רקע
זאב יעבץ
הדור השני לאמוראי בבל , סורא

מתכנת מלכי השַשָׁנים אל ישראל בבבל. גזרות בימי ארשיר המלך הראשון. חסדי בנו “שבור מלכא”. חרבן נהרדעה ביד פפא בר נצר. חזון חכמי ישראל עליו, רב הונא קם לראש במתיבת סורא אחרי מות שמואל, רום מולדתו, עָנָיו בימי נעוריו ועשרו אחרי כן. עמדו לפני רב ושמואל ורב אסי, רב הוא רבו המובהק. “בי שמואל' בנהרדעה בראשית ימי רב הונא ותפוצותיו בחרבן העיר. סורא המרכז האחד בבבל. דעות רב הונא על כח הצדק ועל מעוט ערך תלמוד תורה בלי גמילות חסדים, על ראשית הנדיבות ועל ראשית הנבלה, דעותיו על הטבע, החשבו לרבן של כל ישראל אחרי מות ריויה, גדולי א”י נותנים אותו עליון עליהם. רב יהודה, אביו ואחיו, רבותיו, חכמתו הרבה וערכו בעיני שמואל. אוצר זכרונותיו, מדעו בתורת הטבע, ידיעתו את הלשון ודעותיו עליה, קנאתו לטהרת המשפחה עוזו ורחמיו, שיחותיו הנמלצות, דרכי מוסרו. יקר התפלה בעיניו והרחבתו את גבולה, שלומו עם בני הנכר, כבודו בעיני שבור המלך, אהבתו לא“י וערך בבל בעיניו. רבה בר אבוה, מולדתו, גורלו ודרכי למודו. רב נחמן בר יעקב מקבל מפי אביו את תורת שמואל ומפי רבה בר אבוה רבו המובהק את תורת רב. מתכונת רב נחמן אל חכמי א”י, חתינו בבת ראש הגולה, עשרו תפארת ביתו וכשרון בניו, רוחב לבו ונמיכות רוחו, דרכי למודו, כלליו ותקנותיו, דעותיו על חכמת האדם ועל חרותו. רב ירמי בר אבא תלמיד חבר לרב. מתכונתו אל יתר תלמידי רב ושמואל, דרכי למודו, מוסרו וחזיונו, השמועות השונות על דבר ימי נעוריו שם מקומו ודברי משפחתו. רב חייא בר אשי תלמיד רב ושמואל וזעירי. רב אדא בר אהבה, רום ערכו בעיני רב רבו, קנאתו על הבזבוז ושקידתו למנוע נזקי רבים, ארחות צדקתו. רב מתנה. רב ברונא ורב חננאל צעירי תלמידי רב, בקיאות רב חננאל במקרא ומסורת, מלאכתו מלאכת סופרי תורה ושמועותיו בהלכות סופרים. גניבא, חכמתו, מזמותיו ואחריתו. מות רב הונא. קבורתו בא“י. רב יהודה קם לראש תחת רב הונא. המתיבה נעתקת אליו לפומבדיתא. מות רב יהודה. קופת המתיבה בשם “שפורא”. רב עינא דפומבדיתא רע רב יהודה. רב חסדא, ר”מ בסורא, רבותיו, מתכנתו אל רב הונא ואל רבה בר ר“ה, ארחות חייו, עשרו, כבוד בניו והדרכתו את בנותיו וחכמת חתניו, שקידתו דַיְנותו, שקדו על משמרת בריאות הרבים, מכשירי למודו. רב ששת, עִוְרונו, אוצר משנתו, שמועות התנאים שבידו, רוחב לבו ותקף דעתו ונחת רוחו. יתר תלמידי רב הונא רחבא בפומבדיתא, ורמי בר תמרי תלמידי רב יהודה לפלגות דרכי למודם, עיפא ואבימי בני רחב”א.

 

4069–4014    🔗

ובאחרית שנות האלף הרביעי נהיתה חדשה בגוים, אשר נִשלה את מלכי פרס מכסאותם, ותַרגז את מושלי רומי בהיכליהם. הן מלכי בית אַרשְקה1, אשר ישבו עד העת ההיא על כסא פרס, זה ארבע מאות שנה, נטה לבם אל דרכי היונים, אשר התערבו בם, ויתערבו אל דרכי פרס הקדמוניות, ויסר כחם ולא יכלו עוד לעמוד בפני הרומים, הפורצים אל גבולותיהם. ויקם ארדשיר2 לבית השַשַנים3, מזרע מלכי בית כרש, על המלך ארטַבן האחרון למלכי בית ארשקה, וימלוך תחתיו 3986–226. ותָּשָב קרן פרס, ותרם למיום הדוף ארדשיר הששני את ארטבן הארשקי, כי התאזרו הששנים עוז וישביתו מפניהם את כל דרכי הנכר, וידבקו בדרכי פרס הראשונות, ויהפכו בדבר הזה לב חדש לעמם, ויתחזקו על הרומים ויכום מכות גדולות ויהדפום מעל גבולם.

על אחת מן הקרָבות האלה מצאנו “בשנת קס”ו לחרבן הבית אתו פרסאי על רומאי (ס"ע זוטא) והיא שנת 3996.

הגדודים אשר באו ברגלי ארדשיר, למגר את כסא בית ארשקה, ואשר שפכו למן היום ההוא את רוחם על פרס כלה, נקראו בפי אבותינו “חִבְרים”4 או “גובָאים”5. ויהיו החברים, בשנאתם את דרכי כל עם אחר, לצנינים בצדי בני ישראל יושבי בבל, הסרה למשמעת ממלכת פרס. והחברים עובדי האש המה, ומדי היות להם חג, לא יתנו לאיש להעלות נר או לבער אש, בלתי אם בבית אלהי האש לבדו, ופרצו אל בתי בני ישראל בלילה ההוא, ולקחו ביד חזקה את הנרות הדולקים שם6, וחתו את הגחלים אל מחותיהם7 והריצום אל בית אלהיהם. וקרוב הדבר, כי היה מעין סכנה להדליק נר לעין רואים בליל חגם, ועל כן התיר רב לטלטל נר חנכה גם בליל שבת, אשר חל להיות בימי חגיהם למען הסתירו מנגד עיניהם8 מלבד התלאה הזאת, אשר הלאו את בני ישראל ויכעיסום בהבליהם, החלו להפר את החקים הטובים, אשר נתנו להם המלכים אשר לפניהם, ולא נתנו עוד להקים מקרב ישראל פקידים כבראשונה. אך על הדבר הזה לא דאבה נפש גדולינו מאד9, בזכרם את המעמסה, אשר ישימו קסרי רומי על בני ישראל, אשר יפקידום לשרים10. אולם מלבד, אשר לא העלו את נכבדי בני ישראל לשררה, היתה עינם לרעה גם במשפט, אשר ישפטו חכמיהם בין איש ובין רעהו11. וזכרון נשמר בדברי רבותינו, כי היו ימים, אשר גזרו החִברים על אבותינו, לבלתי אכול בשר וינעלו את בתי המרחץ, ויש אשר הוציאו במשובתם את עצמות המתים מקבריהם12. ואף כי נכון הדבר, כי התעלולים לא התעוללו בלתי אם במקום אחד או במקומות מעטים, וימיהם לא נמשכו, מרה עליהם נפש אבותינו וגדוליהם13, ובבוא השמועה אל רבי יוחנן ארצה ישראל, כי פרשו החברים את ידם על בבל, נפל מעל הכסא מחרדתו לשלום אחיו14, כי ידעו חכמי ישראל את שגעוני העם הזה ואת זר מעשיהם ימים רבים מטרם בואם בבלה15. ויט לבם אחרי מלכי בית ארשקה16. ובכל דעתם את איבת רומי ואת רשעתה, בחרו לחסות בצל רומי, מסור למשמעת הששנים, ומנשוא את עול כהניהם וגדודיהם החברים17. הרוח הרעה הזאת היתה שלוחה בין החברים ובין ישראל כל ימי ארדשיר, אולם למיום קום שבור בנו, איש אוהב משפט18 למלוך תחתיו 4001–241, נהפך לב אבותינו בבבל לטובה אל הששנים, כי הטה המלך הזה את חסדו לבני ישראל ויתהלל. כי מעודו לא שפך דם איש מהם19, ויָחָן את ענייהם, עד כי קרא אותו רב “חונן דלים”20. ויכַבד המלך הגדול הזה את שמואל ואת בחירי תלמידיו ויתהלך עמהם, כאשר יתהלך איש עם רעהו הנאמן. וגם מרבית המלכים, אשר ישבו על כסאו אחריו, כבדו את בני ישראל, על כן היו אבותינו יושבי בבל אוהבים לבית מלכי הששנים מימי שבור והלאה. אולם בני ישראל יושבי הארצות הרחוקות לא ידעו את ההגיון, אשר יהגה לב המלך שבור לבני ישראל, ויזכרו רק את הליכות החברים עם אחיהם בימי ארדשיר. ויהי בלכוד שבור את ארמניא וגדודיו פשטו על ארם נהרים, על סוריא ועל קפדוקיא, וישליכו בני ישראל יושבי קסרי21 בירת קפדוקיא את נפשם מנגד, להכות את גדודי שבור אחור, כי טובה בעיניהם החסות בצל הרומיים מן החסות בצל החברים22. ותחזק יד גדודי שבור עליהם ויכו שנים עשר אלף איש מבני ישראל23 4018–253. ולא התאבל עליהם שמואל ולא קרע את בגדיו, בבוא אליו השמועה בבלה24, כי נפלו בחרב, כי רע הדבר בעיניו, כי אָזרו את אחיהם בלודקיא להתיצב בפני שבור25. בכל זאת לא עזב שבור את חסדו מבני ישראל יושבי ארצו, וישבו לבטח כתמול שלשום. לעומת זה שתתה נהרדעא, עיר קהלת ישראל העתיקה, את כוס החמה מיד אוהבי רומי, הנלחמים בפרס בשבע שנים אחרי כן. בימים ההם היו אוהבי רומי מעטים. כמעט כל שליטי המדינות הסרות למשמעת רומי בארצות הקדם פנו איש לעברו, לבד מן האחד, הלא הוא אוֹדְנת השליט בתדמור, העיר אשר בנה שלמה מלך ישראל במדבר, אשר יקראו לה היונים פלמירה, הוא שמר אמונתו לרומי בימים, אשר מדינותיה ארץ הקדם היו למרמס לרגלי חיל פרס, על כן גדלו אותו קסרי רומי על כל שרי המדינות ויתנו אותו למלך. ואף כי לא הפקיעו ממנו את זיקת הקסרות הרומית, מלאו את ידו לשלוט בשמם במדינתו כטוב בעיניו. הוא עבר בראשונה את נהר פרת, ויקח את עיר נציבין מיד פרס ויתנֶהָ לרומי מקץ שנה או שנתים, אחרי קחת שבור את ארמניא מיד רומי. ובעוד חמש שנה עלה אודנת זה, אשר בני ישראל יקראו לו פפא בר נצר26, על נהרדעא ויהרסה27 4019–259. ויהמה לב ישראל מאד על חרבן הקהלה, הבכירה מכל יתר קהלות ישראל בגולה. ומלבד הרעה אשר הביא על קהל הגולה, בהחריבו את נהרדעא, התעיבו גדודיו את עלילותיהם ויִשבו נשים ונערות מבני ישראל28. ויהי העריץ הזה, אשר הליכותיו נפלאו מאד, לשיחה בפי אבותינו, ויתנו גם את מלכים גם את שודדים חלקו29, ויאמרו, כי בין מלכים ירָאה כשודד ובין שודדים יראה כמלך. ויחזו עליו בארץ ישראל את חזון הקרן האחת המִצעירה, אשר עיני אנוש לה ופה מדבר גדולות, אשר עלתה בתוך עשר קרני ההיה הרביעית, אשר ראה דניאל בחזון30. קרוב הדבר כי היתה תדמור יתד תקועה לישראל זה ימים רבים, כי אחד מן הנשיאים קרא עליה: “אשרי כל מי שהוא רואה במפלתה של תדמור”31, בזכרו לה את חטאותיה אשר חטאה, בעזרה לרעת אבותינו גם בימי נבוכדנאצר גם במימי טיטוס32. ולא ארכו הימים ותבא עליה קללת הנשיא. כי לפי דברי השמועה, הקימה רומי על פפא בר נצר, אשר אהבה, את הרעה מתוך ביתו, ותחזק בסתר את ידי בן אהיו, ויקם עליו ויהרגנו מקץ שבע שנים, אחרי הכותו את נהרדעא. אחרי מותו התאזרה בה צַבַי אשתו הגִבורה, אשר נקראה בפי היונים זנוביה33, ותַמלך את בנה, אשר לא מלאו עוד ימיו, למלוך תחת בעלה. ותלחם במצרים ותפרוש ידה על אלכסנדריא ותעש גדולות במלחמה,אפס כי בעלות הקיסר וַלריַנוס על כסא רומי, הפר את בריתו עם בית אודנה, ויך אותה ויפץ את חילה ויביאה רומי כשבוית חרב, ויַכחד את תדמור מן הארץ34.

אלה הן המסיבות, אשר התהפכו באחרית ימי האלף הרביעי ובראשית ימי האלף החמישי גם על אבותינו יושבי בבל, גם על יתר יושביה, והתלאות אשר שבעו חלק כחלק גם מיד המלכות גם מיד אויביה.

ועתה נשימה נא את פנינו אל מעשי אבותינו, בראשית האלף החמישי, ואל פעלם בארץ ההיא בקרב עדתם פנימה.

בשבע השנים, אשר חי שמואל אחרי מות רב, שבה נהרדעא להיות לבירת התורה, בשוב ישיבת שמואל אשר בה, להיות המתיבה האחת לבבל כלה, בתת גם תלמידי רב, אשר נוסדו לאגודת חברים, את ידם תחת שמואל באהבה ובכבוד35. ויהי רב המנונא36 מסורא37, העומד בראש תלמידי רב בעיר ההיא38, עשיר רואה בטובה39. נכבד מאד בעיני רעיו40 ומכבד את תלמידיו41, אשר כל דבר מדבריו היה יקר בעיניהם מאד42 ומורה צדק לראש הגולה43 ולביתו44. ויֵארך רב המנונא ימים הוא וחבריו, ויקראו בפי הדור הבא זקני בית רב45.

אך בהאסף גם שמואל אל אבותיו שבע שנים אחרי מות רב. לא הוסיפה עוד הגדולה לעמוד במקומה בנהרדעא, ותחל להעתק לסורא, כי הוקם רב הונא, תלמיד רב ושמואל, לראש האחד תחת שמואל46 4017–267. וקרוב הוא כי לפני מזה, אחרי מות רב, עמד גם הוא על יד רב המנונא בראש חברי “בי רב”47.

ורב הונא היה מזרע ראשי הגולה48,אך בכל זאת לא היה שָׁמן חלקו בימי נעוריו, ויהי עובד אדמה49 ורועה בקר50, דולה ומשקה בעצם ידו את חלקת שדהו51, ושב בערב ממעשהו מן השדה ומעדֵרו על שכמו52. ויש אשר היה דל מאד, עדי כי מכר את חגורו למען קנות במחירו יין קדוש ליום השבת. ויראהו רב, והנה מתניו אזורים גמי תחת האבנט אשר מכר, באהבתו את המצוה, ויברכהו כי יעשה עשׁר, ויהי לו כן, כי הרחיב ה' לו בעוד רבו חי53. ובכל זאת הוסיף לאהבה גם בימי עשרו את המלאכה ולהשיא עון על העשׁר, המרפה בתפנוקיו את ידי בעליו מכל יגיע כפים54, כי גם בעשרו, בהיותו נשוא על כסא מופז55, ושמלות המשי אשר לבנותיו וכלותיו רוחפות בביתו56, ומרתפיו מלאים חביות יין, אשר דרך מגפני כרמיו, למאות57, ושבעים ספרי תורה כתובים לו58, היה שפל בעיניו, ויהי מקבל מוסר59 ומבקש מוסר60 מפי חבריו, אשר נעלה עליהם לתורה ולגדולה. אך לא בעשרו עשה לו רב הונא שם בעמו, כי אם בתורתו, בחכמתו ובצדקתו הגדולה. תלמיד היה רב הונא לרב ושמואל ורב אסי61. אולם לא רבות הן השמועות, אשר עלו בידנו, אשר לקח רב הונא מפי רב אסי62, כי רב לבדו היה רבו המובהק63. ולא רחוקה היא להחליט, כי הדריך רב את רב הונא תלמידו בדרך הרוח, אשר הערו עליו רבי יהודה הנשיא ורבי חייא, רבותיו בארץ ישראל64. ונראים הדברים, כי לפני שמואל בא רב הונא לשבת אחרי מות רב65, ועל כן קם הוא לראש תחת שמואל.

והשנים הראשונות לרב הונא, היו עוד תלמידי שמואל בנהרדעא לבית אחד, אשר נקרא ‘בי שמואל’, ככל אשר נקראו תלמיד רב ‘בי רב’, ויהיו שונים יחדו את המשניות החיצונות אשר היו ביד רבם66. אולם בשנת שתים לקום רב הונא, בהכות פפא בר נצר את נהרדעא, וחכמיה ברחו ויפוצו לנפוצותיהם, שבתה העיר העתיקה הזאת מהיות מושב התורה. ותהי סורא לבדה לעיר הראשה הומיה מאדם, אשר ממנה יצאה תורה ומשפט לכל ארץ בבל ובנותיה67. מני אז היה רב הונא לאב ולראש האחד לכל בני ישראל יושבי בבל, ככל אשר היה רבי יוחנן לכל בני עמו יושבי ארץ אבותם. ויחכם ויכבד מאד מכל חבריו, תלמידי רבותיו. ולראשי חכמי דור הבא היתה חכמת רב הונא למשא נפש68, וילך בדרך רבי חייא מורה מורהו, ויפץ כמהו תורה בישראל הרבה מאד69. וירבו דברי התורה, אשר האריך להטיף לקהל שומעיו יום יום70, וירב מספר תלמידיו, עד כי הקים לו שלשה עשר איש, אשר שם את דברי תורתו בפיהם, להשמיע אותם באזני התלמידים71. ומדי הפטר מרבית התלמידים לבתיהם, ישארו עוד מהם שמנה מאות איש, אוכלי שלחן רבם. ויהי למשל בפי הדור, כי בהנָער תלמיד רב הונא בבבל, לקום ממקומם בבית המדרש, יעלה ענן אבק השמימה, אשר יכסה את עין הרקיע גם בארץ ישראל72. אולם כרוב חכמתו וכבודו גברה גם צדקתו, כי הלך בדרכי החסידים הראשונים73, ויאמר עליו, כי לולא היה מושבו בארץ הנכר בבבל, כי עתה נגלה עליו כבוד ה‘.74 ויאמן, כי צדקת איש משגב היא לבעליה מפני אויביו75, וכי דברי האיש, הירא את ה’ בכל לבב, נשמעים76, אפס כי קרובות הצדקה והיראה מאד, לעשות להן כנפים, כי החטאת אשר יחטא האדם פעם אחת, לא תחשב בעיני בעליה לחטא, בשנותו אותה בפעם השנית77, על כן חשב רב הונא לנפשו כל חטא קל מאד, אשר חטא לתֻמו, לעון פלילי78. אך בכל היות התורה והמצוה יקרות לו כאישון עינו, לא נחשבו בעיניו לתכלית מעשה הטוב בעיני ה', ויחרוץ משפט נמרץ מאד: “כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה”79, כי מיטב פריה היא גמילות חסדים80, והחסד ומחלה81, ותיקר בעיניו המשמרת אשר ישמרו החכמים את בריאות הקהל, מן התורה, אשר יורו אותם בדבר דת ודין82.

ותנח עליו רוח חכמה רבה מאד, ויכֵּר כי כל המראה, אשר תראה עין בשר במערכות היקום, איננו כי אם מעט מן המעט מן העצמה והתושיה הרַבה לאין חקר, הצפונה בו והנעלמת מאין רואה83. ויהי לו כל חזיון כביר הנראה בשמים ובארץ אשר איש בער לא יבינהו, לאות ולרמז לחמי לב, להתבונן אל פעולות אֵל עושה כל84, כשרונו להכיר את הנעלם מתוך הנראה, לא הכהה את עינו להביט את הנכונה בטבעי הגופים המוחשים, אשר הועילה לו מאד בחקר ההלכה85.

וכשלשים שנה לשבת רב הונא על כנו בסורא, מת רבי יוחנן86 זקן ושבע ימים, אחרי אשר הרבה להפיץ בישראל תורה הרבה מאד, גם רבי אלעזר העָנו, אשר השפיל נפשו לפני רב הונא87, לא האריך ימים אחרי רבי יוחנן, כי מת בשנה ההיא88. ויהי רבי אמי תחתיו לראש, ולא השיג רבי אמי בגדלו גם את רבי יוחנן גם את רב הונא. ויהי רב הונא למן הימים אשר מתו רבי יוחנן, רבי אלעזר ורבי שמעון בן לקיש, לראש כל חכמי דורו גם בבבל גם בארץ ישראל, ויגדל שמו מאד89. וישם גם רבי אמי הראש את נפשו אל משמעת רב הונא90, על כן רוממו את רב הונא מאד גם בארץ ישראל ויתנוהו עליון על כל חבריו, ויקראו לו ‘ראש לראשי המטות’91.

