לזכר

נשמת חתני, אשר נקטף בעודנו באבו, ירא אלהים, אוהב חסד, עושה צדקה ומרבה להיטיב.

מר מאיר שלום בעהרמאן איש ווינדוי יתהלך לפני ה' באור החיים הגשתי ספר זה באהבה ובהמון לב

אני חותנו הכואב

המחבר

הסנהדרין מתמוטטת אחרי מות ר“י נשיאה. הנשיא רבן גמליאל הרביעי איננו ממלא מקום אבותיו. ר' הושעי' בר חמא בר ביסא, כבוד אבותיו, רבותיו, ר' חייא רבו המובהק, חליפות מושבו בצפורי ובטבריא. בית מדרשו בסוף ימיו בקסרי, כבודו בעיני בית הנשיא, רוב תלמידיו, דרך למודו, שם כבודו “אבי המשנה”, דעותיו, נדבת לבו וענותו. חזקיה בן ר' חייא ויהודה אחיו. “דבי חזקיה”. ר' חמא בר חנינא ומוסרו הנעלה. אבא כהן ברדלא. אילפא, דרך למודו ודעותיו. רבי יוחנן נפהא, מולדתו וזכרונות ילדותו, רבותיו, שבתו בבית ר' הושעיה רבו המובהק, אהבתו את התורה וכבוּדו את הראשונים, ענותו ועוזו, יציאתו מצפורי לטבריא. הסנהדרין בטבריא. מתכנת ריו”ח אל שמואל, יפיו והדרו, כבודו בכל תפוצות ישראל, כלכלתו את המשנה, דרכי מדרשו בהלכה ובאגדה. אהבת הבריות החלוטה היא שיטה מסוימת לריו“ח, אהבתו לכל מיני בני האדם. ר' יוחנן רבן של כל ישראל אחרי מות שמואל בבבל. ערך בני ישראל שבבבל בעיניו. ר' שמעון בן לקיש, ילדותו, התמכרו אל הלודים בימי עלומיו, חזירתו למוטב בידי ריו”ח, ריו“ח מחכימו ונותן לו את אחותו לאשה, יתר רבותיו של רשב”ל, תלונותיו על בני ישראל בבבל וחבתו המופלגת לחכמי בבל, מתכנתו אל ריו“ח, כשרונותיו המופלגים, ערך המקרא והמשנה בעיניו, ידיעתו את טיב הלשון. נעשה משנה לריו”ח במתיבה, דעותיו על מדת האמת, על התורה, על גורל ישראל, על השכר והענש, על מדרגות תוכחות המוסר, חסידותו ואומץ לבו, מסירת נפשו להציל נפשות וממונן מידי עריצים, כבודו בעיני העם והסתפקותו לעצמו, רוחו הנדיבה, למוד זכותו על הפושעים, התעצבו על דבר קנטור שנזרק לו מפי ריו“ח ומותו. ריו”ח מתאבל עליו כל ימיו. ר' אלעזר בן פדת תלמיד חבר לריו“ח, מולדתו בבבל ועמדו לפני רב ושמואל, בא לארץ ישראל ור' חנינא נעשה לו לרב מובהק, שקידתו הגדולה, יתר רבותיו חבריו אוהביו, מתכנתו אל רש”ב לקיש, ראשית מתכנתו אל ריו“ח. ריו”ח נעשה לו אוהב, משיכת יד ר“א מן הנסתרות, יחוד לבו אל המשנה, המקרא הוא לו יסוד התורה, דעתו הישרה בחקרי הלשון וקדמוניותיה, זכרונותיו בדברי הימים, אהבתו המופלגת לעם ישראל וחמת רוחו על אויבי עמו, תורת מוסרו רבת הפרטים, עניותו וכבודו בעיני עמו, נעשה ראש בימי ר' יוחנן האחרונים, הוא ור' שמעון בן אליקים ראשי השופטים. רב כהנא תלמיד רב, קנאתו ופגיעתו באחד המלשינים, מנוסתו לא”י, מתכנתו אל ריו“ח וריש לקיש. ר' שמלאי הדרומי, מתכנתו לרב בבבל ולר' יונתן בא”י, חבתו את האגדה ואת זכרונות דברי הימים, התבוננו אל רוח עמו ואל גורלו, משליו וחזיונותיו, תשובותיו השנונות אל המינים, דעותיו על יתרון האדם ועל ערך טהרתו ועל סוף תכלית המצות. מעמד אבותינו בא“י בימי הקיסר קומודוס. משטמת ניגר ההגמון. מעמדם הבינוני בימי הקסרים ספטימוס = סֵוֵרוס, קרקלא ולאגבל, וְרַוְחָתָם בימי אלכסנדר סֵוֵרוס. הלחץ בעשרים שנות המהומה אחרי מות הקיסר הזה. הר המלך נעזב מישראל. – רזון בא”י ושובע בארצות הקרובות. “עוצר ואומנות”, נדודים ושבי. עלוי מצות פדיון שבוים. שנות נשיאות רבן גמליאל המעטות. נשיאות בנו ר' יהודה נשיאה השני. נגישות שרי רומי מכריעות אותו לקחת מתנות מידי העם. תלונת העם וחכמיו. תגרת רש“ב לקיש בר”י נשיאה השני. חליפות רגז ורצון. עוז המטיף יוסי המעוני. אורך רוח הנשיא. “דַיְנֵי בור” הקונים את הדַיָנות בכסף. קנאת החכמים על קלקלה זו ומחאותיהם הנמרצות. החכמים מצמצמים כח הנשיאים ומרחיבים כח הסנהדרין. צדקת ר"י נשיאה השני ושקידתו על תקנת בית הספר. רוממות בית הספר בעיני חכמי הדור ההוא.

4050–3990.    🔗

ובעצם הדור, אשר החל תלמוד התורה לעלות בבבל מעלה מעלה, החל לשקוע בארץ ישראל מטה מטה. הן אמנם תראינה עינינו עוד כשלשה דורות, אדירי התורה יושבים על כסאם גם בארץ אבותינו, אולם רק בדור התיכון משלשת הדורות האלה היתה היא לראש, ובבל לה למשנה, אך בדור אשר לפניו ואשר לאחריו עלתה יד חכמת התורה בגלותנו על יד אחותה, אשר על אדמת מולדתנו. ואחרי כן עממה כבתה גם הגחלת הנשארה בארץ ישראל, תחת אשר מן הגולה יצא עוד אור תורה כשמונה מאות שנה לכל הארצות הרחוקות, אשר דבר ישראל מגיע.

למיום עלות הלל, בימי הורדוס הרעים, על כסא הנשיאים, עלתה עמו התורה ותמשול ברוח ישראל תשעה דורות תמימים ממשל רב מאד, אשר לפניו כמעט לא היה כמהו, כי הפליא ה' את חסדו ויתן מחכמתו על כל חבל תשעת הנשיאים, אשר קמו איש תחת אביו, מי יודע אם היתה עוד כזאת בכל הגוים ובכל הארצות, לבלתי הֵעָלות רוח חכמה ובינה ממשפחה אחת כשלש מאות שנה רצופות. ובהחשב הנשיא בכל השנים הרבות ההן לאחד מראשי חכמי התורה, נתנו כל חכמי הדור, אף אלה, אשר גברו עליו בחכמתם, את ידם תחתיו, ויתנו אותו לראש הסנהדרין, והם, אף כי חבריו היו, שוו את נפשם כתלמידים, בהיות הם חברי הסנהדרין והוא ראש הסנהדרין. בדבר הזה התלכדו כל כשרונות העם יחדיו ויהיו תמים אל ראש אחד, אשר לא נתן להם לפוץ ולהנטש הנה והנה. ויען, כי נתכה כל הסנהדרין למוצק אחד ביד הנשיא, הראוי לפי כבוד גדולתו, לעמוד בראש כל ישראל, נחשבה הסנהדרין והנשיאות אשר בראשה למרכז האורה האחד לכל קהלות יעקב, אשר בארץ ישראל ואשר בבבל ואשר בכל אפסי ארצות תבל, עד כי גם איש כרב, הגדול מכל חכמי דורו, לא מלאה ידו למרות את פי גזרת הנשיא בכל דבר חק ומצוה.

הדבר הזה היה הולך ונוהג עד מות רבי יהודה נשיאה, הנשיא התשיעי בן הדור התשיעי להלל הזקן, אולם בנו רבן גמליאל, אשר עמד תחתיו, לא מלא עוד את מקום אבותיו ולא נשאהו עוד כסא ראש הסנהדרין לשבת עליו. וגדולי הדור לא מצאו את לבבם להקים נשיא ממשפחה אחרת, גם מיראתם את רומי האורבת להם, פן תהפוך את ידה על הנשיאות כלה להעביר אותה, בהחל איש לפקפק בה, גם מהיות כבוד משפחת הלל, הנקדשת על פני כל העם, גדול גם בעיניהם. מני אז היתה הסנהדרין לצל עובר וחכמי העם נפוצו איש איש לבית מדרשו, ולא היה עוד ראש אחד לכל העם, כאשר היה עד העת ההיא.

מגדולי הדור, אשר האריכו ימים אחרי רבי יהודה נשיאה, היה רבי הושעיה בן רבי חמא בר ביסא וחכמי בבל קראו לו רבי אושעיא¹. ויהי גם הוא גם אביו גם אבי אביו חכמים יודעים את התורה, על כן קרא אחד החכמים על רבי הושעיה את דברי קהלת: “והחוט המשלש לא במהרה ינתק”². אולם לתורת רבי ביסא לא נשמר בלתי אם זכרון אחד בספר³. לעומת זה יצא לבנו רבי חמא בר ביסא שם בישראל. שוקד היה רבי חמא על התורה עד כי עזב את ביתו לשתים עשרה שנה, ויהי גולה למקום תורה, ויהי בטרם שובו אל ביתו, והנה נער משכיל עומד לפניו ומקשה לשאול דבר שמועה מפיו, ויאנח רבי הושעיה ויאמר: מי יודע לולא הרחקתי מביתי, כי עתה גדלתי גם אני את בני הקטן למשכיל בדברי התורה כנער הזה. – וישב אל ביתו ואל אשתו, ויהי כראותו את הנער בא אל הבית ויקם מפניו, ויפלא הדבר בעיני אשתו ותקרא: מי שמע כזאת, כי יקום איש מפני בנו, הלא זה הושעיה בנך⁴. ויגדל כבוד רבי חמא בעיני רבנו הקדוש, עד כי הגיד את תהלתו אל רבי ישמעאל בן רבי יוסי, ויביאהו ויציגהו לפני החכם הזקן ההוא, בבואו אל עירו⁵. ויהי רבי חמא בן ביסא גם איש משכיל אל דל, איש נותן לב, לדעת את נפש כל עני ואת מחסוריה. ונתנו גבאי הצדקה את מגביתם אל ידו, והוא ימציא אותה אל העניים ההגונים והצנועים⁶. ויעש חיל גם בתורה גם בצדקה, אולם שֵם גדול מרבי חמא עשה לו רבי הושעיה בנו בישראל. ואלה הן תולדותיו:

מושבו היה בדרום⁷, ואולי עמד שם לפני רבי אפס⁸. בימי ר' יהודה הנשיא, בהיות עוד רבי ישמעאל בן רבי יוסי חי, כבר ישב רבי הושעיה בעיר צפורי, ובעת ההיא כבר עברו ימי נעוריו, כי היה לו אז בן נשוא אשה⁹. ויהי רבי הושעיה יוצא ובא לפני בר קפרא בראשונה, אך לא ארכו הימים ויעזוב את בר קפרא, ויבא אל רבי חייא¹⁰ ויעמד לפניו וישרתהו¹¹, כמשפט בני הנביאים עם מוריהם הגדולים¹², ותדבקנה נפש הרב ונפש התלמיד אשה אל רעותה מאד מאד, עד כי היו למופת באהבתן¹³, ויש אשר עזר התלמיד הותיק את רבו גם בעבודת שדהו, באהבתו אותו¹⁴. וקרוב הדבר כי לקח תורה גם מפי רבי חנינא¹⁵. וישב רבי הושעיה בשלשת ימי הנשיאים, הלא הם: רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל ורבי יהודה נשיאה, חליפות בצפורי וטבריא. ותהי לו חנות בטבריא, אשר מצא בה¹⁶ את מחיָתו הדלה¹⁷, כי בעושר לא ברכו ה'¹⁸. ורבי יהודה נשיאה התהלך עמו¹⁹. ואחרי מות הנשיא ההוא, האחרון לכל חכמי הנשיאים, יצא רבי הושעיה מצפורי וישכון בעיר קסריא. ותהי העיר ההיא, הצוררת לירושלים, למרכז התורה כשלש עשרה שנה. ואולי נתן המראה הזה רוח בפי צעירי חכמי הדור ההוא להנבא על “תיאטראות וקרקסאות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים”²⁰. כי תורת רבי הושעיה היתה חביבה על החכמים ועל תלמידיהם מאד, ובחיר תלמידיו היה מספר, לאמר: “כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אושעיא, היינו יושבים ארבעה ארבעה באמה”²¹, כי רבה מאד היתה חכמתו, עד כי נאמר עליו “ברבי בדורו, כרבי מאיר בדורו”²². ובית מדרשו היה מצרף לכל דבר משנה, ככל אשר היה בית מדרש רבי חייא רבו, ויאָמר: כי כל משנה חיצונה, אשר לא נשנתה בבית מדרש רבי חייא ורבי הושעיה, אין ללמוד ממנה²³. ויש משניות, אשר פרק אותן לראשי פרקיהן, להראות את השָתות אשר מהם הושתתה²⁴. אך יתרון היה לרבי הושעיה על רבו, אשר מת זה ימים רבים, בדבר הזה, כי הרבה להעמיד תלמידים ממנו, אשר התיצבו בראש הדור. ועל היות המשנה, אשר מסר להם, ברורה וצרופה מאד, קראו לו החכמים הבאים אחריו “אבי המשנה”²⁵. ואוצר משניות חיצונות עתיקות היה בידו²⁶, אשר ברבות הימים נשקעו כלן בתלמוד²⁷.

כאשר רחבה דעת רבי הושעיה בתורה, רחבה גם בחכמה²⁸ ובמוסר, וַיעמֵק להתבונן אל גורל ישראל בארצות אויביו²⁹. את התפארת בבתי הכנסת לא חשב לצדקה לבוניהן, כי למבחר הצדקה נחשבה בעיניו הנדבה, אשר יתנדבו בני ישראל לעניי החכמים והתלמידים, העוסקים בתורה³⁰. עד כמה המו רחמיו לחכמים, אשר מטה ידם, יֵרָאה מן הדבר הזה: איש עִוֵר היה מורה לבנו, ויהי משפטו לקרוא אותו יום יום לאכול עמו, ויהי היום, ויבאו אורחים אל רבי הושעיה, ולא קרא את העור אל הלחם, ויהי אך נפטור נפטרו האורחים מעמו, וימהר אל בית העני ויאמר לו: אל נא ירע בעיניך, אדוני, כי אמרתי, מי יודע אם יתהלכו האנשים עמך בכבוד, כמשפט לאיש כמוך. ויען האיש: אתה דברת דברים טובים לאיש, אשר יֵרָאה מבלי ראות, יהיו נא דבריך הטובים לרצון לפני הרואה מבלי הֵרָאות³¹.

ותהי הענוה בעיני רבי הושעיה לכלי מחזיק לרוח התורה, ויטף אמרתו, לאמר: “למה נמשלו דברי תורה במים ביין ובחלב? – לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקימין אלא במי שדעתו שפלה”³².

אחרי מות רבי יהודה נשיאה היה רבי הושעיה לאב ולכהן לרבי גמליאל, אשר קם תחת אביו לנשיא. ובעלות על לבו להנהיג את הדמָי בסוריא, הניא אותו רבי הושעיה, מעשות כדבר הזה, אשר ירבה חומרה ללא צורך³³. ויכבד הנשיא מאד את בני רבי הושעיה וישא את ראשם בין שרי ביתו רואי פניו³⁴.

הדור, אשר אנחנו קוראים אותו בזה דור רבי הושעיה, רק אחרית דורו הוא, ולא כלו. על הדור ההוא יחשב רק יתרון מספר השנים, אשר האריך החכם הזה ימים מכל חבריו, אשר כלם קדמו ללכת ממנו בדרך כל הארץ, והוא נותר עוד מיתר פלטת הזקנים ההם, אשר גם הוא לא היה צעיר מהם לימים. באחרית האלף הרביעי ובראשית האלף החמישי נראה פעלו בבית מדרשו בקסרי, אשר היה הוא בו לראש, ואשר קרוב הוא, כי הוא יסדו, כי רק הימים אשר יעמיד בהם החכם את מבחר תלמידיו, יחשבו לימי דורו, לאמור: לשנות מעשהו בספר תולדות עמו.

ועל כן יחשב גם החכם הגדול והדגול חזקיה בן רבי חייא³⁵ לבן הדור ההוא, אף כי זקן ושבע ימים היה בימים ההם, כי אז החלו התלמידים, אשר מלאו ימיהם להורות, להפיץ את שמועותיו בקהל חכמי עמם.

אולם תולדות חזקיה סבוכות הן מאד בתולדות יהודה אחיו, כי ככל אשר היו שני בני רבי חייא אלה תאומים מבטן, כן היו תאומים גם ברוחם גם בתלמוד תורתם, על כן יש לנו להפוך ידנו עוד הפעם על תולדות יהודה, אף כי קרוב הוא, כי בימי זקנת חזקיה אחיו לא חי עוד³⁶. כל הימים אשר היה יהודה חי, יראו תמיד שני האחים יחדו. בימי נעוריהם זכו שניהם לאכול לחם על שלחן רבי יהודה הנשיא, אשר נשא להם ברוב ענוָתו על הדברים הקשים, אשר התמלטו מפיהם בטוב לבם ביין על בית הנשיאים ועל בית ראשי הגולה³⁷. שניהם נדדו ממקומם לשקוד על תקנת בתי הספר בארץ ישראל³⁸. שניהם יושבים בבית המדרש³⁹ מעמיקים ששה חדשים בפרק אחד, לכַונו אל שיטת אביהם⁴⁰, יחדו הם חולקים עם רבי ינאי⁴¹, מתוכחים עמו⁴². אולם מספר השמועות אשר עלו בידנו מפי יהודה, מעט מזער הנה⁴³. הוא שם לענין לאגדה זאת דבר קין והבל⁴⁴, ההרג הראשון הזה עבר את הארץ ויובש ממנה כל ששון, על שתותה את דם האדם⁴⁵. אולם המרפא האחד לכל הנגעים היא תורת ה' צבאות: “אדם נותן סם לחברו, לזה יפה ולזה קשה; אבל הקדוש ברוך הוא הוא אינו כן: נתן תורה לישראל סם חיים לכל גופו”⁴⁶. רבות משמועות ר' יהודה הן שמועות חזקיה אחיו, אשר קרוב הוא, כי התהלך עם רבי עזיאל בן רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן⁴⁷. מרבית אמרותיו היו בטעם רבי יאשיהו ורבי יונתן וחבריהם, תלמידי רבי ישמעאל תנאי בבל, הארץ אשר עלה משם חזקיה עם רבי חייא אביו, כי גם הוא שם את לבו להערות את מקור ההלכה במקרא במשמע הכתובים⁴⁸, או למצוא רמז לה במלה יתרה⁴⁹. בדבר מעשה המצוה היתה לו החובה הקצובה עקר, וכל מותר בה לא נחשב בעיניו לצדקה, וימרץ את דברו: “כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט”⁵⁰. ובדבר גמול האדם על חטאתו האמין, כי לא ישוב ריקם, אף באין כח ביד השופטים ליסרו כדי רשעתו⁵¹. וה' חנן את חזקיה וירחב את גבולו בתלמידים, אשר גם המה היו לבית, מעין בית שמי ובית הלל, אשר קראו לו “דבי חזקיה”⁵², לאמר אנשי בית חזקיה, אשר הפיצו את תורתו בקהל. ויחשבו רבי חייה ובניו לאנשי קדש, וישיחו נפלאות בישראל על הטוב הצפון להם במרומים⁵³.

