מילואים: ג. ל“בשוּלי דברים, בּירח־העיוּן” (עמוד 174)

בּימי ירח־העיוּן נערכוּ בּשבּתוֹת אחרי הצהרים מסיבּוֹת־התוַדעוּת, בּהן היוּ חברים מהמשתתפים בּירח מספּרים על עצמם, על דרכּם לארץ וּבארץ. בּאחת המסיבּוֹת האלה, בּח' בּניסן תש“א, סיפּר בּרל דברי־זכרוֹנוֹת מימי נעוּריו וּמעלייתוֹ לארץ. הדברים נרשמוּ סטנוֹגרפית, אך לא נערכוּ על ידי בּרל ולא פּוּרסמוּ בּחייו, והם ניתנים בּזה בּתיקוּנים קלים. הם נדפּסוּ לפני כן בּשנתוֹן “דבר” לשנת תש”ה וּבחוֹברת מיוּחדת בּהוֹצאת המשמרת הצעירה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּאוֹתה שנה.

מעוֹדי לא סיפּרתי זכרוֹנוֹת בּרבּים, ולא מפּני שאינני מחשיב את ענין הזכרוֹנוֹת. אדרבּא, אני חוֹשב שאנחנוּ חייבים בּזמן זה לעשׂוֹת הכּל כּדי שּהשׂרידים האחרוֹנים של העליה השניה לא יאבדּוּ. ואהיה מאוּשר אם הוֹצאת־הספרים של ההסתדרוּת תוּכל לאַרגן פּעוּלה כּזאת וּלהוֹציא כּרך הגוּן של זכרוֹנוֹת אנשים אלמוֹנים מהעליה השניה, ללקט פּרקים קטנים וּגדוֹלים [שיספּרוּ] מה הביא את אנשי העליה השניה לארץ. אלה הן כּבר השנים האחרוֹנוֹת שהדבר ניתן להיעשׂוֹת בּהן. והרבּה כּבר הפסדנוּ.

יש לי הרבּה נימוּקים לכך מדוּע אני נמנע מלספּר זכרוֹנוֹת. ראשית, מפּני שבּעצם ראִייתי אני בּכלל אינה תיאוּרית. ראִייתי היא רק תמציתית. אני רוֹאה רק נקוּדה אחת שהיא בּשבילי חשוּבה. משוּם כּך אינני רשאי לספּר זכרוֹנוֹת, כּי אני עלוּל להשמיט הרבּה דברים. שנית – גם משוּם שהגַלריה האנוֹשית שלי בּארץ היא כּל כּך רחבה וּגדוֹלה, שקשה לי לספּר זכרוֹנוֹת מבּלי לספּר על הרבּה אנשים ועל מגע אינטימי עם אנשים. והדבר הזה, בּמקרים רבּים, פּשוּט אינוֹ ניתן לי. בּמקוֹם שהשרשים של האדם הם עמוּקים מאד שם הסיּפּוּר קשה עליו בּיוֹתר. וּבמידה שחיי בּארץ לא היוּ רק חיי אדם פּרטי – הרי זה שוּב קשוּר עם פּרוֹבּלימַטיקה יוֹתר מאשר עם תיאוּר עוּבדוֹת. ויש תמיד סכּנה בּכל סיפּוּר זכרוֹנוֹת שאדם יראה את עצמוֹ בּמרכּז. משוּם כּך אני, בּעצם, לא הגעתי למצב זה שאוּכל בּאמת לספּר על אנשי העליה השניה. אבל חפץ אני לספר לכם דבר אחר לגמרי – חפץ אני לספּר על דרכּי לארץ. בּכלל היה זה חשוּב מאד שאנשים מעליוֹת שוֹנוֹת יוּכלוּ לספּר איך הגיעוּ לארץ. אני חוֹשב שדבר זה יש לוֹ חשיבוּת בּפני עצמוֹ, וּבפרט בּימינוּ כּשאנשים מגיעים לארץ בּהמוֹנים גדוֹלים, ויתכן שלכל אדם יש משהוּ שוֹנה לספּר.

אספּר מה היתה דרכּי אני לארץ, ואספּר דברים שיצחיקוּ אתכם, ואוּלי על דברים חשוּבים בּיוֹתר לא אספּר, אבל אנסה לעוֹרר בּי משהוּ.

הגעתי לארץ בּן עשׂרים וּשתים וחצי, והעליה שלי לארץ אָרכה חמש־עשׂרה שנה – תעשׂוּ את החשבּוֹן מתי נוֹצר אצלי הקשר עם ארץ־ישׂראל… איך קרה הדבר הזה? אני גדלתי בּבית יהוּדי שעמד על הגבוּל בּין הישן וּבין החדש. והיוּ כּבר בּחינוּך שלי אלמנטים של חינוּך עברי חדש שהתחילוּ להיוָצר, וּבמידה ידוּעה נוֹצרוּ בּמיוּחד על ידי אבי. מצד סבא וסבתא עוֹד היוּ לי מוּשׂגים של ילד אוֹרתוֹדוֹכּסי שקלטתי אוֹתם בּרצוֹן. מצד הדוֹד הקרוֹב אלי – גדלתי בּאוירה רציוֹנַליסטית־פּוֹזיטיביסטית עם יסוֹדוֹת חיים חדשים וחזקים, אבל עם בּיקוֹרת גדוֹלה של הקיים. אסוּר היה לי להאמין בּסיפּוּרים על מלאכים ושדים, שאני התגעגעתי אליהם. והיתה לנוּ בּחצר חוּרבה שאסוּר היה להיכּנס לשם, וּבאוֹתה חוּרבה ראיתי דברים שאצל אבי ואצל דוֹדי אי אפשר היה לי לראוֹתם¹. וּבודאי שבּילדוּתי שמעתי כּל מיני דברים על תחיית המתים [על העוֹלם הבּא], על ארץ־ישׂראל. – – אבל בּכל זאת, זה היה שייך לעוֹלם הבּלתי־ריאַלי.

והנה, בּין החידוּשים הגדוֹלים בּבית אבי היה זה, שקיבּלתי בּגיל שבע וחצי, אוֹ שמוֹנה לכל היוֹתר, מתנה – ספר־קריאה לילדים. עליכם לדעת שבּאוֹתן השנים, בּשנוֹת התשעים של המאה שעברה, עדיין לא היתה שוּם ספרוּת ילדים. לא היה שוּם צוֹרך בּזה, לא היה גם מי שידאג לספרוּת כּזאת. לכל היוֹתר, אם הביא מי שהוּא לילד ספר־קריאה – היה זה “ספר הישר” אוֹ “יוֹסיפוֹן”… ספר לילדים לא היה לגמרי בּעברית. והנה אבי, שנוֹלד בּעצם להיוֹת רפוֹרמַטוֹר בּעניני חינוּך, הביא לי קוֹבץ קטן, מין קוֹבץ של סיפּוּרי־ילדים, שכּל סיפּוּר היה קשוּר עם אחת מעשׂרת הדיבּרוֹת. כּמוּבן, דיבּרה אחת חסרה שם, אבל היוּ שם תשעה סיפּוּרים לתשע הדיבּרוֹת. וּבקוֹבץ זה היה סיפּוּר אחד על שבּת, סיפּוּר עממי מאד – כּיצד צדיק אחד הלך בּמדבּר, והוּא הלך עם ישמעאלים, והנה הגיע ליל ששי עם חשכה, והוּא החליט שכּמוּבן בּשבּת לא יזוּז ונשאר לבדוֹ בּמדבּר, טרף לחיוֹת פּראיוֹת; והנה בּא אריה – הוּא היה סבוּר שהאריה עוֹמד לטרוֹף אוֹתוֹ, אבל האריה רבץ לרגליו ושמר עליו כּל הלילה, וּבמוֹצאי־שבּת רכב על האריה והדבּיק את השיירה. והיוּ שם בּסוֹפוֹ של אוֹתוֹ סיפּוּר שני משפּטים. בּמשפּט אחד היה כּתוּב כּכה: צאצאיו של אוֹתוֹ צדיק יוֹשבים עד היוֹם בּחברוֹן. כּשקראתי את הדברים האלה פּרצתי בּבכי נוֹרא. ועד היוֹם לא בּרוּר לי אם זה היה בּכי של שׂמחה אוֹ בּכי של עצב. קוֹדם כּל הוּברר לי שארץ־ישׂראל אינה ענין של העוֹלם הבּא, של מוּשׂג מיסטי, אלא שישנה ארץ־ישׂראל בּימינוּ. זוֹ היתה בּודאי שׂמחה גדוֹלה. דבר שני היה, שאם צאצאיו של אוֹתוֹ צדיק יכוֹלים להיוֹת בּארץ־ישׂראל – מדוּע אני אינני יכוֹל להיוֹת שם… ואני עוֹד זוֹכר היטב כּיצד הסיפּוּר הזה הביא מהפּכה בּעוֹלמי. הקשר הריאַלי שלי עם ארץ־ישׂראל הממשית התחיל מאוֹתוֹ יוֹם.

זמן קצר אחרי זה הביא לי אבי עוֹד ספר. היה שם סיפּוּר אחד מאת אלכּסנדר זיסקינד רבּינוביץ.² בּכלל, אז כּמעט שלא היוּ סיפּוּרים מנוּקדים, וזה היה סיפּוּר מנוּקד. בּעצם היה זה כּמעט הסיפּוּר העברי הראשוֹן על הבּיל"וּיים. ושם סוּפּר על שני בּתים שהיוּ בּעיר: בּית אחד של יהוּדים חרדים ששמרוּ מסוֹרת ולמדוּ תוֹרה, וּבית שני של יהוּדים אריסטוֹקרטים, מה שקראוּ אז “אריסטוֹקרטים”³, כּלוֹמר: ששלחוּ את הילדים לגימנַסיה. והיה ילד אחד, יעקב, ילד ישר שלמד בחדר, והילד השני הלך לגימנַסיה והיה בּין “שקָצים”. פּעם אחת שמע הילד הזה על [ארץ־ישׂראל] והתחיל לחשוֹב על הגוֹרל היהוּדי – – וּשני אלה נפגשוּ אחר־כּך בּארץ־ישׂראל: אחד בּתוֹר פּוֹעל והשני בּתוֹר מוֹרה. הסיפּוּר הזה נתן לי כּבר דחיפה שניה, יוֹתר בּרוּרה, לאידיאה של הליכה לארץ־ישׂראל.

איך תיארתי לי אז את ההליכה לארץ־ישׂראל וּמה היה האידיאל הזה שלי בּארץ־ישׂראל? אני זוֹכר זאת יפה. התמוּנה הזאת התפּצלה אצלי לשתי תמוּנוֹת: תמוּנה אחת, כּמוּבן, היתה של אִכּר עוֹבד אדמה, ואינני צריך לספּר [איך משכה אוֹתי]; אבל התמוּנה השניה היתה עוֹד יוֹתר מוֹשכת. אתם יוֹדעים שבּעיירה היהוּדית אין הרבּה יוֹפי, אין הרבּה צמחים, אילנוֹת וכדוֹמה. וּכשהייתי ילד קטן הייתי סוֹבל מאד מזה שבּבתי היהוּדים אין ירק. רק אצל ה“פּריצים” בּסביבה היוּ גנים עם פּרחים וּצמחים יפים מאד. אבל הדבר היפה בּיוֹתר שמשך את לבּי בּילדוּתי היה – כּשהייתי הוֹלך ללַווֹת לתחנת־הרכּבת את אבי שנסע לדרכים רחוֹקוֹת. זוֹ היתה, כּמוּבן, חוָיה גדוֹלה. תחנוֹת־הרכּבת היוּ כּוּלן בּנוּיוֹת על פּי סגנוֹן [אחד] עם פּרחים מסביב. וזה הקסים אוֹתי מאד מאד. מאידך, קראתי בּאוֹתוֹ זמן בּחוֹברת אחרת, שבּירוּשלים קיבּלוּ יהוּדים קוֹנצסיה על מסילת־הבּרזל⁴. והאידיאל האמיתי שלי היה להיוֹת ראש תחנת־רכּבת בּארץ־ישׂראל. לא שוֹטר ולא איש־צבא. המוּשׂג של מדינת יהוּדים התלבּש אצלי בּדמוּת מסילת־בּרזל – זה היה בּעיני הדבר המדיני בּיוֹתר, וזה היה בּעיני הדבר החשוּב בּיוֹתר והמכוּבּד בּיוֹתר.

אבל הארץ־ישׂראליוּת שלי לא הסתפּקה בּדבר הזה. בּספריה של אבי, שמילאה תפקיד גדוּל בּחיי, היה ה“בּדקר” העברי הראשוֹן – מוֹרה־דרך לארץ־ישׂראל⁵. מוּבן שהייתי בּקי בּספר זה מא' ועד ת'. ושם היה גם מדוֹר ללימוּד ערבית – ואני התחלתי ללמוֹד ערבית. בּרוּר לי שאני הייתי אז הרבּה יוֹתר מ“בּרית שלוֹם”, הייתי פילוֹסֶמיט מאין כּמוֹהוּ, וגעגוּעי לישמעאל היוּ גדוֹלים מאד. כּיצד היתה לי הזדמנוּת ראשוֹנה להיפּגש עם ישמעאל? הדבר היה פּשוּט. לעיירה הרוּסית היוּ מוֹפיעים כּפעם בּפעם אנשים שקראוּ להם “תוּרכּים” – עם תרבּוּש, עם קוֹף, והיוּ מהלכים בּרחוֹבוֹת. וזה היה מאוֹרע גדוֹל. גן־חיוֹת לא היה בּעירי, וּכשהיה מוֹפיע בּרחוֹב “תוּרכּי” כּזה עם קוֹף הייתי רץ לעוּמתוֹ בּשׂמחה יוֹצאת מן הכּלל, בּאהבת אחים, והייתי אוֹמר לוֹ “ישׂראל” ונוֹתן לוֹ את כּל כּספּי. וכמוּבן, היתה לי אכזבה גדוֹלה מאד שלא יכוֹלתי – אחרי כּל הערבית שלמדתי – למצוֹא אתוֹ לשוֹן משוּתפת…

היוּ לי הרבּה הזדמנוּיוֹת להכּיר את עניני ארץ־ישׂראל יוֹתר מקרוֹב. קוֹדם כּל, בּספריית אבי היה אַלבּוֹם של פּרחים חיים מארץ־ישׂראל. זה היה בּזמנוֹ מעשׂה רב. עכשיו אינני יוֹדע אם יש דבר כּזה בּספרוּת הציוֹנית. היה בּארץ סוֹפר גדוֹל, שהוּא עכשיו ידוּע מעט מאד, גם פּדגוֹג גדוֹל וגם חוֹבב־ציוֹן גדוֹל, זאב יעבּץ, שעשׂה בּזמן ההוּא עבוֹדה רבּה: עמל ליצוֹר בּעברית ספרוּת חדשה וגם לקשוֹר את הגוֹלה עם ארץ־ישׂראל. והוּא הוֹציא אלבּוֹם של לקט פּרחים מהארץ⁶, וּמהצד השני ניתנוּ שם בּגרמנית וּבעברית דברים יפים: שיר של היינה, אוֹ איזוֹ אגדה, אוֹ מדרש. וספר קטן זה מילא תפקיד גדוֹל בּחיי.

היה עוֹד משהוּ. לאבי היה חבר, והחבר הזה, שלא גר אתנוּ יחד, אלא בּא אלינוּ להתאָרח, היה פּוֹעל בּארץ בּתקוּפת בּנין רחוֹבוֹת. בּודאי היה פּוֹעל שנה אוֹ שנתים וחזר. היתה לוֹ בּיאוֹגרפיה אישית דרמַטית מאד. קוֹדם כּל, הוּא עשׂה שני דברים משוּנים מאד. כּשהוּא חזר לרוּסיה – נשאר בּרוּסיה חקלאי. – – והיינוּ רוֹאים אוֹתוֹ עוֹבר עם עגלה של זבל בּרחוֹב. שנית: בּמקוֹם לקחת אשה כּערכּוֹ לקח לאשה את המשרתת מאוֹתוֹ בּית שגר בּוֹ. שני הדברים האלה עשׂוּ את אישיוּתוֹ לבלתי־רגילה מאד. והנה, ראיתי לפנַי איש חי שהיה בּארץ. כּמוּבן, הייתי ילד קטן, והוּא בּודאי לא נכנס אתי בּשׂיחה. הייתי רק מטה אוֹזן לשמוֹע על מה דיבּר עם אבי ותוֹפס קצת קטעי־שׂיחה בּיניהם. וּממנוּ שמעתי את הבּשוֹרה שיצא “על פּרשת דרכים”.

זה היה קשר אחד. אחר כּך היה קשר שני. היה איש אחד בּעירי והיה אצלוֹ חתן שנסע לארץ־ישׂראל – גם כּן בּתוֹר פּוֹעל. זה היה כּבר לא בּתקוּפה של בּנין רחוֹבוֹת, כּי אם בּתקוּפה, נאמר, של 1898 בּערך, כּלוֹמר, בּתקוּפה שבּארץ היה מַשבר גדוֹל של כּרמי [הבּרוֹן], וּמכתביו היוּ טרגיים מאד מאד. מצד אחר – אהבת עברית ואהבת הארץ. הוּא, למשל, קרא את עצמוֹ בּשם עברי – היה חוֹתם את שמוֹ בּשם “צמד”. וּבקשר עם האיש הזה, שהיה מביא לאבי את המכתבים מחתנוֹ, קרוּ כּמה דברים מסוּבכים מאד. כּשבּנה לעצמוֹ בּית היה לוֹ פּוֹעל גוֹי (,שייגץ" קטן). ואני אז הייתי חוֹלם על כּך כּיצד אַראה ל“שייגץ” הזה בּית יהוּדי בּארץ־ישׂראל, כּיצד יהוּדים חיים בּארץ־ישׂראל… הענין נגמר בּאוֹפן טרגי, מפּני שהנער הזה, בּתוֹך משׂחק, התחיל חוֹנק אוֹתי, ואני כּמעט שנחנקתי לגמרי.

כּכה היוּ ימי הילדוּת. אבל הם לא האריכוּ – גם הם גזוּ מהר מאד, והענין של ארץ־ישׂראל נעשׂה בּחיי הרבּה יוֹתר מסוּבּך ונפתל. בּן שתים־עשׂרה נתיתמתי – והענין של ארץ־ישׂראל התחיל להיוֹת פּרוֹבּלימַטי.

אני רוֹצה עוֹד לספּר, שהעברית מילאה מקוֹם מיוּחד בּחינוּכי. הדוֹר שגָדלתי בּוֹ היה דוֹר ששאף להשׂכּלה. אבל אבּא, שהיוּ לוֹ בּכלל מוּשׂגים לגמרי שוֹנים מאשר לכל הסביבה, קבע כּכה: אתה תתחיל ללמוֹד רוּסית רק לאחר שתדע עברית יפה. זה היה מעין תנאי. וּבאוֹפן כּזה, עד עשׂר הייתי למעשׂה רק בּסביבה של הספרוּת העברית. בּכלל קיבּלתי חינוּך משוּנה מאד. לא הלכתי לבית־ספר. עד גיל עשׂר הייתי שקוּע בּמידה גדוֹלה בּספרוּת עברית וּבעוֹלם רוּחני עברי. אם כּי אצלנוּ היה בּית כּזה שמדרש רבּה וּפּוּשקין וּמנדלי היוּ כּל כּך מעוֹרבים על שוּלחן אחד אצל האחים והאחיוֹת, שאני נכנסתי מהר מאד לעוֹלם הרוּסי וּלספרוּתוֹ. אבל שם קרה דבר משוּנה מאד. אני חשבתי מתפקידי להפוֹך את מוֹרַי לרוּסית ליהוּדים לאוּמיים, והיוּ לי על יסוֹד זה קוֹנפליקטים קשים מאד. ואספּר רק דוּגמה אחת: צריך הייתי, ואני אז בּן שתים־עשׂרה, לכתוֹב חיבּוּר על לֶרמוֹנטוֹב. בּכלל הייתי קל־כּתיבה מאד. והייתי כּוֹתב תמיד את החבּוּר הטוֹב בּיוֹתר. הפּעם היה לי כּשלוֹן חרוּץ. וּמה היה? עשׂיתי דבר אחד קטן. אתם אוּלי זוֹכרים אצל שמריהוּ לוין, בּאוֹטוֹבּיאוֹגרפיה שלוֹ יש דבר אָפייני: כּשהיה כּוֹתב חיבּוּרים בּגימנַסיה היה מתחיל כּל חיבּוּר בּמלים “חכמינוּ אוֹמרים”⁷… איש־האגדה שהיה בּשמריהוּ לוין התגלה גם בּחיבּוּרוֹ הרוּסי. ואני, בּמקוֹם לכתוֹב על לרמוֹנטוֹב בּלבד, כּתבתי חיבּוּר על ההבדל בּין המשוֹרר העברי לבין המשוֹרר הרוּסי. והמשוֹרר העברי האהוּב עלי היה אז קוֹנסטנטין שפּירא – משוֹרר לירי חשוּב, שאני הייתי שקוּע בּוֹ יוֹמם ולילה. וּבכן לקחתי שיר אחד של לרמוֹנטוֹב ושיר אחד של קוֹנסטנטין שפּירא והשויתי אותם. והמוֹרה – בּודאי בּצדק – רגז ואמר, שכּך אין כּוֹתבים חיבּוּרים.

היה לי דוֹד, אחד הסוֹציאליסטים היהוּדים בּשנות השמוֹנים⁸, אדם יקר־רוּח מאד, שצריך היה לברוֹח מרוּסיה והוּא בּרח לאמריקה. שם היה מידידיו של אֵבּ. כּהן וּמידידי הסוֹציאליזם היהוּדי בּאמריקה. הייתי שוֹמע עליו בּבּית אגדוֹת שוֹנוֹת. וּכשפּעם שאלתי מדוּע נאסר הדוֹד וּמדוּע בּרח לאמריקה, אמר לי זקני: מפּני שהוּא לא נטל את ידיו… אבל סוֹף סוֹף חזר והיה קשוּר מאד אלי וּלאבי, ולא יכוֹל היה לשקוֹט שאני גדל “שוֹביניסט קטן”, וּכבר כּבן שתים־עשׂרה הוּכנסתי על ידי אבי ועל ידוֹ לעוֹלם של הסוֹציאליזם. אתי היה מנהל ויכּוּחים נוֹראים על ענין של לאוּמיוּת ויהדוּת, והייתי מוּכרח לעמוֹד בּמערכה זוֹ יחידי. הוּא היה אוֹמר: כּשתגדל תבין את הדברים הללוּ. אוּלם זה עוֹד לא שבר אוֹתי. אבל מהר מאד צפוּ ועלוּ גלי המהפּכה הרוּסית והקיפוּ אוֹתי מכּל הצדדים.

בּשכוּנתנוּ, בּבית קטן, גרה אשה אלמנה עם בּן. הבּן הזה היה אחד הפּוֹעלים הראשוֹנים של ה“בּוּנד”, שהתחיל אז להיוָצר. פּוֹעל בּעל אוֹפי חזק מאד, עם טמפּרמנט מַהפּכני מאד, אבל בּעל השׂכּלה קטנה. כּנראה שהיה קוֹדם בּחוּר פּרוּע מאד ושוֹבב ידוּע. אחר כּך נכנס לתנוּעה והתחיל להיפּגש עם אנשים משׂכּילים. הוּא היה יוֹשב בּחדרוֹ וכוֹתב כּל מיני חיבּוּרים, ואת כּל הדברים הבּלתי־לגליים שלהם היה מגלה לי והייתי קוֹרא אוֹתם. בּאוֹתוֹ זמן הייתי כּבן עשׂר. ואינני יוֹדע אם עשׂה בּמתכּוון אוֹ שלא בּמתכּוון – אני תמיד חשבתי שהוּא מתכּוון אלי. והיה עוֹד דבר: אתם יוֹדעים בּודאי, בּהיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית יש מאוֹרע אחד מפוּרסם [מאסר הטיפּוֹגרפיה הראשוֹנה של ה“בּוּנד”], וּבית־הדפוּס הזה נמצא דוקא בּבית זקני. ואני הייתי עד לציִד הראשוֹן שנעשׂה על הנוֹער היהוּדי. כּל זה היה העוֹלם הרוּחני שבּוֹ הייתי צריך למצוֹא את מקוֹמי וּלהיאָבק מאד. בּרעיוֹן היוּ בּשבילי קרוֹבים מאד כּל הדברים האלה. אבל זה לא הביא אוֹתי לידי הסתלקוּת ממחשבתי – לא מעברית ולא מארץ־ישׂראל.

כּאשר הגעתי לגיל ארבּע־עשׂרה, יוֹתר נכוֹן – חמש־עשׂרה, עבר עלי בּמוּבן יהוּדי מַשבּר גדוֹל וקשה מאד: התחילה הפּגישה שלי עם עוֹלם המחשבה המַרכּסיסטי. הייתי אז נע־ונד, נער יתוֹם, ונסעתי ללמוֹד בּמקוֹמוֹת שוֹנים. מתחילה לא רק שלא מצאתי שוּם סתירה בּין העוֹלם הזה וּבין הציוֹנוּת, אלא להיפך: זה כּאילוּ העשיר את עוֹלמי הציוֹני.

ואספּר דבר שיצחיק אתכם. אני זוֹכר איך קראתי ספר של אֶקוֹנוֹמיסט רוּסי, שתיאר את המעבר של אנגליה מהמשטר הקוֹדם, מהמשטר הפיאוֹדלי, למשק האינדוּסטריאַלי, ואיך התחילה המפּכה האינדוּסטריאַלית בּאַנגליה. התעמקתי בּדבר הזה מאד וזה עשׂה עלי רוֹשם גדוֹל: כּיצד המשטר הקפּיטליסטי מחריב וּמדלדל את ההמוֹנים. אבל בּמקוֹם לחשוֹב רק על הפּוֹעל האנגלי, צצה בּלבּי מחשבה שזיעזעה אוֹתי מאד: אם כּכה, אם אצל המוֹני אנגליה, בּזמן שאצלם בּא המעבר מתקוּפה אֶקוֹנוֹמית אחת לשניה, נגמר הדבר בּחוּרבּן כּבד, מה יהיה אם רוּסיה תיכּנס לתקוּפה של מהפּכה אינדוּסטריאַלית, וּמה יהיה אז גוֹרל העם היהוּדי? המחשבה הזאת היתה בּשבילי חיזוּק גדוֹל מאד לרעיוֹן הציוֹני.

יש בּזה דבר משוּנה מאד. בּעצם, המחשבה שהציוֹנוּת זקוּקה לביסוּס תיאוֹרטי כּלכּלי, התחילה לנסר אז בּמקוֹמוֹת שוֹנים. זה לא היה רק ענין של יחיד – בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּרוּסיה היוּ צעירים עברים מתלבּטים ו“שוֹברים את ראשם” בּהיאָבקוּת עם הרעיוֹנוֹת שמסביב. נחוּם שטיף הוּא, בּעצם, הראשוֹן שיצר את הבּיסוּס הכּלכּלי של הציוֹנוּת. איש שני היה יעקב לֶשצ’ינסקי. היוּ אנשים שוֹנים, שמתוֹך עוֹלם המחשבה החדש חיפּשׂוּ וראוּ צוֹרך למצוֹא בּיסוּס חדש לציוֹנוּת.

הייתי אז בּערך בּן ארבּע־עשׂרה. וצריך הייתי להתכּוֹנן לבחינוֹת בּגימנסיה, אבל בּמקוֹם להתכּוֹנן לבּחינוֹת עסקתי בּתיאוֹריוֹת והגעתי לזה שהנה עכשיו [אוֹתה שעה] יש לי הבּיסוּס החזק בּיוֹתר למחשבה הציוֹנית. בּאוֹתוֹ זמן חליתי, וּכששבתי הבּיתה חפצתי לספּר לחברים הראשוֹנים של “פּוֹעלי־ציוֹן” שיש לי אַרגוּמנטים חשוּבים מאין כּמוֹהם. אספתי סביבי חמישה־עשׂר – עשׂרים איש, שהיוּ חברים נאמנים שלי, התישבנוּ על הרצפּה ואני דיבּרתי לפניהם שעה אוֹ שעתים – דיבּרתי בּהרבּה רגש וּבהרבּה למדנוּת, מפּני שצריך הייתי להסבּיר להם מוּשׂגים היסטוֹריים. אחרי שגמרתי השׂתררה דוּמיה מוּחלטת בּחדר. אמנם לא הייתי רגיל בּמחיאוֹת כּפּים, אבל בּכל זאת, דוּמיה כּזוֹ עוֹררה דאגה. כּשיצאנוּ שאלתי חבר קרוֹב לי בּיוֹתר שהיה פּי שנַים גדוֹל ממני בּשנים: וּבכן, מה דעתך? – ענה: אוֹמַר לך את האמת, לא הבינוֹתי אף מלה אחת…

בּרגע ההוּא היה זה בּשבילי, מבּחינת מחשבתי הציוֹנית, נצחוֹן גדוֹל. אבל הנצחוֹן הזה לא האריך ימים, מפּני שזמן קצר מאד אחרי זה כּבר לא הסתפַּקתי רק בּביסוּס תיאוֹרטי של הציוֹנוּת – חיפּשׂתי בּציוֹנוּת משהוּ רציני יוֹתר, תשוּבה על ענינים רציניים מאד, תשוּבה ממש על ענינים של ממש, כּי הכּפירה נחה עלי מכּל צד. אתם יוֹדעים שהיה אז בּין הרצל ואחד־העם ויכּוּח גדוֹל. ואדם אחד, אשר בּשבילי היה בּאוֹתוֹ זמן כּמעט סמל של מחשבה ציוֹנית חזקה, – אדם הרבּה יוֹתר גדוֹל ממני בּשנים וּבעל כּשרוֹנוֹת יוֹצאים מן הכּלל, שהלך לאוּניברסיטה ללמוֹד חקלאוּת רק בּשביל ארץ־ישׂראל, – בּויכּוּח הגדוֹל הזה שבּין אחד־העם והציוֹנוּת המדינית שמעתי ממנוּ דברים בּהרצאה אחת, שרוֹב הקהל גם לא הבין אוֹתם, אבל שאני הרגשתי בּהם כּפירה איוּמה: בּאוֹתוֹ בּיסוּס אחד־העמי של הציוֹנוּת הרגשתי פּתאוֹם וַדאוּת, שהציוֹנוּת אינה פּוֹתרת את שאלת היהוּדים. והאיש ההוּא אוּלי בּעצמוֹ לא ידע שזוֹ היתה [כּפירה], אבל בּשבילי היה זה נסיוֹן גדוֹל מאד. התחלתי לשאוֹל את עצמי קודם כּל, אם הציוֹנוּת פּוֹתרת את שאלת היהוּדים אוֹ אינה פּותרת; ואם אינה פּוֹתרת את שאלת היהוּדים – האם אני יכוֹל להיוֹת אחרי זה ציוֹני אוֹ לא. לא אספּר מה היה הדבר הזה בּשבילי. בּעצם, מאז, מגיל חמש־עשׂרה, נקלעתי בּכף־הקלע ונכנסתי בּאמת למלחמוֹת פּנימיוֹת בּלתי־פּוֹסקוֹת להצדקת הענין של הציוֹנוּת, וּממילא, כּמוּבן, של היהדוּת וכל השאלוֹת הקשוּרוֹת בּזה. הייתי מחליף כּמעט כּל חצי שנה את חברתי – אוֹ מפלגתי, אם אתם רוֹצים לוֹמר כּך – את החוּגים בּהם נפגשתי. עד כּדי כּך שאדם אחד, שהיה נחשב למוֹרה שלי בּעניני ציוֹנוּת, וגם איש שבּוַדאי ראה אוֹתי כּתלמידוֹ, כּשהיה פּוֹגש אוֹתי היה שוֹאל בּלעג: “וּבכן, בּאיזה “מנין” אתה מתפּלל היוֹם?”… כּל האנשים ראוּ בּזה קלוּת־דעת מאין כּמוֹה – אוֹתה להיטוּת אחרי כּל רעיוֹן חדש, אחרי כּל “מוֹדָה” חדשה. ואני אוּלי גם התבּיישתי מפּני זה. אבל אי־המנוּחה שלי בּענין זה היתה יוֹתר חזקה מאשר הרצוֹן למצוֹא חן בּעיני מנהיגים אוֹ בּעיני מוֹרים.

והנה, בּתוֹך החיפּוּשׂים האלה עבר עלי דבר משוּנה מאד. כּשנה לפני אוּגַנדה (ואני אז בּן חמש־עשׂרה), מתוֹך הפּרוֹבּלימַטיקה התיאוֹרטית הזאת מה היא הציוֹנוּת, אחרי הכּל, אם בּאמת כּמוֹ שאחד־העם אוֹמר רק מרכּז רוּחני ליהוּדים, וּמתוֹך ההשקפוֹת שבּכלל שׂררוּ אז מסביב, השקפוֹת פּוֹזיטיביסטיוֹת וּמַרכּסיסטיוֹת, הגעתי לרעיוֹן שצריך להפריד את הציוֹנוּת לשני חלקים. יש ענין של ארץ־ישׂראל, שהוּא ענין רוֹמַנטי־היסטוֹרי: היהוּדים קשוּרים לתרבּוּת עתיקה ואינם יכוֹלים להיפּרד ממנה; ויש פּרוֹבּלימה רצינית מאד של פּתרוֹן שאלת היהוּדים – של ארץ. שמא אפשר להפריד בּין הענינים.

אָשרי הגדוֹל היה שהרעיוֹן הזה בּא אלי לא אחרי אוּגַנדה, כּי אם שנה לפני אוּגַנדה. וּבימי אוּגנדה הספּקתי כּבר לעשׂוֹת קפיצה חדשה. מכּיון ששאלת הטריטוֹריאליזם העסיקה אוֹתי בּאוֹפן מוּפשט, הרי משהפך הדבר לתנוּעה, ואני בּרגע זה אינני יוֹדע בּאֵילוּ צינוֹרוֹת – מצא אוֹתי כּל הענין של אוּגנדה בּתקוּפה של יאוּש מהאידיאה הטריטוֹריאַליסטית. לא כּל כּך מתוֹך החשבת המוֹמנט הארץ־ישׂראלי – אם לוֹמר את האמת, ־ אוּלי מתוֹך הכּרת חוּלשת העם, הגעתי לדעה, שבּשוּם אוֹפן לא יהיוּ בּעם היהוּדי כּוֹחוֹת בּשביל להקים מדינה יהוּדית, אם לא ישתמש בּכל הרזרבוֹת של תרבּוּת שלוֹ וּמסוֹרת שלוֹ; בּלי זה בּודאי לא יבנה שוּם דבר. וּבכן, כּשבּא ענין אוּגַנדה – אני, לא שפּגשתי אוֹתוֹ בּתרעוֹמת של “ציוֹני־ציוֹן”, אבל פּגשתי אוֹתוֹ בּסַפקנוּת גדוֹלה מאד, אם בּאמת יש בּזה מוֹצא. כּי עלי לוֹמר את האמת: הענין היה גם קרוֹב מאד ללבּי, מפּני שהחרדה למצבנוּ, הרצוֹן להביא גאוּלה ליהוּדים, להצלת היהוּדים מהגלוּת – זה היה בּשבילי עיקר העיקרים. והרצוֹן שהיה אצל האוּגַנדיסטים לא היה אצלי פּסוּל כּמוֹ אצל “חוֹבבי־ציוֹן”. אבל חשבתי שלא יצא מזה כּלוּם, שהעם לא יתעוֹרר לדבר הזה.

בּאוֹתוֹ זמן הייתי צריך לנסוֹע, בּעצם, לחוּץ־לארץ וּלהיכּנס לאוּניברסיטה, גם כּן בּקשר עם איזוֹ מחשבה ציוֹנית. אבל בּרוּסיה פּרצה אז המהפּכה של 1905. לא אספּר על כּל מיני דברים – קישינוֹב והוֹמל – הקשוּרים אתי בּאוֹפן אישי. בּ־1905, בּ־9 בּינוּאַר, פּרץ הנסיוֹן הראשוֹן של המהפּכה הרוּסית. בּאוֹתוֹ יוֹם התהלכנוּ, אני ויצחק טַבֶּנקין, בּחוּצוֹת וַרשה, בּאוֹתוֹ רחוֹב שבּוֹ היתה הפגנה גדוֹלה (טבּנקין היה אז “ציוֹני־ציוֹן” גמוּר. עזרתי לוֹ בּמקצת לאַרגן את החוּג הזה, שנפרד מהאוּגנדיסטים), היוּ גם אנשים הרוּגים בּרחוֹב. ואני עמדתי אז בּדרך לנסוֹע לציריך ללמוֹד. אבל הדבר שנתרחש לנגד עינַי [זיעזע] אוֹתי כּל כּך, שאמרתי בּליבּי: עכשיו לא הזמן ללימוּדים – אני חייב למלא תפקיד.

כּיצד הבינוֹתי את התפקיד? – זה גם כּן היה דבר משוּנה מאד. בּאוֹתוֹ זמן, מתוֹך כּל החוּגים של “פּוֹעלי־ציוֹן”, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, נעשׂה נסיוֹן להקים מפלגה גדוֹלה מאוּחדת, שקראה לעצמה מפלגה ציוֹנית־סוֹציאליסטית (ס.ס.). הרוֹב הגדוֹל שבּה היה אז בּעל מגמה טריטוֹריאַליסטית בּרוּרה: חלק היה כּבר מאד אידישיסטי. ואני הייתי קרוֹב מאד לאידיש, חשבתי את האידיש בּתוֹר גוֹרם חיוּבי בּחיי העם. והנה, אחרי ה־9 בּינוּאר, כּאשר החלטתי שאני מכניס את עצמי כּוּלי לענין המהפּכה הרוּסית, כּתבתי מכתב לידידַי שהיוּ לי בּמפלגה הזאת, שאני מוּכן להצטרף אליהם לעבוֹדה, אבל את המכתב כּתבתי עברית. כּתבתי שאני מאמין בּארץ־ישׂראל, אבל השאלה הזאת עוֹד לא הספּיקה להתבּרר; אך “בּרוּחי אני אתכם” – בּיחס לשאלת היהוּדים, להצלת היהוּדים, בּיחס למהפּכה הרוּסית. זה דוֹקוּמנט קצת משוּנה – אוּלי הדוֹקוּמנט היחידי בּתוֹלדוֹת המפלגה הזאת שהוּא עברי וארץ־ישׂראלי. בּכלל מפלגה זוֹ, שהיתה מפלגה יהוּדית מיוּחדת בּמינה, היא אוּלי הטרגית בּיוֹתר בּהיסטוֹריה של הדוֹרוֹת האחרוֹנים. לפי כּל רוּחה היתה מפלגה חלוּצית – האמינה בּיציאה מן הגלוּת, בּכל תוֹקף שללה את הכּלכּלה היהוּדית, דרשה מַעבר לעבוֹדה; היוּ בּה חוּגים שטיפּחוּ את הרעיוֹן הקוֹלקטיביסטי. אלפי חלוּצים יהוּדים נתחנכוּ בּתוֹך המפלגה הזאת. אבל היא הלכה כּוּלה לאיבּוּד. לא היתה לה שוּם נקוּדת־אחיזה. ס.ס. נתאַרגנה בּתור מפלגה שלמה בּערך בּ־1905. זוֹ היתה התקוּפה הסוֹערת, תקוּפת השׂיא של רבוֹלוּציוֹניוּת גדוֹלה, של ההגנה העצמית. אבל מיד התחיל היאוּש. אחרי הקוֹנגרס השביעי עזבה את הקוֹנגרס הציוֹני. ואז בּא הגלגוּל בּמוֹרד. אחר כּך – ההסתגלוּת למפלגוֹת אחרוֹת. תקוּפת הפּריחה הגדוֹלה שלה – זה אוּלי ענין של שנה־שנתים, לא יוֹתר מזה. והתנוּעה הזאת נתנה בּאמת אישים רבּים אחר כּך ל“יֶבסֶקציה”. זוֹ היתה תנוּעה שהיתה מתחרה רצינית מאד ל“בּוּנד”, אבל מנהיגיה, בּמשך זמן קצר מאד, איבּדוּ את האמוּנה לא רק בּציוֹנוּת. אגב, בּמפלגה זוֹ היוּ שלוֹשה חברים שהוֹדיעוּ שהם “ארץ־ישׂראליים”. בּשנַים מהם תלוּ תקווֹת גדוֹלוֹת מאד. ואני זוֹכר שטבּנקין התיעץ אתי איך להביא אחד מהם לוַרשה. אחד⁹ כּתב את החוֹברת היוֹתר יפה על הקרן הקימת. משלָשתנוּ – רק אני הגעתי לארץ. והשנַים האחרים לא רק שלא הגיעוּ לארץ – הם הלכוּ יחד עם כּל התנוּעה, ועד הקוֹמוּניזם הגיעוּ.

בּיני וּבין המפלגה הזאת היוּ בּכלל הרבּה מאד ניגוּדים. ואני לא הארכתי בּה ימים. בּעצם, כּל ענין חברוּתי בּמפלגה זוֹ ארך אוּלי חצי שנה, לא יוֹתר. הניגוּדים בּינינוּ היוּ בּשטחים שוֹנים. היה קוֹדם כּל שטח אחד, שקשה אפילוּ עכשיו לספּר עליו. האמנתי, שלא די בּהגנה עצמית. ואנחנוּ כּוּלנוּ היינוּ אנשי ההגנה העצמית. כּאשר הייתי בּן שבע־עשׂרה הייתי נוֹכח בּפּוֹגרוֹם בּסמילה, וּמתפקידי היה להביא נשק לכל הסביבה הזאת. אבל האמת היא שלא הסתפּקתי לגמרי בּהגנה עצמית, האמנתי שהיהוּדים צריכים לעשׂוֹת מה שהס"רים עוֹשׂים לגבּי הממשלה בּרוּסיה – צריכים לענוֹת בּנקם. היוּ אנשים אחדים שהאמינוּ בּדבר הזה, שהיוּ נלהבים מאד לזה. אבל הרוֹב הגדוֹל, שכּבר הוּשפּע אז מאד מהסוֹציאל־דמוֹקרטיה הרוּסית, שלל אוֹתוֹ. עד כּדי כּך שפּעם אחת צריכה היתה להיוֹת קוֹנפרנציה של המפלגה¹⁰, והיה צריך לשלוֹח ציר לשם. והיה לי חבר אחד (זה היה בּמקוֹם שאני עבדתי בּוֹ) – פּוֹעל יקר מאד וּמסוּר מאד, אחד העסקנים הסוֹציאליסטיים החשוּבים, שלאחר שנים רבּוֹת עלה לארץ, ואחר כּך התישב בּבן־שמן. הוּא אמר לי: היוֹדע אתה מדוּע איננוּ יכוֹלים לשלוֹח אוֹתך לועידה? – מטעם פּשוּט: אתך אף פּעם איננוּ בּטוּחים. איננוּ יוֹדעים מה תאמר. כּל מי שיסע יעשׂה מה שהועד המרכּזי יאמר לעשׂוֹת – אתך איננוּ בּטוּחים…

זה היה נגוּד אחד. ניגוּד שני היה זה שאני בּטריטוריאַליזם לא האמנתי (עכשיו אינני יכוֹל לספּר על זה. זה קשוּר עם בּרוּכוֹב). ואני העמדתי את המפלגה בּמצב קשה מאד בּענין זה (הייתי אז בּן שמוֹנה־עשׂרה). מפּני שבּשעת ויכּוּח גדוֹל בּמקוֹם להגן על השקפוֹת מפלגתי – הגינוֹתי על השקפוֹתי הארץ־ישׂראליוֹת. וצריך היה להביא אחד המנהיגים הגדוֹלים כּדי לתקן את הרוֹשם שקילקלתי.. ויש לוֹמר את האמת: היחסים בּיני וּבין אוֹתוֹ חוּג היוּ יחסים אנוֹשיים יוֹצאים מן הכּלל. אהבנוּ זה את זה מאד. וכאשר אחד התחיל להתיאש אוֹ התחיל לפקפּק – נגע הדבר לכוּלם. בּשבילי, שבּכלל עברוּ עלי משבּרים – כּל מיני חברים קרוֹבים וּמוֹרים שלי עזבוּ את הציוֹנוּת – כּל מקרה כּזה היה רגע קשה מאד.

כּשנוֹדע לצמרת של המפלגה שבּאיזה מקוֹם יוֹשב צעיר ואוֹמרים עליו שהוּא הוֹלך “וּמתפּקר” – בּא אלי בּאוֹפן מיוּחד חבר אחד, איש כּבן שלוֹשים בּערך, שבּאוֹתוֹ זמן היה נחשב למלוּמד גדוֹל, אוּלי המַרכּסיסט הכי־חשוּב שהיה בּמפלגה, להחזיר אוֹתי למוּטב¹¹. בּא וישב אתי ששה ימים על הרצפּה בּחדרי. והוּא היה איש בּלתי־רגיל. בּכלל איש בּעל מוֹח חזק מאד. והאיש הזה מילא איזה תפקיד בּחיי. הוּא גם כּן הגיע לפקפּוּק בּענין הגשמת הטריטוֹריאַליזם. היה טריטוֹריאַליסט קיצוֹני מאד, אבל הגיע לרעיוֹן שאפשר להגשים את הטריטוֹריאליזם רק בּתנאי אחד – שההתישבוּת תהיה סוֹציאליסטית. זוֹ לא היתה דעת המפלגה, מפּני שכּל הענין של התישבוּת סוֹציאליסטית היה נחשב אצל ראשי המפלגה לדבר משוּנה מאד. להם בּרוּר היה, שעד שלא תבוֹא המהפּכה הסוֹציאלית – אין מה לעשׂוֹת. הוּא כּפר בּזה. הוּא, אגב, לא היה אבי הרעיוֹן הזה – אבי הרעיוֹן של התישבוּת סוֹציאליסטית היה, בּעצם, נחמן סירקין. אבל נחמן סירקין היה בּכלל פּסוּל בּמפלגה זוֹ, היה נחשב לאוּטוֹפיסט (בּכלל, כּל השקפוֹתיו בּשאלוֹת אַקטוּאַליוֹת לא הלכוּ עם הזרם, והיה אז אדם בּוֹדד לגמרי). גם חבר זה, שמצד השקפתוֹ המרכּסיסטית היה כּשר בּתכלית, היתה לוֹ מחשבה כּזאת, אבל זוֹ היתה דעת יחיד. אגב, גוֹרלוֹ של האיש הזה היה טרגי מאד. הוּא כּתב ספר כּדי להוֹכיח את הדעה הזאת. והספר היה כּוּלוֹ מוּכן, חסר היה בּוֹ רק הפּרק האחרוֹן. אבל בּאוֹתוֹ זמן אירע לוֹ בּחיי משפּחתוֹ דבר קשה מאד, והאיש הזה ירד מעל הבּמה הציבּוּרית ונעלם, והספר לא ראה אוֹר עד היוֹם. יתכן שהאיש הזה בּכל זאת עזר לי אחר כּך, ויתכן שהיתה לי גם איזוֹ השפּעה עליו. אבל מאז לא נפגשנו יוֹתר בּחיים.

לא אספּר לכם כּיצד נדדתי ממפלגה למפלגה. בּעצם “בּגדתי” בּכל מפלגה שהייתי בּה. אבל רגעים אחדים היוּ מכריעים בּחיי בּיחסי לתנוּעה ולאנשים. אספּר שתי דוּגמאוֹת קטנוֹת. בּאחד הנדוּדים האלה שלי, כּשבּגדתי בּמפלגה זוֹ (ס.ס.) והתחבּרתי לקבוּצה אחרת – לקבוּצת “ווֹזְרוֹזְ’דֶנְיֶה”¹² – נסעתי לעיר אחת גדוֹלה בּדרוֹם רוּסיה (זה היה לאחר השחיטה המפוּרסמת של דצמבּר), ושם נכנסתי כּוּלי לתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לעבוֹד בּין המוֹנים יהוּדים ורוּסים. אני מאד התבּוֹננתי למפלגה חדשה זוֹ, שהיתה כּוּלה מוּרכּבת מקבוּצת אנשים רציניים, מיוּחדים, בּעלי השׂכּלה גדוֹלה, בּעלי גישוֹת גדוֹלוֹת, בּעלי בּיקוֹרת חריפה מאד. דיבּרתי על לבּם שיסתלקוּ מלהיוֹת מפלגה, שיהווּ חוּג חפשי של אנשים העוֹסקים רק בּביקוֹרת הקיים. אבל הם לא הסכּימוּ. את האנשים האלה הערכתי מאד ואהבתי מאד, אבל רק איש אחד השפּיע עלי.

הייתי בּא אליהם מתוֹך אסיפוֹת פּוֹעלים והיתי מספּר איך הדברים שלהם מתנהלים ואוֹמר שהם מתנהלים רע מאד. הייתי מספּר איך מַשמיצים, בּאיזה דרך עוֹשׂים תעמוּלה, איך מתוַכּחים עם מפלגוֹת אחרוֹת. למשל: בּאתי וסיפּרתי איך משמיצים את ה“בּוּנד” ואמרתי: זה לא הוֹגן, כּך לא צריך לבקר את ה“בּוּנד”. אמר לי אוֹתוֹ איש, שכּל כּתיבתוֹ היתה בּנוּיה על סוֹציאליזם הוּמַניסטי מאד: זה אתה מבקר אוֹתנוּ מתוֹך השקפה של צדק עליוֹן…. והאיש הזה תמיד כּתב על “צדק עליוֹן”. בּשבילי, בּשאלה זוֹ ששאל, לכאוֹרה, מתוֹך חיבּה לצעיר טיפּש, היתה הבחנה בּרוּרה מאד בּין צדק פּוֹליטי, בּין גישה ריאַליסטית, וּבין צדק עליוֹן. אני עד היוֹם אוֹהב את האדם, אבל מה שאמר אז מיד הביא אוֹתי בּסתירה בּין מנהיגוּת פּוֹליטית וּבין הכרזוֹת ורעיוֹנוֹת, והתחלתי לראוֹת אוֹתוֹ מצדדים שוֹנים. והדבר הזה, בּמוּבן ידוּע, גמר את יחסי עם התנועה – גמר בּשבילי פּרשה שלמה של חיי.

משם נסעתי לוילנה. וילנה היתה אז מרכּז גדוֹל וחשוּב מאד – שם התרכּזוּ הסוֹפרים העברים, שם התרכּזוּ כּל המפלגוֹת היהוּדיוֹת. אני נחשבתי לאדם בּעמדה גבוֹהה מאד בּמפלגה. וגם היה שם חוּג [ספרוּתי] שהיה יקר וחביב עלי מאד. בּאוֹתוֹ זמן (1905) התחילה הליכה מן הספרוּת העברית, השׂתרר יאוּש גמוּר מעברית, ספרים עברים חדלוּ לצאת. ואז גם התחילה הפּריחה הקצרה והיפה מאד של ספרוּת אידיש. כּמעט כּל הסוֹפרים הצעירים של הזמן ההוּא – אוֹ שעברוּ לאידיש (כּמוֹ פּרץ הירשבּיין), אוֹ שעמדוּ לעבוֹר לאידיש. וּממש כּשם שהייתי סקֶפטי מאד בּענינים ציוֹניים – כּך גם בּענין העברית הייתי מלא ספיקוֹת, אם יש לעברית תפקיד בּחיי העם. אני בּעצמי אהבתי מאד אידיש וספרוּת אידיש, הייתי מעוֹרה מאד בּענין זה, אבל לא גמרתי את החשבּוֹן עם עברית. לא חפצתי לגמוֹר את החשבּוֹן. אם כּי מצד ההגיוֹן היה הענין מוּקשה. כּשם שמצד ההגיוֹן היה נחוּץ להיוֹת נגד ענין ארץ־ישׂראל (לנסוֹע לארץ־ישׂראל, זה היה לנסוֹע לארץ של עבּד אל־חמיד. אנחנוּ כּאן, הנלחמים נגד השלטוֹן המוֹנַרכי, כּלוּם נסע למדינה ששם שוֹלט עבּד אל־חמיד?!…). כּך גם בּענין העברית, היה הגיוֹן לוֹמר שההמוֹנים אין להם צוֹרך בּעברית, אין להם אפשרוּת לדעת וללמוֹד עברית. אבל אני עוֹד לא חפצתי לגמוֹר את החשבּוֹן הזה.

יכוֹלתי בּענין זה לספּר לכם הרבּה דברים – איך היתה העזיבה. בּאוֹתוֹ חוּג היוּ מזדמנים יחד סוֹפרים צעירים, כּל השמוֹת העוֹמדים בּשוּרה הראשוֹנה של הספרוּת העברית בּימינוּ, ואני הייתי יוֹשב וּמקשיב לשׂיחוֹת. בּאוֹתוֹ זמן הגיעה מלוֹנדוֹן חוֹברת של “המעוֹרר”. וּבחוּג זה ישבוּ גם אנשים קרוֹבים מאד לבּרנר, אבל גם הם אמרוּ: הבּיטוּ, מה עוֹשה האיש הזה, איש כּל כּך חשוּב כּמוֹ בּרנר, על מה הוּא מבזבּז את עצמוֹ… ואני זוֹכר איך שאלת העברית פּגה בּשבילי בּרגע שראיתי כּיצד קבוּצת אנשים, שבּעצם גדלוּ על הספרוּת העברית, בּאיזוֹ קלוּת הם מסתלקים מהענין הזה. קמתי ועזבתי את החברה ואת העיר ואמרתי לעצמי: בּשבילי הענין הזה נגמר – נגמר מבּחינה של אי־השלמה עם ויתוּר על עברית.

החשבּוֹנוֹת שלי עם עברית היוּ בּכלל משוּנים וּמסוּבּכים מאד מאד – גם מתוֹך ספיקוֹת גדוֹלים לגבּי עתידי בתוֹר יהוּדי, מתוֹך רצוֹן בּכלל לצאת אל העוֹלם הגדוֹל ושם לשקוֹע בּאיזה ענינים עוֹלמיים, בּמהפּכה. זה היה צד אחד. מצד שני, כּשהגיע לידי בּהיוֹתי בּגיל חמש־עשׂרה ספר של פּילוֹסוֹף וסוֹציאליסט רוּסי, בּזמנוֹ אחד מגדוֹלי המחשבה הרוּסית, לַברוֹב, שעשׂה עלי רוֹשם גדוֹל – ואני אז הייתי בּעיר רוּסית ונמצאתי לגמרי בּין יהוּדים מתבּוֹללים וּקצת בּין גוֹיים (בּזמנים שוֹנים הייתי בּין גוֹיים, בּחוּגים סוֹציאליסטיים) – ישבתי וכתבתי את תמצית הספר הזה לעצמי בּעברית. וכשאחר כּך, אחרי זמן־מה, התחבּטתי בּאיזה דבר שלמדתי אז, עשׂיתי לעצמי עוֹד פּעם קיצוּר של אוֹתוֹ ספר, ושוּב בּעברית. גם כּן בּלי כּל קשר ציבּוּרי, בּלי כּל קשר לאמוּנה בּעברית – רק מתוֹך מגע פּרטי שלי שהיה לי עם הלשוֹן הזאת.

מבּחינת העברית הייתי אוּלי אחד האנשים היוֹתר חוֹטאים בּגיל שמוֹנה־עשׂרה. עשׂיתי אז כּל מיני נסיוֹנוֹת בּהוֹראה. בּעצם ימי המהפּכה קיבּלתי עבוֹדה בּבית־ספר של חברת “מפיצי השׂכּלה”¹³ – הייתי צריך להיוֹת שם מוֹרה לעברית ולימוּדי יהדוּת לילדוֹת עניוֹת. וּבאוֹתוֹ בּית־ספר עבר עלי ענין רציני מאד. היה עלי להחליט מה לעשׂוֹת אִתן, מה ללַמדן בּזמן קצר כּל כּך. והיוֹת והייתי צעיר וּמחוּצף אמרתי לעצמי: אם אלמד אוֹתן עברית אוּלי ידעוּ אָלף־בּית, אבל שוּם דבר אחר לא ידעוּ – אני מוּכרח לדאוֹג לקשוֹר אוֹתן לעניננוּ אנוּ. ואני לקחתי לעצמי רשוּת, וּבמקוֹם ללמד אוֹתן עברית לימדתי אידיש – היסטוֹריה יהוּדית, וגם קצת ספרוּת. הילדוֹת מאד נתחבּבוּ עלי ונתקשרוּ אלי. וזה עשׂה רוֹשם. קצת מלחמה היתה לי מצד אחד, מצד ה“רוּסים”, כּלוֹמר, האלמנטים האַסימילַטוֹריים. לפי כּל המנהגים צריכים היוּ לקרוֹא אוֹתי בּשם רוּסי, ואני עמדתי בּכל תוֹקף על זה שיקראוּ אוֹתי בּשמי היהוּדי. וצריך הייתי בּבית־ספר כּזה להיוֹת מוֹרה בּעל שם כּל כּך מוּזר כּמוֹ בֶּרל.

לאחר זמן היה עלי לכתוֹב דין־וחשבּוֹן מעבוֹדתי. כּתבתי שני תזכּירים: תזכּיר אחד על זה כּיצד אני מלמד היסטוֹריה עברית; ותזכּיר שני – מדוּע אני חוֹשב שבבתי־ספר עממיים מסוּג זה אין תקוה להגיע לידיעת עברית, וּמה צריך לעשׂוֹת בּמקוֹם זה. אז היה זה מצדי מעשׂה־ נערוּת. אבל הנהלת בּית־הספר שלחה את התזכּיר לחברת “מפיצי השׂכּלה” והוּא נדפּס בּירחוֹן הפּדגוֹגי של O.Π.E. (חברת “מפיצי השׂכּלה”). היה אז אדם אחד, אישיוּת גדוֹלה, שגם כּן התלבּט מאד בּשאלת התרבּוּת והשׂפוֹת¹⁴, וכאשר שמע שיש איזה צעיר, מוֹרה כּזה שיש לוֹ מחשבוֹת מענינוֹת בּענינים אלה – בּא אלי לדבּר אתי. הוּא יצא מדוּכּא מאד מהפּגישה שלנוּ, אבל על עברית עוֹד לא ויתר.

בּינתים קיבּלתי גם עבוֹדה בּספריה העממית בּאוֹתוֹ מקוֹם. והנה בּא אלי פּדגוֹג שני, גם כּן מחברת “מפיצי השׂכּלה”, בּוּנדאי מפוּרסם¹⁵. בּא ואמר: שמעתי עליך, אני יוֹדע מה שאתה עוֹשׂה ואני שׂמח מאד לראוֹתך, הן אנשים אחים אנחנוּ. אמרתי: חלילה וחס, אינני חבר לכם. אתם שׂמחים על שקיעת העברית ואני מקוֹנן על הדבר הזה.

הפּגישה ההיא בּוילנה עם חוּגי הסוֹפרים העברים ואוֹתה שׂיחה עם המורה הבּוּנדאי – קבעוּ את גוֹרלי. בּאוֹתוֹ יוֹם נפלה כּבר ההחלטה האחרוֹנה שלי – גם על עברית וגם על ארץ־ישׂראל. אני אוֹמר עוֹד פּעם – לא מתוֹך אמוּנה ציוֹנית, כּי אם רק מתוֹך עלבּוֹן, מתוֹך עקשנוּת, מתוֹך אי־רצוֹן להיוֹת שוּתף לדוֹר זה, שאין לוֹ גם כּוֹח למוּת בּכבוֹד.

כּאשר קיבּלתי את ההחלטה האחרוֹנה הייתי כּבן תשע־עשׂרה. החלטה זו היתה בּשבילי החלטה סוֹדית, וּמלבד חוּג קרוֹב אלי מאד של שלוֹשה־ארבּעה אנשים לא צריך היה איש לדעת על זה – גם לא אמי, וּבוַדאי לא אנשים אחרים, בּיחוּד ציוֹנים. גם מתוֹך אַנטיפּטיה של מַהפּכן לבּוּרגנים; גם מתוֹך שזה היה בּשבילי נסיוֹן כּל כּך חמוּר, שלא יכוֹלתי בּכלל לספּר עליו בּרבּים.

יחד עם החלטתי על הליכה לארץ־ישׂראל החלטתי דבר שני: אני צריך להסתגל לעבוֹדה גוּפנית לפני שאני הוֹלך לארץ־ישׂראל. אז עוֹד לא היוּ קיבּוּצי הכשרה. אבל החלַטתי שאני צריך לבוֹא לארץ מזוּין בּכל מיני דברים כּדי שאוּכל שם להתקיים. וכאן התחילה שוּב פּרשה של נדוּדים גדוֹלים, של פּרישה – קוֹדם כּל מידידים וחוּגים קרוֹבים, והליכה למקוֹמוֹת עבוֹדה. לא אספּר בּרגע זה על כּל לבטי הנפש שליווּ את נדוּדַי אלה. אבל כּדי להבין את יחסי הדוֹר ההוּא, אספּר לכם משהוּ.

סיפּרתי קוֹדם שאני חלמתי מאד על נקם יהוּדי עוֹד מזמן היוֹתי מקוֹרב לחוּגי ס.ס., ועוֹד קוֹדם לכן (פּינחס דַשבסקי, הטרוֹריסט היהוּדי שהתנפּל על קרוּשֶבַן, היה חבר קרוֹב שלנוּ). והנה ישבתי לבדי בּאיזה מקוֹם נידח בּוַרשה וחלמתי על הדבר הזה. וכאשר גבר בּי הדבר מאד קמתי לילה אחד ויצאתי בּרכּבת מוַרשה לקיוֹב (אינני זוֹכר מאין היה לי הכּסף להוֹצאוֹת הדרך, כּי לא הייתי קשוּר אז לשוּם ציבּוּר שיעזוֹר לי בּדבר הזה). נסעתי לאיש אחד¹⁶, שאז האמנתי שהוּא יכוֹל להיוֹת בּשבילנוּ מה שהיה גרשוּני בּשביל הרוּסים. זה היה יהוּדי תלמיד־חכם גדוֹל, יהוּדי שבּיהוּדים, כּמוֹ שמתארים את מנדלי, ויחד עם זה רבוֹלוּציוֹנר גדוֹל ואיש חריף־מוֹח. גם איש אמיץ מאד. ואמרתי בּלבּי: הוּא צריך להיוֹת האיש שיעמוֹד בּראש תנוּעת העם היהוּדי. והנה אני הוֹלך לחפּשׂ אוֹתוֹ בּקיוֹב. איך לחפּשׂ אוֹתוֹ? – זה לא פּשוּט כּל כּך. סוֹף סוֹף מצאתי את דירתוֹ. כּשהגעתי התבּרר שהוּא איננוּ בּעיר, אבל בּמקוֹם זה מצאתי בחוּר אחד, שבּא גם כּן ללוּן לאוֹתה דירה. ועם הבּחוּר הזה, שנפגשתי אתוֹ בּפעם הראשוֹנה בּאוֹתוֹ ערב ואת שמוֹ לא ידעתי, דיבּרנוּ כּל הלילה, עד אוֹר הבּוֹקר. כּמוּבן לא על ענין הליכתי לארץ־ישׂראל – זה היה ענין סוֹדי. אבל על מה דיבּרתי אתוֹ? אני זוֹכר עד היוֹם את השׂיחה הזאת.

מה היה בּחוּגי הציבּוּר הזה היחס לענין ספרוּת עברית ותרבּוּת יהוּדית בּכלל? אנשים שנפגשוּ זה עם זה היוּ מדבּרים על ענינים פּוליטיים ואידיאוֹלוֹגיים. כּל זה היה השטח העליוֹן. אבל פּרוֹבּלימַטיקה, למשל, של תרבּוּת יהוּדית, אוֹ ספרוּת יהוּדית – היא לא היתה נוֹשׂא לדיבּוּר גלוּי. ידעוּ, למשל, שלֶשצ’ינסקי יוֹדע יפה עברית, אוֹ אדם זה שנסעתי אליו – ידעוּ שהוּא תלמיד־חכם, שיש לוֹ סמיכוּת לרבּנוּת. אבל זה היה ענין פּרטי לגמרי, – כּמוֹ שכּל אחד יש לוֹ שגעוֹן פּרטי שלוֹ – זה לא ענין לשׂוֹחח עליו. ענין התרבּוּת והספרוּת העברית נחנק תחת הטרמינוֹלוֹגיה הפּוֹליטית. והנה עם אוֹתוֹ בּחוּר שדיבּרתי (סטוּדנט שבּא מגרמניה והיה תלמיד של סירקין ושל פרַנץ אוֹפּנהיימר), היוּ בּמרכּז שׂיחתנוּ שתי שאלוֹת: שאלה אחת – הגשמת הציוֹנוּת. ואני אז ממנוּ למדתי הרבּה מאד. קוֹדם כּל למדתי מה השיטה שאוֹפּנהיימר מציע, וגם מה מציע נחמן סירקין. אבל הוּא גם למד ממני איזה דבר חדש ורבוֹלוּציוֹני. והשאלה השניה היתה – מדוּע הדוֹר שלנוּ, הדוֹר האוּמלל הזה, אין לוֹ שוּם בּיטוּי רעיוֹני, לא תיאוֹרטי וגם לא פּסיכוֹלוֹגי־ספרוּתי. דיבּרנוּ הרבּה על הדבר הזה. ואז אמרתי לוֹ: היוֹדע אתה, יש עכשיו בּעברית סוֹפר אחד שהדפּיס שני ספרים, וספר אחד הוּא ספר הדוֹר שלנוּ, שיש בּוֹ בּיטוּי לדוֹר. והאיש הזה לא אמר לי שהוּא יוֹדע עברית. אני הייתי בּטוּח שאיננוּ יוֹדע, מפּני שגם האידיש שדיבּר היתה אידיש קצת מגוּרמֶנֶת, והפּסידוֹנים שלוֹ היה גם כּן גרמני טהוֹר. ואני מספּר לוֹ את תוֹכן הסיפּוּר שנקרא “מסביב לנקוּדה” וּמספּר על יוֹסף חיים בּרנר, ואני אוֹמר: זהוּ הספר של הדוֹר. אתם יוֹדעים מי היה אוֹתוֹ בּחוּר? זה היה לַצקי־בֶּרתוֹלדי. והשׂיחה הזאת קשרה אוֹתנוּ אחר כּך לכל חיינוּ.