אולם בכל היות רב הונא הראש לכל בני דורו, רבו בימיו חכמים אנשי שם אף זולתו. קרוב היה לו בגדולתו ובתורה ובמוסר, רב יהודה רעהו, איש פומבדיתא. ויגדל רב יהודה בעיני בני עמו, עד כי חשבוהו ליורש ולממלא מקום לרבנו הקדוש, וישאו עליו משל לאמר: "וזרח השמש ובא השמש, כשמת רבי נולד רב יהודה, שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו92. ויאָמר עוד, כי רבי אמר לפני מותו, ‘היום נולד רב יהודה בבבל’93, ויהי רב יהודה בן לאיש חכם וצדיק, ושמו רב יחזקאל94, הנכבד מאד גם בעיני מר שמואל, אשר היה קם מפניו, מדי ראותו אותו, על הטוב אשר הרבה לעשות95. אף העיר שמואל את רב יהודה לכבד את אביו מאד96. ואחים חכמים היו לו ושמותם: רמי97 ורב כהנא, אשר ישב לפני רב הונא98, אולם מכל אחיו גבר רבי יהודה, כי היה לאחד מגדולי כל הדורות בישראל. קרוב הוא, כי ראשית תורתו קבל מרב אסי, כרב הונא רעהו. אולם רבות הן שמועות רבי אסי, אשר עלו לנו בידו99 משמועות החכם ההוא, שעלו ביד רב הונא. ומיום בוא רב לבבל, הרבה לעמוד לפניו ויקח מפיו תורה הרבה מאד100. ויהי רב יהודה לאחד מראשי מפיצי שמועות רב101. ונראים הדברים, כי הלך אחריו לסורא, וגם לתלמידו זה מסר רב את השמועות, אשר שמע הוא מפי רב חייא מורהו102, ככל אשר מסר לרב הונא103.ובכן העמיד רב את בחירי תלמידיו רב הונא ורב יהודה, אשר היו לראשים בבבל, ליורשי רוח רבו הגדול ולמורישיה. והדברים מוכיחים, כי אחרי מות רב אסי ורב, רבותיו הראשונים, בא לשבת לפני שמואל, וירב להרצות לפניו את הלכות רב אסי רבו104. ותרבינה השמועות, אשר העלה מפי שמואל בשבע השנים האחרונות לחיי רבו האחרון הזה, מן השמועות אשר קבל מרב ורב אסי. ויגדל ערך רב יהודה בעיני שמואל מאד, ויקרא לו “שננא”105, על היות דברי התורה שנונים ומחודדים בפיו, להשיב כרגע את שואלו, מבלי גמגם בם106. ויורהו שמואל למצוא רמזים בכתבי הקדש גם למשל, מוסר ודרך ארץ אשר בפי העם107, ויכונו מאד דברי רב ושמואל על שפתיו כל ימיו. ומהיות מספר דברי שני רבותיו אלה רבים יש אשר לא זכר דבר, הלרב הוא אם לשמואל. ובהיות אמונתו וישרתו רבה, לא העלים מתלמידיו גם את ספקו זה108 ויגד להם, כי אין הדבר נזכר לו עוד, מפי מי משני רבותיו אלה שמע הוא109 או אחד מחבריו110 את שמועתו. מלבד שלשת רבותיו אלה: רב ושמואל ורב אסי, הריץ אחרי מותם את שאלתו בדבר הלכה לרבי אלעזר בארץ ישראל111. ובקרב חכמי ארץ ישראל היו לו רֵעים אוהבים112. אף אוצר יקר מאד, אוצר זכרונות דברי התורה ודברי הימים, ירש מרב ומשמואל ויורישהו לבני עמו113, בגנזי הזכרונות אשר גנזו רבי יהודה בן רבי אלעי114 ורבי אלעזר בן רבי צדוק115 לקדמוניות עמם. ולולא רב יהודה אשר שמר לנו את אוצר החמדה הזה, כי עתה לא היתה לו פלטה, כי חבריו לא שמו לב לנצור ולפקוד כמהו, את השמועות על דבר הקדמוניות, אשר עלו בידי רב ושמואל116. ויד ושם היה לו בתורת הטבע, אשר התבונן בפרטי מראותיה, וביותר בטבע כל נפש היה למינה בעין פקוחה וחדה117. אף את כלכלת הלשון ופתרון המלין העתיקות במקרא ובמשנה שם לענין למחקרו118, ושפת אבותיו לבדה היתה קדושה בעיניו לערוך בה תפלה119. אולם בכל לשון אהב את השפה הברורה ויט לבו מכל שפת יתר וצלצלי מלין ללא הועיל120, אשר דובריהם יתהדרו בם. ויבז לכל איש מתכבד בעיניו121 ויברח מן השררה ויָנֵא מאחריה את לב בני עמו122, ויהי איש אמת, אשר לא ישא פנים לאיש123. ובשקדו על טהרת המולדת ובקנאתו לה מאד, לא שם לב אם בדבר הזה יקומו לו בני המשפחות הנפסלות לאויבים124 ולא שת לבו אל שלומו ואל מנוחתו, אף כי איש ידוע חולי היה כל ימיו125. אולם גבר עשוי לבלי חת היה רב יהודה רק בהיותו נלחם את מלחמת האמת והמשפט, אך בכל דבריו היה רחמני, אשר לא יכול לראות אף רגע אחד בצרת נפש נענה, מבלי ריב את ריבה126, ואיש שמח וטוב לב127 וטוב עין128 ושיחתו היתה נעימה ונמלצת מאד לשמחת לב שומעיה. אחד מתלמידיו ראה אותו והנה לבו טוב עליו וינסהו בחידות וישאלהו: מדוע זה תהלֵּכנה העזים בראש העדר והרחלים אחריהן? – ויען, אורח עולם הן שומרות: אחרי חשך יבא אור129. – ויוסף התלמיד וישאל: ומדוע תכסה אַליה את אחורי הרחלים, והעזים חשופות הן? – ויען רב יהודה: הרחלים נותנות את צמרן לכסות את מערומי האדם, על כן נתנה כסות גם להן, והעזים על כי אינן מכסות אינן מכוסות130 –. ובהיות יגיע האדם יקר בעיניו מאד, שם את משמרת קנין רעהו ליסוד לחסידות כלה131. ויאצל מרוחו על כל בני דורו לשום להם את סדר נזקין לעקר משנתם ותלמודם132, כי כל השומר ידו מעשות לרעהו רעה טוב בעיני ה‘. מלבד דעתו הישרה והצלולה על ערך קנין האדם ויגיעו בעיני ה’, יצא שמו בישראל גם בדורות הבאים, כי על היות לבו טהור תמיד ונאמן, היה טוב בעיני האלהים, עד כי בטרם קרא אליו ענהו133. ותיקר בעיניו התפלה, אשר ישפוך בה האדם את לבו134 ותחשב לו כעין עבודת הקדש. ויהי משפטו ללבוש בגדים אחרים בטרם הכינו את לבו להעתיר אל ה‘135. אך בכל הוקירו את התפלה מאד, הוקיר את התורה פי כמה וכמה ממנה, עד כי מהיותו הוגה בתורה יומם ולילה, לא פנה את לבו להתפלל בלתי פעם אחת לשלשים יום136, ועל כן היה מסדר תמיד את דברי התפלה לפני התפללו, למען תהיה נכונה על שפתיו.137 ותפלתו היתה רחמים ותחנונים, כי יגביר ה’ את חסדו אשר מעולם ועד עולם הוא על משפטו, אשר לפניו לא יצדק כל חי138. מלבד אשר היתה לו התפלה לצרך הלב ולמקור חיי רוח, הרחיב את גבולה בדברים אשר קרוב הוא מאד, כי עלו מידו מפי רב ושמואל רבותיו. ושמועותיו אלה נזכרות כאחד עם שמועות רבי יוחנן בדבר התפלה והברכה139. ואם יעמדו דברינו אלה, יהיה רב יהודה המוריש את דברי רב ושמואל רבותיו במקצוע זה, ככל אשר היה הוא המוריש את דבריהם במקצוע הקדמוניות והזכרונות, אף יהיה מעין רמז לעקבות שני מיני נוסח בתפלה, נוסח רב ושמואל בבבל ונוסח רבי יוחנן בארץ ישראל140. גם בדרכי רבי יוחנן הלך רבי יהודה, כי כמהו היה מדבר טובות על הגוים, אשר ישא להם ה' למען שלשים הצדיקים אשר בקרבם141. ויהי לו אוהב מקרב בני הנכר, אשר לא חשש לשלוח אליו מתנות ביום חגו, באמרו, יודע אני בו כי לא עובד אלילים הוא142. ובני הנכר אף הם כבדו את רב יהודה. ואיש נכרי נדב מנורה יקרה לבית הכנסת, אשר רבי יהודה מתפלל בו143. ובכל ניטות לבו מכל שררה144, גדל כבודו מאד בעיני המלך שבור, ובבוא רב יהודה לבקר בהיכלו, יקדם המלך האדיר את פני הרב במגדנות. אף יחוש המושל האדיר הבקי בדרכי בני ישראל, למלא אחרי ההלכה, למען תהיה התִקרובת כשרה למאכל ידידו החכם הישראלי145. אף בפרט קטן זה היה דומה לרבי יוחנן, כי ככל אשר עַם החָברים146 לא היה טוב בעיני חובב העמים הגדול הזה, כן לא היה טוב גם בעיני רב יהודה147. גם בכל ארץ הנכריה יקרה בעיניו, ובכל אהבתו את ארץ אבותיו מעולם, אשר היתה לנשמת חיים בהגיון לבו148, לא היו לו לרצון התלמידים העוזבים אותה לעלות לארץ ישראל, כי ארץ בבל היתה בעיניו המושב, אשר יעד ה' לבני עמו עד יום פקדו הוא אותם לשוב אל הארץ אשר נשבע להם149. ועד העת ההיא טוב בעיני ה' “כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל”150.

גורלו בתוך ביתו היה כגורל רב מורהו ורבי חייא מורה מורהו151, כי אשתו גמלתהו רעה, בכל זאת נשא בדומיה את טרחה ואת ריבה, אשתו זאת ילדה לו בן חכם ושמו רב יצחק, ועוד בן היה לו ושמו רב הונא152,– אשר לאחד מהם היתה בת רב יהודה בן חביבא לאשה153–. ורמי בר יחזקאל הוא אחי רב יהודה הצעיר ממנו, איש חכם שונה משניות עתיקות154 ודורש לדברי רב ורב אסי, מפי תלמידיהם155. הוא השיב לפעמים את לב התלמידים מאחרי כמה כללים, אשר כָּלל רב יהודה אחיו בשם רב156 ושמואל157, יען כי הוא שמע אותם בפנים אחרים. החכם הזה היה גם בארץ ישראל וישתומם על מיטב פריה158.

על זקני הדור ההוא159 יחשב רב אבא160, הנקרא רבה בר אבוה, מזרע הנשיאים161, מעיר נהרדעא162, אשר עמד לפני רב ויהי לו לתלמיד מובהק163. עם רב הונא164 ורב יהודה165 לא הרבה להתהלך, אף חברים אחרים לא נזכרו לו כמעט. לעומת זה ישיחו בישראל, כי היו לו דברים עם אליהו הנביא, וכי היה שואל אותו דבר הלכה166 ודבר אגדה167, וכי העלה אותו אליהו לגן העדן בעודנו חי168. אפס כי ככל אשר רוָה מטל השמים, ככה דל חלקו במשמני הארץ169, כי עושר לא היה לו, אף לא התאוה לו170. וגם כאשר ברכו ה' באחרית ימיו בהון, לא אסף אותו אל ביתו, כי אם חלק אותו לחתניו לוקחי בנותיו,171 כי שפל רוח היה בכל דרכיו, וגם דעתו הרחבה בתורה לא גדלה בעיניו172. כל ימיו היה שוכן בנהרדעא, אולם בהרוס אותה פפא בר נצר, הלך רבה בר אבהו לכשנציב ומשם לשלחי, ובאחרונה נאחז בעיר מחוזא173, ויהי לראש עדת ישראל שם174. את מדרש ההלכה, לאמר, את רמז ההלכה במקרא, שם לו לענין בתלמודו175 וישקוד על המשנה, להסביר את דבריה ולמלא את סגנונה במקום אשר יחסר הדבק בין מאמר לחברו176. ומשניות פרשניות עלו בידו להעמיד את דברי המשנה177, ויכונן את לבו להכיר מתוך סתם משנה, את ההלכה למי מן החכמים היא178. אף מלא את ידו לבקר את דברי המשניות החיצונות ולהחליט, כי החלפו לפעמים שמות בעלי השמועות בפי שוניהן179. בהלכה אחת אשר שנה, צרורה רוח מוסר נעלה מאד, השומרת את חסדה לאיש אשר משפט מות לו גם ביום אשר יומת בחטאו, בצַוֹתה למנוע ממנו כ מכאוב יתר, באשר אחינו בשרנו הוא גם אז, והמצוה לאהבה גם אותו אהבת רֵע, נוהגת עוד בכל תקפה גם ביום ההוא180, בן היה לרב הזה ושמו רב חמא181, ובית מדרש היה לו, ששם נשנו המשניות העתיקות, אשר העלו בידו, בפי התלמידים182.

תלמיד מובהק לרבה בר אבוה, אשר הרבה להפיץ את שמועותיו, היה רב נחמן בר יעקב183 מעיר נהרדעא. יעקב אבי רב נחמן, איש עשיר בעל גתות ובדים ועבֻדה רבה184, היה סופר הדַינים בבית הדין אשר למד שמואל, ובנו הנער החריף זכר עוד את סדרי הדינים, אשר נהגו בנהרדעא בילדותו, כשבת אביו לפני שמואל185. את ראשית תורתו קבל מפי אביו186, אשר גם הוא היה חכם. וקרוב הוא מאד כי הוא מסר לו את רֻבי תורת שמואל, אשר היתה נכונה על שפתי רב נחמן כל הימים, ועל כן קרא למר שמואל “רבנו”187, כי אין להחזיק, כי זכה עוד רב נחמן לעמוד לפני שמואל ולקחת ממנו תורה מפה אל פה, כי לא מלאו עוד ימיו בעת ההיא לעמוד לפני גדולים כמהו188. אולם לפני רבה בר אבוה עמד מילדותו בהיות עוד רב חי, כי שם עוד בר אבוה את דבר שאלת תלמידו הרך הזה לפני רב189, וישב רב נחמן לפני בר אבוה בימי בחורותיו190 וילך אחריו, בגלותו מנהרדעא, אשר נהרסה בידי בר נצר ויבא עמו לשלחי ולמחוזא191. ודברי רבו זה לא משו מפיו כל ימי חייו, כי כמעט כל מאמרי רבה בר אבוה, אשר נזכרו בתלמוד, נאמרו בשמו רק מפי רבי נחמן, ובכן היה רב נחמן תלמיד מובהק רק לו לבדו. וידבק רב נחמן ברבו זה מכל חבריו, עד כי בהיות דבר לרב הונא הגדול בדורו לשאול את רבה בר אבהו, ושם את שאלתו בפי רב נחמן192. ואם כן גברה יד תורת רב על רוח רב נחמן מתורת שמואל, כי בר אבוה רבו המובהק הלא היה תלמיד רב193. בשם חכמים אחרים זולתי אלה, לא הרבה רב נחמן להורות194, אך ככל אשר יקרה לו ארץ ישראל, אשר חשב אותה לגברת כל הארצות, כן גדלה בעיניו תורת ארץ ישראל, עד כי יש אשר דחה מפניה גם את הלכות שמואל, אשר הוקיר מאד195, ויהי דורש מפי אוהבו196 החכם עֻלא, הבא מארץ ישראל, לדברי חכמיה197, לדברי רבי יוחנן198 ורבי אלעזר199, ובאי ביתו המתהלכים עמו. היו מפיקים רצון ממנו, בהודיעם לו את דברי רבי יוחנן200. ושם רב נחמן את דברו בפי האנשים העולים לארץ ישראל, לדרוש דברי הלכה מפי זקני חכמיה201. וחכם אחד המכֻבד מאד בעיני רב נחמן, ושמו רבי יצחק202, הרבה להודיע לו מדרשי אגדת רבי יוחנן203, אך בכל זאת יש אשר בעוזו לא נשא פנים גם לדברי רבי יוחנן204, וירע הדבר בעיני גדולי ארץ ישראל205. ויתחתן רב נחמן בבת ראש הגולה206. ושמה ילתא, אשה חכמה207, רחבת לב ומהירת חמה208, ויכבדה מאד209 וישא את טרחה ומשאה וישקוד למלא את משאלותיה210. ויתחזק “חתן בית הנשיא”211 הזה ויהי לתפארת לבית חמיהו, כי חננו ה' ביתרון הכשר חכמה, לדעת את תורת המשפט לכל חקותיה212. והמשפט הלא הוא אחד מראשי תפקידי בית נשיא הגולה הוא213, ויגדל גם כבוד ביתו ויהי נשוא על כסא מופז ורקמה ירקרקת יקרה פרושה על ברכיו214, עבדיו עומדים לפניו לשרתו215, וגַוָּזים216 נצבים על פתח ביתו, שולחנו היה מלא דשן וכוסו רויה217 ושפתו היתה שפת יתר218. מלבד זאת ברך ה' אותו בבנים חכמי לב. הלא הם: רבה219 ומר זוטרא220 ורבין221 ובת ושמה דונַג222, ויאָמר עליו באמת ובמשפט “הרי בנים, הרי תורה, הרי עשר'”223. וירחב לבו מאד ביראתו את ה‘224 וביראת חטאו225. אולם בהיות התורה והיראה לבדן גאון תפארתו226 מעוזו ומבטחו,227 נפל בעיניו מאד ויָבז את נפשו מדי עלות על לבו, כי לא טובו מעשיו בעיני ה’228 ובכל גדל לבבו רבה ענוָתו בדברי התורה: על אשר לא ידע היה אומר: לא ידעתי229, ולא אבה להתהדר בחכמתו להשיב לשואליו תשובה חריפה, ויבחר להשיב להם דברים נכוחים, אף כי אינם מפליאים את לב שומעיהם230. ואם הורה דבר ואחרי כן התכונן וירא כי לא נכון הוא, נשא אותו לבו לקרוא בקול גדול ולהודיע ברבים231 “דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי”232, ומדי השב חבריו או גם תלמידיו על דבריו, לא יעמוד על דעתו,כי אם ישיב את דברו אחור מפניהם233. המשנה אשר מלא את ידו לכלכל את דבריה על פי שיטתו ושיטת רבותיו234, היתה לו למקור הלכה235, כאשר היתה ליתר חבריו236. והלכות פסוקות היו סדורות בידו, אשר היו בעיניו כדברים אשר אין עוד לדון עליהם237. וגם במדרשי ההלכות גם בתוספתא הגה רב נחמן, ויוצא מהם תוצאות להלכה ולמעשה238, ויבקר רבות מן ההלכות אשר נפלנו בהן הראשונים, ויַכְרע אותן כדברי אחד מהם239. יותר מהכרעותיו, זכו כלליו אשר כלל, לשם, בקהל החכמים240.אולם לדורות עולם הוקבעה בישראל תקנה אחת מתקנותיו: עד ימיו לא היו הדַיָנים משביעים בלתי אם את האיש הנתבע, אשר כפר רק במקצת התביעה ובמקצתה הודה, אותו היו משביעים רק על מקצת התביעה הנכפרת; אולם את האיש כפר בכֹל, לא מלאה ידם, לפי דברי התורה, להשביעו. ויקם רב נחמן, ויתקן שבועה גם לכופר בכל, ויקראו לה "שבועת הסת', ותהי לחוק בישראל עד היום הזה241. ובכלל הדבר היתה מרבית עבודת רוחו בגבול ההלכה, וגם בתוך הגבול הזה גברו הלכותיו במשפטו, אשר בין גבר לעמיתו על הלכותיו בדבר המצוה. תהי מתכֻּנתו בדבר זה אל רעהו הגדול רב הונא, כמתכֹנת שמואל אל רב, כי הבאים אחרי שני החכמים, הורו כרב הונא בכל דבר אסר וכרב נחמן בכל דבר משפט242. אך בכל היות הדין כמעט כל עסקו וכל כבוד שררתו, לא נתן בישרת לבו לדַין לעבור את הגבול, אשר גבלו החכמים הראשונים בבבל, ויצמצם את כחו רק בדבר עצם הנֶשי אשר ישה האדם את איש ריבו, ולא יותר. אולם לדיני קנסות לא מלא גם את ידו גם את יד רעהו243, ובכל היות ההלכה מרבית עבודת רוחו, נטה לבו גם אחרי האגדה ויהי נושא בחיקו ספר אגדה244, ככל אשר היה רבי יוחנן נושא ספר כזה, וימשול משלים נמלצים על דרכי חכמת אלהים, אשר תאָצל על בני האדם245. ויש אשר גם את הלכותיו תחיה רוח דעת רחבה, אשר תכלכל את דבר ערך האדם במשפט, בכבוד ובאהבת חֵרות246.

רב הונא ורב יהודה ורב נחמן היו שלשת ראשי הדור ההוא. רב הונא הוא ראש השלשה, אשר למשמעתו סרו כל חכמי בבל כל ימיו וכל חכמי ארץ ישראל, למימי מות רבי יוחנן. סורא עיר מושבו היתה מקום מועד לחכמי דורו, אשר למשכנו דרשו247. שני לרב הונא היה רב יהודה מפומבדיתא ושלישי לרב הונא –רב נחמן248, אשר בראשית ימי גדולתו ישב בשלחי ובמחוזא, במקומות אשר גלה שמה רבה בר אבוה רבו. ובהתנער לאט לאט נהרדעא מעפר הריסותה ותחל לשוב ולהבנות. שב וישב בעיר מולדתו ההיא249. אולם גם מלבד החוט המשולש הזה, רבים היו בדור ההוא החכמים הנכבדים אשר ישבו עוד לפני רב ולפני שמואל.

רבי ירמיה בר אבא, אשר היה עוד מבאי בית רב אסי הבבלי250, היה מזקני תלמידי רב,כי נחשב עוד כתלמיד חבר לרב251 ויתהלך עמו כמתהלך חבר עם חברו252. ויהי אומר שמועה גם בשם רב253 גם בשם שמואל254 גם בשם שניהם יחדו255, אולם נזהר מאד לבלתי הורות הלכה למעשה כדברי האחד משני החכמים בגלילות הארץ, אשר רוח חברו היתה המושלת שם256.מלבד שמועות ראשי חכמי בבל אלה, נכונו על שפתיו גם דברי רבי יוחנן257. מיתר תלמידי רב ושמואל חבריו, התהלכו עמו רב יהודה258 ורב חסדא, ויהי משפטם עמו מעין משפט תלמידים עם רבם, כי היו מפיצים את אמרותיו בשמו259. ויש אשר דרש רב יהודה לדבריו מפי תלמידו260, ורב נחמן שלח פעם אחת את בעלי הריב הנגשים לפניו, לרב ירמיה לעירו261. הכתובים היו לו ליתדות לתלות עליהן גם את דברי הלכותיו262 גם את דברי אגדתו263 ומוסרו264. אף לרשעת מלכי יהודה הרעים, למדרגותיה, ערך דמות בדברי כתוב אחד265. מוסרו היה נעלה מאד, ויחלֵט כי לצון ושקר, חונף ודבה, הם המה ראשי חטאות האדם, המבדילים בינו לבין אלהיו. וַיַמרץ את דברו: “ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה: כת לצים, כת שקרנים, כת חנפים וכת מספרי לשון הרע”266. כעוז אמרותיו, נמרץ חזיונו, אשר חזה את נבוכדנאצר העריץ בתוקף חסנו “רוכב על אריה מיער, ונחש שרף בכפו, ורסן לבלום הלָיש”267,

על אבי החכם הזה עוברות שתי שמועות. האחת אומרת, כי בראשית ימי עלומיו הלך אחרי עיניו ואחרי כן שב אל ה' בכל נפשו ובכל מאודו, ככל אשר שב יאשיהו מלך יהודה בימי נעוריו. וקרוב הדבר כי האמת היא בפי השמועה השנית כי אחא אחי אבא, אבי רבי ירמיה, העוה את דרכיו בימי בחורותיו268, וכי אבי רב ירמיה תמים היה בדרכיו ובמעשיו מעודו, ככל חכמי ישראל. שֵׁם מקומו "שום⁻טמיא'269. בן היה לו ושמו רב הונא, אשר גם לו היה בן חכם ושמו מרי, אשר ישב בעיר ברנש270. ובת רבי ירמיה היתה לאשה לרב הונא בר חייא271, איש חכם ועשיר גדול272.

גם רב חייא בר אשי היה מזקני הדור הזה, כי מלבד אשר היה תלמיד לרב273 ולשמואל,274 הרבה עוד לקחת תורה מפי זעירי275, לפני עלות עוד הרב הזה לארץ ישראל, ויהי מתלמידיו ומבאי ביתו276. אולם דומה הדבר כי את רוב תורתו לקח מפי רב277. אף מורה היה לבן רב, לחיא בר רב, ורב יושב על ידו לברר את תלמודו278. עם רב הווא התהלך כחבר עם חבריו279, אף כי היה אומר שמועה מפיו280, משכנו היה בעיר קורקוניא281.

אולם זקן גם ממנו, ואולי גם מרב ירמיה בר אבא, היה רב אדא בר אהבה282, אשר לפי השמועה בִשר רבינו הקדוש ביום מותו את דבר לדת החכם הזה, בעיר אקרא⁻דאגמא אשר בבבל, או את דבר בואו בברית אברהם283. מרבותיו לא ידענו בלתי אם את רב284 לבדו, אשר דברו היה קדוש בעיניו מאד, עד כי בהחמירו בדבר מילת בנו כהלכה אשר רב הקל בה, ובדבר הזה נעשה מום בילד, קרא במר נפשו: חטאתי כי עברתי את פי רב! 285. ובמות רב קרא בדאבון לב, כי בלכת האיש הגדול בדרך כל הארץ אבדה כל עצה ממנו ומכל חבריו אף בדבר הלכה קטנה286. אולם ככל אשר העריץ רב אדא את רב, ככה הוקיר רב את תלמידו זה, כי גדלה בעיניו מאד צדקת רב אדא, אשר האמין בה כי תהיה למגן מכל פגע, לו ולכל סביביו287. מחבריו, תלמידי רבותיו, היו לו דברים עם רב הונא288 ועם רב נחמן289, אשר הקשה את דברו אליו בראותו, כי מרבה הוא להחמיר290, וחתן היה לרב אדא ושמו רב חנא, ויורו שניהם יחדו את הלכותיהם בקהל עם בחוצות פומבדיתא291. וידרך את העם בדרכי התום וטהרת הלב, ויהי ביום צום וישא את מדברותיו לאמר: “אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו, למה הוא דומה? – לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו כיון שטבל – מיד עלתה לו טבילה, שנאמר: ומודה ועוזב ירחם”292. צדקתו היתה רבה מאד, וקנאתו לכל שמץ דבר אָון כאש בוערה. ויהי היום והוא הולך לדרכו, והנה אשה לובשת תלבושת צודדת נפשות לקראתו, וירע בעיניו לראות בת ישראל לובשת ככה, ויקרע בקנאתו את שמלותיה מעליה. אולם האשה היתה מבנת הכותים, ותַקרב את משפטה אל שרי העיר, ויחרצו את משפטו לשלם לה ארבע מאה זוז293. גם אל אוהביו הנכבדים מאד, אשר לפי ראות עיניו התרפו ולא שקדו כל צרכם למנוע נזק מן הרבים. היו דבריו כגחלי אש294. ויאָמר עליו בדורות הבאים, כי נמנה הוא את הראשונים, המוסרים נפשם על קדושת השם295. וכאשר שאלו אותו תלמידיו לעת זקנתו, במה מצא חן בעיני ה' להאריך ימיו296, ויאמר אליהם: “מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרת [בדברי תורה] במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחברי בחניכתו”297.