חבר לרבי הושעיה⁵⁴ היה רבי חמא בר חנינא, אף מקום מולדתו היה בדרום בעיר לוד, אשר הוריו העשירים התנדבו ויבנו שם מכספם בית כנסת מפואר מאד⁵⁵. אולם רבי חמא אוה לו למושב את צפורי⁵⁶, אשר ישב שם גם רבי הושעיה, עד צאתו לעיר קסרי. רבי חמא זכה עוד להִלָות על רבי יהודה הנשיא בדרך⁵⁷ לחמת גדר⁵⁸, ולקחת עוד תורה מפי רבי ישמעאל בן רבי יוסי⁵⁹.

אך בכל זאת היו מרבית דבריו עם הצעירים תלמידי רבי הושעיה⁶⁰, אין זאת כי אם האריך ימים אחרי מות רעהו זה, וקרוב הוא בעינינו, כי בית אביו העשיר היה נצר מגזע ישישים, וכי על כן שוה רבי חמא הוד והדר על המשפחות העתיקות, אשר השתמרו בטהרתן ובכבוד מולדתן⁶¹. אולם יקר רוח האיש הזה עלה על תפארת אבותיו ועל כבוד עשרם. רֻבי תורתו לא היו דברי הלכה, כי אם דברי אגדה, אשר גם אותם כלכל על פי המדות אשר התורה נדרשת בהן⁶². וידבר באגדתו על כבוד האדם וערכו⁶³ וימשול משל נחמד על צדקת עם ישראל, אשר קבל את התורה בנפש חפצה⁶⁴. ויזהר מאד את העם מן הרעה אשר תמצא את האדם מיד לשונו הרעה⁶⁵, ויורם כי מעשה החסד לבדו הוא האוצל על עושהו מרוח אלהים. ויהי דברו בטעם אבא שאול, ויהי דורש מקרא זה לאמר: “אחרי ה' אלהיכם תלכו. וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי שכינה? – אלא להלך אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים, שנאמר: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא מבקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקב”ה נחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים"⁶⁶. ככה הורו חכמי ישראל את התורה ואלה הן התוצאות, אשר הוציאו מדבריה למוסר בני עמם.

אחד מבני הדור הזה הוא אבא הכהן ברדלא⁶⁷. שם תלמידיו אשר עמדו לפניו⁶⁸, יענה, כי נחשב הוא על גדולי הדור. קרוב הוא מאד, כי שטתו ושטת רבי יני חלוקות היו, מושכות והולכות מנגד אשה לרעותה⁶⁹. מן המשניות העתיקות, אשר היו פקודות ונצורות בידו⁷⁰ ומשמועותיו לא השתמר בידנו בלתי אם מעט מזער. ומן המעט הזה יָרַאה, כי שם את המקרא ליסוד להלכותיו⁷¹ ולענין לאגדתו⁷², וכי מוסרו היה מלא פחד אלהים⁷³, ותורתו דוברת שלום לכל אדם⁷⁴.

כתלמיד לחכמי הדור הזה ולחבר⁷⁵, או לרב וחבר כאחד, לראש גדולי הדור הבא⁷⁶ יחשב החכם הגדול אילפא, אשר קראו לו בארץ ישראל חִלְפַי⁷⁷. זקן היה חכם זה באחרית ימי רב הושעיה, כי בעוד רבי יהודה הנשיא חי, כבר יצא לו שם, כי ירא אלהים הוא מזכה את הרבים⁷⁸.

מודע היה אילפא ליהודה בן רבי חייא ויושב ודן לפני רבי פדיה⁷⁹, אולם את כל לבו יִחד אל משנת רבי חייא ומשנת רבי הושעיה, לזקק ולברר אותן ולהערות את מקור כל אחת מהלכותיהן במשנה השלמה, משנת רבי יהודה הנשיא. ויהי נכון לקוץ בחייו, אם לא תשיג ידו למצוא לאחת מהן את מקורה במקום, אשר הוא מבקש⁸⁰. מקצת שמועותיו קדמוניות הן מאד⁸¹. את כח מוסר האדם הכיר, כי רפה הוא מהכיל את מדת הדין, פרי האמת החמורה, על כן נחם ה' ויסירה מעל פניו ויבחר במדת הרחמים, פרי חסד האלהים לנהג על פיה את עולמו⁸². במשמני הארץ היה חלקו דל מאד, ותכבד עליו יד מחסורו לעת זקנה, להחזיק בפלך ולנדוד ממקומו, למען הבא ממרחק לחמו⁸³. ויאָמן על גורלו וחלקו בחיים המשל, אשר נשא “עמל תחת השמש ואצר לו למעלה מן השמש”⁸⁴.

וכל הפלגים אשר נפלגו במות רבי יהודה נשיאה מן הנהר הגדול, ממדרש בית ועד הסנהדרין, ויהיו לבתי מדרש מיוחדים לחכמים שונים, שבו ויקָוו אל ברֵכה אחת, אשר השקתה משפעת מימיה הטהורים את בית ישראל כלו בכל ארצות נדודיו. רבי יוחנן נפחא החל להיות, מימי אחרית האלף הרביעי, לאחד מראשי הדור בארץ ישראל, ומשנת ארבע עשרה לאלף החמישי היה הוא לבדו לראש האחד לכל חכמי ישראל גם בארץ אבותינו גם בבבל.

בכל חכמי המשנה התלמוד והמדרש לא היה עוד איש, אשר שמועותיו רבו עצמו מאד, כרבי יוחנן. יותר מאשר מלאו אמרות רבי יהודה בן רבי אלעי את כל פני רחבי ספרות המשנה, מלאו אמרות רבי יוחנן את פני כל מרחבי ספרות התלמוד הירושלמי, הבבלי והמדרשות⁸⁵. הן רב ושמואל גדלו מאד, ואף הוא שוה את נפשו כאחד תלמידיהם⁸⁶. אך אם יחשב לרב מובהק רק האיש, אשר מידו בא לתלמידיו רוב תורתם, היה הוא הרב המובהק לכל חכמי ישראל לדורותיו, כי רבו שמועותיו, אשר עלו ביד חכמי עמו הבאים אחריו, משמועות כל רבותיו חבריו ותלמידיו. זה הוא היתרון הנראה לעיני בשר. אך גם מלבד זה גבהו מחשבותיו ודרכיו כרב ושמואל זקני דורו, על כן היו שלשה אלה בעיני הדורות לאגודה משֻלשת, אשר דבריהם נכבדו נקדשו להם כדברי הנביאים⁸⁷.

רבי יוחנן נולד בראשית ימי שבת רבי בעיר צפורי⁸⁸. שֵׁם הוריו נעלם ממנו, וממעשיהם לא נודעו לנו עוד, בלתי אם כי אביו היה חרש ברזל⁸⁹, וקרוב הוא כי ידע את כתבו המתיחש ויתילד על משפחות מטה מנשה או אפרים⁹⁰, בכל זאת עלו זכרונות בידנו מִלֵדָתו ומדברי ימי ילדותו ונעוריו. כאשר התעלפה אמו בימי הריונה בצום העשור, לחשו הנצבים עליה באזניה, כי יום הכפורים הוא, ותתעודד ותחזק ולא טעמה מאומה, אף כי התיר לה רבי לברות. וימלאו ימיה ותלד את הבן, אשר היה למאור גדול לעמו, ויקראו עליו: “בטרם תצא מרחם הקדשתיך”, כי בעודו במעי אמו לא הפריע אותה ממצות ה'⁹¹, אך לא הרבה שמחה האם בפרי בטנה, כי מתה ביום הולדו, אחרי אשר מת בעלה, אבי הילד בימי הריונה⁹². ויגדל הילד ואחותו, אשר שניהם היו כלילי יופי⁹³, בבית זקנם⁹⁴, ותחזקהו המחיה הדלה, אשר הבריאהו הזקן, אשר לא סר טעמה מחִכו גם בימי זקנתו⁹⁵. ונפלא הדבר, כי ילדות היתום הזה לא היתה גלמודה ושוממה, כי אם אוצר זכרון לחליפות שובע ורזון, אשר עברו על אנשי מקומו, בעודנו נער קטן⁹⁶, ולמראה רוח החן התום והנקיון השפוכה על בני הנעורים, אשר ראו עיניו בימי עלומיו⁹⁷. ותהי חמדת קסם נסוכה על ימי נעוריו, ומראה השנים הבאות נחשבו לו למולם כמראה עולם, אשר שבת מטהרו⁹⁸. אך לא אוצר נעימות בלבד היו לו זכרונות העת ההיא, כי אם גם זכר תחלת חכמה, כי המעט ממנו, כי שקד בהיותו עוד נער קטן על דלתות בתי המדרש ויאזן אל דברי זקני החכמים⁹⁹, כי אם החל בשחר טל ילדותו להתהלך בחקר המקומות, אשר לעירו מסביב, למצוא את קדמותן בפרשת גבולי הארץ, אשר בספר יהושע, ותצאנה לו תוצאות, אשר גם החכמים הזקנים מצאו אותן נכונות ונכוחות¹⁰⁰. וגם שמועות בדבר הלכה, אשר לקחה אוזן הילד, היו נצורות ופקודות בידו עוד בימי זקנתו, כי שמר בלבו דברים מן הפרק, אשר שנה התנא הגדול רבי שמעון בן אלעזר לתלמידיו, בהיות עוד הוא ילד רוכב על שכם זקנו¹⁰¹. ואך היֹה היה לנער רך בשנים מאד, זכה להאסף אל בית מדרש הנשיא, אשר משם יצאה תורה לכל ישראל. ויהי נמנה את התלמידים הקטנים העומדים, בימים אשר עלה רב להיות מן היושבים ראשונה לפני הנשיא¹⁰², ולדון עמו בדבר הלכה באזני כל הקהל. מן הדברים אשר התוַכחו רבי ורב, הבין אז רבי יוחנן, היושב בשורה השבע עשרה, רק מעט מזער¹⁰³, כי לא מלאו עוד לו בעת ההיא שבע עשרה שנה¹⁰⁴.

ואחרי מות רבי עמד רבי יוחנן כמעט לפני כל גדולי הדור. עוד הדבר תלוי אם שמש את רבי חייא אם לא¹⁰⁵, אך יתר חכמי הדור כמעט כלם היו רבותיו, הלא הם: רבי יני¹⁰⁶, רבי חנינה¹⁰⁷, רבי יהושע בן לוי¹⁰⁸, רבי בנאה¹⁰⁹ וחזקיהו בן רבי חייא¹¹⁰ ורבי שמעון בן יהוצדק¹¹¹. ומשניות עלו בידו מבית לוי בן סיסי¹¹², וַיָּתָר אחרי המשניות, אשר העלה בר קפרא¹¹³, ויהי שואל תורה את רבן גמליאל הנשיא בן רבי¹¹⁴ ואת רבי יונתן¹¹⁵, ומקבל הלכה מפי יהודה בן פדיה¹¹⁶, ואומר שמועה מפי אילפא רעהו, הזקן ממנו לימים¹¹⁷, ודבר משנה מאסֻפת אבא הכהן ברדלא¹¹⁸. ואין איש בקרב האמוראים, אשר עלו בידו שמועות רבות מידי התנאים, כמהו. הוא היה אומר שמועה בשם רבי שמעון בן גמליאל¹¹⁹, בשם רבי מאיר¹²⁰, בשם בן בתירא¹²¹, בשם רבי אלעזר בן רבי שמעון¹²², בשם רבי יהודה בן רבי אלעי¹²³, בשם ר' יוסי¹²⁴ וגם בשם רבי ישמעאל¹²⁵, הזקן מכלם. אך יותר משמועות חכמים אלה, רבו מאד השמועות אשר העלה בשם רבי שמעון בן יוחי¹²⁶ אשר אותו שם גם למופת לו בדרכיו. חזקיה בן רבי חייא השתומם על כשרון תלמידו להמשיל ענין לענין, ויאמר כי לא חכמת אנוש, כי אם חכמת אלהים בקרבו להבין דבר¹²⁷. אולם המובהק והאחרון בכל רבותיו, אשר לא חדל לעמוד לפניו גם אחרי אשר בא בימים, ואחרי אשר עלה לגדולה, הוא רבי הושעיה. מלבד אשר לקח תורה מפיו בבית מדרשו¹²⁸, זכה להאסף גם אל ביתו. אך קרוב הוא כי בשבתו בבית רבו ובמעונו לא הצליח ללמוד ממנו הרבה, ויצא מקץ שמונה עשר יום¹²⁹ וישב לפניו בבית מדרשו. ימי שבתו בבית מורהו בין בחירי תלמידיו, אשר קנה את לבם, היו נזכרים לו כל ימיו. ויהי מספר בנחת ובגעגועים באזני שומעיו, לאמר: “שנים עשר תלמידים היו לו לרבי הושעיה ברבי, ושמונה עשר יום גדלתי ביניהן, ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד ואחד”¹³⁰. שטת רבי הושעיה היא היתה המכרעת בדרכי תורת ר' יוחנן מכל שטות יתר רבותיו. וביד רבי יוחנן, אשר קם ליורש נאמן לרבו זה, פרצה שטת רבי הושעיה, ככל אשר פרצו שטות נחום איש גם זו ונחוניא בן הקנה ביד תלמידיהם, רבי עקיבא ורבי ישמעאל, אשר לולא אלה שקמו להם, כי עתה לא היתה שארית לשטותיהם. וככה היה גם גורל רבי הושעיה, אשר גם לשטתו קם רבי יוחנן תלמידו הנאמן, להציל אותה מנְשִיה, להרחיב אותה ולהפיצה בקהל.

ונפש רבי יוחנן דבקה בתורה מאד, עד כי קראו עליו: “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – שאהב את התורה – בוז יבוזו לו”, כי מכר את כרמו ואת שדהו, אשר היו לו על יד הדרך, העולה מטבריא לצפורי, למען הבטל מכל עסק ולעסוק רק בתורה¹³¹. ובכל זאת לא גדלה עוד בעיניו שקידתו, ומדי הקבילו אותה אל שקידת רבי שמעון בן יוחי, ישים את חלקו עם המבטלים מתלמודם¹³². ויַקטן מאד את נפשו ואת דורו למול גדולי הדורות הראשונים, ויהי אומר: “טובה צפרנן של ראשונים מכרסן של אחרונים”¹³³. “לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית”¹³⁴. אך בכל הקדישו והעריצו את גדולי הדורות אשר לפניו, לא נשא פנים בתורה, ותרב קוממיותו מאד ולא בטל את דעתו מפני דעת התנאים הראשונים או גם מפני דעת רבותיו¹³⁵. ושתי קצות דרכיו אלה, הלא הן ענותו ועוזו, אשר בד בבד נשאו יחדו, נתנו משקל לרוחו ויבשילו את פריה בעודנו באבו, כי אספוהו זקני דורו אל סודם, אל ועד עבור השנה, בעודנו צעיר לימים מאד, וישתוממו על חכמתו¹³⁶.

וילמד רבי יוחנן ימים רבים בצפורי, ויחשב כתלמיד חבר לזקני רבותיו, וכמעט לרב לתלמידיהם. ויהי בבואו בימים, וירא רבי חנינה הזקן מאד, והנה כל העם רץ לבית מדרש רבי בנאה, ויֻגד לו, כי רבי יוחנן תלמידו ימלא כיום את ידו לדרוש ברבים, ויברך את ה', כי הראהו כזאת בעודנו חי¹³⁷. אך בכל זאת לא טובה בעיניו קוממיותו, להורות הלכות הסותרות להלכותיו, ולא יכול רבי יוחנן לכלוא את רוחו, אף לא אבה למרות את פי רבו, ויקם וירד לטבריא וישם את משכנו שם¹³⁸.

בצאת רבי הושעיה מצפורי לקסרי, ובהאחז רבי יוחנן בטבריא, החלה טבריא לעלות מעלה מעלה ולהכריע בכבודה את צפורי אחותה הבכירה, אשר בה היה מושב הסנהדרין בשבע עשרה שנה האחרונות לימי רבי ובכל ימי רבן גמליאל בנו ורבי יהודה נשיאה בן בנו¹³⁹. ובהכין רבי יוחנן את מושבו בעיר ההיא, נעתקה שמה גם הסנהדרין¹⁴⁰. ובכל היות שם רבי יוחנן לראש, היה יוצא ובא שלש עשרה שנה פעם בפעם לעיר קיסרי, לגרוע אליו חכמה מאוצר שמועת רבי הושעיה רבו הזקן מאד, אף כי לא היה צריך עוד לסברתו ולחדושיו¹⁴¹. לאט לאט החלו גם זקני רבותיו ללכת בדרך כל הארץ, הלא הם רבי הושעיה ורבי חנינא, אשר בשמוע רבי יוחנן את שמועת מותו, צוה להביא אליו את בגדי החמודות, אשר ילבש בשבתות, ויקרעם¹⁴². ויהי אחרי מות רב ויכתוב במכתביו אל שמואל, אשר היה בעת ההיא לראש לכל חכמי ארצו: “לקדם חברנו שבבבל”, תחת אשר לרב היה כותב: “לקדם רבנו שבבבל”. ויהי כאשר בא עמו שמואל בכתובים, וירא רבי יוחנן את כחו ואת גדלו בחכמת התורה, ויכנע מפניו ויאמר: חנה רבי הוא, ועתה אלכה נא ואראה את פניו. ולא חס האיש הנהדר על כבודו, ויאמר לענות בדרך כחו לעת בואו בימים, למען ראות את פני החכם הגדול ממנו. ויעבור לפניו תלמיד קטן מילדי בית הספר, וישאל אותו למקרא, אשר קרא ביום ההוא, ויקרא הילד: “ושמואל מת”, ויאמר רבי יוחנן, אין זאת כי אם מת מר שמואל, ויחדל ללכת לבבל¹⁴³.

