לפנים בהיות עם לבב איש לבא בסוד הרוחות, או בעלות עליו הרוח בביתו, רוח אשתו המושלת, ותענהו ויברח מפניה, – ויצא רחוק רחוק, הרחק מעיר ומארץ חיים, ודרש אל המתים ולן בשדה־הקברים ושמע רוחות מספרות. והיום – רֹב שנים הביאו חכמה ובני האדם היו מאז ועד עתה לפנים ולא לאחור; היום קרבו רחוקים, הוסגו גבולות עולם, החיים והמתים שוקקים, מתנגשים ומתבוללים יחד על כל מדרך כף רגל ובכל מקום משלח יד האדם, כי מבחר היצורים הפך בחכמתו ובכח ידו את כל הארץ לשדה־קברים כיום הזה, והרוחות משוטטות בעיר ובשדה כדי ארבה לרוב, ואשר יחפוץ לבא בסודן, אם אך איש חסיד הוא ורוח המקֻבּלים “גורי האר”י", מיֻדעי הנשמות, עליו, – יראה וישמע את הרוחות וידע שיחן ושיגן גם אם לא יברח מפני אשתו ולא יעזוב עיר לשכון בשדה, גם בשבתו במסבו, גם על משכבו בלילות.

ועל משכבי בלילות ראיתי ושמעתי את הרוחות גם אני עבדכם, אשר לפנים היו דברַי והגיונַי עם הנשמות המרחפות על כנפי כל רוח, הדובבות בהמית הנחלים וברעש היערים ובנִיד כל עלה מעץ, המבקשות להתודע אל בני האדם ולמצא בהם פדות; ואחר הייתי לאיש־רוח, חולם בהקיץ ורואה חזיונות בעד ערפל ודורש אל אלילי העִטִּים לקסום בהם קסם להעלות נפשות.

בעד חלון ביתי האזנתי בלילה בלילה והנה הרוח מיַבּב בקול שריקות, קול ילֵיל פרוע, קול הומה כחלילים, קול מחריש אזנים ומחריד לב, כקול הסער הנורא בצאתו מחדרי סופה להפוך ארץ. והקול נשנה ונכפל מאחרי החלונות ומבעד לארֻבּת הגג והעליה, מכל עבר ומכל פנה סביב סביב. אמרתי אך רוח סער זה, סער חֹרף העובר בלילות על פני הארץ כפעם בפעם. אך הטיתי אזני, הקשבתי רב קשב, ואשמע והנה כקול המון דברים, קול לשונות רבות עולים בלולים מתוך יללת הרוח – ואדע, כי הרוחות האלה, המשמיעות נגינתן בלילה, לא רוחות שמים הֵנה כי אם רוחות הארץ – נשמות החללים, אשר נפלו בשדה־קטל באירופה. הבלגתי על החרדה אשר נפלה עלי, התחזקתי, פקחתי עיני וגם לטַשתין למול החלון – והנה תמונות לנגדי, תמונות אנשים רבים מאד מכל לשונות הגוים, מרב ארצות אירופה, מאוסטרליה ועד קנדה, מהֹדו ועד כוש, אנשים חמוצי בגדים מטֹעני חרב, פצועי ראש ושבורי יד ורגל, קרועי בטן, שסועי לחיים ונקורי עינים, ויש אשר היו מלאים פצעים וחבורות ומחית בשר חי על פני כל גויתם – אלה הם אשר נפצעו ונרפאו שֶׁבע עד נפלם באחרונה חללים במערכה בשדה.

והרוחות משוטטות בין השמים ובין הארץ ואין מאסף אותן; אל שאוֹל לא תרדנה, כי נרצה עון האנשים במותם, ואל השמים לא יתנון לבוא, עקב הדם אשר בכנפיהן, כי כל דם אדם לא יֵרצה בשמים ממעל, תועבה הוא לבני מרום. והנן נעות ודָאות באין מנוח, עד אשר יקַימו ויקבלו עליהם בני האדם, השארית הנשארה מן הטבח, להשבית מלחמות מן הארץ, אז תהיה גאולה, או “תקון”, לנשמות התועות ואז יפָּתחו לפניהן שערי שמים.

והקולות לא יחדלון ושריקות הרוחות בעד החלונות עלו פעם בפעם באזנַי כקול הוגי נכאים, קול תלונות מתאוננים, קול קוראי חמס, מדַבּרי משפטים נגד פני עליון, לאמר:

“אהה, ה' אלהים, למה בללת שפת כל הארץ, הפרדת בני אדם, הצבת גבולות עמים, ולא נתתם להיות שפה אחת ודברים אחדים ולשבת כלם יחד שבת אחים, כקדם; למה נטעת בלב האדם קנאה ושנאה ותאוה לאשר לא לו; למה יצרת את הברזל בארץ ותתנהו חרב ביד החיה ההולכת על שתים לשחק־בו, ולא הוציאה האדמה אך כסף וזהב די השביע כל נפש רחבה וכל בוצע בצע; למה עשית ארץ נושבת אך מעט מהרבה ופי שלשה או פי ארבעה בה מדבר וים, ולא היתה הארץ כלה כגן עדן לפני יושביה, לתת להם די מחסורם ודי רֹחב נפשם באשר הם שם, אשר לא יחמדו איש ועם את אשר לרעהו ולא יבא בארצו ולא ידרוך בגבולו ולא ישא גוי אל גוי חרב ומלחמה; למה… ולמה…”

כזאת וכזאת הילילו יִבּבו הרוחות כל הלילה ואני, מחרדה, מתמהון ומרִגשת־לב, הקיצותי, ישנתי ואיקץ חליפות שבע בלילה ופעם בפעם עלה קול המית הרוח ושריקותיו – קול תלונות הרוחות ודברי זעקתן – באזני מבעד לחלונות; עד אשר נבקעו עפעפי שחר ונגֹהות כהות יצאו לפני שמש כנערות ההולכות לפני המלכה לבשר את בואה. וכמו נגעה עד שמים דעת המלחמה השָׂמה שַמות בארץ, כי בטרם תצא השמש קִדמו פניה עננים כבדים רבים, אשר עלו במרוצתם מקצוי ארץ רחוקים, מצפון וממזרח, עננים שחורים־אדמדמים, ומראיהם כתמרות עשן־שרפה ואדי דם; ומלחמה היתה בין מלכת השמים ובין הגדודים השחורים־האדמונים, אשר סביב שתו עליה, השתערו על מקום מוצאה: הם בקשו לבלעה והיא שמה פניה בם להפיצם – עד אשר הצהיבו, הלבינו, התפרדו מעט מעט, כי חִציה נִחתו בם, ויתמוגגו ויפוצו ויהיו כלא היו.

והשמש יצאה על הארץ ותשקף על פני תבל ומלואה ובלי אֹמר ודברים הראתה את כל אשר לו עינים לראות כל טוב ה' בארץ חיים, אשר יֶשנוֹ בעליל לארץ ואשר עודנו צפון לעובדים ולעמלים: את ההרים רחבי הצלעות אשר לא נעבדו, ואת היערים האיתנים רחבי הידים, אשר לא עדה עליהם רגל ולא היתה בהם יד אנוש מיום הבראם; את הארצות הגדולות והטובות אשר עודן כמעט ריקות מאין יושב ואשר אחת מהנה תוכל לכלכל את כל יושבי אירופה לשׂבע ולא לרזון, ואת הארצות האחרות, אשר בימי קדם נושבו ונעבדו ונזרעו, מלאו כצאן אדם והריקו לרחוק ולקרוב ברכה עד בלי די, והיום היו לשַמה ולחרבה ועל האדם, אשר ידו היתה בהן לרעה ולא לטובה, אדמתן תזעק; את המדברות, אשר יכלו בני האדם, לוּ יקחו מועד גם לעבודת השלום, להפוך אותם בתחבולותיהם לארץ נושבת למען החיות עם רב; ואת היַמים, המחכים לאדם כי יחדור להם לנצל את צפוניהם ולהוציא לאור את כל האוצרות אשר נוצרו בחיקם ואת כל החיל אשר בלעו מיום הָחֵל לעבר־בם באניות. כאלה וכאלה הראתה על פני כל הארץ אוצרות ברכה ועֹשר וחֹסן רב, אוצרות גלוים ומטמוני מסתרים, אשר לוּ העבידו אליהם מעט מהרבה מכל הנפשות ומכל ההון וכל עמל וכל כשרון המעשה, אשר יוציאו על אחת המלחמות, כי אז יכלו לחלק שלל לכל העמים, להכין מזון ומחיה וחיים טובים לכל יושבי תבל, כי אז היו כל בני האדם שבעי רצון ומאֻשרים בארץ ולא חסרו דבר – בלתי אם תואנה להרע ולהשחית.

השמש יצאה על הארץ – ולפעלה: לתת חיים לכל חי ואורה ושמחה לכל היקום, ליַחם את האדמה, להולידה ולהצמיחה, להבשיל עליה כל תנובה ולצרוף בכליותיה את הכסף ואת הזהב ואת הנחשת ואת הברזל אשר יהיו לעבודת האדם – לחיים ולא למות.

השמש יצאה – ותרנין כל לב ותצהיל כל פנים והצפרים הריעו לקראתה בזמירות ומקול זמרתן נשמע: טוב ה' לכּל והאדם אך הוא יסלף דרכו.

השמש יצאה – נר אלהים בהיכל הבריאה, ויהי אור ויהי נֹעם ה' על כל היקום, ובהיכלו כלו אומר: לחיים ולא למות, לעבודה ולא לעֹשק זרים, לאהבה ולא למשטמה, לשלום ולא למלחמה!

ומראות הלילה נַעלו והקולות חדלו והרוחות שקטו מעט מעט ותדמינה ותפוצינה מפני שמש כענני בֹקר.

… נשמות, נשמות ונשמות! נשמות פורחות כצפרים עפות, כרשפי נהר־די־נור בעלות השרפים מן הרחצה! נשמות ביום, נשמות בלילה, נשמות בכל רגע, עולות מן הארץ, מתחת לארץ (ששם נקברים בטרם ימותו), מלב־ים ומרקיע השמים, נשמות צעירות, טובות, רעננות… מה זאת? מי הפריד בינן ובין גויותיהן בלא עת? מי גִלה פני לבושן, הציגן כיום הוָלדן, נִתּק מַחבַּרתן בעודנה באיתנה, מלֵאה כח ורוח חיים? מי הניע את כל ההמון הזה? ומה מסע המחנות האלה? היסיגו צבא ארץ ושמים גבולות עולם והחליפו את משכנותם ועלו אלה שמימה והמלאכים והאופנים וחיות הקדש ירדו ארצה? היבא גם אלהים, בתוך הבאים, לשכון בערפל? והיתה הארץ כסאו והשמים – הדום רגליו? היעצו זאת שרינו במועצת סתרים ממעל ואנכי לא ידעתי?…! או האמנם מלחמה זאת, מלחמת אדם באדם ועם בעם, למען הסג גבולות, כאשר יעצו שריהם במועצת סתרים מתחת והמה, ההורגים והנהרגים, לא ידעו? אך הנה מלחמה כזאת לא היתה מתמול שלשם, שטף־דמים רב־הֶרס ורחַב־גבולות אשר כזה לא ראו אלפי עינַי המשוטטות בכל הארץ, מיום עמדי על משמרתי וחרבי בידי עד היום הזה! מעת פקוד המות השחור את הארץ זה חמשה או ששה ימים (מאה שנה בעיני המלאכים כיום אחד הם), לא רבו ככה הנשמות המשוטטות ערֻמות, מבֹהלות ודחופות אל שערי שמים, עד אשר נלאיתי נשוֹא בכנפי את כל ההמון הרב והעצום הזה!

מלחמה, הרג רב, טבח־אדם איום ונורא; – ואני מלאך המות, השטן, המלאך המשחית וכל השמות היפים, אשר בהם יכנו אותי בני האדם הצדיקים והישרים והתמימים!… והמה לא ידעו, כי לא מלאך המות כי אם מלאך החיים אנכי, כי תשעים ותשעה למאה מכל מתיהם לא חללי חרבי המה, כי אם קרבנות דרכיהם הרעים ועלילותיהם הנשחתות, קרבן אשם וקרבן חטאות, אשר לא יהיו לרצון לאלהי הרוחות לכל בשר ולא למשרתיו עושי דברו. ואני אך אל הזקנים, אשר עברו ימיהם וכהתה עינם ונס ליחם והחיים וכל משושם מהם והֵנה, הזקנים אשר היו לעצמות וגידים יבשים השואפים אל עפר ארץ, ורוחם חֻבּלה ונפשם דועכת שוקעת כאש־קוצים, – אך לאלה בוא אבוא כמלאך הגואל, אחרי אשר קרא עליהם אכרזיאל כי נמחו מספר החיים, ונשאתי את הנפש אל מקום מוֹעדהּ והעפר ישוב אל הארץ כשהיה; ובפַנּוֹתי את חרבות החיים והריסותיהם אשים מקום לחיים חדשים הצומחים ועולים תחתיהם כעלות שרש פורה מרקַב הזרע.

בימי קדם בעלוּמי הארץ, במוֹת ילדים וצעירים עִם מלאי ימים בכל דור ודור ובנפול האדם כדֹמן איש בחרב רעהו והארץ מלאה דמים והשמים – נשמות אשר קֻמטו ולא עת, אמרתי אך חדשה הארץ וחדשים בני האדם עליה, והם לא הסכינו דרכיה ולא ידעו ביניהם מה טוב, את דרך החיים וילכו בה ואת דרכי המות – ונזהרו בהם; והיה כי יאריכו ימים על האדמה ותרבה הדעת וישכילו ויישירו לכת, לא ישחיתו עוד דרכיהם ועלילותיהם לקַפד חייהם וחיי בניהם בנֹער, ולא ישאו עוד גוי ואדם איש אל רעהו חרב, כי אם שום ישימו את כל לבם ואת כל מאמצי כחם ורוח בינתם לעבוד שכם אחד עבודת החיים והשלום, לנצל את הארץ ואת טוּבהּ, את היַמים וכל אשר בהם, את אוצרות הברכה והשפע אשר בכל מרחבי הבריאה הנשארים והנסתרים מפניהם, והיו טובים ושבעי רצון ומאֻשרים בארץ והיא תהיה כגן עדן לפניהם, כאשר חשב עליהם אלהים יוצר האדם והחיים. – והנה עתה זָקנה הארץ, פִּתּח רוח האדם ותרב הדעת – וירב העמל והאון והשד והחמס, ותרבינה הרעות והתלאות והמחלות והתמותה שבעתים; בכל אשר יצאו – צעדיהם שאול יתמוכו, על כל שעריהם – אִבחת חרב, ובכל פנות חייהם – למות תוצאות! ואני כמה פעמים הבעתי רוחי לרפאל חברי (והוא היודע ועֵד כי לא אחפוץ במות המת) בפגעי בו, כי נפגשים אנחנו פעם בפעם על הארץ מתחת, בבתי החולים, או בשמים ממעל, בשערינו (שער הרפואה ושער המות קרובים איש אל אחיו, נוגעים שער אל שער, ויש אשר יֵרד רפאל יום אחד דרך שער הרפואה לפקוד את החולים ביד רופאיו, אנשי מעשהו, וממחרת אעלה אני בשער המות ונשמות הנרפאים על כנפַי), ואשאלהו לאמר: הן לפנים לא היו רופאים בארץ – ויזקינו האנשים ויבאו בכלח אלי קבר, והיום רבו הרופאים – ורבו החולים והחליים והמתים בנֹער על אחת שבע?! ויענני ויאמר לי: בני האדם שִחתו להם, סרו מן הדרך הישרה, אשר שם אלהים לפניהם ללכת בה, וכל אשר יש לאל ידם לעשות למען הפוך את ברכת ה' להם לקללה ושמחת החיים למהומה, עשו וגם יכלו – והרופאים מה יועילו ומה יפעלו למו?

ויהי המעט מהם, כי בידיהם הרסו מוסדי חיָתם ועמודיה ירופפו, כי מהתענג ומרך, מרוב ענין ורעות־רוח ודאגה ותלאה, יבש לבם וצמק מוחם ונהפך לשדם והתעתדו למות מימי עלומיהם, כי גם יתנפלו פעם בפעם איש על רעהו ועם על שכנו להחריב ולהשמיד ולהַשִים עליהם נויהם. החיה, משַכּלת האדם לפנים, נכבשה לפניו, המערות אשר התגורר בהן מפניה, נעזבו והאדם פרץ בארץ ויעש לו בתים – וַיָשב צור חרבו על האדם רעהו, ויהי האדם לחיה רעה לאחיו, והרסו האחד את בית שכנו ושבו להשתחוות לחפר־פֵרות, לשוח במעונות תחתיות, לבא במערות צורים ולהטמן במחִלות עפר מפני פחד החיה ההולכת על שתים, הנותנת חתיתה בארץ חיים!

ואם כן למה זה אנכי? מה אני ומה חרבי לפני המשחיתים האלה עם כל כלי משחֵתם?… אך הנה הרביתי שיחה הפעם, אשר לא כמשפטי, כמעט כאדם הייתי, לאשה זקנה דמיתי… ומה אעשה? הן עבודה אין, מלאכתי נעשָׂה ביד אחרים, בכל דור ודור ישימו קציר למיטב בחוריהם ולא יגיעו מהם לימי זקנה, להיות מאכֹלת לפי חרבי, כי אם פליטים – הגדילו חניכַי ועוזרַי, הגדילו מאד לעשות, משכילים הם ממני לכל דרכי מות!…

צר לי על מלאכי המות האלה; לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם! לו הייתי באמת, כאשר ידַמו בנפשותם בני אדם יושבי חשך, מלאך אכזרי, טורף נפשות באפו, אשר כל מזמותיו אך חרוב והַחרֵם, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, כי עתה אין לי טוב, כי השב אשיב חרבי אל תערה או אגישה אל עושהּ, וירדתי לשכון באדם, התחפש ובוא בקהלם, ללמוד מהם הלכות שחיטה…

ויהי ביום ברוא אלהים ארץ ושמים, ותשתרע הארץ הלוך והשתרע, הלוך והרחב גבולותיה לארכה ולרחבה ותגדל מרגע לרגע ועוד מעט ונגעו כנפותיה בקצות השמים. ויגער אלהים בארץ ותעמוד מהשתרע. ויַגבל אותה מסביב לאמר: השמים לאלהים ולמלאכיו והארץ נִתּנה לבני אדם, לא יעברו את המרחק אשר בין העולם השפל ובין העולם העליון כי אם אחרי צאת הנפש מן הגויה, בשובה אל מעונה אשר ממנו לֻקחה.

ולאדם ולאשתו אמר אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ, ואני הנה נתתי לאדם עזר כנגדו – שני מלאכים, את השכל ואת התאוה. את האדמה הגבלתי מסביב, אך לשכל אין גבול ואין מעצור, כי ניצוץ מאש־אלהים הוא; וגם התאוה רבת־עלילה היא על בני אדם ותוצאותיה לטוב או לרע, לחיים או למות – ונשמרתם בה ומַדוֹתם לשכל ולתאוה לאיש איש מנת חלקו במדה ולא יגבר האחד על רעהו לבלי חק, והיתה זאת בריתי אתכם: החיים והשלום. –

ובני האדם פרו וירבו וכמעט אשר מלאה הארץ אותם. ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' כפעם בפעם ויבא גם השטן בתוכם. שם נועצו נדברו גמרו על דברי רבבות אלפי העולמות המשוטטים במרחב־יה. ובהגיע תור הארץ להִזָכר ולהפקד לפני המועצה, ויאמר אלהים: הן האדם רב על פני האדמה ועוד מעט ומלאה הארץ אותו בלי מקום; ועוד מעט ועלי לברא לו ארץ חדשה או לשום לו דרך לעלות שמימה אל העולמות האחרים אשר בראתי. ועתה מה אתם אומרים, עוצו ודברו.

ויצא גבריאל מלאך החיים ויאמר: אני אתן בקרב האדם רוח חכמה ומעשה, לב ער ויד חרוצים, והיה אם כזה וכזה יִפרה ויִרבה על פני האדמה, ימצא לו דרכים לחיים ולא יצרו צעדיו ולא יחסר לחמו וכל צאצאיו וכל אגפיו איש על מקומו יבא בשלום. בזרועו יחשוף יערות איתן, יוביש אגמים ויַמים, ישים מדבר למוצאי מים ויהפוך ערבות חול לארץ נושבת. בחכמתו יגַלה את מסך הבריאה, יחשוף מסתריה ויגרע אליו ברכה מרב טוּבהּ, אשר צפנה לדורשיה; בדעתו ימצא מקורות חיים חדשים, יהפוך שרשים וצמחים ושפוני טמוני ארץ, אשר הדורות הראשונים לא מצאו חפץ בהם, למזון ולמחיה לאדם רב. וכל אשר רוח בו, וכל אשר ידים לו, ישימו פניהם אך לעבוד ולפעול ולהפוך את האדמה ואת אשר עליה ואת אשר בקרבה למקור חיים אשר לא יכַזב, והתחרו איש ברעהו ועם בשכנו אך לבנות ולא להרוס, אך לחולל ולהוליד חדשות ולאכול יגיע כפיהם ופרי מחשבותם, ולא ישאו עיניהם אל חיל זרים, אשר לא עמלו בו, ולא יחמדו ארצות וגבולות לא להם. והיה כי יעבדו כלם כקטן כגדול, כנכבדי העם כהמוניו, וחיו ורבו ואֻשרו בארץ והאדמה תִרחב תחת צעדיהם, תפתח להם אוצרות חשך ותריק להם ברכה עד בלי די. כי אדם לעמל יוּלד ולעבודה נוצר, עץ חיים העבודה למחזיקים בה ושפלות ידים – מות ואבדון לכל היקום.

ויאמר אלהים: טוב הדבר אשר דברת; צא ועשה כן.

ויגש השטן, הוא מלאך המות, ויבקש רשיון מאת האלהים לענות גם הוא חלקו על פי דרכו, ויאמר: אני אצא והייתי רוח משחית בלבות בני האדם והטיתי אותם אל דרכי שאול והמעטתים, אשר לא יהיו עוד למשא על הארץ. את השכל ואת כשרון המעשה ישליכו אחרי גום, עבודת הרוח ויגיע כפים ימאסו, ואך התאוה והקנאה ובקשת חיי רוָחה תמשולנה ממשל רב בארץ. כהני שקר אקים להם והורו אותם להגביל את חיי המשפחה ולא ירבו לחַיות זרע על הארץ – וירדו החיים ותענוגיהם עשר מעלות אחורנית. ואחר יוסיפו חטא על פשע ויעצו לפרוק מעליהם עֹל החיים ומשושם גם יחד וחדלו לבנות להם בתים וחיו ערירים ושוממים עד עבוֹר ימיהם – ומקור החיים לבני האדם יהיה להם למקור כל נגע וכל מחלה, אשר יטמאו את מחניהם והשחיתו עץ ופריוֹ ובעודם באִבּם והכינו מות ושכוֹל לדור נולד כי יבא. – ועוררתי וגִבּרתי את נפש החיה אשר באדם ואת כל יצרי לבו הרעים וכלי משחֵתִי, שנאה וקנאה וחמת נקם, אוסיף עליהם והארץ תמָלא חמס ושד ומלחמות כל הימים, ובטרם יכַלו המלחמה האחת – יכּוֹנו לקראת האחרת הבאה. גם את החכמה ואת החקר ואת כשרון המעשה, מלאכי החיים, ישימו לעבודת ההרס והמות והכליון. ונלחמו עם בעם, ממלכה בממלכה, על ארצות ועל טוּבן אשר לא עמלו בהם, והשמידו והכריתו והמעיטו איש את אחיו ועם את שכנו, והרוו מחלבם ומדמם את הארץ, אשר יאכלה המה את חלבה, ונתנו את בשרם מזון לעוף השמים ולדגי הים, אשר יהיו המה מאכל לאדם. גם את הארץ ישחיתו ואת מקורות ברכתה יעָרו עד היסוד; ארצות נושבות יהפכו למדבר, על חלקות ארץ, שלל יַמים בכח עמַל דורות רבים, ישובו יציפו מי הים, ועל התושבים השקטים – מטר ברזל ואש. אשר יבנה דור אחד יהרוס הדור השני ואשר יזרעו אלפי ידים יהיה למרמס ביום מהומה אחד. גם עמים אוהבי שלום יֵאחזו ברשתם לצאת על אפם ועל חמתם במחולות המות; גם על ארצות רחוקות ועל עתים רחוקות תעבור רעתם – רעב ומחסור, שכוֹל ונדוֹד וכל נגע וכל פגע הפורצים ועוברים בארץ כשוט שוטף להפוך עמק ברכה לעמק בכי ואור החיים לצלמות לבני האדם שונאי טוב ואוהבי רע. כי רעה תלד רעה ומלחמה תחולל מלחמות חדשות ואין קצה לתלאה.

ככה אשית קציר לבני האדם בידיהם, אשר לא ירבו ולא יִכבדו מאד על הארץ…

ויאמר אלהים אל השטן: צא ועשה כן גם אתה. ואני הנה נתתי ביד האדם דרכו מיום הבראו, ואם יִפתה לבבו למַדוּחיך ואם ילך במועצותיך – כגמול ידיו יֵעשה לו ופרי מעלליו יאכל ואני וכסאי נקיים.

וסֻלם אלהים מֻצב בין השמים ובין הארץ, רגליו תומכות שאוֹל, ארץ ממשלת השטן והחשך והרע, וראשו מגיע השמימה, אל מעון האור והחיים והשלום והטוב. ובני האדם לתקופותם לדורותם עולים ויורדים בו חליפות. פעם יִגבר חֵפץ הטוב ועצת מלאך החיים תהיה לקָו בארץ. אז יעלו בני האדם במעלות הסלם למעלה למעלה עד מעל לגבולות עמים וארצות, עד אשר יקרבו אל השמים הטהורים ואל שוכניהם. והיה שלום בארץ בתוך העמים, ואנשי הרוח מרומים ישכנו ואחיהם ועַמם לכל מפלגותם יתנהלו לרגלם, ישאו מדברותיהם. ונתנו ידיהם איש לרעהו ועם לשכנו מעל לגבולות אשר גבלו ראשונים, לעבוד יחד עבודת השלום ולהרבות דעת ותושיה בארץ. ואיש באיש ועם בעם יתחרו אך להיטיב ולא להרע, אך לכבוש את הארץ ולא את יושביה; לפתוח בה מקורות חיים חדשים ולנצל את כל מטמוניה ביד חרוצים ובדרך חכמה להיותה לברכה לכל בני האדם, אשר ישבו עליה שקטים ושאננים ועבדוה ושמרוה ואכלו את טוּבה בלי מפריע. אז ישמח אלהים במעשיו והשמים וצבאם ינהרו ירֹנו יחד וכל הבריאה תלבש ששון ופאר כיום צאתה מתחת יד היוצר אותה.

ופעם תעבור רוח רעה על האדם בארץ ועצת השטן תהיה נר לרגלם, וכרתו ברית את מות ואת כל אגפיו וירדו במעלות הסלם מטה מטה המה וכל הכבוּדה אשר ברגליהם: שנאת חנם, קנאת איש ועם מרעהו, ותאוה לחיים ריקים וקלים ולרשת איש עמל זרים; עד אשר יקרבו אל ארץ תחתית ומכֹבד משא ירעש הסלם מרגליו ועד ראשו וכמעט אשר יִנָתק קצהו העליון ממַחבּרתו, מן השמים, ונפל כלו אל פי שאול… אז יבאו אנשי הזרוע והערומים מצמידי מרמה בדברי המדינות וכל המטים עקלקלותם, תחת אנשי הרוח, עובדי עבודת השלום והטוב; המה יהיו למעלה ואחריהם כל אדם ימשוך. ומלאכי השלום, שומרי גבולות הארצות, יֵעלו מעל משמרותם ונהרי נחלי דם יהיו גבול בין ארץ לארץ ובין עם לעם. אז תמָלא הארץ חמס ושד, דם ואש וברזל, חרבות ומשואות ורב חלל וכֹבד פגר ואנקות יתומים ודמעות אלמנות. אז תשמח שאוֹל ומלוֹאה והשטן וגדודיו יצהלו מתחתיות לקראת בני אדם ההולכים וקרבים אליהם במורד הסלם, והשמים וצבאם יעטו חשך ילבשו אבל ואלהים ירד מכסא כבודו וספק כף אל כף והתעצב אל לבו כי עשה את האדם בארץ. –

מה תהיה אחרית המעלות והמורדות האלה? העוד ישוב יעלה האדם במעלות הסלם וגבר מלאך החיים, אם יוסיף לרדת מטה מטה במעלות אשר יָרד ועצת השטן לעולם תעמוד?

ויהי היום ויצא החכם ידעיהו השדה, כפעם בפעם, ואת תלמידיו לקח עמו להשיחם ולהורותם ולהסב עיניהם ולבם מעמל אדם ועיר אל מעשה ה' הגדול ומדברי ספר העשוי בחרט אנוש אל ספר הנצח הכתוב באצבע אלהים. כי כן היה משפט החכמים הקדמונים, בימים אשר טרם ילמדו האנשים לעשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה, עבודה לעינים ולא לרוח, וכן היה משפט ידעיהו אשר הלך בדרכם גם הוא: להוליך את תלמידיו במרחב־יה, בשדה, ביערים או על ההרים, למען היותם קרובים אל הבריאה ואל כל הדרה, ולמען יֵערה עליהם רוח ממרום וירומם רוחם והרחיב לבם להכינו כפלַיִם לתושיה.

