מילואים: ב: ל״אחדוּת חיילינוּ״ (עמוד 133)

לדברי בּרל אלה בּכינוּס החיילים, בּג׳ בּאלוּל תש״ב, תצוֹרף בּזה שׂיחה בּמחנה הצבא בּוָדי־צראר בּח׳ בּאלוּל תש״ב, שלא פוּרסמה עד כּה.

שׂמחתי לראוֹת שהקצין שלכם הצליח לדוֹבב אתכם בּלי מאמצים מיוּחדים, וּמכּיר אני טוֹבה לשאלוֹת שהצגתם.

אנסה לענוֹת קוֹדם כּל לשאלוֹת הלא־מיליטריסטיוֹת. השאלה הראשוֹנה היתה, אם נעשׂה משהוּ בּענין רכישת קרקע בּארץ־ישׂראל. השאלה הזאת מענינת בּוַדאי את כּל אחד מאתנוּ, אבל חוֹשב אני שלחיילים יש ענין מיוּחד בּה. מפּני שאנחנוּ צריכים לחשוֹב על היוֹם – ואנחנוּ כּולנוּ מאמינים שיבוֹא – בּוֹ ישתחררוּ אוֹתם האלפים שישנם בּגדוּדים ואוֹתם האלפים שאנחנו מקַוים כּי יתוַספוּ עוֹד לגדוּדים, ואין שוּם סַפק ששאלת גוֹרלם תהיה שאלה רצינית למדי. אין דאגה זוֹ חלה על אוֹתם החיילים שהם כּיוֹם חברי קיבּוּצים ואנשי מוֹשבים. הם מרגישים, וגם הציבּוּר מרגיש, שיש להם בּית – פּינה נאמנה. אבל ישנם אלפים, ואוּלי הרבּה אלפים, שהם מעפּילים וּבני מעפּילים, אוֹ שהם בּני עיר שעזבוּ את מקוֹמוֹת עבוֹדתם ונוּתקוּ מן המעט שהיה להם בּארץ. ולכן, שאלת הקרקע בּארץ־ישׂראל, מחוּץ לחשיבוּתה הכּללית, יש לה גם חשיבוּת מיוּחדת לחברי הגדוּדים.

האינפוֹרמַציה בּענין זה לכאוֹרה מנַחמת היא, מפּני שהכנסוֹת הקרן הקימת, למרוֹת שנקצץ חלק כּל כּך גדוֹל של העם היהוּדי, לא רק שלא פּחתוּ, אלא גם עלוּ. והשנה נקנוּ דוּנמים קרקע לא פּחוֹת מאשר בּשנה שעברה. מעריכים שכּל שנה נקנים בּאוֹפן ממוּצע כּחמישים אלף דוּנם, וּבמשך זמן המלחמה רכשנוּ 130 אלף דוּנם. לגבּי השטח המצוּמצם של אדמת הקרן הקימת הרי זוֹ התקדמוּת ידוּעה. אבל אינני רשאי להסתיר מפּניכם שהשאלה חמוּרה מאד. מחוּץ להפרעוֹת הגדוֹלוֹת בּעניני קרקע, עקב גזירוֹת פּוֹליטיוֹת (״הספר הלבן״ וחוֹק הקרקע) – מכבּידוֹת עלינוּ גם תוֹפעוֹת כּלכּליוֹת מסוּימוֹת, שנתגלוּ אצלנוּ בּעקב המלחמה. לא די שאנחנוּ קשוּרים בּאזוֹרים מצוּמצמים וּבאזוֹרים אסוּרים, ואנוּ נאלצים להתגבּר על כּל מיני תנאים דרקוֹניים קשים עד מאד, אלא שאנוּ מוּכרחים גם להסתגל למצב כּלכּלי מיוּחד. ישנה עכשיו בּארץ פּרוֹספּריטי גדוֹלה מאד (ולא רק בּארץ – גם בּארצוֹת השכנוֹת). תארוּ לעצמכם, שאם לפנים היתה גאוּלת הקרקע בּארץ סוֹבלת לא רק מתנאים קשים בּדרך כּלל, כּי אם גם ממחיר לא טבעי של קרקע (וּבארץ אנחנוּ משלמים מחיר לא טבעי של קרקע, מחיר לא אֶקוֹנוֹמי. אוּסישקין היה אוֹמר: בּזמן שיש ילד חוֹלה והוֹלכים להזמין בּשבילוֹ רפוּאה בּבית־מרקחת אין שוֹאלים אם הרפוּאה זוֹלה היא אוֹ יקרה – כּך גם בּענין גאוּלת הקרקע: הקרקע בּשבילנוּ רפוּאה, וּמשוּם כּך איננוּ יכוֹלים למוֹד את מחירה על פּי הגיוֹן אֶקוֹנוֹמי רגיל), ונוֹסף על זה היינוּ מבזבּזים הרבּה כּסף יהוּדי בּגלל ספּקוּלָציה יהוּדית והתחרוּת – הרי עכשיו הוֹפיע גוֹרם חדש, אשר לא היה בּארץ מעוֹלם. ישנה עכשיו בּארץ פּרוֹספּריטי ערבית וישנה ספּקוּלציה ערבית, והערבים מעלים את מחירי הקרקעוֹת לגוֹבה לא יתוֹאר. היוּ מקרים שבּדרוֹם הארץ, בּמקוֹם שלפנים, כּבר בּימי האנגלים, היינוּ קוֹנים אדמה בּשלוֹש־ארבּע לא״י הדוּנם, עמדנוּ לשלם 8–10 לא׳׳י. והנה בּא ערבי, ולא ערבי ארץ־ישׂראלי אלא ערבי מארץ שכנה, והציע 12–15 לא״י בּעד דוּנם. אין זה המקרה היחידי. ואם בּאים וּמוֹסיפים על מחיר הקרקע דוקא בּמקוֹם שיש לנוּ הזדמנוּת לקנוֹת בּאזוֹר האסוּר, ואיננוּ מנצלים את ההזדמנוּת הזאת – הרי פּעם שניה כּבר לא נוּכל אוּלי להעביר את הקרקע לרשוּתנוּ. וזוֹ דאגה גדוֹלה. אפשר, כּמוּבן, ללמוֹד מזה גם לקח אוֹפּטימיסטי מאד: אם ערבים משלמים מחירים כּאלה בּעד קרקע בּארץ־ישׂראל – סימן שהם בּטוּחים כּי יבוֹא יוֹם והיהוּדים יגאלוּ את הקרקע מידיהם בּמחירים יוֹתר גבוֹהים. זהוּ סימן לאמוּנתם בּציוֹנוּת. אבל זוֹ לפי שעה רק הנחמה היחידה…

אין גם לשכּוֹח שבּאוֹתוֹ זמן יש בּארץ תוֹפעה הפוּכה. עוּבדה היא שההוֹן הפּרטי היהוּדי איננוּ גוֹאל עכשיו שוּם קרקע בּארץ־ישׂראל; שההוֹן הפּרטי פּעיל רק בּזמן שהוּא יכוֹל להרויח מהקרקע. אבל כּל פּעם שבּאה לארץ שעה קשה – אם זה מַשבּר כּלכּלי אוֹ מַשבּר פּוֹליטי – נעלם פּתאוֹם ההוֹן הפּרטי לגמרי ואינוֹ מוֹפיע בּתוֹר גוֹרם מרבּה נכסים קרקעיים. אך יש גם תוֹפעה אחרת. שׂמתם אוּלי לב בּזמן האחרוֹן לידיעוֹת בּעתוֹנוּת, שעקב זרימת הרבּה הוֹן זר לארץ, המחפּשׂ לוֹ מקוֹם השקעה, עברוּ חלקוֹת יהוּדיוֹת רבּוֹת – פּרדסים יהוּדיים וּבנינים יהוּדיים – לידים זרוֹת. מסַפּרים שבּא לארץ נסיך מצרי, עם סכוּמים גדוֹלים מאד, לקנוֹת בּנינים בּירוּשלים, ולא סתם איזה בּית יהוּדי נקנה על ידוֹ אלא בּנינים בּשכוּנוֹת יהוּדיוֹת גם בּירוּשלים וגם בּחיפה. והיוֹם בּאה אפילוּ ידיעה, שגם בּתל־אביב נמכּר בּית לידים זרוֹת.

