רקע
שלמה שבא
חוטאים וחטאים ומתקני עולם

יהודים נכבדים בקושטא התכנסו ערב אחד, ואולי ביום – בשנת 1727 – בבית אחד מהם, ואולי בבית הקהילה או באחד מבתי־הכנסת, וקראו את האיגרות המבוהלות שהגיעו מירושלים שהודיעו על גזרות שנגזרו פתאום, וקבלו על מסים חדשים שהוטלו על בני הקהילה. ויהודי קושטא, כמו יהודי שאר הארצות, נתבעו לשלוח מיד תרומות להציל נפשות מישראל שהושמו בבתי־הסוהר בירושלים ולפעול בחצר הסולטן לביטול הגזרות.

באחרונה הגיעו בקשות וקריאות לעזרה רבות מאשר קודם: בני החבורה של יהודה החסיד גורשו מחצרם, חבורת אברהם רוויגו נתפזרה, הספרדים אשר נותרו בעיר מצבם הורע ועול המסים גדל. ואמרו הנאספים – כולם אנשי מסחר ועסק חשובים וכן הרבנים הנכבדים של העדה – כי בזמן האחרון באות קריאות העזרה מירושלים בתכיפות גדלה והולכת, ובני הגולה שולחים כספים רבים לעיר הקודש ואין איש משגיח על חלוקת הכספים. והחליטו לארגן מחדש את משלוח התרומות לארץ־ישראל ולרכזן ביד אחת וכן לבחור ועד נכבדים, אשר אליו יופנו בקשות יהודי ארץ־ישראל והוא יטפל בהן וישגיח על חלוקת הכסף.

והחליטו המתכנסים להקים מוסד עליון, שיהיה אחראי לענייני ארץ־ישראל ולכל הקשור ביושביה ונקרא ועד פקידי קושטא ושבעה מן הנכבדים ביותר מבין עסקני היהודים בקושטא נתמנו כחברים בו. ועד זה ייצג את כלל היהודים וידאג לצורכי יושבי ארץ־ישראל וישתדל בשבילם בשער העליון הטורקי, ומקרב חברי הוועד נבחר ראש הפקידים שיהיה אחראי לקשר עם השרים והשער העליון, ואחריו גזבר, שיהיה ממונה על הקופה ואחראי לגביית התרומות ולחלוקת ההקצבות, וחבר שלישי – ממונה על הנהלת החשבונות, ורביעי – מזכיר ומנהל את ענייני המשרד. וכך קמה הסוכנות היהודית הראשונה – ועד של כל יהודי העולם למען ארץ־ישראל.

והודיעו על הקמת הוועד לקהילות היהודיות בארצות עות’מאניה ובארצות שמעבר לעות’מאניה ושלחו כספים לירושלים לחלוקה ולביטול גזרות ולתשלום מסים ולתשלום שוחד ולהחזקת ישיבות ותלמידי חכמים. והממונה על כך יצא ונכנס במשרדי הרשויות לדבר על לב הפקידים והשרים, והממונה על המינהל היה שוכר פעם בשנה, באביב, ספינה למען הנוסעים לארץ להשתקע בה ולמען העולים לרגל בל“ג בעומר כדי להשתטח על קברות הקדושים, היא הזיארה, שפניה מועדות בל”ג בעומר למירון ולקברו של שמעון בן יוחאי, ולמקומות קדושים אחרים בגליל ובירושלים.


עברו עשר ועשרים שנה והכספים מקושטא הגיעו פחות או יותר במועדם, ובשעת צרה התגייסו חברי הוועד ופעלו בשער העליון, כדי לבטל גזרות שנגזרו על בני ירושלים. וחברי הוועד עשו את מלאכתם בנאמנות ובחריצות. אבל אז הגיעו שמועות מפי עולי רגל שחזרו מירושלים כי בני העיר, גברים ונשים, נוהגים שלא כשורה, ומנקרים עיני שכניהם הערבים בבגדים מהודרים ובתכשיטים יקרים ומעוררים קנאתם. ונראה שהיו מבני קושטא שטענו למה חייבים הם לתרום למען בני ירושלים החיים ברווחה ומתלבשים בבגדי חמודות. ונתכנסו הפקידים בשנת תק"א והודיעו לירושלים על השמועות המהלכות בקושטא ומסרו כי חלה ירידה חמורה בתרומות לעיר, שכן תושבי קושטא אומרים כי בעבור לחם מוכנים לתת, אבל לא לבגדי פאר, ושלחו הפקידים מכתבים למנהיגי ירושלים והזהירו אותם ולא נענו. שוב הזהירו, ולא נשתנה דבר. ועברו כמה שנים והשמועות ברחובות הרובע היהודי בקושטא רבו והלכו והיו שתבעו להפסיק את משלוח הכסף לירושלים. ואז כתבו הפקידים התראה אחרונה והודיעו כי יפסיקו לשלוח כספים לארץ ויעצרו את מסע ספינות עולי הרגל, שנוסעיהן העשירים תורמים בעין יפה כשהם מגיעים לירושלים ולשאר ערי הקודש – אם לא ישנו בני ירושלים את דרכיהם.

