רקע
זאב יעבץ
רבן יוחנן, רבותיו וחבריו. צפורי וטבריא.

לזכר

נשמת חתני, אשר נקטף בעודנו באבו, ירא אלהים, אוהב חסד, עושה צדקה ומרבה להיטיב.

מר מאיר שלום בעהרמאן איש ווינדוי יתהלך לפני ה' באור החיים הגשתי ספר זה באהבה ובהמון לב

אני חותנו הכואב

המחבר


הסנהדרין מתמוטטת אחרי מות ר“י נשיאה. הנשיא רבן גמליאל הרביעי איננו ממלא מקום אבותיו. ר' הושעי' בר חמא בר ביסא, כבוד אבותיו, רבותיו, ר' חייא רבו המובהק, חליפות מושבו בצפורי ובטבריא. בית מדרשו בסוף ימיו בקסרי, כבודו בעיני בית הנשיא, רוב תלמידיו, דרך למודו, שם כבודו “אבי המשנה”, דעותיו, נדבת לבו וענותו. חזקיה בן ר' חייא ויהודה אחיו. “דבי חזקיה”. ר' חמא בר חנינא ומוסרו הנעלה. אבא כהן ברדלא. אילפא, דרך למודו ודעותיו. רבי יוחנן נפהא, מולדתו וזכרונות ילדותו, רבותיו, שבתו בבית ר' הושעיה רבו המובהק, אהבתו את התורה וכבוּדו את הראשונים, ענותו ועוזו, יציאתו מצפורי לטבריא. הסנהדרין בטבריא. מתכנת ריו”ח אל שמואל, יפיו והדרו, כבודו בכל תפוצות ישראל, כלכלתו את המשנה, דרכי מדרשו בהלכה ובאגדה. אהבת הבריות החלוטה היא שיטה מסוימת לריו“ח, אהבתו לכל מיני בני האדם. ר' יוחנן רבן של כל ישראל אחרי מות שמואל בבבל. ערך בני ישראל שבבבל בעיניו. ר' שמעון בן לקיש, ילדותו, התמכרו אל הלודים בימי עלומיו, חזירתו למוטב בידי ריו”ח, ריו“ח מחכימו ונותן לו את אחותו לאשה, יתר רבותיו של רשב”ל, תלונותיו על בני ישראל בבבל וחבתו המופלגת לחכמי בבל, מתכנתו אל ריו“ח, כשרונותיו המופלגים, ערך המקרא והמשנה בעיניו, ידיעתו את טיב הלשון. נעשה משנה לריו”ח במתיבה, דעותיו על מדת האמת, על התורה, על גורל ישראל, על השכר והענש, על מדרגות תוכחות המוסר, חסידותו ואומץ לבו, מסירת נפשו להציל נפשות וממונן מידי עריצים, כבודו בעיני העם והסתפקותו לעצמו, רוחו הנדיבה, למוד זכותו על הפושעים, התעצבו על דבר קנטור שנזרק לו מפי ריו“ח ומותו. ריו”ח מתאבל עליו כל ימיו. ר' אלעזר בן פדת תלמיד חבר לריו“ח, מולדתו בבבל ועמדו לפני רב ושמואל, בא לארץ ישראל ור' חנינא נעשה לו לרב מובהק, שקידתו הגדולה, יתר רבותיו חבריו אוהביו, מתכנתו אל רש”ב לקיש, ראשית מתכנתו אל ריו“ח. ריו”ח נעשה לו אוהב, משיכת יד ר“א מן הנסתרות, יחוד לבו אל המשנה, המקרא הוא לו יסוד התורה, דעתו הישרה בחקרי הלשון וקדמוניותיה, זכרונותיו בדברי הימים, אהבתו המופלגת לעם ישראל וחמת רוחו על אויבי עמו, תורת מוסרו רבת הפרטים, עניותו וכבודו בעיני עמו, נעשה ראש בימי ר' יוחנן האחרונים, הוא ור' שמעון בן אליקים ראשי השופטים. רב כהנא תלמיד רב, קנאתו ופגיעתו באחד המלשינים, מנוסתו לא”י, מתכנתו אל ריו“ח וריש לקיש. ר' שמלאי הדרומי, מתכנתו לרב בבבל ולר' יונתן בא”י, חבתו את האגדה ואת זכרונות דברי הימים, התבוננו אל רוח עמו ואל גורלו, משליו וחזיונותיו, תשובותיו השנונות אל המינים, דעותיו על יתרון האדם ועל ערך טהרתו ועל סוף תכלית המצות. מעמד אבותינו בא“י בימי הקיסר קומודוס. משטמת ניגר ההגמון. מעמדם הבינוני בימי הקסרים ספטימוס = סֵוֵרוס, קרקלא ולאגבל, וְרַוְחָתָם בימי אלכסנדר סֵוֵרוס. הלחץ בעשרים שנות המהומה אחרי מות הקיסר הזה. הר המלך נעזב מישראל. – רזון בא”י ושובע בארצות הקרובות. “עוצר ואומנות”, נדודים ושבי. עלוי מצות פדיון שבוים. שנות נשיאות רבן גמליאל המעטות. נשיאות בנו ר' יהודה נשיאה השני. נגישות שרי רומי מכריעות אותו לקחת מתנות מידי העם. תלונת העם וחכמיו. תגרת רש“ב לקיש בר”י נשיאה השני. חליפות רגז ורצון. עוז המטיף יוסי המעוני. אורך רוח הנשיא. “דַיְנֵי בור” הקונים את הדַיָנות בכסף. קנאת החכמים על קלקלה זו ומחאותיהם הנמרצות. החכמים מצמצמים כח הנשיאים ומרחיבים כח הסנהדרין. צדקת ר"י נשיאה השני ושקידתו על תקנת בית הספר. רוממות בית הספר בעיני חכמי הדור ההוא.

4050–3990.    🔗

ובעצם הדור, אשר החל תלמוד התורה לעלות בבבל מעלה מעלה, החל לשקוע בארץ ישראל מטה מטה. הן אמנם תראינה עינינו עוד כשלשה דורות, אדירי התורה יושבים על כסאם גם בארץ אבותינו, אולם רק בדור התיכון משלשת הדורות האלה היתה היא לראש, ובבל לה למשנה, אך בדור אשר לפניו ואשר לאחריו עלתה יד חכמת התורה בגלותנו על יד אחותה, אשר על אדמת מולדתנו. ואחרי כן עממה כבתה גם הגחלת הנשארה בארץ ישראל, תחת אשר מן הגולה יצא עוד אור תורה כשמונה מאות שנה לכל הארצות הרחוקות, אשר דבר ישראל מגיע.

למיום עלות הלל, בימי הורדוס הרעים, על כסא הנשיאים, עלתה עמו התורה ותמשול ברוח ישראל תשעה דורות תמימים ממשל רב מאד, אשר לפניו כמעט לא היה כמהו, כי הפליא ה' את חסדו ויתן מחכמתו על כל חבל תשעת הנשיאים, אשר קמו איש תחת אביו, מי יודע אם היתה עוד כזאת בכל הגוים ובכל הארצות, לבלתי הֵעָלות רוח חכמה ובינה ממשפחה אחת כשלש מאות שנה רצופות. ובהחשב הנשיא בכל השנים הרבות ההן לאחד מראשי חכמי התורה, נתנו כל חכמי הדור, אף אלה, אשר גברו עליו בחכמתם, את ידם תחתיו, ויתנו אותו לראש הסנהדרין, והם, אף כי חבריו היו, שוו את נפשם כתלמידים, בהיות הם חברי הסנהדרין והוא ראש הסנהדרין. בדבר הזה התלכדו כל כשרונות העם יחדיו ויהיו תמים אל ראש אחד, אשר לא נתן להם לפוץ ולהנטש הנה והנה. ויען, כי נתכה כל הסנהדרין למוצק אחד ביד הנשיא, הראוי לפי כבוד גדולתו, לעמוד בראש כל ישראל, נחשבה הסנהדרין והנשיאות אשר בראשה למרכז האורה האחד לכל קהלות יעקב, אשר בארץ ישראל ואשר בבבל ואשר בכל אפסי ארצות תבל, עד כי גם איש כרב, הגדול מכל חכמי דורו, לא מלאה ידו למרות את פי גזרת הנשיא בכל דבר חק ומצוה.

הדבר הזה היה הולך ונוהג עד מות רבי יהודה נשיאה, הנשיא התשיעי בן הדור התשיעי להלל הזקן, אולם בנו רבן גמליאל, אשר עמד תחתיו, לא מלא עוד את מקום אבותיו ולא נשאהו עוד כסא ראש הסנהדרין לשבת עליו. וגדולי הדור לא מצאו את לבבם להקים נשיא ממשפחה אחרת, גם מיראתם את רומי האורבת להם, פן תהפוך את ידה על הנשיאות כלה להעביר אותה, בהחל איש לפקפק בה, גם מהיות כבוד משפחת הלל, הנקדשת על פני כל העם, גדול גם בעיניהם. מני אז היתה הסנהדרין לצל עובר וחכמי העם נפוצו איש איש לבית מדרשו, ולא היה עוד ראש אחד לכל העם, כאשר היה עד העת ההיא.

מגדולי הדור, אשר האריכו ימים אחרי רבי יהודה נשיאה, היה רבי הושעיה בן רבי חמא בר ביסא וחכמי בבל קראו לו רבי אושעיא1. ויהי גם הוא גם אביו גם אבי אביו חכמים יודעים את התורה, על כן קרא אחד החכמים על רבי הושעיה את דברי קהלת: “והחוט המשלש לא במהרה ינתק”2. אולם לתורת רבי ביסא לא נשמר בלתי אם זכרון אחד בספר3. לעומת זה יצא לבנו רבי חמא בר ביסא שם בישראל. שוקד היה רבי חמא על התורה עד כי עזב את ביתו לשתים עשרה שנה, ויהי גולה למקום תורה, ויהי בטרם שובו אל ביתו, והנה נער משכיל עומד לפניו ומקשה לשאול דבר שמועה מפיו, ויאנח רבי הושעיה ויאמר: מי יודע לולא הרחקתי מביתי, כי עתה גדלתי גם אני את בני הקטן למשכיל בדברי התורה כנער הזה. – וישב אל ביתו ואל אשתו, ויהי כראותו את הנער בא אל הבית ויקם מפניו, ויפלא הדבר בעיני אשתו ותקרא: מי שמע כזאת, כי יקום איש מפני בנו, הלא זה הושעיה בנך4. ויגדל כבוד רבי חמא בעיני רבנו הקדוש, עד כי הגיד את תהלתו אל רבי ישמעאל בן רבי יוסי, ויביאהו ויציגהו לפני החכם הזקן ההוא, בבואו אל עירו5. ויהי רבי חמא בן ביסא גם איש משכיל אל דל, איש נותן לב, לדעת את נפש כל עני ואת מחסוריה. ונתנו גבאי הצדקה את מגביתם אל ידו, והוא ימציא אותה אל העניים ההגונים והצנועים6. ויעש חיל גם בתורה גם בצדקה, אולם שֵם גדול מרבי חמא עשה לו רבי הושעיה בנו בישראל. ואלה הן תולדותיו:

מושבו היה בדרום7, ואולי עמד שם לפני רבי אפס8. בימי ר' יהודה הנשיא, בהיות עוד רבי ישמעאל בן רבי יוסי חי, כבר ישב רבי הושעיה בעיר צפורי, ובעת ההיא כבר עברו ימי נעוריו, כי היה לו אז בן נשוא אשה9. ויהי רבי הושעיה יוצא ובא לפני בר קפרא בראשונה, אך לא ארכו הימים ויעזוב את בר קפרא, ויבא אל רבי חייא10 ויעמד לפניו וישרתהו11, כמשפט בני הנביאים עם מוריהם הגדולים12, ותדבקנה נפש הרב ונפש התלמיד אשה אל רעותה מאד מאד, עד כי היו למופת באהבתן13, ויש אשר עזר התלמיד הותיק את רבו גם בעבודת שדהו, באהבתו אותו14. וקרוב הדבר כי לקח תורה גם מפי רבי חנינא15. וישב רבי הושעיה בשלשת ימי הנשיאים, הלא הם: רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל ורבי יהודה נשיאה, חליפות בצפורי וטבריא. ותהי לו חנות בטבריא, אשר מצא בה16 את מחיָתו הדלה17, כי בעושר לא ברכו ה'18. ורבי יהודה נשיאה התהלך עמו19. ואחרי מות הנשיא ההוא, האחרון לכל חכמי הנשיאים, יצא רבי הושעיה מצפורי וישכון בעיר קסריא. ותהי העיר ההיא, הצוררת לירושלים, למרכז התורה כשלש עשרה שנה. ואולי נתן המראה הזה רוח בפי צעירי חכמי הדור ההוא להנבא על “תיאטראות וקרקסאות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים”20. כי תורת רבי הושעיה היתה חביבה על החכמים ועל תלמידיהם מאד, ובחיר תלמידיו היה מספר, לאמר: “כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אושעיא, היינו יושבים ארבעה ארבעה באמה”21, כי רבה מאד היתה חכמתו, עד כי נאמר עליו “ברבי בדורו, כרבי מאיר בדורו”22. ובית מדרשו היה מצרף לכל דבר משנה, ככל אשר היה בית מדרש רבי חייא רבו, ויאָמר: כי כל משנה חיצונה, אשר לא נשנתה בבית מדרש רבי חייא ורבי הושעיה, אין ללמוד ממנה23. ויש משניות, אשר פרק אותן לראשי פרקיהן, להראות את השָתות אשר מהם הושתתה24. אך יתרון היה לרבי הושעיה על רבו, אשר מת זה ימים רבים, בדבר הזה, כי הרבה להעמיד תלמידים ממנו, אשר התיצבו בראש הדור. ועל היות המשנה, אשר מסר להם, ברורה וצרופה מאד, קראו לו החכמים הבאים אחריו “אבי המשנה”25. ואוצר משניות חיצונות עתיקות היה בידו26, אשר ברבות הימים נשקעו כלן בתלמוד27.

כאשר רחבה דעת רבי הושעיה בתורה, רחבה גם בחכמה28 ובמוסר, וַיעמֵק להתבונן אל גורל ישראל בארצות אויביו29. את התפארת בבתי הכנסת לא חשב לצדקה לבוניהן, כי למבחר הצדקה נחשבה בעיניו הנדבה, אשר יתנדבו בני ישראל לעניי החכמים והתלמידים, העוסקים בתורה30. עד כמה המו רחמיו לחכמים, אשר מטה ידם, יֵרָאה מן הדבר הזה: איש עִוֵר היה מורה לבנו, ויהי משפטו לקרוא אותו יום יום לאכול עמו, ויהי היום, ויבאו אורחים אל רבי הושעיה, ולא קרא את העור אל הלחם, ויהי אך נפטור נפטרו האורחים מעמו, וימהר אל בית העני ויאמר לו: אל נא ירע בעיניך, אדוני, כי אמרתי, מי יודע אם יתהלכו האנשים עמך בכבוד, כמשפט לאיש כמוך. ויען האיש: אתה דברת דברים טובים לאיש, אשר יֵרָאה מבלי ראות, יהיו נא דבריך הטובים לרצון לפני הרואה מבלי הֵרָאות31.

ותהי הענוה בעיני רבי הושעיה לכלי מחזיק לרוח התורה, ויטף אמרתו, לאמר: “למה נמשלו דברי תורה במים ביין ובחלב? – לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקימין אלא במי שדעתו שפלה”32.

אחרי מות רבי יהודה נשיאה היה רבי הושעיה לאב ולכהן לרבי גמליאל, אשר קם תחת אביו לנשיא. ובעלות על לבו להנהיג את הדמָי בסוריא, הניא אותו רבי הושעיה, מעשות כדבר הזה, אשר ירבה חומרה ללא צורך33. ויכבד הנשיא מאד את בני רבי הושעיה וישא את ראשם בין שרי ביתו רואי פניו34.

הדור, אשר אנחנו קוראים אותו בזה דור רבי הושעיה, רק אחרית דורו הוא, ולא כלו. על הדור ההוא יחשב רק יתרון מספר השנים, אשר האריך החכם הזה ימים מכל חבריו, אשר כלם קדמו ללכת ממנו בדרך כל הארץ, והוא נותר עוד מיתר פלטת הזקנים ההם, אשר גם הוא לא היה צעיר מהם לימים. באחרית האלף הרביעי ובראשית האלף החמישי נראה פעלו בבית מדרשו בקסרי, אשר היה הוא בו לראש, ואשר קרוב הוא, כי הוא יסדו, כי רק הימים אשר יעמיד בהם החכם את מבחר תלמידיו, יחשבו לימי דורו, לאמור: לשנות מעשהו בספר תולדות עמו.

ועל כן יחשב גם החכם הגדול והדגול חזקיה בן רבי חייא35 לבן הדור ההוא, אף כי זקן ושבע ימים היה בימים ההם, כי אז החלו התלמידים, אשר מלאו ימיהם להורות, להפיץ את שמועותיו בקהל חכמי עמם.

אולם תולדות חזקיה סבוכות הן מאד בתולדות יהודה אחיו, כי ככל אשר היו שני בני רבי חייא אלה תאומים מבטן, כן היו תאומים גם ברוחם גם בתלמוד תורתם, על כן יש לנו להפוך ידנו עוד הפעם על תולדות יהודה, אף כי קרוב הוא, כי בימי זקנת חזקיה אחיו לא חי עוד36. כל הימים אשר היה יהודה חי, יראו תמיד שני האחים יחדו. בימי נעוריהם זכו שניהם לאכול לחם על שלחן רבי יהודה הנשיא, אשר נשא להם ברוב ענוָתו על הדברים הקשים, אשר התמלטו מפיהם בטוב לבם ביין על בית הנשיאים ועל בית ראשי הגולה37. שניהם נדדו ממקומם לשקוד על תקנת בתי הספר בארץ ישראל38. שניהם יושבים בבית המדרש39 מעמיקים ששה חדשים בפרק אחד, לכַונו אל שיטת אביהם40, יחדו הם חולקים עם רבי ינאי41, מתוכחים עמו42. אולם מספר השמועות אשר עלו בידנו מפי יהודה, מעט מזער הנה43. הוא שם לענין לאגדה זאת דבר קין והבל44, ההרג הראשון הזה עבר את הארץ ויובש ממנה כל ששון, על שתותה את דם האדם45. אולם המרפא האחד לכל הנגעים היא תורת ה' צבאות: “אדם נותן סם לחברו, לזה יפה ולזה קשה; אבל הקדוש ברוך הוא הוא אינו כן: נתן תורה לישראל סם חיים לכל גופו”46. רבות משמועות ר' יהודה הן שמועות חזקיה אחיו, אשר קרוב הוא, כי התהלך עם רבי עזיאל בן רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן47. מרבית אמרותיו היו בטעם רבי יאשיהו ורבי יונתן וחבריהם, תלמידי רבי ישמעאל תנאי בבל, הארץ אשר עלה משם חזקיה עם רבי חייא אביו, כי גם הוא שם את לבו להערות את מקור ההלכה במקרא במשמע הכתובים48, או למצוא רמז לה במלה יתרה49. בדבר מעשה המצוה היתה לו החובה הקצובה עקר, וכל מותר בה לא נחשב בעיניו לצדקה, וימרץ את דברו: “כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט”50. ובדבר גמול האדם על חטאתו האמין, כי לא ישוב ריקם, אף באין כח ביד השופטים ליסרו כדי רשעתו51. וה' חנן את חזקיה וירחב את גבולו בתלמידים, אשר גם המה היו לבית, מעין בית שמי ובית הלל, אשר קראו לו “דבי חזקיה”52, לאמר אנשי בית חזקיה, אשר הפיצו את תורתו בקהל. ויחשבו רבי חייה ובניו לאנשי קדש, וישיחו נפלאות בישראל על הטוב הצפון להם במרומים53.

חבר לרבי הושעיה54 היה רבי חמא בר חנינא, אף מקום מולדתו היה בדרום בעיר לוד, אשר הוריו העשירים התנדבו ויבנו שם מכספם בית כנסת מפואר מאד55. אולם רבי חמא אוה לו למושב את צפורי56, אשר ישב שם גם רבי הושעיה, עד צאתו לעיר קסרי. רבי חמא זכה עוד להִלָות על רבי יהודה הנשיא בדרך57 לחמת גדר58, ולקחת עוד תורה מפי רבי ישמעאל בן רבי יוסי59.

אך בכל זאת היו מרבית דבריו עם הצעירים תלמידי רבי הושעיה60, אין זאת כי אם האריך ימים אחרי מות רעהו זה, וקרוב הוא בעינינו, כי בית אביו העשיר היה נצר מגזע ישישים, וכי על כן שוה רבי חמא הוד והדר על המשפחות העתיקות, אשר השתמרו בטהרתן ובכבוד מולדתן61. אולם יקר רוח האיש הזה עלה על תפארת אבותיו ועל כבוד עשרם. רֻבי תורתו לא היו דברי הלכה, כי אם דברי אגדה, אשר גם אותם כלכל על פי המדות אשר התורה נדרשת בהן62. וידבר באגדתו על כבוד האדם וערכו63 וימשול משל נחמד על צדקת עם ישראל, אשר קבל את התורה בנפש חפצה64. ויזהר מאד את העם מן הרעה אשר תמצא את האדם מיד לשונו הרעה65, ויורם כי מעשה החסד לבדו הוא האוצל על עושהו מרוח אלהים. ויהי דברו בטעם אבא שאול, ויהי דורש מקרא זה לאמר: “אחרי ה' אלהיכם תלכו. וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה? – אלא להלך אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים, שנאמר: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא מבקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקב”ה נחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים"66. ככה הורו חכמי ישראל את התורה ואלה הן התוצאות, אשר הוציאו מדבריה למוסר בני עמם.

אחד מבני הדור הזה הוא אבא הכהן ברדלא67. שם תלמידיו אשר עמדו לפניו68, יענה, כי נחשב הוא על גדולי הדור. קרוב הוא מאד, כי שטתו ושטת רבי יני חלוקות היו, מושכות והולכות מנגד אשה לרעותה69. מן המשניות העתיקות, אשר היו פקודות ונצורות בידו70 ומשמועותיו לא השתמר בידנו בלתי אם מעט מזער. ומן המעט הזה יָרַאה, כי שם את המקרא ליסוד להלכותיו71 ולענין לאגדתו72, וכי מוסרו היה מלא פחד אלהים73, ותורתו דוברת שלום לכל אדם74.

כתלמיד לחכמי הדור הזה ולחבר75, או לרב וחבר כאחד, לראש גדולי הדור הבא76 יחשב החכם הגדול אילפא, אשר קראו לו בארץ ישראל חִלְפַי77. זקן היה חכם זה באחרית ימי רב הושעיה, כי בעוד רבי יהודה הנשיא חי, כבר יצא לו שם, כי ירא אלהים הוא מזכה את הרבים78.

מודע היה אילפא ליהודה בן רבי חייא ויושב ודן לפני רבי פדיה79, אולם את כל לבו יִחד אל משנת רבי חייא ומשנת רבי הושעיה, לזקק ולברר אותן ולהערות את מקור כל אחת מהלכותיהן במשנה השלמה, משנת רבי יהודה הנשיא. ויהי נכון לקוץ בחייו, אם לא תשיג ידו למצוא לאחת מהן את מקורה במקום, אשר הוא מבקש80. מקצת שמועותיו קדמוניות הן מאד81. את כח מוסר האדם הכיר, כי רפה הוא מהכיל את מדת הדין, פרי האמת החמורה, על כן נחם ה' ויסירה מעל פניו ויבחר במדת הרחמים, פרי חסד האלהים לנהג על פיה את עולמו82. במשמני הארץ היה חלקו דל מאד, ותכבד עליו יד מחסורו לעת זקנה, להחזיק בפלך ולנדוד ממקומו, למען הבא ממרחק לחמו83. ויאָמן על גורלו וחלקו בחיים המשל, אשר נשא “עמל תחת השמש ואצר לו למעלה מן השמש”84.

וכל הפלגים אשר נפלגו במות רבי יהודה נשיאה מן הנהר הגדול, ממדרש בית ועד הסנהדרין, ויהיו לבתי מדרש מיוחדים לחכמים שונים, שבו ויקָוו אל ברֵכה אחת, אשר השקתה משפעת מימיה הטהורים את בית ישראל כלו בכל ארצות נדודיו. רבי יוחנן נפחא החל להיות, מימי אחרית האלף הרביעי, לאחד מראשי הדור בארץ ישראל, ומשנת ארבע עשרה לאלף החמישי היה הוא לבדו לראש האחד לכל חכמי ישראל גם בארץ אבותינו גם בבבל.

בכל חכמי המשנה התלמוד והמדרש לא היה עוד איש, אשר שמועותיו רבו עצמו מאד, כרבי יוחנן. יותר מאשר מלאו אמרות רבי יהודה בן רבי אלעי את כל פני רחבי ספרות המשנה, מלאו אמרות רבי יוחנן את פני כל מרחבי ספרות התלמוד הירושלמי, הבבלי והמדרשות85. הן רב ושמואל גדלו מאד, ואף הוא שוה את נפשו כאחד תלמידיהם86. אך אם יחשב לרב מובהק רק האיש, אשר מידו בא לתלמידיו רוב תורתם, היה הוא הרב המובהק לכל חכמי ישראל לדורותיו, כי רבו שמועותיו, אשר עלו ביד חכמי עמו הבאים אחריו, משמועות כל רבותיו חבריו ותלמידיו. זה הוא היתרון הנראה לעיני בשר. אך גם מלבד זה גבהו מחשבותיו ודרכיו כרב ושמואל זקני דורו, על כן היו שלשה אלה בעיני הדורות לאגודה משֻלשת, אשר דבריהם נכבדו נקדשו להם כדברי הנביאים87.

רבי יוחנן נולד בראשית ימי שבת רבי בעיר צפורי88. שֵׁם הוריו נעלם ממנו, וממעשיהם לא נודעו לנו עוד, בלתי אם כי אביו היה חרש ברזל89, וקרוב הוא כי ידע את כתבו המתיחש ויתילד על משפחות מטה מנשה או אפרים90, בכל זאת עלו זכרונות בידנו מִלֵדָתו ומדברי ימי ילדותו ונעוריו. כאשר התעלפה אמו בימי הריונה בצום העשור, לחשו הנצבים עליה באזניה, כי יום הכפורים הוא, ותתעודד ותחזק ולא טעמה מאומה, אף כי התיר לה רבי לברות. וימלאו ימיה ותלד את הבן, אשר היה למאור גדול לעמו, ויקראו עליו: “בטרם תצא מרחם הקדשתיך”, כי בעודו במעי אמו לא הפריע אותה ממצות ה'91, אך לא הרבה שמחה האם בפרי בטנה, כי מתה ביום הולדו, אחרי אשר מת בעלה, אבי הילד בימי הריונה92. ויגדל הילד ואחותו, אשר שניהם היו כלילי יופי93, בבית זקנם94, ותחזקהו המחיה הדלה, אשר הבריאהו הזקן, אשר לא סר טעמה מחִכו גם בימי זקנתו95. ונפלא הדבר, כי ילדות היתום הזה לא היתה גלמודה ושוממה, כי אם אוצר זכרון לחליפות שובע ורזון, אשר עברו על אנשי מקומו, בעודנו נער קטן96, ולמראה רוח החן התום והנקיון השפוכה על בני הנעורים, אשר ראו עיניו בימי עלומיו97. ותהי חמדת קסם נסוכה על ימי נעוריו, ומראה השנים הבאות נחשבו לו למולם כמראה עולם, אשר שבת מטהרו98. אך לא אוצר נעימות בלבד היו לו זכרונות העת ההיא, כי אם גם זכר תחלת חכמה, כי המעט ממנו, כי שקד בהיותו עוד נער קטן על דלתות בתי המדרש ויאזן אל דברי זקני החכמים99, כי אם החל בשחר טל ילדותו להתהלך בחקר המקומות, אשר לעירו מסביב, למצוא את קדמותן בפרשת גבולי הארץ, אשר בספר יהושע, ותצאנה לו תוצאות, אשר גם החכמים הזקנים מצאו אותן נכונות ונכוחות100. וגם שמועות בדבר הלכה, אשר לקחה אוזן הילד, היו נצורות ופקודות בידו עוד בימי זקנתו, כי שמר בלבו דברים מן הפרק, אשר שנה התנא הגדול רבי שמעון בן אלעזר לתלמידיו, בהיות עוד הוא ילד רוכב על שכם זקנו101. ואך היֹה היה לנער רך בשנים מאד, זכה להאסף אל בית מדרש הנשיא, אשר משם יצאה תורה לכל ישראל. ויהי נמנה את התלמידים הקטנים העומדים, בימים אשר עלה רב להיות מן היושבים ראשונה לפני הנשיא102, ולדון עמו בדבר הלכה באזני כל הקהל. מן הדברים אשר התוַכחו רבי ורב, הבין אז רבי יוחנן, היושב בשורה השבע עשרה, רק מעט מזער103, כי לא מלאו עוד לו בעת ההיא שבע עשרה שנה104.

ואחרי מות רבי עמד רבי יוחנן כמעט לפני כל גדולי הדור. עוד הדבר תלוי אם שמש את רבי חייא אם לא105, אך יתר חכמי הדור כמעט כלם היו רבותיו, הלא הם: רבי יני106, רבי חנינה107, רבי יהושע בן לוי108, רבי בנאה109 וחזקיהו בן רבי חייא110 ורבי שמעון בן יהוצדק111. ומשניות עלו בידו מבית לוי בן סיסי112, וַיָּתָר אחרי המשניות, אשר העלה בר קפרא113, ויהי שואל תורה את רבן גמליאל הנשיא בן רבי114 ואת רבי יונתן115, ומקבל הלכה מפי יהודה בן פדיה116, ואומר שמועה מפי אילפא רעהו, הזקן ממנו לימים117, ודבר משנה מאסֻפת אבא הכהן ברדלא118. ואין איש בקרב האמוראים, אשר עלו בידו שמועות רבות מידי התנאים, כמהו. הוא היה אומר שמועה בשם רבי שמעון בן גמליאל119, בשם רבי מאיר120, בשם בן בתירא121, בשם רבי אלעזר בן רבי שמעון122, בשם רבי יהודה בן רבי אלעי123, בשם ר' יוסי124 וגם בשם רבי ישמעאל125, הזקן מכלם. אך יותר משמועות חכמים אלה, רבו מאד השמועות אשר העלה בשם רבי שמעון בן יוחי126 אשר אותו שם גם למופת לו בדרכיו. חזקיה בן רבי חייא השתומם על כשרון תלמידו להמשיל ענין לענין, ויאמר כי לא חכמת אנוש, כי אם חכמת אלהים בקרבו להבין דבר127. אולם המובהק והאחרון בכל רבותיו, אשר לא חדל לעמוד לפניו גם אחרי אשר בא בימים, ואחרי אשר עלה לגדולה, הוא רבי הושעיה. מלבד אשר לקח תורה מפיו בבית מדרשו128, זכה להאסף גם אל ביתו. אך קרוב הוא כי בשבתו בבית רבו ובמעונו לא הצליח ללמוד ממנו הרבה, ויצא מקץ שמונה עשר יום129 וישב לפניו בבית מדרשו. ימי שבתו בבית מורהו בין בחירי תלמידיו, אשר קנה את לבם, היו נזכרים לו כל ימיו. ויהי מספר בנחת ובגעגועים באזני שומעיו, לאמר: “שנים עשר תלמידים היו לו לרבי הושעיה ברבי, ושמונה עשר יום גדלתי ביניהן, ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד”130. שטת רבי הושעיה היא היתה המכרעת בדרכי תורת ר' יוחנן מכל שטות יתר רבותיו. וביד רבי יוחנן, אשר קם ליורש נאמן לרבו זה, פרצה שטת רבי הושעיה, ככל אשר פרצו שטות נחום איש גם זו ונחוניא בן הקנה ביד תלמידיהם, רבי עקיבא ורבי ישמעאל, אשר לולא אלה שקמו להם, כי עתה לא היתה שארית לשטותיהם. וככה היה גם גורל רבי הושעיה, אשר גם לשטתו קם רבי יוחנן תלמידו הנאמן, להציל אותה מנְשִיה, להרחיב אותה ולהפיצה בקהל.

ונפש רבי יוחנן דבקה בתורה מאד, עד כי קראו עליו: “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – שאהב את התורה – בוז יבוזו לו”, כי מכר את כרמו ואת שדהו, אשר היו לו על יד הדרך, העולה מטבריא לצפורי, למען הבטל מכל עסק ולעסוק רק בתורה131. ובכל זאת לא גדלה עוד בעיניו שקידתו, ומדי הקבילו אותה אל שקידת רבי שמעון בן יוחי, ישים את חלקו עם המבטלים מתלמודם132. ויַקטן מאד את נפשו ואת דורו למול גדולי הדורות הראשונים, ויהי אומר: “טובה צפרנן של ראשונים מכרסן של אחרונים”133. “לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית”134. אך בכל הקדישו והעריצו את גדולי הדורות אשר לפניו, לא נשא פנים בתורה, ותרב קוממיותו מאד ולא בטל את דעתו מפני דעת התנאים הראשונים או גם מפני דעת רבותיו135. ושתי קצות דרכיו אלה, הלא הן ענותו ועוזו, אשר בד בבד נשאו יחדו, נתנו משקל לרוחו ויבשילו את פריה בעודנו באבו, כי אספוהו זקני דורו אל סודם, אל ועד עבור השנה, בעודנו צעיר לימים מאד, וישתוממו על חכמתו136.

וילמד רבי יוחנן ימים רבים בצפורי, ויחשב כתלמיד חבר לזקני רבותיו, וכמעט לרב לתלמידיהם. ויהי בבואו בימים, וירא רבי חנינה הזקן מאד, והנה כל העם רץ לבית מדרש רבי בנאה, ויֻגד לו, כי רבי יוחנן תלמידו ימלא כיום את ידו לדרוש ברבים, ויברך את ה', כי הראהו כזאת בעודנו חי137. אך בכל זאת לא טובה בעיניו קוממיותו, להורות הלכות הסותרות להלכותיו, ולא יכול רבי יוחנן לכלוא את רוחו, אף לא אבה למרות את פי רבו, ויקם וירד לטבריא וישם את משכנו שם138.