ואחרי מות שמואל היה רבי יוחנן הראש האחד לכל חכמי ישראל, וטבריא היתה בירת התורה גם לארץ אבותינו גם לכל ארצות הגולה ומדינות הים, בהיות היא כיום מרכז התורה, כאשר היו יבנה, אושא וצפורי בימיהן, אך בדבר אחד גלה כבוד מן הסנהדרין ההיא, כי הנשיא רבן גמליאל, אשר קם תחת רבי יהודה נשיאה, לא צלח עוד להיות לה לראש, וישימו את השפלה, אשר תשפל עיר טבריה, לאות על רדת הסנהדרין, היושבת בטבריא, מכבודה הראשון. ויהי במנותם את הגליות, אשר גלתה מיום צאתה, ארבעים שנה לפני החרבן, מלשכת הגזית עד בואה לטבריא, וישאו עליה משל ויאמרו: “וטבריא עמוקה מכלן, שנאמר: ושפלת מארץ תדברי”¹⁴⁴. ורבי יוחנן חזה בשפל הזה את חזון חזרת הגדולה ליושנה, ויאמר: “ומשם עתידין להגאל, שנאמר: התנערי מעפר קומי שבי ירושלם”¹⁴⁵.

אך הדר כבוד האיש אשר עמד בראש, היה לשלומים בעד הגרעון, אשר נגרעה הסנהדרין מערכה. מלבד רחב לבו בחכמה, חנן ה' את רבי יוחנן במתנת אלהים, אשר נתנה אותו לחן בעיני כל רואיו, כי בריא בשר¹⁴⁶, יפה תאר ויפה מראה היה להלל מאד. והשמועה, פרי רוח העם, תשיח נפלאות ביפיו¹⁴⁷, לאמר: קחו לכם גביע כסף טהור ממֹרָק, ומלאתם אותו חרצני רמון, ושמתם מקלעת פרח שושן על שפתו מסביב, ונתתם אותו בין האור ובין הצללים, וראיתם את מראה הנֹגה היוצא מביניהם, הוא מראה דמות רבי יוחנן¹⁴⁸. והדר לבושו ונקיונו הוסיפו יפי על יפיו וכבוד על כבודו¹⁴⁹, ורוח גאון והדר נאצלה על סביביו בהורותו בבית מדרשו בימי זקנתו, בשבתו על מושב יקרו, ובהגביה תלמידיו את גבות עיניו הארוכות במלקחי כסף¹⁵⁰. ויהדרו גם שרי רומי את פניו ויזהרו בכבודו ובכבוד תורתו¹⁵¹. ויהי המעט, כי נחשב לצלם דמות הכבוד לתלמידיו וליושבי ארצו¹⁵², ויחזיקו גם ראשי חכמי בבל את דבריהם גם על אנשי ביתם בשם רבי יוחנן, עת אשר להם לא היה שומע¹⁵³. ואף ביתר הארצות הרחוקות היו אנשים, אשר ענו כחם בדרך ויעלו למשפט לרבי יוחנן¹⁵⁴.

ובדרך תלמודו היה יורש נאמן לרבי הושעיה, כי קם תחתיו להיות כמהו ל“אבי המשנה”. בכבודה ובערכה דומה המשנה לדעת רבי יוחנן, למקרא¹⁵⁵. מרביתה אינה נופלת ביושנה מן התורה הכתובה¹⁵⁶, ומקצתה תגיע עד ימי הנביאים¹⁵⁷, היא האוצר, אשר אליה נאספו כל ההלכות העתיקות, אשר כימי תורת משה ימיהן, היא היא יסוד כל ההלכות כלן¹⁵⁸ ומבלעדיה לא ימצא איש את ידו בתורה¹⁵⁹. עצם המשנה, שרשה וראשיתה, היא סתם־משנה, – לאמר: הדברים אשר לא נקרא עליהם שם איש מן התנאים, – כי היא לבדה מוצאה מקדמי קדם, על כן הורה כמוה. ויהי דברו תמיד: “הלכה כסתם משנה”¹⁶⁰. אולם לא כל הנראה סתם, סתם הוא, כי יש משניות, אשר סתם אותן רבי יהודה הנשיא כרבי עקיבא או כאחד החכמים האחרים, ובעיני הרואה דומות הן כסתם משנה¹⁶¹, ויש אשר נשנה בלשון יחיד כהלכה אשר מחלוקת אין בה, ויש בה מחלוקת¹⁶². אף אל תולדות המשנה שם את פניו: איככה נוספה משנה פלונית על הסדר הקדמוני¹⁶³ ואימתי נוסדה משנה פלונית¹⁶⁴. ויבדל בין מַשתית המשנה המקובלת ובאה מימי הקדם, ובין ההלכות שהן תקנת החכמים, אשר עלו אל תוכה¹⁶⁵. וכאשר הבדיל בתוך המשנה בין דברי תורה ובין דברי חכמים, כן הפריד בין מין המשנה ובין שאינו מינה¹⁶⁶. ומגמת פניו בכלכלת המשנה הוא המעשה, על כן שם את כל לבו להכריע כדברי מי יש להורות¹⁶⁷.

מלבד גוף ההלכה שם את מדרש ההלכה לו לענין, ויוכח, כי יש מקראות, אשר חכמים נפלגים שמו אותם איש איש מהם ליתד לתלות בה את דעתו¹⁶⁸.

כמדרש ההלכה יקר בעיניו מדרש האגדה, אשר בו היה לו רבי חנינא רבו למורה¹⁶⁹. ויהי הוא הראשון בחכמי ישראל, אשר החלו לקרוא את האגדה מעל ספר¹⁷⁰, ולשאתו עמו¹⁷¹ ולהשיא עצה לחכמים ללמוד אותה בספר, בהמריצו את דברו: “ברית כרותה היא! הלָמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח”¹⁷². ויהי בהטיפו אותה בקהל, ויחשוף בה תעלומות שונות וידרוש ענין אחד בפנים רבות¹⁷³.

יותר מאשר ישתומם המתבונן בפנים הרבות, הנתונות למדרש כתוב אחד, ישתאה, בהשכילו אל הרוח האחת אשר הכיר רבי יוחנן, כי היא היא הנשמה, אשר תחַיה כתובים רבים, ואשר תשים את כלם ליסוד אחד לכל חכמת האלהים בישראל. הן אליהוא בן ברכאל הבוזי חתם את דבריו בתוכחת נמלצה, כי גבורת אלהי עולם לא תסיג את גבול צדקתו וחסדיו¹⁷⁴, ורבי יוחנן הוכיח בדברים נכוחים מאד, כי המעט מגבורת ה' וגדולתו, כי השבת לא תשבית מפניה את צדקת ה' ואת חסדו, כי אם, כי לא התוַדע ה' מעולם אל נביאיו בגבורתו לבדה, כי מעולם נתכו גדולתו וענותו למקשה אחת. ודבר זה חוט עובר הוא את כל כתבי הקדש מקצהן עד קצהן “כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשלש בכתובים”, כי בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו"¹⁷⁵. עמוק מאמר זה עמוק מאד, כי מליץ נאמן הוא לאחד העיקרים המובהקים, המבדילים את תורת ישראל מכל תורות עמי הנכר ומכל שיטות חכמיהם והעושה אותה לחטיבה אחת בעולם.

התולדה המוכרעת לדעת רבי יוחנן, השמה את הענוה לכליל דרכי ה', היא תורת אהבת הבריות החלוטה, אשר איש לפניו לא הורה אותה לבני עמו בדברים ברורים כמהו. הן משפט חוקרי תולדות רבותינו לחשוב את הלל הזקן לגדול במטיפי דבר השלום והאהבה. אולם הלל כָלל את תורת החסד בכלל גדול¹⁷⁶, אך לפרטיה פרט אותה רבי יוחנן וירחיבֶהָ עד תכלית תוצאות גבולותיה, וככל אשר יאמר באמת ובמשפט, כי אין ביד איש להוסיף על היסוד הנאמן לתורת האדם אשר יסד הלל, ככה יאָמר על רבי יוחנן, כי אין ביד איש להרחיב את גבולה יותר, מאשר הרחיב רבי יוחנן. ויהי המעט ממנו דברי החן, אשר הורו והוגו מלבו, וישמח כעל כל הון לקראת כל מוצא שפת חכמים אחרים, אשר הטיפו לאהבה ולשלום, לחסד ולרחמים¹⁷⁷, ויהי לו למפיץ בקרב הקהל¹⁷⁸.

הוא שם לענין לתורת פיהו בדבר אהבת איש את רעהו, לא רק את ישראל בחיר העמים בלבד, ואף לא את חסידיו, כי אם גם את הגוים העריצים ואת הפושעים, אשר על לב מרבית בני האדם לא יעלה, כי אסור לאיש ישראל לשנוא אף אותם בלבבו, או להבזות את כבודם. נמרץ הוא המשפט אשר הוציא: “אם הרגלת את לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך, סוף בבן אומתך תתן דפי”¹⁷⁹. בתוכחתו זאת פקח את עין העם לראות, כי שקר עושה בנפשו האיש האומר, כי יש לאל ידו להבדיל בשנאתו בין איש לאיש ובין גוי לגוי, כי אמנם רק ניצוץ אחד יהיה לשלהבת גדולה עוברת כל גבול, אוכלת עד אבדון. הנה גם הגוים, אשר הרבו לעשות את הרע בעיני ה‘, מעשי ידיו הם ורחמיו יהמו עליהם: “בקשו מלאכי השרת לומר שירה – בשעת קריעת ים סוף – אמר הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?¹⁸⁰. ומעשי ידיו אלה הלא הם המצרים, אשר העבידו את אבותינו בפרך. בצאת יהושפט מלך יהודה להכות את הגוים הרשעים, אשר נאספו על בני ישראל לכלותם, יצאו הלוים לפני החלוץ ויאמרו, הודו לה’, כי לעולם חסדו¹⁸¹. על מקרא זה התבונן רבי יוחנן וישאל: “מפני מה לא נאמר: כי טוב בהודאה זו”? וישב אמריו: “לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים”¹⁸². ויהמו רחמיו גם לאחרית הגוים באחרית הימים, ליום עמדם למשפט לפני שופט כל הארץ, ויקַו כי גדולה תהיה הפלטה, אשר יפלט אותם ה' מכליון חרוץ¹⁸³, כי ינחם ה' עליהם ושם להם שארית, ככל אשר ישים לישראל עמו¹⁸⁴. ויהי המעט ממנו, כי דרש את שלומם ואת טובתם בקרב לבו, ויכבד גם את הכשרונות הנראים בם, אף נכסף אל הכבוד אשר יכבדו הגוים את ישראל על חכמתו¹⁸⁵, ויהי אומר: "כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם¹⁸⁶. ותיקרנה בעיניו לשונות העמים, כי בכלן נתן ה' את תורתו על הר סיני. “כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות”¹⁸⁷, “כדי שישמעו כל האומות”¹⁸⁸. אולם על פני כלן בִּכר את שפת יון היפהפיה, ויהי קורא “יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם: דבריו של יפת יהיו באהלי שם”. ואחד חסידי תלמידיו, אשר נתן מרוחו עליהם, מלא אחריו, לאמר: “יָפיותו של יפת יהא באהלי שם”¹⁸⁹, ותיקר בעיניו היפיות הזאת אשר תשוה הוד והדר על בעליה, עד כי הורה: “מותר לאדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה”¹⁹⁰. וגם את חכמי יון, בחיר עמי הנכר, כבד רבי יוחנן, בהנחילו את יפת כסא כבוד על יד שם אחיו, ובקראו את דברי התורה: “ויקח שם ויפת את השמלה ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית”, אמר: “שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפַוְלָא”¹⁹¹. וגם ליתר העמים ולאנשי השם אשר בקרבם קם רבי יוחנן למלאך מליץ מגיד יושר¹⁹², וימצא מעין עון גם באנשי קדש, אשר לא שמו לב להפוך את לב רשעי גוים ליראה את ה' ולעבדו¹⁹³, וימצא דבר טוב גם ברשעים, אשר יצא להם שם ברשעתם¹⁹⁴. ולמען הקל על כל העמים את הדרך לבא ולחסות תחת כנפי ה' אלהי ישראל, לא בקש מידם דבר, בלתי אם להשליך את אליליהם: “שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי”¹⁹⁵. ויגדל מאד ארך רוחו לעם אחר ולכת אחרת, וישא פנים גם לנוצרים, אשר החלו בימיו לרעוץ ולרוצץ את ישראל. ויתן טעם להלכה הפוטרת את אנשי המעמד מהתענות ממחרת השבת, כי “מפני הנוצרים”¹⁹⁶ היא, השובתים ביום ההוא, לבלתי פגוע בכבודם. והדברים אשר הורה לקהל עמו, שקד למלא אחריהם בכל מעשיו. ומדי עבור לפניו איש מזקני הנכר, אף כי מתהלך באשמיו היה כל ימי חייו, יקום מפניו בהדרת כבוד וקרא בהמון לב: מה רבו התלאות אשר עברו על זקן זה¹⁹⁷.

תולדה נאמנה לשטתו זאת, שטת חבת העמים, ומוכרעת מתוכה, הלא היא חבת כל כת וכל דור בקרב ישראל. בשמעו כי הבדיל רבי עקיבא את אנשי דור המדבר לרעה מיתר הדורות, ואת עשרת השבטים משבטי יהודה ובנימין, קרא בהמון לבו: עזב רבי עקיבע את חסדו! – ויקרא את הדבר אשר נשא ירמיהו על הדור ההוא: “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר”¹⁹⁸. ועל עשרת השבטים, כי ישיב ה' את שבותם ולא יזכור להם עונותיהם הראשונים, קרא את הדבר אשר דבר הנביא ההוא עליהם בעוד יהודה יושבת על אדמתה, לאמר: "הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה, ואמרת: “שובה משובה ישראל, נאם ה‘, לא אפיל פני בכם כי חסיד אני, נאום ה’, ולא אטור לעולם”¹⁹⁹. וירע בעיניו על אחד מתלמידיו, אשר החליט, כי הבוערים “עמי הארצות” לא יקיצו לתחיה. ויגער בו ויאמר: לא טובו דבריך בעיני אדוניהם, לאמר בעיני ה‘, אשר אדון ואב הוא גם להם²⁰⁰. אף השמועה האומרת, כי למען הציל את נפש אלישע בן אבויה, העלה רבי מאיר עשן מקברו, לא ישרה בעיניו. וישתומם ויקרא: הלגבורה תחשב לאיש לשרוף את רבו באש? רק חכם אחד היה בינינו אשר העוה דרכו, הלא תמצא ידינו להצילו משחת?²⁰¹. ויהי משפטו להַפך בזכות רשעי ישראל ולחפש דרכיהם ולמצוא גם בהם צד זכות²⁰². ויען כי קם רבי יוחנן למליץ נאמן לכלל הגדול, אשר כלל רבי עקיבא ותלמידיו “מדה טובה מרבה”, לא ישרו בעיניו דברי רעהו, האומר, כי אף האיש אשר גרע חק אחד מן התורה אשום יאשם, ויגער בו ויאמר: לא טובו דבריך בעיני אלהי כל בשר, ונהפוך הוא, כי אף האיש אשר לא למד רק חוק אחד שכרו רב מאד²⁰³. וברוחו זאת הטה חסד גם אל האיש אשר בגד בברית אלהיו, ויקרא: “שונה אני לכל אבדת אחיך לרבות את המומר”²⁰⁴, כי כל עוד אשר האדם חי, אף כי רשע עוכר ישראל הוא, לא ישליכנו ה’ מעל פניו, כי יחכה לו כי ישוב מחטאתיו²⁰⁵, כי יקרה בעיני ה' גם הנפש החוטאת. ועל כן שקדו חכמים הראשונים לתקן תקנות קבועות, למען הציל את כבוד האיש אשר כשל בעונו, מחרפה²⁰⁶, ולפתוח לרוחה שערי תשובה, לקבל ברחמים וברצון את כל השב מחטאתיו, אף כי הרבה אשמה²⁰⁷. אף את הליכות דברי הימים יש אשר הטה קורא הדורות מראש עקלקלות, למען הודיע לבני אדם אשר העוו דרכם, כי לא אבד נצחם מה' אלהיהם, רק אם ישובו ללכת בדרך הטובה והישרה²⁰⁸, על כן לא ינקה האיש אשר יכלים גם את הרשע, אשר הרבה לחטוא ולהחטיא גם את הרבים²⁰⁹.

הרוח הזאת אשר נוססה בשיטת רבי יוחנן, להרבות שלום ולתת משפט אחד לכל נפש בתורת האדם, נצנצה בכל דבריו ובכל דרכיו. אחת היא הברכה אשר תביא הנפש היחידה למין האדם, אם זכר ואם נקבה²¹⁰ וכבוד אחד ומשפט אחד לאכול מטוב הארץ לעבד ולאדוניו, על כן האכיל רבי יוחנן את עבדו ממיטב מטעמיו וישקהו ממבחר יינו, בקראו תמיד עליו את דברי איוב: “הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד”²¹¹. ובשיטתו זאת הורה הלכה למעשה כדברי האומר, כי נאמן העבד לכל דבר אִסור כאדוניו: “עבדו של חבר הרי הוא כחבר”²¹². ויָחָש בהלכותיו, ככל אשר מצאה ידו, לכבוד העבדים²¹³, ויעמוד למעוז להם במשפטם עם אדוניהם²¹⁴, וישמח לקראת כל שמועת הלכה הבאה לשחרר אותם²¹⁵. וירע בעיניו האיש המלשין את העבד אל אדוניו, אף בהשחית העבד את דרכו מאד²¹⁶.

מעין עקבות דעותיו אלה נכרו זעיר שם זעיר שם גם בגבול אשר אין בו משא פנים במקצוע ההלכה²¹⁷. הוא הורה לסמוך בדבר אסור, אשר איש ישראל לא יוכל לטעם אותו, על עדות הנכרי הטועם²¹⁸, אף לא נטה אחרי המחליטים כי סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה²¹⁹. ויַתֵר לישראל להתרפא ביד רופא נכרי, אם בקי הוא במלאכתו²²⁰, ולשאת ולתת עם הנכרי ביום חגו, אם מיודעו הוא²²¹. ותחשבנה בעיניו גם תולדות בני הנכר למשפחותיהם ליחש אבות²²². גם משפט ירושת הנכרי את אביו נחשב בעיניו כמשפט תורת משה²²³. גם באסורי הלכות הכותים הקל מאד²²⁴.

מאהבת רבי יוחנן את כל משפחות האדם, נאצלה לו אהבה לכל בשר. וירא ויתבונן, כי תורת המוסר הכתובה באצבע אלהים על ספר תורת ה' ועל לוח לב האדם, בכתב מפורש, חרותה היא באותיות בודדות, ובכתב מסורס, גם על לב כל החי למינהו, עד כי האיש אשר נתן ה' חכמה בּלבו, יפיק תבונה גם מספר תולדות החיה, הבהמה והעוף. ומה עמקו דברי ר' יוחנן אלה: “אלמלא נתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, וקדושה מיונה”²²⁵, כי התורה הזאת, אשר ראשה גבוה מעל שמים, הנה תחתיתה על ארץ יֻסדה. והגיון לבו ואמרי פיו מלא במעשהו, כי המעט ממנו, כי הטיף כל ימיו לשלום, היה סובב בערים אשר התגלע בהן ריב לעשות שלום בין יושביהן²²⁶.