כאשר היה לפי ראות עינינו רב אדא בר אהבה תלמיד מובהק רק לרב לבדו, כן היה רב מתנה תלמיד גם לרב298 גם לשמואל299, אשר אהב להשתעשע עמו בדברי תורתו300, וקרוב הוא כי גם היה עוד יוצא ובא גם לפני אבא בר אבא, אבי שמואל, ולפני לוי ומר עוקבא301. מושבו היה בעיר פפוניא, אשר אנשיה היו יודעי תורה, חריפים בשאלותיהם302 ויודעי לשון אבותיהם, עד כי הורה רב מתנה שם בקהל העם את תורת ההלכה בעצם הלשון העבריה כאשר יצא מפי בעליה303. מליצות הכתובים היו ביד רב מתנה כחצים ביד גבור, ויַשכֵל למצוא רמז גם להלכות או זכר לאנשי השם, במקראות או בתרגומם304, ובעיני חבריו היה נכבד מאד, עד כי התהלל רב יהודה בו, כי תמים דעות הוא עמו בהלכה אחת305.

ורב ברונא ורב חננאל306 היו לפי הדעת הנותנת, הצעירים בכל תלמידי רב307. בכל היות רב ברונא תלמיד רב308 היה אומר הלכות גם בשם שמואל309 ומתחקה על שרשי דבריהן310, וחבריו אהבוהו311. ויצא לו שם “כי אדם גדול הוא ושמח במצות”, כי מדי עלות בידו לעשות מצוה, ואורו פניו כל היום ההוא312. ורב חננאל נחשב לשמר נאמן לשמועות רבו, עד כי גם רב הונא שאל את דברי רב הנעלמים ממנו, מפי רב חננאל313, מלאכתו היתה מלאכת סופר, כותב ספרי תורה314, תפילין315 ומזוזות316. כל דברי המקרא היו שמורים בתוך לבו בכל חסרותיהם ויתרותיהם, עד כי כתב את ספרי הקדש, מבלי שים ספר לפניו לכתוב על פיהו317. ותעלינה בידו הלכות על דבר מלאכת שמים זאת, אשר עבד בה318, על הכתב319 ועל הקריאה320.ויהי רב חננאל נכבד מאד, ואחד מחבריו גדולי הדור אמר לו: “ראויה כל התורה כלה להכתב על פיך”321.

כל האנשים האלה הנקובים היו מראשי תלמידי רב ושמואל ורב אסי, אשר התחזקו על יד שלשלת גדולי הדור רב הונא, רב יהודה ורב נחמן, להקים להרביץ ולהפיץ את תורת רבותיהם. אולם שם גדול מהם עשו להם רב חסדא ורב ששת, אשר לא היו נופלים הרבה מרב הונא וחבריו, ואשר את פרשת דבריהם הננו לפרוט עוד מעט בפרק הזה.

ועל יד כל חכמי הדור הזה, אשר נראה הדרם על טוב פעלם, אשר העלו בחכמהם ובמעשיהם לבית ישראל, ימנה עוד חכם אחד תלמיד מובהק לרב322 וטוב בעיניו323. נכון ושנון324, אשר באחריתו הֵסב מעליו אחורנית את לב רבי אלעזר בארץ ישראל ואת לב רב הונא או רב חסדא325 בבבל, כי התחבר לאנשי ריב ויָשת ידו עמם, להציק לאיש חכם, נדיב וטהר הלב, למר עוקבא. ואף כי כשחוק היה לשר יקר הרוח הזה להפוך עליו את ידו ולדכאו עד עפר בדבר אחד, אשר ידבר באזני שרי המלך להשביתו מפניו, בכל זאת חשך את ידו ממנו ולא עשה לו מאומה. וכאשר הציקתהו רוחו מאד, שאל את רבי אלעזר במכתב לאמר: “בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות מהו?” לאמר: מה לי לעשות. וישב לו רבי אלעזר כדברי הכתוב: “אשמרה מחסום לפי בעוד רשע לנגדי: השכם והערב לבית המדרש והם כלין מאליהם”326 וישמע אליו הנשיא ויוסף להשיב ממנו את ידו. אולם מעשי גניבא הבשילו מאליהם את פרים, ויתָּפש בידי המלכות, אשר הקשתה עליו ידה מאד327.

ארבעים שנה ישב רב הונא על כסאו בסורא. ורב יהודה, אשר היה לראש בפומבדיתא ורב נחמן אשר היה לראש, תחת רבה בר אבוה רבו, בראשונה במחוזא ואחרי כן בנהרדעא, היו נועדים גם הם לפרקים לסורא328, כי היה רב הונא המורה בבית מדרשו, הקרוב למתא מחסיא329 אשר על יד סורא, הראש האחד כל ימיו לכל בני עמו היושבים בבבל. ולמיום מות רבי יוחנן, היה לראש כל חכמי הדור בכל תפוצות ישראל. ולא חלה רב הונא לפני בוא יומו, כי פתאום מת 4057 – 297. ואף כי היה רב הונא רך330 וענוג331 כל ימיו, האריך ימים וימת זקן ושבע ימים מאד332.ויעשו לו אבל כבד ויעלו את עצמותיו ארצה ישראל. ויצאו רבי אמי ורבי אסי, ראשי חכמי ארץ ישראל לקראת ארונו. ויאמר העם: “רב הונא רבץ תורה בישראל ורבי חייא רבץ תורה בישראל, נניחה נא את עצמותיו אצל עצמות רבי חייא ובניו”. – ויהי כי ירא העם לרדת אל מערת אנשי הקדש, ויערב רב חנא את לבבו וירד ויקבור שם את רב הונא, כי התברך רב חנא בלבבו. כי אליו לא תאנה כל רע, כאשר עמד משנת השמונה עשרה לימי חייו לפני רב הונא, לשרתו ולקחת מפיו תורה וללמוד את כל ארחותיו333.

ותהי עוד חובה, אשת רב הונא, אחרי מות בעלה, ותהי לכבוד בעיני גדול הדור334. ובניו היו גם יורשים לרוחו, שם האחד רב אחא335 אשר רק מעט הם זכרונותיו, ואשר הוליד גם הוא בן חכם ושמו רבא336, ושם הבן השני לרב הונא: רבה, אשר יקראו לו על שם אביו “רבה בר הונא” רב הונא זכה עוד לראות בנים לבנו זה337. רבה בר רב הונא היה לתפארת לבית אביו ולתפארת לכל עמו.

במות רב הונא היה רב יהודה לבדו ראש הדור, ותסוב המתיבה אליו לפומבדיתא338 ויועדו אל רב יהודה מימים לימים כל חכמי הדור ותלמידיהם, ככל אשר היו נועדים עד העת ההיא אל רב הונא לסורא. ורב יהודה היה זקן מאד בעת ההיא ועיניו כהות339. ולא הרבה לשבת על כסאו וימת אחרי שתים שנים 4059– 299, אחרי מות רב הונא רעהו340. ויאָמר בבבל, כי אחר מות רב יהודה, לא נמצא שם עוד איש גדול כמהו341.

למימי רב יהודה והלאה יזָכר דבר השופר342, לאמר אוצר הנדבה343 אשר יסדו נדיבי בבל, לכלכל בו את צרכי מתיבת פומבדיתא344. ויהי האוצר הזה מֻפקד ימי כמה דורות בידי העומדים בראש מתיבת העיר ההיא.

וחבר היה לרב יהודה בפומבדיתא, ושמו רב עינא345 רעהו, הזקן כמהו. שני החכמים הזקנים העמיקו גם בתורת מעשה בראשית346, ויקראו להם “סבי דפומבדיתא”, לאמר: זקני פומבדיתא347.

ובימי רב הונא ורב יהודה נהיתה חדשה בבבל, כי החלו חכמים רבים לצאת מארץ ישראל ולרדת בבלה, להפיץ שם את תורת חכמי ארץ ישראל, ועל כלם את תורת רבי יוחנן. הדבר הזה העשיר את תלמוד חכמי בבל עושר רב. שם החכמים הראשונים אשר ירדו בבלה בדור ההוא, עולא ורבה בר בר חנה, אשר תולדותיהם לפרטיהן תעלינה על ספר בפרק הבא.

ולמיום היות רב יהודה בפומבדיתא לראש תחת רב הונא, אשר בסורא, החלה פומבדיתא להתנשא לראש על יד סורא. יש אשר עברה הראשות האחת מאשה לרעותה, ויש אשר עמדו ימים רבים מאד ראשים, אשר לא נפל איש מאחיו, בראש שתיהן, אולם לנהרדעא העתיקה לא חזרה עוד העטרה, למיום לֻקח מר שמואל מעל ראשה. אך בראשונה לא עמדה הגדולה גם בפומבדיתא. בלתי אם שתי שנים, כי תחת רב יהודה קם לראש לכל יושבי בבל לחכמיה ולתלמידיה, רב חסדא בסורא, ועמו נסבו הראשות לסורא.

ורב חסדא הכהן348 קם תחת רב יהודה לראש המתיבה בסורא, בשנת השמונים ושתים לימי חייו 4059 – 299349. עיר מושבו היתה כפרי350, עיר מולדת אבות רבי חייא ורב351. ואולי עמד, בשבתו עוד בעירו זאת לפני מר עוקבא, לקבל תורה מפיו352. גם בשם זעירי היה אומר שמועה353, אשר לא מפיו, כי אם מפי תלמידי החכם הזה, שמע אותה354, גם בשם רב שילא355 ורב אסי356 נשמעו מפיו דברי תורה. וקרוב הדבר, כי אף כי היה כבן שלשים במות רב וכבן שלשים ושבע במות שמואל, בכל זאת לא הרבה לעמוד לפניהם357. אולם גדולה היתה החִבה, אשר חבב רב חסדא את דברי רב, אשר קרא לו “רבנו”358, ככל אשר קרא לו רב נחמן359. אך את רֻבי תורת רב למד, לפי דעתנו מרב הונא, אשר היה לו רב חסדא לתלמיד ולחבר360, ומיתר תלמידי רב361, וגם את שמואל היה קורא “רבנו”362, ככל אשר קרא לו רב נחמן363, אך את רֻבי תורת רב למד, לפי דעתנו מרב הונא, אשר היה לו רב חסדא לתלמיד ולחבר364, ומיתר תלמידי רב365, ואת דברי שמואל קבל מרב יהודה366. ואיש חכם, ושמו אבימַי, היה לו לרב367. וגם לחכם אחד, ושמו מרי בר מר, אשר עמד לפני מר עוקבא368 ולפני רב הונא369, היה רב חסדא כעין תלמיד חבר, אף כי לא זקן היה רב מרי ממנו לימים370. ויטף רב חסדא בשם החכם הזה, אמרות טהורות על רחמי ה‘, אשר גברו גם על הצדיקים גם על הרשעים, כי גם לאלהונם לאלה לא אבד נצחם ותוחלתם מה’ אל רחום וחנון371. ולחברים היו לו: רב המנונא372, רב נחמן373 ורבה בר רב הונא374. ובכל היות רב חסדא מחבב את דברי הגדולים מאד מאד375, לא אחר כל דבריהם מן הקצה ועד הקצה נטה לבו. הן שמועות היה אומר גם מפי רבי יוחנן376, ובכל זאת הסיר אזנו משמוע את דבריו, אשר לא היו לפי טעמו377. אף דין אחד אשר הורו רב ושמואל יחדו, אמר לשית ידו עם רב נחמן לבטלו, אולם רב נחמן לא נדרש אליו בדבר הזה378, בכל זאת חלילה לנו להוציא משפט, כי לא גדלו החכמים האלה בעיני רב חסדא, כי הלא גם את תלמידיהם הוקיר מאד ויכבדם כבוד גדול379. מכל רבותיו וחבריו דבקה נפשו ברב הונא, אשר ישב עמו בעירו בסורא380, וברבה בר רב הונא. ויהי עוד בימי נעורי381 רב חסדא ורב הונא ויפול דבר ביניהם, אשר הֵסֵב את לב איש מאחרי רעהו לימים מספר, וידאב לב כל אחד מהם, ויתענה איש איש מהם במסתרים, על הכאיבו את נפש רעהו382, ויהיו בעיני בני עמם כחברים דבקים, אשר לא יפרדו שניהם. יחדו היו נקראים בימי זקנתם על שם מקומם “זקני סורא”383, ועל צדקתם הגדולה – “חסידי בבל”384. ויאמן החסיד הזה כי כבוד אלהים חופף על כל אדם, כקטן כגדול, כל עוד אשר בתֻמו הוא הולך, ורק אז יֵעָלה מעליו, בעשותו את הרע בעיני ה'385.

שם הוריו לא נשמר לנו בספר. לעומת זה נודעו לנו הרבה מזכרונות דברי ימיו: בשנת השש עשרה לימי חייו נשא אשה386. בהיותו עוד רך בשנים מאד, חזה עליו כשדי אחד, כי חכם מורה יהיה387. בימי נעוריו היה איש מחסור388, וישלח ידו אל מעשה השֵכר ויצלח389 ויעש עושר גדול390. אשר יצא לו שם בדור הבא391. ויהיו לו עבדים392 ושדות אשר מסר לאריסים393. אולם בכל היות השפע רב בביתו394 ושלחנו מלא דשן395, החזיק בדרך החסכון396 ולא הרפה ממנה, ולא את מפתחות כל ממגוריו מסר למשרתיו397. ובלכתו בדרך בין הקוצים היה מגביה שולי בגדיו, אף כי התנגפו רגליו, באמרו: “זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה”398. והאנשים הבריאים, אשר גם מזון דל וזָל יחזק את כחם, נחשבו בעיניו למאבדי הון, באכלם מאכל אשר מחירו רב399. וייקר לו קנין האדם, ויגדל מאד מאד בעיניו עון המאבד את קנין רעהו400. ויתן את לבו להיות לרוח עצה לתלמידים העניים, הרחוקים מביתם ומעירם, ולהורותם איככה תמצא ידם לספק להם את צרכי מאכלם, מלבושם ונקיונם, די מצאם את מחסוריהם אלה במחיר מצער401. מלבד עשרו, ברך אותו ה' בבנים ובבנות, אשר היו לו לשמחת לב. ששים חתונות ראו עיניו בביתו402. בניו היו חכמים אנשי שם, הלא הם: רב נחמן403 – אשר היה דורש בקהל עם, אגדות404 והלכות405 בשמו ובשם אביו406, ושואל תורה מפי רב נחמן407, – רב חנן408, רב תחליפא409 ורב פינחס410, אשר גם לו היה בן חכם, ושמו רב מרי411. מלבד אלה נקראו עוד שני שמות לבני רב חסדא, הלא הם: מר ינוקא ומר קשישא412, אשר יאָמר עליהם, כי נקראו ככה, יען כי אחד מהם נולד בנעורי אביו ואחד לזקוניו413. אולם אפשר הדבר, כי שמות אלה כנויים היו לשנים מארבעת בני רב חסדא, אשר נקבו בזה. ונפלא הדבר, כי אף כי חכמים היו הבנים, אהב אביהם את בנותיו מבניו, ויהי אומר: טובו לי בנותי מבנים414. וישם עליהן את לבו להדריכן בדרכי נעם ולהורותן להנזר מכל מאכל ומשקה, אשר ישחת את יפיָן415. לבלתי הֵרָאות מהן דבר, אשר יתן אותן לחרפה בעיני בעליהן416 ולהצניע לכת בכל דרכיהן417. ובכלל הדבר העמיקה עין רב חסדא לראות, כי הנחת והצניעות, אשר תפארת הן גם לגברים, תפארת כפולה ומכופלת הן לנשים, וכי הפכיהן, הלא הן העזות והפחזות, אשר תעכורנה את רוח בעליהן גם אם גברים הם, תהיינה למארה משַׁכֵֶּלת אוכלת בכל פה, בהתמכר האשה אליהן, כי חטאת האשה כעש וכרקב היא לבית כֻלו418. ולמען הודיע לבנותיו את ערך הצניעות, אשר כחה רב מכל יקר ומכל יפי, למשוך אליה בעבותות קסם את לבב בני אדם,שם רב חסדא בסתר בידו האחת אבן יקרה, ובידו השנית שם צרור, ויפתח לעיני בנותיו את ידו אשר האבן היקרה בתוכה, ותראינה ותעלמנה כרגע את עיניהן ממנה, ואת היד אשר בה הצרור קפץ בכל עז, ותגדל תשוקתן מרגע לרגע, לדעת את הדבר, אשר יסתיר אביהן בכפו. ויאמר להן אביהן: הוא הדבר אשר אמרתי לכן, כי גם הדבר היקר מאד המתנוסס בברק זהרו, אם גלוי הוא, עד מהרה תשבע ממנו העין, אולם הדבר הצנוע, אף כי איננו יקר, תכסוף אליו הנפש מאד מאד419. שתים מבנותיו היו לשני החכמים האחים, רמי בר חמא ומר עוקבא בר חמא, לנשים,420 ובת אחת היתה לחכם הגדול רבא לאשה421. ובכל היות רב חסדא מבורך בעשר וכבוד, בבנים ובחתנים חכמי לב, ובבנות אהובות לו מאד, לא היה בעיניו כאיש, אשר תאוַת לבו כבר נתנה לו ואשר אין לו עוד, כי אם לנוח ולשמוח בחייו, ונהפוך הוא, כי רוחו לא נחה ולא שקטה, תורת ה' לא משה מפיו אף רגע כל ימי חייו422. אף כסף רב הוציא מכיסו לכבוד התורה ויבן, בעוד רב הונא חי, בית מדרש גדול למתיבה 4058–298423. ובהיותו לראש תחת רב יהודה, היה יושב הוא ורבה בר רב הונא רעהו ודן את העם מן הבקר ועד הערב424. ומדי אמור לו בתו הרחמניה: יתן נא אדני מעט שנה לעיניו – וענה ואמר: עוד מעט יבאו הימים הארוכים והקצרים וישנתי הרבה425. בדיניו היה עז מאד להכביד ידו על התקיפים, האומרים להמרות את דבר משפטו426, עד כי קרוב היה רב נחמן להאמין, כי דן רב חסדא דיני קנסות בבבל427. אולם בכל יחדו את לבו אל המשפט, אשר בין איש לרעהו ואל תלמוד התורה, שם עוד דבר לנגד עיניו להורות לקהל שומעיו את דרכי משמרת הבריאות428, ככל אשר היה מורה לתלמידים העניים את דרכי הכלכלה. וייקר הדבר הזה בעיני רב הונא, ויהללהו על שקדו על חיי העם429. גם על משמרת אהבת הורים לבניהם בקרב ישראל שקד מאד, והאיש אשר הקשיח לבו מן הבנים. נחשב בעיניו לעורב אכזרי, ואם לא מצאה ידו להוציא ממנו את מחיָתם על פי הדין, צוה לתת את שמו לחרפה בשער בת עמו430.

לתלמיד רב חסדא היו פנים הרבה, הלא הם: הסדר, המדרש, המקור במשנה והפלפול. מכשירי הסדר הם לו הסמנים המשותפים לדברים שונים, אשר שמו את הדברים ההם בידו לאחדים, בהיותם נסקרים לו בסקירה אחת431. ולמוצא דבר הלכה, היה לו מדרש המקרא כמשמעו432 והמשנה גם בסתמה433 גם בדברי יחידי חכמיה434. והלכותיו מחֻדדות בפיו ומלֻטשות מכל עבריהן כיד שכלו השנון, אשר היה לתהלה בפי דורו435 ואשר השתוממו עליו חבריו436. אולם בכל זאת לא היה רק חריף בדברי הלכה בלבד, כי שקד גם על דברי האגדה, ויושב לפניו חכם אחד, אשר סדר את דבריה לפניו437. ודבריו באגדה מצאו חן בעיני שומעיהם, עד כי קרא עליו רב הונא “חסדא שמך וחסדאין מילך”438, אף הלשונות ומיליהן439 והחליפות העוברות עליהן ברבות הימים, היו לו לענין להגות בו440, וגם מזכרונות דברי הימים לא הניח את ידו441. ובשיטתו נכרת לו דעה מיוחדת המתוַדעת בהלכות שונות, והיא כי אין כל זיקת אסור פוקעת ונחלצת מאליה מן הדבר האסור442, ולעומת זה אין כל זיקת אסור חוזרת ונופלת מאליה על הדבר, אחרי אשר כבר הֻתר ממנו כהלכתו443.

כאשר עשה לו רב חסדא שם בשכלו השנון, יצא שם גדול לרב ששת רעהו בדעתו הגדולה והרחבה, אשר ידע את המשנה ואת כל צבא ברייתותיה444. אפס כי תחת אשר רב חסדא היה מבורך בכל, הביא ה' על רב ששת נגע אחד, אשר החשיך את העולם בעדו, כי עוֵר היה445. מקומו הוא בעיר שלחי446, ורבו לא היה לפי ראות עינינו בלתי אם רב הונא לבדו447. משנת רב יהודה הנשיא ואוצר המשניות החיצונות הגדול מאד, היה לו למקור חכמה ולמוצא כל הלכה448. ויהי מושיב לפניו אנשים בקיאים לסדר לפניו משניות עתיקות, אשר לא ידע אותן עוד449, והוא היה בורר אותן ואוגדן מין במינו450. ומדי בא לפניו משנה נשכחה וסתומה, אשר פותר אין לה, יפתרנה הוא בלי כל יגיעה451. נפלא הדבר כי לחכם זה, אשר מעטים הם דברי הגדולים בדורו, אשר נמסרו לנו מפיו, נגלה אוצר שמועות מן התנא הקדמוני רבי אלעזר בן עזריה452. וקרוב הוא כי מפי רבי אלעזר בן פדת בעודו בבבל, שמע אותן453. וגם מדרש הלכה מפי רבי עקיבא עלה בידו454. כרוחב דעתו בתורה רחב לבו בכל הליכותיו. ובכל עוְרונו ובכל רפיון גופו455 היה איש כביר כח לב, אשר לא יחת מפני כל, עד כי אמרו עליו יודעיו, כי “אדם קשה כברזל” הוא456. כי המעט ממנו, כי החזיק את דברו על אנשי ביתו, לבלתי נטות ממנו ימין ושמאל בכל דבר המצוה גם אם איננו אתם בבית457, העמיד פניו גם בפני הגדולים התקיפים, ובקרוא לו ראש הגולה אל שֻלחנו, ימאן רב ששת לאכול עמו, באמרו בפה מלא, כי משרתיו ועבדיו לא ימלאו אחרי חוקות התורה, על כן לא יוכל לאכול עמו458. ופעם אחת עשה רב נחמן צורת הפתח בחצר ראש הגולה, למען התר לטלטל בה ביום השבת, ולא היתה כשרה בעיני רב ששת, וישלח את משרתו ויַסִיענה.459 וברוב עוזו לא נשא את פני הלכות רב, אם לא מצא אותן כאשר עם לבבו וימרץ את דברו עליהן.460 ובכל היות דעתו תקיפה, שנא את כל איש אשר יסיע ביד חזקה את העם אל דרכיו, בדבר התורה והמצוה, ויקרא לאיש כזה “רשע ערום”461.