בצאת רבי הושעיה מצפורי לקסרי, ובהאחז רבי יוחנן בטבריא, החלה טבריא לעלות מעלה מעלה ולהכריע בכבודה את צפורי אחותה הבכירה, אשר בה היה מושב הסנהדרין בשבע עשרה שנה האחרונות לימי רבי ובכל ימי רבן גמליאל בנו ורבי יהודה נשיאה בן בנו139. ובהכין רבי יוחנן את מושבו בעיר ההיא, נעתקה שמה גם הסנהדרין140. ובכל היות שם רבי יוחנן לראש, היה יוצא ובא שלש עשרה שנה פעם בפעם לעיר קיסרי, לגרוע אליו חכמה מאוצר שמועת רבי הושעיה רבו הזקן מאד, אף כי לא היה צריך עוד לסברתו ולחדושיו141. לאט לאט החלו גם זקני רבותיו ללכת בדרך כל הארץ, הלא הם רבי הושעיה ורבי חנינא, אשר בשמוע רבי יוחנן את שמועת מותו, צוה להביא אליו את בגדי החמודות, אשר ילבש בשבתות, ויקרעם142. ויהי אחרי מות רב ויכתוב במכתביו אל שמואל, אשר היה בעת ההיא לראש לכל חכמי ארצו: “לקדם חברנו שבבבל”, תחת אשר לרב היה כותב: “לקדם רבנו שבבבל”. ויהי כאשר בא עמו שמואל בכתובים, וירא רבי יוחנן את כחו ואת גדלו בחכמת התורה, ויכנע מפניו ויאמר: חנה רבי הוא, ועתה אלכה נא ואראה את פניו. ולא חס האיש הנהדר על כבודו, ויאמר לענות בדרך כחו לעת בואו בימים, למען ראות את פני החכם הגדול ממנו. ויעבור לפניו תלמיד קטן מילדי בית הספר, וישאל אותו למקרא, אשר קרא ביום ההוא, ויקרא הילד: “ושמואל מת”, ויאמר רבי יוחנן, אין זאת כי אם מת מר שמואל, ויחדל ללכת לבבל143.

ואחרי מות שמואל היה רבי יוחנן הראש האחד לכל חכמי ישראל, וטבריא היתה בירת התורה גם לארץ אבותינו גם לכל ארצות הגולה ומדינות הים, בהיות היא כיום מרכז התורה, כאשר היו יבנה, אושא וצפורי בימיהן, אך בדבר אחד גלה כבוד מן הסנהדרין ההיא, כי הנשיא רבן גמליאל, אשר קם תחת רבי יהודה נשיאה, לא צלח עוד להיות לה לראש, וישימו את השפלה, אשר תשפל עיר טבריה, לאות על רדת הסנהדרין, היושבת בטבריא, מכבודה הראשון. ויהי במנותם את הגליות, אשר גלתה מיום צאתה, ארבעים שנה לפני החרבן, מלשכת הגזית עד בואה לטבריא, וישאו עליה משל ויאמרו: “וטבריא עמוקה מכלן, שנאמר: ושפלת מארץ תדברי”144. ורבי יוחנן חזה בשפל הזה את חזון חזרת הגדולה ליושנה, ויאמר: “ומשם עתידין להגאל, שנאמר: התנערי מעפר קומי שבי ירושלם”145.

אך הדר כבוד האיש אשר עמד בראש, היה לשלומים בעד הגרעון, אשר נגרעה הסנהדרין מערכה. מלבד רחב לבו בחכמה, חנן ה' את רבי יוחנן במתנת אלהים, אשר נתנה אותו לחן בעיני כל רואיו, כי בריא בשר146, יפה תאר ויפה מראה היה להלל מאד. והשמועה, פרי רוח העם, תשיח נפלאות ביפיו147, לאמר: קחו לכם גביע כסף טהור ממֹרָק, ומלאתם אותו חרצני רמון, ושמתם מקלעת פרח שושן על שפתו מסביב, ונתתם אותו בין האור ובין הצללים, וראיתם את מראה הנֹגה היוצא מביניהם, הוא מראה דמות רבי יוחנן148. והדר לבושו ונקיונו הוסיפו יפי על יפיו וכבוד על כבודו149, ורוח גאון והדר נאצלה על סביביו בהורותו בבית מדרשו בימי זקנתו, בשבתו על מושב יקרו, ובהגביה תלמידיו את גבות עיניו הארוכות במלקחי כסף150. ויהדרו גם שרי רומי את פניו ויזהרו בכבודו ובכבוד תורתו151. ויהי המעט, כי נחשב לצלם דמות הכבוד לתלמידיו וליושבי ארצו152, ויחזיקו גם ראשי חכמי בבל את דבריהם גם על אנשי ביתם בשם רבי יוחנן, עת אשר להם לא היה שומע153. ואף ביתר הארצות הרחוקות היו אנשים, אשר ענו כחם בדרך ויעלו למשפט לרבי יוחנן154.

ובדרך תלמודו היה יורש נאמן לרבי הושעיה, כי קם תחתיו להיות כמהו ל“אבי המשנה”. בכבודה ובערכה דומה המשנה לדעת רבי יוחנן, למקרא155. מרביתה אינה נופלת ביושנה מן התורה הכתובה156, ומקצתה תגיע עד ימי הנביאים157, היא האוצר, אשר אליה נאספו כל ההלכות העתיקות, אשר כימי תורת משה ימיהן, היא היא יסוד כל ההלכות כלן158 ומבלעדיה לא ימצא איש את ידו בתורה159. עצם המשנה, שרשה וראשיתה, היא סתם־משנה, – לאמר: הדברים אשר לא נקרא עליהם שם איש מן התנאים, – כי היא לבדה מוצאה מקדמי קדם, על כן הורה כמוה. ויהי דברו תמיד: “הלכה כסתם משנה”160. אולם לא כל הנראה סתם, סתם הוא, כי יש משניות, אשר סתם אותן רבי יהודה הנשיא כרבי עקיבא או כאחד החכמים האחרים, ובעיני הרואה דומות הן כסתם משנה161, ויש אשר נשנה בלשון יחיד כהלכה אשר מחלוקת אין בה, ויש בה מחלוקת162. אף אל תולדות המשנה שם את פניו: איככה נוספה משנה פלונית על הסדר הקדמוני163 ואימתי נוסדה משנה פלונית164. ויבדל בין מַשתית המשנה המקובלת ובאה מימי הקדם, ובין ההלכות שהן תקנת החכמים, אשר עלו אל תוכה165. וכאשר הבדיל בתוך המשנה בין דברי תורה ובין דברי חכמים, כן הפריד בין מין המשנה ובין שאינו מינה166. ומגמת פניו בכלכלת המשנה הוא המעשה, על כן שם את כל לבו להכריע כדברי מי יש להורות167.

מלבד גוף ההלכה שם את מדרש ההלכה לו לענין, ויוכח, כי יש מקראות, אשר חכמים נפלגים שמו אותם איש איש מהם ליתד לתלות בה את דעתו168.

כמדרש ההלכה יקר בעיניו מדרש האגדה, אשר בו היה לו רבי חנינא רבו למורה169. ויהי הוא הראשון בחכמי ישראל, אשר החלו לקרוא את האגדה מעל ספר170, ולשאתו עמו171 ולהשיא עצה לחכמים ללמוד אותה בספר, בהמריצו את דברו: “ברית כרותה היא! הלָמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח”172. ויהי בהטיפו אותה בקהל, ויחשוף בה תעלומות שונות וידרוש ענין אחד בפנים רבות173.

יותר מאשר ישתומם המתבונן בפנים הרבות, הנתונות למדרש כתוב אחד, ישתאה, בהשכילו אל הרוח האחת אשר הכיר רבי יוחנן, כי היא היא הנשמה, אשר תחַיה כתובים רבים, ואשר תשים את כלם ליסוד אחד לכל חכמת האלהים בישראל. הן אליהוא בן ברכאל הבוזי חתם את דבריו בתוכחת נמלצה, כי גבורת אלהי עולם לא תסיג את גבול צדקתו וחסדיו174, ורבי יוחנן הוכיח בדברים נכוחים מאד, כי המעט מגבורת ה' וגדולתו, כי השבת לא תשבית מפניה את צדקת ה' ואת חסדו, כי אם, כי לא התוַדע ה' מעולם אל נביאיו בגבורתו לבדה, כי מעולם נתכו גדולתו וענותו למקשה אחת. ודבר זה חוט עובר הוא את כל כתבי הקדש מקצהן עד קצהן “כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשלש בכתובים”, כי בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו"175. עמוק מאמר זה עמוק מאד, כי מליץ נאמן הוא לאחד העיקרים המובהקים, המבדילים את תורת ישראל מכל תורות עמי הנכר ומכל שיטות חכמיהם והעושה אותה לחטיבה אחת בעולם.

התולדה המוכרעת לדעת רבי יוחנן, השמה את הענוה לכליל דרכי ה', היא תורת אהבת הבריות החלוטה, אשר איש לפניו לא הורה אותה לבני עמו בדברים ברורים כמהו. הן משפט חוקרי תולדות רבותינו לחשוב את הלל הזקן לגדול במטיפי דבר השלום והאהבה. אולם הלל כָלל את תורת החסד בכלל גדול176, אך לפרטיה פרט אותה רבי יוחנן וירחיבֶהָ עד תכלית תוצאות גבולותיה, וככל אשר יאמר באמת ובמשפט, כי אין ביד איש להוסיף על היסוד הנאמן לתורת האדם אשר יסד הלל, ככה יאָמר על רבי יוחנן, כי אין ביד איש להרחיב את גבולה יותר, מאשר הרחיב רבי יוחנן. ויהי המעט ממנו דברי החן, אשר הורו והוגו מלבו, וישמח כעל כל הון לקראת כל מוצא שפת חכמים אחרים, אשר הטיפו לאהבה ולשלום, לחסד ולרחמים177, ויהי לו למפיץ בקרב הקהל178.

הוא שם לענין לתורת פיהו בדבר אהבת איש את רעהו, לא רק את ישראל בחיר העמים בלבד, ואף לא את חסידיו, כי אם גם את הגוים העריצים ואת הפושעים, אשר על לב מרבית בני האדם לא יעלה, כי אסור לאיש ישראל לשנוא אף אותם בלבבו, או להבזות את כבודם. נמרץ הוא המשפט אשר הוציא: “אם הרגלת את לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך, סוף בבן אומתך תתן דפי”179. בתוכחתו זאת פקח את עין העם לראות, כי שקר עושה בנפשו האיש האומר, כי יש לאל ידו להבדיל בשנאתו בין איש לאיש ובין גוי לגוי, כי אמנם רק ניצוץ אחד יהיה לשלהבת גדולה עוברת כל גבול, אוכלת עד אבדון. הנה גם הגוים, אשר הרבו לעשות את הרע בעיני ה‘, מעשי ידיו הם ורחמיו יהמו עליהם: “בקשו מלאכי השרת לומר שירה – בשעת קריעת ים סוף – אמר הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?180. ומעשי ידיו אלה הלא הם המצרים, אשר העבידו את אבותינו בפרך. בצאת יהושפט מלך יהודה להכות את הגוים הרשעים, אשר נאספו על בני ישראל לכלותם, יצאו הלוים לפני החלוץ ויאמרו, הודו לה’, כי לעולם חסדו181. על מקרא זה התבונן רבי יוחנן וישאל: “מפני מה לא נאמר: כי טוב בהודאה זו”? וישב אמריו: “לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים”182. ויהמו רחמיו גם לאחרית הגוים באחרית הימים, ליום עמדם למשפט לפני שופט כל הארץ, ויקַו כי גדולה תהיה הפלטה, אשר יפלט אותם ה' מכליון חרוץ183, כי ינחם ה' עליהם ושם להם שארית, ככל אשר ישים לישראל עמו184. ויהי המעט ממנו, כי דרש את שלומם ואת טובתם בקרב לבו, ויכבד גם את הכשרונות הנראים בם, אף נכסף אל הכבוד אשר יכבדו הגוים את ישראל על חכמתו185, ויהי אומר: "כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם186. ותיקרנה בעיניו לשונות העמים, כי בכלן נתן ה' את תורתו על הר סיני. “כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות”187, “כדי שישמעו כל האומות”188. אולם על פני כלן בִּכר את שפת יון היפהפיה, ויהי קורא “יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם: דבריו של יפת יהיו באהלי שם”. ואחד חסידי תלמידיו, אשר נתן מרוחו עליהם, מלא אחריו, לאמר: “יָפיותו של יפת יהא באהלי שם”189, ותיקר בעיניו היפיות הזאת אשר תשוה הוד והדר על בעליה, עד כי הורה: “מותר לאדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה”190. וגם את חכמי יון, בחיר עמי הנכר, כבד רבי יוחנן, בהנחילו את יפת כסא כבוד על יד שם אחיו, ובקראו את דברי התורה: “ויקח שם ויפת את השמלה ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית”, אמר: “שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפַוְלָא191. וגם ליתר העמים ולאנשי השם אשר בקרבם קם רבי יוחנן למלאך מליץ מגיד יושר192, וימצא מעין עון גם באנשי קדש, אשר לא שמו לב להפוך את לב רשעי גוים ליראה את ה' ולעבדו193, וימצא דבר טוב גם ברשעים, אשר יצא להם שם ברשעתם194. ולמען הקל על כל העמים את הדרך לבא ולחסות תחת כנפי ה' אלהי ישראל, לא בקש מידם דבר, בלתי אם להשליך את אליליהם: “שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי”195. ויגדל מאד ארך רוחו לעם אחר ולכת אחרת, וישא פנים גם לנוצרים, אשר החלו בימיו לרעוץ ולרוצץ את ישראל. ויתן טעם להלכה הפוטרת את אנשי המעמד מהתענות ממחרת השבת, כי “מפני הנוצרים”196 היא, השובתים ביום ההוא, לבלתי פגוע בכבודם. והדברים אשר הורה לקהל עמו, שקד למלא אחריהם בכל מעשיו. ומדי עבור לפניו איש מזקני הנכר, אף כי מתהלך באשמיו היה כל ימי חייו, יקום מפניו בהדרת כבוד וקרא בהמון לב: מה רבו התלאות אשר עברו על זקן זה197.

תולדה נאמנה לשטתו זאת, שטת חבת העמים, ומוכרעת מתוכה, הלא היא חבת כל כת וכל דור בקרב ישראל. בשמעו כי הבדיל רבי עקיבא את אנשי דור המדבר לרעה מיתר הדורות, ואת עשרת השבטים משבטי יהודה ובנימין, קרא בהמון לבו: עזב רבי עקיבע את חסדו! – ויקרא את הדבר אשר נשא ירמיהו על הדור ההוא: “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר198. ועל עשרת השבטים, כי ישיב ה' את שבותם ולא יזכור להם עונותיהם הראשונים, קרא את הדבר אשר דבר הנביא ההוא עליהם בעוד יהודה יושבת על אדמתה, לאמר: "הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה, ואמרת: “שובה משובה ישראל, נאם ה‘, לא אפיל פני בכם כי חסיד אני, נאום ה’, ולא אטור לעולם”199. וירע בעיניו על אחד מתלמידיו, אשר החליט, כי הבוערים “עמי הארצות” לא יקיצו לתחיה. ויגער בו ויאמר: לא טובו דבריך בעיני אדוניהם, לאמר בעיני ה‘, אשר אדון ואב הוא גם להם200. אף השמועה האומרת, כי למען הציל את נפש אלישע בן אבויה, העלה רבי מאיר עשן מקברו, לא ישרה בעיניו. וישתומם ויקרא: הלגבורה תחשב לאיש לשרוף את רבו באש? רק חכם אחד היה בינינו אשר העוה דרכו, הלא תמצא ידינו להצילו משחת?201. ויהי משפטו להַפך בזכות רשעי ישראל ולחפש דרכיהם ולמצוא גם בהם צד זכות202. ויען כי קם רבי יוחנן למליץ נאמן לכלל הגדול, אשר כלל רבי עקיבא ותלמידיו “מדה טובה מרבה”, לא ישרו בעיניו דברי רעהו, האומר, כי אף האיש אשר גרע חק אחד מן התורה אשום יאשם, ויגער בו ויאמר: לא טובו דבריך בעיני אלהי כל בשר, ונהפוך הוא, כי אף האיש אשר לא למד רק חוק אחד שכרו רב מאד203. וברוחו זאת הטה חסד גם אל האיש אשר בגד בברית אלהיו, ויקרא: “שונה אני לכל אבדת אחיך לרבות את המומר”204, כי כל עוד אשר האדם חי, אף כי רשע עוכר ישראל הוא, לא ישליכנו ה’ מעל פניו, כי יחכה לו כי ישוב מחטאתיו205, כי יקרה בעיני ה' גם הנפש החוטאת. ועל כן שקדו חכמים הראשונים לתקן תקנות קבועות, למען הציל את כבוד האיש אשר כשל בעונו, מחרפה206, ולפתוח לרוחה שערי תשובה, לקבל ברחמים וברצון את כל השב מחטאתיו, אף כי הרבה אשמה207. אף את הליכות דברי הימים יש אשר הטה קורא הדורות מראש עקלקלות, למען הודיע לבני אדם אשר העוו דרכם, כי לא אבד נצחם מה' אלהיהם, רק אם ישובו ללכת בדרך הטובה והישרה208, על כן לא ינקה האיש אשר יכלים גם את הרשע, אשר הרבה לחטוא ולהחטיא גם את הרבים209.

הרוח הזאת אשר נוססה בשיטת רבי יוחנן, להרבות שלום ולתת משפט אחד לכל נפש בתורת האדם, נצנצה בכל דבריו ובכל דרכיו. אחת היא הברכה אשר תביא הנפש היחידה למין האדם, אם זכר ואם נקבה210 וכבוד אחד ומשפט אחד לאכול מטוב הארץ לעבד ולאדוניו, על כן האכיל רבי יוחנן את עבדו ממיטב מטעמיו וישקהו ממבחר יינו, בקראו תמיד עליו את דברי איוב: “הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד”211. ובשיטתו זאת הורה הלכה למעשה כדברי האומר, כי נאמן העבד לכל דבר אִסור כאדוניו: “עבדו של חבר הרי הוא כחבר”212. ויָחָש בהלכותיו, ככל אשר מצאה ידו, לכבוד העבדים213, ויעמוד למעוז להם במשפטם עם אדוניהם214, וישמח לקראת כל שמועת הלכה הבאה לשחרר אותם215. וירע בעיניו האיש המלשין את העבד אל אדוניו, אף בהשחית העבד את דרכו מאד216.

מעין עקבות דעותיו אלה נכרו זעיר שם זעיר שם גם בגבול אשר אין בו משא פנים במקצוע ההלכה217. הוא הורה לסמוך בדבר אסור, אשר איש ישראל לא יוכל לטעם אותו, על עדות הנכרי הטועם218, אף לא נטה אחרי המחליטים כי סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה219. ויַתֵר לישראל להתרפא ביד רופא נכרי, אם בקי הוא במלאכתו220, ולשאת ולתת עם הנכרי ביום חגו, אם מיודעו הוא221. ותחשבנה בעיניו גם תולדות בני הנכר למשפחותיהם ליחש אבות222. גם משפט ירושת הנכרי את אביו נחשב בעיניו כמשפט תורת משה223. גם באסורי הלכות הכותים הקל מאד224.

מאהבת רבי יוחנן את כל משפחות האדם, נאצלה לו אהבה לכל בשר. וירא ויתבונן, כי תורת המוסר הכתובה באצבע אלהים על ספר תורת ה' ועל לוח לב האדם, בכתב מפורש, חרותה היא באותיות בודדות, ובכתב מסורס, גם על לב כל החי למינהו, עד כי האיש אשר נתן ה' חכמה בּלבו, יפיק תבונה גם מספר תולדות החיה, הבהמה והעוף. ומה עמקו דברי ר' יוחנן אלה: “אלמלא נתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, וקדושה מיונה”225, כי התורה הזאת, אשר ראשה גבוה מעל שמים, הנה תחתיתה על ארץ יֻסדה. והגיון לבו ואמרי פיו מלא במעשהו, כי המעט ממנו, כי הטיף כל ימיו לשלום, היה סובב בערים אשר התגלע בהן ריב לעשות שלום בין יושביהן226.

והנה בדבר הלכותיו לא רחוקה היא, כי כלן היו תוצאות שיטותיו, אשר קבל מרבותיו. אולם האגדות, אשר דבר בהן שלום לכל הגוים ולכל בני אדם לפלגותיהם, ברור הדבר, כי פרי רוחו הטהורה הן, וגם האגדות, אשר פרי מחשבות חכמים אחרים הן, הלא רוחו קבצה ורוחו שמרה אותן. על האדם הגדול הזה נחה מעין רוח אליהו, אשר עליו נבאו חכמי ישראל, כי בא יבא “לעשות שלום בעולם” “להשות המחלקת”.

כה היו חכמי ישראל בדור ההוא דומים למלאכי אלהים. רב ברום הגיונו התנשא ממעל לטפחות ימי הדור אל גבהי מרומים, ומשם חזה חזות הכל: תקון עולם במלכות שדי, כל הברואים נוסדים לאגדה אחת, ונפש רבי יוחנן התפתחה ממסגרות משפחת עם, ותאסוף אל תוכה באהבה את כל אשר נשמת חיים באפו. אין עוד ריב משפחות, אין עוד קנאת עם, כי אם חסד ואמת, אהבה ומישרים.

וגם אל ה‘, אשר בשמים ממעל, נשא רבי יוחנן את נפשו, ככל אשר נשא רב, אך תחת אשר הגיון רב היה כלו הדד גאון, רום תפארת, מראה כבוד ה’, היה ניב רבי יוחנן כלו הגות אהבה, תשוקה וגעגועים, הֶמְיַת הנפש אל אביה מחוללה, אל יוצרה מקדם. הגיון רב הוא חזון מעין דברי הנביאים וניב רבי יוחנן הוא שפך שיח מעין זמירות דוד.

ברכת השיר הגדולה227 מעשה רבי יוחנן היא. רוחו נובעת בה כנחל שוטף, אשר לא ידע מעצור. אין מָעמד ואין מזח במליצתו, כי כלה מרוץ ומָעוף, תאות לב, אשר לא תדע שבעה וכליון נפש, אשר לא תמלא, כל הגה כהה וכל אֹמר דל, מהביע אף את המעט מן המעט, מאשר ירחש לבו.

אִלּוּ

פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו

וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ,

וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת –

“אין אנחנו מספיקים” להביע אחת מרִבי רבבות הטוב, אשר גמלנו ה‘228. מערכי חסדי ה’, אשר הפליא לגוי כלו ולנפש היחידה, משתרגים לסבך אחד229. והכלל העולה מכל תשבחתו הנשגבה הוא, כי רוחו תכלה וכל לבו ישתפך אל חיק ה' באהבתו העזה, אשר נהרות לא ישטפוה, כי רק זאת היא תורת האדם, וזה הוא חלקו בחיים. ומה נאה היא מליצתו הזכה:

עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְאַפֵּנוּ,

וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ

ירנינו ברן יחד את זכר רב טובו, “שכן חובת כל היצורים”:

כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע,

וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה.

סוף דבר, על רבי יוחנן יאָמן דבר המשורר הקדוש: “ושרים כחוללים כל מעיני בך”, כי כלו מלא רנה, כל עצמותיו תאמרנה וכל קרביו יברֵכו, רעדה וגילה תרַגשנה את כל נפשו:

וְכָל לְבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יִזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ.

ככל אשר ידע להרנין נפש כל חי בחֶדוַת ה', ככה ידע להשליך הס על כל היקום מפחד אלהים, ביום הגלותו לעיני עמו על הר סיני: “צפור לא צוח, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו קדוש, אופנים לא נעו, החריות לא דברו230, הים לא נזדעזע, אלא העולם שותק ומחריש”231.

רב ושמואל ורבי יוחנן, היו חכמי הדור ההוא, ואבות לכל הדורות הבאים. המעשה היה לכלם לגוף התורה, אשר בלעדיו אין מעמד לה, והכוָנה – לאמר התלמוד לשם מעשה, והמעשה לשם מצוה, – נחשבה להם לנשמת התורה. בעצם הדבר הזה היו כלם תמימי דעות, ככל חכמי ישראל. אך במשקולת המעשה והכונה תבחן עין חדה, כי דעותיהם היו שונות. עיני שמואל איש המעשה היו אל גוף המעשה, אף כי גם הכונה גדלה בעיניו מאד, בעיני רב נשאו שתיהן יחד בד בבד, על כן היה דברו: “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה”232. ובעיני רבי יוחנן, אף כי בהלכותיו אשר הרבה ללמד מכל חכמי ישראל, הורה רק את המעשה, אשר יעשו, הכריעה הכונה את המעשה, עד כי הקשה את דברו מאד על “העושה שלא לשמה”233.

ובהיותו כלו כונה, רגש ולב, יש אשר נשאו לבו מחוץ לגבול שיטתו. ובכל אהבתו את כל העמים אשר על פני האדמה, לא יכול לדבר טובות על שני הגוים העריצים, אשר החריבו את שני מקדשי ה', ואשר אכלו את עמו בכל פה. וידבר במר נפשו על “זו רומי חיבת שטבעה יצא בכל העולם”234 ועל כל עוזריה, אשר עזרו לרעה. ואחרי קללת רבי האומר “אשרי כל מי שהוא רואה במפלתה של תדמור שהיתה שותפת בשני חרבנות”235, על החזיקה בידי טיטוס בחיל רגלי ופרשים236, היה הוא כממלא בהלכתו, אשר הורה “אין מקבלין גרים מן התדמורים”237. על רומי ותדמור החיות וקימות בימיו העיר את חמתו, ועל נבוכדנאצר המחריב הראשון, אשר כמעט נשכח זכרו בימים ההם, הקשה את דברו238. ונפלא הדבר, כי בכל היות מלך כשדים זה רע בעיניו, לא מנע גם אותו מכבוד239, כי תורת החסד והכבוד לכל אדם היא החוט המשוך עליו בכל דרכיו ובכל מעשיו.

למן היום אשר מת שמואל בבבל 254–4014, היה רבי יוחנן לכל ישראל לאב, כי לא נמצא איש גדול כמהו, גם בארץ ישראל וגם בבבל. ויכָּבדו בני ישראל יושבי בבל בעיניו מאד, וירב להגות ולשיח בהם ובדרכיהם ובגורלם ובכל המוצאות אותם, יותר מכל חכמי ארץ אבותינו240.

ורבי יוחנן הגדול בדורו לא היה יחיד בדורו. הן אמנם, כי הוא נחשב לרב ומורה לכל החכמים בארץ ישראל ובבבל, אשר האריכו ימים או אשר קמו אחרי מות רב ושמואל, בכל זאת גדולים היו גם החכמים אנשי השם אשר החזיקו בידו להגדיל תורה. מקצתם היו לו תלמידים חברים, ומקצתם – תלמידים מובהקים.

לראשון לתלמידים החברים יחשב ריש לקיש, הלא הוא רבי שמעון בן לקיש, אשר לא היה נופל הרבה בשנות ימי חייו מרבי יוחנן, כי אף כי הוא לא נאסף אל בית מדרש רבי, כאשר נאסף אליו רבי יוחנן, זכר עוד את רבי בשבת רב לפניו, ואת הדברים אשר אמרו בשם רב בעת ההיא241. אולם שונים היו ימי עלומיו מימי נעורי כל חכם בישראל, כי בהיותו גבור אמיץ ורב אונים מאד, עברה עליו רוח, וילך וישָׂכֵר אל הלודים הרומיים המתגוששים בחבריהם או בחיתו יער לעיני רואים242, ויחזק ויעש חיל מכל חבריו, ויחשבוהו לראש להם243.

ויהי היום ורבי יוחנן הרך בשנים רוחץ את בשרו בירדן, והנה נער חסון, הלא הוא בן לקיש, קופץ ברב כח אל תוך הנהר, ויקרא אליו רבי יוחנן: נאוה כחך לתורה! ויוסף הנער על דבריו ויאמר: ויפיך נאוה לנשים! ויאמר לו רבי יוחנן: אם תשוב מדרכך ונתתי לך את אחותי היפה ממני לאשה. – ויֵעָתר לו העלם, וַיַשַא לו רבי יוחנן את אחותו, וילמדהו מקרא ומשנה – אשר החלו להשכח מלבו244 – וישיתהו לחכם גדול245. מלבד אשר עמד ריש לקיש לפני רבי יוחנן, עמד גם לפני רבי חנינה246. ואחרי הגדילו תושיה, עד כי היה לרבי יוחנן לחבר, ישבו שניהם יחד לפני רבי חנינה בסוד עבור השנה247. ויש אשר מנה החכם הישיש את שניהם לשבת עמו למשפט בבית דינו, בעודם בעירו בצפורי248. ואף מחזקיה249 ומרבי הושעיה קבל רבי שמעון בן לקיש תורה250, ויבא גם הוא גם רבי יוחנן אל רבי הושעיה את כל הדבר אשר היה קשה עליהם251. אף את רבי אפס אשר בדרום שאל בן לקיש דבר הלכה252. ושמועות עלו בידו מפי רבי יהודה הנשיא253 ומפי בר קפרא254 ומפי אבא כהן ברדלא255, אשר יש אשר קבל מידו את השמועות ההן, אשר קבל אותן רבי יוחנן בפנים אחרים מיד רבי יני256. ולא אמר די לנפשו בתורת החכמים, אשר בארצו ואשר בדורו, וידוד למרחוק לקחת תורה מפי חכמי המקומות הרחוקים257, ויכסוף לראות את פני מר שמואל בבבל258. ועל דברי רבי חייא, אשר כבר נאסף אל עמיו, ובעיני בשר לא יכול עוד לראותו, ענה בן לקיש בצום נפשו ימים רבים, כי יזכה לחזות בחלום את תמונתו259. כי בכל היות רוחו מרה על המון יושבי בבל, על בלי עלותם עם אחיהם בימי זרובבל ובימי עזרא260, העריץ מאד מאד את חכמי הארץ ההיא, אשר מקור תחיה ותעצומות היתה לתורה מעולם, ואת רבי חייא ובניו בראשם, ובאהבתו אותם היה נכון לשאת את נפשו כפרם, ויהי אומר: “הריני כפרת רבי חייא ובניו, שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלה רבי חייא ובניו ויסדוה”261. וישם את רבי חייא למופת לו, וישתוקק כל ימיו “לפלפל תורה כמוהו”262. ככה דבק לבו לאהבה את החכמים, הקרובים והרחוקים, החיים והמתים. אולם החכם אשר לא סר ממנו כל ימי חייו הוא רבי יוחנן לבדו. ואף כי חשב תמיד את רבי יוחנן לרב מובהק לו263 ויעריצהו מאד, – עד כי יאמר עליו, כי היה מסדר משנתו ארבעים פעמים, – כמספר הימים, אשר היה משה חונה בהר אלהים, – לפני בואו להרצותה לפני רבו זה264, – בכל זאת היתה זיקתו אליו מעין זיקת שמואל אל רב, כי יש אשר נתן אותו עליון עליו ולא נטה מדברו ימין ושמאל265, ויש אשר שניהם נהגו איש עם רעהו מנהג תלמיד עם מורהו. רבי שמעון בן לקיש היה דן לפני רבי יוחנן, כאשר ידון תלמיד לפני רבו, ורבי יוחנן הפך לפעמים את המתכֹנת וידון לפני בן לקיש הצעיר ממנו266. ויש אשר החזיק בן לקיש את דברו על רבי יוחנן הגדול ממנו, לנטות מדרכו ולבלתי הוסיף חומרה יתרה267, ככל אשר החזיק שמואל את דברו על רב הגדול ממנו, לבלתי החזק באסור השמן, אחרי אשר התירוהו268. האחוה הזאת לשני חכמים אלה, אשר ישבו שבת אחים בבית מדרשם, מבלי התנשא הרב על תלמידו, נתנה בפי בן לקיש דברי חפץ על “שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה בהלכה והמקשיבים זה לזה בהלכה”, כי אוהב ה' אותם ואת כל חפצם יעשה269.

דעת החכם הזה היתה חריפה מאד. ומדי שם רבי יוחנן דבר שמועה לו לענין, ובקר אותה בן לקיש בקרת שנונה וזקק וצרף אותה עד צאתה כנגה270, על כן אמרו עליו אנשי דורו: “הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה”271. אולם פלפולו לא היה בידו כלהט חרב מתהפכת לשחק בה, כי ליסוד נאמן לתלמודו שם את סדר המשנה, אשר בדעת החכם אותה תרך לו כל קשה, כדברי הכלל אשר כָלל לתלמידים: “אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, [הוא] בשביל משנתו שאינה סדורה עליו”272. הן אמנם, כי נשא נפשו במאמרו זה אל כל המשניות ששנו חכמי ישראל מעולם, אף אלה אשר רבי לא שנה אותן, אולם המשנה הראשה, אשר סדר רבי, היתה לו לאוצר אשר לא יחסר כל בו, ויהי דברו לאמר: “משנה שלמה שנה לנו רבי”273, כי בה היה מוצא מקור נעלם להלכות, במקום אשר לא עלה על לב274. בדבר הזה היה תמים דעות עם רבי יוחנן, אשר ראה כי ההלכות למקצהן עד קצהן “כלן משוקעות במשנה”275. ומהיות דעת שניהם שוה, יש אשר הגו שניהם שלש שנים וחצי בפרק אחד, לבררו וללבנו ולמצא סעד לכל סעיף מסעיפיו276. כאשר הרבה להעמיק בחקר התורה, כן הרבה לשגות באהבתה ולשקוד עליה יומם ולילה277, עד כי יש, אשר נשאתהו רוחו ביום השבת אל מחוץ לתחום278. והמקרא היה לו ליסוד, אשר בלעדו לא תכון התורה בידי לומדיה. ויהי אומר: “מה כלה זו מתקשטת בעשרים וארבעה תכשיטין ואם חסרה דבר אחד מהן אינה כלום, כך תלמיד חכם צריך שיהא רגיל בעשרים וארבעה ספרים ואם חִסר אחד מהם אינו כלום”279. ואף את טבע הלשון העברית הבחין בכל חקקי פתוחיה הדקים מן הדקים280. גם מן המדרש לא הניח את ידו ויכלכל את דברי התורה על פי המדות, אשר בהן היא נדרשת281. ויכונן את לבו אל חקר השמות אשר במקרא, עד כמה יתאימו אל המליצה, אשר בגללה נקראו ככה282. כיד חכמתו הרבה הטובה עליו זכה להיות למשנה, היושב ראשונה על יד רבי יוחנן, אשר היה לראש טבריה. והיה מדי קום רבי יוחנן ממקומו, אחר כלותו ללמוד את חֻקו, יקום בן לקיש לשנן לתלמידים ולהרחיב להם את כל הדברים אשר הורה אותם רבם הראש283.

