוּש לנוּ – תהיה זוֹ היאָבקוּת טרגית מאד, מיוֹאשת מאד ואכזרית מאד. כּי אין להניח שהישוּב, וּבפרט תנוּעת הפּוֹעלים, שהיא חוּט־השדרה של הישוּב, יוּכלוּ להשלים עם זה שתקותנוּ תאבד. אנחנוּ צריכים לחשוֹב על זה שהדוֹר הבּא צפוּיה לוֹ היאָבקוּת כּזאת כּאשר היתה לנוּ בּימי החשמוֹנאים וּבימים החמוּרים בּיוֹתר של קיוּמנוּ בּארץ. כּמוּבן, מוּקדם עוֹד לדבּר על כּך מה צוּרה תקבּל ההיאָבקוּת הזאת, ואם נרכּוֹש אַהדה אוֹ שהעוֹלם יקשיח את לבּוֹ. יש בּזה עוֹד הרבּה והרבּה לעיין ולחשוֹב. כּל מי שאיננוּ חי את התקוּפה הזאת מתוֹך נוֹחיוּת ידוּעה, שהנה איש אינוֹ פּוֹגע בּנוּ והמלחמה היא שם, מעבר לגבוּלנוּ אנוּ, אלא מנסה להרים את המסך ולשאוֹל מה יהיה מחר – מוּכרח להתכּוֹנן בּלבּוֹ לאפשרוּיוֹת שוֹנוֹת. הוּא מוּכרח לחשוֹב על ילדיו, מה יעשׂוּ ואיך יפגשוּ את המכשוֹלים. אנחנוּ בּרגע זה כּבר איננוּ מדבּרים לא על ציוֹנוּת סתם ולא על יהוּדי אמריקה. אנחנוּ מדבּרים על הישוּב בּארץ, אשר הוּא כּאילוּ המַגשים את הציוֹנוּת, והשאלה היא בּאיזוֹ מידה הוּא מוּכן לדבר הזה. אינני רוֹצה לדבּר על מה שהיה בּארץ בּתקוּפת הספר הלבן וּגזירוֹת הקרקע, הֶעָמדנוּ בּנסיוֹן אוֹ לא. השאלה היא לא רק זאת, אלא גם של מגמה חינוּכית יסוֹדית, אשר אני רוֹאה אוֹתה עכשיו בּענין הגיוּס.