ואף כי אור עיניו לא היה אתו, לא נפל לבו עליו ולא התרפה ויהי מסיע קורות, למען חזק את כחו ולעורר בקרבו חום וחיים462. ויהיו חושיו בריאים וחריפים463, שכלו טוב וטעמו נאה ומתקן. ויהי היום ויעבור מלך פרס דרך עירו, ויצא גם הוא לקראתו בתוך היוצאים, והנה קול פעמי צבא רב, חיל רגלי ופרשים, הולך וקרב, ויקרא מין אחד הנצב שם: הנה המלך בא – ויען החכם העוֵר: המלך לא בא עוד. – ויהי אחרי כן ויקם השאון לדממה ויאמר רב ששת: הנה המלך! – וישאלהו המין, אשר התלוצץ בו464 זה מעט, ויאמר מאין ידעת כל זה? – ויען: מלכות הארץ כעין מלכות השמים היא, אשר לא ברעש ולא באש תבא, כי אם בקול דממה דקה465. – אף שמחה לא מנע אלהים ממנו, כי לבו היה שמח בתורתו הרבה והרחבה, ומדי כלותו את כל תלמודו מדי חדש בחדשו וקרא בהמון עליצותו: שישי נפשי ושמחי על מקראך ועל משנתך466. גם במצוה, אשר שמר לעשותה ככל חוקתה, רחב לבו467. וגם על אשר בטלה ממנו מצות קריאת התורה במו עיניו מן הכתב, לא הרבה להתעצב, כי אם החזיק ביתר עז במצות תלמוד תורה שבעל פה. ובהיות אזני כל העם ועיניהם אל ספר התורה בבית הכנסת, יהפוך את פניו אל הקיר ושנה את משנתו, באמרו: הם בשלהם ואני בשלי468.אך בכל זאת גם במסורת תורה שבעל פה היה עוְרונו למוקש, כי הניא העוָרון הזה את לב אנשים מראשי חכמי הדור הבא, מקרוא את שם הגדולים על הליכותיהם, אשר נאמרו מפי רב ששת, יען כי לא שמע רב ששת בלתי אם את קולם ואת פניהם לא ראה, ויהיו חוששים פן החליף לתֻמו את שמות בעלי השמועה איש ברעהו469, כי כלל היה בידם: “כל האומר שמועה בשם אומרה יהא רואה את בעל השמועה כאלו עומד כנגדו”470.

חברים היו לרב ששת: רב אבא בר זבדא ורב הלכו ורב גִדל ורב אחא בר יעקב. כלם תלמידי רב הונא471, אשר נראה פעלם על הדור ההוא. ורב אחא בר יעקב היה לרב ומורה לעדת עיר פפוניא472, ויהי מטיף שם את דבר ה' בקהל473 ומתקן תקנות474, ושטה נכרת לו בתלמודו למצוא את טעם הלכה במקרא. ומרוחו זאת אָצל על קהל תלמידיו, אשר נקראו על שם עירם “פפונאי”475, ורב אבא בר זבדא עלה לארץ ישראל ויכבד שם בין זקני חכמי עמו476.

ובתוך תלמידי רב יהודה הרבים, אשר יחשבו על חכמי דור רב חסדא ורב ששת, תלמידי רב הונא, יהיו לנו שנים מהם למופתים לדרכי תלמוד התורה, אשר נפלנו מבית מדרש רב יהודה, ואשר נקוו יחד ויהיו לאחדים בידי חכמי הדורות הבאים. שני החכמים האלה הם: רחבא איש פומבדיתא477 ורמי בר תמרי478, רחבא הלך בדרך רב יהודה מורהו479, ואשר אחת ממדותיו בתלמודו היתה לנצור מכל משמר את שם בעל השמועה, ובמקום אשר הֻטל ספק ביַחש השמועה, הלחכם זה היא אם לחכם אחר, היה מזכיר אותה בספֵקה זה480. בדרך הזאת שמר רחבא ללכת481, עד כי היתה למשל בקרב החכמים, ויאמרו על כל איש, המדקדק לאמר דבר הלכה בשם אומרה, כי דק וגומר הוא שמועה מפי בעליה כרחבא איש פומבדיתא. ויקר לנו הדבר מאד להתבונן, כי חכמי דורו והבאים אחריו בארץ ישראל ובבל שמו אותו למופת וילכו בדרכו, וחכמים גדולים זולתם הללו אל שומעי דברים את הדרך הזאת ואת ההולכים בה482, כאשר החזיק רחבא במדת רבו, לשמור את סגנון ההלכה בעצם תומו ובכל טהרתו, ירש רמי בר תמרי את כשרון רב יהודה השנון), את החריפות, הלא היא הדעת לקלוע בכל אחת מאוצר ההלכות, לעת הצרך אל השערה מבלי החטיא. דוגמה אחת השתמרה משיחת רמי בר תמרי ורב חסדא, אשר תורָה עד כמה היו שמועותיו מחֻדדות בפיו להשיב כרגע לשואלו דבר, ועד כמה היו מוחזקות בעיניו להלכות פסוקות, אשר אין לנטות מהן. גם עיפא ואיבמי בני רחבא הלכו בדרך רמי בר תמרי, ויקראו להם: חריפי פומבדיתא. שתי דרכי רוח רב יהודה, אשר הלכו בהן רחבא ובר תמרי תלמידיו, איש איש בדרך אחת לבדו, נראו נכרו מאד בדורות הבאים בבבל. ומשתיהן יחד יצאה תורה אחת שלמה, אשר בד בבד תשא יחד.

ורב חסדא, הראש לכל בני הגולה אחרי מות רב יהודה, ישב על כסאו בסורא עשר שנים, ויהי כאשר קרבו ימיו למות, ויקָם תחתיו לראש המתיבה את החכם הגדול רבה בר נחמני, ראש ישיבת פומבדיתא למיום מות רב יהודה בר יחזקאל. ויאסף רב חסדא אל עמיו 4069–309 זקן ושבע ימים, עשר וכבוד, בשנת התשעים ושתים לימי חייו, ותסוב במותו הרָשות מעיר סורא, לעיר פומבדיתא.



  1. “Arsakiden”  ↩

  2. Ardeschir, הוא לפי דברי חוקרי הקדמוניות, שנוי לשם אַרְתַקְשרְקשֵש או לשם אַרְתַחְשַׁסְתֵר הפרסי בשם המלכים, שנקראו בכתבי קדשנו, ארתחשסתא.  ↩

  3. ככה נקרא בית המלכות החדש על שם שַשַן אבי אביו של ארדשיר.  ↩

  4. “חברי” (ע' הערות הבאות).  ↩

  5. ברכ' י“ז: והם הם החברים עובדי האש, אשר שאריתם הקימת עוד כיום, נקראים Gueber (ע' גרץ 291IV ), והם נכרים גמורים מעקרם, כדברי רב יוסף עליהם: ”תדע דהא לא אניוא מנייו גיורא“ (ברכ' שם). וגובאי שהכריז עליהם רב יהודה לענין פסולי משפחה ”גובאי גבעונאי דזרנוניתא דראי נתינאי“ (קדושין ע':). הם בני ישראל או גרים כשרים, שנתערבו בגבעונים, ומתוך כך נפסלו. ”וגובאי" לא נקרא אלא על שם מקומם, שישבו בתוך הגובאים. וגובאים אלה נבדלים הרבה מגובאים ההם, אלה היו נכרים שלא רצו להתקרב לישראל, ואלה היו ישראל שנפסלו, ושרצו מאד להתחתן במשפחות המיוחסות, אלא שהמשפחות האלה לא רצו בזה מחשש פסול.  ↩

  6. “רבב”ח – עול לגבי‘ רב יהודה ורבנן – – אדהכא אתא ההוא חברא שקלה לשרגא מקמייהו’ )גטין ט"ז:).  ↩

  7. הני קוואקי ורימוניקי וכו' " (סנהד‘ ע“ד. וערש”י ועוד יותר ערוך ע’ “קווק”)  ↩

  8. “בעו מני' מרב: מהו לפלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא? – א”ל: שפיר דמי" (שבת מ"ה).  ↩

  9. “ – – אמר רב יהודה: לברכה, דלא מוקמי מגן רישי נהרא ולא נזירפטי” (תענית כ'.). ודבר זה אי אפשר לישבו,כ"א בתחלת מלכות הששנים, כי לפני כן ואחרי כן היו ישראל מכובדים תמיד בעיני מושלי פרס ובבל.  ↩

  10. ע' 103 הערה 2.  ↩

  11. "השתא איכא פרסאי דקפדי וכו' (ב“ק קי”ז). אי אפשר לאמר, כי חיי אדם יקרו בעיניהם יותר, מאשר יקרו בעיני בית ארשקה, אלא מלכי בית ארשקה לא בדקו אחרי דייני ישראל מפני כבודם, והחברים בדקו אחריהם.  ↩

  12. “גזרו על הבשר וכו‘ על המרחצאות וכו’ קא מחטפי שכבי” (יבמ' ס"ג:). ואולי התרגש מעין פחד “חטוטי שכבי” גם בימי רבינא. ומאמרו לענין מת ביו“ט שני: ”והאידנא דאיכא חברי חיישינן“ (ביצ‘ ה’ץ) נוגע באיזה צד למנהגם הזר של החברים, וגם שאלת שבור מלכא השני לרב חמא: ”קבורה מן התורה מנין?" (סנהד' ט"ו:) ממנהגם זה היא נובעת.  ↩

  13. “בגוי נבל אכעיסם – דברי ל”ב, כ“א–אריו”ה: אלו חברי" (יבמ' ס"ג:)  ↩

  14. יבמ‘ שם. ועל המון לב ריו"ח לקהל הגלה ע’ מ“ר ריו”ח וחבריו, “דברי ריו”ח על בבלי.  ↩

  15. פחד הפתאום אשר הבעיתה שמועת “אתו חברי לבבל” את כיו“ח, תכריענו להחזיק, כי כבר נודע שמם בארץ ישראל שנים הרבה לפני בואם. ודבר זה עולה מאליו, כי רבי, אשר מת כארבע ושלשים שנה לפני בואם, כבר חקר מפי לוי על טבע העם הזה: ”הראני חברין“ (קדושין ע"ב). וכבר מצאנו ברייתא, המספרת בגנותם של שנאתם איש את אחיו: ”ת“ר: שלשה שונאין וא”ז: הכלבים,התרנגולים והחברין“ (פסח' קי”ג(:. וחזקת סתם ברייתא וביחוד, הפותחת בהקדמה “ת”ר“. נשנתה שנים הרבה לפני שנת תתקפ”ו, שהיא שנת בוא החברים לבבל.  ↩

  16. עוד לפני בוא החברים לבבל הבדיל חכם אחד את הארשקים לטובה מן החברים, ויאמר על הפרטים – במקום זה חוזר שם פרסים על הארשקים דוקא – כי הם “דומים לחילות של בית דוד”, ועל החברים כי הם “דומים למלאכי חבלה” (קדושין ע"ב.) חכמי הדור הבדילו “מקמי דניתי חברי לבבל – לבתר דאתו חברי לבבל” (גטין י"ז.), ויהיו אומרים: “עד האידנא הוו יונאי – השתא איכא פרסאי” (ב“ק קי”ז.). – במקום זה חוזר שם “פרסאי” על “החברים”, אשר טרחו להחזיר את גדולת הפרסים הקדמונים ליושנה. ושם "יונאי חוזר פה על הארשקים. שהתערבו עם היונים.  ↩

  17. ע‘ קריאת רב הבר בר חנה: “רחמנא או בטולא דידך או בטולא דבר עשו” ושאלת הגמרא "למימרא דאדומאי מעלי מפרסאי וכו’?“ ותשובת הגמרא ”הא מקמי דניתי וכו'" (גטין שם).  ↩

  18. ע‘ פסח’ ג“ד ורש”י שם.  ↩

  19. “א”ל שבור לשמואל תיתו לי דלא קטלי יהודי מעולם" (מ“ק כ”ו.).  ↩

  20. ב"מ ע':  ↩

  21. מ“ק כ”. וקמרי האמורה שם, אינה זו שבנה הורדוס בא"י,אלא Casarea Mazaka בירת Cappadoclen. ועל כרחנו אין לקבוע תגרת ישראל בחיל שבור בשנת 4019–259, בהלחמו על קפדוקיא וקיליקיא, בהכותו את קסרי ואת טרסוס בירותיהן, כי אז כבר היה שמואל מת, כי אם יש לקבוע תגרה זו בשנת 4013–252, אחרי כבוש שבור את ארמניא, ואז פשטו חיילותיו גם על סוריא וקפדוקיא, ובעת ההיא התנגשו בני ישראל בחיל שבור וינגפו לפניהם, ודבר זה קדם למיתת שמואל שנה אחת ויותר.  ↩

  22. וע' דעת רבב"ה הערה 3.  ↩

  23. “קטל שבור מלכא תריסר אלפי יהודאי (במזינת) [במניות] קסרי” (מ"ק שם) והיא “מניזה של קפדוקיא” (ירש‘ יבמ’ פ"ז, ב').  ↩

  24. מ"ק שם.  ↩

  25. “אינהו גרמי לנפשייהו דא'ר אמי: לקל יתירי (דמזינת) ([דמניות] קסרי פקע שורא דלודקיא” (שם). ופשוטו של משל זה, כי לקול שירי המדד שנגנו בכנוריהם, התפרצו אחיהם בלודקיא, להתגרות גם הם בחיל שבור.  ↩

  26. על ציון קברו, אשר מצא החוקר ודינגטון האנגלי בדורות האחרונים בחרבות תדמור, נתפרש שמו ויחוסו: "ספטימום אוֹדֶנַתוֹם בן הַיְרַנִש בן וַבַלֵתּוֹס בן נַזַרוֹס" ע' Momgen, Römische Geschichte V 427) ובשמו של בן בן בנו של נזרוס זה ועוד יותר במעשיו היטיב גרץ להכיר את בר נצר זה. הנזכר בדברי רבותינו, והנקרא בפי הגאונים פפא בר נצר.  ↩

  27. “וסלק (פסא) [פפא] בר נצר דא(?) ואחרבא לנהרדעא” (סדר עולם זוטא) ובשנת תק“ע שנה – לשטרות – אתא פפא בר נצר ואחרבא לנהרדעא” (אגרש"ג) “ובא פפא בר נצר פולמוסא והחרב אותה בשנת תק”ע" (סדר תנאים ואמוראים כרם חמד ה"ד 186).  ↩

  28. “הניד דגנבי גנבי וכו' במלכות בר נצר” (כתובות נ"א).  ↩

  29. “נבי אחשורוש לסטים הוא, נבי לסטים בעלמא מלך הוא” (שם). וכעין זה עולה גם מן הנמצא עליו בחרבות תדמור על כתובת אחת, אשר מצא Vogue, יקרא בשפת ארם “מלך מלכי” ועל כתובת יונית, אשר מצא ודינגטן, יקרא “ראש תדמור” או “נציב משנה לקסר”: kaiserlicher Prokurator zweiten Ranges.  ↩

  30. “ואלו קרן אחרי סלקת ביניהון דניאל ז, ה' – זה בּן נצר; ותלת מן קרניא קדמיתא אתעקרא מן קדמה – שם – זו שנתנו לה מלכות מקרין וקרום וקרקודיסי” (ב“ר ע”ו וע' שאר דברי הפסוק שבדניאל). ונראה כי מקרין הוא Macriankus; וקרום אולי צ"ל קיטוס, שהוא Callistus Quietus, שהם הם הקושרים המתקסרים שנדחו מפניו.  ↩

  31. “ויירש זרעך את שער אויביו – בראשית כ”ב י“ז– רבי אומר זו תדמור אשרי כל מי שהיא וכו'” (ב“ר נ”ו).  ↩

  32. ח"ה 161 הערה 1.  ↩

  33. Zenobia והיא “זנביא מלכתא” הנזכרת בדברי רבותינו (ירש‘ תרומות ח’, ח'.)  ↩

  34. ע' כל זה Momsens Römische Geschichte V. 427–441.  ↩

  35. ע' לעיל 56 הערה 8.  ↩

  36. יש להבדיל בין רב המנונא זה “תלמדי” דרב“ (ב"ק ו'.) ובין רב המנונא קמא, רבו של חנינא בר חמא (ח"ו 255) וגם בין החכמים, הנקראים רב המנונא, שבדורות שאחרי כן. רב המנונא שלפנינו, הוא חברו של רב חסדא. שגם הוא הרבה לשבת במורא, אף כי ”כפרי“ היה מקומו הראשון: ”רב חסדא ורב המנונא הווי יתבי בסעודתא“ (ברכ' מ"א.) ”ר“ח ורה”מ חד אמר וכו‘ וח"א וכו’ (שבת פ“ב. צ'נ: ”“אח”ח ובו‘ א“לרמ”מ“ (.) ”הא מילתא איבעא לי’ לר“ח ופשטה ניהלי' רה”מ מהאי (צ"ז) “א”“ל ר”ח לרה“מ ואמרי לה ארה”מ לר“ח” (שם), “והא ר”ח ורה“מ אמרי תרוייהו” (שבת ק'נ). וקרוב הוא כי קבל עוד מדברי ר‘ חנינא בר חמא ומתלמידיו שבבבל. ומאמרו "הא מילתא איבלע לי’ ר‘ חנינא ותקילאלי ככולי’ תלמודאי“ (מנח' י"ז) קשה הוא, כי יחזור על ר' חנינא עצמו, שיצא מבבל שנים רבות לפני שנת מות רבה”ק, שהי שנת 4053, כ“א יש לגרוס: ”איבלע לי בי רב חנינא‘ כני’ “איבלע לי בי רהמ”נ" הערה 9. –  ↩

  37. “כי אתא לסורא א”ל רה“מ' (ב"מ ו:) ”– – רה“מ בסורא” (ב"ב לא:).  ↩

  38. 56 הערה 5.  ↩

  39. “א”ל רב לרה“מ אם יש לך היטב לך” (ערובין נ"ד), ונראה כי בעל שדות היה “אירכסו לי” תורי" (סנהד' ס"א).  ↩

  40. ע' מאמר רב חסדא אליו: “מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך” (ברכ' שם).  ↩

  41. רב יוסף תלמידו היה: “יתיב רב יוסף קמא דרה'מ” (כתוב‘ נ’ו). אף רבה חברו נראה, שהיה תלמיד או כעין תלמיד לו (סנהד‘ שם, וע’ גם ב"מ שם), ובכל זאת דבר רה“מ לרב יוסף תלמידו והצעיר ממנו הרבה, בכבוד גדול ”מר דגברא רבא הוא ידע מאי קא אמינא" (כתוב' שם).  ↩

  42. “א'ר זירא: מילתא איבלעא לי בי רהמ”נ ותקילא לי ככולי' תלמודאי" (ברכ' כ"ד:)  ↩

  43. “א”ל ר“ג לרה”מ מאי דכתיב וכו' (שבת קי"פ).  ↩

  44. “רה”מ הורי לר"ג וכו' (ירש‘ שבת י"ב, א’ ע"ש).  ↩

  45. “ סבי דבי רב' (ב“ק ע”ה.). ורה”מ נקרא כן בתורת ראש חבריו זקני בית מדרשו, ככל אשר נקרא כל ימיו בתורת ראש חבריו “בי רב” סתם (ע' 66 הערה 5).  ↩

  46. ובחר שמואל מלך רב הונא" (אורש"נ)  ↩

  47. ועל כן עלה על הדעת להחליט: "אמרי בי רב; רב הונא' (סנהד‘ שם. וע’ 56 הערה 5 וסוף הערה 6 שם).  ↩

  48. “דהוה מן בני נשיאה” (אנרש"ג). וכן נמצאהו “הורי לאתחא רבי ריש גלותא” (ירש‘ שבת ו’, א') ‘ורבה ברי’ דר"ה, היה נכבד מאד בבית ראש הגולה, כאשר יתבאר במקומו.  ↩

  49. “אייתי לי בר נש דייסוק תחתי לדקלא” (שם סנהד‘ א’ א‘. ע’ שם).  ↩

  50. “הוה רעי תורין” (שם). ומוצאים אנחנו אותו בקי במכשירי מרבית הבהמה והעוף “אר”ה בי לועא“ (שבת תורין” (שם). ומוצאים אנחנו אותו בקי במכשירי מרבית הבהמה והעוף “אר”ה בי לועא“ (שבת נ”ד(: “זכרים המנגהים זא”ז אע“ג וכו' צמרא בעלמא הוא דנקט להו” (חולין נ"א.) “עץ אחד וכו‘ ומניחין לה וכו’ ” (שם), “תוך ג‘ למרדה של תרנגולת וכו’ דאבתי לא פרח צמרה מינה ותוך ג‘ לישיבתה דאכתי לא פסדי ביצי לגמרי וכו’ ” (כפסח' נ"ה:) ועוסק בגדולן ובטפולן “חזינא לעגלי דבי ר”ה וכו‘ “ (שבת נ"ב.) ”דידן קא מנטרא להו חובא’ (ב"ק פ'.).  ↩

  51. כתוב' ק"ה.  ↩

  52. “דרי מרא אכתפי” “ (מגל' כ"ח). ודבר זה אי אפשר להיות, בלתי אם לפני היותו לראש ישיבה, כי שמואל רבו הורה: ”כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור, אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה" (קדושין ע'.).  ↩

  53. מגל‘ כ"ז: וע’ הערה 10. ואולי נתן מאורע זה בפיו את מאמרו: “הזהיר בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין” (שבת כ"נ:).  ↩

  54. “ולא ישרו בעיניו – מ”א ט', י“ב – כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא” (שבת נ"ט.).  ↩

  55. “הוו מפקין לי' בנוהרקא דדהבא” (תענית כ'(:  ↩

  56. “אתיין בנתי‘ וכלתי’ שלחן ושדיין עלי' ער דאיטוס בשיראי” (מגל' כ"ז:(.  ↩

  57. “תקיפו לי' ארבע מאה דני דחמרא” (ברכ‘ ה’(:. ומעין “שבישא לאריכא” (שם) נראה כי כרמים היו לו, והיין הזה מפרי כרמיו הי'.  ↩

  58. ב“ב י”ד.  ↩

  59. “אמרו לי‘ לעיין מר במילי’ וכו‘ אמר להו קבילנא עלי וכו’ ” (ברכ' שם).  ↩

  60. “אי איכא מן דשמע עלי מילתא ליטא לי” (שם).  ↩

  61. “ובה”ג פסק כרב אסי וכו‘ דרב הונא, כתלמיד לגבי רב אסי כדאמרינן בכמה מקומות: א“ר הונא א”ר אסא וכו’ (תו‘ ד“ה ”אמצעות" ברכ’ ל"ד).  ↩

  62. ב“ב קכ”ו. חולין י“ט: בשתי לשונות, וע”ש תו' ד“ה ”אמר“. וכמה פעמים נמצאהו מקשה לרב אסי: ”איתיביה רב הונא לרב אסי“ (כתוב' מ“ח; קדושין מ”ו. כריתות י"ז:), אך בשלשתן נוספו הדברים ”ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי".  ↩

  63. וע“כ נשנה ונשתלש. ”רב הונא תלמיד דרב הוה“ (שבת קכ“ח, ביצה מ', ב”ק קט"ו.) וכמה פעמים בירושלמי ”ר“ה בשם רב” (ירש‘ שבת א’, ו'). והנכספים למאמרי רב היו פונים אליו: “שלח ליה רמי בר יחזקאל לר”ה וכו‘“ (שבת קל"ח:). ועוד מצאנו שלשלת זו בבעיא דלא איפשטא ”אמר [רב הונא] דבעאי מני’ מרב ורב מר‘ חייא ור“ח מרבי” (פסח' ק"ז.). ופ“א מצאנו ”א"ר הונא א’ (כתוב‘ ס“ח( ואין ספק כי חסרה כאן חוליא אחת של ”א’ רב“ בין ר”ה לרבי.  ↩

  64. שלשלת רצופה שאינה פוסקת, הולכת ומושכת לארבעת החכמים האלה, מצאנו שתי פעמים: אחת לענין רפואה “כי הא דר”ה מבי רב ובי רב מבי ר‘ חייא ור“ח מבי רבי” (שבת מ"ו:) ואחת לענין סמיכה: "רבה בר רב הונא וכו’ אמר מבי ר‘ חיא ור“ח מבי רבי” (שבת מ"ו:) ואחת לענין סמיכה: "רבה בר רב הונא וכו’ אמר וכו‘ נקטנא רשותא מאבא מרי ואבא מרי – – רב הונא – מרב ורב מר’ חייא ור“ח מרבי” (סנהד‘ ה’.).  ↩

  65. “דר”ה וחייא בר רב יתבי קמיה דשמואל" (ערכין ט"ז). ומסתבר הדבר, כי חייא בר רב לא היה עוזב את אביו בעודנו חי לקחת תורה מפי חכם אחר.  ↩

  66. “תנא רבי שמואל” (זבח' כ"ב,).  ↩

  67. “– – בי דינא דר”ה דבי מקום שהשיירות מצויות דמי"(ב“מ י”ח:)  ↩

  68. “אמר רבא ג' מילי בעא” קמיה שמיא וכו‘ חוכמתא דר"ה וכו’" (מ“ק כ”ח.).  ↩

  69. “ורבץ תורה הרבה” (אנרש"נ). ודבר זה מפורש בגמרא “רב הונא רבץ תורה בישראל ור' חיא רבץ תורה בישראל” (מ"ק שם), ובאמת הלא היה ר"ה יוצא בעקבות ר' חייא (114 הערה 17).  ↩