מלבד רוב כחו בתורת ההלכה רחבה ידו גם בגבול האגדה. ומדי החילו ללמד לקהל התלמידים מַסֶכת, ישא את מדברותיו על הרוח המחיה את המסכת הזאת ואת הלכותיה284. וישם את המשל הנמלץ ואת החזון הנאדר לכלי חפץ בידו, להורות בם מוסר השכל לקהל העם285. ראש דבר האמת, כל עצם דברה וסוף דברה, הוא, כי לה' לבדו נצח הנצחים ומידו לבדו לו הגדולה והגבורה, לפניו לא היה אל מוריש, ואחריו לא יקום לו אל יורש אותו286. וראש כל ראשית הבריאה וסוף כל תכליתה הוא האדם287. אך בלעדי התורה אין חפץ לה' גם באדם אשר ברא, גם בארץ גם בשמים ובשמי השמים288. ומהיות התורה והעם, אשר לו נִתָּנה, התעודה האחת, המכֻוֶנת מראש289, “הראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם – הראשון – דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו”290, באשר הם לבדם מיטב פריו הם. אך בדבר הזה נטה מדעת ר' יוחנן, המבכר את הדורות הראשונים על פני הדורות האחרונים, ויחלט ריש לקיש את היתרון לאחרונים, הלומדים ועושים את התורה, אף כי עול ברזל נתון על צוארם מיד ממלכת רומי291. והמכאובים אשר ישאו בני ישראל בארץ גלותם הם הם אות הברית, אשר כרת ה' עם עמו, כי הם ימרקו אותו כאש מצרף מכל הסיגים, העוכרים את רוח כל עם ועם292, כי הרעות אשר תמצאנה את האיש או את העם על בלי עוֶל בכפו, כאין הם למול המוסר האכזרי, אשר תיסרנה את הרשע כליותיו אשר בחיקו באחריתו, עת אשר לא יוכל עוד להיטיב את מעשיו, הוא הוא התפתה הערוך לו, האש אשר לא תכבה293. ובהיות דעת הנפש את צדקתה או את רשעתה אוצר הגמול והענש לבעליה, לא שם בן לקיש את זכרון המות לראש מכשירי תוכחות מוסרו, אשר הורה בקהל עם, ולא בחר לשום את הפחד הזה על פני האיש בלתי אם בדעתו, כי בדברים אחרים, נוחים ונכוחים ממנו, לא יוָסר עוד. ראשית מוסר האדם היא, להגביר את הטוב היצוק ברוחו על הרע, אשר נספח אליו, והדבר הזה לא יבצר ממרבית בני האדם התמימים294, אשר בטהרת לבם ידעו לבקר בין טוב לרע, כי תומך ה' את תמימיו החפצים להטהר לפניו295. והמלחמה הזאת לא תקשה אל האדם, כי כל עוד אשר רוחו נכונה בקרבו, לא במהרה הוא חוטא296. אולם גם האיש אשר בתחלתו לא יחזק במלחמה הזאת, לא אבדה תוחלתו, כי אם זאת יעשה, הגה יהגה הרבה בתורת ה' ובחקיו, אז תטהר עבודת הקדש הזאת את רוחו, מסיגי הנבלה והאוֶלת אשר עלו בה. ואם גם אז תקצר ידו להשבית את הסיגים האלה, ישוה נא לנגד עיניו את297 כבוד ה' הגדול והנורא, אולי יכנע היצר הרע, אשר בעפר יסודו, מפני הדר גאונו, אשר השמים ושמי השמּים לא יכלכלו את גדלו ואת כבודו298. אך אם בכל אלה לא יכנע הלב הערל, אין דרך אחרת כי אם לזכור את אחרית חיי הבשר, אשר רק אליהם לבדם ישא החוטא את נפשו, כי רמה ותולעה היא299. ובכן רק לאיש, אשר כבד לבו מאד, לא יסכין מוסר אחר, בלתי אם מוסר פחד המות. אולם לאיש הטועם את טעם עצם הטוב, או המקבל עליו את עול התורה ותלמודה, והנכון לשום את כבוד ה' לנגדו, אין לו לעכור רוחו במוסר שאול, כי אם יחזיק במוסר השכל, אשר תפיק אהבת הצדק, אהבת התורה ואהבת ה' ויראתו, אשר חיי עולם צרורים בהן ואין מות בגבולן.

והאיש אשר ינחם באחריתו על אשר התגאל בתועבה, אל נא יזעף לבו על ה' כי אם על נפשו החוטאת, אשר היא הלכה בדרך הרעה, אשר בחרה לה במשובתה, מבלי היות כל שטן מַשגה אותה בדרך300.

ותאצל עליו מרוח החסידים הראשונים וישקוד על דרכיהם, לדבקה בתורת ה', ובמצותיה ובמעשה הצדקה והחסד יומם ולילה, ויהי הדבר לפתגם בפיו הדבר הכתוב במגלת משנה החסידים, אשר תדבר התורה באזני בחירי דורשיה, לאמר:

“אִם יוֹם תַּעַזְבֵנִי – יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָ”301.

הרוח הנסוכה על משנת החסידים הזאת, ורוח הגבורה אשר נוססה בו מימי נעוריו ולא משה ממנו כל ימיו302, נִתכו יחדו ויהיו למוצק אחד, ושתיהן יחדו נשאו את רוחו מעל לשורת הדין, אשר היא רק קצה הגבול המבדיל בין צדק לרשע303. ובדעת החכם את נפשו הישראלית, כי כלה מלאה חיל ועוז, חרץ משפט על כל עמו ישראל, כי הוא העז בכל הגוים, ולבו נטה מאד לדעת רבי מאיר, האומר: “מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין”. ולדברי החכמים הממלאים אחרי דבריו, “שאלמלי נתנה תורה לישראל, אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד מפניהם”304, כי גם לחמת כחו ולרוח גבורתו הלא שמה התורה משקל בימי נעוריו, עד כי נשאו שתי המדות האלה בד בבד יחדו. ויהי בן לקיש איש חסיד ואיש מעשה כאחד, כמשפט כל חסידי ישראל הקדמונים305. ויהי היום ורב אחד, ושמו רב אִמַּי306, נפל שבי ביד גדוד, אשר אמרו להמיתו, ויתיאש ר' יונתן בנפש מרה ויאמר: “יכרך המת בסדינו”, לאמר: אין לאל ידנו להצילו. ורבי שמעון בן לקיש התאזר עז וינער ויקרא: בחמת כחי אצילנו, אחת היא לי אם אהרוג או אהרג. – ויקם וימהר אל הגדוד וידבר על לבם, ויעזבו את רבי אימַי לנפשו. גם את רכוש רבי יוחנן, אשר היה לבז בידי שודדים, השיב לו עד שרוך נעל, הגבור הזה העשוי לבלי חת, בהחזיקו עליהם את דברו הנמרץ, ויגורו מפניו, ויוציא לו את חמס ידם באין נגרע דבר307. וככל אשר חתו מפניו מרעים ואנשי און, כן הדרו את פניו כל רואיו וכל יודעיו, עד כי אצלו מכבודו על כל איש אשר בא עמו בדברים308. בכל זאת לא התכבד ולא התעדן ולא שם רפידה למשכב לו309 ויבז גם את העושר310 ויאהב רק את התום, את הענוה311, את הטהרה312 ואת הנדיבות313. ותאצל עליו מרוח אהבת הבריות החלוטה, אשר נחה על רבי יוחנן, ויחרוץ את משפטו גם על "פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון314. וינהה אל ימי קדמי הארץ, אשר לא ידע עוד האדם מטעמים ותפנוקים ואשר לא אכל בלתי אם ירק עשב, ויקרא: “אשרינו אם עמדנו בראשונה”315.

מדברי משפחתו לא נודע לנו בלתי אם כי היתה לו בת316 ובן זקונים חכם מאד, אשר הפקיד ביד מורה חכם317 ללמדו תורה, עד כי בילדותו הרכה השתומם רבי יוחנן על טוב טעמו, למצוא את מקור מוסר הנביאים והכתובים בדברי תורת משה318.

לעת זקנת רבי יוחנן ובן לקיש קרה מקרהם, כי בהתוכח שניהם, התמלט מפי רבי יוחנן בחֻמו דבר, אשר הזכיר לרעהו את התהלכו בראשית ימי עלומיו עם הלודים. וישם בן לקיש את הדבר על לבו ויחל וימות. אז נחם רבי יוחנן על אשר הקשה את דברו, ויתאבל עליו ימים רבים, ויקרע שמלותיו, ויבך, ויקרא כל היום: בן לקיש איֶכָּה! ולא אבה להתנחם, ותאבל עליו נפשו כל הימים אשר האריך אחריו319. ותעבורנה לרבי יוחנן שלש שנים וששה חדשים, אשר מנע רגליו מבית המדרש מרוב אבלו ומכליון נפשו אל יבמו, אשר דבקה נפשו אחריו320.

וחכמי ישראל לא עמדו מנגד לנגע לב רבם הכואב. ויהי אחרי מות רבי שמעון בן לקיש, ויביאו אליו איש חכם, אשר יצא שמו בישראל, את רבי אלעזר בן פדת הכהן321, אשר שמועותיו שנונות322, להיות לתלמיד חבר לו323, תחת רבי שמעון בן לקיש, וישב רבי אלעזר לפניו. והיה מדי צאת דבר תורה מפי רבי יוחנן, והוציא רבי אלעזר מאוצר שמועותיו המון תוכחות, להוכיח כי כדבר רבי יוחנן כן הוא. אז יאנח רבי יוחנן בנהמת לבו ואמר: האמנם כבן לקיש נִדְמֵיתָ? בן לקיש מדי אמרי דבר יכונן עלי בהמון שאלותיו אשר הקשה, ובאתי אני בהמון תשובותי להשיב אותן אחור, ומתוך הדעות המשתוננות אשה ברעותה יצא כנֹגה משפט השמועה. אך אתה מה תועיל לי, אני בא ואומר דבר אשר טוב הוא בעיני, ואתה בא ומקיֵם אותו ואין לי מי יבקרנו324.

ואת רבי אלעזר אשר הובא לפני רבי יוחנן, לעמוד לפניו תחת רבי שמעון בן לקיש המת, ידע רבי יוחנן זה ימים רבים, כי נמנה זה כמה את ראשי תלמידיו. ואלה תולדותיו:

מולדתו היא בבל325, הארץ אשר הרבה שם לקחת תורה מפי ראשי חכמיה, כי עמד שם לפני שמואל ויהי מבאי ביתו326, ותלמיד מובהק היה לרב327, אשר חננו וידבר אליו טובות328. ויערץ רבי אלעזר את רב ויחשוב את בית מדרשו למקדש אלהים329. ויהי עוד מפיץ את דברי תורתו בימי זקנתו וגדולתו330. אך בראשית ימי נעוריו עזב את בבל ויעל ארצה ישראל, ויהי הולך ושב לפרקים אל ארץ בית אביו331, ויזכה עוד לשמוע תורה הרבה מפי רבי חנינא הזקן מאד, ויהי לאחד מגדולי תלמידיו ולראשי מפיצי אמרותיו בקהל החכמים332. וענוַת רבי חנינא הרהיבתהו, להורות במקצועות אשר לא כל חכם ימלא בהם את ידו333. וישקוד מאד על תלמידו בשבתו בצפורי, עיר רבי חנינא מורהו, עד אשר אמרו עליו, כי בשגותו באהבת התורה, שכח את כל אשר אתו, “היה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון – וסדינו מוטל בשוק העליון”334. ויהי טעמו כטעם רבי שמעון בן לקיש, לחשוב את רבי חייא למקור התורה. וירב להגות בשמועותיו, אף כי ברור הוא כי לא חי עוד החכם הזה גם בעלות רבי אלעזר לראשונה לארץ ישראל335, כי הרבה להחזיק בדברי ר' חייא336, ככל אשר החזיק בדברי רבי חנינא רבו ואוהבו, וירב מספר השמועות אשר קבל בשם ר' חייא, כמספר השמועות אשר קבל רבי יוחנן, מפי רבי יני רבו337. אך גם מפי רבי יני338 גם מפי רבי הושעיה339, ראשי מורי רבי יוחנן היה אומר שמועה. ובהיותו רחוק ממקום רב ראש רבותיו, היה חוקר מפי רעהו זעירי הבבלי בארץ ישראל למוצאי ההלכות אשר העלה רב משם, וזעירי הציג אותו לפני רבי יצחק בר אבדימי340 הזקן מאד, אשר לפניו שם עוד רבי יהודה הנשיא את משנתו לבקרה341. גם על שרשי התקנות אשר התקין רבי יהודה נשיאה ובית דינו, בימי הוָעד הועד האחרון, דרש מפי שרידי זקני הדור342. וקרוב הדבר, כי אחרי מות כל החכמים הזקנים, החל רבי יוחנן להיות לרב ולחבר לו, וישב רבי אלעזר למן העת ההיא בטבריא, ויהיו דבריו עם רבי אמי ורבי אסי, תלמידי רבי יוחנן הצעירים, אשר אהבוהו343. ורבי יעקב בר אידי התלמיד הותיק, אשר רבי יוחנן נשען עליו, היה לו למליץ נאמן344. ואהבת רעים אלה היתה נחת רוח ומשיבת נפש לתלמיד ותיק וצנוע זה, כי לאהבה כזאת, אשר חשב למתנת ה' בעולמו, נשא את נפשו יום יום בתפלתו345. אך לב רבי סימון, תלמיד רבי יהושע בן לוי, רחק ממנו346, אף רבי שמעון בן לקיש הלך לו מנגד347, ובכל זאת היה בן לקיש המודיע לרבי יוחנן כח רבי אלעזר ורוב דעתו בתורה348. כי בעוד היות רבי אלעזר תלמיד349, בתחלת שבתו לפני רבי יוחנן, נפלאו הליכותיו ממנו, ויהי אחרי היותו דן לפניו בדבר הלכה אחת, כאחד התנאים הקדמונים, ויאמר רבי יוחנן: “ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה”. ויען ריש לקיש: המלבו הוא דורש? הלא דברי מדרש תורת כהנים הם! ויצא רבי יוחנן ויפַנה את לבו אל תורת הכהנים, וילמד את דבריה בשלשה ימים ויעמק בה שלשה חדשים350. ולא אהב רבי אלעזר להתוַדע בחכמתו ובצדקתו, כי צנוע היה מעודו בכל ארחותיו, ויהי לפתגם בפיו: “לעולם הוי קבל וקַיָם”351, ומשפטו זה היה לו כל הימים, גם אחרי אשר יצא לו שם גדול, להלך אט ולמנוע את רגליו מבתי הגדולים, בהקראו לבית הנשיא למשתה ולשמחה לא ילך352. ובכבדו את רבי יוחנן מאד, ישתחוה מלא קומתו, בצאת רבי יוחנן מבית המדרש, ועמד שחוח עד אשר ירחק ממנו, מבלי הֵרָאות עוד353. אך מהיות רוחו נמוכה, בחר להשתמט תמיד מדי עברו על פניו, כמשפט תלמידי בבל, אשר מרוב העריצם את רבותיהם לא ערבו את לבם לראות את פניהם בכל עת. ולמן היום אשר היה לתלמיד מובהק לרבי יוחנן354, לא קרא את שם רבו זה על הלכותיו אשר הורה בקהל. הליכות רבי אלעזר אלה נפלאו אף זרו בעיני רבי יוחנן. וידעו רב אמי ורב אסי כי לב רבם על חברם, ויבאו לפניו להשיב אליו את לבו, ולא טובו דבריהם בעיניו. ויהי היום ורבי יוחנן מתהלך נשען על שכם רבי יעקב בר אידי תלמידו355, ויתאונן באזניו על אשר ירחק התלמיד הבבלי ממנו, מבלי תת לו שלום, ועל בלי אמרו את שמועותיו בשמו. ויען רבי יעקב: ככה הוא משפט אנשי מקומו, הקטנים לא יערבו את לבם לקרבה אל הגדולים לברכם, בהיות להם לעינים משפט הכבוד אשר בימי איוב, האומר: “ראוני נערים ונחבאו”. ויהי בלכתם הלוך ודבּר, ויעברו על פני בית המדרש, ויוסֶף בר אידי ויאמר, כאיש מדבר לתומו: בבית הזה היה רבי מאיר יושב ודורש וקורא על שמועות רבי ישמעאל את שם בעליהן, ועל שמועות רבי עקיבא לא קרא שם איש. ויען רבי יוחנן: על שמועות רבי עקיבא לא היה לרבי מאיר לקרוא שם, כי יודע כל שער עמו, כי תלמיד מובהק הוא לרבי עקיבא, וסתם שמועותיו כלן מידו לו הנה. – ויען בר אידי לעומתו ויאמר: וכל העם יודעים, כי רבי אלעזר תלמיד מובהק הוא לרבי יוחנן, וסתם שמועותיו כלן מידו לו הנה. – ויוסיפו עוד ללכת, ויעברו על פני אליל, וישאל רבי יעקב: הנכון לעבור על פני אלילים? ויתעורר רבי יוחנן ויאמר: הכַבֵּד נכבד את השקוץ השומם הזה, כי נבוש בפניו ונרחק ממנו? – ויקרא בר אידי, ואם כן מה נקיה היא מאד דעת רבי אלעזר תלמידך, כי לא יעבור על פני רבו הנקדש בעיניו! – וישתומם רבי יוחנן מאד על טוב טעם בר אידי, ויוכח את רבי אמי ואת רבי אסי תלמידיו בלשון רכה ויאמר אליהם: “מפני מה אי אתם יודעים לפַיֵס כבן אידי חברנו”?356. ולא רבו הימים ויכר רבי יוחנן את ערך רבי אלעזר, ותדבק נפשו בו, ויאהבהו ויבקרהו בביתו, בעבור מחלה על נפשו357, ויקרא לו: “אלעזר בני”! 358. ורבי אלעזר העריץ את רבו כמלאך אלהים, עד כי מדי חזותו פניו בחלום, יקוה בהקיצו כי יזכה לכַוֵן ביום הבא את הנכונה בדברי התורה359. וימצא רבי יוחנן את לבב רבי אלעזר נאמן וטהור, עד כי אמר להורותו מעשה מרכבה, אך רבי אלעזר בענוָתו הגדולה הניא את לב רבו מהורותו כזאת, באמרו: עוד לא מלאו ימי להגות בחכמת אלהים360. כי היה לפתגם בפיו דבר המושל הקדמוני: “במה שהרשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות”361. אך לעומת זה העמיק מאד במשנה, לדעת אותה למוסדותיה362 ולתולדותיה363. ויהי בדבר הזה תלמיד נאמן לרבי הושעיה “אבי המשנה”364 ולרבי יוחנן, ההולך בדרכיו. אולם בדבר אחד נטה מרבי יוחנן, בחשבו למקור מרבית ההלכה את התורה ככתבה וכלשונה, באמרו “תורה רובה בכתב ומעוטה על פה”365. ומחזותו במקרא חזות הכל, נאצלה עליו רוח דעת ישרה בכלכלת הלשון העברית366 ובחקרי קדמוניותיה367 ובקדמוניות תולדות עמו368, אשר אהבתו אותו עברה כל חוק. כמלאכי אלהים נחשבו בני ישראל בעיניו, בהיות כח רוח העם הזה עז ככחם למהר לעשות את דבר ה' ולשמוע בקולו369. העם הזה מקור הברכה הוא לכל משפחות הגוים370 ולכל הנפש החיה אשר בארץ371, גם כבוד משה רבינו גדול מאד בעיני ה‘, רק בגלל היותו ציר אמונים אל בית ישראל372. ובדבר הזה נעלו מאד אברהם יצחק ויעקב, על היות הם ראשי אבות העם הזה373. אולם גם בתוך שלשת האיתנים אחרון אחרון הוא החביב, ליעקב היתרון, באשר הוא האב האחד רק לישראל לבדו374, את חלקו שם רבי אלעזר מעל כל ויחסרהו מעט מאלהים375. אף אל יוסף ואל בנימין ואל אחיהם376 נשא את נפשו באהבה377, וילָוו ויהיו ברוחו לאחדים עם המקדשים378, אשר כוננו בנחלתם, ואשר על חרבנם דמוע תדמע גם העין העליונה אשר בשמים ממעל379. ויערץ גם הוא את הקדמונים כמשפט רבי יוחנן380, אף כי לא טובו בעיניו דרכי גדוליהם, אשר דברו משפטים את ה’381, אף את דברי המושל הקדמוני בן סירא כִּבד וישם אותו אור לנתיבתו בדברי החקר382. סוף דבר, אהבת מולדתו הוא הרוח החיה אשר תמכתהו ותשאהו383. אולם האהבה הזאת יש אשר תעטהו קנאה על הגוים, אשר היו בעוכרי עמו. ויבָּדל בדבר הזה מרבי יוחנן, ויאמר: הן אמנם כי לא ישמח ה' ברעה אשר תמצא את הרשעים, אך כלוא לא יכלא את רוח העשוקים משמוח, בחזותם את היד החזקה, המיסרת את מציקיהם כדי רשעתם384, או בנפול הרשע בעצם הרעה, אשר אמר להביא על הצדיק385, וגם העריצים אשר באחרונה השיבו ידיהם מבלע, לא זכו בעיניו386. אך בכל רוחו הקשה, אשר הניח בעמים אשר לפניו, חזה עליהם, כי יבוא יום והשליכו את שקוצי עיניהם באחרית הימים ונהו אחרי ה' אל אמת, ויאמן, כי על כן יעץ ה' להגלות את עמו אל ארצותיהם, למען ילמדו גם המה ליראה אותו וללכת בדרכיו ולדבקה בו387.

משא נפשו זה יענה בו, כי בכל דבקו במולדתו ובכל הקצף אשר קצף על הגוים השאננים עוכרי עמו, התנשא ממעל למצָרי חלדו, ליום אשר יעשו כלם אגודה אחת. אולם ככל אשר חזקה רוחו, להעלות אבר להתרומם ולהשתרע, ככה מלאה כח לשקוע ולהתכנס, ולשום את מוסר הנפש היחידה לענין לה.

המוסר הזה אשר נפרט לפרטיו ויהי לשיטה בידו, היה לחוט משוך על מרבית תורת פיו. מקור מוסר זה הוא התורה לבדה388, אשר רק באורה נראה חיים ואור389, ובהתרפות איש ממנה, תקצר כמעט גם יד ה' מהושיע לו ומתמוך בידו390. אולם גם בשמור האדם ללכת במצותיה לעשותן לכל חוקתן, נשוא ישא נא את נפשו באהבה אליהן, באשר פקודי ה' הנה, ולא אל מתן שכרן391. והמצות גדולות הן מאד בעיני ה‘, ואת רגלי כל ההולכים בדרכיהן ישמור מכל רעה ומכל תלאה392. מלבד אשר פקד רבי אלעזר קהל בני עמו לשקוד על גופי המצות לעשותן בכל דקדוקיהן, בהלכות הרבות אשר הורה, הדריך אותם לשום לב אל הנשמה, אשר תחיה אותם393. דברו היה כאש אוכלה לבער את הגאוה394 ואת החנופה, הרעה עוד ממנה395, ואת שפת שקר396 וחִצי לשון רמיה397. וילמד את בני עמו, להיות לבם תמים398 לטהר איש את לבו ואת לבב רעהו מכל שמץ דפי, ולהוכיח את רעהו בלב שלם, אם ראה בו דבר אָון399. ואם חשד איש את אחיו בדבר אשר לא נמצא בו, יכפר את פניו בדברים טובים ודרש את שלומו כל הימים, עקב אשר הביט בו און על לא עול בכפו400. אולם גם אם השא השיא על נפשו עון אשמה על לא דבר, יש לו להוכיח צדקו, כי משאת שוא היא401. הדבר אשר אליו ישא האדם את נפשו, הוא היראה הטהורה402, אשר היא לבדה תזכה את ארחו, לעשות את הטוב בעיני אלהים ואדם403. ותמלא את רוחו אהבת המשפט, אשר בשמור האדם לעשותו, תמלא כל ארץ חסד404, ובדבר הזה ילך בדרכי ה’ עושהו, אשר לו החסד ואשר הוא כל מעשהו, כי באין דבר טוב נמצא באדם, יטה ה' אליו את חסדו405, אשר מעולם ועד עולם הוא, ועל כן אין הצדקה, אשר יעשה איש לרעהו, הרצויה בעיני ה' מכל הקרבנות406 משתלמת אלא לפי חסד שבה"407, כי לא מתן גוף המטבע לבדו יחשב לצדקה, כי אם העין הטובה והכבוד הנלוים עמו, על כן אין ערוך למעשה הצדקה הנתנת בסתר408, באשר לא תלבין את פני העני בבואה לידו. ואם אמנם כי כל פרוטה קטנה לרצון היא ולתועלת, בכל זאת יש להתאמץ, להטות את לב הרבים לפתוח את ידם, למען תרבינה הפרוטות והיו לשקלי כסף ולשקלי זהב. והאיש אשר יתיצב בראש עדתו, יזכה רק אז בעיני ה‘, אם יכלכל את דבריה בדרכי משפט וצדקה, ורחק כל בצע והַוַת נפש, ורחמיו יהמו אל קהל עדתו409, כדבר משלו הנאוה: “מה שריון, כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה, כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”410, ועל כן “גדול המעשה יותר מן העושה”411. לבחירי עושי הצדקה יחשבו הנדיבים, התומכים ביד חכמי התורה העניים, כי בדבר הזה יטיבו גם לנפש נענה, גם ירימו תרומתם להחזיק תורה בישראל412. אולם בכל היות ערך הצדקה רב מאד, רב ממנו ערך החסד, אשר יגמול איש את רעהו. הצדקה נמשלת לזרע, והחסד נמשל לקציר413, כי לא רק במתנת ידו יֵצֵא האדם ידי כל חובתו לרעהו, כי אם יכין את לבו, לדעת את נפש אחיו, להתאבל באבלו ולשמוח עמו ביום שמחתו. אך גם בכל הטוב ההוא אשר יעשה האדם אל ירבה שאון, כי אם הצנע יצניע ללכת עם אלהים ואנשים414, והנפש הצנועה בארחותיה שכרה הרבה מאד415. ותהי עצתו לאוהבו, לבלתי עשות רעה לאויביו הרודפים אותו, גם בהיות לאל ידו להמיט אותם לפניו, כי אם להוסיף להתהלך בתֻמו ולבטוח על ה’, כי הוא יוציא לאור משפטו416.

ואת הדברים אשר הורה לקהל עמו, הקדים הוא להקים ולעשות. והחכם הזה אשר הוקיר מאד את התפלה, לא קדם את פני אלהיו בתפלה, עד כי הרים נדבה לדל, בהיות לנגד עיניו תמיד דבר המשורר הקדוש: “אני בצדק אחזה פניך”417. ויהי מבקר את החולים ומברך אותם בדברים טובים ומורה את תלמידיו, לבקר אותם כמהו וללכת אחריו418. והטוב אשר עשה לרעהו, לא עשה כאדם הפורע את חובו, כי אם בהמון רחמיו. ומדי כלותו את תפלתו, ישפוך את שיחו לפני ה‘, כי ישכין בגבול בני אדם “אהבה ואחוה ושלום ורֵעות”419. והטוב אשר יגמול איש עם רעהו, הוא רק פרק אחד קטן במדה הטובה המרובה, אשר ינהג בה ה’ את עולמו: ברחמיו יכבוש עון420, כי גם “בשעת כעסו זוכר הוא את הרחמים”421, חסדיו לדור דורים422 ולענוָתו אין קצה423.

גדול בעיניו מאד ערך הבריאה כלה, אשר בדבר ה' קמה ותעמוד424, וכל הנותן בה דופי יאשם425, כי כל מעשיה טובים גם אלה אשר לא נזכר עליהם זכר הטובה, וכליל הבריאה הוא מין האדם426. לכל אחד ואחד מבני האדם נועדה תעודה מיום הולדו427. אולם כל עצמת האדם היא הדעת428, אשר היא נחלת ה‘429 ותכלית תעודת כל הטוב430, היא המענקת לבעליה מטוב ה’ אשר בארץ החיים431. אך הדעת הזאת לא תחשב למאומה, אם לא תנחיל את האדם יראת ה' טהורה, כי כל העולם לא נברא, בלתי אם בגלל הנפש הירֵאה את אלהיה באמת ובתמים432. את אור שבעת ימים גנז ה' רק ליראיו עושי דברו433. הטובה אשר יעשה האדם היא המטיבה גם לנפשו, והרעה אשר יעשה היא אשר תרע לנפשו434, כי גם לנפשו גם לרעהו אין מטיב ואין מֵרע, בלתי אם האדם לבדו435. ואת נפשו ישא כל איש ישראל אל אלהי אבותיו, אשר השמים ושמי השמים כאין וכאפס נגדו, כי הם יאבדו, ושמו הגדול יעמוד לעד ולעולמי עולמים, ובשם קדשו זה נשבע לאבותיהם להקים לו מזרעו עם עולם436. ואם אמנם כי קצרה שפת אנוש מהביע אף אחד מני אלפי רבבה מגבורות ה' ותהלתו437, בכל זאת יערב שיחו, אשר ישפוך נוכח פני ה‘, מכל ריח ניחוח438, והדמעה אשר תדמע עינו, תיקר מכל נסך439, ועל כן שם רבי אלעזר את פניו אל תפלת עמו, כי תהיה זכה מכל דפי. ואף כי לא טָבע את הגיון לבו במטבע קימת440 ככל אשר טבעו רבותיו רב ושמואל ורבי יוחנן, הִרבה מאד לרומם את ערכה ולטהרה מכל סיג העוכר אותה. אמרי פה בלי הגיון לב לא נחשבו לו למאומה441, ובהתפלל איש, יהי דברו רחמים ותחנונים, ואל יבהל על פיו להוציא דבר תלונה על האל הטוב והמטיב442, אף לא יבטח גבר בצדקתו, כי נכון הדבר מעם ה’ לענותו ביום קראו אליו443. והאיש אשר לא יכין את לבו כמשפט והתפלל אחרי שתותו, בעוד לא סר יינו מעליו, תהיה תפלתו תועבה444, ומהיות הכונה כל עצם התפלה, היה עם לבבו להורות “הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים”445.

ומה יפלא הדבר, כי הליכות נשי החיל, אשר היו למופת בימי הקדם, היו לו למקור מוסר לבני עמו, עד כי דקדק בכל דבר מדבריהן ובכל מעשה ממעשיהן446. ויעמוד למעוז גם בהלכותיו לנשים447 וישחר את משפטן, ויקרא ויאמר על האשה: “היא היתה אם כל חי, לחיים נתנה ולא לצער”448. אף תמך את כבודן ויקרא ויאמר: “עם קדוש אתה לה' אלהיך, אחד אנשים ואחד נשים”449. ותחשב לו האשה לתשלום, אשר בה תשלם נפש האיש, אשר יבא עמה בברית ואשר בלעדיה ימך ערכו450. ותכלית הנשואים בטהרתה איננה התשוקה הגסה, השוקקת גם בבשר החיה והבהמה, אשר בה לא תמלא נפש האדם, כי אם ברית האהבה והידידות451. והטובה הזאת ביד האדם היא, אם יזכה את ארחו והשכיל את דרכיו, והיתה לו אשתו למשען, ואם ישחית את דרכו, והיתה לו למפגע452.

והחסד היה לרבי אלעזר לרוח חיים גם בעצם תלמוד התורה. והחסד הזה הוא נדבת הלב, להגות בתורה לא לשם כבוד כי אם מתוך אהבתה בלב טהור. ויהי אומר: “תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד”453. אף עוד דרך חסד היתה לנגד עיניו תמיד: “תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד”454, ועל כן נשא את נפשו יום יום בתפלתו, כי “ירבה ה' את גבולו בתלמידים”455. את ארחות הצדק שמר רבי אלעזר בכל קטנה ובכל גדולה, ובכל מעשה אשר יעשה האדם כי חשׂך את ידו מקחת ממסוכת כרם רעהו קיסם לחצוץ בו את שניו, באמרו אם יבוא איש איש לקחת כזאת, וסרה המסוכה כלה456. וגם הגמול אשר ימצא האדם חלף מעשיו הכיר בכל דבר קטן או גדול ובכל מקרה אשר יקרהו, וגם בגד אם לא נעשה לאיש כאשר עם לבבו נחשב לו לעונש457.

מכל סגנון458 מאמריו עולה, כי בתורת מוסרו היה מורה נאמן גם לנפשו גם לקהל עמו. העלילה הרבה, אשר תעוללנה אמרותיו הצרופות האלה לנפש המתבונן, תשכיח כמעט, כי כרבות תוכחות מוסרו רבו הלכותיו אשר עצמו מאד בשני התלמודים. וככל אשר בכל דבר מוסר וצדקה וחסד הטה את הלבבות, להפריז ולוַתר ולהתנדב יותר מכדי החובה, ככה כִּוֵן בד בד את מאזני משפטו, לבלי החסר מאומה ולבלי העדף מאומה בכל דבר גוף הלכה459, דבר דין460 ודבר עסק461.

ובכל התורה אשר הגדיל בישראל, היה בעיניו כאיש אשר לא השלים עוד חוקו בדבר הזה462. ובמשמני הארץ לא היה חלקו שמן, כי עני היה כמעט כל ימי חייו463. ומדי שלוח לו הנשיא מתנות לא יקח אותן מידו, באמרו: הצרה עין אדוני בחיי? הלא “שונא מתנות יחיה” יאמר הכתוב464. גם מבניו אשר הוליד מתו על פניו465, אך הנחמה האחת אשר היתה לו בביתו הוא הבן החכם אשר חנן ה' אותו, אשר קרא לו בשם אביו רבי פדת466 ואשר למד אותו תורה467.

אך ככל אשר דל חלקו בחיים, כן נשא שמו בישראל. ולמן היום אשר מת רבי שמעון בן לקיש והוא בא לשבת לפני רבי יוחנן, היה כמעט לראש, כי רבי יוחנן, הזקן מאד מאד, חלה מרוב געגועיו לבן לקיש יבמו, עד כי לא בא כשלש שנים וששה חדשים אל בית הועד468. וגם אחרי אשר שב לבוא לבית המדרש, לא הוסיף עוד לצאת ולבוא ולפקוד ולצַות כבראשונה מרוב זקנתו וּמֵחָלְיוֹ וּמֵעָצְבּוֹ, אשר לא הרפה ממנו עד יום מותו469, אז היה רבי אלעזר המוציא והמביא בשם רבי יוחנן, אשר ברבות הימים היה לו לחבר גמור470. ויהי הוא השולח את דברו לכל ארצות הגולה471, וחכמי הגולה הריצו אליו את דברי שאלותיהם472, וקרוב הוא, כי על כן נחשב בקרב עמו לשר ארץ ישראל473. בימים ההם ישבו לפניו כל חבריו חכמי הדור, כשבת תלמידים לפני רבם, יען כי הוא היה לראש, כל הימים אשר נזור רבי יוחנן גדול הדור אל ביתו474. אך רבי שמעון בן אליקים נלוה אליו, כי שטה אחת היתה לשניהם, המכרעת הרבה בדרכי הדין475. ויהיו שניהם לראשי השופטים476, אפס כי את הדבר אשר יפלא מהם, ישימו לפני רבם הישיש רבי יוחנן477.

גם במשמרתו זאת, משמרת שופט, תֵרָאה רוחו הטהורה בכל אורה, כי ככל אשר הצדקה לא השתלמה בעיניו “אלא לפי חסד שבה”, ככה גבר המון רחמיו על מדת הדין גם במשפטו, עד כי היה רבי שמעון בן אליקים משנהו, מעיר אזנו לכבוש את רחמיו, למען הצג משפט, לאמר:“רבי, יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה, אלא מדת רחמנות, אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו אותה הלכה לדורות”478.