וידעיהו ידע דעת עליון והתהלך בחקר שמים ובא בסוד הנפשות והמלאכים וכל נעלם לרב־אדם, והכיר וידע את הנשמות ואת תכונתן על פי עלילותיהן אשר עוללו בדברי הימים או על פי הדברים אשר השאירו אחריהן בספרים, כאשר יכירו וידעו החכמים את העצמים שחֻבּרו להם יחדו בקרב השמש והכוכבים על פי האור היוצא מהם, בהפרידם אותו לחלקיו. אך נשמֹר נשמר ברוחו ולא דבר על הנעלמות ההן כי אם מעט, בעת רצון, באזני מבחר תלמידיו, אשר ידע כי יש להם רֹחב לב די הכיל גדולות ונצורות כאלה. ותלמידיו דבקו אחריו ויצאו בעקבותיו ויערגו למוצא שפתיו, כאשר תערוג נפש עיפה לצל וארץ ציה למים, ושיחותיו ערבו להם מכל דברי ספר הנותן אמרי שפר.

והיום ההוא ערב יום הזכרון אחר הצהרים, ובני אדם השליכו אלילי כספם ואלילי זהבם, סחרם ואתננם וכל יהבם, ויטהרו כליותם ולבם מהבלי מעשי יום יום, וַיִכּוֹנו ליום מחר, ליום הדין הגדול והנורא, ורוח אלהים מרחפת על פני הארץ והדרת קדשו על עם־קרובו. אז מצאו תלמידי ידעיהו את לבם לשאול ממנו אשר יספר להם על חיי הנשמות ועל צפוני העתים לעם ועם, ובסתום חכמה יודיעם. וידָרש להם האיש וישא עיניו רגע למעלה, כמבקש לאצול עליו רוח ממרום, ואחר פתח את פיו ויאמר:

על הנשמות אספר לכם היום, אך לא על נשמות האישים כי אם על אשר לעמים; כי כן יש נשמות לעם ועם, כאשר יש נשמות לאיש ואיש. והנשמה אשר תנָתן לעם בראשיתו, תֵּחלק בתוכו לאישיו, כאשר תֵּחלק האש הגדולה ללשונות ולניצוצות, וכאשר יִפָּרד העץ לבדים ולענפים. והכח או הכשרון, אשר חָלק היוצר לנשמה הזאת, הרוח אשר נאצל עליה מאת אלוה עוֹשהּ ביום הבּראהּ, יגָלה ויֵראה בחלקיה, באישי העם, אך לא בכלם חלק כחלק, כאשר לא תהיה כל האש נֹגה אור יקרות וכאשר לא יהיה כל העץ כלו פרי; כי אם בקצות העם, ברב או במעט, לפי המסבות והעתים, באלה תתכנס נשמת העם כצקת רוח למוצק, ובהם תשוב תתגלה, כעין החשמל מתוך האש וכפרי מן העץ. ויש אשר תתגלה נשמת העם בכל תֹקף באיש אחד או באנשים מעטים, עד היות האיש ההוא או האנשים ההם חותם תכנית העם, כלִיל רוחו, ובני עמם יתנהלו לרגלם וילכו לאורם ושמום להם לנס בכל דרכיהם, בעבור חושם בם כי באלה נוססה נשמת האומה ושם חביון עֻזָּהּ.

ויהי בהפריד עליון גוים, בהציבו גבולות עמים, בימים קדמונים בעלומי הארץ, ונשמות שלשת עמים, בטרם יִוָלדו ובטרם יֵאמר להם: לכו התהלכו בארץ, התיצבו לפני האלהים בתוך יתר נשמות האנשים והעמים השלוחות ארצה, וישאל אלהים את שלש הנשמות, אחת אחר אחת, את השאלה הערוכה אל כל נשמה ונשמה לפני רדתה: – מה שאלתך, בתי, ובמה את בוחרת, וינָתן לך. אז בחרה לה הנשמה האחת חכמה וטוּב־טעם למלאכת מחשבת, השניה שאלה גבורה וממשל רב, והשלישית בקשה דעת אלהים ורוח צדק ומישרים. ותנתן להן, לאחת אחת, שאלתן, ותצאנה מלפני אלהים, בתוך צבא הנשמות רעותיהן, כצאת צעירים עליזים מבתי תענוגיהם אל שדה מלחמה לא־נודע, ותרחפנה הלוך ורחף מטה מטה, הלוך ועבוֹר במוֹרד דרך כרובים ואופנים, אבני אש ומסוכת כל אבן יקרה, כוכבים ומזלות (מדי עברן, נמשכה הנשמה הראשונה אחרי נֹגה והשניה אחרי מאדים, כהִמשך אבקת הברזל אחרי האבן השואבת; וכעבור שתי הנשמות על פני צדק, נטו מעליו מהרה וסתר פנים שָׂמו), היכלי צבעי הקשת ושערי שמים; עד היות האור הבהיר, אור יקרות, אור אלהים, הולך וכהה, הולך וחדל, לא נראה עוד בלתי אם אור השמש, אשר חָלק אלהים ליושבי בשפל – סֻגר אחריהן העולם העליון: אין השמים וגן עדנם, השמים ואורם, השמים וכל צבאם! ומלאך החיים, אשר הוליכן לימִינוֹ עד הלום, נפרד מהן ויברכן ויאמר אליהן: – “אתן עוזבות היום את מולדתכן ומעון עלומיכן, ששם שקטתן במכונכן, חזיתן בנעם ה' והתענגתן מזיו כבודו עם כל בני עליון; והנכן יורדות להתחבר עם בני אדם יושבי חשך, עמהם תשאנה בעֹל, תחלקנה עמל החיים ועֹנג החיים. כי זאת חקת הבריאה וזה כל החיים לתקופותם: בנֹער וברֹך – עֹנג ומנוחה, בימי הכח – עמל, עבודה ומעשה, ולעת זִקנה, אחרי הַשְלִים חק – מנוחה ותענוג עולם. ועתה לֵכנה, עבודנה, הגדלנה עלילות בארץ חיים, אשה לפי דרכה, ותהי עבודתכן פוריה, ותשובתכן לקץ הימים שלום ומנוחתכן כבוד לפני ה' עד עולם”.

והֵנה ירדו לארץ ותתחברנה נשמה ונשמה אל עַמה, אשר לוֹ יעָדהּ יוצרה, להשלים חקן בארץ. וירבו הימים והעמים צמחו, גדלו, פִתּחו גם עשו פרי עם ועם על פי דרכו אשר בחרה לו נשמתו במרום. ויוצא העם האחד חכמים חוקרים לכל תכלית ואמנים טובי טעם ורבי־פעלים בכל מלאכת מחשבת, אך רוח צדק ומשפט ומישרים זרה להם. תורת המוסר היתה בפיהם, אך התורה לא היתה למעשה ולא השרישה שרש ולא פרצה מסביב. והפרי הטוב הזה היתה משחתו בו מראשיתו לאשמת העם: החכמים התהלכו אך עם בני מרום עם הארץ ומבני העם העלימו עיניהם, לא הפיקו נפשם לכל מבקש דעת ולא שמו לב ללמד ולהשכיל ולתת מרוחם על כל סביבם. ויגדל וירחב הפרץ מאד בתוך העם למחלקותיו, אלה המריאו במרום ואלה ירדו פלאים. גם אנשי הרוח היו ברב הימים הולכים ומעטים, הולכים ודלים, על בלי היות היסוד הרחב, המוּצק – העם – מסעד להם, ויהיו כענפים באין שרש וכנֵר אשר שמן אין לו. וגם חכמת חכמיהם הראשונים נסרחה, נשכחה, אבדה, כי לא למד העם (אשר אם בידו יפקידו חכמיו את רוחם – וחי לעולם) לשקוד עליה ולשמרה וכי דרכי החכמה בני חלוף המה ובדור דורים היה החדש לישן והישן – לנושן. ובכן בא העם הזה עד קצו, באה חליפתו, ויִתּם לגוע, וצאצאיו הקטנים, ערב גוים רבים שונים, נחלו מאבותם הגדולים אך את שמם ולא את רוחם.

העם השני עשה גבורות, בלע עמים, הפך ממלכות, שם עֹל ברזל על כל הארץ, נהג באכזריות רֶשע, ולא ידע משפט ולא ידע חנינה ולא נתן מנוחה לרחוק ולקרוב – עד בוא עתו גם הוא, כי כבד עליו פשעו, המלחמה היתה נשמת חייו והמלחמות הקריבו קצו: ברזל בברזל נשבר, ויכשל ויפול ויכָּחד מן הארץ ורק שמו נשאר לקללה על כל רעותיו.

העם השלישי היה לעם לִמוּד ה', לגוי קדוש, עם שומר צדק ומשפּט, עם יודע טוב ורע, עם תמים בדרכיו, מושל ביצר לבו ומצניע לכת עם אלהים ואדם; כי חכמיו וצופיו, אשר נשמתו בקרבם, שמו להם לחק מראשיתו ויקַימו ויקבלו עליהם ועל כל הבאים אחריהם לדורותם, ללמד תורה ודעת את כל העם מקטן ועד גדול ולשפוך עליו, מן הקצה אל הקצה, רוח תֹּם ויֹשר ומוסר טוב, כמים לים מכסים. ויהי העם כלו יודע דעת אלהיו, עם שוקד על התורה ועל המצוה – עם הספר; אך בארץ החיים דל חלקו: בארצו לא היתה לו תקומה מפני שכניו מסביב, ובאחרית הימים יצא בגולה ויהי נע ונד בגוים ובארצות, נושא עמל ותלאה מִרבה להכיל ולנדודיו ולצרותיו אין קץ.

אחרי הדברים והתוצאות האלה נִחמו שלש הנשמות על אשר בחרו, ויהי כי קרבו ימי העמים, אשר היו מעון להן, למות וימי הנשמות להפָּרד ממַחברתן, ותאמרנה לשוב ולהתיצב לפני האלהים ולשאול ממנו כי יוטל גורלן שנית ובחרו להן דרך־חיים חדשה, אולי יפּלו להן חבלים בנעימים בפעם הזאת.

עם כי ילך למות, לא ביום אחד יגוע כגוַע איש, כי אם מעט מעט, ברב ימים, יחלש וידל ויבא עד קצו. ויש אשר ממרום התור תו מות על מצחו, והוא עודנו מתעורר ומתעודד פעם בפעם, יעלה – וירד, יִנָּער – ויפול, יאיר נרו – וידעך, עד עת קץ. ובעוד העם הגֹוֵע נאבק עם גורלו, מתחזק, מתאושש ומאמין בחיים, הנשמה יודעת את אשר נגזר ממעל, יודעת את עִתָּהּ, מבינה לאחריתה.

ויהי בהתכונן הנשמה האחת לבא לפני האלהים, ובשמים ממעל ישבו כסאות למשפט, בקרת היתה לה לדעת את מעשיה בימי חֶלדה, ויצא משפטה להתגלגל שנית על הארץ ולתקון את המעֻות בתתה חלק, בחייה החדשים, גם לחכמה גם למוסר, גם לרוח חן ויֹפי גם לצדק ולמשפט, כאשר להם יאתה. ובגוַע העם נהדפה לבא אל עם אחר, אשר מִנו לה – והנה היא מתגלגלת גלגולים רבים מעם לעם עד היום הזה, כי לא נמצא עד הֵנה עם, אשר יהיו החכמה והמוסר לאחדים בידו.

הנשמה השנית, אשר בחייה הראשונים על הארץ היתה לרוח גבורה לעם עריץ חולש על גוים, נגזר עליה גם היא, בטרם תוכל לעלות ולֵראות את פני האלהים, להתגלגל בעם אחר ואחריו – בעמים אחרים, עם אחר עם, עד אשר תחדלנה המלחמות מן הארץ ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב. וגלגוליה גם היא לא חדלו עד היום הזה, כפי אשר לא חדלה החרב לאכול בעמים. גם הנה מדי לכת הנשמה הזאת מגוי אל גוי, היא מוסיפה סרה בכל גלגוליה, קוראה מלחמות כל היום, מסכסכת ארץ בארץ ועם בעם ומַשקה ארץ צָפָתָהּ מדם.

הנשמה השלישית לא אֻנה אליה לבחר לה דרך־חיים חדשים, כי עוד לא הגיע תּוֹרהּ לעלות שמימה ולהביא דברהּ לפני האלהים: עוד מַחבַּרתה איתן, עוד העם, אשר היא לו, חי על הארץ ועוד טרם יִתּם לגוֹעַ.

וביום הזכרון, יום הדין הגדול, בהיות שערי שמים פתוחים מול הארץ והסלם מֻצב בין ארץ ושמים ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו להביא מעללי איש ועם לפני השופט העליון ולהשיב משפט ארצה, – אז תוכלנה גם נשמות העמים החיים לעלות ולֵראות רגע לפני האלהים, כעלות נשמת כל חי בלילה בעת שֵנה. ואז תתכונן גם נשמת העם, אשר בִּלה את חבריו, להשתפך בשיחהּ לפני אלוֹהַ עוֹשהּ ולבקש מלפניו על שנוי גורלה, לאמר: קח נא, אֵלִי, את המתנה הטובה, אשר נתת לי, את רוח הצדק והיֹשר, אשר נטעת בקרבי, כי לא יחיו בה על הארץ; שַנה, אֵלִי, את טעמי ורוח אחרת חדש בקרבי: תן לי כח וגבורה ואכזריות רֶשע, תן לי רוח מסחר ואהבת בצע, תן לי רוח מַעשַקוֹת ומרמות ערומים – תן לי ה' מה תתן, רק לא תֹם ויֹשר ומוסר טוב! שַנה את דרכי, ורוח קדשך קח ממני, והייתי גם אני ככל הגוים וחייתי עמם, בתוכם, ומצאתי את המנוחה ואת השלום ואת הטוב, אשר נמנעו ממני עקב צדקי ותֻמי…

אך בכל עת בואה, ביום הזכרון, לשפוך את נפשה לפני ה' ולהביע לו רוּחהּ, והנה הדברים והמחשבות האלה לא יוכלו לעבור פיה, ומשאות נפשה ומאוייה כל ימי חֶלדה, לעבור רוח חדשה על כל עמי הארץ אשר ישַנו המה את דרכם לטובה, משאות נפש ומאויים שככה רִבּתה במחירם כל הימים, שבים לפַעמה בכל עֹז, בוראים להם ניב שפתים, פורצים ועוברים על פיה – והיא מתפללת כפעם בפעם: "… מלוך על כל העולם בכבודך… ויֵעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך… וכל הרשעה כלה כעשן תכלה, וכו' וכו' ".

נשמת העם התלוי על בלימה, העם הנרדף והנענה כל ימיו תחת רדפו טוב, עם הרוח אשר היה מוזר לכל סביביו בעולם החֹמר, שכל באיו דואגים אך איש לנפשו, אוהבים אך עצמם ובשרם ודורשים אך שלומם וטובתם המה, – שוכחת את כל ענינה הרע ודואגת ומתפללת בקָרבָתהּ אל אלוהיה, לתקון העולם והעמים, לממשלת הצדק והיֹשר, להופעת מלכות שמים על הארץ מתחת!…

וידעיהו כלה לדבר והיום נטה לערוב והשמש הבא היה כמברך את המורה בשלום, בהִלוֹ נרו על פניו, והצעירים תלמידיו המקשיבים לקולו, אשר פעמים רבות התרוצצו בקרבם מחשבות רעות והרהורים רעים, לענות נפש וליאש לב, על אדות העם אשר נִתּנו לו חיי נצח וכאב נצח, על צרותיו ועל סבלותיו אשר לא תמו ועל חזיונותיו ותקותיו אשר עדֶן לא באו, – יצאו מלפניו מחרישים, מעמיקים ברֹב שרעפיהם בקרבם, וילכו, בתוך ההולכים, אל בית האלהים, לשפוך את נפשם, כנחלים אל הים, אל חיק הנשמה הגדולה, נשמת האומה.

ויהי כאשר חמדה חוה ותאכל מן העץ, אשר אמר אלהים לא תאכלו ממנו, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, – ויך לב האשה אותה אחרי כן על אשר לא יכלה למשול ברוחה רגע אחד, ותבך ותספוק כפיה ותמאן להתנחם. וגם האדם נקוט בפניו, אף כליותיו יסרוהו, ויתודה עונו ועון אשתו ויאמר: אהה ליום! ראשון הוא לנו לימי חיינו על הארץ ואחרון לתֻמתנו, לשלומנו, לאשרנו! אהה למדוּחי העינים וליצר הלב, אשר לא עצרנו כח לכבוש אוֹתם, ואנחנו מתעתדים למשול בארץ ולכבשה! עֹנג רגע אחד הביא עלינו חרפה נצחת, תאוה נהיה – מפח נפש, דעת בקשנו ומכאוב מצאנו, מכאוב אשר כנחש ישופֵנו כליות ולב וכאש אוכלת יִיקד בעצמותינו כל ימי חיינו וכצל צלם בלהות יִלָוה עלינו על כל מדרך כף רגל, ראשיתנו נֹחם ואחריתנו מות ואבדון…

גם השמים וכל צבאם, השמש והכוכבים, בכו לשברם, גם המלאכים וכל צבא המרום, עד העומדים לפני כסא הכבוד, נדו להם, התעצבו על מפלתם. רק הירח, הוא לבדו, שחק על משבתיהם. על כן חרה אף ה' בו וימעיטהו, ויגזור עליו חליפות חשך ואור, זקנה ובחרות בכל חדש.

וה' ראה בעני אדם וחוה ויחמול עליהם ויאמר: – כּל פעל ה' למענהו וגם נֹחם לעת חטוא. ועתה יען נִחמתם אשר עשיתם, הנני נוטה אליכם חסד והעברתי עונכם, כי עִמי הסליחה. אתם עשיתם את הרעה הזאת, והנעשה אין להשיב; אך אל תיראו ואל תֵּעצבו ואל ירע בעיניכם. הכל יפה בעתו וגם במות נמצא דבר טוב, כי ממנו תוצאות חיים; שתי התהפוכות האלה הצוררות אשה את אחותה, משֻלבות אחת אל אחת ושבות ובאות אחת אחר אחת חליפות: בְּלִי¹ החיים יכלכל את הארץ והארץ תענה את החיים החדשים והמתחדשים בכל יום תמיד. ולוּ יחיו בני האדם לנצח, כי עתה תהיה כל הארץ חציה מושב זקנים וזקנות והחצי – ילדים וילדות קטנים וגדולים, והיו אלה על אלה למשא וּלמעמסה ולמעצור בכל דרכי החיים כל הימים.

ואני הנני נותן לכם כלי־חמדה מאוצרי הטוב וטעמתם וראיתם מעט מחיי נשמות על הארץ מתחת – הנני נותן לכם את השבת לקדושה ולמנוחה, לכפרת עון ולמשיבת נפש. השבת הראשונה הזאת לי היא ואני לה: היום השביעי בכה באזני (בחַלקִי לשבעת הימים הראשונים ליום ויום את פקודתו, בערב יום ה“אחד”), כי השיבותי אותו ריקם מלפני, כי מהרתי לשבות מכל מלאכתי ולא בראתי גם בו בריאה חדשה, כאשר עשיתי יום יום זה ששת ימים, וכי שמתיו אחרון ולא ראשון לימי המעשה; ואנחמהו ואברכהו ואקדשהו להיותו גֻלת הכּתרת לכל ימי השבוע, תכלית מעשי אלהים ואדם בששת ימי המעשה; הן המנוחה גם היא בריאה היא, בריאה חדשה, אשר ברא אלהים אחרי כלותו את כל מלאכתו (אות הוא לבני האדם כי לעבודה נוצרו וכי לא יבקשו להם מנוחה ושבתון, כי אם אחרי עשותם מלאכתם), בריאה אשר יבקשוה ולא ימצאוה בני האדם כל ימי חיי הבלם תחת השמש, עד אשר יַקימו ויקבלו עליהם את השבת…

והשבת השניה, וממנה והלאה, לכם היא, לָאִשה נתתיה לקדשה ולברך אותה – על הנרות. ובהעלותה את הנרות – ובא אור ה' בבית ובלבבות ובכל בתי הנפש, ותחת המלאכים הרעים, אשר רקדו כשעירים, השיקו כנפיהם השחורות וישמחו על משבתיכם באכלכם מן העץ, ויביאו בלבותיכם ובכליותיכם בני אשפתם, נֹחם ומוסר כליות ונהמת־לב, יבֹאו מלאכים טובים, מלאכי שלום, ושלות־רוח ושמחת עולם בכנפיהם הצחורות, והטיפו עסיס נחומים ונטפי עדנים ונֹעם ה' אל לבותיכם, ופרשו רצון אלהים סֻכּת שלום על אהליכם, וגן־עדן, אשר גֹרשתם ממנו, ישוב אליכם, אל בתיכם, אל שלחנכם, אל יצועכם.

ובהעלותה את הנרות – סביבם תופיע נהרה ולפניהם תדוץ דאבה ונסו יגון ואנחה ונשכח כל עמל וכל רעוּת־רוח וכל סֵבל ימי המעשה והייתם, כל שומרי שבת, כאלהים, כבני עליון כלכם, אשר אין לפניהם יגיע כפים וזעת אפים ותחרות וקנאת איש מרעהו על קנין ועל ענין, והיה השלום במעונכם והרצון בגבולכם והאהבה והאחוה בכל מושבותיכם, וכל מחנכם – מקדש ה' על הארץ.

ובהעלותה את הנרות – ויצאו קויהם והיו לחומת אש סביב, לא יעברנה טמא ולא יראנה עם עור ועינים יש; והיתה החומה הזאת להבדיל בין הקדש ובין החֹל, בין עולם מלא הווֹת ובין עולם מלא טוב ה' בארץ חיים, בין עמק עכור ובין מחנה אלהים, בין הזרים אשר לא ידעו את ה' ובין אוהביו ובחיריו, שומרי שבתותיו וקוראי מועדיו; והיתה החומה הזאת למקלט לעשוקים ולרצוצים מפני עושקיהם ולוחציהם: מחוץ יֵצרו צעדיהם, ישבעו רֹגז, יפגשו חשך בכל אשר יפנו, ומבית – ירחב לבם בה‘, נחלתם – נחלה בלי מצָרים, עולמם – עולם מלא, רחב לא מוּצק, כרחבי השמים על הארץ, ואור עולם סביבם, ושֹבע שמחות את פניהם, ונעימות נצח בימינם; והיה העבד לשר, והנקלה לנכבד, הנרדף לשוכן בטח ושַׁח עינים להולך קוממיות. כי גדול היום וקדוש הוא לה’, יום שמוּרים לקשֵי־יום, שלוּמים לכל ימי המעשה ולכל צרותם וסבלותם.

ויכל אלהים לדבר אל האדם ואל חוה ותבא השמש ותהי השבת – השבת הראשונה. ויברך אלהים את השבת ויקדש אותה ויעל נרותיה, נרות השבת הראשונים: בערב היה אור הלבנה כאור החמה, וממחרת – אור החמה שבעתים, כאור שבעת הימים, כאור אשר ברא אלהים ביום הראשון ויָשב ויצפנהו לצדיקים לעולם הבא. ותהי אורה ותהי מנוחה ושמחה לכל היקום ויריעו כל בני אלהים ותעבור הרנה במחניהם: יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו. והשבת, עטרת הימים, היתה ככלה בין רעותיה, כמלכה המתנוססת בהדרה על פני כל מסִבּה, וכל ימי השבוע, אשר נִחרו בה בראשונה וירעימוה באמרם: אנחנו מלאים ואַתּ ריקה, אנחנו ימי חֵפץ ואַתּ יום אובד, ראו כי נתן ה' מהודו עליה ויעטרנה כבוד והדר, יתר שאת ויתר אור – ויבאו וישתחוו לפניה ויאמרו: הננו לך לעבדים והכינונו לך, לשומרי משמרתך, יום יום כל מלאכת עבודה, כל מבחר וטוב, ככל היות לאל ידנו לעשות.

ומאור אלהים נאצל על האדם ועל אשתו הנעצבים והנכלמים על חטאתם, ויחדלו רגז ויתנחמו ויחכו בלב נכון לשבת השניה כי תבא, והאדם פָצח רנה ויאמר:

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַׁבָּת. טוֹב לְהוֹדוֹת לַייָ.

העצים והאבנים, אשר הכין שלמה לבנות הבית, צִבּוּרים צבורים ליד הר ציון, רגשו יום אחד ויתאוננו על אשר נכרתו ממקומם, מתחת שמי ה', להקבר בתוך יסוד ובתוך קירות, באשמנים כמתים. ויאמרו העצים: – מי מלל לנו, ארזי לבנון, אדירי הקומה, ידוּעי עבים ונשרים ורוח, כי יעלה הכורת עלינו ושֵרשנו מארץ חיים והכה אותנו בקיעים וסחבנו סחוב ושלוֹח על פני המים, למען שום אותנו צלעות ועֻבּים לקרקע ולקירות הבית, אשר חמדו להם בני האדם, מורדי האור והרוח, לעשות! בירכתי לבנון היתה מנוחתנו כבוד, השמש שפך עלינו אורו יומם וירח וכוכבים לילה, רוח אלהים מרחפת על פניהו ושמיו – אפריון ממעל לנו; מופת היינו לכל נִשא ורם וסמל בפי החוזים והמשוררים לשירותיהם. ועתה, אהה, ירדנו פלאים, אין אור ואין מרחב־יה, אין שמים ואין שמשם – מה זאת עשה האדם האכזר לנו!

והאבנים דברו בהגיגן לאמר: – איתן היה מושבנו בראש הרים, משם נשקפנו על פני כל הארץ מסביב, כל עוף הרים סככו עלינו באברתם ויסֻכֻּנו צאלים צִללם, נזירי אלהים עלינו הניחו ראשיהם להנָפש; ובעזבם תשואות קריה ועמל יושבי בה ובבואם אל גבולנו להוָעד אל ה' ולשפוך לפניו שיחם, וצפרי שמים מצפצפות ומהגות לעמתם, מנצחות עמם בנגינתם, תפלתם אל חיקנו שבה, הקשבנו רב קשב – הקשבנו ונקדשנו ונהי בעינינו כמקדש ה' כוננו ידיו. – עתה ברזל באה נפשנו ותפוצצנו ותעתיקנו ממקומנו; עתה התגלגלנו תחת שואה להיות יסוד לבית, חֵשק בן־אדם, אשר חשק לבנות, עתה יהדפונו מאור אל חשך, ממרום הרים אל ארץ תחתית; שם נִקָבר חיים, שם נִשָכח, שם נֵעָלם מעין כּל, נשא ונסבול את כל כֹבד הבנין ואיש לא יֵדָעֵנו וצפור שמים לא תִרְאֵנו וזיז שָׂדי לא יעברֵנו וכל חי לא יפקדֵנו – בהבל נבֹא, בחשך נכֻסה וכאשר לא היינו נהיה! לוּ אך באנו להתנוסס בראש הבית בשכִיוֹת החמדה לעמת הגג, והיינו למעלה ולא למטה, כי אז היתה זאת תנחומותינו. ועתה…

ולא יכלו עוד האבנים לדבר מרוב שיחן וכעסן ותדמינה ותאנחנה ותהיינה, בהשתקשקן, כנשים המקוננות הסופקות כפיהן אחרי כלותן לשפוך שיח.

והנה גם ממעל נשמע קול מַשק, קול צלצל כנפים, ועוף גדול, אֶרך האבר, יפה הנוצה, בא מועף ביעף, יורד ממרומי רקיע, מרחף על פני הר ציון, נשקף על צבורי העצים והאבנים – “החול”, אשר ימי עולם ימיו ועיניו משוטטות בכל הארץ, דרכו דרך עולם וכאשר חדשות שם הוא. וזה דבר החול: כאשר נפתח לב חוה למדוחי הנחש ותאכל מעץ הדעת ותתן גם לאישה ולכל הבהמה והחיה והעוף, מאן החול, הוא לבדו, לאכול מידה ותהי עליו ברכת ה', החיים והדעת גם יחד. מני אז מעופף הוא תחת כל השמים, מביט ומתבונן אל כל, ואוסף דעת ממראה עיניו; גם יש אשר יגֻנב אליו דבר מבעד לחלוני רקיע מגזרת עירין וממאמר קדישין על ארץ ותבל, ופעם בפעם ינסה בטוב לבו להבין ולהשכיל את הצעירים ממנו ולהורותם ולהזהירם מדי נטותם מני דרך, כאשר עשה לבוני המגדל בארץ שנער, אשר בקשו בזדונם לעלות שמימה להבקיע אל האלהים, ולבני דור המבול ולאנשי סדום ולכל פורצי חק וגבול – אך הנזהרים לא ישמעו דבריו ולא יבינו שיחו, כי הם אכלו מעץ הדעת והוא לא אכל…

וחבריו, כל עוף כנף, ישטמוהו על היות דרכו שונה מדרכיהם, ימררוהו על בלי לָמדוֹ לטרף־טרף כמוהם, יקנאו בו על רֹב ימיו ועל רב דעתו ועל תֹם דרכיו, ירדפוהו תחת רדפו שלום, תחת בַּקשוֹ טוב לרעים ולטובים, ושרפו פעם בפעם את קנו וגרשוהו ממקומו והדריכוהו מנוחה ומרטו את נוצתו והתעללו בו לעת זקנה ככלות כחו. והוא יֵשט מפניהם ויעבור, יבקש לו מפניהם מנוח תחת כל השמים. – ובאשר יבא שם ישוב להורות, להשכיל, להיטיב, לדבר שלום ולבקש טוב לכל.

ולעת זקנה ככלות כחו, מדי הגיעוֹ לימי אלף שנים – והתחדש וצמחה לו נוצה חדשה תחת הישנה אשר בלתה מרֹב ימים, וחִדש את לבושו מתקופה לתקופה, אך עָצמוֹ לא ישתנה ודרכו מעולם לא יחליף ולא ימיר. מדור לדור יעבור, מהלכים לו בין הזקנים ובין הצעירים, ועם כל סביביו יסכין וישלים ואת כל שונאיו והמציקים לו יבַלה אחד אחד, כי ימותו ויעברו על פניו בדור דורים שנותיו.