אני חוֹשב שמצב הגיוּס בּארץ מדאיג מאד. הישוּב התגלה בּצוּרה שלא היינוּ מוּכנים לה כּלל. בּימי הגדוּד העברי בּמלחמה הקוֹדמת היה מצב אחר. אז היוּ אוּלי חלקים בּישוּב שלא נענוּ. אבל עבר אז גל כּזה בּעוֹלם היהוּדי שכּבש אנשים– ולָאו דוקא גדוֹלים וגיבּוֹרים – אשר דרכּם היתה יכוֹלה להיוֹת לגמרי אחרת. עצם האפשרוּת להתגלוֹת כּמבשׂרי תקוּמת הכּוֹח היהוּדי להגנת הארץ דיבּרה ללב האנשים. עכשיו המצב הוּא הפוּך. שוּב איננוּ אוֹתוֹ ישוּב דל וקטן, אשר חלק גדוֹל ממנוּ חסר כּל חינוּך ציוֹני־חלוּצי. הננוּ ישוּב גדוֹל, החי מאז הצהרת בּלפוּר ועד היוֹם חיים פּוֹליטיים, והישוּב הזה נמצא בּסכּנת ההשמדה. כּמוּבן, יש בּגיוּס צדדים רבּים. יש שאלה פּוֹליטית גדוֹלה מאד – שאלת יחסינוּ עם בּריטניה. אבל הארץ נמצאת בּתוֹך האש, גם אם האש אינה ניתכת עליה. ואף על פּי שעלה אוּלי לזמן־מה להעביר את רוֹע הגזירה, הרי אין שוּם ספק שהמלחמה מתקרבת אל המזרח, ואנחנוּ נהיה נתח טעים מאד בּמלחמה הזאת. ואין זוֹ רק שאלה של אוֹיב גדוֹל מן החוּץ. עוֹד לא ידוּע מה יהיה המצב בּארצוֹת השכנוֹת. יתכן שמחר יצטרך כּל אחד, גם בּלי כּל אידיאליזם מיוּחד, לצאת להגן על הארץ הזאת. וּברגע זה ניתנת אפשרוּת לצעיר היהוּדי בּארץ לא רק להצטרף למלחמה בּצוֹררי עמוֹ, וּלמען הצלת האנוֹשוּת מהחוּרבּן הגדוֹל בּיוֹתר שהיה צפוּי לה בּיוֹם מן הימים, – ניתנת לוֹ אפשרוּת להגן על עצמוֹ וליצוֹר בּארץ כּוֹח כּזה אשר יוּכל למלא תפקיד לא קטן בּארץ וּבגבוּלוֹתיה. אמנם, התנאים קשים מאד, והממשלה אינה אוֹהדת אוֹתנוּ, אינה נוֹתנת מה שדרוּש לנוּ, ולא נגרוֹם לה צער אם לא נתגייס. אינני רוֹצה לוֹמר שיש בּהשתמטוּת הזאת של חלקי הציבּוּר מהתגייסוּת משוּם גילוּי של פּחדנוּת אוֹ השתמטוּת יהוּדית מסרתית. אני עצמי אינני שוּתף לדוֹר הצעיר – אינני יוֹדע בּמה הוּא חי וּמה מעסיק אוֹתוֹ. אבל עצם הדבר שהדוֹר הצעיר בּארץ, מבּלי חשבּוֹנוֹת רבּים, לא קם בּרגע זה כּאיש אחד; ועצם הגילוּי הזה של חוֹסר כּל רגש חרדה, של חוֹסר כּל ראִיית סכּנה – יש בּהם כּדי להחריד, יש בּהם כּדי לעוֹרר מחשבוֹת חמוּרוֹת מאד בּלב כּל אחד מאתנוּ. אדרבּא, אם הגיוּס הזה אינוֹ הכרח לנוּ, אם זוֹהי טעוּת פּוֹליטית – יבוֹאוּ ויאמרוּ בּגָלוּי, ולא נשלח אנשים. הן על פּי רוֹב הלכוּ אלה הדרוּשים בּיוֹתר בּמקוֹם אחר. הלכוּ אנשי משק, אשר הם לכל הדעוֹת עוֹשׂים שירוּת חשוּב בּמקוֹמם, והם הלכוּ בּמידה שנדרשוּ.

יש תוֹלים בּגיוּס תקווֹת פּוֹליטיוֹת גדוֹלוֹת. אני מאלה החוֹשבים שהגיוּס הזה הוּא הכרח ציוֹני, מחוּץ לכל מיני שיקוּלים פּוֹליטיים. ניתנה לישוּב העברי אפשרוּת לרכּוֹש לעצמוֹ, בּרשוּת הממשלה, עשׂרוֹת אלפי מגינים; ואם הוּא מוַתר עכשיו על האפשרוּת הזאת – צריך לוֹמר שאנחנוּ איננוּ מבינים לגמרי דברים אלמנטריים, אשר כּל ציבּוּר החי חיים ממלכתיים, אשר יש בּוֹ התחלה של חיים ממלכתיים, מוּכרח להבינם.

הסתפּקתי רק בּשלוֹשה ענינים: עניני תרבּוּת, עניני כּלכּלה ועניני מדיניוּת, אשר מהם אפשר ללמוֹד שתקוּפת ההגשמה שלנוּ לא נגמרה. בּהכנה להגשמה זוֹ אוּלי התפקיד הבּוֹער בּיוֹתר בּרחבי הציוֹנוּת, על אחת כּמה וכמה שהוּא התפקיד הבּוֹער בּיוֹתר בּישוּב הזה, אשר עם חוּרבּן הקהילוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת בּגוֹלה הוּטל עליו, מבּחינה היסטוֹרית, מעשׂה גדוֹל מאד, אוּלי מעשׂה שלא לפי כּוֹחוֹתיו. ורק בּמאמצי הגשמה עצוּמים, בּריכּוּז נפשי רציני מאד, נוּכל אולי לפגוֹש את התקוּפה הבּאה לקראתנוּ.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר יותר מ־34380 יצירות מאת כ־1694 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם למעלה מ־10547 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!