אילוּ היוּ התנאים נוֹרמַליים ולוּלא הפּרוֹבּלימוֹת המיוּחדוֹת שלנוּ – היה אפשר אוּלי להבּיט על זה מתוֹך קלוּת־ראש ידוּעה. אבל חיינוּ בּארץ אינם מתנהלים בּדוֹמה למצב שישנוֹ בּאמריקה, שפּעם קוֹנים שם נוֹצרים בּית־כּנסת יהוּדי והוֹפכים אוֹתוֹ לכנסיה נוֹצרית וּפעם קוֹנים יהוּדים כּנסיה נוֹצרית והוֹפכים אוֹתה לבית־כּנסת. ישנם בּארץ שטחים שאף פּעם לא הצלחנוּ, ואוּלי לא נצליח, לחדוֹר אליהם, ואם בּעלי־קרקע יהוּדים וגם סרסוּרים יהוּדים עוֹזרים בּמוֹ ידיהם לעקוֹר מידנוּ את המעט שבּרשוּתנוּ – הרי דבר זה מעוֹרר מחשבוֹת נוּגוֹת. וּמי שחשב פּעם בּאוֹפן רציני על שאלוֹת הציוֹנוּת – מוּכרח להגיע להכּרה יוֹתר עמוּקה של ערך הקרן הקימת לגאוּלת הקרקע וּלהבין עד כּמה ההוֹן הפּרטי בּענין זה הוּא משענת קנה רצוּץ.

בּדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת דוּבּר שבּקשר עם ענין ההתנדבוּת וּמתוֹך מחשבה על עתיד החיילים המשוּחררים, נצטרך לדרוֹש מהשלטוֹנוֹת התישבוּת של חיילים – לפיכך צריך להרים עתה את ענין הקרקע. אנחנוּ יוֹדעים כּי אחרי המלחמה הקוֹדמת, אף על פּי שהיה משׂא־וּמתן פּוֹליטי בּדבר קרקעוֹת להתישבוּת החיילים היהוּדים המשוּחררים, וּכבר הוּבטחוּ לנוּ לכך שטחים שוֹנים, – לא יצא מזה כּלוּם. אבל אין זאת אוֹמרת שלא נחוּץ לחַדש בּזמן המתאים מאמצים פּוֹליטיים בּענין זה. ואילוּ היה החייל בּגדוּדים חי יוֹתר חיים ציבּוּריים – היה הוּא, יחד עם פּעוּלתוֹ הפּנימית, גם מכוון את מחשבתוֹ לכך שצריך לדאוֹג כּבר מעכשיו לנקוּדוֹת התישבוּת אוֹ לרזרבה קרקעית – אם בּשביל שיכּון עירוֹני אוֹ בּשביל אפשרוּת של התישבוּת על הקרקע. ואם תקוּם בּאמת הסתדרוּת חיילים רצינית – הרי בּין התפקידים שלה צריך, לדעתי, להיוֹת גם התפקיד לעוֹרר את רגש האחריוּת בּתוֹך המוֹסדוֹת הלאוּמיים לגוֹרל החייל לאחר המלחמה ולדאוֹג מעכשיו לכך שחלק מן האמצעים, ואוּלי גם מַגבּיוֹת מיוּחדוֹת, יכוּונוּ להגדלת הרזרבה הקרקעית – בּמידה שהמצב הפּוֹליטי ירשה זאת – שתהיה מוּבטחת להתישבוּת חיילים.

השאלה השניה הלא־צבאית, שגם היא צריכה להיוֹת חשוּבה בּשביל כּוּלכם, היא השאלה של הליכת הנוֹער למשקים. נדמה לי שבּענין זה הוּשׂג השנה דבר, אשר חשיבוּתוֹ גדוֹלה יוֹתר מעצם הליכת אַלפּיִם נערים לעזרת המשקים (אף כּי יוֹדע אני שבּמשקים מעריכים מאד את העזרה הזאת וּמרוּצים ממנה), כּמוּבן, בּמידה שהדבר לא ישאר רק אֶפּיזוֹדה של זמן המלחמה, וּשנת שירוּת עבוֹדה לנוֹער תיקָבע כּחלק ממשטר החיים הארץ־ישׂראלי וּתהַוה חלק אוֹרגני של שיטת החינוּך העברי בּארץ. תנוּעת העבוֹדה תבעה בּמשך שנים רבּוֹת שהחינוּך לא יהיה מנוּתק מן המציאוּת שלנוּ, מעין תרגוּם של בּית־ספר תיכוֹני בּארצוֹת אחרוֹת, שלא יהיה חינוּך המכין אנשים למשׂרוֹת טוֹבוֹת בּממשלה אוֹ לנדידה לחוּץ־לארץ, אלא שהחינוּך בּארצנוּ, כּמוֹ בּכל ארץ וארץ, יהיה מוּתאם לעתיד הנשקף בּה לאדם. בּענין זה הצליחה רק מעט מאד. היא הצליחה לאַרגן רק קבוּצוֹת קטנוֹת של נוֹער בּעל חינוּך חלוּצי וּבעל אוֹפי חלוּצי. גם הקבוּצוֹת הללוּ, עד שיצאוּ לעבוֹדה, היוּ מאבּדוֹת בּדרך לא מעט מחבריהן, וגם בּיציאתן להכשרה היוּ בּמשך זמן רב מפסידוֹת לא מעט. ניסיתי להיפּגש לא פּעם עם קבוּצוֹת כּאלוּ, אפילוּ של עליית הנוֹער, ולעשׂוֹת אתן חשבּוֹן כּמה מחבריהן נשארוּ לאחר גמר ההכשרה בּחיי חקלאוּת. עלי לוֹמר שהמספּרים היוּ מדאיגים וּמצַערים מאד. השאלה הגדוֹלה שעמדה לפנינוּ תמיד (ואני הייתי כּמה פּעמים מעוֹרר את השאלה הזאת הן מעל בּמוֹת פּנימיוֹת של ההסתדרוּת והן מעל הבּמוֹת הלאוּמיוֹת) היא: מה לעשׂוֹת בּמוּבן זה לנוֹער שלנוּ? לצערי הגדוֹל, לא הצלחנוּ להקיף אלא חלקים קטנים מאד מהנוֹער. ישנם בּארץ חלקים גדוֹלים מהנוֹער אשר בּגלל הדלוּת וחוֹסר תרבּוּת וּחיים קשים לא הגיעוּ אפילוּ לבית־ספר, אפילוּ להשׂכּלה אלמנטרית – וזה אחד הדברים שיתנקם לא רק בּאוֹתוֹ נוֹער, שקוֹראים לוֹ נוֹער רחוֹב, אוֹ נוֹער עזוּב, אלא גם בּעצם חיי הישוּב בּארץ־ישׂראל. עוֹד איננוּ יוֹדעים מה יהיה עתידם של אוֹתם הילדים שנזרקוּ לרחוֹב ללא דוֹאג. הם רשאים לראוֹת בּנוּ אוּלי גם אלמנט זר, כּי אף ילד פּרוֹליטרי של ״הנוֹער העוֹבד״ הוּא בּשבילם אריסטוֹקרט וּמאוּשר, וילדי הקבוּצוֹת על אחת כּמה וכמה.