והנה בדבר הלכותיו לא רחוקה היא, כי כלן היו תוצאות שיטותיו, אשר קבל מרבותיו. אולם האגדות, אשר דבר בהן שלום לכל הגוים ולכל בני אדם לפלגותיהם, ברור הדבר, כי פרי רוחו הטהורה הן, וגם האגדות, אשר פרי מחשבות חכמים אחרים הן, הלא רוחו קבצה ורוחו שמרה אותן. על האדם הגדול הזה נחה מעין רוח אליהו, אשר עליו נבאו חכמי ישראל, כי בא יבא “לעשות שלום בעולם” “להשות המחלקת”.

כה היו חכמי ישראל בדור ההוא דומים למלאכי אלהים. רב ברום הגיונו התנשא ממעל לטפחות ימי הדור אל גבהי מרומים, ומשם חזה חזות הכל: תקון עולם במלכות שדי, כל הברואים נוסדים לאגדה אחת, ונפש רבי יוחנן התפתחה ממסגרות משפחת עם, ותאסוף אל תוכה באהבה את כל אשר נשמת חיים באפו. אין עוד ריב משפחות, אין עוד קנאת עם, כי אם חסד ואמת, אהבה ומישרים.

וגם אל ה‘, אשר בשמים ממעל, נשא רבי יוחנן את נפשו, ככל אשר נשא רב, אך תחת אשר הגיון רב היה כלו הדד גאון, רום תפארת, מראה כבוד ה’, היה ניב רבי יוחנן כלו הגות אהבה, תשוקה וגעגועים, הֶמְיַת הנפש אל אביה מחוללה, אל יוצרה מקדם. הגיון רב הוא חזון מעין דברי הנביאים וניב רבי יוחנן הוא שפך שיח מעין זמירות דוד.

ברכת השיר הגדולה²²⁷ מעשה רבי יוחנן היא. רוחו נובעת בה כנחל שוטף, אשר לא ידע מעצור. אין מָעמד ואין מזח במליצתו, כי כלה מרוץ ומָעוף, תאות לב, אשר לא תדע שבעה וכליון נפש, אשר לא תמלא, כל הגה כהה וכל אֹמר דל, מהביע אף את המעט מן המעט, מאשר ירחש לבו.

אִלּוּ

פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו

וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ,

וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת –

“אין אנחנו מספיקים” להביע אחת מרִבי רבבות הטוב, אשר גמלנו ה‘²²⁸. מערכי חסדי ה’, אשר הפליא לגוי כלו ולנפש היחידה, משתרגים לסבך אחד²²⁹. והכלל העולה מכל תשבחתו הנשגבה הוא, כי רוחו תכלה וכל לבו ישתפך אל חיק ה' באהבתו העזה, אשר נהרות לא ישטפוה, כי רק זאת היא תורת האדם, וזה הוא חלקו בחיים. ומה נאה היא מליצתו הזכה:

עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְאַפֵּנוּ,

וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ

ירנינו ברן יחד את זכר רב טובו, “שכן חובת כל היצורים”:

כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע,

וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה.

סוף דבר, על רבי יוחנן יאָמן דבר המשורר הקדוש: “ושרים כחוללים כל מעיני בך”, כי כלו מלא רנה, כל עצמותיו תאמרנה וכל קרביו יברֵכו, רעדה וגילה תרַגשנה את כל נפשו:

וְכָל לְבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יִזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ.

ככל אשר ידע להרנין נפש כל חי בחֶדוַת ה', ככה ידע להשליך הס על כל היקום מפחד אלהים, ביום הגלותו לעיני עמו על הר סיני: “צפור לא צוח, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו קדוש, אופנים לא נעו, החריות לא דברו²³⁰, הים לא נזדעזע, אלא העולם שותק ומחריש”²³¹.

רב ושמואל ורבי יוחנן, היו חכמי הדור ההוא, ואבות לכל הדורות הבאים. המעשה היה לכלם לגוף התורה, אשר בלעדיו אין מעמד לה, והכוָנה – לאמר התלמוד לשם מעשה, והמעשה לשם מצוה, – נחשבה להם לנשמת התורה. בעצם הדבר הזה היו כלם תמימי דעות, ככל חכמי ישראל. אך במשקולת המעשה והכונה תבחן עין חדה, כי דעותיהם היו שונות. עיני שמואל איש המעשה היו אל גוף המעשה, אף כי גם הכונה גדלה בעיניו מאד, בעיני רב נשאו שתיהן יחד בד בבד, על כן היה דברו: “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה”²³². ובעיני רבי יוחנן, אף כי בהלכותיו אשר הרבה ללמד מכל חכמי ישראל, הורה רק את המעשה, אשר יעשו, הכריעה הכונה את המעשה, עד כי הקשה את דברו מאד על “העושה שלא לשמה”²³³.

ובהיותו כלו כונה, רגש ולב, יש אשר נשאו לבו מחוץ לגבול שיטתו. ובכל אהבתו את כל העמים אשר על פני האדמה, לא יכול לדבר טובות על שני הגוים העריצים, אשר החריבו את שני מקדשי ה', ואשר אכלו את עמו בכל פה. וידבר במר נפשו על “זו רומי חיבת שטבעה יצא בכל העולם”²³⁴ ועל כל עוזריה, אשר עזרו לרעה. ואחרי קללת רבי האומר “אשרי כל מי שהוא רואה במפלתה של תדמור שהיתה שותפת בשני חרבנות”²³⁵, על החזיקה בידי טיטוס בחיל רגלי ופרשים²³⁶, היה הוא כממלא בהלכתו, אשר הורה “אין מקבלין גרים מן התדמורים”²³⁷. על רומי ותדמור החיות וקימות בימיו העיר את חמתו, ועל נבוכדנאצר המחריב הראשון, אשר כמעט נשכח זכרו בימים ההם, הקשה את דברו²³⁸. ונפלא הדבר, כי בכל היות מלך כשדים זה רע בעיניו, לא מנע גם אותו מכבוד²³⁹, כי תורת החסד והכבוד לכל אדם היא החוט המשוך עליו בכל דרכיו ובכל מעשיו.

למן היום אשר מת שמואל בבבל 254–4014, היה רבי יוחנן לכל ישראל לאב, כי לא נמצא איש גדול כמהו, גם בארץ ישראל וגם בבבל. ויכָּבדו בני ישראל יושבי בבל בעיניו מאד, וירב להגות ולשיח בהם ובדרכיהם ובגורלם ובכל המוצאות אותם, יותר מכל חכמי ארץ אבותינו²⁴⁰.

ורבי יוחנן הגדול בדורו לא היה יחיד בדורו. הן אמנם, כי הוא נחשב לרב ומורה לכל החכמים בארץ ישראל ובבבל, אשר האריכו ימים או אשר קמו אחרי מות רב ושמואל, בכל זאת גדולים היו גם החכמים אנשי השם אשר החזיקו בידו להגדיל תורה. מקצתם היו לו תלמידים חברים, ומקצתם – תלמידים מובהקים.

לראשון לתלמידים החברים יחשב ריש לקיש, הלא הוא רבי שמעון בן לקיש, אשר לא היה נופל הרבה בשנות ימי חייו מרבי יוחנן, כי אף כי הוא לא נאסף אל בית מדרש רבי, כאשר נאסף אליו רבי יוחנן, זכר עוד את רבי בשבת רב לפניו, ואת הדברים אשר אמרו בשם רב בעת ההיא²⁴¹. אולם שונים היו ימי עלומיו מימי נעורי כל חכם בישראל, כי בהיותו גבור אמיץ ורב אונים מאד, עברה עליו רוח, וילך וישָׂכֵר אל הלודים הרומיים המתגוששים בחבריהם או בחיתו יער לעיני רואים²⁴², ויחזק ויעש חיל מכל חבריו, ויחשבוהו לראש להם²⁴³.

ויהי היום ורבי יוחנן הרך בשנים רוחץ את בשרו בירדן, והנה נער חסון, הלא הוא בן לקיש, קופץ ברב כח אל תוך הנהר, ויקרא אליו רבי יוחנן: נאוה כחך לתורה! ויוסף הנער על דבריו ויאמר: ויפיך נאוה לנשים! ויאמר לו רבי יוחנן: אם תשוב מדרכך ונתתי לך את אחותי היפה ממני לאשה. – ויֵעָתר לו העלם, וַיַשַא לו רבי יוחנן את אחותו, וילמדהו מקרא ומשנה – אשר החלו להשכח מלבו²⁴⁴ – וישיתהו לחכם גדול²⁴⁵. מלבד אשר עמד ריש לקיש לפני רבי יוחנן, עמד גם לפני רבי חנינה²⁴⁶. ואחרי הגדילו תושיה, עד כי היה לרבי יוחנן לחבר, ישבו שניהם יחד לפני רבי חנינה בסוד עבור השנה²⁴⁷. ויש אשר מנה החכם הישיש את שניהם לשבת עמו למשפט בבית דינו, בעודם בעירו בצפורי²⁴⁸. ואף מחזקיה²⁴⁹ ומרבי הושעיה קבל רבי שמעון בן לקיש תורה²⁵⁰, ויבא גם הוא גם רבי יוחנן אל רבי הושעיה את כל הדבר אשר היה קשה עליהם²⁵¹. אף את רבי אפס אשר בדרום שאל בן לקיש דבר הלכה²⁵². ושמועות עלו בידו מפי רבי יהודה הנשיא²⁵³ ומפי בר קפרא²⁵⁴ ומפי אבא כהן ברדלא²⁵⁵, אשר יש אשר קבל מידו את השמועות ההן, אשר קבל אותן רבי יוחנן בפנים אחרים מיד רבי יני²⁵⁶. ולא אמר די לנפשו בתורת החכמים, אשר בארצו ואשר בדורו, וידוד למרחוק לקחת תורה מפי חכמי המקומות הרחוקים²⁵⁷, ויכסוף לראות את פני מר שמואל בבבל²⁵⁸. ועל דברי רבי חייא, אשר כבר נאסף אל עמיו, ובעיני בשר לא יכול עוד לראותו, ענה בן לקיש בצום נפשו ימים רבים, כי יזכה לחזות בחלום את תמונתו²⁵⁹. כי בכל היות רוחו מרה על המון יושבי בבל, על בלי עלותם עם אחיהם בימי זרובבל ובימי עזרא²⁶⁰, העריץ מאד מאד את חכמי הארץ ההיא, אשר מקור תחיה ותעצומות היתה לתורה מעולם, ואת רבי חייא ובניו בראשם, ובאהבתו אותם היה נכון לשאת את נפשו כפרם, ויהי אומר: “הריני כפרת רבי חייא ובניו, שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה, עלה רבי חייא ובניו ויסדוה”²⁶¹. וישם את רבי חייא למופת לו, וישתוקק כל ימיו “לפלפל תורה כמוהו”²⁶². ככה דבק לבו לאהבה את החכמים, הקרובים והרחוקים, החיים והמתים. אולם החכם אשר לא סר ממנו כל ימי חייו הוא רבי יוחנן לבדו. ואף כי חשב תמיד את רבי יוחנן לרב מובהק לו²⁶³ ויעריצהו מאד, – עד כי יאמר עליו, כי היה מסדר משנתו ארבעים פעמים, – כמספר הימים, אשר היה משה חונה בהר אלהים, – לפני בואו להרצותה לפני רבו זה²⁶⁴, – בכל זאת היתה זיקתו אליו מעין זיקת שמואל אל רב, כי יש אשר נתן אותו עליון עליו ולא נטה מדברו ימין ושמאל²⁶⁵, ויש אשר שניהם נהגו איש עם רעהו מנהג תלמיד עם מורהו. רבי שמעון בן לקיש היה דן לפני רבי יוחנן, כאשר ידון תלמיד לפני רבו, ורבי יוחנן הפך לפעמים את המתכֹנת וידון לפני בן לקיש הצעיר ממנו²⁶⁶. ויש אשר החזיק בן לקיש את דברו על רבי יוחנן הגדול ממנו, לנטות מדרכו ולבלתי הוסיף חומרה יתרה²⁶⁷, ככל אשר החזיק שמואל את דברו על רב הגדול ממנו, לבלתי החזק באסור השמן, אחרי אשר התירוהו²⁶⁸. האחוה הזאת לשני חכמים אלה, אשר ישבו שבת אחים בבית מדרשם, מבלי התנשא הרב על תלמידו, נתנה בפי בן לקיש דברי חפץ על “שני תלמידי חכמים הנוחים זה לזה בהלכה והמקשיבים זה לזה בהלכה”, כי אוהב ה' אותם ואת כל חפצם יעשה²⁶⁹.

דעת החכם הזה היתה חריפה מאד. ומדי שם רבי יוחנן דבר שמועה לו לענין, ובקר אותה בן לקיש בקרת שנונה וזקק וצרף אותה עד צאתה כנגה²⁷⁰, על כן אמרו עליו אנשי דורו: “הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה”²⁷¹. אולם פלפולו לא היה בידו כלהט חרב מתהפכת לשחק בה, כי ליסוד נאמן לתלמודו שם את סדר המשנה, אשר בדעת החכם אותה תרך לו כל קשה, כדברי הכלל אשר כָלל לתלמידים: “אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, [הוא] בשביל משנתו שאינה סדורה עליו”²⁷². הן אמנם, כי נשא נפשו במאמרו זה אל כל המשניות ששנו חכמי ישראל מעולם, אף אלה אשר רבי לא שנה אותן, אולם המשנה הראשה, אשר סדר רבי, היתה לו לאוצר אשר לא יחסר כל בו, ויהי דברו לאמר: “משנה שלמה שנה לנו רבי”²⁷³, כי בה היה מוצא מקור נעלם להלכות, במקום אשר לא עלה על לב²⁷⁴. בדבר הזה היה תמים דעות עם רבי יוחנן, אשר ראה כי ההלכות למקצהן עד קצהן “כלן משוקעות במשנה”²⁷⁵. ומהיות דעת שניהם שוה, יש אשר הגו שניהם שלש שנים וחצי בפרק אחד, לבררו וללבנו ולמצא סעד לכל סעיף מסעיפיו²⁷⁶. כאשר הרבה להעמיק בחקר התורה, כן הרבה לשגות באהבתה ולשקוד עליה יומם ולילה²⁷⁷, עד כי יש, אשר נשאתהו רוחו ביום השבת אל מחוץ לתחום²⁷⁸. והמקרא היה לו ליסוד, אשר בלעדו לא תכון התורה בידי לומדיה. ויהי אומר: “מה כלה זו מתקשטת בעשרים וארבעה תכשיטין ואם חסרה דבר אחד מהן אינה כלום, כך תלמיד חכם צריך שיהא רגיל בעשרים וארבעה ספרים ואם חִסר אחד מהם אינו כלום”²⁷⁹. ואף את טבע הלשון העברית הבחין בכל חקקי פתוחיה הדקים מן הדקים²⁸⁰. גם מן המדרש לא הניח את ידו ויכלכל את דברי התורה על פי המדות, אשר בהן היא נדרשת²⁸¹. ויכונן את לבו אל חקר השמות אשר במקרא, עד כמה יתאימו אל המליצה, אשר בגללה נקראו ככה²⁸². כיד חכמתו הרבה הטובה עליו זכה להיות למשנה, היושב ראשונה על יד רבי יוחנן, אשר היה לראש טבריה. והיה מדי קום רבי יוחנן ממקומו, אחר כלותו ללמוד את חֻקו, יקום בן לקיש לשנן לתלמידים ולהרחיב להם את כל הדברים אשר הורה אותם רבם הראש²⁸³.

מלבד רוב כחו בתורת ההלכה רחבה ידו גם בגבול האגדה. ומדי החילו ללמד לקהל התלמידים מַסֶכת, ישא את מדברותיו על הרוח המחיה את המסכת הזאת ואת הלכותיה²⁸⁴. וישם את המשל הנמלץ ואת החזון הנאדר לכלי חפץ בידו, להורות בם מוסר השכל לקהל העם²⁸⁵. ראש דבר האמת, כל עצם דברה וסוף דברה, הוא, כי לה' לבדו נצח הנצחים ומידו לבדו לו הגדולה והגבורה, לפניו לא היה אל מוריש, ואחריו לא יקום לו אל יורש אותו²⁸⁶. וראש כל ראשית הבריאה וסוף כל תכליתה הוא האדם²⁸⁷. אך בלעדי התורה אין חפץ לה' גם באדם אשר ברא, גם בארץ גם בשמים ובשמי השמים²⁸⁸. ומהיות התורה והעם, אשר לו נִתָּנה, התעודה האחת, המכֻוֶנת מראש²⁸⁹, “הראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם – הראשון – דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו”²⁹⁰, באשר הם לבדם מיטב פריו הם. אך בדבר הזה נטה מדעת ר' יוחנן, המבכר את הדורות הראשונים על פני הדורות האחרונים, ויחלט ריש לקיש את היתרון לאחרונים, הלומדים ועושים את התורה, אף כי עול ברזל נתון על צוארם מיד ממלכת רומי²⁹¹. והמכאובים אשר ישאו בני ישראל בארץ גלותם הם הם אות הברית, אשר כרת ה' עם עמו, כי הם ימרקו אותו כאש מצרף מכל הסיגים, העוכרים את רוח כל עם ועם²⁹², כי הרעות אשר תמצאנה את האיש או את העם על בלי עוֶל בכפו, כאין הם למול המוסר האכזרי, אשר תיסרנה את הרשע כליותיו אשר בחיקו באחריתו, עת אשר לא יוכל עוד להיטיב את מעשיו, הוא הוא התפתה הערוך לו, האש אשר לא תכבה²⁹³. ובהיות דעת הנפש את צדקתה או את רשעתה אוצר הגמול והענש לבעליה, לא שם בן לקיש את זכרון המות לראש מכשירי תוכחות מוסרו, אשר הורה בקהל עם, ולא בחר לשום את הפחד הזה על פני האיש בלתי אם בדעתו, כי בדברים אחרים, נוחים ונכוחים ממנו, לא יוָסר עוד. ראשית מוסר האדם היא, להגביר את הטוב היצוק ברוחו על הרע, אשר נספח אליו, והדבר הזה לא יבצר ממרבית בני האדם התמימים²⁹⁴, אשר בטהרת לבם ידעו לבקר בין טוב לרע, כי תומך ה' את תמימיו החפצים להטהר לפניו²⁹⁵. והמלחמה הזאת לא תקשה אל האדם, כי כל עוד אשר רוחו נכונה בקרבו, לא במהרה הוא חוטא²⁹⁶. אולם גם האיש אשר בתחלתו לא יחזק במלחמה הזאת, לא אבדה תוחלתו, כי אם זאת יעשה, הגה יהגה הרבה בתורת ה' ובחקיו, אז תטהר עבודת הקדש הזאת את רוחו, מסיגי הנבלה והאוֶלת אשר עלו בה. ואם גם אז תקצר ידו להשבית את הסיגים האלה, ישוה נא לנגד עיניו את²⁹⁷ כבוד ה' הגדול והנורא, אולי יכנע היצר הרע, אשר בעפר יסודו, מפני הדר גאונו, אשר השמים ושמי השמּים לא יכלכלו את גדלו ואת כבודו²⁹⁸. אך אם בכל אלה לא יכנע הלב הערל, אין דרך אחרת כי אם לזכור את אחרית חיי הבשר, אשר רק אליהם לבדם ישא החוטא את נפשו, כי רמה ותולעה היא²⁹⁹. ובכן רק לאיש, אשר כבד לבו מאד, לא יסכין מוסר אחר, בלתי אם מוסר פחד המות. אולם לאיש הטועם את טעם עצם הטוב, או המקבל עליו את עול התורה ותלמודה, והנכון לשום את כבוד ה' לנגדו, אין לו לעכור רוחו במוסר שאול, כי אם יחזיק במוסר השכל, אשר תפיק אהבת הצדק, אהבת התורה ואהבת ה' ויראתו, אשר חיי עולם צרורים בהן ואין מות בגבולן.

והאיש אשר ינחם באחריתו על אשר התגאל בתועבה, אל נא יזעף לבו על ה' כי אם על נפשו החוטאת, אשר היא הלכה בדרך הרעה, אשר בחרה לה במשובתה, מבלי היות כל שטן מַשגה אותה בדרך³⁰⁰.

ותאצל עליו מרוח החסידים הראשונים וישקוד על דרכיהם, לדבקה בתורת ה', ובמצותיה ובמעשה הצדקה והחסד יומם ולילה, ויהי הדבר לפתגם בפיו הדבר הכתוב במגלת משנה החסידים, אשר תדבר התורה באזני בחירי דורשיה, לאמר:

“אִם יוֹם תַּעַזְבֵנִי – יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָ”³⁰¹.

הרוח הנסוכה על משנת החסידים הזאת, ורוח הגבורה אשר נוססה בו מימי נעוריו ולא משה ממנו כל ימיו³⁰², נִתכו יחדו ויהיו למוצק אחד, ושתיהן יחדו נשאו את רוחו מעל לשורת הדין, אשר היא רק קצה הגבול המבדיל בין צדק לרשע³⁰³. ובדעת החכם את נפשו הישראלית, כי כלה מלאה חיל ועוז, חרץ משפט על כל עמו ישראל, כי הוא העז בכל הגוים, ולבו נטה מאד לדעת רבי מאיר, האומר: “מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהן עזין”. ולדברי החכמים הממלאים אחרי דבריו, “שאלמלי נתנה תורה לישראל, אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד מפניהם”³⁰⁴, כי גם לחמת כחו ולרוח גבורתו הלא שמה התורה משקל בימי נעוריו, עד כי נשאו שתי המדות האלה בד בבד יחדו. ויהי בן לקיש איש חסיד ואיש מעשה כאחד, כמשפט כל חסידי ישראל הקדמונים³⁰⁵. ויהי היום ורב אחד, ושמו רב אִמַּי³⁰⁶, נפל שבי ביד גדוד, אשר אמרו להמיתו, ויתיאש ר' יונתן בנפש מרה ויאמר: “יכרך המת בסדינו”, לאמר: אין לאל ידנו להצילו. ורבי שמעון בן לקיש התאזר עז וינער ויקרא: בחמת כחי אצילנו, אחת היא לי אם אהרוג או אהרג. – ויקם וימהר אל הגדוד וידבר על לבם, ויעזבו את רבי אימַי לנפשו. גם את רכוש רבי יוחנן, אשר היה לבז בידי שודדים, השיב לו עד שרוך נעל, הגבור הזה העשוי לבלי חת, בהחזיקו עליהם את דברו הנמרץ, ויגורו מפניו, ויוציא לו את חמס ידם באין נגרע דבר³⁰⁷. וככל אשר חתו מפניו מרעים ואנשי און, כן הדרו את פניו כל רואיו וכל יודעיו, עד כי אצלו מכבודו על כל איש אשר בא עמו בדברים³⁰⁸. בכל זאת לא התכבד ולא התעדן ולא שם רפידה למשכב לו³⁰⁹ ויבז גם את העושר³¹⁰ ויאהב רק את התום, את הענוה³¹¹, את הטהרה³¹² ואת הנדיבות³¹³. ותאצל עליו מרוח אהבת הבריות החלוטה, אשר נחה על רבי יוחנן, ויחרוץ את משפטו גם על "פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון³¹⁴. וינהה אל ימי קדמי הארץ, אשר לא ידע עוד האדם מטעמים ותפנוקים ואשר לא אכל בלתי אם ירק עשב, ויקרא: “אשרינו אם עמדנו בראשונה”³¹⁵.

מדברי משפחתו לא נודע לנו בלתי אם כי היתה לו בת³¹⁶ ובן זקונים חכם מאד, אשר הפקיד ביד מורה חכם³¹⁷ ללמדו תורה, עד כי בילדותו הרכה השתומם רבי יוחנן על טוב טעמו, למצוא את מקור מוסר הנביאים והכתובים בדברי תורת משה³¹⁸.

לעת זקנת רבי יוחנן ובן לקיש קרה מקרהם, כי בהתוכח שניהם, התמלט מפי רבי יוחנן בחֻמו דבר, אשר הזכיר לרעהו את התהלכו בראשית ימי עלומיו עם הלודים. וישם בן לקיש את הדבר על לבו ויחל וימות. אז נחם רבי יוחנן על אשר הקשה את דברו, ויתאבל עליו ימים רבים, ויקרע שמלותיו, ויבך, ויקרא כל היום: בן לקיש איֶכָּה! ולא אבה להתנחם, ותאבל עליו נפשו כל הימים אשר האריך אחריו³¹⁹. ותעבורנה לרבי יוחנן שלש שנים וששה חדשים, אשר מנע רגליו מבית המדרש מרוב אבלו ומכליון נפשו אל יבמו, אשר דבקה נפשו אחריו³²⁰.

וחכמי ישראל לא עמדו מנגד לנגע לב רבם הכואב. ויהי אחרי מות רבי שמעון בן לקיש, ויביאו אליו איש חכם, אשר יצא שמו בישראל, את רבי אלעזר בן פדת הכהן³²¹, אשר שמועותיו שנונות³²², להיות לתלמיד חבר לו³²³, תחת רבי שמעון בן לקיש, וישב רבי אלעזר לפניו. והיה מדי צאת דבר תורה מפי רבי יוחנן, והוציא רבי אלעזר מאוצר שמועותיו המון תוכחות, להוכיח כי כדבר רבי יוחנן כן הוא. אז יאנח רבי יוחנן בנהמת לבו ואמר: האמנם כבן לקיש נִדְמֵיתָ? בן לקיש מדי אמרי דבר יכונן עלי בהמון שאלותיו אשר הקשה, ובאתי אני בהמון תשובותי להשיב אותן אחור, ומתוך הדעות המשתוננות אשה ברעותה יצא כנֹגה משפט השמועה. אך אתה מה תועיל לי, אני בא ואומר דבר אשר טוב הוא בעיני, ואתה בא ומקיֵם אותו ואין לי מי יבקרנו³²⁴.

ואת רבי אלעזר אשר הובא לפני רבי יוחנן, לעמוד לפניו תחת רבי שמעון בן לקיש המת, ידע רבי יוחנן זה ימים רבים, כי נמנה זה כמה את ראשי תלמידיו. ואלה תולדותיו:

מולדתו היא בבל³²⁵, הארץ אשר הרבה שם לקחת תורה מפי ראשי חכמיה, כי עמד שם לפני שמואל ויהי מבאי ביתו³²⁶, ותלמיד מובהק היה לרב³²⁷, אשר חננו וידבר אליו טובות³²⁸. ויערץ רבי אלעזר את רב ויחשוב את בית מדרשו למקדש אלהים³²⁹. ויהי עוד מפיץ את דברי תורתו בימי זקנתו וגדולתו³³⁰. אך בראשית ימי נעוריו עזב את בבל ויעל ארצה ישראל, ויהי הולך ושב לפרקים אל ארץ בית אביו³³¹, ויזכה עוד לשמוע תורה הרבה מפי רבי חנינא הזקן מאד, ויהי לאחד מגדולי תלמידיו ולראשי מפיצי אמרותיו בקהל החכמים³³². וענוַת רבי חנינא הרהיבתהו, להורות במקצועות אשר לא כל חכם ימלא בהם את ידו³³³. וישקוד מאד על תלמידו בשבתו בצפורי, עיר רבי חנינא מורהו, עד אשר אמרו עליו, כי בשגותו באהבת התורה, שכח את כל אשר אתו, “היה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון – וסדינו מוטל בשוק העליון”³³⁴. ויהי טעמו כטעם רבי שמעון בן לקיש, לחשוב את רבי חייא למקור התורה. וירב להגות בשמועותיו, אף כי ברור הוא כי לא חי עוד החכם הזה גם בעלות רבי אלעזר לראשונה לארץ ישראל³³⁵, כי הרבה להחזיק בדברי ר' חייא³³⁶, ככל אשר החזיק בדברי רבי חנינא רבו ואוהבו, וירב מספר השמועות אשר קבל בשם ר' חייא, כמספר השמועות אשר קבל רבי יוחנן, מפי רבי יני רבו³³⁷. אך גם מפי רבי יני³³⁸ גם מפי רבי הושעיה³³⁹, ראשי מורי רבי יוחנן היה אומר שמועה. ובהיותו רחוק ממקום רב ראש רבותיו, היה חוקר מפי רעהו זעירי הבבלי בארץ ישראל למוצאי ההלכות אשר העלה רב משם, וזעירי הציג אותו לפני רבי יצחק בר אבדימי³⁴⁰ הזקן מאד, אשר לפניו שם עוד רבי יהודה הנשיא את משנתו לבקרה³⁴¹. גם על שרשי התקנות אשר התקין רבי יהודה נשיאה ובית דינו, בימי הוָעד הועד האחרון, דרש מפי שרידי זקני הדור³⁴². וקרוב הדבר, כי אחרי מות כל החכמים הזקנים, החל רבי יוחנן להיות לרב ולחבר לו, וישב רבי אלעזר למן העת ההיא בטבריא, ויהיו דבריו עם רבי אמי ורבי אסי, תלמידי רבי יוחנן הצעירים, אשר אהבוהו³⁴³. ורבי יעקב בר אידי התלמיד הותיק, אשר רבי יוחנן נשען עליו, היה לו למליץ נאמן³⁴⁴. ואהבת רעים אלה היתה נחת רוח ומשיבת נפש לתלמיד ותיק וצנוע זה, כי לאהבה כזאת, אשר חשב למתנת ה' בעולמו, נשא את נפשו יום יום בתפלתו³⁴⁵. אך לב רבי סימון, תלמיד רבי יהושע בן לוי, רחק ממנו³⁴⁶, אף רבי שמעון בן לקיש הלך לו מנגד³⁴⁷, ובכל זאת היה בן לקיש המודיע לרבי יוחנן כח רבי אלעזר ורוב דעתו בתורה³⁴⁸. כי בעוד היות רבי אלעזר תלמיד³⁴⁹, בתחלת שבתו לפני רבי יוחנן, נפלאו הליכותיו ממנו, ויהי אחרי היותו דן לפניו בדבר הלכה אחת, כאחד התנאים הקדמונים, ויאמר רבי יוחנן: “ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה”. ויען ריש לקיש: המלבו הוא דורש? הלא דברי מדרש תורת כהנים הם! ויצא רבי יוחנן ויפַנה את לבו אל תורת הכהנים, וילמד את דבריה בשלשה ימים ויעמק בה שלשה חדשים³⁵⁰. ולא אהב רבי אלעזר להתוַדע בחכמתו ובצדקתו, כי צנוע היה מעודו בכל ארחותיו, ויהי לפתגם בפיו: “לעולם הוי קבל וקַיָם”³⁵¹, ומשפטו זה היה לו כל הימים, גם אחרי אשר יצא לו שם גדול, להלך אט ולמנוע את רגליו מבתי הגדולים, בהקראו לבית הנשיא למשתה ולשמחה לא ילך³⁵². ובכבדו את רבי יוחנן מאד, ישתחוה מלא קומתו, בצאת רבי יוחנן מבית המדרש, ועמד שחוח עד אשר ירחק ממנו, מבלי הֵרָאות עוד³⁵³. אך מהיות רוחו נמוכה, בחר להשתמט תמיד מדי עברו על פניו, כמשפט תלמידי בבל, אשר מרוב העריצם את רבותיהם לא ערבו את לבם לראות את פניהם בכל עת. ולמן היום אשר היה לתלמיד מובהק לרבי יוחנן³⁵⁴, לא קרא את שם רבו זה על הלכותיו אשר הורה בקהל. הליכות רבי אלעזר אלה נפלאו אף זרו בעיני רבי יוחנן. וידעו רב אמי ורב אסי כי לב רבם על חברם, ויבאו לפניו להשיב אליו את לבו, ולא טובו דבריהם בעיניו. ויהי היום ורבי יוחנן מתהלך נשען על שכם רבי יעקב בר אידי תלמידו³⁵⁵, ויתאונן באזניו על אשר ירחק התלמיד הבבלי ממנו, מבלי תת לו שלום, ועל בלי אמרו את שמועותיו בשמו. ויען רבי יעקב: ככה הוא משפט אנשי מקומו, הקטנים לא יערבו את לבם לקרבה אל הגדולים לברכם, בהיות להם לעינים משפט הכבוד אשר בימי איוב, האומר: “ראוני נערים ונחבאו”. ויהי בלכתם הלוך ודבּר, ויעברו על פני בית המדרש, ויוסֶף בר אידי ויאמר, כאיש מדבר לתומו: בבית הזה היה רבי מאיר יושב ודורש וקורא על שמועות רבי ישמעאל את שם בעליהן, ועל שמועות רבי עקיבא לא קרא שם איש. ויען רבי יוחנן: על שמועות רבי עקיבא לא היה לרבי מאיר לקרוא שם, כי יודע כל שער עמו, כי תלמיד מובהק הוא לרבי עקיבא, וסתם שמועותיו כלן מידו לו הנה. – ויען בר אידי לעומתו ויאמר: וכל העם יודעים, כי רבי אלעזר תלמיד מובהק הוא לרבי יוחנן, וסתם שמועותיו כלן מידו לו הנה. – ויוסיפו עוד ללכת, ויעברו על פני אליל, וישאל רבי יעקב: הנכון לעבור על פני אלילים? ויתעורר רבי יוחנן ויאמר: הכַבֵּד נכבד את השקוץ השומם הזה, כי נבוש בפניו ונרחק ממנו? – ויקרא בר אידי, ואם כן מה נקיה היא מאד דעת רבי אלעזר תלמידך, כי לא יעבור על פני רבו הנקדש בעיניו! – וישתומם רבי יוחנן מאד על טוב טעם בר אידי, ויוכח את רבי אמי ואת רבי אסי תלמידיו בלשון רכה ויאמר אליהם: “מפני מה אי אתם יודעים לפַיֵס כבן אידי חברנו”?³⁵⁶. ולא רבו הימים ויכר רבי יוחנן את ערך רבי אלעזר, ותדבק נפשו בו, ויאהבהו ויבקרהו בביתו, בעבור מחלה על נפשו³⁵⁷, ויקרא לו: “אלעזר בני”! ³⁵⁸. ורבי אלעזר העריץ את רבו כמלאך אלהים, עד כי מדי חזותו פניו בחלום, יקוה בהקיצו כי יזכה לכַוֵן ביום הבא את הנכונה בדברי התורה³⁵⁹. וימצא רבי יוחנן את לבב רבי אלעזר נאמן וטהור, עד כי אמר להורותו מעשה מרכבה, אך רבי אלעזר בענוָתו הגדולה הניא את לב רבו מהורותו כזאת, באמרו: עוד לא מלאו ימי להגות בחכמת אלהים³⁶⁰. כי היה לפתגם בפיו דבר המושל הקדמוני: “במה שהרשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות”³⁶¹. אך לעומת זה העמיק מאד במשנה, לדעת אותה למוסדותיה³⁶² ולתולדותיה³⁶³. ויהי בדבר הזה תלמיד נאמן לרבי הושעיה “אבי המשנה”³⁶⁴ ולרבי יוחנן, ההולך בדרכיו. אולם בדבר אחד נטה מרבי יוחנן, בחשבו למקור מרבית ההלכה את התורה ככתבה וכלשונה, באמרו “תורה רובה בכתב ומעוטה על פה”³⁶⁵. ומחזותו במקרא חזות הכל, נאצלה עליו רוח דעת ישרה בכלכלת הלשון העברית³⁶⁶ ובחקרי קדמוניותיה³⁶⁷ ובקדמוניות תולדות עמו³⁶⁸, אשר אהבתו אותו עברה כל חוק. כמלאכי אלהים נחשבו בני ישראל בעיניו, בהיות כח רוח העם הזה עז ככחם למהר לעשות את דבר ה' ולשמוע בקולו³⁶⁹. העם הזה מקור הברכה הוא לכל משפחות הגוים³⁷⁰ ולכל הנפש החיה אשר בארץ³⁷¹, גם כבוד משה רבינו גדול מאד בעיני ה‘, רק בגלל היותו ציר אמונים אל בית ישראל³⁷². ובדבר הזה נעלו מאד אברהם יצחק ויעקב, על היות הם ראשי אבות העם הזה³⁷³. אולם גם בתוך שלשת האיתנים אחרון אחרון הוא החביב, ליעקב היתרון, באשר הוא האב האחד רק לישראל לבדו³⁷⁴, את חלקו שם רבי אלעזר מעל כל ויחסרהו מעט מאלהים³⁷⁵. אף אל יוסף ואל בנימין ואל אחיהם³⁷⁶ נשא את נפשו באהבה³⁷⁷, וילָוו ויהיו ברוחו לאחדים עם המקדשים³⁷⁸, אשר כוננו בנחלתם, ואשר על חרבנם דמוע תדמע גם העין העליונה אשר בשמים ממעל³⁷⁹. ויערץ גם הוא את הקדמונים כמשפט רבי יוחנן³⁸⁰, אף כי לא טובו בעיניו דרכי גדוליהם, אשר דברו משפטים את ה’³⁸¹, אף את דברי המושל הקדמוני בן סירא כִּבד וישם אותו אור לנתיבתו בדברי החקר³⁸². סוף דבר, אהבת מולדתו הוא הרוח החיה אשר תמכתהו ותשאהו³⁸³. אולם האהבה הזאת יש אשר תעטהו קנאה על הגוים, אשר היו בעוכרי עמו. ויבָּדל בדבר הזה מרבי יוחנן, ויאמר: הן אמנם כי לא ישמח ה' ברעה אשר תמצא את הרשעים, אך כלוא לא יכלא את רוח העשוקים משמוח, בחזותם את היד החזקה, המיסרת את מציקיהם כדי רשעתם³⁸⁴, או בנפול הרשע בעצם הרעה, אשר אמר להביא על הצדיק³⁸⁵, וגם העריצים אשר באחרונה השיבו ידיהם מבלע, לא זכו בעיניו³⁸⁶. אך בכל רוחו הקשה, אשר הניח בעמים אשר לפניו, חזה עליהם, כי יבוא יום והשליכו את שקוצי עיניהם באחרית הימים ונהו אחרי ה' אל אמת, ויאמן, כי על כן יעץ ה' להגלות את עמו אל ארצותיהם, למען ילמדו גם המה ליראה אותו וללכת בדרכיו ולדבקה בו³⁸⁷.