מלבד רבי אלעזר, אשר עלה בדור ההוא מן הגולה וילָוה על ראשי חכמי ארץ ישראל, בא משם עוד איש אחד ושמו רב כהנא479, תלמיד מובהק לרב480, אשר כל דרכיו נחשבו לו לחוקים, אשר אין לסור מהם481. אף כי התנכר רב כהנא בבואו, הכיר בן לקיש את רוב כחו בתורה, ויקרא: “ארי עלה מבבל”482. צעיר בימים מאד היה רב כהנא, בבואו ארצה ישראל483. אף שונה היתה עלִיָתו מעלית כל החכמים והתלמידים עולי הגולה484, כי לא למען בקש תורה נדד ממקומו, כי אם להציל את נפשו485, כי היה החכם הזה איש כביר כח לב ונמרץ מאד בדבריו ובמעשיו486. ויהי היום והוא יושב לפני רב, והנה איש בא להתאונן, באזני רב על רעהו הבא עמו, האומר להלשין אותו אל פקידי חיל החברים487 ולהסגיר את תִבנו בידם, ויזהירהו רב מעשות כדבר הזה, ויחנן את קולו ויבקשהו: אל נא תלשן, אל נא תלשן, – כי ידע רב, כי בנפול איש ישראל ביד החברים, לא יתנו לו עוד רחמים, כי בוז יבוזו את כל קנינו לבלתי השאיר לו פלטה488. ויעז האיש את פניו ויקרא: “אלשין ואלשין”. ויקנא רב כהנא וירם ידו ויכהו, ותגדל המכה וימת המלשין, וידע רב, כי לא כראות מלכי בית ארשקה, אשר ירדו מכסאותם, את צדקת חכמי ישראל ואת כבודם, יראו מלכי בית הששנים, המושלים כיום בארץ את מעשה רב כהנא, ולא יאבו להתבונן, כי רק מקנאתו היתרה לצדק, נהיה הדבר, ויחזק עליו את דברו לברוח ארצה ישראל. אך בדעת רב את תלמידו השנון, כי נמרצו מאד אמרי פיו, צוה עליו לבלתי השב על דברי רבי יוחנן שבע שנים תמימות, ויעש כן רב כהנא ויקם וילך. ויהי בבאו בפעם הראשונה אל בית המדרש, וימצא את ריש לקיש,מסיים את ישיבת היום", לאמר: משיב את ידו על דברי רבי יוחנן, אשר דרש היום, שוקל אותם בפלס באזני התלמידים ומדקדק בהם בכל קטנה וגדולה489. ויגש רב כהנא אחרי כן אל התלמידים וישם לפניהם את השאלות, אשר יש לשאל, ואת התשובות אשר יש להשיב עוד בענין זה. ויספרו התלמידים את דברי האורח לרבי שמעון בן לקיש, וישתומם, וימהר אל רבי יוחנן ויהלל אליו את חכמת הבבלי הצעיר, וייעצהו לשום לב אל הפרק, אשר ישנה מחר, למען יהיה נכון להשיב על שאלות רב כהנא. ויהי ממחרת וַיוֹשֶׁב בן לקיש את רב כהנא בשורה הראשונה, משבעת שורות התלמידים, וישנן רבי יוחנן את ענינו. ורב כהנא לא יפצה פיו, כי שמר את מצות רב, לבלתי שאול דבר את פי רבי יוחנן שבע שנים. וירא בן לקיש כי כן, ויושיבהו ממחרת בשורה השנית ולמחרתַים בשורה השלישית, עד כי במלאת שבעת הימים ישב רב כהנא בשורה האחרונה. וישחק רבי יוחנן ויאמר אל ריש לקיש: “ארי שאמרת נעשה שועל”, וישם רב כהנא את הדבר בלבבו ויאמר: שבע השורות אשר ירדתי, תהיינה לי תחת שבע השנים, אשר צוה לי רב לחכות בדברי, ועתה הנני נקי מן הדברים, אשר צוַני רב. – ויקם ביום השני ויחל להקשות את דברי שאלותיו, ותפָלא מרבי יוחנן להשיב עליהן. ויכנע רבי יוחנן ויצו להוציא מתחתיו כסת אחת משבע הכסתות, אשר הוא יושב עליהן, ולהעלות את רב כהנא שורה אחת, משבע השורות היושבות לפניו. ורב כהנא מוסיף ומקשה לשאול שם, עד שובו לעלות ולשבת בשורה הראשונה ועד סור כל הכסתות מתחת מושב רבי יוחנן. וישא רבי יוחנן את עיניו ויתבונן בפני רב כהנא, ויהי בעיניו כמשחק בו, וירע הדבר בעיני הרב הזקן, אף רב כהנא התעצב אל לבו, כי עלתה כזאת על לב הישיש הנהדר, וישם אל לבו ויפול למשכב ויָחל ויחזק חליו, ויבקרהו רבי יוחנן וידבר אתו טובות וירומם את ערכו, ותשב רוחו אליו וירָפא490. למן העת ההיא החל רבי יוחנן לבכר את תורת חכמי בבל על תורת חכמי ארץ ישראל491, וישַו בענוָתו כמעט את נפשו לתלמיד לתלמידו הזה492, כי האיר החכם הצעיר לימים את עיניו בדברים אשר נעלמו ממנו493. גם על ריש לקיש החריף הגדול עלתה ידו בהתוכחו עמו בדבר הלכה494. בכל זאת שם רב כהנא את נפשו אל משמעת רבי יוחנן, וינהג עמו מנהג תלמיד אומר שמועה בשם רבו495.

מדרכי מחשבות רב כהנא ידענו, כי המשפחה יקרה בעיניו מאד והאשה והבנים נחשבו לו למוסדי דור ודור496. וקרוב הדבר, כי חנן אותו ה' בבן חכם וכי “מרי בריה דרב כהנא”, בן רב כהנא זה, הוא497 איש אשר שיטה נכרת במעט הלכותיו הנמצאות498.

אין ספק כי אָצל גם רב כהנא החכם הגדול, אשר רבי יוחנן וריש לקיש מלאו פיהם את תהלתו, הרבה מרוח חכמתו על תורת ארץ ישראל.

לעבר אחר הגדיל בדור ההוא את מעשיו רבי שמלָי, הוא רבי שמלי הדרומי, אשר על פיו נודע בבבל דבר התרת שמן בני הנכר, אשר התיר רבי יהודה נשיאה499. החכם הזה, אשר גם רבי יהודה נשיאה500 וגם רבי יני היה נשען על ידו501, בהיותו תלמיד אהוב לשניהם502, לא היה לרצון לרב על נטות לבו להתיר503. ורבי יונתן504, רֵע רבי חייא, לא ידע את כשרון רבי שמלי בתורה505. ויהי היום ותציקהו רוחו ויבקש את רבי יונתן ללמדו את סדרי תולדות המשפחות העתיקות, אשר כתבם המתיחש עולה לראשי האבות, אשר שמותיהם נקבו בספר דברי הימים506, וימאן בראשונה ללמדו, כי נהרדעה ולוד, הערים אשר התגורר בהן ואשר ליושביהן לא יצא שם טוב, השיאו גם עליו מעין חשד בעיני רבי יונתן507. ויפצר בו וילמדהו, וישא אחרי כן חן לפניו, בהוָדע לו כי יד ושם לו בתורה508, כי באמת היה רבי שמלאי עוסק בדבר הלכה509 ומחמיר גם באסור קל510 ונושא מדברותיו בדבר הלכה בקהל עם גם בעיר הגדולה אנטוכיא, בעברו שם511. אך קרוב הוא, כי הרבה לשום את לבו אל האגדה ואל זכרונות בני עמו512 ואולי גם אל ערך ארץ ישראל וסביבותיה513 ולהתבונן אל רוח עמו, אל גורלו ואל אחריתו514, ועל כלן אל טיב דעת האלהים, פרי תורת משה, הנבדלת מפרי רוח חכמי הגוים וכהניהם, רק ישראל הוא העם אשר ישא לבו אל אחרית הימים, ואין גוי מגויי הקדם אשר ידמה לו בדבר הזה. את דעתו זאת הביע במשל נחמד עד מאד:

מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל וַעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִּין לָאוֹר.

אָמַר לוֹ תַרְנְגוֹל לָעֲטַלֵּף: אֲנִי מְצַפֶּה לָאוֹרָה

שֶׁאוֹרָה שֶלִּי, אַתָּה לָמָּה לְּךָ אוֹרָה?515.

וקרוב הוא כי גם החזיון הגדול המשַׁוה את משפט הגוים באחרית הימים, בבוא שופט כל הארץ “וספר תורה בחיקו” לבקר את מעשיהם ביום דין, לו הוא516: הנה ה' קורא לכל “אומה ואומה וסופריה” באחרית הימים ודורש מידן את חשבון מעשיהן אשר עשו, במלחמותיהן אשר נלחמו ובארצות אשר לכדו517, בחוצות אשר שמו בעריהן518 ובגשרים הגדולים, אשר גשרו על פני נהרות איתן519, בעושר הגדול אשר הרבו בארצותיהן520 ובתענוגות אשר הכינו בהן לעדן את בני האדם521. – ואת כל אלה עשו – יאמרו העמים האלה – רק למען הצדק, רק למען התרבות העליונה, להגדיל תושיה בקרב הארץ בטעם תורת ישראל522. על כזביהם אלה ישחק עליהם האל השופט, בגלותו את נבלותם, כי כל מזמותיהם לא היו בלתי אם הות ובצע, שרירות לב ותענוג לא טהור523. וגם העשר אשר עשו לא מידם הוא524. ומלחמותיהם לא היו בלתי אם מטה ביד ה‘, אשר משפט גוי ואדם ממנו יֵצא525. ואחרי אשר נגלה קלון מעשיהם, כי מאפס הם, ישוב אֵל בוחן כליות ולב להמריץ את שאלתו בחזקת היד: האומנם עשיתם דבר קטן או גדול להפיץ באמת ובתמים את דעת אלהי אמת, תורת חסד, משפט וצדקה בקרב ארצותיכם?526. לשמע השאלה הזאת יכלמו ויאָלמו, כי לא ימצאו מענה527. אז יקום ה’ לעֵד להעיד שמים וארץ, כי ישראל הוא הגוי האחד אשר לא הפר את חקותיהם, אשר נתנו להם מיד יוצרם528, ולהעיד את דברי הימים לכל הגוים, כי אף בדור אחד לא שקר ישראל באמונתו529. כשמוע הגוים את דבר צדקת העם הזה ואת גדלו בעיני ה‘, יבקשו גם הם לקבל את התורה ולקבל את שכרו, אז יאמר להם ה’, כי גדול הרבה מאד יתרון העם, אשר יקים את דבר התורה בלכתו כל הימים בקרב צרה באין מנוח לכף רגלו, מן העם המקים את דבריה בהניח לו מסביב, בשפע ובשובע, מרוב כל530. בכל זאת מנסה ה' אותם בתתו להם מצוה קלה אחת ממצותיו. אך גם את המצוה הקלה הזאת לא יעשו, בלתי אם כל עוד אשר לא תניא אותם ממנוחתם ומהנאתם, אולם בהתנגש מעשה המצוה בהנאה אחת קטנה, יבעטו במצוָתם וישליכו אותה מעל פניהם531.

כאשר העמיק להבדיל בחזיונו זה בין הצביון, אשר אליו נשא עם בני ישראל את נפשו לדורותיו ובין הדברים, אשר שעו אליהם כל הגויים כל ימי היותם, ככה שם לב להבדיל בין דעת אלהי ישראל על פי ההגיון אשר יהגה לב חכמי התורה, ובין הדמות אשר יערכו לו המינים, אשר נוקשו אחרי תורת פרס וחברותיה. והיה מדי הקשות אליו המינים להתוַכח ולגלות לו בתורה פנים, אשר למראה עינים יתן מקום לשיטת הרבה־רשוית, והפליא רבי שמלי להוכיח להם את משוגתם מתוך עצם המקרא ההוא, אשר אותו שמו סעד לדבריהם532. וישכל מאד להאזין את הקול האחד המתהלך בדברי כתבי הקדש, אף כי עניניהם שונים הם, כי כלם שמים את האדם לכליל כל מעשה שמים וארץ ואת הגיון לבו לתכלית כל מרום ונשגב533, כי יקר האדם מאד בעיני ה‘, הקרוב אליו “בכל מיני קרבות”534 והמפליא את חסדיו עמו גם בטוב לו גם בצר לו535. על כן שם רבי שמלי את דבר יצירת הולד לענין מחקרו ולחזיונו, ויצר בחרט סופרים צורה נאה ומתֻקנת מאד “לעֻבר במעי אמו”536. אולם לא אל גלמו שם החכם את כל לבו, כי אם אל עָצמו, אל הנשמה הנזרקת אל תוכו, אל שפעת האורה היצוקה הגנוזה בה537, אל טהרת מולדתה העליונה ואל תעודתה, להתחזק להשתמר בטהרתה כל ימי חלדה538, אף כי ידעך הרבה מן האור הצפון בה, ביום צאת הילד מרחם הורתו539. התְּנָי הראשון למשמרת הטהרה הזאת בחיים, הוא קֹטֶן מעשי האדם בעיניו540. בהעָלות רוח הטהרה, ובבוא תחתיה רוח הטומאה למלא את הארץ זמה, יסופו יחדו כטהור כטמא, כצדיק כרשע541. והמכשירים לטהרת החיים, הם המצות כלן למקציהן עד קציהן, אשר סוף תכליתן היא לדרוש את ה’. המצות הרבות האלה עולות ונכללות בכללים, והכללים נעשים פרטים לכללים גבוהים עליהם, עד אשר תכלינה כלן יחד אל הראש האחד: "שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת עשרה: הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח; בא ישעיה והעמידן על שש: הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע; בא מיכה והעמידן על שלש: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך; חזר ישעיה והעמידן על שתים: שמרו משפט ועשו צדקה; בא עמוס והעידן על אחת שנאמר: כה אמר ה': דרשוני וחיו542.

ובכל השנים ההן, משנת מות רבינו הקדוש עד השנים האחרונות לרבי יוחנן ולרבי אלעזר, עברו חליפות רבות על בית ישראל. הן אמנם כי בבבל יצאה שמש התורה בגבורתה, אולם גם בארץ ישראל לא נטתה עוד לערוב, רוח ישראל התרגשה בה עוד בכל עוז, אך גוף האומה בארץ מכורתה הלך הלוך ודל. את דברי רבי בימיו האחרונים בימי הקיסר קומודוס, על דבר גורל בני עמו, ואת הדמות אשר ערך רבן גמליאל בנו אל מתכֹנת שרי רומי אל ראשי ישראל, הלא שמענו גם ראינו543. בשלוח יושבי ארץ ישראל בימי קומודוס מלאכים אל ניגר ההגמון הרומי, המושל בשם אדוניו בסוריא, להקל מעול המסים הכבד אשר שם על שדותיהם, ענה אותם לאמר: לוא היתה לאל ידי כי עתה שמתי מכס גם על האויר אשר אתם שואפים544. גם במס אשר קראו לו בשפת ארס “כלילא”545, לחצו את בני ישראל מאד, עד כי בבוא הנוגשים עירה טבריא לגבותו, ברחו כל אנשי העיר546.

אחרי מות הקסר קומודוס בחדש אשר מת רבי יהודה הנשיא 192–3953 רֵע אביו547, ושרים אחדים התפרצו לשלוח ידם אל כתר קסרות רומי, ויפלו איש בחרב רעהו, התנשא גם ניגר לרשת את כסא אדוניו, ויחזק על ארץ סוריא, אשר גם ארץ ישראל תחָשב עליה וימלוך בה. ויתיצב שר הצבא ספטימוס סֵוֵרוס בפניו וילחם בו ויט לב כל בני הנכר היושבים בארץ ישראל וגם הכותים בתוכם, אחרי ניגר. וקרוב הוא כי בני ישראל עמדו מנגד לשני השרים הנלחמים548, ותעז יד סורוס ויהי לקסר 3953–193 ויעבור בארץ ישראל 3960–200 ויַכבד את ידו על הכותים ויפר מהם משפט אזרח, ויבאו אנשים רומיים להאחז בשומרון עירם, ועל בני ישראל לא פקד אפו. אפס כי גזר על בני הנכר לבלתי התיהד ולבלתי התנצר. לעומת זה התיר לבני ישראל להיות שרי עיר ופקידיה וראשיה, אך חִיֵּב אותם לערוך מכספם לפרקים מערכות משחק כמשפט הרומיים, בהיותן מֻתרות לבני ישראל לפי חקי תורתם. תחת הקסר הזה, אשר לא אהב את ישראל, מלך קרקלא בנו 211–3971 שש שנים. ואחריו אלגָבָּל 217–3977 חמש שנים. שני הקסרים האלה אשר התגאלו בכל תועבה, לא הטיבו ולא הרעו לאבותינו. אולם לב הקסר אלכסנדר סורוס אשר מלך 222–3982 תחת אלגבל, נטה אל עם ישראל ותורתו, כאשר נטה גם אל דתות אחרות מבלעדי דת רומי העתיקה, ויכבד גם את בני ישראל גם את הנוצרים, ויחטוב לו את תבנית אברהם אבינו ויציבנה בחדר משכיתו, והפתגם העתיק אשר יצא מפי הלל: את אשר ירע לך אל תעש לרעך, היה נכון תמיד על שפתיו, על כן לא היה המושל הזה טוב בעיני בני יון העוינים את ישראל ויתלוצצו ויקראו לו: ראש הכנסת549 כהן גדול. ורגלים לדבר, כי לא הכביד הקסר הזה על ישראל את עֻלו מאד. אולם אחרי מותו 3995–235 בידי אנשי הצבא, החלו ימי מבוקה ומבולקה גם למלכות רומי. שנים עשר קסר מלכו איש אחרי רעהו בעשרים השנים הבאות. ואם כי גם בימי מעט הקסרים הנוחים אשר משלו ברומי, לחצו הגמוניהם שליטי המדינות הרחוקות את יושביהן בחזקה ואת ישראל בארצו יותר מכלם, הלא היה הלחץ הזה כפול ומכופל פי כמה וכמה, בהיות גם כסא הממלכה לבזה לעריצים בעלי אגרוף. את המס הכבד אשר שם ניגר הגמון סוריא בימי הקסר קומודוס על בעלי השדות בארץ ישראל, החלו נוגשי רומי להעלות גם בשנת השמטה, ויפֵרו בדבר הזה את משפט כל מלכי יון ורומי, אשר סרה ארץ ישראל למשמעתם למימי אלכסנדר מקדן550 ולמימי יולי קסר, וכל ימי מלכי פרס המושלים בבבל551, אשר פטרו את אדמתה מכל מס בשנה ההיא אשר לא תעבד ולא תזרע. וירא רבי יני זקן חכמי הדור, כי לא תהיה תקומה לדלת העם מפני הגזרה הקשה, ויָער את לב הסנהדרין, ויתירו לחרוש ולזרוע גם בשנה השביעית כדי שִלומת המס. ויעבר רבי יני קול בכל הארץ ויצא העם ויחרשו ויזרעו552. בימים ההם החלו מושלי רומי לחדש את גזרת אדרינוס, לבלתי תת לסנהדרין לעבר שנים ולקבוע חדשים. וישלחו שני חכמים, הלא הם: רבי חייא בן זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, לעבר את השנה בעסיא553. וידל יעקב בארץ נחלתו מאד מאד, אדמת יהודה נהפכה לזרים. ואם אמנם כי בטלה גזרת אדרינוס, אשר נעלה שערי ירושלים לפני בני ישראל, ויראי ה' עלו אליה לאכול שם את מעשר דגנם ותירושם554, לא ערב איש ישראל את לבו לבוא אל נגב יהודה, מפחד הגוים האויבים אשר נאחזו בה, עד כי האיש אשר “היו לו מעות בהר המלך” התיאש מהם, כאיש "שנפל כיסו לים הגדול555. למראה הדבר הזה נועץ רבי הושעיה וחבריו להוָעד ולפטור את פרי תבואת הר המלך מן המעשר והתרומה, אחרי כי נסבה הארץ לגוי אחר. אך עצתם לא קמה, כי “נטרפה השעה”556 ולא יכלו להועד. אולם גם במקומם, בגליל, לא ראו טובה בדורות ההם, כי השובע היה בערי הגוים, בצור ובקסרי, ובערי ישראל היה רזון ובצרת557. וגם באיפת רזון הזעומה, אשר נותרה עוד לישראל, שלחה רומי את עינה הרעה ולא נתנה לאבותינו לשכוח רגע את עמלם ואת לחצם בימי שמחתם. וככל אשר היו ההוללים הרומיים אורבים בימי טרכינוס ואדרינוס לשמחת חתן וכלה, להשביתה ולהפוך אותה לחרדה558, כן הוסיפו בימים ההם להשבית כל משוש חגים בישראל. עוד בימי יבנה קרו כאלה, כי “בלֶשֶת באה לעיר” ביום חג “לחטוף כל העיר”559. אך הדבר אשר היה בימי יבנה מקרה בודד, היה אחרי מות רבי למנהג קבוע, עד כי ספרו חכמי הדורות ההם: “אין לך כל רגל ורגל שלא באה בלשת לצפורי”560 “אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריא אגמון וקמטון ובעל זמורה”561. ויהיו כל ימיהם רעים, השודד הרומי שודד והנוגש נוגש והארץ לא תתן את פריה562. וגם העשירים אשר בחרו בם שרי רומי להעלותם לגדולה, לעשות את מלאכת המלך בעירם, לא שמחו מאד בכבודם. ויהי משפטם לשקול כסף על יד האיש, אשר יאות לעמוד תחתם ולפטור אותם מגדולתם הנעתרה, אשר כבדה עליהם מאד563.

וברבות העזובה, יש אשר ארבו בני העמים לבני ישראל ויִשבו מהם שבי, כי בהיות לישראל, אשר חרות האדם יקרה לתורתו מכל, מצות פדיון שבוים גדולה מכל המצות564, ידעו השובים כי פדיון רב שמור להם מיד נדיבי ישראל. מרבית השבוים היו נשים וילדים, אשר לא יכלו לעמוד על נפשם565. ככה הרבתה רומי לאכול את שאֵר העם העשוק והרצוץ מבלי הגן עליו מאומה. ולא עצמו בני ישראל את עיניהם וישכילו לכלכל את דבריהם עם הרומיים ולהקל מעליהם את עולם, כאשר תמצא ידם, ויהיו “הולכין לקרקסאות ולתיאטראות לבסילקאות לפקח על עסקי רבים” גם בשבת"566, ותֵּמר נפש העם וחכמיו על “רומי חיֶבֶת”567.

יד התלאות האלה, אשר כבדו על ישראל ועל הנשיאים, הנושאים את משא העם עליהם, נודעה בחליפות הגדולות אשר עברו על בית הנשיא. רבי יהודה נשיאה בן רבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא מת בעוד אלכסנדר סֵוֵרוס מולך568, בטרם החלו עוד ימי המהומה לבא לכל ארצות רומי. תחתיו היה רבי גמליאל בנו לנשיא. הוא לא עמד עוד בראש חכמי הדור, כאשר עמדו אבותיו מימי הלל והלאה, וקרוב הדבר כי שם את נפשו בדבר התורה למשמעת רבי הושעיה569 וכי רבי שמעון בן לקיש היה לו לרֵע570, ולא האריך הנשיא הזה ימים, כי מת שנים מספר אחרי מות אביו הגדול. ויקם רבי יהודה בנו תחתיו לנשיא, ויקראו גם לו רבי יהודה נשיאה, כאשר קראו לאבי אביו571. גם הוא היה שוקד על דלתות בית המדרש יום יום572, דן לפני החכמים573, דורש תורה מפי רבן יוחנן574 ונוצר את שמועות רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, עד כי אחרי מותם היה הוא המודיע מקצת הלכותיהם לחכמי הדור575. אפס כי יד העתים אשר התהפכו מטובה לרעה576 אחרי מות סורוס, כבדה מאד על בית הנשיא, כי הקסרים הרבים, אשר מלכו בימים ההם איש תחת רעהו ימים מעטים, ושריהם העריצים, אשר מלאו כל הארצות חמס ושוד, לא הרפו מבית הנשיא, ובנפש שוקקת לא ידעה שבעה נגשוהו כל היום לתן על פיהם ולמלא את כיסם577. על כן לא יכול הנשיא לנעור את כפיו מן המתנות אשר יביאו לו, כאשר עשו אבותיו, ואם לא הרהיב את נפשו לקחת מהן הרבה לקח מעט578. וירע הדבר בעיני החכמים, ויהי בהתאוננו באזניהם על המלכות הרשעה, ויאמרו אליו: אם לא תקח מיד איש מאומה, יהיה ה' עמך ואיש לא יקח מידך מאומה579. – ומצוק העתים הפר הנשיא את המשפט הראשון, לבלתי קחת מידי החכמים תרומה לחומת העיר580, אף גרע את חק התלמידים העניים, אשר כל נשיאי בית אביו היו תומכים בידם ולא יכלו עוד להגות בתורה581. ולא ישרה הדרך הזאת בעיני חכמי הדור ויפן לבם מעמו. רבי יני הזקן מאד, אשר עיניו כבר קמו משֵׂיבו בעת ההיא, מנע כבוד מן הנשיא הזה – אף כי את אבי אביו כבד מאד מאד582 – וישם את חלקו עם התלמידים אשר לא יאבו שמוע את תורת רבותיהם583. אפס כי הנשיא האריך רוחו מאד ויכבד את החכמים, אף כי הוכיחו את דרכו על פניו בלי כל משא פנים, וגם באמרו להכביד את ידו על חכם אשר הרעים אותו, ינָחם מהרה על מעשהו. ויהי היום ויורה רבי שמעון בן לקיש בקהל תלמידיו, כי דין אחד וענש אחד לנשיא כי יחטא ולאיש מעם הארץ כי יחטא. וירע הדבר בעיני הנשיא ויחשבהו לעלבון לנפשו, ויתעבר וישלח גדוד לתפשו וישמע בן לקיש ויברח לאחד הכפרים הקרובים. ויהי ממחרת בבוא הנשיא אל בית המדרש ויגד לו רבי יוחנן, כי באין רבי שמעון בן לקיש עמו לא יוכל להורות בקהל, וישמע רבי יהודה נשיאה ויעזוב את חמתו וילך הוא ורבי יוחנן אל הכפר, אשר נחבא שם בן לקיש, להשיבו בכבוד אל ביתו. ויצא רבי שמעון לקראתם ויאמר אליהם: בחסד אשר עשה ה' לעמו בהוציאו אותם ממצרים עשיתם לי, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, כי אם בעצם כבודו הוציא ה' את ישראל מארץ גלותם, אף אתם בכבודכם טרחתם להשיבני אליכם. – וירא הנשיא כי רך לבו וישאלהו, מה ראה להורות בקהל דבר אשר יחלל כבודו ברבים, ויהפך פתאם לבב בן לקיש ויקרא בקול עוז: האמנם יעלה על לבבך, כי מיראתי אותך אמנע את דבר ה' בתוך חכי?584. – בכל זאת לא הוסיף עוד רבי יהודה נשיאה להקפיד על החכם הנהדר הזה, וישיבהו בכבוד גדול אל ביתו, כאשר יעץ אותו רבי יוחנן585. ויהי לו בן לקיש למן העת ההיא לאוהב586, אפס כי גם אז לא חדל להוכיחו בדברים נכוחים מאד587. גם איש מטיף אשר שמו יוסי המעוני, הוכיח את דרכי בית הנשיא בבית הכנסת בטבריא באזני כל הקהל, וישם את דברי הנביא הושע בן בארי ליסוד לתוכחתו, ויקרא ויאמר: “שמעו זאת הכהנים: למה לא יגעתם בתורה הלא עשרים וארבע מתנות כהונה נתתי לכם? והנה הכהנים אומרים: מאומה לא ינתן לנו. – והקשיבו בית ישראל: למה לא הייתם נותנים לכהנים ארבע ועשרים מתנות כהונה שכתבתי לכם בתורה? והם אמרים את הכל יקח בית הנשיא; ובית המלך האזינו כי לכם המשפט: לכם אמרתי וזה משפט הכהנים, עתיד אני לישב עמהן לדין ולפסקן ולאבדן מן העולם”588. – ויהי כשמוע הנשיא את דבר החזון הזה ויחר אפו, ויברח יוסי, ויבא רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אל הנשיא להשיב את חמתו ויבקשוהו לסלוח לו, כי איש גדול הוא589, ויעתר להם ויביאהו לפניו, וישאלהו רבי יהודה נשיאה לפתור לו את דברי הכתוב האומר: “כאמה בתה”590. ויען אותו יוסי המעוני לאמר: “כבת כן אמה, כדור כן נשיאו, כמזבח כן כהניו”, ויאמר הנשיא: המעט ממני כי הכלים אותי בפני אחרים פעם אחת, ויכלימני בפָני שלש פעמים591.

ובדור ההוא, אשר היתה יד המלכות592 לרעה בכל העמים, אשר סרו למשמעתה, ואף כי בישראל החלו אנשי זרוע להרים ראש ולקנות בכסף מיד עריצי רומי הגדולים והקטנים הרודים בעם, את הפקודות המביאות שכר או כבוד לבעליהן. ויען כי עין הרומים היתה פקוחה וידם נטויה על היושבים על המשפט, להסירם ממשמרותם כטוב בעיניהם593, הלא היה פתח פתוח לאילי הכסף לקנות להם, מיד הגמוני סוריא ומאפרכיהם השולטים בארץ ישראל, רשיון למשמרת קטנה, למשמרת שופט, אף כי אין חלק להם בתורה ובדעת משפטיה, ככל אשר קנו כהני האָון, זה כארבע מאות שנה, את הכהונה הגדולה מיד עריצי יון המושלים בהם בימים ההם. וישנא העם את השופטים ההם ויקראו להם “דַיני בוּר”594. הדיָנים האלה, אשר נבערו מדעת התורה, היו שוכרים להם אנשים מן התלמידים שאינם מהוגנים, מקרב משפחתם, ויהיו מורים אותם איך יורו. ויען כי לא ידעו השופטים הבוערים ההם למצוא את ידיהם ואת רגליהם בדבר משפט, הרבו להם חזנים וסופרים בקיאים ורגילים ויעשקו ויָרוֹצו את הנדונים בנכליהם. והערומים בבעלי הדין ראו את הדיָנים, כי לא יבינו את אשר לפניהם, וירבו לשקר באזניהם, בדעתם כי אין שופט חכם לב, אשר ילכוד אותם באמרי פיהם. בימים ההם עמדו בישראל עורכי דיָנים, לאמר מסדרי טענות בעלי595 הדין, כמשפט פרקליטי רומי, אשר חכמי ישראל אסרו אותם מעולם.

ויתאוננו חכמי הדור על הקלקלה הזאת ויערוך לה בן לקיש דמות כדברים האלה, לאמר: “כי כפיכם נגואלו בדמים: אלו הדיָנין; ואצבעותיכם נגאלו בעון: אלו סופרי הדינין; שפתותיכם דברו שקר: אלו עורכי הדינין; ולשונכם עולה תהגה: אלו בעלי דינין”596. וחכם אחר חזה בחזון קודר את אחרית דַיני בוּר אלה: “שבר ה' מטה רשעים: אלו הדיָנין שנעשו מקל לחזניהם; שבט מושלים, אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדינין – שמלמדים הלכות צבור לדיני בור”597. ויחשבו דיני בור, ילידי עת הצרה בעיני חכמי ישראל גם ליולדי הצרה, ויחרצו את משפטם לאמר: “אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדַיני ישראל שכל פורעניות שבאה לעולם, אינה באה אלא בשביל דַיני ישראל – ואין הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו על ישראל, עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל”598. ולא נשאו חכמי הדור הנאמנים פנים גם לבית הנשיא בדבר הזה, כי קם רבי יהודה בר נחמני המליץ הגדול, אשר היה מתורגמן לריש לקיש, למתורגמן לאיש נבער מדעת, אשר הפקידוהו אנשי בית הנשיא לדיָן. ויהי בבוא הדין לדרוש, ויט אליו בר נחמני את אזנו, והנה אין קול ואין קשב, ולא אמר בר המתורגמן דבר, כי אם מקרא ככתבו קרא: “הוי אומר לעץ הקיצה, עורה לאבן דומם, הוא יורה? הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו”599. ורבי אמי אשר קם אחרי רבי יוחנן רבו תחתיו לראש, קרא להם: “אלהי כסף ואלהי זהב”600. ויתר חכמי הדור מלאו אחריו ויָקֵלו לדיני בור אלה, אשר קנו את גדולתם בכסף601, ויחרצו את משפטם בדברים נמרצים לאמר: “זה שהוא מתמנה בכסף, אין עומדין בפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור”602. ויהיו אנשים מן החכמים, אשר תלו את כל הקלקלה בראש הנשיא ויאמרו: “דור לפי פרנסו”, לאמר: כי יש כח ביד נשיא איש חיל ירא אלהים, לכבוש ולדכא את הפריצים המתנשאים לראש. אך רבי יהודה נשיאה, אשר לבו ידע את מרת נפשו, כי603 כל השערוריה היא פרי הדור, אשר הממלכה הרשעה הרשיעה בו שבעתים מכל אשר לפניה, ואשר מפניה לא יוכל גם הוא עמוד, הצטדק ויאמר: “פרנס לפי דורו”604. ויראו חכמי הדור, כי בית הנשיא לא יעצור כח לעצור בעד הרעה הזאת, ויגזרו, כי אין לנשיא להסמיך שופט, בלתי אם מדעת הסנהדרין, לעומת זה לא יסמיכו גם הסנהדרין, בלתי אם יד הנשיא נכונה עמם. כי לפנים מלאה יד כל רב מוסמך להסמיך את תלמידיו למורים ולשופטים, אולם אחרי מות רבי עקיבא הפקידו חכמי הדור את דבר הסמיכה רק ביד הנשיא לבדו. אך בראות החכמים בימי רבי יהודה נשיאה השני, כי בוערים בעם מתנשאים לשופטים, חקקו חוק, כי הנשיא והסנהדרין יסמיכו שניהם יחדו את השופטים605.

ככה השכילו ויתחזקו רבותינו להתיצב בכל עוז בפני הקלקלה, אשר החלה לפרוץ בעם ולהעבירה מקרב הארץ. ואין ספק בדבר, כי שת הנשיא את ידו עמם גם הוא, לבער את הרעה הזאת, כי אם אמנם לא השיג רבי יהודה נשיאה השני את אבותיו, היה אף הוא איש חכם לב ויקר רוח, נאוה במראהו ובמלבושו606, מבלי התהדר ביקר תפארתו לעיני רואים607. אף הרבה לעשות טוב בעמו, בהטותו אזן לדברי רבי שמעון בן לקיש, אשר מיום השלים הנשיא עמו, היה לו לאב ולמורה, כי העיר בן לקיש את לבו לשום את פניו אל בית הספר להטיבו, בקראו לפני רבי יהודה נשיאה זה את הדברים, אשר דבר אבי אביו רבי יהודה נשיאה הראשון, כי “אין העולם מתקים אלא בשביל הבל [פי] תינוקות של בית רבן”, כי היצורים הרכים והטהורים ההם יקלטו ברוח פיהם, “שאין בו חטא”, את התורה מיד הדור ההולך אל בית עולמו, להוריש אותה אל הדורות הבאים. וכי יען אשר ברוח פיהם זאת הם בונים משגב לתורה, אשר לא יוכלו לו כל עריצי עולם", “אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש”608. והחרבן הגדול מכל חרבן לרוח ישראל, הוא חרבן בית הספר, אשר עמו תחרב העדה כלה, בהשכח דבר ה' מלבה, ומאין כח בה לעמוד בפני אויב ביום צרה609. את כל הדברים האלה, אשר שמע רבי שמעון בן לקיש מפי רבי יהודה נשיאה הראשון, אשר היה רבו, השמיע את רבי יהודה נשיאה השני, אשר היה לתלמיד לו610. וישמע הנשיא לקול הרב וישלח שלשה אנשים מחכמי הדור, הלא הם: רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי אסי, כלם ילידי בבל, השוקדים על תקנת בית הספר, ככל אשר שקד עליה רבי חייא הגדול ובניו העולים מבבל. ויעברו שלשת תלמידי רבי יוחנן אלה בערי ארץ ישראל, ויחדשו את בתי הספר, אשר דלו מרוב ימים ויקימו שם מורים למקרא ולמשנה, לטף ולבני הנעורים. לאות ולעד לדרכי רוח רבותינו בימים ההם יהיה הדבר הזה: שלשת מלאכי הנשיא האלה באו לעיר אחת אשר אין בה לא סופר ולא משנה611 ויאמרו אל הנצבים עליהם: הביאו לנו הנה את נוטרי קריַתכם! וימהרו האנשים ויביאו אליהם את השוטרים החמושים, ויקראו החכמים הלא נוטרי העיר קראנו, ולמה הבאתם אלינו את האנשים הקשים מחריבי העיר האלה? – ויתמהו האנשים וישאלו: ומי איפוא הם שומרי העיר אשר בקשתם? – ויענו החכמים: שומרי העיר הם המה מורי הילדים המלמדים אותם תורה ומוסר, ובית מצודות לעם הוא בית הספר, ואם בית כזה לא תבנו לה' בעירכם “שוא שקד שומר”612.