לא ארחיב בּרגע זה את הדיבּוּר על שגיאוֹתינוּ, וּמדוּע לא הצלחנוּ בּארץ בּשטח זה. אגיד רק זאת: אני מאמין שהפּרוֹבּלימה של חלוּציוּת הנוֹער אינה מוֹנוֹפּוֹלין של אִרגוּן זה אוֹ אחר ואיננה ענין של פּרוֹגרמה – זהוּ ענין יסוֹדי, אלמנטרי, עממי־פּוֹעלי. אני עצמי נוֹטה לחשוֹב שאילוּ זכינוּ בּארץ לתנוּעת נוֹער אחת גדוֹלה וחשוּבה, בּעלת אמצעים חמריים גדוֹלים ואפשרוּיוֹת עבוֹדה גדוֹלוֹת, שיש לה גם כּוֹחוֹת רוּחניים מוּרכּבים, סינתיטיים, המַקיפים את כּל שיש לנוּ – היינוּ כּבר מזמן יוֹצאים בּשטח זה לדרך רחבה. אבל, לצערי, הספּקנוּ עד כּה מעט מאד. ואינני יוֹדע אם הנוֹער שלנוּ עצמוֹ יש בּוֹ עתה הכּוֹח להקים תנוּעה גדוֹלה וּרחבה, משוּחררת ממחיצוֹת מפרידוֹת, המבינה את ערך איחוּד הנוֹער על בּסיס חלוּצי. משוּם כּך יש לשׂמוֹח לפחוֹת להתחלה זוֹ של הליכת הנוֹער לעזרת המשקים. וּבמוּבן זה מילאה ההתנדבוּת לצבא תפקיד גדוֹל מאד. מוּבן מאליו, שאילמלא הלחץ מצד המשקים יתכן שלא היינוּ מגיעים גם לזה. אבל בּרוּר לי שהתנדבוּת הנוֹער היא תוֹצאה ישירה של ההתנדבוּת הצבאית. ואם נעשׂה פּעם חשבּוֹן צוֹדק של ההתנדבוּת – נוּכל לזקוֹף על חשבּוֹנה גם את ההתעוֹררוּת הזאת בּנוֹער. וּלדעתי, אחת הפּרוֹבּלימוֹת החינוּכיוֹת הגדוֹלוֹת של הישוּב היא לשמוֹר על כּך שהדבר הזה יֵהפך לחוֹק, שכּל מי שלא יעבוֹר שנת שירוּת עבוֹדה בּארץ לא יוּכל להיכּנס לבית־ספר גבוֹה אוֹ לקבּל משׂרה בּשוּם מוֹסד ציבּורי, שהדבר יֵהפך לחלק מאוּרגן של משטר החיים בּארץ. אני סבוּר שהדבר חשוּב לא רק מפּני שיש לשער כּי חלק ניכּר מאלה שיעברוּ שנת שירוּת בּמשק ישארוּ בּחיי עבוֹדה. עצם הדבר שבּחיי כּל איש צעיר וכל אשה צעירה בּארץ תהיה שנת־חיים כּזאת, ישפּיע בּלי כּל ספק לטוֹבה על הרמה הרוּחנית של הטיפּוּס הציבּוּרי שאנחנוּ מגַדלים בּארץ, וגם לגבּי היחסים הסוֹציאליים והעדתיים יהיה זה בּלי כּל ספק גוֹרם מַפרה מאד. כּולנוּ נצטרך לדאוֹג להפוֹך את הנסיוֹן של השנה הזאת לקבע.

ועתה – לשאלוֹת הקשוּרוֹת לחיי הגדוּדים. קוֹדם כּל, בּרצוֹני לענוֹת לחבר ששאל אם בּגדוּדים העברים בּמלחמה הקוֹדמת היה בּאמת אוֹכל כּשר. כּחבר לגדוּד העברי עלי לוֹמר, לצערי, שלא היה כּדבר הזה. ואני יוֹדע שחזיתי את הדבר מעצמי, מפּני שלא אכלתי בּשׂר בּגדוּד, וּמחוּץ לקוּפסאוֹת הריבּה לא היה לי שוּם תחליף. אני מתאר לעצמי שהאוֹכל בּכלל בּגדוּדים של עכשיו עוֹלה לאין ערוֹך על זה שהיה בּגדוּדים ההם. אלה מאתנוּ שלא רצוּ לאכוֹל אז את בּשׂר הצבא היוּ נדוֹנים בּאוֹתוֹ זמן לגמרי לחיי רעב. לדעתי, אין זוֹ רק שאלה של אלה האוֹכלים כּשר – זוֹהי קוֹדם כל שאלה של כּבוֹד הגדוּדים העברים וגם שאלה של חברוּת, ואפילוּ אלה שאינם מרגישים צוֹרך בּאוֹכל כּשר צריכים להילָחם עליו. אצלנוּ אין מבינים לפעמים לנפשוֹ של חבר. והרי אין לנוּ כּל ענין שבּתוֹך הגדוּדים ימָצא מספּר חברים אשר יסבּוֹל בּמוּבן גוּפני, וּלעתים גם נפשי, מהדבר הזה. אבל, כּנראה, אין אצלנוּ בּנדוֹן זה ציבּוּריוּת מספּיקה, וּלדעתי אין גם חברוּת מספּיקה כּדי להבין עד כּמה הדבר חשוּב. אני, למשל, זוֹכר שהיוּ לי השׂגוֹת לא רק בּעניני כּשרוּת, שהגדוּד היהוּדי רשאי וצריך לדרוֹש את סידוּרם, כּי אם גם בּענין הצוּרה של הגדוּד – לאו דוקא בּמוּבן של סמל ודגל, שמדבּרים עליהם כּעת. רבּים מאלה שהתנדבוּ אז לגדוּדים היוּ בּעלי זקן. וּבארץ היוּ בּעלי זקן משני סוּגים: פּוֹעלים שבּכלל לא היוּ מתגלחים (אנשי נהלל, דגניה, כּנרת היוּ בּיניהם מגוּדלי־זקן) וּמאוֹת אנשים אדוּקים, יהוּדים בּני עדוֹת המזרח ויהוּדים שוֹמרי מסוֹרת, אשר בּשבילם הגילוּח היה דבר קשה מאד וקרבּן גדוֹל. דעתי היתה שהצבאיוּת וההצלחה הצבאית אינן מחייבוֹת גילוּח, והעזתי להבּיע את דעתי זוֹ בּפני הפּוֹעלים שלנוּ. מוּבן שהדבר נתקבּל כּבטלנוּת גמוּרה. היוּ אפילוּ כּאלה אשר ראוּ כּמעט נזק לגדוּדים העברים בּזה שלחייל העברי לא תהא אוֹתה צוּרה של החייל הבּריטי, אלא צוּרה משלוֹ. אלה שחשבוּ כּמוֹני היוּ מראים אז, למשל, על צבאוֹת ההוֹדים ואוֹמרים: הבּיטוּ, ההוֹדים המתנדבים הם אנשי־צבא מלידה, מוֹצאם משבטים צבאיים־מלחמתיים, וּבכל זאת יש להם צוּרה שלהם – מדוּע לא תהיה לגדוּדים העברים גם צוּרה מיוּחדת שלנוּ, בּפרט אם רבּים יש להם צוֹרך בּדבר הזה? אבל נתקלנוּ בּזה בּקוֹשי גדוֹל מצד חברינוּ המפקדים הצעירים וגם מצד ז׳בּוֹטינסקי, שהיה אז קנאי מאד לכך שנהיה כּכל הצבאוֹת, ולא הצלחנוּ.