משא נפשו זה יענה בו, כי בכל דבקו במולדתו ובכל הקצף אשר קצף על הגוים השאננים עוכרי עמו, התנשא ממעל למצָרי חלדו, ליום אשר יעשו כלם אגודה אחת. אולם ככל אשר חזקה רוחו, להעלות אבר להתרומם ולהשתרע, ככה מלאה כח לשקוע ולהתכנס, ולשום את מוסר הנפש היחידה לענין לה.

המוסר הזה אשר נפרט לפרטיו ויהי לשיטה בידו, היה לחוט משוך על מרבית תורת פיו. מקור מוסר זה הוא התורה לבדה³⁸⁸, אשר רק באורה נראה חיים ואור³⁸⁹, ובהתרפות איש ממנה, תקצר כמעט גם יד ה' מהושיע לו ומתמוך בידו³⁹⁰. אולם גם בשמור האדם ללכת במצותיה לעשותן לכל חוקתן, נשוא ישא נא את נפשו באהבה אליהן, באשר פקודי ה' הנה, ולא אל מתן שכרן³⁹¹. והמצות גדולות הן מאד בעיני ה‘, ואת רגלי כל ההולכים בדרכיהן ישמור מכל רעה ומכל תלאה³⁹². מלבד אשר פקד רבי אלעזר קהל בני עמו לשקוד על גופי המצות לעשותן בכל דקדוקיהן, בהלכות הרבות אשר הורה, הדריך אותם לשום לב אל הנשמה, אשר תחיה אותם³⁹³. דברו היה כאש אוכלה לבער את הגאוה³⁹⁴ ואת החנופה, הרעה עוד ממנה³⁹⁵, ואת שפת שקר³⁹⁶ וחִצי לשון רמיה³⁹⁷. וילמד את בני עמו, להיות לבם תמים³⁹⁸ לטהר איש את לבו ואת לבב רעהו מכל שמץ דפי, ולהוכיח את רעהו בלב שלם, אם ראה בו דבר אָון³⁹⁹. ואם חשד איש את אחיו בדבר אשר לא נמצא בו, יכפר את פניו בדברים טובים ודרש את שלומו כל הימים, עקב אשר הביט בו און על לא עול בכפו⁴⁰⁰. אולם גם אם השא השיא על נפשו עון אשמה על לא דבר, יש לו להוכיח צדקו, כי משאת שוא היא⁴⁰¹. הדבר אשר אליו ישא האדם את נפשו, הוא היראה הטהורה⁴⁰², אשר היא לבדה תזכה את ארחו, לעשות את הטוב בעיני אלהים ואדם⁴⁰³. ותמלא את רוחו אהבת המשפט, אשר בשמור האדם לעשותו, תמלא כל ארץ חסד⁴⁰⁴, ובדבר הזה ילך בדרכי ה’ עושהו, אשר לו החסד ואשר הוא כל מעשהו, כי באין דבר טוב נמצא באדם, יטה ה' אליו את חסדו⁴⁰⁵, אשר מעולם ועד עולם הוא, ועל כן אין הצדקה, אשר יעשה איש לרעהו, הרצויה בעיני ה' מכל הקרבנות⁴⁰⁶ משתלמת אלא לפי חסד שבה"⁴⁰⁷, כי לא מתן גוף המטבע לבדו יחשב לצדקה, כי אם העין הטובה והכבוד הנלוים עמו, על כן אין ערוך למעשה הצדקה הנתנת בסתר⁴⁰⁸, באשר לא תלבין את פני העני בבואה לידו. ואם אמנם כי כל פרוטה קטנה לרצון היא ולתועלת, בכל זאת יש להתאמץ, להטות את לב הרבים לפתוח את ידם, למען תרבינה הפרוטות והיו לשקלי כסף ולשקלי זהב. והאיש אשר יתיצב בראש עדתו, יזכה רק אז בעיני ה‘, אם יכלכל את דבריה בדרכי משפט וצדקה, ורחק כל בצע והַוַת נפש, ורחמיו יהמו אל קהל עדתו⁴⁰⁹, כדבר משלו הנאוה: “מה שריון, כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה, כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”⁴¹⁰, ועל כן “גדול המעשה יותר מן העושה”⁴¹¹. לבחירי עושי הצדקה יחשבו הנדיבים, התומכים ביד חכמי התורה העניים, כי בדבר הזה יטיבו גם לנפש נענה, גם ירימו תרומתם להחזיק תורה בישראל⁴¹². אולם בכל היות ערך הצדקה רב מאד, רב ממנו ערך החסד, אשר יגמול איש את רעהו. הצדקה נמשלת לזרע, והחסד נמשל לקציר⁴¹³, כי לא רק במתנת ידו יֵצֵא האדם ידי כל חובתו לרעהו, כי אם יכין את לבו, לדעת את נפש אחיו, להתאבל באבלו ולשמוח עמו ביום שמחתו. אך גם בכל הטוב ההוא אשר יעשה האדם אל ירבה שאון, כי אם הצנע יצניע ללכת עם אלהים ואנשים⁴¹⁴, והנפש הצנועה בארחותיה שכרה הרבה מאד⁴¹⁵. ותהי עצתו לאוהבו, לבלתי עשות רעה לאויביו הרודפים אותו, גם בהיות לאל ידו להמיט אותם לפניו, כי אם להוסיף להתהלך בתֻמו ולבטוח על ה’, כי הוא יוציא לאור משפטו⁴¹⁶.

ואת הדברים אשר הורה לקהל עמו, הקדים הוא להקים ולעשות. והחכם הזה אשר הוקיר מאד את התפלה, לא קדם את פני אלהיו בתפלה, עד כי הרים נדבה לדל, בהיות לנגד עיניו תמיד דבר המשורר הקדוש: “אני בצדק אחזה פניך”⁴¹⁷. ויהי מבקר את החולים ומברך אותם בדברים טובים ומורה את תלמידיו, לבקר אותם כמהו וללכת אחריו⁴¹⁸. והטוב אשר עשה לרעהו, לא עשה כאדם הפורע את חובו, כי אם בהמון רחמיו. ומדי כלותו את תפלתו, ישפוך את שיחו לפני ה‘, כי ישכין בגבול בני אדם “אהבה ואחוה ושלום ורֵעות”⁴¹⁹. והטוב אשר יגמול איש עם רעהו, הוא רק פרק אחד קטן במדה הטובה המרובה, אשר ינהג בה ה’ את עולמו: ברחמיו יכבוש עון⁴²⁰, כי גם “בשעת כעסו זוכר הוא את הרחמים”⁴²¹, חסדיו לדור דורים⁴²² ולענוָתו אין קצה⁴²³.

גדול בעיניו מאד ערך הבריאה כלה, אשר בדבר ה' קמה ותעמוד⁴²⁴, וכל הנותן בה דופי יאשם⁴²⁵, כי כל מעשיה טובים גם אלה אשר לא נזכר עליהם זכר הטובה, וכליל הבריאה הוא מין האדם⁴²⁶. לכל אחד ואחד מבני האדם נועדה תעודה מיום הולדו⁴²⁷. אולם כל עצמת האדם היא הדעת⁴²⁸, אשר היא נחלת ה‘⁴²⁹ ותכלית תעודת כל הטוב⁴³⁰, היא המענקת לבעליה מטוב ה’ אשר בארץ החיים⁴³¹. אך הדעת הזאת לא תחשב למאומה, אם לא תנחיל את האדם יראת ה' טהורה, כי כל העולם לא נברא, בלתי אם בגלל הנפש הירֵאה את אלהיה באמת ובתמים⁴³². את אור שבעת ימים גנז ה' רק ליראיו עושי דברו⁴³³. הטובה אשר יעשה האדם היא המטיבה גם לנפשו, והרעה אשר יעשה היא אשר תרע לנפשו⁴³⁴, כי גם לנפשו גם לרעהו אין מטיב ואין מֵרע, בלתי אם האדם לבדו⁴³⁵. ואת נפשו ישא כל איש ישראל אל אלהי אבותיו, אשר השמים ושמי השמים כאין וכאפס נגדו, כי הם יאבדו, ושמו הגדול יעמוד לעד ולעולמי עולמים, ובשם קדשו זה נשבע לאבותיהם להקים לו מזרעו עם עולם⁴³⁶. ואם אמנם כי קצרה שפת אנוש מהביע אף אחד מני אלפי רבבה מגבורות ה' ותהלתו⁴³⁷, בכל זאת יערב שיחו, אשר ישפוך נוכח פני ה‘, מכל ריח ניחוח⁴³⁸, והדמעה אשר תדמע עינו, תיקר מכל נסך⁴³⁹, ועל כן שם רבי אלעזר את פניו אל תפלת עמו, כי תהיה זכה מכל דפי. ואף כי לא טָבע את הגיון לבו במטבע קימת⁴⁴⁰ ככל אשר טבעו רבותיו רב ושמואל ורבי יוחנן, הִרבה מאד לרומם את ערכה ולטהרה מכל סיג העוכר אותה. אמרי פה בלי הגיון לב לא נחשבו לו למאומה⁴⁴¹, ובהתפלל איש, יהי דברו רחמים ותחנונים, ואל יבהל על פיו להוציא דבר תלונה על האל הטוב והמטיב⁴⁴², אף לא יבטח גבר בצדקתו, כי נכון הדבר מעם ה’ לענותו ביום קראו אליו⁴⁴³. והאיש אשר לא יכין את לבו כמשפט והתפלל אחרי שתותו, בעוד לא סר יינו מעליו, תהיה תפלתו תועבה⁴⁴⁴, ומהיות הכונה כל עצם התפלה, היה עם לבבו להורות “הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים”⁴⁴⁵.

ומה יפלא הדבר, כי הליכות נשי החיל, אשר היו למופת בימי הקדם, היו לו למקור מוסר לבני עמו, עד כי דקדק בכל דבר מדבריהן ובכל מעשה ממעשיהן⁴⁴⁶. ויעמוד למעוז גם בהלכותיו לנשים⁴⁴⁷ וישחר את משפטן, ויקרא ויאמר על האשה: “היא היתה אם כל חי, לחיים נתנה ולא לצער”⁴⁴⁸. אף תמך את כבודן ויקרא ויאמר: “עם קדוש אתה לה' אלהיך, אחד אנשים ואחד נשים”⁴⁴⁹. ותחשב לו האשה לתשלום, אשר בה תשלם נפש האיש, אשר יבא עמה בברית ואשר בלעדיה ימך ערכו⁴⁵⁰. ותכלית הנשואים בטהרתה איננה התשוקה הגסה, השוקקת גם בבשר החיה והבהמה, אשר בה לא תמלא נפש האדם, כי אם ברית האהבה והידידות⁴⁵¹. והטובה הזאת ביד האדם היא, אם יזכה את ארחו והשכיל את דרכיו, והיתה לו אשתו למשען, ואם ישחית את דרכו, והיתה לו למפגע⁴⁵².

והחסד היה לרבי אלעזר לרוח חיים גם בעצם תלמוד התורה. והחסד הזה הוא נדבת הלב, להגות בתורה לא לשם כבוד כי אם מתוך אהבתה בלב טהור. ויהי אומר: “תורה לשמה זו היא תורה של חסד, שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד”⁴⁵³. אף עוד דרך חסד היתה לנגד עיניו תמיד: “תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד”⁴⁵⁴, ועל כן נשא את נפשו יום יום בתפלתו, כי “ירבה ה' את גבולו בתלמידים”⁴⁵⁵. את ארחות הצדק שמר רבי אלעזר בכל קטנה ובכל גדולה, ובכל מעשה אשר יעשה האדם כי חשׂך את ידו מקחת ממסוכת כרם רעהו קיסם לחצוץ בו את שניו, באמרו אם יבוא איש איש לקחת כזאת, וסרה המסוכה כלה⁴⁵⁶. וגם הגמול אשר ימצא האדם חלף מעשיו הכיר בכל דבר קטן או גדול ובכל מקרה אשר יקרהו, וגם בגד אם לא נעשה לאיש כאשר עם לבבו נחשב לו לעונש⁴⁵⁷.

מכל סגנון⁴⁵⁸ מאמריו עולה, כי בתורת מוסרו היה מורה נאמן גם לנפשו גם לקהל עמו. העלילה הרבה, אשר תעוללנה אמרותיו הצרופות האלה לנפש המתבונן, תשכיח כמעט, כי כרבות תוכחות מוסרו רבו הלכותיו אשר עצמו מאד בשני התלמודים. וככל אשר בכל דבר מוסר וצדקה וחסד הטה את הלבבות, להפריז ולוַתר ולהתנדב יותר מכדי החובה, ככה כִּוֵן בד בד את מאזני משפטו, לבלי החסר מאומה ולבלי העדף מאומה בכל דבר גוף הלכה⁴⁵⁹, דבר דין⁴⁶⁰ ודבר עסק⁴⁶¹.

ובכל התורה אשר הגדיל בישראל, היה בעיניו כאיש אשר לא השלים עוד חוקו בדבר הזה⁴⁶². ובמשמני הארץ לא היה חלקו שמן, כי עני היה כמעט כל ימי חייו⁴⁶³. ומדי שלוח לו הנשיא מתנות לא יקח אותן מידו, באמרו: הצרה עין אדוני בחיי? הלא “שונא מתנות יחיה” יאמר הכתוב⁴⁶⁴. גם מבניו אשר הוליד מתו על פניו⁴⁶⁵, אך הנחמה האחת אשר היתה לו בביתו הוא הבן החכם אשר חנן ה' אותו, אשר קרא לו בשם אביו רבי פדת⁴⁶⁶ ואשר למד אותו תורה⁴⁶⁷.

אך ככל אשר דל חלקו בחיים, כן נשא שמו בישראל. ולמן היום אשר מת רבי שמעון בן לקיש והוא בא לשבת לפני רבי יוחנן, היה כמעט לראש, כי רבי יוחנן, הזקן מאד מאד, חלה מרוב געגועיו לבן לקיש יבמו, עד כי לא בא כשלש שנים וששה חדשים אל בית הועד⁴⁶⁸. וגם אחרי אשר שב לבוא לבית המדרש, לא הוסיף עוד לצאת ולבוא ולפקוד ולצַות כבראשונה מרוב זקנתו וּמֵחָלְיוֹ וּמֵעָצְבּוֹ, אשר לא הרפה ממנו עד יום מותו⁴⁶⁹, אז היה רבי אלעזר המוציא והמביא בשם רבי יוחנן, אשר ברבות הימים היה לו לחבר גמור⁴⁷⁰. ויהי הוא השולח את דברו לכל ארצות הגולה⁴⁷¹, וחכמי הגולה הריצו אליו את דברי שאלותיהם⁴⁷², וקרוב הוא, כי על כן נחשב בקרב עמו לשר ארץ ישראל⁴⁷³. בימים ההם ישבו לפניו כל חבריו חכמי הדור, כשבת תלמידים לפני רבם, יען כי הוא היה לראש, כל הימים אשר נזור רבי יוחנן גדול הדור אל ביתו⁴⁷⁴. אך רבי שמעון בן אליקים נלוה אליו, כי שטה אחת היתה לשניהם, המכרעת הרבה בדרכי הדין⁴⁷⁵. ויהיו שניהם לראשי השופטים⁴⁷⁶, אפס כי את הדבר אשר יפלא מהם, ישימו לפני רבם הישיש רבי יוחנן⁴⁷⁷.

גם במשמרתו זאת, משמרת שופט, תֵרָאה רוחו הטהורה בכל אורה, כי ככל אשר הצדקה לא השתלמה בעיניו “אלא לפי חסד שבה”, ככה גבר המון רחמיו על מדת הדין גם במשפטו, עד כי היה רבי שמעון בן אליקים משנהו, מעיר אזנו לכבוש את רחמיו, למען הצג משפט, לאמר:“רבי, יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה, אלא מדת רחמנות, אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו אותה הלכה לדורות”⁴⁷⁸.

מלבד רבי אלעזר, אשר עלה בדור ההוא מן הגולה וילָוה על ראשי חכמי ארץ ישראל, בא משם עוד איש אחד ושמו רב כהנא⁴⁷⁹, תלמיד מובהק לרב⁴⁸⁰, אשר כל דרכיו נחשבו לו לחוקים, אשר אין לסור מהם⁴⁸¹. אף כי התנכר רב כהנא בבואו, הכיר בן לקיש את רוב כחו בתורה, ויקרא: “ארי עלה מבבל”⁴⁸². צעיר בימים מאד היה רב כהנא, בבואו ארצה ישראל⁴⁸³. אף שונה היתה עלִיָתו מעלית כל החכמים והתלמידים עולי הגולה⁴⁸⁴, כי לא למען בקש תורה נדד ממקומו, כי אם להציל את נפשו⁴⁸⁵, כי היה החכם הזה איש כביר כח לב ונמרץ מאד בדבריו ובמעשיו⁴⁸⁶. ויהי היום והוא יושב לפני רב, והנה איש בא להתאונן, באזני רב על רעהו הבא עמו, האומר להלשין אותו אל פקידי חיל החברים⁴⁸⁷ ולהסגיר את תִבנו בידם, ויזהירהו רב מעשות כדבר הזה, ויחנן את קולו ויבקשהו: אל נא תלשן, אל נא תלשן, – כי ידע רב, כי בנפול איש ישראל ביד החברים, לא יתנו לו עוד רחמים, כי בוז יבוזו את כל קנינו לבלתי השאיר לו פלטה⁴⁸⁸. ויעז האיש את פניו ויקרא: “אלשין ואלשין”. ויקנא רב כהנא וירם ידו ויכהו, ותגדל המכה וימת המלשין, וידע רב, כי לא כראות מלכי בית ארשקה, אשר ירדו מכסאותם, את צדקת חכמי ישראל ואת כבודם, יראו מלכי בית הששנים, המושלים כיום בארץ את מעשה רב כהנא, ולא יאבו להתבונן, כי רק מקנאתו היתרה לצדק, נהיה הדבר, ויחזק עליו את דברו לברוח ארצה ישראל. אך בדעת רב את תלמידו השנון, כי נמרצו מאד אמרי פיו, צוה עליו לבלתי השב על דברי רבי יוחנן שבע שנים תמימות, ויעש כן רב כהנא ויקם וילך. ויהי בבאו בפעם הראשונה אל בית המדרש, וימצא את ריש לקיש,מסיים את ישיבת היום", לאמר: משיב את ידו על דברי רבי יוחנן, אשר דרש היום, שוקל אותם בפלס באזני התלמידים ומדקדק בהם בכל קטנה וגדולה⁴⁸⁹. ויגש רב כהנא אחרי כן אל התלמידים וישם לפניהם את השאלות, אשר יש לשאל, ואת התשובות אשר יש להשיב עוד בענין זה. ויספרו התלמידים את דברי האורח לרבי שמעון בן לקיש, וישתומם, וימהר אל רבי יוחנן ויהלל אליו את חכמת הבבלי הצעיר, וייעצהו לשום לב אל הפרק, אשר ישנה מחר, למען יהיה נכון להשיב על שאלות רב כהנא. ויהי ממחרת וַיוֹשֶׁב בן לקיש את רב כהנא בשורה הראשונה, משבעת שורות התלמידים, וישנן רבי יוחנן את ענינו. ורב כהנא לא יפצה פיו, כי שמר את מצות רב, לבלתי שאול דבר את פי רבי יוחנן שבע שנים. וירא בן לקיש כי כן, ויושיבהו ממחרת בשורה השנית ולמחרתַים בשורה השלישית, עד כי במלאת שבעת הימים ישב רב כהנא בשורה האחרונה. וישחק רבי יוחנן ויאמר אל ריש לקיש: “ארי שאמרת נעשה שועל”, וישם רב כהנא את הדבר בלבבו ויאמר: שבע השורות אשר ירדתי, תהיינה לי תחת שבע השנים, אשר צוה לי רב לחכות בדברי, ועתה הנני נקי מן הדברים, אשר צוַני רב. – ויקם ביום השני ויחל להקשות את דברי שאלותיו, ותפָלא מרבי יוחנן להשיב עליהן. ויכנע רבי יוחנן ויצו להוציא מתחתיו כסת אחת משבע הכסתות, אשר הוא יושב עליהן, ולהעלות את רב כהנא שורה אחת, משבע השורות היושבות לפניו. ורב כהנא מוסיף ומקשה לשאול שם, עד שובו לעלות ולשבת בשורה הראשונה ועד סור כל הכסתות מתחת מושב רבי יוחנן. וישא רבי יוחנן את עיניו ויתבונן בפני רב כהנא, ויהי בעיניו כמשחק בו, וירע הדבר בעיני הרב הזקן, אף רב כהנא התעצב אל לבו, כי עלתה כזאת על לב הישיש הנהדר, וישם אל לבו ויפול למשכב ויָחל ויחזק חליו, ויבקרהו רבי יוחנן וידבר אתו טובות וירומם את ערכו, ותשב רוחו אליו וירָפא⁴⁹⁰. למן העת ההיא החל רבי יוחנן לבכר את תורת חכמי בבל על תורת חכמי ארץ ישראל⁴⁹¹, וישַו בענוָתו כמעט את נפשו לתלמיד לתלמידו הזה⁴⁹², כי האיר החכם הצעיר לימים את עיניו בדברים אשר נעלמו ממנו⁴⁹³. גם על ריש לקיש החריף הגדול עלתה ידו בהתוכחו עמו בדבר הלכה⁴⁹⁴. בכל זאת שם רב כהנא את נפשו אל משמעת רבי יוחנן, וינהג עמו מנהג תלמיד אומר שמועה בשם רבו⁴⁹⁵.

מדרכי מחשבות רב כהנא ידענו, כי המשפחה יקרה בעיניו מאד והאשה והבנים נחשבו לו למוסדי דור ודור⁴⁹⁶. וקרוב הדבר, כי חנן אותו ה' בבן חכם וכי “מרי בריה דרב כהנא”, בן רב כהנא זה, הוא⁴⁹⁷ איש אשר שיטה נכרת במעט הלכותיו הנמצאות⁴⁹⁸.

אין ספק כי אָצל גם רב כהנא החכם הגדול, אשר רבי יוחנן וריש לקיש מלאו פיהם את תהלתו, הרבה מרוח חכמתו על תורת ארץ ישראל.

לעבר אחר הגדיל בדור ההוא את מעשיו רבי שמלָי, הוא רבי שמלי הדרומי, אשר על פיו נודע בבבל דבר התרת שמן בני הנכר, אשר התיר רבי יהודה נשיאה⁴⁹⁹. החכם הזה, אשר גם רבי יהודה נשיאה⁵⁰⁰ וגם רבי יני היה נשען על ידו⁵⁰¹, בהיותו תלמיד אהוב לשניהם⁵⁰², לא היה לרצון לרב על נטות לבו להתיר⁵⁰³. ורבי יונתן⁵⁰⁴, רֵע רבי חייא, לא ידע את כשרון רבי שמלי בתורה⁵⁰⁵. ויהי היום ותציקהו רוחו ויבקש את רבי יונתן ללמדו את סדרי תולדות המשפחות העתיקות, אשר כתבם המתיחש עולה לראשי האבות, אשר שמותיהם נקבו בספר דברי הימים⁵⁰⁶, וימאן בראשונה ללמדו, כי נהרדעה ולוד, הערים אשר התגורר בהן ואשר ליושביהן לא יצא שם טוב, השיאו גם עליו מעין חשד בעיני רבי יונתן⁵⁰⁷. ויפצר בו וילמדהו, וישא אחרי כן חן לפניו, בהוָדע לו כי יד ושם לו בתורה⁵⁰⁸, כי באמת היה רבי שמלאי עוסק בדבר הלכה⁵⁰⁹ ומחמיר גם באסור קל⁵¹⁰ ונושא מדברותיו בדבר הלכה בקהל עם גם בעיר הגדולה אנטוכיא, בעברו שם⁵¹¹. אך קרוב הוא, כי הרבה לשום את לבו אל האגדה ואל זכרונות בני עמו⁵¹² ואולי גם אל ערך ארץ ישראל וסביבותיה⁵¹³ ולהתבונן אל רוח עמו, אל גורלו ואל אחריתו⁵¹⁴, ועל כלן אל טיב דעת האלהים, פרי תורת משה, הנבדלת מפרי רוח חכמי הגוים וכהניהם, רק ישראל הוא העם אשר ישא לבו אל אחרית הימים, ואין גוי מגויי הקדם אשר ידמה לו בדבר הזה. את דעתו זאת הביע במשל נחמד עד מאד:

מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל וַעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִּין לָאוֹר.

אָמַר לוֹ תַרְנְגוֹל לָעֲטַלֵּף: אֲנִי מְצַפֶּה לָאוֹרָה

שֶׁאוֹרָה שֶלִּי, אַתָּה לָמָּה לְּךָ אוֹרָה?⁵¹⁵.

וקרוב הוא כי גם החזיון הגדול המשַׁוה את משפט הגוים באחרית הימים, בבוא שופט כל הארץ “וספר תורה בחיקו” לבקר את מעשיהם ביום דין, לו הוא⁵¹⁶: הנה ה' קורא לכל “אומה ואומה וסופריה” באחרית הימים ודורש מידן את חשבון מעשיהן אשר עשו, במלחמותיהן אשר נלחמו ובארצות אשר לכדו⁵¹⁷, בחוצות אשר שמו בעריהן⁵¹⁸ ובגשרים הגדולים, אשר גשרו על פני נהרות איתן⁵¹⁹, בעושר הגדול אשר הרבו בארצותיהן⁵²⁰ ובתענוגות אשר הכינו בהן לעדן את בני האדם⁵²¹. – ואת כל אלה עשו – יאמרו העמים האלה – רק למען הצדק, רק למען התרבות העליונה, להגדיל תושיה בקרב הארץ בטעם תורת ישראל⁵²². על כזביהם אלה ישחק עליהם האל השופט, בגלותו את נבלותם, כי כל מזמותיהם לא היו בלתי אם הות ובצע, שרירות לב ותענוג לא טהור⁵²³. וגם העשר אשר עשו לא מידם הוא⁵²⁴. ומלחמותיהם לא היו בלתי אם מטה ביד ה‘, אשר משפט גוי ואדם ממנו יֵצא⁵²⁵. ואחרי אשר נגלה קלון מעשיהם, כי מאפס הם, ישוב אֵל בוחן כליות ולב להמריץ את שאלתו בחזקת היד: האומנם עשיתם דבר קטן או גדול להפיץ באמת ובתמים את דעת אלהי אמת, תורת חסד, משפט וצדקה בקרב ארצותיכם?⁵²⁶. לשמע השאלה הזאת יכלמו ויאָלמו, כי לא ימצאו מענה⁵²⁷. אז יקום ה’ לעֵד להעיד שמים וארץ, כי ישראל הוא הגוי האחד אשר לא הפר את חקותיהם, אשר נתנו להם מיד יוצרם⁵²⁸, ולהעיד את דברי הימים לכל הגוים, כי אף בדור אחד לא שקר ישראל באמונתו⁵²⁹. כשמוע הגוים את דבר צדקת העם הזה ואת גדלו בעיני ה‘, יבקשו גם הם לקבל את התורה ולקבל את שכרו, אז יאמר להם ה’, כי גדול הרבה מאד יתרון העם, אשר יקים את דבר התורה בלכתו כל הימים בקרב צרה באין מנוח לכף רגלו, מן העם המקים את דבריה בהניח לו מסביב, בשפע ובשובע, מרוב כל⁵³⁰. בכל זאת מנסה ה' אותם בתתו להם מצוה קלה אחת ממצותיו. אך גם את המצוה הקלה הזאת לא יעשו, בלתי אם כל עוד אשר לא תניא אותם ממנוחתם ומהנאתם, אולם בהתנגש מעשה המצוה בהנאה אחת קטנה, יבעטו במצוָתם וישליכו אותה מעל פניהם⁵³¹.

כאשר העמיק להבדיל בחזיונו זה בין הצביון, אשר אליו נשא עם בני ישראל את נפשו לדורותיו ובין הדברים, אשר שעו אליהם כל הגויים כל ימי היותם, ככה שם לב להבדיל בין דעת אלהי ישראל על פי ההגיון אשר יהגה לב חכמי התורה, ובין הדמות אשר יערכו לו המינים, אשר נוקשו אחרי תורת פרס וחברותיה. והיה מדי הקשות אליו המינים להתוַכח ולגלות לו בתורה פנים, אשר למראה עינים יתן מקום לשיטת הרבה־רשוית, והפליא רבי שמלי להוכיח להם את משוגתם מתוך עצם המקרא ההוא, אשר אותו שמו סעד לדבריהם⁵³². וישכל מאד להאזין את הקול האחד המתהלך בדברי כתבי הקדש, אף כי עניניהם שונים הם, כי כלם שמים את האדם לכליל כל מעשה שמים וארץ ואת הגיון לבו לתכלית כל מרום ונשגב⁵³³, כי יקר האדם מאד בעיני ה‘, הקרוב אליו “בכל מיני קרבות”⁵³⁴ והמפליא את חסדיו עמו גם בטוב לו גם בצר לו⁵³⁵. על כן שם רבי שמלי את דבר יצירת הולד לענין מחקרו ולחזיונו, ויצר בחרט סופרים צורה נאה ומתֻקנת מאד “לעֻבר במעי אמו”⁵³⁶. אולם לא אל גלמו שם החכם את כל לבו, כי אם אל עָצמו, אל הנשמה הנזרקת אל תוכו, אל שפעת האורה היצוקה הגנוזה בה⁵³⁷, אל טהרת מולדתה העליונה ואל תעודתה, להתחזק להשתמר בטהרתה כל ימי חלדה⁵³⁸, אף כי ידעך הרבה מן האור הצפון בה, ביום צאת הילד מרחם הורתו⁵³⁹. התְּנָי הראשון למשמרת הטהרה הזאת בחיים, הוא קֹטֶן מעשי האדם בעיניו⁵⁴⁰. בהעָלות רוח הטהרה, ובבוא תחתיה רוח הטומאה למלא את הארץ זמה, יסופו יחדו כטהור כטמא, כצדיק כרשע⁵⁴¹. והמכשירים לטהרת החיים, הם המצות כלן למקציהן עד קציהן, אשר סוף תכליתן היא לדרוש את ה’. המצות הרבות האלה עולות ונכללות בכללים, והכללים נעשים פרטים לכללים גבוהים עליהם, עד אשר תכלינה כלן יחד אל הראש האחד: "שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת עשרה: הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח; בא ישעיה והעמידן על שש: הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע; בא מיכה והעמידן על שלש: עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך; חזר ישעיה והעמידן על שתים: שמרו משפט ועשו צדקה; בא עמוס והעידן על אחת שנאמר: כה אמר ה': דרשוני וחיו⁵⁴².

ובכל השנים ההן, משנת מות רבינו הקדוש עד השנים האחרונות לרבי יוחנן ולרבי אלעזר, עברו חליפות רבות על בית ישראל. הן אמנם כי בבבל יצאה שמש התורה בגבורתה, אולם גם בארץ ישראל לא נטתה עוד לערוב, רוח ישראל התרגשה בה עוד בכל עוז, אך גוף האומה בארץ מכורתה הלך הלוך ודל. את דברי רבי בימיו האחרונים בימי הקיסר קומודוס, על דבר גורל בני עמו, ואת הדמות אשר ערך רבן גמליאל בנו אל מתכֹנת שרי רומי אל ראשי ישראל, הלא שמענו גם ראינו⁵⁴³. בשלוח יושבי ארץ ישראל בימי קומודוס מלאכים אל ניגר ההגמון הרומי, המושל בשם אדוניו בסוריא, להקל מעול המסים הכבד אשר שם על שדותיהם, ענה אותם לאמר: לוא היתה לאל ידי כי עתה שמתי מכס גם על האויר אשר אתם שואפים⁵⁴⁴. גם במס אשר קראו לו בשפת ארס “כלילא”⁵⁴⁵, לחצו את בני ישראל מאד, עד כי בבוא הנוגשים עירה טבריא לגבותו, ברחו כל אנשי העיר⁵⁴⁶.

אחרי מות הקסר קומודוס בחדש אשר מת רבי יהודה הנשיא 192–3953 רֵע אביו⁵⁴⁷, ושרים אחדים התפרצו לשלוח ידם אל כתר קסרות רומי, ויפלו איש בחרב רעהו, התנשא גם ניגר לרשת את כסא אדוניו, ויחזק על ארץ סוריא, אשר גם ארץ ישראל תחָשב עליה וימלוך בה. ויתיצב שר הצבא ספטימוס סֵוֵרוס בפניו וילחם בו ויט לב כל בני הנכר היושבים בארץ ישראל וגם הכותים בתוכם, אחרי ניגר. וקרוב הוא כי בני ישראל עמדו מנגד לשני השרים הנלחמים⁵⁴⁸, ותעז יד סורוס ויהי לקסר 3953–193 ויעבור בארץ ישראל 3960–200 ויַכבד את ידו על הכותים ויפר מהם משפט אזרח, ויבאו אנשים רומיים להאחז בשומרון עירם, ועל בני ישראל לא פקד אפו. אפס כי גזר על בני הנכר לבלתי התיהד ולבלתי התנצר. לעומת זה התיר לבני ישראל להיות שרי עיר ופקידיה וראשיה, אך חִיֵּב אותם לערוך מכספם לפרקים מערכות משחק כמשפט הרומיים, בהיותן מֻתרות לבני ישראל לפי חקי תורתם. תחת הקסר הזה, אשר לא אהב את ישראל, מלך קרקלא בנו 211–3971 שש שנים. ואחריו אלגָבָּל 217–3977 חמש שנים. שני הקסרים האלה אשר התגאלו בכל תועבה, לא הטיבו ולא הרעו לאבותינו. אולם לב הקסר אלכסנדר סורוס אשר מלך 222–3982 תחת אלגבל, נטה אל עם ישראל ותורתו, כאשר נטה גם אל דתות אחרות מבלעדי דת רומי העתיקה, ויכבד גם את בני ישראל גם את הנוצרים, ויחטוב לו את תבנית אברהם אבינו ויציבנה בחדר משכיתו, והפתגם העתיק אשר יצא מפי הלל: את אשר ירע לך אל תעש לרעך, היה נכון תמיד על שפתיו, על כן לא היה המושל הזה טוב בעיני בני יון העוינים את ישראל ויתלוצצו ויקראו לו: ראש הכנסת⁵⁴⁹ כהן גדול. ורגלים לדבר, כי לא הכביד הקסר הזה על ישראל את עֻלו מאד. אולם אחרי מותו 3995–235 בידי אנשי הצבא, החלו ימי מבוקה ומבולקה גם למלכות רומי. שנים עשר קסר מלכו איש אחרי רעהו בעשרים השנים הבאות. ואם כי גם בימי מעט הקסרים הנוחים אשר משלו ברומי, לחצו הגמוניהם שליטי המדינות הרחוקות את יושביהן בחזקה ואת ישראל בארצו יותר מכלם, הלא היה הלחץ הזה כפול ומכופל פי כמה וכמה, בהיות גם כסא הממלכה לבזה לעריצים בעלי אגרוף. את המס הכבד אשר שם ניגר הגמון סוריא בימי הקסר קומודוס על בעלי השדות בארץ ישראל, החלו נוגשי רומי להעלות גם בשנת השמטה, ויפֵרו בדבר הזה את משפט כל מלכי יון ורומי, אשר סרה ארץ ישראל למשמעתם למימי אלכסנדר מקדן⁵⁵⁰ ולמימי יולי קסר, וכל ימי מלכי פרס המושלים בבבל⁵⁵¹, אשר פטרו את אדמתה מכל מס בשנה ההיא אשר לא תעבד ולא תזרע. וירא רבי יני זקן חכמי הדור, כי לא תהיה תקומה לדלת העם מפני הגזרה הקשה, ויָער את לב הסנהדרין, ויתירו לחרוש ולזרוע גם בשנה השביעית כדי שִלומת המס. ויעבר רבי יני קול בכל הארץ ויצא העם ויחרשו ויזרעו⁵⁵². בימים ההם החלו מושלי רומי לחדש את גזרת אדרינוס, לבלתי תת לסנהדרין לעבר שנים ולקבוע חדשים. וישלחו שני חכמים, הלא הם: רבי חייא בן זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, לעבר את השנה בעסיא⁵⁵³. וידל יעקב בארץ נחלתו מאד מאד, אדמת יהודה נהפכה לזרים. ואם אמנם כי בטלה גזרת אדרינוס, אשר נעלה שערי ירושלים לפני בני ישראל, ויראי ה' עלו אליה לאכול שם את מעשר דגנם ותירושם⁵⁵⁴, לא ערב איש ישראל את לבו לבוא אל נגב יהודה, מפחד הגוים האויבים אשר נאחזו בה, עד כי האיש אשר “היו לו מעות בהר המלך” התיאש מהם, כאיש "שנפל כיסו לים הגדול⁵⁵⁵. למראה הדבר הזה נועץ רבי הושעיה וחבריו להוָעד ולפטור את פרי תבואת הר המלך מן המעשר והתרומה, אחרי כי נסבה הארץ לגוי אחר. אך עצתם לא קמה, כי “נטרפה השעה”⁵⁵⁶ ולא יכלו להועד. אולם גם במקומם, בגליל, לא ראו טובה בדורות ההם, כי השובע היה בערי הגוים, בצור ובקסרי, ובערי ישראל היה רזון ובצרת⁵⁵⁷. וגם באיפת רזון הזעומה, אשר נותרה עוד לישראל, שלחה רומי את עינה הרעה ולא נתנה לאבותינו לשכוח רגע את עמלם ואת לחצם בימי שמחתם. וככל אשר היו ההוללים הרומיים אורבים בימי טרכינוס ואדרינוס לשמחת חתן וכלה, להשביתה ולהפוך אותה לחרדה⁵⁵⁸, כן הוסיפו בימים ההם להשבית כל משוש חגים בישראל. עוד בימי יבנה קרו כאלה, כי “בלֶשֶת באה לעיר” ביום חג “לחטוף כל העיר”⁵⁵⁹. אך הדבר אשר היה בימי יבנה מקרה בודד, היה אחרי מות רבי למנהג קבוע, עד כי ספרו חכמי הדורות ההם: “אין לך כל רגל ורגל שלא באה בלשת לצפורי”⁵⁶⁰ “אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריא אגמון וקמטון ובעל זמורה”⁵⁶¹. ויהיו כל ימיהם רעים, השודד הרומי שודד והנוגש נוגש והארץ לא תתן את פריה⁵⁶². וגם העשירים אשר בחרו בם שרי רומי להעלותם לגדולה, לעשות את מלאכת המלך בעירם, לא שמחו מאד בכבודם. ויהי משפטם לשקול כסף על יד האיש, אשר יאות לעמוד תחתם ולפטור אותם מגדולתם הנעתרה, אשר כבדה עליהם מאד⁵⁶³.