ככה גבהו מחשבות רבותינו, אשר העמיקו לראות, כי בית הספר הוא מעוז לעם גם בטוב לו גם בצר לו, בעת אשר כל הגוים השאננים הגאיונים לא ידעו מבטח אחר ומגן אחר לנפשם, בלתי אם חרב, ברזל וקשת נחושה.





  1. עקר שם זה מתחלתו הוא “הושעיה” (עי‘ ירמ’ מ"ב, א'), כמו שהוא בירושלמי ולא אושעיא, כמו שהוא בבבלי.  ↩

  2. כתוב‘ ס“ב: ב”ב נ"ט. והמקרא קהלת ד’, י"ב.  ↩

  3. ב"ב שם.  ↩

  4. כתוב' שם.  ↩

  5. נדה י"ד:  ↩

  6. ירש‘ פאה ח’, ט'.  ↩

  7. “ר”ח רובא אזל לדרומא שאלין ליה ר‘ חמא אבוי דר’ הושעי‘ ובר קפרא וגו’" (עי‘ ירש’ נ"ד ג‘, ב’).  ↩

  8. כן נשמע קצת ממאמר “א”ר הושעי‘ דרש ר’ אפס באנטוכיא" (ב"ר י').  ↩

  9. “מעשה בכלתו של ר‘ אושעי’ וכו' א”ל ריש“מ בר' יוסי” (ערובין פ‘. דורה"ר ב’, קכ"ח).  ↩

  10. כריתות ח'.  ↩

  11. “דאר”א: פ“א היינו עומדים למעלה מר‘ חייא רבה והעלינו לו וכו’” (שבת ל"ח:) “ר”א בשם ר‘ הושעי’: משרת הייתי את ר“ח הגדול והייתי מעלה לו וכו'” (ירש‘ שבת ג’, א').  ↩

  12. מ“א י”ט, כ"א.  ↩

  13. “החכם אוהב את בן אומנותו, כגון ר‘ חייא דר’ הושעי‘ ור’ הושעי‘ דר’ חייא” (ב“ר ל”ב).  ↩

  14. “א”ר הושעיה: רומס הייתי זיתים עם ר' חייא הגדול" (ירש‘ פאה ו’, ד').  ↩

  15. כן יש לשמוע ממאמר ר‘ חנינא לההוא מינא: "רצונך יטפל לך תלמיד אחד נטפל לו ר’ הושעיא“ (פסח' פ”ז(:.  ↩

  16. “בא” במקור המודפס, צ“ל: בה – הערת פב”י.  ↩

  17. טבראי אמרי מן סדרא רבא עד חנותיה דר' הושעיה” (ירש‘ שבת ו’, ב').  ↩

  18. “רבנו קימת בנו משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים” (מגלה ז').  ↩

  19. שם.  ↩

  20. מגלה ו'.  ↩

  21. ערובין נ"ג.  ↩

  22. שם. ועל ר‘ אושעיא נאמר “ברבי”, על היותו חכם בן חכם, ע’ מ“ד ”שמות כתי החכמים וכו'".  ↩

  23. “כל מתניתא דלא מתניא בי ר‘ חייא ובי ר’ אושעיא משבשתא היא, ולא תיתבו מנה בבי מדרשא” (חולין קמ"א.).  ↩

  24. “ב' תלמידים שנו אותה” (ירש‘ חלה א’, ו').  ↩

  25. כן קרא לו ריש לקיש (ירש‘ ב"ק ד’, ז'), ר‘ אלעזר (שם קדושין א‘, ג’) ועולא בר ישמעאל (שם יבמ‘ ג’, ד'). ומוצאים אנחנו, כי גם קצת מאמריו סתם, פרי משנה מפורשת היו, כגון מאמרו הנאמר סתם: "כשם שלא נחשדו וכו’“ (ירש‘ פאה ח’, ב'). בא מאמר, המודיע מקור דעתו זו: ”א“ר הושעיה: מתני‘ אמרה כן וכו’” (שם). וע' פרק האחרון לחלק זה.  ↩

  26. “ובטלו הטוחנות – קהלת י”ב, ג‘ – אלו משניות גדולות כגון וכו’ וכגון משנתו של ר‘ הושעיה וכ’" (ירש‘ הוריות ג’, ט').  ↩

  27. “ובטלו הטוחנות וכו' כי מעטו זה התלמוד שהוא כלול בהן” (קהלת רבה י“ב, ז'. פתיחתא דחכימי כ”ב). ופירושו “כי מעטו”, כי לעצמם הלכו ובטלו, אבל היתה להן שארית בתלמוד.  ↩

  28. ע' דעותיו ב“ב כ”ה.  ↩

  29. פסח' פ"ז:  ↩

  30. ירש‘ שקלים ה’, ז'.  ↩

  31. שם.  ↩

  32. ע‘ מאמר זה והפסוקים שבתוכו תענית ז’.  ↩

  33. ירש‘ חלה ד’, ו'.  ↩

  34. “אלין דר‘ הושעיא וכו’ הוון שאלין בשלמא דנשייא בכל יום” (שם שבת י"ב, ג').  ↩

  35. נראה כי מושבו היה בטבריא (מגלה ה':).  ↩

  36. על מתכונת יהודה אל ר‘ ינאי חותנו, על דבר גדולתו בעיניו וע"ד מותו ע’ ח“ו 271 שהבאנו שם, למען שכלל בהם את תולדות ר‘ ינאי. ופה הבאנו את זכרון מעשיו גם לשמם, גם לשכלל בהם את תולדות חזקיה, אשר טבעו יצא בעולם יותר מטבע יהודה, אף כי בעצם ערכו היה יהודה גדול מאד, עד שקרא אותו ר’ ינאי ”סיני" (ח"ו שם).  ↩

  37. סנהד' ל"ח:  ↩

  38. ח"ו 252 הערה 1.  ↩

  39. נדה כ"ז.  ↩

  40. ירש‘ שבת ז’, ד'.  ↩

  41. זבח' ט"ו.  ↩

  42. “אמרו בני ר‘ חייא וכו’ וכו' א”ר ינאי יקבלו הרובין את תשובתן" (חולין י"ט: כ'.).  ↩

  43. חולין ק“ה: זבח' י”ג:  ↩

  44. סנהד' ל"ז:  ↩

  45. מה רב המון הלב הטהור, העולה ממאמרו “מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלתו לדמו של הבל שוב לא פתחה” (שם), ומתשובתו לחזקיה אחיו “לרעה פתחה, לטובה לא פתחה” (שם).  ↩

  46. ערובין נ“ד. והמקרא משלי ד' כ”ב.  ↩

  47. כי כן מצאנוהו משתתף עמו בדבר הלכה “ר‘ חזקיה ור’ עוזיאל בריה דר‘* חוניא דברת חורן וכו’” (ירש‘ שבת א’, ז‘. שם שקלים א’, א'). ואע“פ שסתם רבי חזקיה הוא מאוחר מוכח הדבר, כי לר‘ עוזיאל אי אפשר להיות לחבר ר’ חזקיה המאוחר, ויש לגרוס ”חזקיה“ ולא ר' חזקיה”.

    * “רר'” במקור המודפס, צ“ל: דר' – הערת פב”י.  ↩

  48. כגון “וכל מצות ל”ת וכו‘, אחד האנשים ואחד הנשים היבין“ (קדושין כ"ט.). ”מנה“מ? – – דבי חזקיה תני, א”ק: והמית איש או אשה – שמות כ“א, כ”ט – השוה הכ’ אשה לאיש וכו‘“ (ל"ה.). ”דתנן נכסים שאין להם אחריות – מטלטלין – נקנין עם נכסים שיש להם אחריות – קרקעות – וכו’. מנה“מ? א' חזקיה דאמר קרא: ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה – דהי”ב כ“א ג'.” (ב“ק י”ב.). “עין תחת עין, ממון – – דתני דבי חזקיה נפש תחת נפש עין תחת עין – שמות כ”א, כ“ג – כ”ד – ולא נפש ועין תחת עין“ (פ“ד. ע”ש). – – מנין שכל המוסיף גורע? שנאמר: אמר אלהים לא ”תאכלו ממנו ולא תגעו בו – ברא‘ ג’, ג‘ –“ (סנהד' כ"ט.). – ”מנין להתראה, שהיא מה"ת? דבי חזק’ תני: וכי יזיד איש על רעהו וגו' – שמות כ“א, י”ד – שהתרו בו ועדיין הוא מזיד" (מ“א וערש”י) ועוד כאלה.  ↩

  49. “א”ק לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו – שמות י“ב – שאין ת”ל עד בקר מה ת“ל עד בקר ליתן לו בקר שני לשרפתו” (שבת כ“ד: וע”ש), א‘ חזק’ וכן תנא דבי חזקיה “א”ק: פצע תחת פצע – שמות כ“א, כ”ה – לחייבו על השוגג כמזיד וכו‘“ (ב“ק כ”ה:) – ”קרא יתירא להך דרשא וכו’“ (רש"י). – ”תנא דבי חזקיה: תחת – שמות כ“א ל”ז – לרבות את השליח" (ב“ק ע”א.).  ↩

  50. ירש‘ שבת א’ ב'.  ↩

  51. סנהד' ל"ח:  ↩

  52. שם. וע' היטב מרבית ראשי המאמרים המובאים בהערות 1. 2.  ↩

  53. ב“מ פ”ה:  ↩

  54. ארחב“ח לר' הושעיה” (ירש‘ שקלים ה’, ד').  ↩

  55. “באלין כנשתא דלוד א”ל: כמה ממון שקעו אבותי כאן" ירש' שקלים שם).  ↩

  56. “צפוראי אמרין מן כנשתא דבבלאי עד דרתא דרחב”ח" (שם שבת ו‘, ב’).  ↩

  57. “פ”א נתארחתי אני ור' במקום אחד" (שבת ל"ח).  ↩

  58. “ר' שמואל בר נתן בשם רחב”ח אני ואבא עלינו לחמת גדר* וכו'“ (ירש‘ שם ג’, א') ע”ש וראית כי מאמר זה ושל בבלי שבהערה הקודמת אחד הם, ובירושלמי נוסף שם המקום, לעומת זה הוחלף שם “ורבי” שבבבלי לשם “ואבא” שבירושלמי. אולם מאמר הבבלי נראה לפי סגנונו קודם, וכמעט כפני ברייתא פניו. ובהערה הסמוכה נראה, כי באמת היו עוד מהלכים לרחב“ח עם חבריו של רבה”ק הזקנים ממנו, ובכן אין כח בידנו להוציא את גירסת בבלי מחזקתה.

    * “גרר” במקור המודפס, צ“ל: גדר – הערת פב”י.  ↩

  59. “כך אמר לי ר‘ ישמעאל בר’ יוסי” (נדרים ס"ב.).  ↩

  60. רחבח“א וכו' וריוח”א“ (שבת קמ"ז:) ”רחב“ח ורשב”ל תרויהון אמרין“ (ב“ר י”ח), וגם מצאנו ”ר' חלבו ורחב“ח” (ירש‘ כלאים ט’, ג'.).  ↩

  61. “אין הקב”ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות“ (קדושין ע"א.) ”שבטו של לוי מטהר הקב“ה תחלה” (שם).  ↩

  62. “כלל ופרט – עשה את הכלל מוספת על הפרט והכל בכלל” (ב"ר שם).  ↩

  63. ע' דברו הנמרץ על כבוד האשה: “את סבור שמתחת חרוב אחד או שקמה אחת הביאה לו”? [הקב"ה לאדם את חוה] (שם).  ↩

  64. “מה תפוח פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע” (שבת פ"ח.).  ↩

  65. ע‘ מאמרו העמוק "וכי יש יד ללשון וכו’“ (ערכין ט"ו:), ומאמרו ”מה תקנתן של מספרי לה"ר (שם).  ↩

  66. סוטה י“ד. והפסוקים: דברים י”ג, ה‘; ברא’ ג‘, כ“א; י”ח, א’; כ“ה, י”א. וכל מאמר זה הוא פרט למאמר הנשגב של אבא שאול: “מה הוא רחום וחנון וכו'” (ע' ח"ו 76). גם מאמר רחב“ח: ”הקב“ה קבר מתים וכו'” (סוטה שם), הוא מעין טעמו של אבא שאול, אשר עסק במצוה זו ביחוד (ע' ח"ו שם). וגם מאמר רחב“ח ”ואף משה אינו יודע היכן קבור וכו'" (סוטה שם), מעין טעם זה הוא.  ↩

  67. ובירושלמי יקרא “בר דליה” ע‘ בהערות הסמוכות "א’ בן דליה“ (שה“ש רבה ב', י”ד), ואולי היה שֵם אביו דְלָיָה” (ע‘ נחמיה ו’, י'), אולי היה רב אחא ברדלא בן דורו של רב (סכה כ“ו. גטין י”ד.) אח לאבא הכהן זה.  ↩

  68. ריש לקיש (ב"מ י‘ עמוד א’ ועמוד ב‘, ירש’ פאה ד‘, ב’). ר' יוחנן (ע' הערה 10) ורב הונא (ב“ר ע”ו).  ↩

  69. ככה יש לשמוע מפלוגתא זו: “ואמר ר' לקיש משום אבא כהן ברדלא – – וריו”ח משום ר‘ ינאי אמר“ (ב”מ י’:(.  ↩

  70. “אריו”ח אייתיתה מן דבר דלייה“ (ירש‘ כלאים א’, ו'). וכל חזותה של שמועה זו מוכחת עליה, כי ברייתא גמורה היא, ומליצת ”מן דבר דלייה" תוכיח, כי הרבה ברייתות היו סדורות בידו, והיא לא היתה אלא אחת מהן.  ↩

  71. “זכה לחברו במציאה מה טעם? והנה בעניי הכינותי וגו' – – דהי”א כ“ב, כ”ד –" (ירש‘ פאה שם. גטין ח’, ג').  ↩

  72. “ויען העם קול אחד – שמות כ”ד, ג‘ – עד איכן עמד להם אותו הקול? עד ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים קול אחד – דהי"ב ה’, י“ג –” (שה“ש רבה ה', י”ג).  ↩

  73. “אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של גוים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו וכו‘, יוסף קטנן של שבטים וכו’ לכשיבא הקב”ה ויוכיח כאו“א וכו'” (ב“ר צ”ג).  ↩

  74. “א”ל הקב“ה – ליעקב – מנעת חסדך מן אחיך דאלו וכו' לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל” (ע"ו). מאמר זה הוא תרעומת על יעקב אבינו, שלא השיא את דינה בתו לעשו אחיו, לפיכך נענש ונשאת לשכם בן חמור.  ↩

  75. “אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא” (תענית כ"א).  ↩

  76. “**אריו”ח משמיה** דאילפא“ (זבח‘ כ’. כ"א.), אריו”ח בעי אילפא“ (כ'.), אריו”ח הדר פשיט אילפא" (שם).  ↩

  77. “דבעי אילפא: אמר על הלקט עם נשירת רובו וכו'” (תמורה כ"ה). = “דחילפי שאל: לקט בנשירתו מהו שיקדש” (ירש‘ פאה ז’, ג'), משתוף הנדון האחד ששתי ההלכות דן בעל שדה יהושע על שתוף שמות אומריהן אילפא וחלפי, כי שניהם הם אחד, לחכם אחד הם (ע‘ סה"ד ע’ אילפא). אך יותר יתבאר דבר זה מן העובדא האחת הבאה בבבלי בשם אילפא ובירושלמי בשם חלפי המובאה בהערה 6.  ↩

  78. תענ' כ"ד.  ↩

  79. “אמר רבי יהודה בריה דר‘ חייא וכו’ שמעה אילפא אמרה קמיה דבר פדא” (זבח' י"ג:). שהוא אינו אלא בן פדיה בן דורו של יהודה בריה דר‘ חייא, וע’ ח"ו 261 הערה 7.  ↩

  80. “[אילפא – – ] תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר‘ חייא ודר’ אושעיה ולא פשיטנא ליה ממתניתן נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא” (תענית כ“א. כתוב' ס”ט: “ = דחלפי א‘: איתבון על גף נהרא דלא אפיקת מתנייה דר’ חייא רבא מן מתניתן וזרקוני לנהרא” (ירש‘ כתוכ’ ו‘, ו’. שם קדושין א‘, א’).  ↩

  81. מלבד הלכתו העוסקת במקדש וקדשיו “כיור שלא שקעו מבערב וכו'” (זבח‘ כ’.), נראה עתיקה מאד שמועתו “ידים תחלת גזרתן לשרפה” (שבת י"ד:).  ↩

  82. “בתחלה ואמת, ולבסוף ורב חסד” (ר“ה י”ז:).  ↩

  83. תענית כ"א.  ↩

  84. קהלת רבה א‘, ג’. וע‘ מאמר דומה לזה לדבי ר’ ינאי (שבת ל':).  ↩

  85. לדבר זה אין מקור מיוחד, כי סקירה אחת כמעט בכל דף שבבבלי ירושלמי ומדרש דיה להעיר ולהוכיח, כי כן הוא. ויש להחזיק, כי אמנם היה חביב על ריו“ח יתרונו של ר‘ יהודה בר’ אילעאי, שהוא רבוי הלכותיו, ”דת“ר: רבו שאמרו – – ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו – – אתמר רב יצחק בר יוסף **אריו”ח הלכה כר' יהודה וכו‘ ומי א“ר יוחנן הכי והאמר ריו”ח הל’ כסתם משנה ותנן רבו שלמדו חכמה? מאי חכמה רוב חכמתו“ (ב“מ ל”ג.) ובאמת ”כי אתא ר‘ אבהו [אמר] בשם ר’ יוחנן הלכה כמי שאומר כל שרוב** תלמודו הימנו" (ירש‘ הוריות ג’, ח').  ↩

  86. חולין צ"ה.  ↩

  87. “מתלתא קראי שמיע לי: מרב ושמואל וריו”ח“ (ע"ז מ'.) = ”משלשה חכמים גדולים שהם כדי לסמוך עליהם כעל המקרא (רש"י.).  ↩

  88. וע' בהערה 5 בדף הבא.  ↩

  89. “נפחא” (כתוב' כ"ה:) לא שם המיוחד לאביו הוא, כ“א שם אומנתו, כי כן אנו שומעים את ר' יונתן קורא לריו”ח “בן הנפח” (ירש‘ ר"ה ב’, ו') ורשב“ל קורא לו ”בר נפחא“ (כתוב' כ”ה(: “דאביו של ריו”ח הוי נפחא ולהכי מקרי [ריו“ח] בר נפחא” (רש“י ד”ה “מדבר נפחא”, סנהד' צ"ו:).  ↩

  90. רק נראה מאמרו: אנא מזרעא דיוסף קאתינא – ברכות כ'; ב“מ פ”ה –.  ↩

  91. יומא פ"ב: והמקרא ירמ‘ א’, ה'.  ↩

  92. עִבְרַתו אמו, מת אביו; יְלָדַתו, מתה אמו". (קדושין ל"א.).  ↩

  93. ב“מ פ”ד.  ↩

  94. “רכיב הוינא על כתפיה דסבי” (ירש‘ מעשרות א’, ב').  ↩

  95. “אריו”ח: יפה ספסוף שאכלנו בילדותנו וכו'" (ירש‘ פאה ז’, ג').  ↩

  96. “נהירנא, כד הוה בצע ינוקא חרובא וכו'” (ב“ב צ”א:), "נהירנא, וכו‘ והוו נפישי נפיחי כפן בטבריה וכו’ (שם).  ↩

  97. “נהירנא, כד הוו מטיילין טליא וטליתא בשוקא כבר, שית עשרה, כבר שב עשרה ולא הוו חטאן” (שם).  ↩

  98. “דביומוי אשתני עלמא” (ירש' פאה שם).  ↩

  99. “נהירנא, כד אמרי בבי מדרשא וכו'” (ב"ב שם).  ↩

  100. “אריו”ח: כי הוינא טליא אמינא מלתא דשאלנא לסביא ואשתכח כותי: חמת זו טבריא וכו‘“ (מגלה ו'.). במחקר זה נמצאהו עוסק גם אחרי שכבר יצא טבעו בעולם, כדאיתא: ”ריו"ח קרי בכנשתא דכפרא וא’ הדא היא עקר טבריא* קדמיתא“ (ירש‘ מגלה ח’, ב'). והמראות, אשר ראה בטבריא, היו לו לדוגמה ולתבנית למראות אחרים. ”כשן של טבריא היתה“ (ב“ר ע”ד), ”כשני עמודים שבשני דמוסין שבטבריא וכו‘“ (תנחומא ויחי ו'). ומכלל חקר המקומות בכללם וכל התלוי בהם, הוא מאמרו: ”יונה בן אמתי מזבולון היה, דכתיב: ויעל הגורל השלישי לבני זבלון וגו’, ומשם עבר גתה חפר וגו‘ – יהש’ י“ט, י', י”ג – וכ' אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא, אשר מגת החפר – מ“ב י”ד, כ“ה”. – (ירש‘ סכה ה’, א').

    * “חבריא” במקור המודפס, צ“ל: טבריא – הערת פב”י.  ↩

  101. “רכיב הוינא על כתפו דסבי ושמעית קליה דרשב”א יתיב מתני וכו'" (ירש‘ מעשרות א’, ב').  ↩

  102. “אריו”ח וכו' כל אותן שנים ששמש אותו תלמיד – רב – בישיבה אני שמשתי בעמידה" (חולין נ"ד.).  ↩

  103. “דכירנא, כד הוה יתיבנא י”ז שורן אחורי‘ דרב קמיה דר’ וכו'“ (קל”ז:(.  ↩

  104. הלא כל ימיו של ר' בצפורי לא היו בלתי אם י“ז שנה, וריו”ח הלא נולד בימי היותו בצפורי. ובכן בן שבע עשרה שנה לא היה יכול להיות בשום פנים. אולם למען מעט את ההפלגה בכדי האפשר, יש להחזיק, כי בן י"ג היה, כי גם אם נאמר כן, היו ימיו מאה ועשר שנים.  ↩

  105. ממליצת “ששמש את רבי רבה ור‘ חייא וכו’, וכל אותן שנים ששמש וכו' אני שמשתי” (חולין נ"ד.), יש להסתפק אם “אני שמשתי” חוזר גם על “ור' חייא” או רק על “רבי רבה” לבדו. וממאמר “ר' קריספיא בשם ריו”ח: תלמידוי של ר' חייא אמרין“ (ירש‘ שבת ו’, ב') יש להוכיח, כי ריו”ח לא היה תלמידו.  ↩

  106. ב“ב קנ”ד: שבת ק"מ. ועוד ועוד.  ↩

  107. “דהוא רביה” (ירש‘ ב"מ ב’, י"ג).  ↩

  108. “ – – בשם **ריב”ל וכו' שמע ריו“ח ומר יפה למדני רבי**” (ירש‘ ע"ז ב’. ג').  ↩

  109. יבמ‘ ע"א. גטין ס’. ב“ב נ”ז: זבח' ס"ז. ועוד.  ↩

  110. “– – דחזקיה דרביה דריו”ח היה“ (רא"ש חולין פרק ח‘ סימן ח’) ומצינו בגמ' ”בעי חזקיה וכו‘ א“ל ריו”ח: רבי, שנית לנו וכו’“ (שבת קי”ב(:.  ↩

  111. יומא מ“ג ערכין י'. ע”ז נ"ט.  ↩

  112. “אריו”ח: ואנא דאייתיתי' מן דבית לוי" (ירש‘ ב"ק ה’, י').  ↩

  113. ריו“ח אקלע לפרוד א' כלום יש משנת ב”ק?" (ע“ו ל”א.).  ↩

  114. חולין ק"ו.  ↩

  115. ירש‘ בכורים ב’ ד'.  ↩

  116. ע‘ שיחת ר’ זעירא עם ר' יסא (ירש‘ שבת א, ב’; י"ד, ד'), וראית, כי ריו"ח קבל תורה מבר פדיה מפיו ממש.  ↩

  117. ע' 64 הערה 2.  ↩

  118. 63 הערה 10.  ↩

  119. מגלה כ"ז.  ↩

  120. שם. ע“ז כ”ד:  ↩

  121. ירש‘ ע"ז ב’, ג'.  ↩

  122. גטין נ"ד.  ↩

  123. שם ב“ב א‘, ה’. זבח' י”ז: ביצה ט“ו: [ב”פ].  ↩

  124. ברכ‘ ל“ה: [ב”פ] פסח’ קי“ד. גטין פ”א.  ↩

  125. חגיגה ט'. סוטה ט"ז.  ↩

  126. המאמרים שריו“ח אומר בשם רשב”י עצמו כמעט מספר, ורגילים הם החוקרים לתלות כל המאמרים האלה בשם רש“ב יהוצדק האמורא ולא בשם רש”ב יוחי התנא. והנה מלבד שאנו רואים בהערות 7־1 שריו“ח היה מוסר שמועות גם מתנאים אחרים, בני דורו של רש”ב יוחי וגם מריש“מ, הקודם להם, הננו רואים בכמה מקומות, כי אי אפשר לגרוס בהם בן יהוצדק, כ”א דוקא בן יוחי, כגון ריו“ח בשם רשב”י אנו “כגון אנו שעוסקים בת”ת אפי‘ לק“ש אין אנו מפסיקין וריו”ח אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקין בת"ת וכו’ (ירש‘ ברכ’ א‘, ה’), אפשר להאמר רק על רש“ב יוחי, המפורסם בשקידתו המופלגת (ע‘ ברכ’ ל“ה: שבת ל”ג:) וכגון ”דאריו“ח משום רשב”י בעה“ב בוצע ואורח מברך וכו' ואורח מברך כדי שיברך בעה”ב, מאי מברך יה“ר שלא יבוש וכו‘. ורבי מוסיף בה דברים ויצלח מאד וכו’” (ברכ' מ"ו.). והנה אפשר לרבי להוסיף דברים על דברי רש“ב יוחאי, שהוא רבו וקודם לו, ולא על רש”ב יהוצדק המאוחר לו. ומזה יש להקיש על השאר, כי אין לשבש את הספרים ולגרוס יהוצדק תחת יוחאי, כ"א במקומות מעטים.  ↩

  127. שבת קי"ב:  ↩

  128. “כשהיינו לומדין תורה אצל ר‘ אושעיא וכו’” (ערובין נ"ג).  ↩

  129. “אריו”ח י“ח ימים גדלתי אצל ר‘ אושעיה ברבי ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתנו וכו’” (שם). מלשון “גדלתי” יש לשמוע יותר שמוש מלמוד הלכות וכשהוא מספר על הלמוד בביהמ“ד הוא אומר: ”כשהיינו לומדין" (ע' הערה 12).  ↩

  130. ערובין שם.  ↩

  131. שה“ש רבה ח‘, ז’, והמקרא שם. והיא כדעת רש”ב יוחאי: “אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה? (ברכ' ל"ה:), כי את רשב”י שם לו ריו“ח למופת בכל דרכיו. וכמאמרו בשם רי”ב אלעאי “הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתן עראי זו”ז נתקימה בידם (שם). וכמאמרו “איזה ת”ח וכו' זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים" (שבת קי"ד.).  ↩

  132. ריו“ח אמר, כגון אנו שאין אנו עסוקין בת”ת וכו‘" ירש’ ברכ‘ א’, ה').  ↩

  133. יומא ט': ומכלל זה הם המאמרים שהיה אומר משום רי“ב אלעאי: ”בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים“ (ברכות ל“ה: [ב”פ] גטין פ"א.). ושמץ מעין זה הוא מאמרו: ”גבול שגבלו ראשונים לא תסיג" (שבת פ"ה).  ↩

  134. ערובין נ"ג.  ↩

  135. עד כי על רוחב לבו אמרו: “וריו”ח לא מיבעיא לתנא דלא ציית אלא אפי‘ לרבי’ לא ציית דאריו“ח (יומא מ"ג). וכן מצאנו: ”חזקיה אמר וכו‘ וכו’ ור‘ יוחנן אמר וכו’“ (חגיגה ח'.), ”והאמר חזקיה וכו‘ וריו"ח א’ וכו‘ (ט'), או "ר’ יוחנן אומר וכו‘ ור’ אושעיה א‘ וכו’“ (שם). וחזקיה ור' אושעיה רבותיו היו. וכן מצאנוהו משיב על דברי רב, שהיה חושבו לרבו (חולין צ"ה:): ”עשו דבריהם כדברי נביאות“ (בכורות מ“ה. וערש”י). וגם בהזכירו את דברי גדולי התנאים, מזכיר הוא גם את דעת עצמו: ”אריו“ח בשם רע”ק וכו‘ ריו"ח דידיה אמר וכו’“ (דבר‘ רבה ב’.), ”אריו“ח משום רשב”י וכו‘ וריו“ח דידיה אמר”! (סוטה ד':). וכן מצאנו גם לרש“ב יוחי, אשר העריץ מאד את רע”ק רבו, אומר: "ד’ דברים היה רע“ק דורש ואני אין דורש כמותו וכו' ונראין דברי מדבריו” (ר“ה י”ח:).  ↩

  136. “וכבר נכנס ריו”ח והוא היה הקטן שבהם, אמרו לו: אמור וכו‘" אמר וכו’. א“ר יונתן ראה הלשון שלמדנו בן הנפח וכו'” (ירש‘ שם ב’ ו'). ממליצת בן הנפח אנו שומעים, כי לא רק “קטן שבהם” היה אז, כי אם קטן בשנים, שהיו קוראים אותו עוד בשם אביו. ויש לזכור, כי על דבר חשבון העבור היה ריו“ח דן לפני ר' יונתן, כי כן שאל אותו: ”כסדרן של שנים או סדרן של תקופות" (ירש‘ בכורים ב’, ה').  ↩

  137. שם ב“מ ב', י”ג: ושם הוריות ג‘, ט’.  ↩

  138. “מן אלין תרתין מיליא נחת ריו”ח מן צפורין לטבריא. אמר – ר‘ חנינא – מה אתיתון לי ההן סבא דאנא שרי והוא אסר אנא אסר והוא שרי“ (ירש‘ שביעית ט’, א‘. שם ביצה א’, א‘. וע’ דורה“ר ב', קנ”ד והערה שם). ודומה לזה, מה שאמר ריו”ח על ר’ חנינא רבו: “מטמינא מטהר מטהרנא מטמא” (נדה כ':). וכן מצאנו, כי הורה ריו"ח כדעתו, במקום שרב ור' חנינא הורו אחרת (ירש‘ שביעית שם וביצה שם, וע’ הערה 4).  ↩

  139. לדעתנו אמר ר‘ אלעזר על הימים ההם: “זה אומר בטבריא וזה אומר בצפורי, שומעין לזה שאמר בטבריא” (ירש‘ סנהד’ ג‘, א’). כי למיום בא שמה ריו"ח, היתה היא מקום הסנהדר’, שהיא ב“ד הגדול, שהוא העקר כמבואר שם במאמר ר' יוסי ”ואת שמע מינה וכו'" (שם).  ↩

  140. “עשר גליות גלתה סנהדרין וכו' ומצפורי לטבריא” (ר“ה ל”א.).  ↩

  141. “תלת עשר שנין עביד – ריו”ח – עליל קומי רביה דלא צריך ליה" (ירש‘ ערובין ה’, א‘. שם סנהד’ י"א, ה').  ↩

  142. שם ב“מ ב', י”א.  ↩

  143. חולין צ“ה: ירש‘ שבת ו’, ט'. והפסוק ש”א כ“ה, א'; כ”ח, ג'.  ↩

  144. ר“ה שם: והפסוק ישע' כ”ט ד'.  ↩

  145. ר“ה שם והפסוק שם נ”ב, ב'.  ↩

  146. ברכ' י"ג:  ↩

  147. ב“מ פ”ד.  ↩

  148. שם.  ↩

  149. “דריו”ח קרי למאניה מְכַבְדותַי“ (שבת קי“ג. ב”ק צ"א.), ”ריו“ח יהב מפה על מאנוי – – דלא ינבלון מאנוי” (ירש‘ כלאים ט’, ג'). חובת ההדור והנקיון במלבוש לת“ח, היתה לו לשיטה: ”גנאי הוא לת“ח, שיצא במנעלים המטולאים לשוק” (שבת קי"ד.), “איזהו ת”ח וכו‘ זה המקפיד על חלוקו להופכו“ (שם), ”דתנן על הבגדים וכו’ ר‘ יוסי אומר של בנאין וכו’. מאי בנאין אריו“ח אלו ת”ח וכו‘“(שם ע"ש), ”כל ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו’ אל תקרי משנאי אלא משניאי“ (שם), ”מנין לשנוי בגדים מן התו‘ וכו’“ (שם ע"ש) = ”לשנוי בגדים: שהוא דרך כבוד לפני המקום“ (רש"י), ”כדי שלא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולים“ (תענית י"ז.), ”ערום: בבגדים בלואים ויחף: במנעלים המטולאים“ (שבת שם). ובמדתו זאת הלך בדרכי רבי בנאה רבו (ע' ח"ו 272). ואולי נכלל גם פרט זה במאמרו: ”אם דומה הרב למלאך ה‘ צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו’“ (חגיגה ט”ו:(, כי מאמד לוי לר‘ “ת”ח שבבבל דומים למלאכי השרת“ (קדושין ע"ב:) נתפרש ”– מצוינין כמלאכי השרת בבגדים נאים“ (רש"י שם). ודבר זה מסתיע ממליצת רבותינו על רי”ב אלעאי "ורוחץ וכו’ ומתעטף ויושב בסדינין המצויצין ודומה למלאך ה' צבאות“ (שבת כ”ה:(.  ↩

  150. ב“ק קי”ז:  ↩

  151. “הוי יתיב קרי וכו‘ עבר ארכונא ולא קם מקומיה וכו’ אמר לון – – בנמוסייא דברייה הוא עסיק” (ירש‘ ברכ’ ה‘, א’).  ↩

  152. “אלו מקלע לן ריו”ח לא מכתפינן מקמיה" (שבת קי"ט.).  ↩

  153. “כיון דחזי – רבה – וכו' א”ל אתיא אגרתא מריו“ח דאסר” (קט"ו.) = “כי היכי דלקבלו מניה” (רש"י).  ↩