שאל אוֹתי חבר, בּאיזוֹ מידה ההכרזה על גדוּדים יהוּדים ורגימנט ארץ־ישׂראלי עלוּלה לשנוֹת את טיבם וּמצבם הצבאי של ה״בַּאפס״. אינני מוּמחה גדוֹל לעניני צבא וּמשוּם כּך לא אוּכל לוֹמר בּענין זה דברים בּעלי משקל רב, אני גם לא קיבּלתי שוּם יפּוּי־כּוֹח לוֹמר משהוּ בּענין זה. אבל מקוּבּל אצל חיילים, שכּל הגדלת יחידה אין פּירוּשה רק הגדלת המספּר. אם להשתמש בּטרמין סוֹציוֹלוֹגי מסוּים אוֹמַר שפּה הכּמוּת עוֹברת לאיכוּת. שינוּי הכּמוּת נוֹתן אפשרוּיוֹת אחרוֹת לגמרי. בּמלחמה ההיא שמענוּ תמיד מפּי המפקדים שלנוּ, שתקותנוּ היא לא בּגדוּדים יהוּדים – תקותנוּ היא בּבּריגדה יהוּדית, בּדיביזיה יהוּדית. רק בּאלה אפשרוּיוֹת צבאיוֹת מסוּימוֹת וגם חשיבוּת מדינית מסוּימת. אתם הלא יכוֹלים לדעת זאת גם מנסיוֹנכם: עצמאוּת היחידה (הפּעוּלה שלה, התנוּפה שלה, היכוֹלת שלה לסדר את חייה) הוֹלכת וּגדלה בּמידה שהיא שייכת למסגרת יוֹתר רחבה. וּמבּחינה זוֹ גם העליה בּפיקוּד, למשל, אינה רק ענין פּרטי של אוֹתוֹ קצין המקבּל כּוֹכב ונעשׂה למייג׳ר, כּי אם היא חשוּבה גם בּשביל חיי הפּלוּגה כּוּלה, בּמידה שהדבר מאַפשר לפּלוּגה לקבּל צביוֹן יוֹתר יהוּדי. וּמבּחינה עקרוֹנית אין שוּם ספק בּדבר שהמַעבר מיחידוֹת לבּטליוֹנים קשוּר בּמתן צביוֹן יוֹתר צבאי ויוֹתר יהוּדי לפּלוּגה. גם הצד הצבאי וגם הצד הלאוּמי ילכוּ וישתנוּ בּמידה שתגדלנה היחידוֹת ויגדלוּ הצירוּפים בּיניהן. אבל זה להלכה, למעשׂה הדבר מסוּבּך יוֹתר.

מה קיבּלנוּ? קיבּלנוּ אפשרוּת להקים גדוּדים עברים – לכאוֹרה דבר פּשוּט מאד, לכאוֹרה דבר אלמנטרי בּיוֹתר, ששוּם אוּמה ולשוֹן בּצבא אינה צריכה להילָחם עליו. אבל עצם הדבר שאפשרוּת זוֹ ניתנה לנוּ רק בּשנה השלישית למלחמה, לאחר היאָבקוּת כּל כּך קשה בּמשך שלוֹש שנים, לאחר דחיוֹת על גבּי דחיוֹת (עוֹד לפני זמן לא רב היה כּבר מוּסכּם על דבר גדוֹל יוֹתר מאשר גדוּדים יהוּדים – הוּסכּם על דיביזיה יהוּדית וּמוּנה כּבר גנרל בּריטי על הדיביזיה הזאת), עצם הדבר הזה מוֹכיח בּאיזוֹ מידה היה זה נצחוֹן. מפּני שהענין אינוֹ רק בּגוֹדל הנצחוֹן – לפעמים גם נצחוֹן קטן, אבל קשה מאד, שבּא לאחר מכשוֹלים מרוּבּים מאד, חשיבוּתוֹ מרוּבּה. אתם יוֹדעים שבּזמן הראשוֹן אמרוּ כּי אין בּכלל צוֹרך בּיחידוֹת עבריוֹת – יש צוֹרך רק בּיחידוֹת מעוֹרבוֹת. ועשׂוּ כּל מיני נסיוֹנוֹת בּענין זה, היה לחץ לא מעט, וּכבר חשבוּ לטוֹב להוֹדיע לעוֹלם שהיחידוֹת המעוֹרבוֹת עלוּ יפה. דבר זה מוֹכיח בּאיזוֹ מידה כּל פוֹרמַציה צבאית משקפת את המצב הפּוֹליטי המיוּחד שלנוּ. בּעצם הימים ההם היה צוֹרך להרגיש ש״הספר הלבן״ פּתר את שאלוֹת היחסים בּין העמים בּארץ, והיה מישהוּ שאמר אז כּי סימן טוֹב ל״ספר הלבן״ הן היחידוֹת המעוֹרבוֹת. וּבאמת היוּ היחידוֹת המעוֹרבוֹת בּיטוּי צבאי לאידיאוֹלוֹגיה של ״הספר הלבן״. והנה, בּמצבים קשים מאד עלה בּידינוּ לשבּוֹר את ענין היחידוֹת המעוֹרבוֹת, למרוֹת שהיוּ חסידים יהוּדים גדוֹלים של היחידוֹת המעוֹרבוֹת, בּיניהם אנשים חשוּבים מאד. רק השבוּע קראתי מאמר בּעתוֹן רשמי של התאחדוּת עוֹלי גרמניה וּבוֹ, בּין השוּרוֹת וּבביטוּיים שוֹנים, יש כּמעט צער על זה שענין היחידוֹת המעוֹרבוֹת לא עלה יפה.