  70. “דריא בר זבדא אעקר מפרקיה דר”ה וכו‘ וכו’" (יבמ' ס"ד:).  ↩

  71. כתוב' ק"ו.  ↩

  72. שם.  ↩

  73. “חסידי דבבל רב הונא וכו' ” (תענית כ"ג:).  ↩

  74. "ראוי היה רבנו שתשרה עליו שכינה, אלא שבכל גרמה ליה' (מ“ק כ”ה).  ↩

  75. “צדיק גמור אינו בולע” (ברכ‘ ז’:).  ↩

  76. “כל אדם שיש בו יר”ש וכו' ".  ↩

  77. “זה שעבר עברה ושנה בה ור”ה לטעמיה דאר“ה כיון וכו‘, הותרה לו’ (מ“ק כ”ז:). ובמ”א אמר מאמרו השני בדם רב (יומא פ"ז). ודעה זו, כי החוטא ושוגה סוף סוף בא לו החטא מאליו, מקביל הוא למאמר רב: “לעולם יעסוק וכו‘ שמתוך לא לשמה בא לשמה’ (פסח‘ נ’:), שהכלל העולה ממנו, הוא כי העושה מצוה ושונה בה, סוף סוף באה לו המצוה מאליה. אולם אם גם מאמר שני שבמ”ק לרב הוא הנה שם אותו ר“ה לפתגם בפיו, ומאמרו הראשון במ”ק, הוא תולדה לו.  ↩

  78. “דיומא חד איתהפיכא ליה רצועה דתפלין ויתב עלה מ' תעניתא” (שם).  ↩

  79. ע“ז י”ז;  ↩

  80. ע‘ את הדברים שלפני מאמר הנ"ל ושלאחריו, וע’ פי' רבנו בחיי הספרדי על מאמר זה (הקדמת חובת הלבבות).  ↩

  81. “כי הוה ליה מילתא דאסותא וכו' ואמר כל דצריך ליתי וליעול כי היכי דלא למתכן” (שם).  ↩

  82. ע‘ דבריו לרבה בנו על דבר הליכות רב חסדא: “הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא” כל שכן זיל לגביה“ (שבת פ"ב), וכן מצאנוהו מודיע את שרשי הצמחים היפים לרפואה ”הדא פואה עקר טב וכו’" (ירש‘ שבת ו’, ב').  ↩

  83. “כל מה שאתה רואה, הן קצות דרכיו של הקב”ה (ב“ר י”ב).  ↩

  84. “הרעם הזה וכו' הפקחים יודעים רמוזו והגיונו” (שם). ומאמר זה לרב הונא הבבלי הוא, ולא לרבי הונא שהיה דורות אחדים אח"כ בארץ ישראל, כי כן הובאו אחרי מאמר זה גם שני מאמרים לרב נחמן חברו הבבלי.  ↩

  85. ע' כלל שכלל בטבע בעור בהמה: “עד שהיא בחיים נסלל ונעגל לאחר שחיטה הוא נמשך” (ירש‘ ע"ז ב’, ג').  ↩

  86. על קביעת שנת מות ריו"ח ידובר להלן.  ↩

  87. “א”ר אלעזר דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים“ (ב“ב קכ”ה:) – בגדולים: רב הונא, בקטנים ר”א וכו'" (רשב"ם).  ↩

  88. “ובשנת וכו' אפטר ריו”ח ור‘ אלעזר בשתא חדא“ (אנרש"ג שם). אולם ריו”ח מת ראשונה ואחריו ר“א, כי כן עולה מספור זה: ”כי קש – ר’ אלעזר – נח נפשיה דריו“ח א”ל ר‘ אסי וכו’" (חגיגה י"ג).  ↩

  89. כך הוא עולה מסדר הדברים “– – אפטר ריו”ח ור“א בשתא חדא ומלך ר' אמי ואנבר רב הונא טובא” (אגרש"ג).  ↩

  90. “דהא אפילו ר‘ אמי ור’ אסי דכהני חשיכי דארעא דישראל מ'כף כייפי ליה לר”ה' (מגלה כ"ב).  ↩

  91. ירש‘ חגיגה א’, ה‘, ע"ש וראית, כי גדולת רב הונא הבבלי היתה לזקני חכמי ארץ ישראל, העומדים בראש העם, כדבר הלמד מאליו ומוכרע מתוכו. רבי אסי חברו של ר’ אמי הראש, הנקרא בירושלמי ר‘ יסא, אמר: “אין לית רב הונא ראשי מטות, מאן אינון ראשי מפות? רב הונא ראש לראשי המטות” (שם), ומוכח הוא כי אמר “ראש לראשי” יען כי ר’ אמי הראש, היה גם הוא כפוף לו.  ↩

  92. קדושין ע“ב; והפסוק קהלת א‘, ה’. וכבר בארנו כי מלת דיוק ”כשמת" לאו דוקא הוא (ע' ח"ו 338).  ↩

  93. שם.  ↩

  94. ע‘ הלכה אחת שנאמרה בבבלי בשם ר“י סתם: ”מודים אנחנו וכו’ “ (ברכ' נ"ט:) נאמרה בירושלמי מפי ר”י בשם אביו “הכין הוה יחזקאל אבא מברך על ירידת גשמים וכו'” (ירש‘ תענית א’, ג).  ↩

  95. קדושין ל"ג:  ↩

  96. שם.  ↩

  97. ‘רמי’ הוא קצור לשון של רב אמי (תה“ג ערוך ע' ”אביי"), והוא רמי בר יחזקאל, אשר עוד ידובר עליו בזה.  ↩

  98. “יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה דר”ה" (חולין קי"א:)  ↩

  99. “אר”י אמר רב אסי“ (שבת כ”ב. יבמ‘ ט"ז: כתוב’ ע“ז ק”ה. גטין ס“ד. קדושין י”א פ“א. נדרים כ”א: ב“ק ל”ט: שבועות מ"א.  ↩

  100. “אר”י אמר רב“(חולין נ"ז). ”ר“י משמשיה דרב אמר” (שם) “ר”י בשם רב“ (ירש‘ שבת א’, א'). ”ר‘ זעירא רב יהודה בשם רב“ (י”א. ועוד ועוד מאמרים אין מספר בבלי ובירושלמי. גם “א”ר יודן טעמא דרב וכו’ “ (ירש‘ ע"ז ב’, ג') נראה, כי רב יהודה בר יחזקאל הוא, וע”כ נקראו שני החברים יחד "רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב' (ברכ' מ"ב).  ↩

  101. "סתם שמעתתא דרב בדרי בתראי רב יהודה אמר להו בכי מדרשא' (רש“י חולין מ”ד).  ↩

  102. “אור יהודה אמר רב א”ר חייא" (שבת ק'.).  ↩

  103. לעיל 114 הערה 17.  ↩

  104. למרבית מאמריו, שהוא אומר בשם רב אסי, הוא סומך דברו “כי אמריתא קמיה דשמואל” (שבת כ“ב, יבמ' י”ז, כתוב‘ ע“ו. קדושין פ”א. גטין ס"ד. נדר’ כ"א.). ורש“י היטיב מאד להכיר, כי ”לאחר פטירתו של רב אסי בא לפני שמואל“ (רש“י ד”ה “כי אמריתא” יבמ' י"ח). ואחר פטירתו של רב אסי הוא גם אחר פטירתו של רב (56 הערה 11). אך גם על הלכות רב מצאנו, כי הרצה אותם לפי שמואל: ”א“ר יהודה אמר רב וכו‘, כי אמריתיה קמיה שמואל אמר וכו’” (כתוב' י“א: קדושין ע”ה) ומכאן יש ללמוד בטעם רש“י, כי בא ר”י לפני שמואל גם לאחר פטירתו.  ↩

  105. ברכ' ל"ו, ועוד ועוד.  ↩

  106. ר“י הלוי הכריע כי ”שננא“, שקרא שמואל לרב יהודה ושבח של ”דמהדדן שמעתיה, (שבת פ"ב.), אשר שבח רב הונא את רב חסדא וכיוצא בהן, שמות הן לכשרון זכרון ההלכות וידיעתן הברורה, כדי להשיב לשואליהן בתוך כדי דבור (דור"ר ב' 432=422). ובדבר הזה הסיר מעל חכמת חכמינו את החרפה, אשר העטו עליה מקצת סופרים, אשר מן השמות והמליצות האלה, שלא הבינו כראוי, אמרו ללמוד, כי רב יהודה ורב חסדא הנהיגו ח“ו מין פלפול מבוהל וחריפות נפתלת, תחת דעת ישרה ומדויקת במדרש התורה. חלילה לנו מדבריהם על הראיות הרבות והעצומות של בעל הספר הנ”ל אנו מוסיפים עוד ראיה תמימה זו, כי רבותינו התנאים פירשו מעולם מלת שנון בפירוש זה: “ת”ר: ושננתם – דברים ו‘ ז’ שיהו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד וכו'" (קדושין ל'.).  ↩

  107. “א‘ שמואל לר’ יהודה קרא כתיב וכו‘ (סנהד’ ז' [ז”פ].  ↩

  108. ‘דאפילו ספקא דגברי גרים’ (חולין י"ח:).  ↩

  109. “נמירו מני הא מילתא דמנברא רבא שמוע לי ולא ידענא אי מרב אי משמואל” (ע“ז ט”ו:).  ↩

  110. “דאור יהודה א”ר ירמ‘ בר אבא ספק משמ“ דרב ספק משמיה דשמואל” (חולין שם), ור’ ירמיה בר אבא חברו של ר' יהודה היה.  ↩

  111. ירש‘ קדושין א’ ד', שם;  ↩

  112. “עמד ר' שמואל בר נחמני – – ואמר – – יהודה חברנו” (מ“ק ט”ו).  ↩

  113. ע' פרשת מרבית הזכרונות האלה במ“ד ”מלואים לדור שני לאמוראי בבל".  ↩

  114. ע' ה"ו 149 הערה 6.  ↩

  115. שם 176 הערה 4.  ↩

  116. הן גם לשאר תלמידי רב ושמואל גם לשמואל עצמו (שבת ס,) נמצאו זכרונות, אך מעטים הן. גם לאחי ר' יהודה לרמי בר יחזקאל מוצאים אנחנו זכרון קדמוניות (שבת שם).  ↩

  117. ע' מ"ר שם.  ↩

  118. שם.  ↩

  119. “לעולם אל ישאל אדם צרכיו בל' ארמי” (שבת י"ב.) ואולי מהיותו חושש למטבע שטבעו חכמים בתפלה, אסור לשמש לתפלה בלשון אחר.  ↩

  120. ע‘ טעמו הבריא העולה ממאמרו: "מי סניא מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמון רבנן וכו’ וכו" (קדושין ע'.)  ↩

  121. ע‘ תוכחתו לבנו "רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמה ליה למר וכו’“ (פסחים ק"ד:) ומלבד גוף ניפתו הנה מליצת ”מר“ המשולשת כאן, עקיצה שנונה היא, כי אפילו הקל שבאבות לא יקרא גם לנכבד שבבנים ”מר", והוא קורא לו כך לרמוז על תאות הכבוד של בנו שלא ישרה בעיניו.  ↩

  122. לברכה, דלא מוקמי מינן לא רישי נהרי ולא נזירפטי" (תעני‘ כ’.).  ↩

  123. כדברו: “דאפילו לנברא רבה דכותך לא חניפי ליה” (מ“ק י”ז).  ↩

  124. קדושין שם. ועמוד ב'.  ↩

  125. “בר מניה דרי' – – דמסוכן הוא” (שבת ל"ז:) “רגיל לא⁻זו בולמוס” (רש"י) “ר”י חלש“ (ברכות נ"ד:) ”לסוף איחלש“ (מ“ק י”ז). ועיניו לא היו בריאות כל צרכן: ”מהוי ר“ה חד מדירן וכו' ואיקפד ר”י" (בכורות מ“ד. וערש”י).  ↩

  126. בחשבו כי שמואל רבו הנערץ בעיניו מאד, מעלים אזנו מאשה, אשר באה לזעוק חמס באזניו על איש ריבה, אמר: “לא סבר ליה מר: אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה – משלי כ”א, י"ג – ז' (שבת נ“ה ע”ש).  ↩

  127. “דהוי בדיחא דעתיה ואי בעו מניה כל חללי עלמא הוה אמר לי” (שבת ע"ז:)  ↩

  128. "כי היינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא – של עצי בשמים –” (ביצה ל"ג:)  ↩

  129. שבת שם “סתם עזים שחורות, סתם רחלות לבנות” (רש"י).  ↩

  130. גמרא שם.  ↩

  131. “האי מאן דבעי למיהוי חסידא. קיים מילי דנזיקין” (ב"ק ל'.). תולדה לחשיבות קנין האדם בעיניו, הוא מאמרו “כמה קשין מזונותיו של אדם וכו' ” (שבת נ"ג:) “הנהו כי תרי דהוו פרצי ברפתא” (תענית כ"ד:).  ↩

  132. בשני דר”י כולי תנויי בנזקין“ (ברכות כ'.). וטועים כל האומרים, כי עקר למוד של ר”י עצמו היה סדר נזקין, כי גדל מספר שמועותיו בכל אחד משאר סדרים כמו בזה של נזקין; כי אם בני דורו היו מתיחדים ביותר ללמוד זה, ויש לדייק מלה “בשני דר”י".  ↩

  133. “א”ל רב פפא לאביי: מאי שנאי ראשונים דמתרחיש להו גיסא – – רב יהודה כי הוה שליף חד מסאני ואתא מטרא וכו‘“ (ברכות שם. סנהד' ק"ו:) – ”אלא הקב"ה לבא בעי דכ’ וה‘ יראה ללבב – ש“א ט”ו, ו’ –. (סנהד' שם).  ↩

  134. “תיתי לי דקיימית עיון תפלה” (שבת קי"ח:). מכאן ומכל מאמריו המובאים בהערות ובמ“ד ”תולדות התפלה“, תשובה על גרץ, האומר כי ממדת אנשי פומבדיתא הפקחים, יתרי בינה ומעוטי רגש, נאצלה על רב יהודה, על כן גברה בינתו החריפה על המון לבו, ועל כן לא גדלה התפלה בעיניו (גד"י 320 IV). כל המעמיק להתבונן במאמרי ר”י המובאים בזה ובמ“ד ”תולדות תפלה", יכיר כי התפלה יקרה לו ביחוד מאד מאד, אף כי התורה יקרה לו עוד יותר.  ↩

  135. “מציין נפשיה והדר מצלי” (ברכ‘ ל’:) = “מקשט עצמו בבגדיו” (רש"י).  ↩

  136. “המתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי” (ר“ה ל”ה).  ↩

  137. שם.  ↩

  138. “אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד לפני משפטך תהום רבה” (ערכין ח‘: וע’ תהל‘ ל"ז, ז’.). ואולי קבל דעה זו מרב, ע' מאמרו “יה”ר שיכבשו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני לפנים משורת הדין" (ברכ‘ ז’.).  ↩

  139. אם נאמר, כי רוב שמועותיו של רבי יהודה סתם, היו של רב ושמואל – ועל דבר זה ע‘ דברי רש"י לעיל 117 הערה 13 – אפשר להתבאר מדוע קדמו שמעותיו במקצוע זה, לשמועות ר’ יוחנן הזקן ממנו הרבה,ושהיה רבן של לישראל, כגון: “רב יהודה אמר יהללוך וריוח”א נשמת וכו‘“ (פסח' קי"ח) ”רב יהודה אומר מהודו וכו’ וריוח“א משיר המעלות וכו' ” (שם). כי לגבי רב ושמואל, חשב ריו"ח את עצמו לתלמיד (חולין צ"ה:), לא כן לגבי רב יהודה.  ↩

  140. כמו שנמצא בשאר הלכות“אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל אנן נעביד כריו”ח (שבת ל"ז:).  ↩

  141. “אלו ל' צדיקי אוה”ע מתקיימים עליהם" (חולין צ"ב).  ↩

  142. “שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אודם. אמר: ירענא ביה דלא פלח לצלמא” (ע“ז מ”ד:)  ↩

  143. “שעורק טייעא אינרב שרגא לבי כנשתא דר”י“ (ערבין ו':) ויש להתבונן, כי הקל בהלכות ע”ז של טייעי: “שרא ליה לרב ברונא לזבוני חמרא ולרב גידל לזבוני חטין בחנתא דמייעי” משום דלא קביעא" (ע“ו י”א:)  ↩

  144. 119 הערה 3  ↩

  145. “כי הא דמר יהודה וכו‘ הוו יתכי קמיה דשבור מלכא אייתו לקמייהו אתרוגא וכו’ דצה, עשרהזמני וכו'” (ע,ז ע"ו:) ומר יהודה זה הוא רב יהודה, כדעת רש"י ותוספות ובאמי בר טובי שבא עמו לבית המלך (שם) היה ידוע מאד לרב יהודה (קדושין ע':), והנאמר עליו שם דומה הוא לנאמר עליו כאן.  ↩

  146. יבמ' ס"ג.  ↩

  147. “מאן אבירי לב? נובאי טפשאי” (ברכ' י"ו:) והנובאים הם הם החברים (110 הערות1–2).  ↩

  148. יש להתבונן בחבת א“י המתרגשת בברכתו ”בורא שמן ארצנו“(ברכ' מ"ג.),ואשר תלוה חכמים באהבתו המופלגת לא”י: “בר מניה דר”י דחביבא ליה א“י” (שם).  ↩

  149. “ר' אבא הוה משתמיט מניה דרב יהודה דהו הקא בעי למיסק לארעא דישראל דאר”י כל העולה מבבל לא“י עובר בעשה שנא': בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם – ירמיה כ”ז, כ“ב –” (ברכות כ"ד:) ”כ“ז הוה קמשתמיט וכו', בבלה יובאו ושם יהיו” (שבת מ"א).  ↩

  150. כתוב' קי"א.  ↩

  151. ע‘ יבמות מ“ג. ובהיות לבו דבק ונפשו קשורה בעמו באהבה עזה מאד לא עינו כל רע בישראל וַתֵהָפֵך לו כל קללה לברכה (על ארבע נבואות הנראות כעין קללה חרץ הוא על אחת מהן בשם רב ועל שלש מהן בשם עצמו כי כֻלן לברכה הן (תענית כ'.) וכל גזרה קשה לפקודה לטובה (” לברכה דלא מוקמי מינן לא ריש נהרא וכו’" (שם).  ↩

  152. שם: רב הונא ברי‘ דרב יהודה הי’ או' דברים בשם רב נחמן ובשם שמואל (פסחים מ"ז) ונכבד בעיני רב יצחק הקורא לו “מר” (מ"א). ודן לפני רבא כתלמיד לפני רבו (י“ב, ע”T).  ↩

  153. ברכ‘ מ"ב – וע’ לרי“ב חביבא שתי ברייתות מהלכות שבת (שבת ק"ח:). ככה יש לשמוע מעובדה זו ”מתני לי‘ רב יחזקאל לרמי בר ברי’ וכו‘ א"ל רב יהד’ אבא לא תתני' הכי" (קדושין ל"ב.).  ↩

  154. “תני רמי בר יחזקאל” (שבת ס“ה. [כ”פ] ערובין נ"ח:).  ↩

  155. “שלח לי” – לרב הונא: אימא לן איזי הנך מילי מעלייתא דאמרת לן משמי‘ דרב. ב’ בשבת וחדא בתורה“ (שבת קל"ח) ”שלח לי‘ – – לרב עמרם: נימא לן מר מהלין מילי מעלייתא דאמרת לן משמי’ דרב אסי, בכיפי דארבא" (ערובין ק"ב:)  ↩

  156. “לא תציתו להני כללי דכייל יהוד‘ אחי משמי’ דרב הכי אמר רב וכו'” (חולין מ"ד).  ↩

  157. “לא תצייתינהו להני כללי דבייל יהוד‘ אחי משמי’ דשמואל, הכי אמר שמואל וכו' ” (כתוב‘ ס’. ע"ו:)  ↩

  158. כתוב' קי"א:  ↩

  159. עודנו נמנה על צעירי זקני דור הקודם: “שמואל ורב שילא ורבה בר חנא ורב כהנא קמא ורב אסי, ובימיהם בסופם רב אדא בר אהבה ורבה בר אבוה” (אנרש"ג)  ↩

  160. כל רבה הוא קצור משם רב אבא (ערוך ע' אביי). וכלל זה יהי ביד הקורא בכל שם “רבה”, אשר יבוא עוד במשך דברינו.  ↩

  161. לדעתנו יש לנקד שם זה: “אָבוֹהַּ” בתבנית. גבוה, מנוח. “ומן דבית נשיאה הוה” (אגרש"נ).  ↩

  162. כך הוא עולה מדברי רב שרירא: “ואתא פב”נ ואחרבא לנהרדעא ואזל רבה בר אבוה" (אגרש"ג).  ↩

  163. פעמים הרבה מצאנו “א”ר נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב“ (שבת קכ“ט: [ג”פ]. ערובין ע“ה: פ”ח, ב“מ צ'ט.ע”ז ג“א. ובח' מ”ד: בריתות י"ח). א”ל – רבה בר אבוה – הכי אמר רב" (גטין ע"ב.). וגם מפי חייא בר רב היה דורש שת שמועות רב (ע"ו שם).  ↩

  164. רב הונא בבקרו אותו בחליו שאל אותו דבר הלכה, אך לא בפי עצמו כי אם בפי רב נחמן תלמיד רבה ב"א (גטין שם).  ↩

  165. מצאנו “רב יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרוייהו” (שבת קל"ד:).  ↩

  166. ב“מ קי”ד.  ↩

  167. מגלה פ"ו:  ↩

  168. ב"מ שם.  ↩

  169. “דחיקא לי מילתא” (שם). ומכאן תשובה לאומרים, כי ריש גלותא היה. כי סתם ר“ג עשיר הוא, גם בטרם עלותו על כסא אבותיו. גם מצאנו: ”ריש גלותא בנא ביתא אמר לרב נחמן: קבע לי מזוזתא. א“ל. תלי דשא ברישא” (מנח' ל"ג.). סגנון צווי ר“ג לר”נ, הוא סגנון חותן לחתנו שלבו גס בו, באשר הוא בן ביתו, ובכן יש להחזיק, כי ר“ג חותנו הוא. אולם אלו היו חותן זה ור”ג זה, רבה בר אבוה, לא היה ר“ג מורה למורהו הנעלה בעיניו בסגנון כזה, שיש בו מעין פסק חכם למי שקטון ממנו. ובכן לא היה רבה בר אבוה חותנו של ר”ג.  ↩

  170. רמוז לדעתנו במליצת “נפץ שדנהו” (ב“מ קי”ד).  ↩

  171. “ – – בתריסר אלפי דינרי פלגינהו לחתנותי'” (ב"מ שם).  ↩

  172. “בארבעא לא מצינא בשתא מצינא?” (שם וערש"י).  ↩

  173. אגרש"ג.  ↩

  174. דרש רבה בר אבוה במחוזא וכו‘ ונפקו וכו’ “ (שבת נ"ט:) ”רבה בר אבוה מערב לה לכולא מחוזא וכו‘“ (ערובין כ"ו:) ”הנהו ב’ שפרי דנפקי במחוזא וכו‘ ונכי בהו רבה בר אבוה וכו’ " (יבם' קט"ו:).  ↩

  175. כגון “מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנא': או ”אק: אשר הלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם – דבר' ל“ב. ל”ח – מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה" (ע“ז כ”ט:).  ↩

  176. “מה פעם קאמר: מ”ט לא תצא וכו‘ מפני שא’ ח‘: בחול לא תטבול וכו’ (שבת נ"ז.).  ↩

  177. וכן תנא רבה בר אבוה: “בשהתריפו” (ב“ב י”ט:).  ↩

  178. “מ”ת ד' שומרים: ר“מ הוא” (ב“מ צ”נ.).  ↩

  179. “רבה בר אבהו איפכא קתני” (שם) או כמליצה הנכונה מזו “כדמחלף רבה בר אבוה ותני” (ב“ק נ”ז:)  ↩