ויבא שמה החול משוט בארץ, לראות את החדשה הנעשתה על הר ציון, את המקדש אשר יבנו בני האדם לאל עליון בלי כל פסל וכל תמונה. ויהי בשמעו את תלונות העצים והאבנים, ויפתח את פיו וידבר אליהם וממרום אמרתו תצפצף:

– מי מלל לחול, כי לעת זקנה יהיה עליו לדבר אל העצים ואל האבנים. ועתה מה לכם שכּכה תהמו, תֵרגנו, תִלוֹנו, והן כבוד גדול נכבדתם היום כי באתם עד הלום וכי בכם בחר האדם מכל אלפי העצים והאבנים אשר בארץ לשיתכם משען ומסעד למקדש ה'. אכן זה חלקכם מאת היוצר הכל והמחלק בקָו לכל יצור מראשית אחרית דרכו. ומה תהגו ומה תמללו על מעלה ועל מטה? שאלו אותי, הזקן בכל בני־חלוף, ואגדכם: אין מעלה ואין מטה בשמים ובארץ ובכל צבאם, כי הכל סובב סובב, עולה ויורד באין הפוגות, מחליף את מקומו ואת עמדתו עשרת מונים. ודעו לכם, כי כיסוד כקירות כראש מרומים יחדו נחשבו ויחדו נשתוו, כערך זה כן ערך זה ואין יתרון לאחד מן השני. אבן היסוד, עץ הצלעות והמסעד, לא נופלים הם בערכם מן הזהב הנוצץ בראש הקירות ובקרנות הגג (אשר שמעתי אותו, מדי עברי, מתפאר עליכם בצלצל קולו, כי מתחתיות הארץ יצא להתנוסס בראש מרומים!). ואף גם יתר שאת ויתר עז ליסוד הרובץ תחת, כי ממנו הכל וגם כל הטוב אשר יִגָלה ויֵראה בחלק העולה למעלה למראה עינים, לא רק בבנין, כי גם בחיים, בחברה – בכל משטר אשר בארץ. איש כי יעשר או יחכם מיתר האדם ועלה ורם ונשא על כל סביביו – ממסִבּו, מעַמו היתה לו זאת; הנביא או החוזה אשר רוח אלהים בקרבו ודִבּר נפלאות וגִלה חדשות ונצורות – מקרב אחיו ועמו נאצל עליו הרוח; והמלך היושב על כסאו, עוטה גאון וגֹבה והוד מלכות, רם על כל ומושל בכל – בעטרה שעטר לו עַמו הוא מתנוסס, ובחרבות גבוריו ובכח המוניו הוא עושה גדולות. כל גדול, כל נבחר, כל מוּרם מעם, לא לו הכבוד, הגדולה והתפארת; שאָר רוחו, יתר שאתו, רֹב הונו ורֹב גדלו – מאת העם היו לו, ההמון הגדול נתן לו איש חלקו, מִצְּפוּניו, מאוצרות חֹשך השמורים אתו, וַיִקָוו אל מקום אחד ויגָלו באיש אחד, לשם ולתהלה לו ולכבוד ולצדקה לעמו: העם, היסוד הרחב, המוּצק – הוא הכל ומידו הכל.

ועתה לכו ותנוחו לגורלכם ונשאתם וסבלתם את מקדש ה' מִסֵתר מקומכם ושכרכם הרבה מאד – אות ומופת תהיו לכל, לדעת כי אין מעלה ואין מטה בבריאה ובכל מעשה ובחברת בני האדם ואין יתרון תחת השמש.

ויהי כברוח אליהו מפני מבקשי נפשו המדברה, ויעמוד וישקף על ימי חלדו מנעוריו ועד עתה, כאשר ישקיף איש מראש הפסגה על פני הבקעה, ויהגה בכל פעלו ויתבונן אל כל מאוייו ומאמציו ומלחמותיו אשר נלחם לעמו, משא נפשו בחייו, – והאיש הזה, אשר הקשה אל אחאב ואל שריו ואשר לא נִחת מפני איזבל הנוראה ומפני חרבות אנשיה ואשר שָׂר אל נביאיהם אוכלי שלחנם ויוכל, האיש אשר בזיקי עיניו ובהוד פניו וברעם קולו נתן כבוד ומורא בלב כל סביביו וימשול ברוח כל אבירי הלב, האיש אשר לבו היה כלב הארי ורוחו כנחל שוטף ודרכו בסופה ובסערה ולא ידע מגור ולא שב מפני כל, האיש הזה נפעמה רוחו עתה בראשונה ויבקש חשבונות וישיח עם לבבו לאמר: – הנה נא זקנתי ושַׂבתי, כל ימי עמלתי, יגעתי, חִסרתי את נפשי מטובה, רחקתי מאוהב ורֵע, מחברת בני האדם, כפרא לִמוּד מדבר בדד הלכתי, ואך מחשבותי לעמי היו רעי, שעשועי, אנשי עצתי. עמלתי, שקדתי, נלחמתי בכל נפשי ובכל מאדי, ולא שמעתי לקול קרובי ואנשי ביתי באמרם אלי כל היום: למה זה ועל מה זה אתה משליך את נפשך מנגד, האתה הרית את כל העם הזה, אם אתה ערבת אותו מֵעִם האלהים ליַשר דרכיו, להיטיב אחריתו? השם העם את לבו אליך, כי תשים אתה את כל לבבך ואת כל נפשך, את כל חיי רוחך ואת כל משושך עולה כליל על מזבחו?

ומה פרי כל עמלי וכל מלחמותי אשר עמלתי ואשר נלחמתי מן היום אשר עמדתי לפני ה' ועד היום הזה ומגלעד ועד שמרון, להשכיל, להיטיב ולרומם את העם הזה, עם בני ישראל, להביא בלבו הדעת, כי לגדולות יצר אותו לו האלהים ולעתידות רבות־עלילה הכינוֹ? ואיה אפוא תקותי ומשא נפשי מנעורי? איה העם, אשר דִמיתי לו כי יִגדל וכי יֶחזק בארץ וכי יהיה אור לגוים, מופת לכל שכניו, המאור הגדול לממשלת הרוח בארץ עד אחרית הימים? הנה הוא הולך כלו, כעדר צאן־אדם, אחרי הבלי הגוים, נצמד לבעל ולעשתרות, שקוצי צידונים, כאשר בימי ילדותו, בימי שפוט השופטים, והמכשלה הזאת תחת יד המלכים והשרים, אשר ישמרו את משמרתם קדש לה' ולעמם ואשר ישקדו על צאן מרעיתם, העדר נִתּן להם, כי לא ישכחו רבצם ולא יתעו ולא יאבדו בין הררי טרף! הה, רואה אנכי בחזון, כי העם הזה לא יאריך ימים על האדמה וגם גלה יגלה אל בין הגוים, אשר הוא מתרפק עליהם, מבקש קרבתם ובוחר בדרכיהם: ועתה הן בעודנו יושב על אדמתו, מסתפח בנחלת אלהיו ונביאיו אתו, ישחית ככה את דרכו על הארץ, ואף כי בהיותו מתגורר בארצות הגוים, שוכן אתם בתוך טמאותם, ואין עוד נביא ואין מנהל לו ולא עומד בין ה' וביניו, הלא יתבולל בתוכם בימי דור אחד או שנים עד תֻּמו, הלא יהיה כעץ נהפך משֹרש, – מִשחק לכל רוחות השמים, מִשלח כל יד, מִפגע לכל גרזן החוצב, עד אשר יִבלה כרקב. הוי אברהם יצחק ויעקב אבות העם הזה, הוי משה רועהו ודוד מגנו, לוּ שבתם לשכון באדם וראיתם מה הגיע לזרעכם, לעמכם!…

רִפִּאתי את ישראל ולא נרפא, נסיתי להשיבו מדרך פשעוֹ, להזכירו מוצָאוֹ מקדם, צור מחצבו, והנה הייתי כמנסה לשוב לנטוע אבני מַסע אל מקבת בור נֻקָרו, או להשיב את הירדן אחור אל מעינותיו, והוא אל ים המלך ימשוך, ובחיקו ימות ושם יקָבר…

ולמה אפוא לא אעזוב את העם הזה עם כל עמלי ורעוּת רוחי, ואשלחהו בשרירות לבו ואסיר אדרתי מעלי ואחדל להנבא ואבַלה שארית ימי זקוּנַי במנוחה…

במנוחה? ומה האש הגדולה אשר תאכלני בקרבי פנימה ולא תתן דמי לי עד אם יצאתי אל העם ואל גדוליו ועד אם דברתי והוכחתי והרביתי חזון? ומה התקוה הזאת לעתידות עם ישראל, לתקומתו, לאחריתו, אשר עודנה מפעמת בסתר לבי פעם בפעם גם בעת הִוָאש? הרק אך מַדוּחי לב הומה, תרמית תאות־נפש היא? או האמנם יש עוד אחרית ותקוה לעם הזה חבוּר הבעלים ונביאי השקר? העוד תפקחנה עיניו בטרם יאכלהו הרקב, בטרם ייבשו מקורות חייו, ושב על עקבו, והשיב רגלו מדחי, ושב – ורפא לו?

לא אוכל, לא אוכל להשליך אחרי גוי את עמי ואת דבַר עמי, חיי רוחי כל ימי חלדי; לא אוכל לקוות לטוב ולהאמין כי תבא תקותי ולא אוכל לחיות באפס תקוה ובאפס אמונה, כי מה אני ומה חיי אם כל משאות נפשי לעמי כָלו כעשן, היו כלא היו? גפן בוקק, עלה נובל מעץ, אשר כהתה עינו ונס ליחו וגמר ריחו ואך גלמו, קֹמץ עפר מחֻבּר, נשאר עליו!

אתה ה' אלהים, פקח את עיני ואראה לאחרית הימים או – קח את נפשי, כי טוב מותי מחיי!

עודנו הוגה ברוחו הקשה וקול אלהים נשמע מדבר אליו מתוך הסערה, לאמר: – הוי בן־אדם קצר־רוח ומהיר חֵמה, מה מהרת להואש מישראל עמי ולחזות לו חזות קשה, אחרית נכרתה! הכחיי אנוש חיי עם, אם כאזוב היוצא בקיר ישגא ארז בלבנון? אכן כהו עיניך מזֹקן, כי תראה אך את הסיגים ולא את הכסף, את הקצף אשר על פני המים ולא את המים החיים אשר מתחת לו, את רקַב הדור הרע הזה ולא את הפרי אשר יֵצא מן הרקבון בדורות הבאים. אם מחשבותיך ומאוייך לא יצאו לאור לעיניך ובימיך – חכה לי, כי עוד מועד לחזון; ודע כי מחשבות אנשי רוח מעשים הם, פעלים רבי עלילה על גוי ואדם, ואם לא עשו דבריך ודברי כל עבדי הנביאים פרי בחייכם, יעשו באחרית הימים וגם על ארץ רבה, מעל לגבול ישראל יֵצא רוחם, אף כי לא כתֻמו ובטהרתו.

לא גוי אובד ישראל ולא זרע שקר זרע יעקב. כברוש לא יבלעוהו השיחים העולים סביבו, כירח לא יתבולל בכוכבים וככרמל בים לא יבא, כן לא יתבולל עמי בעמי הארצות גם בדור זה גם בדור דורים. אמנם כן, יש יום וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, וגם יהיו גרים בארצות לא להם ימים רבים, רבים מאד, וגם סָבול יסבלו נוראות על אדות תורתם ודתיהם, בחרב ובאש ובכל מצרי שאול ישָפטו עמהם צורריהם, מאלפי פצעים יזוב זוב דמם – אך לא יתבוללו ולא יאבדו בגוים: הסיגים יתמו והכסף יצא מתוך כּוּר מזֻקק שבעתים, וגם בעבדותם ובשפלותם יעמדו לנס עמים, יתנו מרוחם על שכניהם וירימו להם תרומה לכל פעליהם ולכל עבודתם בעבודת הרוח; וגוים וממלכות ותורות ואמונות יעברו על פניהם, עלֹה ורדת ובוא עד קצם, והמה לעולם יעמדו וישאו ויסבלו ויקוו עד בוא עת גאולתם לקץ הימים.

ואתה כי מהרת להואש בלא עת, כי לא האמנת ברוח החיים אשר בזרע אברהם, יצחק ויעקב בחירי, בכח האיתן, הפורה, המשַמר אשר שָׂם בהם משה עבדי לדורות עולם – זאת עצתי עליך, העלה אעלה אותך השמימה וחיית לעולם – אות ומופת על עמי ישראל, אשר לחיי עולם יעדתיו, והיית לעֵד נאמן בשחק על אֹרך ימיו ועל החזיקו בתֻמתו כל הימים. ופעם בפעם תרד ופקדת את בני עמך בבתיהם ובבתי מקדש מעט אשר יהיו להם בכל ארץ ובכל עיר ובכל רחוב, וראית אותם בחגגם את חגיהם, בלמדם את תורתי ובשמרם את משמרתי בתוך כל הגוים השאטים אותם מסביב על כל אלה. השמים והארץ לפניך הם: תרד ארצה – וראית את כל; תעלה השמימה – והגדת לבחירַי, הורי העם ורועיו בדורות ראשונים, את דרכי עמי, את צדקתו ואת מעשיו ואת סבלותיו. – מדי הָביא איש ישראל את בנו הנולד לו בברית אברהם – שם תהיה, וכסא כבוד יכינו לך לשבת ראש; ובחגגם את חג הפסח, זכר ליציאת מצרים ולגאולת עולם לעתיד – אִתּם תארח לחברה ומיטב יינם וכוסם יקדישו לך, וכל הדבר הקשה בתורתם ובמשפטיהם – לך ישאירו, להודיע פשר דבר. ובבתי מדרש חכמיהם תופיע פעם בפעם להאיר עיניהם בתורתי, וכי יהיה איש צדיק ברע על לא פשע תִּגָלה אליו במראה או בסתר פנים והיית לו למושיע. ואבות ואמות עליך לבניהם יספרו ובניהם לדור אחר. ובמסבם ובמועדיהם ובימי שמחתם ובימי צרתם תבא אליהם ותדע ובחנת את דרכיהם – וראית מה מאד דבקים הם במצוֹת, וראית כי גם היהודים אשר רחקו מעמם כל ימי השנה ואשר נכנע בעמל לבם וגאון לבם בתוך שכניהם עם הארץ, שמחים בחקות אבות לעת מצוא ועורכים את הסדר בחֹם לבב ומשתעשעים בו הם ובני ביתם וזוכרים בגאון ראשונות וקדמוניות. – ובאחרית הימים, כי תעבור רוח רעה בין דור לדור, וחָלק לכם, הצעירים ישאו עיניהם אל דרכי הגוים בעוד הזקנים שומרים משמרת אבות, או כי ישוב הדור הצעיר לעמו ולכל קדשיו בעיר האבות – צעירי דור ראשון – מתאמצים להתבולל בגוים, יהיה שמך וזכרך בתוכם להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות, אשר לא ירחב הפרץ לאין מרפא. ולקץ כל הקצים, בבוא עת רצון ושנת גאולה לעמי, וסוף לנדודיו ולצרותיו, – תבא אתה, לפני בוא יום ה' הגדול, יום החיות העצמות היבשות, יום הֵרָפא שברי העם הרצוץ, יום התחדשו נעוריו לעיני כל הגוים, – ותִגָלה ותֵראה אליו כמלאך הברית, כמבשר התחיה, המשמיע מעל ההרים, מעל הרי ישראל השוממים, קול פעמי המשיח הגואל.

ועתה עלֵה אלי והיית למלאך אלהים ולציר אמונים בין השמים ובין הארץ ותחת עיני הבשר תפָּקחנה לך עיני רוח, אשר אין גבולות ואין זמנים לפניהן וראית וידעת את כּל – כי הגד הגדתי לך אפס קצהו – מדור זה ועד אחרית הימים והדורות; וגם אתה תכתוב דברי ימי דור ודור.

ואליהו שמע ורוחו נשערה ומחשבותיו רגשו נפלגו הנה והנה כאפיקי נחלים ביום סער: – לעלות השמימה, להיות כמלאך אלהים… אהה, ואני הנני נכון גם להציע שאוֹל, אך לבלתי ראות עוד את הדור הרע הזה ואת כל רעתו, את התועים ואת המתעים, את המַכשֵלות ואת הרשעים. תחת שִבתי אתם בתוך טמאותם ובהמרותם תלן עיני, אשב עולם לפני אלהים, תחת התעשקי כל הימים עם לבות האבן, אתהלך בתוך אבני אש, אועד עם הנפשות הטהורות, אגוּרה עם מלאכי אלהים, מִשְכְּנֵי קדושי עליונים, אשבעה בהקיץ תמונת ה' ונעמו וכבודו החופף עליהם כל היום…

ועל מי אפוא אדברה ואעידה בשמים ממעל וכל העדה הזאת כלם קדושים. ואת מי אוכיח ואיַסר ואורה בדרך הטובה והישרה? או האוכל לשבת דומם מבלי היות מקום להתעורר על עָוֶל ועל עַוָל, על רשעים ועל רִשעם, מבלי להגיד לעם פשעם ולרועיו חטאתם, כאשר הסכנתי לעשות מנעורי ועד זקנה ושיבה? היעמוד הרוח מלכת ומסֹב ולא יחדל להיות? אם תפוג האש מִלַחֵך – ולא תשקע? הינוח רוחי הסוער בלי מלֹאת שִׂפקוֹ? האחריש מהוכיח, מִקַנא לה', אחריש – ולא אגוע?

ומי יקום לי עם מרעים על הארץ מתחת? מי יעמוד בראש מצדיקי הרבים, יקוט בדור, יקנא קנאת ה' בתוכם אחרי הֵעלותי? האלישע חניכי? האיש הרך הזה, הטוב לכל והנדרש לכל? צדיק כמהו מה יפעל בדור רשעים זה? התִתּם חֶלאה מסיר בשמן משחת־קדש, אם יִצָרפו סיגים בלי בֹר, בלי אש צרבת?

* * *

עודנו מדבר אל לבו, הוגה בכֹה ובכֹה, והסער היה הלוך וגדול, והשמים נפתחו, ורכב אש וסוסי אש עפו ברוח, ירדו מטה מטה, באו עד מקום עמדתו.

ויעל ה' את אליהו בסערה השמים.

והילדים והילדות נאספו בערב, אחרי אכלם, סביבות האב הזקן, כפעם בפעם, ויתרפקו עליו ויחזיקו בו אלה בכנף בגדו ואלה בידו, ויפצרו בו ויאמרו: שבה, אבינו, והוסיפה לספר לנו מספוריך הטובים, כאשר מתמול שלשם. ויֵעתר להם הזקן וישב עמהם ויספר להם את הדברים האלה, לאמר:

הדורות הראשונים, אשר היו מימי אדם וחוה ועד למך, היו להם אשה אחת לאיש, אשה אחת לאיש, ויראו חיים טובים וכל נפשות ביתם דבקו אחת באחת, כענפי העץ היוצאים משרש אחד, סוככים בכִפָּתם על גזע מולדתם, ויהי אהלם מעון האהבה והשלום והמנוחה כל הימים. – אך למך פרץ חק אבות ויקח לו שתי נשים, ולא שמע לקול חנוך איש האלהים, אשר דבר אליו לאמר: “הן אשה אחת היתה לאבינו הראשון, ויגֹרש בגללה מגן עדן, ואתה תבקש לך שתים? אל תבקש פן תנָחם באחריתך”. ותלדנה לו נשיו בנים ובנות – ותהי רוח רעה בין אשה ובין צרתה ובין ילדיהן אשר ילדו לו ורוח הקנאה אוכלת כאש לא נֻפּח בירכתי הבית, ויהי ריב ומדון בביתו כל הימים. וכי נסה למך להשלים בין נשיו – ותסֹב חמתן גם עליו ויקח מידן כפלים. וימררו הריבות והכעסים את חייו ויזקן בלא עת ועיניו כהו מראות לעת זקנה, יען אשר עצם עיניו מראות נכוחה בנֹער, ויָקץ בחיים ויהי לו ביתו לכוּר־עֹני.

והילדים ראו כי נאסף שלום מבית אביהם, ולא יכלו עוד לשבת יחדו – ויתפרדו וילכו איש אל עבר פניו, כאשר יפָּרדו הענפים הרבים מגזע מחצבתם בגעת בם רוח סועה וסער. ויצא יָבל הבכור, איש תם ושקֵט, מבית אביו, ויט לו אהלים ויהי לאיש מקנה וידע פני צאנו ועדריו, מבשרם יאכל, מחלבם ישתה ומגז כבשיו יתחמם. ותובל־קין, איש מזמות ואוהב בצע, ראה ויָבן לאחרית הימים, כי יִרבו בני האדם על הארץ וְיבא גם השטן בתוכם לחרחר ריב ומדון בין איש לאיש, משפחה ומשפחה ועם ועם – ויהי לוטש נחושת וברזל ויכן נשק לרֹב, כלי שרת לשטן ולנושאי כליו. וירב העם לקנות מאתו את כלי המות אשר עשה, למען קַדם איש את אויבו בשער, הִכּוֹן והָכֵן את המלחמה ואת השלום. ויפרוץ מעשהו בארץ בחייו ויעזוב אחריו הון ועֹשר רב במותו. – ויוּבל הקטן, אשר היה לו לב רך וטוב ונפשו נפש עדינה וקולו ערב כקול הזמיר, אמר: אכינה נא שעשועים לנפש האדם להמתיק מרורות חייו. ויעש כלי שיר, כנור ועוגב, וילַמד את בני האדם לשיר ולנגן, לאמר: ישירו וישכחו רשעם ועמלם וזדון לבם; ינגנו – ונשקפו להם ממחשכי ארץ ונאות חמס השמים הטהורים ורוח אלהים אשר עליהם.

ויובל לא יכול לראות בצרת נפש אביו הזקן ולא אמר לעזבו כאשר עשו אחיו – וישקוד עליו לנחמו ולשמחו ולהיטיב אחרית ימיו; וישר בשירים על לבו, וינגן לפניו בכנור, ויוציאהו החוצה מדי קרוא נשיו לריב (כאשר זָקנו הנשים כן הוסיפו לריב ולהתגרות כל היום אשה באחותה ובבעלה על לא דבר), וינהלהו ויביאהו אל נאות דשא, אל מי מנוחות, אל בין ההרים והיערים, למען ישאף רוח צח שפיים ושמע שירות הצפרים מבין עפאים, ושכח עצבו ורגזו ועמל ביתו. – וכן יעשה לכל מר־נפש ולכל קשה־יום ולכל זקן כושל, והפיק לו נפשו ודבר אליו נעימות ושר ונגן לפניו להטיב את לבו.

וירא ה' את אשר עשה יובל ויגמלהו כצדקתו ויגַל את עיניו וימצא את עץ השירה בתוך עצי הגן אשר לבית אביו. ואלה תולדות עץ השירה בהבּראו: בתוך כל עץ נחמד להשכיל, אשר נטע אלהים בגן־עדן (כי טורים טורים נטע אלהים את עצי הגן – הטור האחד כל עץ טוב למאכל, והטור השני כל עץ נחמד להשכיל), היה מקומו בראשונה, מנגד לעץ הדעת, זה לעמת זה נטע אותם אלהים. והיה כי יאכל האדם מעץ הדעת והביא עליו מכאובים וכעס, מלאכי המות ההולכים לפניו, ושלח ידו ואכל מעץ השירה ושכח את מרורות החיים ואת בלהות המות ונעלה על כנפי החזיון מעל לגבולות עת ומקום, וּתחי רוחו לעולם. ויהי בצאת האדם מגן־עדן אל ארץ נוד, והוא הולך קודר ונכה־רוח, ויחמול עליו אחד המלאכים הטובים, אשר העמיד אלהים לפניו לפני הכּשלו, ויורהו את עץ השירה ויקטוף ממנו ענף רך ויקחהו ויסתירהו בסתר חגורתו, חגורת עלי התאנה, וישתלהו אצל אהלו. ויצמח ויהי ברב הימים לעץ אדיר, רענן, מֵצַל, מעון לכל בנות השיר ומנוס לכל לב נשבר ולכל רוח כהה. – ויקח יובל בד מעץ השירה ויעשהו לכנור, ומן האיל אשר הקריב הבל קרבן לה' וירצהו, לקח גידים וישם לו למיתרים – הוא הכנור הנפלא, אשר כל כנור לא דָמה אליו בנֹעם קולו ואשר התנחלו אותו בעליו מדור לדור וישמרוהו מכל משמר באוצרותם, סגולת אבות, ורק אנשים מעטים לדורותם, אשר היתה עליהם רוח אלהים, ידעו לנגן בו ולהפיק מממנו את כל נעימותיו.

וימת יוּבל ולא השאיר אחריו ברכה (כי על כן משורר היה האיש) בלתי אם את כנורו ואת שירותיו. ויעבור הכנור ויהי לנחלה לנח, איש צדיק תמים, אשר התהלך לפני האלהים, מנוסו ומפלטו מפני רעת אנשי דורו, וישפוך את נפשו לפניו פעם בפעם בשירים ובזמירות. ובשנת היות המבול בארץ, והוא מכלכל את כל הבהמה והחיה אשר אתו בתבה וְיָגֵעַ בדֵי־ריק לשום משטרו בתוך כל ההמון הרב, ויש אשר יתגעשו והתהוללו פריצי החיות ושאגו ונהמו ורעמו וזעמו ושמו את כל התבה לחרדת אלהים, – ולקח נח את הכנור ונגן בידו ושקטו הארי והנמר והתנין וכל משפחת החיה הרעה וכרעו ורבצו לפניו ולקקו את כפות רגליו והביטו אליו בעיני יונים…

אחרי מות נח היה הכנור לנחלה לשֵם ואחריו לעֵבר ואחריו לאברהם, האיש אשר רוח אלהים נוססה בו מיום הולדו ובעודנו ילד היתה רוחו משוטטת בצבא המרום, שמש, ירח וכוכבים, מתהלכת בחקר שמים ושמי שמים, מבקשת את האלהים, עד אשר נגלה אליו ה' אלהי השמים והארץ, היוצר כל והמחיה את כל. ויעבור בארץ ויקרא בשם ה‘, וה’ היה עם פיו, העיר את רוחו, שִׂכּל את ידיו, ויעש נפשות רבות במתק שפתיו ובשירותיו עלי הגיון בכנור. וכאשר זקן וישב בית, השתעשע בכנורו בכל עת ויספר בנגינותיו לאנשי ביתו ולאורחים הרבים אוכלי שלחנו על זכרונות ימי קדם, על עלילות הרפאים והנפילים בני הענק, אשר גבה לבם בחזקתם ויזידו להתגרות בה' ויבא ה' עליהם את המבול וישמידם; ועל תעלולי דור הפלגה, אשר הרימו למרום קרנם גם הם ויעפילו לעלות השמימה, וישקף ה' עליהם ויכניעם ויפיצם מפניו; ועל רשעת אנשי סדום ובנותיה ועל אשר עשו ואשר הגיע אליהם; ועל כל חסדי ה' ונפלאותיו אשר עשה אתו מנעוריו בהצילו אותו מיד נמרוד אויבו ומבקש נפשו ובהוציאו אותו מכבשן האש חי. והאנשים ישמעו ויתפלאו בו ויעריצו בלבבם את ה' ואת בחירו.

ולפני מותו נתן לבניו הרבים מתנות, כסף וזהב ורכוש, וישַלחם. וליצחק בנו בחירו נתן את הכנור, ויצחק נתן אותו ליעקב, אחרי חַדשוֹ את מיתריו בהוסיפו עליהם מגידי האיל, אשר היה תחתיו קרבן עולה לה' בהר המוריה בנעוריו. כי אמנם אהב יצחק את עשו, אך ידוע ידע את בנו הגדול כי ידיו אמונות אך על חרב ועל חנית וקול כנור לא תבחן אזנו; ויהי בברכו את בניו ויברך את עשו כי יחיה על חרבו וליעקב אָצל ברכה בשלחו אותו מביתו – את הכנור סגולת בית אביו. ויעקב היה ידיד ה' ויהי שבַע רגז וּרְוֵה עמל כל ימיו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וככסף בתוך כּור יצרפנו. וימצאו אותו פגעים רעים וצרות רבות מנעוריו בית אביו וכל ימי נדודיו עד זקנה ושיבה, עד אבָד־לו יוסף בנו, ידיד נפשו, ויבך ויתאבל עליו ימים רבים, כי אמר חיה רעה אכלתהו. ובכל ימי עניו ומרודו היה ה' אלהי אבותיו מעֻוזו וכנורו שעשועיו, וישפוך שיחו על הכנור פעם כפעם וינצח בנגינותיו נפלאות ויקח לב כל שומע וַיָרֶך גם את לב רודפיו מבקשי נפשו ויהפוך לב פריצי חיות ופריצי אדם, אשר קרוהו בדרך, עליו לטובה.

ואבן חן היתה בבית יעקב אשר מדי התעצבו אל לבו והביט אליה וסרו עצבותיו ונהרו פניו – שרה בת אשר, ילדה עליזה ונעימה, טובת חן ומטיבה נגן. והיה מדי קום בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם – ולקחה הילדה את הכנור, אשר היה שעשועיה מימי ילדותה, ונגנה לפניו ושרה על לבו, וראה את מראֶהָ הנאוה ושמע את קולה העָרֵב והקשיב לנגינותיה הנעימות ורָוַח לו ושכח עצבו ואבלו. ויהי היום בשוב בניו ממצרים, אחרי התודע אליהם יוסף אחיהם, והזקן יושב על הארץ ומתאבל כיום ביום, ותמהר שרה, כי אמרה להכין לבבו אל הבשורה, ותקח את הכנור ותנגן באזניו: עוד יוסף חי, עוד יוסף חי! ותבאנה הנגינות כשמן ששון בעצמותיו וכזרם חיים בכל קרביו, וישמע ויאמן ותחי רוחו, והיא נשאה מאתו ברכה – חיי עולם.

אחרי בוא יעקב וביתו מצרימה אל יוסף ורוחו הטובה שבה אליו, נגן בכנורו פעם בפעם במסבו בתוך בניו ובני בניו שבעים נפש, וספר בנגינותיו על כל המוצאות אותו מנֹער, על כל הנפתולים אשר נפתל עם עשו ועם לבן ועם אנשי שכם ובנותיה ועם כל מבקשי נפשו, ועל כל התלאה אשר מצאתהו בדרך בצאתו מביתו ובשובו מקץ עשרים שנות עבודה ועמל ויגיע כפים, ועל כל החסדים והישועות אשר הפליא ה' לעשות עמו. ויש אשר תפקחנה עיניו וחזה מחזה שדי והגיד עתידות והשמיע הבאות ונשא חזון לעתים רחוקות. ויש אשר יראה את פני בניו והנם זועפים וראה ללבם והנה ים דאגה, כי יריחו מרחוק גלות ועבדות בארץ מגוריהם, – והעיר יעקב כנורו ונגן נפלאות והגיד להם, כנוח עליו הרוח, את אשר יקרה אותם באחרית הימים ואת אשר יבַלו את הגלות ואת העבדות ואת המצוקות ואת המציקים להם; ואת חליפות העתים אשר תעבורנה עליהם אחרי התכוננם בארצם, מלחמות ומהומות ופלגות בישראל, עד אשר יקום מזרעו מלך גדול, בידו האחת החרב ובידו השנית הכנור, ובשניהם יעשה נפלאות לשם ולזכר עולם לו ולעמו. – ובניו ישמעו ויאמינו ויקוו לטוב, כברכתו אשר ברך אותם לפני מותו.

אחרי מות יעקב ויוסף וכל הדור ההוא, הגיעו לבני ישראל במצרים ימים אשר אין חפץ בהם – ימי עני ועבדות תחת יד עריצים, וימֹג כל לב, וַתֵּכה כל רוח, וַיִשַחו כל בנות השיר; והכנור היה טמון באוצרות טובי העם לבית הלוי, עובר מדור לדור, יוצא מיד ליד, אך מיתריו נדַמו וקולו נחבא בצֹק העתים ההן, כי רוח עריצים כרוח זלעפות לפרחי השירה. עד שקם משה איש האלהים ומטה האלהים בידו וכנור הפלאים בימינו: במטהו חצב רהב, הכה סלעים הרעיש איתנים, התיצב לפני לוחצי עמו וישר אליהם ויוכל, ובכנורו נגן נפלאות, הזכיר ימי עולם, ברית אבות, חסדי ה'; בכנורו לקח נפשות, החיה רוח שפלים, הפיח רוח אמונה ותקוה בלבות נואשים, כקסם שירתו הפך המון עבדים נכנעים, נמוגים, לעם חפץ חיים וחפש, מתמרמר אל מעבידיו, מתעורר לפרוק עֹל הברזל מעל צוארו, מעפיל לצאת מעבדות לחרות, להיות אדון לנפשו מפיל גורלו בתוך העמים בארץ חיים.

ועוד רבה עליו העבודה מבית ומחוץ, ועוד טרם ישלים הקו ופקודתו לעמו, אשר היתה לו מאת האלהים, ועוד היה עליו לעורר את מטהו פעם בפעם ואת כנורו יעיר רק לעתים רחוקות: בהשתער חיל מצרים על העם מאחור וסער מתחולל והארץ רעשה והים זועף וגדותיו מתנודדות והאיתנים מָטים ומָשים בלב יַמים ומעמקי תהום כמרקחה, אש ומים קודחים יחד מתפרצים בקול רעש להפוך הכל מהפכת אלהים, ותנינים מגיחים לקראתם, פוערים פיהם ושואפים, והמון נמוג חרד אחרי המנהל הגדול, עוברי לרגלו בתוך כל הבלהות ולא יאמינו בחיים. וה' השקיף משמים, השקיט ארץ מסביב, השביח שאון ים, שִבּר ראשי תנינים על המים, טִבּע חיל אויב במצולות – ובני ישראל עברו ביבשה בתוך הים ויצאו לרוָחה באשמֹרת הבקר. אז ישיר משה ובני ישראל ובנות ישראל שיר הגאולה והתשועה, מרים אחות משה מנצחת על התֹף והוא – על כנורו ושרים ונוגנים ועלמות תופפות מסביב, וכוכבי בֹקר רנו עמהם יחד ובני אלהים הריעו לקראתם וקראו להם גאולי ה', עם נולד שנית על ברכי בנו הגדול, המלאך בדמות אדם; עד אשר עצר אלהים בתרועת המלאכים ובשירתם, בנודו למצרים האובדים, ויאמר: מעשי ידי טבעים בים ואתם אומרים שירה?

ולקץ הימים שב משה ויער את כנורו שנית – בברכו את ישראל עם מרעיתו לפני מותו ובשירו לפניהם את השירה הנפלאה, אשר לה האזינו השמים ותשמע הארץ ויקשיבו כל איתני המדבר – היא השירה השמה לפניהם כספר גלוי את כל חליפות העתים אשר עברו עליהם לתקופותם עד אחרית הימים.

אחרי מות משה נדמה קול הכנור מפני המלחמות אשר נלחמו יהושע ובני ישראל לרשת את הארץ. וימי שפוט השופטים היו גם הם ימי קרָב ומהומות ולחץ אויב מחוץ ופלגות שבטי ישראל מבית, ולא השמיע הכנור את הוד קולו בישראל כי אם מעט – בימי דבורה וברק אשר שרו שיר תשועה לה' אחרי נשבר עֹל יבין וסיסרא מעל צואר העם. ובאחרית ימי השופטים היה בֹעז, איש חסד, נדיב לב ומחונן עניים בימי הרעב אשר היה בארץ. ובעז שמר את הכנור, נחלת אבות, מכל סגולה, אך גם הוא גם כל בית אביו לא יכלו לנגן בו, כי נשכחה שירה מישראל מרב עמל ותלאה – ארבה, רעב, מלחמה וכל פגע רע. ויאנח בעז ויאמר: אהה ה' אלהים, עד מתי ישָמע בארצנו הטובה אך קול עניים מרודים, אנקת מבקשי לחם בכל פנה ובכל רחוב ובפתחי הבתים; הלעולם לא ישָמע עוד בישראל קול כנור ונבל, קול מצהלות בחורים מנגינתם, בתולות ממחוֹלתן, קול ילדים משחקים בעיר ובכפרים? ויהי לעת זקנת בעז ויֵרא אליו אלהים בחלום יאמר לו: יען אשר הרבית לעשות צדקות עם עניי עמך וגם עם עניי בני הנכר העוברים בארץ, ויהי משוש דרכך לשַמח לב נדכאים ולחיותם ברעב, על כן יקום איש מזרעך אשר ידובב את הכנור הנִדם והוציא ממנו קולות אלהים, אשר יהיו מתהלכים בכל הארץ ובכל הגוים עד עולם, והשירה תתערה כאזרח בישראל ולא תשבות עוד בימי טובה ובימי רעה.

ויוָלד דוד לישי בית הלחמי, בן שִלֵּשִׁים לבעז, ותנח עליו רוח אלהים, רוח השירה, מבטן אמו, ובנגוע אצבעותיו אל הכנור ראשונה, בעודנו ילד, והנה התעוררו מיתרי הכנור ותאיו וכל קרביו, וכמו באה נשמת רוח חיים אל קרבו, וישמיע קולות אלהים, צלצלי־נֹעם, אשר היו טמונים ועצורים בחֻבּו ימי דורות רבים, וכל בני מרום שמעו, הקשיבו, התפלאו בו ויאמרו: הנה קם הגואל לכנור הקדמוני.

ובני ישי הגדולים נשאו נפשם למלוכה וילכו אחרי שאול במלחמה, ויבקשו קרבת בית המלך, ודוד היה רועה את צאן אביו בשדה, מתהלך במרחב־יה, מפיק נפשו לבריאה ולכל הדרה, ועמל עיר וּמְתים ונפתולי בני אדם ומאוייהם לגדולה ולכבוד רחקו ממנו. אך ה' סבב את פני הדברים ותהי הדברים לו המלחמה באחרונה. ויהי דוד גבור חיל וחכם לבב, יפה־תֹאר ומטיב נגן, ונפשו היתה רכה ועדינה ולבו הומה ומתעורר לכל הדבר הגדול. וזכרונות ימי קדם, ימי נעורי עמו, אשר ספרו לו אבותיו, היו הגיוניו כל היום, וכל המראות הגדולים אשר ראו עיניו מדי צאתו בעקבי הצאן, וכל מעשי ה' ונפלאותיו אשר הוא עושה חדשים לבקרים בשמים ובארץ ובכל מרחבי הבריאה, העירו ועוררו את לבו וכל קרביו המו, כהמות מיתרי הכנור אשר בידו, והד קולם נשמע מצלצלי כנורו. גם בעודנו נער רועה צאן אביו בשדה גם אחרי הגיעו למלכות ויהי רועה ישראל יוצא ובא לפני העם, היה הכנור שעשועיו, כלי חפצו בימי שלום ובעת מלחמה; בכנורו הכניע פראים ורפאים וחיתו טרף, בנגינותיו עורר לב גבורי ישראל להתגרות מלחמה, להתגבר על כל אויב ולבלתי שוב מפני כל. וכי רבה עליו העבודה במלכותו ויהי לו היום למלאכת המלך, ולעשות משפט עמו ולהלחם מלחמותיו, ובלילה – שירו עמו. ותלה את כנורו מעל למטתו אל מול החלון, ובאה הרוח ונשבה בו והמו מיתריו ונתן קול זמירות. והקיץ דוד משנתו בטרם בקר ולקח את הכנור ונגן בידו והעיר השחר, ובשפכו את נפשו בשיר ויצאו הנגינות ונשמעו בנחת, בהדר, בכח, בעז, פעם קול דממה דקה כשירות מלאכי יה, פעם קול אדיר וחזק כקול רעם בגלגל, פעם קול מצהלות שמחה וששון ופעם קול הגיון נכאים – לפי חליפות עתותיו ועתותי עמו אשר יחזה לו לבו לאחרית הימים. והקולות עולים ויורדים ומשתפכים סביב סביב כמשברי ים, ויועציו ושריו זקני ישראל המבקרים בהיכלו והאורחים אוכלי שלחנו ישמעו באזניהם ובלבבם ובכל חושם בם וישכחו מועדי בקר וערב וישכחו מאכול לחמם וישכחו את נפשם והיו בעיניהם כשומעי שירת הכרובים במרום בתוך בני עליון.

אחרי מות דוד העיר שלמה בנו את כנורו בנֹער וישר שירה אחת נפלאה, שיר השירים – ולא יסף; כי היתה עמו רוח אחרת וירב לו נשים וירב לו כסף וזהב וירב לו סוסים ומרכבות ותענֻגות בני אדם וכנור דוד נעלם ולא נודע מקומו איה.

הכנור נעלם אך לא נאלם: הד קול מיתריו, שמץ מנגינותם נשמע פעם בפעם משירי בני קרח, אסף וידותון, בן גבירול, יהודה הלוי, ישראל נגארה והמשוררים אשר היו אחריהם בישראל עד היום הזה ואשר נגינות דוד, נעים זמירות ישראל, ושיריו היו, וְיהיו עד עולם, להם למופת, מַעין ישיתום, מהם תצא הרוח ותנוח על מקֹראי השירה ללאֻמותם ללשונותם, לדורותם.

ואבות יספרו לבניהם, כי נעלה הכנור למרום ויוּשם בסתר עליון ושם חביון עֻזו בתוך כל סגולות עם ישראל אשר נעלמו אחרי צאתו בגולה. והיה באחרית הימים, בבוא יום ה' הגדול, יום עמוד אליהו בראש הרים לתקוע בשופר גדול לקבוץ גליות – ונגלה גם כנור דוד ומשורר חדש יקום, אשר יתן אלהים את רוחו עליו, ושר שירה חדשה – שירת הגאולה והתחיה.

¹

א.

השמים שמים לה' ולנפשות חסידיו, אשר התהלכו לפניו בימי חייהם ואשר יתענגו מזיו כבודו אחרי השלימם חֻקם באדם, בתוך המלאכים והכרובים וכל צבא מרום הקדושים והטהורים. וכאשר ישים האלהים ממרום שבתו עיניו ולבו גם אל הארץ מתחת, כן יֵרדו פעם בפעם הצדיקים, אחרי עזבם בתי חֹמר, אל הארץ מטה, אל המקום אשר היה שם אהלם בימי שני מגוריהם, ויש אשר יגָלו ויֵראו במראה או בחלום, יומם או בחזיון לילה, גלוי או בסתר פנים – לפי העתים והמסבות ולפי ערך האיש או האנשים אשר יהיה להם דבר עמהם. ככה יֵרדו אבות עם ישראל, שבעת הרועים בחירי ה‘, מדי שנה בשנה בחג הסכות לשבת בתוך עמם ולראות בחגגם את חגם – לראות וגם להֵראות, כי ראֹה יראו אותם בכל דור ודור היחידים השרידים גלויי העינים, והשתעשעו ושעו ונדברו יחד על גאולת ישראל, על קץ הימין ועל כל הטוב הצפון, אשר הכין ה’ לעמו לעת רצון, שלוּמים לכל ימי עֻנוֹתם על קדושת שמו. ככה יֵרד ירמיהו, נפש סֹערה לא נֻחמה מדי שנה בשנה בתשעה באב לראות השב ה' את שבות עמו, לדעת איכה ירעה איכה ירבץ שאר העם, אשר הפיק להם כל נפשו וירא בסבלותם ובגלותם וישא אתם במשא צרותם והושע לא יכול להושיע להם. ככה ירד אליהו פעם בפעם לראות כי לא עזבו בני ישראל ברית ה' עד היום וכי עוד רבים ההולכים אחרי ה' מן ההולכים אחרי הבעלים. וככה יורדים לעת מצוא רבים מבני מרום לפקוד איש את עמו ואת רעהו ואת קרובו, ולוּ נתנה רשות לעין בשר לראות את המראה, כי אז ראו את בני אלהים אלה עולים ויורדים תמיד בין השמים ובין הארץ המונים המונים כרסיסי היום החורגים לנֹגה אור־שמש. –

ויהי היום ויאמרו החשמונאים: הבה נרדה לראות את שלום עמנו ולדעת העוד לא כבה נר ישראל, אשר העלינו בחלבנו ובדמינו ובמוח עצמותינו. ויהי אחרי אשר נשאלו מממשלת השמים לרדת לשוט בארץ ימים אחדים, ויפנו אל אליהו התשבי ויאמרו לו: אבינו, יש את נפשנו לבקר במשכנות ישראל, העם המפֻזר והמפֹרד בגוים ובארצות; ועתה בוא עמנו, כי אתה ידעת חנוֹתם, שבתם וקימתם, יען היותך יוצא ובא בכל בתי ישראל מיום השמיני להולדת כל זכר בהם והלאה, ואתה משקיף גם על הארץ כלה מדי עברך בין שמים וארץ, – והורית לנו את דרכנו ובארת לנו את מראה עינינו והיית לנו לעינים.

ויאמר אליהו: – אהה, לא כדעתי את ישראל לפנים דעתי אותו היום: היום רבו אנשים אשר אינם מביאים עוד את בניהם בברית אברהם ואינם עורכים סדר בליל התקדש חג הפסח ואינם קוראים בשמי במוצאי שבת (אשר גם ידוע לא ידעו צאתה ובואה) ואינם מצפים עוד לגאולת ישראל ולבואי לבשר לעם את יום ה' הגדול. – בכל זאת הלוך אלך אִתּכם, כי עוד רבים אשר אתנו, ואם פסוֹח אפסח, מבלי דעת, על בתי יהודים אשר אין לי מהלכים בתוכם ולשמי זכרון בפיהם ובלבבם – אין רע; הנם ככל המון ישראל אשר תמו ברֹב הימים, והיה המחנה הנשאר די ענין לנו לענות בו.

וישאלו את אליהו ויאמרו: הרבים עתה בני ישראל בארץ? – ויאמר אליהו: כאשר לא יספור איש את כוכבי השמים, על בלי הכירו מרחוק מי כוכב ומי אך מכִתּת־כוכב, מי עודנו אד נִדף אשר טרם יתלכד למוצק ומי אבַק־כוכב שכבר התפורר ויהי לזיקים עוברים; כן לא יסָפר עם ישראל – והמה גם הם לא ידעו את מספרם: יש בהם מאורות גדולים ומאורות קטנים שלמים וטובים, ויש רסיסי כוכבים אשר, מדי התפרדם, יעברו כזיקים על חוג שמי עמם להאיר רגע אחד אל עבר פניו ואחר יהיו לדַשן כל חלקה נכריה. גם הנה באשר צר להם ימעטו וישחו מפני הלחץ, אך בכח הלחץ גם יתלכדו ולא יתפרדו, יהיו מוצקים ולא ילכו תמס; ובאשר טוב להם בגוים יפרו וירבו – והתפרדו והיו כנוזלים המתמודדים והנִדָפים והעולים בתהו כאד קל לפני חֹם־שמש. בהֵרוֹמָם מעל סביבם לכבוד ולגֹדל, יתנכרו לאחיהם ולעמם ושנו את שמם ושנו את לשונם ושנו את כל דרכיהם, עד אשר ברב הימים לא ידעו קרובים ורחוקים מי הם ולמי הם, וידונו ויחקרו וישוטטו לדעת היהודי היה פלוני אלמוני אם לא – ישוטטו רבים ולא תרבה הדעת. גם בתוך העם יש יהודים מיהודים שונים – יש יהודים לדת ויש יהודים ללאם: זה יאמר לה' אני ובשם יעקב לא יקרא, וזה יכנה בשם ישראל ולא יכתוב ידו לה'. יש אשר לבם, הלב היהודי, עודנו חם בקרבם ונפשם שוקקה, עורגת, שואפת אל מקורה, אך לעין רואים יתנכרו, ישתנו – ארץ עליה יתעלם שלג ותחתיה יֵקד יקוד־אש; ויש אשר הכרת פניהם עוד תענה בם מולדתם ועמם, אך לבם רחק משניהם זה כמה. יש… אך מי ימנה עפר יעקב, ואם אמרתי אספרה כמו – ומלאה אזנכם משמוע ועינכם תשבע לראות אחרי כן, כי יהיה לכם החדש לישן. הבה נרדה אפוא מהרה וראיתם את כל ונוכחתם; כי טוב מראה עינים ממשמע אזנים.

החשמונאים שמעו ולבם נפל עליהם, אך השב השיבו אל לבם לאמר: הן ידענו את אליהו ואת שיחו; קנא ומר־נפש היה מעודו ונפשו אִותה כי כל העדה יהיו כלם קדושים, כי כל הגן יהיה מלא פרחי־חמד, ואנחנו הן ראינו בעמנו ובארצנו יהודים כאלה וכאלה דורות רבים אחרי נואש אליהו מעַם ה' בגלל עובדי הבעל אשר היו בהם, ומאז ועד היום עוד ישראל חי… אך נרדה נא ונראה.

עודם מדברים ויגיעו אל שער השמים אשר מול הר ציון, ויסֹב השער על צירו ויפָּתח. וירדו בסלם, אשר מלאכי אלהים היו עולים ויורדים בו לפנים בעוד היות התחברות תמיד בין השמים ובין הארץ, ויבואו ירושלימה ביום הששי, יום השלשה ועשרים לחודש כסלו. ויביטו אל העיר – ולא הכירוה: מהר הבית ועד הר הזיתים ובראש כל רחוב ובראש מרומים אך מקדשים והיכלות לבני הנכר, כל חלקה טובה בעיר ובמסביה נהפכו לזרים, כל בית גדול וטוב, כל בנין נהדר, כל גן נחמד למראה, כל מגרש רחַב ידים – יתד תקועה לבני עם ועם בעיר הקדש; ובתי ישראל – הבתים הקטנים והרעים אשר בעיר הישנה והחדשה, בירכתים, והחנויות הדלות והריקות, אשר אינן נותנות לבעליהן גם לחם עֹני; ומוסדות ישראל – בתי חולים, בתי יתומים, בית עורים, מושב זקנים, ובתי ספר וישיבות תלוים על בלימה; ומגרשי ישראל – שדה־קברים בצלע הר הזיתים. ואל יושבי העיר, צאצאי אחיהם, אשר נלחמו עמהם יחד מלחמות ה' בגבורים, הביטו והנה אנשים קודרים מני עֹני, נהלכים כצללים, נושאים עיניהם כל הימים אל קצוי ארץ, מבלי דעת מאין יבא עזרם, ועזרם – מאין, ומחיתם – מחית בשר חי האוכל קצהו את קצהו, איש בשר זרועו. האדמה אשר במסבי העיר, והריה ומגרשיה סביב, למרעה, למזרע ולירק, בידי זרים הם, וירושלם – כלֵב אשר נכרתו גידי הדם מסביב לו וכגנה אשר מים אין לה, וקהל היהודים יושביה – כקיר נטוי וכענן כלה. – ויראו ויאנחו ויאמרו: – הזאת ירושלים?!

ויעברו משם והלאה וישקיפו על פני ארץ ישראל לארכה ולרחבה, ויראו והנה הארץ נושבת אך מעט והעזובה רבה מאד בהרריה ובעמקיה, בחֻפיה ובנחליה, בעריה ובכפריה. וישובו ויראו והנה אחוזות מספר פורחות, שתולות בנוה, מפֻזרות כה וכה כנקודות כסף על פני כל הארץ, והעם היושב בהן – אנשים מבני ישראל, ועובדי אדמתן – רֻבּם מבני הנכר: – מה זאת? למי הארץ? האמנם בני ישראל הם הם בעלי האחוזות ונבואת ישעיהו באה ונהיתה: “ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר – אכריכם וכורמיכם”? אם אלה הם אדוני הארץ והיהודים, יושבי הבתים הגדולים והטובים, אך שכנים עמהם, גרים ותושבים, אשר שכר מאת האכרים את בתיהם להתגורר בתוכם? – ובתוך האחוזות, על יד יפו, אחוזה רחבת ידים ויפה־נוף, חציה בית־ספר וחציה מטעי גנים וכרמים, ובה קהל צעירים רבים יוצאים לפעלם ולעבודתם יום יום, בידיהם סדורי תפלה ותפלין ובפיהם לשון נכריה: והידים ידי יעקב והקול קול עשו… וישתוממו למראה עיניהם ויבקשו חזון מאת אליהו על כל אלה.

ויען אליהו ויאמר: – אלה הם נצני התחיה לעם ישראל ובתוך הנצנים, יען היותם רכים ואך זה מקרוב החלו לצמוח, עוד עולים בלולים גם קמשונים וחרולים. – עם ישראל כשל ונפל לפני הרומים כמאתים שנה אחריכם, וירושלם נחרבה והעם גלה מארצו. אך הן לא יעקרו עץ אדיר, משריש, עץ עתיק ימים, מאדמת מטעו עד בלי השאיר ל שרש בארץ: רבים בהם עוד ישבו על אדמתם מאות שנים אחרי כן, עד אשר הרבו הגוים לתקוע להם יתד בארץ ולהציק לשארית הנשארה, ולא יכלו לבנות להם בתי תפלה ולעבוד את אלהיהם כרצונם. אז עזבו את ארצם לגוים ויצאו אל בבל ואל ארצות אחרות, אשר היו להם אז לפתח תקוה. כן עשו גם אחרי חרבן ירושלם בראשונה ביד נבוכדנצר מלך בבל, ויעזבו את הארץ בשוממותה תחת אשר יתרפקו עליה להחזיק בה בכל עז גם בימי טובה גם בימי רעה, וילכו אל ארץ נושבת, אל מצרים, לבלתי שמוע אל ירמיהו הנביא אשר בקש בכל מאמצי כחו לעצור אותם על אדמתם. לוּ הטו שכמם לסבול עֹל גוים בארצם, ככל אשר סבלו אחרי כן עֹל גלות גוים בארצות לא להם, לוּ נתנו את נפשם על ארצם בימים ההם, כאשר הרבו לתת נפשם על תורתם בארצות הגולה בכל דור ודור, וידבקו באדמתם לשבת עליה עד אחרית הימים, כי עתה כבר היתה להם גאולה, כאשר היתה ליתר העמים הקטנים, אשר דבקו עם ועם בארץ מולדתו מאות ואלפי שנים גם אחרי בעלוה אדונים חדשים, עד בוא עת גאולתם על אדמתם. ואולם רגש הדת, יען היותו עתיק מאד, כי התנחל בקרבם מימי אבותיהם הראשונים, אברהם יצחק ויעקב, כי נולד יחד עם העם בהולדו, על כן חזק בקרבם מאד וחי עמהם תמיד, עצם מעצמם ורוח מרוחם; לא כן רגש הלאם וחבת הארץ, אשר באו לו אחרי כן, אחרי שכבר היה לעם (הלא ידעתם מימי המלחמות, אשר עשיתם עם היונים־הסורים, כי אך רגש הדת חולל נפלאות, ובסור הרעה הנשקפה על העם מצד הדת, חדלו רבים לעמוד על נפשם ועל קוממיות ארצם ולא יספו עוד לצאת בצבאותיכם).

עם בני ישראל יצאו מארצם ויהיו נודדים בגוים ובארצות וישאו עמל ותלאה, לחץ ורדיפות מִרבה להכיל. ובצר להם מאד לאין תקומה או כי גֹרשו מארץ מגוריהם, אחרי היותם שם ימים רבים כעפר לדוש, כפעם בפעם, שמו פעמיהם אל אחת הארצות הקרובות, ששם עוד נִתּן להם מדרך כף רגל, ויצאו מגולה אל גולה, מדחי אל דחי, אך אל ארץ אבות לא שבו כי אם שרידים יחידים בדור ודור. עם נשבר ונדכה, במסלה הסלולה יעלה, בדרכים הנכונים לפניו, הערוכים מאתמול, ילך גם הוא בתוך ההולכים; אך לסֹל מסלות חדשות בנפשו למען הכין עתידות לו ולבניו אחריו, לשובב נתיבות נשַמות, לקומם חרבות ארץ ישנה תחת שמים חדשים רחוקים מנתיבות עולם – לא יעצר כח. ובכן לא היו בערי יהודה כל הימים הרבים ההם בלתי אם מתי מספר, שבלים בודדות כה וכה; ורבבות אלפי ישראל בארצות הגולה חכו, אלה ליום שוב ה' את שבות עמו, ליום צאתי לבשר בקול השופר מעל הרי ישראל את יום גאולתם, ואלה – ליום הנתן להם בארצות מגוריהם משפטי אזרח, להיות ככל הגוים בית ישראל. ועתה, זה כימי דור אחד, התעוררו אנשי לבב בעם, כי כשל כח סבלם, וישאלו לציון וישימו דרך הֵנה פניהם, ויחלו להאחז בארץ אבות ולעבוד אדמתה, כאשר עיניכם רואות. ואם יש עוד בשָׁבי ציון אשר אינם עובדים בידיהם המה את אדמתם, ואף לא בידי עניי אחיהם, כי אם ביד בני נכר, תחת אשר לפנים בישראל גם גדוליהם לא בושו לרעות צאנם ולעבוד אדמתם בידיהם המה ו“מלך לשדה נעבד”; ואם יש בהם אשר גם בארץ אבות עודם מחזיקים בלשונות הגוים ועוד יחנכו לבניהם על פי דרכם ומנשאים את נפשם לאשר באו משם, המה במזרח ולבם בסוף מערב – הן כל המכשלות האלה תעבורנה, כרוש הפורח על תלמי שדה, אשר יפַתּחו וישדדו אדמתו, ודור יבא – כמים עברו יזכרן. מעֻות יוכל לתקון וחסרון יוכל להמנות: רב לנו כי באה עת הפקודה, עת עם ישראל להבנות על ארצו המתחדשת. ואם בשופר גדול יתקע ואם קול דממה דקה ישמע – העצמות היבשות התעוררו, התלקטו, התלכדו, חיו, כי רוח ה' נשבה בהן, ורוח מלפניהן יעטוף ואחז בעצומיו מעט מעט את כל העם: התחיה תעשה לבטח דרכה ולא תשוב אחור.

ב.

ויעברו מארץ ישראל וישוטו בארץ סוריה, הארץ אשר ממנה נתפתחה הרעה על ישראל “בימים ההם”, ויראו והנה אבד ניר ליונים בארץ הזאת וממשלתם נסַבּה ותהי לאדונים חדשים. וישובו ויראו והנה היונים אשר נשארו בארץ, בתוך בני עם ועם, וגם אשר בארץ יון, מקום שם יש להם ממשלה ושלטון, היונים הסורים ואחיהם, אשר בקשו להטות את ישראל בכל המוראים ובכל המדוחים אחרי אליליהם, נהפכו ויהיו לקוראים בשם ה', מאמינים בקדושיו ומתהללים בנביאיו, וגם המה, החשמונאים, בתוך קדושיהם נחשבו, – וישתוממו וישמחו על המראה.