וּבכן, מאז הרשוּ כּבר את ענין ה״בּאפס״, אבל העמידוּ את הפּרינציפּ של ״פּאריטי״ (בּמוּבן זה שההתנדבוּת היהוּדית תהא תלוּיה בּנוֹרמה מסוּימת: רק בּמידה שתהיה התנדבוּת ערבית), שגם הוּא סוֹף סוֹף נשבּר, עד שהגענוּ להכּרה של בּטליוֹנים יהוּדים וּלהכּרה של רגימנט ארץ־ישׂראלי. בּרוּר שכּל זה יש בּוֹ מבּחינה מוּסרית הוֹדאה, וּמבּחינה מעשׂית – מתן סיכּוּיים לאפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר, ואוּלי סיכּוּיים למשהוּ גדוֹל. אבל עד היוֹם הזה הדבר הוּא רק בּגדר של מסגרת מסוּימת. מה יהיה גוֹרל המסגרת הזאת – זוֹ עוֹד שאלה גדוֹלה. משה שרתוֹק נמצא עכשיו בּקהיר וּמנהל בּענין זה משׂא־וּמתן, ויתכן שהדברים יזוּזוּ. אבל בּעינַי לא זה יכריע מה שיביא משם. השאלה היא מה נעשׂה אנחנוּ, מה יעשׂוּ החיילים למען הבּטליוֹנים – מבּחינת ההתנדבוּת וריבּוּי מספּרנוּ, וּמה נעשׂה גם מבּחינה פּנימית – מבּחינת יצירת אוירה ויצירת אפשרוּיוֹת לקידוּם הענין בּתוֹך הגדוּדים העברים.

כּשאני רוֹצה לשאוֹל את עצמי מה בּכל זאת גרם לנוּ לנצחוֹן הזה, שהוּא לכאוֹרה קטן מאד, אבל גדוֹל מאד לעוּמת ההפרעוֹת הגדוֹלוֹת – הריני מניח שהיוּ פּה גוֹרמים שוֹנים. אין, כּמוּבן, שוּם ספק שעשׂוּ בּזה לא מעט אנשינוּ וידידינוּ בּלוֹנדוֹן. ואין לי שוּם ספק שגם בּאמריקה נעשׂית כּל הזמן עבוֹדה בּשטח זה. אין גם בּשוּם פּנים לקפּח את שׂכרה של המחלקה המדינית בּירוּשלים, שעשׂתה כּל הזמן אוֹתה העבוֹדה הפּעוּטה, העקשנית: יוֹם־יוֹם לעמוֹד על המשמר, יוֹם־יוֹם להילָחם נגד מכשוֹלים גדוֹלים, נגד איבה, נגד אי־רצוֹן, וכל פּעם להוֹכיח ולתבּוֹע, בּלי כּוֹח גוּפני, אבל תמיד בּהגיוֹן וּבידיעת הענינים. וּבודאי שכּל זה עזר לא מעט ונתן חוֹמר לא מעט לידידינוּ בּעוֹלם. אבל מבּלי לוֹמר לכם קוֹמפּלימנטים אני חוֹשב שהגוֹרם העיקרי לנצחוֹן זה היוּ החיילים העברים. שוּם היאָבקוּת פּוֹליטית ושוּם עזרה של מדינאים, שוּם עזרה של טוֹבי אנשינוּ לא היתה מוֹעילה אילמלא היוּ חיילים עברים אשר עשׂוּ משהוּ, אשר הצדיקוּ את המַדים הללוּ, אשר נשׂאוּ בּכל הקוֹשי וּבכל הדברים הבּלתי־נעימים שבּחיי צבא. ואם תשאלוּ אוֹתי מה יהיה גוֹרל הגדוּדים העברים, אוֹמַר: הדבר תלוּי קוֹדם כּל בּמידת ההתגייסוּת וההתנדבוּת, שנית – בּטיבוֹ של החייל העברי בּתוֹך הגדוּדים.

אשר להתגייסוּת, אני חוֹשב שגם לכם, חברי היחידוֹת העבריוֹת, יש חלק גדוֹל בּיוֹתר גם בּהתגייסוּת וגם בּאי־התגייסוּת. הגַייסים צריכים היוּ אוּלי להתחיל בּתעמוּלת הגיוּס שלהם לא מהמשתמטים, אלא מהחיילים עצמם. לדעתי, גם החיילים זקוּקים לתעמוּלת גיוּס לאחר שנתגייסוּ, כּי רק אז מתחילה התהיה וּמתחילים החששוֹת. ואין גוֹרם חשוּב יוֹתר, הן לגבּי המרצת הגיוּס והן לגבּי עיכּוּב הגיוּס, מאשר הרגשתוֹ של החייל בּתוֹך היחידוֹת. ואם בּמשך זמן רב לא זז הענין של הגיוּס, למרוֹת כּל המאמצים והקריאוֹת – הרי זה מפּני שהחיילים לא לקחוּ את הענין הזה לידיהם, מפּני שהיה זה ענין של לשכּה, של משֹרדיוּת. לגדוּד העברי בּזמנוֹ לא היה שוּם משׂרד פּוֹליטי לעזר לוֹ, כּי אם הוּא היה כּוּלוֹ פּרי תנוּעה עממית, פּרי תנוּעה של מתנדבים. המתנדבים הם שיצרוּ את האַפּרט המדיני הדרוּש למלחמה על הגדוּדים העברים והם שיצרוּ את האוירה הדרוּשה של ההתנדבוּת. וגם עכשיו, הצלחת ההתנדבוּת והאפשרוּת להוציא לצבא עוֹד כּמה וכמה אלפים, מבּלי לגרוֹם כּל נזק למשק, תלוּיה קוֹדם כּל בּחיילים עצמם; ולא רק בּאוֹתם מאתים אוֹ שלוֹש מאוֹת חיילים שצריך לתתם בּשביל פּעוּלת הגיוּס (בּרוּר שגם זה חשוּב מאד), אלא גם בּאוֹתוֹ מכתב שנכתב על ידי החייל לביתוֹ, בּאוֹתוֹ מצב­־הרוּח של החייל בּזמן החוֹפש שלוֹ בּארץ. וכמוּבן לא מדוּבּר על התנפּחוּת איזוֹ שהיא, אוֹ התפּארוּת, אוֹ זיוּף דברים של שׂמחה וּשׂביעת־רצוֹן, אלא אם תהיה הרגשה אמיתית של סיפּוּק, של הכּרת חשיבוּת ההתגייסוּת – הרי זוֹ תימסר, בּלי שוּם ספק, גם לאחרים ותקטין בּהרבּה את מספּר המשתמטים.