אני זוֹכר איש אחד שמילא תפקיד גדוֹל בּמחשבה הציוֹנית בּתקוּפה ידוּעה – אדם בּעל כּשרוֹנוֹת עצוּמים, תלמיד־חכם גדוֹל, מאלה שיצרוּ בּשעתם את הבּיסוּס המדעי המוֹדרני של הציוֹנוּת. אחר כּך גם הוּא הלך מאתנוּ. הוּא פּעם ישב [בּמאסר] יחד עם בּרוּכוֹב. והיוּ לוֹ גלגוּלים שוֹנים: נעשׂה יהוּדי דתי, אחר כּך נעשׂה קוֹמוּניסט וּמת בּרוּסיה. שמוֹ היה נחוּם שטיף. האיש הזה היה אחד המעטים שהמגע שלי אתוֹ היה מחוּץ לשטח הפּוֹליטי – היה כּוּלוֹ על יחס לספרוּת העברית. וּפעם אחת, אני זוֹכר זאת יפה מאד, בּאתי אליו לראוֹתוֹ וּמצאתי חדר מלא אנשים שלא הכּרתי אוֹתם, והוּא ניגש להציג אוֹתי בּפניהם ואוֹמר: יש כּאן שני בּחוּרים משוּנים מאד. שני “הבּחוּרים המשוּנים” היוּ – א. נ. גנסין וז. י. אנכי.

וּבחוּג אחר, חוּג של ס“רים יהוּדים מתבּוֹללים, שאני הייתי קרוֹב להם, נאמר לי פּעם: לפניך היה כּאן איש אחד כּמוֹך, גם כּן עסק בּ”דברים אלה“… זה היה הסוֹפר בּר־טוֹביה, שהיה נתוּן בּאוירה פּוֹליטית ס”רית, אבל עסק גם קצת בּספרוּת עברית. וּפעם אחרת אמר לי מישהוּ בּחוּג כּזה: היוֹדע אתה, היה כּאן בּחוּר אחד שהביא אתוֹ כּתב־יד והשאיר אצלי, אתה יכוֹל לקחת אוֹתוֹ. זה היה כּתב־היד של הסיפּוּר “שמוּאל בּן שמוּאל”, אחד הסיפּוּרים הראשוֹנים של א. נ. גנסין.

רציתי רק לספּר בּאיזוֹ גלוּת היתה העברית בּזמן ההוּא. להיפּגש עם אדם בּתוֹך מסגרת של תנוּעה משוּתפת, אפילוּ הוּא ציוֹני, וּלדבּר על עניני רוּח, אוֹ היסטוֹריה עברית, אוֹ תרבּוּת עברית – זה נראֶה כּדבר משוּנה מאד (הכּרתם אוּלי בּארץ את אחד הציוֹנים הותיקים, העוֹרך־דין רוֹזנבּוֹים¹⁷, ־ הוּא היה בּשעתוֹ יוּריסט גדוֹל בּרוּסיה, איש עממי מאד בּרוּחוֹ, אבל חי לגמרי כּאַסימילַטוֹר. לא עלה על הדעת שיהיה פּעם ציוֹני מדיני – יסע להרצל, לקוֹנגרס. משוּם מה היינוּ יוֹצאים יחד לטייל מחוּץ לעיר – ואני אז נער בּן ארבּע־עשׂרה – וּמדבּרים על אחד־העם ועוֹד ענינים מסוּג זה).

משהחלטתי לעלוֹת לארץ־ישׂראל התחלתי לעסוֹק בּהכשרה. וההכשרה שלי היתה משוּנה מאד. עברתי כּל מיני דברים בּהכשרה, ואַל תחשבוּ שהענין ניתן לי על נקלה. קוֹדם כּל הלכתי לעיר אחת ועבדתי אצל פּחח. אחר כּך נתגלגלתי לעיר אחרת לנַפּח יהוּדי. אחר כּך הלכתי לאוֹדיסה. בּאוֹדיסה היה אז בּית־ספר יהוּדי מפוּרסם – “טְרוּד”, ושם נתקבּלתי בּקשיים גדוֹלים כּמתלמד ועבדתי בּתוֹר חָרט־בּרזל. בּית־ספר זה היה חשוּב מאד, והיתה זוֹ זכוּת גדוֹלה להתקבּל בּוֹ. האוּמן שאצלוֹ למדתי עבוֹדה היה פּוֹעל רוּסי אוֹ פיני, בּוֹלשביק חשוּב, גם בּעל־מלאכה טוֹב מאד. והנה, כּשראה אוֹתי, בּחוּר יהוּדי, בּעל השקפוֹת, והוּא מיד הבין לאיזה “חדר” אני שייך – לכאוֹרה צריך היה להתנהג אתי כּהוֹגן. אבל הוּא, עוֹד בּפּגישה הראשוֹנה אמר לי (וגם אחר כּך היה חוֹזר על זה): אתה – ראשך מלא מוֹץ…

צריך להבין את המצב הזה. בּאוֹתוֹ זמן עברוּ על כּל אחד דברים איוּמים מאד – לא רק פּוֹגרוֹמים וצרוֹת הכּלל, אלא גם צרוֹת פּרטיוֹת. לי היה חבר, כּמעט חבר ילדוּתי, שאהבתי אוֹתוֹ מאד, ואיזה זמן גם למדנוּ יחד. הוּא מעוֹלם לא היה לאוּמי ולא היה ציוֹני, וּבעינִי היה כּמעט סמל של האדם היפה. בּעצם טיפּוּס ביירוֹני. והנה נוֹדע לי שהוּא התאבּד. ואני זוֹכר – שלוֹשה ימים עמדתי על יד מחרטה זוֹ, שצריך הייתי לשמוֹר עליה, כּאילוּ לגמרי מאוּבּן. וּבאוֹתוֹ זמן היה אוֹתוֹ אוּמן בּוֹלשביק צריך להשגיח עלי שאעשׂה את העבוֹדה כּהוֹגן.

בּכלל, הענין של התאַבּדוּיוֹת על רקע של יאוּש מהציוֹנוּת היה אז דבר לא נדיר. מי שמתענין בּדברים אלה יקרא את הקוֹבץ שהוֹציא בּ. וְלַדֶק בּאמריקה¹⁸. הוּא מספּר שם גם על חבר אחד שלוֹ, מ“פּוֹעלי־ציוֹן”. שהיה נערץ מאד על חבריו והתאַבּד בּתקוּפת משבּר אוּגַנדה. וּולדק נשׂא בּלבּוֹ כּל השנים הערצה אליו. ואוֹתוֹ חבר שסיפּרתי עליו קוֹדם היה בּין המעטים שגיליתי לוֹ את סוֹדי ודיבּרתי על לבּוֹ שילך אתי לארץ־ישׂראל. אני מאמין שאילוּ בּא לארץ היה אחד מעמוּדי־התווך של העליה השניה. אבל הוּא הלך לאמריקה, ושם התאַבּד.

כּכה עברה עלי תקוּפת־הכשרה גדוֹלה מאד. וּבאוֹתה תקופה התחילוּ להגיע אלי הדים מן הארץ. ואני רוֹצה לשאוֹל את עצמי, מה היוּ ההדים ההם? על הכּרוּז של ויתקין לא ידעתי. מכּל התנוּעוֹת שאני הכרתי לא נסע אז איש לארץ, גם לא מתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”. להיפך, האידיאוֹלוֹגיה של “פּוֹעלי־ציוֹן” אפילוּ אמרה שלא צריך לעלוֹת לארץ־ישׂראל. מפּעם לפעם היוּ מגיעים קצת “משוּלחים” מהארץ – אוֹתם לא חפצתי לראוֹת. היה לי מראש יחס של בּוּז אליהם. [ויתקין] כּשבּא לעירי – לא הלכתי לשמוֹע אוֹתוֹ: בּכלל היה לי אי־אֵמוּן למַפרע לכל אדם שהיה בּארץ ושב משם. לא רציתי לראוֹתוֹ. מקרה [זה] תמיד מזעזע אוֹתי כּשאני נזכּר בּוֹ. דוֹדי, שהיה ציוֹני, בּא יוֹם אחד וּמספר לי שהגיע לעירנוּ אדם אחד מארץ־ישׂראל, עברי מצוּין, והוּא בּערב ינאם בּאסיפה גדוֹלה – אני מוּכרח לבוֹא לשמוֹע אוֹתוֹ. בּאוֹתוֹ ערב היתה לי פּגישה חשוּבה בּמקוֹם אחר, אבל כּדי שלא לצער את דוֹדי, שהפציר בּי מאד, שיקרתי ואמרתי שאני חוֹלה. וכמוּבן נשארתי בּבּית. נוֹאם מצוּין זה היה ויתקין. אחר כּך היוּ לי עם ויתקין קשרים קצרים מאד, אבל עמוּקים מאד.

מה הגיע אלי מהארץ? כּמוּבן, ידיעוֹת מהעתוֹנוּת היהוּדית, קורספונדנציות. אחר כּך הגיע לידי עתוֹן “הפּוֹעל הצעיר”. עתוֹן זה היה בּשבילי עתוֹן משוּנה מאד. ב“המעוֹרר” היה כּמעט הכּל קרוֹב – בּ“הפּוֹעל הצעיר” היה כּמעט הכּל משוּנה: העברית לא לקחה את לבּי, אוֹפן הכּתיבה לא לקח את לבּי, המַאמריסטיקה בּכלל לא היתה לפי טעמי ולא לפי רוּחי. אבל היוּ שם רשימוֹת אחדוֹת. בּיחוּד רשימה אחת קטנה, חתוּמה בּשלוֹשה כּוֹכבים¹⁹. מי המחבּר לא ידעוּ, בּלבּי החלטתי: איש זה ארץ־ישׂראלי הוּא. זוֹ היתה רשימה קטנה של א. ד. גורדון, שלא חתם עליה את שמוֹ. מיהוּ גוֹרדוֹן זה בּוַדאי שלא ידעתי, איש בּרוּסיה לא ידע אז מי הוּא גוֹרדוֹן. אבל זמן־מה אחרי זה קראתי דבר חתוּם בּשמוֹ וקשרתי את שני הדברים האלה יחד – הנה זה האיש שאני מחפּשׂ.

אחר כּך בּאה לידי חוֹברת של “העוֹמר” שיצאה בּארץ. בּ“העוֹמר” היוּ שני דברים – וּשניהם היוּ בּשבילי חשוּבים מאד בּאוֹפן מיוּחד: סיפּוּר של מאיר וילקַנסקי²⁰, שראיתי בּוֹ את ראשית הטיפּוּס של העליה השניה. עם כּל אַהבתי לאנשי המהפּכה הרוּסית, המוּשׂג “פּוֹעל בּארץ־ישׂראל” היה בּשבילי הדבר הנעלה בּיוֹתר שיכוֹל להיוֹת, דבר־מה שאי אפשר כּלל להגיע לקצהוּ. ואני זוֹכר שסיפּוּרוֹ זה של מאיר וילקנסקי היה בּשבילי הבּשׂוֹרה הגדוֹלה של הספרוּת העברית, משהוּ חדש, עוֹלם חדש, וּמשהוּ שיש בּוֹ גם איזה טוֹן אוֹפּטימי – מה שלא היה בּ“המעוֹרר”.

בּאוֹתה חוֹברת של “העוֹמר” שהגיעה אלי מצאתי עוֹד סיפּוּר אחד, של סוֹפר אחר, שהיה לי מאוֹרע גדוֹל בּחיי – “עגוּנוֹת” של ש. י. עגנוֹן. זה סיפּוּר משוּנה בּתכלית, שאין כּלל דוֹמה לוֹ בּספרוּת העברית – מעשׂיה משוּנה, חצי־דתית, עם ישוּב ישן, עם ארוֹן־קוֹדש… לכאוֹרה, אם לנתח את הדבר, לא היתה לזה שוּם אחיזה בּחיים. שבּארץ־ישׂראל נוֹצרה אגדה עברית חדשה, שנוֹצר בּכלל יחס לגמרי חדש לעוֹלם הרוּחני היהוּדי לא ידעתי. כּשם שהמוּשׂג שלי על גוֹרדוֹן, כּפי שתיאַרתיו לעצמי, היה לגמרי לא נכוֹן (לא ראיתי לפנַי איש זקן – אני תיארתי לעצמי את גוֹרדוֹן בּתוֹר איש בּן שלוֹשים, שעבר את כּל גלגוּלי המחשבה האירוֹפּית, וּמתוֹך שעבר הגלגוּלים האלה יש לוֹ אוֹמץ כּך לחשוֹב), וכן תיארתי לעצמי את עגנוֹן כּאיש שנוֹלד בּירוּשלים, שספג לרוּחוֹ את צפת ואת העיר העתיקה, וּמתוֹך זה גדל אמן עברי חדש לגמרי. אבל העוּבדה שיכוֹלתי לקבּל מהחוֹברת הדלה הזאת מבּחינה ספרוּתית בּשׂוֹרה כּזאת מארץ־ישׂראל – וילקנסקי, עגנוֹן – זה בּשבילי קבע יוֹתר מדברים תיאוֹרטיים על ארץ־ישׂראל ועל צ’ארטר ועל הרצל, יוֹתר מכּל דבר אחר.

סיפּרתי לכם, שאני מכּוּלם הסתרתי את ענין נסיעתי לארץ־ישׂראל. השאלה היתה כּיצד בּכל זאת להגיע לארץ. וקבעתי לעצמי בענין זה שני דברים: דבר אחד – שאת הכּסף לנסיעה אני מוּכרח להשׂתכּר בּעצמי בּעבודה, אי אפשר לי לבקש מאמי שנתרוֹששה מאד שהיא תתן לי להוֹצאוֹת הדרך; דבר שני – לא לברוֹח מרוּסיה מעבוֹדת־הצבא. מפּני שהיה לנוּ מוּשג כּזה, שהרבּה אנשים נסעוּ לארץ־ישׂראל לא מפּני טעמים חלוּציים, כּי אם מפּני שהיתה מלחמת יאפּן²¹: לא רצוּ לעבוֹד בּצבא וּמשוּם כּך ברחוּ לארץ־ישׂראל. ואני חשבתי שקוֹדם כּל לא יפה לברוֹח מעבוֹדת־הצבא. שנית – לא הסכּמתי שאִמי תשלם קנס. וּברוּסיה היה כּך: בּן הבּוֹרח מהצבא – ההוֹרים משלמים קנס שלוֹש מאוֹת רוּבּל. והחלטתי שאני צריך לעשׂוֹת את שני הדברים האלה: גם לעמוֹד לצבא (אחר כּך אוּלי אברח, אבל קוֹדם כּל עלי לקיים את הדבר הזה כּדי לשחרר את אמי מקנס), וגם להשׂתכּר בּעצמי להוֹצאוֹת הדרך.

החלטה זוֹ עיכּבה, כּמוּבן, את עלייתי לארץ. בּמקוֹם לעלוֹת מיד – הייתי מוּכרח לדאוֹג להשתחררוּתי מעבוֹדת־הצבא (איך השתחררתי לא אספּר עכשיו), והייתי צריך למצוֹא עבוֹדה כּדי להרויח לנסיעתי. ועבוֹדה כּזוֹ מצאתי. בּאוֹתה ספריה עממית, שלה הקדשתי כּמה שנים מנעוּרי, הציעוּ לי לסַדר קטלוֹג רוּסי ועברי, קטלוֹג טוֹב שיוּכל לשמש מוֹפת. עבדתי בּזה חדשים אחדים עבוֹדה קשה מאד וקיבּלתי בּשכר עבוֹדתי חמישים רוּבּל (עכשיו חמש לירוֹת). אחר כּך הציעה אוֹתה ספריה את הקטלוֹג שלי ל“חברת מפיצי השׂכּלה”, וקיבּלתי בּעדוֹ פּרס של שלוֹש מאוֹת רוּבּל. וּבכסף זה צריך הייתי לנסוֹע לארץ־ישׂראל. אבל שלוֹש מאוֹת רוּבּל אלה עלוּ לי בּיוֹקר רב, מפּני שחליתי בּמחלת טיפוּס וּבקוֹשי גדוֹל יצאתי בּשלוֹם מן הענין הזה. ושוּב נתעכּבה נסיעתי.

אוֹתוֹ טיפוּס גרם לדבר אחד – שהסוֹד שלי נתגלה, מפּני שמתוֹך חוֹם גיליתי את [ענין נסיעתי] והיתה לי היאָבקוּת גדוֹלה. שאלתי את עצמי, מה החשבּוֹן שלי מהעבר. הנה אני עוֹזב לגמרי את הגוֹלה, כּל הדברים שהייתי שקוּע בּהם בּילדוּתי. ואני הוֹלך רק מתוֹך רגש של כּבוֹד – כּדי לא למוּת מוֹת נבלים בּגוֹלה. חשבתי: מה שלא יהיה, אני מוּכרח לסַכּם מה קיבּלתי מהיהוּדים בּגוֹלה. וכל מה שהעברתי לעיני רוּחי – אם את בּית־הכּנסת, אם תלמידי־חכמים שהכּרתי, אם מנהיגי מפלגוֹת – כּל זה לא היה בּשבילי מטען שהנה אוֹתוֹ אני לוֹקח לארץ־ישׂראל. זה הדבר שהעסיק אוֹתי בּמשך כּל תקוּפת מחלתי. שאלתי את עצמי מי האיש שהוּא בּשבילי האידיאל של יהוּדי, שאני רוֹצה בּתוֹך לבּי לקחת אתי לארץ־ישׂראל. וּבכן, זה היה איש שהכּרתי אוֹתוֹ בּילדוּתי וּשמוֹ רבּי ניסן פלוֹטקין (אם קראתם את “מסילה”, הכּרתם בּוַדאי את יעקב פּלוֹטקין, מי שהיה אִכּר בּסֶג’רה ונרצח, זהוּ בּנוֹ של ניסן פּלוֹטקין). אדם זה, שהעסיק את מוֹחי בּילדוּתי, לא הצטיין בּשוּם דבר גדוֹל בּמיוּחד – לא היה למדן חריף, לא היה מנהיג, גם לא עסקן. אבל ממנוּ קָרַן איזה טוֹהר יהוּדי בּלתי־רגיל. הוּא היה בּעצם רק מלמד דרדקי ושַמש בּבית־הכּנסת. אך על בּגדוֹ לא היה רבָב – בּאמת מין נקיוֹן פיזי יוֹצא מן הכּלל. וגם לובן הזקן היה מַפליא בּיפיוֹ. הוּא ידע מעט, אבל מה שידע ידע יפה מאד. ידע שני דברים: קוֹדם כּל קרא עברית מדוּיקת וּמדוּקדקת כּזאת, בּמין דיקציה נעימה כּזאת, וּבזה היה יוֹצא מן הכּלל מכּל היהוּדים בּעיר. בּכלל היוּ אז סימני ההשׂכּלה פּשוּטים מאד – סימן להשׂכּלה היה אם אדם אהב תנ"ך, אוֹ קרא את מנדלי. הוּא אוּלי לזה לא הגיע, אבל ידע דקדוּק יפה וּביטא כּל מלה עברית בּמין שלימוּת. אהב מאד ילדים והיה תמיד מכנס אוֹתנוּ סביבוֹ בּשׂמחת־תוֹרה. היה בּוֹ גם דבר־מה שלא היה רגיל אצל יהוּדים בּדוֹר ההוּא. היה יהוּדי זקן, עם בּנים וּנכדים. היה נוֹסע שבוּע שבוּע לפּוֹלטַבה ללַמד וחוֹזר. והיה אוֹרח לשבּת. וכמוּבן, אשתוֹ היתה המפרנסת העיקרית, והוּא נהג בּה בּמין כּבוֹד שלא ראיתי כּזאת בּחוּגי יהוּדים: כּל ערב שבּת היה הוֹלך לחנוּת, עוֹזר לאשתוֹ לסגוֹר את החנוּת וּמוֹביל אוֹתה הבּיתה – “גֶ’נטלמניוּת” שאינה מצוּיה כּלל. ואני מתוֹך חוֹם גיליתי שאני רוֹצה לפני נסיעתי שיתן לי את תמוֹנתוֹ. וּמתוֹך שדיבּרתי על זה – נתגלה סוֹדי שאני נוֹסע לארץ־ישׂראל.

לאחר הטיפוּס ולאחר כּל הצרוֹת האלה – סוֹף סוֹף יצאתי לארץ. מה שקרה אתי מאז ועד הימים הראשוֹנים לבוֹאי לארץ היה כּאילוּ השׂטן בּעצמוֹ קם להתגרוֹת בּי. כּל הדרך נתקלתי בּ“מזהירים” מפּני ארץ־ישׂראל. כּמוּבן, עכשיו הדברים נשארוּ אך מעט בּזכרוֹני. אבל בּמה אני נזכּר? קוֹדם כּל אני נזכּר: כּאשר עברתי תחנה אחת בּרכּבת – מצאתי אנשים מידידי הגדוֹלים משנים קוֹדמוֹת, בּיניהם אוֹתוֹ איש שסיפּרתי עליו שהוּא כּתב בּזמנוֹ את החוֹברת החשוּבה בּיוֹתר על הקרן הקימת, ושבּוֹ תלוּ תקווֹת גדוֹלוֹת, היה ממתנגדי אוּגַנדה, וחשבוּ שהוּא יהיה האיש נוּשׂא הדגל של “פּוֹעלי־ציוֹן”. אחר כּך עזב גם הוּא את הציוֹנוּת. והנה, כּשנפגשנוּ בּאוֹתה תחנה, שאל אוֹתי: לאן אתה נוֹסע? – לארץ־ישׂראל! פּניו הבּיעוּ תמהוֹן. זה היה כּל כּך מוּזר, כּאילוּ אדם הוֹלך וּמתאבּד.

בּאוֹתה רכּבת קרה לי דבר מוּזר מאד. נתפּסוּ שני ילדים נחמדים, נערים קטנים בּני 12–13 שנסעוּ לבדם לארץ־ישׂראל, נסעוּ בּלי כּסף, בּלי כּרטיסים. ואני זוֹכר שבּאוֹתוֹ רגע אמרתי בּליבּי: ילדים אלה הוֹלכים לאיבּוּד. אחר כּך פּגשתי פּעם בּארץ נער שנתפּס למיסיוֹן והייתי בּטוּח שהוּא הנער שראיתי בּאוֹתה רכּבת. אוּלי היתה זוֹ הלוּצינַציה, אוּלי דמיוֹן שוא, אבל הייתי כּל כּך בטוּח שזהוּ אוֹתוֹ הנער שנסע אתי אז בּרכּבת, בּדרך לארץ.

הגעתי לאוֹדיסה. וּבאוֹדיסה היה אז מין מלוֹן מפוּרסם – כּמוֹ שבּיפוֹ היה מלוֹן מפוּרסם “חיים בּרוּך”, כּך היה בּאוֹדיסה מלוֹן של חוֹזרים מארץ־ישׂראל. אי אפשר לתאר כּמה נוֹרא היה בּשבילי לבוֹא וּלהתאַכסן בּמלוֹן של חוֹזרים מארץ־ישׂראל. מאחוֹרי כּל זה היה לא רק שאנשים חזרוּ מהארץ. ידעתי מראש שיש מין דבר כּזה. אבל האנשים לא מצאוּ חן בּעינַי, היוּ בּעיני כּמרגלים, עם דיבּוֹת, עם התפּארוּת־שוא, עם מעשׂיוֹת־שקר. למשל, היה שם טיפּוּס אחד, אשר אוֹתוֹ אני זוֹכר בּאוֹפן יוֹתר בּרוּר. הוּא היה, כּנראה, בּארץ לא פּוֹעל, כּי אם הגיע למדרגה גבוֹהה יוֹתר… היה מוֹרה למלאכת־יד בּאיזה בּית־ספר בּירוּשלים, ידע לעשׂוֹת מברשוֹת, אדם שחשב את עצמוֹ לאיש התנוּעה, לא סתם ציוֹני, אבל היה בּוֹ דבר־מה אַנטיפּטי נוֹרא, קוֹדם כּל ההתפּארוּת שלוֹ. הוּא היה מלא התפּארוּת כּל כּך, שאי אפשר היה לי להקשיב לוֹ. ואני זוֹכר שזוֹ היתה בּשבילי מין בּשׂוֹרה כּל כּך רעה מהארץ שאין לתאר.

בּאוֹדיסה עליתי לאניה. לא היה לי שוּם אדם מכּיר בּאניה זוֹ. התחלתי להתבּוֹנן לאנשים – כּוּלם אנשים זרים. והנה פּתאוֹם אני רוֹאה איזה בּחוּר עם בּחוּרה, וּכאילוּ אני מכּיר אוֹתוֹ: השנַים היוּ דויד ורחל זכּאי. ואמנם את דויד זכּאי הכּרתי מקוֹדם, וההיכּרוּת היתה משוּנה מאד. זה היה בּעיירה אחת קטנה [קרוּצ’ה] שנתכּנסה שם ועידה של אוֹתה מפלגת “ווֹזרוֹז’דֶניֶה”, שסיפּרתי לגם שיעצתי לאנשיה לא להתאַרגן בּתוֹר מפלגה והם לא שמעוּ לי. גם אני נסעתי לועידה, וזוֹ היתה ועידה יפה מאד, עם הרצאוֹת תיאוֹרטיוֹת חשוּבוֹת, עם דגל חדש. בּדרכּי חזרה מהועידה (ואני שם דיבּרתי וּמאד לא הצלחתי, ויצאתי משם עצוּב מאד), בּאוֹתוֹ קרוֹן, נסעוּ שני נערים, שבּודאי גם כּן בּאוּ ליהנוֹת קצת מזיו אוֹתה ועידה, נערים בּגילי, והם בּדרך שרוּ איזה שירים ודיבּרוּ בּהתעוֹררוּת, קצת אידיש, אוּלי גם קצת עברית. ואני מבּיט עליהם וחוֹשב: מה יהיה סוֹפם של בּחוּרים אלה. מילא, אני את דרכּי כּבר אמצא בּאיזה אוֹפן שהוּא, אבל נערים אלה – הרי בּרוּר שילכוּ לאיבּוּד. כּל מה שמתחיל פּה להיוֹת מלהיב אוֹתם והם קשוּרים לזה, אבל מה שיש להם, היכוֹלת הזאת לוֹמר פּסוּק עברי, לשיר שיר עברי – כּל זה יִנטל מהם. שני נערים אלה היוּ דויד רמז ודויד זכּאי…

אוֹתה אניה היתה מלאה אנשים שנסעוּ לארץ־ישׂראל. אבל כּשאני רוֹצה לחפשׂ מי מהם נשאר בּארץ, מלבד זכּאי ואשתוֹ – אני מוֹצא רק שתי משפּחוֹת שנשארוּ: אֵם שבּנה ישב אצל קרוֹבים בּארץ ולמד בּגימנסיה, וּמשפּחה שניה, שבּאמת לא בּרוּר לי מדוּע נסעה (אחד הבּנים הצטרף אחר כּך ל“השוֹמר”). מכּל אלה שאני זוֹכר מאוֹתה אניה לא יכוֹלתי למצוֹא בּארץ עוֹד אנשים מלבד שתי משפּחוֹת אלוּ. אני מציין את הדבר הזה, מפּני שהוּא כּל כּך אָפייני בּשביל העליה השניה. הכּרתי אנשים שבּאוּ בּאניה אחת וכעבוֹר שבוּע חזרוּ בּאניה שניה. זה היה אז דבר רגיל.

בּאניה זוֹ רכשתי לי רק חבר אחד, אבל רכשתי עוֹד אדם. לא איש שעלה לארץ, אלא תוֹשב ארץ־ישׂראלי, שנזדַמַנוּ קוֹדם מתוֹך אי־אמוּן רב – מצדי אליו וּמצדוֹ אלי – ואחר כּך מתוֹך התקשרוּת. זה היה יהוּדי כּבן ששים שנסע עם אשה ועם הרבּה חפצים וּצרוֹרוֹת. הוּא חזר מבּיקוּר אצל בּתוֹ אוֹ בּנוֹ שחי בּאיזה מקוֹם בּתוּרכּיה. האיש היה אִכּר בּמוֹשבה והבּן היה שוֹמר בּמוֹשבה. מתוֹך סכסוּך בּינוֹ וּבין ערבי (יתכן שהרג איזה ערבי) צריך היה הבּן לעקוֹר מן הארץ. הבּת נישׂאה לפקיד גבוה של יק“א אוֹ של “אַליאַנס”, שקיבּל משׂרה בּמזרח, וההוֹרים נסעוּ לבקר אוֹתם. יהוּדי זה היה אוֹרתוֹדוֹכּס קנאי מאד ואִכּר ממש, שקוֹדם בּודאי הבּיט על ה”שקצים" הרבוֹלוּציוֹנרים האלה שנסעוּ מרוּסיה לארץ־ישׂראל קצת בּחרדה, אחר כּך הרגיש בּהם ריח של יהדוּת. שמוֹ היה יעקב שַכֶביץ'. זה היה אדם מן הדוֹר של לילינבּלוּם ושל פּינס, וחבר קרוֹב לזקנוֹ של ארלוֹזוֹרוֹב. היה למדן מוּפלג. לפני כּשמוֹנים שנה היה סטוּדנט בּבּרלין וּבאוֹתוֹ זמן כּתב מאמר על הציוֹנוּת²². בּארץ סיפּרוּ עליו דברים משוּנים מאד. היה חריף וּבקי וכתב כּל מיני פּירוּשים לתוֹרה. קוֹדם היה בּודאי אפּיקוֹרס אחר כּך נעשׂה קנאי גדוֹל מאד.

מוּבן שאני מיד התחלתי לחקוֹר אוֹתוֹ על הארץ ועל אישיה. קוֹדם כּל שאלתי: מי האיש הזה ששמוֹ גוֹרדוֹן. אמר: ישנוֹ איש כּזה בּארץ, אוֹמרים – איש הגוּן מאד. בּיקשתי שיסבּיר לי, והוּא לא רצה בּשוּם אוֹפן. אחר כּך שאלתי: מה דעתך על משה סמילנסקי. ואתם צריכים לדעת שמשה סמילנסקי היה בּשבילי בּנעוּרי פּרוֹבּלימה גדוֹלה מאד. מצד אחד – היה בּעצם הקוֹרספּוֹנדנט הגדוֹל של ארץ־ישׂראל, וּברוּר שלמדתי הרבּה מאד ממכתביו. סגנוֹנוֹ היה רענן מאד. מה שאחד־העם עשׂה בּאוֹפן חמוּר וחריף היה הוּא מסבּיר בּקלוּת וּמצליף לכאן וּלכאן. בּכל זאת היה לי איזה ניגוּד פּנימי אליו; בּפרט כּשהתחיל לכתוֹב בּעתוֹנוּת, בּאידיש וּברוּסית, על הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל – בּהרבּה שׂמחה והערכה, אף על פּי כן הרגשתי איזוֹ זרוּת. יחד עם זה היה הגיוֹני, מעשׂי, וגם אני מצאתי שיש דברים שהם צוֹדקים מאד. הוּא, למשל, טען שהפּוֹעלים אינם מתענינים בּתנאי בּנין הארץ – הפּוֹעלים אינם רוֹצים להיוֹת משגיחים, רוֹצים לעבוֹד, – וצריך לעשׂוֹת מה שהארץ זקוּקה לוֹ. עצם הרעיוֹן, שאדם צריך להיוֹת כּפי שהארץ צריכה לוֹ, נתקבּל מאד על דעתי. אבל שהוּא צריך להיוֹת דוקא משגיח ולא לעבוֹד – היה מוּזר בּעינַי (אם כּי אוֹמַר את האמת: חשבתי שבּבוֹאי לארץ, אם אמצא שהדבר בּאמת דרוּש לבנין הארץ, אעשׂה גם זאת. והדבר הזה גרם לי לריב עם אנשים קרוֹבים שאמרוּ: אתה בּשוּם אוֹפן לא תוּכל זאת לעשוֹת). והנה, כּאשר ניסיתי לחקוֹר אצלוֹ מה הוּא סמילנסקי, קיבּלתי תשוּבה שלא השׂבּיעה אוֹתי רצוֹן. אמנם ידע שהוּא סוֹפר וּמַרצה וּמקוּבּל על חוּגים שוֹנים, אבל שוּם החשבה יתירה של האיש לא היתה בּדבריו. האִכּר הזה, אגב, התקשר אלי מאד מאד. לאחר שנים רבּוֹת, כּשנוֹדע לוֹ שאני “אפּיקוֹרס” התרחק. כּשארלוֹזוֹרוֹב נכנס לעבוֹדה בּהנהלה הציוֹנית קיבּלתי משַכביץ' הזקן, שהיה אז בּן שמוֹנים וּשמונה, שני מכתבים מענינים מאד – מה עלי למסוֹר לארלוֹזוֹרוֹב, איך עליו להתנהג… הוּא היה איש חשוּב מאד, חשב הרבּה על כּל דבר ודבר. בּכל מה שהתרחש בּארץ וּבעוֹלם ידע להתענין. למרוֹת קנאוּתוֹ הגדוֹלה ועקשנוּתוֹ הגדוֹלה היתה בּוֹ ערוּת בּלתי־רגילה לכל הענינים – לספרוּת, למדע, לפּוֹליטיקה.

לבסוף עלי בּכל זאת לספּר כּיצד הגעתי לארץ. כּל מה שהתרחש בּאוֹתוֹ יוֹם כּאילוּ בּא לוֹמר לי: בּן־אדם, אסוֹף כּל תקוה! כּשהגיעה האניה לחוֹף יפוֹ יצאוּ אנשים לקבּל את פּנינוּ, פּגשוּ אוֹתנוּ אפילוּ בּסירוֹת. הם לא היוּ שליחי מחלקת העליה, חלילה וחס. אבל היה אז מנהג משוּנה: אנשים, אם מחוֹסר־עבוֹדה, מבּטלה גדוֹלה, אוֹ, להיפך, מתוֹך התענינוּת עצוּמה, כּמוֹ אנשי־מדבּר שמשתוֹקקים לראוֹת אדם מן הישוב – עם כּל אניה שבּאה היוּ עוֹזבים את העבוֹדה ורצים לנמל לראוֹת בּבּאים. וּמה שפּגש אוֹתנוּ, זה כּמעט אי אפשר לתאר. השאלה הראשוֹנה היתה: “למה בּאתם?” וּמיד אחרי זה כּל מיני דברים של שמצה על הארץ, של ליצנוּת, של לגלוּג על הטיפּשים הללוּ… זוֹ היתה קבּלת־הפּנים הראשוֹנה. אבל הדבר הנוֹרא בּיוֹתר היה, שבּחבוּרה הזאת שפּגשה אוֹתנוּ היתה נערה אחת – טיפּוּס של נערה צעקנית, הוֹמיה. היא היתה מֶרכּז לגבּי סוּג ידוּע של פּוֹעלים. אי אפשר היה כּמעט לבוֹא לאיזה מקוֹם ושלא לפגוֹש אוֹתה. והדיבּוּר – זה לא היה כּלל דיבּוּר עברי: ערבּוּביה של מלים, של רוּסית ואידיש. אני בּרגע זה רוֹאה לפנַי את כּל התמוּנה הזאת. אינני מדבּר כּבר על הירידה בּיפו – המהוּמה, הרעש, הצעקוֹת, עם גמלים, עם ערבים, שזרקוּ אוֹתי ואת חפצַי… זו צריכה היתה להיוֹת הפּגישה הראשוֹנה שלי עם ארץ־ישׂראל. מיד נפלתי לא לגלוּת, לדבר הרבּה יוֹתר נוֹרא, לעבדוּת. יהוּדים שאינם יהוּדים כּלל, – כּל אחד רוֹצה ממך להרויח, לסחוֹב ממך דבר־מה… יכוֹלתי לקבּל בּאהבה את העמל ואת הדרך, אבל זה היה משהוּ שאי אפשר היה לי לקבּל מצד יהוּדים בּארץ־ישׂראל. אם לוֹמר בּאוֹפן מוֹדרני – זוֹ היתה ה“פרַקציה”. אל תחשבוּ שפרקציה זה מוּשׂג הקשוּר דוקא עם קוֹמוּניזם – הקוֹמוּניזם רק נתן לפרקציה את הצוּרה התיאוֹרטית הזאת. אבל אוֹפי זה של שׂמחה לאיד, של הנאה מכּשלון, של זלזוּל בּארץ־ישראל, של לגלוּג על התמימים הללוּ – אינני יוֹדע אם ראיתי בּחיי בּארץ דבר יוֹתר מזעזע וּמחריד הדבר הזה (אגב, מתוֹך איזוֹ מין התנגדוּת למַפרע לא הלכתי למלוֹן חיים־בּרוּך – ונפלתי למלוֹן אחר, של אביה של אוֹתה נערה).

אספּר עוֹד מה עבר עלי בּיוֹם הראשוֹן שלי בּארץ. בּאוֹתוֹ יוֹם נתרחשוּ אצלי שני דברים, אשר כּל אחד שוּב היתה לוֹ השפּעה עלי. קוֹדם כּל, כּאשר יצאתי בּלילה לחפּשׂ אנשים, אמרוּ לי שיש פּה בּאיזה מקוֹם בּיִת שעל גגוֹ יוֹשבים אנשים בּלילה ושוֹתים משהוּ. לעלוֹת בּלילה על גג מוּאר, בּיחוּד למי שבּא מארצוֹת הצפוֹן, זה כּבר היה דבר מוֹשך מאד. פּתאוֹם אני רוֹאה, מי עוֹמד פּה? חברוֹ הקרוֹב בּיוֹתר של פּינחס דשבסקי – אחד האנשים היוֹתר אהוּבים עלי בּחיי, ואדם נערץ מאד עלי²³. וּכּשפגשתיו אצלוֹ היה אז ציוֹני נלהב מאד ורבוֹלוּציוֹני מאד. אני בּטוּח שהיה בּאדם זה כּוֹח יוֹצא מן הכּלל. קוֹדם כּל מצד אָפיוֹ – היתה בּוֹ מין תערוֹבת של חכמה, של חן, של הוּמוֹר פּיוּטי וכשרוֹנוֹת מעשׂיים גדוֹלים. הוּא לא למד הרבּה בּחייו, אבל היתה לוֹ מין חכמת־חיים כּזוֹ, שהבין יוֹתר מכּל התיאוֹרטיקנים. והנה איש זה מוֹפיע בּיוֹם הראשוֹן שלי בּארץ, כּאן, על אוֹתוֹ גג. ואני שוֹאל אוֹתוֹ: וּבכן? אבל הוּא אוֹמר לי: מחר אני נוֹסע מכּאן, אני עוֹשׂה עכשיו נסיעה גדוֹלה בּעוֹלם, יש לי מעין חוֹפש… הוּא פּתאוֹם עשׂה עסקים גדוֹלים מאד והרויח כּספים גדוֹלים, וכל מה שהרויח מסר לחברים וּלענין המהפּכה. הידיעה הזאת כּל כּך הדהימה אוֹתי שלא היתה לי מלה להסבּיר מדוּע בּאתי לארץ־ישׂראל. לא יכוֹלתי לוֹמר שאני מאמין בּציוֹנוּת, מפּני שלא האמנתי. האיש מת בּאוֹפן טרגי מאד.

התהלכתי קצת בּאוֹתוֹ יוֹם מחוּץ לעיר, על חוֹף הים, וּבעצם בּרגע עלייתי אל החוֹף היה בּשבילי בּרוּר שזה חוֹף אחרוֹן. כּל מה שהיה קוֹדם נגמר אצלי. ואני אוֹמר זאת לא מתוֹך שאני רוֹצה, לאחר מעשׂה, לתאר דברים גדוֹלים. אבל אני יוֹדע שבּשבילי ענין ארץ־ישׂראל נגמר בּיוֹם הראשוֹן לבוֹאי. ידעתי שחוֹף אחר לא יהיה לי!

בּימים הראשוֹנים היה לי גם ענין קשה עם עברית. עד אז לא דיבּרתי עברית. אדרבּא, ראיתי את הדיבּוּר העברי כּדבר לא טבעי. עד כּדי כּך שהיה לי מוֹרה, אדם יקר לי מאד – וגרמתי לוֹ צער רב: הוּא דיבּר אלי עברית ואני דיבּרתי אליו אידיש, מפּני שחשבתי שעברית אינה שׂפה מדוּבּרת. כּאשר בּאתי לארץ לא ידעתי לבנוֹת משפּט טבעי בּעברית, וּלדבּר לוֹעזית לא רציתי, החלטתי שאני לא אוֹציא מפּי מלה לוֹעזית. בּמשך עשׂרה ימים לא דיבּרתי בּכלל. וּכשהייתי נאלץ לענוֹת משהוּ הייתי עוֹנה בּאיזה פּסוּק קרוֹב לענין.