וזה נוסח האיגרת ששלחו לירושלים בקיץ של שנת תק"ח:

בעוונותינו בזמננו פרצו גדר ההנהגה, זכרים לובשים מחלצות וסובבים בחוצות להטיל קנאה ונקבות הפריזו על המידה, להתקשט בתכשיטי זהב ואבן יקרה, אשר לא היו לעולמים בירושלים, ותלכנה נטויות גרון, בתפארת תכשיטים ומלבושים. והיא שעמדה עלינו לכלותנו, שהגויים מחזיקים את ישראל בחזקת עשירים ומעלילים עליהם לאכול את בשרם.

אי לזאת, להציל את ירושלים מן ההפיכה, גוזרים אנחנו בכוח התורה ובכל אלות הברית, לזמן עשר שנים:

לא ילבשו גבר ואישה בעיר הקודש שום מלבוש שיש בתוכו גוון ורדי [ירוק, הוא הצבע הקדוש על המוסלמים שהם רוב תושבי העיר], לא בבית ולא בחוץ, ואפילו כלה בחופתה לא תלבש מלבוש ורדי. וכן לא תלבש שום אישה מבנות ישראל, ואפילו כלה בחופתה, מלבוש שבתוכו טווי וארוג כסף וזהב כמו חיטא“י טיל”י [חוט מרוקע ממתכת יקרה] ודיב“ה ואיבוק”לים ג’יבוקליס ן מיני שזרים מזהב ומכסף].

וכמו כן לא ילבשו טוקאאד“וס [מגבעות] שיש בתוכן סירמ”ה וקלאבדו“ן וטי”ל [חוטי זהב או כסף], ולא פרלא"ס [פנינים] ואבן יקרה, בתוך בתיהם וכל שכן בחוץ, ואפילו כלה היותר עשירה לא תתקשט בשום תכשיט. ומי שיש לו תכשיטים שנאסרו בגזרה זו – ימכרם ולא ייראו החוצה.


ופקידי קושטא הוסיפו ופירסמו רשימה ארוכה של מלבושים ומחגורות ממחגורות שונות, האסורות על בנות ירושלים, בגדים של מיטב האופנה באותם ימים, וציוו על רבני העיר לפרסם את איגרתם בכל בתי־הכנסת. ורבני ירושלים, שהם עצמם הזהירו זמן רב על חטאי העיר, הסכימו עמם בכל לב, ומשהגיעה האיגרת לידיהם קראוה בבתי־כנסת בשבתות, לפני קריאת התורה, בקול רם, כדי שישמעו גם הנשים שבעזרתן וסיימו בדברי האיגרת:

צנועים יהיו בבית ובשדה במלבושיהם כמו שנהגו אבותינו, יכירו ויידעו כל הגויים, כי עניים אנחנו ואל יתגרו בנו, על כן זה גזרנו, להציל את ירושלים.


כך באשר לאיסור על המלבושים המהודרים והתכשיטים. אבל פרנסי ירושלים יראו גם מחטאי הבשר ומעברות שבין איש לאישה, ותיקנו תקנות להרחיק את האנשים מן החטא ומצל צלו של חטא ומהרהור חטא והזהירו את הנשים:

הסכמנו בכל תוקף ששום בת ישראל, ואפילו הזקנות, לא תוכל ללכת בשוק בלתי מכוסה על מלבושיה, ואפילו מחצר לחצר. גם לא תוכל לשבת בפתח שער החצר כדי לדבר עם חברתה, ואפילו מחלון לחלון ודרך הרבים באמצע. ואם איזו אישה תעבור על דברינו אלה, ודאי נדעה ונרדפה למען תהיה למשל ולשנינה ולהכריזה בשווקים וברחובות ויקנסו אותה כמשפט.

גם לא תוכל שום אישה, בין אלמנה בין נשואה, למכור יין ושיכר לשום אדם, ושום בר ישראל לא יוכל למכור יין ושיכר לגוי וערל. גם שום בר ישראל לא יוכל לשבת אצל מוכרי יין, לאכול ולשתות שם. גם גזרנו על האופים פת בתנור, שלא יוכל לקחת משרת בחור רך בשנים, לא יהודי ולא גוי, אלא נשוי או גדול בהקפת זקן.


התקנה בדבר האיסור על הבחורים לעבוד אצל התנור הותקנה, כדי למנוע מהם פגישה עם הנשים הבאות לאפות את הלחם, אבל נראה שקשה היה לאכוף תקנה זו ועל כן תיקנו גם את התקנה הבאה:

גם סתם אישה, שעדיין לא הגיעה לחמישים שנה, אין לה רשות לילך אצל התנור להוליך ולהביא הפת. גם סתם אישה, שלא הגיעה לארבעים, לא תוכל לבוא לבית־הכנסת מנחה וערבית בין בחול בין בשבת, חוץ מראש השנה ויום הכיפור ומכל שכן, בלילי שמחת בית השואבה.