  180. נ"א.  ↩

  181. “רב חמא ברי' דרבה בר אבוה” (ערובין ג'. ב“מ ק”ה:)  ↩

  182. “האי תנא תנא דבי רבה בר אבהו הוא” (פסח' ל"ד:).  ↩

  183. כל רב נחמן סתם, הוא רב נחמן בר יעקב – ולא רג“ב יצחק המאור לו (יע‘ תו’ ד“ה ”אנא“ גטין ל”א:) והגאון בעל סה”ד היטיב להוכיח בראיות מוכרעות מתוכן, כדברי תוספות. כי בבבלי לא נזכר רב נחמן זה בשם אביו, בלתי אם לשם ברור, במקום שרב נחמן אחר, כגון רנ“ב יצחק או רנ”ב רב חסדא, נזכר עמו כאחד. לעומת זה נזכר הוא בירושלמי בכל מקום בשמו ובשם אביו: "רב נחמן בר יעקב א‘ (ירש’ שבתו, א יעיר הרבה.  ↩

  184. “א”ל רב אדא בר אהבה לר“נ – כאותן של בית אביך” (חגיג' כ"ח.) – “ואבותיו של ר”נ היו להן הרבה" (פי' ר“ח ע”ש).  ↩

  185. “אר”נ: אבא מן ספרי דייני דמר שמואל הוא, והוינא כבר שית כבר שבע ודכירנא דהוו מכרזי וכו' " (ב“מ ט”ז:)  ↩

  186. “א,ל ר”נ: אבא תני“ (ביצ' כ"ו:), ”א“ל ר”נ הכי אמר לי אבא" (זבח' נ"ו).  ↩

  187. “אר”נ אמר שמואל: (שבת נ“ו, קי”נ. פסח‘ מ’: יומא פ“ג. כתוב‘ י’. ב”ק מ“א: חולין מ”ד.). דרש ר“נ משום רבנו ומנו שמואל” (ברכ' ל"ח:),“דרש ר”נ משום רבנו שמואל" (ערובין ט"ז:).  ↩

  188. “ובכל הש”ס לא מצאנו דבר לרב נחמן עם שמואל עצמו פא“פ וכו' כי רק בילדותו היה בימי שמואל” (דורה“ר ב', ר”ח וע“ש כל פרק מ”ד ומ"ה).  ↩

  189. “ושאלתי' לרבה בר אבוה ורב”א לחייא בר רב וחב“ר לרב” (ע"ו נ,א). ועל כרחנו יש לנו לאחר ולקבוע זמן שאלה זו בשנים האחרונות, או בשנה האחרונה לרב, שהיא ז‘ לאלף החמישי. ואולי מפני חולשתו של רב בימי זקנתו המופלגת, לא היו עוד החכמים מצויים לפניו, בלי אם בניו, ע“כ שם רבה בר אבהו השאלה בפי חייא בר רב. ויש לשער כי היה אז ר”נ כבן שבע, ובעיני הבקי במעמד התורה בדורות ההם, לא יפלא הדבר, כי מוצאים אנחנו “ההוא ינוקא דתני” [מסכת] ע"ז בשית שני’ (ע“ז נ”ו:) “בן שש שנים” (רש"י) ויש גורסין בפירוש “ההוא ינוקא בר שית שנין” (פי' ר"ח), וא“כ אפשר לקבוע שנת לדת רב נחמן בשנת ד' אלפים או סמוך לה, שנה אחת לפניה או לאחריה, וא”כ יהי‘ בשנת מותו שעת תרל“א לשטרות, שהיא שנת ד”א פ’ כבן שמונים.  ↩

  190. “כי הוינן בי רבה בר אבוה בען מני‘ יבו’ ” (ברכ' כ"א.)  ↩

  191. ע‘ דורה"ר ב’, ר“ז. ויש להתבונן כי רבה בר אבוה ”אזל – – לכשנציב ולשלחי ולמחוזא“ (אגרש"נ), ורב נחמן תלמידו לא היה אלא ”בשלחי ובמחוזא“ בלבד ”עם רבנן דנהרדעא“ (שם). כלומר עם רבה בר אבוה וחבריו גולי נהרדעא, ואפשר כי בימי היות רבה ב”א בנהרדע כשכנציב, היה ר"נ במקום אחר, או כי מהיותו צעיר מאד. לא היתה שבתו שם חשובה כל כך.  ↩

  192. “א”ל רב הונא – – את בעי מני‘ מרבה בר אבוה וכו’" (גטין ע“ב. ב”כ קל"ו).  ↩

  193. מעטים הם המאמרים שאמר רב נחמן להדיא בשם רב, כגון “אר”נ אמר רב בתנר ספסר עסקינן“ (ב"מ נ,א.). לעומת זה רבים הם מאמריו בשם שמואל, ע”כ הורגלו החוקרים לחשבו רק לתלמיד שמואל ולא לתלמיד רב, אך יש להתבונן כי רבא בר אבוה, שהכל מודים, שהוא רבו המובהק של ר"נ, שרוב תורתו הימנו, היה תלמיד מובהק לרב, ואם כן אָצל הוא עליו מתורת רב. ומאמרי רבה בר אבוה הלא מרובים פי כמה וכמה בפי רב נחמן, ממאמרי שמואל שבפיו.  ↩

  194. פעם אחת מצאנוהו חולק עם רב יהודה באחת מהוראותיו של זעירי.,רב יהיד' אומר זעירי להקל רנ“א זעירי להחמיר” (ע“ו ס”א:)  ↩

  195. “מריש הוה מלחנא וכו‘ דאמר שמואל וכו’ כיון דשמעי להא דכי אתי עולה וא‘ במערבא וכו’ מימלח לא מלחנא” (שבת ק"ח:)ואת רום ערך א“י בעיניו, הביע במאמרו זה: ”אם גבירה לוקה שפחה לא כל שכן“ (תעני‘ כ’:) ואם גי' הילקוט הרשומה בצד הדף היא הנכונה, יהיה גם מאמר זה פרי אהבתו וגעגועיו לא”י, ירושלם וביהמ“ק; ”בתחלה כשהיו מביאין נסכים מיהודה לא היה יינם של יהודה מחמיץ וכו' " (פסח' מ"ב).  ↩

  196. “חברנו ומנו עולא” (ברכ' ל"ח:) “יתיב ר”נ ועולא וכו' " (ע“ז ס”ג:)  ↩

  197. שבת ק"ח;  ↩

  198. “א”יל ר“נ לעולא: ” אריו“ח הכי?” (חולין קכ"ד)  ↩

  199. “א”ל ר“מנ לעולא: ”א“ר אלעזר אפי‘ וכו’ ” (ב“ק י”א:)  ↩

  200. “ר”נ ורי“צ הוו יתבי בסעודתא וכו' א”ל ר“נ לרי”צ לימא מר מילתא א“ל הכי אריו”ח וכו' [ב“פ]” (תעני‘ ה’:)  ↩

  201. “א”ל ר“נ לחמא בר אדא וכו‘ כי סלקת להתם וכו’ וזיל לגבי' דרי”ב אידי ובעי מני‘ וכו’" (ביצה כ"ה:)  ↩

  202. מכובד היה רי“צ בעיני ר”נ, עד כי בקש ר“נ את ברכתו: ”ליברבן מר" (תעני‘ ה’:.)  ↩

  203. שש שאלות שאל ר“נ במדרש אגדה לרי”צ, ורי“צ השיב לו על כל אחת ”הכי אריו“ח” והלכה אחת הורהו משום ריו"ח בהל' סעודה (שם).  ↩

  204. “א”ל: אלהים אם מרה ריו“ח בפמי‘ לא צייתנא לי’” (חולין קכ"S).  ↩

  205. “א”ל ר‘ אמי משום וכו’ מזלזל בשמעתתא דריו"ח (שם).  ↩

  206. ר“י הלוי הוכיח כי רבה בר אבוה לא היה ריש גלותא, וכי לא את בתו נשא ר”נ (דורה‘ר ב’, 412 וע' לעיל 122 הערה 4.  ↩

  207. ע‘ אלה המעידה על עומק ידיעתה את רוח התורה "מכדי כל מה דאסר לן רמנא שרא לן כותי’ וכו" (חולין ק"ט:)  ↩

  208. “חברא ארבע מאה דני דחמרא” (ברכ' נ"T:) “שלחה לי' ממהדורי מילי וכו” (שם).  ↩

  209. “א”ל לעולא נשדר מר כסא דברכתא לילתא“ (שם) ”[ע“ל לרב יהוד'] נשדר לה מה שלמא לילתא”(קדושין ע'.).  ↩

  210. “שרא לילתא למיפק באלונקי [ביו”ט]… דבעיתא“ (ביצ' שם) ”וויקו להכחלי' (רולין שם).  ↩

  211. “חתנא דבי נשיאה” (קכ"S).  ↩

  212. כדברי רב הונא לר“נ: ”הילכתא כוותיכו דמקרביתו לבי ריש גלותא דשכיחי דייני (ב“ב ס”ה). “דא‘ חונא חברין אנא ושבור מלכא אחי בדינא’ (ב“ק צ”ו:) ”אר“נ כגון אנא דן דיני ממונות ביחיד”(סנהד‘ ה’.) או “דב”ע לגבי דידי בדיני דרדקי גינהו" (ב“מ מ”ו. לדברי “איכא דאמרי”).  ↩

  213. ע‘ על כשרון זה של ר’ נתן בן ראש הגולה (ח"ו 174) ועל מר עוקבא ראש הגולה (לעיל24 הערה 2).  ↩

  214. "דיתיב בנוהרקא דרהבא ופרים עלי‘ סרבלא דכרתי’ (גטי ל"א:)  ↩

  215. “דארו עבדי” (ברכ‘ י“ג. שבת נ”ח,פסח’ קמ“ז.ב”ק צ"ז).  ↩

  216. “משדר גוזאי” (קדושין ל"ג) והם כעין“Kawas” העומדים עוד כיום לפני המלכים והשרים בארצות הקדם.  ↩

  217. “כל כמה דלא שתינא רביעיתא דחמרא לא צילא דעתאי” (ערובין ס"S).  ↩

  218. ע' שיחתו עם רב יהודה (קדושין ע'.)  ↩

  219. רבה בר רב נחמן (שבת קי"ט.).  ↩

  220. מר זוטרא ברי' דר"נ (ביצה ל"ד: זבח' ט.).  ↩

  221. “א”ל רבין ברי‘ דרב נחמן“ – לרב ששת (יבמ' ק"ט:). ורבין הוא קצור לשון ”לרב אבין“ (ערוך ע' אביי). ואפשר הדבר כּי היה לו בן ושמו רב פפא כי כן מצאנו ”תרגמה **רב פפא ברי’ דרב נחמן** קמי‘ דרב יוסף ואמרי לה רב פפא ברי’ דרב יוסף קמי' דרב יוסף" (ב“מ קי”ג.).  ↩

  222. קדושין ע'.  ↩

  223. תענית ה'  ↩

  224. “אי משיח מון חייא הוא כגון אנא” (סנהד' צ"ח:).  ↩

  225. “לא תתני יראת חטא דאיכא אנא” (סוט' מ"ט:)  ↩

  226. “אי לאו תו', כמה ר”נ איכא בשוקא" (קדושין ל"ג:)  ↩

  227. כי התירה מבטח עוז מפני המזיקין עולה ממאמרו “ואם ת”ח הוא אינו צריך“ – לק”ש שעל המפה – (ברכ‘ ד’: הק.) מפני שמזיקין בדלין ממנו“. ואולי מעין פעם כזה ”לא אתי לבי כנשתא לצלויי“ (ז':) מפני אשר ”אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין“ (ח'.) נאמר לכל העם, אל לת”ת כל עת,עת רצון היא וגם למבטח מנזק בעסקי חול שבעולם הזה נחשבה לו התורה,כמאמרו “אי שקיל וכו‘ ואזל תנא בי מדרשא וכו’ לא אפסיד תורה וכו' ” (ב“ק נ”ז).  ↩

  228. "גזר תעניתא לא אתי מטרא אמר שקלוהו לנחמן חביטו, (תענית כ"ד.).  ↩

  229. “היכי תנן? ”א“ל – ר”נ – לא ידענא. הלכתא מאי? א“ל: לא ידענא” (שבת ס"ו).  ↩

  230. כמאמרו: “יכילנא לשנינו לך וכו' מיהו שגוייא דחיקא לא משנינן לך” (ב“ק ק”ו). ומעין זה הוא גערתו על חבריו “גנבא גנובי למה לך” (ב“ב קל”ג, ועוד) על הרחיבם את הדבור במקום שאפשר להם לקצר ולאמרה לכה כדברי פלוני.  ↩

  231. “הדר אוקים אמורא על‘ ודרש וכו’ ” (ערובין מ"ז).  ↩

  232. שם.  ↩

  233. “א”ל – לרבא תלמידו – אנא סברי למיעבד עובדא השתא דאיתיבתן את ואיתבן רב המנונא– חברי – בסורא לא עבדינן בה עובדא" (ב“ב ל”א:).  ↩

  234. “אר”נ אנו אין לנו, אלא ב“ש כר”י וב“ה כר”ש“ (שבת קמ"ג. וע' במשנה שם) = ”אין אנו סומכין על משנתו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת שפתה“ (רש"י). וחלו בזה אנו מוצאים גם לרבו: ”כדמחליף רבה בר אבוה ותני" (122 הערה 14), ואולי מקובל בידו גם חלוף זה מרבו זה.  ↩

  235. “ור”נ אמיר – – אר“נ מנא אמינא לה סדתנן וכו” (שבתקכ"ג.), וגם במקום שלא פירש את מקור דעתו, היהמקורה בדברי התנאים: “הוא – רבה – סבר דחי קא מדחי לי‘ – רב נחמן – נפק דק ואשכח דתניא וכו’” (חגיג' י"ט).  ↩

  236. שבת שם;  ↩

  237. כעולה מתוך מליצתו “למוד ערוך הוא בידנו שהשבת קובעת וכו' ” (ביצ' ל"ד:)  ↩

  238. תני ר“נ בשאר ספרי דבי רב וכו'” (ב“ב קכ”ד:) “א”ל ־ ר“נ– וכו‘ דהא אנא וכו’ דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכו'” (שבועות מ"א:)  ↩

  239. כגון “דרש ר”נ משום ריו“ח הל' כיש אומרים” (שבת קמ"ו:)  ↩

  240. כגון "כללא דרביתא כל אנ נטר לי‘ אסר’ (ב"מ ס,נ:)  ↩

  241. וע' על שבועה זו ועל שמה (ב"ק ה'.).  ↩

  242. “רב הונא ורב נחמן הל' כר”ה באסורי ובר“נ בדיני” (סדר תנאים ואמוראים בשם הגדולים ובכרם חמד ח"ד 195.). וע' כזאת לרב ושמואל (לעיל 57 הערה 8).  ↩

  243. ע' מחאתו הנמרצה לרב חסדא חברו: “חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל?” (ב“ק כ”ז:) גם ממליצת האי “דינא פרסא הוא” (שבועות ל"ד:) יש ללמוד כי זהיר היה מאד לבלתי מהר להוציא משפט.  ↩

  244. ברכ' כ"ג;  ↩

  245. “משל לחרישת קנים” (ב“ר י”ב) “משל לפלטין גדולה” (שם).  ↩

  246. ע' טעמו להלכתו של רב: “י הדר טעמא אחרינא הוא דכתיב: כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים” (ב"מ י'.). מליצת “טמא אחרינא” במקומה זה תביע כי דין זה של חרות גוף האדם יוצא הוא מן הכלל, וכדי הוא לצאת. מרוב חשיבותו. חוץ לשיטות הלכות דברים שבממון, שבהם הענין עסוק.  ↩

  247. “ורב יהודה מפומבדיתא ותלמידי‘ קמי’ והוה מתחזי לרב הונא לפרקים” (אנרש"נ), ורב יהודה הלא היה אחרי רב הונא, ראש חכמי הדור. אולם על רב נחמן אמר רב שרירא “ולא הכחינן דהווה עייל רב נחמן לקמי' דרב הונא” (שם). אולם הר"י הלוי הוכיח, כי גם רב נחמן היה בא לפרקים לרב הונא בסורא ככל אשר בא שמה רב יהודה (דורה“ר ב', ר,ט–רי”א).  ↩

  248. על רב הונא כי היה ראש לכל חכמי דורו, הלא ידענו, אולם הקרוב לו בחכמה היה רב יהודה, אשר מדברי רב הונא נשמע כי חשב את חכמתו למרובה משל רב נחמן, באמרו לרב יהודה: “מיול לא מיבעי לך למיול משום דגברא רבה את אלא וכו' ” (קדושין ע'.) = “לא מיעי לך למיול: לפני רב נחמן שאתה גדול ממנו” (רש"י). וע“כ מצא רב יהודה את לבבו לקרוע שטר שר”נ הכשירו (ב"מ ס,ו), ולפי לשון ראשון (ע"ש) נכנע ר“נ ויאמר: ”דרדקא קרעי‘? גברא רבה קרעי’!".  ↩

  249. קדושין שם. ב“ב קנ”ג.  ↩

  250. “רי”ב אבא אקלע לבי רב אסי וכו'“ (שבת י“ב: פסח' ק”ו:), ע”ש בשני המקומות וראית, כי כבן בית היה שם, וכבר הוכיח הר“י הלוי, כי זה ריר”מ בר אבא הראשון ורב אסי הראשון (דורה“ר ב' קט”ו הערה ל"א). ומספור “קם שמעי” (שבת שם) מוכח, כי היה כבר נכבד ונשוא פנים בעת ההיא, כי תלמידו המשמשו היה הולך אחריו.  ↩

  251. “ – – רי”ב אבא דתלמיד חבר היה – לרב –“ ברכ' כ”ז:).  ↩

  252. “דקאמר לי‘ ר’ ירמ‘ בר אבא לרב מי בדלת – – ולא אמר לי מי בדיל מר’ (שם) ”והוה מצלי – – לאחורי' דרב“ (,), שלא כמנהג תלמיד עם רבו. אף יש אשר היה חולק עם רב (שבת שם). בכ”ז חשב אותו לרבו המובהק, כדברו: “שאלות את רבי ביחוד ומנו רב” (פסח' ל"ז.).  ↩

  253. ביצ' כ"ט.  ↩

  254. ב“ב מ”ז;  ↩

  255. “רב ושמואל דאמרי תרוייהו” (גטין ל"ה).  ↩

  256. “אמר: הכא אתרי‘ דשמואל היכי נעבד כותי’ דרב” (ב“ב קנ”ג).  ↩

  257. נדה כ"ג.  ↩

  258. “רב יהוד' וריר”מ בר אבא וכו‘ קלעו לבי אבין דמן נשיקיא וכו’" (שבת קכ"א).  ↩

  259. “א”ר יהודה א“ר ירמ' בר אבא” (שבת ק“ג גטין ל”ה) “א”ר חסדא אריב“א [נ”פ] (סנהד' ק"ג).  ↩

  260. “אריב”א מנא ליה ליהודה ה? אנא בגידל קבעתיה וגידל קבע בדידיה" (בכורות ל“ו: וערש”י).  ↩

  261. כ"ב שם.  ↩

  262. “א”ק: קדשו צום וגו‘ אספו זקנים – יואל א’, י“ד – דומיא דאסיפת זקנים, מה אסיפת זקנים ביום אף צום ביום” (תענית י"ב:).  ↩

  263. “מאי דכתיב: ”לא תאונה אליך רעה וגו‘ – תהל’ צ“א, י‘–שלא ישלוט וכו’; ונגע לא יקרב וגו‘ – שם – שלא תמצא וכו’ ” (סנהד‘ ק"ג. וע’ ברכי נ"ה:)“ורבו יתירה הוספת לי – דניאל ד', ל”ג –מלמד שרכב וכו‘ לקיים מה שנאמר: "וגם את חית השדה וגו’ – ירמי‘ כ"ו, ו’ – " (שבת ק"ג).  ↩

  264. “ד‘ כתות וכו’ דכתיב משך ידו וגו‘ – הושע ז’ ה‘, – דכתיב: דובר שקרים – תהל’ ק”א, ז‘ – דכתיב: כי לא לפניו וגו’ – איוב י“ג. פ,ו – דכתיב: כי לא אל חפץ רשע וגו' ” (סנהד' שם).  ↩

  265. “על שדה איש עצל עברתי – משלי כ”ד, ל‘ – זה אחו; ועל כרם אדם חסר לב – שם – זה מנשה; והנה עלה כלו קמשונים – ל“א – זה אסון; כסו פניו חרולים – שם – זה יהויקים; וגדר אבניו נהרסה – שם – זה צדקיהו שנחרב ביהמ”ק בימיו“ (שם). וכוון אל דרך דרשה זו את דרשת רע”ק ור’ ילא (ברכ' נ"ח).  ↩

  266. סנהד' שם, וע"ש הפסוקים המובאים בהערה 14.  ↩

  267. שבת ק"ג. ולמען העבר את הציור הזה במלוא מוראו ותפארתו, המלצנוהו פה בחרוזים, אשר פִיַטנוהו בספרנו נגינות מני קדם צד 19.  ↩

  268. שבת נ“ו: ויש להבין כי ”דאמר רב “הרשום בראש דברי השמועה הראשונה, חוזר על כרחנו גם על השמועה השניה ופירוש ”ואמרי לה אחא אחוה דאבא וכו‘" הוא כך ואמרי לה [אמר רב אין לך גדול וכו’ ומנו?] אחא אחוה דאבא אבוה דרב ירמי' בר אבא".  ↩

  269. ב“ב קנ”ג  ↩

  270. ערובין כ“א, ועיר ברניש נקראה בפי התַיָרִים Birnus, אשר יש לה עוד שארית בדרך ההולכה מבגדד לעיר Hilla. Ritter Erdkunde XI 869 Beitr. Zur. Geogr. Etc. Berliner)) ואולי מרי זה, הוא מר בריה דרב הונא בעל המאמר ”אין מקרא יוצא מידי פשוטו“ (שבת ס"ג) לפי הגירסה שלפנינו. וע' שמועה שאמר בשם ריו”ח (ברכ' כ"ו.).  ↩

  271. על דברי ר"ה בר' חייא ללוי בנו (שבת קנ"ו.).  ↩

  272. בכורות ל"א:  ↩

  273. “ארחב”א אמר רב“ (שבת צ"ט ועוד הרבה) וכן אמר עליו ר' זירא ”שבקית כרביה סבירא לָיה דארחב“א א‘ רב’ (נ"ג),וכן אמר לו רב הונא על רב: ”עבד רבך הכי?" (חולין קי"א).  ↩

  274. “דארחב”א אמר שמואל" (פסח‘ ל’: חולין קב“ו: ”– – לרב“א דיתיב וקאמר משמיה דשמואל” (ע“ו מ”ז:))  ↩

  275. “ – – רחב"א דאול לגביה דזעירי רביה” (יומא ע"ז:).  ↩

  276. “דביתהו דזעירי עבדא ליה לרחב”א ולא אכיל וכו‘" (שבת ק"ט.). ע’ דברי, במקור אין המשך – הערת פב"י.  ↩

  277. "זמנין סניאן הוה קאימנא קמי דרב לתנויי פרקין בספרא דבי רב' (ברכ' י"ב:).  ↩

  278. ערובין מ"ו.  ↩

  279. ממליצת “יתמא' (חולין קי”א:( שקראו זל"ז, נשמע, כי לבם היה גס זה בזה.  ↩

  280. “ארחב”א אריה“ (ביצה כ"ד:). עוד מצאנו אותו אומר הלכה בשם ר' אמי (שבת ע"ג:), אך דבר זה קשה עלינו מאד, הלא מכל הנזכר ברח”ב אשי נראה, כי הוא זקן הרבה מר‘ אמי, ולולא דמסתפינא, הייתי אומר, כי צריך לגרוס "ר’ אסי" ויהיה בעל השמועה ר' אסי הבבלי חברו של רב.  ↩

  281. ע“ז פ”ז: וע Berliner Beitr. Znr Geogr. 60 המכריע, שהיא קקוניא שאנשיה נזכרו בשם “קוקנאי” (ערובין ס'.). – מלבד מקום משכנו מצאנוהו “אגיסא דמברא דסורא” (חולין שם),  ↩

  282. יש להבדיל את רא“ב אהבה זה הראשון מרב אדא בר אבא – שלפעמים נקרא גם הוא בר אהבה – שהיה בשני דורות אחרי כן, ואשר היו דבריו עם אביי ורבא ורב דימי מהרדעא ורג”ב יצחק (ע‘ ב“ב כ”ב. וע’ דברי ר“י תו' ד”ה “היום” קדושין ע"ב:)  ↩

  283. “כי הוה ניחא נפשיה דרבי הוה אמר וכו' אקרא דאנמא איכא בבבל; אדא בר אהבה יש בה; היום יושב בחיקו של אברהם” (קדושין ע“ב. וע' רש”י ד“ה ”היום(:“. ובמדרש איתא ”יום שמת רבנו נולד רב אדא בר אהבה“ (ב“ר נ”ח). וכבר בררנו בחלק ו' 337/8 כי במקום שנאמר ”יום שמת“ לאו דוקא, כי על כרחנו יש לנו לפרשו ברוב המקומות קודם שמת. אך לפרשו ”לאחר שמת“. לא הוכרענו עוד על פי הכרע סדרי הזמנים. ובכן יש להחזיק, כי זקן היה רא”ב אהבה כמעט מכל חבריו. ובפי רב פפא ואביי יחשב חכם זה בין “ראשונים, קמאי” (ברכ‘ כ’). ודבר היותו מזקני תלמידי רב, עולה לנו גם מספור זה, כי בעוד היות רב עם שמואל בנהרדעא – קודם היותו עוד לריש מתיבתא בסורא – בעובדא “דאשיתא דהויא בנהרדעא”, דבר רב לשמואל בעל איש, שעברו עליו שנות נעוריו (תענית כ':).  ↩

  284. “רב אדא בר אהבה אמרן משמו” דרב – (ירש‘ שבת א’, ב‘; י"ד, ד’) "רב אדא בר אהווא בשם רבי (שם ב"ק ב‘, ו’.)  ↩

  285. שבת קל"ה.  ↩

  286. ע' 55 הערה 16.  ↩

  287. “א”ל – רב לשמואל – לא צריכנא האידנא דאיכא רא“ב אהבה בהרן דנפיש זכותי' ולא ממתפינא” (תענית כ':)  ↩

  288. בתפלוגתא דרא“ב אהווא ודר”ה דאתפלגון וכו‘ (ירש' ב"ק שם). ו“אהבה” נקרא בירושלמי גם “אהווא” כאשר נמצא להלן, כי גם ר’ אהבה ברי‘ דר’ וירא נקרא אהווא" בירושלמי.  ↩

  289. “א”ר נחמן אשכחתי‘ לרא"ב אהבה וכו’ ואמינא להו אנא וכו'" (יבמ' ק"י:).  ↩

  290. “א”ל ר“נ: ואדשמואל לא עברת” (שבת שם, ע"ש).  ↩

  291. “אשכחתי' לראב”א ולרב חנא חתני‘ דיתבי’ וקמקוו אקוותא בשוקא דפומבדיתא ואמרי וכו'" (יבמ' שם).  ↩

  292. תעני‘ מ“ז. והמקרא משלי כ”ח. י"ב ורובו של מאמר זה הוא בתוספתא תעני’ א‘, ח’ אלא שרב אדא עושהו לענין לתוכחת מוסר למתודה בפיו, מבלי הטיב את דרכו.  ↩

  293. ברכ‘ כ’.  ↩

  294. ע' דברו הקשה לרב הונא (ב"ק מ'.). וחששו למנוע גם סבה רחוקה לנזק ולסכנת הרבים, עולה גם מהלכתו זאת: "אין מוכרין להן עששיות של ברזל – משום דחלשי מנייהו כלי זיין (ע“ז מ”ז).  ↩

  295. ברכ' שם.  ↩

  296. בכל היות ימיו ארוכים, יש להוכיח כי מת ימים רבים לפני רב הונא – כלומר לפני שנת נ“א נ”ז – כעדות מליצת “כולהו שני דרא”ב אהבה לא אקיים זרעא לר“ה מחובה” (ב"ק שם), ובכן יש ללמוד כי אחרי כן “איקיים זרעא לר”ה“. ובדעתנו רי ר”ה הגיע לגבורות, יש לקבוע את מות רב אדא סמוך לשנת נ“א ל' או ל”ב. ואם כן היה בן שמונים או קרוב לשמונים.  ↩

  297. תענית שם.  ↩

  298. “והאר”ז א“ר מתנה אמר רב” (כתוב' מ"ג:) “דא' רבה א”ר מתנה אמר רב" (ב“ק נ”ו).  ↩

  299. “אר”ז א“ר מתנה אמר שמואל” (ברכ‘ ל"ו מנח’ ל"ג). “וכן א”ר מתנה אמר שמואל א“ד א” מתנה בדידי הוה עובדא ואתאי לקמי‘ דמר שמואל וא’ לי" (ערובין ו‘: סכ’ י"א:)  ↩

  300. כעולה ממליצת שמואל אליו: “לא תיתב אכרעך עד דמפרשת לה להא מילתא” (מכות נ':)  ↩

  301. כן נשמע קצת ממה “דא”ר זירא זמנין א“ל משמי' דרב מתנה וזמנין א”ל משמי דמר עוקבא ותרווייהו משמ' דאבוה דשמואל ולוי" (שבת ק"ח:)  ↩

  302. חולין קל"ט;  ↩

  303. אר“י: ”אשה לא תלוש – את המצות – אלא במים שלנו דרש רב מתנה בפפוניא, למחר אייתו כולי עלמא הצבייהן ואתו לגבי‘ ואמרי לי’: הב לן מיא. אמר להו: אנא מ“א דביתו אמרי” (פסח' מ"ב.) = “דרה רב מתנה: ובלה"ק היו דורשין וכו'” (רש"י).  ↩

  304. ע' תשובותיו השנונות לאנשי פפוניא (חולין קל"ט:)  ↩

  305. “א”ל – רב יהוד' לרב נחמן: – הא איכא רב מתנה דקאי כותי" (קדושין ע"ז).  ↩

  306. רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב' (פסח‘ ק"ג. יבמ’ ק"י).  ↩

  307. דבר זה מוכח מהליכות ר‘ אלעזר עם רב ברונא, שאמר לו: “בר בי רב! אמר שמואל הכי?” (ערובין ע"ד.) “בר בי רב! אמר רב הכי?” (פ"ה:) ובכן חשב ר“א, שהיה מזקני תלמידי רב ושמואל, את רב ברונא לתלמיד צעיר, ששמועותיו עוד צריכות בדיקה, ועל כן לא האמין בו, כי אם הלך לחקור את שמועות אלה מפי בעליהן, ”אתא – ר"א – לקמי’ דרב א“ל: אמר מר הכי?” (שם) “אתא לקמי' דשמואל א”ל אמר מר הכי?“ (ע"ד). ורב ברונא נכנע לפניו כי ”א,ל – ר“א – אחוי לי אושפיזא – דשמואל – אחוי לי' ” (שם) “אחוי לי אושפיזא דרב – אחוי לי' ” (ע"ה. ע' שם ושם). וגם מעשה “רב יהודה שרי‘ לי’ לרב ברונא לזבוני וכו' ” (ע“ז י”א:) מוכיח, כי צעיר היה הרבה מרב יהודה, שהיה גם הוא תלמיד רב, וכי נחשב כמעט לגבי רבי יהודה כתלמיד, וגם מעשה “רמי רב ברונא לרב יהודה וכו' ” (ערובין ס') נותן מקום להחזיק אותו כעין תלמיד לרב יהודה. ולרב חננאל אנו מוצאים, כי היו לו דברים עם אביי (קדושין ע"ב.), ועל אביי הוא אומר: “ושכיב אביי בשנת תרמ”ט שני“ – לשטרות (אגרש"ג), שהיא 4098 לימות עולם, ובכן נולד אביי אשר ”היה שתין שנין" (ר“ה י”ח.) בשנת  ↩

    1. ועתה אפילו נתפוש את המועט, כי היה אביי בשעה שהיו לו דברים עם ר' חננאל רק בן עשרים, הלא היה זאת בשנת 4058, שהיא שנת האחת וחמשים אחרי מות רב. ואם כן הלא יש לנו להחזיק, כי היה ר"ח בשנת מות רב צעיר לימים מאד.
  308. ע' הערה 7 ומאמריו “א”ר ברונא אמר רב“ (שבת כ“א. פסח' ק”ו.) ”יתיב רב ברונא וקאמר להא שמעתא דרב" (ערובין פ"ח:)  ↩

  309. “יתיב וקאמר להא שמעתא” דשמואל (ע"S).  ↩

  310. “רמי לי' רב ברונא ר”י מי אמר ובו והאר“ג אמר שמואל וכו'” (ס').  ↩

  311. “א”ל רב אילעא לעולא: כי עיילת לחתם שאיל בשלמא דרב ברונא במעמד כל החבורה“ (ברכ' ט:). ורב אילעא היה לפי הנראה גם מתלמידי רב, כמו שמצאנו לו כמה פעמים ”א“ר אילעא אמר רב” (שבת קמ“ב. ערובין ג'. ב”ק ק'.). ומושבו היה אח“כ בעוד ר' אלעזר בן פֹרת חי, שהוא לפני ד”א נ‘. בא“י (ב”ק קי“ז:(, ששם שמש לפני כיו”ח (שבת ה‘, חולין נ’.) ולפני ר"ל (שבת כ"ח:). ומחלקותיו עם ר’ חנינא (שבת פ“ד: ב”ק ס"ה:) הן עם ר‘ חנינא בר פפי חברו (ע' ב“ק קי”ז:). ויש להבדיל את ר’ אילעא זה מר' אילעא בן דודו של אביו ושל רב זירא השני (מנחות כ"ה).  ↩

  312. ברכ‘ ט’;  ↩

  313. “אמר להו – רב הונא – זילו שיילוהו לרב חננאל אי אמר וכו' ”(בכורות כ“ד: ורש”י שם. וע' מעין זה קדושין ע"ב.). גם דברי סתרי תורה של רב עלו בידו: “שנתמעטו כנפי החיות וכו' אר”ח אמר רב אותן שאומרות שירה בהן" (חגיגה י"ג:)  ↩

  314. “דהוה כתב ספרים” (מגל' י"ח:)  ↩

  315. “חד בר נש אובד תפלוי אתי לגבי רב חננאל וכו' א”ל רב איזל כתוב לי' “ (ירש‘ מ"ק ג’, ד', ע"ש.) ”לפי שהיה כופר" (ו‘ ד“ה ”ר’ יוסי“ מ”ק י"ט.)  ↩

  316. ע' בהערה 7 הלכותיו על דבר המזוזה.  ↩

  317. “דהוה כתב ספרים שלא מן הכתב” (מגל' שם).  ↩

  318. “אורי לי' רב לר”ח ואמרי לה רב“ח לר”ח הל‘ כותב ומוכר וכו’" (מ"ק שם).  ↩

  319. “תולי? את השם” (מנח‘ ל’( קרע הבא בב‘ שפין“ (ל"א.) ”מזוזא שכתבה שתים שתים כשרה“ (שם) ”ארשב“א ר”מ היה כותבה וכו’ א“ר חננאל אמר רב הלכה כרשב”א (שם) “החליף פרשיותיה פסולות” (ל"ד:) “תיתורא דתפלין הלמ”מ" (ל"ה).  ↩

  320. מ“ד: ויקרא בספר תורת הא‘ מפורש – נחמי’ ח', – בס”ת ה‘ א’: זו מקרא; מפורש: זה תרגום וכו‘ וכו’“ (נדר' ל"ז:). ונראה כי הוא עצמו היה קורא קבוע, כדאיתא ”חגרא אחוה דר‘ בא יהיב אורייתא לר"ל וקרי בה’ (ירש‘ מגל’ א', י"א). ויש להתבונן, כי כמעט כל מאמרי ר"ח מיד רב הם לו. ובגמרא באו לנו מרביתם מפי רב איקא בר אבין. (ע' כל המאמרים המובאים.)  ↩

  321. מגל' י"ח;  ↩

  322. "רב גניבא משמי‘ דרב’ (ברכ' כ“ה. ע”ז ל"ו: חולין מיד.).  ↩

  323. “רב איקלע לבי גניבא” (ברכ' כ"ז).  ↩

  324. ע‘ משלו הגאוה: "למלך שעשה לו חופה וכו’“ (ב"ר י'.) ומשלו השנון של צום השועל (קהל‘ רב’ ה', י”ד.  ↩

  325. “רב הונא ורב חמדא הוו יתבי חליף ואזיל גניבא עלייהו א”ל חד לחברי‘ ניקום מקמי’ א“ל אידך מקמי פלגאה ניקום?” (גטין ל“א: ס”ב. וערש"י).  ↩

  326. ז‘. והפסוק תהל’ ל“ט, ב'; וממליצת ”בני אדם העומדים“ נשמע, כי כת שלמה של בעלי מחלוקת היתה שם. ויש להבדיל את מר עוקבא זה ממ”ע ריש גלותא שהיה בן דורו של שמואל. אך מסתבר הוא, כי גם הוא היה ראש גולה או קרוב לראשי הגולה.  ↩

  327. “הדבר יצא מפי ר”א ונתנוהו לגניבא בקולר“ (גמרא שם). גניבא יוצא בקולר הוה” (ס"ה:).  ↩

  328. ע‘ המאמרים הנקבצים בדורה"ר ב’ פרק מ"ו.  ↩

  329. “ובי מדרשיה דר”ה קריב למתא מחמיא הוה" (אגרש"נ).  ↩

  330. “איגש גוץ הוה” (מגלה כ"ז:).  ↩

  331. “דאנינא דעתאי” (חולין קי"ב.) = “דאסטנים הוה” (רש"י).  ↩

  332. “ושכיב בשנת תר”ל – לסטרות“ – (אגרש"ג) ”ונאסף בשנת תר“ח” (מתו"א כרם חמד 186 VI) ור“ה ”הגיע לגבורות“ (מ“ק כ”ח.). וסתם גבורות שמונים שנה (תהל‘ צ’, י‘, אבות ה’, כ"א.). אבל נתבונן היטב, נראה כי חי עד למעלה מתשעים. הנה רב עוד חי בחתונת רבה, בנו של הונא, כדאיתא: ”כי איכלל רבה ברי‘ – דרב הונא וכו’ שמע רב וכו'“ (מגלה כ"ז:). ואם נדון על פי מנהג העולם, יש לנו לאמר כי סתם אב המשיא את בנו. כבר הגיע לארבעים או לכה”פ קרוב לזה, ובכן מוצאים אנחנו לר"ה ארבעים שנה לפני מות רב, וחמשים הלא מוצאים אנחנו לו לאחרי מות רב, כי גם לפי המסקנה האחרונה, שאנו מחזיקים בה, המאחרת את מותו, הלא מת בשנת 4007. ובכן ארבעים וחמשים, הלא תשעים לכל הפחות. ואם נעלה על לב, כי רחוק הוא להחליט, כי דוקא בימיו של רב האחרונים אמר רב דבריו הראוים לאיש אשר עודנו חפץ בחיים של עושר, הלא תרבינה השנים עוד יותר.  ↩

  333. מ“ק כ”ה. וירש‘ כלאים פ’, ג‘. ובשני מקומות אלה כתוב: “כך דמך רב הונא ריש גלותא”. אולם מלת “ר”ג“ טעות סופר היא, שטעה המעתיק, שזה מעט העתיק את מעשה ”רב הונא ריש גלותא", שהיה בימי רבי (ירש' שם ושם). וישכח כי בדבר זה שהיה בימי רבי, היה ר’ חייא המבשר “ארונו בא' (שם ושם). וזה שעליו יסופר: ”כך דמך“ שהוא ”רב הונא", שאנחנו עסוקים בו נקבר במערת ר‘ חייא, אחרי שמת גם חזקי’ בנו, שהאריך שנים רבות מאד אחרי מות רבי ור' חייא.  ↩

  334. שבועות ל';  ↩

  335. “רמי ליה רב אחה בר רב הונא לרבא” (שבת ק"ג.). ורב אחא בר ר“ה זה חבר הוא לרב יצחק. בנו של רב יהודה, חברו של אביו (שבועות ל"ו:) ותלמיד לרב חסדא חברו של אביו (פסח' מ"ז.). – ”רב חייא ברי‘ דר“ה” (ע"ז ע:ה:), אינו על כרחני בנו של רב הונא זה, כי הוא תלמיד אב“י ורבא, כמוכח מדבריו: ”חזינהו לאביי ורבא’ (ברכ‘ ל"ד: יומ’ נ"ט). וסתם תלמיד צעיר מרבו או לכל הפנים, אינו זקן מרבו. ואביי הלא נולד, לפי מה שיתבאר, בשנת 4039. ואז היה רב הונא לפי חשבוננו (הערה 6) קרוב לשמונים. וקשה מאד לומר, כי בעת ההיא הוליד בן. “בעא מני' רב אחא בר ר”ה מרבא (קדושין ג':)  ↩

  336. נדה ל"א: וקרוב הוא כי הי' תלמיד לרב ששת (ע"ש).  ↩

  337. ע' סוטה מ"ט.  ↩

  338. “והוי ר”י אחריו – אחרי ר“ה – וכולי עלמא אתו לקמי' בפומבדיתא” (אגרש"ג).  ↩

  339. “ר”י מצטער וקרי וחתים“ (גטין י"ט:) = ”זקן ועיניו כהות" (רש"י).  ↩

  340. “והי' ר”י אחריו – אחרי ר“ה – שתי שנים” (אגרש"ג).  ↩

  341. “כי נח נפשיה דר”י וכו‘ אמרי לי’ רבנן נברא דחשיב כר“י ליכא הכא וכו' ”(מ“ק י”ז).  ↩

  342. “ההוא שפורא דהוה מעקרא בי רב יהודה” (גטן מ"ו)  ↩

  343. “ורב שרירא גאון פירש בכתב תשובתו שופר של: רבה וכו'” (רש"י שם).  ↩

  344. “– –רישי מתיבתא דמאי דאתי להון מישראל מותבי לנכה כדתנן בשקלים: י”ג שופרות היו במקדש וכו‘" – שקל’ ה‘, א’ ע“ש – (אגרש"ג) ולרש”י – קטין שם – יש עוד פירוש אחר למלת “שפירא”, וכבר הוכיחו תוספות. (שם, ד“ה ”שפורא" גטין שם) עד כמה אינו מתקבל הפירוש ההוא, וכי רק פירוש שני של רש"י, שהוא של רב שרירא הוא הנכון.  ↩

  345. “רב יהודה ורב עינא חד תני וכו' וחד תני” (סכ' נ'':)  ↩

  346. סבי בפומבדיתא הוו תני במעב“ר” (חגיגה י"ג).  ↩

  347. “סבי דפומבדתיא רב יהודה ורב עינא” (סנהד' י"ז:). וקרוב הדבר כי היו עוד זקנים חברים להם, אשר האריכו ימים אחריהם.  ↩

  348. “ – – מבנתי' דר”ח – – דאינהי הוו כהנתא – –” (ברכ' מ"ד) ואולי בגלל זה עסק הרבה בהלכות נשיאות כפים, שאנו מוצאים לו בהן ששה מאמרים (סוטה ל"ט).  ↩

  349. “ובחר רב יהודה דשכיב בשנת תר”י לשטרות – מלך ר“ח במורא עשר שנין ושכיב בשנת תר"כ שנה”(אגרש"ג) “ונאסף רב הונא וכו' ור"ח בשנת תר”כ“ (סתו"א כרם חמד 186 VI). ושנת תר”כ היא 4069 “ורב חסדא היה תשעין ותרתין שנין” (מ“ק כ”ח). ובבן נולד בשנת 3977 ובשנת מות רב יהודה, שהיא 4059, הי' בן פ"ב.  ↩

  350. “– – כי אזלת לר”ח בכפרי" (ב"מ ו':)  ↩

  351. סנהד‘ ה’.  ↩

  352. “אר”ח אמר מר עוקבא“ (ברכ' כ“ט: שבת קט”ז: שבת קפז: קי“ט: ערובין כ”א! גטין פ"ה:) כי גם עיר מושב מר עוקבא היתה כפרי (24 הערה 3), וע”כ היו דברי כבודו וגדולתו של מר עוקבא שגורים בפיו “א”כ עשיתה מר עוקבא" (שבת נ"ד)  ↩

  353. “אריה אמר זעירא” (ע“ז מ”ט:)  ↩

  354. לפי שנות רב חסדא הי‘ יכול לשמוע מפי עירי, אף כי זעירי כבר היה בתחלת האלף החמשי בא“י. אולם מצאנו תכוף למאמרו, ”איכא דאמרי א"ר חסדא הכי אמר לי אבא בר רב חסדא? הכי אמר זעירי וכו’“ (שם), ובכן לא מפי עצמו, כ”א מפי אחרים שמע את שמועת זעירי. אולם שבוש גדול נשתבש מאמר זה, ותחת “א”ל אבא בר רב חסדא“ צ”ל “אבא בר חמא” (ל“א ע”ש) וכן אנו מוצאים אותו מוכר לנו שני נוסחי מדרש הלכה בשם ‘ יונתן(ב“ק מ”ז). שכל חזותם מוכחת עליהם, כי לר’ יונתן התנא הבבלי הם (ע' לעיל 18), ואותו ודאי לא ראה עוד.  ↩

  355. “הא מילתא מגברא רבה שמיע לי' ומני רב שילא” (כתוב' ע"ה). וספק הוא בידנו, אם הוא רב שילא שהי' ריש סדרא בבבל אחרי מות רבי בא"י (ע' 21).  ↩

  356. “רב חסדא בשם (אשי) [אסי]” (ירש‘ שבת א, א’). והוא רב אסי חברו של רב. הנקרא בירושלמי פעמים רבות בשם “אסי” או “אסא” סתם.  ↩

  357. לפי ידיעתנו לא מצאנו בשום מקום משא ומתן של תורה לרב חסדא לפני רב ושמואל.  ↩

  358. כגון על מאמר רבה בר רב הונא בשם רב, אמר רב חסדא “מדברי רבנו נלמד” (ביצ' כ"ה.) “דרש ר”ח משום רבנו ומני רב" (ברכ' ל"ה).  ↩

  359. “דבר זה רבנו הגדול אמרו” (סוכה ל“ג ל”ה (:  ↩

  360. שם ושם.  ↩

  361. שבת י'.  ↩

  362. “אמר רב יהוד‘ אמר שמואל וכו’” אר“ח מדברי רבנו נלמד” (קמד:)  ↩

  363. ע‘ ברכ’ שם.  ↩

  364. “ור”ח חבר לר“ה דו”ה“ (אנרש"ג) אולם ממאמר ר”ח “הכי גמירנא מני'” (מ“ק כ”ח). המתחזק והמתברר מאד ממאמר הגמרה הבא אחרי כן “מילתא דרבי' לא מ”ל“ (שם ע"ש) מוכיח כי תלמיד היה ר”ח לרב הונא וביחוד מכריע הוא להחליט כן, המאורע הנמשך שנים הרבה: “בעו מני מר”ח כל שני דר‘ הונא ולא אורי“ (ערובין ס"ב:) = ”בשנ’ דרב הונא רבי‘" (רש"י). אולם באמת הי’ תלמיד וחבר לר"ה. במליצת רב חסדא בעצמו “תלמיד וצריך לו רבו” (ב“מ ל”ג).  ↩

  365. מנין “דאר”ה אור חטא בר ניריא אמר רב' (גטין פ"ו:)  ↩

  366. “אר”ה אמר יהודה אמר שמואל" (צ"ז.)  ↩

  367. אר“ח אמר אבימי”. (סכ' ט“ז: ערכין כ”ב ועוד)  ↩

  368. “אמר רב מרי בר מר, אי מר עוקבא, אי שמואל” (יבמ' ע"ו.)  ↩

  369. “שלח לי' דא”ב זבדא בעי‘ מני’ מרב הונא' (גטין פ"ו:)  ↩

  370. על כרחנו לא היה מרי בר מר זקן מרב חסדא, כי מלבד שידענו, כי היה עוד מרי בר מר חי בשנת מות רב הונא, שאז כבר היה רב חסדא בן פ“ב שנה, כדאיתא ”אדהבי נח נפשי“ דרב הונא” (שם, שם), מסתבר הדבר מאד, כי חי עוד אחרי מות רב חסדא, שהרי נאמר “רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביו וכו‘ וכו’ אמר אבי השתא אמר מרי אי חקלאה מלכא ליהוי וכו' (מגל' ז:) ואין משל זה מתישב היטב, אלא בפירושו זה ”אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא" (רש"י), כלומר ריש מתיבתא, וזאת לא היתה אלא אחרי מות חסדא. ואם נעלה על הדעת, כי זקנה כזקנת רב חסדא אינה מצויה, יפנו לבנו להחזיק, כי היה מרי בר מר עוד צעיר מרב חמדא.  ↩