וברבות העזובה, יש אשר ארבו בני העמים לבני ישראל ויִשבו מהם שבי, כי בהיות לישראל, אשר חרות האדם יקרה לתורתו מכל, מצות פדיון שבוים גדולה מכל המצות⁵⁶⁴, ידעו השובים כי פדיון רב שמור להם מיד נדיבי ישראל. מרבית השבוים היו נשים וילדים, אשר לא יכלו לעמוד על נפשם⁵⁶⁵. ככה הרבתה רומי לאכול את שאֵר העם העשוק והרצוץ מבלי הגן עליו מאומה. ולא עצמו בני ישראל את עיניהם וישכילו לכלכל את דבריהם עם הרומיים ולהקל מעליהם את עולם, כאשר תמצא ידם, ויהיו “הולכין לקרקסאות ולתיאטראות לבסילקאות לפקח על עסקי רבים” גם בשבת"⁵⁶⁶, ותֵּמר נפש העם וחכמיו על “רומי חיֶבֶת”⁵⁶⁷.

יד התלאות האלה, אשר כבדו על ישראל ועל הנשיאים, הנושאים את משא העם עליהם, נודעה בחליפות הגדולות אשר עברו על בית הנשיא. רבי יהודה נשיאה בן רבן גמליאל בן רבי יהודה הנשיא מת בעוד אלכסנדר סֵוֵרוס מולך⁵⁶⁸, בטרם החלו עוד ימי המהומה לבא לכל ארצות רומי. תחתיו היה רבי גמליאל בנו לנשיא. הוא לא עמד עוד בראש חכמי הדור, כאשר עמדו אבותיו מימי הלל והלאה, וקרוב הדבר כי שם את נפשו בדבר התורה למשמעת רבי הושעיה⁵⁶⁹ וכי רבי שמעון בן לקיש היה לו לרֵע⁵⁷⁰, ולא האריך הנשיא הזה ימים, כי מת שנים מספר אחרי מות אביו הגדול. ויקם רבי יהודה בנו תחתיו לנשיא, ויקראו גם לו רבי יהודה נשיאה, כאשר קראו לאבי אביו⁵⁷¹. גם הוא היה שוקד על דלתות בית המדרש יום יום⁵⁷², דן לפני החכמים⁵⁷³, דורש תורה מפי רבן יוחנן⁵⁷⁴ ונוצר את שמועות רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, עד כי אחרי מותם היה הוא המודיע מקצת הלכותיהם לחכמי הדור⁵⁷⁵. אפס כי יד העתים אשר התהפכו מטובה לרעה⁵⁷⁶ אחרי מות סורוס, כבדה מאד על בית הנשיא, כי הקסרים הרבים, אשר מלכו בימים ההם איש תחת רעהו ימים מעטים, ושריהם העריצים, אשר מלאו כל הארצות חמס ושוד, לא הרפו מבית הנשיא, ובנפש שוקקת לא ידעה שבעה נגשוהו כל היום לתן על פיהם ולמלא את כיסם⁵⁷⁷. על כן לא יכול הנשיא לנעור את כפיו מן המתנות אשר יביאו לו, כאשר עשו אבותיו, ואם לא הרהיב את נפשו לקחת מהן הרבה לקח מעט⁵⁷⁸. וירע הדבר בעיני החכמים, ויהי בהתאוננו באזניהם על המלכות הרשעה, ויאמרו אליו: אם לא תקח מיד איש מאומה, יהיה ה' עמך ואיש לא יקח מידך מאומה⁵⁷⁹. – ומצוק העתים הפר הנשיא את המשפט הראשון, לבלתי קחת מידי החכמים תרומה לחומת העיר⁵⁸⁰, אף גרע את חק התלמידים העניים, אשר כל נשיאי בית אביו היו תומכים בידם ולא יכלו עוד להגות בתורה⁵⁸¹. ולא ישרה הדרך הזאת בעיני חכמי הדור ויפן לבם מעמו. רבי יני הזקן מאד, אשר עיניו כבר קמו משֵׂיבו בעת ההיא, מנע כבוד מן הנשיא הזה – אף כי את אבי אביו כבד מאד מאד⁵⁸² – וישם את חלקו עם התלמידים אשר לא יאבו שמוע את תורת רבותיהם⁵⁸³. אפס כי הנשיא האריך רוחו מאד ויכבד את החכמים, אף כי הוכיחו את דרכו על פניו בלי כל משא פנים, וגם באמרו להכביד את ידו על חכם אשר הרעים אותו, ינָחם מהרה על מעשהו. ויהי היום ויורה רבי שמעון בן לקיש בקהל תלמידיו, כי דין אחד וענש אחד לנשיא כי יחטא ולאיש מעם הארץ כי יחטא. וירע הדבר בעיני הנשיא ויחשבהו לעלבון לנפשו, ויתעבר וישלח גדוד לתפשו וישמע בן לקיש ויברח לאחד הכפרים הקרובים. ויהי ממחרת בבוא הנשיא אל בית המדרש ויגד לו רבי יוחנן, כי באין רבי שמעון בן לקיש עמו לא יוכל להורות בקהל, וישמע רבי יהודה נשיאה ויעזוב את חמתו וילך הוא ורבי יוחנן אל הכפר, אשר נחבא שם בן לקיש, להשיבו בכבוד אל ביתו. ויצא רבי שמעון לקראתם ויאמר אליהם: בחסד אשר עשה ה' לעמו בהוציאו אותם ממצרים עשיתם לי, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, כי אם בעצם כבודו הוציא ה' את ישראל מארץ גלותם, אף אתם בכבודכם טרחתם להשיבני אליכם. – וירא הנשיא כי רך לבו וישאלהו, מה ראה להורות בקהל דבר אשר יחלל כבודו ברבים, ויהפך פתאם לבב בן לקיש ויקרא בקול עוז: האמנם יעלה על לבבך, כי מיראתי אותך אמנע את דבר ה' בתוך חכי?⁵⁸⁴. – בכל זאת לא הוסיף עוד רבי יהודה נשיאה להקפיד על החכם הנהדר הזה, וישיבהו בכבוד גדול אל ביתו, כאשר יעץ אותו רבי יוחנן⁵⁸⁵. ויהי לו בן לקיש למן העת ההיא לאוהב⁵⁸⁶, אפס כי גם אז לא חדל להוכיחו בדברים נכוחים מאד⁵⁸⁷. גם איש מטיף אשר שמו יוסי המעוני, הוכיח את דרכי בית הנשיא בבית הכנסת בטבריא באזני כל הקהל, וישם את דברי הנביא הושע בן בארי ליסוד לתוכחתו, ויקרא ויאמר: “שמעו זאת הכהנים: למה לא יגעתם בתורה הלא עשרים וארבע מתנות כהונה נתתי לכם? והנה הכהנים אומרים: מאומה לא ינתן לנו. – והקשיבו בית ישראל: למה לא הייתם נותנים לכהנים ארבע ועשרים מתנות כהונה שכתבתי לכם בתורה? והם אמרים את הכל יקח בית הנשיא; ובית המלך האזינו כי לכם המשפט: לכם אמרתי וזה משפט הכהנים, עתיד אני לישב עמהן לדין ולפסקן ולאבדן מן העולם”⁵⁸⁸. – ויהי כשמוע הנשיא את דבר החזון הזה ויחר אפו, ויברח יוסי, ויבא רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אל הנשיא להשיב את חמתו ויבקשוהו לסלוח לו, כי איש גדול הוא⁵⁸⁹, ויעתר להם ויביאהו לפניו, וישאלהו רבי יהודה נשיאה לפתור לו את דברי הכתוב האומר: “כאמה בתה”⁵⁹⁰. ויען אותו יוסי המעוני לאמר: “כבת כן אמה, כדור כן נשיאו, כמזבח כן כהניו”, ויאמר הנשיא: המעט ממני כי הכלים אותי בפני אחרים פעם אחת, ויכלימני בפָני שלש פעמים⁵⁹¹.

ובדור ההוא, אשר היתה יד המלכות⁵⁹² לרעה בכל העמים, אשר סרו למשמעתה, ואף כי בישראל החלו אנשי זרוע להרים ראש ולקנות בכסף מיד עריצי רומי הגדולים והקטנים הרודים בעם, את הפקודות המביאות שכר או כבוד לבעליהן. ויען כי עין הרומים היתה פקוחה וידם נטויה על היושבים על המשפט, להסירם ממשמרותם כטוב בעיניהם⁵⁹³, הלא היה פתח פתוח לאילי הכסף לקנות להם, מיד הגמוני סוריא ומאפרכיהם השולטים בארץ ישראל, רשיון למשמרת קטנה, למשמרת שופט, אף כי אין חלק להם בתורה ובדעת משפטיה, ככל אשר קנו כהני האָון, זה כארבע מאות שנה, את הכהונה הגדולה מיד עריצי יון המושלים בהם בימים ההם. וישנא העם את השופטים ההם ויקראו להם “דַיני בוּר”⁵⁹⁴. הדיָנים האלה, אשר נבערו מדעת התורה, היו שוכרים להם אנשים מן התלמידים שאינם מהוגנים, מקרב משפחתם, ויהיו מורים אותם איך יורו. ויען כי לא ידעו השופטים הבוערים ההם למצוא את ידיהם ואת רגליהם בדבר משפט, הרבו להם חזנים וסופרים בקיאים ורגילים ויעשקו ויָרוֹצו את הנדונים בנכליהם. והערומים בבעלי הדין ראו את הדיָנים, כי לא יבינו את אשר לפניהם, וירבו לשקר באזניהם, בדעתם כי אין שופט חכם לב, אשר ילכוד אותם באמרי פיהם. בימים ההם עמדו בישראל עורכי דיָנים, לאמר מסדרי טענות בעלי⁵⁹⁵ הדין, כמשפט פרקליטי רומי, אשר חכמי ישראל אסרו אותם מעולם.

ויתאוננו חכמי הדור על הקלקלה הזאת ויערוך לה בן לקיש דמות כדברים האלה, לאמר: “כי כפיכם נגואלו בדמים: אלו הדיָנין; ואצבעותיכם נגאלו בעון: אלו סופרי הדינין; שפתותיכם דברו שקר: אלו עורכי הדינין; ולשונכם עולה תהגה: אלו בעלי דינין”⁵⁹⁶. וחכם אחר חזה בחזון קודר את אחרית דַיני בוּר אלה: “שבר ה' מטה רשעים: אלו הדיָנין שנעשו מקל לחזניהם; שבט מושלים, אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדינין – שמלמדים הלכות צבור לדיני בור”⁵⁹⁷. ויחשבו דיני בור, ילידי עת הצרה בעיני חכמי ישראל גם ליולדי הצרה, ויחרצו את משפטם לאמר: “אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדַיני ישראל שכל פורעניות שבאה לעולם, אינה באה אלא בשביל דַיני ישראל – ואין הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו על ישראל, עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל”⁵⁹⁸. ולא נשאו חכמי הדור הנאמנים פנים גם לבית הנשיא בדבר הזה, כי קם רבי יהודה בר נחמני המליץ הגדול, אשר היה מתורגמן לריש לקיש, למתורגמן לאיש נבער מדעת, אשר הפקידוהו אנשי בית הנשיא לדיָן. ויהי בבוא הדין לדרוש, ויט אליו בר נחמני את אזנו, והנה אין קול ואין קשב, ולא אמר בר המתורגמן דבר, כי אם מקרא ככתבו קרא: “הוי אומר לעץ הקיצה, עורה לאבן דומם, הוא יורה? הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו”⁵⁹⁹. ורבי אמי אשר קם אחרי רבי יוחנן רבו תחתיו לראש, קרא להם: “אלהי כסף ואלהי זהב”⁶⁰⁰. ויתר חכמי הדור מלאו אחריו ויָקֵלו לדיני בור אלה, אשר קנו את גדולתם בכסף⁶⁰¹, ויחרצו את משפטם בדברים נמרצים לאמר: “זה שהוא מתמנה בכסף, אין עומדין בפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור”⁶⁰². ויהיו אנשים מן החכמים, אשר תלו את כל הקלקלה בראש הנשיא ויאמרו: “דור לפי פרנסו”, לאמר: כי יש כח ביד נשיא איש חיל ירא אלהים, לכבוש ולדכא את הפריצים המתנשאים לראש. אך רבי יהודה נשיאה, אשר לבו ידע את מרת נפשו, כי⁶⁰³ כל השערוריה היא פרי הדור, אשר הממלכה הרשעה הרשיעה בו שבעתים מכל אשר לפניה, ואשר מפניה לא יוכל גם הוא עמוד, הצטדק ויאמר: “פרנס לפי דורו”⁶⁰⁴. ויראו חכמי הדור, כי בית הנשיא לא יעצור כח לעצור בעד הרעה הזאת, ויגזרו, כי אין לנשיא להסמיך שופט, בלתי אם מדעת הסנהדרין, לעומת זה לא יסמיכו גם הסנהדרין, בלתי אם יד הנשיא נכונה עמם. כי לפנים מלאה יד כל רב מוסמך להסמיך את תלמידיו למורים ולשופטים, אולם אחרי מות רבי עקיבא הפקידו חכמי הדור את דבר הסמיכה רק ביד הנשיא לבדו. אך בראות החכמים בימי רבי יהודה נשיאה השני, כי בוערים בעם מתנשאים לשופטים, חקקו חוק, כי הנשיא והסנהדרין יסמיכו שניהם יחדו את השופטים⁶⁰⁵.

ככה השכילו ויתחזקו רבותינו להתיצב בכל עוז בפני הקלקלה, אשר החלה לפרוץ בעם ולהעבירה מקרב הארץ. ואין ספק בדבר, כי שת הנשיא את ידו עמם גם הוא, לבער את הרעה הזאת, כי אם אמנם לא השיג רבי יהודה נשיאה השני את אבותיו, היה אף הוא איש חכם לב ויקר רוח, נאוה במראהו ובמלבושו⁶⁰⁶, מבלי התהדר ביקר תפארתו לעיני רואים⁶⁰⁷. אף הרבה לעשות טוב בעמו, בהטותו אזן לדברי רבי שמעון בן לקיש, אשר מיום השלים הנשיא עמו, היה לו לאב ולמורה, כי העיר בן לקיש את לבו לשום את פניו אל בית הספר להטיבו, בקראו לפני רבי יהודה נשיאה זה את הדברים, אשר דבר אבי אביו רבי יהודה נשיאה הראשון, כי “אין העולם מתקים אלא בשביל הבל [פי] תינוקות של בית רבן”, כי היצורים הרכים והטהורים ההם יקלטו ברוח פיהם, “שאין בו חטא”, את התורה מיד הדור ההולך אל בית עולמו, להוריש אותה אל הדורות הבאים. וכי יען אשר ברוח פיהם זאת הם בונים משגב לתורה, אשר לא יוכלו לו כל עריצי עולם", “אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש”⁶⁰⁸. והחרבן הגדול מכל חרבן לרוח ישראל, הוא חרבן בית הספר, אשר עמו תחרב העדה כלה, בהשכח דבר ה' מלבה, ומאין כח בה לעמוד בפני אויב ביום צרה⁶⁰⁹. את כל הדברים האלה, אשר שמע רבי שמעון בן לקיש מפי רבי יהודה נשיאה הראשון, אשר היה רבו, השמיע את רבי יהודה נשיאה השני, אשר היה לתלמיד לו⁶¹⁰. וישמע הנשיא לקול הרב וישלח שלשה אנשים מחכמי הדור, הלא הם: רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי אסי, כלם ילידי בבל, השוקדים על תקנת בית הספר, ככל אשר שקד עליה רבי חייא הגדול ובניו העולים מבבל. ויעברו שלשת תלמידי רבי יוחנן אלה בערי ארץ ישראל, ויחדשו את בתי הספר, אשר דלו מרוב ימים ויקימו שם מורים למקרא ולמשנה, לטף ולבני הנעורים. לאות ולעד לדרכי רוח רבותינו בימים ההם יהיה הדבר הזה: שלשת מלאכי הנשיא האלה באו לעיר אחת אשר אין בה לא סופר ולא משנה⁶¹¹ ויאמרו אל הנצבים עליהם: הביאו לנו הנה את נוטרי קריַתכם! וימהרו האנשים ויביאו אליהם את השוטרים החמושים, ויקראו החכמים הלא נוטרי העיר קראנו, ולמה הבאתם אלינו את האנשים הקשים מחריבי העיר האלה? – ויתמהו האנשים וישאלו: ומי איפוא הם שומרי העיר אשר בקשתם? – ויענו החכמים: שומרי העיר הם המה מורי הילדים המלמדים אותם תורה ומוסר, ובית מצודות לעם הוא בית הספר, ואם בית כזה לא תבנו לה' בעירכם “שוא שקד שומר”⁶¹².

ככה גבהו מחשבות רבותינו, אשר העמיקו לראות, כי בית הספר הוא מעוז לעם גם בטוב לו גם בצר לו, בעת אשר כל הגוים השאננים הגאיונים לא ידעו מבטח אחר ומגן אחר לנפשם, בלתי אם חרב, ברזל וקשת נחושה.

---