מה חשיבוּתם של ה״בּאפס״? אדבּר על כּך לא מבּחינה צבאית־טכנית – מבּחינה זאת לא אוּכל להסבּיר את הדבר. כּאשר שוֹאלים אנשי־צבא גדוֹלים הם אוֹמרים שגם חקלאי וגם פּוֹעל בּבית־חרוֹשת הנם לא פּחוֹת חשוּבים בּמלחמה זוֹ מאשר חיילים. יתכן מאד, ויכוֹל להיוֹת חשבּוֹן לאימפּריה הבּריטית לוֹמר כּך: אתם תהיוּ הפבּריקה שלנוּ אוֹ המשרתים – אתם תבשלוּ בּשבילנוּ, תגַדלוּ בּשבילנוּ ירקוֹת, ואנחנוּ נילָחם לכם. ״השם ילָחם לכם ואתם תחרישוּן״ – אתם תחרשוּ את האדמה, ואנחנוּ נילָחם לכם. יתכן שזוֹהי חלוּקת תפקידים מסוּימת. אבל כּשאנחנוּ דרשנוּ ללכת לצבא היתה לנוּ הרגשה שאיננוּ מתנדבים לטוֹבתה של אנגליה, אוֹ לטוֹבתה של רוּסיה וּלטוֹבתם של עמים אחרים, כּי אם מתנדבים בּשביל עצמנוּ. לפעמים נדמה לי שהדבר הפּשוּט הזה לא הוּסבּר. לפני שנה נזדמנתי למסיבּה של צעירים בּעלי השׂכּלה, והם שאלוּ אוֹתי הרבּה קוּשיוֹת. וּבין השאר נשמעה גם הטענה: למה לנוּ כּל הדבר הזה של התנדבוּת? יכוֹל היה להתקבּל הרוֹשם כּאילוּ סר הרוֹלד מק־מייכּל עוֹמד וּמתחנן לפנינוּ שנתנדב, מפּני שהאימפּריה הבּריטית בּסכּנה והיא זקוּקה לעזרתנוּ, ואנחנוּ אוֹמרים: אם תתנוּ לנוּ מה שאנחנוּ רוֹצים – נתנדב, ולא – לא נתנדב. והרי מצב הדברים לאמיתוֹ היה שוֹנה לגמרי. עם כּל זה שבּנוֹת הבּרית זקוּקוֹת לעזרתנוּ – לא גילוּ התלהבוּת לענין התנדבוּתנוּ. אילוּ התנדבנוּ סתם, כּבשׂר תוֹתחים, בּלי כּל אספּירציוֹת יהוּדיות, מבּלי לדגוֹל בּמשהוּ, מבּלי לטפּח תקווֹת וסיכּוּיים, ואוּלי גם לבוֹא פּעם בּתביעוֹת מסוּימוֹת על יסוֹד התנדבוּתנוּ, – היוּ בּרצוֹן מקבּלים כּל יהוּדי למלחמה. אבל לקבּל אוֹתנוּ כּיהוּדים, כּפי שמקבּלים צרפתים, פּוֹלנים, צ׳כים – לזה לא היתה נטיה גדוֹלה. עלינוּ לדעת כּי התנדבוּתנוּ היא קוֹדם כּל בּשביל עצמנוּ. בּודאי, ישנה מלחמה בּהיטלר ואַהדה לכל אלה שעל כּל פּנים רק מהם אפשר לקווֹת לשינוּי המצב בּעוֹלם. כּל זה נכוֹן מאד. אך אילמלא היינוּ תוֹבעים את חלקנוּ בּעוֹלם זה והיינוּ רוֹצים ששמנוּ יהיה קיים והיינוּ שוֹאפים גם ליצוֹר מַכּסימוּם של כּוֹח הניתן להוָצר בּדרך זוֹ, – יתכן שלא היינוּ נלהבים כּל כּך להתנדבוּת והיינוּ בּוֹחרים למלא כּל מיני תפקידים אחרים, שגם הם חשוּבים בּמלחמה הזאת.

בּמוּבן זה הביאוּ ה״בּאפס״ שינוּי ידוּע. קוֹדם כּל היוּ אלה היחידוֹת הראשוֹנוֹת הלוֹחמוֹת ממש. יתכן שבּמלחמה זוֹ ההבדל בּין פּלוּגוֹת שירוּת וּבין פּלוּגוֹת לוֹחמוֹת אינוֹ גדוֹל כּל כּך. וּבכל זאת יש הבדל – גם בּמעשׂה, גם בּאימוּנים. ה״בּאפס״ גם קשוּרים יוֹתר מאשר פּלוּגוֹת אחרוֹת עם הארץ ממש, אָפיים המיוּחד מאַפשר להם את הדבר הזה. וּמי שקצת חשב בּענינים אלה בּרוּר לוֹ שיש אוּלי ל״בּאפס׳׳ שאנסים למלא תפקידים יהוּדיים מסוּימים בּרגעים מכריעים יוֹתר מאשר לאחרים. יתכן שמהרבּה בּחינוֹת, מבּחינת לימוּד מקצוֹע, שׂכר יוֹתר טוֹב, הרפּתקאוֹת יותר, אוּלי גם השתתפוּת יוֹתר גדוֹלה בּחזית, ניתן אוּלי ל״בּאפס״, על כּל פּנים לפי שעה, פּחוֹת מאשר לפלוּגוֹת אחרוֹת. אבל בּ״בּאפס״ טמוּנוֹת אפשרוּיוֹת כּאלה שאינן בּאחרוֹת–אפשרוּיוֹת גם צבאיוֹת וגם אחרוֹת, גם צבאיוֹת רגילוֹת וגם צבאיוֹת בּלתי־רגילוֹת, אוֹ נאמר: צבאיוֹת כּלליוֹת וּצבאיוֹת יהוּדיוֹת. אני יכוֹל לתאר לעצמי שאינכם כּל כּך נלהבים לתפקיד ה״גארד״ (שמירה). אני יכוֹל לתאר לעצמי שחייל, בּזמן שהוּא עוֹשׂה עבוֹדה זאת, מרגיש רק את השעה העוֹברת בּשעמוּם, מבּלי להרגיש בּערך העבוֹדה הזאת. ולכאוֹרה אין הבדל בּין שמירת אוֹהל ריק לבין שמירת מחסן של תחמוֹשת חשוּבה מאד. מבּחינה פיזית הפּעוּלה היא אוֹתה הפּעוּלה. אך מבּחינת התפקיד יש בּזה חשיבוּת גדוּלה. אתם יוֹדעים שבּארץ זוֹ קיבּלנוּ, וּבודאי עוֹד נקבּל, תפקידי שמירה על דברים שאנחנוּ מעוּנינים לשמוֹר אוֹתם בּעצמנוּ, ולא על ידי אחרים. בּרגע שהחייל מרגיש רק את קשי העמידה בּשמירה אין הוּא חוֹשב אוּלי הרבּה על הדבר הזה. אבל הוּבטחוּ בּידיכם דברים חשוּבים מאד – דברים שיכוֹלים להיוֹת למכשוֹל גדוֹל ויכוֹלים להיוֹת גם לברכה. משוּם כּך צריך היה לטפּח בּקרב החיילים את ההרגשה של״בּאפס״ צפוּיוֹת אפשרוּיוֹת. עצם העוּבדה שהכריזוּ כּי ה״בּאפס״ הם שישמשוּ יסוֹד ליצירת הבּטליוֹנים – הצדיקה את ה״בּאפס״. ואין פּלא שהגענוּ להכּרה כי את מַכּסימוּם הגיוּס צריך לכוון לצד זה.