אותם פקידים ורבנים סברו שלא רק נשים צעירות או בנות ארבעים וחמישים מועדות לחטא, אפילו זקנות מהן:

גם סתם אישה שלא השלימה שישים שנה, אין לה רשות להיכנס בבית גוי, כדי לישא וליתן באיזה פרקמטיא או באיזה שירות בשום אופן בעולם.


משפחה ספרדית בירושלים בתוך חוטאים וחטאים ומתקני 3 (2).jpg

משפחה ספרדית בירושלים


ההשגחה על ההתנהגות המתאימה לא התרכזה רק בענייני נשים. נאסר על בני ירושלים גם לעסוק בכל עניין של שחוק והימור וכל שכן במשחקי קלפים ועצמות או במשחקי מזל. מי שיפר תקנות אלה הרשות למוסרו לשר העיר והוא ייענש בגופו ובממונו.


וישבו הרבנים והפרנסים ובדקו ודנו היכן אפשר להוסיף ולתקן ולהסיר מכשול ועיינו בחרמות ובאיסורים ישנים והוסיפו עליהם חדשים ופירסמו עשרים איסורים ונראה היה להם שמנו כל איסור ותקלה, ומעכשיו תהיה ירושלים מטוהרת וזכה וראויה להתכנות עיר הקודש ושעריה פתוחים לביאת הגואל. הנה רשימת התקנות והאיסורים שפירסמו זקני העיר בהא אדר שנת ת"ץ:

א. חרם שלא לזייף המעות ושלא לעשות סחורה במעות מזויפות.

ב. הסכמה ששום אישה לא תמתין לשמוע קדיש לא בשחרית ולא במנחה ולא בערבית [והטעם הוא כדי שייצאו הנשים ראשונות מבית־הכנסת ולא יתערבו עם הגברים].

ג. הסכמה ששום איש או אישה לא יגבו שום צדקה, זולתי בהסכמת בית־דין וגבאים.

ד. המכה חברו בבית הכנסת יפרע י' פרחים לצרכי ציבור ויהיה בנידוי ה' ימים.

ה. הסכמה שלא יהא אדם רשאי לשדך אישה כי אם ברשות בית־דין.

ו. חרם שכל דיין יקיים תנאים אלו: א' – שלא ימסור שום יהודי לאינו־יהודי עד שיתרה בו פעמיים־שלוש בפני ז' טובי העיר; ב' – שלא יכניס ידו בשום מעות, אפילו מירושה ולא מנחה או סעודה לשום שר ולא לאדם אחר [הפרנסים קובעים כי במתן שוחד למושלי העיר ופקידיהם רשאים לטפל רק הגבאים והפרנסים); ג' – שלא ינדה לשום אדם; ד' – שלא ייקח שום שכירות.

ז. הסכמה שהקברנים לא יקחו שום פרוטה ממשפחות הנפטרים ואפילו מהמשפחות העשירות וכל תשלומם יבוא רק מקופת הקהל.

ח. ששום אישה לא תתעסק במשא ומתן של מסחר.

ט. חרם שלא ליקח כסף גולגלתא, דהיינו כרגא דמלכא [מסי גולגולת ומסי המלכות] מחזן בית־הכנסת הקבוע.

י. חרם שלא ייכנס אדם לחצר גרושתו ושלא יראה ארוס פני ארוסתו עד ליל חופתו.

יא. ששום אדם לא ידבר בבית־הכנסת ולא יזעק ושלא ירים קולו לעשות בלבול.

יב. שלא לשחק בקובייה ולא בקרטאס ולא בשום שחוק.

יג. שלא לעשות שום כשפים ולא יצווה לגוי לעשות אפילו לאהבה.

יד. הסכמה שלא לקנות פחם או עצים אלא מהפלחין או מהחנויות [הכוונה כנראה לעובדי־אדמה יהודים שחיו בסביבות ירושלים, ולחנויות של יהודים].

טו. ששום אדם לא ישנה שום שינוי בעניין התפילות והזמירות.

טז. לקנוס המאחר או המאחרת בקבלת שבת.

יז. ששום אדם לא יאמר קדיש על ישראל, אלא בתיבה ושלא להשאיל הפרוכת ליחידים להתכבד לצורך קישוט.

יח. ששום אישה לא תיכנס בערבנות אפילו לאביה ולבעלה [שכן אם לא ישלמו את החוב שהיא ערבה לו – תיאסר].

יט. חרם שלא לקנות דבר שחזקתו גנוב או ספק.

כ. חרם שלא יימכר הבשר על־ידי הגוי, אלא בשומר.


עשרים תקנות ועוד אזהרות רבות. האומנם ננעלו כל שערי החטא?


מקורות: קורות היהודים בטורקיה וארצות הקדם ה' – שלמה א' רוזאניס; אור השמש – יעקב שלום גפנר; ספר התקנות והסכמות הנוהגים בירושלים; תקנות ירושלים – א"ה פריימן, ספר דינבורג; יהודי ארץ־ישראל במאה הי"ח – י' ברנאי; ההיסטוריה של ארץ־ישראל – כרך ז'.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!