לפנים בהיות עם לבב איש לבא בסוד הרוחות, או בעלות עליו הרוח בביתו, רוח אשתו המושלת, ותענהו ויברח מפניה, – ויצא רחוק רחוק, הרחק מעיר ומארץ חיים, ודרש אל המתים ולן בשדה־הקברים ושמע רוחות מספרות. והיום – רֹב שנים הביאו חכמה ובני האדם היו מאז ועד עתה לפנים ולא לאחור; היום קרבו רחוקים, הוסגו גבולות עולם, החיים והמתים שוקקים, מתנגשים ומתבוללים יחד על כל מדרך כף רגל ובכל מקום משלח יד האדם, כי מבחר היצורים הפך בחכמתו ובכח ידו את כל הארץ לשדה־קברים כיום הזה, והרוחות משוטטות בעיר ובשדה כדי ארבה לרוב, ואשר יחפוץ לבא בסודן, אם אך איש חסיד הוא ורוח המקֻבּלים “גורי האר”י", מיֻדעי הנשמות, עליו, – יראה וישמע את הרוחות וידע שיחן ושיגן גם אם לא יברח מפני אשתו ולא יעזוב עיר לשכון בשדה, גם בשבתו במסבו, גם על משכבו בלילות.
ועל משכבי בלילות ראיתי ושמעתי את הרוחות גם אני עבדכם, אשר לפנים היו דברַי והגיונַי עם הנשמות המרחפות על כנפי כל רוח, הדובבות בהמית הנחלים וברעש היערים ובנִיד כל עלה מעץ, המבקשות להתודע אל בני האדם ולמצא בהם פדות; ואחר הייתי לאיש־רוח, חולם בהקיץ ורואה חזיונות בעד ערפל ודורש אל אלילי העִטִּים לקסום בהם קסם להעלות נפשות.
בעד חלון ביתי האזנתי בלילה בלילה והנה הרוח מיַבּב בקול שריקות, קול ילֵיל פרוע, קול הומה כחלילים, קול מחריש אזנים ומחריד לב, כקול הסער הנורא בצאתו מחדרי סופה להפוך ארץ. והקול נשנה ונכפל מאחרי החלונות ומבעד לארֻבּת הגג והעליה, מכל עבר ומכל פנה סביב סביב. אמרתי אך רוח סער זה, סער חֹרף העובר בלילות על פני הארץ כפעם בפעם. אך הטיתי אזני, הקשבתי רב קשב, ואשמע והנה כקול המון דברים, קול לשונות רבות עולים בלולים מתוך יללת הרוח – ואדע, כי הרוחות האלה, המשמיעות נגינתן בלילה, לא רוחות שמים הֵנה כי אם רוחות הארץ – נשמות החללים, אשר נפלו בשדה־קטל באירופה. הבלגתי על החרדה אשר נפלה עלי, התחזקתי, פקחתי עיני וגם לטַשתין למול החלון – והנה תמונות לנגדי, תמונות אנשים רבים מאד מכל לשונות הגוים, מרב ארצות אירופה, מאוסטרליה ועד קנדה, מהֹדו ועד כוש, אנשים חמוצי בגדים מטֹעני חרב, פצועי ראש ושבורי יד ורגל, קרועי בטן, שסועי לחיים ונקורי עינים, ויש אשר היו מלאים פצעים וחבורות ומחית בשר חי על פני כל גויתם – אלה הם אשר נפצעו ונרפאו שֶׁבע עד נפלם באחרונה חללים במערכה בשדה.
והרוחות משוטטות בין השמים ובין הארץ ואין מאסף אותן; אל שאוֹל לא תרדנה, כי נרצה עון האנשים במותם, ואל השמים לא יתנון לבוא, עקב הדם אשר בכנפיהן, כי כל דם אדם לא יֵרצה בשמים ממעל, תועבה הוא לבני מרום. והנן נעות ודָאות באין מנוח, עד אשר יקַימו ויקבלו עליהם בני האדם, השארית הנשארה מן הטבח, להשבית מלחמות מן הארץ, אז תהיה גאולה, או “תקון”, לנשמות התועות ואז יפָּתחו לפניהן שערי שמים.
והקולות לא יחדלון ושריקות הרוחות בעד החלונות עלו פעם בפעם באזנַי כקול הוגי נכאים, קול תלונות מתאוננים, קול קוראי חמס, מדַבּרי משפטים נגד פני עליון, לאמר:
“אהה, ה' אלהים, למה בללת שפת כל הארץ, הפרדת בני אדם, הצבת גבולות עמים, ולא נתתם להיות שפה אחת ודברים אחדים ולשבת כלם יחד שבת אחים, כקדם; למה נטעת בלב האדם קנאה ושנאה ותאוה לאשר לא לו; למה יצרת את הברזל בארץ ותתנהו חרב ביד החיה ההולכת על שתים לשחק־בו, ולא הוציאה האדמה אך כסף וזהב די השביע כל נפש רחבה וכל בוצע בצע; למה עשית ארץ נושבת אך מעט מהרבה ופי שלשה או פי ארבעה בה מדבר וים, ולא היתה הארץ כלה כגן עדן לפני יושביה, לתת להם די מחסורם ודי רֹחב נפשם באשר הם שם, אשר לא יחמדו איש ועם את אשר לרעהו ולא יבא בארצו ולא ידרוך בגבולו ולא ישא גוי אל גוי חרב ומלחמה; למה… ולמה…”
כזאת וכזאת הילילו יִבּבו הרוחות כל הלילה ואני, מחרדה, מתמהון ומרִגשת־לב, הקיצותי, ישנתי ואיקץ חליפות שבע בלילה ופעם בפעם עלה קול המית הרוח ושריקותיו – קול תלונות הרוחות ודברי זעקתן – באזני מבעד לחלונות; עד אשר נבקעו עפעפי שחר ונגֹהות כהות יצאו לפני שמש כנערות ההולכות לפני המלכה לבשר את בואה. וכמו נגעה עד שמים דעת המלחמה השָׂמה שַמות בארץ, כי בטרם תצא השמש קִדמו פניה עננים כבדים רבים, אשר עלו במרוצתם מקצוי ארץ רחוקים, מצפון וממזרח, עננים שחורים־אדמדמים, ומראיהם כתמרות עשן־שרפה ואדי דם; ומלחמה היתה בין מלכת השמים ובין הגדודים השחורים־האדמונים, אשר סביב שתו עליה, השתערו על מקום מוצאה: הם בקשו לבלעה והיא שמה פניה בם להפיצם – עד אשר הצהיבו, הלבינו, התפרדו מעט מעט, כי חִציה נִחתו בם, ויתמוגגו ויפוצו ויהיו כלא היו.
והשמש יצאה על הארץ ותשקף על פני תבל ומלואה ובלי אֹמר ודברים הראתה את כל אשר לו עינים לראות כל טוב ה' בארץ חיים, אשר יֶשנוֹ בעליל לארץ ואשר עודנו צפון לעובדים ולעמלים: את ההרים רחבי הצלעות אשר לא נעבדו, ואת היערים האיתנים רחבי הידים, אשר לא עדה עליהם רגל ולא היתה בהם יד אנוש מיום הבראם; את הארצות הגדולות והטובות אשר עודן כמעט ריקות מאין יושב ואשר אחת מהנה תוכל לכלכל את כל יושבי אירופה לשׂבע ולא לרזון, ואת הארצות האחרות, אשר בימי קדם נושבו ונעבדו ונזרעו, מלאו כצאן אדם והריקו לרחוק ולקרוב ברכה עד בלי די, והיום היו לשַמה ולחרבה ועל האדם, אשר ידו היתה בהן לרעה ולא לטובה, אדמתן תזעק; את המדברות, אשר יכלו בני האדם, לוּ יקחו מועד גם לעבודת השלום, להפוך אותם בתחבולותיהם לארץ נושבת למען החיות עם רב; ואת היַמים, המחכים לאדם כי יחדור להם לנצל את צפוניהם ולהוציא לאור את כל האוצרות אשר נוצרו בחיקם ואת כל החיל אשר בלעו מיום הָחֵל לעבר־בם באניות. כאלה וכאלה הראתה על פני כל הארץ אוצרות ברכה ועֹשר וחֹסן רב, אוצרות גלוים ומטמוני מסתרים, אשר לוּ העבידו אליהם מעט מהרבה מכל הנפשות ומכל ההון וכל עמל וכל כשרון המעשה, אשר יוציאו על אחת המלחמות, כי אז יכלו לחלק שלל לכל העמים, להכין מזון ומחיה וחיים טובים לכל יושבי תבל, כי אז היו כל בני האדם שבעי רצון ומאֻשרים בארץ ולא חסרו דבר – בלתי אם תואנה להרע ולהשחית.
השמש יצאה על הארץ – ולפעלה: לתת חיים לכל חי ואורה ושמחה לכל היקום, ליַחם את האדמה, להולידה ולהצמיחה, להבשיל עליה כל תנובה ולצרוף בכליותיה את הכסף ואת הזהב ואת הנחשת ואת הברזל אשר יהיו לעבודת האדם – לחיים ולא למות.
השמש יצאה – ותרנין כל לב ותצהיל כל פנים והצפרים הריעו לקראתה בזמירות ומקול זמרתן נשמע: טוב ה' לכּל והאדם אך הוא יסלף דרכו.
השמש יצאה – נר אלהים בהיכל הבריאה, ויהי אור ויהי נֹעם ה' על כל היקום, ובהיכלו כלו אומר: לחיים ולא למות, לעבודה ולא לעֹשק זרים, לאהבה ולא למשטמה, לשלום ולא למלחמה!
ומראות הלילה נַעלו והקולות חדלו והרוחות שקטו מעט מעט ותדמינה ותפוצינה מפני שמש כענני בֹקר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.