ויאמר אליהם אליהו: – אל תתמהו על החפץ – וגם שמוח אל תשמחו למראה. מימים קדמונים היו ליחידים אנשי הסגולה בעם ועם, לכהני מצרים, למגושי בבל ופרס, לחכמי יון, דעות צרופות על אדות האלהים, אך דעתם צפנו אִתּם ואורם חשך מחוץ לאהלם; תהום רב היתה רובצת תמיד בינם ובין המוני עמם ועבדי האלילים והמה לא נִסו להגיה חשכם, כי בנפשם היה הדבר: יוֹסר עם לוקח לו עמל וכעס והנוגע באמונות המון נחלת אבות ודורות, איש ריב ואיש מדון הוא לכל. ואך נביאינו, מאברהם ועד משה ועד קצה המחנה הקדוש הזה לדורותם, קראו בשם ה' בקהל רב; אך נביאי ישראל, אשר היו קרובים בלבבם ובנפשם אל עמם ואשר בקשו בכל מאמצי כח לקרב את העם אליהם, אל אלהיהם, אך המה נתנו גום למכים ולחייהם למורטים ונפשם לממיתים, למען שפוך רוח דעת אלהים ויראת אלהים על כל סביבם ולהעביר את רוח הטֻמאה מן הארץ. ואחרי אשר התכוננה – בעת שוב ה' את שיבת ציון – דעת אלהי אמת בתוך כל העם ויהי כלו ממלכת כהנים וגוי קדוש, כמשא־נפש נביאיו, היה ישראל לנביא לגוים, כנביאיו כן גם הוא לא יכול לטמון אמת בחֻבּו, וכאשר רבה ההתחברות בינו ובין עמי הארץ מסביב, יצא רוחו מעט מעט, בשבעה דרכים, על כל הארץ – תרגום התורה ליונית, ספרי חזיון בדמות חזיונות בעלות האוב² לעמי הארץ וברוח נביאי ישראל, שיחות בין חכמי היהודים ובין חכמי הגוים וגדוליהם, דרכי החיים, אשר בהם היו פזורי ישראל בראשונה למשל ואחר למופת לשכניהם במצרים, בסוריה, באיי הים וברומה – ויהי לרוח מצרף ומטהר, מעביר אלילים ומחדש אמונות ודעות בתוך הגוים.

אך אחרי אשר קבלו העמים מעט מעט את אלהי ישראל ואת תורת ישראל ואת חקות ישראל, היתה רוח אחרת אתם ויבז בעיניהם, העצומים והרבים, ללכת בתורת קְטֹן־העמים ויקומו וישַׂנו בגאותם את דרכי הדת הזאת ויוסיפו ויגרעו ויעוו פניה ויעותו יסודותיה ויעשו אותה לברית חדשה בארץ. ואחר הוסיפו זדון על גאונם ויחלו כהניהם ומלכיהם להכביד ידם על עם ישראל, מורם ומלמדם להועיל, אשר היה להם מעתה כסמל הקנאה, כעֵד לחטאת לאומים, למען ישוב יקבל מידם את תורתו בדמות אשר נתנו המה לה, ולהסב אליהם את בכורתו; תחת היות העמים אשר לא קבלו את תורתו ולא הכירו את אלהיו ולא הקדישו את נביאיו (כי עוד ישנם עד היום הזה עמים עובדי אלילים, אשר גם אל תוכם נפזרו באו נדחי ישראל) רחוקים משנאה ומקנאה. ויהי כי לא אבה להחליף כספו בסיגיהם ולא חפץ גם לנטות אחריהם, להיות כמוהם, גם לנטות מפניהם, לעבור מן הארץ – כי אין כעם הזה מקשה עֹרף גם להחזיק בדרכי אבותיו גם להאריך ימים על האדמה על אף כל מבקשי נפשו – ויהי הדבר הזה למקור איבת עולם וצרות רבות לישראל עד היום הזה. כי גם אחרי אשר חדלו העמים – ולא כלם – זה שנים־שלשה דורות, לדכאו ולהשפילו, לסגור את המוניו במכלאות־אדם ולשום אות קלון על בגדיו, גם אחרי אשר נתנו לו חקים ומשפטים צדיקים בתוך כל אזרח הארץ, עוד רב הפרץ ועוד תהום רחבה רובצת בין ישראל לעמים, לפי שנות דרכי חייו, מורשת אבות מדור דורים, מדרכי החיים לעמי הארץ, ולפי רְחוק דרך הרוח והמחשבה לעברים, יוצאי ארץ הקדם, מאשר לבני המערב. הפרץ הזה נבעה לא רק בחיי המעשה כי אם גם בעבודת הרוח וכפעם בפעם, מדי התחבר שני יסודות זרים יחדו, נותנת גם ההתחברות הזאת קול רעש ונפץ וזיקים. בארצות מערב אירופה, מקום שם ספרות עם ועם הקדימה לפרוח, להתכונן, לבשל כל פריה בטרם תהיה בה יד היהודים ורוחם, אין פרץ ואין צוחה; אך באירופה התיכונה ובמזרחהּ, ששם אֵחרה ספרות עם הארץ להתפתח והיהודים, תושבי הארץ מקדם, היו “אומניה ומיניקותיה” מראשיתה וירבו לתת עליה מרוחם ולשום בה אותותם, אין שלום אמת ואין עבודת־שכם־אחד מתאימה ונשתוה בין אלה ובין אלה, כי אם תלונות וכעסים וזעקות על הרוח הזרה ועל העֵרב, וישראל שב לשמוע פעם בפעם מפי עם הארץ: הסר מעלי המון שיריך וזמרת נבליך לא אשמע…

ההתחברות הזאת, אשר תחסר המזג, עוללה גם לרוח ישראל בתוך מחנהו, ובפרי העט לסופרי ישראל היום יש אשר הרוח העברי, הקדמוני, עודנו מתפעם בעֹז, מתנוסס בהדרו בארשת שפתיהם ועטם ובורא לו ניב שפתים על פי דרכו, ויש אשר יגבר הרוח הזר, אשר דבק בהם ובהלך נפשם מארצות מגוריהם ועשה באושים; על כן ספרתם לא שפה אחת ולא דברים אחדים לה, כי נפלגה גם בתכנה גם בלשונה, ויתרוצצו הרוחות בקרבה. ובהביטי אל ספריהם החדשים יש אשר לא אבין בם בינה יותר מאשר ב“קמיעות” אשר על הקירות מעל למטות היולדות או ב“חד גדיא” וביתר ה“פיוטים” הנספחים על ההגדה, אשר אני רואה, מדי עברי בבתי ישראל, דבר דבר בעתו… אך נעשה נא דרכנו הלאה, כי רב ממנו הדרך, כי רבים פזורי ישראל ונטישותיו עברו ארצות ויַמים.

ויעברו וילכו ויתהלכו מארץ אל ארץ ומגוי אל גוי, ויֵראו אל שומרי הגבולות בתמונות שונות ויחזו בם זקנה ובחרות; פעם היו כסוחרים או כנוסעים העוברים בארצות לרגל מלאכתם, פעם כזקנים יוצאי ארץ ישראל, ההולכים לראות את שלום אחיהם בגולה. ויהי כאשר קרבו לבא אל גבול רוסיה ויאמר להם אליהו: – הבה נשימה לנו סתר פנים או נעוף ביעף על פני הגבול, אם אין שׂחד בחיק לעַוֵר את השוטרים; כי ממשלת הארץ הזאת אינה נותנת איש יהודי מן החוץ לבא בגבולה, ואני ואתם – ידעתי כי קדושים אנחנו להם – לוּ נגָלה אליהם לא יתנונו לבא בארצם באשר אנחנו יהודים. – ויעשו כן.

ויביטו וישקיפו אחור וקדם (כי לא כראות איש בעיני בשר יראו אלה: נשקפים הם על פני עתים ודורות בשנים־שלשה רגעים, מבט לדור מבט לדור), ויראו והנה מושלי הארץ הזאת מתנכלים בדרכים שונים לבני ישראל החוסים בצלם לבלעם בשאול חיים: מלך אחד ירדפם וילחצם לאין תקומה למען הכניע בעמל לבם וקשי ערפם, והשני יאיר פניו אליהם ועשה להם הנחות למען תפוש אותם בלבם להטותם אל חפצו. ויראו והנה ילדי בני ישראל נסחבים כצעירי הצאן, נִתָּקים, ביד מצודדי נפשות מזרועות הוריהם ומקהל עמם, מוּבלים למרחקי ארץ לגדלם שם ביד אומנים זרים אכזרים לעבודת הצבא ולעבודת אלהים אחרים. והם מֻכּים ומעֻנים ונושאים כל תלאה אשר לא יכילנה לב בשר ושבים מכּוּר הברזל מקץ ימי שני מגוריהם זקנים כפופים, רצוצים, דכאי רוח וגו, אך דבקים בדתי אבותיהם עד יום אחרון. – ויוסיפו ויביטו עוד ויראו והנה סער גדול מתחולל על בני עמם בגלילות הנגב פעם ושתים ושלש, והנה אנשים נרדפים כחית־ציד, בתים נבוֹזים, נהרסים, נשים ועלמות מחֻללות לעיני בעליהן והוריהן, ילדים פצועים, שסועים, זכים מדֻקרים ביד פראי־אדם (למראה הזה רגז יהודה המכבי תחתיו ויקמוץ אגרופו ויאמר: מי יתנני אדם על הארץ ויצאתי בראש בני עמי ומחיתי את חרפתם בדם הנבלים האלה!) ושאריתם נפוצים נפזרים מהלאה לארצות וליַמים כמֹץ לפני רוח. – וישובו ויראו והנה המוני יהודים נקבצים, נהוגים עדרים עדרים, עדרי צאן אדם, עדר עדר לבדו: מעבר מזה אנשים צעירים, חמושים, ערוכי מלחמה – פונים אל גבולות הארץ מערבה, אל שדה ההרגה, ומעבר מזה זקנים, נשים וטף (הם נפשות בתי החלוצים) חולים, נדכאים, בהם עור ופסח, הרה ויולדת – מוּצאים בחפזון מבתיהם ומבתי החולים, מוּבלים ברגל או בעגלות מלאות וממֻלאות עד מחנק־נפש, נהוגים ביד שוטרים אל תוך הארץ פנימה, מטֻלטלים הֵנה והלום ימים ושבועות לחֹרב ביום ולקרח בלילה, לרעב ולצמא ולכל פגע רע, ואין מאסף אותם; ומטאטא השמד מונף על דֹמן־אדם זה יום יום בעיר ועיר, נטוי על ראשיהם ויורד בזעף פעם בכֹה ופעם בכה לעשות מעשהו (אכזר מעשהו!) ולעבוד עבודתו (נוראה עבודתו!) ומלאכים רעים דוחים, אצים: התכבדו כארבה, התכבדו כקוּרי עכביש, הִפָּזרו, עצמות חיות, על פני הבקעה הגדולה, ואבדתם ונמקותם ולא יכירכם עוד מקומכם!…

ויהי כי לא יכלו עוד להביט אל מראות כאלה וכאלה אשר נראו לעיניהם בארץ הדמים, וימהרו ויצאו ויעברו משם והלאה הלוך ונסוע מערבה מערבה עד אפסי הארץ ואיי הים הגדול, ובכל מקומות מסעיהם ראו חרבות ועיים, הרוגים ופצועים, קול רעש כלי מות וצלצל חרבות, אנקת אלמנות ויתומים וערים ויערים הפוכים משרש: – מה זאת? ההוציאו הרומים את לגיונותיהם ואת כלי זעמם כפעם בפעם לחַבּל כל הארץ? – ויאמר להם אליהו: הרומים ספו תמו זה כמה, הלכו בדרך אשור ובבל וכל הגוים העריצים אשר הרגיזו ארץ ותבל עם ועם בעתו, אך רוחם עודנה מתהלכת בארץ כיום הזה: עדים הגלים האלה, שארית הערים הנהרסות, ועֵדה הארץ העקֻבּה מדם, ממזרח וממערב, מצפון ומים. זה שנים או זה דורות נדברים, נועצים, מבקשים תחבולות להשבית חרב ומלחמה ושפך דם האדם באדם: בונים ארמנות־שלום, שמים להם שופטים ומכוננים בתי משפט אשר יעשו מישרים בין עם לעם לכל דברי ריבותם בטרם תצא חרב מתערה, כותבים ספרים וקוצבים פרסים על השלום ועל כל דורשיו ותומכיו ומחזיקיו בעתים – זה פרי הרוח העברי, רוח הצדק והשלום, אשר נודע בגוים יחד עם דברי נביאי ישראל. ולעמת המאמצים האלה עוד העמים עומדים על חרבם, מכינים כלי מות, מעירים קנאה ושנאה ומעוררים מלחמות בכל עת מצוא – זה פרי רוח הרומים, רוח משחית ורוח בער, אשר השאירו אחריהם “ברכה” ליורשיהם. ומלחמה לשני הרוחות האלה גם הם בקרב הארץ תוך העמים, בדור אחר יגבר הרוח העברי – ורבו דורשי השלום, דוברי צדק מגידי מישרים בתוך הגוים, ובדור האחר יחזק הרוח הרומי – וגבר הרֶשע והזדון ופרצו מלחמות ומלאה הארץ דמים; פעם צדק משמים נשקף – ותשקוט הארץ, ופעם מאדים יביט לארץ – ותרעד ועמודיה יתפלצון. היום עוד רוח הרומים מושל בגוים, כי הנה אלה כבר מתו וישראל עודנו חי, וירושת המתים נכבדה בעיני היורשים, ואולם חכמת החי בזויה ותורתו – נשמעת אך לא נַעשָׂה, על כן העמים האלה רוממות אלהי ישראל בגרונם וחרב פיפיות בידם… אך הלא ירֹד ירדנו בתחלה לראות שלום בני עמנו?

ג.

וישובו ויעברו עבור ושוב משער לשער ומעיר לעיר במחנה ישראל ויבאו בקהלם ויקשיבו שיחם ושיגם ויבינו אל כל מעשיהם ודרכיהם בבית ובחוץ.

ויראו והנה בבתי ישראל, בליל התקדש שבת, אורה ושמחה ויקר. ויבאו אל אחד הבתים, אל מעון איש עני המכלכל את ביתו במסכנות, בעבודתו הקשה אשר יעבוד כל השבוע. והנה הבית וכליו טהורים, ערוכים בכל, רוחצים באור יקרות, ועל פני האשה בעלת הבית מנוחה ושלות השקט, וכל הרואה ואמר: אכן שלוי עולם האיש בעל הבית ונפשות ביתו, כגן־עדן הארץ לפניהם, ואין עצבון ידים ואין עמל וכעס מבית ומחוץ. והאשה מברכת על הנרות בהעלותה אותם לאמר:

אֵל אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֱלֹהֵי אָבוֹת,

כַּנֵּרוֹת אֵל הָאֵר עֵינַיִם וּלְבָבוֹת

לִי, אֲנִי אֲמָתֶךָ, לאִישִׁי ולִילָדֵינוּ;

וּמֵרוּחֲךָ תֶּאֱצַל עָלֵינוּ, אֵל נָאוֹר,

רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, אַף לֵב טָהוֹר,

וּמִכָּל־עָמָל וְכָל־צָרָה נִגָּאַל,

וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת אֲרְצָה יִשְׂרָאֵל:

שָׁם תְּבָרֵךְ, שָׁם תִּרְצֶה פֹעַל יָדֵינוּ.

ואחר בא האיש בעל הבית, מבית התפלה שמח וטוב לב, וישר את השירה הזאת, בטרם יברך בשלום את מלאכי השלום בטרם יקדש על היין, והאשה והילדים עונים אחריו, לאמר:

אוֹרוּ אוֹרוּ, נֵרוֹת קֹדֶשׁ, וְהָאִירוּ לִי וּלְבֵיתִי מַחֲשַׁכֵּי הַיָּמִים,

יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, יְמֵי הֶעָמָל; וְהָעִירוּ וְעוֹרְרוּ אֶת הַלְּבָבוֹת הַנִּדְהָמִים.

שֵׁשֶׁת הַיָּמִים רָאֹה נִרְאֶה קָשָׁה: עָבֹד וְאֵין־נַחַת, וְהַנֶּפֶשׁ לֹא תָּרֹם;

עִמָּכֶם בּוֹא תָבֹא רוּחַ חֲדָשָׁה

עַל־בֵּית יִשְׂרָאֵל – רוּחַ מִמָּרוֹם.

יוֹם מְנוּחָה תְּבַשְּׂרוּ, יוֹם־אוֹר, יוֹם

תַּעֲנֻגּוֹת,

יוֹם שַׁבָּת, מַתַּת אֱלֹהִים לְעַם־קְרֹבוֹ,

בּוֹ תַּעֲלוֹזְנָה כָּל־הַנְּפָשׁוֹת הַנּוּגוֹת,

בּוֹ יִשְׁכַּח כָּל־אִישׁ עֲמָלוֹ, מַכְאֹבוֹ.

עַל־כֵּן אֲבָרֶכְכֶם בְּחַיַּי, קְדוֹשֵׁי לְהָבוֹת,

אַנְחִילְכֶם לְזַרְעִי אַחֲרַי, נַחֲלְתַ אָבוֹת:

זֹאת נַחֲלַת עַם־יְיָ, שׁוֹמְרֵי שַׁבְּתוֹתָיו,

זֶה־חֵלֶק עַם־יִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹתָיו.

ובצאת השבת, ועמה יצאו המנוחה והשמחה, ורוח כהה נסוכה על הבית ועל יושביו, כי הריחו מעֵרב את כל עמל ימי המעשה ואת כל סבלותם, – ויקח האיש כוס־יין בידו ויבדל בין קדש לחל, ונגינתו השתפכה בכליון־נפש, עצובה, רכה, חרישית, דממה וקול, לאמר:

הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי, בּוֹ אֶבְטַח בָטֹחַ,

הָאֵל הַשּׁוֹמֵר לָנוּ הַבְּרִית וְהַשְּׁבוּעָה;

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, הֱיֵה עוֹזֵר לְאֵין־כּחַ,

וְשָׁאַבְנוּ מַיִם בְּשָּׂשׂוֹן מִמַּעְיְנֵי הַיְּשׁוּעָה.

לַיְיָ הַיְשׁוּעָה – עַל־עַמְּךָ בְּרָכָה

וּגְאֻלָּה וּפְדוּת בַּשָּׁבוּעַ הַבָּא:

עַד־אָנָה נִהְיֶה כְּשֶׂה פְזוּרָה, נִדָּחָה,

כְּעֵדֶר נִבְזֶה נָפוּץ עַל־אֶרֶץ רַבָּה!

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה – כֵּן תִּהְיֶה עוֹד!

זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ הַרְבֵּה־נָא הֶרֶב כַּחוֹל,

כִּי מָעַטְנוּ, הָהּ, כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד…

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּבְדִּיל בֵּין־קֹדֶשׁ לְחֹל.

ויהי בערב והנה לכל בני ישראל אור במושבותם: האבות מדליקים נר חנכה ונפשות ביתם שמחים, משחקים ומשוררים כדת היום. וישתנו החשמונאים ויֵהפכו לילדים גם הם ויבאו אל בתי ישראל ויתערבו בתוך הילדים, בשמחתם ובמשחקיהם, ויאצלו עליהם רוח גאון וגבורה ועליצות לב טהור, ויתנו עליהם מאִשם – ותדבק בם ותקָשר בנפשם ותגדל עמהם בגדלם ותהי לאש־אלהים יוקדת בקרבם מן העת ההיא והלאה. וכאשר גדלו ויבאו באנשים – היו המה הראשונים לעובדי עבודת עמם ושואפי תחיתו בכל לבבם ובכל נפשם.

וישירו הילדים את השירה הזאת, והמה רואים ושומעים ומתענגים על המראה:

בַּחוּץ חֹשֶׁךְ, סַעַר וְקֹר,

יִלְלַת־רוּחַ, נַהֲמַת כְּלָבִים,

אַךְ מִבַּיִת לָנוּ אוֹר:

נֵרוֹת חֲנֻכָּה כְּכוֹכָבִים

הִנָּם נוֹצְצִים מֵעַל הַקִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

אֲלֵיהֶם נַבִּיט וְנִנָּחֶם

עַל־כָּל־עָמָל וּתְלָאָה;

נִזְכּר אוֹתוֹתָם: יְמֵי־לָחֶם, יוֹם יִשְׂרָאֵל גָּאֹה גָאָה,

יוֹם נִכְרְתוּ זָרִים מֵעִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

הֵמָּה יְבִיאוּנוּ בְּחָזוֹן

אֶל־יְמֵי־קֶדֶם – קַדְמָתֵנו;

וְאִם עַתָּה שֻׁלַּח רָזוֹן

בְּחֶלְקֵנוּ, בְּנַחֲלָתֵנוּ,

עוֹד לֹא אָבַד לָנוּ נִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דְַבְּרוּ שִׁיר.

כָּל־עוֹד הַיְלָדִים הַטְּהוֹרִים,

מוֹסְדֵי הָעָם, צֶמַח הַדּוֹר,

יוֹצְאִים בְּעִקְּבֵי הוֹרִים, מוֹרִים,

עוֹד קַוֵּה נְקַוֶּה לָאוֹר:

הַיְסוֹד אֵיתָן גַּם בְּמוֹט הַקִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

כִּדְגָלִים וְאוֹתוֹת לַצָּבָא

הַנֵּרוֹת הָאֵלֶּה לָעָם,

בְּכָל־אֲשֶׁר הוּא יוֹצֵא וָבָא,

בְּקַצְוֵי־אֶרֶץ, בְּאִיֵּי הַיָּם,

שֶׁשָּׁם נֻפַּץ כְּאַבְנֵי גִּיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

בַּחוּץ חֹשֶׁךְ, קֹר וָרוּחַ,

יִלְלַת־סַעַר, נַהֲמַת פְּרָאִים:

אַךְ נַפשֵׁנוּ כִּי תָשׁוּחַ,

בְּנֵרוֹת הַחַשְׁמוֹנָאִים

נִרְאֶה אוֹר, אוֹר בָּהִיר –

עוּרוּ עוּרוּ דַּבְּרוּ שִׁיר.

ואליהו אמר לחבריו: – חכמי ישראל וצופיו הציבו לעם ציונים, למען אשר לא יאבד דרך ברב הימים בנדודיו בגוים ובארצות: בחכמתם השכילו לקשור את הדת, לא באמונה (הֲתִקָשר שלהבת בשלהבת באין נר ובאין גחלת?), כי אם במעשה, בחקות אשר יעשה אותן כל איש ישראל, ואשר תסֻבּינה אותו בכל עתותיו, על כל דרכיו – חקות בית הכנסת, חקות שבת ומועד, חקות לימי שמחה ולימי־אבל, לכל דרכי החיים ולכל מעשה וענין בבית ובחוץ. חומה היו וחומה תהיינה על עם ישראל לשמור אותו מאבוד בגוים – כל עוד ישמור את החקות האלה לעשותן.

־־־־־־־־־

אך מדי עברם במשכנות ישראל ועיניהם משוטטות בכל מערכותיו מבית ומחוץ, ראו גם את הצללים הנלוים על האור: ראו והנה פרץ רחב בין העם ובין משכיליו, בני העם עודם שומרים תורה ומצוה – תורת הורים, מצות אנשים מלֻמדה – אך המשכילים בהם לבם בל עמם, ביום אכלם מעץ הדעת ונפקחו עיניהם – והנה עירֻמים הם ונפש הלאֹם בתוכם תתעטף. גם הדוגלים בשם הלאם לבם לא נכון עמם ולפעלם יש ידים אך לא רוח חיים. אמנם כי נרות חנוכה מתנוססים בחלונות בתיהם גם הם, וצעיריהם חוגגים חגיגות ונואמים נאומים וזוכרים ושומרים לעשות כדת היום; אך הכל מעשה ולא רוח, כסף סיגים מצֻפּה על חרס, אש מתלקחת ודועכת: הלב איננו ער והנפש איננה עורגת באמת לקדשי הלאם, אשר יעשו זכר להם בראש הומיות; כעבור ימי החנכה הכל נשכח וזכרונות ראשונים ומשאות־נפש לבאות וכל יקר ונכבד וכל מרום וקדוש כהנדוף עשן ינדפו מפני תשואות החיים והבלי יום יום. גם הדוגלים בשם הלאם גם החרדים, אמוני התורה והמצוה, אינם מתאמצים להחזיק את החנוך העברי על מכונתו כאשר מתמול שלשם, מלמדים הם את ילדיהם כל הלשונות אך לא עברית, פותחים לפניהם אוצרות הרוח לכל עם ועם ואוצרות רוח עמם אוצרות חשך המה להם, וקבעו את נפש בניהם ולא ידעו, וקטפו את שרשי האומה, את הדור הצעיר, עודם באבם ולא ישימו על לב. גם המה להם אינם שמים לב ללשון עמם, לספרתו, לקדמתו ולאחריתו, רגלם עומדת במורד, יורדת אל פי תהום – ושירי תחיה בפיהם.

וישובו ויראו והנה עם בני ישראל רבים על פני האדמה – רבים ולא עצומים, כעפר הארץ ולא ככוכבי השמים; כי כל גדול בהם, כל אשר יתר שאת לו, פונה עֹרף לעמו ונותן יִתְרוֹ לאחרים: העשירים פותחים את ידיהם ואת אוצרותם לכל נֵכר, מודיעים “צדקת פזרונם” בגוים באשר הם דרושים ובאשר אינם דרושים, מניפים גשמי נדבותם על הנהרות ועל היאורים ועל האגמים, ולחלקת עמם הצחיחה לא יפנו ונחלתו הנלאה לא יכוננו. אנשי הרוח והעט נותרים חכמתם לכל עם ולכל ספרות, מפרי מעשיהם תשבע כל הארץ, אך לעמם, לספרתו, לאוצרות רוחו לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, מכלכלים, מפארים, מעשירים הם את כל הלשונות ואת כל הספרויות, אך את לשונם ואת ספרתם – נשמת עמם, אשר מברכתה יהי מקורם ברוך ובאוֹרה להם אור – יזילו, ישפילו, ישכיחו מאדם ומעם. חכמים אנשי מעשה וכשרון בדברי המדינות, בעלותם לשבת עם נדיבים, מחוקקים ושופטי ארץ, לא ישימו עוד לבם אל עמם ולא ידעו את מכאוביו ולא יפתחו פיהם לדבר לו את אויבים בשער; והיה העם, בכל שפעת העֹשר והברכה אשר הוא מריק לכל סביביו, כיתומים ואין אב, כהמון דלים וריקים, אשר אין שוה להביטם, כרֻבּו כן ילך ודל, רוחו ונשמתו מתעטפים, דועכים, נאספים, ומוסדותיו ופעליו וכל מאמצי כחותיו כלים ואובדים בדי ריק ללא אחרית ותקוה. בכל מקום – רקב, רקב אשר לא יעשה צמח, אולי יעשה – לא יגדל ולא יִבשל ולא יתן פרי. ובאין מנהל ובאין גואל לו ובנפול ממנו מיטב כחותיו אל מחוץ לגבולו, ישאר בעם שַׁמה ומהומה ומבוכה ותהו ובהו בכל פנותיו. אל עמלים זה שנים ודורות “לתקן” את היהדות על פי דרך הגוים, והנם מתקנים ומתקנים ומקציעים אותה מסביב, את התורה ואת החקים, את הלשון ואת הספרות ואת כל משאות נפש האומה, עד בלי השאיר לה כל רוח חיים; אלה נופלים אל האויב הלוחץ אותם והבועט בהם ברגל גאוה, וכאשר ירבה ללחוץ אותם כן ירבו להתרפק עליו ולקרא בגרון כל היום: לא לנו אנחנו, כי אם לכם, לא עם, לא עדה אנו, כי אם עצם מעצמיכם – פתחו, הרחיבו פיכם ונמלאהו והיינו לכם לְבֶלַע; ואלה יוצאים ונודדים למרחקים מאין מעמד ועוברים את הים הגדול ויורדים אל “כּוּר ההִתּוך” לשום שם קץ לא־נכסף ולא מפֹאר לנדודי שנות אלפים. וככה חליפות וצבא לאומה הזאת מדור לדור, חליפות מעלות ומורדות: תֶּרב – וְתִמעט, תעלה – ותשקע כיאור מצרים אחרי הניחו ברכה לאגפיו. והמבקשים להשיב את עמם לתחיה גם פה גם שם, עודם מעטים, בודדים במאמציהם ואין להם שומע מאת רֹב העם ומבין אל מעשיהם ואל מחשבותיהם.

ככה ראו החשמונאים בכל מקום בואם מעט אורות ורֹב צללים, מעט מראות נֹעם ורֹב תהפוכות וכעסים ומגרעות בבית ישראל מסביב. ויתחמץ לבבם וימהרו ויעלו במר נפשם השמימה. ובעלותם אמרו: – אנחנו חדשנו את בית ה', ועתה הגיעה העת לחדש את בית ישראל, למען יוסיף עוד עמוד ימים רבים, כי עוד לא נכחד קִימוֹ, כי עוד חיים בו: היסוד איתן, אף כי מטו הקירות.

ויהי בעת ברוא אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בהם ואדם עדֶן לא היה, כי התעשת אלהים לבריאה הזאת, אשר לה נצפנו עלילות גדולות טובות ורעות, ויחשוב מחשבות לדעת, היקרא לה לֵאוֹר באור החיים גם היא, אם לא; ויעזוב את דבר האדם ליום כלותו את מלאכתו, לראות מה יעשה בו. – ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ותהי עת רצון לפניו וימָלך לבו עליו לתת מקום בעולמו גם ליצור הזה, אף כי ידוע ידע מראש, כי יש יום והוגיע גם את האלהים רב החסד בעלילותיו. בכל זאת נועץ גם עם מלאכיו ויאמר אליהם: נעשה אדם. ויגד להם את משפט הבריאה החדשה הזאת, האדם, אשר יהיה מחציתו עפר מן האדמה ומחציתו נשמת אלוה ממעל ודרכיו ומחשבותיו ומעשהו גם הם חֶצים פונים אל חיי ארץ תחתית וחצים שואפים אל עָל וכלו מלא חליפות ותהפוכות טוב ורע. והמלאכים נפלגו בדבריהם ובעצותיהם זה בכה וזה בכה: רבים, אשר רוח משפט וצדק לבָשָתם, יעצו לעזוב את המכשלה הזאת עם כל אשר עדן לא היה ולא יפריע את שלות כל היקום; ורעיהם, אשר נחה עליהם רוח חסד וחנינה, אמרו: יבָּרא האדם, וכי ישחית את דרכו – ונשא עונו. ואלהים דבר על לב מלאכיו להטותם לחפצו, ויגבר החסד על המשפט (הן גם המה אך זה עתה נבראו ויהיו שבעי רצון ויראו את החיים כי טובים המה) וימהרו ויחלטו כלם כמהו: נעשה אדם! ורק האחד הִקשה אל כל רעיו ואל האלהים ויחו דעו עמם בכל עז לבלתי ברוא את האדם ויהי אך להשמאיל ולא להימין.

ויאמר אלהים: עתה זה ידעתי, כי עלי לברוא את האדם על הארץ, אחרי רואי כי גם בשמים יש אשר תגבר רוח הקנאה על החסד ועל הרחמים, ולמה תהיה הארץ ומלואה אך תֹם ויֹשר והובישו את השמים ואת צבאם… ואתה כי קמת על האדם לשטנו גם בטרם תדעהו, לא מלאך יֵאמר עוד שמך, כי אם שטן, ולא בשמים, מעון הצדק והשלום והתֹם והנֹעם, מקומך מעתה, כי אם על הארץ, ולא במקומות הנושבים, כי אם בארץ נשיה. – וישלך אלהים את השטן משמים ארץ ויפקידהו על המקומות השוממים אשר לא תעבר־בם רגל אדם, כי אמר פן יהיו השטן והאדם למפגע איש לאחיו, או פן יתחברו יחד ויהפכו ארץ במזמותיהם גם בטרם תבָּנה ותִכּונן.

והשטן החל להפוך ידו בארץ ממשלתו, כי רוח רֶשע כֶּסל פעמתהו, וירע וישחית וירשיע בכל אשר יפנה: הניף ברזל על כל יער עבות ויחטוב בעצים וימעיטם, כי אמר רבים הם מאד וכבדים מאד על הארץ ופן ירבו ויפרצו עד אפס מקום, וכי על כן הצמיח אלהים ברזל מעפר לכרת־בו את העצים המרבים לפרוץ בארץ ולהמעיטם פעם בפעם. והצפרים נדו נעו בלי מקום, ושירותיהן נהפכו להגה והי, והוא הניע אחריהן ראש ויאמר: אין חפץ במשוררים המצפצפים והמהגים כל היום, ילכו מזה ולא יהגו בגרונם ולא יפריעו אותי ממנוחתי. וכאשר שבו שרידי העצים בדור אחר לצמוח ולפרוץ מסביב ולהתחדש מהריסותם, כן שב לקַצות בם ויַחרב ויַחרם ויחשוף יערות וירב קברות. ואת ראשי ההרים השח השפיל הגיע לארץ בידו החזקה, למען שום את הכל למישור, ולא יתרומם כל גבוה נגד פניו. ויַסב נהרות ויאורים, כי אמר הולכים הם ארחות עקלקלות, ויטם מדרכם וידריכם בנתיבות לא ידעו – וירבו האגמים הנרפשים, ויעלו באוש וקטב מרירי, ותיבשנה מצולות יאור וישָׁאר אך חול ומכִתַּת אבנים והמקום אשר היה כלו משקה נהפך למדבר שממה. וישם פניו בפרחים ויַשב בם רוח זלעפות וישחיתם, כי אמר: מה חפץ באלה אשר לא יהיו למאכל כי אם לנקר עינים בצבעיהם, ומראה עינים והלָך־נפש הבל המה גם יחד. וישלח ידו אל השמים ויַפל ארצה מן הכוכבים וירמסם, כי אמר: אין חפץ בכוכבים רבים, ואורם איננו מניח לי לישון – ויהי חשך!

וירא אלהים את כל אשר עשה השטן והנה רע מאד, ויחר אפו ויאמר: הלחבּל מעשה ידי באולתך שלחתיך הֵנה? ועתה לך רד, כי לא זאת המנוחה לשטן המשחית – ויוסף אלהים שנית ידו על השטן וישליכהו אל תחתיות ארץ, אל עמקי שאול, ויאמר: בלהות הבֵאת על פֹעל ידי ולבלהות תהיה מעתה בירכתי הבריאה; וכי יקומו אנשים על הארץ אשר יעשו כמעשיך, ושלחתים אליך ופרשת כנפיך עליהם והיו לך.

השטן הֹגה מן המסלה וכל היצורים, אשר היתה ידו בם, שבו הלכו איש במסלתו, חיו איש על פי דרכו: העצים מחאו כף, שלחו בד וענף פרצו ימין ושמאל, והצפרים שבו קננו בין שרעפיהם ובצלצלי כנפים ובצלצלי־שֵמע מלאו יער ומלואו שׂבע שמחות. היאורים והנהרות הישירו לכת או הטו עקלקלותם, בנתיבות אשר פלסו המה להם מראשית דרכם, וגליהם יצאו במחולות גל אחר גל וגל על גל ויהמו וישֹקו ויפַכּו בעליצותם. הכוכבים נשקפו בעד הערפל ומפלשי העבים, אשר התחבאו שם מפני השטן המשחית, וינוצצו ויציצו מן החרכים וישחקו לארץ ולאשר עליה. הפרחים פִתּחו גביעיהם, פרשו עליהם, פשקו שפתיהם וישתו וימצו אור־שמש בכל־פה ויתנו ריח ניחוח וירהיבו כל עין ביפעת צבעיהם. וארץ ומלואה נחה שקטה, בעת אשר שאול מתחת רגזה לקראת מלך בלהות, והכל על מקומו בא בשלום.

וירבו הימים ויפרצו בני האדם וישחיתו רבים מהם את דרכם על הארץ. ויקומו אנשים עריצים וידכאו ביד חזקה כל נשא ורם, הגבוה השפילו והיקר הזילו ולא נתנו לאיש להרים ראש עִמם, למען תהיה כל הארץ כ“עמק שוה” לפניהם. ויקומו גבורים שואפי קרבות, ויעופפו חרבם על העמים ויכרתו כל נטעי נעמנים ויביאו קרחה על הארץ וירבו בה הרס וחרבן. ובטרם יתאוששו שרידי החרב ובטרם תמצא ידם לבנות הנהרסות ולגדור הפרצות ולחדש ימיהם כקדם, ישובו אנשי הדמים לשית קציר להם פעם בפעם, באמרם המלחמה טובה ודרושה לבני האדם, פן ירבו ויעצמו עד מאד כל הארץ ופן תרפינה כל ידים וכהתה כל רוח מרֹב שלום. ואנשים תועי רוח התאמרו להיות כאלהים בוחני כליות ולב, וידַכּאו רוח אדם בקרבו ויצוו על רעיהם לאמר כזאת תהגו וכזאת לא תהגו, מכל פרי העץ תאכלו, ומפרי עץ הדעת לא תאכלו; וישימו בקרת כל פרי רוח האדם, ויבקשו לפלס נתיבות “ישרות” להולכי אחרי רוחם “ארחות עקלקלות”, ויטום אל אשר היה רוחם המה ביד חזקה, ברוח קנאה וברוח בער. ויחתמו בעד כוכבי אור וירמסו כל פרחי תפארת ויעוללו בעפר כל קרן הוד ונֹעם ויֹפי. וירעו וישחיתו בכל הארץ ימים רבים.

ויקוצו בני האדם מפניהם וגם נפש האלהים קצרה בתעלוליהם, ויאמר: “הליורשי השטן, נושאי כליו, קמתם בארץ למרר את החיים ולשום ארץ חמדה לתֹפת? ועתה קומו ורדו אל מופתכם זה ויחד תמתיקו סוד, תשתעשעו ברעותיהם בירכתי שאול, ועל הארץ לא תוסיפו לפלס חמס ידיכם, כי לא שָלֵם עון האדם עד הנה. והיה ביום אשר יוסיפו בני האדם להשחית דרכם על הארץ ואמרו לטוב רע ולרע טוב, וגבורים ועריצים ומדַכּאי־רוח כאלה וכאלה ירבו ויעצמו והיו הם ופעליהם לרצון לעמים וענדום עטרות וכבוד והדר יעטרום – ושלחתי את האדם בשרירות לבו, וגם את השטן ואת עוזריו אעלה משאול ואשא את ראשם בתוך רעיהם ושמתי להם ידים לשום משטרם בארץ”.

וישליכם אלהים אחד אחד שאולה בטרם יבצעו את מעשיהם על הארץ. וכל גבוה ורם שב להרים ראש, וכל העמים, עצי האלהים אשר נטע בעדן גנו, בארץ, נחו שקטו, כי לא עלה עוד הכורת עליהם, ויפרו וירבו ויתענגו על רֹב שלום. וכל מעינות הרוח פרצו ויעברו איש אל אשר יהיה רוחו, ויהיו לברכה לארץ. והכוכבים הקטנים עם הגדולים הגיהו אורם ממעל והפרחים היפים נותני הריח שִמחו לבב האנשים מתחת ויהיו לרוח שירה למשוררים מעירי נבל וכנור. ותהי אורה ושמחה וששון ויקר בכל מקום, והכל טוב בעולם שכֻּלו טוב, כי אין שטן ואין פגע רע.

הבמראה אם בחזון?…

א

אחת בשנה, בליל חג השבועות, השמים נפתחים וברכות אלהים מוּעָדוֹת אל שוכני ארץ ואל משאלותיהם; אז יבקש איש ואיש על תאות לבו, וכי ישאל נכונה, יפיק רצון מה' וארשת שפתיו תנתן לו.

לארץ השמים פתוחים תמיד ואל שפע ברכותיהם צפויה היא בכל עת. הן היא מכירה את מקומה ואת ערכה בעולם הבריאה ולא תבקש לה גדולות: מעט גשמים בעתם, מעט אור־שמש וחֻמו, מעט רוח צח – ומצא לה, וגם משיבה היא הרבה תחת מעט הטוב אשר תקבל, מוציאה מכליותיה כל יְקָר, נותנת רב תבואות ומשביעה לכל חי רצון. ואולם האדם גבַה עינים ורחַב־נפש ומיום הבָּראו התחרה בבני עליון להיות כאחד מהם בהתאמצו להסב אליו את חמודותיהם – את הדעת טוב ורע ואת החיים עד העולם; ולוּ היו השמים פתוחים לפניו בכל עת, כי אז הריק אוצרותם ויסב אליו כל טוב ה' עד בלי השאיר כֹּל למלאכי מרום – ולא יִמָצא לו,

בימי קדם, בטרם תהיה רעת האדם לקיר ברזל בין השמים ובין הארץ, אָצל אלהים מברכותיו לרֹב ליחידים, לישראל ולאדם, כי פתח להם בידו הנדיבה את אוצרו הטוב, את השמים, פעם בפעם בעת רצון, ויתן ויוסף, ויתן ולא חָשָׂך. ויתן ליעקב גבורה – וישר אל מלאך ויוכל. ויתן ליוסף חן – ויאהבו אותו כל רואיו. ויתן לישראל, בצאתו מתחת סבלות מצרים, את השבת – מנוחה שלמה וטובה, אשר תפתח לבעליה שערי גן־עדן ותענוגיו על הארץ מתחת; ואת המן – לחם שמים, אשר אין עִמו דאגה ועמל ועצבון ידים, עֹשר אמת, אשר לא ישָקל זהַב כל הארץ מחירו; ואת התורה – מרפא לנפש החיה אשר באדם ומתג ורסן ליצר לבו הרע מנעוריו. ויתן את החכמה לשלמה – ויחכם מכל האדם ויהי למופת עד דור אחרון; ואת הנבואה לאנשי הסגולה בעם הסגולה – אשר תהיה ברֹב הימים לאור לקרוב ולרחוק: כלן ברכות שמים מעל אשר אין עצב עמן כאור שמש צהרים וככסף צרוף מזֻקק שבעתים.

ואחר היתה ההתחברות בין השמים ובין הארץ הלוך ומעטה וארֻבּות השמים, מקור הברכות הנאמנות, השלמות, הטהורות, סֻגרו והאדם בקש לו שלוּמים תחתיהן – ברכות הארץ, המלאות מכשולים, מדוחים ומגרעות ורהבן עמל ואון, ותהיינה לו כל הברכות לקללה ולתהפוכות רע ככסף סיגים וכדבש אשר מרורת פתנים בקרבו. ויבקש גבורה – ותהי לו לערוץ הארץ ולמַלאהּ דם נקיים. ויתאו לו עֹשר – ויהי שבט הזהב לשבט ברזל בידו, לדכא רבבות עם ולנצל את כחם ואת יגיע כפיהם ואת מוח עצמותם למען הרחיב לו, ולגזול שלות בעליו גם הוא. וידרוש אל החכמה – ותהי לו להתעותו מדרכי אמת ויֹשר ולכחש בכל אשר נשגב מרוח בינתו. וישם לו תורות חדשות – ותהיינה לאדם לטלטלו טלטלה כל הימים בין שמי השמים מֵעָל ובין שאול מתחת ולקחת ממנו עמדתו בארץ חיים.

אך אחת בשנה עוד שערי שמים נפתחים לאדם ומלאכי רחמים שומרים על מזוזות פתחיהם לקדם ולקבל את משאלות בני תמותה, ולעשות כל שאלה וכל בקשה אשר יהיה משפטן להעשות. אפס כי פעמים רבות ישובו ריקם, לא השאלות והבקשות והתחנונים, כי אם המלאכים הטובים המחכים להם, והשער יסָגר בלא דבר, והברכות המוּעדות לאדם תפוצינה, תלכנה חמס¹ בין השמים ובין הארץ, כברכות שדים באין יונק וכעננים אשר פזר אותם הרוח. כי חדלו האנשים לשאת נפשם השמימה; ראשם רם, גרונם נטוי ופניהם ועיניהם למעלה, אך לבם ישיתו לנטות בארץ ובחיי ארץ, אלה מחשבותם והגיונם כל היום – וכי יפָּתחו השמים והנה הם הוזים שוכבים כאחד השומרים הסובבים בעיר, ופניהם אל הקיר, חולמים ברכות ארץ תחתיות, לבם סחרחר ועיניהם לא צופיות.

ואני, אשר עוד יש לי דברים עם השמים כפי אשר דל חלקי בארץ, שמרתי מועד הִפתחם בפעם הזאת ואתהלך בחוץ עד חצי הלילה, עיני פקוחות ולבי ער, ורוחי מחפש לדעת על מה אבקשה בבוא עת רצון: האבקש לי כח וגבורה? שנאתי את הגבורה, מבשרי – כי חלש אני, ומבינתי – כי הנה כל הגבורים הרגיזו תבל ומלואה ויתנו חתיתם בארץ חיים, ומי יתנני גבור בארץ ונטיתי ידי על הגבורים שואפי קרבות, וחרב ותופשי חרב יחדו אשבור מן הארץ וישבו כל העמים תחתיהם ואין מחריד. האשאל מאת האלהים עֹשר? ראיתי את העשירים תחת השמש והנה הם חיים חיי מהומה ופזרון־נפש, סמל הקנאה בחוץ, וכים נגרש בקרבם מבית. וילדיהם גדלים פרע, מָשחתים מנפש ועד בשר, מוחם ריק ולבם חסר, כי השחיתו אותם הוריהם מלדה מבטן ומהריון, וכי יטשום על ידי מיניקות ואומנות למען היותם נקיים לשעשועיהם ולרֹב מעשיהם ולכל שרירות לבם; עד אשר פעמים רבות יקנא העשיר ברעהו העני בראותו את ילדיו ואת ילדי רעהו ובהעריכו אותם בערכך נפשות אלה לעמת אלה. האתאו תענֻגות בני אדם, שדה ושדות? הן זקנתי מלכת אחרי ההבלים וגם מנעורי לא חמדתי אלה: בן עמי אנכי, עם ישראל, גוי קדוש, אשר לא הלך אחרי חיי בשרים מיום בוא תורת אלהיו בלבו ותצרפהו מסיגי התאוות המושלות ביתר האדם. האבקש חכמה ותנתן לי? הן בזאת ישֻנה דרך הרוח והגיון הלב וכל פעולות הנפש והדם בעצבים ובתאי המוח: ומי האיש אשר יואיל להתהפך כחֹמר חותם ולהיות לאיש אחר בעוד בחיים חיתו? הן אהבת נפשו תניא אותו מזאת. נקל לאיש לקבל גם מתן גם רכוש, גם כבוד גם שפתי חלקות, גם כל דבר אשר לא יגע עד הנפש, רק לא חכמה… ולולא היה שלמה נער ורך, “לוח חלק”, כי אז לא נִסכֹל לשאול חכמה מאת האלהים. כי הנה כל איש חכם בעיניו ואולת קשורה בלב האדם מנעוריו, מולדת בית או מולדת חוץ, יחמול עליה ולא יעזבנה גם עד זקנה ושיבה. על כן הדעות הישנות, אשר עברו ימיהן ואין להן עוד שרש ומשען בחיים, והחדשות הצומחות ועולות מערוגות החיים החדשים והמתחדשים מדור לדור, מתרוצצות, מרחפות ומשוטטות ימים רבים בין הדור ההולך ובין הדור הבא, כנשמות המרחפות בין השמים ובין הארץ בצאתן ובבואן; עד אשר יגיע תורן, אלה לעבור עם כל בני־חלוף ואלה – להתערות כאזרח רענן.

עודני הוגה, משוחח עם לבבי ומבקש לדעת על מה אבקש, והשמים נפתחו ואוצרותיהם המלאים והרחבים לאין קצה נגלו לפני עד אשר כמעט הֻכּיתי בסנורים משפעת הברכה והזֹהר והתפארת וההוד, אשר עין לא ראתה כמוהם. וחזיאל, המלאך הדובר בי, נגע בי ויעירני מהגיון לבי ויאמר: שאל לך, בן־אדם, מה תשאל, כי בא מועד!

אז היתה מבוכתי, נהפך לבי בקרבי, כי קטֹנתי מעמוֹד בפני הרגע הגדול הזה. רגע אחד גבר מראה עינים על הלך־נפש והרגש על ההגיון, רגע אחד חמדתי בחפזי עשר, גבורה, חכמה, חן וכבוד ותענֻגות בני אדם וכל טוב שמים וארץ הנכונים לי לארשת שפתי, רגע אחד נֻסיתי, כאברהם אבינו ברֹב ימים, בעשרה נסיונות – ועמדתי בכלם!

ב

רוח בינתי שבה אלי, פתחתי פי ולשוני דברה בחכי ואקרא ואֹמר: אֹרך ימים! ארך ימים תן לי אלהים – לי ולכל האדם! תחת היות ימי שניתינו שבעים שנה ואם בגבורות – שמונים שנה, יהיו נא ימי חיינו רבים, למאות ולא לעשרות. כי מה בצע במספר שנים העוברות כצל, בטרם ימצא האדם את ידיו לדעת מה יעשה בהן? בימי הילדות והשחרות יגדל כעַיִר פרא ולא ידע את עתו, ובטרם יחַשב דרכו יקדמוהו ימי זקנה, ימי עֹני, ימי חלי ומדוה וכשלון, רפיון ידים ורפיון רוח – צירי מלאך המות ההולכים לפניו להזכיר לאנוש אָנוּש כי בא עד קצו… הלעת כזאת יעצר כח להשלים את אשר החסיר, לתקן את אשר עותוֹ? היעמוד לבו לעשות גדולות, לחשוב מחשבות טובות לעזר ולהועיל למסבו, לעמו, ולכל האדם? וכי אמות מחר והייתי כאשר לא הייתי, כגרגר אבק בעפרות תבל וכמֹץ עובר לפני רוח –למה הייתי ולמה חייתי? ומה בצע בחיים בלי השאיר אחריהם ברכה, בלי השאיר אחרַי שם וזֵכר?

וכמה חדשות ומהפכות ותמורות במדינות ומעשים גדולים הולכים ונעשים בישראל ובאדם וטרם יבאו עד קצם; וכמה ספרים חדשים יוצאים בכל שנה ושנה – לא בישראל, שהוא “עם הספר” ולא עם הספרים, כי אם בקרב הארץ, בתוך העמים: ואני מה מאד אִותה נפשי לדעת אחרית דבר, קץ החזון: הלעולם תהיה הארץ צלמות ולא סדרים, גן־עדן ליחידים, ולרבבות – קברים? הלעולם ישלטו מעטים ברבים, עשירים ברשים, עמים גדולים בקטנים? הלנצח יהיה עמי נודד בגוים ובארצות, תלוי על בלימה, צפוי אל חסד לאומים, אם יש לו אחרית ותקוה, עתידות ונחומים? מה מאד חפצתי לקרא כל הספרים החדשים, לגרוע אלי מחכמתם, וימי חיי מעטים וחלדי כאין נגדם.. הוי, אלי. אל רחום, תן לי ארך ימים, הוסיפה לי שנות חיים – לי ולכל אדם!

הדברים יצאו מפי מבֹהלים, כי יראתי, כי אמרתי, פן יסגרו עד כה ועד כה שערי שמים ונַעלוּ המלאכים השומרים על פתחיהם ואני אצא ותפלתי מוּשבה אל חיקי וידי על ראשי. אני טרם אכלה לדבר אל עָל והשמים סֻגרו ומסביב דממה ואך הד קול משאלותי עודנו עולה באזני וקול מלים אשמע: ארך ימים – לי ולכל האדם – למען הגדיל עלילות – לקרא ספרים הרבה – לדעת העתידות – להשאיר ברכה – שם וזכר עולם…

ואפן ואשוב אל ביתי ואלך מר בחמת רוחי, מבלי דעתי, ההעלו מלאכי רחמים שאלתי ובקשתי השמימה, ההיה לי שומע מאת שופט רמים, אם הוסיפו על ימי שני חיי מספר שנים מעט או רב? עליתי על מטתי ואשכב ואישן שנת נדודים. וחזיאל, המלאך הדובר בי, סר מעלי ולא ענני גם בחלומות גם בחזון…

ויהי בבקר והתמהון יצא מלבי, עבר רֹגז, שקטתי נחתי, אז השיבוני שעפי ואַֹמר: הן יכול אוכל להשיג אֹרך ימים, ימי דורות ותקופות, רֹב שנים – לאחור! ורוח נשאתני ותביאני במראה אל נהר כבר, ההולך אל הים הגדול – דברי הימים; באתי עד נבכי ימיהם, חציתי גליהם, דרשתי תֻמיהם ואוּריהם, הייתי בעינַי כחַי עם כל הדורות הרבים ההולכים והבאים על הארץ, מתהלך בתוכם מימי קדם ועד היום, צופה ומביט אל חליפותיהם ומבין אל כל מעשיהם. וארא והנה אנשים מעטים, אחד בדור ושנים בתקופה, עשו גדולות, וכל הדור חי ומת ויהי כצל עובר וכגלי נהר; האנשים הגדולים, אשר עמלם היה בחכמה ובכשרון, לא האריכו ימים ורב־אדם, אשר כל עמלו לפיהו, ככל החי אשר על האדמה, מלאו ימיהם, וכאשר רחקו מחיי הַשְׂכֵּל ודעת כן האריכו ימים ושנות חיים. ואם יש אשר גם אנשי הרוח זקנו ויגיעו לימי שיבה, היו באחריתם למשא על נפשם ועל הדור החדש ויהיו ככוכבי בקר לפני שמש… ואבין, כי לא זאת פקודת כל האדם לעשות גדולות וכי לא יאכל האדם גם מעץ הדעת גם מעץ החיים: האיש אשר נתן לו אלהים שאר־רוח וכשרון, הוא ישלים הקו גם במעט שנותיו וישאיר אחריו ברכה לעם או לדור או לדור דורים, כמהו כמנורה המאירה על סביבה ביתרון־אור, אשר יִתַּם שַמנה מהרה; ויתר האדם – כציץ השדה כן יציץ וכן יִמַל וזכר לא יהיה לו ושארית לפעלו אם מעט ואם הרבה יחיה. – ואשוב וארא והנה גם הגדולים אנשי השם והמעשה, אין זכרון להם לימים רבים ולעתים רחוקות, “כי ברב הימים הבאים הכל נשכח”: חכמתם היתה לנחלה לרב אדם, את המצאותיהם תקנו, היטיבו, כללו מדור לדור עד אחרית הימים ותהיינה לברכה בארץ חיים – אך המה ושמותם וזכרם נשכחו ויהיו כלא היו, כאשר אין יודע כיום מי מצא ראשונה את המחרשה, את המחט, ואת הכתב.

וארא והנה ברב ספרים רב הבל “ולהג הרבה יגיעת בשר”; אחד מדור ושנים מאלף או מרבבה ישארו לפליטה מכל המונם והנותרים יהיו בדור יבא או בדורות הבאים לדֹמן על פני האדמה, ואך הספר האחד, ספר מעשה ה', לנצח יעמוד – ואבין כי טוב מראה רקיע השמים בליל ירח וכוכבים, מוֹצָאֵי בקר וערב הנשקפים מראש הרים או על יד הים, שאון ים לגליו, מרחבי ארצות לא נושבות ויערי־איתן ומלואם, עצים גבוהים וענֵפים בנוּעם לפני רוח, שדות בר, פרחי חמד בהתפתחם לפני שמש, מראה הדבורים והנמלים בעבודתן והצפרים בעופן גדודים גדודים עם ענני שמים למרחקי ארץ, וכל המראות הגדולים בשמים ובארץ, מהמון ספרים רבים אשר נתן האדם לאדם לענות בם. הישוב הכביר, המגיע בית בבית ועיר בעיר, החותם בעד מרחבי רקיע ובעד כל ירק מעץ יומם ובעד כוכבים לילה, ידכא את הרגש ויוביש את הנפש, ורב הקריאה בספרים יעצום את העינים ויעצור בעד ההגיון; ואם יש אשר יביאו הספרים מחשבות בלב איש, הנה טובה המחשבה אשר יֵקַר רוח האדם מקרבו למראה עיניו מהמון שעפים רבים ילידי חוץ, ויתרון לה מאלה כיתרון הרכוש המעט, אשר תשיג יד איש בעמלו, מעֹשר רב, נחלת אבות או פרי הגורל.

ואשוב ואראה והנה דברי הימים הם רְאִי העתיד: מה שהיה הוא שיהיה והמביט לאחור ימצא חזון לבאות. פעמים רבות, בדור דור, בארץ ארץ, הסבו אליהם אנשי הזרוע המעטים את כל טוּב הארץ ורַבּת־העם רשו ורעבו, ואחר בא יום הפקודה, יום השִלוּם, והעם העשוק והרצוץ התקומם להם, הפכם באפו, וישם משטרו בארץ, צדק ומשפט וחקה אחת לכל. גבורים עריצים עלו כשטף ויהפכו ארץ ויסיגו גבולות ויחברו בחֹזק יד ממלכות ועמים תחת שבטם ברזל, אך לקץ – לקץ שנים או דורות – התעוררו העמים המדֻכּאים, שִׁבּרו עֹל, נִתּקו מוסרות, השטף, השוה ומַשוה את הכל, חלף עבר, וכל עץ וכל צמח למינו שב ויצמח ויחי על פי דרכו. תקות עם לא תאבד לעד וקִימוֹ לא יכָּחד בחזק יד, אם על אדמתו ידֻכּא ואם בגולה הוא נע ונד. עם החפץ חיים, המצפה לגאולה חיה יחיה וגאולתו בוא תבא – זאת תורת דברי הימים ועדותם הנאמנה מאד!

כאלה וכאלה ראיתי ברֹב הימים – ימי עולם, אשר נגלו לפני ואשר נוספו על ימַי רגע אחד, ראיתי ולא חמדתי עוד אֹרך ימים ולא הלכתי עוד לקראת נחשים ולא הבטתי עוד אל השמים כי אם אל קרבי פנימה – והנה שם שלות השקט תּם ונחת וחשק לעשות ולפעל בימי חלדי הבאים אם מעט ואם הרבה יהיו.

ואני הייתי שבע רצון, ועם לבבי ידעתי, כי גם אלה מתנות אלהים המה, ברכות שמים מֵעָל.

א. פִּרְחֵי צִיּוֹן¹

מדי היות מלחמה בארץ ובני האדם ברעתם ישקו את האדמה דם אחים, תחת אשר יתאמצו להבקיע אותה אליהם ולאכול את פריה בשלום יחדו, תרגז האדמה תחתיה, תסתום את צנוריה היונקים שפע שמים ממעל והמריקים את שפע ברכתה מקרבה החוצה, תֵהפך לאבן מִקשה למען יעמוד הדם הנקי על פניה עד אשר יהיה הכל לרקב והיא תהיה למדבר שממה. אך השמש, בת האלהים אשר לא יכלא רחמיו מטובים ומרעים, תשקיף עליה ממרומיה והמריצה אותה כי תבלע את הדם, פרי משובת האדם, אל קרבה ותוסיף תת כחה לשוכני כתפה כקדם.

ויש אשר ישמעו אותה השומעים (והשומעים – הם אנשי הרוח, אשר אזן קשבת להם לשמוע שירת המלאכים ורנת כוכבי־בקר וסוד שיח כל היקום) מתנודדת ומתאוננת במרי שיחה, לאמר: – מי יתנני כעתות קדומים, כימי הפרדי מעל השמש, עת היות חומת אש לי סביב וכרובים ושרפים עוטי אור מרחפים על פני ושלות עולם על ראשי. ולמה שִניתי את פני מאור יקרות לקפאון ולמה הריתי ילדתי את היצורים האלה, אנשי הדמים, לבשתי ולחרפתי! מני אז נאסף השלום מגבולי; הוא מרומים ישכון ואני – הייתי לקרן אֹפל, לעמק הפגרים, למרבץ כל רֶשע וכל טֻמאה לכל הבריאה, וכן הייתי בעיני. אהה, אמי, מלכת השמים, אשר השלכתִּני מלפניך, החישי את הקץ, שובי, משכִיני, בלעִיני, אספִיני אליך, אבואה אל קרבך והייתי למאכֹלת אִשֵׁך ואטהר מטֻמאתי!

_____________

ויהי בבוא עת הפקודה לעם ישראל, וישַלח אלהים בהם את הגוי המר והנמהר, את הרומים, ויעלו ויפשטו על הארץ בחיל כבד וירושלם באה במצור. וגבורי ישראל נלחמו כאריות ימים רבים על עמם ועל עיר קדשם, אך באחרונה נבקעו חומות ירושלם לפני הרומים והאויב בא העירה ויהרוג ביושביה שלשה ימים ושלשה לילות, וישרוף את בית ה' באש על כהניו המגנים עליו בנפשותם. ומן ההרג הרב הלכו נחלי דם בכל הרחובות ובכל הגאיות והגלים האדֻמים התגעשו גאו עלו כמבול שוטף עד מרומי הר ציון. אז רגזה האדמה תחתיה כפעם בפעם ותאטר את פיה מקחת דמי גבורי ישראל מיד הורג. וגלי הדם המו רֻתּחו ולא דמו ויגברו למעלה למעלה מיום ליום ויעלו אדים אדֻמים־שחרחורים עד מרומי רקיע. ודרי מעלה השקיפו ארצה לראות מה נהיתה ומה הערפל האדֹם העולה הזה: האבַק־עמים הוא המתאדם לאור השמש, רקב־גוים אשר באו עד קצם, העולה שמימה כפעם בפעם לנכח כוכביהם הכבים לעמתם? לא, כי דמי עם עולם הוא, השפוכים ביד גוי הולך למות, אשר בטרם ישלים חקו עוד ידו נטויה לבלע ולהשחית ולמלא הארץ דמים – דם ישראל הוא השפוך בידי הרומים.

ותמרות האד האדֹם עלו מעלה מעלה, חתּמו בעד המאורות מהאיר והשמים וכל צבאם נהפכו לדם, כמו אדמו כלם מבושה על התועבה הנעשתה על הארץ מתחת. אז נדברו התוכחו יחד השמים והארץ כאשר ביום הבּראם, בהתוכחם מי יהיה למעלה ומי למטה. צבא השמים קראו אל הארץ מתוך הערפל האדֹם אשר סך בעדם: – אספי, ארץ, את הדם השפוך והסירי את חרפת האדם מנגד פנינו! – והאדמה, אדמת ציון, ענתה לעמתם ותאמר: – הנה שארית ישראל, הנשארים מן החרב, נִתָּקים מארצם, מחיק הורתם, לנוע על אדמת נכר; אדמתם נהפכה לזרים והם – יהיו לזרים על כל פני האדמה. אם לפנים אספתי פעם בפעם את דם בני ובנותי אל חיקי, הנה גם האכל האכלתי אותם מפריי ומטובי. אך עתה את טובי לא עוד ישבעו, דגני ותירושי לא יהיו להם עוד למאכל – ואיככה אשתה ארוה את דמם?

וקול תלונת צבא המים כקול רעם בגלגל נשמע ממרום, לאמר: – אלהים הסתיר פניו מעַמו ויגרשהו מארצו: באין ארץ לו, אך אל השמים ישא עיניו מעתה. אלהים אסף נגהו מישראל ויהדפהו מאור אל חשך: עלינו אפוא להאיר לפני הגולים דרכם, למען אשר לא ידמו ולא יתמו בחשכת הגלות, עד בוא עת פקודתם ואור ה' עליהם יזרח כקדם. ועתה איכה נאיר להם וענני הדם שָׂמים מַאפל בינינו ובינם? והרוח נהמה ותאמר: אני מעתה הרק אריק ריחות הכרמל והשרון אחרי הגולים והריחו מרחוק את ארצם וזכרו אותה בלבבם. ועתה האביא להם ריח דם על כנפי?

עודם מתאוננים והשמש הופיעה בהדר גאונה בעד הערפל האדֹם ותאמר אל האדמה: – בתי, פתחי את פיך ובלעי את הדם ואני אתן עליך את חֻמי ונבשלנו יחד והיה לפרחים. והיה באחרית הימים בפקוד אלהים את עמו ושבו מעט מעט מארצות גלותם אל ארץ אבות וחגגו את חגיהם לזכרון ימי קדמתם – ולקחו בניהם ובנותיהם ושמו את הפרחים, פרי דם אבותיהם הגבורים, על כנפי בגדיהם מלמעלה והשתעשעו ושמחו והתרפקו עליך וחוננו את עפרך, ואַתּ תראי ונהרת וידעת כי באו ימי הפקודה.

ותשמע האדמה ותפתח את פיה ותגיח אל קרבה את נחלי הדם השוטף והסוער, ופני הרקיע טהרו וצבא השמים נתנו אורם אור בהיר לפני יוצאי הגולה להאיר להם יומם ולילה עד שובם אל ארצם. והרוח צררה בכנפיה את ריח שושני יריחו ופרחי הגלעד, בשמי הלבנון ואשכלות הכּפר אשר בכרמי עין־גדי ותשלחנו בעקבות הגולים בכל אשר יצאו. והשמש הריקה קוי אורה וחֻמה ותבשל את הדם בבטן האדמה ויצא ויהי לפרחים אדֻמים.

הלא הם מתנוססים בהדרם על הר ציון עד היום הזה.

ב. פִּי־תְהוֹם

המים רבי עלילה הם עד מאד גם לטוב גם לרע: המה ירוו את האדמה וישימוה למחיה לאדם רב, והמה גם הם יעלו ויהפכו ארץ ומלואה מהפכת אלהים ביום־זעם. בלכתם לאטם בתוך גבולותם אין כמוהם לטוב ולמועיל, ובהתגעשם ובהתפרצם אין כמוהם בכל האיתנים בריאה הומיה וסוערת, בריאה נכונה לבלע ולהשחית, כֻּלה פה פוער ושואף, כלה כקבר פתוח. יש מחסה מרוח, מעצור לאש, אך לפני זעם מים שוטפים מי יעמוד?

גם ביום הבּראם היו נוראים על הארץ, ובעוד האדמה מתאמצת לצאת מרחם התֹּהו לֵאור באור החיים, הקיפו עליה יחד, רעשו געשו, סערו לבלעה ולשום מחנק לה ולצאצאיה, כאשר תעשה מילדת מרשעת לפרי הבטן על האבנָיִם… וירא אלהים את משובתם ויחלקם ויפיצם ויתן אותם חֶצים למעלה וחצים למטה והרקיע ביניהם למשמרת, עושה שֶׂכֶר, אשר לא יתחברו המים הזידונים יחד להַשִׁים על האדם נוהו. גם אז התגעשו, התפרצו, התנשאו לעלות למעלה בקנאם במים העליונים, הקרובים מהם אל ה' ואל כסא כבודו, אך אלהים השיב ידו עליהם וישליכם אל עמקי תהומות, מתחת לארץ. ומדי התגעשם ומדי עלותם מתחתיות להפוך ארץ, ישוב יכבשם ולתהומות הארץ ישוב יורידם, עד עת מועד – עד אשר תרבה רעת האדם ונטה ידו עליהם וְיַתֵּר דרכם וישַׁלחם בארץ וביושביה להאבידם.

ויהי כי השחיתו בני האדם את דרכם, החמס קם למטה־רשע לערוץ הארץ, הרשעים הרימו קרן וצדקה לארץ הניחו – ויתגעשו המים ויעלו ויבקעו מעינות תהום, והמים העליונים לעמתם קרעו ארֻבּות שמים, ירדו, תהום אל תהום קרא וצנורִיהם השתפכו, שקקו, המו, סערו על הארץ ועל יושביה קצרי היד ויהיו למבול שוטף, למטאטא השמד. אך ה' לא אמר להשחית הכל, כי ראה עוד צדיק לפניו, את נח, ויעצור במים וישיבם אחור ויפיצם הֵנה והנה אל מקומות אלה יָעַד להם. ומהם עוד לקח ויסגרם במעמקי ארץ, כאשר ישימו חיה רעה בסוּגר, בתחתית הר המוריה סגר אותם, במקום אשר עיני ה' בו תמיד, ויחתום אותם בחותמו – באבן השתיה (היא האבן, אשר שם יעקב מראשותיו בשכבו במקום ההוא, ואשר הטילהּ אלהים אל מעמקי תהום להיותה מסעד לארץ) ויעצור גם בעד אגפיהם מסביב אשר לא יפרצו החוצה. – על כן אין מי מעינות נראים בעיר הקדש ובמסביה, ואך למטר השמים תשתה מים.

וכאשר חפר דוד מלך ישראל יסוד לבית ה‘, התעוררו המים העצורים כהתעורר כפיר ישן בגעת בו יד, ויגאו וירעשו ויעלו לשטוף ארץ; כי היה הדור ההוא דור רע, כלו הווֹת, רֵע ארב לרעהו, בן קם באביו, יועצי בליעל חרשו רעות על הבוטחים בם, והנעלמים חתרו במסתרים להרוס כל השתות, – ורק בצדקת המלך, אשר שִׁוה ה’ לנגדו תמיד ויבקש לשום מכון לשבתו על הארץ בתוך העם, עמדו המים מזעפם וישובו אחור.

ודורות הלכו ודורות באו והבית הגדול והקדוש אשר יסד הגבור במלכי ישראל ואשר בנו החכם במלכים ובאדם הציב דלתיו, ידע חליפות וצבא: נשרף ונבנה ונשרף שנית. באה העת, הגיע היום המר: גבורי ישראל, אשר התחזקו בעד עמם ובעד עירם שלש שנים, נפלו לפני אויב, ירושלם נלכדה, בית ה' בוער באש מן הסִפּים עד הסִפּון, והכהנים, אשר ידעו כי כָלה זעם, עלו הגגה בלילה ההוא, ליל תשעה באב, וישליכו את המפתחות השמימה, ויד יצאה ותקבלם, והמה התנפלו אל תוך הלהב, באמרם: אם בית ה' היה לשרפת־אש ועמו נִתּן להרג ולשבי, למה לנו חיים; ויהיו מקריבי הקרבנות לקרבן לפני ה'.

ובליל תשעה באב, בחצי הלילה בכל שנה ושנה, יפָּתחו השמים במקום אשר נפתחו אז לקבל את המפתחות – נכח הר בית ה‘; ועלו הקינות והתפלות, אשר יקוננו בני ישראל על שרפת מקדשם ועל כל התלאה ואשר יתפללו לשיבת שבות הארץ והעם; ועלה אד מנחלי דמעותיהם, אשר הם שופכים במסתרים לפני ה’, ומנחלי דמיהם הנשפכים בגלוי לעיני השמש, ועלה קול המון מסערת אנחותיהם – והתבוללו ובאו יחד עד לפני כסא הכבוד להזכיר את ה‘. ושער־השמים הזה יפָּתח אחת בשנה, כל ימי היות עם בני ישראל בגולה, עד בוא עת רצון לה’ ויום גאולה לעמו.

ויהי באחוז הלהבה את בית ה' ותלהטהו מסביב, ואש אלהים אשר היתה רובצת כארי על המזבח, אש אוכלה אש, התרוממה, השתרעה, שלחה לשונותיה סביב ללַחך את אש השרפה מעל המקדש ולבלוע אותה אל קרבה. אך ה' הרעים קול ממעל, לאמר: – אש על המקדש, אש על בנין העצים והאבנים, קץ בא, בא הקץ, באה חליפתו! ואני מקדש אחר אראה לי מעתה – לא במרום הרים, כי אם בלב בנַי יהיה מקדשי, ושכנתי בתוכם; ונשאוהו אִתּם אל כל אשר יבאו שמה, ויהי עתו לעולם, כימי עמי על הארץ, לא תהיה בו יד רשעים ולא יחללוהו כל בני עולה. ואַתּ, אִשי, שובי עֲלִי אלי, כי אין חפץ בך עוד על הארץ. – ותרֹם ותעל אש האלהים השמימה, ונפשות הכהנים הקדושים ושלהבת־יה נפגשו יחד בעשותן דרכן למרום; ואש הארץ לִחכה, להטה ואין מכבה.

אז התעוררו מי תהום רבה, בתחתיות הר הבית, וירֹמו ויעלו וילחצו את מִכְסֵהֶם, את אבן השתיה, למעלה למעלה (על כן האבן הזאת תלויה ממעל, מרחפת על פני המים, עד היום הזה), ויבקשו לצאת על פני חוץ לכבות את השרפה ולהדיח את דמי ירושלם מקרבה או – לשטוף ארץ ומלואה ולגרוף יחד את גדודי המנצח ואת פגרי המנֻצחים; כי אמרו: בא כליון על ישראל, חרבן על ארצו – עת־בוא, אפוא, שטף על כל הגוים; גמר עם חסיד מן הארץ – יגמר־נא רע רשעים גם הם, הקץ לזדים ולזדון גם יחד!

ויהי בעלות המים והנה קול ממרום בוקע בבין מַשק הלהבות ורעש החומות הנופלות ושאגת המנצח ונאקת החללים, והקול לא קול המים העליונים ברדתם לקראת המים התחתונים להתחבר עמהם יחד למשחית, כי אם קול אדיר וחזק, קול רעם בגלגל, קול ה' על המים קורא ואומר: – מה תהמו מי תהום ומה פרצתם עליכם פרץ בלא עת: שובו למנוחתכם, הרגעו ודומו. לא כליון חרוץ הוא, כי אך קציר, אשר כמהו כבר היה ואחריו יעלה ויצמח זרע חדש כפעם בפעם. המגל ישָבר ויד מניפיו תהיה לדֹמן, ועם ישראל ישָאר, יעמד־חי לפני ה'; משבי, מגולה, מהרג רב ישוב ויחיה, ישוב והתחדש כנשר, ישוב והתכונן על מכונתו. והעם הנועז הזה, אשר גבר על עמי היום וירב חלליו, העם הגֵא הזה הדורך על במתי ארץ ולו העז והגבורה – הנה הוא נכון לשטף ועדיו יבא; שטף אמונות ודעות חדשות המגיחות אליו ממקור ישראל – ונעו אליליו מפניו; ושטף פראי גוים מקצות הארץ – וכשל ונפל לפניו ונבלע בתוכם ובא עד קצו.

ועמי, עם זו יצרתי לי, לא יכָּחד מעל פני האדמה – לא כן דִמיתי לו; כי יצֹא יצא על ארץ רבה למען אשר לא יקפא תחתיו ברב הימים, כאפיק נחלים אשר אין לו תוצאות, ולא יהיה לפרא־עם, ולא יכָּרת מתוך משפחת בני האדם, על בלי התחדש חיי רוחו בדור דורים; ולמען אנסנו היזכור את ארצו מרחוק, אם לא. יצֹא יֵצא – והיה לזרע מוסר וצדקה, השכל וידוע את ה‘, בתוך עמי הארץ; יצֹא יצא – ונשא את תורתי ואת לֶקח נביאַי ממזרח אל המערב, ובאחרי הימים ישא עמו את תרבות המערב אל ארץ מזרח והביאה ונטעה שם, מטע חדש בגזע העץ העתיק. והיה אם זכור יזכור ישראל את ארצו, אם ירבו השואפים והדורשים והעולים אליה, אם ישוב עמי הלום ורצו את אבניה וחוננו את עפרה ובנו חרבותיה, אז תצאו ותעלו ממעמקים והייתם למעינות מים חיים (כאשר נבאו עליכם עבדַי הנביאים, יואל, יחזקאל וזכריהו) אשר יַרוו ואשר יַפרו את הארץ ושמו אותה לארץ מבֹרכת ה’ כקדם. אך אם ברב הימים והנדודים וחליפות העתים ישכח עמי את ארצו ואת מולדתו ואת מקור מחצבתו, והתבוללו בגוים באשר הם שם, והארץ תּעזב מהם עזובה נצחת, אם חרֹב יחרב מקדשי מקרב לבם, המקדש האחרון – אז תחרצו, אז תפרצו, אז תגיחו ממקומכם, ואז אנכי אנכי אפתח לכם את ארֻבּות השמים לשום את המים העליונים עליכם נוספות, ועליתם ושטפתם ארץ עד לכַלה, כליון חרוץ, שֶׁטף צדקה.

וה' כִלה לדבר והמים שבו לשקוט במכונם ושארית יהודה הנשארים מן החרב יצאו בגולה לעבור ארצות ודורות ותקופות ולחיות חיי עולם על פני כל העמים העולים והיורדים בסלם־החיים חליפות.

ומי תהום רבה עודם רובצים מתחת לאבן השתיה התלויה ממעל להם, מחכים ליום פקודה – ליום צאתם לשטוף ארץ ותבל או להיות למעיני ישועה לארץ ולעם.

ג. מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן

שתים עשרה אבנים הקים יהושע בן־נון בתוך הירדן, למספר שבטי ישראל.

ושבטי ישראל ישבו על גדות הירדן כימים אשר ישבו, וצבא חליפות היו עִמם ברֹב הימים: התלכדו, התפרדו, נפוצו, נקבצו לנקבציהם, רבו, מעטו, היו למעלה, היו למטה; והאבנים עודן בירדן, במקום אשר הקים אותן יהושע, עד היום הזה.

גבורים רבים, עמים גדולים ועצומים, הקימו להם אבני זכרון, מצבות־פאר, להיות להם לשם ולזכר עולם; אך האבנים התפוררו היו לאבק או טבעו בארץ, גם העמים וגבוריהם וכל אנשי השם בהם תמו נכרתו ברב הימים ויאבד זכרם. ואולם האבנים אשר הקים יהושע למספר שבטי ישראל, עודן עומדות על עמדן עד היום הזה.

כי ביד הירדן הפקיד אותן גבור ישראל, להעמידן עד עת קץ, והירדן שומר משמרת פקודתו באמונה כל הימים.

ושבטי ישראל גם הם, הנגלים והנסתרים, אשר אתנו פה ואשר מעבר לנהרי כוש ולנהר שבתיון ולהרי חשך, בכל חליפות העתים אשר עברו עליהם כל הימים הרבים ההם, ובכל אשר לא הרעישו ארץ בגבורתם וגדוליהם לא הרבו עלילות ומעשים כבירים לחיל ולכח (כי אך לרוח גברו בארץ), לא העתיקו גבולות עמים ולא מלאו פני תבל מהומות ומהפכות ומוראים גדולים, – עוד היתה להם תקומה עד היום הזה ועודם מחכים ליום הִגָלוֹת אליהו מלאך הברית מחביון עֻזו לבשר יום גאולה וישועה לנפוצות ישראל, למען אשר יִגָלו, יֵאספו, יתחברו ושבו להיות לאחדים, שנים עשר בדים בגזע אחד, מסביב לשתים עשרה האבנים אשר הקים יהושע בתוך הירדן.

גם עם האבנים היו חליפות וצבא, ככל אשר היה לשבטי ישראל, אשר הֵנה זֵכר להם; פעם צפו גלים על ראשן, אמרו לבלען; פעם שָחקו אותן מים, שכניהן הפוחזים והסוערים, ויקציעון מסביב ויפילו מהן רב; פעם הגיחו אליהן אבנים אחרות גדולות מהן, התנגשו, התנקשו בהן – והאבנים חִשׁבו להשבר, להתפורר, להיות טרף למזעזעיהן, למסבן… אך הירדן עומד על משמרתו באמונה, שוקד ושומר על הפקדון אשר הָפקד אתו, וכי מעטו האבנים, מטו, שַחו, הגיעו עד היסוד – ושב וקומם אותן ועודד אותן פעם בפעם; וכי התפוררו מפני אשר לִחכו אותן המים, ונשאר בהן שריד כמעט – וצרר גלי חול בכנפי זרמתו ועטה אותן, כאשר תשים האם הרחמניה חִתּוּל למערומי עולל טפוחיה, וסִפח עליהן ורפא שבריהן ושבו והיו מוּצקות, מלאות וטובות כבתחלה, ושבו ועמדו על עמדן נגד כל האבנים הגדולות אשר יפגיע בהן השטף ונגד כל משברי המים אשר ישרטו בהן שרטת.

אבני הזכרון עומדות בירדן עד היום הזה – וכי ינסו זרים לשום בנהר דרך ומעבר לאניות, ורגזו האבנים מתחת והמו גליו ממעל, יהמו יחמרו וחסמו את העוברים ולא יתנו להם מהלכים בתוכם. וכי יבאו מתקדשים ומִטהרים מעמי הארצות מרחוק לחשוף מים מן הנהר בכליהם, למען התחטא בם כי קדושים המה להם, ורעשו האבנים מתחת כהר פרצים והתרוממו גלי הירדן ממעל בסערת חמה ובשצף קצף ומתוך המונם ישָמע כקול גערת גאון, כקול לעג מרירי, כקול קורא ואומר: – הוי גוי חָנֵף ועַוָל, הרודף באף את העם אשר נתן לו תורה ומוסר ומקַדש את מימי הנהר עקב אשר טבל בו לפנים אחד מבני העם הזה! הרוחץ בדמי אדם רב ומתקדש מטֻמאתו, אשר כל מימי ארץ לא ישטפוה, בנטפי מים אחדים רחוקים! המקַדש את הנהר ואת גדותיו ואת מסביו, אשר טִפחו ורִבּו מלכים ונביאים קדושי עליונים, ומתנכל לצאצאי המלכים והנביאים האלה להשיבם עד דכא ולהכרית להם גם כל שארית תקוה! –

והאבנים האלה, אבני הזכרון לשבטי ישראל, הפקדון אשר הָפקד ביד הירדן למשמרת עד עת קץ, גם הן לא לעולם הֵנה, ויש יום ונעלמו מעט מעט והתפוררו והתפרדו ולא יכירן עוד מקומן – הירדן השיב את הפקדון.

והיה ביום אשר תֵּעלם האבן האחרונה, ומי הנהר כשמן ילכו, והוא יגאה ורָחַב ועָמַק ואניות בו תעבורנה – אז כבר יהיו שבטי בני ישראל יושבים על גדות הירדן מזה ומזה כקדם.

ד. הָאֲבָנִים

גדליהו בן אחיקם, הנשיא אשר הפקיד מלך בבל על פליטת יהודה הנשארת בארץ אחרי החריבו את ירושלם, נפל לפני בני עולה וכל היהודים, אשר שבו מכל מקומות פזוריהם לחסות תחת כנפי נשיאם, נבהלו נחפזו וישובו ויעמדו על דרכים וישאלו לנתיבות עולם. הרבים בהם, ושרי החילים בראשם, שמו פניהם לבא מצרימה, מינקת ישראל הראשונה, אשר אספתהו אל זרועותיה בהִנָתקו משדי אמו בילדותו, בטרם יכיר ובטרם יבדיל בין אם ובין מינקת, ותניקהו ותגדלהו ותעַנהו ותמרר את ימי חייו הראשונים – כאשר תעשינה המיניקות לעוללי טפוחיהן – עד צאתו מתחת ידה ועד שובו אל בית אמו ואל זרועות הורתו. מני אז החליף העם פעמים רבות את האם במינקת ויפן ערף לאמו וינהר אליה, אל שכנתה הקרובה היושבת ממולה נגבה־מערבה, וגם אל מיניקות אחרות, אשר חשב אותן פעם בפעם לאֵם, מאין פנות אל מאשריו ואל צופיו, אשר הזהירוהו לבלתי התעות בנפשו, כי בנפשו הוא. – ויהי כראות ירמיהו הנביא, כי שמו שארית יהודה את פניהם לעזוב את ארץ מולדתם ולהמיר אם בזרה, ויצר לו וימר לו מאד, כי ראה והנה הארץ והעם מתעתדים לחרבן חדש, גדול ונורא מן החרבן אשר קונן עליו מרה עתה מקרוב. הן אחרי נפוֹל ירושלם היתה לו תקוה, כי הנשאר בעם ישוב להתערות בארץ והכה שרש ונשא ענף, וקם על אחֻזת אבותיו וחִדש אותה ואותו אחרי השטף העובר. אך עתה בצאת השארית הנשארה לשבת על אדמת נכר, הלא תֵעזב הארץ מבניה והשכנים הרעים, שורריהם, יבאו ויתקעו בה יתד, וישראל יהיה מן הוא והלאה נע ונד בגוים ובארצות, תלוי על בלימה, צֶמח באין שרש – עם בלי ארץ – כל הימים…

ויתחנן ירמיהו אל העם ואל ראשיו, וידבר אליהם רכות וקשות, ויערוך לעיניהם את כל הרעה הגדולה אשר הם מבקשים לעשות לארצם, לנפשם ולזרעם אחריהם לדורותם – ולא אבו ולא שמעו לו, כי אך הרגע וחיי הרגע היו לנגד עיניהם ולראות מרחוק ולחוש עתידות לא יוכל כי אם חוזה פקוח־עינים – אדם אחד מאלף או מאלפי אלפים. ויקשו את ערפם וילכו המה וראשיהם מצרימה וגם את ירמיהו לקחו אתם בחזקה. ומלב הנביא הזקן, הגבר ראה עני ויגון, מְרִי והַפצר מכל הנביאים אשר היו לפניו, פרצה ותעל קללה אל שפתיו… אך בכל המרורות אשר השביעוהו בני עמו הסוררים והמֹרים, עוד המו מעיו לעמו האמלל ואהבתו אותו גברה על מרת נפשו, ואף כי עתה אחרי השׁבר הגדול הבא על העם זה מקרוב; ויאמר: מה אקֹב ומה אזעם והן אך עם תועי לבב הם, עם עור ועינים יש, ועוד יבא יום ונפקחו עיניהם או עיני בניהם אחריהם וראו את עותתם ושבו ובקשו את ארצם… ויהי כי לא נשא לבו אותו לקלל את העם, ויקלל את הארץ; ויקח מלֹא חפניו מעפר שרפת המקדש ויזרקהו השמימה ויאמר: שממה תהיה כל הארץ עד שוב בנים לגבולם. –

ושארית עם יהודה יצאו לנוע בארץ ולבנות ולנטוע כל הימים בארצות מגוריהם – לאחרים ולא להם. והאפר אשר זרק ירמיהו היה לאבק צומח אבנים וירד על ירושלם ועל מסביה ועל כל הארץ מסביב. והארץ אספה לשַדה אל תוכה פנימה ותשַנה פניה ותתכס בצעיף אלמנוּת – צעיף אבנים, ויהי הצמח לאבן והאבן היה לצמח: תנובת השדה ומטעי ההרים וכל צמח האדמה מעטו, דלו, קשו מעט מעט ויהיו לאבן; והאבנים פרצו, רבו, נפוצו בכל חוצות ירושלם ובכל הרחובות ובכל המגרשים ועל כל מדרך כף רגל; השתרגו עלו על הר הזיתים ועל מטעיו – ויהי הר הזיתים להר המתים ושרידי זיתיו היו לגלים נצים; ירדו אל נחל קדרון ואל השלֹח ואל עין רוגל – ויהיו לנחלי־בַתּוֹת, אבנים וחצץ ומים אין; נסַבּו עברו אל ההרים אשר במסבי ירושלם ואל כל הרי יהודה – ותבא עליהם קרחה, המדרגות, המלאות תנובה לפנים, מלאו אבנים מנֻפּצות, ושעפי הסלעים פורשים, מעל ראשי ההרים ומצלעותיהם, אל מול כל עובר, זרועות ארוכות, חשופות, איומות, כעצמות ענקים יבשות; והאדמה בעיר ובשדה היתה גם היא לאבן, אבן צומחת, פָּשָׂה, מתלכדת, גבנונים עולים ויורדים, מצוקי ארץ, אשר כמו העמיקו הרחיבו שרשיהם למטה. אבן, אבן ואבן!

ויבאו הגוים, שכני ישראל מסביב, וישבו בארץ ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויקחו מאבני המקום ויעשו להם גדרות – והנה היו גם השדות גם כל מטעיהם וזרוּעיהם לאבן: זרע רב הוציאו השדה או הגנה ומעט אספו, זרעו חטים ואבנים יצאו.

ויבאו הָעֲרָבִים² נוסעי באהלים לרעות את עדריהם – והנה תחת מרעה טוב ושמן אדמה קשת פנים, גלי אבנים לכל מראה עין הרואה.

ויבאו נוסעי הצלב, גוים מגוים שונים, ימי מאות שנה נהרו עלו מכל קצות אירופה לתקוע יתד בארץ ולאכול את טוּבה – ולא מצאו להם כן: האדמה לא האירה להם פניה ולא הסירה מעליה את שמלת קללתה – את מַעטה האבן. הגוים, אשר פעם יכֹתּו חרבותם לאתים ופעם יהפכו אתיהם לחרבות ומזמרותיהם לחניתות, ושתו להם קציר־אדם תחת קציר תבואות, הגוים אשר פעם יתחברו יחד וכרתו ברית לכונן את השלום בארץ, ופעם מן התחברות יעשו מרמה והפרו ברית אחים ועמים וכרתו ברית את מות “ואיש את רֵע ואיש את אח, ישליכו על האש על האח”, – הגוים האלה, אשר גם בימי מסעי הצלב רבות נלחמו איש באחיו מאשר נלחמו עם אדוני הארץ, אשר אליה נשאו את נפשם, לא הצליחו לארץ ישראל להבקיע אליהם את פניה־אבן: מפני עמל ידים כאלה, ידי עשו אשר על חרבו יחיה, לא סרו האבנים, לא רֻכּכה האדמה ולא ענתה להם את הדגן ואת התירוש.

ויבאו התורקים וישפכו את ממשלתם על הארץ והיא נִתּנה ביד הפחות ושרי המדינות, אשר עיניהם אך אל בצע מעשקות וידיהם ברזל ולבותם אבן – ואבן באבן נפגשו וימצא מין את מינו והאבנים פרצו בארץ שבעתים מאשר בימי נוסעי הצלב, נפוצו על פני כל שארית מטע וזרע ושדה תבואות, כָסו ערים וכפרים צִלן ושלוחותיהן נִטשו עד גבעות החול אשר לחוף הים.

ויבאו הנוסעים העוברים בארצות ויסורו אליה ויראו את הארץ ואת אבניה ויאמרו: הזאת הארץ שיאמרו לה ארץ זבת חלב ודבש היא? ויוציאו את דבתה רעה בדבריהם ובספריהם אשר שלחו על פני חוץ. והאנשים שמעו, האמינו וַתֵּקל הארץ בעיניהם, וגם בתוך היהודים היו מאמינים לדבת רבים מסביב וַתֵּקע נפשם מארץ אבות ויפֵרו את השבועה, אשר נשבעו אבותם על נהרות בבל, וישכחו ציון וירושלם ויבחרו להם תחת אמם הזקנה אִמות חדשות. אך מעטים, אשר לא ישמעו לקול מלחשים, הבינו או נחשו כי הארץ לא שִנתה בלתי אם את פניה והאבנים אך פני הלוט הן והמסכה הנסוכה – ולא נואשו ממנה ולא שכחוה ולא הסירוה מלבבם וגם עלו אליה פעם בפעם לבכות על חרבותיה, לרצות אבניה ולחונן עפרה.

ויהי כאשר רבו העולים מתפוצות ישראל אל ארץ אבות, ויבאו אלה – הזקנים – לבכות על שממותיה – ותהיינה דמעות עיניהם והאֵד העולה מהן ויהי למטַר שמים, להָרֵך את האבנים ולהכין את האדמה, ואלה – צעירים מתי מספר – באו לעבוד אדמתה ולהוציא לחם מן הארץ; וַתָּחָש האדמה את יד בניה, את המעדר ואת המחרשה אשר לצאצאי הנביאים, הנושאים נפשם מאז ועד היום לשלום עולמים בין כל בני האדם וכל העמים, את כלי העבודה, אשר ביד מניפיהם אלה לא היו ולא יהיו לעולם לכלי מות, – ותתעורר ותנָער ומפני הידים הרכות והרפות, ידי היהודים, התבקע צִפּוּי האבן כמפני השמיר העז, אשר הניף שלמה על אבני המקדש בהבּנותו, והאבנים המפֻזרות על כל תלמי שדה, התמוגגו, התפרדו, מעטו, ושעפי הסלעים והמדרגות היוצאים כקרני ברזל ונחשת מן ההרים החלקים, משתנים, מתהפכים, פורשים זרועותיהם הנחפות בירקרק חרוץ, קוראים לבני עם עולם, התועים כצאן אובדות על פני כל הארץ, לאמר: – בואו, בנים, בואו, שובו אתיו, הקבצו אל אמכם המחכה לכם, אשר לא בקשה לחלוץ שד כי אם לילדיה ויהי זה לה לשם רע; בואו – וכל טובי לכם הוא, שלחו מעדר, מחרשה ומגל – ונעלמו האבנים ומלאו פני הארץ תנובה; תנו יד, שימו שכם אחד – ופתחתי לכם את אוצרי הטוב, אשר צפנתי לבעליו עמֹק עמֹק תחת מַעטה האבן, כי למועד שמוּר לכם, לעם, לקרואים…

והבנים אשר עדֶן לא נִתּקה ההתחברות בין נפשם ובין נפש אמם והשומעים עוד את נחת לשונה ואת הוד קולה המתהלך אט בתוך כל השאון וההמולה ומהומת חיי יום יום, נאספים, באים מרחוק, עובדים אדמתה, מחדשים נעוריה – והאבנים נהפכות תחת ידם לצֶמח, מוציאות אף הן ציץ ופֶרח כמטה אהרן לפנים.

_____________

ובכל המון האבנים אשר מלאו את הארץ, היו שתים עשרה אבנים על הר הצופים, במורד הר הזיתים צפונה, מוּעדות לעת התחיה; בהן נגנז אור ישראל ויהי חבוש בטמון ימים רבים, עד געת בהן ידי הקרואים לדָבר, מצאצאי הנביאים, – ויבָּקע כשחר ויפרוץ וַיִגַל כמעין מצוּר. והר הזיתים, לפנים נוה שאנן לנביאים ולבני הנביאים, מגדל־אור לישראל ולאדם, הארץ ענתה את הזיתים, והזתים ענו את השמן והשמן נתן אורז, והארץ האירה מכבודו ובמרחקים יצא קווֹ; עד אשר באו ימי החשך והארץ אספה אל קרבה את הזיתים ואת השמן ואת אורו. ושפע האור נצפן, בתוך כל מחמדינו אשר היו לנו מימי קדם, עד בוא עתו להִגָלות והר הזיתים כמו זכר את פקודתו מאז ויָשב ויֵעוֹר וישב ויָאֶר לנו: כל גלי האור העצור והאצור התפרצו יום אחד משתים עשרה האבנים ויצאו ויהיו לזרם אדיר ונאור, אשר לא יֵאצר ולא יֵחסן ולא יִכָּנף עוד – אור חדש על ציון, אור על כל הארץ, אור חכמת אדם ודעת אלהים, אור צדק ומשפט, אור אהבה ואחוה ושלום רב לכל בני האדם ללשונותם למולדותם ולכל מחלקותם!

_____________

והנוסעים והתרים העוברים בארצות יסורו הנה וראו את תפארת הארץ החדשה־ישנה ואת אשר שבה שנתה פניה ותסר צעיף אלמנותה מעליה ותתנער מאבן ותתחדש ותיף ותהי כגן־עדן, – ואמרו:

הנה זאת הארץ – ארץ זבת חלב ודבש, כאז כעתה!

ה. הָאֲרָיוֹת

כאשר קרבו הרומים אל ירושלם לצור עליה ולהבקיעה אליהם ויתקעו את מחניהם בהר הזיתים וישתערו משם על העיר בכל כלי מַשחֵתם, רגשו כל צבא המרום במרום ויהי רעש גדול בשמים ובשמי השמים, עד כסא הכבוד הגיע. והשומרים אשר הפקיד אלהים על חומות ירושלם, המזכירים את ה' בכל עת צרה, הלא המה אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה, מהרו באו התיצבו לפני האלהים, גם רחל, אמנו הרחמניה, נלותה עליהם, ויתחננו אל ה' להשיב חרון אפו מעירו ומעמו ולבלתי תת נחלתו לחרפה בגוים. גם מלאכי השרת, ומיכאל שר ישראל בראשם, והכרובים והשרפים אשר על ידם, אשר מיום שָׁבַת קרבן התמיד במקדש אלהים נהפכו שירותיהם לקינות, גם המה העתירו אל ה' ויקראו אליו בחזקה לבלתי תת עם בחירו, זרע קֹדש, אשר מוצאותיו מן האיתנים, האבות הקדושים, צדיקים יסודי עולם, ביד עם נבל, אשר ראשיתו אספסוף פליטי גוים, מולדתו זמה ודרך חייו עֹשק ורצח וכלי חמס.

ככה התפללו, התחננו, זעקו אל האלהים אלה ואלה, ודמעות רחל, האם המבכה על בניה בכל עת צרה וצוקה, נפלו אל נהר די־נור, הנגר מלפני כסא הכבוד, וירתח כסיר נפוח ותמרות עשן יצאו ממנו, התאבכו, השתרגו ועלו עד מעלות הכסא התחתונות, עד אשר הוּעמה רגע אחד לבנת הספיר, הדום רגלי מלך הכבוד.

ו“עתיק ימים” התעורר, קם מכסאו, פניו זועפים, שער ראשו, המזהיר כצמר צחר, פרוּע ולבושו, הלָבן כשלג, קרוע, ויפן אל הנצבים עליו, המיחלים לחסדו, ויאמר: – גם לי צר בצרת עמי, גם אני לא חפצתי בחרבן עיר קדשי, היכל תפארתי, ארץ חמדתי, ויום אנוּש לא התאויתי; אך הנה הגיע הקץ על ירושלם ועל המקדש, קרבה עתם: חרֹב תחרב העיר, הִשָׂרף ישָׂרף המקדש, למען יעמוד העם, עם זו יצרתי לי, עד עולם. ועתה דֹמו והבליגו עלי יגון וקבלו את הגזרה – משפט חרוץ הוא, אשר אין להשיב.

אך המזכירים את ה' אל דמי להם; וישובו ויפצרו בו להאריך עוד את הקץ לעירו ולעמו, ולמשוך עליהם בחסדו שָׁנים או דורות, כאשר עשה לדור המבול, לאנשי סדום ולאנשי נינוה. ויאמר ה': – אם אאריך להם עד דור אחרון, עד קץ כל הקצים, והיתה זאת להם כליון חרוץ, כאשר היתה לדור המבול ולכל הגוים אשר עלתה רעתם לפני. ואני לא כן משפטי עם עַמי, כי רגע באפי, חיי עולם ברצוני, כי הכין אכין להם, ביַסרי אותם עתה, שארית ופליטה לאחרית הימים; על כן שקדתי על הרעה ואביאהּ עליהם כיום הזה.

בכל זאת הואיל אלהים להַראותם עין בעין את צדקת משפטיו עם ישראל, ויתן את מלאכיו לרדת ולהגן על ירושלם, אך לא להשחית את כל חיל הרומים, כאשר עשה האחד לפנים לחיל מלך אשור, כי עוד לא שָלֵם עון רומה עד עתה ועוד יש חפץ לאלהים במטה זעמו זה לבלתי שַבּרוֹ פעם אחת. ויאמר למלאכיו: – רדו ונַסו להגן ולהציל וראיתם היקרכם דברי אם לא.

וירדו ארבעה מלאכים, מיכאל, גבריאל, רפאל ואוריאל, דרך שער השמים, אשר מנגד לשער המזרח; כי ירושלם עליונה כונן אלהים בשמים ממעל מול ירושלים התחתונה, חומותיה אש, שעריה אבני אקדח ומגדלותיה ספירים לוהטים, ומקדש אלהים בתוכה, אש לוהטת (הוא המקדש, אשר בנה מלאך האלהים, אחרי הִשָרף בית ה‘, על תלו ויעלהו השמימה, ומיכאל עומד ומשרת בקדש ככהן גדול ונשמות הצדיקים עולות על מזבחו לרצון לפני ה’) – זה לעמת זה עשה אלהים, עיר לעמת עיר, שער נגד שער ומקדש מול מקדש. וירושלם העליונה הזאת על כפים חקָקהּ אלהים, חומותיה נגדו תמיד; וראה אותה וזכר את עירו החרבה ואף את עמו יזכור, ובשממותם ישים עינו עליהם לטובה פעם בפעם, לחיותם ולעודדם עד בוא עת הפקודה. והיה ביום פקדו, והוריד את ירושלם העליונה ואת המקדש העליון אל מקום העיר והמקדש אשר על הארץ מתחת, והתחדשה ירושלם התחתונה ושבה ונבנתה רחוב וחרוץ, חומות ושערים, הראל ואריאל – הכל כאשר לכל על פי תכנית עיר האש, למען תעמוד על תלה כימי עם ישראל על ארצו מן הוא והלאה – כימי השמים על הארץ.

ויבאו ויעלו המושיעים בהר ציון ובהר הבית ויעמדו ליד שער המזרח הנשקף על פני הר הזיתים, בין ירושלים ובין הצרים עליה, כאשר עמד מלאך ה' לפנים בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים. וישתנו המלאכים ויהיו לאריות, אריות גדולים ונוראים, אשר למראיהם כל גבור יוטל, אריות אשר מלתעותיהם ברזל, צפרניהם נחשת, כנפי נשר על גביהם, נשמת אפם אש אוכלת, מפיהם לפידים יהלכו וקול נהמם כקול אלפי רעמים. ויערכו לקראת הרומים המשתערים על העיר וירעימו עליהם בקולם נוראות, וישחיתו בהם כל גבור וכל איש חיל, ואש מפיהם אכלה ותלהט סביב צרים. וכל החצים ואבני הקלע אשר ירו הרומים מכלי מַשחֵתם לחומות העיר ולשומריהן, נבלעו התמוללו, היו כקש נדף, או שבו אל מחנה האויב וירבו את חלליהם. ככה עברו ימים רבים והרומים, הגבורים העריצים אשר נתנו חתיתם בכל הארץ, בושו מגבורתם, נלאו, נואשו, רפו כל ידים ויאמרו לשוב מעל העיר. וירושלם התחזקה ועמדה נגד חיל הצרים עליה, בכח בני האלהים מגניה ובגבורת אנשיה גם הם, שלש שנים.

אהה, אך שוא שקדו שומרים ומגנים: באה עת בית ה' להשרף ועיר הקדש לנפול ביד אויב והעם לִגלוֹת מארצו, ואין חכמה ואין עצה ואין גבורה ואין רחמים נגד המשפט החרוץ!

ירושלם ומלואה, אשר התעתדו לרוח בָּעֵר, התגעשו והתהוללו כהתגעש העצים וענפיהם בעת שלכת, בהחל רוחות הסתיו לנשל עליהם ולהפיצם לכל עבר. ותהי רוח רעה שלוחה בין יושבי העיר, בין פנות העם ובין הגדודים הנלחמים עליה ובין ראשיהם, אשר בקשו איש איש להסב אליו את פקודת כל הצבא והעיר. ויהיו עוינים איש את אחיו ועדה את רעותה ומקנאים איש באחיו; והקנאה היתה לשנאה והשנאה קמה למטה־רֶשע, עד אשר היתה יד איש באחיו וחרב גדוד ברעהו, ותהי ירושלם לעיר הרֵגה ונחלי דם שטפו ברחובותיה גם בטרם יבא אויב בשעריה. ובעוד קול נהמת האריות עולה באזני הרומים להזמם ולאבדם ולהכשיל כחם, עלה קול זעקת המֻכּים ואנקת החללים וצוחת המתגרים איש באחיו והשָׂמים את העיר הנצורה כעיר אשר חלאתה בה, באזני המלאכים מליצי העיר ומגניה, לרפות ידיהם ולהכשיל כח מעשיהם גם הם. ובני האלהים, העושה שלום במרומיו, אשר אין במערכותם לא שנאה ולא קנאה ולא תחרות, לא יכלו עוד להתאפק לריבי־עם אלה וירפו ידיהם ויאמרו: – ה' הצדיק; בא הקץ על ירושלם, כי מלאה צבאה, כי נגלה עונה: נאסף שלום מעיר שָׁלֵם, מהרסיה ומחריביה בתוכה המה; ואנחנו מה לנו עוד פה? ועתה אם תחרב ירושלם ביד היהודים המה, לא תבָּנה עוד, והיתה זאת חרפת עולם לעיר ולעם; ואם הגוים יחריבוה, עוד יבא יום ושבה ונבנתה וגם עַמה יבָּנה עִמה בתוכה. תלָכד איפוא העיר עתה והעם יֵצא בגולה ונדד בגוים ונע בארצות, ולמד בימי עניו ומרודו הרבים והרעים להוקיר את השלום ואת האחוה ולמשול ברוחו למען יוכל למשול בארצו; אז ישובו נדחיו אל עירם ואל ארצם והתחדשו וחִדשו ימיהם כקדם.

ויתפשטו המלאכים את לבושם אשר לבשו בהִגָלותם לעיני בשר, ויֵהפכו האריות ויהיו לרוח ולאש ויעלו בלהב השמימה דרך שער המזרח, במקום אשר ירדו. והעיר נבקעה לפני האויב והמקדש נשרף באש זעם ה', כל שרידי החרב, יצאו בגולה.

ובנגוע המלאכים את פני השער בעלותם השמימה, התחקו עליו צלמי דמות ארבעה אריות, שנים שנים על הדלת האחת, לשתי דלתותיו, ומתחת לאריות נכתבו באצבע לא־איש, הדברים האלה:

גִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחֲמוּ כַאֲרָיוֹת

כָּל־עוֹד הֱיוֹת הַשָׁלוֹם בִּמְעוֹנָם, בְּעִירָם;

חָלַק לִבָּם – וּכְיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת

סָר כּחָם, שֻׁדַּד רִבְצָם, אָבַד נִירָם.

אַךְ יֶש־יוֹם – וְגוּרֵי הָאֲרָיוֹת יִנָּעֲרוּ,

וְעָלוּ גְדוּדִים, בְּבוֹא יוֹם גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה,

מִכָּל־פִּנּוֹת הַגּוֹלָה, שֶׁשָׁם סֹעֲרוּ,

וְנִלְחֲמוּ עַל־אֶרֶץ אָבוֹת – וִירָשׁוּהָ.

המלים נִמחו ברֹב הימים ותהיינה לאותיות פורחות, לא תֵרָאינה עוד כי אם לגלויי עינים; אך תמונות האריות עודן נראות על שער המזרח, נגלות ויוצאות פעם בפעם, מדי חַדֵּש אותו, עד היום הזה.

ו. הר הַזֵּיתִים

ירושלם הרים סביב לה; משמרת הם עליה, בעצת אלהים הוּכן הסוכך לעיר סגולתו מראש מִקַדמי־ארץ. ובראש ההרים האלה מתנוסס הר הזיתים אשר מקדם לעיר, אותו שם אלהים משמר על עיר הקדש ומגן לעם היושב בה – בהיותו נשוּא עון. והיה בקרֹב אויב אל העיר להלחם עליה, וירד מיכאל שר ישראל, מלאך הרחמים, ועמדו רגליו על הר הזיתים והרים ימינו ושמאלו השמימה; ונפתחו השמים והנה חרב גדולה, חרב אש אדֻמה, לוהטת, רובה ברקים, מרחפת בין השמים ובין הארץ, נטויה ממערב למזרח, הנצב פונה ירושלימה והלהב אל מול פני האויב. ונטה מיכאל יד ימינו אל מול החרב ושמאלו אל מחנה הצרים, וקרא בקול אדיר וחזק:

חֶרֶב לַיְיָ מָלְאָה דָם:

עַל־ראשׁ מַרְגִּיזֵי עִיר וָעָם

רְדִי, הַשְׁחִיתִי, הַרְבִּי כוֹשֵׁל –

יֵדְעוּ גוֹיִם: יְיָ מוֹשֵׁל!

והקול יִכָּפל, יתגלגל כהד הרים וכקול רעם בגלגל והרעים נוראות באזני הצרים להוּמם ולבַהלם.

וההר ירום ונִשׂא ונסב ורחב למעלה למעלה, הַגְבֵּהַ הַרְחֵב, עד היותו כחומה סביב לעיר, גבהו כלבנון וזיתיו כארזים אדירים, מוּצקים, מתלכדים, נוראי־הוד, כל אויב לא יבקיע אליהם וכל צבא אדיר לא יעברם. ואמיצי לב בגבורים יראו – ייראו ויבָּהלו. רעדה תאחזם שם, חִיל כיולדה. ומתחת להר (אשר נחל אש וגפרית שוטף ובא שמה ממעמקי גיא־הִנֹם) יתפרצו קולות אדירים כשאון רעם ונֵפץ וזרם אש אוכלה, ולהטה האש מסביב ובערה ואכלה מערכות האויב ושמה את הכל בִּן־יום או בִן־לילה לגלי דשן ועצמות שרופות. – ככה הגיע אל חיל סנחריב מלך אשור, אשר דִמה בנפשו לאסוף עיר ומלואה כאסוף קן עזוב ויהפוך על ירושלם בלהות לעת־ערב, ובטרם בקר היה כל חילו, מאה ושמונים וחמשה אלף, פגרים שרופים באש, אוּדי־אדם נטושים על פני כל העמק אשר לרגלי הר הזיתים; ויקָרא למקום ההוא “עמק הפגרים והדשן”.

ואם בן־ענוֹש העם, נכתם עונו לפני אלהיו ויום פקודתו באה, ושִלח אויב בו ובא וחנה לפני ההר ובנה מצודות והקים מצודות וחילים יגַבּר – ובמרום יוטל הגורל. וירד גבריאל מלאך המשפט, השר העומד בין ישראל לעמים ומאזני משפט בידו להטות פעם הֵנה ופעם הנה, ועמד ודרך על מרומי הר הזיתים ופרש ידיו השמימה כאשר יפרש השופט אשר לבו הומה לענוּשיו והשב את הרעה לא יוכל, כי כלה ונחרצה, וקרא בקול רעמו: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך! ורקע גבריאל ברגלו – והר הזיתים יִמַך, יִשפל, עד היות ה“לבנון” לבקעה קטנה, וזיתיו ימעטו וישחו והיו ה“ארזים” לשיחים קטנים ודלים; והוסיף עוד לרודד אותו תחתיו עד היותו לרקוּעי גבעות וסלעים מעוכים אשר לא גֹבה להם ולא יִרְאָה להם ועד אשר יבָּקע ההר ומש חציו צפונה וחציו נגבה…

ונטה גבריאל ידו השמימה ונפתחו, וחרב המשפט תֵּראה – איֻמה, חדה, מרוטה, נוצצת כעין נחשת קלל, מתהפכת בלהבות־אש, הנצב פונה מזרחה והלהב – נטוי על ירושלם; והרים קולו וקרא:

חֶרֶב, חֶרֶב, לֻטְּשָׁה, מֹרָטָה,

אֲהָהּ, כִּי עַתָּה דַרְכָּהּ יָרָטָה:

הַפַּעַם הַזּאת לֹא לְצוֹרְרִים

יְעָדָהּ עוֹשָׂהּ, כִּי לְבָנִים סוֹרְרִים!

והמם מראה החרב וקול הקורא את מגני העיר ורפו ידיהם ונָשתה גבורתם והאויב יבא בעד החומות המבֻקעות ולכד את העיר והִרבּה טבח והרס ואבדן, כאשר עשו חיל בבל בראשונה וחיל הרומים באחרונה.

עוד עלילות כאלה וכאלה נתכנו להר הזיתים ברֹב הימים, אם לשבט אם לחסד. ולעת קץ עוד אחת יִפָּקד באותות שמים מֵעָל – באחרית הימים, אחרי עבוֹר מלחמת גוג ומגוג כשטף עובר, כסער מחולל כל, בהגיע יום שוב ה' שבות ארצו ועמו, אז יִנָער הר איתן זה, שומר הסף לעיר עולם, כהִנָער ענק נרדם בהמיר ארץ, במוט מוסדות עולם למען התחדש הכל; וְיִגעש וירעש מיסוד תחתית ועד ראש, ונהרסו המגדלים, ארמוני זרים מֵהָר, והתערערו מצוקי סלעים ממעל והתפתח סגוֹר מַחְבַּרתם והיה הקשה לרך והאיתן למקום מטע ושתילי הזיתים, מטעי ילדי ירושלם, יצמחו, ישגשגו וכסו את צלעות ההר ואת מרומיו ואת מערומיו, כימי עולם וכשנים קדמוניות, יערים גדולים, עבֻתִּים, רחבי ידים, אשר יעלה שמים שיאם וגֹבה להם והוֹד להם כארזי לבנון. ומתחת להר, מן המקורות הנפתחים בהתחלחל יסודו, יֵצאו מים נוזלים ממעינות התחיה אשר מתחת לאבן השתיה, מים חיים, מי שלום, מי מנוחות יהיו – למנוחה לרגשת עמים ולמרפא לכל משובתם; לתחיה לישני אדמת עפר בירכתי הר הזיתים ולעטופים בזלעפות רוח נכריה על אדמת נכר, לאשר נאספו אל עמיהם ולאשר נגזרו מארצם ומעַמם; וחיו אלה וקמו על רגליהם, ובאו אלה וקמו על נחלת אבותם.

ואליהו מלאך הברית יֵרד ועמד על הר הזיתים, מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל ובידו ענף עץ זית – מבשר שלום, ובימינו השופר הגדול – משמיע ישועה. ותחת חרב אש ודם תופיע ממעל קשת מזהירה ביפעת אור חשמל חכלילי, אור שמי השמים העליונים, אור שבעה שמשות וברקים – אור ברית בין אלהםי ובין בני האדם, אשר לא יהיה עוד מבול דמים על הארץ, ואות שלום ורצון בין ישראל לעמים, בשובו אל חלקו ואל נחלתו ואל מקום כבודו בתוך משפחות הגוים על פני האדמה.

ואליהו יתקע בשופר והלך מקצה הארץ ועד קצה הארץ קול מבשר, מבשר ואומר:

שָׁלוֹם שָׁלוֹם, תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ, יָם וְיַבָּשָׁה,

תִּתְחַדֵּשׁ הָאָרֶץ, יִתְחַדְּשּׁוּ הַשָּׁמָיִם;

כִּי נָּתַן יְיָ בָּעַמִּים רוּחַ חֲדָשָׁה,

כִּי פָקַד יְיָ עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִִָם!

ז. הֶהָרִים

בששת ימי בראשית ישב אלהים בסוד מלאכיו ויוָעץ עמהם בעָרכוֹ את מערכות הבריאה ואת תכניתה לכל מחלקותיה, ובהגיע תור הארץ עמד וימודד אותה, הפיל גורל, חִלק בַּקָו, ארצות ומדינות וממלכות, ויצב להן גבולות למספר העמים אשר יֵשׁבו בהן אחרי כן, ארץ גדולה לעם גדול וקטנה לקטן. וַיִיעד לבני ישראל את הארץ אשר ישבו בה ויצב גבולותיה, המדבר והים. והארץ כלה כעדן גן אלהים – אדמת מישור מן המדבר ועד הירדן ועד הים, טרם יולדו בה ההרים המתנוססים על אדמתה היום. אך זה רע, כי קטנה היא מאד בעיניה מהיות מעון לעם סגולה מכל העמים, אשר במרום נשמעו עליו מראש גדולות ונצורות; ותתמרמר ותגעש הארץ ותעוה פניה, כי חרה לה: מֶרחב בקשה נפשה, מרחב־יה, גבולות אין־קץ, מצע רחב להשתרע, ונגֹלו מפניו מדבר וים, ונסוגו אחור כנפות הארץ, ורָחבה ונָסבה ופרצה ימין ושמאל, צפונה ונגבה קדמה וימה!

גם בני עליון ראו בעניָהּ ומיכאל, אשר היה אחרי כן לשר ישראל, דבר לפני האלהים ויאמר: אלהי כל הארץ, למה תתן ארץ קטנה כזאת לעם בחירך, ומה גורלו ומה אחריתו אם לא יוכל לפרוץ על סביבותיו מפני הגבולות הצרים אר שמת לו למועקה? ועתה הרחיבה נא את גבולות ארץ ישראל והיה מעמד העם רחב ומושבו איתן.

ויאמר אלהים: העם אשר יעדתי לי, יִקטן – ויִגדל, יֵשׁב במעון צר ודברו יֵצא על ארץ רבה, ימעט מכל העמים וזרעו יהיה מלֹא הגוים. גורלו יהיה רב־חליפות מכל עם ואחריתו תשגא מאד. והארץ הזאת הקטנה תהיה לראש ארצות תבל, אליה כל בני האדם ידרשו וארצות גדולות ורחבות תהיינה נשכחות מני־רגל. אם ארץ גדולה אתן לעם ישראל – ישב תחתיו ויקפא תחתיו וברב הימים יהיה לאחור ולא לפנים; כאשר כן יהיה גורל גוים רבים ועצומים, אשר ארצותיהם רחבות ידים, כי יפָרדו ויכָּרתו מתוך משפחות העמים, אם בנו והקיפו עליהם חומה מסביב ואם לא בנו; והיו כ“אדני השדה” הקשורים בטבורם אל אדמת מַטעם, וכצמח המשתרג על סביבותיו. ואני לא כן יעדתי לעמי, כי ברית מלח עולם אתן לו, והוא יהיה הרוח החיה בעמי הארץ; גם יפוץ בגוים ובארצות, גם יסבול רבות גם שוב ישוב לקץ אל אדמתו – ירבו עצבותיו אך גם ירבו ימיו, ינֻסה במסות גדולות ויצא מזֻקק ככסף מתוך־כּוּר.

ולארץ ישראל – הן שמתי ממַדיה, הצבתי גבולותיה: האשיב אחור את הים, אם אהפוך מדבר לארץ מושב, והן גם את המדבר פעלתי למענהו… ואולם ראֵה, הנה הארץ קשת־עֹרף כעם אשר לו נועדה, הנה מצאה תחבולה, הנה היא מתגדלת – ממנה.

והארץ עודנה זועפת – ובזעפה פרצה עליה פרץ ותתרומם ותעל מעלה מעלה מזה ומזה לירדן ויציצו הרים והררים מכל עבר – ויכָּפל שטח הארץ פי חמשה…

ויושב בשמים ראה וישחק, כי עת רצון היתה לפניו אחרי אשר בנה עולמות והחריב, בנה והחריב, וירא את מעשהו היום והנה טוב מאד. ויסמוך אלהים את ידיו על הנעשה ויאמר: טוב; מופת תהיה הארץ לעם ישראל: קטן בגוים – והרים גדולים, הררי־אדם, ממנו יֵצאו.

רק את אחד ההרים, הר סדום, הדף אחור בכח ויתקעהו בארץ ומקומו נהפך מִשקע שפל מכל המקומות אשר על פני האדמה, הוא ים המלח עד היום הזה – סמל גם הוא לעם ישראל, כי מקצתם ישפלו מטה מטה, בעוד אשר יתר אחיהם לעמתם יעלו מעלה מעלה.

_____________

ואלהים ברצונו עטר את ההרים בתפארה ויתן לזה זיתים ולזה כרמים, לזה שדי־תבואות ולזה פרחי חמד, גם את הלבנון פקד ויתן לראשו לוית־חן: ארזי־אל, באשר נשקף הוא על פני ארץ ישראל, שומר הגבול מצפון; רק להר סיני לא נתן לא עצי פרי ולא פרחים, כי אמר אלהים: ממך לי יֵצא צמח אשר לא יִבּוֹל ולא יִבְלֶה כל ימי היות אדם על הארץ – צמח צדק.

ויתן אלהים על הר סיני את התורה.

_____________