  371. “התאנים הטובות טובות מאד – ירמ' כ”ד, ג‘ – אלו צדיקים גמורים; והרעות רעות מאד – שם – אלו רשעים גמורים, ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים? ה“ל: הדודאים נתנו ריח – שה”ש ז’, י“ד –אלו ואלו עתידין שיתנו ריח חדש” (ערובין כ"א). ודומה מאמר זה למאמר רשב“י, הסתים לעצמו ומתפרש ממאמר רשב”י הבא אחריו. שם נאמר גם מליצת “עצי שטים עומדים” – תרומ' כ“ו, ט”ו – שמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים? ת“ל עומדים: שעומדים לעולם ולעולמי עולמים” (סוכה מ“ה(:. מאמר זה שלא ידענו ו על מי הענין חוזר, מתפרש ממאמר רשב”י הבא אחריו “יכולנו לפטור את כל העולם כלו מן הדין, (שם), כי על החוטאים הוא חוזר, כמאמרנו שבערובין, – עוד מצאנו מאמר אחד לר”ח “דרש מרי בר מר” (סנהד' ל"ח.), אך ספק הופל שם, אם למרי בר מר הוא אם למר עוקבא. אולם אם כך ואם כך אנו רואים, כי לכל הפנים היו דרשות מרי בר מר שנותנת בפי ר"ח, עד כי דברים, שאמרו אלה שרב חסדא אמרם בשם מר עוקבא. אמרו אליה שאמרם בשם מרי בר מר.  ↩

  372. ברכ' מ"א:  ↩

  373. “א”ר חסדא וכו‘ א"ר נחמן נפל חברין וכו’ " (ביצ' כ"ה).  ↩

  374. “דר”ח ורב“ר הונא דאמרי תרוייהו” (שבת פ"ט.) “אקלע ר”נ לסורא, עול לגבי ר“ח ורב”ר הונא“ (שבועות מ"ח:) ”ר“ח ורב”ר הונא הוו קאזלי בארבא" (חולין ק"ה:).  ↩

  375. ע' 134 הערות 10, 14..  ↩

  376. פסח‘ קי"ז. יבמ’ כ“ח, ע”ז כ"ז;  ↩

  377. “אר”ה אריו“ח וכו' אר”ח: האלהים, אם אמרה לי ריו“ח בפומי‘ לא צייתינא לי’” (ברכ' כ"ד:). ולרב אחא בר עויא ולרבא ולעולא האומרים בשם ר‘ יוחנן דברים שונים שלא התישבו על דעתו,היה אומר: "מאן צאית לך ולר’ יוחנן רבך“ (פסח‘ ל"ג: נדר’ נ"ט, שבועות י':) מאן שמע לך ולריו”ח רבך (מעיל' י"ב.).  ↩

  378. שבועות מ“ח; ומעין זה ”כי נח נפשי‘ דרב הונא עייל רב חסדא למרמי דרב אדרב (ערובין ל"ח:) הדומה למאורע “לאחר פטירתו של ר”ג נכנס ר’ יהושע וכו‘ (מ"א.) או “לאחר פטירתו של ר”א נכנסו ד’ זקנים“ (גטין פ“ג וע' ח”ו 1־1–102). ומעין דרך רב חסדא זו, היא מליצתו הנמרצה מעט ”מתניתא אטעיתי' לרב (ערובין ב':).  ↩

  379. דאר“ח הא מילתא מגברא רבה שמיעתא לי ומני ר' אמי” (יבמ' כ"א:). ור“א היה תלמיד ריו”ח.  ↩

  380. ובסורא הוה" (אנרש"ג).  ↩

  381. כמעט ברור בעינינו, כי ספור “עד ארבעין שנין אקפדי אהדדי” (ב“מ ל”ג.) אין משמעו, כי ארבעים שנה ארכו שנות הקפדה, כי מלת “עד” לא באה לדעתנו אלא להגיד, כי דבר זה אירא להם בעוד לא הגיע לשנת ארבעים לימי חייהם.  ↩

  382. “יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתי' דר”ה יתיב ר“ח מ' תעניתא משום דחשדי לר”ח" (שם).  ↩

  383. “סבי דסורא רב הונא ורב חסדא” (סנהד' י"ז:).  ↩

  384. “חסידי דבבל ר”ה ור“ח” (תעני' כ"ג:). ויש לזכור, כי מאמר “מדת חסידות שנו כאן” (שבת ק“כ: ב”מ נ“ב: חולין ק”ל:) לרב חסדא הוא.  ↩

  385. “קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנא‘: כי ה’ אלהים מתהלך בקרב מחנך – דבר' כ”כ, פ“ו – כיון שחטאו, נסתלקה שכינה מהם, שנא': ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך שם” (סופה ג':)  ↩

  386. קדושין כ"ט.  ↩

  387. יבמ' כ"א;  ↩

  388. “לא בעניותי אכלי וכו'” (שבת ק"ט:)  ↩

  389. “אי לאו דרמאי שכרא לא איעתרי” (פסח' קי"ג).  ↩

  390. “ויהבי לי מלי חפני טיובתא” (שבת ס"ב:)  ↩

  391. “עותרי' דרב חסדא” (מ“ק כ”ח.).  ↩

  392. “ערק לי‘ עבדא וכו’” (גטין מ"ה)  ↩

  393. “א”ל לאריסי‘ (ב“ק צ”ב.) "הוה לי’ אריסא" (קי"ט).  ↩

  394. כמליצת “סמירא לכלבי” (ס“ק כ”ח.)  ↩

  395. – – “בעתירותי דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי” (שבת ק"ט:)  ↩

  396. “שפארואמקייט”. השתדלות למעט את ההוצאה.  ↩

  397. “מסר לשמעי, כל אקלידי לבר מדציבי” (גטין נ"ו)  ↩

  398. ב“ק צ”א: ומליצה זו לאבא חלקי' החסיד הקדמוני היא (תענית כ"ג:).  ↩

  399. “האי מאן דאפשר לי' למיכל נחמא דשערי ואכיל דחיטי קעבר משום בל תשחית” (שבת ק"מ:)  ↩

  400. "גמירי השורף תבואתו של חבירו אינו מניח בן ליורשו' (סוט' י"א:).  ↩

  401. עשרה מאמרים רצופים תמצא לרב חסדא. אשר ראשית דבריהם היא “בר בי רב” (שבת שם), שנים מהם “לא ליבצע וכו' דלא עבוד בעין יפה” (שם) לא לשדר סאני‘ וכו’ “ (שם) הל‘ דרך ארץ הם: חמשה מהם עצות בספוק המזון ושנים בספוק המלבוש ונקיונו, ואחד בספוק מכשירי נקיות הגוף בדמים מועטים (ע"ש היטב) הכלל העולה מכל המובא בזה כי הי’ בקי גדול בספוק צרכי הבריות ובטבעי המזונות והסחורות ומכלל זזה הודעתו על טבע הבקר ”[תורא] אוכמא למשכא סומקא לבשרא וחיורא לרדיא" (נזיר ל"א:).  ↩

  402. “כי ר”ח שתין הלולי"(מ“ק כ”ח).  ↩

  403. מ“ק כ”ה.  ↩

  404. ע“ז ל”ח:  ↩

  405. חולין פ"ח:  ↩

  406. דרשר“ג בר רב חסדא משמי' דרב חסדא”(שבת קמ"ז).  ↩

  407. “שלח לי' ר”נ בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבנו“ (כתוב‘ ק“ד: ב”ב ט"ו; סנהד’ ח'.) וקרוב הוא בעינינו, כי כל שליחות אלה היו אחרי מות ר”ח אביו באחת עשרה שנות רב נחמן האחרונות שחי אחרי רב חסדא עד שנת 4080. ככל שהיו שליחות תלמיד “בי רב, לשמואל בעצם הסגנון הזה ”ילמדנו רבנו" בשבע השנים. שחי שמואל אחרי רב (56 הערה 8).  ↩

  408. מ“ק כ”ה.  ↩

  409. גטין ל“א: ואולי נאמר בו ”דר‘ תחליפא שאל לר’ חסדא" (ירש‘ שבת ב’, א'). אולם אפשר עוד, כי זה שבירושלמי הוא רב תחליפא בר אכינא, אשר עמד גם הוא לפני רב חסדא (חולין מ':)  ↩

  410. קדושין ל"ב;  ↩

  411. ב“ק קי”ז.  ↩

  412. ב"ב ז';  ↩

  413. ע‘ תו’ ד“ה ”מר“ ב”ב שם ובל' ארמית ינוקא הוא נער, וקשישא הוא זקן.  ↩

  414. “ולדידי בנתן עדיפן לי מבני” (ב“ב קמ”א.).  ↩

  415. “לא תיכלון ירקא וכו‘ וכו’ ולא תשתון שכרא וכו' ” (שבת ק"מ:) וקצת מעין זה הוא מאמרו “קול עבה באשה ה”ז מום שנא‘ כי קולך ערב ומראך נאוה – שה"ש ב’, יד – " (כתוב' ע"ה.).  ↩

  416. “לא תוכלון נהמא באפי גברייכו' ” (שם) “ולא תפנון וכו'” (שם).  ↩

  417. “תיהוו צניען באפי גברייכו” (שם) “וכי קרא גברא אבבא לא תימרון מנו אלא מני” (שם).  ↩

  418. לן בה" (סוט‘ ג’:)  ↩

  419. “נקוט – ר”ח – מרגניתא בחדה ידיה ובזרא בחדא ידיה מרגניתא אחוי להו ובזרא לא אחוי להו, עד דמצטער והדר אהוי להו“ (שם) = ”בורא בחדא ידיה: – – אבן שאין לה דמים – ולא צורך ומפני שהסתירה מהן נתיקרה בעיניהן ופייסוהו להראותה להן“ (ערוך ע‘ "בזר’ א.). והיא הגירסה הנכונה ההגונה ומתקבלת, וגירסתנו ”בורא" משובשת היא,ופירושה אינו מתישב על המאמר, שהוא ספור ולא עצה.  ↩

  420. ברכ' מ"ד.  ↩

  421. “אשתו של רבא בת ר”ח היתה" (רש“י ברכ' נ”ו, וע‘ גמר’ שם וכתוב' מ"ה).  ↩

  422. “דלא הוא שתיק פומי' מגירסא” גם ביומו האחרון ובשעתו האחרונה (מ“ק כ”ח.).  ↩

  423. “ובשני דר”ה בניי' ר“ח לבי רב בשנת תר”ד" (אגרש"ג).  ↩

  424. שבת י'.  ↩

  425. ערובין ס"ה.  ↩

  426. ע' דברו הנמרץ לתקיף אחד: “הכי דאיננא לך ולכולהו אלמי חברך” (כתוב' כ"ה).  ↩

  427. ב“ק כ”ז: וע' לעיל 42 הערה 5, כי כל דייני ישראל לא דנו דיני קנסות בבבל.  ↩

  428. “האי מאן דעייל וכו'” (שבת פ"ב). תבשיל של חרדין יפה ללב וכו‘ וכו’“ (ברכ' ל"ט). ”סלקא חייא קטיל גברא" (ערובין כ"ח:).  ↩

  429. “הוא עסוק בחיי דברייתא” (שבת שם). ופרט אחד ממשא נפשו זה הוא ספוק מים יפים לרבים לשתיה: ´– – צרכי רבים מאי נינהו? אר“ח: בורות שיחין ומערות” (ביצ' כ“ט. ב”ק צ“ד. וערש”י.).  ↩

  430. “כפו לי' אמיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בני האי נברא לא בעי בני” (כתוב' מ"ט).  ↩

  431. “אין התורה נקנית אלא בסימנין” (ערובין נ"ד:) וע' אהבתו את הסדר בהלכותיו, בנשיאת כפים ובקה“ת שאינן נותנות לש”ץ, לכהנים, לקורא ולצבור, בא לידי ערבוב ולהכנס זה בתוך מעשיו של זה (סוט' ל"ט:)  ↩

  432. “א”ל רא“ב יוסף בשר שבין השנים מהו? א”ל: הבשר עודנו בין שניהם – במד‘ י“א ל”ג“ – (חולין ק"ה.) ”כגון לעולם ישכים וכו’ שנאמר וכו‘ " (שבת קי"ז:). וע’ על השתדלותו למצוא מקור ההלכה במקרא, את מאמריו “האי קרא היכי כתיב” (חגיג‘ ו’: ע"ש) “שמואל קרא אשכח ודריש” (ב“ב צ'. ע”ש) “דבר זה מתורת משה רבנו לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו” (זבח' י"ח:). וע‘ לו מדרשיה מורכבים "למדנו מקום ממקום ומקום מנוסה וניסה מניסה וניסה מגבול וגבול מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ דכתיב וכו’ (ערובין נ"א.), למדנו מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש והמ“ח וח' מנורות ונרות מנר” (פסח‘ ז’.).  ↩

  433. כעדות מליצת “זאת אומרת” (ירש‘ שבת ב’, א').  ↩

  434. שבת ק"ג;  ↩

  435. רב הונא הוציא עליו משפט “דמחדדן שמעתתי”. (פ"ב).  ↩

  436. “רב ששת מרתע כולי‘ גופי’ מפלפולי' דר”ח" (ערובין מ"ו)  ↩

  437. “א”ל – – לההוא מדרבנן דהו הקא מסדר אגדתא קמי, מי שמיע לך וכו'" (ערובין כ"א.).  ↩

  438. גטין ו‘ וע’ רות רב" ריש פרשתא ג'.  ↩

  439. “א”ל – – לרב תחליפא בר אבינא זיל כתוב קניני ובלסטרי באגדתך ופירשה“ (חולין מ':) = ”שהן תיבות יפין ולשון צח“ (רש"י) א”ל – – לרב תחליפא ב“א כתוב: ארונקי באגדתך ופירשה” (גמ' שם).  ↩

  440. “הני ג' מילי אשתנו שמייהו מכי חריב ביהמ”ק וכו'" (שבת ל"ו).  ↩

  441. וידבר גם על טבע בשר הֶחָי “אוכמא בחיורא וחיורא באוכמתא לקותא היא” (גטין ס"ה.). “פ”א יבשה א“י וכו'” (ירש‘ שקל’ ה‘ א’). “עצי ירושלם של קנמון היו” (שבת ס"ג:).  ↩

  442. על הוראת ריו“ח: תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים” (שבועות י':) וע' הוראתו: “קדשים שמתו יצאו מידי מעילה” (מעילה י"ב.) המריץ רב חסדא את דבר שאלתו “וכי קדושה שבהן להיכן הלכה?” (שם ושם). ועל הוראת ריו“ח ”ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים“ (פסח' ל“ג: ע”ש) הקשה לשאול ”וכי טומאה שבהן להיכן הלכה" (שם).  ↩

  443. וכן להפך: ריו“ח הורה ”ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה“ (גדר' נ"ט.) כלומר שעשר אותה ואח”כ זרע אותה חיב הוא לעשר מלבד גדוליה שנוספו עליה גם את הליטרא עצמה. ועל חיוב זה על הליטרא שכבר הותרה פעם אחת במעשר כהלכתו קרא רב חסדא “היתר שבה להיכן הלך” (שם).  ↩

  444. “רב חסדא מרתען שפוותי' ממתנייתא דרב ששת” (ערובין מ"ז.) וע‘ מאמר רב חמא עליו: "טובה חכמה עם נחלה – קהלת ו’ י“א”. (בכורות נ“ב: ורש”י).  ↩

  445. “בני נחור הוה” (ברכ' נ"ח.).  ↩

  446. “ורב ששת בשלחי” (אגרש"נ).  ↩

  447. “והוה יתיב ר”ש קי‘ – דר“ה” – כתוב’ מ“ט. וע”ש כל הענין). ומה שאמר רב שרירא “והוו תלמידי' – דשמואל – רב נחמן בנהרדעא ורב יהודה בפומבדיתא ורב ששת בשלחי” (אגרש:) לאו דוקא הוא ויש לפרש מלת “תלמידי” תלמידי תלמידיו, כאשר בארנו דבר זה גם ברב נחמן, שלא היה תלמידו, אלא תלמיד תלמידו.  ↩

  448. ע‘ הדברים המסבירים של רב יצחק בר רב יהוה לרמי בר חמי: "מר כי בעינא מילתא פשוט לי מסברא – – רב ששת כי בעינא מילתא מני’ פשיט לי‘ ממתניחא“ (זבח' צ"ו:). ודבר זה מתבאר מהרבה ממאמריו ”א“ר ששת מנא אמינא לה דתנן” (שבת קי"ג) "אנא מתניתא ידע: א’ (ברכ' פ“ה(: ”מתניתא אמרה כן" (ירש‘ שם ו’,א').  ↩

  449. “ – – לההוא מדרבנן דהוה מסדר מתנייתא קמי‘ ר’ש” (מגל' כ"ז).  ↩

  450. מנקיט ר“ש חומרי מתנייתא ותני” (ע“ז מ”ב:) “פירשבים כללי דברייתא, דהוו כמין חומר שקושר וכולל דברים הרבה בכלל אחד” (תו' ד“ה ”חומרי שם").  ↩

  451. “אקלע רבה בר ירמ‘ – – ואייתי מתניתא וכו’ ולית נגר ובר נגר דיפרקינה א”ר ששת לא נגר אנא ולא בר נגר ופריקנר לה וכו'" (ע"ז נ':)  ↩

  452. “אריש משום ראב”ע (פסח‘ קי"ח. [ב’פ] ערובין מ“ד: מכות כ”נ [ג"ט])  ↩

  453. שמועה אחת משמועותיו אלה שבמס' מכות נזכרה במקום אחד בלשון זה “אר”ש א“ר אלעזר משום ראב”ע" (יבמ‘ ד’.).  ↩

  454. סכ‘ מ’.  ↩

  455. “דאסתנים הוה דאי טעים מדי בצפרא, לאורתא לא הוה מהני לי' מיכלא” (פסח' ק"ח).  ↩

  456. מנח‘ צ“ה: וע ”עולא משנש ארחתי" דאמי’" (ב"ב ט').  ↩

  457. “שמע וכו א' האי לאו מנויה דביתאי”(ביצ' י"ד).  ↩

  458. גטין מ"ז;  ↩

  459. ערובין י"א;  ↩

  460. עי‘ מליצתו הנמרצה "אמינא כי ניים ושכיב רב א’ להא שמעתא“ (ב“ק מ”ז; מ"ה; ועוד) או ”רב בכותאי אמר לשמעתי" (נד' ס"ט).  ↩

  461. “היכי דמי רשע ערום? – – זה המכריע אחרים בארחותיו” (סוט' כ"א:) = “[האומר:] ראו ועשו כמוני ולכו בדרכי, לא נתכון זה אלא להראות עצמו כחסיד לעיני הבריות ואין תוכו כברו אלא שלא ידקדקו אחריו לבדוק בתועבותיו” (רש"י).  ↩

  462. "איעסק בכשורי א' גדולה מלאכה שמחממת את בעליה (גטין מ"ז:).  ↩

  463. “בדיק לי' – סכינא – בלישני” (חולין י"ז:)  ↩

  464. “אשכחי‘ ההוא צדוקי וכו’” (ברכ' נ"ה.). וכל צדוקי שנזכר אחרי החרבן בדברי רבותינו. סתמו מן המינים הוא, ולא מן הצדוקים, שכבר נדלדלו מאד. ומתכונת רב ששת אל המינים ואל המינות מצאנו עוד במקור אחר “דא”ל לשמעי' לכל רוחתא אוקמן לבר ממזרח – – משום דמודו בה מיני" (ב“ב כ”ה.).  ↩

  465. ברכ‘ שם וע’ מ“א י”ט, י'–י"א.  ↩

  466. פסח' מ"ח;  ↩

  467. “תיתי לי דקיימות מצות תפלין” (זבת קי"ח:).  ↩

  468. “מהדר אפי' וגרים” (ברכ‘ ח’) = “משנתו כשקורין ס”ח“ (רש"י) ”א‘ אנן בדידן ואינהו בדידהו“ (גם שם:) ”הכי פירושי’: אנו כמו שאנו חיבים, דהיינו תושבע“פ, לפי שהי' סגי נהור פטור [הוא] מקריאת ס”ת שהם דברים שבכתב" (תה“ג פ' הוצאת מק”נ דפוס ליק).  ↩

  469. “דמר ר‘ זעיא לית אנן צריכין חששין לשמועתי’ דרב ששת דהוא גברא מפתחה” (ירש‘ שבת א’. ב').  ↩

  470. שם. ואולי ידע זאת רב ששת בנפשו. כי גם הוא הקפיד מאד על אמירת דבר בשם אומרו (ע' בכורות ל"א:). על כן יחד את לבו לסגל לו ברייתות או מאמרי התנאים הראשונים רע“ק וראב”ע, אשר לגביהם כי' שוה לכל חבריו, כי גם הם לא ראו את החכמים ההם בעיניהם, אשר מתו ימים רבים לפני דורם. ואפשר לאמר אחרת, כי קבל רב ששת הלכות הרבה מזקני דורו ככל חבריו, אך יען כי הוא לא ראה אותם פנים אל פנים, חששו לדיוק שמות אומרי ההלכות ולא אספו אותם אל התלמוד, על כן מעט הן בתלמוד השמועות, הנאמרות בפיו בשם זקני דורו. לפי ערך חכמתו הרחבה מאד.  ↩

  471. יבמ' ס"ד;  ↩

  472. לדעתNeubauer היא עיר Epiphania היושבת על נהר פרת והנקראה גם בשם Arcesicerta/  ↩

  473. “דרש – – בפפוניא” (ב“ב ט”ז:).  ↩

  474. “[אתקין] אב”י בפפוניא" (נ' מ"ז:).  ↩

  475. “א‘ רבא פפונאי ידעי’ לי‘ לטעמא דהא מילתא ומנו רב אחא בר יעקב דאמר קרא וכו’” (קדושין ל"ה). “א”ר פפא: פפונאי וכו‘ ומנו ראב"י וכו’“ (ב“ק נ”ד:) ומלבד דרך הלמוד המפורשת בשני מאמרים והרבה: אלה, הרבה אנו למדים מהם, כי שני גדולי דורותיהם לא קראו לשמועות אלה של ראב”י “מדרש”, כ“א ”מעמא דמילתא“ ששעור וַדָאוֹ מרובה משל מדרש. ומסגנונם שהם פותחים בל' רבים ”פפונאי ידעי“ וחותמים בל' יחיד ”ומנו? ראב“י” נלמד, כי קהל תלמידים היו לו עוד בימי רבא ור"פ, אשר שנו את שמועותיו.  ↩

  476. כן עולה מן האמור: “רב בא בר זבדא פתח ור‘ אמי ור’ אסי התמין” (ירש‘ ר"ה ב’ ו').  ↩

  477. “רחבא דפומבדיתא”(ברכ' ל"ג:)  ↩

  478. “רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי” (חולין ק"י.). והגירסה משובשת פה ומתבררת ממקום אחר, ששם נאמר “ראמי בר תמרי דהוא תמוה דרמי בר דיקולי” (מנח' כ"ט:) ואנו אין לנו עסק במקום זה, כי אם עם בר תמרי לבדו.  ↩

  479. א‘ רחבא א"ר יהוד’ (ברכ‘ י“ח. שבת מ”ג. ביצ’ י“א: יומא ע”ב: שם: ועוד) בקצת מן המקומות המובאים כתוב‘ רבי יהוד’, שהוא נראה בשם תנא, ואנו אין לנו אלא דברי רבנו חננאל, האומר “רחבא לא ראה [את] רבי יהודה מעולם אלא [את] רב יהודה, והסופר טעה וכתב רבי יהודה” (ערוך ע‘ רב’ א').  ↩

  480. ע' לעיל 118 הערות 4־6.  ↩

  481. “דדייק וגמר וכו‘ כרחבא דפומבדיתא רא’ רחבא א”ר יהוד‘ הר הבית סטיו כפול היה והיה סטיו לפנים מסטיו“ (ברכ' ל"ג:) = ואע”פ שבל’ משנה קורהו אצטבא וכו‘ הוא דקדק בל’ רבו ולא אמר אצטבא כפולה" (רש"י).  ↩

  482. יתבונן נא הקורא במאמרים, שנביא בזה בשמות ההולכים בדרכו של רחבא ובשמות מהלליהם אשר שמו אותו למופת ובמצותם להחזיק בה ולסמוך עליה “א”ר וירא נקוט דר‘ חיא בר אבא בידך דדי’ק  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות