מילואים: א. ל״גלגוּלים ודיבּוּקים" (עמוד 30):

בּזה הרצאת בּרל בּשיעוּרי קיץ למוֹרים בּי״ד באב תש״א, 8.8.1941, שלא פּוּרסמה בּחייו ולא נערכה על ידוֹ. היא נדפּסה אחרי מוֹתוֹ בּחוֹברת ״בּמפעל״ וּבחוֹברת מיוּחדת בּהוֹצאת המשמרת הצעירה למפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, תל־אביב, תש״ה. כּאן ניתנת ההרצאה על פּי הסטנוֹגרמה בּתיקוּנים קלים.

השאלה היא, מה בּעצם פּירוּש הדבר הציוֹנוּת כּתנוּעת הגשמה, וּמדוּע אוֹהבים אצלנוּ כּל כך לדוּש בּמלה הגשמה. והרי כּל תנוּעה רוֹצה להגשים את עצמה, אין תנוּעה בּעוֹלם הקיימת רק לשם ״נאה דוֹרש״. ואף על פּי כן אנחנוּ רוֹאים בּציוֹנוּת צוֹרך לבוֹא וּלהדגיש בּאוֹפן מיוּחד שהיא תנוּעת הגשמה. נדמה לי שכּאן אנחנוּ נוֹגעים בּנקוּדה כּאוּבה מאד של הפּרקטיקה הציוֹנית.

יש הלצה עממית ידוּעה האוֹמרת: הציוֹני הוּא יהוּדי העוֹשׂה תעמוּלה ליהוּדי אחר שיתן כּסף כּדי לשלוֹח לארץ־ישׂראל יהוּדי שלישי. וּבכן, עצם הדבר שיש בּציוֹנוּת שלבּים כּאל – מישהוּ תוֹבע ממישהוּ תרוּמה כּספּית על מנת לסייע לאחר לעלוֹת לארץ, מציין דבר־מה מיוּחד שקיים בּתנוּעה הציוֹנית.

בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת יֶשנוֹ חזיוֹן אחד, שצריך לעוֹרר בּנוּ מחשבוֹת: בּשעה שהאידיאה הציוֹנית נזרקה לעוֹלם – היא נזרקה כּתנוּעה של הגשמה. לא הרבּוּ אז לדבּר על מה שיהיה בּאחרית הימים, כּשתקוּם מדינה יהוּדית, על זה בּאוֹתוֹ הזמן רק חלמוּ, אבל הסיסמה היתה פּשוּטה מאד: ״בּית יעקב לכוּ ונלכה״. ראשוֹני הציוֹנוּת הבינוּ את הדבר כּחוֹבה אישית. אוּלם התקוּפה הזאת היתה בּעצם תקוּפת־אביב קצרה מאד, אשר נחלה מיד מכּוֹת קשוֹת. ידוּעוֹת המכּוֹת האיוּמוֹת שניתכוּ כּבר בּשנים הראשוֹנוֹת על אלה שבּאוּ לארץ – אם בּשטח היחסים עם הערבים, אם בּשטח תנאי גאוּלת הקרקע ועיבּוּדה וכו׳. כּמוּבן, הם גם כּשלוּ תחת החוּלשוֹת הגדוֹלוֹת שלהם. לרוּבּם הגדוֹל לא היתה שוּם יכוֹלת לעמוֹד בּתנאים חלוּציים כּאלה שהארץ דרשה מהם. אבל התנוּעה בּכל זאת נשארה בּחיים. היא הביאה עליה, היא הביאה התישבוּת חדשה. אך ההתישבוּת החדשה לא היתה של ״איש תחת גפנוֹ ותחת תאנתוֹ״. בּמקוֹם לחיוֹת איש תחת גפנוֹ ותחת תאנתוֹ, מתוֹך עצמאוּת, מתוֹך כּבוֹד וחירוּת – נעשׂוּ האנשים עבדים לאדמה הזאת ולפקידוּת הבּרוֹן. אבל המכּה הקשה בּיוֹתר שהוּכּתה התנוּעה היא שלא קמוּ לה ממשיכים, מגשימי דרכּה – התנוּעה שיחררה את עצמה מהתפיסה שהציוֹנוּת היא ענין של חוֹבה אישית, אשר הדוֹגל בּה חייב לנסות להגשים אוֹתה. היתה זוֹ ציוֹנוּת אשר חיתה בּגוֹלה ואשר ידעה שיש לה ״תפקידים גדוֹלים״: יש לה קערוֹת של ערב יוֹם הכּיפּוּרים, יש לה מַגבּיוֹת… היתה הסתגלוּת למציאוּת מסוּימת, מציאוּת של יהוּדי הממשיך בּחייו בּגוֹלה ויחד עם זה חוֹלם איזה חלוֹם, אשר בּשבילוֹ הוּא מוּכן לשלם מס.

התנוּעה הציוֹנית לא עסקה בּהגשמה בּמוּבן של הגשמה אישית, בּמוּבן של שינוּי סדרי החיים של איש התנוּעה. כּל תנוּעה איננה רוֹאה בּדרך כּלל סתירה בּין חייה יוֹם יוֹם וּבין הגשמתה. נקח דוּגמאוֹת של תנוּעוֹת, אשר רבּים מכּם בּודאי מכּירים אוֹתן. למשל: המפלגוֹת הפּוֹליטיוֹת בּעוֹלם. הן בּדרך כּלל אינן רוֹצוֹת הרבּה: הן עוֹסקוֹת בּהכנסת אנשיהן לפּרלמנט, בּהגנת אינטרסים שוֹנים. אין זה דוֹרש מחָבר שלהן שינוּי יסוֹדי בּאוֹרח חייו. אדם בּתנוּעה כּזאת, הנאמן לה ודוֹגל בּה, אינוֹ מרגיש כּלל סתירה יסוֹדית בּין ההוָיה שלוֹ הרגילה וּבין אוֹתוֹ דבר שמכריזים עליו בּועידוֹת, בּאסיפוֹת וּבתהלוּכוֹת. אף בּתנוּעוֹת המתימרוֹת שהן בּאוֹת לשנוֹת את המציאוּת, כּמוֹ, למשל, תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, אין רוֹאים סתירה יסוֹדית בּין חיי האדם וּבין האידיאל שהוּא דוֹגל בּוֹ. מפּני מה? מפּני שהאידיאל צוֹמח על קרקע המציאוּת שהוּא רוֹצה בּה רק לשנוֹת דברים מסוּימים – להרוֹס איזה סייגים, לשנוֹת איזה משטר פּוֹליטי־יוּרידי. כּמוּבן, גם בּתנוּעה כּזאת האדם נדרש לפעמים לאיזה מאמצים מיוּחדים, אוֹ למה שקוֹראים בּלשוֹן גבוֹהה ״קרבּנוֹת״. אבל יש לוֹמר את האמת: בּדרך כּלל דוֹרשים את הקרבּנוֹת מהאידיאליסטים, אשר עליהם מטילים תפקידים מיוּחדים. ההמוֹן מסתפּק בּתשלוּם מסים בּלבד. הוּא נדרש למשהוּ יוֹתר רק בּרגעים ידוּעים, בּרגעים של עליה נפשית, של מהפּכוֹת, של בּריקדוֹת. אבל בּעצם גם התנוּעה הזאת נשענת על המציאוּת, אשר היא כּשלעצמה אינה מעוּרערת.

האם גם בּציוֹנוּת קיים מצב כּזה? כּלוּם יש גם לציוֹנוּת אחיזה בּמציאוּת, אשר היהוּדי יוּכל להיאָחז בּה, לחיוֹת בּה ולוֹמר: המציאוּת הזאת תביא מאליה לידי הגשמת האידיאה הציוֹנית? אם בּתנוּעוֹת הפּוֹליטיוֹת והסוֹציאליוֹת הטיפּוּסיוֹת המציאוּת עצמה היא לא רק גוֹרם הדוֹחף למשטר חדש, אלא גם הקרקע והחוֹמר אשר ממנו יבָּנה אוֹתוֹ משטר, הרי בּציוֹנוּת אנחנוּ מגיעים לפּרוֹבּלימה, אשר תנוּעוֹת אחרוֹת בּעצם אינן יוֹדעוֹת אוֹתה ואשר בּה אוּלי גם המַפתח להבנת ההבדלים היסוֹדיים המבדילים את הציוֹנוּת מתנוּעוֹת אחרוֹת. הציוֹנוּת, בּדרך התגשמוּתה, אין לה שוּם אחיזה בּמציאוּת היהוּדית כּמוֹ שהיא – בּין שזוֹהי המציאוּת היהוּדית המשוּעבּדת של מזרח־אירוֹפּה וּבין שזוֹהי המציאוּת של עוֹלם ההתבּוֹללוּת, אוֹ עוֹלם האמַנסיפּציה בּמערב־אירוֹפּה וּבאמריקה. בּכל אלה אין אחיזה, אשר תהפוֹך באוֹפן אימננטי אוֹ בּאוֹפן סטיכי את המציאוּת הזאת ותיצוֹר בּה משטר חדש. הדיאַלקטיקה של התפּתחוּת, אשר עליה בּוֹנוֹת תנוּעוֹת מסוּימוֹת, איננה יכוֹלה להביא שלל לציוֹנוּת. משוּם כּך נוֹצרה בציוֹנוּת סתירה פּנימית עמוּקה מאד – לא רק בּציוֹנוּת בּתוֹר תנוּעה, כּי אם גם בּלבּוֹ של הציוֹני – סתירה אשר הטבּיעה את חוֹתמה המעליב, המשפּיל על הציוֹנוּת בּמשך עשׂרוֹת שנים. וּלמעשׂה גם הרבּה תקלוֹת שלנוּ בּארץ כּיוֹם הזה הן פּרי אוֹתה סתירה.

אם תשווּ את הציוֹני הטוֹב בּגוֹלה, אף הטוֹב בּיוֹתר, אשר דגַל בּציוֹנוּת, חלם עליה יוֹמם ולילה וגם מילא את חוֹבתוֹ לה, לכאוֹרה, עם חברי תנוּעוֹת אחרוֹת, אם תשווּ את הציוֹני הבּעל־בּיתי עם הפּוֹלני הבּינוֹני שעשׂה לשחרוּר מוֹלדתוֹ – תיוָכחוּ אוּלי שהציוֹני לא היה ירוּד ממנוּ בּמסירוּתוֹ, וּמבּחינה כּספּית נתן אוּלי יוֹתר משנתן האיש הפּוֹלני הרגיל בּשביל תנוּעת־השחרוּר שלוֹ. אבל בּשביל הפּוֹלני היה זה לגמרי מספּיק, מפּני שהאלמנטים של שחרוּר פּוֹלין היוּ נתוּנים בּעין. עצם הדבר שהאִכּר הפּוֹלני והאינטליגנט הפּוֹלני חיים על אדמת פּוֹלין ועצם קיוּמם, מתוֹך מלחמת־קיוּם פּשוּטה – מוּכרחים היוּ לאט לאט לנַפּץ את הכּבלים וּלשחרר את פּוֹלין. בּעוֹד שהיהוּדי, גם אם עמד מבּחינה אנוֹשית על גוֹבה יוֹתר גדוֹל והיה מוּכן ליוֹתר קרבּנוֹת – לא שינה בּמעשׂהוּ הציוֹני שוּם דבר, מפּני שכּל חייו הממשיים עמדוּ בּסתירה גמוּרה למַה שדגַל בּוֹ. ידוּע שחיבּת־ציוֹן, בּראשיתה, היתה נלחמת הרבּה לרעיוֹן של עבוֹדת האדמה. היה זה דבר שניטע בּלבבוֹת ועוֹרר געגוּעים. וכל מי שהצטרף לציוֹנוּת ראה לפניו את היוֹגב היהוּדי ואת הכּוֹרם היהוּדי. והנה, אף על פּי שהיה זה אידיאל מוּסרי גדוֹל, שגם בּעל־בּית חשוּב ואף תקיף בּעיירה דגַל בּוֹ – הרי למעשׂה נשאר היהוּדי עוֹסק בּכל אוֹתן הפּרנסוֹת היהוּדיוֹת המסרתיוֹת. והמציאוּת הזאת עשׂתה לצחוֹק את החלוֹם. אוֹ, למשל, היחס אל הלשוֹן העברית: הציוֹני אהב את הלשוֹן העברית, בּין שידע אוֹתה וּבין שלא ידע. הוּא רצה לטפּח את הלשוֹן העברית, אבל מה עשׂה לשם כּך? הוּא היה לכל המוּטב חבר בּ״אגוּדת שׂפת עבר״ והיה חוֹתם על עתוֹן עברי. ידיעתוֹ את השׂפה פּחוֹת אוֹ יוֹתר היתה אוּלי חשוּבה בּאגוּדה הציוֹנית, אבל בּחיים לא היתה לזה שוּם חשיבוּת מעשׂית. בּחיים היתה בּשבילוֹ חשוּבה מאד השאלה, אם הוּא מדבּר רוּסית בּהברה נכוֹנה אוֹ לא. אני זוֹכר יהוּדי אחד עשיר מאנשי חוֹבבי־ציוֹן בּעיירתנוּ, ציוֹני טוֹב, אשר אילוּ חי בּארץ־ישׂראל היה ודאי אחד הותיקים הנעלבים על שאין נוֹהגים בּהם בּכל הכּבודֹ הראוּי. ויהוּדי זה, כּיון שדאג לגוֹרל בּנוֹ, ולא רצה לעשׂוֹתוֹ ״בּטלן״ אשר לא יצלח לשוּם דבר בּחיים – היתה לוֹ רק בּרירה אחת: לשלוֹח אוֹתוֹ לגימנסיה רוּסית. אבל בּגימנסיה הרוּסית היה אז ״נוּמרוּס קלאוּזוּס״. והחוֹק היה כּזה שילד יהוּדי יכוֹל להיכּנס לגימנסיה רק אם יחד אתוֹ נכנסים עוֹד תשעה תלמידים נוֹצרים. מה עשׂה העשיר היהוּדי? הכניס על חשבּוֹנוֹ תשעה ילדים רוּסים… וּבכן, האב עצמוֹ אוֹהב עברית, מלקק את אצבּעוֹתיו מלשוֹנוֹ של נחוּם סוֹקוֹלוֹב, ואפילוּ יוֹדע על קיוּמוֹ של א. בּן־יהוּדה. אבל בּרגע שעליו לסדר את חייו המעשׂיים נדחקת העברית אצלוֹ לקרן־זוית, והוּא אינוֹ מעלה כּלל על דעתוֹ לקלקל את ה״קַריֶרה״ של בּנוֹ בּגלל זה. שוּב אוֹתה סתירה משוַעת בּין האידיאוֹ­לוֹגיה הציוֹנית, בּין הכּיסוּפים הציוֹניים, וּבין הפּרקטיקה הפּשוּטה, אשר רוֹב הציוֹנים נהגוּ לפיה בּחייהם. משוּם שכּדי להגשים את האידיאה מוּכרח היה היהוּדי בּבת אחת לקפּוֹץ מתוֹך מציאוּתוֹ, וּבמידה שלא עשׂה זאת ונשאר בּה לא נוֹתרוּ לוֹ יוֹתר מאשר פּירוּרי האידיאה הציוֹנית.

היוּ תיאוֹרטיקנים שוֹנים בּציוֹנוּת, אשר בּהשפּעת השקפוֹת מסוּימוֹת בּעוֹלם, שכּל התנוּעוֹת שאיפוֹתיהן הוֹלכוֹת וּמתגשמוֹת מאליהן, מתוּך פּרוֹצסים היסטוֹריים, כּיון שראוּ שהציוֹנוּת אינה מתגשמת מתוֹך פּרוֹצסים כּאלה, כּלוֹמר, שאין ההיסטוֹריה מוֹבילה אל הציוֹנוּת – ניסוּ לחפּשׂ כּל מיני הסבּרוֹת לענין זה, ניסוּ בּעצם להקל על עצמם את הסתירה בּין המציאוּת היהוּדית וּבין הגשמת הציוֹנוּת, ואז נוֹצרוּ כּל מיני תיאוֹריוֹת מענינוֹת מאד, שהן פּרי ההיאָבקוּת הרעיוֹנית הזאת. התיאוֹריוֹת הללוּ צמחוּ בּעיקר בּחוּגים של הנוֹער הציוֹני, אשר אוּלי יוֹתר מאחרים סבל מן השקר הפּנימי, מן הסתירה הזאת שבּציוֹנוּת, הן מבּחינה מוּסרית והן מבּחינה אינטלקטוּאַלית. היתה תנוּעה, אשר עכשיו יוֹדעים עליה מעט מאד ונקראה בּזמנה התנוּעה הסיימיסטית. אנשי התנוּעה הזאת קיבּלוּ את רעיוֹן האוֹטוֹנומיה כּאבן־פּינה של החיים היהוּדיים בּגוֹלה, ויחד עם זה היוּ ציוֹנים, היה להם חלוֹם על עצמאוּת יהוּדית וחירוּת יהוּדית מוּחלטת. השקפתם היתה: ישנה מציאוּת יהוּדית, ישנה תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית לוֹחמת. מתוֹך המלחמה הזאת תקוֹמנה קהילוֹת יהוּדיוֹת מאוּרגנוֹת. הקהילוֹת הללוּ יהיה להן כּוֹח להטיל מסים והן תיצוֹרנה בּכל עיר ועיירה חטיבוֹת יהוּדיוֹת בּעלוֹת כּוֹח פינַנסי. הקהילוֹת הללוּ תתאַחדנה למין ועד יהוּדי גדוֹל, סֵיים, אשר יְיַצג את הקהילוֹת שבּארץ. בּכל ארץ של ריכּוּז המוֹנים יהוּדים גדוֹלים יהיה סיים יהוּדי שלה: סיים יהוּדי בּרוּסיה, סיים יהוּדי בּאמריקה; והסיימים הללוּ, אשר יהיוּ בּעלי כּוֹח פּוֹליטי וּפיננסי גדוֹל, הם אשר יקימוּ את המדינה היהוּדית וישמשוּ מנוֹף היסטוֹרי להגשמת הציוֹנוּת. בּינתים יכוֹל היהוּדי להמשיך את חייו בּשקט גמוּר, מפּני שכּל מה שהוּא עוֹשׂה היוֹם מצטרף לחשבּוֹן, אשר בּיוֹם מן הימים יביא לידי עצמאוּת יהוּדית. אנחנוּ עוֹמדים כּבר שלוֹשים וחמש שנה לאחר התנוּעה הזאת, ואנשי הסיים, אשר בּעצמם אוּלי האמינוּ ושאפוּ לציוֹנוּת אוֹ לטריטוֹריה יהוּדית, נתבּדוּ בּכל שאיפוֹתיהם האישיוֹת וּבאמוּנתם כּי בּדרך זוֹ יזכּוּ לראוֹת בּנחמה. עצם הרעיוֹן של הסיים איננוּ נוֹגע עכשיו להרצאת דברַי (כּל משׂכּיל יהוּדי חייב ללמוֹד קצת את הפּרוֹבּלימה הזאת, וּבפרט המוֹרים, מפּני שהם משתמשים בּספר היסטוֹריה הבּנוּי על האידיאוֹלוֹגיה הסֵיימית – ספר ההיסטוֹריה של דוּבּנוֹב. אני חוֹשב שהגיעה השעה להעביר את התיאוֹריה הזאת תחת בּיקוֹרת חמוּרה מאד).

התיאוֹריה השניה, אשר גם היא חפצה לראוֹת בּפּרקטיקה היהוּדית בּגוֹלה מַעבר לציוֹנוּת, היתה זוֹ של בּרוּכוֹב. הוּא יצר שיטה מוּרכּבת וּמסוּבּכת למַדי, אשר היתה בּנוּיה על ראִיית פּרוֹצסים ידוּעים בּמציאוּת היהוּדית בּגוֹלה; אבל לא כּראִיה האוֹפּטימית של התנוּעה הסיימיסטית, שבּכלל תיארה לעצמה איזֹו אידיליה, שהנה אין רדיפוֹת על היהוּדים, אין סבכים כּלכּליים הדוֹחקים אוֹתם מעמדוֹתיהם המשקיוֹת של התנוּעה הזאת, שלדידה כּאילוּ חיי הגלוּת עצמם יביאוּ לידי הגשמת הציוֹנוּת. התיאוֹריה של בּרוּכוֹב ראתה את המציאוּת היהוּדית בּגוֹלה חרבה ואת הכּלכּלה היהוּדית נהרסת, ללא תקוה שבּגלוֹת יקוּם משק יהוּדי בּריא. אבל – ״מעַז יצא מתוֹק״, גם זוֹ לטוֹבה. יש פּרוֹצסים המעבירים את היהוּדי מארץ לארץ. הכּלכּלה היהוּדית הוֹציאה את היהוּדים מרוּסיה והעבירתם לאמריקה, ושם יצרה מרכּז יהוּדי גדוֹל, שהוּא בּכמה וכמה מוּבנים עשיר יוֹתר וחזק יוֹתר מאשר המרכּז היהוּדי הקוֹדם בּתחוּם המוֹשב. לאחר תקוּפה מסוּימת בּשל גוֹרמים מסוּימים שבּהתפּתחוּת, בּשל אוֹתה דחיקת יהוּדים מעמדתם הפּוֹעלית גם בּמרכּזים החדשים, תחפּשׂ לה ההגירה היהוּדית מקוֹמוֹת־ריכּוּז אחרים, וכך, בּדרך זוֹ, תגיע סוֹף סוֹף לארץ־ישׂראל. כּלוֹמר: אוֹתה הגירה יהוּדית תביא מאליה לידי כּך שההמוֹנים היהוּדים יתרכּזוּ בּארץ־ישׂראל. ושוּב מסקנה: אין לך מה לדאוֹג. יש איזה כּוֹחוֹת סמוּיים הפּוֹעלים בּהיסטוֹריה והם יעבירוּ לאט לאט את היהוּדים דרך כּל אוֹתם השלבּים שמהם תקוּם ארץ־ישׂראל. כּדאי היה על יסוֹד החוֹמר שנשאר לערוֹך חקירה היסטוֹרית כּיצד פּעלוּ התיאוֹריוֹת הללוּ בּחיים. חשוּב תמיד לדעת לא רק אם התיאוֹריה היא אמיתית, אלא גם מה היא נוֹתנת למחזיקים בּה וּמה היתה דרכּם של נאמני התיאוֹריה הזאת בּחיים. אנחנוּ, למשל, רוֹאים בּארץ־ישׂראל כּמה וכמה אנשים חשוּבים שהיוּ חניכי התנוּעה שהקים בּרוּכוֹב, בּיניהם אנשים מהעליה השניה, כּגון יצחק בּן־צבי. ולי חשוּב מאד לדעת מה היה גוֹרלם בּחיים של חניכי התנוּעה הזאת אשר הקיפה בּזמנה המוֹנים גדוֹלים: אם הביאה אוֹתם להשלמה עם המציאוּת היהוּדית בּגוֹלה, אוֹ עזרה להם להתפּזר בּארצוֹת שוֹנוֹת, אוֹ ריכּזה את רצוֹנם הרבוֹלוּציוֹני הציוֹני והביאה אוֹתם לארץ־ישׂראל. לאחר שנים רבּוֹת יש ענין להתעמק וּלהתבּוֹנן כּיצד כּל הקוֹנצפּציוֹת הללוּ הלכוּ ונתבּדוּ מבּחינה ציוֹנית.

אם לפני עשׂרוֹת שנים עוֹד אפשר היה להשתעשע בּחלוֹמוֹת כּי מן המציאוּת היהוּדית כּמוֹ שהיא – בּלי מַעבר קטסטרוֹפלי וּבלי קפיצה – יכוֹלה לצמוֹח ציוֹנוּת, הרי בּימינוּ הדבר הזה הוּא חסר שחר לגמרי. גם אחרי המלחמה הקוֹדמת, כּשארץ־ישׂראל היתה, לכאוֹרה, דבר שבּעוּבדה, – לא עוֹד היתה זוֹ אוֹתה ארץ שממה שהיתה בּימי בּיל״וּ ויצירת ראשוֹן־לציוֹן, ואפילוּ לא מה שהיתה בּימי העליה השניה, וּכבר אפשר היה למצוֹא בּארץ־ישׂראל כּמה וכמה אפשרוּיוֹת קיוּם שלא היוּ קוֹדם, – ואף על פּי כן, הציוֹנוּת בּהמוֹניה חזרה אל מה שהיתה קוֹדם, כּפי שתיאַרתיה לפניכם, בּדמוּת בּעל־הבּית הציוֹני מלפני ארבּעים שנה בּיחסוֹ לחינוּך ילדיו, בּיחסוֹ ללשוֹן ולספרוּת העברית, חזרה לאחר מהפּכוֹת וּלאחר המלחמה העוֹלמית וּבצוּרה חריפה יוֹתר. בּנדוֹן זה גם הקטסטרוֹפוֹת לא שינוּ הרבּה מן המנטליוּת של איש המציאוּת היהוּדית. אם קישינוֹב בּ־1903 זיעזעה את העוֹלם היהוּדי, הרי הטבח של אוּקראינה בּ־1919 עם מאתים אלף החללים שלוֹ לא שינה את אָפיה של המציאוּת היהוּדית; ולכאוֹרה אפשר היה לראוֹת לאחר המהפּכה האוֹקטוֹבּרית מה קרה להוֹן היהוּדי ולמעמד הבּינוֹני היהוּדי בּרוּסיה. אבל עוֹד נמשכה כּל אוֹתה הצביעוּת הפּנימית, אוֹ אם תרצוּ: כּל אוֹתה הסתירה הטרגית, אשר עשׂתה את הציוֹנוּת לדבר שׂפתים, לתנוּעה לא־רצינית, שאינה מעוֹררת כּבוֹד בּלב אנשים. המציאוּת היהוֹדית היא בּמַהוּתה בּמידה כּזאת אנטי־ציוֹנית, והיהוּדי החי וּמוּשרש בּמציאוּת הזאת הוּא בּמידה כּזאת אַנטי־ציוֹני, ששוּם לקח לא לימד אוֹתוֹ, גם לא הלקח של היטלר. שליחים שוֹנים שהיוּ בּגוֹלה סיפּרוּ בּנדוֹן זה אניקדוֹטוֹת ממש. שבוּעַיִם לפני כּניסת היטלר דיבּר בּחוּר ארץ־ישׂראלי עם בּעל תעשׂיה בּוינה – ציוֹני נאמן מאד – על השקעת כּספּוֹ בּארץ־ישׂראל וכמעט שאמר לגמוֹר אתוֹ, לבסוֹף קיבּל תשוּבה כּזאת: איך יכוֹל אני לנסוֹע עתה לארץ־ישׂראל וּלהעביר לשם את הוֹני, והרי שם מאוֹרעוֹת?! סיפּוּרים דוֹמים סיפּרוּ גם מהוֹלנד, מבּלגיה וּמצרפת, ולא על יהוּדים סתם, אלא על יהוּדים העוֹמדים בּראש התנוּעה הציוֹנית בּמקוֹמם. כּל זמן שהמציאוּת הזאת לא נחרבה אין היהוּדי מוּכן להיפּרד ממנה. יש פּתגם רוּסי האוֹמר: עד שלא יִרעם הרעם לא יצטלב האִכּר. והיהוּדי, עד שלא יחָרב כּוּלוֹ, לא ילמד את הלקח הציוֹני, אשר הוּא דוֹגל בּוֹ כּל הימים ואשר הוּא מטיף אוֹתוֹ לאחרים.

הסתירה הזאת מילאה תפקיד פטלי בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת. ולא רק מבּחינה זוֹ שמנעה את האנשים לעלוֹת וּלהעלוֹת את אמצעיהם, אשר יכלוּ לבנוֹת בּהם בּארץ־ישׂראל משק ותעשׂיה, אלא, גם מבּחינה אחרת חשוּבה יוֹתר. אידיאה כּמו הציוֹנוּת, הדוֹרשת מדוֹגליה גם הרבּה אמוּנה, גם ראִיה של הדברים שאינם נראים בּנקל ואמוּנה כּמעט בּבּלתי־אפשרי לפי השׂכל הישר, אידיאה כּזאת דוֹרשת מן האדם שלימוּת – שלימוּת עם תנוּעתוֹ וּשלימוּת עם עצמוֹ. לשם הגשמתה דרוּש טיפּוּס כּזה היוֹדע להינתש מן המציאוּת. והנה, בּמידה שהיה בּיהדוּת אלמנט אנוֹשי כּזה הרי בּראוֹתוֹ את הציוֹנוּת בּגילוּייה – היה מוּכרח לנער את חָצנוֹ ממנה. הוּא לא יכוֹל היה להשלים אִתה. מי שיבוֹא לחקוֹר את תוֹלדוֹת הנוֹער היהוּדי בּמשך ששים שנה מזמן בּיל״וּ, אוֹ את תוֹלדוֹת האינטליגנציה היהוּדית בּשגיאוֹתיה, בּטעוּיוֹתיה, בּהיאָבקוּת שלה, וירצה לעשׂוֹת זאת כּחוֹקר ולא כּאיש־מפלגה – יִראה תמוּנה משוּנה מאד: הוּא יראה כּיצד אבדוּ לנוּ טוֹבי האנשים. יכוֹלים למצוֹא בּין הבּיל״וּיים אנשים אשר הלכוּ מאתנוּ, אשר פּתאוֹם נעקרה מלבּם האמוּנה בּציוֹנוּת. יש כּאלה שהתיאשוּ לגמרי מהציוֹנוּת. אבל יש כּאלה אשר לאידיאה עצמה שמרוּ אמוּנים, בּיניהם אחד אשׂר עשה הרבּה מאד בּשביל הסוֹציאליזם היהוּדי בּאמריקה ואחר כּך בּא להיקבר בּגדרה – ד״ר מינץ. וּמאז, בּכל השלבּים של התנוּעה, הָחֵל מאנשי בּיל״וּ וּמהתקוּפוֹת שאחריהם, מחבוּרת הסטוּדנטים הלאוּמיים בּבּרלין, שמשוּרוֹתיהם יצאוּ מוֹצקין וּשמריהוּ לוין, וּבתוֹך כּל אגוּדוֹת הנוֹער, תמצאוּ אנשים שעזבוּ אוֹתנוּ, וּביניהם לא רק סתם נספּחים, אנשים קלי־דעת, העוֹברים ממחנה למחנה בּקלוּת־ראש – אלא גם אנשים בּעלי שרשים עמוּקים מאד בּציוֹנוּת, אלא שהיוּ להם, כּנראה, איזוּ צרכים, אשר הציוֹנוּת לא סיפּקה אוֹתם.

את האבידוֹת הציוֹניוֹת אפשר למצוֹא גם בּשוּרוֹת ה״בּוּנד״. מי שילך פּעם לחקוֹר את תוֹלדוֹת תנוּעת ה״בּוּנד״ מראשיתה יראה שהיוּ בּין מיסדיו שני טיפּוּסים אנוֹשיים: טיפּוּס אחד של אנשים שגמרוּ בּית־מדרש למוֹרים בּוילנה, ואשר בּעצם השׂכּלתם העברית היתה עלוּבה מאד. זה היה הטיפּוּס הבּוּנדאי הרגיל. אבל בּתוֹך אבוֹת ה״בּוּנד״, היה גם טיפּוּס אחר לגמרי – אנשים שהיוּ יוֹצאי החדר והישיבה, אשר מילאוּ את כּרסם השׂכּלה עברית, ואף היוּ בּנעוּריהם חברים ל״שׂפה בּרוּרה״ וּלאגוּדוֹת חוֹבבי־ציוֹן. כּל ימיהם היוּ קשוּרים בּשׂפה העברית, אלא שהציוֹנוּת בּגילוּייה אז, בּשאנַנוּתה וחוֹסר־ההגשמה שלה וּבחוֹסר יכלתה לצאת מהמציאוּת – דחתה אוֹתם ועשׂתה אוֹתם שׂוֹנאים לה. בּין אלה היה אדם אחד, שהוּא בּעצם סמל לאוֹתוֹ טיפּוּס של אינטליגנט יהוּדי, אשר נקלע בּין חיבּת־ציוֹן לבין סוֹציאליזם וחיפּשׂ בּיניהם את הסינתיזה – שמוֹ א. אַמשׂטרדם מויטבּסק, גיסוֹ של ראוּבן בּריינין; הוּא, בּעצם, אשר חינך את ראוּבן בּריינין לחיבּת־ציוֹן. היה זה אדם בּעל השפּעה גדוֹלה מאד וּבעל חוּש עממי מוּבהק, אשר לשם הפצת השׂכּלה בּעם נעשׂה ״פַּקֶנטרֶגֶר״. היה חבר ״בּני־ציוֹן״, וּמבּחינה מוּסרית – אבי הבּוּנדאוּת. היה קוֹרא הרצאוֹת בּהיסטוֹריה היהוּדית, אם היא ניתנת אוֹ אינה ניתנת להסבּרה מבּחינת השקפה מַרכּסיסטית. הוּא חיפּשׂ את הסינתיזה של שחרוּר לאוּמי וסוֹציאליזם ולא מצא אוֹתה בּתוֹך הציוֹנוּת. עוֹד טיפּוּס מיוּחד בּמינוֹ בּאינטליגנציה היהוּדית, שהוּא אחד בּדוֹרוֹ – חיים ז׳יטלוֹבסקי. הוּא מספּר בּאוֹטוֹבּיאוֹגרפיה שלוֹ כּיצד היה, עוֹד בּשנוֹת השמוֹנים, נתוּן לשתי השפּעוֹת שוֹנוֹת: השפּעת התנוּעה המַהפּכנית הרוּסית, שנוֹשׂאיה בּרחוֹב היהוּדים דגלוּ בּהתבּוֹללוּת, והשפּעת המשיכה לחיבּת־ציוֹן, וכיצד הצוּרה של חיבּת־ציוֹן והרפּרזנטציה שלה בּעירוֹ, דחוֹ אוֹתוֹ כּל פּעם שניסה להתקרב. אמנם, אינני מציע את ז׳יטלוֹבסקי בּתוֹר פּוֹסק אחרוֹן אפילוּ בּיחס לבעל־הבּית היהוּדי, וקרוֹב לודַאי שראה הרבּה דברים בּאוֹר מוּטעה לגמרי. אבל אין ספק שהוּא היה אחד הצעירים המחוֹננים בּיוֹתר ואחד הנציגים החשוּבים בּיֹותר של האינטליגנציה היהוּדית בּשנוֹת השמוֹנים, אשר בּודאי בּזמנוֹ עמד על הגבוּל לנסוע לארץ־ישׂראל ולהיוֹת בּה פּוֹעל חקלאי.

טיפּוּס אחר לגמרי, אשר בּעצם היה צריך להיוֹת איש שלנוּ, היה המשוֹרר היהוּדי הגדוֹל אברהם ליֶסין – בּן־גילוֹ של בּיאליק וּמשוֹרר לאוּמי בּמידה גבוֹהה מאד, אשר מעטים כּמוֹהוּ בּין המשוֹררים העברים. והוּא, עם כּל הירוּשה הרוּחנית הגדוֹלה, שקיבּל בּווֹלוֹז׳ין, לא יכוֹל היה בּשוּם אוֹפן להישאר בּתחוּמי הבּעל־בּיתיוּת היהוּדית והלך ל״בּוּנד״ – הלך כּאיש הרעיוֹן הלאוּמי ונלחם הרבּה בּאנשי ההתבּוֹללוּת בּ״בּוּנד׳׳. לכאוֹרה לא השאיר ליֶסין אבן על אבן מכּל הבּנין הרעיוֹני של חבריו, אבל דבר אחד קיבּל מה״בּוּנד״: את שלילת הציוֹנוּת. ושוּב, לא שלילת האידיאה הציוּנית, כּי אם שלילת הטיפּוּס הציוֹני. חברוֹ של ליֶסין, אשר היה לפנים איש ״שׂפה בּרוּרה״ בּמוֹסקבה, אחר כּך אחד ממיסדי ה״בּוּנד״ וּלבסוֹף חזר לציוֹנוּת, הניח לנוּ דוֹקוּמנט ספרוּתי הראוּי להיכּנס לתוֹלדוֹת חיבּת־ציוֹן, זהוּ תיאוּר של בּעל־הבּית היהוּדי, הטיפּוּס האידיאלי של חוֹבב־ציוֹן בזמנוֹ, שדי היה לראוֹת אוֹתוֹ כּדי לברוֹח ממנוּ כּמטחוי־קשת. בּזה אינני רוֹצה לוֹמר כּי חלוּקת החוֹמר האנוֹשי בּיהדוּת היתה כּזאת שכּל מי שהיוּ בּוֹ גבוּרה ועוֹז – עבר למחנה הלא־ציוֹני, וכל אלה שנשארוּ בּפנים היוּ בּמוּבן האוֹבּיֶקטיבי האנוֹשי מן הנמוּשוֹת. אבל אין ספק שהיה משהוּ דוֹמה לדבר הזה. כּל אדם אשר נשאר בּפנים מוּכרח היה להיאָבק קשה מאד עם עצמוֹ. אפילוּ אנשים כּמוֹ מוֹצקין וּשמריהוּ לוין לא על נקלה עלה גם להם להישאר בּמחנה הציוֹני בּימים ההם. ואדם כּמוֹ נחמן סירקין – כּל נעוּריו עברוּ עליו בּמלחמה הזאת: מצד אחד שלל את העוֹלם המתבּוֹלל מבּחינת קטנוּתוֹ הרוּחנית בּעיניו, מצד אחר היה כּוּלוֹ זר לעוֹלם הבּעל־בּיתי ושלל את יסוֹדוֹתיו.

מצב זה של היאָבקוּת נמשך בּציוֹנוּת גם בּמשך כּל תקוּפת הרצל. הרצל, אמנם, נתן לאידיאה כּנפים, פּתח אפקים חדשים ונתן לה גם צוּרה אירוֹפּית וּמוֹשכת יוֹתר. אבל בּעצם מה הוּא אמר לציוֹנוּת? הרצל, כּאיש אירוֹפּה, אשר ידע חשיבוּתוֹ של מיטינג טוֹב, של קוֹנגרס ודמוֹנסטרציה טוֹבה, והבין את הערך של גיוּס דעת־הקהל, דרש גם הוּא מן האיש הציוֹני רק שקל וּמנָיה של אוֹצר התישבוּת היהוּדים. בּעצם הסתפּק בּמוּעט, מפּני שסבוּר היה שהכּל יוּשׂג ממילא כּשיוּשׂג הצ׳ארטר. בּרגע הראשוֹן הלהיב הדבר הזה מאד את הנוֹער היהוּדי. ואילוּ בּאמת הוּשׂג הצ׳ארטר לאחר שנה־שנתים היה בּנסיוֹנוֹת הדיפּלוֹמַטיים של הרצל כּדי להזין תנוּעה גדוֹלה. אבל הדיפּלוֹמַטיה הזאת לא הביאה שוּם הישׂגים ממשיים. ושוּב בּא הצעיר היהוּדי ושאל את עצמוֹ: מה אָפיה וּמה משקלה המוּסרי של התנוּעה הזאת. יוֹצאי אוֹדיסה אוּלי יזכּרוּ את טֶפֶּר, אחד מתלמידי אחד־העם, אישיוּת מקוֹרית וכוּלוֹ טבוּל בּיהדוּת בּמידה בּלתי־רגילה. האדם הזה, לאחר מספּר שנים של היאָבקוּת הרצליסטית–אחד־העמית עשׂה את הקפיצה הגדוֹלה, כּשם שעשׂוּה מאוֹת אנשים פּחוֹת בּוֹלטים ממנוּ, אשר רבּים מהם הכּרתי גם הכּרה אישית. הם, למעשׂה, לא שכחוּ את הגירסה דיַנקוּתא, את היחס לתרבּוּת העברית, לספרוּת העברית ולחלוֹמוֹת הציוֹניים. אבל התנוּעה הציוֹנית בּמידה כּזאת לא עוֹררה כּבוֹד, וּבמידה כּזאת דחתה בּהֶרכּבה הסוֹציאלי, שלא יכלה, עם כּל צדקתה הרעיוֹנית, לשמש מרכּז־משיכה רוּחני.

מצב הציוּנוּת שוּנה בּאוֹפן יסוֹדי על ידי העליה השניה. זכוּתה של העליה השניה אינה דוקא בּזה שפּעלה כּך וכך והישׂגיה היוּ כּך וכך. יתכן שפּעלה מעט מאד, והישׂגיה לא היו גדוֹלים כּל כּך, ויתכן שמכּמה וכמה בּחינוֹת יש מקוֹם למתוֹח עליה בּיקוֹרת גדוֹלה דוקא מבּפנים. אני, למשל, סבוּר שעליוֹת אחרוֹת הביאוּ כּוֹחוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלים משהיוּ בּעליה השניה. אבל מבּחינה איכוּתית היה משהוּ בּעליה השניה, אשר שינה בּאוֹפן יסוֹדי את עמדתה המוּסרית של התנוּעה הציוֹנית.

העליה השניה הבינה דבר אחד, אשר ציוֹנים טוֹבים בּיוֹתר וּמוֹרי הציוֹנוּת מרחיקי־ראוֹת לא הבינוּ. הם לא הבינוּ מה שהבינה נערה פּשוּטה, שהתגלגלה אז בּאניה שהפליגה מאוֹדיסה לארץ־ישׂראל. היה זה אוּלי פּרי השפּעת המהפּכה הרוּסית, אשר לה נתן האדם הדוֹגל בּה את נפשוֹ וּמאוֹדוֹ, כּמוֹ שתנוּעת בּיל״וּ היתה בּשעתה, בּמוּבן ידוּע, מוּשפּעת מתנוּעת ״נַרוֹדניה ווֹליה״, אשר שימשה מוֹפת לישׂראל בּלקינד וחבריו, וּכמוֹ שההתקוֹממוּת בּבּוּלגריה שימשה מוֹפת לאליעזר בּן־יהוּדה. אם שינוּי רדיקלי בּחיים והגשמה חמוּרה מאד של העקרוֹנוֹת, אשר עליהם נלחמים, הם לתנוּעוֹת אחרוֹת ענין שאינוֹ נדרש כּלל מההמוֹנים, כּי אם רק מיחידי־סגוּלה שמעמידים אוֹתם על נס (מנהיגי התנוּעוֹת העממיוֹת הגדוֹלוֹת, של תנוּעת הפּוֹעלים ושל תנוּעוֹת־שחרוּר לאוּמיוֹת, מעוֹלם לא דרשוּ הרבּה מההמוֹנים, אלא מיחידי־סגוּלה) – הרי אנשי העליה השניה הבינוּ שהציוֹנוּת לא תתגשם לעוֹלם אם היא לא תשנה מיסוֹדה את המציאוּת היהוּדית.

הנה קיים אצלנוּ ויכּוּח מאד לא־הוגן, לדעתי, על המוּשׂג שלילת־הגלוּת. אתם יוֹדעים שבּהרבּה חוּגים אנטי־ציוֹניים וגם ציוֹניים מבטאים את המוּנח ״שלילת־הגלוּת״ כּמעט בּרגש של בּוּז ורוֹאים בּוֹ שוֹביניזם של שבט הרוֹצה להיפּרד מעמוֹ, אשר אינוֹ אהוּב עליו. הם אינם מבינים ששלילת־הגלוּת אין פּירוּשה שלילת יהוּדי הגוֹלה והתעלמוּת מן הגוֹלה היהוּדית, כּי אם פּירוּשה הכּרה עמוּקה שהגלוּת איננה נוֹתנת דרך לאדם היהוּדי לזקוֹף את קוֹמתוֹ. והאמוּנה של ״נצח הגלוּת״ בּימינוּ היא לא רק אמוּנה של אנטי־ציוֹנים כּי אם גם של חלקים גדוֹלים בּציוֹנוּת. תמצאוּ אוֹתה בּהרבּה מאמרים של פּוּבּליציסטים עברים עד כּדי כּך שמוּתר לוֹמר, שאם לפני עשׂר שנים היוּ ליהוּדים האדוּקים שלוֹשה־עשׂר עיקרי אמוּנה – הרי עכשיו ישנם ארבּעה־עשׂר: נוֹספה האמוּנה בּנצח הגלוּת. לוּ, לפחוֹת, פּירשוּ את שלילת־הגלוּת שלנוּ כּאוּטוֹפּיה, כּשאיפה אל הנשׂגב, אל הבּלתי־אפשרי – אבל מפרשים אוֹתה בּאוֹפן מכוֹער מאד: כּהתעלמוּת מיסוּרי הגלוּת. את הפּירוּש הזה צריך פּעם לעקוֹר.

העליה השניה שללה את הגלוּת בּאוֹפן סוּבּיֶקטיבי. כּלוֹמר: אם אני ציוֹני הרי אינני יכוֹל לחיוֹת בּגלוּת, וכמה שלא אצדק בּגלוּת – לא אגיע שם להגשמת אוֹתם הדברים שאני רוֹצה בּהם. מצד זה הציוֹנוּת, אשר היתה לכל העוֹלם בּמשך קרוֹב לשׂלוֹשים שנה תנוּעה פילַנטרוֹפּית למחצה, עם תוֹספת רוֹמַנטיקה לאוּמית, שאספה כּסף בּשביל אחים מִסכּנים, ואשר דיבּרה גדוֹלוֹת והטילה חוֹבוֹת קטנוֹת מאד – גילתה פּנים אחרוֹת, שיש בּהן איזה כּוֹח להביא את נאמניה למשהוּ גדוֹל, למשהוּ יסוֹדי. אמנם, זה תפס רק חלק קטן מאד בּציוֹנוּת, אבל החלק הזה, אשר לא כּתבוּ ולא סיפּרוּ עליו הרבּה, כּבר נתן אפשרוּת לראוֹת את הציוֹנוּת כּוּלה בּאוֹפן אחר משראוּה קוֹדם. בּמידה שהמגמה להפוֹך את הציוֹנוּת מענין סתמי המדַבּר אל כּלל ישׂראל לענין אישי, המדבּר לכל יחיד בּישׂראל, הלכה וגברה בּציוֹנוּת – הלך ונשתנה משקלה המוּסרי בּאוֹפן נמרץ מאד. כּל עוֹד תהיה גלוּת וכל עוֹד כּוֹחה של ארץ־ישׂראל לא יהיה בּוֹ כּדי לחסל את הגלוּת, אלא היא בּעצמה תהיה זקוּקה ליניקה מהגלוּת – אין כּל ספק שבּציוֹנוּת עוֹד תיאָבקנה שתי המגמוֹת. היה זמן וּבוֹשנוּ מפּני תנוּעוֹת אחרוֹת, אשר להן גיבּוֹרים ההוֹלכים לסיבּיר ואנשים העוֹזבים את המעמדוֹת הגבוֹהים אשר השתייכוּ אליהם והוֹלכים אל האִכּר הרוּסי וחיים אתוֹ. אמנם גם אז בּיקרנוּ את התנוּעוֹת ההן ולא לגמרי הזדהינוּ אתן, אבל ראינוּ תמיד לפנינוּ את הטיפּוּס של האיש המַגשים שנתנוּ לעוֹלם והבּטנוּ עליהן, אם לא בּרגש של התבּטלוּת, הרי לפחוֹת בּרגש של קנאה עמוּקה. אבל מאז עלתה הציוּנוּת על פּסי ההגשמה. בּשלוֹשים השנים האחרוֹנוֹת עשׂתה את ההגשמה לענין לא של יחידי־סגוּלה, כּי אם של הצעיר הבּינוֹני בּישׂראל, ולא רק של הצעיר הבּינוֹני בּלבד. הדבר חדל להיוֹת, כּמוֹ שהיה בּחלוֹמוֹ של אוּסישקין, שצעירים יהוּדים יתנדבוּ למשך שלוֹש שנים לשרת את עמם ואחר כּך יחזרוּ לגוֹלה ויֵעָשוּ ציוֹנים כּכל הציוֹנים. מגמת ההגשמה בּציוֹנוּת יצרה אנשים אשר בּמשך עשׂרוֹת שנים חיים את חיי הציוֹנוּת. הם לא ראוּ בּחייהם בּארץ־ישׂראל הבאת קרבּן לעם, אלא יצרוּ לעצמם בּה מציאוּת חדשה. ואם עכשיו רוֹאים אנוּ אנשים מראשוֹני העליה השניה המתנדבים לצבא ושוֹלחים את בּניהם לצבא וּמקפּידים בּמיוּחד על כּך שבּניהם לא יצאוּ, חלילה וחס, לחיים קלים, מחוּץ לחיי עבוֹדה, – הרי אנחנוּ מבינים, שלא היתה זוֹ מין תנוּעה ארעית חוֹלפת, כּאשר יִקרה לפעמים בּזמן מסוּים בּהשפּעת מאוֹרעוֹת עוֹלמיים גדוֹלים, כּי אם היתה זוֹ תנוּעה אשר נעשׂתה חלק של הוָיה ציוֹנית חדשה.

המפעל הציוֹני היה בּמשך עשׂרוֹת שנים נתוּן לביקוֹרת קשה מאד של מוּמחים, אנשי־פיננסים ואנשי־כּלכּלה. לא זוֹ בּלבד שהם שללוּ מעשׂים מסוּימים שראוּ בּארץ־ישׂראל, בּין אם היוּ טעוּנים בּיקוֹרת וּבין אם לָאו, אלא לא האמינוּ שאוֹתוֹ טיפּוּס אנוֹשי שקם מן המציאוּת הארץ־ישׂראלית יהיה מסוּגל לבנוֹת מפעל בּריא מבּחינה משקית, על כּל פּנים מסוּגל לבנוֹת משהוּ בּעצמוֹ בּכוֹח רצוֹנוֹ, בּלי השגחה אפּיטרוֹפּסית וּבלי הדרכה מהחוּץ. לדעתי, היה זה מוֹעיל וּמענין מאד לקרוֹא את כּל הבּיקוֹרת שניתכה על המשק הארץ־ישׂראלי בּמשך עשׂרוֹת שנים ואת כּל הנבוּאוֹת הרעוֹת שניבּאוּ עליו ולראוֹת כּיצד פּרוֹגנוֹזוֹת כּלכּליוֹת וסוֹציאליוֹת נבחנוֹת בּחיים. מה אמרוּ על מפעל הקבוּצה אז וּמה אוֹמרים עליו כּיוֹם הזה? וּמה אמרוּ לנוּ מוּמחים על ההתישבוּת ההררית? הרי בּאוּ מוּמחים גדוֹלים ודרשוּ לחסל את קרית־ענבים ואת כּל ההתישבוּת בּסביבוֹת ירוּשלים, מפּני שאי אפשר לעשׂוֹת התישבוּת בּהרים. והן את כל הבּיקוֹרת הזאת כּתבוּ לא אנשים סתם: בּיניהם היוּ גם אנשים כּמוֹ פרֶנץ׳, דה־לימה ואחרים. השאלה מה השׂיג היסוֹד החלוּצי המַגשים ואֵילוּ שאלוֹת מעשׂיוֹת פּתר בּבנין הארץ – יש בּה ענין רב, וּמאד כּדאי להשווֹת ולחקוֹר כּיצד פּתרוּ שאלוֹת חמוּרוֹת אלמנטים פּיוֹנריים בּארצוֹת שוֹנוֹת אחרוֹת.

אבל אוֹתי מענינת לא רק שאלת הרכוּש שנוֹצר על ידי מגמת ההגשמה, כּי אם גם שאלת האדם שנוֹצר תוֹך כּדי זה. מכּל השאלוֹת החברתיוֹת מסוּבּכת בּיוֹתר שאלת שינוּי הטיפּוּס האנוֹשי. שנוֹת חייו של אדם אינן מספּיקוֹת לקבּוֹע הלכוֹת בּענין זה. אבל יש דברים הבּוֹלטים בּמידה כּזאת שמוּתר לציין אוֹתם. חזיוֹן מַפתיע הוּא, כּשבּאים למשק יהוּדי ורוֹאים בּוֹ את הילד, בּאיזוֹ מידה הוּא עוֹלה על הוֹריו מבּחינה גוּפנית – וּביחוּד לאחר כּל מה שסיפּרוּ לפנים בּגוֹלה על ההשפּעה לרעה של האַקלים בּארץ־ישׂראל. והרי היתה השקפה מקוּבּלת בּאירוֹפּה שעצם ההליכה מאירוֹפּה לאַסיה זהוּ דבר ריאַקציוֹני. רק לפני זמן קצר קראתי מאמר של קוֹמוּניסט יהוּדי זקן, אדם בּעל־מוֹח חריף מאד, שבּוֹ הוּא מתפּאר בּנצחוֹנוֹ בּויכּוּח עם מוֹצקין וסירקין (בּשנוֹת התשעים בּבּרלין) בּנימוּק כּי הנה הציוֹנים רוֹצים להעביר יהוּדים מאירוֹפּה לאַסיה. גם לאחר חמישים שנה חוֹזר האיש מתוֹך גאוה, כּי הנה מצא את הנימוּק המשַכנע בּיוֹתר נגד הציוֹנוּת. נדמה לי כּי כּל מי שראה מקרוֹב את הצעירים היהוּדים בּגוֹלה – בּגלגוּלים שוֹנים, בּמפלגוֹת השוֹנוֹת, וּבחייהם בּגימנסיה, בּישיבה וּבאוּניברסיטה – וּמתבּוֹנן עתה ליצירה הקוֹלקטיבית של הפּוֹעל בּארץ־ישׂראל מוּכרח להסכּים שמבּחינת השבּחת הטיפּוּס היהוּדי, וּמבּחינת כּמה וכמה תכוּנוֹת אנוֹשיוֹת חיוּביוֹת – מגמת ההגשמה פּעלה משהוּ. התנאים בּגוֹלה לא היוּ נוֹחים לגילוּי כּוֹחוֹתיו הנפשיים של היהוּדי והוּא היה מוּכרח לדכּא בּקרבּוֹ כּמה וכמה תכוּנוֹת. בּמציאוּת הארץ־ישׂראלית החדשה ניתן מקוֹם לפתח תכוּנוֹת אלה. ניתן מקוֹם לאלכּסנדר זייד וּלאהרן שֶר להיוֹת מה שהיוּ. בּכוָנה אינני מזכּיר את האנשים המפוּרסמים יוֹתר. בּנדוֹן זה חשוּב בּהרבּה האיש האלמוֹני בּארץ בּכל מקוֹם שהוּא – אם בּנהלל ואם בּטירת־צבי ואם בּמקוֹם אחר – אשר המתבּוֹנן בּוֹ רוֹאה שכּבר נתגלוּ בּוֹ תכוּנוֹת אנוֹשיוֹת וּסגוּלוֹת נפשיוֹת כּאלוּ אשר לא היוּ מצוּיוֹת בּיוֹתר בּגוֹלה ואשר הוֹעלוּ כּאן למדרגה הגבוֹהה בּיוֹתר. עלי להוֹדוֹת שאינני נוֹטה להפריז בּדבר הזה. היה זמן שהאמַנתי כּי נשתחרר כּאן מהרבּה תכוּנוֹת שדבקוּ בּנוּ, לא רק בּשנים קדוּמוֹת, כּי אם גם בּדוֹרוֹת האחרוֹנים. האמנתי שנוּכל להעלוֹת את הציבּוּריוּת היהוּדית בּארץ על רמה אחרת לגמרי משחיתה בּגוֹלה. עלי, לצערי, לוֹמר, שהדבר שנתן יסוֹד להאמין עם התגבּשות העליה השניה וראשית העליה השלישית, עוֹדנוּ רחוֹק מאד מלהתגשם. וּבכל זאת מוּתר לנוּ לוֹמר שנתגלוּ גם הרבּה סימנים טוֹבים, אשר, אם לא יתבּדוּ בּמשך הדוֹר הזה, יכּנסוּ אוּלי אצלנוּ כּאלמנטים הקוֹבעים את הישוּב העוֹבד בּארץ.

השאלה המעשׂית הגדוֹלה, אשר צריכה, לדעתי, להעסיק גם את המוֹרה העברי, היא: איך לפרש את המגמה הזאת של הציוֹנוּת כּתנוּעה מגשימה. אפשר אמנם לפרש אוֹתה בּאוֹפן רדיקלי, אבל פּשוּט למדי: הגשמת הציוֹנוּת פּירוּשה עזיבת הגוֹלה. ואכן, אין הגשמה ציוֹנית בּלי יציאת הגוֹלה. אבל האם בּרגע שאדם עוֹבר על סף הארץ הוּא כּבר ממילא מגשים את הציוֹנוּת? האם בּהצטרפוּתוֹ למציאוּת הארץ־ישׂראלית, בּעצם עבוֹדתוֹ והיוֹתוֹ פּוֹעל, וּבעצם היוֹתוֹ מוֹרה אוֹ סוֹחר – הוּא כּבר שוּתף לבּנין וּלהגשמת הציוֹנוּת, אוֹ שאנוּ תוֹבעים ממנוּ תביעוֹת נוֹספוֹת?

ההשקפה שהגשמת הציוֹנוּת נגמרת עם עצם בּוֹאוֹ של אדם לארץ היתה מצוּיה גם בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים בּשנוֹתיו הראשוֹנוֹת, ואין צריך לוֹמר שהבּעל־בּיתיוּת היהוּדית כּוּלה והאידיאוֹלוֹגים שלה אחזוּ בּחזקה בּתפיסה הזאת. אילוּ היה בּאמת הפּרוֹצס של התגשמוּת הציוֹנוּת כּפי המתוֹאר בּ״מדינת היהוּדים״, אילוּ היה זה ענין של יציאה מהגוֹלה בּבת אחת אוֹ לפחוֹת בּמשך תקוּפה קצרה, והאנשים היוּ מוֹצאים הכּל מוּכן לפניהם ונכנסים מיד לתוֹך מסגרת מסוּימת – יתכן שהשקפה זוֹ היתה נכוֹנה בּמוּבן ידוּע.

אנחנוּ החיים כּאן יוֹדעים יפה שהציוֹנוּת לא התגשמה, אם כּי פּתרה בּאוֹפן לּבּוֹרטוֹרי שאלוֹת ממדרגה ראשוֹנה. כּדי שיוּכל לקוּם דבר חדש צריכה לעבוֹר תקוּפה מסוּימת של נסיוֹנוֹת. התקוה הראשוֹנה של הגשמת הציוֹנוּת היה האדם היהוּדי. השאלה היתה אם האדם היהוּדי מסוּגל לבנוֹת מוֹלדת ולהיוֹת מישב אוֹ אינוֹ מסוּגל? אם תעיינוּ בּספרוּת העברית שעסקה בּשאלוֹת הציוֹנוֹת, תראוּ שלמעשׂה היתה כּוּלה נתוּנה לפּרוֹבּלימה הזאת וּבצוּרה רצינית מאד. כּבר אז, לפני חמישים שנה, הבין מנדלי מוכר־ספרים את הפּרוֹבּלימה הגדוֹלה הזאת וּבסיפּוּרוֹ ״בּימי הרעש״, בּתיאוּר של ר׳ לֵיבּ בּדרכּוֹ לארץ־ישׂראל תפס את הנקוּדה היסוֹדית. וכן גם י. ח. בּרנר העלה בּכל החריפוּת את השאלה אם יש בּנוּ הכּוֹח לבנוֹת משהוּ אם לָאו. את הדבר הזה הסבּיר יפה מאד גם מ. י. בּרדיצ׳בסקי בּמדוֹר ״עם וארץ״ – שאני ממליץ לקרוֹא אוֹתוֹ – בּוֹ הוּא מגלה אח הסתירה האיוּמה בּין החוֹל והקוֹדש בּחיים היהוּדיים, בּין השאיפוֹת הציוֹניוֹת וּבין חוֹסר כּל דרך להגשמתן.

השאלה הציוֹנית הגדוֹלה היתה שאלת האדם החלוּצי. וּמוּתר לוֹמר ששאלה זוֹ נפתרה. גידוּל הגזע האנוֹשי הזה הוּא אוּלי ההישׂג הציוֹני הגדוֹל בּיוֹתר. אין זאת אוֹמרת שהפּתרוֹן הלַבּוֹרטוֹרי הזה פּירוּשוֹ הגשמת הציוֹנוּת. בּתוֹר תנוּעה אנחנוּ עכשיו נתוּנים בּהיאָבקוּת הגדוֹלה בּיוֹתר עם מכשוֹלים. הננוּ יוֹדעים על זה עתה מעט מאד, הכּל סגוּר וּמסוּגר, הארץ נתוּקה מהעוֹלם, ואף הידיעוֹת המגיעוֹת אלינוּ הן זעוּמוֹת מאד. אבל אין שוּם ספק שבּרגע זה נמצאת הציוֹנוּת אוּלי בּמצבה החמוּר בּיוֹתר, כּאשר לא היתה לא בּימי ג׳מַל פּחה, לא בּימי אוּגנדה ולא בּימי המַשבּרים הגדוֹלים בּיוֹתר. אם הציוֹנוּת רוֹצה להיוֹת תנוּעת הגשמה צריך שיהיה בּה הכּוֹח להילָחם נגד המכשוֹלים הללוּ. אילוּ כּבר נמצאנוּ בסטַדיה כּזאת שהמציאוּת עצמה יש בּה משוּם משען מספּיק לתנוּעה בּהיאָבקוּתה, יתכן שהיינוּ אוֹמרים: הדבר נגמר, אין יוֹתר לדבּר על ציוֹנוּת מַגשימה. אבל כּיון שהמציאוּת שלנוּ עדיין עוֹמדת ותעמוֹד בּשנים הקרוֹבוֹת, אוֹלי בּמשך דוֹר שלם, בּנסיוֹנוֹת החמוּרים בּיוֹתר שעלוּ פּעם בּגוֹרלה, הרי שאלת ההגשמה וּשאלת חינוּך טיפּוּס אנוֹשי חדש לקראתה תהיינה אולי שוּב מכריעוֹת בּגוֹרל הציוֹנוּת, כּפי שהיוּ בּימי אוּגַנדה והעליה השניה.

מכּל ההישׂגים שלנוּ בּארץ הרי תחיית השׂפה העברית היא ההישׂג הגדוֹל בּיוֹתר. אלה שגדלוּ בּתקוּפה שהעברית נעשׂתה עוּבדה לא יבינוּ כּלל את כּל עוֹצם ההישׂג הזה. הם לא יתפּסוּ כּלל כּי עוֹד לפני עשׂרוֹת שנים נראָה הדיבּוּר העברי כּדבר מגוּחך גם בּעיני אלה שרצוּ בּוֹ, גם בּעיני טוֹבי הסוֹפרים העברים. קשה עכשיו להאמין בּאיזוֹ מידה הסוֹפרים העברים היוּ רחוֹקים מהאמוּנה בּדיבּוּר העברי, וּבאיזוֹ התנגדוּת עמוּקה נתקלה העברית לפני עשׂרוֹת שנים לא רק בּין האנטי־ציוֹנים ואוֹיבי העברית, כּי אם גם בּין אוֹתם חוּגי הצעירים היהוּדים אשר ינקוּ, בּעצם, ממקוֹרוֹתיה. והנה מי שרוֹאה לפניו את בּית־הספר העברי כּעוּבדה ואת כּיבּוּשי הלשוֹן יכוֹל לפעמים לוֹמר: הישׂג עצוּם. דבר אשר חלמנוּ עליו בּמשך דוֹרוֹת השׂגנוּ אוֹתוֹ, למעשׂה, בּמשך תקוּפה קצרה, בּערך. אבל לי יש בּענין זה ספיקוֹת רבּים מאד. חוֹששני שאנחנוּ מתקרבים כּאן לאוֹתוֹ המצב של בּעל־הבּית היהוּדי בּגוֹלה שתיארתי לפניכם. האב הדוֹאג לעתיד ילדיו יוֹדע שסידוּרם ועמדתם בּחיים קשוּרים בּידיעת אנגלית. והצעיר היהוּדי בּארץ סיפּוּרים של ״פּינגוין״ נוֹשרים מחיקוֹ בּכל מקוֹם שהוּא בּא. אף שבּית־הספר העברי גדל והלך ואף שספרים עברים נדפּסים לאלפים – בּאה בּארץ תמוּרה בּמוּבן זה. ואינני מדבּר כּרגע על התמוּרה שבּאה בּעקב גלי העליה האחרוֹנים, שלא נקלטוּ עדיין. מאלה אין סכּנה צפוּיה לנוּ. אבל האין אתם רוֹאים שהקשרים של הצעיר העברי והצעירה העברית ללשוֹן הם קשרים לא אמיצים למדי? האם ערכתם פּעם משאל בּין תלמידי בּית־הספר, מה יחסם לספרוּת העברית המקוֹרית? בּארץ עוֹמדת נגדנוּ ציביליזציה עצוּמה, ההוֹלכת וּפוֹרשׂת את רשתה על הנוֹער היהוּדי, ואשר ההצלחה החמרית של צעירים רבּים תלוּיה בּה. אינני מתנגד לזה שהנוֹער יֵדע עוֹד שׂפה מלבד עברית. אבל הלהיטוּת לאנגלית, לפי מצבנוּ בּארץ, חוֹתרת תחת אָשיוֹת החברה שלנוּ. והשאלה היא, אם החינוּך העברי הוּא רק ענינם של ״בּטלנים״ אוֹ קנאים היוֹשבים בּכּפר, שהם, מה שקוֹראים בּלוֹעזית, ״וֶלט־פרֶמד״, אנשים שאינם בּקיאים בּהוָיוֹת העוֹלם, אוֹ זהוּ ענין השייך לכוּלנוּ. היה מענין לערוֹך חקירה מה מספּר הספרים העברים וּמה מספּר הספרים הלוֹעזיים הנמכּרים בּארץ. אפשר גם לעשׂוֹת דבר פּשוּט יוֹתר: חשבּוֹן הספרים העברים והלוֹעזיים הנמצאים בּספריוֹת הפּרטיוֹת בּערים וּבמוֹשבוֹת. אפשר גם לעשׂוֹת חשבּוֹן מהוּ השימוּש בּספריוֹת בּספרוּת עברית וּמהוּ השימוּש בּספרוּת לוֹעזית. הנה גם בּנקוּדה זוֹ, שהגענוּ בּה להישׂגים מסוּימים, עוֹדנוּ נמצאים בּתקוּפה של ראשית־הגשמה ולא בּתקוּפה של נצחוֹן. אבל ישנם דברים חמוּרים יוֹתר וּמסוּכּנים יוֹתר מבּחינת ההגשמה.

בּגוֹלה בּכינוּ הרבּה מאד – ועל זה בּכוּ גם ציוֹנים וגם לא־ציוֹנים – על ההרכּב הסוֹציאלי שלנוּ. בּמחקרים הסטטיסטיים הראוּ שההרכּב הסוֹציאלי שלנוּ איננוּ בּריא; יש לנו מספּר בּלתי מספּיק של חקלאים ושל אנשים העוֹבדים בּענפי־היִצוּר העיקריים, והרבּה מאד – בּענפי־יִצוּר התלוּיים על בּלימה, אוֹ מחוּץ לכל יִצוּר ממשי. השאלה הזאת העסיקה בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת כּוֹחוֹת עיוּניים וּמעשׂיים רבּים מאד, ולא העלינו הרבּה בּדבר הזה. היתה ארץ אחת – אמריקה – אשר בּה, בּזמן ידוּע, כּמעט כּל מהגר יהוּדי נעשׂה פּוֹעל. שׂמַחנוּ כּי הנה היהוּדים רק יצאוּ מתחוּם־המוֹשב לארץ חדשה וּכבר יש בּה מאוֹת אלפי פּוֹעלים יהוּדים בּתעשׂיוֹת. אבל קרה דבר מוּזר מאד: ההרכּב הסוֹציאלי של היהדוּת בּאמריקה הוֹלך וּמשתנה לרעה בּאוֹפן שיטתי. התבּרר שאגוּדוֹת אלוּ של מאוֹת אלפי חייטים יהוּדים לא היוּ אלא ענין זמני. בּנוֹ של החייט הוּא עוֹרך־דין, פּקיד בּאיזה משׂרד אוֹ סוֹחר, ואיננוּ יוֹדעים לאָן הדבר הזה עוֹד יגיע. לענפי־היִצוּר האיתנים לא הגיע הפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה, והדוֹר השני והשלישי שלמד מקצוֹע חפשי כּבר נתקל בּפּרוֹבּלימוֹת של עוֹדף אינטליגנציה. יש חרדה גדוֹלה למקוֹם עבוֹדה וּכבר יש שאלה של הפלָית יהוּדים לרעה לגבּי קבּלת עבוֹדה בּמקוֹמוֹת מסוּימים, ויש אפילוּ מקוֹמוֹת ששם אין מקבּלים אוֹתם כּלל.

בּארץ מצאנוּ מצב אחר לגמרי. לא מצאנוּ בּארץ משק אשר אפשר לחדוֹר אליו. המשק הערבי לא היה בּוֹ מקוֹם לקלוֹט אף יהוּדי אחד, ואוֹי ואבוֹי היה לנוּ, אילוּ היינוּ תוֹלים את תקותנוּ בּארץ בּחדירה למשק הקיים. המגמוֹת של אנשי העליה השניה התאימוּ מאד למציאוּתה של ארץ־ישראל. הצוֹרך ליצוֹר משק חדש היה הכרח ראשוֹני לציוֹנוּת, והעליה השניה הבינה את הצוֹרך לבנוֹת אוֹתוֹ בּידים יהוּדיוֹת. אבל מאז כּבר נבנה איזה משק, ויש אפשרוּת לחדוֹר לסדקים של המשק הזה, אפשר למלא אוֹתם על כּל גדוֹתיהם. יש בּוֹ די מקוֹם למשהוּ נוֹח יוֹתר וקל יוֹתר. והדוֹר הצעיר הגדל בּארץ, מלבד מעטים מתוֹכוֹ, פּתר לעצמוֹ את הפּרוֹבּלימה הזאת בּאוֹפן פּשוּט מאד: פּה אין ״נוּמרוּס קלאוּזוּס״, פּה אין משׂרדים הסגוּרים בּפני היהוּדי; יש עוֹד, בּרוּך השם, סדקים שאפשר לחדוֹר אליהם – למה איפוֹא לקבּל את כּל הטוֹרח הזה של הליכה לים המלח אוֹ לצפוֹן הארץ ולעבוֹד עבוֹדה קשה שאין עמה ״תכלית״?

כּל ציוֹני רציני, תהיינה השקפוֹתיו כּאשר תהיינה, מוּכרח לשאוֹל את השאלה, מה יהיה ערכּוֹ של המשק אם מגמת ההתפּתחוּת הזאת תימשך גם להבּא כּפי שהיא קיימת עכשיו. אֶקוֹנוֹמיסטן יהוּדי אחד ניסה פּעם לעמוֹד על סוֹד קיוּמם של היהוּדים מבּחינה כּלכּלית וחילק את כּל האֶקוֹנוֹמיקה היהוּדית לשתי קטיגוֹריוֹת: חלק אחד של היהוּדים חי מן הגוֹי, החלק האחר חי מזה שיהוּדי בּין יהוּדים אינוֹ הוֹלך לאיבּוּד. פּה בּארץ איננוּ יכוֹלים לחיוֹת מן ה״גוֹי״, ואילוּ היה קיוּמנוּ תלוּי בּוֹ – היינוּ צריכים ללכת לאיבּוּד בּין יהוּדים… אבל תארוּ בּנפשכם שהמגמה של עכשיו מתפּתחת והוֹלכת – איך נקלוֹט עליה? איך תתגשם הציוֹנוּת? הרי בּרוּר שהתוֹצאה מהתהליך הזה מוּכרחה להיוֹת היציאה מן הארץ (אגב, הפּרוֹצס הזה של יציאה מן הארץ נמשך כּל השנים. אנחנוּ מכניסים אנשים וּבאוֹתוֹ זמן בּני הדוֹר השני והשלישי, וּבתוֹכם בּניהן של משפּחוֹת מפוּרסמוֹת, יוֹצאים את הארץ. ואפשר לפגוֹש את בּני הארץ, וּבתוֹכם בּניהם של אנשי העליה הראשוֹנה והשניה, בּכל פּינה נידחת בּאפריקה וּבאמריקה). כּלוֹמר: הרקמה החברתית היהוּדית בּארץ מוּכרחה להידלדל על ידי כּך. הדוֹר הצעיר בּארץ אין לוֹ חֶבלי קליטה ואין לוֹ חבלי הסתגלוּת לאקלים. הילד הארץ־ישׂראלי יש בּוֹ חריצוּת בּלתי־רגילה וּמידה גדוֹלה של תבוּנת כּפּים. ואם הדוֹר הזה אינוֹ נעשׂה הנוֹשׂא החלוּצי של בּנין המשק בּארץ – מי יעשׂה את הדבר הזה? והרי מה שהוֹריו לא השׂיגוּ יכוֹל הוא להשׂיג. רבּים מאד מילדי הארץ יש בּהם היכוֹלת להגשים מה שאבוֹתיהם חפצוּ להגשים ולא יכלוּ, אבל המגמה השלטת בּארץ עוֹשׂה אוֹתם לא רק חסרי כּל ערך חיוּבי – אוּלי בּכמה וכמה מקרים גם בּעלי ערך שלילי.

ועוֹד נקוּדה אחת, אשר עליה קשה בּיוֹתר לדבּר, היא הנקוּדה הפּוֹליטית. לא אכּנס עכשיו להסבּרת המצב הפּוֹליטי שלנוּ. אני חוֹשב שכּל אחד מאתנוּ, שמצא את מקוֹמוֹ בּארץ לא בּמקרה, אלא הוּא קשוּר גם בּאידיאה הציוֹנית – יבין שהציוֹנוּת כּתנוּעה אין לה כּל אפשרוּת להשלים עם המצב כּמוֹ שהוּא. אין תקוה להתגשמוּתה של הציוֹנוּת, ואין לישוּב, בּתוֹר ישוּב, תקוה לחיים אם הסטאטוּס הפּוֹליטי, שבּוֹ אנחנוּ נתוּנים, ישאר גם להבּא – בּין אם יוּכנסוּ בּוֹ תיקוּנים קטנים, וּבין אם להיפך: יוּכנסוּ בּוֹ קלקוּלים גדוֹלים. אם המצב הפּוֹליטי הקיים ישאר, יֵרד הישוּב למדרגה של אחת הקהילוֹת היהוּדיוֹת בּגוֹלה. מחר־מחרתים נהיה, בּלי שוּם ספק, צפוּיים להיאָבקוּת גדוֹלה על קיוּמנוּ. ואם לא ימָצאוּ תנאים נוֹחים להגשמה מיד, ואם לא יוֹדוּ בּצדקתנוּ ולא יתנוּ מה שדרוּש לנוּ – תהיה זוֹ היאָבקוּת טרגית מאד, מיוֹאשת מאד ואכזרית מאד. כּי אין להניח שהישוּב, וּבפרט תנוּעת הפּוֹעלים, שהיא חוּט־השדרה של הישוּב, יוּכלוּ להשלים עם זה שתקותנוּ תאבד. אנחנוּ צריכים לחשוֹב על זה שהדוֹר הבּא צפוּיה לוֹ היאָבקוּת כּזאת כּאשר היתה לנוּ בּימי החשמוֹנאים וּבימים החמוּרים בּיוֹתר של קיוּמנוּ בּארץ. כּמוּבן, מוּקדם עוֹד לדבּר על כּך מה צוּרה תקבּל ההיאָבקוּת הזאת, ואם נרכּוֹש אַהדה אוֹ שהעוֹלם יקשיח את לבּוֹ. יש בּזה עוֹד הרבּה והרבּה לעיין ולחשוֹב. כּל מי שאיננוּ חי את התקוּפה הזאת מתוֹך נוֹחיוּת ידוּעה, שהנה איש אינוֹ פּוֹגע בּנוּ והמלחמה היא שם, מעבר לגבוּלנוּ אנוּ, אלא מנסה להרים את המסך ולשאוֹל מה יהיה מחר – מוּכרח להתכּוֹנן בּלבּוֹ לאפשרוּיוֹת שוֹנוֹת. הוּא מוּכרח לחשוֹב על ילדיו, מה יעשׂוּ ואיך יפגשוּ את המכשוֹלים. אנחנוּ בּרגע זה כּבר איננוּ מדבּרים לא על ציוֹנוּת סתם ולא על יהוּדי אמריקה. אנחנוּ מדבּרים על הישוּב בּארץ, אשר הוּא כּאילוּ המַגשים את הציוֹנוּת, והשאלה היא בּאיזוֹ מידה הוּא מוּכן לדבר הזה. אינני רוֹצה לדבּר על מה שהיה בּארץ בּתקוּפת הספר הלבן וּגזירוֹת הקרקע, הֶעָמדנוּ בּנסיוֹן אוֹ לא. השאלה היא לא רק זאת, אלא גם של מגמה חינוּכית יסוֹדית, אשר אני רוֹאה אוֹתה עכשיו בּענין הגיוּס.

אני חוֹשב שמצב הגיוּס בּארץ מדאיג מאד. הישוּב התגלה בּצוּרה שלא היינוּ מוּכנים לה כּלל. בּימי הגדוּד העברי בּמלחמה הקוֹדמת היה מצב אחר. אז היוּ אוּלי חלקים בּישוּב שלא נענוּ. אבל עבר אז גל כּזה בּעוֹלם היהוּדי שכּבש אנשים– ולָאו דוקא גדוֹלים וגיבּוֹרים – אשר דרכּם היתה יכוֹלה להיוֹת לגמרי אחרת. עצם האפשרוּת להתגלוֹת כּמבשׂרי תקוּמת הכּוֹח היהוּדי להגנת הארץ דיבּרה ללב האנשים. עכשיו המצב הוּא הפוּך. שוּב איננוּ אוֹתוֹ ישוּב דל וקטן, אשר חלק גדוֹל ממנוּ חסר כּל חינוּך ציוֹני־חלוּצי. הננוּ ישוּב גדוֹל, החי מאז הצהרת בּלפוּר ועד היוֹם חיים פּוֹליטיים, והישוּב הזה נמצא בּסכּנת ההשמדה. כּמוּבן, יש בּגיוּס צדדים רבּים. יש שאלה פּוֹליטית גדוֹלה מאד – שאלת יחסינוּ עם בּריטניה. אבל הארץ נמצאת בּתוֹך האש, גם אם האש אינה ניתכת עליה. ואף על פּי שעלה אוּלי לזמן־מה להעביר את רוֹע הגזירה, הרי אין שוּם ספק שהמלחמה מתקרבת אל המזרח, ואנחנוּ נהיה נתח טעים מאד בּמלחמה הזאת. ואין זוֹ רק שאלה של אוֹיב גדוֹל מן החוּץ. עוֹד לא ידוּע מה יהיה המצב בּארצוֹת השכנוֹת. יתכן שמחר יצטרך כּל אחד, גם בּלי כּל אידיאליזם מיוּחד, לצאת להגן על הארץ הזאת. וּברגע זה ניתנת אפשרוּת לצעיר היהוּדי בּארץ לא רק להצטרף למלחמה בּצוֹררי עמוֹ, וּלמען הצלת האנוֹשוּת מהחוּרבּן הגדוֹל בּיוֹתר שהיה צפוּי לה בּיוֹם מן הימים, – ניתנת לוֹ אפשרוּת להגן על עצמוֹ וליצוֹר בּארץ כּוֹח כּזה אשר יוּכל למלא תפקיד לא קטן בּארץ וּבגבוּלוֹתיה. אמנם, התנאים קשים מאד, והממשלה אינה אוֹהדת אוֹתנוּ, אינה נוֹתנת מה שדרוּש לנוּ, ולא נגרוֹם לה צער אם לא נתגייס. אינני רוֹצה לוֹמר שיש בּהשתמטוּת הזאת של חלקי הציבּוּר מהתגייסוּת משוּם גילוּי של פּחדנוּת אוֹ השתמטוּת יהוּדית מסרתית. אני עצמי אינני שוּתף לדוֹר הצעיר – אינני יוֹדע בּמה הוּא חי וּמה מעסיק אוֹתוֹ. אבל עצם הדבר שהדוֹר הצעיר בּארץ, מבּלי חשבּוֹנוֹת רבּים, לא קם בּרגע זה כּאיש אחד; ועצם הגילוּי הזה של חוֹסר כּל רגש חרדה, של חוֹסר כּל ראִיית סכּנה – יש בּהם כּדי להחריד, יש בּהם כּדי לעוֹרר מחשבוֹת חמוּרוֹת מאד בּלב כּל אחד מאתנוּ. אדרבּא, אם הגיוּס הזה אינוֹ הכרח לנוּ, אם זוֹהי טעוּת פּוֹליטית – יבוֹאוּ ויאמרוּ בּגָלוּי, ולא נשלח אנשים. הן על פּי רוֹב הלכוּ אלה הדרוּשים בּיוֹתר בּמקוֹם אחר. הלכוּ אנשי משק, אשר הם לכל הדעוֹת עוֹשׂים שירוּת חשוּב בּמקוֹמם, והם הלכוּ בּמידה שנדרשוּ.

יש תוֹלים בּגיוּס תקווֹת פּוֹליטיוֹת גדוֹלוֹת. אני מאלה החוֹשבים שהגיוּס הזה הוּא הכרח ציוֹני, מחוּץ לכל מיני שיקוּלים פּוֹליטיים. ניתנה לישוּב העברי אפשרוּת לרכּוֹש לעצמוֹ, בּרשוּת הממשלה, עשׂרוֹת אלפי מגינים; ואם הוּא מוַתר עכשיו על האפשרוּת הזאת – צריך לוֹמר שאנחנוּ איננוּ מבינים לגמרי דברים אלמנטריים, אשר כּל ציבּוּר החי חיים ממלכתיים, אשר יש בּוֹ התחלה של חיים ממלכתיים, מוּכרח להבינם.

הסתפּקתי רק בּשלוֹשה ענינים: עניני תרבּוּת, עניני כּלכּלה ועניני מדיניוּת, אשר מהם אפשר ללמוֹד שתקוּפת ההגשמה שלנוּ לא נגמרה. בּהכנה להגשמה זוֹ אוּלי התפקיד הבּוֹער בּיוֹתר בּרחבי הציוֹנוּת, על אחת כּמה וכמה שהוּא התפקיד הבּוֹער בּיוֹתר בּישוּב הזה, אשר עם חוּרבּן הקהילוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת בּגוֹלה הוּטל עליו, מבּחינה היסטוֹרית, מעשׂה גדוֹל מאד, אוּלי מעשׂה שלא לפי כּוֹחוֹתיו. ורק בּמאמצי הגשמה עצוּמים, בּריכּוּז נפשי רציני מאד, נוּכל אולי לפגוֹש את התקוּפה הבּאה לקראתנוּ.

מילואים: ב: ל״אחדוּת חיילינוּ״ (עמוד 133)

לדברי בּרל אלה בּכינוּס החיילים, בּג׳ בּאלוּל תש״ב, תצוֹרף בּזה שׂיחה בּמחנה הצבא בּוָדי־צראר בּח׳ בּאלוּל תש״ב, שלא פוּרסמה עד כּה.

שׂמחתי לראוֹת שהקצין שלכם הצליח לדוֹבב אתכם בּלי מאמצים מיוּחדים, וּמכּיר אני טוֹבה לשאלוֹת שהצגתם.

אנסה לענוֹת קוֹדם כּל לשאלוֹת הלא־מיליטריסטיוֹת. השאלה הראשוֹנה היתה, אם נעשׂה משהוּ בּענין רכישת קרקע בּארץ־ישׂראל. השאלה הזאת מענינת בּוַדאי את כּל אחד מאתנוּ, אבל חוֹשב אני שלחיילים יש ענין מיוּחד בּה. מפּני שאנחנוּ צריכים לחשוֹב על היוֹם – ואנחנוּ כּולנוּ מאמינים שיבוֹא – בּוֹ ישתחררוּ אוֹתם האלפים שישנם בּגדוּדים ואוֹתם האלפים שאנחנו מקַוים כּי יתוַספוּ עוֹד לגדוּדים, ואין שוּם סַפק ששאלת גוֹרלם תהיה שאלה רצינית למדי. אין דאגה זוֹ חלה על אוֹתם החיילים שהם כּיוֹם חברי קיבּוּצים ואנשי מוֹשבים. הם מרגישים, וגם הציבּוּר מרגיש, שיש להם בּית – פּינה נאמנה. אבל ישנם אלפים, ואוּלי הרבּה אלפים, שהם מעפּילים וּבני מעפּילים, אוֹ שהם בּני עיר שעזבוּ את מקוֹמוֹת עבוֹדתם ונוּתקוּ מן המעט שהיה להם בּארץ. ולכן, שאלת הקרקע בּארץ־ישׂראל, מחוּץ לחשיבוּתה הכּללית, יש לה גם חשיבוּת מיוּחדת לחברי הגדוּדים.

האינפוֹרמַציה בּענין זה לכאוֹרה מנַחמת היא, מפּני שהכנסוֹת הקרן הקימת, למרוֹת שנקצץ חלק כּל כּך גדוֹל של העם היהוּדי, לא רק שלא פּחתוּ, אלא גם עלוּ. והשנה נקנוּ דוּנמים קרקע לא פּחוֹת מאשר בּשנה שעברה. מעריכים שכּל שנה נקנים בּאוֹפן ממוּצע כּחמישים אלף דוּנם, וּבמשך זמן המלחמה רכשנוּ 130 אלף דוּנם. לגבּי השטח המצוּמצם של אדמת הקרן הקימת הרי זוֹ התקדמוּת ידוּעה. אבל אינני רשאי להסתיר מפּניכם שהשאלה חמוּרה מאד. מחוּץ להפרעוֹת הגדוֹלוֹת בּעניני קרקע, עקב גזירוֹת פּוֹליטיוֹת (״הספר הלבן״ וחוֹק הקרקע) – מכבּידוֹת עלינוּ גם תוֹפעוֹת כּלכּליוֹת מסוּימוֹת, שנתגלוּ אצלנוּ בּעקב המלחמה. לא די שאנחנוּ קשוּרים בּאזוֹרים מצוּמצמים וּבאזוֹרים אסוּרים, ואנוּ נאלצים להתגבּר על כּל מיני תנאים דרקוֹניים קשים עד מאד, אלא שאנוּ מוּכרחים גם להסתגל למצב כּלכּלי מיוּחד. ישנה עכשיו בּארץ פּרוֹספּריטי גדוֹלה מאד (ולא רק בּארץ – גם בּארצוֹת השכנוֹת). תארוּ לעצמכם, שאם לפנים היתה גאוּלת הקרקע בּארץ סוֹבלת לא רק מתנאים קשים בּדרך כּלל, כּי אם גם ממחיר לא טבעי של קרקע (וּבארץ אנחנוּ משלמים מחיר לא טבעי של קרקע, מחיר לא אֶקוֹנוֹמי. אוּסישקין היה אוֹמר: בּזמן שיש ילד חוֹלה והוֹלכים להזמין בּשבילוֹ רפוּאה בּבית־מרקחת אין שוֹאלים אם הרפוּאה זוֹלה היא אוֹ יקרה – כּך גם בּענין גאוּלת הקרקע: הקרקע בּשבילנוּ רפוּאה, וּמשוּם כּך איננוּ יכוֹלים למוֹד את מחירה על פּי הגיוֹן אֶקוֹנוֹמי רגיל), ונוֹסף על זה היינוּ מבזבּזים הרבּה כּסף יהוּדי בּגלל ספּקוּלָציה יהוּדית והתחרוּת – הרי עכשיו הוֹפיע גוֹרם חדש, אשר לא היה בּארץ מעוֹלם. ישנה עכשיו בּארץ פּרוֹספּריטי ערבית וישנה ספּקוּלציה ערבית, והערבים מעלים את מחירי הקרקעוֹת לגוֹבה לא יתוֹאר. היוּ מקרים שבּדרוֹם הארץ, בּמקוֹם שלפנים, כּבר בּימי האנגלים, היינוּ קוֹנים אדמה בּשלוֹש־ארבּע לא״י הדוּנם, עמדנוּ לשלם 8–10 לא׳׳י. והנה בּא ערבי, ולא ערבי ארץ־ישׂראלי אלא ערבי מארץ שכנה, והציע 12–15 לא״י בּעד דוּנם. אין זה המקרה היחידי. ואם בּאים וּמוֹסיפים על מחיר הקרקע דוקא בּמקוֹם שיש לנוּ הזדמנוּת לקנוֹת בּאזוֹר האסוּר, ואיננוּ מנצלים את ההזדמנוּת הזאת – הרי פּעם שניה כּבר לא נוּכל אוּלי להעביר את הקרקע לרשוּתנוּ. וזוֹ דאגה גדוֹלה. אפשר, כּמוּבן, ללמוֹד מזה גם לקח אוֹפּטימיסטי מאד: אם ערבים משלמים מחירים כּאלה בּעד קרקע בּארץ־ישׂראל – סימן שהם בּטוּחים כּי יבוֹא יוֹם והיהוּדים יגאלוּ את הקרקע מידיהם בּמחירים יוֹתר גבוֹהים. זהוּ סימן לאמוּנתם בּציוֹנוּת. אבל זוֹ לפי שעה רק הנחמה היחידה…

אין גם לשכּוֹח שבּאוֹתוֹ זמן יש בּארץ תוֹפעה הפוּכה. עוּבדה היא שההוֹן הפּרטי היהוּדי איננוּ גוֹאל עכשיו שוּם קרקע בּארץ־ישׂראל; שההוֹן הפּרטי פּעיל רק בּזמן שהוּא יכוֹל להרויח מהקרקע. אבל כּל פּעם שבּאה לארץ שעה קשה – אם זה מַשבּר כּלכּלי אוֹ מַשבּר פּוֹליטי – נעלם פּתאוֹם ההוֹן הפּרטי לגמרי ואינוֹ מוֹפיע בּתוֹר גוֹרם מרבּה נכסים קרקעיים. אך יש גם תוֹפעה אחרת. שׂמתם אוּלי לב בּזמן האחרוֹן לידיעוֹת בּעתוֹנוּת, שעקב זרימת הרבּה הוֹן זר לארץ, המחפּשׂ לוֹ מקוֹם השקעה, עברוּ חלקוֹת יהוּדיוֹת רבּוֹת – פּרדסים יהוּדיים וּבנינים יהוּדיים – לידים זרוֹת. מסַפּרים שבּא לארץ נסיך מצרי, עם סכוּמים גדוֹלים מאד, לקנוֹת בּנינים בּירוּשלים, ולא סתם איזה בּית יהוּדי נקנה על ידוֹ אלא בּנינים בּשכוּנוֹת יהוּדיוֹת גם בּירוּשלים וגם בּחיפה. והיוֹם בּאה אפילוּ ידיעה, שגם בּתל־אביב נמכּר בּית לידים זרוֹת.

אילוּ היוּ התנאים נוֹרמַליים ולוּלא הפּרוֹבּלימוֹת המיוּחדוֹת שלנוּ – היה אפשר אוּלי להבּיט על זה מתוֹך קלוּת־ראש ידוּעה. אבל חיינוּ בּארץ אינם מתנהלים בּדוֹמה למצב שישנוֹ בּאמריקה, שפּעם קוֹנים שם נוֹצרים בּית־כּנסת יהוּדי והוֹפכים אוֹתוֹ לכנסיה נוֹצרית וּפעם קוֹנים יהוּדים כּנסיה נוֹצרית והוֹפכים אוֹתה לבית־כּנסת. ישנם בּארץ שטחים שאף פּעם לא הצלחנוּ, ואוּלי לא נצליח, לחדוֹר אליהם, ואם בּעלי־קרקע יהוּדים וגם סרסוּרים יהוּדים עוֹזרים בּמוֹ ידיהם לעקוֹר מידנוּ את המעט שבּרשוּתנוּ – הרי דבר זה מעוֹרר מחשבוֹת נוּגוֹת. וּמי שחשב פּעם בּאוֹפן רציני על שאלוֹת הציוֹנוּת – מוּכרח להגיע להכּרה יוֹתר עמוּקה של ערך הקרן הקימת לגאוּלת הקרקע וּלהבין עד כּמה ההוֹן הפּרטי בּענין זה הוּא משענת קנה רצוּץ.

בּדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת דוּבּר שבּקשר עם ענין ההתנדבוּת וּמתוֹך מחשבה על עתיד החיילים המשוּחררים, נצטרך לדרוֹש מהשלטוֹנוֹת התישבוּת של חיילים – לפיכך צריך להרים עתה את ענין הקרקע. אנחנוּ יוֹדעים כּי אחרי המלחמה הקוֹדמת, אף על פּי שהיה משׂא־וּמתן פּוֹליטי בּדבר קרקעוֹת להתישבוּת החיילים היהוּדים המשוּחררים, וּכבר הוּבטחוּ לנוּ לכך שטחים שוֹנים, – לא יצא מזה כּלוּם. אבל אין זאת אוֹמרת שלא נחוּץ לחַדש בּזמן המתאים מאמצים פּוֹליטיים בּענין זה. ואילוּ היה החייל בּגדוּדים חי יוֹתר חיים ציבּוּריים – היה הוּא, יחד עם פּעוּלתוֹ הפּנימית, גם מכוון את מחשבתוֹ לכך שצריך לדאוֹג כּבר מעכשיו לנקוּדוֹת התישבוּת אוֹ לרזרבה קרקעית – אם בּשביל שיכּון עירוֹני אוֹ בּשביל אפשרוּת של התישבוּת על הקרקע. ואם תקוּם בּאמת הסתדרוּת חיילים רצינית – הרי בּין התפקידים שלה צריך, לדעתי, להיוֹת גם התפקיד לעוֹרר את רגש האחריוּת בּתוֹך המוֹסדוֹת הלאוּמיים לגוֹרל החייל לאחר המלחמה ולדאוֹג מעכשיו לכך שחלק מן האמצעים, ואוּלי גם מַגבּיוֹת מיוּחדוֹת, יכוּונוּ להגדלת הרזרבה הקרקעית – בּמידה שהמצב הפּוֹליטי ירשה זאת – שתהיה מוּבטחת להתישבוּת חיילים.

השאלה השניה הלא־צבאית, שגם היא צריכה להיוֹת חשוּבה בּשביל כּוּלכם, היא השאלה של הליכת הנוֹער למשקים. נדמה לי שבּענין זה הוּשׂג השנה דבר, אשר חשיבוּתוֹ גדוֹלה יוֹתר מעצם הליכת אַלפּיִם נערים לעזרת המשקים (אף כּי יוֹדע אני שבּמשקים מעריכים מאד את העזרה הזאת וּמרוּצים ממנה), כּמוּבן, בּמידה שהדבר לא ישאר רק אֶפּיזוֹדה של זמן המלחמה, וּשנת שירוּת עבוֹדה לנוֹער תיקָבע כּחלק ממשטר החיים הארץ־ישׂראלי וּתהַוה חלק אוֹרגני של שיטת החינוּך העברי בּארץ. תנוּעת העבוֹדה תבעה בּמשך שנים רבּוֹת שהחינוּך לא יהיה מנוּתק מן המציאוּת שלנוּ, מעין תרגוּם של בּית־ספר תיכוֹני בּארצוֹת אחרוֹת, שלא יהיה חינוּך המכין אנשים למשׂרוֹת טוֹבוֹת בּממשלה אוֹ לנדידה לחוּץ־לארץ, אלא שהחינוּך בּארצנוּ, כּמוֹ בּכל ארץ וארץ, יהיה מוּתאם לעתיד הנשקף בּה לאדם. בּענין זה הצליחה רק מעט מאד. היא הצליחה לאַרגן רק קבוּצוֹת קטנוֹת של נוֹער בּעל חינוּך חלוּצי וּבעל אוֹפי חלוּצי. גם הקבוּצוֹת הללוּ, עד שיצאוּ לעבוֹדה, היוּ מאבּדוֹת בּדרך לא מעט מחבריהן, וגם בּיציאתן להכשרה היוּ בּמשך זמן רב מפסידוֹת לא מעט. ניסיתי להיפּגש לא פּעם עם קבוּצוֹת כּאלוּ, אפילוּ של עליית הנוֹער, ולעשׂוֹת אתן חשבּוֹן כּמה מחבריהן נשארוּ לאחר גמר ההכשרה בּחיי חקלאוּת. עלי לוֹמר שהמספּרים היוּ מדאיגים וּמצַערים מאד. השאלה הגדוֹלה שעמדה לפנינוּ תמיד (ואני הייתי כּמה פּעמים מעוֹרר את השאלה הזאת הן מעל בּמוֹת פּנימיוֹת של ההסתדרוּת והן מעל הבּמוֹת הלאוּמיוֹת) היא: מה לעשׂוֹת בּמוּבן זה לנוֹער שלנוּ? לצערי הגדוֹל, לא הצלחנוּ להקיף אלא חלקים קטנים מאד מהנוֹער. ישנם בּארץ חלקים גדוֹלים מהנוֹער אשר בּגלל הדלוּת וחוֹסר תרבּוּת וּחיים קשים לא הגיעוּ אפילוּ לבית־ספר, אפילוּ להשׂכּלה אלמנטרית – וזה אחד הדברים שיתנקם לא רק בּאוֹתוֹ נוֹער, שקוֹראים לוֹ נוֹער רחוֹב, אוֹ נוֹער עזוּב, אלא גם בּעצם חיי הישוּב בּארץ־ישׂראל. עוֹד איננוּ יוֹדעים מה יהיה עתידם של אוֹתם הילדים שנזרקוּ לרחוֹב ללא דוֹאג. הם רשאים לראוֹת בּנוּ אוּלי גם אלמנט זר, כּי אף ילד פּרוֹליטרי של ״הנוֹער העוֹבד״ הוּא בּשבילם אריסטוֹקרט וּמאוּשר, וילדי הקבוּצוֹת על אחת כּמה וכמה.

לא ארחיב בּרגע זה את הדיבּוּר על שגיאוֹתינוּ, וּמדוּע לא הצלחנוּ בּארץ בּשטח זה. אגיד רק זאת: אני מאמין שהפּרוֹבּלימה של חלוּציוּת הנוֹער אינה מוֹנוֹפּוֹלין של אִרגוּן זה אוֹ אחר ואיננה ענין של פּרוֹגרמה – זהוּ ענין יסוֹדי, אלמנטרי, עממי־פּוֹעלי. אני עצמי נוֹטה לחשוֹב שאילוּ זכינוּ בּארץ לתנוּעת נוֹער אחת גדוֹלה וחשוּבה, בּעלת אמצעים חמריים גדוֹלים ואפשרוּיוֹת עבוֹדה גדוֹלוֹת, שיש לה גם כּוֹחוֹת רוּחניים מוּרכּבים, סינתיטיים, המַקיפים את כּל שיש לנוּ – היינוּ כּבר מזמן יוֹצאים בּשטח זה לדרך רחבה. אבל, לצערי, הספּקנוּ עד כּה מעט מאד. ואינני יוֹדע אם הנוֹער שלנוּ עצמוֹ יש בּוֹ עתה הכּוֹח להקים תנוּעה גדוֹלה וּרחבה, משוּחררת ממחיצוֹת מפרידוֹת, המבינה את ערך איחוּד הנוֹער על בּסיס חלוּצי. משוּם כּך יש לשׂמוֹח לפחוֹת להתחלה זוֹ של הליכת הנוֹער לעזרת המשקים. וּבמוּבן זה מילאה ההתנדבוּת לצבא תפקיד גדוֹל מאד. מוּבן מאליו, שאילמלא הלחץ מצד המשקים יתכן שלא היינוּ מגיעים גם לזה. אבל בּרוּר לי שהתנדבוּת הנוֹער היא תוֹצאה ישירה של ההתנדבוּת הצבאית. ואם נעשׂה פּעם חשבּוֹן צוֹדק של ההתנדבוּת – נוּכל לזקוֹף על חשבּוֹנה גם את ההתעוֹררוּת הזאת בּנוֹער. וּלדעתי, אחת הפּרוֹבּלימוֹת החינוּכיוֹת הגדוֹלוֹת של הישוּב היא לשמוֹר על כּך שהדבר הזה יֵהפך לחוֹק, שכּל מי שלא יעבוֹר שנת שירוּת עבוֹדה בּארץ לא יוּכל להיכּנס לבית־ספר גבוֹה אוֹ לקבּל משׂרה בּשוּם מוֹסד ציבּורי, שהדבר יֵהפך לחלק מאוּרגן של משטר החיים בּארץ. אני סבוּר שהדבר חשוּב לא רק מפּני שיש לשער כּי חלק ניכּר מאלה שיעברוּ שנת שירוּת בּמשק ישארוּ בּחיי עבוֹדה. עצם הדבר שבּחיי כּל איש צעיר וכל אשה צעירה בּארץ תהיה שנת־חיים כּזאת, ישפּיע בּלי כּל ספק לטוֹבה על הרמה הרוּחנית של הטיפּוּס הציבּוּרי שאנחנוּ מגַדלים בּארץ, וגם לגבּי היחסים הסוֹציאליים והעדתיים יהיה זה בּלי כּל ספק גוֹרם מַפרה מאד. כּולנוּ נצטרך לדאוֹג להפוֹך את הנסיוֹן של השנה הזאת לקבע.

ועתה – לשאלוֹת הקשוּרוֹת לחיי הגדוּדים. קוֹדם כּל, בּרצוֹני לענוֹת לחבר ששאל אם בּגדוּדים העברים בּמלחמה הקוֹדמת היה בּאמת אוֹכל כּשר. כּחבר לגדוּד העברי עלי לוֹמר, לצערי, שלא היה כּדבר הזה. ואני יוֹדע שחזיתי את הדבר מעצמי, מפּני שלא אכלתי בּשׂר בּגדוּד, וּמחוּץ לקוּפסאוֹת הריבּה לא היה לי שוּם תחליף. אני מתאר לעצמי שהאוֹכל בּכלל בּגדוּדים של עכשיו עוֹלה לאין ערוֹך על זה שהיה בּגדוּדים ההם. אלה מאתנוּ שלא רצוּ לאכוֹל אז את בּשׂר הצבא היוּ נדוֹנים בּאוֹתוֹ זמן לגמרי לחיי רעב. לדעתי, אין זוֹ רק שאלה של אלה האוֹכלים כּשר – זוֹהי קוֹדם כל שאלה של כּבוֹד הגדוּדים העברים וגם שאלה של חברוּת, ואפילוּ אלה שאינם מרגישים צוֹרך בּאוֹכל כּשר צריכים להילָחם עליו. אצלנוּ אין מבינים לפעמים לנפשוֹ של חבר. והרי אין לנוּ כּל ענין שבּתוֹך הגדוּדים ימָצא מספּר חברים אשר יסבּוֹל בּמוּבן גוּפני, וּלעתים גם נפשי, מהדבר הזה. אבל, כּנראה, אין אצלנוּ בּנדוֹן זה ציבּוּריוּת מספּיקה, וּלדעתי אין גם חברוּת מספּיקה כּדי להבין עד כּמה הדבר חשוּב. אני, למשל, זוֹכר שהיוּ לי השׂגוֹת לא רק בּעניני כּשרוּת, שהגדוּד היהוּדי רשאי וצריך לדרוֹש את סידוּרם, כּי אם גם בּענין הצוּרה של הגדוּד – לאו דוקא בּמוּבן של סמל ודגל, שמדבּרים עליהם כּעת. רבּים מאלה שהתנדבוּ אז לגדוּדים היוּ בּעלי זקן. וּבארץ היוּ בּעלי זקן משני סוּגים: פּוֹעלים שבּכלל לא היוּ מתגלחים (אנשי נהלל, דגניה, כּנרת היוּ בּיניהם מגוּדלי־זקן) וּמאוֹת אנשים אדוּקים, יהוּדים בּני עדוֹת המזרח ויהוּדים שוֹמרי מסוֹרת, אשר בּשבילם הגילוּח היה דבר קשה מאד וקרבּן גדוֹל. דעתי היתה שהצבאיוּת וההצלחה הצבאית אינן מחייבוֹת גילוּח, והעזתי להבּיע את דעתי זוֹ בּפני הפּוֹעלים שלנוּ. מוּבן שהדבר נתקבּל כּבטלנוּת גמוּרה. היוּ אפילוּ כּאלה אשר ראוּ כּמעט נזק לגדוּדים העברים בּזה שלחייל העברי לא תהא אוֹתה צוּרה של החייל הבּריטי, אלא צוּרה משלוֹ. אלה שחשבוּ כּמוֹני היוּ מראים אז, למשל, על צבאוֹת ההוֹדים ואוֹמרים: הבּיטוּ, ההוֹדים המתנדבים הם אנשי־צבא מלידה, מוֹצאם משבטים צבאיים־מלחמתיים, וּבכל זאת יש להם צוּרה שלהם – מדוּע לא תהיה לגדוּדים העברים גם צוּרה מיוּחדת שלנוּ, בּפרט אם רבּים יש להם צוֹרך בּדבר הזה? אבל נתקלנוּ בּזה בּקוֹשי גדוֹל מצד חברינוּ המפקדים הצעירים וגם מצד ז׳בּוֹטינסקי, שהיה אז קנאי מאד לכך שנהיה כּכל הצבאוֹת, ולא הצלחנוּ.

שאל אוֹתי חבר, בּאיזוֹ מידה ההכרזה על גדוּדים יהוּדים ורגימנט ארץ־ישׂראלי עלוּלה לשנוֹת את טיבם וּמצבם הצבאי של ה״בַּאפס״. אינני מוּמחה גדוֹל לעניני צבא וּמשוּם כּך לא אוּכל לוֹמר בּענין זה דברים בּעלי משקל רב, אני גם לא קיבּלתי שוּם יפּוּי־כּוֹח לוֹמר משהוּ בּענין זה. אבל מקוּבּל אצל חיילים, שכּל הגדלת יחידה אין פּירוּשה רק הגדלת המספּר. אם להשתמש בּטרמין סוֹציוֹלוֹגי מסוּים אוֹמַר שפּה הכּמוּת עוֹברת לאיכוּת. שינוּי הכּמוּת נוֹתן אפשרוּיוֹת אחרוֹת לגמרי. בּמלחמה ההיא שמענוּ תמיד מפּי המפקדים שלנוּ, שתקותנוּ היא לא בּגדוּדים יהוּדים – תקותנוּ היא בּבּריגדה יהוּדית, בּדיביזיה יהוּדית. רק בּאלה אפשרוּיוֹת צבאיוֹת מסוּימוֹת וגם חשיבוּת מדינית מסוּימת. אתם הלא יכוֹלים לדעת זאת גם מנסיוֹנכם: עצמאוּת היחידה (הפּעוּלה שלה, התנוּפה שלה, היכוֹלת שלה לסדר את חייה) הוֹלכת וּגדלה בּמידה שהיא שייכת למסגרת יוֹתר רחבה. וּמבּחינה זוֹ גם העליה בּפיקוּד, למשל, אינה רק ענין פּרטי של אוֹתוֹ קצין המקבּל כּוֹכב ונעשׂה למייג׳ר, כּי אם היא חשוּבה גם בּשביל חיי הפּלוּגה כּוּלה, בּמידה שהדבר מאַפשר לפּלוּגה לקבּל צביוֹן יוֹתר יהוּדי. וּמבּחינה עקרוֹנית אין שוּם ספק בּדבר שהמַעבר מיחידוֹת לבּטליוֹנים קשוּר בּמתן צביוֹן יוֹתר צבאי ויוֹתר יהוּדי לפּלוּגה. גם הצד הצבאי וגם הצד הלאוּמי ילכוּ וישתנוּ בּמידה שתגדלנה היחידוֹת ויגדלוּ הצירוּפים בּיניהן. אבל זה להלכה, למעשׂה הדבר מסוּבּך יוֹתר.

מה קיבּלנוּ? קיבּלנוּ אפשרוּת להקים גדוּדים עברים – לכאוֹרה דבר פּשוּט מאד, לכאוֹרה דבר אלמנטרי בּיוֹתר, ששוּם אוּמה ולשוֹן בּצבא אינה צריכה להילָחם עליו. אבל עצם הדבר שאפשרוּת זוֹ ניתנה לנוּ רק בּשנה השלישית למלחמה, לאחר היאָבקוּת כּל כּך קשה בּמשך שלוֹש שנים, לאחר דחיוֹת על גבּי דחיוֹת (עוֹד לפני זמן לא רב היה כּבר מוּסכּם על דבר גדוֹל יוֹתר מאשר גדוּדים יהוּדים – הוּסכּם על דיביזיה יהוּדית וּמוּנה כּבר גנרל בּריטי על הדיביזיה הזאת), עצם הדבר הזה מוֹכיח בּאיזוֹ מידה היה זה נצחוֹן. מפּני שהענין אינוֹ רק בּגוֹדל הנצחוֹן – לפעמים גם נצחוֹן קטן, אבל קשה מאד, שבּא לאחר מכשוֹלים מרוּבּים מאד, חשיבוּתוֹ מרוּבּה. אתם יוֹדעים שבּזמן הראשוֹן אמרוּ כּי אין בּכלל צוֹרך בּיחידוֹת עבריוֹת – יש צוֹרך רק בּיחידוֹת מעוֹרבוֹת. ועשׂוּ כּל מיני נסיוֹנוֹת בּענין זה, היה לחץ לא מעט, וּכבר חשבוּ לטוֹב להוֹדיע לעוֹלם שהיחידוֹת המעוֹרבוֹת עלוּ יפה. דבר זה מוֹכיח בּאיזוֹ מידה כּל פוֹרמַציה צבאית משקפת את המצב הפּוֹליטי המיוּחד שלנוּ. בּעצם הימים ההם היה צוֹרך להרגיש ש״הספר הלבן״ פּתר את שאלוֹת היחסים בּין העמים בּארץ, והיה מישהוּ שאמר אז כּי סימן טוֹב ל״ספר הלבן״ הן היחידוֹת המעוֹרבוֹת. וּבאמת היוּ היחידוֹת המעוֹרבוֹת בּיטוּי צבאי לאידיאוֹלוֹגיה של ״הספר הלבן״. והנה, בּמצבים קשים מאד עלה בּידינוּ לשבּוֹר את ענין היחידוֹת המעוֹרבוֹת, למרוֹת שהיוּ חסידים יהוּדים גדוֹלים של היחידוֹת המעוֹרבוֹת, בּיניהם אנשים חשוּבים מאד. רק השבוּע קראתי מאמר בּעתוֹן רשמי של התאחדוּת עוֹלי גרמניה וּבוֹ, בּין השוּרוֹת וּבביטוּיים שוֹנים, יש כּמעט צער על זה שענין היחידוֹת המעוֹרבוֹת לא עלה יפה.

וּבכן, מאז הרשוּ כּבר את ענין ה״בּאפס״, אבל העמידוּ את הפּרינציפּ של ״פּאריטי״ (בּמוּבן זה שההתנדבוּת היהוּדית תהא תלוּיה בּנוֹרמה מסוּימת: רק בּמידה שתהיה התנדבוּת ערבית), שגם הוּא סוֹף סוֹף נשבּר, עד שהגענוּ להכּרה של בּטליוֹנים יהוּדים וּלהכּרה של רגימנט ארץ־ישׂראלי. בּרוּר שכּל זה יש בּוֹ מבּחינה מוּסרית הוֹדאה, וּמבּחינה מעשׂית – מתן סיכּוּיים לאפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר, ואוּלי סיכּוּיים למשהוּ גדוֹל. אבל עד היוֹם הזה הדבר הוּא רק בּגדר של מסגרת מסוּימת. מה יהיה גוֹרל המסגרת הזאת – זוֹ עוֹד שאלה גדוֹלה. משה שרתוֹק נמצא עכשיו בּקהיר וּמנהל בּענין זה משׂא־וּמתן, ויתכן שהדברים יזוּזוּ. אבל בּעינַי לא זה יכריע מה שיביא משם. השאלה היא מה נעשׂה אנחנוּ, מה יעשׂוּ החיילים למען הבּטליוֹנים – מבּחינת ההתנדבוּת וריבּוּי מספּרנוּ, וּמה נעשׂה גם מבּחינה פּנימית – מבּחינת יצירת אוירה ויצירת אפשרוּיוֹת לקידוּם הענין בּתוֹך הגדוּדים העברים.

כּשאני רוֹצה לשאוֹל את עצמי מה בּכל זאת גרם לנוּ לנצחוֹן הזה, שהוּא לכאוֹרה קטן מאד, אבל גדוֹל מאד לעוּמת ההפרעוֹת הגדוֹלוֹת – הריני מניח שהיוּ פּה גוֹרמים שוֹנים. אין, כּמוּבן, שוּם ספק שעשׂוּ בּזה לא מעט אנשינוּ וידידינוּ בּלוֹנדוֹן. ואין לי שוּם ספק שגם בּאמריקה נעשׂית כּל הזמן עבוֹדה בּשטח זה. אין גם בּשוּם פּנים לקפּח את שׂכרה של המחלקה המדינית בּירוּשלים, שעשׂתה כּל הזמן אוֹתה העבוֹדה הפּעוּטה, העקשנית: יוֹם־יוֹם לעמוֹד על המשמר, יוֹם־יוֹם להילָחם נגד מכשוֹלים גדוֹלים, נגד איבה, נגד אי־רצוֹן, וכל פּעם להוֹכיח ולתבּוֹע, בּלי כּוֹח גוּפני, אבל תמיד בּהגיוֹן וּבידיעת הענינים. וּבודאי שכּל זה עזר לא מעט ונתן חוֹמר לא מעט לידידינוּ בּעוֹלם. אבל מבּלי לוֹמר לכם קוֹמפּלימנטים אני חוֹשב שהגוֹרם העיקרי לנצחוֹן זה היוּ החיילים העברים. שוּם היאָבקוּת פּוֹליטית ושוּם עזרה של מדינאים, שוּם עזרה של טוֹבי אנשינוּ לא היתה מוֹעילה אילמלא היוּ חיילים עברים אשר עשׂוּ משהוּ, אשר הצדיקוּ את המַדים הללוּ, אשר נשׂאוּ בּכל הקוֹשי וּבכל הדברים הבּלתי־נעימים שבּחיי צבא. ואם תשאלוּ אוֹתי מה יהיה גוֹרל הגדוּדים העברים, אוֹמַר: הדבר תלוּי קוֹדם כּל בּמידת ההתגייסוּת וההתנדבוּת, שנית – בּטיבוֹ של החייל העברי בּתוֹך הגדוּדים.

אשר להתגייסוּת, אני חוֹשב שגם לכם, חברי היחידוֹת העבריוֹת, יש חלק גדוֹל בּיוֹתר גם בּהתגייסוּת וגם בּאי־התגייסוּת. הגַייסים צריכים היוּ אוּלי להתחיל בּתעמוּלת הגיוּס שלהם לא מהמשתמטים, אלא מהחיילים עצמם. לדעתי, גם החיילים זקוּקים לתעמוּלת גיוּס לאחר שנתגייסוּ, כּי רק אז מתחילה התהיה וּמתחילים החששוֹת. ואין גוֹרם חשוּב יוֹתר, הן לגבּי המרצת הגיוּס והן לגבּי עיכּוּב הגיוּס, מאשר הרגשתוֹ של החייל בּתוֹך היחידוֹת. ואם בּמשך זמן רב לא זז הענין של הגיוּס, למרוֹת כּל המאמצים והקריאוֹת – הרי זה מפּני שהחיילים לא לקחוּ את הענין הזה לידיהם, מפּני שהיה זה ענין של לשכּה, של משֹרדיוּת. לגדוּד העברי בּזמנוֹ לא היה שוּם משׂרד פּוֹליטי לעזר לוֹ, כּי אם הוּא היה כּוּלוֹ פּרי תנוּעה עממית, פּרי תנוּעה של מתנדבים. המתנדבים הם שיצרוּ את האַפּרט המדיני הדרוּש למלחמה על הגדוּדים העברים והם שיצרוּ את האוירה הדרוּשה של ההתנדבוּת. וגם עכשיו, הצלחת ההתנדבוּת והאפשרוּת להוציא לצבא עוֹד כּמה וכמה אלפים, מבּלי לגרוֹם כּל נזק למשק, תלוּיה קוֹדם כּל בּחיילים עצמם; ולא רק בּאוֹתם מאתים אוֹ שלוֹש מאוֹת חיילים שצריך לתתם בּשביל פּעוּלת הגיוּס (בּרוּר שגם זה חשוּב מאד), אלא גם בּאוֹתוֹ מכתב שנכתב על ידי החייל לביתוֹ, בּאוֹתוֹ מצב­־הרוּח של החייל בּזמן החוֹפש שלוֹ בּארץ. וכמוּבן לא מדוּבּר על התנפּחוּת איזוֹ שהיא, אוֹ התפּארוּת, אוֹ זיוּף דברים של שׂמחה וּשׂביעת־רצוֹן, אלא אם תהיה הרגשה אמיתית של סיפּוּק, של הכּרת חשיבוּת ההתגייסוּת – הרי זוֹ תימסר, בּלי שוּם ספק, גם לאחרים ותקטין בּהרבּה את מספּר המשתמטים.

מה חשיבוּתם של ה״בּאפס״? אדבּר על כּך לא מבּחינה צבאית־טכנית – מבּחינה זאת לא אוּכל להסבּיר את הדבר. כּאשר שוֹאלים אנשי־צבא גדוֹלים הם אוֹמרים שגם חקלאי וגם פּוֹעל בּבית־חרוֹשת הנם לא פּחוֹת חשוּבים בּמלחמה זוֹ מאשר חיילים. יתכן מאד, ויכוֹל להיוֹת חשבּוֹן לאימפּריה הבּריטית לוֹמר כּך: אתם תהיוּ הפבּריקה שלנוּ אוֹ המשרתים – אתם תבשלוּ בּשבילנוּ, תגַדלוּ בּשבילנוּ ירקוֹת, ואנחנוּ נילָחם לכם. ״השם ילָחם לכם ואתם תחרישוּן״ – אתם תחרשוּ את האדמה, ואנחנוּ נילָחם לכם. יתכן שזוֹהי חלוּקת תפקידים מסוּימת. אבל כּשאנחנוּ דרשנוּ ללכת לצבא היתה לנוּ הרגשה שאיננוּ מתנדבים לטוֹבתה של אנגליה, אוֹ לטוֹבתה של רוּסיה וּלטוֹבתם של עמים אחרים, כּי אם מתנדבים בּשביל עצמנוּ. לפעמים נדמה לי שהדבר הפּשוּט הזה לא הוּסבּר. לפני שנה נזדמנתי למסיבּה של צעירים בּעלי השׂכּלה, והם שאלוּ אוֹתי הרבּה קוּשיוֹת. וּבין השאר נשמעה גם הטענה: למה לנוּ כּל הדבר הזה של התנדבוּת? יכוֹל היה להתקבּל הרוֹשם כּאילוּ סר הרוֹלד מק־מייכּל עוֹמד וּמתחנן לפנינוּ שנתנדב, מפּני שהאימפּריה הבּריטית בּסכּנה והיא זקוּקה לעזרתנוּ, ואנחנוּ אוֹמרים: אם תתנוּ לנוּ מה שאנחנוּ רוֹצים – נתנדב, ולא – לא נתנדב. והרי מצב הדברים לאמיתוֹ היה שוֹנה לגמרי. עם כּל זה שבּנוֹת הבּרית זקוּקוֹת לעזרתנוּ – לא גילוּ התלהבוּת לענין התנדבוּתנוּ. אילוּ התנדבנוּ סתם, כּבשׂר תוֹתחים, בּלי כּל אספּירציוֹת יהוּדיות, מבּלי לדגוֹל בּמשהוּ, מבּלי לטפּח תקווֹת וסיכּוּיים, ואוּלי גם לבוֹא פּעם בּתביעוֹת מסוּימוֹת על יסוֹד התנדבוּתנוּ, – היוּ בּרצוֹן מקבּלים כּל יהוּדי למלחמה. אבל לקבּל אוֹתנוּ כּיהוּדים, כּפי שמקבּלים צרפתים, פּוֹלנים, צ׳כים – לזה לא היתה נטיה גדוֹלה. עלינוּ לדעת כּי התנדבוּתנוּ היא קוֹדם כּל בּשביל עצמנוּ. בּודאי, ישנה מלחמה בּהיטלר ואַהדה לכל אלה שעל כּל פּנים רק מהם אפשר לקווֹת לשינוּי המצב בּעוֹלם. כּל זה נכוֹן מאד. אך אילמלא היינוּ תוֹבעים את חלקנוּ בּעוֹלם זה והיינוּ רוֹצים ששמנוּ יהיה קיים והיינוּ שוֹאפים גם ליצוֹר מַכּסימוּם של כּוֹח הניתן להוָצר בּדרך זוֹ, – יתכן שלא היינוּ נלהבים כּל כּך להתנדבוּת והיינוּ בּוֹחרים למלא כּל מיני תפקידים אחרים, שגם הם חשוּבים בּמלחמה הזאת.

בּמוּבן זה הביאוּ ה״בּאפס״ שינוּי ידוּע. קוֹדם כּל היוּ אלה היחידוֹת הראשוֹנוֹת הלוֹחמוֹת ממש. יתכן שבּמלחמה זוֹ ההבדל בּין פּלוּגוֹת שירוּת וּבין פּלוּגוֹת לוֹחמוֹת אינוֹ גדוֹל כּל כּך. וּבכל זאת יש הבדל – גם בּמעשׂה, גם בּאימוּנים. ה״בּאפס״ גם קשוּרים יוֹתר מאשר פּלוּגוֹת אחרוֹת עם הארץ ממש, אָפיים המיוּחד מאַפשר להם את הדבר הזה. וּמי שקצת חשב בּענינים אלה בּרוּר לוֹ שיש אוּלי ל״בּאפס׳׳ שאנסים למלא תפקידים יהוּדיים מסוּימים בּרגעים מכריעים יוֹתר מאשר לאחרים. יתכן שמהרבּה בּחינוֹת, מבּחינת לימוּד מקצוֹע, שׂכר יוֹתר טוֹב, הרפּתקאוֹת יותר, אוּלי גם השתתפוּת יוֹתר גדוֹלה בּחזית, ניתן אוּלי ל״בּאפס״, על כּל פּנים לפי שעה, פּחוֹת מאשר לפלוּגוֹת אחרוֹת. אבל בּ״בּאפס״ טמוּנוֹת אפשרוּיוֹת כּאלה שאינן בּאחרוֹת–אפשרוּיוֹת גם צבאיוֹת וגם אחרוֹת, גם צבאיוֹת רגילוֹת וגם צבאיוֹת בּלתי־רגילוֹת, אוֹ נאמר: צבאיוֹת כּלליוֹת וּצבאיוֹת יהוּדיוֹת. אני יכוֹל לתאר לעצמי שאינכם כּל כּך נלהבים לתפקיד ה״גארד״ (שמירה). אני יכוֹל לתאר לעצמי שחייל, בּזמן שהוּא עוֹשׂה עבוֹדה זאת, מרגיש רק את השעה העוֹברת בּשעמוּם, מבּלי להרגיש בּערך העבוֹדה הזאת. ולכאוֹרה אין הבדל בּין שמירת אוֹהל ריק לבין שמירת מחסן של תחמוֹשת חשוּבה מאד. מבּחינה פיזית הפּעוּלה היא אוֹתה הפּעוּלה. אך מבּחינת התפקיד יש בּזה חשיבוּת גדוּלה. אתם יוֹדעים שבּארץ זוֹ קיבּלנוּ, וּבודאי עוֹד נקבּל, תפקידי שמירה על דברים שאנחנוּ מעוּנינים לשמוֹר אוֹתם בּעצמנוּ, ולא על ידי אחרים. בּרגע שהחייל מרגיש רק את קשי העמידה בּשמירה אין הוּא חוֹשב אוּלי הרבּה על הדבר הזה. אבל הוּבטחוּ בּידיכם דברים חשוּבים מאד – דברים שיכוֹלים להיוֹת למכשוֹל גדוֹל ויכוֹלים להיוֹת גם לברכה. משוּם כּך צריך היה לטפּח בּקרב החיילים את ההרגשה של״בּאפס״ צפוּיוֹת אפשרוּיוֹת. עצם העוּבדה שהכריזוּ כּי ה״בּאפס״ הם שישמשוּ יסוֹד ליצירת הבּטליוֹנים – הצדיקה את ה״בּאפס״. ואין פּלא שהגענוּ להכּרה כי את מַכּסימוּם הגיוּס צריך לכוון לצד זה.

ואשר לענין ארגוּן החיילים – בּרצוֹני לענוֹת קוֹדם כּל לאוֹתם החברים שיש להם חששוֹת לסכּנה הטמוּנה בּארגוּן זה, שמא יקוּם, חלילה, על ידי כּך דבר־מה ריאַקציוֹני, חצי־פאשיסטי, שיזיק ויכבּיד עלינוּ. לכוּלנוּ יש חוּלשה לחשוֹב לפעמים בּמוּשׂגים מתוּרגמים – בּמוּשׂגים שאוּלי יש להם יסוֹד היסטוֹרי, אבל קל מאד להעבירם מלשוֹן ללשוֹן, מבּלי להעמיק חשוֹב אם אמנם הוֹלמים הם את הזמן והמקוֹם אוֹ לא. יכוֹל להיוֹת ארגוּן של חיילים ריאַקציוֹני בּתכלית וּמזיק מאד. ונכוֹן הדבר שבּאירוֹפּה, לאחר המלחמה הקוֹדמת נפלוּ רוֹב ארגוּני החיילים המשוּחררים לידים רעוֹת מאד. אם מוּכרח היה להיוֹת כּך אוֹ לא – לא אבּיע עכשיו דעה בּענין זה. יתכן שזוֹהי אשמת החיילים עצמם – החיילים המשוּחררים הלא־ריאַקציוֹניים. יתכן שזוֹהי אשמת אלה אשר לא הבינוּ את חשיבוּת האִרגוּנים הללוּ וזילזלוּ בּהם, וּלמחרת המלחמה הכריזוּ על עצמם כּעל פּאציפיסטים גמוּרים, מבּלי להבין שזוֹ אחת הצוּרוֹת של אִרגוּן עוֹבדים ושצריך למצוֹא קשר בּינוֹ וּבין תנוּעת העבוֹדה. אתם יוֹדעים שישנה ארץ אחת קטנה אשר בּעצם ימי המלחמה הקוֹדמת נעשׂה בּה נסיוֹן לאַרגן את החיילים עם הפּוֹעלים בּאִרגוּן אחד. ולא שאלנוּ אז את החיילים מאיזה מוֹצא הם, מַהוּ מצבם הסוֹציאלי וּמַהי האידיאוֹלוֹגיה שלהם. קוֹדם כּל אמרנוּ: אתם אחים, פּוֹעלים וחיילים יהוּדים!

אבל גם אם נניח שבּארצוֹת שוֹנוֹת היוּ אלה ששבוּ מן המלחמה ריאַקציוֹנרים, היוּ חייבים להיוֹת ריאַקציוֹנרים והיוּ חייבים למלא תפקיד שלילי – נשאלת השאלה אם זה מחייב גם אוֹתנוּ. סוֹף סוֹף לא המדים קוֹבעים את דמוּת החייל. וּבכל תנוּעה צריך תמיד לבדוֹק מאיזה חוֹמר קוֹרצוּ האנשים לוֹבשי המדים. אם לצבא הלכוּ אנשים חסרי כּל תרבּוּת והשׂכּלה אוֹ אנשים מתוֹך שכבוֹת של מיליטריסטים וריאַקציוֹנרים אשר שם קיבּלוּ גם את חינוּכם הציבּוּרי, וכשכּל אלה שבים וּמוֹצאים ארץ הרוּסה וּמדוּכּאה, ששוֹלטים בּה שוֹביניזם גדוֹל, עלבּוֹנוֹת גדוֹלים והסתה גדוֹלה מאד, ורוֹאים שאין בּה בּשבילם פּתרוֹן לשאלוֹתיהם הסוֹציאליוֹת – אפשר שזה טבעי מאד שחיילים כּאלה נעשׂים לנוֹשׂאי הריאַקציה. אבל לחיילים יהוּדים בּארץ־ישׂראל, אשר כּל אוֹתה המסוֹרת שישנה לחיילים משוּחררים בּגרמניה אוֹ בּאיטליה לא היתה להם מעוֹלם, אשר בּאוּ לארץ מתוֹך חיי עבוֹדה אוֹ מתוֹך תנוּעוֹת נוֹער, וכל האפשרוּת שלהם בּארץ להסתדר היא דרך חיי עבוֹדה, דרך עליה עממית, דרך חיים פּרוֹגרסיביים, דרך הגבּרת היסוֹדוֹת הסוֹציאליים בּתוֹך הישוּב – מדוּע אוֹרבת להם סכּנה שיִבגדוּ פּתאוֹם בּעצמם, יבגדוּ בּידידיהם, למען איזוֹ פּרוֹגרמה ריאַקציוֹנית של מישהוּ? אם קיימת סכּנה כּזאת, הרי חוֹסר אִרגוּן לא ימנע אוֹתה. אם קיימת סכּנה שהחיילים היהוּדים בּגדוּדים, בּשוּבם לאחר המלחמה, לא יקָלטוּ בּחיי הארץ, יהיוּ מיוֹאשים וּמרי־נפש, וּבמקוֹם לקשוֹר את עצמם למגמוֹת קוֹנסטרוּקטיביוֹת גדוֹלוֹת, בּעלוֹת אפקים, בּמקוֹם לקשוֹר את עצמם לעליה עממית גדוֹלה ולעבוֹדה קוֹלוֹניזטוֹרית מקיפה, יתנוּ יד לכל מיני מקסמי־שוא פּוֹליטיים ריאַקציוֹניים, נטוּלי כּל אחיזה בארץ – אז אין זה חשוּב כּלל אם תאַרגנוּ אוֹתם אוֹ לא תאַרגנוּ אוֹתם.

אבל אני מאמין לא רק בּכּמוּת, כּי אם גם בּאיכוּת. ואני מאמין שילמדוּ הרבּה מן הנסיוֹן שלהם. אני מאמין שהחייל המתנדב יהיה גוֹרם גדוֹל בּחיים – גוֹרם גדוֹל בּחיי ההסתדרוּת וּבחיי הישוּב בּכלל, גם גוֹרם גדוֹל בּחיי הציוֹנוּת, מפּני שיצא מתוֹך כּוּר מַצרף גדוֹל, מפּני שהרבּה ילמד והרבּה יבין והאפקים שלוֹ יתרחבוּ. אפילוּ אוֹתוֹ אדם שבּא מתוֹך המשק שלוֹ ותמיד היה קשוּר אמנם עם ערכים חשוּבים מאד, אבל בּמסגרת צרה, בּכּפר שלוֹ, בּחברה הקטנה שלוֹ, בּעדה שלוֹ – הוּא בּינתים יוֹצא וחי ונפגש עם חברים מכּל הסוּגים, מכּיר אוֹתם וּמתלכּד אתם. עצם ההתנדבוּת שלוֹ מפתחת בּוֹ חוּשים מדיניים וּמעמידה אוֹתוֹ בּקשר עם שאלת קיוּם העם וּמלחמתוֹ המדינית. ואני מאמין שכּל אלה שישוּבוּ מהצבא – יהיוּ עשירים יוֹתר בּרוּח משהיוּ קוֹדם. ואם כּך, אני שוֹאל את עצמי: האוּמנם כּדאי לנוּ למנוֹע מהחייל את האִרגוּן שלוֹ, אם האִרגוּן כּשלעצמוֹ הוּא דבר מוֹעיל, רק מתוֹך פּחד, שמא יבוֹא מין דֵימוֹן כּזה אשר ישתמש בּדבר לרעת החייל, לרעת תנוּעת הפּוֹעלים, לרעת הציוֹנוּת? יש לעקוֹר מן הלב חששוֹת כּאלה, מפּני שאין להם כל יסוֹד, ולא יכוֹל להיוֹת. אִרגוּן חיילים מלכתחילה, אִרגוּן טוֹב, בּעל שאיפוֹת חשוּבוֹת, שיוָצר מתוֹך מגע אמיץ עם הכּוֹחוֹת החיוּביים בּארץ, יחנך גם חיילים צעירים בּלתי־מאוּרגנים בּחיים הציוֹניים לקראת מסגרת של חיים משוּתפים, יִיצוֹר כּוֹח פּעיל ויגבּיר את ההכּרה העצמית אצל החייל. וּבצאת החייל מהצבא יֵצא קשוּר למסגרת מסוּימת, אשר תעזוֹר לוֹ למצוֹא את דרכּוֹ בּחיים ותעזוֹר לוֹ גם ללחוֹם אחר כּך את מלחמתוֹ.

אחד התפקידים של אִרגוּן החיילים הוּא קוֹדם כּל טיפּוּח מַכּסימלי של עזרה הדדית בּין החיילים. וזהוּ דבר גדוֹל. הצבא, עם כּל הרע שאתם בּוַדאי מוֹצאים בּוֹ – יש בּוֹ צד טוֹב ידוּע, היוֹצר בּין אנשים שוֹנים סוֹלידריוּת ורגש של חברוּת. כּל האידיאוֹת החברתיוֹת הגדוֹלוֹת – בּין אם תנוּעוֹת לאוּמיוֹת וּבין אם תנוּעוֹת סוֹציאַ­ליסטיוֹת – היסוֹד הנפשי שלהן הוּא להרבּוֹת שיתוּף וחברוּת בּין בּני־אדם. אנחנוּ יוֹדעים אמנם שיש מסגרוֹת מסוּימוֹת, יש מפלגוֹת בּעוֹלם, יש הסתדרוּיוֹת וכדוֹמה, אבל בּזה לא די. יש עוֹד כּל מיני צוּרוֹת אחרוֹת לפעוּלוֹת שוֹנוֹת, לפעוּלוֹת יוֹצרוֹת. ולי נדמה שעצם החיים של אנשי־צבא יוֹצרים אפשרוּיוֹת של חברוּת בּין בּני־אדם, חברוּת ממשית. יש סבל לחייל, ולא רק בּזמן שהוּא נמצא בּצבא, – גם בּזמן שהוּא יוֹצא את הצבא, יש גם סבל לבני בּיתוֹ. ואילוּ היינוּ מקימים אִרגוּן של חיילים רק לעזרה לחברים בּמצבים קשים, רק לסידוּר חבר בּזמן שהוּא נחלש וּמוּכרח לעזוֹב את הצבא, רק לדאגה למשפּחת החייל (ולא תמיד זה רק ענין של דאגה כּספּית) – לשם זה בּלבד כּבר היה כּדאי להקים את האִרגוּן הזה. אבל אינני מציע לכם שהעזרה ההדדית תהיה היסוֹד היחידי של אִרגוּן החיילים. יש עוֹד צרכים. ואַרשה לעצמי לוֹמר, שהחייל היהוּדי, מחוּץ לזה שהוּא חייל בּצבא בּנוֹת־הבּרית – הוּא גם חייל בּצבא עמוֹ. וזהוּ בּעינַי הדבר העיקרי והחשוּב בּיוֹתר בּכל ענין הגדוּדים העברים. צריך שהחייל יכּנס לגדוּד בּהכּרה מלאה שהוּא חייל בּצבא עמוֹ ויש לוֹ תפקידים הנוֹבעים מהחיילוּת הזאת. והדבר הזה צריך למצוֹא את בּיטוּיוֹ האִרגוּני. כּדי לאַפשר לחייל בּיחידוֹת יהוּדיוֹת להיוֹת לא רק חייל של מדינוֹת בּנוֹת־הבּרית, כּי אם גם חייל בּצבא עמוֹ – דרוּשה עזרה רוּחנית, דרוּשה סביבה.

אִרגוּן החיילים חייב למלאוֹת עוֹד תפקידים לגבּי הישוּב. הוּא צריך להיוֹת כּוֹח מדַרבּן את הישוּב – היוֹם כּוֹח המדַרבּן אוֹתוֹ לגיוּס, מחר כּוֹח המדרבּן אוֹתוֹ למגבּית ההתגייסוּת. וּכפי שאמרתי קוֹדם, צריך ארגוּן החיילים לתת אוּלי את הדחיפה להתישבוּת החיילים להבּא, לסידוּרם לאחר המלחמה. יש תפקידים ציבּוּריים רחבים, שאוּלי יֵעָשוּ גם בּלעדיו. המרכּז החקלאי יפעל והועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת יפעל והסוֹכנוּת תפעל. אבל יש צוֹרך שהחייל עצמוֹ יגלה את כּל יכלתוֹ, את כּל אחריוּתוֹ הפּנימית, את כּל הכּוֹחוֹת הציבּוּריים הגנוּזים בּוֹ. היוֹם יש דאגה גדוֹלה לגיוּס. אבל יהיוּ מצבים פּוֹליטיים קשים, מצבים פּנימיים קשים, ואז, אני מקַוה, יעמוֹד אִרגוּן החיילים כּכוֹח גדוֹל, חשוּב וּמשפּיע. החיילים הבּוֹדדים יכוֹלים להיוֹת אנשים חשוּבים מאד וּבעלי רצוֹנוֹת טוֹבים, אבל בּרוּר שאין הם יכוֹלים לעשׂוֹת מה ששתים אוֹ שלוֹש רבבוֹת חיילים מאוּרגנים יכוֹלים לעשוֹת. ואני מקַוה שהחייל יוֹפיע בּישוּב בּתוֹר כּוֹח ציבּוּרי חיוּבי. הנסיוֹן הראשוֹן נעשׂה על ידי ההסתדרוּת, אשר לועידה שלה ניתנה זכוּת בּחירה לחיילים. אינני יוֹדע אם החיילים העריכוּ את הדבר הרבּה אוֹ מעט ואם השתמשוּ בּזכוּת זוֹ בּמידה מספּקת. אבל היתה בּזה משוּם הכּרה מצד ההסתדרוּת בּאזרחוּת החייל בּתוֹכה. וכך צריך להיוֹת גם לגבּי אסיפת הנבחרים. החייל צריך להוֹפיע וּליצג בּישוּב לא רק את עניניו, אלא גם את שאיפוֹתיו; ואוּלי צריך החייל להוֹפיע גם בּקוֹנגרס הציוֹני לאחר המלחמה.

אני רוֹאה עוֹד תפקיד אחד דֶליקַטי מאד לארגוּן החיילים – מגע עם החיילים היהוּדים שאינם בּיחידות יהוּדיוֹת. אינני יוֹדע אם נזדמן לכם להיפּגש הרבּה עם חיילים יהוּדים בּצבאוֹת הכּלליים שבּמזרח התיכוֹן, אבל יש חשיבוּת גדוֹלה למצוֹא לשוֹן משוּתפת אתם, ללַכּדם, לעשׂוֹת אוֹתם ליהוּדים בּעלי הכּרה. את הדבר הזה לא יעשׂה שוּם אדם ציבילי. ואני חוֹשב שגם ענין זה של יצירת שוּתפוּת גדוֹלה עם הרבּה חיילים יהוּדים המפוּזרים עכשיו בּצבאוֹת בּנוֹת־הבּרית על פּני כּל המזרח התיכוֹן – הוּא מתפקידוֹ של ארגוּן החיילים. אינני מפקפּק שמתוֹך העבוֹדה יצמחוּ עוֹד תפקידים. אבל עזרה הדדית, מלחמה לגדוּדים היהוּדים ותפקידים תרבּוּתיים וציבּוּריים בּתוֹך הישוּב – כּל זה בּלבד מספּיק כּדי לעשׂוֹת את ההסתדרוּת הזאת לבעלת ענין רב וּמרוֹממת גם את מצבוֹ החמרי של החייל וגם את הכּרתוֹ הנפשית.

מילואים: ג. ל“בשוּלי דברים, בּירח־העיוּן” (עמוד 174)

בּימי ירח־העיוּן נערכוּ בּשבּתוֹת אחרי הצהרים מסיבּוֹת־התוַדעוּת, בּהן היוּ חברים מהמשתתפים בּירח מספּרים על עצמם, על דרכּם לארץ וּבארץ. בּאחת המסיבּוֹת האלה, בּח' בּניסן תש“א, סיפּר בּרל דברי־זכרוֹנוֹת מימי נעוּריו וּמעלייתוֹ לארץ. הדברים נרשמוּ סטנוֹגרפית, אך לא נערכוּ על ידי בּרל ולא פּוּרסמוּ בּחייו, והם ניתנים בּזה בּתיקוּנים קלים. הם נדפּסוּ לפני כן בּשנתוֹן “דבר” לשנת תש”ה וּבחוֹברת מיוּחדת בּהוֹצאת המשמרת הצעירה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּאוֹתה שנה.

מעוֹדי לא סיפּרתי זכרוֹנוֹת בּרבּים, ולא מפּני שאינני מחשיב את ענין הזכרוֹנוֹת. אדרבּא, אני חוֹשב שאנחנוּ חייבים בּזמן זה לעשׂוֹת הכּל כּדי שּהשׂרידים האחרוֹנים של העליה השניה לא יאבדּוּ. ואהיה מאוּשר אם הוֹצאת־הספרים של ההסתדרוּת תוּכל לאַרגן פּעוּלה כּזאת וּלהוֹציא כּרך הגוּן של זכרוֹנוֹת אנשים אלמוֹנים מהעליה השניה, ללקט פּרקים קטנים וּגדוֹלים [שיספּרוּ] מה הביא את אנשי העליה השניה לארץ. אלה הן כּבר השנים האחרוֹנוֹת שהדבר ניתן להיעשׂוֹת בּהן. והרבּה כּבר הפסדנוּ.

יש לי הרבּה נימוּקים לכך מדוּע אני נמנע מלספּר זכרוֹנוֹת. ראשית, מפּני שבּעצם ראִייתי אני בּכלל אינה תיאוּרית. ראִייתי היא רק תמציתית. אני רוֹאה רק נקוּדה אחת שהיא בּשבילי חשוּבה. משוּם כּך אינני רשאי לספּר זכרוֹנוֹת, כּי אני עלוּל להשמיט הרבּה דברים. שנית – גם משוּם שהגַלריה האנוֹשית שלי בּארץ היא כּל כּך רחבה וּגדוֹלה, שקשה לי לספּר זכרוֹנוֹת מבּלי לספּר על הרבּה אנשים ועל מגע אינטימי עם אנשים. והדבר הזה, בּמקרים רבּים, פּשוּט אינוֹ ניתן לי. בּמקוֹם שהשרשים של האדם הם עמוּקים מאד שם הסיּפּוּר קשה עליו בּיוֹתר. וּבמידה שחיי בּארץ לא היוּ רק חיי אדם פּרטי – הרי זה שוּב קשוּר עם פּרוֹבּלימַטיקה יוֹתר מאשר עם תיאוּר עוּבדוֹת. ויש תמיד סכּנה בּכל סיפּוּר זכרוֹנוֹת שאדם יראה את עצמוֹ בּמרכּז. משוּם כּך אני, בּעצם, לא הגעתי למצב זה שאוּכל בּאמת לספּר על אנשי העליה השניה. אבל חפץ אני לספר לכם דבר אחר לגמרי – חפץ אני לספּר על דרכּי לארץ. בּכלל היה זה חשוּב מאד שאנשים מעליוֹת שוֹנוֹת יוּכלוּ לספּר איך הגיעוּ לארץ. אני חוֹשב שדבר זה יש לוֹ חשיבוּת בּפני עצמוֹ, וּבפרט בּימינוּ כּשאנשים מגיעים לארץ בּהמוֹנים גדוֹלים, ויתכן שלכל אדם יש משהוּ שוֹנה לספּר.

אספּר מה היתה דרכּי אני לארץ, ואספּר דברים שיצחיקוּ אתכם, ואוּלי על דברים חשוּבים בּיוֹתר לא אספּר, אבל אנסה לעוֹרר בּי משהוּ.

הגעתי לארץ בּן עשׂרים וּשתים וחצי, והעליה שלי לארץ אָרכה חמש־עשׂרה שנה – תעשׂוּ את החשבּוֹן מתי נוֹצר אצלי הקשר עם ארץ־ישׂראל… איך קרה הדבר הזה? אני גדלתי בּבית יהוּדי שעמד על הגבוּל בּין הישן וּבין החדש. והיוּ כּבר בּחינוּך שלי אלמנטים של חינוּך עברי חדש שהתחילוּ להיוָצר, וּבמידה ידוּעה נוֹצרוּ בּמיוּחד על ידי אבי. מצד סבא וסבתא עוֹד היוּ לי מוּשׂגים של ילד אוֹרתוֹדוֹכּסי שקלטתי אוֹתם בּרצוֹן. מצד הדוֹד הקרוֹב אלי – גדלתי בּאוירה רציוֹנַליסטית־פּוֹזיטיביסטית עם יסוֹדוֹת חיים חדשים וחזקים, אבל עם בּיקוֹרת גדוֹלה של הקיים. אסוּר היה לי להאמין בּסיפּוּרים על מלאכים ושדים, שאני התגעגעתי אליהם. והיתה לנוּ בּחצר חוּרבה שאסוּר היה להיכּנס לשם, וּבאוֹתה חוּרבה ראיתי דברים שאצל אבי ואצל דוֹדי אי אפשר היה לי לראוֹתם¹. וּבודאי שבּילדוּתי שמעתי כּל מיני דברים על תחיית המתים [על העוֹלם הבּא], על ארץ־ישׂראל. – – אבל בּכל זאת, זה היה שייך לעוֹלם הבּלתי־ריאַלי.

והנה, בּין החידוּשים הגדוֹלים בּבית אבי היה זה, שקיבּלתי בּגיל שבע וחצי, אוֹ שמוֹנה לכל היוֹתר, מתנה – ספר־קריאה לילדים. עליכם לדעת שבּאוֹתן השנים, בּשנוֹת התשעים של המאה שעברה, עדיין לא היתה שוּם ספרוּת ילדים. לא היה שוּם צוֹרך בּזה, לא היה גם מי שידאג לספרוּת כּזאת. לכל היוֹתר, אם הביא מי שהוּא לילד ספר־קריאה – היה זה “ספר הישר” אוֹ “יוֹסיפוֹן”… ספר לילדים לא היה לגמרי בּעברית. והנה אבי, שנוֹלד בּעצם להיוֹת רפוֹרמַטוֹר בּעניני חינוּך, הביא לי קוֹבץ קטן, מין קוֹבץ של סיפּוּרי־ילדים, שכּל סיפּוּר היה קשוּר עם אחת מעשׂרת הדיבּרוֹת. כּמוּבן, דיבּרה אחת חסרה שם, אבל היוּ שם תשעה סיפּוּרים לתשע הדיבּרוֹת. וּבקוֹבץ זה היה סיפּוּר אחד על שבּת, סיפּוּר עממי מאד – כּיצד צדיק אחד הלך בּמדבּר, והוּא הלך עם ישמעאלים, והנה הגיע ליל ששי עם חשכה, והוּא החליט שכּמוּבן בּשבּת לא יזוּז ונשאר לבדוֹ בּמדבּר, טרף לחיוֹת פּראיוֹת; והנה בּא אריה – הוּא היה סבוּר שהאריה עוֹמד לטרוֹף אוֹתוֹ, אבל האריה רבץ לרגליו ושמר עליו כּל הלילה, וּבמוֹצאי־שבּת רכב על האריה והדבּיק את השיירה. והיוּ שם בּסוֹפוֹ של אוֹתוֹ סיפּוּר שני משפּטים. בּמשפּט אחד היה כּתוּב כּכה: צאצאיו של אוֹתוֹ צדיק יוֹשבים עד היוֹם בּחברוֹן. כּשקראתי את הדברים האלה פּרצתי בּבכי נוֹרא. ועד היוֹם לא בּרוּר לי אם זה היה בּכי של שׂמחה אוֹ בּכי של עצב. קוֹדם כּל הוּברר לי שארץ־ישׂראל אינה ענין של העוֹלם הבּא, של מוּשׂג מיסטי, אלא שישנה ארץ־ישׂראל בּימינוּ. זוֹ היתה בּודאי שׂמחה גדוֹלה. דבר שני היה, שאם צאצאיו של אוֹתוֹ צדיק יכוֹלים להיוֹת בּארץ־ישׂראל – מדוּע אני אינני יכוֹל להיוֹת שם… ואני עוֹד זוֹכר היטב כּיצד הסיפּוּר הזה הביא מהפּכה בּעוֹלמי. הקשר הריאַלי שלי עם ארץ־ישׂראל הממשית התחיל מאוֹתוֹ יוֹם.

זמן קצר אחרי זה הביא לי אבי עוֹד ספר. היה שם סיפּוּר אחד מאת אלכּסנדר זיסקינד רבּינוביץ.² בּכלל, אז כּמעט שלא היוּ סיפּוּרים מנוּקדים, וזה היה סיפּוּר מנוּקד. בּעצם היה זה כּמעט הסיפּוּר העברי הראשוֹן על הבּיל"וּיים. ושם סוּפּר על שני בּתים שהיוּ בּעיר: בּית אחד של יהוּדים חרדים ששמרוּ מסוֹרת ולמדוּ תוֹרה, וּבית שני של יהוּדים אריסטוֹקרטים, מה שקראוּ אז “אריסטוֹקרטים”³, כּלוֹמר: ששלחוּ את הילדים לגימנַסיה. והיה ילד אחד, יעקב, ילד ישר שלמד בחדר, והילד השני הלך לגימנַסיה והיה בּין “שקָצים”. פּעם אחת שמע הילד הזה על [ארץ־ישׂראל] והתחיל לחשוֹב על הגוֹרל היהוּדי – – וּשני אלה נפגשוּ אחר־כּך בּארץ־ישׂראל: אחד בּתוֹר פּוֹעל והשני בּתוֹר מוֹרה. הסיפּוּר הזה נתן לי כּבר דחיפה שניה, יוֹתר בּרוּרה, לאידיאה של הליכה לארץ־ישׂראל.

איך תיארתי לי אז את ההליכה לארץ־ישׂראל וּמה היה האידיאל הזה שלי בּארץ־ישׂראל? אני זוֹכר זאת יפה. התמוּנה הזאת התפּצלה אצלי לשתי תמוּנוֹת: תמוּנה אחת, כּמוּבן, היתה של אִכּר עוֹבד אדמה, ואינני צריך לספּר [איך משכה אוֹתי]; אבל התמוּנה השניה היתה עוֹד יוֹתר מוֹשכת. אתם יוֹדעים שבּעיירה היהוּדית אין הרבּה יוֹפי, אין הרבּה צמחים, אילנוֹת וכדוֹמה. וּכשהייתי ילד קטן הייתי סוֹבל מאד מזה שבּבתי היהוּדים אין ירק. רק אצל ה“פּריצים” בּסביבה היוּ גנים עם פּרחים וּצמחים יפים מאד. אבל הדבר היפה בּיוֹתר שמשך את לבּי בּילדוּתי היה – כּשהייתי הוֹלך ללַווֹת לתחנת־הרכּבת את אבי שנסע לדרכים רחוֹקוֹת. זוֹ היתה, כּמוּבן, חוָיה גדוֹלה. תחנוֹת־הרכּבת היוּ כּוּלן בּנוּיוֹת על פּי סגנוֹן [אחד] עם פּרחים מסביב. וזה הקסים אוֹתי מאד מאד. מאידך, קראתי בּאוֹתוֹ זמן בּחוֹברת אחרת, שבּירוּשלים קיבּלוּ יהוּדים קוֹנצסיה על מסילת־הבּרזל⁴. והאידיאל האמיתי שלי היה להיוֹת ראש תחנת־רכּבת בּארץ־ישׂראל. לא שוֹטר ולא איש־צבא. המוּשׂג של מדינת יהוּדים התלבּש אצלי בּדמוּת מסילת־בּרזל – זה היה בּעיני הדבר המדיני בּיוֹתר, וזה היה בּעיני הדבר החשוּב בּיוֹתר והמכוּבּד בּיוֹתר.

אבל הארץ־ישׂראליוּת שלי לא הסתפּקה בּדבר הזה. בּספריה של אבי, שמילאה תפקיד גדוּל בּחיי, היה ה“בּדקר” העברי הראשוֹן – מוֹרה־דרך לארץ־ישׂראל⁵. מוּבן שהייתי בּקי בּספר זה מא' ועד ת'. ושם היה גם מדוֹר ללימוּד ערבית – ואני התחלתי ללמוֹד ערבית. בּרוּר לי שאני הייתי אז הרבּה יוֹתר מ“בּרית שלוֹם”, הייתי פילוֹסֶמיט מאין כּמוֹהוּ, וגעגוּעי לישמעאל היוּ גדוֹלים מאד. כּיצד היתה לי הזדמנוּת ראשוֹנה להיפּגש עם ישמעאל? הדבר היה פּשוּט. לעיירה הרוּסית היוּ מוֹפיעים כּפעם בּפעם אנשים שקראוּ להם “תוּרכּים” – עם תרבּוּש, עם קוֹף, והיוּ מהלכים בּרחוֹבוֹת. וזה היה מאוֹרע גדוֹל. גן־חיוֹת לא היה בּעירי, וּכשהיה מוֹפיע בּרחוֹב “תוּרכּי” כּזה עם קוֹף הייתי רץ לעוּמתוֹ בּשׂמחה יוֹצאת מן הכּלל, בּאהבת אחים, והייתי אוֹמר לוֹ “ישׂראל” ונוֹתן לוֹ את כּל כּספּי. וכמוּבן, היתה לי אכזבה גדוֹלה מאד שלא יכוֹלתי – אחרי כּל הערבית שלמדתי – למצוֹא אתוֹ לשוֹן משוּתפת…

היוּ לי הרבּה הזדמנוּיוֹת להכּיר את עניני ארץ־ישׂראל יוֹתר מקרוֹב. קוֹדם כּל, בּספריית אבי היה אַלבּוֹם של פּרחים חיים מארץ־ישׂראל. זה היה בּזמנוֹ מעשׂה רב. עכשיו אינני יוֹדע אם יש דבר כּזה בּספרוּת הציוֹנית. היה בּארץ סוֹפר גדוֹל, שהוּא עכשיו ידוּע מעט מאד, גם פּדגוֹג גדוֹל וגם חוֹבב־ציוֹן גדוֹל, זאב יעבּץ, שעשׂה בּזמן ההוּא עבוֹדה רבּה: עמל ליצוֹר בּעברית ספרוּת חדשה וגם לקשוֹר את הגוֹלה עם ארץ־ישׂראל. והוּא הוֹציא אלבּוֹם של לקט פּרחים מהארץ⁶, וּמהצד השני ניתנוּ שם בּגרמנית וּבעברית דברים יפים: שיר של היינה, אוֹ איזוֹ אגדה, אוֹ מדרש. וספר קטן זה מילא תפקיד גדוֹל בּחיי.

היה עוֹד משהוּ. לאבי היה חבר, והחבר הזה, שלא גר אתנוּ יחד, אלא בּא אלינוּ להתאָרח, היה פּוֹעל בּארץ בּתקוּפת בּנין רחוֹבוֹת. בּודאי היה פּוֹעל שנה אוֹ שנתים וחזר. היתה לוֹ בּיאוֹגרפיה אישית דרמַטית מאד. קוֹדם כּל, הוּא עשׂה שני דברים משוּנים מאד. כּשהוּא חזר לרוּסיה – נשאר בּרוּסיה חקלאי. – – והיינוּ רוֹאים אוֹתוֹ עוֹבר עם עגלה של זבל בּרחוֹב. שנית: בּמקוֹם לקחת אשה כּערכּוֹ לקח לאשה את המשרתת מאוֹתוֹ בּית שגר בּוֹ. שני הדברים האלה עשׂוּ את אישיוּתוֹ לבלתי־רגילה מאד. והנה, ראיתי לפנַי איש חי שהיה בּארץ. כּמוּבן, הייתי ילד קטן, והוּא בּודאי לא נכנס אתי בּשׂיחה. הייתי רק מטה אוֹזן לשמוֹע על מה דיבּר עם אבי ותוֹפס קצת קטעי־שׂיחה בּיניהם. וּממנוּ שמעתי את הבּשוֹרה שיצא “על פּרשת דרכים”.

זה היה קשר אחד. אחר כּך היה קשר שני. היה איש אחד בּעירי והיה אצלוֹ חתן שנסע לארץ־ישׂראל – גם כּן בּתוֹר פּוֹעל. זה היה כּבר לא בּתקוּפה של בּנין רחוֹבוֹת, כּי אם בּתקוּפה, נאמר, של 1898 בּערך, כּלוֹמר, בּתקוּפה שבּארץ היה מַשבר גדוֹל של כּרמי [הבּרוֹן], וּמכתביו היוּ טרגיים מאד מאד. מצד אחר – אהבת עברית ואהבת הארץ. הוּא, למשל, קרא את עצמוֹ בּשם עברי – היה חוֹתם את שמוֹ בּשם “צמד”. וּבקשר עם האיש הזה, שהיה מביא לאבי את המכתבים מחתנוֹ, קרוּ כּמה דברים מסוּבכים מאד. כּשבּנה לעצמוֹ בּית היה לוֹ פּוֹעל גוֹי (,שייגץ" קטן). ואני אז הייתי חוֹלם על כּך כּיצד אַראה ל“שייגץ” הזה בּית יהוּדי בּארץ־ישׂראל, כּיצד יהוּדים חיים בּארץ־ישׂראל… הענין נגמר בּאוֹפן טרגי, מפּני שהנער הזה, בּתוֹך משׂחק, התחיל חוֹנק אוֹתי, ואני כּמעט שנחנקתי לגמרי.

כּכה היוּ ימי הילדוּת. אבל הם לא האריכוּ – גם הם גזוּ מהר מאד, והענין של ארץ־ישׂראל נעשׂה בּחיי הרבּה יוֹתר מסוּבּך ונפתל. בּן שתים־עשׂרה נתיתמתי – והענין של ארץ־ישׂראל התחיל להיוֹת פּרוֹבּלימַטי.

אני רוֹצה עוֹד לספּר, שהעברית מילאה מקוֹם מיוּחד בּחינוּכי. הדוֹר שגָדלתי בּוֹ היה דוֹר ששאף להשׂכּלה. אבל אבּא, שהיוּ לוֹ בּכלל מוּשׂגים לגמרי שוֹנים מאשר לכל הסביבה, קבע כּכה: אתה תתחיל ללמוֹד רוּסית רק לאחר שתדע עברית יפה. זה היה מעין תנאי. וּבאוֹפן כּזה, עד עשׂר הייתי למעשׂה רק בּסביבה של הספרוּת העברית. בּכלל קיבּלתי חינוּך משוּנה מאד. לא הלכתי לבית־ספר. עד גיל עשׂר הייתי שקוּע בּמידה גדוֹלה בּספרוּת עברית וּבעוֹלם רוּחני עברי. אם כּי אצלנוּ היה בּית כּזה שמדרש רבּה וּפּוּשקין וּמנדלי היוּ כּל כּך מעוֹרבים על שוּלחן אחד אצל האחים והאחיוֹת, שאני נכנסתי מהר מאד לעוֹלם הרוּסי וּלספרוּתוֹ. אבל שם קרה דבר משוּנה מאד. אני חשבתי מתפקידי להפוֹך את מוֹרַי לרוּסית ליהוּדים לאוּמיים, והיוּ לי על יסוֹד זה קוֹנפליקטים קשים מאד. ואספּר רק דוּגמה אחת: צריך הייתי, ואני אז בּן שתים־עשׂרה, לכתוֹב חיבּוּר על לֶרמוֹנטוֹב. בּכלל הייתי קל־כּתיבה מאד. והייתי כּוֹתב תמיד את החבּוּר הטוֹב בּיוֹתר. הפּעם היה לי כּשלוֹן חרוּץ. וּמה היה? עשׂיתי דבר אחד קטן. אתם אוּלי זוֹכרים אצל שמריהוּ לוין, בּאוֹטוֹבּיאוֹגרפיה שלוֹ יש דבר אָפייני: כּשהיה כּוֹתב חיבּוּרים בּגימנַסיה היה מתחיל כּל חיבּוּר בּמלים “חכמינוּ אוֹמרים”⁷… איש־האגדה שהיה בּשמריהוּ לוין התגלה גם בּחיבּוּרוֹ הרוּסי. ואני, בּמקוֹם לכתוֹב על לרמוֹנטוֹב בּלבד, כּתבתי חיבּוּר על ההבדל בּין המשוֹרר העברי לבין המשוֹרר הרוּסי. והמשוֹרר העברי האהוּב עלי היה אז קוֹנסטנטין שפּירא – משוֹרר לירי חשוּב, שאני הייתי שקוּע בּוֹ יוֹמם ולילה. וּבכן לקחתי שיר אחד של לרמוֹנטוֹב ושיר אחד של קוֹנסטנטין שפּירא והשויתי אותם. והמוֹרה – בּודאי בּצדק – רגז ואמר, שכּך אין כּוֹתבים חיבּוּרים.

היה לי דוֹד, אחד הסוֹציאליסטים היהוּדים בּשנות השמוֹנים⁸, אדם יקר־רוּח מאד, שצריך היה לברוֹח מרוּסיה והוּא בּרח לאמריקה. שם היה מידידיו של אֵבּ. כּהן וּמידידי הסוֹציאליזם היהוּדי בּאמריקה. הייתי שוֹמע עליו בּבּית אגדוֹת שוֹנוֹת. וּכשפּעם שאלתי מדוּע נאסר הדוֹד וּמדוּע בּרח לאמריקה, אמר לי זקני: מפּני שהוּא לא נטל את ידיו… אבל סוֹף סוֹף חזר והיה קשוּר מאד אלי וּלאבי, ולא יכוֹל היה לשקוֹט שאני גדל “שוֹביניסט קטן”, וּכבר כּבן שתים־עשׂרה הוּכנסתי על ידי אבי ועל ידוֹ לעוֹלם של הסוֹציאליזם. אתי היה מנהל ויכּוּחים נוֹראים על ענין של לאוּמיוּת ויהדוּת, והייתי מוּכרח לעמוֹד בּמערכה זוֹ יחידי. הוּא היה אוֹמר: כּשתגדל תבין את הדברים הללוּ. אוּלם זה עוֹד לא שבר אוֹתי. אבל מהר מאד צפוּ ועלוּ גלי המהפּכה הרוּסית והקיפוּ אוֹתי מכּל הצדדים.

בּשכוּנתנוּ, בּבית קטן, גרה אשה אלמנה עם בּן. הבּן הזה היה אחד הפּוֹעלים הראשוֹנים של ה“בּוּנד”, שהתחיל אז להיוָצר. פּוֹעל בּעל אוֹפי חזק מאד, עם טמפּרמנט מַהפּכני מאד, אבל בּעל השׂכּלה קטנה. כּנראה שהיה קוֹדם בּחוּר פּרוּע מאד ושוֹבב ידוּע. אחר כּך נכנס לתנוּעה והתחיל להיפּגש עם אנשים משׂכּילים. הוּא היה יוֹשב בּחדרוֹ וכוֹתב כּל מיני חיבּוּרים, ואת כּל הדברים הבּלתי־לגליים שלהם היה מגלה לי והייתי קוֹרא אוֹתם. בּאוֹתוֹ זמן הייתי כּבן עשׂר. ואינני יוֹדע אם עשׂה בּמתכּוון אוֹ שלא בּמתכּוון – אני תמיד חשבתי שהוּא מתכּוון אלי. והיה עוֹד דבר: אתם יוֹדעים בּודאי, בּהיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית יש מאוֹרע אחד מפוּרסם [מאסר הטיפּוֹגרפיה הראשוֹנה של ה“בּוּנד”], וּבית־הדפוּס הזה נמצא דוקא בּבית זקני. ואני הייתי עד לציִד הראשוֹן שנעשׂה על הנוֹער היהוּדי. כּל זה היה העוֹלם הרוּחני שבּוֹ הייתי צריך למצוֹא את מקוֹמי וּלהיאָבק מאד. בּרעיוֹן היוּ בּשבילי קרוֹבים מאד כּל הדברים האלה. אבל זה לא הביא אוֹתי לידי הסתלקוּת ממחשבתי – לא מעברית ולא מארץ־ישׂראל.

כּאשר הגעתי לגיל ארבּע־עשׂרה, יוֹתר נכוֹן – חמש־עשׂרה, עבר עלי בּמוּבן יהוּדי מַשבּר גדוֹל וקשה מאד: התחילה הפּגישה שלי עם עוֹלם המחשבה המַרכּסיסטי. הייתי אז נע־ונד, נער יתוֹם, ונסעתי ללמוֹד בּמקוֹמוֹת שוֹנים. מתחילה לא רק שלא מצאתי שוּם סתירה בּין העוֹלם הזה וּבין הציוֹנוּת, אלא להיפך: זה כּאילוּ העשיר את עוֹלמי הציוֹני.

ואספּר דבר שיצחיק אתכם. אני זוֹכר איך קראתי ספר של אֶקוֹנוֹמיסט רוּסי, שתיאר את המעבר של אנגליה מהמשטר הקוֹדם, מהמשטר הפיאוֹדלי, למשק האינדוּסטריאַלי, ואיך התחילה המפּכה האינדוּסטריאַלית בּאַנגליה. התעמקתי בּדבר הזה מאד וזה עשׂה עלי רוֹשם גדוֹל: כּיצד המשטר הקפּיטליסטי מחריב וּמדלדל את ההמוֹנים. אבל בּמקוֹם לחשוֹב רק על הפּוֹעל האנגלי, צצה בּלבּי מחשבה שזיעזעה אוֹתי מאד: אם כּכה, אם אצל המוֹני אנגליה, בּזמן שאצלם בּא המעבר מתקוּפה אֶקוֹנוֹמית אחת לשניה, נגמר הדבר בּחוּרבּן כּבד, מה יהיה אם רוּסיה תיכּנס לתקוּפה של מהפּכה אינדוּסטריאַלית, וּמה יהיה אז גוֹרל העם היהוּדי? המחשבה הזאת היתה בּשבילי חיזוּק גדוֹל מאד לרעיוֹן הציוֹני.

יש בּזה דבר משוּנה מאד. בּעצם, המחשבה שהציוֹנוּת זקוּקה לביסוּס תיאוֹרטי כּלכּלי, התחילה לנסר אז בּמקוֹמוֹת שוֹנים. זה לא היה רק ענין של יחיד – בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּרוּסיה היוּ צעירים עברים מתלבּטים ו“שוֹברים את ראשם” בּהיאָבקוּת עם הרעיוֹנוֹת שמסביב. נחוּם שטיף הוּא, בּעצם, הראשוֹן שיצר את הבּיסוּס הכּלכּלי של הציוֹנוּת. איש שני היה יעקב לֶשצ’ינסקי. היוּ אנשים שוֹנים, שמתוֹך עוֹלם המחשבה החדש חיפּשׂוּ וראוּ צוֹרך למצוֹא בּיסוּס חדש לציוֹנוּת.

הייתי אז בּערך בּן ארבּע־עשׂרה. וצריך הייתי להתכּוֹנן לבחינוֹת בּגימנסיה, אבל בּמקוֹם להתכּוֹנן לבּחינוֹת עסקתי בּתיאוֹריוֹת והגעתי לזה שהנה עכשיו [אוֹתה שעה] יש לי הבּיסוּס החזק בּיוֹתר למחשבה הציוֹנית. בּאוֹתוֹ זמן חליתי, וּכששבתי הבּיתה חפצתי לספּר לחברים הראשוֹנים של “פּוֹעלי־ציוֹן” שיש לי אַרגוּמנטים חשוּבים מאין כּמוֹהם. אספתי סביבי חמישה־עשׂר – עשׂרים איש, שהיוּ חברים נאמנים שלי, התישבנוּ על הרצפּה ואני דיבּרתי לפניהם שעה אוֹ שעתים – דיבּרתי בּהרבּה רגש וּבהרבּה למדנוּת, מפּני שצריך הייתי להסבּיר להם מוּשׂגים היסטוֹריים. אחרי שגמרתי השׂתררה דוּמיה מוּחלטת בּחדר. אמנם לא הייתי רגיל בּמחיאוֹת כּפּים, אבל בּכל זאת, דוּמיה כּזוֹ עוֹררה דאגה. כּשיצאנוּ שאלתי חבר קרוֹב לי בּיוֹתר שהיה פּי שנַים גדוֹל ממני בּשנים: וּבכן, מה דעתך? – ענה: אוֹמַר לך את האמת, לא הבינוֹתי אף מלה אחת…

בּרגע ההוּא היה זה בּשבילי, מבּחינת מחשבתי הציוֹנית, נצחוֹן גדוֹל. אבל הנצחוֹן הזה לא האריך ימים, מפּני שזמן קצר מאד אחרי זה כּבר לא הסתפַּקתי רק בּביסוּס תיאוֹרטי של הציוֹנוּת – חיפּשׂתי בּציוֹנוּת משהוּ רציני יוֹתר, תשוּבה על ענינים רציניים מאד, תשוּבה ממש על ענינים של ממש, כּי הכּפירה נחה עלי מכּל צד. אתם יוֹדעים שהיה אז בּין הרצל ואחד־העם ויכּוּח גדוֹל. ואדם אחד, אשר בּשבילי היה בּאוֹתוֹ זמן כּמעט סמל של מחשבה ציוֹנית חזקה, – אדם הרבּה יוֹתר גדוֹל ממני בּשנים וּבעל כּשרוֹנוֹת יוֹצאים מן הכּלל, שהלך לאוּניברסיטה ללמוֹד חקלאוּת רק בּשביל ארץ־ישׂראל, – בּויכּוּח הגדוֹל הזה שבּין אחד־העם והציוֹנוּת המדינית שמעתי ממנוּ דברים בּהרצאה אחת, שרוֹב הקהל גם לא הבין אוֹתם, אבל שאני הרגשתי בּהם כּפירה איוּמה: בּאוֹתוֹ בּיסוּס אחד־העמי של הציוֹנוּת הרגשתי פּתאוֹם וַדאוּת, שהציוֹנוּת אינה פּוֹתרת את שאלת היהוּדים. והאיש ההוּא אוּלי בּעצמוֹ לא ידע שזוֹ היתה [כּפירה], אבל בּשבילי היה זה נסיוֹן גדוֹל מאד. התחלתי לשאוֹל את עצמי קודם כּל, אם הציוֹנוּת פּוֹתרת את שאלת היהוּדים אוֹ אינה פּותרת; ואם אינה פּוֹתרת את שאלת היהוּדים – האם אני יכוֹל להיוֹת אחרי זה ציוֹני אוֹ לא. לא אספּר מה היה הדבר הזה בּשבילי. בּעצם, מאז, מגיל חמש־עשׂרה, נקלעתי בּכף־הקלע ונכנסתי בּאמת למלחמוֹת פּנימיוֹת בּלתי־פּוֹסקוֹת להצדקת הענין של הציוֹנוּת, וּממילא, כּמוּבן, של היהדוּת וכל השאלוֹת הקשוּרוֹת בּזה. הייתי מחליף כּמעט כּל חצי שנה את חברתי – אוֹ מפלגתי, אם אתם רוֹצים לוֹמר כּך – את החוּגים בּהם נפגשתי. עד כּדי כּך שאדם אחד, שהיה נחשב למוֹרה שלי בּעניני ציוֹנוּת, וגם איש שבּוַדאי ראה אוֹתי כּתלמידוֹ, כּשהיה פּוֹגש אוֹתי היה שוֹאל בּלעג: “וּבכן, בּאיזה “מנין” אתה מתפּלל היוֹם?”… כּל האנשים ראוּ בּזה קלוּת־דעת מאין כּמוֹה – אוֹתה להיטוּת אחרי כּל רעיוֹן חדש, אחרי כּל “מוֹדָה” חדשה. ואני אוּלי גם התבּיישתי מפּני זה. אבל אי־המנוּחה שלי בּענין זה היתה יוֹתר חזקה מאשר הרצוֹן למצוֹא חן בּעיני מנהיגים אוֹ בּעיני מוֹרים.

והנה, בּתוֹך החיפּוּשׂים האלה עבר עלי דבר משוּנה מאד. כּשנה לפני אוּגַנדה (ואני אז בּן חמש־עשׂרה), מתוֹך הפּרוֹבּלימַטיקה התיאוֹרטית הזאת מה היא הציוֹנוּת, אחרי הכּל, אם בּאמת כּמוֹ שאחד־העם אוֹמר רק מרכּז רוּחני ליהוּדים, וּמתוֹך ההשקפוֹת שבּכלל שׂררוּ אז מסביב, השקפוֹת פּוֹזיטיביסטיוֹת וּמַרכּסיסטיוֹת, הגעתי לרעיוֹן שצריך להפריד את הציוֹנוּת לשני חלקים. יש ענין של ארץ־ישׂראל, שהוּא ענין רוֹמַנטי־היסטוֹרי: היהוּדים קשוּרים לתרבּוּת עתיקה ואינם יכוֹלים להיפּרד ממנה; ויש פּרוֹבּלימה רצינית מאד של פּתרוֹן שאלת היהוּדים – של ארץ. שמא אפשר להפריד בּין הענינים.

אָשרי הגדוֹל היה שהרעיוֹן הזה בּא אלי לא אחרי אוּגַנדה, כּי אם שנה לפני אוּגַנדה. וּבימי אוּגנדה הספּקתי כּבר לעשׂוֹת קפיצה חדשה. מכּיון ששאלת הטריטוֹריאליזם העסיקה אוֹתי בּאוֹפן מוּפשט, הרי משהפך הדבר לתנוּעה, ואני בּרגע זה אינני יוֹדע בּאֵילוּ צינוֹרוֹת – מצא אוֹתי כּל הענין של אוּגנדה בּתקוּפה של יאוּש מהאידיאה הטריטוֹריאַליסטית. לא כּל כּך מתוֹך החשבת המוֹמנט הארץ־ישׂראלי – אם לוֹמר את האמת, ־ אוּלי מתוֹך הכּרת חוּלשת העם, הגעתי לדעה, שבּשוּם אוֹפן לא יהיוּ בּעם היהוּדי כּוֹחוֹת בּשביל להקים מדינה יהוּדית, אם לא ישתמש בּכל הרזרבוֹת של תרבּוּת שלוֹ וּמסוֹרת שלוֹ; בּלי זה בּודאי לא יבנה שוּם דבר. וּבכן, כּשבּא ענין אוּגַנדה – אני, לא שפּגשתי אוֹתוֹ בּתרעוֹמת של “ציוֹני־ציוֹן”, אבל פּגשתי אוֹתוֹ בּסַפקנוּת גדוֹלה מאד, אם בּאמת יש בּזה מוֹצא. כּי עלי לוֹמר את האמת: הענין היה גם קרוֹב מאד ללבּי, מפּני שהחרדה למצבנוּ, הרצוֹן להביא גאוּלה ליהוּדים, להצלת היהוּדים מהגלוּת – זה היה בּשבילי עיקר העיקרים. והרצוֹן שהיה אצל האוּגַנדיסטים לא היה אצלי פּסוּל כּמוֹ אצל “חוֹבבי־ציוֹן”. אבל חשבתי שלא יצא מזה כּלוּם, שהעם לא יתעוֹרר לדבר הזה.

בּאוֹתוֹ זמן הייתי צריך לנסוֹע, בּעצם, לחוּץ־לארץ וּלהיכּנס לאוּניברסיטה, גם כּן בּקשר עם איזוֹ מחשבה ציוֹנית. אבל בּרוּסיה פּרצה אז המהפּכה של 1905. לא אספּר על כּל מיני דברים – קישינוֹב והוֹמל – הקשוּרים אתי בּאוֹפן אישי. בּ־1905, בּ־9 בּינוּאַר, פּרץ הנסיוֹן הראשוֹן של המהפּכה הרוּסית. בּאוֹתוֹ יוֹם התהלכנוּ, אני ויצחק טַבֶּנקין, בּחוּצוֹת וַרשה, בּאוֹתוֹ רחוֹב שבּוֹ היתה הפגנה גדוֹלה (טבּנקין היה אז “ציוֹני־ציוֹן” גמוּר. עזרתי לוֹ בּמקצת לאַרגן את החוּג הזה, שנפרד מהאוּגנדיסטים), היוּ גם אנשים הרוּגים בּרחוֹב. ואני עמדתי אז בּדרך לנסוֹע לציריך ללמוֹד. אבל הדבר שנתרחש לנגד עינַי [זיעזע] אוֹתי כּל כּך, שאמרתי בּליבּי: עכשיו לא הזמן ללימוּדים – אני חייב למלא תפקיד.

כּיצד הבינוֹתי את התפקיד? – זה גם כּן היה דבר משוּנה מאד. בּאוֹתוֹ זמן, מתוֹך כּל החוּגים של “פּוֹעלי־ציוֹן”, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, נעשׂה נסיוֹן להקים מפלגה גדוֹלה מאוּחדת, שקראה לעצמה מפלגה ציוֹנית־סוֹציאליסטית (ס.ס.). הרוֹב הגדוֹל שבּה היה אז בּעל מגמה טריטוֹריאַליסטית בּרוּרה: חלק היה כּבר מאד אידישיסטי. ואני הייתי קרוֹב מאד לאידיש, חשבתי את האידיש בּתוֹר גוֹרם חיוּבי בּחיי העם. והנה, אחרי ה־9 בּינוּאר, כּאשר החלטתי שאני מכניס את עצמי כּוּלי לענין המהפּכה הרוּסית, כּתבתי מכתב לידידַי שהיוּ לי בּמפלגה הזאת, שאני מוּכן להצטרף אליהם לעבוֹדה, אבל את המכתב כּתבתי עברית. כּתבתי שאני מאמין בּארץ־ישׂראל, אבל השאלה הזאת עוֹד לא הספּיקה להתבּרר; אך “בּרוּחי אני אתכם” – בּיחס לשאלת היהוּדים, להצלת היהוּדים, בּיחס למהפּכה הרוּסית. זה דוֹקוּמנט קצת משוּנה – אוּלי הדוֹקוּמנט היחידי בּתוֹלדוֹת המפלגה הזאת שהוּא עברי וארץ־ישׂראלי. בּכלל מפלגה זוֹ, שהיתה מפלגה יהוּדית מיוּחדת בּמינה, היא אוּלי הטרגית בּיוֹתר בּהיסטוֹריה של הדוֹרוֹת האחרוֹנים. לפי כּל רוּחה היתה מפלגה חלוּצית – האמינה בּיציאה מן הגלוּת, בּכל תוֹקף שללה את הכּלכּלה היהוּדית, דרשה מַעבר לעבוֹדה; היוּ בּה חוּגים שטיפּחוּ את הרעיוֹן הקוֹלקטיביסטי. אלפי חלוּצים יהוּדים נתחנכוּ בּתוֹך המפלגה הזאת. אבל היא הלכה כּוּלה לאיבּוּד. לא היתה לה שוּם נקוּדת־אחיזה. ס.ס. נתאַרגנה בּתור מפלגה שלמה בּערך בּ־1905. זוֹ היתה התקוּפה הסוֹערת, תקוּפת השׂיא של רבוֹלוּציוֹניוּת גדוֹלה, של ההגנה העצמית. אבל מיד התחיל היאוּש. אחרי הקוֹנגרס השביעי עזבה את הקוֹנגרס הציוֹני. ואז בּא הגלגוּל בּמוֹרד. אחר כּך – ההסתגלוּת למפלגוֹת אחרוֹת. תקוּפת הפּריחה הגדוֹלה שלה – זה אוּלי ענין של שנה־שנתים, לא יוֹתר מזה. והתנוּעה הזאת נתנה בּאמת אישים רבּים אחר כּך ל“יֶבסֶקציה”. זוֹ היתה תנוּעה שהיתה מתחרה רצינית מאד ל“בּוּנד”, אבל מנהיגיה, בּמשך זמן קצר מאד, איבּדוּ את האמוּנה לא רק בּציוֹנוּת. אגב, בּמפלגה זוֹ היוּ שלוֹשה חברים שהוֹדיעוּ שהם “ארץ־ישׂראליים”. בּשנַים מהם תלוּ תקווֹת גדוֹלוֹת מאד. ואני זוֹכר שטבּנקין התיעץ אתי איך להביא אחד מהם לוַרשה. אחד⁹ כּתב את החוֹברת היוֹתר יפה על הקרן הקימת. משלָשתנוּ – רק אני הגעתי לארץ. והשנַים האחרים לא רק שלא הגיעוּ לארץ – הם הלכוּ יחד עם כּל התנוּעה, ועד הקוֹמוּניזם הגיעוּ.

בּיני וּבין המפלגה הזאת היוּ בּכלל הרבּה מאד ניגוּדים. ואני לא הארכתי בּה ימים. בּעצם, כּל ענין חברוּתי בּמפלגה זוֹ ארך אוּלי חצי שנה, לא יוֹתר. הניגוּדים בּינינוּ היוּ בּשטחים שוֹנים. היה קוֹדם כּל שטח אחד, שקשה אפילוּ עכשיו לספּר עליו. האמנתי, שלא די בּהגנה עצמית. ואנחנוּ כּוּלנוּ היינוּ אנשי ההגנה העצמית. כּאשר הייתי בּן שבע־עשׂרה הייתי נוֹכח בּפּוֹגרוֹם בּסמילה, וּמתפקידי היה להביא נשק לכל הסביבה הזאת. אבל האמת היא שלא הסתפּקתי לגמרי בּהגנה עצמית, האמנתי שהיהוּדים צריכים לעשׂוֹת מה שהס"רים עוֹשׂים לגבּי הממשלה בּרוּסיה – צריכים לענוֹת בּנקם. היוּ אנשים אחדים שהאמינוּ בּדבר הזה, שהיוּ נלהבים מאד לזה. אבל הרוֹב הגדוֹל, שכּבר הוּשפּע אז מאד מהסוֹציאל־דמוֹקרטיה הרוּסית, שלל אוֹתוֹ. עד כּדי כּך שפּעם אחת צריכה היתה להיוֹת קוֹנפרנציה של המפלגה¹⁰, והיה צריך לשלוֹח ציר לשם. והיה לי חבר אחד (זה היה בּמקוֹם שאני עבדתי בּוֹ) – פּוֹעל יקר מאד וּמסוּר מאד, אחד העסקנים הסוֹציאליסטיים החשוּבים, שלאחר שנים רבּוֹת עלה לארץ, ואחר כּך התישב בּבן־שמן. הוּא אמר לי: היוֹדע אתה מדוּע איננוּ יכוֹלים לשלוֹח אוֹתך לועידה? – מטעם פּשוּט: אתך אף פּעם איננוּ בּטוּחים. איננוּ יוֹדעים מה תאמר. כּל מי שיסע יעשׂה מה שהועד המרכּזי יאמר לעשׂוֹת – אתך איננוּ בּטוּחים…

זה היה נגוּד אחד. ניגוּד שני היה זה שאני בּטריטוריאַליזם לא האמנתי (עכשיו אינני יכוֹל לספּר על זה. זה קשוּר עם בּרוּכוֹב). ואני העמדתי את המפלגה בּמצב קשה מאד בּענין זה (הייתי אז בּן שמוֹנה־עשׂרה). מפּני שבּשעת ויכּוּח גדוֹל בּמקוֹם להגן על השקפוֹת מפלגתי – הגינוֹתי על השקפוֹתי הארץ־ישׂראליוֹת. וצריך היה להביא אחד המנהיגים הגדוֹלים כּדי לתקן את הרוֹשם שקילקלתי.. ויש לוֹמר את האמת: היחסים בּיני וּבין אוֹתוֹ חוּג היוּ יחסים אנוֹשיים יוֹצאים מן הכּלל. אהבנוּ זה את זה מאד. וכאשר אחד התחיל להתיאש אוֹ התחיל לפקפּק – נגע הדבר לכוּלם. בּשבילי, שבּכלל עברוּ עלי משבּרים – כּל מיני חברים קרוֹבים וּמוֹרים שלי עזבוּ את הציוֹנוּת – כּל מקרה כּזה היה רגע קשה מאד.

כּשנוֹדע לצמרת של המפלגה שבּאיזה מקוֹם יוֹשב צעיר ואוֹמרים עליו שהוּא הוֹלך “וּמתפּקר” – בּא אלי בּאוֹפן מיוּחד חבר אחד, איש כּבן שלוֹשים בּערך, שבּאוֹתוֹ זמן היה נחשב למלוּמד גדוֹל, אוּלי המַרכּסיסט הכי־חשוּב שהיה בּמפלגה, להחזיר אוֹתי למוּטב¹¹. בּא וישב אתי ששה ימים על הרצפּה בּחדרי. והוּא היה איש בּלתי־רגיל. בּכלל איש בּעל מוֹח חזק מאד. והאיש הזה מילא איזה תפקיד בּחיי. הוּא גם כּן הגיע לפקפּוּק בּענין הגשמת הטריטוֹריאַליזם. היה טריטוֹריאַליסט קיצוֹני מאד, אבל הגיע לרעיוֹן שאפשר להגשים את הטריטוֹריאליזם רק בּתנאי אחד – שההתישבוּת תהיה סוֹציאליסטית. זוֹ לא היתה דעת המפלגה, מפּני שכּל הענין של התישבוּת סוֹציאליסטית היה נחשב אצל ראשי המפלגה לדבר משוּנה מאד. להם בּרוּר היה, שעד שלא תבוֹא המהפּכה הסוֹציאלית – אין מה לעשׂוֹת. הוּא כּפר בּזה. הוּא, אגב, לא היה אבי הרעיוֹן הזה – אבי הרעיוֹן של התישבוּת סוֹציאליסטית היה, בּעצם, נחמן סירקין. אבל נחמן סירקין היה בּכלל פּסוּל בּמפלגה זוֹ, היה נחשב לאוּטוֹפיסט (בּכלל, כּל השקפוֹתיו בּשאלוֹת אַקטוּאַליוֹת לא הלכוּ עם הזרם, והיה אז אדם בּוֹדד לגמרי). גם חבר זה, שמצד השקפתוֹ המרכּסיסטית היה כּשר בּתכלית, היתה לוֹ מחשבה כּזאת, אבל זוֹ היתה דעת יחיד. אגב, גוֹרלוֹ של האיש הזה היה טרגי מאד. הוּא כּתב ספר כּדי להוֹכיח את הדעה הזאת. והספר היה כּוּלוֹ מוּכן, חסר היה בּוֹ רק הפּרק האחרוֹן. אבל בּאוֹתוֹ זמן אירע לוֹ בּחיי משפּחתוֹ דבר קשה מאד, והאיש הזה ירד מעל הבּמה הציבּוּרית ונעלם, והספר לא ראה אוֹר עד היוֹם. יתכן שהאיש הזה בּכל זאת עזר לי אחר כּך, ויתכן שהיתה לי גם איזוֹ השפּעה עליו. אבל מאז לא נפגשנו יוֹתר בּחיים.

לא אספּר לכם כּיצד נדדתי ממפלגה למפלגה. בּעצם “בּגדתי” בּכל מפלגה שהייתי בּה. אבל רגעים אחדים היוּ מכריעים בּחיי בּיחסי לתנוּעה ולאנשים. אספּר שתי דוּגמאוֹת קטנוֹת. בּאחד הנדוּדים האלה שלי, כּשבּגדתי בּמפלגה זוֹ (ס.ס.) והתחבּרתי לקבוּצה אחרת – לקבוּצת “ווֹזְרוֹזְ’דֶנְיֶה”¹² – נסעתי לעיר אחת גדוֹלה בּדרוֹם רוּסיה (זה היה לאחר השחיטה המפוּרסמת של דצמבּר), ושם נכנסתי כּוּלי לתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לעבוֹד בּין המוֹנים יהוּדים ורוּסים. אני מאד התבּוֹננתי למפלגה חדשה זוֹ, שהיתה כּוּלה מוּרכּבת מקבוּצת אנשים רציניים, מיוּחדים, בּעלי השׂכּלה גדוֹלה, בּעלי גישוֹת גדוֹלוֹת, בּעלי בּיקוֹרת חריפה מאד. דיבּרתי על לבּם שיסתלקוּ מלהיוֹת מפלגה, שיהווּ חוּג חפשי של אנשים העוֹסקים רק בּביקוֹרת הקיים. אבל הם לא הסכּימוּ. את האנשים האלה הערכתי מאד ואהבתי מאד, אבל רק איש אחד השפּיע עלי.

הייתי בּא אליהם מתוֹך אסיפוֹת פּוֹעלים והיתי מספּר איך הדברים שלהם מתנהלים ואוֹמר שהם מתנהלים רע מאד. הייתי מספּר איך מַשמיצים, בּאיזה דרך עוֹשׂים תעמוּלה, איך מתוַכּחים עם מפלגוֹת אחרוֹת. למשל: בּאתי וסיפּרתי איך משמיצים את ה“בּוּנד” ואמרתי: זה לא הוֹגן, כּך לא צריך לבקר את ה“בּוּנד”. אמר לי אוֹתוֹ איש, שכּל כּתיבתוֹ היתה בּנוּיה על סוֹציאליזם הוּמַניסטי מאד: זה אתה מבקר אוֹתנוּ מתוֹך השקפה של צדק עליוֹן…. והאיש הזה תמיד כּתב על “צדק עליוֹן”. בּשבילי, בּשאלה זוֹ ששאל, לכאוֹרה, מתוֹך חיבּה לצעיר טיפּש, היתה הבחנה בּרוּרה מאד בּין צדק פּוֹליטי, בּין גישה ריאַליסטית, וּבין צדק עליוֹן. אני עד היוֹם אוֹהב את האדם, אבל מה שאמר אז מיד הביא אוֹתי בּסתירה בּין מנהיגוּת פּוֹליטית וּבין הכרזוֹת ורעיוֹנוֹת, והתחלתי לראוֹת אוֹתוֹ מצדדים שוֹנים. והדבר הזה, בּמוּבן ידוּע, גמר את יחסי עם התנועה – גמר בּשבילי פּרשה שלמה של חיי.

משם נסעתי לוילנה. וילנה היתה אז מרכּז גדוֹל וחשוּב מאד – שם התרכּזוּ הסוֹפרים העברים, שם התרכּזוּ כּל המפלגוֹת היהוּדיוֹת. אני נחשבתי לאדם בּעמדה גבוֹהה מאד בּמפלגה. וגם היה שם חוּג [ספרוּתי] שהיה יקר וחביב עלי מאד. בּאוֹתוֹ זמן (1905) התחילה הליכה מן הספרוּת העברית, השׂתרר יאוּש גמוּר מעברית, ספרים עברים חדלוּ לצאת. ואז גם התחילה הפּריחה הקצרה והיפה מאד של ספרוּת אידיש. כּמעט כּל הסוֹפרים הצעירים של הזמן ההוּא – אוֹ שעברוּ לאידיש (כּמוֹ פּרץ הירשבּיין), אוֹ שעמדוּ לעבוֹר לאידיש. וּממש כּשם שהייתי סקֶפטי מאד בּענינים ציוֹניים – כּך גם בּענין העברית הייתי מלא ספיקוֹת, אם יש לעברית תפקיד בּחיי העם. אני בּעצמי אהבתי מאד אידיש וספרוּת אידיש, הייתי מעוֹרה מאד בּענין זה, אבל לא גמרתי את החשבּוֹן עם עברית. לא חפצתי לגמוֹר את החשבּוֹן. אם כּי מצד ההגיוֹן היה הענין מוּקשה. כּשם שמצד ההגיוֹן היה נחוּץ להיוֹת נגד ענין ארץ־ישׂראל (לנסוֹע לארץ־ישׂראל, זה היה לנסוֹע לארץ של עבּד אל־חמיד. אנחנוּ כּאן, הנלחמים נגד השלטוֹן המוֹנַרכי, כּלוּם נסע למדינה ששם שוֹלט עבּד אל־חמיד?!…). כּך גם בּענין העברית, היה הגיוֹן לוֹמר שההמוֹנים אין להם צוֹרך בּעברית, אין להם אפשרוּת לדעת וללמוֹד עברית. אבל אני עוֹד לא חפצתי לגמוֹר את החשבּוֹן הזה.

יכוֹלתי בּענין זה לספּר לכם הרבּה דברים – איך היתה העזיבה. בּאוֹתוֹ חוּג היוּ מזדמנים יחד סוֹפרים צעירים, כּל השמוֹת העוֹמדים בּשוּרה הראשוֹנה של הספרוּת העברית בּימינוּ, ואני הייתי יוֹשב וּמקשיב לשׂיחוֹת. בּאוֹתוֹ זמן הגיעה מלוֹנדוֹן חוֹברת של “המעוֹרר”. וּבחוּג זה ישבוּ גם אנשים קרוֹבים מאד לבּרנר, אבל גם הם אמרוּ: הבּיטוּ, מה עוֹשה האיש הזה, איש כּל כּך חשוּב כּמוֹ בּרנר, על מה הוּא מבזבּז את עצמוֹ… ואני זוֹכר איך שאלת העברית פּגה בּשבילי בּרגע שראיתי כּיצד קבוּצת אנשים, שבּעצם גדלוּ על הספרוּת העברית, בּאיזוֹ קלוּת הם מסתלקים מהענין הזה. קמתי ועזבתי את החברה ואת העיר ואמרתי לעצמי: בּשבילי הענין הזה נגמר – נגמר מבּחינה של אי־השלמה עם ויתוּר על עברית.

החשבּוֹנוֹת שלי עם עברית היוּ בּכלל משוּנים וּמסוּבּכים מאד מאד – גם מתוֹך ספיקוֹת גדוֹלים לגבּי עתידי בתוֹר יהוּדי, מתוֹך רצוֹן בּכלל לצאת אל העוֹלם הגדוֹל ושם לשקוֹע בּאיזה ענינים עוֹלמיים, בּמהפּכה. זה היה צד אחד. מצד שני, כּשהגיע לידי בּהיוֹתי בּגיל חמש־עשׂרה ספר של פּילוֹסוֹף וסוֹציאליסט רוּסי, בּזמנוֹ אחד מגדוֹלי המחשבה הרוּסית, לַברוֹב, שעשׂה עלי רוֹשם גדוֹל – ואני אז הייתי בּעיר רוּסית ונמצאתי לגמרי בּין יהוּדים מתבּוֹללים וּקצת בּין גוֹיים (בּזמנים שוֹנים הייתי בּין גוֹיים, בּחוּגים סוֹציאליסטיים) – ישבתי וכתבתי את תמצית הספר הזה לעצמי בּעברית. וכשאחר כּך, אחרי זמן־מה, התחבּטתי בּאיזה דבר שלמדתי אז, עשׂיתי לעצמי עוֹד פּעם קיצוּר של אוֹתוֹ ספר, ושוּב בּעברית. גם כּן בּלי כּל קשר ציבּוּרי, בּלי כּל קשר לאמוּנה בּעברית – רק מתוֹך מגע פּרטי שלי שהיה לי עם הלשוֹן הזאת.

מבּחינת העברית הייתי אוּלי אחד האנשים היוֹתר חוֹטאים בּגיל שמוֹנה־עשׂרה. עשׂיתי אז כּל מיני נסיוֹנוֹת בּהוֹראה. בּעצם ימי המהפּכה קיבּלתי עבוֹדה בּבית־ספר של חברת “מפיצי השׂכּלה”¹³ – הייתי צריך להיוֹת שם מוֹרה לעברית ולימוּדי יהדוּת לילדוֹת עניוֹת. וּבאוֹתוֹ בּית־ספר עבר עלי ענין רציני מאד. היה עלי להחליט מה לעשׂוֹת אִתן, מה ללַמדן בּזמן קצר כּל כּך. והיוֹת והייתי צעיר וּמחוּצף אמרתי לעצמי: אם אלמד אוֹתן עברית אוּלי ידעוּ אָלף־בּית, אבל שוּם דבר אחר לא ידעוּ – אני מוּכרח לדאוֹג לקשוֹר אוֹתן לעניננוּ אנוּ. ואני לקחתי לעצמי רשוּת, וּבמקוֹם ללמד אוֹתן עברית לימדתי אידיש – היסטוֹריה יהוּדית, וגם קצת ספרוּת. הילדוֹת מאד נתחבּבוּ עלי ונתקשרוּ אלי. וזה עשׂה רוֹשם. קצת מלחמה היתה לי מצד אחד, מצד ה“רוּסים”, כּלוֹמר, האלמנטים האַסימילַטוֹריים. לפי כּל המנהגים צריכים היוּ לקרוֹא אוֹתי בּשם רוּסי, ואני עמדתי בּכל תוֹקף על זה שיקראוּ אוֹתי בּשמי היהוּדי. וצריך הייתי בּבית־ספר כּזה להיוֹת מוֹרה בּעל שם כּל כּך מוּזר כּמוֹ בֶּרל.

לאחר זמן היה עלי לכתוֹב דין־וחשבּוֹן מעבוֹדתי. כּתבתי שני תזכּירים: תזכּיר אחד על זה כּיצד אני מלמד היסטוֹריה עברית; ותזכּיר שני – מדוּע אני חוֹשב שבבתי־ספר עממיים מסוּג זה אין תקוה להגיע לידיעת עברית, וּמה צריך לעשׂוֹת בּמקוֹם זה. אז היה זה מצדי מעשׂה־ נערוּת. אבל הנהלת בּית־הספר שלחה את התזכּיר לחברת “מפיצי השׂכּלה” והוּא נדפּס בּירחוֹן הפּדגוֹגי של O.Π.E. (חברת “מפיצי השׂכּלה”). היה אז אדם אחד, אישיוּת גדוֹלה, שגם כּן התלבּט מאד בּשאלת התרבּוּת והשׂפוֹת¹⁴, וכאשר שמע שיש איזה צעיר, מוֹרה כּזה שיש לוֹ מחשבוֹת מענינוֹת בּענינים אלה – בּא אלי לדבּר אתי. הוּא יצא מדוּכּא מאד מהפּגישה שלנוּ, אבל על עברית עוֹד לא ויתר.

בּינתים קיבּלתי גם עבוֹדה בּספריה העממית בּאוֹתוֹ מקוֹם. והנה בּא אלי פּדגוֹג שני, גם כּן מחברת “מפיצי השׂכּלה”, בּוּנדאי מפוּרסם¹⁵. בּא ואמר: שמעתי עליך, אני יוֹדע מה שאתה עוֹשׂה ואני שׂמח מאד לראוֹתך, הן אנשים אחים אנחנוּ. אמרתי: חלילה וחס, אינני חבר לכם. אתם שׂמחים על שקיעת העברית ואני מקוֹנן על הדבר הזה.

הפּגישה ההיא בּוילנה עם חוּגי הסוֹפרים העברים ואוֹתה שׂיחה עם המורה הבּוּנדאי – קבעוּ את גוֹרלי. בּאוֹתוֹ יוֹם נפלה כּבר ההחלטה האחרוֹנה שלי – גם על עברית וגם על ארץ־ישׂראל. אני אוֹמר עוֹד פּעם – לא מתוֹך אמוּנה ציוֹנית, כּי אם רק מתוֹך עלבּוֹן, מתוֹך עקשנוּת, מתוֹך אי־רצוֹן להיוֹת שוּתף לדוֹר זה, שאין לוֹ גם כּוֹח למוּת בּכבוֹד.

כּאשר קיבּלתי את ההחלטה האחרוֹנה הייתי כּבן תשע־עשׂרה. החלטה זו היתה בּשבילי החלטה סוֹדית, וּמלבד חוּג קרוֹב אלי מאד של שלוֹשה־ארבּעה אנשים לא צריך היה איש לדעת על זה – גם לא אמי, וּבוַדאי לא אנשים אחרים, בּיחוּד ציוֹנים. גם מתוֹך אַנטיפּטיה של מַהפּכן לבּוּרגנים; גם מתוֹך שזה היה בּשבילי נסיוֹן כּל כּך חמוּר, שלא יכוֹלתי בּכלל לספּר עליו בּרבּים.

יחד עם החלטתי על הליכה לארץ־ישׂראל החלטתי דבר שני: אני צריך להסתגל לעבוֹדה גוּפנית לפני שאני הוֹלך לארץ־ישׂראל. אז עוֹד לא היוּ קיבּוּצי הכשרה. אבל החלַטתי שאני צריך לבוֹא לארץ מזוּין בּכל מיני דברים כּדי שאוּכל שם להתקיים. וכאן התחילה שוּב פּרשה של נדוּדים גדוֹלים, של פּרישה – קוֹדם כּל מידידים וחוּגים קרוֹבים, והליכה למקוֹמוֹת עבוֹדה. לא אספּר בּרגע זה על כּל לבטי הנפש שליווּ את נדוּדַי אלה. אבל כּדי להבין את יחסי הדוֹר ההוּא, אספּר לכם משהוּ.

סיפּרתי קוֹדם שאני חלמתי מאד על נקם יהוּדי עוֹד מזמן היוֹתי מקוֹרב לחוּגי ס.ס., ועוֹד קוֹדם לכן (פּינחס דַשבסקי, הטרוֹריסט היהוּדי שהתנפּל על קרוּשֶבַן, היה חבר קרוֹב שלנוּ). והנה ישבתי לבדי בּאיזה מקוֹם נידח בּוַרשה וחלמתי על הדבר הזה. וכאשר גבר בּי הדבר מאד קמתי לילה אחד ויצאתי בּרכּבת מוַרשה לקיוֹב (אינני זוֹכר מאין היה לי הכּסף להוֹצאוֹת הדרך, כּי לא הייתי קשוּר אז לשוּם ציבּוּר שיעזוֹר לי בּדבר הזה). נסעתי לאיש אחד¹⁶, שאז האמנתי שהוּא יכוֹל להיוֹת בּשבילנוּ מה שהיה גרשוּני בּשביל הרוּסים. זה היה יהוּדי תלמיד־חכם גדוֹל, יהוּדי שבּיהוּדים, כּמוֹ שמתארים את מנדלי, ויחד עם זה רבוֹלוּציוֹנר גדוֹל ואיש חריף־מוֹח. גם איש אמיץ מאד. ואמרתי בּלבּי: הוּא צריך להיוֹת האיש שיעמוֹד בּראש תנוּעת העם היהוּדי. והנה אני הוֹלך לחפּשׂ אוֹתוֹ בּקיוֹב. איך לחפּשׂ אוֹתוֹ? – זה לא פּשוּט כּל כּך. סוֹף סוֹף מצאתי את דירתוֹ. כּשהגעתי התבּרר שהוּא איננוּ בּעיר, אבל בּמקוֹם זה מצאתי בחוּר אחד, שבּא גם כּן ללוּן לאוֹתה דירה. ועם הבּחוּר הזה, שנפגשתי אתוֹ בּפעם הראשוֹנה בּאוֹתוֹ ערב ואת שמוֹ לא ידעתי, דיבּרנוּ כּל הלילה, עד אוֹר הבּוֹקר. כּמוּבן לא על ענין הליכתי לארץ־ישׂראל – זה היה ענין סוֹדי. אבל על מה דיבּרתי אתוֹ? אני זוֹכר עד היוֹם את השׂיחה הזאת.

מה היה בּחוּגי הציבּוּר הזה היחס לענין ספרוּת עברית ותרבּוּת יהוּדית בּכלל? אנשים שנפגשוּ זה עם זה היוּ מדבּרים על ענינים פּוליטיים ואידיאוֹלוֹגיים. כּל זה היה השטח העליוֹן. אבל פּרוֹבּלימַטיקה, למשל, של תרבּוּת יהוּדית, אוֹ ספרוּת יהוּדית – היא לא היתה נוֹשׂא לדיבּוּר גלוּי. ידעוּ, למשל, שלֶשצ’ינסקי יוֹדע יפה עברית, אוֹ אדם זה שנסעתי אליו – ידעוּ שהוּא תלמיד־חכם, שיש לוֹ סמיכוּת לרבּנוּת. אבל זה היה ענין פּרטי לגמרי, – כּמוֹ שכּל אחד יש לוֹ שגעוֹן פּרטי שלוֹ – זה לא ענין לשׂוֹחח עליו. ענין התרבּוּת והספרוּת העברית נחנק תחת הטרמינוֹלוֹגיה הפּוֹליטית. והנה עם אוֹתוֹ בּחוּר שדיבּרתי (סטוּדנט שבּא מגרמניה והיה תלמיד של סירקין ושל פרַנץ אוֹפּנהיימר), היוּ בּמרכּז שׂיחתנוּ שתי שאלוֹת: שאלה אחת – הגשמת הציוֹנוּת. ואני אז ממנוּ למדתי הרבּה מאד. קוֹדם כּל למדתי מה השיטה שאוֹפּנהיימר מציע, וגם מה מציע נחמן סירקין. אבל הוּא גם למד ממני איזה דבר חדש ורבוֹלוּציוֹני. והשאלה השניה היתה – מדוּע הדוֹר שלנוּ, הדוֹר האוּמלל הזה, אין לוֹ שוּם בּיטוּי רעיוֹני, לא תיאוֹרטי וגם לא פּסיכוֹלוֹגי־ספרוּתי. דיבּרנוּ הרבּה על הדבר הזה. ואז אמרתי לוֹ: היוֹדע אתה, יש עכשיו בּעברית סוֹפר אחד שהדפּיס שני ספרים, וספר אחד הוּא ספר הדוֹר שלנוּ, שיש בּוֹ בּיטוּי לדוֹר. והאיש הזה לא אמר לי שהוּא יוֹדע עברית. אני הייתי בּטוּח שאיננוּ יוֹדע, מפּני שגם האידיש שדיבּר היתה אידיש קצת מגוּרמֶנֶת, והפּסידוֹנים שלוֹ היה גם כּן גרמני טהוֹר. ואני מספּר לוֹ את תוֹכן הסיפּוּר שנקרא “מסביב לנקוּדה” וּמספּר על יוֹסף חיים בּרנר, ואני אוֹמר: זהוּ הספר של הדוֹר. אתם יוֹדעים מי היה אוֹתוֹ בּחוּר? זה היה לַצקי־בֶּרתוֹלדי. והשׂיחה הזאת קשרה אוֹתנוּ אחר כּך לכל חיינוּ.

אני זוֹכר איש אחד שמילא תפקיד גדוֹל בּמחשבה הציוֹנית בּתקוּפה ידוּעה – אדם בּעל כּשרוֹנוֹת עצוּמים, תלמיד־חכם גדוֹל, מאלה שיצרוּ בּשעתם את הבּיסוּס המדעי המוֹדרני של הציוֹנוּת. אחר כּך גם הוּא הלך מאתנוּ. הוּא פּעם ישב [בּמאסר] יחד עם בּרוּכוֹב. והיוּ לוֹ גלגוּלים שוֹנים: נעשׂה יהוּדי דתי, אחר כּך נעשׂה קוֹמוּניסט וּמת בּרוּסיה. שמוֹ היה נחוּם שטיף. האיש הזה היה אחד המעטים שהמגע שלי אתוֹ היה מחוּץ לשטח הפּוֹליטי – היה כּוּלוֹ על יחס לספרוּת העברית. וּפעם אחת, אני זוֹכר זאת יפה מאד, בּאתי אליו לראוֹתוֹ וּמצאתי חדר מלא אנשים שלא הכּרתי אוֹתם, והוּא ניגש להציג אוֹתי בּפניהם ואוֹמר: יש כּאן שני בּחוּרים משוּנים מאד. שני “הבּחוּרים המשוּנים” היוּ – א. נ. גנסין וז. י. אנכי.

וּבחוּג אחר, חוּג של ס“רים יהוּדים מתבּוֹללים, שאני הייתי קרוֹב להם, נאמר לי פּעם: לפניך היה כּאן איש אחד כּמוֹך, גם כּן עסק בּ”דברים אלה“… זה היה הסוֹפר בּר־טוֹביה, שהיה נתוּן בּאוירה פּוֹליטית ס”רית, אבל עסק גם קצת בּספרוּת עברית. וּפעם אחרת אמר לי מישהוּ בּחוּג כּזה: היוֹדע אתה, היה כּאן בּחוּר אחד שהביא אתוֹ כּתב־יד והשאיר אצלי, אתה יכוֹל לקחת אוֹתוֹ. זה היה כּתב־היד של הסיפּוּר “שמוּאל בּן שמוּאל”, אחד הסיפּוּרים הראשוֹנים של א. נ. גנסין.

רציתי רק לספּר בּאיזוֹ גלוּת היתה העברית בּזמן ההוּא. להיפּגש עם אדם בּתוֹך מסגרת של תנוּעה משוּתפת, אפילוּ הוּא ציוֹני, וּלדבּר על עניני רוּח, אוֹ היסטוֹריה עברית, אוֹ תרבּוּת עברית – זה נראֶה כּדבר משוּנה מאד (הכּרתם אוּלי בּארץ את אחד הציוֹנים הותיקים, העוֹרך־דין רוֹזנבּוֹים¹⁷, ־ הוּא היה בּשעתוֹ יוּריסט גדוֹל בּרוּסיה, איש עממי מאד בּרוּחוֹ, אבל חי לגמרי כּאַסימילַטוֹר. לא עלה על הדעת שיהיה פּעם ציוֹני מדיני – יסע להרצל, לקוֹנגרס. משוּם מה היינוּ יוֹצאים יחד לטייל מחוּץ לעיר – ואני אז נער בּן ארבּע־עשׂרה – וּמדבּרים על אחד־העם ועוֹד ענינים מסוּג זה).

משהחלטתי לעלוֹת לארץ־ישׂראל התחלתי לעסוֹק בּהכשרה. וההכשרה שלי היתה משוּנה מאד. עברתי כּל מיני דברים בּהכשרה, ואַל תחשבוּ שהענין ניתן לי על נקלה. קוֹדם כּל הלכתי לעיר אחת ועבדתי אצל פּחח. אחר כּך נתגלגלתי לעיר אחרת לנַפּח יהוּדי. אחר כּך הלכתי לאוֹדיסה. בּאוֹדיסה היה אז בּית־ספר יהוּדי מפוּרסם – “טְרוּד”, ושם נתקבּלתי בּקשיים גדוֹלים כּמתלמד ועבדתי בּתוֹר חָרט־בּרזל. בּית־ספר זה היה חשוּב מאד, והיתה זוֹ זכוּת גדוֹלה להתקבּל בּוֹ. האוּמן שאצלוֹ למדתי עבוֹדה היה פּוֹעל רוּסי אוֹ פיני, בּוֹלשביק חשוּב, גם בּעל־מלאכה טוֹב מאד. והנה, כּשראה אוֹתי, בּחוּר יהוּדי, בּעל השקפוֹת, והוּא מיד הבין לאיזה “חדר” אני שייך – לכאוֹרה צריך היה להתנהג אתי כּהוֹגן. אבל הוּא, עוֹד בּפּגישה הראשוֹנה אמר לי (וגם אחר כּך היה חוֹזר על זה): אתה – ראשך מלא מוֹץ…

צריך להבין את המצב הזה. בּאוֹתוֹ זמן עברוּ על כּל אחד דברים איוּמים מאד – לא רק פּוֹגרוֹמים וצרוֹת הכּלל, אלא גם צרוֹת פּרטיוֹת. לי היה חבר, כּמעט חבר ילדוּתי, שאהבתי אוֹתוֹ מאד, ואיזה זמן גם למדנוּ יחד. הוּא מעוֹלם לא היה לאוּמי ולא היה ציוֹני, וּבעינִי היה כּמעט סמל של האדם היפה. בּעצם טיפּוּס ביירוֹני. והנה נוֹדע לי שהוּא התאבּד. ואני זוֹכר – שלוֹשה ימים עמדתי על יד מחרטה זוֹ, שצריך הייתי לשמוֹר עליה, כּאילוּ לגמרי מאוּבּן. וּבאוֹתוֹ זמן היה אוֹתוֹ אוּמן בּוֹלשביק צריך להשגיח עלי שאעשׂה את העבוֹדה כּהוֹגן.

בּכלל, הענין של התאַבּדוּיוֹת על רקע של יאוּש מהציוֹנוּת היה אז דבר לא נדיר. מי שמתענין בּדברים אלה יקרא את הקוֹבץ שהוֹציא בּ. וְלַדֶק בּאמריקה¹⁸. הוּא מספּר שם גם על חבר אחד שלוֹ, מ“פּוֹעלי־ציוֹן”. שהיה נערץ מאד על חבריו והתאַבּד בּתקוּפת משבּר אוּגַנדה. וּולדק נשׂא בּלבּוֹ כּל השנים הערצה אליו. ואוֹתוֹ חבר שסיפּרתי עליו קוֹדם היה בּין המעטים שגיליתי לוֹ את סוֹדי ודיבּרתי על לבּוֹ שילך אתי לארץ־ישׂראל. אני מאמין שאילוּ בּא לארץ היה אחד מעמוּדי־התווך של העליה השניה. אבל הוּא הלך לאמריקה, ושם התאַבּד.

כּכה עברה עלי תקוּפת־הכשרה גדוֹלה מאד. וּבאוֹתה תקופה התחילוּ להגיע אלי הדים מן הארץ. ואני רוֹצה לשאוֹל את עצמי, מה היוּ ההדים ההם? על הכּרוּז של ויתקין לא ידעתי. מכּל התנוּעוֹת שאני הכרתי לא נסע אז איש לארץ, גם לא מתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”. להיפך, האידיאוֹלוֹגיה של “פּוֹעלי־ציוֹן” אפילוּ אמרה שלא צריך לעלוֹת לארץ־ישׂראל. מפּעם לפעם היוּ מגיעים קצת “משוּלחים” מהארץ – אוֹתם לא חפצתי לראוֹת. היה לי מראש יחס של בּוּז אליהם. [ויתקין] כּשבּא לעירי – לא הלכתי לשמוֹע אוֹתוֹ: בּכלל היה לי אי־אֵמוּן למַפרע לכל אדם שהיה בּארץ ושב משם. לא רציתי לראוֹתוֹ. מקרה [זה] תמיד מזעזע אוֹתי כּשאני נזכּר בּוֹ. דוֹדי, שהיה ציוֹני, בּא יוֹם אחד וּמספר לי שהגיע לעירנוּ אדם אחד מארץ־ישׂראל, עברי מצוּין, והוּא בּערב ינאם בּאסיפה גדוֹלה – אני מוּכרח לבוֹא לשמוֹע אוֹתוֹ. בּאוֹתוֹ ערב היתה לי פּגישה חשוּבה בּמקוֹם אחר, אבל כּדי שלא לצער את דוֹדי, שהפציר בּי מאד, שיקרתי ואמרתי שאני חוֹלה. וכמוּבן נשארתי בּבּית. נוֹאם מצוּין זה היה ויתקין. אחר כּך היוּ לי עם ויתקין קשרים קצרים מאד, אבל עמוּקים מאד.

מה הגיע אלי מהארץ? כּמוּבן, ידיעוֹת מהעתוֹנוּת היהוּדית, קורספונדנציות. אחר כּך הגיע לידי עתוֹן “הפּוֹעל הצעיר”. עתוֹן זה היה בּשבילי עתוֹן משוּנה מאד. ב“המעוֹרר” היה כּמעט הכּל קרוֹב – בּ“הפּוֹעל הצעיר” היה כּמעט הכּל משוּנה: העברית לא לקחה את לבּי, אוֹפן הכּתיבה לא לקח את לבּי, המַאמריסטיקה בּכלל לא היתה לפי טעמי ולא לפי רוּחי. אבל היוּ שם רשימוֹת אחדוֹת. בּיחוּד רשימה אחת קטנה, חתוּמה בּשלוֹשה כּוֹכבים¹⁹. מי המחבּר לא ידעוּ, בּלבּי החלטתי: איש זה ארץ־ישׂראלי הוּא. זוֹ היתה רשימה קטנה של א. ד. גורדון, שלא חתם עליה את שמוֹ. מיהוּ גוֹרדוֹן זה בּוַדאי שלא ידעתי, איש בּרוּסיה לא ידע אז מי הוּא גוֹרדוֹן. אבל זמן־מה אחרי זה קראתי דבר חתוּם בּשמוֹ וקשרתי את שני הדברים האלה יחד – הנה זה האיש שאני מחפּשׂ.

אחר כּך בּאה לידי חוֹברת של “העוֹמר” שיצאה בּארץ. בּ“העוֹמר” היוּ שני דברים – וּשניהם היוּ בּשבילי חשוּבים מאד בּאוֹפן מיוּחד: סיפּוּר של מאיר וילקַנסקי²⁰, שראיתי בּוֹ את ראשית הטיפּוּס של העליה השניה. עם כּל אַהבתי לאנשי המהפּכה הרוּסית, המוּשׂג “פּוֹעל בּארץ־ישׂראל” היה בּשבילי הדבר הנעלה בּיוֹתר שיכוֹל להיוֹת, דבר־מה שאי אפשר כּלל להגיע לקצהוּ. ואני זוֹכר שסיפּוּרוֹ זה של מאיר וילקנסקי היה בּשבילי הבּשׂוֹרה הגדוֹלה של הספרוּת העברית, משהוּ חדש, עוֹלם חדש, וּמשהוּ שיש בּוֹ גם איזה טוֹן אוֹפּטימי – מה שלא היה בּ“המעוֹרר”.

בּאוֹתה חוֹברת של “העוֹמר” שהגיעה אלי מצאתי עוֹד סיפּוּר אחד, של סוֹפר אחר, שהיה לי מאוֹרע גדוֹל בּחיי – “עגוּנוֹת” של ש. י. עגנוֹן. זה סיפּוּר משוּנה בּתכלית, שאין כּלל דוֹמה לוֹ בּספרוּת העברית – מעשׂיה משוּנה, חצי־דתית, עם ישוּב ישן, עם ארוֹן־קוֹדש… לכאוֹרה, אם לנתח את הדבר, לא היתה לזה שוּם אחיזה בּחיים. שבּארץ־ישׂראל נוֹצרה אגדה עברית חדשה, שנוֹצר בּכלל יחס לגמרי חדש לעוֹלם הרוּחני היהוּדי לא ידעתי. כּשם שהמוּשׂג שלי על גוֹרדוֹן, כּפי שתיאַרתיו לעצמי, היה לגמרי לא נכוֹן (לא ראיתי לפנַי איש זקן – אני תיארתי לעצמי את גוֹרדוֹן בּתוֹר איש בּן שלוֹשים, שעבר את כּל גלגוּלי המחשבה האירוֹפּית, וּמתוֹך שעבר הגלגוּלים האלה יש לוֹ אוֹמץ כּך לחשוֹב), וכן תיארתי לעצמי את עגנוֹן כּאיש שנוֹלד בּירוּשלים, שספג לרוּחוֹ את צפת ואת העיר העתיקה, וּמתוֹך זה גדל אמן עברי חדש לגמרי. אבל העוּבדה שיכוֹלתי לקבּל מהחוֹברת הדלה הזאת מבּחינה ספרוּתית בּשׂוֹרה כּזאת מארץ־ישׂראל – וילקנסקי, עגנוֹן – זה בּשבילי קבע יוֹתר מדברים תיאוֹרטיים על ארץ־ישׂראל ועל צ’ארטר ועל הרצל, יוֹתר מכּל דבר אחר.

סיפּרתי לכם, שאני מכּוּלם הסתרתי את ענין נסיעתי לארץ־ישׂראל. השאלה היתה כּיצד בּכל זאת להגיע לארץ. וקבעתי לעצמי בענין זה שני דברים: דבר אחד – שאת הכּסף לנסיעה אני מוּכרח להשׂתכּר בּעצמי בּעבודה, אי אפשר לי לבקש מאמי שנתרוֹששה מאד שהיא תתן לי להוֹצאוֹת הדרך; דבר שני – לא לברוֹח מרוּסיה מעבוֹדת־הצבא. מפּני שהיה לנוּ מוּשג כּזה, שהרבּה אנשים נסעוּ לארץ־ישׂראל לא מפּני טעמים חלוּציים, כּי אם מפּני שהיתה מלחמת יאפּן²¹: לא רצוּ לעבוֹד בּצבא וּמשוּם כּך ברחוּ לארץ־ישׂראל. ואני חשבתי שקוֹדם כּל לא יפה לברוֹח מעבוֹדת־הצבא. שנית – לא הסכּמתי שאִמי תשלם קנס. וּברוּסיה היה כּך: בּן הבּוֹרח מהצבא – ההוֹרים משלמים קנס שלוֹש מאוֹת רוּבּל. והחלטתי שאני צריך לעשׂוֹת את שני הדברים האלה: גם לעמוֹד לצבא (אחר כּך אוּלי אברח, אבל קוֹדם כּל עלי לקיים את הדבר הזה כּדי לשחרר את אמי מקנס), וגם להשׂתכּר בּעצמי להוֹצאוֹת הדרך.

החלטה זוֹ עיכּבה, כּמוּבן, את עלייתי לארץ. בּמקוֹם לעלוֹת מיד – הייתי מוּכרח לדאוֹג להשתחררוּתי מעבוֹדת־הצבא (איך השתחררתי לא אספּר עכשיו), והייתי צריך למצוֹא עבוֹדה כּדי להרויח לנסיעתי. ועבוֹדה כּזוֹ מצאתי. בּאוֹתה ספריה עממית, שלה הקדשתי כּמה שנים מנעוּרי, הציעוּ לי לסַדר קטלוֹג רוּסי ועברי, קטלוֹג טוֹב שיוּכל לשמש מוֹפת. עבדתי בּזה חדשים אחדים עבוֹדה קשה מאד וקיבּלתי בּשכר עבוֹדתי חמישים רוּבּל (עכשיו חמש לירוֹת). אחר כּך הציעה אוֹתה ספריה את הקטלוֹג שלי ל“חברת מפיצי השׂכּלה”, וקיבּלתי בּעדוֹ פּרס של שלוֹש מאוֹת רוּבּל. וּבכסף זה צריך הייתי לנסוֹע לארץ־ישׂראל. אבל שלוֹש מאוֹת רוּבּל אלה עלוּ לי בּיוֹקר רב, מפּני שחליתי בּמחלת טיפוּס וּבקוֹשי גדוֹל יצאתי בּשלוֹם מן הענין הזה. ושוּב נתעכּבה נסיעתי.

אוֹתוֹ טיפוּס גרם לדבר אחד – שהסוֹד שלי נתגלה, מפּני שמתוֹך חוֹם גיליתי את [ענין נסיעתי] והיתה לי היאָבקוּת גדוֹלה. שאלתי את עצמי, מה החשבּוֹן שלי מהעבר. הנה אני עוֹזב לגמרי את הגוֹלה, כּל הדברים שהייתי שקוּע בּהם בּילדוּתי. ואני הוֹלך רק מתוֹך רגש של כּבוֹד – כּדי לא למוּת מוֹת נבלים בּגוֹלה. חשבתי: מה שלא יהיה, אני מוּכרח לסַכּם מה קיבּלתי מהיהוּדים בּגוֹלה. וכל מה שהעברתי לעיני רוּחי – אם את בּית־הכּנסת, אם תלמידי־חכמים שהכּרתי, אם מנהיגי מפלגוֹת – כּל זה לא היה בּשבילי מטען שהנה אוֹתוֹ אני לוֹקח לארץ־ישׂראל. זה הדבר שהעסיק אוֹתי בּמשך כּל תקוּפת מחלתי. שאלתי את עצמי מי האיש שהוּא בּשבילי האידיאל של יהוּדי, שאני רוֹצה בּתוֹך לבּי לקחת אתי לארץ־ישׂראל. וּבכן, זה היה איש שהכּרתי אוֹתוֹ בּילדוּתי וּשמוֹ רבּי ניסן פלוֹטקין (אם קראתם את “מסילה”, הכּרתם בּוַדאי את יעקב פּלוֹטקין, מי שהיה אִכּר בּסֶג’רה ונרצח, זהוּ בּנוֹ של ניסן פּלוֹטקין). אדם זה, שהעסיק את מוֹחי בּילדוּתי, לא הצטיין בּשוּם דבר גדוֹל בּמיוּחד – לא היה למדן חריף, לא היה מנהיג, גם לא עסקן. אבל ממנוּ קָרַן איזה טוֹהר יהוּדי בּלתי־רגיל. הוּא היה בּעצם רק מלמד דרדקי ושַמש בּבית־הכּנסת. אך על בּגדוֹ לא היה רבָב – בּאמת מין נקיוֹן פיזי יוֹצא מן הכּלל. וגם לובן הזקן היה מַפליא בּיפיוֹ. הוּא ידע מעט, אבל מה שידע ידע יפה מאד. ידע שני דברים: קוֹדם כּל קרא עברית מדוּיקת וּמדוּקדקת כּזאת, בּמין דיקציה נעימה כּזאת, וּבזה היה יוֹצא מן הכּלל מכּל היהוּדים בּעיר. בּכלל היוּ אז סימני ההשׂכּלה פּשוּטים מאד – סימן להשׂכּלה היה אם אדם אהב תנ"ך, אוֹ קרא את מנדלי. הוּא אוּלי לזה לא הגיע, אבל ידע דקדוּק יפה וּביטא כּל מלה עברית בּמין שלימוּת. אהב מאד ילדים והיה תמיד מכנס אוֹתנוּ סביבוֹ בּשׂמחת־תוֹרה. היה בּוֹ גם דבר־מה שלא היה רגיל אצל יהוּדים בּדוֹר ההוּא. היה יהוּדי זקן, עם בּנים וּנכדים. היה נוֹסע שבוּע שבוּע לפּוֹלטַבה ללַמד וחוֹזר. והיה אוֹרח לשבּת. וכמוּבן, אשתוֹ היתה המפרנסת העיקרית, והוּא נהג בּה בּמין כּבוֹד שלא ראיתי כּזאת בּחוּגי יהוּדים: כּל ערב שבּת היה הוֹלך לחנוּת, עוֹזר לאשתוֹ לסגוֹר את החנוּת וּמוֹביל אוֹתה הבּיתה – “גֶ’נטלמניוּת” שאינה מצוּיה כּלל. ואני מתוֹך חוֹם גיליתי שאני רוֹצה לפני נסיעתי שיתן לי את תמוֹנתוֹ. וּמתוֹך שדיבּרתי על זה – נתגלה סוֹדי שאני נוֹסע לארץ־ישׂראל.

לאחר הטיפוּס ולאחר כּל הצרוֹת האלה – סוֹף סוֹף יצאתי לארץ. מה שקרה אתי מאז ועד הימים הראשוֹנים לבוֹאי לארץ היה כּאילוּ השׂטן בּעצמוֹ קם להתגרוֹת בּי. כּל הדרך נתקלתי בּ“מזהירים” מפּני ארץ־ישׂראל. כּמוּבן, עכשיו הדברים נשארוּ אך מעט בּזכרוֹני. אבל בּמה אני נזכּר? קוֹדם כּל אני נזכּר: כּאשר עברתי תחנה אחת בּרכּבת – מצאתי אנשים מידידי הגדוֹלים משנים קוֹדמוֹת, בּיניהם אוֹתוֹ איש שסיפּרתי עליו שהוּא כּתב בּזמנוֹ את החוֹברת החשוּבה בּיוֹתר על הקרן הקימת, ושבּוֹ תלוּ תקווֹת גדוֹלוֹת, היה ממתנגדי אוּגַנדה, וחשבוּ שהוּא יהיה האיש נוּשׂא הדגל של “פּוֹעלי־ציוֹן”. אחר כּך עזב גם הוּא את הציוֹנוּת. והנה, כּשנפגשנוּ בּאוֹתה תחנה, שאל אוֹתי: לאן אתה נוֹסע? – לארץ־ישׂראל! פּניו הבּיעוּ תמהוֹן. זה היה כּל כּך מוּזר, כּאילוּ אדם הוֹלך וּמתאבּד.

בּאוֹתה רכּבת קרה לי דבר מוּזר מאד. נתפּסוּ שני ילדים נחמדים, נערים קטנים בּני 12–13 שנסעוּ לבדם לארץ־ישׂראל, נסעוּ בּלי כּסף, בּלי כּרטיסים. ואני זוֹכר שבּאוֹתוֹ רגע אמרתי בּליבּי: ילדים אלה הוֹלכים לאיבּוּד. אחר כּך פּגשתי פּעם בּארץ נער שנתפּס למיסיוֹן והייתי בּטוּח שהוּא הנער שראיתי בּאוֹתה רכּבת. אוּלי היתה זוֹ הלוּצינַציה, אוּלי דמיוֹן שוא, אבל הייתי כּל כּך בטוּח שזהוּ אוֹתוֹ הנער שנסע אתי אז בּרכּבת, בּדרך לארץ.

הגעתי לאוֹדיסה. וּבאוֹדיסה היה אז מין מלוֹן מפוּרסם – כּמוֹ שבּיפוֹ היה מלוֹן מפוּרסם “חיים בּרוּך”, כּך היה בּאוֹדיסה מלוֹן של חוֹזרים מארץ־ישׂראל. אי אפשר לתאר כּמה נוֹרא היה בּשבילי לבוֹא וּלהתאַכסן בּמלוֹן של חוֹזרים מארץ־ישׂראל. מאחוֹרי כּל זה היה לא רק שאנשים חזרוּ מהארץ. ידעתי מראש שיש מין דבר כּזה. אבל האנשים לא מצאוּ חן בּעינַי, היוּ בּעיני כּמרגלים, עם דיבּוֹת, עם התפּארוּת־שוא, עם מעשׂיוֹת־שקר. למשל, היה שם טיפּוּס אחד, אשר אוֹתוֹ אני זוֹכר בּאוֹפן יוֹתר בּרוּר. הוּא היה, כּנראה, בּארץ לא פּוֹעל, כּי אם הגיע למדרגה גבוֹהה יוֹתר… היה מוֹרה למלאכת־יד בּאיזה בּית־ספר בּירוּשלים, ידע לעשׂוֹת מברשוֹת, אדם שחשב את עצמוֹ לאיש התנוּעה, לא סתם ציוֹני, אבל היה בּוֹ דבר־מה אַנטיפּטי נוֹרא, קוֹדם כּל ההתפּארוּת שלוֹ. הוּא היה מלא התפּארוּת כּל כּך, שאי אפשר היה לי להקשיב לוֹ. ואני זוֹכר שזוֹ היתה בּשבילי מין בּשׂוֹרה כּל כּך רעה מהארץ שאין לתאר.

בּאוֹדיסה עליתי לאניה. לא היה לי שוּם אדם מכּיר בּאניה זוֹ. התחלתי להתבּוֹנן לאנשים – כּוּלם אנשים זרים. והנה פּתאוֹם אני רוֹאה איזה בּחוּר עם בּחוּרה, וּכאילוּ אני מכּיר אוֹתוֹ: השנַים היוּ דויד ורחל זכּאי. ואמנם את דויד זכּאי הכּרתי מקוֹדם, וההיכּרוּת היתה משוּנה מאד. זה היה בּעיירה אחת קטנה [קרוּצ’ה] שנתכּנסה שם ועידה של אוֹתה מפלגת “ווֹזרוֹז’דֶניֶה”, שסיפּרתי לגם שיעצתי לאנשיה לא להתאַרגן בּתוֹר מפלגה והם לא שמעוּ לי. גם אני נסעתי לועידה, וזוֹ היתה ועידה יפה מאד, עם הרצאוֹת תיאוֹרטיוֹת חשוּבוֹת, עם דגל חדש. בּדרכּי חזרה מהועידה (ואני שם דיבּרתי וּמאד לא הצלחתי, ויצאתי משם עצוּב מאד), בּאוֹתוֹ קרוֹן, נסעוּ שני נערים, שבּודאי גם כּן בּאוּ ליהנוֹת קצת מזיו אוֹתה ועידה, נערים בּגילי, והם בּדרך שרוּ איזה שירים ודיבּרוּ בּהתעוֹררוּת, קצת אידיש, אוּלי גם קצת עברית. ואני מבּיט עליהם וחוֹשב: מה יהיה סוֹפם של בּחוּרים אלה. מילא, אני את דרכּי כּבר אמצא בּאיזה אוֹפן שהוּא, אבל נערים אלה – הרי בּרוּר שילכוּ לאיבּוּד. כּל מה שמתחיל פּה להיוֹת מלהיב אוֹתם והם קשוּרים לזה, אבל מה שיש להם, היכוֹלת הזאת לוֹמר פּסוּק עברי, לשיר שיר עברי – כּל זה יִנטל מהם. שני נערים אלה היוּ דויד רמז ודויד זכּאי…

אוֹתה אניה היתה מלאה אנשים שנסעוּ לארץ־ישׂראל. אבל כּשאני רוֹצה לחפשׂ מי מהם נשאר בּארץ, מלבד זכּאי ואשתוֹ – אני מוֹצא רק שתי משפּחוֹת שנשארוּ: אֵם שבּנה ישב אצל קרוֹבים בּארץ ולמד בּגימנסיה, וּמשפּחה שניה, שבּאמת לא בּרוּר לי מדוּע נסעה (אחד הבּנים הצטרף אחר כּך ל“השוֹמר”). מכּל אלה שאני זוֹכר מאוֹתה אניה לא יכוֹלתי למצוֹא בּארץ עוֹד אנשים מלבד שתי משפּחוֹת אלוּ. אני מציין את הדבר הזה, מפּני שהוּא כּל כּך אָפייני בּשביל העליה השניה. הכּרתי אנשים שבּאוּ בּאניה אחת וכעבוֹר שבוּע חזרוּ בּאניה שניה. זה היה אז דבר רגיל.

בּאניה זוֹ רכשתי לי רק חבר אחד, אבל רכשתי עוֹד אדם. לא איש שעלה לארץ, אלא תוֹשב ארץ־ישׂראלי, שנזדַמַנוּ קוֹדם מתוֹך אי־אמוּן רב – מצדי אליו וּמצדוֹ אלי – ואחר כּך מתוֹך התקשרוּת. זה היה יהוּדי כּבן ששים שנסע עם אשה ועם הרבּה חפצים וּצרוֹרוֹת. הוּא חזר מבּיקוּר אצל בּתוֹ אוֹ בּנוֹ שחי בּאיזה מקוֹם בּתוּרכּיה. האיש היה אִכּר בּמוֹשבה והבּן היה שוֹמר בּמוֹשבה. מתוֹך סכסוּך בּינוֹ וּבין ערבי (יתכן שהרג איזה ערבי) צריך היה הבּן לעקוֹר מן הארץ. הבּת נישׂאה לפקיד גבוה של יק“א אוֹ של “אַליאַנס”, שקיבּל משׂרה בּמזרח, וההוֹרים נסעוּ לבקר אוֹתם. יהוּדי זה היה אוֹרתוֹדוֹכּס קנאי מאד ואִכּר ממש, שקוֹדם בּודאי הבּיט על ה”שקצים" הרבוֹלוּציוֹנרים האלה שנסעוּ מרוּסיה לארץ־ישׂראל קצת בּחרדה, אחר כּך הרגיש בּהם ריח של יהדוּת. שמוֹ היה יעקב שַכֶביץ'. זה היה אדם מן הדוֹר של לילינבּלוּם ושל פּינס, וחבר קרוֹב לזקנוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב. היה למדן מוּפלג. לפני כּשמוֹנים שנה היה סטוּדנט בּבּרלין וּבאוֹתוֹ זמן כּתב מאמר על הציוֹנוּת²². בּארץ סיפּרוּ עליו דברים משוּנים מאד. היה חריף וּבקי וכתב כּל מיני פּירוּשים לתוֹרה. קוֹדם היה בּודאי אפּיקוֹרס אחר כּך נעשׂה קנאי גדוֹל מאד.

מוּבן שאני מיד התחלתי לחקוֹר אוֹתוֹ על הארץ ועל אישיה. קוֹדם כּל שאלתי: מי האיש הזה ששמוֹ גוֹרדוֹן. אמר: ישנוֹ איש כּזה בּארץ, אוֹמרים – איש הגוּן מאד. בּיקשתי שיסבּיר לי, והוּא לא רצה בּשוּם אוֹפן. אחר כּך שאלתי: מה דעתך על משה סמילנסקי. ואתם צריכים לדעת שמשה סמילנסקי היה בּשבילי בּנעוּרי פּרוֹבּלימה גדוֹלה מאד. מצד אחד – היה בּעצם הקוֹרספּוֹנדנט הגדוֹל של ארץ־ישׂראל, וּברוּר שלמדתי הרבּה מאד ממכתביו. סגנוֹנוֹ היה רענן מאד. מה שאחד־העם עשׂה בּאוֹפן חמוּר וחריף היה הוּא מסבּיר בּקלוּת וּמצליף לכאן וּלכאן. בּכל זאת היה לי איזה ניגוּד פּנימי אליו; בּפרט כּשהתחיל לכתוֹב בּעתוֹנוּת, בּאידיש וּברוּסית, על הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל – בּהרבּה שׂמחה והערכה, אף על פּי כן הרגשתי איזוֹ זרוּת. יחד עם זה היה הגיוֹני, מעשׂי, וגם אני מצאתי שיש דברים שהם צוֹדקים מאד. הוּא, למשל, טען שהפּוֹעלים אינם מתענינים בּתנאי בּנין הארץ – הפּוֹעלים אינם רוֹצים להיוֹת משגיחים, רוֹצים לעבוֹד, – וצריך לעשׂוֹת מה שהארץ זקוּקה לוֹ. עצם הרעיוֹן, שאדם צריך להיוֹת כּפי שהארץ צריכה לוֹ, נתקבּל מאד על דעתי. אבל שהוּא צריך להיוֹת דוקא משגיח ולא לעבוֹד – היה מוּזר בּעינַי (אם כּי אוֹמַר את האמת: חשבתי שבּבוֹאי לארץ, אם אמצא שהדבר בּאמת דרוּש לבנין הארץ, אעשׂה גם זאת. והדבר הזה גרם לי לריב עם אנשים קרוֹבים שאמרוּ: אתה בּשוּם אוֹפן לא תוּכל זאת לעשוֹת). והנה, כּאשר ניסיתי לחקוֹר אצלוֹ מה הוּא סמילנסקי, קיבּלתי תשוּבה שלא השׂבּיעה אוֹתי רצוֹן. אמנם ידע שהוּא סוֹפר וּמַרצה וּמקוּבּל על חוּגים שוֹנים, אבל שוּם החשבה יתירה של האיש לא היתה בּדבריו. האִכּר הזה, אגב, התקשר אלי מאד מאד. לאחר שנים רבּוֹת, כּשנוֹדע לוֹ שאני “אפּיקוֹרס” התרחק. כּשארלוֹזוֹרוֹב נכנס לעבוֹדה בּהנהלה הציוֹנית קיבּלתי משַכביץ' הזקן, שהיה אז בּן שמוֹנים וּשמונה, שני מכתבים מענינים מאד – מה עלי למסוֹר לארלוֹזוֹרוֹב, איך עליו להתנהג… הוּא היה איש חשוּב מאד, חשב הרבּה על כּל דבר ודבר. בּכל מה שהתרחש בּארץ וּבעוֹלם ידע להתענין. למרוֹת קנאוּתוֹ הגדוֹלה ועקשנוּתוֹ הגדוֹלה היתה בּוֹ ערוּת בּלתי־רגילה לכל הענינים – לספרוּת, למדע, לפּוֹליטיקה.

לבסוף עלי בּכל זאת לספּר כּיצד הגעתי לארץ. כּל מה שהתרחש בּאוֹתוֹ יוֹם כּאילוּ בּא לוֹמר לי: בּן־אדם, אסוֹף כּל תקוה! כּשהגיעה האניה לחוֹף יפוֹ יצאוּ אנשים לקבּל את פּנינוּ, פּגשוּ אוֹתנוּ אפילוּ בּסירוֹת. הם לא היוּ שליחי מחלקת העליה, חלילה וחס. אבל היה אז מנהג משוּנה: אנשים, אם מחוֹסר־עבוֹדה, מבּטלה גדוֹלה, אוֹ, להיפך, מתוֹך התענינוּת עצוּמה, כּמוֹ אנשי־מדבּר שמשתוֹקקים לראוֹת אדם מן הישוב – עם כּל אניה שבּאה היוּ עוֹזבים את העבוֹדה ורצים לנמל לראוֹת בּבּאים. וּמה שפּגש אוֹתנוּ, זה כּמעט אי אפשר לתאר. השאלה הראשוֹנה היתה: “למה בּאתם?” וּמיד אחרי זה כּל מיני דברים של שמצה על הארץ, של ליצנוּת, של לגלוּג על הטיפּשים הללוּ… זוֹ היתה קבּלת־הפּנים הראשוֹנה. אבל הדבר הנוֹרא בּיוֹתר היה, שבּחבוּרה הזאת שפּגשה אוֹתנוּ היתה נערה אחת – טיפּוּס של נערה צעקנית, הוֹמיה. היא היתה מֶרכּז לגבּי סוּג ידוּע של פּוֹעלים. אי אפשר היה כּמעט לבוֹא לאיזה מקוֹם ושלא לפגוֹש אוֹתה. והדיבּוּר – זה לא היה כּלל דיבּוּר עברי: ערבּוּביה של מלים, של רוּסית ואידיש. אני בּרגע זה רוֹאה לפנַי את כּל התמוּנה הזאת. אינני מדבּר כּבר על הירידה בּיפו – המהוּמה, הרעש, הצעקוֹת, עם גמלים, עם ערבים, שזרקוּ אוֹתי ואת חפצַי… זו צריכה היתה להיוֹת הפּגישה הראשוֹנה שלי עם ארץ־ישׂראל. מיד נפלתי לא לגלוּת, לדבר הרבּה יוֹתר נוֹרא, לעבדוּת. יהוּדים שאינם יהוּדים כּלל, – כּל אחד רוֹצה ממך להרויח, לסחוֹב ממך דבר־מה… יכוֹלתי לקבּל בּאהבה את העמל ואת הדרך, אבל זה היה משהוּ שאי אפשר היה לי לקבּל מצד יהוּדים בּארץ־ישׂראל. אם לוֹמר בּאוֹפן מוֹדרני – זוֹ היתה ה“פרַקציה”. אל תחשבוּ שפרקציה זה מוּשׂג הקשוּר דוקא עם קוֹמוּניזם – הקוֹמוּניזם רק נתן לפרקציה את הצוּרה התיאוֹרטית הזאת. אבל אוֹפי זה של שׂמחה לאיד, של הנאה מכּשלון, של זלזוּל בּארץ־ישראל, של לגלוּג על התמימים הללוּ – אינני יוֹדע אם ראיתי בּחיי בּארץ דבר יוֹתר מזעזע וּמחריד הדבר הזה (אגב, מתוֹך איזוֹ מין התנגדוּת למַפרע לא הלכתי למלוֹן חיים־בּרוּך – ונפלתי למלוֹן אחר, של אביה של אוֹתה נערה).

אספּר עוֹד מה עבר עלי בּיוֹם הראשוֹן שלי בּארץ. בּאוֹתוֹ יוֹם נתרחשוּ אצלי שני דברים, אשר כּל אחד שוּב היתה לוֹ השפּעה עלי. קוֹדם כּל, כּאשר יצאתי בּלילה לחפּשׂ אנשים, אמרוּ לי שיש פּה בּאיזה מקוֹם בּיִת שעל גגוֹ יוֹשבים אנשים בּלילה ושוֹתים משהוּ. לעלוֹת בּלילה על גג מוּאר, בּיחוּד למי שבּא מארצוֹת הצפוֹן, זה כּבר היה דבר מוֹשך מאד. פּתאוֹם אני רוֹאה, מי עוֹמד פּה? חברוֹ הקרוֹב בּיוֹתר של פּינחס דשבסקי – אחד האנשים היוֹתר אהוּבים עלי בּחיי, ואדם נערץ מאד עלי²³. וּכּשפגשתיו אצלוֹ היה אז ציוֹני נלהב מאד ורבוֹלוּציוֹני מאד. אני בּטוּח שהיה בּאדם זה כּוֹח יוֹצא מן הכּלל. קוֹדם כּל מצד אָפיוֹ – היתה בּוֹ מין תערוֹבת של חכמה, של חן, של הוּמוֹר פּיוּטי וכשרוֹנוֹת מעשׂיים גדוֹלים. הוּא לא למד הרבּה בּחייו, אבל היתה לוֹ מין חכמת־חיים כּזוֹ, שהבין יוֹתר מכּל התיאוֹרטיקנים. והנה איש זה מוֹפיע בּיוֹם הראשוֹן שלי בּארץ, כּאן, על אוֹתוֹ גג. ואני שוֹאל אוֹתוֹ: וּבכן? אבל הוּא אוֹמר לי: מחר אני נוֹסע מכּאן, אני עוֹשׂה עכשיו נסיעה גדוֹלה בּעוֹלם, יש לי מעין חוֹפש… הוּא פּתאוֹם עשׂה עסקים גדוֹלים מאד והרויח כּספים גדוֹלים, וכל מה שהרויח מסר לחברים וּלענין המהפּכה. הידיעה הזאת כּל כּך הדהימה אוֹתי שלא היתה לי מלה להסבּיר מדוּע בּאתי לארץ־ישׂראל. לא יכוֹלתי לוֹמר שאני מאמין בּציוֹנוּת, מפּני שלא האמנתי. האיש מת בּאוֹפן טרגי מאד.

התהלכתי קצת בּאוֹתוֹ יוֹם מחוּץ לעיר, על חוֹף הים, וּבעצם בּרגע עלייתי אל החוֹף היה בּשבילי בּרוּר שזה חוֹף אחרוֹן. כּל מה שהיה קוֹדם נגמר אצלי. ואני אוֹמר זאת לא מתוֹך שאני רוֹצה, לאחר מעשׂה, לתאר דברים גדוֹלים. אבל אני יוֹדע שבּשבילי ענין ארץ־ישׂראל נגמר בּיוֹם הראשוֹן לבוֹאי. ידעתי שחוֹף אחר לא יהיה לי!

בּימים הראשוֹנים היה לי גם ענין קשה עם עברית. עד אז לא דיבּרתי עברית. אדרבּא, ראיתי את הדיבּוּר העברי כּדבר לא טבעי. עד כּדי כּך שהיה לי מוֹרה, אדם יקר לי מאד – וגרמתי לוֹ צער רב: הוּא דיבּר אלי עברית ואני דיבּרתי אליו אידיש, מפּני שחשבתי שעברית אינה שׂפה מדוּבּרת. כּאשר בּאתי לארץ לא ידעתי לבנוֹת משפּט טבעי בּעברית, וּלדבּר לוֹעזית לא רציתי, החלטתי שאני לא אוֹציא מפּי מלה לוֹעזית. בּמשך עשׂרה ימים לא דיבּרתי בּכלל. וּכשהייתי נאלץ לענוֹת משהוּ הייתי עוֹנה בּאיזה פּסוּק קרוֹב לענין.