ואשר לענין ארגוּן החיילים – בּרצוֹני לענוֹת קוֹדם כּל לאוֹתם החברים שיש להם חששוֹת לסכּנה הטמוּנה בּארגוּן זה, שמא יקוּם, חלילה, על ידי כּך דבר־מה ריאַקציוֹני, חצי־פאשיסטי, שיזיק ויכבּיד עלינוּ. לכוּלנוּ יש חוּלשה לחשוֹב לפעמים בּמוּשׂגים מתוּרגמים – בּמוּשׂגים שאוּלי יש להם יסוֹד היסטוֹרי, אבל קל מאד להעבירם מלשוֹן ללשוֹן, מבּלי להעמיק חשוֹב אם אמנם הוֹלמים הם את הזמן והמקוֹם אוֹ לא. יכוֹל להיוֹת ארגוּן של חיילים ריאַקציוֹני בּתכלית וּמזיק מאד. ונכוֹן הדבר שבּאירוֹפּה, לאחר המלחמה הקוֹדמת נפלוּ רוֹב ארגוּני החיילים המשוּחררים לידים רעוֹת מאד. אם מוּכרח היה להיוֹת כּך אוֹ לא – לא אבּיע עכשיו דעה בּענין זה. יתכן שזוֹהי אשמת החיילים עצמם – החיילים המשוּחררים הלא־ריאַקציוֹניים. יתכן שזוֹהי אשמת אלה אשר לא הבינוּ את חשיבוּת האִרגוּנים הללוּ וזילזלוּ בּהם, וּלמחרת המלחמה הכריזוּ על עצמם כּעל פּאציפיסטים גמוּרים, מבּלי להבין שזוֹ אחת הצוּרוֹת של אִרגוּן עוֹבדים ושצריך למצוֹא קשר בּינוֹ וּבין תנוּעת העבוֹדה. אתם יוֹדעים שישנה ארץ אחת קטנה אשר בּעצם ימי המלחמה הקוֹדמת נעשׂה בּה נסיוֹן לאַרגן את החיילים עם הפּוֹעלים בּאִרגוּן אחד. ולא שאלנוּ אז את החיילים מאיזה מוֹצא הם, מַהוּ מצבם הסוֹציאלי וּמַהי האידיאוֹלוֹגיה שלהם. קוֹדם כּל אמרנוּ: אתם אחים, פּוֹעלים וחיילים יהוּדים!

אבל גם אם נניח שבּארצוֹת שוֹנוֹת היוּ אלה ששבוּ מן המלחמה ריאַקציוֹנרים, היוּ חייבים להיוֹת ריאַקציוֹנרים והיוּ חייבים למלא תפקיד שלילי – נשאלת השאלה אם זה מחייב גם אוֹתנוּ. סוֹף סוֹף לא המדים קוֹבעים את דמוּת החייל. וּבכל תנוּעה צריך תמיד לבדוֹק מאיזה חוֹמר קוֹרצוּ האנשים לוֹבשי המדים. אם לצבא הלכוּ אנשים חסרי כּל תרבּוּת והשׂכּלה אוֹ אנשים מתוֹך שכבוֹת של מיליטריסטים וריאַקציוֹנרים אשר שם קיבּלוּ גם את חינוּכם הציבּוּרי, וכשכּל אלה שבים וּמוֹצאים ארץ הרוּסה וּמדוּכּאה, ששוֹלטים בּה שוֹביניזם גדוֹל, עלבּוֹנוֹת גדוֹלים והסתה גדוֹלה מאד, ורוֹאים שאין בּה בּשבילם פּתרוֹן לשאלוֹתיהם הסוֹציאליוֹת – אפשר שזה טבעי מאד שחיילים כּאלה נעשׂים לנוֹשׂאי הריאַקציה. אבל לחיילים יהוּדים בּארץ־ישׂראל, אשר כּל אוֹתה המסוֹרת שישנה לחיילים משוּחררים בּגרמניה אוֹ בּאיטליה לא היתה להם מעוֹלם, אשר בּאוּ לארץ מתוֹך חיי עבוֹדה אוֹ מתוֹך תנוּעוֹת נוֹער, וכל האפשרוּת שלהם בּארץ להסתדר היא דרך חיי עבוֹדה, דרך עליה עממית, דרך חיים פּרוֹגרסיביים, דרך הגבּרת היסוֹדוֹת הסוֹציאליים בּתוֹך הישוּב – מדוּע אוֹרבת להם סכּנה שיִבגדוּ פּתאוֹם בּעצמם, יבגדוּ בּידידיהם, למען איזוֹ פּרוֹגרמה ריאַקציוֹנית של מישהוּ? אם קיימת סכּנה כּזאת, הרי חוֹסר אִרגוּן לא ימנע אוֹתה. אם קיימת סכּנה שהחיילים היהוּדים בּגדוּדים, בּשוּבם לאחר המלחמה, לא יקָלטוּ בּחיי הארץ, יהיוּ מיוֹאשים וּמרי־נפש, וּבמקוֹם לקשוֹר את עצמם למגמוֹת קוֹנסטרוּקטיביוֹת גדוֹלוֹת, בּעלוֹת אפקים, בּמקוֹם לקשוֹר את עצמם לעליה עממית גדוֹלה ולעבוֹדה קוֹלוֹניזטוֹרית מקיפה, יתנוּ יד לכל מיני מקסמי־שוא פּוֹליטיים ריאַקציוֹניים, נטוּלי כּל אחיזה בארץ – אז אין זה חשוּב כּלל אם תאַרגנוּ אוֹתם אוֹ לא תאַרגנוּ אוֹתם.

אבל אני מאמין לא רק בּכּמוּת, כּי אם גם בּאיכוּת. ואני מאמין שילמדוּ הרבּה מן הנסיוֹן שלהם. אני מאמין שהחייל המתנדב יהיה גוֹרם גדוֹל בּחיים – גוֹרם גדוֹל בּחיי ההסתדרוּת וּבחיי הישוּב בּכלל, גם גוֹרם גדוֹל בּחיי הציוֹנוּת, מפּני שיצא מתוֹך כּוּר מַצרף גדוֹל, מפּני שהרבּה ילמד והרבּה יבין והאפקים שלוֹ יתרחבוּ. אפילוּ אוֹתוֹ אדם שבּא מתוֹך המשק שלוֹ ותמיד היה קשוּר אמנם עם ערכים חשוּבים מאד, אבל בּמסגרת צרה, בּכּפר שלוֹ, בּחברה הקטנה שלוֹ, בּעדה שלוֹ – הוּא בּינתים יוֹצא וחי ונפגש עם חברים מכּל הסוּגים, מכּיר אוֹתם וּמתלכּד אתם. עצם ההתנדבוּת שלוֹ מפתחת בּוֹ חוּשים מדיניים וּמעמידה אוֹתוֹ בּקשר עם שאלת קיוּם העם וּמלחמתוֹ המדינית. ואני מאמין שכּל אלה שישוּבוּ מהצבא – יהיוּ עשירים יוֹתר בּרוּח משהיוּ קוֹדם. ואם כּך, אני שוֹאל את עצמי: האוּמנם כּדאי לנוּ למנוֹע מהחייל את האִרגוּן שלוֹ, אם האִרגוּן כּשלעצמוֹ הוּא דבר מוֹעיל, רק מתוֹך פּחד, שמא יבוֹא מין דֵימוֹן כּזה אשר ישתמש בּדבר לרעת החייל, לרעת תנוּעת הפּוֹעלים, לרעת הציוֹנוּת? יש לעקוֹר מן הלב חששוֹת כּאלה, מפּני שאין להם כל יסוֹד, ולא יכוֹל להיוֹת. אִרגוּן חיילים מלכתחילה, אִרגוּן טוֹב, בּעל שאיפוֹת חשוּבוֹת, שיוָצר מתוֹך מגע אמיץ עם הכּוֹחוֹת החיוּביים בּארץ, יחנך גם חיילים צעירים בּלתי־מאוּרגנים בּחיים הציוֹניים לקראת מסגרת של חיים משוּתפים, יִיצוֹר כּוֹח פּעיל ויגבּיר את ההכּרה העצמית אצל החייל. וּבצאת החייל מהצבא יֵצא קשוּר למסגרת מסוּימת, אשר תעזוֹר לוֹ למצוֹא את דרכּוֹ בּחיים ותעזוֹר לוֹ גם ללחוֹם אחר כּך את מלחמתוֹ.

אחד התפקידים של אִרגוּן החיילים הוּא קוֹדם כּל טיפּוּח מַכּסימלי של עזרה הדדית בּין החיילים. וזהוּ דבר גדוֹל. הצבא, עם כּל הרע שאתם בּוַדאי מוֹצאים בּוֹ – יש בּוֹ צד טוֹב ידוּע, היוֹצר בּין אנשים שוֹנים סוֹלידריוּת ורגש של חברוּת. כּל האידיאוֹת החברתיוֹת הגדוֹלוֹת – בּין אם תנוּעוֹת לאוּמיוֹת וּבין אם תנוּעוֹת סוֹציאַ­ליסטיוֹת – היסוֹד הנפשי שלהן הוּא להרבּוֹת שיתוּף וחברוּת בּין בּני־אדם. אנחנוּ יוֹדעים אמנם שיש מסגרוֹת מסוּימוֹת, יש מפלגוֹת בּעוֹלם, יש הסתדרוּיוֹת וכדוֹמה, אבל בּזה לא די. יש עוֹד כּל מיני צוּרוֹת אחרוֹת לפעוּלוֹת שוֹנוֹת, לפעוּלוֹת יוֹצרוֹת. ולי נדמה שעצם החיים של אנשי־צבא יוֹצרים אפשרוּיוֹת של חברוּת בּין בּני־אדם, חברוּת ממשית. יש סבל לחייל, ולא רק בּזמן שהוּא נמצא בּצבא, – גם בּזמן שהוּא יוֹצא את הצבא, יש גם סבל לבני בּיתוֹ. ואילוּ היינוּ מקימים אִרגוּן של חיילים רק לעזרה לחברים בּמצבים קשים, רק לסידוּר חבר בּזמן שהוּא נחלש וּמוּכרח לעזוֹב את הצבא, רק לדאגה למשפּחת החייל (ולא תמיד זה רק ענין של דאגה כּספּית) – לשם זה בּלבד כּבר היה כּדאי להקים את האִרגוּן הזה. אבל אינני מציע לכם שהעזרה ההדדית תהיה היסוֹד היחידי של אִרגוּן החיילים. יש עוֹד צרכים. ואַרשה לעצמי לוֹמר, שהחייל היהוּדי, מחוּץ לזה שהוּא חייל בּצבא בּנוֹת־הבּרית – הוּא גם חייל בּצבא עמוֹ. וזהוּ בּעינַי הדבר העיקרי והחשוּב בּיוֹתר בּכל ענין הגדוּדים העברים. צריך שהחייל יכּנס לגדוּד בּהכּרה מלאה שהוּא חייל בּצבא עמוֹ ויש לוֹ תפקידים הנוֹבעים מהחיילוּת הזאת. והדבר הזה צריך למצוֹא את בּיטוּיוֹ האִרגוּני. כּדי לאַפשר לחייל בּיחידוֹת יהוּדיוֹת להיוֹת לא רק חייל של מדינוֹת בּנוֹת־הבּרית, כּי אם גם חייל בּצבא עמוֹ – דרוּשה עזרה רוּחנית, דרוּשה סביבה.

אִרגוּן החיילים חייב למלאוֹת עוֹד תפקידים לגבּי הישוּב. הוּא צריך להיוֹת כּוֹח מדַרבּן את הישוּב – היוֹם כּוֹח המדַרבּן אוֹתוֹ לגיוּס, מחר כּוֹח המדרבּן אוֹתוֹ למגבּית ההתגייסוּת. וּכפי שאמרתי קוֹדם, צריך ארגוּן החיילים לתת אוּלי את הדחיפה להתישבוּת החיילים להבּא, לסידוּרם לאחר המלחמה. יש תפקידים ציבּוּריים רחבים, שאוּלי יֵעָשוּ גם בּלעדיו. המרכּז החקלאי יפעל והועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת יפעל והסוֹכנוּת תפעל. אבל יש צוֹרך שהחייל עצמוֹ יגלה את כּל יכלתוֹ, את כּל אחריוּתוֹ הפּנימית, את כּל הכּוֹחוֹת הציבּוּריים הגנוּזים בּוֹ. היוֹם יש דאגה גדוֹלה לגיוּס. אבל יהיוּ מצבים פּוֹליטיים קשים, מצבים פּנימיים קשים, ואז, אני מקַוה, יעמוֹד אִרגוּן החיילים כּכוֹח גדוֹל, חשוּב וּמשפּיע. החיילים הבּוֹדדים יכוֹלים להיוֹת אנשים חשוּבים מאד וּבעלי רצוֹנוֹת טוֹבים, אבל בּרוּר שאין הם יכוֹלים לעשׂוֹת מה ששתים אוֹ שלוֹש רבבוֹת חיילים מאוּרגנים יכוֹלים לעשוֹת. ואני מקַוה שהחייל יוֹפיע בּישוּב בּתוֹר כּוֹח ציבּוּרי חיוּבי. הנסיוֹן הראשוֹן נעשׂה על ידי ההסתדרוּת, אשר לועידה שלה ניתנה זכוּת בּחירה לחיילים. אינני יוֹדע אם החיילים העריכוּ את הדבר הרבּה אוֹ מעט ואם השתמשוּ בּזכוּת זוֹ בּמידה מספּקת. אבל היתה בּזה משוּם הכּרה מצד ההסתדרוּת בּאזרחוּת החייל בּתוֹכה. וכך צריך להיוֹת גם לגבּי אסיפת הנבחרים. החייל צריך להוֹפיע וּליצג בּישוּב לא רק את עניניו, אלא גם את שאיפוֹתיו; ואוּלי צריך החייל להוֹפיע גם בּקוֹנגרס הציוֹני לאחר המלחמה.

אני רוֹאה עוֹד תפקיד אחד דֶליקַטי מאד לארגוּן החיילים – מגע עם החיילים היהוּדים שאינם בּיחידות יהוּדיוֹת. אינני יוֹדע אם נזדמן לכם להיפּגש הרבּה עם חיילים יהוּדים בּצבאוֹת הכּלליים שבּמזרח התיכוֹן, אבל יש חשיבוּת גדוֹלה למצוֹא לשוֹן משוּתפת אתם, ללַכּדם, לעשׂוֹת אוֹתם ליהוּדים בּעלי הכּרה. את הדבר הזה לא יעשׂה שוּם אדם ציבילי. ואני חוֹשב שגם ענין זה של יצירת שוּתפוּת גדוֹלה עם הרבּה חיילים יהוּדים המפוּזרים עכשיו בּצבאוֹת בּנוֹת־הבּרית על פּני כּל המזרח התיכוֹן – הוּא מתפקידוֹ של ארגוּן החיילים. אינני מפקפּק שמתוֹך העבוֹדה יצמחוּ עוֹד תפקידים. אבל עזרה הדדית, מלחמה לגדוּדים היהוּדים ותפקידים תרבּוּתיים וציבּוּריים בּתוֹך הישוּב – כּל זה בּלבד מספּיק כּדי לעשׂוֹת את ההסתדרוּת הזאת לבעלת ענין רב וּמרוֹממת גם את מצבוֹ החמרי של החייל וגם את הכּרתוֹ הנפשית.