  154. “תרין בר נש הוה לון דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מה דריו”ח אמר מקבל עלי" (ירש‘ סנהד’ ג‘, ב’).  ↩

  155. ע' מאמרו “אף למשנה נמי צריך לברך” (ברכ' י"א:). אף במנהגו לדרוש סמוכין במליצת המשנה כמו במליצת המקרא ולהוציא ממנה דבר אגדה ומוסר אף כי עצם דבר המשנה להלכה נאמר כגון: אריו“ח גדולה הכנ”א כהשכמת בי“המד, דקתני מפני האורחין ומפני בטול בי”המד“ (שבת קכ"ז.) = ”מדשוי להו במתניתן גבי הדדי" (רש"י) נראה כי חשובה היתה לו המשנה כמקרא.  ↩

  156. “ועליהם ככל הדברים – דברים ט‘, י’ – מלמד שהראהו הקב”ה – למשה – דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש“ (מגלה י"ט:), והיא גם דעת רבו ר‘ יהושע בן לוי – ירש’ פאה ב‘, ו’ – וע”פ שיטתו זאת היה אומר: “אם יכול אתה לשלשל את השמועה עד משה שלשלה” (ירש‘ שבת א’, ב‘. שם קדושין א’, ז').  ↩

  157. “מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי” (בכורות נ"ח.), “ערבה יסוד נביאים היא” (סכה מ“ד. וע”ש).  ↩

  158. ואלה דבריו: “אם באת הלכה תחת ידך ואינך יודע מה טיבה אל תפליגנה לד”א, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולהן משוקעות במשנה“ (ירש‘ פאה ב’, ד'), ומכלל זה: ”כל המשניות מחוברות במשנה זו" (ירש‘ כתוב’ ז‘ ו’).  ↩

  159. “במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה” (סנהד' מ"ב.). וע“פ שיטתו זאת העריכו הבאים אחריו את ערך הלכותיו, כי על כרחן נודע מקורן מיסוד המשנה: ”א“ר עמרם: אפשר איתא להא דר‘ יוחנן ולא תניא לה במתניתן? – נפק דק ואשכח, דתנן וכו’” (ע“ז ס”ח.). וע‘ מאמר בזה גם לר’ זירא “אפשר איתא להא דר”יוח ולא תנינא לה במתניתא נפק דק ואשכח" (זבח' נ"ח.).  ↩

  160. שבת מ"ו. ועוד הרבה.  ↩

  161. על משניות כאלה יאמר: “זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכ”א“ (מגלה ב‘. בכורות ל’. [ב"פ]), ”זו דברי ר‘ מנחם בר’ יוסי סתימתאה אבל חכ“א” (מגלה כ"ו.), “זו דברי ר' יוסי” (ירש‘ שם א’, ח'). ומכלל הכרתו זאת הוא מאמרו על המשניות שנוספו בימי רע“ק ותלמידיו: ”סתם מתני‘ ר"מ, ס’ תוספ‘ ר’ נחמ‘, סתם ספרא ר"י, ס’ ספרי ר“ש, וכלהו אליבא דר”ע“ (סנהד' פ"ו.), או ”מאן תנא סדר יומא ר“ש איש המצפה” (יומא י"ד:), “מ”ת ס“ע ר' יוסי” (נדה מ"ו.). ומכלל זה הוא “ראה ר' דבריו של ר”מ באותו ואת בנו ושנאן בל' חכמים" (חולין פ"ה.).  ↩

  162. “חלוקין עליו חבריו על הלל” (פסח קט"ו.), “חלוקין עליו חבריו על ר' חנניה בן גמליאל” (מגלה ז':). ומכלל זה הרי דבריו על המשניות והברייתות שנזכרו בהן רק יחידים חולקים זע“ז ולא נזכר שם כי סתם חכמים חולקים על היחידים ההם כגון: ”זו דברי ריש“מ ורע”ק אבל חכ“א” (שבת פ“ו; קדושין ט”ו ע"ש).  ↩

  163. “מעדותו של רע”ק נשנית משנה זו“ (פסח' י"ט.), ”מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו“ (נדה כ”ה(:.  ↩

  164. “בימי רבי נשנית משנה זו” (ב“ק צ”ד: ב“מ ל”ג.). ומשניות אלה רבות מן המובאות בעניננו פה, חיצונות, לאמר ברייתות הן, אך בעצם טיבן טבע אחד להן ולמשניות הפנימיות.  ↩

  165. “שבועה זו תקנת חכמים היא וכו'” (ב"מ ג') “דבר תורה מעות קונות ומפ”מ אמרו וכו‘“ (מ"ז.) ”דבר תורה אפי’ עשה אין בו – – שחדשו בה דברים ואמרו וכו'" (פסח' צ"ב.).  ↩

  166. “פוק תני לברא: **חו”מ אינה** משנה" (שבת ק"ו.).  ↩

  167. “הלכתא כרשב”ג, שאמר משום ר‘ יוסי“ (מגלה ו:) ”הל’ כרשב“ג” (ט‘:(, “כ”מ ששנה רשב"ג במשנתנו הל’ כמותו חוץ וכו‘“ (גטין ל"ח.) ”הלכה כרי“ב קרחה” (ע"ו ז'.) "הל’ כר' יוסי" (י"ג.) ועוד ועוד.  ↩

  168. “ושניהם מקרא אחד דרשו” (מגלה ו'(: “וכלן מ”א דרשו" (י"ט. ועוד הרבה).  ↩

  169. כדבר ר' חנינה “ובאגדתא פשטית ליה חוץ ממשלי וקהלת” (ירש‘ ב"מ ב’, י"א).  ↩

  170. “ריו”ח ורשב“ל מעייני בספרא דאגדתא וכו'” (גטין ס'.).  ↩

  171. “כי הוה נקיט ספרא דאגדתא וכו'” (ברכ' כ"ג.).  ↩

  172. ירש‘ ברכ’ ה‘, א’.  ↩

  173. “דיו”ח פתר בה שית שיטין“ (רות רבה ב', י"ד) ”הוה דריש שתין אפין בבלע ה' ולא חמל" (ירש‘ תענית ד’, ט‘. איכה רבה ב’, ב'.).  ↩

  174. איוב ל“ז, כ”ג – כ“ד. וע' ח”נ 103 הערה 2.  ↩

  175. מגלה ל"א.  ↩

  176. ע' ח"ה 87.  ↩

  177. ע‘ תוקף מאמרו: "אם שמעת דבר מר’ ליעזר בנו של ר“י הגלילי נקוב אזנך כאפרכס הזו, **דאריו”ח: ר‘ ליעזר בשריה"ג או’ אפי‘ תתקצ"ט מלאכים מלמדין עליו חובה ומלאך א’ מלמד עליו זכות, הקב"ה מכריעו לכף זכות ולא סוף דבר כל** אותו המלאך אלא אפי תתקצ“ט צדדין מאותו המלאך וכו'” (ירש‘ קדושין א’, י‘ וע’ שבת ל"ב.).  ↩

  178. יש מן המאמרים שנביא בסמוך, שאמר ריו“ח בשם רשב”י.  ↩

  179. דברים רבה ו'.  ↩

  180. מגלה י':  ↩

  181. ע‘ דהי"ב כ’, כ“א. ומשונה הודאה זו מכל הודאות שבמקרא, שלא נאמר בה: ”כי טוב". –  ↩

  182. מגלה שם.  ↩

  183. “והשלישית יִוָתר בה – זכר' י”ג, ח‘ – אר“ל: שלישו של שם. א”ל ריו"ח: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפ’ שלישו של נח" (סנהד' קי"א).  ↩

  184. “ונהפכו כל פנים לירקון – ירמ‘ ל’, ו' – אלו פמליא של מעלה ופמליא של מטה בשעה שאמר הקב”ה הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי ואיך אאבד אלו מפני אלו“ (צ”ח(: ואולי צ“ל ”פנים של מעלה ופנים של מטה“, כלומר של הקב”ה כביכול, שהוא הדיין ושל ברואי מטה שהם הנדונים כי מלת “פמליא” אינה ענין למלת “פנים” שבמקרא. ומעין צער של שכינה כביכול על מעשי הרשעים ועל אחריתם יביע גם מאמר זה: “אר”יוח בתחלה יושב הקב“ה ודואג שמא יֵצא זה לתרבות רעה לאחר שיצא א‘ ויַ שיצא זה [לתרבות רעה] (סנהד’ ק”ו:(.  ↩

  185. “שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות שנא' ושמרתם ועשיתם. כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוה אומר זה חשוב תקופות ומזלות – שבת ע”ה.  ↩

  186. מגל' ט"ז.  ↩

  187. שבת פ"ח:  ↩

  188. שמ"ר ה'.  ↩

  189. מגל‘ ט’: ור' חייא בר אבא האומר, הוא אחד מן התלמידים המובהקים של ריו"ח.  ↩

  190. ירש‘ שבת ו’ א'. וטעם צורך ההתר תמצא ח"ד, 213.  ↩

  191. ב“ר ל”ו והמקרא ברא‘ ט’, כ"ג.  ↩

  192. “וקול התור נשמע וגו': קל תייר טב ואיזה? זה כורש” (שה“ש רב‘ ב’, י”ב).  ↩

  193. “מפ”מ נענש א“א שהפריש ב”א – אנשי סדום – מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנא‘ תן לי הנפש והרכוש קח לך“ (נדר‘ ל"ב. והמקרא: ברא’ י“ד, כ”א). ”אריו“ח משום רי”ב קסמא גדולה לגימא שהרחיקה ב’ משפחות מישראל שנא‘ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וריו"ח **דידי’ א' מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים** ומעלמת עינים מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל" (סנהד ק“ג: ע”ש).  ↩

  194. “מפני מה זכה אותו רשע – סנחריב – לקרותו אסנפר רבא ויקירא, מפני שלא ספר בגנותה של א”י וכו‘“ (סנהד‘ צ"ד. והמקרא: עזרא ד’, י') ”מגנותו של אותו רשע – אחשורש – למדנו שבחו“ (מגלה י"ג). ועל עמון אומר ”מנין שאין הקב"ה מקפח אפי’ שכר שיחה נאה דאלו – – צעירה דקריתי‘ בן עמי א"ל אל תצורם – – אפי’ צעורי לא תצעירינהו כלל“ (נזיר כ"ג:) ”באצבעו הראה להם: תניא כותי' דריו“ח: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות” (סוט' מ"ו:), “ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו” (ב“ב ט”ז).  ↩

  195. מגל‘ י"ג. ויען כי לא בקש ה’ מיד האומות בדברים שבין אדם למקום בלתי אם כפירה בעבודה זרה, אינן עתידות לתן את הדין בלתי אם על עון זה בלבד. ובטעם זה “אריו”ח: – –: אחת היא שמבערת את רשעים בגיהנם מאי היא? עבודה זרה!“ (תעני‘ ה’.) וע”כ “אריו”ח: ותרד בת פרעה לרחוץ וגו‘ – שמות ב’. ה‘ – שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה“ (מגל' י"ג). ור”ש בן פזי תלמיד ריו“ח מלא אחרי דברים אלה ברוח רבו ”קרי לה יהודיה על שום שכפרה בע“ז” (שם). ומהיות הודאה בע“ז וכפירה בעקר באות כאחד, קרא לע”ז: “אחת שהיא שקולה כשתים” (תענית שם), בשומו ליסוד את הכתוב "שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים לחצוב להם בארות בארות נשברים. – ירמ’ ב', י"ג – (:)  ↩

  196. תענית כ“ז: וע' היטב סופרים י”ז, ה'.  ↩

  197. “כמה הרפתקי עדו עלייהו” (קדושין ל"ג). וע‘ שם עוד: "איסי בן יהודה אומר מפני שיבה תקום – ויקר’ י“ט, ל”ב – אפילו כל שיבה במשמעו. אריו“ח: הלכה כאיסי בן יהודה” (שם).  ↩

  198. סנהד‘ ק"י: והמקרא: ירמ’ ב‘, ב’.  ↩

  199. סנהד‘ שם. והמקרא ירמ’ ג‘, י“ב. ומכלל זה הוא מאמרו ”ירמ’ לא הוה התם, שהלך להחזיר עשרת השבטים" (מגל' י"ד:).  ↩

  200. “לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי” (כתוב' קי"א:). ובהלכתו אשר הורה בשם רשב“י: ”אפי‘ לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – יהש’ א‘, ח’ – (מנח' צ"ט:) הוציא כמעט כל אדם שבישראל מכלל עם הארץ.  ↩

  201. חגיג‘ ט“ו: וחפצו זה להציל כבוד אלישע בן אבויה מקלון, לא מש ממנו כל ימי חייו, כעדות האגדה ”כי נח נפשי’ דריו“ח וכו'” (שם).  ↩

  202. “מפ”מ זכה יואש בן ירבעם להמנות עם מלאכי ישראל, מפני שלא קבל לשון הרע של עמוס וכו‘" (פסח’ פ“ז(:. ”מפ“מ זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך א' בא”י“ (סנהד' קי"ב:) ”מפ“מ זכה אחאב למלכות כ”א שנה מפני שכבד את התורה וכו'" (שם).  ↩

  203. “לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי אלא אפילו לא למד אלא חק אחד” (סנהד' קי"א). ומעין זה מאמרו בשם רשב“י ”אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע של שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם" (סוטה מ“ב, ע”ש).  ↩

  204. ע“ז כ”ו:  ↩

  205. “שכל זמן שאדם חי יש תקוה” (ירש‘ ברכ’ ט‘, ב’), “אפילו כל אותן שפשטו ידיהם בזבול יש להם בטחון” (רות רבה ריש פרשתא ג'.)  ↩

  206. אריו“ח משום רשב”י “מפ”מ תקנו תפלה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עברה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה“ (סוטה ל“ב: ע”ש) = ”שלא לבייש את ע“ע: המתודים בתפלתם על עברות שבידם” (רש"י).  ↩

  207. ובטעם זה הורה כרשב“י ורי”ב קרחה, האומרים: בין כך ובין כך מקבלין אותן – בתשובה – שנא‘: שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם – ירמ’ ג',כ“ב –. ארי”צ איש כפר עכו א“ר יוחנן הלכה כאותו הזוג” (בכור' ל"א.).  ↩

  208. “דאריו”ח משום רשב“י: לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוים לאותו מעשה – – אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטא צבור אומרים לו: כלך אצל צבור” (ע“ז ד:” = (לתן פתחון פה לשבים“ (רש"י). ומהיותו חרד לפתוח שערי תשובה לחוטאים גזר ואמר: ”כל האו' מנשה אין לו חלע“הב מרפה ידיהן של בעלי תשובה” (סנהד' ק"ג.).  ↩

  209. “ – – אינו אלא אביה. ולמה נגף? ריו”ח א‘ על שחשד את ירבעם ברבים הה“ד ועמכם עגלי זהב – דהי”ב י"ג, ח’ – " (ירש‘ יבמ’ ט"ז, ג').  ↩

  210. “ובנות – ברא‘ ו’, א' – רביה באה לעולם” (ב“ב ט”ז:), ומכלל זה מאמרו “למדנו יראת חטא מבתולה וקבול שכר מאלמנה” (סוט' כ“ב. וע”ש לפניו). ומאמרו: “ויבן ה‘ א’ את הצלע: בנאה וקשטה והראה לו” (קהל‘ רב’ ז‘, ב’). שלפי הנראה אמרו “בשם ר' בנייה והוא תני לה בשם רשב”י (ב“ר י”ח), שבשם שניהם הי‘ אומר דברי אגדה. ומכלל זה הוא גם מאמרו על חשיבות הזווג. אשר ביד ה’ לבדו הוא “וקשה לזווגם כקריעת ים סוף שנא‘ אלהים מושיב יחידים ביתה וג’” (סוטה ב').  ↩

  211. ירש‘ ב"ב ח’, ד'. והמקרא: איוב ל“א, ט”ו.  ↩

  212. ע“ז ל”ט.  ↩

  213. “זאת אומרת יש לעבדים בושת” (ירש' שם).  ↩

  214. “מי שאמר בשעת מיתתו: פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשים וכו'”(גטין מ').  ↩

  215. “אר”ז וכו‘ א’ רבי עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחרות. – א“ל ריו”ח כל כך יש בידך ואני שונה וכו'“ (ל”ט:(.  ↩

  216. “אפי‘ דור שאביו יקלל וכו’ אל תלשן עבד וגו'” (פסח‘ פ"ז: והמקראות משלי ל’, י'–י"א.  ↩

  217. “משום ריו”ח: בשבת של פרוטגמא התירו משום איבה“ (ירש‘ דמאי ד’, ד'). ”גוי שהתנדב מנורה או נר לביהכ“נ עד שלא נשתקע שם בשליה אסור לשנותה וכו'” (ערכין ו':(.  ↩

  218. “סמכינן אקפילא ארמאה” (חולין צ"ז).  ↩

  219. “להוציא מדברי ליעזר שר‘ ליעזר או’ מחשבת נכרי לע”ז" (ירש‘ ע"ז ב’, ג').  ↩

  220. "ואם הי' רופא אומן מותר (ב‘, ב’).  ↩

  221. “עבר ונשא ונתן מותר: רי”ב אחא ר‘ יוסי בשם ריו"ח ואפי’ ביום אידו. ותני כן: בד“א בגוי* שאינו מכירו אבל בגוי המכירו מותר” (א‘, א’). ממליצת “ותני כן” מוכח, כי ריו“ח מורה ככל דברי ברייתא, וכשאינו מכירו הוא מתיר דק בדיעבד, אבל במכירו מותר אף לכתחלה וע' פ”מ.

    * “בגוי בגוי” במקור המודפס, צ“ל: בגוי – הערת פב”י.  ↩

  222. “גוים יש להם יחסים” (ירש‘ יבמ’ ב‘ ו’).  ↩

  223. “נכרי יורש את אביו דבר תורה” (קדושין י"ח).  ↩

  224. חולין ה'.  ↩

  225. ערובין ק':  ↩

  226. “ריו”ח ור' יונתן אזלון למיעבד שלמא באלין ברייתא דדרומא" (ירש‘ ברכ’ ט‘, א’).  ↩

  227. היא נשמת כל חי: “מאי ברכת השיר? רב יהוד‘ או’ יהללוך ה' אלהינו וריו”ח או': נשמת כל חי“ (פסח' קי"ח). ויש עוד נוסחאות לברכת השיר מלבד ”נשמת ויהללוך“ (ע' ספרנו מקור הברכות 68–69). ועל היות ברכת השיר של ”נשמת“ גדולה מכל חברותיה, קראנו לה בזה ”ברכת השיר הגדולה".  ↩

  228. ועל כן נוהג פה כפל ענין של המלין ושל המאמרים במדה מרובה: “גואל ומושיע, פודה ומציל ומפרנס ומרחם”; “יודו ויברכו וישבחו וכו'”; “להודות, להלל, לשבח וכו'”.  ↩

  229. “ממצרים גאלתנו, מחרב הצלתנו” הרי הם הודאות על הצלת האומה; “ברעב זנתנו ומחליים דליתנו” הם הודאות על הצלת היחיד.  ↩

  230. פירושו: ענפי הדקל לא התגעשו.  ↩

  231. שמ“ר כ”ט.  ↩

  232. פסח‘ נ’: וע' 40 הערה 10.  ↩

  233. ברור הוא בעינינו, כי מאמר “כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא” (ברכ' י"ז.), שאמר רבא ושדרש ברוח זאת (פסח‘ נ’:), עקרו לריו“ח היא: ”הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שליתו על פניו“ (ירש‘ שבת א’, ב'). ובדבר זה החזיק בשטת רש”ב יוחי (שם), אשר בדרכיו היה הולך.  ↩

  234. ע“ז ב': ומכעסו על רומי הצוררת לישראל, שם את עשו אבי אדום, אשר רומי נקרא בשמו, לכליל כל חטאות האדם: ”חמש עברות עבר אותו רשע באותו היום וכו‘“ (ב“ב ט”ז:), ”כתיב: וקרניא עשר מנה מלכותה עשרה מלכין יקומון – דני’ ז‘, כ"ד – כלהון ביוצאי ירכו של עשו הכ’ מדבר: ואלו קרן אחרי זעירה סלקת ביניהון – ח‘ – זו מלכות הרשעה וכו’" (ב“ר ע”ו).  ↩

  235. ב“ר נ”ו.  ↩

  236. יבמ‘ ט"ז: וע’ ח"ה 163/64.  ↩

  237. יבמ' שם.  ↩

  238. שבת קמ"ט:  ↩

  239. “אלמלא לא בא גבריאל וכו'” (סנהד' צ"ו).  ↩

  240. ע‘ מ“ד: ”ר’ יוחנן וחבריו“ פרשת ”דברי ריו“ח על בבל”.  ↩

  241. חולין נ"ד. ומשם יש לשמוע, כי היה כעשר שנים במות רבי, ובכן נולד בשנת 3948 או סמוך לה.  ↩

  242. “זבן נפשי ללודאי” (גטין מ"ז.). וכבר הוכחנו במקום אחד, כי הלודים אינם לסטים ממש, כי אם המשחקים בחיות או בחבריהם בבתי קרקסאות. וממעשה ילדותו מתבאר פתגמו “אילו ללודין זבנית גרמך זבינתה גרמך בדמין יתירין” (ירש‘ ע"ז ב’, ג').  ↩

  243. “התם קרו לי רבי” (ב“מ פ”ד).  ↩

  244. נכונים מאד ומוכרעים מתוך הכלל, העולה מכל תולדות רשב“ל בצירופן, דברי רבינו תם, האומר:”מתחלה ידע הרבה, אלא שפרק עול תורה וכו'“ (תו' ד“ה ”אי הדרת בך" שם), כי אם זכר את רבי ואת בית מדרשו, חלא היה נער ותיק בראשיתו, לפני התמכרו אל הלודים. ולפי העולה מטעם שיחתו עם ריו”ח, זכר את שמועת רב בדבר שמוטה ושחוטה מן העת ההיא (חולין שם). אך בימי היותו בין הלודים, נשכחה ממנו ראשית למודיו, ובשובו מדרכו, הקריאו והשנהו ריו"ח מחדש.  ↩

  245. ב"מ שם.  ↩

  246. “ארשב”ל משום ר‘ חנינא וכו’ וא“ד בעא מני' רשב”ל מר“ח” (ע“ז י”א:), “רשב”ל שאל לר' חנינא“ (ירש‘ שביעית ו’, א'), ”ריב“ג ורשב”ל שאל לר“ח” (שם).  ↩

  247. “ר‘ חניני’ פתח וריו”ח ורשב“ל חתמי” (שם ר"ה ב‘, ו’. שם סנהד‘ א’ ב'.).  ↩

  248. “ר”ח הוה שרי בצפורין… והוון רי“ח ורשב”ל תמן – – חד זמן צרפן עמי‘ וכו’" (שם נ"ד ב‘, ו’).  ↩

  249. “ר”ל בשם חזקי'" (ירש‘ כלאים ב’, ז').  ↩

  250. “ארשב”ל משום ר' אושעיא" (מעילה ז':).  ↩

  251. יבמ' נ"ז.  ↩

  252. ערובין ס"ה:  ↩

  253. שבת ק"ט:  ↩

  254. פסח‘ ט"ו. תענית ח’. ב“מ כ”ו.  ↩

  255. ב“מ י'. ובירושלמי נקרא ”בר דליא" (ירש‘ פאה ד’, ב').  ↩

  256. ב"מ י':  ↩

  257. כעדות המליצה: “את הויתא גלי מילף” (ירש‘ כתוב’ י"ב, ג'). ומפורש הוא, כי גם בהיותו לרב מובהק, היה הולך למסעיו: “אקלע לבצרה” (ע“ז נ”ח: ירש‘ שביעת ו’, א'), “הורי באטרובליס” (שם שבת ג‘, ז’) – שהיא ודאי Tripolis – אף דן הוא על שמות הארצות הרחוקות: “למה נקרא שמה שנער וכו'” (שבת קי"ג: ירש‘ ברכ’ ד‘, א’), ויודע היטב את טבען, כמאמרו: “גן עדן – – אם בא”י הוא בית שאן פתחו ואם בערביא בית גרם פתחו ואם בין הנהרות דומסקנין פתחו" (ערובין י"ט).  ↩

  258. “ – – ורשב”ל הוו מתחמדין למיחמי אפוי דשמואל וכו'" (ירש‘ כלאים ו’, ב').  ↩

  259. “צם תלת מאתן צומין למיחמי ר' חייא רובא” (שם כתוב‘ י"ב, ג’)  ↩

  260. “אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כלכם בימי עזרא נמשלתם ככסף, שאין הרקב שולט בו” (יומא ט':).  ↩

  261. סכ‘ ב’.  ↩

  262. ב“מ פ”ה: וע‘ ירש’ כתוב' שם.  ↩

  263. כן נחשב בעיני החכמים, כמאמרם “אמרו עליו על ר”ל שלא וכו‘ מכי שמעה מריו"ח רבי’“ (ברכ' ל"א.). וכן נחשב גם בעיניו, כעדות מליצתו: ”א“ל והלא למדתנו רבנו” (גטין י"ט.)  ↩

  264. תענית ח'.  ↩

  265. “כד שמע מתניתא סמך עלה, כד לא שמע מתניתא הוא מבטל דעתי‘ מקמי דעתי’ דריו”ח" (ירש‘ גטין ד’ א').  ↩

  266. “איתיבי' ריו”ח לרשב“ל” (ב“ק ע”ז: ב"מ צ'.) וסתם תיובתא היא מפי חתלמיד לרבו או מפי חבר לחברו. וריו“ח חשב אותו תמיד לאיש דומה לו בחכמה, כאשר יעיד מאמרו ”ומה אעשה ושכנגדי חלוק עלי" (כתוב' פ"ד:).  ↩

  267. “א”ר אחא כף ר“ל לריו”ח וטלטל' (ירש‘ ערובין א’, א'. וע"ש).  ↩

  268. ע‘ ירש’ שבת א‘, ד’. ודברינו בפרק הקודם.  ↩

  269. שבת ס“ג. וע' עוד ”ב‘ ת“ח המדגילין זל”ז בהלכה וכו’“ (שם). ואולי נאמר בטעם זה גם מאמרו ”בשעה שהגדולים סובלים את הקטנים אין פרץ וכו‘“ (רות רבה א‘, ב’). ופה יש להעיר, כי לענ”ד הוחלפה במקום אחר שיטת שני ת“ח הנוחים זל”ז בהלכה, לענין הפרשת כ"ג ז’ ימים לפני יה“כ נאמר בגמ': א”ל ריש לקיש לר‘ יוחנן מהיכא קא ילפת לה וכו’. א“ל – ריו”ח לר“ל – ומר מהיכא יליף לה” (יומא ג'(:. ואין ספק, כי אפשר לר“ל לאמר לריו”ח “מר” ולא להפך. וגם קרוב יותר, כי אמר ריו“ח לר”ל “ילפת” מאשר יאמר ר“ל לריו”ח כן.  ↩

  270. ב“מ פ”ד.  ↩

  271. סנהד' כ"ד.  ↩

  272. תעני‘ ז’: ח'.  ↩

  273. ירש‘ כלאים א’, ו‘. ויען כי המשנה היתה לו המסקנה המכרעת, שדברי כל חכם בטלים מפניה, אמר לר’ אלעזר: “קאמינא לך אנא משנה שלמה ואת אמרת לי ר' אליעזר?” (זבח‘ ה’).  ↩

  274. ע‘ שם היטב וע’ מאמר ריש לקיש “כאן שנה ר‘ וכו’” (ב“ק נ”ה. יבמ‘ מ’:).  ↩

  275. ירש‘ פאה ב’, ו'.  ↩

  276. “ריו”ח ורשב“ל עבדין הוו בההוא פרקא תלת שני ופלג וכו'” (שם שבת ז‘, ב’.).  ↩

  277. ע' מאמרו “לא איברא סיהרא אלא לגירסא” (ערובין ס"ה.).  ↩

  278. ירש‘ ברכ’ ה‘, א’.  ↩

  279. שה“ש רב‘ ד’, י”א.  ↩

  280. ע‘ מאמרו, המעיד על רוב כשרונו בידיעת הלשון "כי משמש ד’ לשונות" (ר"ה ג'.).  ↩

  281. “כלל ופרט עשה את הכלל מוספת על הפרט וכו'” (ב“ר י”ח) או “אתיא למינהו למינהו” (ב"ק שם), שהיא גזרה שוה.  ↩

  282. “לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם – – אי נח – זה יניחנו; אי נחמן – זה ינחמנו, אלא עד שלא וכו'” (ב“ר כ”ה).  ↩

  283. “דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן” (ב“ק קי”ז.) = “היה מחזר ושונה להם מה שדרש ריו”ח אותו היום, לפי שר“ל חכם גדול היה ולאחר ששמעו כלם מפי הרב, חוזר ומכונם בידם” (רש“י. וע' בירור דבר זה דורה”ר ב', קס"א).  ↩

  284. כגון “כי הוה פתח ר”ל בסוטה א‘ הכי אין מזוגין לאדם וכו’ שנאמר כי לא ינוח וגו'" (סוטה ב').  ↩

  285. ע‘ משלו “לע”ל מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש וכו’" (תעני‘ ח’).  ↩

  286. “אמת – – אלף רישי' באלפא ביתא, מם באמצעיתה, תו בסופה, לומר: אני ראשון – ישעיהו מ”ד, ו‘ – שלא קבלתי מאחר; ומבעלדי אין אלהים – שם – שאין לי שותף; ואני אחרון – שם – שאיני עתיד למוסרה לאחר“ (ירש‘ סנהד’ א‘, א’). ובמדרש, מקוצר מאמר זה: ”אר"ל א’ בראשון של אותיות, מ‘ באמצע, ת’ בסוף, ע“ש אני ראשון ואני אחרון” (ב“ר פ”א). ובבבלי הוא מדבר על אותיות של אמת ועל ערכה בשם ר‘ חנינא. לאמר: “תו סוף חותמו של הקב”ה דאר"ח וכו’“ (שבת נ"ה.). ומכלל תולדות חבובו את האמת, הוא מאמר: ”כל העונה אמן וכו' אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן" (קי"ט:).  ↩

  287. “אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום הראשון” (ב"ר ח'.).  ↩

  288. “שהתנה הקב”ה עם מעב“ר וכו'” (שבת פ"ח.).  ↩

  289. כי התורה היא מכֻוָנה מראש הלא נראה בהערה הקודמת. וכי גם האומה הישראלית היא מכונת מראש שומעים אנחנו מתוך מאמר זה “אין הקב”ה מכה את ישראל אא“כ בורא להם רפואה תחלה” (מגל' י"ג:) ובטעם המאמר הכולל הזה הוא מאמרו “גלוי וידוע לפני מי שא‘ והי’ העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן – לשקלי'” (שם) דעתו זו, שהוא מוציא לה רמז גם במקרא גם במצוה, תביע כי כל המוצאות את ישראל מכונות ומשוערות לפני התרגשן עוד לבא לעולם ומדה כזאת אי אפשר לנהוג בלתי אם באומה שגם היא עצמה היתה מכונת ומבוקשת בטרם היותה.  ↩

  290. ע"ז ה'.  ↩

  291. אדרבא, אחרונים עדיפי אע”ג דאיכא שעבוד מלכיות וקא עסקי בתורה" (יומ‘ ט’:).  ↩

  292. “נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית ביסורין וכו'” (ברכ‘ ה’.).  ↩

  293. “אין גיהינום לעתיד לבא אלא הקב”ה מוציא חמה מנרתיקה וכו‘“ (נדר‘ ח’. ע"ז ג':), ”אין גיהינום לע"ל אלא יום הוא שמלהט את הרשעים וכו’“ (ב“ר כ”ו). ודומה לזה בצד אחד מאמרו: ”אין אור של גיהינום שולטת בפושעי ישראל וכו'" (חגיגה כ"ז).  ↩

  294. “לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע” (ברכ‘ ה’.) ומליצת “לעולם ירגיז” ומליצת “אם נצחו מוטב” (שם) תוכיח, כי החזיק רשב“ל את סתם בני אדם לכשרים שאין נצחון יצה”ט על יצה"ר קשה עליהם ביותר.  ↩

  295. “מ”ד – – ולענוים יתן חן – משלי ג', ל“ד – בא לטהר מסייעין לו” (שבת ק"ד.) = “יתן חן! יסייעוהו מן השמים” (רש"י).  ↩

  296. “אין אדם עובר עברה אא”כ נכנסה בו רוח שטות" (סוט‘ ג’.).  ↩

  297. “אה” במקור המודפס, צ“ל: את – הערת פב”י.  ↩

  298. “ – – אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה – – אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא את שמע” (ברכ' שם). ומאליו הוא למד, כי ק"ש האמורה כאן, הוא זכרון יחוד השם וגדולתו ואהבתו.  ↩

  299. “אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה” (שם). ופרקי מאמר זה הנחרזים בדרך הדרש על פסוק “רגזו ואל תחטאו וגו'” (תהל‘ ד’, ה') הם מדרגה לסדר מכשירי המוסר השונים, הצריכים לכתי בני האדם השונות למחלקותיהן.  ↩

  300. “מ”ד אם ללצים הוא יליץ – משלי ג', ל“ד – בא לטמא פותחין לו” (שבת ק"ד) = הוא יליץ מעצמו יליץ לא יסייעוהו ולא ימנעוהו" (רש"י).  ↩

  301. ירש‘ ברכ’ ט‘, ה’.  ↩

  302. רוח גבורה נסוכה גם על מאמריו, כגון “אין ד”ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה“ (שבת פ"ג:) ומאמרו לבית הנשיא אשר יובא במשך דברינו ”מה אתון סברין? מה דחיל מנכון הוינא מנע אולפני' דרחמנא" (ירש‘ סנהד’ ב‘, א’).  ↩

  303. כון שיחת רי“ב לוי עם אליהו: ”א“ל: ולא משנה עשיתי – – א”ל וזו משנת החסידים“ (ירש‘ תרומ’ ח‘, ה’) על מעשה רש”ב לקיש הנרשם בסמוך.  ↩

  304. ביצה כ"ה.  ↩

  305. ע‘ ח"ד 47 הערה 8 וע’ כל הענין שם.  ↩

  306. אין נראה לנו לומר, כי זה רבי אמי תלמיד ריו"ח.  ↩

  307. ירש‘ תרומ’ שם,  ↩

  308. כעדות המאמר “דמאן דמשתעי בהדי' ר”ל בשוקא יהבי לי' עסקא בלא סהדי" (יומא ט':).  ↩

  309. “רמי על מעוהי (זבח‘ ה’.) ”אמרה לי‘ ברתי’ לא בעית מדי למזגא עלי' א"ל: בתי, כרסי כרי (גטין מ"ז).  ↩

  310. שם.  ↩

  311. “מה כלה זו צנועה כך תלמיד חכם צריך שיהא צנוע” (שה“ש רב‘ ד’, י”א).  ↩

  312. “מה כלה זו וכו' כך ת”ח צריך שלא יהא בו דבר של דופי" (שם).  ↩

  313. גם את טעמי הלכותיו תחיה רוח נדיבה, “דארשב”ל: מאי דכתיב עני ורש הצדיקו – תהל‘ פ"ב, ג’ – אילימא בדינים? והא כתיב: ודל לא תהדר בריבו – שמות כ“ג, ג' – אלא צדק משלך ותן לו” (חולין קל"ד.).  ↩

  314. חגיג' כ"ז.  ↩

  315. (פסח קי"ח) אם עמדנו בראשונה: כלומר אם היינו גם אנחנו שרוים במעמד הראשון של אדם וחוה ועי‘ לפניו מאמר ר’ יהושע בן לוי הנשנה גם באדר"נ א‘, ח’.  ↩

  316. ע' 83 הערה 9.  ↩

  317. את מורי הנער ידענו בשמותם: “ר' חייא בר אדא מקרי דרדקי דר”ל הוה“ (כתוב' קי"א:). ור‘ חייא בר אבא אחד מראשי גדולי הדור הבא, הוא הי’ ”מקרי בני‘ דר"ל ואמרי לה מתני בני’ דר“ל” (ח':). ונראה, כי ר' חייא בר אדא איננו שבוש לשון של רח“ב אבא, כי רח”ב אבא היה יליד בבל, ורח"ב אדא היה יליד ארץ ישראל ושם הניח לו אביו נחלת כרם (עי' כתובות שם:).  ↩

  318. עי' דבריו הנפלאים “אטו הא מי לא רמיזא” (תענית ט'.) ובעת ההיא היה עוד נער קטן “ינוקא דריש לקיש” (שם).  ↩

  319. ב“מ פ”ד.  ↩

  320. “ריו”ח עבד תלת שני ופלג דלא נחת לבית ועדא מן צערא“ (ירש‘ מגל’ א', י"א). ”ר“יוח אתייסר ועבד חשש בצמרמוריא ג' שני ופלג” (שה“ש רבא ב', ט”ז) ובכן למדנו כי חולה הי‘ במחלת הצמרמורת כל אותן השנים, ועל הצמרמורת ע’ נדה  ↩

  321. “ר”א הוה קאכיל תרומה" (מ“ק כ”ח).  ↩

  322. “דמחדדן שמעתתי'” (ב"מ שם).  ↩

  323. “ – – חבר ותלמיד כר' לעזר לריו”ח" (ירש‘ סנהד’ א‘, א’).  ↩

  324. ב"מ שם  ↩

  325. “הדין בבליא” (ירש‘ ברכ’ ב‘, א’).  ↩

  326. “הוה קאים קמי' דמר שמואל” (חולין קי“א ע”ש).  ↩

  327. “אר”א משמי‘ דרב“ (ב“ק ע”ה:) ”בעי מני’ ר“א מרב וכו' א”ל וכו‘“ (פ"ז.). ושמואל אמר לר”א על רב "לרבך וכו’" (חולין שם).  ↩

  328. “בעא מני' ר”א מרב וכו‘ א"ל: תן לחכם ויחכם עוד – משלי ט’, ט' – " (ערובין ס"ה:).  ↩

  329. “ואהי שם למקדש מעט – יחזק' י”א, ט“ז – זה בית רבנו שבבבל” (מגל' כ"ט.).  ↩

  330. “ששלח ר”א וכו'" (ב“כ קל”ה: ועי' דברינו לקמן).  ↩

  331. עוד יסופר עליו גם בימי גדולתו “כי הוה מקלע באתרי' דרב יהודה” (נד‘ כ’:), שהוא פומבדיתא שבבבל (ערש"י), ואין ספק, כי דבר זה שנהג בימי זקנתו היה נוהג בימי חרפו, כי רואים אנחנו אותו משמש את רב ושמואל בבבל, וכמעט בעצם הפרק ההוא מוצאים אנחנו אותו משמש את ר‘ חנינ’ וחבריו בארץ ישראל, ועם זה נראהו בא לא“י מבבל אחרי מות רב, שהוא שבע שנים לאלף החמישי. כיצד יתקימו כל אלה? אלא יש לנו לומר על כרחנו, כי עולה ויורד היה כמה פעמים מבבל לא”י ומא"י לבבל.  ↩

  332. “אר”א אר“ח (ברכ' ס“ד. מגלה ט”ו. [ח"פ]) ”דבכל אתר סמיך ר“א לר‘ חנינ’” (ירש‘ ע"ז ב’, ג'), מעין הלכות ר' חנינא בכבוד השבת הן הלכות ר“א בענין זה: ”אלו בגדים של שבת“ (שבת קי”ג:( “יסדר – – שלחנו בע”ש" (קי"ט:).  ↩

  333. “ענותנותי' דר”ח גרמ‘ לי’ וכו'" (נד‘ כ’:).  ↩

  334. ערובין נ"ד.  ↩

  335. מן הספק שהטילו מקצת הקדמונים, אם ר‘ חייא מת אחרי רבה"ק או אולי קודם לו (כתוב' ק"ג:), יש לכל הפנים להכריע, כי לא האריך ר’ חייא ימים רבים אחרי רבה“ק, שמת בשנת תתקנ”ג. ולוא גם האריך ר‘ חייא ימים עד שנת תתק“ם, אי אפשר לנו לאמר, כי שמש אותו ר”א, אא“כ נתרצה להחליט, כי חי ר”א, שמת כחמשים שנה לאלף החמישי, כתשעים שנה אחרי סוף שמושו ר’ חייא. ולפי זה הגיע ר“א לזקנה מופלגת של יותר ממאה ועשר שנים, ודבר משונה זה לא נזכר על ר”א בשום מקום, וקשה מאד לקבלו.  ↩

  336. “דבכל אתר סמיך ר”א לר' חייא רובא" (ירש‘ יבמ’ ב‘, ג’).  ↩

  337. זהו פירוש מאמר “ר”א תלמידי‘ דר’ חייא רובא ריו“ח, תלמידיה דר' ינאי” (ירש‘ כתוב’ ט‘, ה’. שם קדושין א‘, ד’) שאמתת משמעו, כשם שריו"ח קבל תורה הרבה מר‘ ינאי מפיו ממש, כך היה ר’ אלעזר מחזר לקבל תורה הרבה מר' חייא, מפי השמועה, מפי חבריו ומפי תלמידיו המובהקים עד שהיתה כמעט רוב תורתו הימנו.  ↩

  338. שבת קמ"א.  ↩

  339. ירש‘ שם ב’, ג‘. שם פאה ח’, ב'.  ↩

  340. ב“ב פ”ז. חולין ק"י.  ↩

  341. ח"ו 273.  ↩

  342. ע“ז ל”ז. ומלשון “א”ל ר“א לההוא סבא, כי שריתוה לאלתר שריתוה” (ע"ש) נשמע, כי שאל דבר זה אחרי מות כל חשובי זקני דור ההוא: ר‘ חנינ’ ור‘ אושעיא, אשר כלם נמנו עם הועד ההוא, כי לולא כן, הי’ שואל אותם, כי הם היו רבותיו ואצלם היה רגיל, ולא הי' שואל לזקן, אשר לא יצא לו שם. וקצת נראה, כי גם שאלותיו לזעירי ולריצ“ב אבדימי (ב"ב שם וחולין שם) היו אחרי מות רב, אלא שאם כן יש לנו להחליט לריצ”ב אבדימי זקנה גדולה ולאמר, שהאריך ימים עד אחרי שבע שנים לאלף החמישי.  ↩

  343. הם היו לו כעין שושבינים: “ר”א ור“א הוו קא קטרין לי' גננא” (ברכ' ט"ז).  ↩

  344. עי' בסמוך.  ↩

  345. “ותקננו בחבר טוב וביצר טוב בעולמך” (ברכ' ט"ז:).  ↩

  346. “ר”א שאיל לר‘ מימון וכו’" (ירש‘ שקל’ ג‘, ב’).  ↩

  347. יומא ט‘: אך אי אפשר לאמר, כי כִון רשב“ל להתרחק מר”א, כי מוצאים אנו אותו עוסק עם ר“א, ור”א מדבר אליו כאיש אל רעהו הדומה לו ולא אל הגדול ממנו: "כי סמכת וכו’ והא את הוא דאמרת וכו'" (ב"ב ק'.).  ↩

  348. מליצת "דמחדדן שמעתתי“ (ב“מ פ”ד.) אינה באה להביע, כי חריף מפולפל הי', כי ”חדוד“ נאמר על כשרון בירור ההלכה וידיעתה השלמה, בלי שום גמגום עד שהיא משומרת ומזומנת בלב יודעיה בכל עת, כדברי רבותינו: ”ושננתם: שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם… אמור לו מיד שנא‘ אמור לחכמה וגו’“ (קדושין ל'.) = ”אמור לחכמה שתהא בקי בה וכו‘“ (רש"י). וכן מצאנו גם בדרך הלמוד שלמד ר”א לפני ריו“ח אחרי מות רשב”ל בקיאות גדולה, שכוחה היא לסמוך את הדומה לדומה. (עי' ב"מ שם) ועי’ פירוש “שננא” שהוא ומחודד, אינן אלא דבר אחד (דורה"ר ב', 424).  ↩

  349. ע“כ קראו לו אז ריו”ח “בן פדת” בשם אביו (יבמ' ע"ב:) – ועי‘ על מנהג קריאת תלמידים שלא הוסמכו בשם אביהם, סנהד’ מ"א:  ↩

  350. יבמ' שם: –  ↩

  351. סנהד‘ צ"ב. – ופתרונו לדעתנו קבל: האיש השותק המקבל על עצמו את כל הבא עליו וקים: עומד בדעתו ובדבורו ואינו חוזר על נקלה ממדה למדה, ודברי ר’ זירא “בית אפל וכו'” (שם) חוזרת על השתיקה הכלולה במדת “קבל”.  ↩

  352. מגל' כ“ח. חולין מ”ד: –  ↩

  353. יומא נ"ג.  ↩

  354. ב“ב קנ”ד:  ↩

  355. הוא היה הסוכן הנאמן לשמועות ר‘ יוחנן רבו עד כי בהיות צורך לחכמי בבל לדרוש היש דבר בפי ר"י על הלכה פלונית יבקשו את עוברי דרכים לסור אל מקום ר’ יעקב בר אידי אל סולמא דצור לשאול אותו (ב“מ מ”ג:). אך גם דעת עצמו היתה יקרה מאד לחכמי בבל עד שהיו דורשים אותה בדרך כזאת (ביצה כ"ה:).  ↩

  356. יבמות צ“ו: ירש‘ שקל’ ב‘, ז’. ומבואר ביתר שם ברכות ב‘, א’. ומקרא ”ראוני נערים ונחבאו“ (איוב כ"ט, ח'). ותחת ”אהדורי צלמא“ יש לגרוס ”אהרורי" שהיא Aurora, אליל הבוקר.  ↩

  357. “חלש על לגביה ריו”ח" (ברכות ה':).  ↩

  358. ב"ב ז':  ↩

  359. דבר זה שנוי ומשולש הוא בפי ר“א: ”ריו“ח חזאי בחלמא, מילתא מעליותא אמינא” (מנחות פ“ד: בכורות ה'. נ”ו.). ועוד מצאנו “חמי ר”א בחלמא סיני נחית לבית ועדא“ (ירש‘ מגלה א’, י"א), כלומר: ראה את ריו”ח בא לבית המדרש.  ↩

  360. חגיגה י"ג.  ↩

  361. ירש‘ חגיגה ב’, א‘. ב"ר ח’. וגוף המאמר הוא בס‘ בן סירא ג’, כ“א. וע' ח”ד 42.  ↩

  362. ע' מליצתו “תברא מי ששנה זו לא שנה זו” (שבת צ“ב: כתובות ע”ה.).  ↩

  363. “קנין וכו' קודם התרת כלים נשנו” (שבת קכ"ג.) “כל באמת אמרו הלכה היא” (ב"מ ס':). ובירושלמי נתפרש “הלכה למשה מסיני” (ירש‘ תרומות ב’, א‘. שם שבת א’, ו').  ↩

  364. ע' 60 הערה 5.  ↩

  365. גטין ס‘: וע“ש דעת ריו”ח וע’ מאמר ר“א בנוסח מורחב ”מרובין דברים הנדרשים מן הכתב מן הדברים הנדרשים על פה“ (ירש‘ פאה ב’, ג') ודעת ריו”ח שכנגדה (שם וגטין שם).  ↩

  366. חקרי מלין מצאנו לו, כגון: “גימון לשנא דמיכף, דכ‘: הלכוף כאגמון ראשו – ישע’ נ”ח, ה‘ – (שבת נ"ד:) “עגיל – במדבר ל”א, נ’ – זה דפוס של וכו‘ כומז – שם – זה דפוס של בה“ר” (ס"ד.) “זיפים – ש”א כ"ו, א’ – ע“ש מקומן” (סוטה מ"ה:).  ↩

  367. עי‘ מאמרו החשוב מאד: "מיום שברא וכו’ לא היה אדם שקראו להקב“ה צבאות עד שבאת חנה וכו'” (ברכות ל"א.).  ↩

  368. “לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקי” (קדושין ע'.) “מאליהם קבלו עליהם את המעשרות” (ירש‘ שביעית ו’, י'). “הני מוקפות חומה מימות יהושע בן נון הוו, חרוב בימי פלגש בגבעה אתי אלפעל בננהי וכו'” (מגלה ד'.).  ↩

  369. “בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה מי גלה לבני רז זה שמלה”ש משתמשין דכתיב: מלאכיו וגו‘ עושי דברו לשמוע בקול דברו: – תהל’ ק“ג, כ' – ברישא עושי והדר לשמוע” (שבת פ"ח.).  ↩

  370. “אפי' ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל” (יבמות ס"ג.).  ↩

  371. “אפי‘ משפחות הדרות באדמה אינן מתברכות וכו’” (שם).  ↩

  372. “א”ל הקב“ה: משה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו'” (ברכות ל"ב.). וקצת מעין דעה זו שישראל הוא העקר, היא התרעומת שירא ממנה המשה: “ראו פרנס וכו' בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים” (שם).  ↩

  373. לפי דבריו חשב משה את האבות לגדולים ממנו, באמרו: “ומה כסא של ג‘ רגלים וכו’ כסא של רגל א' עאכו”כ (ברכות ל"ב.).  ↩

  374. כמליצתו “לא כאברהם וכו‘ ולא כיצחק וכו’ אלא כיעקב (פסחים פ"ח.). וע' מעין זה מאמר ריו”ח רבו בשם ר' יוסי (שבת קי"ח.).  ↩

  375. מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל (מגלה י"ח.).  ↩

  376. ראובן – – ראו מה בין בני לבן חמי וכו'” (ברכות ז':(.  ↩

  377. ע‘ “דברים שמתקבלין על הלב” (ט"ז:), שדבר יוסף אל אחיו: "ומה עשרה נרות וכו’“ (שם) ועוד יותר: ”כשם שאין בלבי וכו'" (שם).  ↩

  378. “בכה על שני מקדשים וכו‘ בכה על משכן שילו וכו’” (שם).  ↩

  379. “ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה וגו' – ירמיה י”ג, י“ז – שלוש דמעות הללו למה? א‘ על מקדש ראשון וא’ על מקדש שני וא' על ישראל שגלו ממקומן” (חגיגה ה‘:(. וע’ חבתו את המקדש במאמריו “מיום שחרב ביהמ"ק וכו'” (ברכות ל"ב:) ומאמרו "גדול מקדש שנתן בין ב' אותיות (ל"ג.).  ↩

  380. “תנו עיניכם בבירה” (יומא ט': ע"ש).  ↩

  381. “משה הטיח דברים כלפי מעלה” (ברכות ל"ב.) “חנה הטיחה דברים כלפי מעלה” (ל"א:) “אליהו הט”ד כלפי מעלה" (שם).  ↩

  382. ע' הערה 7 בדף הקודם.  ↩

  383. חבת המולדת והמשפחה היתה מוטבעת בו בכללה, עד כי במדתו זאת המיוחדת לעצמו, תכן גם את רוח אחרים, כי אין אדם מוצא נחת רוח, כ“א באומתו ובמדינתו ובמשפחתו: ”מלמד שכאו“א נדמתה לו כאומתו”(מגלה י"ג.) “מלמד שכאו”א השקה לו מיין מדינתו“ (י"ב) ”אצל מעולים שבמשפחה" (ב“ק ט”ז:).  ↩

  384. “הוא אינו שש אבל אחרים משיש” (מגל‘ י’:).  ↩

  385. “ואתן אדם תחתך – ישעיה מ”ג, ד' – אל תקרא אדם אלא אדום" (ברכות ס"ב:).  ↩

  386. “מלמד שהיתה מחוה כלפי אחשורוש” (מגלה ט"ז.), ומכלל מאמרים כאלה “שבא מלאך והפילו וכו'” (שם), “אף חרבונה רשע באותה עצה הי'” (שם), “אסור לספר בשבחן של רשעים” (סוטה מ"ב:), “בז' מקומות כתיב לא תתחתן בם” (ירש‘ שבת א’, ד').  ↩

  387. “לא הגלה הקב”ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו‘" (פסחים פ"ז:). וע’ מאמרו בחבת האומות “הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד ע' אומות” (סכה כ“ה(:, ובדבור הראשון שדבר ה' לאאע”ה, הראה לו את גרי הצדק שעתידין להדבק בזרעו: “ב' בריכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית” (מנחות ס"ג.).  ↩

  388. “כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו” (כתובות קי"א.).  ↩

  389. מלבד אשר כמעט כל מאמריו נסמכים אל המקראות ונלמדים מהם, הננו רואים, כי מוצא הוא את המוסר בתורה לעקר בחומש אחד מחומשי התורה, כדבריו: “מאי ספר הישר: – ש”ב א‘ י"ח – זה ספר משנה תורה. ואמאי קרו לי’ ספר הישר? דכתיב ועשית הישר והטוב בעיני ה‘ – דבר’ ו', י“ח –” (ע“ז כ”ה.).  ↩

  390. “בשביל עצלות שהיתה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב”ה מך" (מגל' י"ג.).  ↩

  391. במצותיו חפץ מאד – תהל' קי”ב, א' – ולא בשכר מצותיו" (ע“ז י”ט.).  ↩

  392. “שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן” (פסח‘ ח’:).  ↩

  393. “כללה של תורה מרובה מפרטה” (ב"ר ס').  ↩

  394. “כל אדם שיש בו גסות הרוח” (סוטה ה':).  ↩

  395. “כל אדם שיש בו חנופה וכו' [ג”פ]; כל המחניף וכו'; כל עדה שיש בה חנופה [ב"פ] (סוט' מ“א: מ”ב.).  ↩

  396. “כל המחליף בדבורו כאלו עע”ז" (סנהד' צ"ב.).  ↩

  397. “מגורי אל חרב וגו‘ – יחזק’ כ”א, י“ז –: ”אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זא“ז בחרבות שבלשונם” (יומ‘ ט’:).  ↩

  398. כמליצתו “כפי כן לבי” (מגל' ט"ז:).  ↩

  399. “ – – לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו” (ברכ' ל"א.). וע' תשובתו לרי"ב לוי על דבריו שעֵשָו עשה תשובה (בר' ס"ז).  ↩

  400. “ – – לחושד בחברו בדבר שאין בו, שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו” (שם).  ↩

  401. “ – – לנחשד בדבר שאין בו צריך להודיע” (שם).  ↩

  402. “ונשכים ונמצא יחול לבבינו ליראה שמך” (ברכ' ט"ז:).  ↩

  403. “שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ וכו‘ יכול אף ירא שמים כן וכו’” (סכ' מ"ט:). וע' מאמר זה בחבורו עם המאמר שבהערה הסמוכה.  ↩

  404. “כל העושה צדקה ומשפט כאלו מלא כל העולם כלו חסד” (שם).  ↩

  405. “א”ר לעזר ולך ה‘ חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו – תהל’ ס“ב, י”ג – ואין לית לי‘ את יהיב לי’ מדידך הוא דעתי‘ דר“א. דר”א אמר ולך ה’ חסד – שם – מלמד שהוא כלפי חסד“ (ירש‘ קדושין א’, י'). ויש להתבונן, כי מדת החסד בכללה היא החביבה ביותר ונחשבת לראשית דרכי ה' לר”א, ואותה הוא עושה למקור מוסרו.  ↩

  406. סכה מ“ט: ומכלל דעתו על הדמיון שבן הצדקה והקרבן, הוא מאמרו: ”בזמן שביהמק“ק אדם שוקל שקלו וכו‘ עכשיו אם אדם עושה צדקה מוטב וכו’” (ב"ב ט.).  ↩

  407. סכה שם.  ↩

  408. ע' הפלגת מאמרו “גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו” (ב"ב שם:).  ↩

  409. ע‘ מאמריו: "ראו פרנס וכו’ בקש גדולה לעצמו ולא בקש עליהם רחמים“ (ברכות ל"ב.) ”כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת זוכה ומנהיגם לעה“ב, שנא' כי מרחמם ינהגם – ישעיה מ”ט, י' – " (סנהדרין צ"ב.).  ↩

  410. ב"ב שם.  ↩

  411. שם.  ↩

  412. סנהדרין צ"ב.  ↩

  413. “גדולה גמ”ח יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד – הושע י‘, י"ב – אם אדם וכו’“ (סכה שם). וע' מאמרו: ”ואהבת חסד – מיכה ו‘, ח’ – זו גמ“ח” (שם).  ↩

  414. והצנע לכת עם ה' אלהיך – מיכה שם – זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה, והרי דברים ק”ו, ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת, דברים שדרכן לעשותן בצנעה עאכו“כ” (סכה שם).  ↩

  415. “בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה וכו‘ ובשכר צניעות שהיתה בו בשאול זכה וכו’” (מגלה י"ג:).  ↩

  416. ע' עצתו למר עוקבא (גטין ז'.).  ↩

  417. ב"ב י'.  ↩

  418. כך הוא עולה ממאמרו של רבב“ח: ”כי הוה אזלינן בתרי' דר“א לשיולי בתפיחי” (שבת י"ב:).  ↩

  419. ברכות ט"ז:  ↩

  420. “כובש” (ר“ח י”ג. ערכין ח':).  ↩

  421. פסח' פ"ז:  ↩

  422. “כשהקב”ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות" (מגלה י"ג:).  ↩

  423. “מדת ב”ו אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואלו בהקב“ה כתיב אל נא תעבור מעל עבדך – בראשית י”ח, ג' – " (שבת קכ"ז.).  ↩

  424. “ – – שהדבור כמעשה” (קי"ט:).  ↩

  425. ע‘ מאמר: "ר’ לעזר רבך לא היה דורש כך, אלא למלך שבנה פלטין וכו‘ כך מי שהוא אמר וכו’" (ירש‘ חגיגה ב’, א').  ↩

  426. “אדה”ר מן הארץ עד הרקיע“ (חגיגה י"ב.), ופירושו הוא לדעתנו, כי הוא חטיבה אחת בעולם, שיש בהן מעין שניהם, ומעין זה ”מלוא כל העולם בראו מן המזרח למערב וכו‘ מצפון לדרום וכו’ אף בחללו של עולם וכו'" (ב"ר ח').  ↩

  427. זהו פירוש מאמרו “לכו חזו מפעלות ה‘ וגו’ – תהלים מ”ו, ט‘. – אשר שם שמות בארץ – שם – אל תקרא שַמות אלא שֵמות“ (ברכות ז'.) כמליצת ”בשמך יקראוך" לבן עזאי (ח"ו 81) ודבר זה מנפלאות ה’ ומפעלותיו הוא.  ↩

  428. על כרחנו אין הדעת, שהפליג ר"א בשבחה, אלא הדעת את ה‘ ואת תורתו הבאה תאומים עם יראת ה’ (ע‘ ישעיה י"א, ב’).  ↩

  429. “גדולה דעת שנתנה בין שתי אותיות וכו'” (סנהדרין צ"ב.).  ↩

  430. “כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ”ק בימיו" (שם).  ↩

  431. “כ”א שיש בו דעה לסוף מתעשר" (שם).  ↩

  432. “את הא' ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם – קהלת י”ב, י“ג – כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה” (ברכות ו'.) “אפילו בשביל צדיק אחד העולם נברא” (יומא ל"ח:).  ↩

  433. “אור וכו‘ ולמי גנזו לצדיקים וכו’ ואין טוב אלא צדיק וכו'” (חגיגה שם).  ↩

  434. “מאליה באה הרעה על עושה הרעה והטובה באה על עושה הטובה” (דברים רבה ד'). “משעה שאמר הקב”ה ראה נתתי לפניך וגו‘ – דברים ל’, ט“ו – לא יצאה וכו' אלא טובה לעושה טובה ורעה לעושה רעה” (איכה רבתי ג', ל"ה).  ↩

  435. “אין לך מתחַיֵב באדם אלא אדם כיוצא בו” (ב“ר כ”ו).  ↩

  436. אין חקר לעומק המאמר הזה: “זכור לעבדיך וגו' אשר נשבעת להם בך – שמות ל”ב, י“ג – מאי כך? אר”א: אמר משה לפני הקב“ה: רבש”ע, אלמלי נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר, כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה; עכשיו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקים לעולם ולעולמי עולמים, כך שבועתך קיימת לעולם ולעו“ע” (ברכ' ל"ב.).  ↩

  437. “למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו” (מגלה י"ח.).  ↩

  438. “גדולה תפלה יותר מכל הקרבנות וכו'” (ברכות שם).  ↩

  439. “מיום שחרב ביהמ”ק ננעלו שערי תפלה ושערי דמעות לא ננעלו" (שם).  ↩

  440. לר“א לא מצאנו תפלה שחבר, בלתי אם התחנון שהיה מתחנן ”בתר דמסיים צלותיה" (ט"ז:).  ↩

  441. “לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוון את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל” (ברכות ל':).  ↩

  442. "לעולם אל יטיח אדם דבריו כלפי מעלה וכו‘ (מגלה כ"ב:) וע’ מאמריו לעיל 88 הערה 17.  ↩

  443. כך הוא עולה ממאמרו: “אין אדם חשוב רשאי לפול על פניו אא”כ נענה כיהושע בן נון“ (מגלה שם). ונראה שמאמרו זה, הוא בטעם ריו"ח רבו האומר: ”המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב“ (ברכות נ"ח) = ”ומעיין בה: שאומר בלבו שתעשה בקשתו וכו'" (רש"י).  ↩

  444. “ – – לשכור שהתפלל כאלו עע”ז (ברכות ל"א:).  ↩

  445. ערובין ס“ה, ”שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך“ (רש"י). והלכתו זו תולדה משותפת היא לשנים ממאמריו למאמר: ”לעולם ימוד אדם א“ע”, ע‘ לעיל הערה 9, ולמאמר " – – לשכור שהתפלל וכו’“ – ע‘ הערה הקודמת – כי הלכתו זאת נאמרה במקום אחר בשם ר’ אבא, הצעיר ממנו, ושם נאמר: ”מה טעם? ושכורת ולא מיין – ישעיה נ“א, כ”א – " (ירש‘ ברכות ה’, א').  ↩

  446. ע‘ דקדוקי ר“א בדברי חנה אם שמואל (ברכות ל“א. ל”ב.) ובדברי רות המואביה (שבת קי"ג:) שמשם הוא למד הלכות ודברי מוסר הרבה ובהליכותיה ובדבריה עם נעמי (יבמ' מ"ז:) שמשם הוא למד כמה דברים בהלכות גרים. ומעין זה הוא מאמרו: ”ונברכו בך – בראשית ב’ ג‘ – א“ל הקב”ה לאברהם ב’ בריכות טובות יש לי להבריך בך רות המואביה ונעמה העמונית“ (89 הערה 5). ומאמרו: ”ועיני לאה רכות – ברא‘ כט, יז – אילימא רכות ממש אפשר – – בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא א"ר אלעזר שמתנותיה ארוכות ( ב“ב קכ”ג.) וע’ המאמר הנאה והמלא טעם “א”ר אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני וכו‘" (ברכ‘ ז’:) בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה וכו’ (מגל' י"ג.).  ↩

  447. ע‘ מאמרו בשם רא“ב עזריה: ”מנין ליבמה שנפלה וכו’ שאין חוסמין אותה שנאמר וכו'“ (יבמות ד'.) ומאמרו ”מ“ט דרשב”ג? שלא יהו בנות ישראל עגונות" (גטין י"ט:).  ↩

  448. כתובות ס"א.  ↩

  449. ירש‘ קדושין א’, ח‘ והמקרא דברים י"ד, ב’. ופרט למאמרו הכולל הזה, הוא מאמרו “אף מרים בנשיקה מתה” (מ“ק כ”ח. ב“ב י”ז.) וגם תשלום מאמר זה “ומפני מה לא נאמר בה על פי ה'? מפני שגנאי הדבר לאמרו” (שם שם) אי אפשר לפרשו, שהוא בשביל עניני צניעות ופרישות, שכלפי מעלה אין לה שום מקום, אלא כדי שלא לתן מקום לטועים ומטעים לרדות.  ↩

  450. “כל אדם שאין לו אשה אינו אדם” (יבמות ס“ג. וע' ח”ו 96).  ↩

  451. ע‘ מאמרו העמוק, אשר לקצרי דעת הוא נראה כעין גס, וחכם חד עין מוצא בכל מלה שבו אוצר בינה ודעת נקיה, הבאה להביע, כי אדה“ר שמח למצוא באשתו בת אדם כמהו ולהכיר בה את טבע עצמו וכל סגולת נפשו, אשר לא ימצא בכל העולם, זולתה: ”זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת – בראשית ב’, כ“ג – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה” (שם).  ↩

  452. “זכה עוזרתו, לא זכה כנגדו” (שם).  ↩

  453. סכה מ"ט.  ↩

  454. שם. ולדעתנו אחרי “איכא דאמרי” הנאמר שם, יחסר מאמר “אמר ר' אלעזר”, כי מקצת החכמים אמרו משמו מאמר של “לשמה ושלא לשמה”, ומקצת החכמים אמרו בשמו מאמר של “ללמדה ושלא ללמדה”. ודעתנו זאת מסתיעת מן הרשום בהערה הסמוכה.  ↩

  455. ברכות ט"ז:  ↩

  456. “דאין אתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הוא אזל סייגא דגברא” (ירש‘ דמאי ג’, ב').  ↩

  457. ערכין ט"ז.  ↩

  458. “סגנזן” במקור המודפס, צ“ל: סגנון – הערת פב”י.  ↩

  459. “כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור” (ירש‘ חגיג’ א‘, ח’).  ↩

  460. מאמרו “עשות משפט – מיכ‘ ו’, ח' – זה הדין; ואהבת חסד – שם – זו גמ”ח“ (סכה מ"ט:). זהו פתרונו: כל עצמה של גמ”ח היא האהבה ושתוף הלב, וכל עצמו של הדין הוא המעשה הקצוב והמדוקדק, בלי שום נטית הלב לכאן או לכאן.  ↩

  461. “אע”פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה" (ב"ב ט'.).  ↩

  462. כך עולה מדברי ריו“ח אליו: ”אי משום תורה דלא אפשת“ (ברכ‘ ה’:) = ”ושלא למדת הרבה כרצונך" (רש"י). ולדעתנו הוא חוזר על הלמוד לאחרים ולא על הלמוד לעצמו, שהפליגו חכמי דורו בשבח שקידתו (עי' ערובין נ"ד. ודברינו 85 הערה 10).  ↩

  463. “ואי משום מזוני” (ברכ' שם) “דחיקא לי' מלתא טובא” (תעני' כ"ה) ע“ש וראית כי כבר עברו רוב שנותיו בעוני. קצת רמז יש במשליו, כי עבודת האדמה היתה ידועה לו וחביבה עליו: ”כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין“. (פסח' פ"ז:) ”אם אדם זורע וכו‘ אדם קוצר וכו’“ (סכ' מ"ט:) וגם מאמריו בשעת עבודת הקרקע (יבמ' ס"ג) יעידו, כי חשובה היתה בעיניו, אך ספק הוא אם עסק בה אם לא עסק, ואת”ל עסק, ספק הוא אם בשלו עסק אם בשל אחרים.  ↩

  464. מגל' כ“ח. חולין מ”ד:  ↩

  465. “אי משום בני” (ברכ' שם).  ↩

  466. נדה ח'.  ↩

  467. “אורי ר”א לר“פ בנו” (ברכ' י"א:).  ↩

  468. “ר' יוחנן עבד תלת שנין ופלג דלא נחת לבית ועדה מן צערא” (ירש‘ מגל’ א', י"א).  ↩

  469. ב“מ פ”ד.  ↩

  470. כאשר מצאנו “ריו”ח ור“א דאמרי תרוייהו” (ברכ‘ ו’: ב“ק ק”ד.) רב ושמואל ואמרי לה ריו“ח ור”א חד אמר וכו‘ וח"א וכו’“ (ב"ב ג'.) מכאן אני דן, כי כחברים גמורים נחשבו, עד כי גם נפלגו שניהם ”אתפלגון ריו“ח ור”א“ (ירש‘ דמאי ב’, ד'). ועל לב איש לא עלה להרהר אחרי ר”א ולחשבו ח“ו לתלמיד חולק על רבו. עד כי בהקשות ר' זירא מדברי ריו”ח על ר“א, השיב ר' אסי ”גברא אגברא קרמית" (תענית ד':).  ↩

  471. “דשלח ר”א לגולה" (ביצ' ט“ז: ב”ב קל“ה: חולין פ”ו:).  ↩

  472. “שלחוה קמי דר”א" (שבועות מ"ח.).  ↩

  473. “מרא דארעא דישראל” (יומ‘ ט’: גטין י“ט: נד‘ כ’:( ואם שם ”מרא“ סתם נקרא לו על רוב חכמתו (נד' שם), ועל היותו ”בקי מכל חבריו“ (רש"י גטין שם) ככל אשר נקרא רבה ”מר“ לא נקרא על כרחנו ”מרא דארעא דישראל“, אלא על שלחו את תורתו מא”י לכל קהל הגולה, כמליצת: כי מציון תצא תורה.  ↩

  474. עי‘ דורה"ר ב’ קס"ו.  ↩

  475. “דרש”ב אליקים ורא“ב פדת דדייני דינא דגרמי” (ב“ק קי”ז:).  ↩

  476. עי' דורה"ר שם.  ↩

  477. “ר”א ור“ש בן יקים אעלון עובדא קומי ריו”ח אסר להן וכו'" (ירש‘ ב"ב ח’, ה').  ↩

  478. כתובות נ'.  ↩

  479. לדעתנו הוא “רב כהנא בר מלכיו”, כי כמה חכמים בדורות שונים אנחנו מוצאים, ששמם רב כהנא. האחד הוא רב כהנא קמא חברו של רב אסי קמא, שהיו שניהם חברים לרב, ושתולדות שניהם כבר פרטנו בתוך תולדות רב. אולם מלבד רב כהנא קמא ההוא, נפרטו לנו שלשה או ארבעה רב כהנא בשלשלת אחת: “א”ר כהנא בר תחליפא משמיה דר“כ בר מניומי משמי' דר”כ בר מלכיו משמיה דר“כ רביה דרב: מבוי וכו'” (ערובין ח':) הרי ארבעה רב כהנא המיוחדים איש בסמן מיוחד על שם אביו או על שם תלמידו, אולם אל סדר זה נוסף דבר זה “ואמרי לה רב כהנא בר מלכיו היינו רביה דרב” (שם). וא“כ אין לנו מעתה אלא שלשה רב כהנא. אפס כי מלבד אלה נתוסף לנו עוד אחד הבא ומסתפח על השלשלת ההיא, לאמר: ”א“ר כהנא הואיל ושמעתא דכהני היא אימא בה מילתא” (שם), ובכן יש לנו ארבעה רב כהנא ודאים. ועתה אין לנו לברר, אלא רב כהנא שלפנינו מי הוא? והנה ראינו, כי יש ספק בגמרא אם ר“כ בר מלכיו הוא רביה דרב אם לא. אולם הדיקן הגדול ר‘ יוסי בי ר’ בון מוסר לנו הלכה המסורה לר”כ בר מלכיא מיד רב, ואלה דבריה: “עד כמה יהיו פרוסות? א”ר יוסי בי ר' אבון כהנא בר מלכיא בשם רב: כזיתים“ (ירש‘ ברכות ו’, א'). ובכן מכריע מאמר זה לדעת המפרדת בין ר”כ בר מלכיו ובין ר“כ רביה דרב, ולא עוד אלא אם נדון ע”פ הרוב, כי סתם אומר הלכה בשם אומרה, הרי הוא בחזקתו כי תלמידו הוא, יהיה ר“כ בר מלכיו זה ר”כ הידוע לתלמיד המובהק של רב, שאנו עסוקים בו בזה.  ↩

  480. “בעי מניה מרב” (שבת קט“ז. ב”ק ק“ג. קט”ז.) “יתיב ר”כ קמיה דרב“ (ב“ק קי”ז.) ”הוה פסוק סדרא קמיה דרב“ (שבת קנ"ז.) ”א“ל ר”כ לרב טעמא דכתב רחמנא וכו'“ (ב“ק י‘: ועי’ דורה”ר ב' 230) ”כי הוה יתיבנא בשלהי פרקא דרב“ (ב“מ ס”ד.). ומאמר זה נותן מקום להחזיק, כי גם ראשית למודו היתה לפני רב, כי פתרון מלת ”ובשלהי“, הוא לדעתנו בסוף השורות (עי' חולין נ"ב:), במושב התלמידים הקטנים. גם מספור ”ולא ידענא מאי קאמר [רב] אמרו לי ה“ק רב” (שם), משמע שלא מלאו עוד לבו בעת ההיא לשאול את רב, ע"כ שאל את תלמידו.  ↩

  481. עי' ברכות ס"ב.  ↩

  482. ב“ק קי”ז.  ↩

  483. “כהנא הוה עולם סגין כד סלק להכא” (ירש‘ ברכות ב’, ח').  ↩

  484. לרעיו המדברים על לבו “והא למקום תורה גלית” (פסחים מ"ט) השיב “לא גלאי כדגלו אנשי” (שם).  ↩

  485. = “שאר תלמידים יוצאין מדעתן ואני יצאתי על כרחי” (רש"י שם).  ↩

  486. עי‘ דבריו הנמרצים “אי צייתית צייתית ואי לא מפיקנא ליה לרב מאונך” (סנהדרין ח'. ע"ש) או “גזר דיניה דההוא גברא מיחתם” (ירש‘ ברכות ב’, ח') או “דמי פומא דאבא בדלא שריף תבשילא” (ברכות ס"ב.). ואולי בשביל זה הורהו רב לבלתי התגדל וישלם את דבריו “ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא” (פסחים קי"ז.) וכהן ממש לא היה, כי מאמרו “אי לא נסיבנא כהנתא לא גלאי” (מ"ט.) לא הובא, אלא לשם ראיה לדברי ר’ יהושע, האומר: “לא ניחא ליה לאהרן דאדבק בזרעיה” (שם), ובכן כון רב באמרו: “ולא תימא: כהנא אנא”: כלומר לא תתגאה בשמך, לאמר “רב כהנא אני” ועי‘ תו’ ד“ה ”אמר" (שם:).  ↩

  487. על טיבם של החברים עי' בראש הפרק הבא. וכי מסירה זו היתה לפקידי החיל עולה מן הדבר האמור בראש ספורי מסירה אלה, שהם כלם בני מין אחד: “ומסרה לפרהגנא דמלכא” (ב"ק שם).  ↩

  488. דרשת רב: “בניך עולפו וגו‘ – ישע’ נ”א, כ‘ – מה תוא זה וכו’ אף ממון של ישראל וכו'“ (שם) אין מקומה אלא קודם ספור ”שמטיה לקועיה" (שם).  ↩

  489. עי‘ רש“י ד”ה “מסיים” ב“ק קי”ז. ועי’ דור"ה ב‘, 322. ועי’ 81 הערה 10.  ↩

  490. ב"ק שם.  ↩

  491. “היינו דאריו”ח דילכון אמרי דילהון היא" (שם).  ↩

  492. ע' מליצת “יכנס תלמיד אצל הרב” (שם).  ↩

  493. “שייליה כל ספקי דהוו ליה ופשטינהו” (שם).  ↩

  494. “אריב”ר בון: הכא פרס כהנא מצודתיה על ר“ל וצדייה” (ירש‘ כלאים א’, ו').  ↩

  495. “אר”כ אריו“ח” (שבת פ"ה:.(  ↩

  496. “כי הוא אמר ויהי – תהלים ל”ג, ט' – זו אשה; הוא צוה ויעמוד – שם – אלו בנים“ (שבת קנ"ב.) ומן האמור לפניו יש להוכיח כי ר”כ תלמיד רב הוא בעל מאמר זה.  ↩

  497. כן נראה לנו משלשלת זאת: “כדאמר רב מרי בריה דר”כ א“ר יהודה א' שמואל (ע“ז מ”ט.). ולפי סדר חכמים ותלמידיהם היה שמואל חברו של רב, רב יהודה תלמיד שמואל בן גילו של ר”כ תלמיד רב, ורב מרי הדור התכוף לשניהם.  ↩

  498. שני פרטים יש להתבונן במאמריו המעטים, האחד כי מלבד אשר מצאנוהו עוסק במדרש הלכה כגון “מי זוטר מאי דכת‘ בהו כצבי וכאיל מה צבי ואיל וכו’” (בכורות י"ב.) מצאנוהו שם לפעמים גם את ההלכות עצמן למקור הלכות חדשות, ע‘ דרך מדרשו זה במליצת “זאת אומרת” (ב“ק כ”ג.); והשני, מוצאים אנחנו את מרבית הלכותיו עוסקות בדינים הנוהגים בבעלי חיים, אשר הטיב מאד לדעת את טבעם ואת דרכיהם, כגון "בדק בקנה של תרנגולת וכו’“ (ביצה ז'.) ”הני עבידי לריבויי והני לא עבידי לרבויי“ (כ"ד.) וקצת מעין זה ”אלא אפרוח וקליפתו גוזמא הכי נמי תאכל היא ואמה גוזמא“ (ד') ”סתם דלתות חתורות הן אצל כלב“ (ב“ק כ”ג.). ”דקאזל [שור] מניה מניה“ (מ"ד:) ”מה שמשבית בעור פוגם בבשר (בכורות ל"ג:).  ↩

  499. ע' ח"ו 274 הערה 9.  ↩

  500. מסתמך ואזיל רי“נ אכתפיה דר' שמלאי” (ע“ז ל”ז.).  ↩

  501. “מסתמך ואזיל ר' ינאי אכתפיה דר”ש שמעיה" (ב“ב קי”א.).  ↩

  502. “שמעיה” הוא תמיד אחד בחירי התלמידים, כאשר תראינה עינינו במרבית המקומות, וכן גם “מסתמיך ואזיל” היה תמיד הרב על אחד מבחירי תלמידיו.  ↩

  503. ע' ח"ו 274 הערה 7 ולעיל 36 הערה 6.  ↩

  504. ע‘ על אדותיו ח“ו 254. – ובתלמוד בבלי יסופר: ”ר’ שמלאי אתא לקמיה דריו“ח א”ל נתני מר וכו‘“ (פסח ס“ב: ע”ש כל הענין). מן המסופר שם עולה כי עד העת ההיא לא ידע ריו”ח אותו אם צורבא מרבנן הוא, ודבר זה אינו מתקבל על הדעת כלל, כי ריו"ח, איש רב פעלים ורב עלילה מימי נעוריו, לא יֵדע את איש כר’ שמלאי, החביב גם על ר‘ ינאי רבו גם על הנשיא והידוע גם לשמואל בבבל ואשר חלק ממנו לב רב בעוד היותו בא"י (ע' לעיל הערה 14). מן המבוכה הזאת תחלוץ אותנו גי’ הירושלמי הגורסת ר‘ יונתן תחת ר’ יוחנן (ירושלמי פסח‘ ה’, ג'), ועל ר‘ יונתן אין להתפלא כל כך, כי לא ידע את ר’ שמלאי, כי הוא לא היה יוצא ובא בין החכמים ותלמידיהם כר‘ יוחנן. אולם כשם שאנו מוכרעים "לחלופי ר’ יוחנן ומעיילי ר‘ יונתן" (ע’ סכה ד‘: מפני הדחק, כך אנו מחזיקים בגירסת הבבלי בעצם הענין שאנחנו זוקקים את כולו לר’ יונתן, ובכ"מ שנא‘ בענין זה בבבלי ר’ יוחנן אנו קורים ר' יונתן.  ↩

  505. כך הוא מוכרע מדבריו אליו “הואיל וצורבא מרבנן את, תא ואימא לך וכו'” (פסחים ס"ב:). ע‘ היטב וראית, כי בפעם ההיא נודע לר’ יונתן כי ת"ח הוא.  ↩

  506. “ר‘ שמלאי אתא לגבי ר’ יונתן א”ל אלפן אגדה" (ירש‘ פסח’ שם) וענין סתם אגדה זו נתפרש בבבלי.  ↩

  507. נמרצות הן מליצת ר' יונתן על דבר נהרדעה: “אין נדונין לא ללודים ולא נהרדעים וכל שכן דאת דלוד ומותבך מנהרדעא” (פסח' שם), או בנוסח אחר: “מסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי, שהן גסי רוח ומעוטי תורה, ואת נהרדעי ודר בדרום” (ירש' שם).  ↩

  508. פסח' שם.  ↩

  509. בכורות ל"ו.  ↩

  510. שבת מ“ו. ועל חבתו למצוות ע' מאמרו: ”מפ“מ נתאוה משה וכו‘ אלא כך א’ משה מצוות הרבה וכו'” (סוט' י"ד.).  ↩

  511. הורה ר' שמלאי באנטוכיא (ירש‘ קדושין ג’, ט"ו).  ↩

  512. ע' הערה 2.  ↩

  513. כעין זה מצאנו לו: “ואת הקיני ואת הקנזי וגו‘ – ברא’ ט”ו, י“ט – ר‘ יוד’ אומר שמלאי וכו'” (ירש‘ קדושין א’, ט').  ↩

  514. “לא כר‘ שמלאי, שהיה דורש וכו’” (סנהד' צ“ז: ע”ש).  ↩

  515. סנהד' צ"ח.  ↩

  516. “דרש ר‘ חנינא בר פפא ואיתימא ר’ שמלאי” (ע"ז ב'.). אך אם נכוין את החזיון ההוא אל מאמרי ר‘ שמלאי יטה לבנו להחזיק, כי לר’ שמלאי הוא.  ↩

  517. “הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו” (שם).  ↩

  518. “הרבה שוקים תקננו” (שם).  ↩

  519. שם.  ↩

  520. “הרבה כסף וזהב הרבינו” (שם).  ↩

  521. “וכלם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה” (שם).  ↩

  522. שם.  ↩

  523. “מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם: תקנתם גשרים ליטול מהם את המכס; כרכים לעשות בהם אנגריא; שוקים להושיב בהן וכו'” (שם).  ↩

  524. “כסף וזהב שלי הוא” (שם) כלומר, לא במשפט זכיתם בו, כי גזול הוא בידבם.  ↩

  525. “מלחמות אני עשיתי” (ע"ז ב':(.  ↩

  526. “כלום יש בכם מגיד זאת?” (שם. ע"ש).  ↩

  527. “מיד יצאו כלם בפחי נפש” (שם).  ↩

  528. הבקי בדרכי מדרש רבותינו יכיר, כי כוונו פה לקיום מצות התלויות בארץ, כגון ערלה וכלאים וכיו“ב, ומצות התלויות בחוקות השמים, כגון ”עבור שנים וקביעות חדשים" (וע' כגון זה ספרי דברים ש"ו). ובאמת יש במיני מצות אלה מעין עלוי וקדוש, שהשמים וארץ מתעלים ומתקדשים בעיני הבריות, בהיות האדם נוהג בהם כדרכם וכשאינו מבטל אותם מהיכנם, ובשמשו בהן לצורך גבוה.  ↩

  529. “א”ל הקב“ה: מכם יבואו ויעידו בהם בישראל שקימו את התורה כלה. יבא נמרוד וכו‘, יבא נבוכדנאצר וכו’, יבא דריוש וכו'”. (ע"ז ג'.).  ↩

  530. זהו עיקר כונת מאמר “מי שטרח בערב שבת וכו'” (שם) כלומר, בזמן שיש בו רק טורח ויגיעה בלבד בלי הנאה כל שהיא.  ↩

  531. שם ויש לקורא, הזהיר להבדיל בין הדברים שהם עקר החזיון ובין המימראות שנכנסו לבין מאמריו, לפרשם ולחזקם.  ↩

  532. ע‘ תשובותיו הנכוחות והשנונות (ירש‘ ברכ’ ט‘, א’). ומרוב בקיאותו במקרא לענין זה ביחוד, התברר לו כי נאמן הכלל אשר כלל ר’ יוחנן “כל מקום שפקרו המינין תשובתן בצדן” (סנהדרין לח:) וימלא אחריו גם הוא “בכ”מ שאתה מוצא פתחון פה למינין אתה מוצא תשובה בצדה" (ב"ר ח').  ↩

  533. הוא כוון את סדר התשבחות של מזמור קמ“ח שבתהלים אל סדר הנבראים שבפרשת בראשית שבתורה, שהאדם שהוא האחרון שבשניהם וע' מאמרו: ”כשם שקלוסו וכו'" (ב"ר שם).  ↩

  534. ירש‘ ברכ’ שם.  ↩

  535. “מצינו שהקב”ה מברך* חתנים ומקשט כלות, מבקר חולים וקובר מתים" (ב"ר שם). וע‘ מעין זה לר’ חמא בר חנינא לעיל 63.

    * “םברך” במקור המודפס, צ“ל: מברך – הערת פב”י.  ↩

  536. “למה הולד דומה במעי אמו וכו'” (נדה ל':) וחזיון זה, היקר מאד בכללו, ראוי להיות למופת מצד סגנונו הנמרץ והבולט ביותר ודומה הוא לחזון משפט העמים (ע"ז ב'.) שהבאנו בזה, גם ביפיו, גם באסמכתא של הכתובים במליצת “שנאמר” גם בהפסקת דברי האחרונים הבאים אל תוך דבריו לפרשם, כמו “מאי ואומר וכו' ת”ש וכו'" (נדה שם).  ↩

  537. “ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו” (שם).  ↩

  538. “ – – ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו: תהי צדיק וכו‘, שהקדוש ברוך הוא טהור… ונשמה שנתן בך טהורה. אם משמרה בטהרה מוטב וכו’” (שם), ועל הטהרה העליונה הנאצלת על העובר מראשית יצירתו, אנו מוצאים לר' שמלאי מליצה נעלה מאד “ואי אפשר לשניהם בלא שכינה” (ירש‘ ברכ’ שם, שאנחנו כבר הביאונוה ח"ו 96).  ↩

  539. ואולי יש גם במאמרו “רמ”ח עשה כנגד אבריו של אדם“ (מכות כ"ג:) מעין דעתו על החשיבות הגדולה של יצירת הגוף. ”וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך… ומשכחו כל התורה כלה" (נדה שם).  ↩

  540. “ואפילו כל העולם כלו אומרים לך: צדיק אתה! היה בעיניך כרשע” (שם).  ↩

  541. “בכ”מ שאתה מוצא זנות, אנדרלומוסיאה באה לעולם והורגת טובים ורעים" (ב“ר כ”ו).  ↩

  542. מכות כ“ג: והפסוקים תהל' ט”ו, ב‘ ה’. ישע‘ ל“ג, ט”ו. מיכה ו’, ח‘. ישע’ נ“ו, א‘. עמוס ה’, ד' – ומקרא של ”צדיק באמונתו“ הוא תקון של רב נחמן בר יצחק. ומלת ”והעמידן" פירושה לדעתנו: כללן בכלל זה.  ↩

  543. ע‘ חלק ו’ 209; 248.  ↩

  544. Spartianus in Pescennium Nigrum c. 7. וע' גרץ IV 225.  ↩

  545. Aurum coronarium.  ↩

  546. ב"ב ח'.  ↩

  547. ילקוט זכריה י"א ח'. ומות קומודוס היה בחדשים האחרונים לשנה האירופית, שהן החדשים הראשונים לשנה הישראלית.  ↩

  548. ואפשר כי על העת ההיא “אמר ר‘ פינחס עובדא הוה ברב דהוה עייל מחמתה דטבריא פגעון ביה רומאי אמרון ליה: מן דמאן את? אמר לון: מן דסופיינוס ופנוני וכו’” (ירש‘ ברכ’ ט‘, א’), והנה בשנים ההן הלא היה עוד רב בא“י ותחת דסופיינוס אולי אפשר לקרוא ”דספטימוס". על הימים ההם יאמר אבולפרג Abulfarag, כי מלחמות היו בין היהודים ובין הכותים (ע' גרץ IV 225). ודבר זה ודאי גוזמה מופלגת היא. ואפשר רק להחזיק כי מחלוקת היתה ביניהם, ואם היו הכותים לפי עדות ספארטיאנוס (מובא שם) בתומכי ניגר, קרוב הוא כי נטו בני ישראל בסתר אחרי ספטימוס סורוס.  ↩

  549. .Archisynagogus  ↩

  550. ח"ד 8.  ↩

  551. “תמן אין המלכות אונסת” (ירש‘ שביעית ד’, ב').  ↩

  552. “בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורה ר‘ ינאי שיהו חורשין וכו’” (ירש' שביעית שם) “כדמכריז ר' ינאי: פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא” (סנהד' כ"ו). ודבר זה היה על כרחנו אחרי מות יהודה נשיאה הראשון. ואולי בימי היות ר' יהודה נשיאה השני לנשיא, כי אז היה הוא זקן החכמים ואת פני הנשיא הצעיר לא נשא (ע' ב“ב קי”א.).  ↩

  553. סנהד‘ שם. ורש“ב יהוצדק זה אינו רבו של ריו”ח, כ"א זה שימיו נמשכו עד אמצע ימיו של דיוקלטיאנוס קיסר. ע’ מאמר: “שלח רש”ב יוחנן לרש“ב יהוצדק לית את בדיק וכו'” (ירש‘ ע"ז א’, ד').  ↩

  554. “ר‘ חנינה ור’ יונתן וריב”ל עלון לירושלם נתמנו להן פירות וכו'“ (ירש‘ מע"ש ג’, ו'). ומהמצא שם ”חד סבא" נראה קצת שהיה שם מעין ישוב של ישראל.  ↩

  555. ב“ק צ”ח:  ↩

  556. ירש‘ דמאי ה’, ט'.  ↩

  557. “והלא אין ארץ החיים אלא צור וחברותיה, קסרין וחברותיה, תמן זולא, תמן שובעא” (שם כלאים ט‘, ג’).  ↩

  558. ע' ח"ו 138.  ↩

  559. ביצה כ“א. ”בלשת: חיל… שמחפשין ובולשין לשלול שלל“ [רש”י]. וגם בהלכה אנו מוצאים רשמי מאורעות כאלה: “אם באו גוים מן המזרח ערובי למערב ואם באו גוים מן המערב ערובי למזרח” (עירובין ל"ט.)  ↩

  560. שבת קמ"ה:  ↩

  561. שם. וע' סדר אחר כזה “רצען – – בעל זמורה – – שלטון” (תוספ‘ סוטה י"ג, ד’). ורצען הוא מכה ברצועה ועל בעל זמורה נאמר: “מסרוהו לבעלי זמורה וחבטוהו” (שם).  ↩

  562. ר“ש בן לקיש צר את הצורה הזאת בכל קדרותה: ”בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר, דומה כמי שפגע בו ארי; נכנס לעיר פגע בו גבאי, דומה כמי שפגעו דוב; נכנס לבית ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב, דומה כמי שנשכו נחש" (סנהד' צ"ח:).  ↩

  563. זכיה לגדולה זו נמלצה בלשון רבותינו “נפל לאומנות” (ב“ב קמ”ד:), ולשון “נפל” מורה על חובה ואחריות ולא על זכות. וכן יקביל “נפל” זה במקומו אל “חלה”. ובאמת לא באה המשנה (ב"ב שם) לזכות בה את האחין השותפין, כי אם להפך, בהיות האומנות אסון לבעליה, באה המשנה לחייב את האחין השותפין להשתתף בשלהם להצילו ממנה, כעדות המליצות השגורות: “הילך מאתיים זוז ועול תחתי לאומנות – – פטרני מן האומנות” (תוספ‘ דמאי ו’, ד'). וכי הנופל היה הנוטל ולא הנותן יתבאר מפסק ר‘ אמי שפסק “אין אית בנכסי דנחמן שנתפס ינתן לו מנכסיו ואם לאו ינתן לו מן האמצע” (ירש‘ ב"ב ט’, ו'). וכן נשמע מפסק הברייתא שיש כאן חובה לאלה שלא נפלו להציל את הנופל: “בזמן שבאין מכח האריס נוטלין מכח האריס, ובזמן שבאין מכח בעה”ב נוטלין מכח בעה“ב” (שם ירש‘ ט’, ו'). ולפי זה יהיה גם דבר “האוצר” שנאמר בו “הילך מאתים זוז ושקול תחתי מן האוצר – – פטרני מן האוצר” (תוספ' דמאי שם). דבר של חובה גם מליצת “ושוקל לאוצר ושוקל לקטרון” (נ') מוכחת כן. ובברייתא שבגמרא יאמר על “אוצר” זה הדומה בענינו אל “האמנות” שבתוספתא "אל יאמר אדם וכו’ “עול תחתי לעוצר וכו' אבל אומר לו מלטני מן העוצר” (ע“ז ע”א, ע"ש). ולשון “עוצר” ולשון “מלטני” אינם מורים על דבר של רצון וזכות, אלא על דבר של אונס וחובה, ומזה יש להקיש על האומנות. ודבר זה יביע לנו ר‘ יוחנן במליצתו הנמרצה: "ואלו עיינין כעיני אנשא בקרנא דא – דניאל ז’, ח' – זו מלכות הרשעה, שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם: פלן עתיר נעבדיניה ארכינונוס פלן עתיר נעבדיניה בליוטוס" (ב“ר ע”ו).  ↩

  564. ב"ב ח':  ↩

  565. עוד שמור בידנו חזון שבי נפלא בסגנונו התמים, ואלה דבריו: “מעשה בא לפני רי”ב לוי – ואמרי לה לפני ר' – בתינוק אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר, אני ואמי נשבינו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי, ללקוט עצים דעתי על אמי" (ב“ק קי”ד:).  ↩

  566. שבת ק"ג.  ↩

  567. ע"ז ב':  ↩

  568. סורוס מת בשנת 3995 ורי"נ מת לפי המתקבל 3990 או סמוך לזה.  ↩

  569. “בקש ר‘ גמליאל ברבי להנהיג את הדמאי בסוריא ולא הניח לו ר’ הושעיה” (שם חלה ד‘, ד’). וסתם ר‘ הושעיה הוא בן ר’ חמא, שלגבי ר“ג בנו של ריה”נ היה תלמיד, ובימי ר“ג זוגא בנו של ר”י נשיאה השני כבר עברו כחמשים שנה אחרי מותו.  ↩

  570. “גמליאל זוגא הוה מסתמך ברשב”ל מטון בהוא תבניתא וכו'“ (שם ע“ז ג', י”א), ותיבת ”זוגא“ יתרה היא או היה זוגא שם גם לנשיא זה, כי אי אפשר לגמליאל זוגא בן ר”י נשיאה השני, אשר לפי המתקבל היה צעיר מרשב“ל חמשים וששים שנה ואשר רשב”ל היה מזקני בית אביו ומבעלי מחלוקתו, להסתמך בו.  ↩

  571. שלישי הוא לנשיאי משפחת הלל שהיה שמם יהודה, ואנחנו נקרא לו ר“י נשיאה השני, כי שני הוא שנקרא ”נשיאה“. כי רבנו הקדוש נקרא ”הנשיא“ בלשון עברית ולא ”נשיאה" בלשון ארמית.  ↩

  572. “וסלק ר' יודן נשיאה לבית ועדא” (ירש‘ סנהד’ ב‘, א’), ומתוך הענין עולה, כי יום יום היה עולה שמה.  ↩

  573. ע‘ שאלתו ודבריו לפני ר’ ינאי (ב“ב קי”א).  ↩

  574. “א”ל – רי“נ לריו”ח – למה לית מרי אמר מלה דאוריא" (ירש‘ סנהד’ ב‘, א’).  ↩

  575. “שלח רי”נ לר‘ אסי הוו יודעין שכל ימיו של ריו"ח היה מלמדנו וכו’“ (ר“ה כ‘, וע’ תו' ד”ה “שלח” שם). ”רבי אמר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגון ריו“ח ורשב”ל וכו'" (ירש‘ נזיר ו’, א).  ↩

  576. כמליצה היפה של המוכיח: “ועליכם מדת הדין נהפכת” (ב"ר פ').  ↩

  577. “דהדא מלכותא בישא סגין” (ב“ר ע”ח) “אתא חד בלדר מן מלכותא וחמי יתה וחמדה ונסבה” (שם) ומגירסת “מלכא נסב כלא” (ירש‘ סנהד’ ב‘, ה’) נראה, כי המוכיח הרצה בתוכחתו את דברי הנשיא המתאונן.  ↩

  578. “אתיא חדא איתתא טעינא ליה חדא דיסקרא וחד סכין בגויה, קם נסב סכינא והדר לה דיסקרא” (שם), “חד דוקינר אוקיר לרי”נ חד דיסקוס מלא דינרין נסב חד מנהון ושלח ליה שארא" (ירש‘ ע"ז א’, א').  ↩

  579. ב"ר שם.  ↩

  580. “רמי דשורא אדרבנן” (ב"ב ז'.).  ↩

  581. “למה לית אתון לעין באורייתא לא יהיבת לכון כ”ד מתנתא? א“ל: לא יהבין לן כלום” (ירש‘ סנהד’ ב‘ ח’).  ↩

  582. ע' ח"ו 276 הערה 2.  ↩

  583. “א”ל לשמעיה: “גוד* לית דין צבי למילף” (ב“ב קי”א: וע"ש כל הענין).

    * “גור” במקור המודפס, צ“ל: גוד – הערת פב”י.  ↩

  584. ירש‘ סנהד’ ב‘, א’.  ↩

  585. על זה חוזר המאורע “רשב”ל אכיל עד דמריד וא“ל ריו”ח לר“י נשיאה והוה משדר ליה רי”נ באלושי אבתריה ומייתי ליה לביתי‘“ (ברכ' מ"ד.). ועל כרחנו במעשה דרשב”ל ור“י נשיאה וריו”ח תתישב היטב מלת “דמריד” על המאורע המסופר בירושלמי סנהד’ שנראה בעיני הנשיא כעין מרד, ואת אהבת ריו“ח לרשב”ל ידענו מאד, עד כי אי אפשר לומר בשום פנים, כי השבתו אל ביתו היתה השבה על כרחה, כי אם השבה של כבוד, ואם כן יהיה המסופר בברכות תשלום למאורע הכולל.  ↩

  586. כי היה מבקר לפעמים בבית הנשיא כמה פעמים ביום, יעלה ממעשה: “סלק ר”ל לישאל בשלמיה דרבנו וכו' בפתי רמשא [הדר] סליק למשאל בשלמיה דרבנו“ (ב“ר ע”ח), ”בפתי רמשא סלק וכו" (פ').  ↩

  587. כי בעצם עת בואו לשאול את שלומו הוכיחו בלי משא פנים, עולה מתוכחתו “לא תסב וכו'” (שם).  ↩

  588. ירש‘ סנהד’ וב“ר פ‘, והפסוקים הושע ה, א’. דברים י”ח, ג'.  ↩

  589. ירש' שם.  ↩

  590. מקרא הוא ביחזקאל ט“ז, מ”ד.  ↩

  591. ירש' שם וב"ר שם.  ↩

  592. “הלכות” במקור המודפס, צ“ל: המלכות – הערת פב”י.  ↩

  593. ע‘ על דבר השטנה אשר הגישו לרומיים על ר’ בנאה ועל רשיונם שנתנו לו לדון (ב“ב נ”ח.). והנה גם בבבל הנוחה אסור היה לדון “דיני בלא הרמנא דמלכא” (ברכות נ"ח.), עאכו"כ שדבר זה היה אסור ברומי הקשה.  ↩

  594. שבת קל“ט. ואף כי מפי מר זוטרא הבבלי אנו שומעים שם זה, נראה הוא, כי על דברי המאמר שנאמר בא”י הוא חוזר. המאמר נאמר בשם ר‘ אלעזר בר’ שמעון. ואם נחזיק גירסה זו בחזקתה, יש לנו לומר, כי תכף אחרי ימי ביתר היה מעמד כזה וראב“ש היה זוכרו עוד. אולם אם היה אז, לא היה בלתי אם עד שוב רשב”ג לנשיאותו, וטוב מזה לגרוס ר' אלעזר סתם ולומר, כי על הימים שאחרי מות ר"י נשיאה הראשון דבריו חוזרים.  ↩

  595. “כעלי” במקור המודפס, צ“ל: בעלי – הערת פב”י.  ↩

  596. שבת שם והמקרא ישע‘ נ"ט, ג’.  ↩

  597. שבת שם. והמקרא ישע‘ י"ד, ה’.  ↩

  598. שבת שם.  ↩

  599. סנהד‘ י’: והמקרא חבקוק ב', י"ט.  ↩

  600. ירש‘ בכורים ג’, ג'.  ↩

  601. “ר' מני מיקל לאילן דמתמני בכסף” (שם).  ↩

  602. שם. וע‘ גם מאמר ר’ יאשיה (שם.  ↩

  603. “כו” במקור המודפס, צ“ל: כי – הערת פב”י.  ↩

  604. ערכין י"ז. וע' דברי יוסי המעוני (ירש‘ סנהד’ ב‘, א’) 105 הערה 5.  ↩

  605. “בראשונה היה כאו”א ממנה את תלמידיו כגון ריב“ז את ר‘ ליעזר ואת ר’ יהושע, ור”י את רע“ק ורע”ק את ר“מ ואת ר”ש וכו‘, חזרו וחלקו כבוד לבית הזה אמרו: ב“ד שמינה שלא לדעת הנשיא אין מנויו מנוי, נשיא שמינה שלא לדעת ב”ד מנוי מנוי“ (שם שם א‘, ב’). ובכן רואים אנחנו כי חלוק כבוד זה היה אחרי מות רע”ק ועל כרחנו בימי רשב"ג ועד אחרי ימי ר’ יהודה נשיאה הראשון, אי אפשר לומר כי קפחו את זכות הנשיא, אלא בימי רי“נ השני שנתקלקל מעמד הדור ”ואז חזרו והתקינו שלא יהו בית דין ממנין, אלא מדעת נשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין" (שם). ודברי הרמב“ם ז”ל: “וחכמים חלקו כבוד להלל הזקן והתקינו שלא יהא אדם נסמך אלא מרשות הנשיא” (הל‘ סנהדרין ד’, ה') נפרכים מאליהם, כי בעצם המקור הלא כתוב, כי ר' יהושע ורע"ק, שלא היו נשיאים, היו עוד מסמיכים את תלמידיהם מדעת עצמם, והם הלא היו כמה דורות אחרי מות הלל הזקן.  ↩

  606. “הוא יאי וגולתיה אי” (ב“ב קי”א.).  ↩

  607. “דין שעוריה כשק” (שם) “ריו”ח סלק גבי ר‘ יודן נשייא, נפק לקבליה בחלוקא דכתנא וכו’“ (ירש‘ סנהד’ ב‘, ח’. ע"ש). והענין מכריע, כי רי”נ זה הוא השני, ורי“נ הנזכר שם לפניו, הוא זקנו רי”נ הראשון.  ↩

  608. שבת קי"ט.  ↩

  609. “ואר”ל לרי“נ כך מקובלני וכו' וכל עיר שאין בה תשב”ר מחריבין אותה, רבינא אמר: מחרימין אותה“ (שם): ”מחרימין אותה“ אינה גירסה אחרת למאמר **רי”נ, כי הלא נאמר בפירוש “ורבינא אמר”. ובכן מאמר מיוחד הוא לרבינא המאוחר לרי“נ כמה וכמה דורות ואינו ענין כלל למאמר רי”נ, שאין בו אלא מליצת “מחריבין אותה” בלבד, שעל כרחנו אינו הלכה למעשה בשום פנים אלא דברי אגדה. ומליצת “מחריבין”* אינה חוזרת על בית דין של מטה, אלא על ב“ד של מעלה, כמליצת ”הבא לטמא פותחין לו, הבא לטהר מסייעין לו“, שפירושו: מסייעין לו מן השמים, אף כאן פירוש ”מחריבין“ מן השמים. וראיה לדברינו, הם דברי הברייתא: ”אם ראית עירות שנתלשו ממקומן ב“א דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים” (ירש‘ חגיגה א’, ו'), והלא ענין אחד הוא למליצת "עיר – – מחריבין אותה“ שבבבלי. ולמליצת ”עירות שנתלשו** ממקומן“ שבירושלמי. ובירושלמי הלא מפורש הדבר, כי העונש בידי שמים הוא ולא בידי ב”ד.

    * “חחריבין” במקור המודפס, צ“ל: מחריבין – הערת פב”י.  ↩

  610. “ואמר ריש לקיש לר‘ יהודה נשיאה בך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך כל עיר וכו’” (שם). ושני המאמרים הקודמים למאמר זה יעידו גם על השלישי, כי לרי“נ הוא, כי מראה שלשתם מראה בני אב אחד הם. והר”י הלוי הטיב להוכיח, כי שני מאמרי “אר”ל משום רי“נ” (שם) חוזר על רי“נ הראשון. וכן מלת ”מאבותיך“ (שם) חוזרת גם היא על רי”נ הראשון ומאמר “ואר”ל לרי"נ (שם) חוזרת על רי"נ השני (דורה"ר ב‘, כ’).  ↩

  611. סופר הוא מלמד מקרא, ומשנה הוא מלמד משנה, ובשפה ארמית, שדברוּ אבותינו בא“י בימים ההם, יקראו שני אלה ”סָפַר ומְתַנְיָן" (ירש‘ חגיגה א’, ו'.).  ↩

  612. שם. איכה רבה פתיחתא ב‘. ומליצת “לית אלין אלא חרובי קרתא” (שם), אינה כמעט אלא כפל לשון למליצת ר“י נשיאה הראשון ”כל עיר וכו’ מחריבין אותה" (שבת שם).  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות