רקע
זאב יעבץ
א. ימי רבנו יצחק אלפסי ורבנו שלמה יצחקי

מעמד ישראל בממלכות צרפת ואשכנז. נרבונא וחכמיה. ר' יוסף טוב עלם ומעשיו להגדיל תורה סדורה ומבוקרת, ספריו ופיוטיו. ר' משה הדרשן ודרכי דרשותיו. ר' מנחם בן חלבו אבי מבארי המקרא בצרפת ופשטנותו הצרופה. רבנו יעקב בן יקר ובאוריו לתלמוד ומקרא. גדולתו וענוָתו. רבנו יצחק הלוי ורבנו יצחק בר יהודה. התרבות הישראלית הטהורה בצרפת ואשכנז. תלמוד התורה ומעשה הצדקה. נחת רוח ודרכי נעם. הדור מצוה ושמחה של מצוה. טיב פיוטיהם והדבור העברי השגור שם. פליטי אבדן גרנדא נאספים בעין יפה אל יתר ממלכות ספרד ועולים שם לגדולה. למוד התלמוד מתחזק מאד בספרד. ר' יצחק אלבליא. חכמתו ונדבת רוחו, גדלו בתורה ושררתו בבית מלך אשביליא. ר' יצחק גיאת, כבודו, חסדיו וענוָתו לשרידי בית נגדילא, ספריו בהלכה ובפתרון המקרא. שיריו, פיוטיו ודרך רוחו. ר' יצחק הברגלוני. ספריו ודרכו בשירה העברית. רבנו יצחק אלפסי. תלמידי ר“ח ור”נ בקירואן. מלשינים מתנקשים בנפשו. מנוסתו לספרד. ישיבתו הגדולה וכבוד בית־דינו בעיר אליסנה. חסדיו גם לחכמים החולקים עליו. מבכר את תלמידו על בנו למען האמת. ערך ספרו “תלמוד קטן” או הלכות רב אלפסי. קינות ראשי משוררי ישראל על מותו. רש“י. ערכו בישראל לכל דורותיו. מולדתו. יוצא מצרפת לאשכנז ללמוד תורה מפי רי”ב יקר, רי“צ הלוי וריצ”ב יהודה תלמידי רבנו גרשם. ענותו הגדולה מאד ועוזו. ס' “נמוקים”, הוא פירש“י למקרא, כלכלתו את הפשט והדרש, תשמישי הדקדוק והמסורת, התרגום ופירושי רבותיו. טוב טעמו ברוח הלשון. הקונטרס, והוא פירושו על התלמוד. סגנונו הנפלא בבאוריו. שיטתו הפשוטה והנכוחה. חושו החריף בכל דבר טבע, אומנות וישוב. אהבתו לכל מיני יופי וניקיון. רוח ענותו המחיה את כל למודיו. פיוטיו ובאוריו לשה”ש וקהלת. משפחתו, בנותיו ובניהן. מעמד היהודים באיטליא. אפיפיור מזרע היהודים. ישיבה ברומי. משפחת הענָוים. רבנו נתן איש רומי. אביו ואֶחיו. ערך ספרו “הערוך”. ר' קלונימוס איש רומי יוצא לאשכנז. ארץ ישראל. דוד בן חזקיה הנשיא האחרון בא מבבל ומתחבר לר' שלמה הכהן, וקובעים שם ישיבת מרכז לכל ישראל. ר“ש קובע סניף למרכז זה במצרים. חרחורי ריב במצרים על ר”ש. טהרת ר“ש. ר”ש הצדיק מת. שני כהנים ממשפחתו מתגברים בכהונתם. מתנשאים ומשתררים, קטטות ומדנים בין כהנים אלה ובין צאצאי הנשיאים שבאו מבבל, מזמות אביתר הכהן ומעלליו. יקרת רוח דוד בן דניאל מזרע הנשיאים.

 

4856־4830    🔗

ובימים אשר מלאו כמעט לקהלות ישראל בספרד ימי בכוּריהן, החלו גם קהלות צרפת ואשכנז להבשיל אשכלותיהן. מושלי שתי הארצות ההן1, אשר לכל דבר היהדות היה לשתיהן רוח אחת ומשפט אחד, עוד לא הכבידו את עולם על ישראל מאד, וישלחו את ידם במסחר ובמלאכה באין מחריד, ויהיו להם גם שדות וכרמים. אך בדבר הזה נבדלו מיתר יושבי הארץ, כי הרם הרימו לאוצר המלכות תרומה לגֻלגֹּלת2. אולם אף כי לא גזלו עוד מושלי הארץ את משפטם בדבר קנינם ומחיָתם, לא עמדו למעוז להם ביום צרה. בעיר ליאון, בצרפת, התגודד האספסוף עליהם ויהרגום (1049־4809) ואת רכושם החרימו לכמרים3. ובנסוע גדודי צרפת לאספמיא לגרש את המושלמנים מן הארץ, הפילו בדרכם חללים מבני ישראל (1065־4825). אז קם הגרף בֶרֶנְגַר מושל העיר נרבונה בדרום צרפת למגן לבני ישראל יושבי עירו4. וירע מעשה המרצחים גם בעיני האפיפיור אלכסנדר השני, ויאמר: אם טוב הדבר להמית את המושלמנים על רדפם באף את הנוצרים, עָוֹן הוא להרוג את היהודים היושבים עמם לבטח5.

ומקור התורה לצרפת ואשכנז היתה עוד העיר נרבונא. וככל אשר יצא רבנו גרשם מנרבונא להרבות תורה בישראל, ככה יצא אחריו מן העיר הזאת, או מסביבותיה, רבי יוסף בן שמואל טוב עלם6 ויהי לרב ולראש בערי למורג ואַנזִיוּ7. ויהי רבי יוסף חבר ורע לרבנו אליהו הזקן יְבַם רב האי גאון8. ותאצל מרבנו אליהו על רבנו יוסף רוח אהבה לתורת בבל, אשר רמה קרנה בגבולות קירואן וספרד תחת אשר בצרפת ובאשכנז גברה יד תורת חכמי איטליא בדורות הראשונים9. ועל כן שם טוב עלם את לבו להפיץ את תורת גאוני בבל בשתי הארצות ההן בסדרו להם את תשובות הגאונים10 ואת ספר הלכות גדולות לרבי שמעון קיירא, אשר עקרו הוא תמצית ההלכות הפסוקות אשר לרב יהודאי גאון11 ואת “סדר תנאים ואמוראים”12. כל הספרים האלה היו מצויים בבבל, בספרד ובקירואן. אך רבנו יוסף הפיץ אותם גם בצרפת ואשכנז. מלבד מעשיו אלה אשר עשה להטות את לב אחיו בני ארצו אל למוד התלמוד בטעם גאוני בבל הצרוף והמנֻקה, שם את עיניו אל התורה הכתובה לשַמֵר אותה במלוא טהרתה ולהגות כל סיג ממנה. וישקוד מאד לכתוב את ספרי התורה על פי חֻקי הדקדוק והמסורה13. אולם לא המשמרת החיצונה לבדה היתה מלאכתו כי גם פֵרַש את התלמוד בדעת רחבה ובבינה חריפה14. ויבאר גם את המקרא בבאור אשר הללוהו רואיו מאד15 מלבד תשובותיו אשר השיב לשואליו16, וספר “תקון־שטרות” אשר כתב17.

ככל אשר רבו מעשיו במקצוע ההלכה ובבקור ספרותה, ככה רבו אף עמקו הגיוני לבו אשר יֵרָאו לנו מתוך פיוטיו18. מכאוביו לגורל עמו העשוק והרצוץ, אשר הביע בלשון מלאה קִנִים ונֶהִי19, לא הֵשַחו את נפשו מהביט אל הדר הבריאה ומהתענג עליה20 ולא כלאו את רוחו משמוח לזכר שמחת גויו בימי גדולתו21, אף כי ידע לקונן על אבדן חמדת תפארתו ההיא. ויגדל ערך כשרונו ומעשיו בעיני הדורות הבאים, על כן קראו לו רבי יוסף הגדול.

ותחת אשר שם טוב עלם את כלכלת התלמוד ואת כלכלת המקרא לאחדים בידו הרחבה, התיחדו חכמי הדור הבא אחריו, איש איש רק במקצוע אחד לבדו. אלה שמו פניהם אל המקרא ואלה אל התלמוד. בנרבונא מרכז התורה בארץ צרפת, היה איש ושמו רבי משה הדרשן22, ואשר נקרא כן על היותו מטיף את דבר ה' באזני קהל העם בבתי הכנסת. ואת הדברים אשר הטיף העלה על ספר אשר קרא לו, בשם הנוהג בפי סופרי ישראל בשתי הארצות “יסוד”23. הרוח המחיה את פתרוניו ומדַברותיו הוא רוח האגדה המלאה תנחומות אֵל24 ושעשועי נֹעַם להחיות לב העם השוכן בתוך משנאיו, בשבתותיו ומועדיו, בהיותו נקי לביתו “כמנהג הראשונים להניח דעת תלמידים יְגֵיעֵי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים בשבתות ובמועדים ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים”25. יש אשר תדמינה דרכיו לדרכי מדרשי האגדה האחרונים לשום את המניָנים ואת המספָרים26 הנזכרים בתורה לרמזים לענינים נכבדים27. יש אשר חדושיו אשר חדֵש בפתרוניו להתאים את הכתובים מלאי חן ושכל טוב הם אף כי לא היו מוכרעים מתוך עֹמק הפשט28. אולם גם פתרונים נכוחים ונאמנים נגלו לו גם במשמע המלה29 גם בתבנית בנינה30. פתרוניו לתלמוד רק מעט מזעיר הם31, כי פניו היו אל המקרא אך לא בדרך הפשט, כי אם בדרך האגדה. אולם בארץ צרפת ההיא קמו גם מבארים למקרא32 בדרך הפשט אשר לא היו נופלים במאומה בדבר הזה מחכמי ספרד אנשי השם.

הראשון לפשטנים הצרפתים הידועים לנו הוא האיש היקר33 רבי מנחם בר חלבו. יתרון היה למבאר הזה ולכל אנשי מלאכתו בני ארצו על כל חבריהם הספרדים, כי תורת ישראל לבדה היתה מקור דעתם וטעם אחר לא עמד בם ודעות אחרות פרי רוח עמים אחרים יָוָן ערב והודו לא הֵסַבו את עיניהם מנגדה. כאשר הטו אחריהן את חכמי ספרד, עד כי הרבה דעות שלטו גם בבאוריהם לתורת ישראל, הרחוקה מכל אלה34. לא כן פרשני צרפת, כי ככל אשר עצם התורה טהורה, ככה היו כל דברי פתרונם זכִּים מכל עֵרֶב זר, ומרביתם גם נכוחים לכל מבין ומכוָנים כחון השערה35. מלבד אשר באר רבי מנחם את המקרא, הוקיר גם את הפיטנים וישם את לבו לבאר את פיוטי רבי אלעזר הקליר36. מלבד בן חלבו רבו האנשים בצרפת אשר שקדו על המקרא37.

אך רבים מהם היו החכמים אשר מרבית עבודתם היה התלמוד, אף כי גם מן המקרא לא הניחו את ידם. אולם יען כי רבנו גרשם הסיע, בצאתו מנרבונא הצרפתית למגנצא הגרמנית, את מרכז התורה לאשכנז על כן היה משכן בחירי חכמי הדור הזה הבא אחריו מַגֶנצָא38, באשר הם היו בחירי תלמידי מאור הגולה ההוא.

לאחד מזקני תלמידי רבנו גרשום הידועים לנו יחשב רבנו יעקב בן רבי יקר, אשר גם אביו היה איש חכם אשר קבל תורה מפי רבו וימסרהו ליעקב בנו39, אולם את מבחר תורתו ואת מרביתה לקח מפי רבנו גרשם40. מן המעט אשר נשאר בידנו מתורת פיו יֵרָאה כי רק הדבר הברור המפורש בתלמוד היה לבד ליסוד להוראותיו41. וקרוב הדבר כי כתב לו הרב הזה את התלמוד כֻּלו, או את מקצתו, אשר נקה אותו מן השגיאות אשר עלו בו42 וכי כתב באורים לתלמוד אשר היו ביד גדולי תלמידיו לקו להנהיג עח פי תוצאות הלכותיהם הדור הבא43. וגם את המקרא לִמֵד לתלמידיו ככל אשר למד את התלמוד, עד כי קראו לו “המורה הגמרא והמקרא”, על פי שיטת רבנו גרשם44 ובית מדרשו היה לשם בישראל45, ודבריו היו ליסוד מוסד לגדולי ישראל הבאים אחריו46. אולם כרבות גדלו בעיני חכמי דורו אשר קראו לו “ארי, שן סלע גבעות עולם”47 ככה רבה ענוַת החסיד ההוא ויהי כאין בעיניו48 “ולא מלאו לבו לעטרה הראויה לו לחדש דבר בדורו”49.

דומה הדבר כי דברים אשר היו עם לבב רבנו יעקב לחדש, ואשר מפני הענוה משך את ידו מהם, מצא רעהו יצחק הלוי את לבבו להנהיג אותם50. הרב הלוי הזה אשר נקרא גם “סגן לוִיָה”51 היה גם הוא תלמיד רבנו גרשום52. גם עמד לפני חכם נכבד ושמו רבנו אליעזר הגדול, אשר דבריו בכל דבר הלכה היו לו כדברי האורים53. רבנו הלוי הזה היה רב מורה לקהלת ורמייזא54. ונראים הדברים כי אחרי מות רבנו יעקב היה רבנו הלוי55 הראש לכל קהלות אשכנז56 ותלמידיו העלו את רובי תורתו על ספר אשר דרשו אליו חכמי הדור57. וקרוב הוא כי גם בפתרון הכתובים קבלו התלמידים מפי רבם דברים נכונים58.

ותלמיד לרבנו גרשום ולרבי אלעזר הגדול וחבר לרבנו יעקב היה רבנו יצחק בר יהודה הצרפתי59 אשר לקח גם מפיו תורה. מלבד תשובותיו אשר השיב לשואליו60 שם את פניו לפרש את התלמוד61. וגם תלמידיו העלו את דברי תורתו על הכתב62 וייקר מאד בעיניהם, ובחיר תלמידיו קרא לו, בהזכירו את שמו, מורי צדק63. משכן הרב הזה היה במגנצא64.

גם בלעדי שלשת המורים האלה רבים וגדולים היו חכמים אנשי שם בצרפת ואשכנז אשר הפיצו תורה הרבה בישראל65. אולם רבותינו בר יקר, בר יהודה ורבי יצחק הלוי, היו שלשה שותפים בתלמיד אחד אשר קם לנס ולמופת, לרבן של כל ישראל עד היום הזה – רש"י!

ומלבד אשר קמו בתוך אבותינו אשר באשכנז ובצרפת חכמים גדולים בתורה הגדילו תושיה גם בדרך ארץ, גם במעשה החסד ועבודת הצדקה. תרבותם הטהורה הישראלית דומה היא לתרבות אבותינו בארץ ישראל בדורות הסבוראים66. כבוד הוריהם ומוריהם היה גדול בעיניהם מאד ויביעו להם את רוח אהבתם ומוראם בנמוסים נאים ונעימים כמשפט בני שרים מגודלים מנעוריהם בדרכי נעם67. וחסדי העשירים לאחיהם העניים נעלו עד מאד וישביעום מטובם ולא יכלו להעלות גם על לב כי יִמָצא “עני בישראל שאין לו מעדנים בשבתות וימים טובים”68. שמחתם ביום מועד או ביום חתונה היתה רומֵמה כי אז היתה המצוה והעליצות לאחדים בביתם. בטוב לבם במשתה היין היו מטיפים על כוס מלא, גדולות ונכבדות על ערך היום69. וישיאו ברוב טעמם על מצות החג חן ויֹפי70. ושמחה גדולה מאד יעשו מימים ימימה ביום שמחת תורה71. ויאמן עליהם הדבר אשר דבר ראש מוריהם על אהבת ישראל לאלהי אבותם “עודם היום גלים ושמחים בו אף לפי עניָם וצרתם ומשתעשעים בתורה ושם מזכירים דודיו מיין [את] מישור אהבתם אותו”72. כי תורתם אשר היתה שעשועיהם יומם ולילה, נתנה בהם רוח רגשת חיים אשר העמידתם מבלי תת להם לשוח עד דכא מפני צורריהם הסובבים אותם. ויהי המעט מהם כי מצאו מנוח לנפשם העיפה בבית מדרשם השקט והצנוע, אשר הפיק להם המון נעימות ושוד תנחומות מאין כמוהן, וירחיבו נכבדי עשיריהם גם את כבוד ביתם ויהי שלחנם מלא דשן73, בניהם ובנותיהם יפים ומעֻנָגים74, לבושי הוד והדר75. וגם גדולי העם וחסידיו היו מתהללים בתפארת כח בחוריהם וביפי תאר בנות עמם76. ועל קירות חדרי בתיהם העלו צורות נאות מעשה ידי אָמָן, המשַוֹת לנגד עיני הרואה את חמדת ימי הקדם לישראל, את דמות הנער הרועה הנחמד דוד בהלחמו את גליַת77 ואת מראה עקדת יצחק78. ואהבת בחורי ישראל את התורה, אשר היא היתה שיחם והגיונם כל היום, לא כלאה את רגליהם ולא עצמה את עיניהם מצאת אל נאות חמדה ומהתענג על הדר היקום79, ולא הכשילה את כחם ולא כפפה את קומתם. כי מדי צאתם לקראת חתן ולקראת כלה יעלו על סוסיהם ונלחמו איש את רעהו במלחמת תנופה למען שמח במראה גבורתם את הרֵעים האהובים80. ויהי המעט כי נחשבה שמחת חתן וכלה ביום חֻפתם למצוה רבה אשר שקדו חכמי שתי הארצות לרוממה בשירה ובזמרה81 כי אם גם אהבת הכלולות למן היום אשר יעד לו החתן את הכלה נחשבה בעיני רבותינו שבצרפת לאהבה טהורה שאין בה חטא ותהי להם לרצון82. ככל אשר לא חִסרו המשפחות את נפשם מטובה – אף כי עין צוררי היהודים היתה לטושה בהם רק לרעה כל היום – ככה לא מנעו הקהלות ורבניהן הגדולים את נפשם מכבוד, אף כי עמל הכמרים והאספסוף אשר ברגליהם היה רק להבזותם ולתתם לחרפה. בתי הכנסיות אשר בשתי הארצות ההן היו נהדרים במראיהם גם מחוץ גם מבית. ויש אשר קדשו הנדיבים את מרבית הונם לכונן מקדש מעט בעדת עירם לשם אלהי ישראל. בעיר ורמייזא83 הקימו בית כנסת לגאון ולתפארת נדיב אחד ושמו יעקב בן דוד ורחל אשתו הנדיבה אשר בנים לא היו להם, ויקדש הבית הזה בעיני העם וישיחו בו נפלאות מדור לדור84. וכאשר שוו אבותינו בארצות האלה הוד והדר על בתי הכנסת ועל מעשי המצות, ככה נהגו רבותינו הגאונים חכמי אשכנז וצרפת גדולה וכבוד בשבתם ובקומם, במראיהם ובשיחתם, בזיו פניהם, בגאון הליכותיהם ובהדר מלבושיהם לשרי קדש ושרי האלהים85.

ככל אשר לא היו רבותינו ההם נופלים בכל דבר תורה, תרבות ודרך ארץ מאחיהם הספרדים, ככה נעלו מאד במדת מוסר הצניעות מורשת אלהי יעקב מדור דור. ואף כי לא היה חלקם עם “כת פרושים מקיזי דם לכתלים”, אשר היו ללעג ולקלס גם בעיני רבותינו התנאים86 גם בעיני תלמידיהם של רבותינו ההם87 ואהבת דודים כדת היתה לכבוד בעיניהם, נצרו משורריהם ומליציהם מכל משמר את לשונם לבלתי חַלֵל אותה בשירי אהבת בשרים88, ותהי שירתם קדש קדשים רק לה‘89 ולישראל90. הן אמת הדבר, כי יתרון לחכמי משוררי ספרד בשפתם הצרופה ובמליצתם המחוטבת הָדֵק היטב ובמלאכת חרוזיהם המשולבים, על משוררי צרפת ואשכנז, אשר לא בנו את שיריהם גזית ולא הניפו עליהם ברזל ללטוש ולהחליק את גבנוניהם ואת שקערורותיהם כי אם אבן שלמה מסע בנו את פיוטיהם. אולם מראַה המצוקים האיתנים האלה, אשר לא נתנו ליד אנוש רכה ומפונקת לשבֵּץ ולכַרכב בהם הרבה, הוא עצם יתרונם, כי הוא פרי רוב אונָם היצוק במעמקיהם, והיוצק את רוחו הכביר במוּצֶקֶת מליצות ממוּלאות מעשה מקשה, אשר כל אחת מהן מכרעת ברב כחה ובכֹבד משקלה פי כמה וכמה את בנות מינה אשר טעם אחר חוֹלֵל אותן. פיוט התפלה הזה אשר כוננו רבותינו בשתי הארצות אוצר חמדה הוא לדעות ישראל בטהרתן, אשר עֵרֶב זר, פרי נכר הארץ לא עלה בו, וכל מוצא שפתיו מבטא הוא לאהבת ה’ ועמו ותורת מוסר השכל לכל נפש ונֶהִי אשר ינָּהה ליום שוב ה' את שיבת ציון, ובכל זאת הוא גם מקור ששון ושמחה ותנחומות אֵל לעם ה‘. הן אמנם כי שירי אהבים ושירי יין לא הוּשרו בנאות ישראל, על אדמת צרפת ואשכנז, אך לעומת זה לא ידעו פיטניהן כמעט בסליחותיהם את שירת התוכחה המשיבה את הנפש עד דכא והמשַוָה פחד שאול ומראה קבר ורקבון לנגד עיני המתפלל, ותחת רומם את לב האדם לאל מָעֻזו ומנוסו השליך קרח נורא כמשפט פיטני ספרד91. ותחת אשר מלאו משוררי ספרד גם את פיוטיהם לשבתות ולמועדים קינה על החרבן ועל הגלות92, כי בכל היות משוררינו בספרד מתגאים בישראל ובתורתו בכל לבם, היה מאז כבודם כנופל בעיניהם מכבוד הגוים היושבים על אדמתם93, על כן לא סרה מרת נפשם גם ביום חג ה’94. לא כן רבותינו הצרפתים והאשכנזים, בהיות עיניהם בַּיתה, אל תורת ה' אשר בה לבדה הגו יומם ולילה ואשר מצאו את כל מחמדיהם בתוך גבולה, עד כי לא שעו אל כל חמדת הגוים, התנשאו ביום שבת ומועד מעל לצרותיהם ולמצוקותיהם גבהי מרומים אל אֵל שמחת גילם, מעֻזם ומשושם ויהי כל הגיון לבם שירה וזמרה, עוז וחדוה:

יִשׂמְחוּ בְחַגֵּיהֶם יְדִידִים וּנְעִימִים. אֲהוּבִים מִצְוֹתֶיהָ מְקַיְּמִים לֵילוֹת וְיָמִים95.

אָפִיק רָנָן וְשִירִים לְנוֹשְׂאִי עַל אֲשׁוֹרֵר כְּעָזִי שָׁרִים שִׁיר הַשִּׁירִים96.

כַּנְפֵי נְשָׁרִים.

ובכן המעט כי היתה שירת רבותינו אלה, אשר טוב בעיני סופרי זכרונותינו לשוֹתם ככפופי קומה ודכאי רוח, אוצר יראת ה' טהורה ותורת חסד וצדקה טהורה וענוה ותהי גם למקור עדנים ונעימות לכל נפש תמה השמַחה בה' אלהיה ובגאון ישראל עמה אשר רוחו לא שחה בקרבו מכֹּבד יד צורריו העריצים אשר בכל חמת כחם לא יכלו לה.

ואם אמנם אמת הדבר כי דרך המליצה החיצונה אשר לשירת הפיוֹט הצרפתי האשכנזי הזה רק בת דורותיה היא, ולא תוכל להיות למופת לדורות הבאים, יען כי בכל היות ערך ענינה סגולת עולם באוצר ספרותנו, הנה מלותיה החדשות אשר יצרו לה לא עלו בידה, ולעומת זה שירת ספרד מדויקת היא מאד גם בתבנית מלותיה, בכל זאת לא נגרע חלק התרומה אשר הרימו אבותינו בשתי הארצות אל לשון עמם מחלק תרומת אבותינו אשר בספרד, כי ברדת הספרדי מעל כרוב שירתו אשר רכב עליו כרוכב על עב קל במרחבי מרום, על הארץ מתחת, תִלאה שפתו, המהירה לדבר צחות, בדברי שיר כלשון איש לרעהו. לא כן שפת אבותינו בצרפת ובאשכנז. שפתם העבריה נוחה היתה להביע בסגנון חי ומהיר את כל צרכי הבשר והרוח, גם הקטנים גם הגדולים, גם דברי תורה גם עסקי דרך ארץ, ותהי שפת אבותינו לשפה חיה בפיהם. והיה מדי בוא אל מקומם איש ישראלי מן הארצות הרחוקות ודברו עמו עברית בלשון שגורה מאד97. ויתרון זה לחיות את לשון אבותינו ולעשות אותה נוחה להביע בה בפה ובכתב את כל חפץ, מכריע הרבה את היתרונות האחרים, אשר בהן גברו הספרדים על יתר אחיהם בדבר תקון יפי שפתם.

ובספרד לא רבו הימים ותעל ארוכה לבני ישראל מן המַכה אשר הֻכו קהלות גרנדא ביום התקומם השרים והאספסוף על הנגיד יהוסף לבית נגדילה. כי מלכי יתר הממלכות אספו אליהם את פליטי גרנדא, ואת בחירי בחוריהם הקימו לשרים וליועצים בחצרותיהם כמשפט מלכי קורדובא וגרנדא אשר היו לפניהם, עד כי התאונן סופר ערבי על מושלי המושלמנים אשר בדור ההוא, על אשר יתמכרו לתענוגות בשר ואת כל דבר הממלכה יִטְשׁוּ על יד המִשְׁנים והסופרים אשר יקימו להם מקרב היהודים98. גם מלכי הנוצרים אשר בצפון ספרד, אשר החלו לכבוש בימים ההם מעט מעט את ממלכות האישלם אשר בנגב הארץ ויצליחו, אספו אל היכליהם את בעלי הכשרון מבני ישראל וישימו אותם ליועצים ופקידים. ויחזיקו בני ישראל הספרדים גם בדור ההוא בשיר בחזון ובמדעים, ככל אשר החזיקו בם חכמי הדור אשר לפניהם, אפס כי הרבו לשום את חֵקר התלמוד לראש כל מעשיהם, מאשר שָׂמו חכמי מקומם אשר קדמו להם.

על העת ההיא, עת הֵאסף רבנו נסים ורבנו חננאל אל אבותיהם. כתב אחד מסופרי הזכרונות לאמר: “נפסק התלמוד מארץ אפריקא99 – – וחזר כח התלמוד בארץ ספרד, והיו שם חמשה חכמים ושמות כולם יצחק”100. ופתרון דבריו זה הוא, כי נעתק מרכז התורה מקירואן השוקעת ויורדת אל ארץ ספרד הצומַחַת ועוֹלָה, ובעלי המרכז הזה הראשונים היו חמשת החכמים הנקובים בשם יצחק. ואלה שמותם לתולדותם:

רב יצחק בן ברוך לבית אַלבליָא מקהל קורטובא, היה חֹטר מגזע משפחה עתיקה מאד, אשר יֵאָמֵר על אבותיה כי “מִשׁוֹעֵי ירושלם” היתה וכי טיטוס הֶגְלָה אותה העירה מארידא101. ואנשי המשפחה ההם שלחו את ידם מיום בואם שמה במלאכת המשי הטוב, ויגדלו ויעשירו102 וַיֵשבו שם לבטח עד הדורות האחרונים, אשר מפני המלחמות הרבות אשר סְבָבוּהָ חרבה מארידא. ותעזוב משפחת אלבליא את העיר החרֵבה ותצא לשבת בקורטובא103. וַיֵחַד כבוד משפחת אלבליא עם משפחות גדולי עיר קורטובא. וַיוֹלֶד ברוך בן אלבליא את רבי יצחק בנו בקורטרובא (4795–4855) ויגדל הנער וַיַשְׂכּל מאד. ויהי דורש חכמה ואוהב תורה מימיו104 וישקוד על התורה ויחכם גם בפלספה היוָנית. ויבא הנער יצחק אל היכל הנגיד רבי שמואל לגרנדא ויעמוד לפניו ויאהבהו ויתן לו ספרים ומתנות וידבר על לבו לשקוד על התורה ועל המדע. ויהי במות רבי שמואל נגדילה בשנת העשרים לחיי יצחק, וַיוֹסֶף רבי יהוסף בנו הנגיד להטות את חסדו אל רב יצחק ויאהב אותו מאד ויתן לו מַתְּנות כסף רבות. 105 ורבי יצחק כתב ספר מחברת עִבור לכבוד הנגיד הצעיר106, אשר מצא חפץ בענין סוד העבור. ויהי עם לבב רבי יצחק לשום פניו אל מסכת ראש השנה לבאר אותה ולבַקֵר ולהוכיח מתוכה את אמתת דעותיו על הַמַדָע הנכבד הזה107, אשר שונות היו מדעות רב סעדיה ומדעות חסן בן מר חסן. ובאהבת בן נגדילא ובן אלביליא איש את רעהו היה רבי יצחק שוקד ובא על פתח הנגיד תמיד, ויהי יושב חליפות בביתו בקורטובא ובהיכל יהוסף בגרנדא, ויהי שם ביום ההרֵגָה הגדולה בבית ידידו האומלל, אך ה' היה עם יצחק וַתִּנָצֵל נפשו. ויהי רב יצחק עשיר גדול וַיוֹצֵא כסף רב לקנות ספרים הרבה מאד ואת כל לבו שם לקנות את הספרים אשר אצרו שני נגידי נגדליה באוצרותם ואשר נפוצו אל כל עבר ביום אף ה'. מלבד אשר הוציא הון רב לקנין ספרים, תמך ביד נדיבה מאד את חכמי התורה. ויהי בבוא “למדינת קורטובא חכם גדול מצרפת ושמו רבי פריגורס” ויאספהו רבי יצחק וַיֵטֶב לו טובות רבות מאד, ויתן לו את כל מחסוריו וַיָשֶם אותו לו למורה וילמד לפניו. וַתֵּרֶב חכמת רב יצחק בתורה ויכתוב ספר גדול אשר בֵּאֵר בו את “ההלכות הקשות שבתלמוד” ויקרא את שמו “קופת הרוכלים”. בשנת השלשים וארבע לימי חייו (1069–4829) עלה אלמַתַעְמֶד על כסא אשביליא, אשר היתה בימיו לראש כל ממלכות המושלמנים בארץ אספמיא, וַיְנַשֵׂא את בן אלבליא לשר בהיכל מלכותו ולחוזה בכוכבים וישיתהו לנשיא לכל בני ישראל יושבי ארצותיו ולרב הראש לכל קהלותיהם. וילך גם הוא בדרכי אוהביו הגדולים רבי שמואל ורבי יהוסף בני נגדילא, וַיֵטֶב מאד לבני עמו כמֹהם, וַיַעֲמֵד גם הוא תלמידים רבים אשר ישבו לפניו לקחת תורה מפיו, ויחי תשע וחמשים שנה וימת בשנת העשרים לגדולתו (1094–4854).

כביר ימים108 מרב יצחק בן אלבליא היה רב יצחק בן יהודה גַיָאת109 מגדולי עיר אליסאנה110, אשר נדמה לרעהו בן אלבליה, גם במשא נפשו גם בכבודו, כי גם “הוא היה אוהב חכמה ודורש תורה מימיו” וידע חכמת יונית כמוהו, ורב שמואל ורבי יהוסף הנגידים “היו מכבדים אותו”111 כאשר כבדו את בן אלבליא. ואף “הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה” כמוהו. ובנדבת רוחו הגדולה זכר לבן הנגידים, לנער עזריה בן יהוסף בן נגדילה את חסדי אבותיו. ויהי המעט ממנו, כי בברוח הנער ואמו ביום ההרגה לאליסאנה, כי כִבֵּד וַיְנַשֵׂא אותם וַיְמַן להם “מחיה ומעון בכבוד גדול”112. וַיַנַח גם את כִּתְרוֹ, אשר היה משומר לו להיות לרב הראש בעירו ובכל קהלות ספרד, וַיַט את לב גדולי הארץ לתִתו בראש עזריה, אשר חכמתו היתה רבה אף כי לא מלאו עוד ימיו, למען תת ניר לבית נגדליה. אך מאת ה' היתה זאת וַיִקָטֵף השורֵק הנחמד בעודנו באִבו, ותִסוב הגדולה לרבי יצחק גַיָאת, ויהי הוא לראש באליסאנה ובכל מדינות ספרד113. אולם מלבד אשר היה לרב מורה בדורו, כתב גם ספרי הלכה על הלכות המועדים114 על פי פסקי גאוני בבל115. גם מחזור יָסַד למועדי השנה116, אשר בם אָצַר את אוצר פיוטיו, אשר את מרביתם פִּיֵט “לראש השנה ליום הכפורים ולימי התשובה”117. מן הפיוטים האלה עשה לו שם גדול “המעמד” אשר חבר ליום הכפורים118. על כן יִקָרֵא בפי זוכרי שמו “בעל השירים”119.

מלבד פיוטיו בתפלה הרבים120 שר לפעמים גם שירי חול121, אך מרבית שירתו היתה קדש לה' ולעמו. משירי קדשו יש כדי ללקט ולצרף אותיות למערכי דעותיו ומדותיו:

כְּבוֹד ה' יֵרָאֶה לָאָדָם מִתוֹךְ נַפְשׁוֹ.

בְּעֵין לִבִּי וּמִקִּרְבִּי עָצְמְךָ אֶחֱזֶה122.

ואת גדלו ואת ידו החזקה תביט עינו במערכות היקום, בכל צבא חליפות מראותיהן וקניניהן123. ככֹל אשר חזה את מלוא אור ה' השופע לאין קץ, מתוך מְצָרֵי לב אנוש, ואת כח מעשיו אשר לא יִמַד ולא יֵחָקֵר, מתוך קטני יצוריו אשר עין כל בשר לא תשורֵם, ככה חזה את גורל עמו ואת אחריתו הטובה מתוך החשכה הפרושה על הדורות ההם. וַתֵּחָשֵב לו הדומיה אשר תִּדום נפש ישראל אל ה' אלהי אבותיו לתהלה ולתפארת, ויחזק את לבו ואת לבב עמו לאמר:

אֶסְבְּלָה נְדוֹדִי, אָגִילָה בְגָלוּתִי, אֶעֱבוֹד מַעֲבִידִי, אוֹחִילָה בְמַחְלָתִי – –

אֶעֱלוֹז בְּאֵידִי, אָשִׂישָׂה בְדַלּוּתִי: מחְלִי וּמְרוּדִי הֵמָה לִי תְהִלָּתִי – –

וַאֲנִי בְעוֹדִי שַׂמְתִּיךָ אֱיָלוּתִי; אֶעֱמוֹד עַל עָמְדִי, לֹא אַט מִמְּסִלָּתִי124.

ויהי זה משפטו לשכוח ולהשכיח את הצרות אשר התרגשו לבא עליו ועל עמו ולזכור ולהזכיר את הָרְוָחָה אשר עמדה לו:

יוֹם גָּאוּ מֵי צָרוֹת וְהָמוּ גַלֵּי תְלָאוֹת, וְהִקִּיפוּנִי תְלָאוֹת מֵאַרְבַּע הַפֵּאוֹת,

וְיוֹם בּוֹ עֵינַי רוֹאוֹת מְצוּקוֹת חְשוֹת וּבָאוֹת, וְכִמְעַט נְפָשוֹת דָּאוֹת, לוּלֵא ה' צְבָאוֹת

מוֹשִׁיעִי וְגוֹאֲלִי, מִשְׂגַּבִּי וּמַצִּילִי125.

וַיִכָּבֵד רבי יצחק גיאת בתוך עמו וַיֵחָשֵׁב גם בין הפוסקים126 גם בין פותרי כתבי הקדש, כי כתב בֵאור למגלת קהלת אשר היה לתהלה בפיו יודעיו. אך בידנו לא השתמר עוד127. ויהי כי קרבו ימיו למות ויביאוהו עבדיו אל קורטובא להתרפא מֵחָלְיוֹ הקשה אשר תקף עליו, וימת שם (4851–1099), ויוליכוהו לעירו לאליסאנא ויקבר שם עם אבותיו.

וגם בעיר דֶנְיא128 היושבת על הים היה רב חכם ושמו רבי יצחק בן משה לבית סברי. אך לא השיג את בן אלביליה ואת בן גיאת בגדולתם. ויקם וירד בָּבֶלָה ויבא פומבדיתא, ויהי שם לראש תחת רב האי אשר נאסף אל עמיו זה כחמשים שנה129.

ולעיר ההיא, עיר דֶניא, אשר על קהלת ישראל אשר בתוכה כתבו סופרי הדורות ההם כי היתה “קהלה גדולה וקדושה בעשר ובמעשים טובים”130, בא מעיר ברצילונא רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני. וישמח רבי יצחק בן סברי לקראתו וינשאהו לעיני הקהל ויתחתן שם בבת בן אלבתוש אשר היה מגדולי העיר. ויהי כי ירד בן סברי בבלה ויהי רבי יצחק האלברגלוני לרב ולשופט בעיר דניא כל ימי חייו131. אך גם מחוץ לגבולות עירו יצא לו שֵם כי רב היה כחו בתורה ויפרש בתבונה רבה מַסֵכות מן התלמוד132, מלבד הספר היקר שערי שבועות133 אשר כתב, ומלבד אשר תרגם את ספר מקח וממכר לרב האי משפת ערב ללשוננו העברית בשנת החמש ושלשים לימי חייו (4838–1078)134.

ובהיות לו יד ושם גם בשפת אבותינו, כתב שירה אחת גדולה, אשר התורה והלשון היו בה לאחדים, הלא היא שירת “אזהרות” לחג השבועות135. גם פיוטים אחרים כתב136. אולם שירתו איננה צרופה כשירת יתר המשוררים אנשי דורו. לעומת זה הִרְבָה לתת בפעלו זה לִוְיַת חן לשירה העבריה אשר תִּבָּצֵר מכל שירת לשון אחרת, בהשכילו לחתום את חרוזיו במליצת מקרא מפורש ככתבו ולשונו, אשר יעלה בדרך חריפה מאד, מעצם מליצת הכתוב המובא, אשר יביע בשיר ענין אחר שונה מאשר הביע במקומו הראשון בכתבי הקדש, ויהי משפט סגנונו זה אשר כבר החזיקו בו גם המשוררים אשר לפניו למופת לבחירי המשוררים הבאים אחריו ולמקור שעשועים לקורא הֶחָרִיף עד היום הזה137.

ויצחק המכריע בערכו את כל ארבעת החכמים הנקובים בשם זה, אשר קמו בימים ההם בספרד, הוא רבנו יצחק בן יעקב אַלְפַסִי138. רבנו הגדול הזה נולד בעיר קלעא חֲמַד (4773–1013) ויעמוד לפני רבנו חננאל בן חושיאל ורבנו נסים בן יעקב. ויהי הוא המאסף לכל תורת חכמי קירואן, וַיֶרֶב ללמוד וללמד וַתֵּרֶב חכמתו מאד בתלמוד. וַיֵאָמֵר עליו כי מימי רב העיר גאון לא נמצא כמהו איש חכם בתלמוד ובהלכותיו139. ותשאהו רוחו להוציא את עצם ההלכות הברורות הנוהגות בזמן הזה מן התלמוד ולפסוח על מדרש הכתובים אשר בו ועל המשא והמתן ומעשה המחקר ולסדר את פרי התמצית בסדר המסכות ופרקיהן להעלותו על ספר אשר קרא לו “תלמוד קטן”140. ויעמוד הספר הזה למחזיק ולמעוז לתורה בכל קהלות ספרד ובנותיה141. “ויצא טבעו בכל העולם”142. ותבאנה אליו שאלות, מקרוב ומרחוק, ויהיו דבריו נשמעים כדברי גאוני בבל בימיהם ויהי לכבוד בתוך עמו.

בימים ההם החלו המסִבות להתהפך בארץ אספמיא. ממלכת קורדובא הגדולה הֻכתה זה כמה לרסיסים וַתֵּחָץ לכמה מלכיות. ובדבר הזה כשל כח המושלמנים. וככל אשר פרצו הערבים מאפריקא באחרית המאה הארבעים וחמש לאספמיא ויירשו את כל הנגב, וידיחו את הנוצרים אל ירכתי צפון הארץ. ככה הֵחֵלו הנוצרים להִנָעֵר ולהחליף כח בסוף המאה הארבעים ושמונה, להדוף מפניהם את הערבים הלוך והדוף, ולכונן ממלכות נוצריות חדשות, אשר ממלכת קשטיליא היתה הגדולה בהן. ויהי בעלות אלפונס הששי בממלכה ההיא על כסא אבותיו, וַיַכֵּר מלך פִּקֵחַ זה, כי יועציו הנוצרים לא יצלחו לבצע את דבר מועצותיו בחצרי מלכי הערבים, אשר דבר לו עמהם, בהיותם נופלים מהם הרבה בטוב טעם, בשכל טוב ועל כלם בדעת לשון ערב, ויתן אלפונס את עיניו בבעלי הכשרון אשר בישראל, ויקם מהם שני שרים, שֵם האחד עמרם בן יצחק אבן שלביב, ושם השני צידֶלוס143. וגם לכל בני ישראל אשר בארצו נתן משפט אחד להם ולעמו.

וגם מושלי ממלכות הנוצרים אשר בצפון ספרד, אשר אותם לא החרידו הערבים, למדו מן הערבים להקל ידם מעל היהודים. ואף כי כמרי הוֶּסתגותים לא הפֵרו את החֻקים אשר חקקו לפנים על היהודים, לא שעו עוד האספמים אליהם. ויהי מנהג השופטים לבלתי בכֵּר את הנוצרים, גם את שריהם וכמריהם, לכל דבר משפט על פני היהודי. וכאשר קיֵם אלפונס את המנהג הזה ויחתמו בספר, ויהי המנהג לחוקת משפט קבועה וקימת. וירע הדבר בעיני האפיפיור התקיף גרֵגור השביעי, ויוֹכַח אותו על פניו על הטובות אשר הוא עושה לישראל, אך המלך הזה לא שם לבו אליו ואל דבריו.

ואלפונס לכד גם את טולֵידו אשר יקראו לה הערבים וסופרי ישראל טולטילא ויוֹסֶף אותה על ממלכתו ויקם את כל החוקים הטובים אשר כתבו מלכיה הערבים לישראל. והמלך אלקדר המושלמי, אשר מידו לכד אלפונס את טולידו יצא אל העיר וַלֶנסָא, ומכל שריו ועבדיו אשר בגדו בו ויעזבוהו לא נשאר לו בלתי אם אוהב אחד יהודי אשר היה נאמן לו עד יום מותו. ואלפונס, בהיות עיניו נשואות אל אשביליא, היא סֶוִילא, לרשת גם אותה, אמר להכעיס את מלכה המושלמני אלמתעמד בן עַבַּד בעל בריתו, ולמען ימצא לו ידים להתגרות בו מלחמה, ולקחת ארצו מידו. וישם את דברו בפי בן שלביב יועצו וישלחהו בראש חמש מאות אלופים אל מלך סוילא ויבא שמה ויַכַעס את אלמתעמד וידבר אליו קשות. ויתעַבֵּר המלך מאד, אף כי ארך רוח היה מעודו, וימיתהו ויוקיעהו על עץ, ואת כל האלופים אשר ברגליו אסר בכלא. לרגלי העלילה הזאת אשר עולל בן שלביב במצות אדוניו הסתבכו המסבות הרבה מאד, ותָּקֹמְנָה מלחמות בין הנוצרים והמושלמנים יושבי ספרד ואפריקא אשר שמו כל אספמיא לחרדה. אך המושלמנים לא פקדו את עון בן שלביב על בני ישראל, ויוֹסֶף השר רבי יצחק בן אלבליא לעמוד בכבודו בהיכל אלמתעמד, ולהיות לו לרוח עצה כתמול שלשום ויוּסוּף מלך צפון אפריקה לכד את גרנדא ויָשֶב ליהודים את הבזה אשר נָבֹזָה מהם בליל הֵהָרֵג רבי יהוסף הנגיד זה עשרים שנה144.

ובקסטיליה היה גם קהל קראים, ויהי כי נבערו כלם מדעת, ויקם מתוכם איש ושמו אבן אַלְתַּרַס, ויעל ירושלמה ויביא את אחד מחכמיהם אבו־אלפרג להורותם תורה בטעם עדת הקראים, ויעש אבולפרג כן, אף ספרים כתב. ויהי במותו ותהי אשתו לראשה וידרשו הקראים מפיה תורה. ויקנא שר יהודי ושמו יוסף אלקדרו קנאה גדולה, ויבקש את אלפונסו וימלא את ידו לעשות בם כטוב בעיניו, ויגרשם אלקדר מכל ערי קשטיליא ולא הניח להם בלתי אם מבצר אחד קטן145. הקנאה היתרה הזאת הקשה משאול, היא מעין דוגמת השרים התקיפים אשר התהלכו בחצרות מלכי הפרסים והישמעאלים, וילמדו מעשיהם ומשובותיהם146, ולא מעין דוגמת גאונינו ורבותינו אשר הלכו במישור גם עם הקראים147.

והמהומות אשר קמו בארץ ספרד בין אלפונסו הנוצרי מלך קשטיליא ובין אלמתעמד המושלמני מלך אשביליא, סכסכו גם את צפון אפריקא במלחמה וישימו אותו למרקחה. ואנשי לשון מצאו להם ידים ללכת רכיל ולעולל עלילות, וילשינו שני אנשי בליעל, כלפה בן אלאעגב וחיים בנו, את רבנו יצחק אלפסי לפני שרי המלכות, ומאת ה' היתה זאת להחרידו ממקומו ולהביאו אל ראש מושבות בני ישראל ולהוריש להם את שארית תורת רבותיו חכמי קירואן, ויקם ויברח רבנו יצחק מעיר מולדתו בשנת החמש ושבעים לימי חייו (4848–1088) ארצה ספרד. ויקדֵם אחד משרי ישראל יוסף הנשיא בן מאיר לבית מהגר את פניו בכבוד רב ויתמכהו ביד נדיבה148. אך לא הרבה ישב עם הנדיב הזה ויעתק משם אל קורטובא. ותהי גם שם מעט ויבא אליסאנה ויֵשב שם149. ולא שת רב אלפס לב אל רפיון כחו לעת זקנתו ויוסף להרביץ תורה בתוך בחורי עמו, ולהשיב דת ודין לכל שואל כבראשונה, ותצא מבית מדרשו תורה לקהלות ישראל הקרובות והרחוקות. על כן חשב את בית דינו כי הוא מעין בית דין הגדול אשר היה לפנים בירושלים וביבנה, וישם לחוק לתקוע שופר בבית דינו גם בראש השנה שחל להיות בשבת150, דבר אשר לא מלאו הגאונים ההולכים לפניו והבאים אחריו את לבם לעשות כן151.

וינהרו אליו תלמידים רבים ויהיו בתוכם אנשים אשר היו אחרי כן לתהלה ולתפארת בתוך עמם152, כרבנו יוסף בן מגאש ורבי יהודה הלוי. ויהי רבנו יצחק צדיק תמים בכל דרכיו. נוח לרצות ולהפליא חסד למכעיסיו ולהשליך מנגד את טובתו ואת טובת ביתו למען הָרֵם את קרן התורה. הנה בבואו לאליסאנא פנה מעִמו לבב בן אלבליא ובן גיאת ויֵרַע הדבר בעיני הרב אלפסי, עד כי הביע את רוחו הקשה גם בדבר שפתים גם במכתב.

ויהי כי קרבו ימי רב יצחק בן אלבליא למות וַיַרא כי במותו יֻקח מעל ראשו בנו ברוך, נער בן שבע עשרה ומשכיל מאד, המורה המדריך, כי הוא הורה את בנו כל ימיו וביד אחרים לא הפקידו. ויקרא לברוך בנו ויאמר לו בשפה רפה כי עָיְפָה נפשו למות: הנה אנכי מת, ועתה בני קום ולך אל רבנו יצחק האלפסי והגדת לו כי נשאתי לו על הקשות אשר דִבֵר עלי גם בלשון גם במכתב, ועמדת לפניו ולקחת מפיו תורה, כי יודע אני כי יעשה לך חסד. ויהי אחרי שוב הנער מקבור את אביו, וילך אל רב אלפס ויגֵד לו את דברי אביו. ויֵבך הרב הישיש בכי גדול מאד, וידבר על לב הנער דברים טובים ונחומים, ויאמר לו אחרי אשר מת אביך אהיה אני לך לאב. ויקחהו רב אלפס אל ביתו וַיֶאֱהָבהו מאד וילמדהו את כל התלמוד וישימו לגדול בישראל153.

ככל אשר שָׂם את בן איש ריבו לו לבן מהיותו אוהב צדק ואיש חסד, ככה הבליג על אהבתו לבנו עצמו ובשרו, באהבתו את האמת ואת המשפט. בן חכם היה לו ושמו רבי יעקב אשר עשה חיל בתורה. ובכל זאת בִּכֵּר על פני רבי יעקב בנו את רבנו יוסף בן מגאש תלמידו, יען כי ראה, כי תלמידו זה גדול הוא מאד וגדול מבנו154. ויהי כי קרבו ימיו למות ויסמוך את ידיו על רבנו יוסף תלמידו, ויושיבהו על כסאו וישם אותו תחתיו לרב הראש לקהלות אליסאנה ולכל ארצות ספרד155. וה' היה עם רבנו יצחק אלפסי ויארֵך את ימיו וימת זקן ושבע ימים בן תשעים שנה (4863–1103) ויספדו לו כל ישראל. והמשוררים משה בן עזרא ותלמידו רבי יהודה הלוי, הציהו לו מצבות זכרון מלאות הוד והדר בקינותיהם אשר קוננו עליו:

הָרִים כְּיוֹם סִינַי לְךָ רָעָשוּ כִּי מַלְאֲכֵי אֵל בְּךָ פָגָשוּ

וַיִכְתְּבוּ תוֹרָה בְּלוּחוֹת לִבֶּךָ וּצְבִי כְתָרֶיהָ לְךָ חָבָשׁוּ

לֹא עָצְרוּ כֹחַ נְבוֹנִים156 לַעֲמוֹד לוּלֵא תְּבוּנוֹת מִמְּךָ דָרָשׁוּ157.

אך נעלה גם עליהן היא “המַצֶבֶת אשר לקח ויצב לו בחייו” הלא הוא ספרו אשר בו עשה לו שֵם עולם.

ובצרפת יצא [בימים ההם] אור גדול, לא נראה כמהו לעינים, הוא הרב הגדול החסיד רבנו שלמה מטריוש158 בר יצחק. סרוק ואמת הדבר אשר דבר סופר הזכרונות הספרדי הזה159 על רבנו הזך והטהור החסיד והעָנָו אשר פי עמו יִקֳּבֶנו בחרדת קדש “רַשִי” על שמו ושם אביו רבנו שלמה יצחקי. ואמת הדבר כי לא נראה כמהו בכל גדולי הדורות, למימי אברהם אבינו עד היום, איש אשר יהיה כמהו מורה נאמן לכל רבבות אלפי ישראל לומדי התורה אשר קמו בנו זה שמונה מאות שנה. אין נפש אחת בעמנו, למן גאוני הגאונים עד ההדיוט שבישראל, שאיננו כיום תלמיד מובהק לרבנו הגדול הנשגב והמרומם הזה, אשר לשמו ולזכרו תאות נפש כל איש אשר יקרא בשם יעקב. כי דברים אשר “לא נראו בכל העולם לכל גאון ורב”160 נראים וחוזרים ונראים לרבנו שלמה עד היום. שמות יתר גדולי ישראל נזכרים לפרקים, ושם רבנו זה נזכר הרבה פעמים לאלפים ולרבבות בכל עת ובכל שעה בכל גבול ישראל בכל בית, בכל בית מדרש, בכל בית ספר אשר תורת ה' נזכרת בו. כי הוא הוא המליץ הנאמן לתורה הכתובה ולתורה המסורה ואיש הבינים בינה ובין ישראל, כי “הוא פֵרַש כל התורה וכל הנביאים וכל הכתובים – – וסדרי גמרא אשר ירוץ כל קורא בהם. לא הניח דבר קטן או גדול, שלא בֵאֵר באור גמור. ואחרי צאת טבע פרושיו בעולם לא היה רב וגדול אשר למד [מפי] זולתם הלכה”161. זאת היא העדות אשר העיד סופר נאמן ספרדי על רבנו הצרפתי הזה.

מלבד הכבוד אשר עשה לו במעשיו היתה גם מולדתו מלאה כבוד. כי היה רבי יצחק אביו גדול בתורה162 ואיש חסיד עד כי קראו לו “הקדוש”163, ואמו היתה אחות החסיד הנדיב רב שמעון בר יצחק הפיטן ממגנצא164, וראש בית אבותיו היה איש חכם וחסיד רבי בנימין בר שמואל מקוסטני, אשר נתן רשי עם קדושים חלקו165.

דומה הדבר כי רבי יצחק אבי רבנו שלמה מצא את מחיָתו במסחר אבנים טובות וכי ראה בטובה166. אך רשי יִחֵד את כל לבו לתורה ויעזוב את עירו במבחר ימי עלומיו167 אחרי אשר נשא זה מעט אשה, וילך אל גרמניא אשר יצא שם לגדולי ישראל אשר היו בקרבה – אשר קראו להם "חכמי לותר על היות חבל נהר הָרַיִן ההוא נחשב בעת ההיא אל מדינת לותרינגא – ויבא אל וַרמַיזא168 וישב לפני הרב החסיד רבנו יעקב בר יקר, ויהי לו הרב הזה לראש רבותיו169, כי את מרבית תורתו לקח מפיו גם במקרא, עד כי קרא לו “מורה הגמרא והמקרא”170 וספר “יסודו של רבנו יעקב”171 היה לו לעינים172.

וכל אשר נתן בר יקר על תלמידו מהודו בתורה אצל עליו מרוח ענוַת צדק ויראת אלהים טהורה עד כי היה רבנו שלמה לאיש מופת לעמו גם בדרכים אלה. אחרי שְכַב רבנו יעקב עם אבותיו, עמד רשי לפני רבנו יצחק הלוי אשר קם לרב בורמיזא תחת בן יקר173 וילמד לפניו וַיַּזכר שמו בכבוד מדי דברו בו ויקרא לו “רבנו הלוי”174 “האשל”175 [ה]רב סגן לויה176. והדברים אשר כתבו תלמידי רבנו יצחק הלוי מפי רבם היו לנגד עיניו177. בבית רבו הלוי מצא לו חבר טוב, את רבי יעקב בנו הגדול מאד בתורה, אשר נקרא בפי החכמים, רבנו יעבץ178. מורמיזא הלך רשי אל מגנצא179, ויעמוד שם לפני רבנו יצחק בן יהודה, ויקח גם מפיו תורה וישם גם את באוריו הכתובים לנגד עיניו180. מתכוֹנת רבנו שלמה לשלשת רבותיו אלה, אשר מידם היתה לו מרבית תורתו181, היתה אהבה עזה, חרדת קודש ומורא כמורא שמים, ויבחר להרחיק מאשתו הצעירה אשר לקח, מביתו ומארצו, ולחסר נפשו מטובה רק למען שתות בצמא את דבריהם, כדבר אשר כתב על נפשו: “חסר לחם ועדי182 לבוש ורחיים בצוארי ושמשתי לפניהם”183 – לאמר לפני רבותיו חכמי אשכנז. ויחשוב את דבריהם למקור חיים לנפשו, כאשר הביע את רוחו לאמר: “אם באנו לפרוש מהם [הרי אני] כפורש מן החיים”184. אולם אף כי רבה ענוָתו מאד ויהי כל ימיו שפל רוח בפני כל אדם ואף כי לפני רבותיו אשר נחשבו לו כמלאכי אלהים185, בכל זאת לא בכל זאת לא נשא גם להם פנים בתורה186. מלבד רבותיו קנה לו גם חברים טובים בשבתו לפניהם באשכנז, אשר אחד מהם הוא רבנו אליקים הלוי אשר פֵּרַש גם הוא את התלמוד כֻּלו187 או ארבעה סדרים ממנו188.

בהשלימו את חֻקו לפּני מוריו באשכנז שב לארצו ולעירו ולביתו. וככל אשר היו לו ימי אשכנז ימי קניַן תורה ככה היו לו ימי צרפת, אשר באו אחריהם, ימי תפוצת התורה השלֵמה אשר בכתב ואשר על פה. ובאמת ובמשפט יאמר על רבנו הגדול על גאון עֻזֵּנו ועל מאור עינינו הזה כהֵאָמר על עזרא הסופר “כי הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט”189. גם עליו יֵאָמֵר “כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים”190. וישם לו למופתים גם את רבותיו בן יקר וחבריו, אשר הורוהו את התלמוד, גם את בן חלבו וחבריו מורי המקרא, ויעש כמעשה שניהם. ויתן את לבו לבָאר את שני מוסדות התורה ההם במו פיו לתלמידיו היושבים לפניו ולהעלותם על הכתב למשמרת עולם ללמד את דבר ה' לכל הדורות הבאים.

באמונתו הטהורה בתורת ה' אלהי ישראל, היו לו שתי אלה כמִקשה אחת, אשר אין לחצות אותה, על כן נתכו לו יחד הפשט והדרָש למוצק אחד ברוחו, בשומו את פניו אל פתרון המקרא191. ויהי דברו אל קהל קוראיו לאמר “אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיַשֶבֶת דברי המקרא דבר דָבוּר על אפניו”192. ובכל היות הדרשות אהובות בעיניו הכיר כי תוצאות דרכיהן שונות, לא כן הפשט אשר כֻּלו עולה בקנה אחד193. על כן היה המעט מרבנו כי יש ויש אשר תמך ביד התלמיד, להסיר אותה מאחרי פתרון האגדה ולהטותה אל הפשט194, כי אם מבַקֵּר היה כמה פעמים לעיני הקורא את שני הפתרונים ומעביר את הדרש מפני הפשט195. אך בכל היות הפשט נבחר לו, לא זז מחבב את האגדות, בהכירו עד כמה רב ערכן, ועד כמה רך הֲגִיגן העמוק מאד מאד, ויבחר לתת להן מקום בצד הפתרון הכתוב, למען יהיו לנגד כל הקהל, אשר למקרא זָכו ולתלמוד ולמדרש לא זכו. אך יש אשר למען יֵדעו להבדיל בין הפשט העולה מאליו, מתוך עצם מליצת המקרא ובין הדרש, השכיל לכונן סדר אשר יורה את הקורא להפריד בין שניהם196. אולם גם במקום אשר נראה לו הדרש כעקר197 התחזק לכלכל גם את דברי עצם הדרש בטעם הפשט, ולשום את פשט הכתוב המבוֹאָר ליסוד לדברי הדרש המבָאֵר198. וראש למכשירי פתרון הפשט לכתבי הקדש היה לו תורת חֻקי לשוננו העבריה, אשר קרא לה גם הוא בשם אשר קראו לה חכמי ספרד “דקדוק לשון הקדש”199 והמסורֶת200. ויתבונן מאד אל פסקי הטעמים וישם אותם לו לעינים201. גם תרגום אונקלוס לתורה202 ותרגום הנקרא על שם יונתן בן עוזיאל לנביאים203 נכבדו בעיניו מאד. מלבד המקורות האלה, אשר מוצָאותָם מקדם קבל תורת הלשון ופתרונים גם מפי ספרי חכמי ספרד הראשונים, אשר היו עוד כתובים עברית לעברים – ולא ערבית – הלא הם ספרי מנחם בן סרוק204 ודונש בן לברט205 ומפי ספר רבי מכיר מנרבונא206 וגם מחכמי צרפת אשר בדורו והקרובים לדורו הלא הם רבי מנחם בן חלבו207, ורבים מאנשי מקומו208, אשר דרש מספריהם או הטה את אזנו לשמוע מפיהם את כל אשר ידעו בדבר פתרון מקרא209. ובדבר הדרש היו לו מלבד התלמוד והמדרש גם יסוד רבי משה הדרשן למקור210. אך ככל אשר יקרו לו החכמים האלה לא נשא להם פנים במקום אשר מצא את דבריהם כי סותרים הם לתורת מִבנֵה המלה211 או כי זרים הם לרוח הלשון212. ויעמיק רשי מאד לברר ולצרף כל מלה ומלה ולהתבונן אל כל חליפות תשמישיה213 ולטעום את טוב טעם העברי העתיק המשומר במקרא בעינו ובטהרתו הראשונה, אשר לא באו לו עוד פנים חדשות מידי הדורות הבאים אחרי כן214. אל בינתו החריפה וטעמו המזוקק הנראה בבאוריו, נלוֶה עוד יתרון אחד לכלול את יָפיָם, יתרון אשר לא יבֻקש מיד כל פותר ומבאר, הלא הוא המון לב טהור מלא רחמים, אשר יש אשר יהפוך את העניָן הנפתר בידו לאוצר אהבה ולמקור תנחומות לישראל עמו, העשוק והרצוץ בידי עריצים על לא חמס בכפו. רוח החן השפוך על כל פרי רוחו מקצהו עד קצהו משכה אחריו את לב כל בית ישראל בכל הדורות הבאים, עד כי נחשבו בעיניהם התורה ופתרון רשי כתאומים חבוקים ודבקים מבטן, אשר אין להפריד בין שניהם.

אולם אם אמנם רב מאד ערך פתרון רבנו שלמה לתורה ולכל המקרא כֻלו, אשר קרוב הוא כי קראו לו בדורותיו הראשונים “נמוקים”215, רב עוד ממנו ערך תועלת פתרונו לתלמוד, אשר קראו לו בדורות ההם “קונטרס”216. כי למקרא הלא קמו פותרים מליצים ומסבירים את דברי קדשו גם בלעדי רשי, גם בצרפת גם בספרד, אשר גם דבריהם היו נכוחים לכל מבין ורבנו זה לא הוסיף עליהם בלתי אם לוית חן. לא כן התלמוד, הן אמנם כי גם לו קמו פותרים גדולים אשר שמם לא ישכח מפי עמם, כרבנו גרשום ורבנו חננאל וכרבי יצחק הלוי ורבי יצחק בן יהודה מורֵי רשי, אך בכל גדלם ורוב חכמתם לא הבינו את דבריהם בלתי אם קהל החכמים. לא כן רבנו שלמה, לו ברא ה' ניב שפתים אשר כל אזן תשמעהו וכל לב יבינהו, וסגנון קצר ונמרץ מועט מחזיק את המרובה אשר אין מלה רֵקה עודפת אשר תהיה משענת רצוצה לתלמיד טועה להחזיק בה ללא צרך217, כי כל תֵבה מלֵאָה עָצמה ותושיה, אשר תֵּרָאֶה לעיני הקורא באין נכחד ממנו דבר. וכל מאמר אשר יצא מפי עטו היה כגוף אחד אשר ממנו נמתחו כל אבריו, ומתמציתו כלם יונקים. טעמו המתֻקן מאד מאד נשקף מתוך משפטו הנאוה והנמלץ אשר הוציא על התפלה לאמר: “אף־על־פי שהתבות נראין של פרקים ועניָנין הרבה, כֻּלן על יסוד אחד הוקבעו וענין אחד לכלן”218. וטעם זה היה לו למופת בכל מעשה סופרים, להוציא מתחת ידו רק ענין מסוים, כעין שרש אשר כל סעִפיו מסתעפים ממנו ואשר כלם נסקרים בסקירה אחת, עד כי פעם אחת הודיע לקוראיו את הדרך שהוא הולך בה בסדר מאמריו וכה היו דבריו: “אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים, וישגה הקורא בצרופן. לכן אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות”219. ממאמריו אלה יראה הקורא עד כמה הורהו לבו את תורת מלאכת הסגנון לכל חוקותיה ולכל משפטיה. ואם אמנם כי עין הקהל הגדול, אשר למד תורה מפיו, לא בחנה את תעלומות שיטתו המובהקת, אשר לא תתוַדענה בלתי אם לעין חדה מאד, עמדה השיטה הנעלה הזאת המחַיה את כל מליצותיו להסביר את דברי התלמוד הנפתרים בידו בדרך נוחה מאין כמֹהָ, מבלי הִוָּדַע לכל קורא אֵי מקום הקסם הזה אשר על שפתו, להָרֵך כל קשה באפס יד ולמנוע כל משגה בטרם עלותו עוד על לב השוגה220.

ככל אשר הֵקל כל כֹּבד בעצם העניָן אשר בתלמוד, כן השכיל להבליע בלב התלמיד את דרכי סגנון התלמוד העובר מעברית לארמית ומארמית לעברית, בכַוֵן גם הוא את באורו לתלמוד בסגנון הזה אשר הֵרַך אותו ברוֹך לשונו ויסדר אותו סדר נאה ומתקבל עד להפליא, עד כי הוא נבלע בנעימה בלב הקורא, ובכן היה פירוש רשי לגמרא כעין ספר תורת הלשון לסגנון הגמרא221.

ובעצם פתרוניו בחר את הדרך הישרה והנכוחה, אשר תפרש את הענין כשמלה לפני התלמיד, ותפָרֵק אותו לפרקיו להבדיל בין דבר לדבר ולהבין דבר מתוך דבר. אולם מן החריפות היתרה הבונה עליות על גבי עליות פנה לבו. ויהי מוציא את משפטו על הפותר המטה את ענינו עקלקלות “פירוש משובש הוא מאדם חריף ומפולפל”222. גם במקרא גם בתלמוד היו עיני רבנו אל היסוד המוסד להחזיק בו ולבלתי הרחק ממנו. במקרא היתה לו תורת משה העקר223 ובתלמוד היתה לו משנתנו והמשנה החיצונה לשרש הכל224. וישם לו את רבותינו הקדמונים לעינים לבכר חכם “מתון ומסיק” על פני חכם “חריף ומקשה”225. ועל פי הדבר הזה היתה לו הדעת הרחבה בתורה למיטב משא נפשו, אשר רק בה ראה פרי בחיים למעשה המצוה והחריפות היתרה לא גדלה בעיניו226. ותהי ראשית מלאכתו לבקר את הגירסה על פי ספרים מבוקרים אשר תָּר אחריהם מאד227 ולקחת עצה בדבר זה מפי כתבי רבותיו ורבי רבותיו, הלא הם כתבי רבנו יעקב בן יקר228, רבנו יצחק הלוי229 ורבנו יצחק בר יהודה230 “וכתב יד של רבנו גרשום” רבם ו“סדר ישועות של רבנו יצחק בר מנחם”231. ועבודת הבקרת הזאת יקרה בעיניו מאד עד כי לא הרפה ממנה כל ימיו232. וגם במקום אשר לא מצא בספרים הקדמונים ולא שמע גם מפי רבותיו את הגירסה המתוקנת הטובה בעיניו, לא נשא פנים לגירסות המשובשות המשוקעות בספרים233 ויתַקן אותן מדעתו234. אך גם במרבית הגהותיו גם בעצם באוריו היו נגד עיניו תוספתא235, התלמוד הירושלמי236, תורת כהנים237 ספרי238 וסדר עולם239 ויתר מדרשי ההלכה והאגדה וגם שאלתות לרב אחאי משבחא240 ותשובות הגאונים241 ופירושיהם242 ודברי יתר גדולי הדורות. וַיָאֶר את עיני הקורא גם בדברי יחס החכמים איש למשפחתו243 ואיש לרבותיו ולחבריו244 וטיב המשנה, התלמוד והמדרש245 למען דעת התלמיד עת ומקום לכל חכם, וערך כל למוד ומקצוע בתורה לבלי החליף חכם בחכם וענין בענין. וגם מלה אשר איננה ברורה כל צרכה, תרגם בשפת צרפת הנוהגת בימיו, ופעמים גם בשפת גרמניא, אשר את שתיהן ידע וידבר בהן. אך מלבד לשונות אלה הוא משַמֵש זעיר שם, לשם תרגום או פתרון, במלין ערביות246, יוָניות247, פרסיות248 וגם רוסיות249, אשר חקר אותן מפי יודעי הלשונות ההן.

מלבד כל המכשירים האלה אשר היו לכלי חפץ בידו למלאכת הפתרון. אשר אותם כבר הכירו כל סופרי זכרונותיו250, היה לו עוד כשרון לסגולה אשר נתן לו שכם אחד על יתר חכמי ישראל חבריו ואשר הדר פעלו נראה על באוריו. הן מרבית עניני המקרא והתלמוד, ואף כי עניני ההלכה גופי מעשים הם, הנעשים בידי האדם והנראים לעיני בשר, אשר כמעט תקצר יד החכם לדון עליהם ולחקור את טיבם עד היסוד בם, כל עוד אשר לא ידע את עצם גופי המעשים והמראות האלה ידיעה ברורה ומוחשת ומוחשת. ורבנו שלמה היה לענין זה, הגדול מכל חבריו, כי חֲנָנו ה' עין חדה, אזן בוחנת וחוש חריף, לשזוף כל מראה דק, להאזין כל קֶשב ולטעום, לחוש ולהרגיש ולהכיר את כל קטנה וגדולה ולהעריכה במלוא עֶרכה בכל טעמה וממשה. ולא מפי סופרים ומפי ספרים קנה לו את הכשרון הזה, כי אם מעצם יד הטבע הבריא והנקי אשר הטביע בו יוצר רוח האדם. גם כל דבר חול אשר ראתה עינו מימיו, היה לו לקנין נחלה, ומתק לשונו עמד לו, להנחיל את קניָנו זה לקהל תלמידיו שומעי דבריו וקוראי ספריו, בסגנון נאה ומיוחד אשר התקין לו הרב הזה לפרוט בו את כל דקדוקי עבודת האדמה251, כל מלאכת עבודה252 ומלאכת מחשבת253 למינה ולערוך דמות לדברים אשר ראתה עינו גם מחוץ לגבולות ישראל254. עד כי לולא היו לפנינו דברי התורה אשר לרשי, כי עתה אמרנו כי בכח סגנונו הנאה והנמרץ עד מאד לא שמש מימיו בלתי אם למערכי התרבות, החרושת ודרכי העמים כי רק אותם אמר לספר לבני עמו. ואמנם ידריך הכשרון הזה את התלמיד אשר לב עֵר לו גם לדרך ארץ, לדעת את טיב כל משלח יד ומַרכֹּלֶת, ולהכיר את ערך התרבות הכוללת אשר היה רבנו הגדול בקי בה מאד.

אולם מלבד הכשרון הזה חֲנָנו ה' טוב טעם ועין יפה אשר שפך רוח חן גם על תורת פיו וניב שפתיו גם על עצם התורה אשר הורה לקהל עמו לדורותיו. כבוד הנקיון והיופי נחשב לו לאחד מטעמי המצות. וככה היה ממלא בדברי פתרונו את מצוֹת התורה ואת הלכות התלמוד: “בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו – לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים”255. “שהן – ישראל – מעולין ונאין ואינם נמאסים בשקצים הללו להכי256 כתב לְשון עלוי שמעלה גדולה היא אצלם”257. ואחרי דברי רבותינו שֶשָנו “רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו”258 מִלֵא הוא בדברים אלה: “דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ועוד שהרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו”259. ואת נקיון הגוף ואת נוי הבגדים חשב למדה טובה לחכמי בבל ולמצוה לכל חכם ותלמיד. חכמי בבל “המצוינין: מצַינין עצמן בלבושין נאים260. “דומין כמלאכי השרת” יען כי הם “לבושים לבנים ומתעטפים כמלאכי השרת”261. ובכלל הדבר בחנה עינו כי מתוך דברי התלמוד עולה “שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן”262. ויחשוב את נקיון בגדי איש לאחת המדות הטובות שמנה הכתוב באשת הֶחָיִל. ואת המקרא האומר: “נודע בשערים בעלה” פתר רשי “נִכָּר הוא בין חבריו מפני מלבושיו שהם נאים”263. ובהיות טעמו טוב ונאה עד מאד, היה לו כל מראה עיניו למקור עונג ושמחה לנפשו התמימה והטהורה. וישמח על טוב ה' בארץ החיים: “צהרים שעת אורה וצהלה היא”264 ו“מאור עינים משמח לב” היה לו “דבר שהוא נאה למראית עינים, משמח הלב ומצחצח תוגת הלב, כגון גן ירק ונהרות המושכים”265. ויהי שמח מאד לקראת נעימות האביב ויטעם אותן בכל מֶתֶק טעמן; ואחרי הכתוב האומר: “וקול התור נשמע בארצנו” מלא לאמר: “וקרבו ימי החמה שהאילנות מוציאים פרחים, והולכי דרכים מתענגים לראותם – – שהעופות נותנים זמר וקול ערב להולכי דרכים, וקול התור: – – תורים ובני יונה, דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן”266. ובטוב טעמו בִּכֵּר את מושב עיר קטנה ושוקטה על מושב קריה הומיה, רק על יתרון האויר הטוב וריח השדה אשר בעיר גדולה וצפופה לא יִמָּצֵאו: “ישיבת כרכים קשה: שהכל מתישבין שם ודוחקין ומקרבין הבתים זה לזה ואין שם אויר אבל בעיר [קטנה] יש גנות ופרדסין סמוכין לבתים ואוירן יפה”267. ויאהב מאד את קול השיר הנחשב על “שלשת הדברים המשיבין דעתו של אדם”268. ויבדל בין יופי ובין יופי269, וכי כל עצם יפי האדם הוא הקֶצֶב הראוי270. וַיַּבחן גם את ההפך לחן האדם271 ולחן המקום272, וכי חסרון ההנאה כֻלה גורע מאד את ערך האדם החי ומשַוֵּהו לבהמת יער273. אולם עטרת תפארתו לדעתו הרחבה, לעינו החדשה ולטוב טעמו היתה ענוָתו הרבה, אשר משכה חוט חן וחסד על כל היוצא מפיו. אם נעלם ממנו דבר, הודיע גלוי ומפורש כי לא נודע לו מקומו274. ותקטן נפשו בעיניו מאד. ויהי בשאול אנשי עדה אחת אותו דבר אשר רק יד בית דין חשוב תמלא להורותו, ויען להם במכתב: “חלילה לי לִטול את השם ולעשותי [: לעשות אותי] בית דין חשוב – – מי אני לִטול את השם במקומות אחרים? הנה אני הדל ומניני הצעיר, שידי [יד?] יתומי יתומים”275. ולעת זקנתו, אחרי אשר כבר נחשב בעיני חכמי ארצו לראש חכמי דורו, פתח את דברי תשובתו לחכם אחד, רבי אברהם כהן שמו, אשר שאל אותו דבר הלכה, לאמר: “אני צעיר מגדולי משרת בית אביו, משיב לו שלום כתלמיד לרב, ויראתי לעבור על פיו – – הנני משיב דבר לאדני כאשר צִוַני”276. וככל אשר כל דבריו וכל דרכיו הפיקו ענות צדק ומוסר, ככה שם את דברי פתרונותיו למקור תורת מוסר השכל לכל קוראיהם ככל אשר מצאה ידו277. ואף כי יקרו לו הדעות הצרופות מאד278, יקרו בעיניו המדות הטובות יותר. כאשר יעידו דבריו אלה: “נעשה אדם” אף על פי – – שיש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ למדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן"279.

מלבד באוריו, אשר הם הם מבחר מעשיו הגדולים רבו התשובות על השאלות אשר שאלו אותו חכמי דורו ורבני קהלות ישראל אשר בצרפת ואשכנז. כי מעט מעט היו דבריו לאבותינו יושבי הארצות האלה כדברי האורים, גם לכל דבר תקוני הקהלות גם בדברים אשר ביניהם ובין המלכות280, וגם עצמו מאד פסקי הלכותיו, אשר אספו תלמידיו ותלמידי תלמידיו ויעלום על ספרים שונים, הלא הם ספר הפרדס281, סדור רשי וספר האורה282 וספר אסור והתר וספר הסדרים283. ותנח גם על מפעליו ההם רוח החן והחכמה, המשפט284 והמישרים אשר נחה על באוריו. אך בכל זאת לא נפוצו ספרי הוראותיו בקרב עמו בדורות הבאים כאשר נפוצו פתרוניו285.

ומהיות שירת פיוטי התפלה יקרה בעיניו מאד, עד כי חשב גם אותה למקור תורה חכמה ומוסר286, ורבי אלעזר הקליר ורבי שלמה הבבלי אבירי הפיטנים נחשבו לו ל“קדושי עליון”287, שם גם הוא את לבו אל הפיוט288, ונהמת לב כואב על צרות עמו תקשיב ממנו אזן הקורא ומראות נאדרים תחזה עינו בו289. אך לא השירה העשויה בידו היא מבחר הגיון לבו כי אם השירה התמימה, אשר אין דלתות ואין מסגרות לחרוזיה, העולה ממעמקי תהום רוחו ושוטפת כנחל איתן אשר לא יֵדַע חק ומעצור. הנה פתרון שיר השירים והקדמה קטנה לפתרונו כתב רבנו שלמה, אשר גם היא תחשב לשיר השירם, אשר כְהֵאָמֵר על שירת המלך שלמה בן דוד, יֵאָמֵר על שיר רבנו שלמה בן יצחק: כל השירים קדש ושיר זה קדש קדשים, כי אין קץ לאוצר הנעימות הגנוז שם. שירת נהי היא על תפארת בת עמו כי עממה בגלותה ומקור שעשועי נחומים לעדת יעקב הנאוה והמעונגה, כי עוד יהיה ה' לה לאור עולם. בפתרונו זה ובהקדמתו זאת הערה רבנו שלמה את כל רוחו הזכה כעצם השמים לָטֹהַר אשר לא תדע רק אהבה, אהבה לצור העולמים, אהבה לתורת אל חי ואהבה לִשְבִיָה בת ציון העלובה והמעושקה.

ככל אשר היה לבו הרך כנור בת ציון להתאונן ולבכות עֱנוּתָה ולהתרונן לזכר חזון שיבת שבותה290, ככה העמיקה אזנו הַקַשֶבֶת לבחון את המון דממת הזעזועים הדקים מכל דק אשר חלפו על המוצאות את עמו. יש אשר ישאהו לבו לשיש משוש למראה תפארת ישראל ההולכת וגדֵלָה291; ויש אשר תדכאהו רוחו למראה התפארת הזאת ההולכת ועוממת באשמת עם נמהרי לב292. ולהרפא מן התחלואים אשר חִלו בישראל העמים העריצים בתהפוכות מזמותיהם293 ולבלתי אבוד בניהם בגוים לאין שארית ופלטה היה לו המזור האחד לשוב אל מקור נחל האיתן ולהִטַהֵר שם מכל גלולי הנכר: “אם לא תדעי לך, כְּנֵסִיָתִי ועדתי היפה בנשים [השרויה] בשאר אומות, איכה תרעי ותנצלי מיד המציקים להיות כמוהם ולא יאבדו בָּנַיִך, התבונני בדרכי אבותַיִך הראשונים – – ולכי בדרכיהם”294, כי מבוּעַ כח הגוי העתיק הזה ופֶטֶר אפיקי רוח האלהים אשר תחיֵהו ותעמידהו, היא תפארת ראשית מולדתו: “זה – – אלהי אבי: לא אני תחלת הקדושה, אלא מָחְזֶקֶת ועומדת לי הקדושה ואלהותי עלי מימי אבותי”295.

כאשר היה פתרונו למגלת שיר השירים ראי מוצק למראה דמות הגוי כלו, ככה היה פתרונו למגלת קהלת לתורה שְלֵמָה כְלִילָה בַכל לכל נפש ולכל בית בישראל. על חסיד וענו זה תלמידו של הלל, נחה רוח הלל להורות הלכה כמהו בתורת החיים296, כי לא בצום וּבְעַנוֹת נפש יתרצה איש ישראל לאלהיו, כי רק הטובה אשר יגמול האדם השמח בחלקו את נפשו היא פֶתַח השער ליראת ה‘, לאהבת חסד ולכל מעגל טוב297, על כן “יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה” 298. כי חכמה ודעת ושמחה הנתנות מיד ה’ “לאדם שטוב לפניו” הלא הן “לב לעסוק בתורה ובמצות ולשמוח בחלקו במאכל ומשתה בכסות נקיה”299. אולם רק "מיגיע כפיו ישמח ויאכל, ולא להרחיב כשאול נפשו לחמוד להתעשר ולהרבות לא לו – – “יגיע כפיו הוא החלק הַנִתָּן לו מן השמים ובו ישמח”300. סוף דבר, השמחה אשר ישמח האדם בחלקו היא החוֹשֶׂכֶת אותו מחטוא לאלהים ואדם, כי “כל מי שאיננו שמח בחלקו ושטוף [הוא] אחרי הממון, בא לידי עברות גזל ואונאה ורבית, ושאינו שמח בחלקו לענין אהבת אשתו, שטוף הוא אחרי הרהורי זמה”301. על כן “אין טוב לבריות כי אם לשמוח [איש] בחלקו ולעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי”302. וגם בלכת אדם אל בית האבל ואל בית המשתה: אף שם צריך הצנע, לספוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה, ולא להנהיג קלות ראש בעצמו303. עוד שתי מדות שִנֵן לבני עמו: לבקש איש איש לו מלאכה אשר תחַיֶה אותו ואת ביתו304 ולשמור את חֻקות המלכות לעשותן ולמלא אחריהן בלב שלם305. ובכן מלבד אשר הורה רבנו שלמה את בני ישראל תורת האלהים הורה אותם גם את תורת האדם.

וכל החיל והחֹסן הזה, הנראים בכל מעשי רבנו שלמה ובכל כשרוניו, לא היו קִנינֵי חוץ. חקרי לב חכמי הנכר, פרי רוח יָוָן וַעֲרָב, אשר היו גם לבני ישראל יושבי ספרד לנחלה, לא הגיעו בדורות ההם אל אבותינו בצרפת. ובכן היו רק שני מוצָאֵי דַעַת לרש"י: תורת אלהי עמו אשר הורתהו יראת ה' טהורה, מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים היתה לו המוצא האחד; ועינו הַחַדָה אשר שָזְפָה גם כל דבר חול ותבחנהו בחן ובשכל טוב בעצם מראהו ובמלוא טעמו וממשו, היה לו המוצָא השני, אשר הורהו טוב טעם ודעת בתורת האדם ובכל כשרון המעשה. ויען כי שני אלה, תורת האלהים ותורת האדם, אמנם הם שני מוסדות חכמה, על כן הוציא את משפטו הנאמן בפתרונו אשר פתר: “חכמה: תורה ודרך ארץ”306. ואחרי אשר גם דרך ארץ איננו בעיניו תרבות עומדת חוץ לגבול התורה, כי אם אחות תוֹאֶמֶת לה, כָּלַל כמעט את כל שיטת תורת חייו בפתרונו זה:

ה' בחכמה יסד ארץ: על פי התורה, והיא התורה והיא התבונה והיא הדעת”307.

את רוחו ואת טעמו בפתרוניו ואת דרכי תלמודו הוריש רש“י לבני בנותיו אשר היו לראשים ולמורים לחבל חכמים אשר קראו להם הבאים אחריהם חכמי צרפת308 או בעלי התוֹסָפוֹת309. כי בנים לא היו לרש”י בלתי אם שלש בנות אשר נִשאו לאנשים חכמים. ותהי האחת לאשה לרבנו יהודה בן נתן310 והאחת לרבנו מאיר בן שמואל. ותלד לו שלשה בנים את שמואל את יצחק311 ואת יעקב312, אשר היו אחרי כן למאורות בישראל, ואת מרים אחותם313. ויהי רש"י אוהב וחונן את בנותיו, את בעליהן ובניהן314, ככל אשר היה טוב ומטיב לכל. וקרוב הוא כי ראה רבנו הגדול הזה טוב העין, הֶעָנָו והרחמן, טובה בשבתו בצרפת בקרב צאצאיו בתוך ביתו הצנוע ובקרב תלמידיו ובתוך מדרשו השאנן. אך בשנת החמשים וָשֵש לימי חייו נשבר לבו ונֶעכרָה רוחו מפני הצרה אשר מצאה את ישראל, אשר לא נהיתה עוד כמוֹהָ מימי חרבן ירושלים וחרבן ביתר315.

ובארץ איטליא, אשר היתה המרכז הראשון לתורה שיצאה מארץ ישראל, ואשר משם הובאה ביד רבנו קלונימוס ורבנו משה בנו, לארץ אשכנז בימי כרל הגדול316, לא כבדה יד הגלות בשנות האלף החמישי על אבותינו, כאשר קשתה על אחיהם ביתר ארצות הנוצרים. כי האיטלקים לא היו אדוקים בדתם כיתר הקתולים317, וסופרי חול קמו בקרבם אשר לא נשאו פנים לכנסת הרומית, ויש אשר גלו את שוליה על פניה318, על כן קצרה יד כְּמָרֶיהָ ונזיריה לְאַזֵר זיקות בלב ההמונים, כמשפטם בארצות האחרות. וגם מקום לקנאה בסוחרים היהודים לא היה, כי האיטלקים היו סוחרים גדולים ומובהקים אשר גדלו והצליחו במסחרים כבני ישראל או יותר מהם319. והיהודים גם הם לא היו סוחרים כלם, כי בצפון הארץ היתה כמעט עבודת האדמה כֻּלה בידם ועין גדולי הארץ לא צרה בהם ובעבודתם320. ואף כמרי איטליא לא היו נופלים באיבתם אף כמלא שערה מכל אחיהם ולא חדלו רֹגז כל ימיהם, בכל זאת נבצרה מהם לשום את האיבה לישראל, אשר אליה נשאו את נפשם, לשיטה קבועה. ואות לטובה הוא לגורל אבותינו בארץ ההיא ובעת ההיא כי מעט מזער הם הזכרונות על בני ישראל במערכי חוקות הערים ובמעט ההוא לא נזכרו לרעה כי אם לטובה321. ובהיות האיטלקים בדורות ההם נוחים מאד בדבר הדת, היו רבים מהם שובתים עם שכניהם היהודים את השבת וחוגגים את חגי ישראל לרע מאד בעיני הכמרים וחבריהם322. ומה ישתומם לב השומע על החזון הנפלא אשר נראה ברומי, כי נמנו כֹהני הַמִשְנֶה, הלא הם הקרדינלים, באחד מחבריהם מזרע היהודים בן רִבֵּעַ לאיש מומר ויקימוהו לאפיפיור, הלא הוא אֲנַקְלֵט השני (4890 – 1130) אשר ישב לבטח על כסאו וַיְכַהֵן שמונה שנים עד יום מותו למרות עיני הקסר לוֹתָר323 ומלכים אחרים324.

וגם בתורה עשו חיל בדורות ההם באיטליא. ישיבה גדולה היתה ברומי ורב גדול עמד בראשה, אשר קראו לו רבנו יעקב, אף כבוד שם גאון הוסיפו לו מכבדיו. תחתיו קם רבי יחיאל בן אברהם, מזרע המשפחה המיוחסת בישראל, משפחת “הָעֲנָוִים”, רב325 ופַיְטָן326 לראש הישיבה. ולרבי יחיאל שלשה בנים חכמים גדולים בתורה, ושמותם מר דניאל, מר נתן ומר אברהם327. ויהי רבי דניאל גם פיטן328 וחוקר פתרון מלות נכריות הנמצאות בתלמוד גם מפי חכמי הגוים329. ורבנו נתן הגדול מאחיו “אשר יֵחָשֵב על גדולי חכמי הדורות בתלמוד ובהלכה יִחֵד את כל לבו אל החקר הזה ויעש בו שם עולם. מלבד אשר עמד רבנו נתן לפני אביו ולפני רבי דניאל אחיו הגדול לקחת מהם תורה, הלך למרחקים לגרוע אליו חכמה מפי רבי משה הדרשן מעיר נרבונא330 אשר בצרפת ומפי רב מצליח אַלְבָּצַק, תלמיד רב האי גאון, אשר שב לסיקליא ארץ מולדתו ויהי שם לְדַיָן331. וישם רבנו נתן את פניו אל המלות אשר בשני התלמודים, במדרשות, בתרגומים הארמיים אשר למקרא ובדברי הגאונים הקדמונים אשר בספר שאלתות ובהלכות הגדולות332, ויחשוף את מקורן בלשון העברית, הארמית, סורית, פרסית, יְוָנִית ורומית. אך לא בכל הלשונות האלה היתה יד ידיעתו שוה חלק כחלק333, ויתרגם את כולן בטוב טעם בשום שכל ויסדר אותן בסדר אַלְפָבֵית בספרו אשר קרא לו “ספר הערוך”. ויש אשר מִדֵי בארו את המלה, יפרש לפי דרכו את כל הענין הסתום אשר באה בו המלה ההיא. ליסוד מוסד למלאכתו שם לו את תורת רבנו חננאל, הנשקפת כמעט מתוך מרבית עֲרָכָיו334. ויען כי נחה עליו רוח הרב החכם ההוא על כן לא נטה לבו אל הלחשים ואל הקמיעין335, אשר החזיקו בם בני ארצו. לעומת זה רגיל היה רבנו נתן לקרוא בספרי הרופאים336. ובכלל הדבר נסוכה רוח דעת צלולה על פני כל הספר. ויגדל ערך ספר זה על הספרים הדומים לו אשר היו לפניו337 ככל אשר גָדַל ערך פתרוני רש”י לתלמוד על כל הפתרונים אשר היו לפניו. אולם גם לענין פסקי הלכה יש אשר קבלו גדולי הדורות הבאים את דבריו וישימו אותם למופת להוראתם338. כי גדול היה רבנו נתן מאד מאד גם בהלכה, עד כי פנה רש"י, הראש לחכמי צרפת, “אל מרנא ורבנא רב נתן גאון” ואל שני אחיו החכמים בשאלה בדבר הלכה. וַיַשְלֵם רבנו נתן את ספר הערוך ביום חמשה עשר לחודש כִּסְלֵו בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות ששים ואחת לימות עולם (4861–1101)339. קרוב הדבר כי היה רבנו זה איש רואה בטובה. כי ככה שומעים אנחנו אותו מְהַלֵל בשיר את אלהי חסדו על חלקו אשר נפל לו בנעימים עד כי מצא ידו ויד בית אביו להקים להם בית כנסת ומקוה מים חיים. אפס כי לבו היה דוה על שלשה מבניו כי מתו עליו בילדותם ורק בן אחד נותר לו, ושמו ראובן, אשר בו הִתְנֶחָם340.

עוד חכם גדול בתלמוד היה בעת ההיא בעיר ממלכת איטליא, אשר יצא משם לאשכנז341, אשר כתב עליו רש“י “אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא ושמו רבי קלונימוס ובקי בכל הששה סדרים”342, וישם את משכנו בעיר ורמייזא, ויהי שם אחרי כן לרב343. אף תשובות כתב לשואליו ויעל אותן על ספר – אפס כי בידנו לא נותר ממנו דבר. ויגדל כבוד חכמתו בעיני גדולי חכמי צרפת, עד כי רש”י ורשב"ם ששו במצאם את דעותיהם מְכֻוָנוֹת לדעתו344.

ובארץ אבותינו העתיקה, אשר משם יצאה לפנים תורה לאיטליא, התנשאה משפחת כהנים לכונן שם מעין סנהדרין וליסד שם ישיבה כעין מתיבת פומבדיתא, ותקרא לה שֵם כשם המתיבה ההיא “גאון יעקב”345, בעוד היות מתיבת בבל נכונה בכל כבודה ועוזה, בעוד רב שרירא ורב האי עומדים בראשה. אך נראים הדברים כי בימי בחירי הגאונים האלה לא הצליחו במעלליהם הכהנים המתנשאים. אולם אחרי אשר כבתה הגחלת לבית ראשי הגולה בַּהָרֵג רב חזקיה אשר קם לנשיא ולגאון אחרי מות רב האי, עלה אחד מבני רב חזקיהו ושמו רב דוד מבבל ירושלמה וַיָשֶת ידו עם איש חכם וצדיק תמים ושמו רבי שלמה בן יהודה ויכונן שם ישיבה אשר קראו לה “ישיבת ירושלם עיר הקדש”346, למען שים שם מרכז אחד לתורת גאוני בבל ושם ושארית לתפארת נשיאות בית דוד העתיקה. וקרוב הדבר כי הסדיר שם רבי שלמה, או אמר להסדיר, את כל סדרי המתיבה אשר היו בבבל, הלא הם הסנהדרין, ראשי כלה, אלופים ככל אשר היו שם כל ימי האמוראים והגאונים. מתי נוסדה הישיבה בידי רב דוד ורב שלמה אין יודע עוד. אך את זאת ידענו כי בשנה השביעית למאה העשרים ותשע (4807 – 1047) כבר היתה נכונה בירושלים347. וכעין סניף לישיבתו אשר בירושלים יסד גם במצרים ישיבה, אשר העמיד בראשה את החבר רבי אפרים בן שמריהו348. אך עד מהרה קם שטן למכון התורה החדש הזה אשר במצרים. כי איש נקלה מחרחר ריב, אשר לא נודע עוד בשמו, התנכל ותעל בידו לפרוע את מר אפרים ואת ישיבתו לשמצה, ולסכסך במסתרים את הקהלות אשה ברעותה עד כי “קהלות מצרים נעשו כתות כתות, בת אומרת כה וכת אומרת כה”. ויהי בבוא השמועה אל רבי שלמה ירושלמה וירע הדבר בעיניו מאד, ויקם ויכתוב נִשְתְּוָן אל הקהלות, וַיְחַל את פניהן להתחזק להשיב את השלום אל מכונו. ונשמעו אליו אנשים ויסובבו בערים וַיַרְבו חתומים עד כי נאותו כל הקהל לבחור באיש נכבד, ושמו שמואל הכהן בן אבטליון, לשופט בין הכתות הנדונות. אולם עוד אוהבי השלום עושים כה וכה, והמחרחר עודנו שוקד על הרעה כתמול שלשום להבאיש את ריח מר אפרים, ולהוציא דבה גם על רבי שלמה רבו הישר והתמים, כי פוגעים הם בכבוד גדולי מצרים הראשונים אשר היו לפניהם, עד כי רפתה רוח אוהבי השלום. ובסתר העמיד המחרחר המון מְכַתְּבֵי עמל בני בלי שם349 להמטיר על רבי שלמה בן יהודה מכל עבר ופִנה נֵפץ מכתבים “אשר יבאו בשמות אנשים, מהם ידועים ומהם לא ידועים, מהם דבריהם במוסר ומהם בלשון מחוסר”, “להבהיל ולהפחיד” את הרב הנהדר, כי זומם כל העם לצעוק עליו חמס באזני המלך על הקימו על ישיבת מצרים איש כמר אפרים. ותצר מאד לרבי שלמה, וישפוך את מרי שיחו אל חיק מר אפרים במכתבו אשר כתב אליו. ויתיָאֵש מהשביח את השאון אשר העלה המחרחר וחֶבֶר מרֵעָיו באמרו “אני איני ראוי לאנשי העת הזאת”. ולא בִקש מיד מר אפרים בלתי אם להִזָהֵר מאד ולמשול ברוחו בשעת כעסו לבלתי תֵת במלה נחפזת פתחון פה למבקשי תֹאֲנָה לשוב ולהתגולל ולתת את כבודו ואת כבוד התורה לשמצה. וַיַגֵד לו כי גם הוא איננו תובע את עלבון נפשו מיד חורפיו אלה, אף כי אוהביו אצים בו לקרוא חרם על יריביו, וכי בלב שלם הוא מודה כי רשות ביד אנשי ריבו להעמיד עליהם את הטוב בעיניהם לראש, וכי הוא אינו מבקש לנפשו בלתי אם את הדבר האחד הזה להוסיף לשבת בעיר הקֹדש כאחד העם. וַיוֹסֶף ויכתוב “לא גבה לבי ולא רמו עיני, אני בתומי אלך”, “ה' הרימני בטובו, אם כה יאמר לא חפצתי בך יעשה לי כטוב בעיניו”350.

ישרת לב רבי שלמה תֵּרָאה מכל דברו ומכל מעשהו. מקנא היה למשפט הצדק ועומד לימין עשוקים ושונא לכל דבר עָוֶל חֹנף ומרמה. הן על כבודו מחל בענוה רבה ולא אבה לקרוא חרם על חורפי נפשו. אולם בראותו בראשית המדון את השקר ואת הנבלה כי נשאו ראש, ובאמרו עוד בלבו כי בשבט פיו יוכל לְדַכֵא את הרוחות הרעות האלה לא נשא פנים ולא נחבא אל הכלים, ויקם ויקרא חרם חמור “על כל חוקק חקקי אָוֶן ועל כל מכַתְּבֵי שוא ודבר כזב ומשלחי מדנים בין אחים”351. ובראותו אחרי כן כי קצרה ידו מהושיע בחר להנזר אחורנית ולברוח מן הגדולה.

קרוב הדבר מאד כי בכל הימים אשר התעוללו התעלולים האלה בקהלות מצרים לא היה עוד דוד בן חזקיה חי, ורבי שלמה בן יהודה לבדו היה העומד לבדו בירושלם.

אולם לא ארכו הימים ופנים חדשות נראו בארץ, ושני אנשים אחים ממשפחות הכהנים, ושמותם רבי יוסף הכהן ורבי אליהו הכהן, התחזקו ויקחו להם קרנים בכהונת בית אבותיהם, אשר בשמה התהללו כל היום, ויתיצבו הם בראש הישיבה אשר נעזבה מרבי שלמה בן יהודה, או כוננו ישיבה חדשה, וינהיגו שם את כל סדרי המתיבה, אף נטלו את העטרה לראשם ויקראו לנפשם גאונים, ויאמרו לשמש בשני כתרים, בכתר הנשיאות ובכתר הגאונים. ויהי בבוא השמועה אל בבל ויקם דניאל בן עזריהו מבני הנשיאים, ויעל הוא ואנשיו ארצה ישראל, ויתכונן בבית צלע352 וַיַגֵש את משפטו אל שרי המלכות, וישימו משמר על יוסף ועל אליהו, וינעלו את בתי מדרשיהם לבלתי האסף שם קהל העם, ויש אשר שמו את אנשיהם במשמר. וימת יוסף (4817–1057). וימָּשך הריב בין דניאל ובין אליהו שנה תמימה, עד אשר קם איש, ושמו יוסף בן שמריהו ויעש שלום בן שניהם (4818 – 1058). “ויהי דניאל אדוננו הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב ורבנו אליהו הכהן אב בית דין של כל ישראל”. ויהי אחרי מות דניאל בן עזריה (4822 – 1062) וירבו הימים ויקם אליהו הכהן לרשת את כל הגדולה וילך לְחַיְפָה לקדש את השנה ולחדש את הסמיכה, אשר שתי אלה בטלו בימי הלל הנשיא ראש הסנהדרין האחרונה בארץ ישראל, ואת הגאונות, אשר בטלה במות רב האי בבבל. אך לא בברכות ובזמירות קִדשו חִדשו כל אלה כי אם “באלות נחרצות וקללות נמרצות על כל חולק ומפליג ועל כל גוזל ומסיג גבולה”. וימת אליהו (4844 – 1084), ויקם תחתיו אביתר בנו לגאון.

ושלש שנים לפני היות אביתר לגאון עלה מבבל דוד בן דניאל, נער בן עשרים שנה מבית הנשיאים, ויבא אל דַמְיאטא353 אשר במצרים, ויאספהו הזקן מצליח בן יפת בן זובָעָה אל ביתו וַיֵטֶב לו ויכבדהו וַיְאָרֵשׂ לו את בתו, וישלחהו בכבוד וגדולה לעיר קהירו, ויקדם איש נשוא פנים, ושמו מבורך, את פניו באהבה. אך לב דוד פנה גם מן מבורך. אין זאת כי אם הכיר בהם כי בעלי ברית אביתר הם. ותחת תֵּת לבת מצליח הכלה מֹהר ומתן, שלח לה ספר כריתות. ואביתר יספר עליו כי הציק דוד למצליח איש חסדו עד מות וכי שִלֵם רעה תחת טובה לכל מטיביו ויארוב לנפשותם וכי הִכה את החזנים אנשי אביתר על פתחי בתי הכנסיות ויתן עליהם עֹנש כסף רב.

ויגדל כח דוד הנשיא, ויפרוש ידו על קהלת אלכסנדריא וקהירו, ועל אי חָנֵס ועל אי כפתור, וַיַט אחריו את לב יושביהן, וַיַסֵב אליו את קהלות אשקלון וקסרין, חיפה ובירותה אשר בארץ ישראל וסביבותיה. וַיַפְקֵד שם את פקידיו, וישלח שמה איש אשר קרוב הוא כי שמו אברהם בן נתן354, ויהדוף את אנשי אביתר ממצבם, וישם את עיר צור למרכז לקהלות ארץ ישראל אשר היו אחרי דוד הנשיא. ויתחזקו אחרי כן אנשי אביתר ויהדפו מפניהם את אברהם בן נתן וישב מצרימה. אך עד מהרה החליפו אנשי הנשיא כֹח וישלח דוד ארצה ישראל איש, ושמו הלל אלגסוס. ובן נתן בא עוד הפעם ויט את לב קהלות עכו אחרי אדוניו. ובערב ראש השנה הקהיל את העם ויוֹדַע להם כי שרי ממלכת מצרים הקימו את דוד בן דניאל בשם המלך ראש הגולה בעיר צוען היא פוֹסְטַטִי. ויזעף אביתר מאד, ויקרא צום אף קרא חרם, ויד מבורך איש קהירו נכונה עמו. קרוב הדבר כי מעט מעט הֵקל הנשיא את ידו מעל אביתר “ותשקוט הארץ”. אך אביתר לא חדל רוגז, ויתגעש וַיַרְעֵש את השמים ואת הארץ, ויתאמר להקים מכסאותם את כל שרי צבא השמים לריב את ריבו.

כל הדברים האלה נודעו לנו מפי מגלה, אשר על שם כותבה נקראה מגלת אֶבְיָתָר355, אשר היתה גנוזה כשמונה מאות שנה. מלאה היא מגלה זאת גדופה ונאצה, בוז ומשטמה על דניאל ועל דוד אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמוהם. החרפות האלה מקבלות אל תהלות תפֵלות סרות טעם וגסות רוח, אשר יהלל איש זה את נפשו ואת נפש אבותיו. ולמען הרעים את אנשי ריבו לא חשך את פיו ואת עטו מהשלֵך שקוצים ועַפֵּר בעפר וסקל באבנים אחרי דוד מלך ישראל הנקדש בפי הנביאים ובפי כל זרע יעקב עד עולם. וצחוק יעשה לנו אדם זה, בהתפאר עד לגֹעל נפש בכהונתו ובדבר שבתו בארץ ישראל, כאִלו היה הוא היורש האחד לבית אהרן, – הלא כמה כהנים גדולים וכהנים הדיוטות עמדו בישראל לאלפים ולרבבות, ובמה נעלה הוא ובית אביו עליהם? – וכאלו היתה ארץ ישראל נחלתו מבלי היות חלק וצדקה גם לאחרים ואף כי לצאצאי בית דוד בארץ אבותינו.

כמעט נכון הדבר כי חוט נעלם היה מושך והולך במסתרים מימות בן מאיר356 הצורר לגאוני בבל התמימים ולרב סעדיה, עד תקומת משפחות הכהנים המתקוממים האלה וכי רחבה ידם בידיעת התורה כרוחב יד בן מאיר, עד כי רבותינו שבאשכנז אשר תורת הכהנים האלה נודעה להם, ומעלליהם נעלמו מהם באו עם אחד מהם בכתובים. אך העין העליונה שעשתה מדת הדין בעולם, לא היתה גם על בן מאיר גם על משפחות הכהנים לטובה, כי בהיותם טרודים כל ימיהם בקטטות ומריבות לא זכו להעמיד חזון וללַמֵד תורה לדורות הבאים עד כי גם שמם וזֵכר מעשיהם נשכח ונעלם מן הגדולים אשר קמו אחרי כן לאותות ולמופתים בישראל.

ועל גורל ירושלם עיר האלהים ועל גורל ארץ הקדושה בימים ההם ידאב מאד לב הקורא את מעשה בן מאיר בדורו ואת מעשה אביתר בדורו. כי המעט מן הקראים אשר באו שמה לשום אותה לשדה המערכה להלחם בתורת ה' התמימה, שמו אותה גם אנשים גדולים בתורה למארב, לכונן משם את חִצֵיהֶם אל השלום, “אל הכלי האחד המחזיק ברכה לישראל” גם בטוב לו ואף כי בימי עָנְיו וגלותו.

גם מיד דוד בן דניאל נגלתה בשנים האחרונות אגרת. אך רחוק מאד הטעם העולה ממנה מן הטעם העולה ממגלת אביתר. דברי הנשיא הזה מפיקים ענוה ודומיה. ולא התהלל גם בכבוד המלכות אשר רוממתהו ותעמוד למעוז לו. ואף בהתאוננו על אשר “רבה המשטמה” גם “בקרב עדתו” להעיר נקם ולהעלות “חמה” דבר את דבריו בנחת וכבוד ולא בא ברעש וברגז. ורק לדבר הזה נשא את נפשו “לשמור את מקל נעם ולגדע את מקל חובלים, לשום אהבה תדירה בין יהודה ובין ישראל” ולנטוע ביניהם “אהבה ואחוה ושלום וריעות”. ויהי המעט ממנו כי לא הלך בדרך אביתר לחרף ולנאץ נאצות נבלות את אנשי ריבו, גם אבותיהם ומשפחותיהם, לא התהלל גם במולדתו הרוממה באמת, בבית דוד בן ישי לא התהלל. לעומת זאת שמח מאד על אשר הצליח ה' בידו להרבות תורה במצרים ולכונן “ישיבה חשובה” על אדמת צען, אף כי קשתה עליו יד כובד משאה, עד כי לא נותרו לו מכל עשרו בלתי אם חצרותיו.

נראים הדברים כי למִן היום אשר אסף רב סעדיה את הבן האחד אשר נותר ליהודה בן דוד בן זכאי לגדלו, הטיבו צאצאי בית ראשי הגולה אשר יצאו מחלציו את דרכם ואת מעשיהם, ויחזיקו בדרך ענוה, עד כי היה חזקיה, נכד הבן ההוא, ראוי להיות גם לראש גולה, גם לגאון, וקרוב הוא כי מן הרוח ההיא נאצלה גם על דניאל גם על דוד.


  1. בכל מקום אשר נזכיר מעתה והלאה שם “שתי ארצות” נכַון אל צרפת ואשכנז בשתופן לכל דברי ישראל, תורתו וגדוליו וחכמיו וגם לענין מעמדן הפנימי והחיצון.  ↩

  2. ע“י שו”ת מהר“ם מרוטנבורג ד‘ בודפסט סי’ תתק”ם־תתקמ"א וספר:Waisette Histoire de Languedic II, 260  ↩

  3. Menestriei, Histoire Civile de la ville de Lyon, 244  ↩

  4. Histoire de Languedic II, 214  ↩

  5. עי' גרץ גד"י V, 62.  ↩

  6. רבנו תם כתב בימיו לר‘ משולם בעיר מולין: הלא כמה רבנים יצאו מארצך – – כי יצא הרב ר’ משה הדרשן – מנרבונא – והרב לוי אחיו אחריו והרב ר' יוסף טוב עלם שהנהיג את המלכות לימורג – Limorges – ואניו – Anjou –. (ס' הישר הגדול לר“ת ע”ד).  ↩

  7. “וכבר נחלקו רבי יוסף טוב עלם ור' אליהו הזקן זצ”ל ועלתם בידם וכו' " (שבלי הלקט ס‘ י“א: הג”א לברכות סי’ י“ב; אור זרוע הל' ביהכ”נ סי' שי"ד).  ↩

  8. עי' על אודותיו חלק עשירי, צד 172; 129.  ↩

  9. “שהספרדים היה להם חבור יותר עם חכמי בבל, מהצרפתים אשר היה להם חבור יותר עם אנשי ארץ־ישראל ע”י חכמי איטליא“ (שי“ר מבוא לתשובות גאונים קדמונים ד' ע”ב). ודבר זה אמת הוא בעקרו. אך לדעתנו לא קבלו חכמת א”י על ידי חכמי איטליא כ“א מעצם ידם את עצם חכמתם הם, כי בדורות אלה שאנו עוסקים בהם כבר רבו וגדלו חכמי איטליא מחכמי א”י.  ↩

  10. עי' שי“ר מבוא לתג”ק.  ↩

  11. “בהלכות גדולות שכתב ר' יוסף טוב עלם וכתוב בסופו סליק ספרא דרב יהודאי גאון”, (סמ"ג לאוין ס'); “ובהלכות פסוקות דרב יהודאי גאון בה‘ נדה שכתב הר’ יוסף טוב עלם” וכו' (תוס' נזיר נ“ט ד”ה אמר).  ↩

  12. “ובסדר תנאים ואמוראים כ”י ר‘ יוסף טוב עלם" וכו’ (סמ“ג לאוין קל”ח; שם עשין מ"א).  ↩

  13. עי‘ שי“ר מבוא לתג”ק ח’.  ↩

  14. עי‘ פירושיו החריפים שהביא רש“י כתובות י”ד, א’; חולין קי"ד, ב'.  ↩

  15. “ופי' תורה שבכתב פירוש נחמד מאד, כן כתוב בספר קדמון כ”י ישן נושן" (שה“ג ח”ב).  ↩

  16. את פתרון ריט“ע שבמס' חולין שהבאנו בהערה 6 מקדים רש”י בדברים אלה: “ורואה אני דברי ריט”ע שראיתי תשובת כתב ידו“ וכו'. ועוד מובא: ”בתשובת ריט“ע הגדול מצאתי” (סדור רש“י סי' קע”ב).  ↩

  17. תוס' גטין פ“ה ד”ה “דתהויין”.  ↩

  18. ארבעה ועשרים פיוטים השתמרו לנו מידו (עמודי עבודה 96).  ↩

  19. עי' “אריות הדיחו שה פזורה” (זולת לשבת ג' אחר הפסח).  ↩

  20. ע' “ארנן לבוקר חסדך” (יוצר לשבת ב' אחר הפסח).  ↩

  21. עי' פיוטיו לשבת הגדול נוסח אשכנז ופולין.  ↩

  22. על היות הרמה“ד איש נרבונא עי‘ ערוך ע’ ”נגד" ב'.  ↩

  23. וביסודו של רמה”ד“ (רש“י במדבר ז' י”ח ועוד ועוד) וגם ר' שמעון בר יצחק קרא לספרו ”יסוד" (ע' רש“י שבת פ”ה).  ↩

  24. ע‘ לדוגמה דבריו רש"י במד’ ל"ג, א'.  ↩

  25. רמב“ן בסוף הקדמת פירושו לתורה. וכמעט כל המדרשות וביחוד סיומי פרשיותיהם וגם הרבה מפירושי המקרא כגון פי' רבנו בחיי והאלשיך הותקנו בטעם זה ותועלתם רבה מאד להרחיב ולהחיות לב נדכאים ע”כ דבק בהם רוב הצבור מאחינו התמימים והצנועים.  ↩

  26. עי‘ דבריו: רש"י במדב’ כ“ח, י”ט.  ↩

  27. עי‘ שם: שם ז’, כ“נ. דברים כ”ז, כ"ד.  ↩

  28. עי‘ דבריו: רש"י בר’ ל"ה, ז'.  ↩

  29. שם: דברים כ“א, י”ד.  ↩

  30. שם: במד' ל“ב, כ”ד.  ↩

  31. ערוך ע‘ “נגד” ב’ ורש“י כתוב' ע”ה, ע“ב, ד”ה כהה.  ↩

  32. רש“י מזכיר ”פירושים מדויקים" סתם (רש“י תהלים פ”ח, א'). ועל כרחנו אינם מן הפירושים הידועים שדרכו להזכירם בשמם ושאנחנו מביאים אותם בסמוך אלא גם פירושים אחרים שהיו מצויים בצרפת.  ↩

  33. רש“י מזכירו בכבוד ”זכר צדיק לברכה" (רש“י יחזק' מ”ד, כ'; מ“ח, י”ח).  ↩

  34. עי‘ דרך הבאור הזה שנהג לחכמי עמנו בספרד ובכל ארצות “מלכות ישמעאלים” בתחלת הקדמת ראב“ע לתורה: ”הדרך האחת ארוכה וכו’ ".  ↩

  35. לדוגמה נביא פה פתרונים אחדים לרמב“ח הקולעים בטוב טעמם אל השערה מבלי החטֵא: ”לעובדי העיר – יחזקאל מ“ח, י”ח –: הם הגבעונים“ (רש"י שם) ”באו בֶעָבִים – ירמי‘ ד’, כ“ד – בעובי היער”. “חי אני וגו‘ כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא – ירמ’ מ”ו, י“ח –: אם תגביה עצמך כתבור וככרמל שהן גבוהין, בַּיָם תבא: תפול בעומק הים”. – “עד מתי תתגודדי – מ”ז, ה‘ –: עד מתי תאספי גדודי חיָלים“. – ”כי חזון אל כל המונה לא ישוב – יחזק’ ז', י“ג –: כי לא ישוב החזון לאחור”. (פתרונים אלה ויותר מהם מקובצים מתוך כ"י: פרשנדתא 19־18).  ↩

  36. פרשנדתא 20.  ↩

  37. ע‘ שמות מקצתם מקובצים ע“י צונץ במאמרו על רש”י: צייטש"ר פיר דיא וויססענש’ ד‘ יודענט’ 320־311.  ↩

  38. Mainz.  ↩

  39. “כן ל' מורי הזקן – רי”ב יקר – ששמע מפי אביו ששמע מר‘ שמעון“ (רש”י שבת פ’(: “וכן א' לו רי”ב יקר הזקן משום אביו" (מחזור ויטרי סי‘ כ"ג; ס’ האורה ח“ב סי' מ”ז).  ↩

  40. “ריב”י שפירשה במס' מגילה לפני המאה“ג מתקן לכולה גולה רבנו גרשום זצ”ל (שבלי הלקט סי' רכ"ב). “ושאל ריב”י את רבנו גרשום בענין רבית (שם רס"ט).  ↩

  41. “ושאלתי את פי ריב”י והתירה לי לאכול – – וטעם מורי שלא מצינו אומא בגמרא“ (רש”י חולין מ“ו(: וכן פירש רש”י ז“ל ז”ל את טעם הוראות רי“ב יקר לענין אתרוג ”שלא מצינו בבל מקום פטמא עוקץ" (שם סוכה ל"ה).  ↩

  42. ככה נראה לעלות מדברי רש“י: ”ה“ג וכו' ול”ג ושוחטין וכו' וגם שאר לשון הכתוב בספרים שבוש הוא וכן הגהתי מספרו של רבנו“ (רש“י זבח' נ”ו). וסתם רבנו בדברי רש”י הוא רי"ב יקר.  ↩

  43. “ובסדר הזה רבנו [רש”י] נ“ע הנהיג את דורו שהעתיק ממכתב ידי רבו מובהק ר‘ יעקב בר יקר שפירשה במס’ מגלה לפני המאה”ג וכו' רבנו גרשום ז“ל” (שבלי הלקט סי' רכ"ב).  ↩

  44. ע‘ כנויו זה ובאור יקר עד מאד לגמרא ע“פ המקרא רש”י ד“ה ”חוק קבל" פסח’ קי“א וע”ש פי' רשב"ם.  ↩

  45. “וכן שמעתי מבית מדרשו של רבנו יעקב” (רש“י זבח' מ”ה:).  ↩

  46. מלבד רש“י ז”ל תלמידו המובהק של ריב“י עושה את דבריו עקר מצאנו כן גם לרשב”ם שהוא חותם את דבריו: “שמעתי משמועת רבנו יעקב בר יקר ועקר” (ב“ב ל”ט.) “בשם רבנו יעקב בר יקר ועקר” (צ"ט:).  ↩

  47. סדור רש“י קע”ד 79.  ↩

  48. “כי ידעתי [מִדָתו כי] בחר לו בגדולה מכלם, והנהיג עצמו כאסקופה הנדרסת ושם עצמו כשיָרֵי שירַים” (80) ומליצת “בגדולה מכלם” נאמרה על מדת הענוה (ע‘ ע"ז כ’:).  ↩

  49. סדור רש"י שם.  ↩

  50. על תקון אחד שרש“י דן עליו ודבריו מובאים בתשובה פה, כתב רש”י כי רי“ב יקר לא רצה לתקנו מענותו ורבי”צ הלוי “שם דברים על לבו ופזר בשעת המכנסין” (שם).  ↩

  51. ע‘ פרדס סי’ רל“ח ות' רש”ל כ"ט.  ↩

  52. ת' רש"ל שם.  ↩

  53. ע' פרדס שם.  ↩

  54. ע‘ סדור רש"י ס’ קע“ז 81. ות' רש”ל כ“ט. – ”שהי' דבר ומנהיג לדור ועל פיו יצאו ויבאו" (אור זרוע ח“ב ק”ח בשם רש"י): וורמייזא היא העיר הגרמנית Worms.  ↩

  55. ככה יקראהו לפעמים רש“י ובעלי התוספות סתם בלי זכרון שמו ”יצחק" (רש“י שבת ס”ו; קכ“ג. תו' ד”ה והתניא, חגיג' י"ד:).  ↩

  56. כך נראה קצת לעלות מתוך סדר ספורו של רש“י לענין פסק הלכה אחת: ”ולא זכיתי לשאול את פי רבנו יעקב בר יקר בדבר זה וכו‘ כי היו נוהגין בו היתר במקומנו; ולאחר פטירתו של רב שמעתי את רבנו יצחק הלוי שהוא אוסר וכו’ " (רש“י ביצ' כ”ד:).  ↩

  57. את עצם הספר קראו דורשיו בשם “תלמידי רבנו הלוי” (רש“י שבת נ”ט; ס"ה).  ↩

  58. שם י':.  ↩

  59. “ומצאתי בשם ר' יצ”ה שא' משום רבנו יעקב" (שם כ"ג.).  ↩

  60. פרדס לרש“י סי' קנ”ב.  ↩

  61. תו‘ ד“ה ”וע“ל מ”ק כ“ה: ונזכור לו ”פי’ ב“ק של רבנו יצחק בר יהודה” (רש“י ברכ' ל”ט.). אף ספר אחד נקרא לו בשם “יסוד” (נ"ז:).  ↩

  62. רש“י שבת נ”ט.  ↩

  63. רש“י יומא ט”ז:.  ↩

  64. פרדס לרש“י סי' כ”א.  ↩

  65. ע‘ שמותם למקומותם ומקצת מעשיהם במבואי הרב ר“ש בובר ז”ל לסדור רש"י ולס’ האורה.  ↩

  66. ע‘ חלק ט’ 20 הערות 4 – 10.  ↩

  67. “דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידו משום כבוד” (רש“י ע”ז י"ז.).  ↩

  68. שם סנהד' ק"א.  ↩

  69. “ובזמנו, על המשתה כגון שהוא יום טוב נוטל כוס בידו ואומר עליו דברי אגדה ופסוקים מענינו של יום” (שם).  ↩

  70. “ונהגו למיעבד אגודה נאה מהדס של עבות, ולשווייה ללולבא בגויה – – לנוי בעלמא” (ס' האורה ח“א צ”ז).  ↩

  71. “ונהוג עלמא למיעבד שמחות טובא חדא מפני שהוא יו”ט, ועוד מפני שהוא סיום התורה" (צ"ט).  ↩

  72. רש“י שה”ש א‘, ד’.  ↩

  73. הנה מצאנו להם תשובות “על נקור הצבי והאַיָל” (ס‘ האורה ח"ב סי’ ס"ח). ולאחד מרבותיו של רש“י ”נקרו לו אַיָל לצורך סעודת בתו" (שם). ולענין ברכה על מרקחת אגוז בדבש (קנ"ד).  ↩

  74. “על בתולות היפות והילדים הרכים” (קינת “מי יתן ראשי”).  ↩

  75. “בנות מחוטבות משובצות בעדי עדיים” (קינת “אמרתי שעו מני”).  ↩

  76. הראב“ן בקוננו על הרוגי תתנ”ו, מספר למען הגדל את הרושם “והי' לו בן יחיד נאה ומראהו כלבנון” (קונטרס גזרות תתנ"ו 38) “וגם נערה אחת יפה עד למאד היתה שם” (10). ועי‘ מדה זו גם לר’ ישמעאל ולחבריו (ח"ו 38 הערות 10, 11).  ↩

  77. “ – – ב”א המצוירים בכותל – – דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית" (רש“י שבת קמ”ט.).  ↩

  78. “כיצד נעקד יצחק ושאר דברים” (ערוך ע' “דיוק”).  ↩

  79. “אפיקי מים ערבים למראה והבחורים יוצאים לשוט” (רש“י שה'”ש ה', י"ב).  ↩

  80. “ – – בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה” (תו‘ ד“ה ”מיד" סכ’ מ"ה:). ומשחק כזה וכיו“ב של הבחורים חביב הי' גם לרבותיהם לרצון הנכבדים, כי כן שמענו אותם מורים הלכה ”אם היו קורעין בגדו של חברו או מקלקלין לו סוסו שהן פטורין, שכך נהגו מחמת שמחת חתן“ (שם). וגם משחק ”משוורתא דפוריא“ – סנהד' ס”ד: – שבחורים עושין וכו‘ בימי הפורים – – וקופצין מצד האש לצד האש" (ערוך ע' “שוור”), נראה שברצון חכמים הי’, והם הם שהורו “בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר [בשבת], וכן לראות כל דבר שמתענגים בו” (ש“ע א”ח ש"א, ב').  ↩

  81. “ויכנסו לחופה וישוררו לפניהם” (ס‘ האורה ח"ב סי’ י"ד) “ויזמרו להם בחופה” (שם) “והמשמחו מעתה יזכה לחמשה קולות” (שם).  ↩

  82. כאשר תעדנה מליצות רש“י פירושו לשה”ש א‘, ב’, ג'. ומליצת המקונן “והכלות לבושות שנים מעולפות בזרועות חתנים” (קינת “החרישו ממני”).  ↩

  83. Worms.  ↩

  84. עי' גרץ גד"י 64 V.  ↩

  85. מלבד שאנו שומעים מפי רש“י, בחיר רבותינו שבצרפת את הדברים האלה ”שדרך ת“ח להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן כדכתיב כל משנאי אהבו מות – משלי ח', ל”ו – (רש“י ערובין נ”ד.); ואת ההפך ממנהג זה חשב לעבירה, שנא' בה חייב מיתה (עי' דרש פסוק זה שבת קי"ד.) – מלבד זה זכינו למצוא כיום ציור עתיק מן המאה הי“ג למספרם, שהוא מבחר זמן בעהתוס”פ שהיה אצור בביבליותיק נאציאנאל בפאריז, המשוה לנגד עינינו את ראשי רבנות צרפת הנאספים לועד ומקדמים איש את חברו בנתינת שלום. העתקת הציור V 457 Jewish Encycl.. ציור זה שכלו אומר כבוד ושהוא פירוש נראה למאמר “מאן מלכי רבנן”.  ↩

  86. ע‘ סוט’ כ“ב: וע' גנות מדת פפוס בן יהודה בפי ר”מ גטין צ. ועי' הערה הבאה.  ↩

  87. “מקיז דם לכתלים”: עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא" (רש"י: סוטה שם).  ↩

  88. אשר שרו שם גם גדולי ישראל בספרד בהיות להם משוררי ערב למופת.  ↩

  89. על פיטני אשכנז וצרפת ביחוד יאָמן הסמן המיוחס לראב“ע אשר מסר להכיר את טיבי שירי כל העמים למיניהם: ”הישמעאלים שיריהם באהבים ועגבים, והאדומים במלחמות ונקמות, והיונים בחכמות ומזמות, וההודיים במשלים וחידות, והישראלים בשירות ותשבחות לה' צבאות" (נחל קדומים לר"ל דוקעס 16).  ↩

  90. כאשר הטיב הרה“ג שי”ר להכיר כי “פיוטי הספרדים המה מליצים בין נפש האדם ויוצרה ופיוטי האשכנזים בין עם ישראל ואלוהיו” (זמן ומקום ר"א הקליר בתולדותיו) “ורובם דברים בעניני עם ישראל וקורותיו ומחזקים הקשר בין ישראל ואלהיו”  ↩

  91. כגון פיוט “שוכני בתי חומר” לרש“ב גבירול ורוב פיוטי רמב”ע ותוכחות כעין אלה, אך בפנים נוחים הרבה מאלה, ידועים לי רק שתים שהן תוכחות מראשן עד סופן, הלא הן “אנוש מה יזכה” לשחרית יה“כ ו”אנוש איך נצדק“ במוסף יה”כ. אולם גם הם אין סגנונם מוכיח כי אשכנזים או צרפתים דוקא הם, וביחוד הראשון אשר אין לו עוד החרוז השוה, נראה כי עתיק הוא ואינו פרי שתי הארצות האלה. ובתפלותינו מני קדם המסורות לנו מיד אכנה"ג ותנאינו ואמוראינו אין לנו אף תפלה אחת הדומה לתוכחת הספרדים.  ↩

  92. גם את מחזורו של המשורר השמח וטוב לב ר' יהודה הלוי לרגלים ולר“ה ויה”כ מלא הוא קינות מדכאות רוח (עי‘ שירי קודש לריה“ל שהוציא הרב בראדי ע”י מק"נ ש’ תרע"א – ב').  ↩

  93. עי' דברי חסדאי בן שפרוט, באגרתו למלך הכוזרים המובאים בידנו במקומם.  ↩

  94. ע“כ היה עם לבב הרדב”ז לאסור את קריאת פיוטים אלה גם בשבתות שבין י“ז בתמוז לט”ב. והרב מנחם די לונזאנו בימיו הכיר בפיוטי ספרד שהם עשויים בטעם – – “הישמעאלים שראיתי להן לב נשבר ונדכה וכו'. ולזו הטבה יש הרבה שאין לומר [אותם] בשבתות וימים טובים, ודלא כבעל זמירות ישראל [: ר”י נגארה] שאינו מבדיל בין שבת לט“ב (שתי ידות ס”ה:(.  ↩

  95. מערבית ליל ב' לסוכות.  ↩

  96. יוצר ליום ב' לפסח.  ↩

  97. ר‘ שלמה פרחון הספרדי המדקדק הגדול מבקש סליחה מאת הקהל על “לשון שאינו מבואר” שבספרו, באמרו "כי לא נהגו אנשי מקומנו לדבר בלשון הקדש כל כך, מפני שכל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להם וכל האכסנאין הבאין אליהם יכירו את לשונם וכו’, אבל ארץ אדום משונים לשונותיהם זו מזו וכשיבאו אכסנאין אליהם לא יכירו דבריהם, הוצרכו לדבר להם בלה“ק, לפיכך הם רגילים בו יותר” (סיום מחברת הערוך). ודבר זה של קֹצר לשון אבותינו שבספרד גרמה לחצי ספרתנו שנכתבה בלשון ערב שתהיה כספר החתום לרבבות אלפי ישראל. [וכן כתב ר‘ משה בן ג’קטילה בהקדמתו לתרגום ג‘ ספרי דקדוק של ר’ יהודה חיוג. – ב. מ. לוין].  ↩

  98. מובא בגד"י גרץ 71 V.  ↩

  99. לאמר מעיר קירואן, שהיא היתה מרכז התורה באפריקא.  ↩

  100. סה“ק סדה”כ 73.  ↩

  101. Merida.  ↩

  102. במלאכת המשי עבדו הרבה מבני ישראל כאשר יתבאר עוד אי"ה, וגם משפחת בן־גו אשר היו לשרים עשו את עשרם במלאכת המשי, כאשר הזכרתי את הדבר במקומו.  ↩

  103. קרוב הדבר כי יציאת אבותיו של רי“צ אלבליא ויציאת אבותיו של ר”ש בן נגדילא היו בפרק אחד (ע' חלק עשירי צד 176).  ↩

  104. סה“ק: סדה”ח 74.  ↩

  105. שם.  ↩

  106. שם ועי‘ חלק י’, 215 הערה 6.  ↩

  107. אלה הם דברי ריצ“ב אלבליא: ”ואם המקום יאריך ימותיו של הנגיד אדוננו ויסיעוני מן השמים לפרש מס' ר“ה אבא לפרש דעתי” (סוד העבור לר' אברהם בן חייא צד נ"ד).  ↩

  108. ראב“ד הלוי מספר על רי”צ גיאת לאמר: “ומתלמידיו הי' רי”צ בר‘ ברוך ור’ ברוך בנו“ (סה“ק: סדה”ח 75) ור' יצ”ב ברוך אבי ר‘ ברוך אינו אלא רי"צ אלבאליה וסתם תלמיד, אפ’ תלמיד חבר, קטן בשנים מרבו.  ↩

  109. זהו נקודו ולא גֵיאת, ושם “גַיָאת” הערבי הוא תרגום למלת “מושיע” העברית, ע“כ הוא קורא לעצמו, באחד מחרוזיו שהביא רמ”ב עזרא “יצחק אשר נקרא בנו־מושיע” (עמודי עבודה 101) כלומר בן גַיָאת.  ↩

  110. Lucena האספמית.  ↩

  111. סה"ק שם 74.  ↩

  112. שם ושם 73.  ↩

  113. שם ושם 75.  ↩

  114. בזמננו יצאו לאור בדפוס בשם “שערי שמחה”: פיורדא ש‘ תרכ“ב ובשם ”הלכות פסחים" ברלין ש’ תרכ“ד אחרי שכבר הודפסו ”הלכות יום כפורים לרי“צ בן גיאת” בסוף מחזור ליל כל נדרי לרזכ"ט שטערן וויען שנת 1859.  ↩

  115. עי‘ הלכות יו"כ שהביא שם הרבה מן הגאונים, ומזולתם לא הביא דבר, וע’ דבר זה מפתח לתה"ג 59.  ↩

  116. “וראיתי במחזור שיסד הרי”צ אבן גיאת ז“ל וכו'” (ת‘ רשב"ץ סי’ צ"ב).  ↩

  117. עמודי עבודה שם.  ↩

  118. “ובספרו אשר חבר למעמד יום הכפורים הראה נוראות, היו לו לאות, כי שיריו צלחה עליהם רוח נבואות” (תחכמוני לאלחריזי שער ג').  ↩

  119. ת‘ רשב"ץ סי’ צ"ב.  ↩

  120. רא"ל לאנדסהוט מנה לו מאה ושמונה עשר פיוטים מאשר זכה הוא למצוא לו (עמודי עבודה 116).  ↩

  121. כגון שיר לחתונה “יקר רוח” (שער השיר 16).  ↩

  122. עי' פיוטיו לשבת הגדול נוסח אשכנז ופולין.  ↩

  123. פיוטו הנשגב למוסף יום הכפורים במחזור טריפולי “ובכן מלאה הארץ קניניך” (שער השיר 19) מופת הוא לכח עין חדה הסוקרת בסקירת אחת את המון ראשי היצורים ושרשי הכוחות במליצה נמרצת ומועטת בתכלית המעוט התופסת את המרובה בתכלית הרבוי.  ↩

  124. ע' “ארנן לבוקר חסדך” (יוצר לשבת ב' אחר הפסח).  ↩

  125. 18 וע‘ שיר נאה כתוב ברוח כזאת על צרה שהתעתדה ולא באה: “את מַחֲזֵה / הוֹד אֵל הִצִּילָנוּ / שוּר, וַעַנֵה / רַב טוֹב שֶגְּמָלָנוּ.” (25) וע’ עוד שני חרוזי רי“צ גיאת מובאים בידי רמב”ע ופירושם מענין זה (עמודי עבודה 112).  ↩

  126. פעמים אין מספר נזכר בתורת פוסק בפי הפוסקים שקמו אחריו, וביחוד בפי רבנו יעקב בעל הטורים ובבית יוסף.  ↩

  127. עי' גרץ גד"י 75 VI.  ↩

  128. Denia באספמיא.  ↩

  129. סה"ק: שם.  ↩

  130. שם.  ↩

  131. שם.  ↩

  132. “וחבר פירוש לפרקים ממס‘ כתובות ופירוש מס’ ערובין המעידים על חכמתו ותבונתו” (שם).  ↩

  133. מודפס הס' אלפס.  ↩

  134. ע‘ הקדמת ס’ מקח וממכר.  ↩

  135. “ופייטן היה וחבר אזהרות” (שם). ו“אזהרות” הוא בפי הפיטנים שם למנין תרי“ג מצות”.  ↩

  136. ע‘ לו שיר תוכחה בס’ שער השיר “פחדתי מיוצרי” (שער השיר 57).  ↩

  137. אלחריזי כתב “ושירי ר' יצחק בן ראובן, סודם מי חכם ויבן, כי הפליא לעשות מליצות נאות, והביא במִלאי חרוזיו זכרון כל המצות, וישימם בפסוקים דבקים כאלו הם ברוח הקודש חקוקים” (תחכמוני שער ג'). אך בכל זאת לא היה משורר זה הראשון לסיים את בתי שיריו בפסוקים, כאשר אמר גרץ להחליט (גד"י 76 VI), כי כבר קדמוהו אחרים. וע' שלשה פיוטים לרש"ב גבירול (שער השיר 47–53) והרבה בכתר מלכות.  ↩

  138. על קרבת עיר מולדתו לעיר פס בירת אפריקי נקרא כן.  ↩

  139. סה"ק: שם 76.  ↩

  140. שם.  ↩

  141. כדברי ר' יוסף האזובי עליו “ומי הרביץ כמהו דת ותורה – – ולולא הוא כבר כלתה חררה” (קערת כסף, חרוז 42–43).  ↩

  142. ס“הק שם. ורמב”ם ז“ל כתב ע”ד ספר זה לאמר “וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבנו יצחק ז”ל הספיקו בעד כל החבורים ההם מפני שהן כוללות לכל תועלת הפסקים והדינים שצריך אליהם בזמננו זה, ר“ל זמן הגלות. ובאר שם כל הטעיות אשר נמצאו לאשר היו לפניו בפסקיו, ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים” (ע‘ הקדמ’ פי' המשניות לרמב"ם).  ↩

  143. Cidellus.  ↩

  144. ע' גרץ גד"י V 85–92.  ↩

  145. סה“ק: סדה”ח ח"א 79.  ↩

  146. עי‘ דברינו חלק ט’.  ↩

  147. עי‘ אגרות הרמב"ם ד’ ליפסיא צד 35. [אבל עי' עכ"ז בהערותי בסוף הספר – ב. מ. ל.].  ↩

  148. “עד שברח ונכנס בספרד וכבדו ונשאו ר‘ יוסף הנשיא וכו’ ” (סה"ק: 75) ופי' “ונשאו” בפי סופר דיקן זה שאינו מעדיף מלין שלא לצורך ותמך אותו (ועי‘ מ"א ט’, י"א. עזרא א‘, ד’); ומשפחת מהגר היתה מן המשפחות המיוחסות אשר רבים מבניה נזכרים בכבוד בפי סופרי ספרד.  ↩

  149. סה"ק: שם.  ↩

  150. “אמרו עליו על רב אלפס שהיה תוקע בר”ה שחל להיות בשבת" (רא“ש ר”ה ריש פרק ד').  ↩

  151. “ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן” (שם).  ↩

  152. הרב המאירי כותב על רי“ף ”והעמיד תלמידים הרבה לאין קץ ומגדוליהם ר‘ אפרים והרב ר“י הלוי אבן מגאש” (הקדמתו למס‘ אבות: סדה"ח ב’ 228). ר’ משה בן עזרא נוקב בשמות את תלמידי אלפסי אלה: אבו סלימאן בן מחגר ואבו אל פתח בן אזהר אשבילי, ואז אבו זכריה יחיא בן בלעם אלטולטלי מן אשביליא, וכן אז אבו הרין בן אלעיש ואבו יצחק בן אלחריזי. ומשביליא אבו יוסף בן מגאש אלגראנטי מאשביליא ואבו זכרי' בן מאכון. ומגראנטה אבו יוסף אלמרא, אברהם לטיף שמת בבלינסיאה שנת תתפ"ח ואז באנדלוס עמרי אבן אלדנון ואבו אצחק בן פקודה ואבו סלימאן בן עמר ואבולחסן עזרא בן אלעזר (ס' אשכול הכופר: יוחסין השלם 229).  ↩

  153. סה"ק שם 77.  ↩

  154. חמדה גנוזה עדעלמאן 30.  ↩

  155. סה"ק שם 76.  ↩

  156. רומז לר"י אבן מיגאש, עי' הערותי בסוף הספר [ – ב. מ. ל. ].  ↩

  157. ר' יהודה הלוי. שיר זה מודפס כיום בראש ספר האלפס.  ↩

  158. Trois.  ↩

  159. הוא ר' אברהם בן דוד הלוי בתוספת שמצאו לו לספרו סדר הקבלה: סדר החכמים ח"א 84.  ↩

  160. שם.  ↩

  161. שם.  ↩

  162. רש“י או' עליו לענין אחד ”ל‘ אבא מרי מנוחתו כבוד והוא נראה בעיני והראשון ל’ מורי וקשיא לי בגויה וכו'" (רש“י ע”ז ע"ה).  ↩

  163. רש“י נקרא ”בן הקדוש ר‘ יצחק זצ“ל” (סוף כ“י פירש”י לתורה באוצר פַרמא קובץ 175 וגם בכ"י באוצר פריז 73). וע’ פתח דבר לר"ש באבער לס' האורה.  ↩

  164. כך הוא כותב עליו “ומצאתי לי סמך ביסודו של ר' שמעון הזקן אחי אמי מפי רבנו גרשום אבי הגולה” (רש“י פ”ה:).  ↩

  165. “עיר וקדיש זקננו הרב ר‘ בנימין בר שמואל זכר קדוש לברכה אמר וכו’ ” (פרדס סי' קע"ד).  ↩

  166. כך נראה קצת מן השמועה ע“ד האבן הטובה שלא רצה למכור לע”ז המובאה בשלשלת הקבלה.  ↩

  167. מדברי תשובתו של רש“י – חפש מטמונים – ששם הוא כותב כי בהיותו באשכנז כבר היה נשוי, משער ר”א עפשטיין כי היה רש"י כבן עשרים בצאתו מצרפת (מנטש"ר ש' 55 צד 45).  ↩

  168. Worms.  ↩

  169. ע“כ מלבד אשר הוא קורא לו בשמו המפורש ”רבנו יעקב בר יקר“ (חולין מ"ו: ועוד) או ”רבנו יעקב“ (ביצ' כ"ד:) מזכירו הוא לפעמים סתם ”מפי מורי הזקן“ (ר“ה כ”ח.) ”בשם רבנו“ (ביצ‘ ב’:) ”רבי“ (זבח' נ"ו.). ובכן עולה מזה כי רי”ב יקר הי' רבו המובהק של רש“י ע”כ הוא מזכירו סתם.  ↩

  170. רש“י פסחים קי”א. וע' רשב"ם שם.  ↩

  171. רש“י סכ' מ”ה:  ↩

  172. “כך הגהתי מספרו של רבי” (רש"י זבח' שם).  ↩

  173. “ולאחר פטירתו של רבי שמעתי את רבנו יצחק הלוי וכו' ” (רש“י ביצ' כ”ד:).  ↩

  174. רש“י פסח' ס”ג: ועוד.  ↩

  175. ממליצת “אשלי רברבי” (ביצ' כ"ז.) – “כלומר חכמים גדולים” (רש"י).  ↩

  176. פרדס סי‘ ט’.  ↩

  177. “ובתלמידי רבנו הלוי מצאתי” (רש"י שבת י' :).  ↩

  178. “וכן רבנו יעקב בן ר‘ יצחק סגן לויה הי’ בימיו – של רש”י – הנקרא רבנו יעבץ“ (ת' רש“ל כ”ט). ויעבץ ”ר“ת יע בן יצחק”.  ↩

  179. Mainz.  ↩

  180. “כך ראיתי בפי' ב”ק של רבנו יצחק בר‘ יהודה“ (רש“י ברכ' ל”ט) ”וביסודו של מורי ר’ יצחק בן בן יהודה ראיתי" (שם ר“ה כ”ח :).  ↩

  181. “ורבנו שלמה הנקרא רש”י קבל מר‘ יעקב בר יקר ומר’ יצחק סגן לויה ומר‘ יצחק בר יהודה (ת' רש“ל כ”ט). “– – רבותיו של רש”י רי"ע בר יקר ור’ יצחק סגן לויה בר אשר" (יוחסין ד' קניגסברג קכ"ט.).  ↩

  182. צ“ל ”עֲדֵה“ מל' ”מעדה בגד" (משלי כ"ה, כ').  ↩

  183. ת' רש"י: חופש מטמונים.  ↩

  184. סדור רש“י סי' קע”ד.  ↩

  185. בדברו על רבנו יעקב בן יקר הוא כותב “ולא להכריע באתי כי איני כדאי לֵעָשות סעד לדברי הארי שן סלע וגבעת עולם” (שם).  ↩

  186. ע‘ תשובתו על דברי רבנו יצחק שנהג לאסור בחלב במשהו (שם). וכן מצאנו בבהמה שאבדה ריאה שלה, שרבותיו רי“צ הלוי ורי”צ בר יהודה אסרוה, והוא הוכיח כי הדין עם רבו רי"ב יקר המתיר. וע’ עוד דבריו לרב נכבד ששאלו דבר זה, חתם בדברים אלה “אל יאריך מורנו ואל יוסיף בטרפות כי אי אפשר לקבל, ואם כן לא כשר עולמית” (שם סי' רכ"ח).  ↩

  187. ת‘ הראש כלל א’ וע' שה"ג מערכת גדולים.  ↩

  188. ת' רש“ל כ”ט.  ↩

  189. ע‘ עזרא כ’, י'.  ↩

  190. ע‘ ירוש’ שקלים א‘, ה’ וע' ח"ג 129.  ↩

  191. ועליו ועל רבו רבנו יעקב בר יקר יצדקו ביחוד דברי נכדו “הראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות” (רשב“ם ברא' ל”ז, א'). אולם גם על לבם לא עלה לגרוע עיניהם מן הפשט, כאשר העיד הרשב“ם בעצמו כי גם ”רבנו שלמה – – שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא“ (שם). ועל רי”ב יקר כי זאת היתה מגמתו ע' לעיל במקומו.  ↩

  192. רש"י ברא‘ ג’, א'.  ↩

  193. הכרתו זו מתפרשת ממליצותיו הברורות: “וד”ת כפטיש יפוצץ סלע, ואני לישב פשוטו של מקרא באתי“ (רש“י ברא' ל”נ, כ') ”לכן אני או‘ יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אפניו והדרשה תדרש, שנא’ הלא כה דברי כאש נאום ה‘ וכפטיש יפוצץ סלע – ירמ’ כ“ג, כ”ט – מתחלק לכמה ניצוצות" (שם שמות ו‘, ט’).  ↩

  194. גם אחרי שהי‘ פותר את הכתוב בדברי אגדה הי’ אומר לפעמים: “ואם באת לפרשהו כפשוטו כך פרשהו” (שם ברא‘ א’, א') “ולפי פשוטו כך פרשהו” (ד') ובכן הרי זה כמשיא עצה הוגנת לבחור בדרך הפשט.  ↩

  195. “ורבותינו אמרו וכו' אבל לפי הענין אנו למדין” (שם יחזק‘ א’, ט"ו), “וראיתי לס' הזה כמה מדרשי אגדה – – ואינם מתישבים על לשון המקרא ולא על סדר המקראות” (הקדמ' רש“י לשה”ש). ודוגמה נאה מאד לדרך בקורו הם דבריו אלה: “ורבותינו דרשו כל המזמור עד ברוך ה‘ יום יום, על מתן תורה, וגשם נדבות במתן תורה, וחיתך ישבו בה, נתישבו בתורה. ואני אין לבי מתישב לאמן לשון ישבו בה בלשון נתישבו בתורה, וההר חמד א’ לשבתו, אין לבי מתישב לדרשו על הר סיני, שהרי לא לשכון בו חמָדוֹ, ולא לשכון בו לנצח, וכאן כתוב ישכון לנצח, וכן מלכי צבאות פירשו כמו מלאכי צבאות, ואין זה לשון מקרא” (רש“י תהל', ס”ח, ל“ז. ע”ש). ומעין זה משפטו “ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת וכו‘ ועוד וכו’ ” (רש“י שמות ו‘, ט’. ע”ש).  ↩

  196. “ואמרתי בלבי לתפוש משמעות המקרא לישב באורם על סדרם, והמדרשות מרבותינו אקבעם איש איש במקומו” (הקדמ' רש“י לשה”ש).  ↩

  197. מלבד אשר לענין הלכה שם רש“י ככל חכמי ישראל גם בצרפת ואשכנז גם בספרד את הדרש לעקר. וגם הגדול בכל הפשטנים, הלא הוא רשב”ם נכד רש“י, הזהיר ע”ז בפתחו את באורו לס' ויקרא בדברים אלה “ואשר שם לבו לדברי יוצרנו אל יזוז מנמוקי זקני רבנו שלמה ואל ימוש מהם” (רשב"ם ויקרא א‘, א’), ושם הלא הדרש הוא העקר. – מלבד באוריו להלכה שעקרם דרש מצא לפעמים את הדרש לעקר גם בפתרון דברים שאינם הלכה, כדבריו אלה “אין המקרא הזה אומר אלא דרשני” (רש"י ברא‘ א’, א'), “אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה” (ד').  ↩

  198. כדברי רשב“ם הסמוכים ותכופים אל דברינו המובאים שהוסיף להעיד על דברי פתרונו רש”י לס' ויקרא “כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות והלשון ויש ללמוד כלם” (רשב"ם שם). ואת פירושו לשה“ש שפירש רש”י על פי האגדה העושה את כל המגלה לשיר ידידות שבין הקב“ה לכנסת ישראל הקדים בדבריו אלה: ”אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואע“פ שדברו הנביאים דבריהם לדוגמה יש לישב הדוגמה על אפניה ועל סדרה וכמו שהמקראות סדורים זה אחר זה” (הקדמ' רש“י לשה”ש).  ↩

  199. רש"י שמות ב‘, ה’.  ↩

  200. “ובמסורת הגדולה מצינו וכו' ” (שם דבר' ל“ג, כ”ג).  ↩

  201. “וע”י פסוק הטעמים הן נחלקים לב‘ לשונות וכו’ והטפחא נתונה וכו‘ “ (שם כ"ט, כ'), ”אלמלא שראיתי טעם זקף גדול נקוד על לפניהם לא הייתי יודע לפרשו, אבל הנקוד למדני להבדילם זו מזו וכו’ “ (שם יחזק‘ א’, י"א), ”לפסוקי טעמא: בנגינות אם תאמר ב‘ מינין צ’ אתה לפסוק הטעם של ויעלו עולות באתנחתא, כמו שאנו קורין אותו, או בזקף קטן, טעם שמפסיק הדבור ממה שלאחריו. ואם מין א‘ הוא, צ’ אתה לקרותו בא' משאר טעמים, שאין מפסיקין, כגון פשטא או רביע" (חגיג‘ ו’:).  ↩

  202. במקומות אין מספר.  ↩

  203. [ע‘ תולדות רש“י י”ב, א’]. אך את תרגום כתובים לא ראה ולא ידע כאשר יעלה מדבריו: “ועשרה מתרגמין לא גרסינן שאין תרגום בכתובים” (רש“י מגל' כ”א:).  ↩

  204. ברא‘ ל’, ח‘, י’; מ“ט, י”ט ועוד הרבה.  ↩

  205. רש“י שמות כ”ה, כ“ח; במד' י”א ח' ועוד הרבה.  ↩

  206. “בפי' א”ב של ר' מכיר ראיתי" (שם ברא' מ“ג י”א).  ↩

  207. שם ש“א י”ט, כ"ד ועוד.  ↩

  208. ע‘ שמות החכמים הרבים ההם בתולדות רש"י לצונץ ומבוא ס’ האורה ולסדור רש“י לר”ש באבער.  ↩

  209. הרבה מאוד מצאנו לרש“י את מלת ”שמעתי“ שאינם נאמרים על קריאה מתוך ספרים כ”א על קבלה מפה לאוזן.  ↩

  210. “כדברי ר”מ הדרשן“ (רש“י ברא' מ”ח ז' ועוד). ”וביסודו של ר' מה“ד מצאתי” (שם במד‘ ז’, י"ח ועוד).  ↩

  211. “ומנחם חברו וכו' ולא יאמנו דבריו” (רש“י שמות ג', כ”ב). “ומנחם חברו וכו', ואין אני מודה לו” (כ“א, י”ג). ע"ש עד כמה בחנה עינו את הנכונה בבנין הפעלים יותר ממנחם, אף כי דקדוק חיוג ובן גאנח לא היו לפניו.  ↩

  212. “ואונקלוס תרגם וכו' ולא דקדק לפרש אחרי הלשון העברית” (ט“ו, י”ג).  ↩

  213. לו מתחלק לענינים הרבה וכו' ” (שם ברא‘ נ’, ט"ו), “שהמשפט משמש ג‘ לשונות וכו’ ” (שם שמות כ“ד, ט”ו), “הרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכלן יד ממש הן, והמפרשו יתקן הלשון אחר ענין הדבור” (ט“ו, ל”א).  ↩

  214. דוגמות לצחצוח המליצות שהיה רש“י מצחצח אותן להשיבן אל קדמתן הן פתרוניו אלה: ”כל רצון שבמקרא ל‘ פיוס“ (שם ברא‘ ל"ג, י’), ”רצון: נחת רוח ופיוס וכן כל רצון שבמקרא“ (שם דבר' ל“ג, ט”ז), ”כל קללה שבמקרא ל’ הקל וזלזול כמו: והוא קללני קללה נמרצת – מ"א ב‘, ח’ – וכל אלה להחזיר למלות אלה את הוראתן הראשונה שאז לא שמשו עוד במלת רצון אלא לבקוש דבר המתבקש ובמלת קללה לבקוש רעת חברו.  ↩

  215. רשב“ם קורא לפי' המקרא של רש”י “נמוקי זקני רבנו שלמה” (רשב"ם ויקרא א‘, א’) וגם בעלי‘ התוס’ קוראים לו “נמוקי רש”י“ (תו‘ ד“ה ”מסוף" חגיג’ י"ב.), ולפירושו לתורה הם קוראים ”נמוקי חומש" (שם ד“ה ”ואת" שם:).  ↩

  216. תו‘ שבת כ"ג. ועוד למאות ולאלפים. ואנחנו לא זכינו למצוא מלה זאת בספרותנו העתיקה בלתי אם במאמר זה של ר’ יהודה בן בבא משל לאדם שנִּתן בקונטריסים של מלכות“ (ספרי במדבר קל"ד). ונראה כי פירוש מלה זו היא כתבים וענינה הוא מעין הדבר האמור על מלכות רומי בכללה ”שכל מעשיה נכתבין בקולמוס אחד" (פסח קי"ח:).  ↩

  217. מלבד אשר טעמו הטוב המוטבע בו הורהו לדבר ולכתוב “לשון נקי ומבורר” מצא כי מדת חכמים כך היא “– – שמעינן מינה [דרך] לשון חכמים לחזר אחרי לשון צח ונקי” (פי‘ פסח ד’.), “ללמדך שישנה אדם לתלמידו לשון קצרה לפי שמתקימת גירסא שלה יותר מן הארוכה” (:).  ↩

  218. פרדס סי‘ א’.  ↩

  219. רש“י שמות כ”ח, ו'.  ↩

  220. “במלה אחת יכלול לפעמים תירוצין של חבילות קושיות” (שה"ג בשם ס' ישן). רבנו שמשון פצל ערמון כתב לר“ת על רש”י: “כי אין דבורו ועריכת לשונו דומה לשאר עריכת שפתיים” (ס‘ הישר סי’ תקפ"ה), “וחבר פירושים לתלמוד הבבלי בל' צח וקצר אשר לפניו לא קם כמהו” (ר' מנחם בן זרח, צדה לדרך), “רבנו שלמה ז”ל אשר לא הניח כמהו מפרש לשונות על כוונת אומרם" (רשב"ץ הקדמת מגן אבות).  ↩

  221. כל המתבונן היטב יכיר כי שונה פירוש המקרא לרש"י מפירוש לתלמוד. פירוש המקרא קרוב הוא בסגנונו לסגנון המשנה ופירושו לתלמוד דומה בסגנונו לסגנון התלמוד עצמו.  ↩

  222. רש“י חולין פ”א.  ↩

  223. “שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש למצוא סמך מן התורה” (רש"י תענ‘ ט’).  ↩

  224. “דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא” (רש“י הוריות י”ד.).  ↩

  225. ע‘ שם ע“ד שני כשרונות אלה ומשפט רש”י על מדרגות כשרונות אלה זה הוא: “חריף ומקשה” – מתוך פלפול יתרא דהוה לי’ הוה מקשה אבל רבה בר מתנה לא הוה חריף כל כך אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה [הוא] מסיק אליבא דהלכתא" (שם).  ↩

  226. כדבריו אלה על מאמר ריו“ח: ”במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה“ (סנהד' מ"א.) – – ”מלחמתה של תורה: הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה וכו' " (רש“י ע”ש).  ↩

  227. “הכי גרסינן בספרים ישנים” (שם שבת ע"א:), “כך הבנתי מלבי וישרה בעיני אבל לא שמעתיה ואח”כ מצאתי בספר ישן מוגה שכתוב בו [כך] והודעתי לרבותי וישרה בעיניהם“ (ערכין י"ב:), ”וכן מצאתי ל‘ בבלי בספרים ישנים“ (שם שבועות ל"ו:), ”וכן כתוב בסדר משנה מוגהת ודיקנית“ (שם שם ל"ה.), ”וספרים שכתוב בהם וכו’ היינו נמי וכו' " (שם שבת כ"ט.).  ↩

  228. ע' לעיל 5 הערה 9.  ↩

  229. שם 6 הערה 13.  ↩

  230. שם 7 הערה 1.  ↩

  231. רש“י סכה מ‘. ונראה כי סדר ישועות הוא פי’ לסדר נזיקין שנקרא כך – ע' שבת ל”א. –  ↩

  232. כאשר כתב לענין גירסה שבהערה הקודמת: “ואני שמעתי מרבותי שהיו גורסים וכו', וכן כתוב בכל הספרים, וטרחתי מנעורי בכל צדי הש”ס לישבה כפי דבריהם ואיני יכול, ומצאתי גי‘ זו בכ"י של רבנו גרשם בן יהודה ובסדר ישועות וכו’ וכן נראה בעיני" (רש"י סכ' שם).  ↩

  233. “ובספרים שלנו נחלפה רישא לסיפא וסיפא לרישא וכו' וע”כ רוב התלמידין שגו בפירושה של סוגיא זו ואין אדם יכול לישבה על כנה, וגורסין מפני דוחק וכו‘ ואין ראוי לפרש כן [אפילו] לדרדקי דבי רב וכו’" (שם ביצ' י"ט.).  ↩

  234. וע' תקוני גירסותיו מסברא רש“י חולין ע”ד: בכורות כ"ג. ועוד ועוד.  ↩

  235. רש“י שבת נ”א: שם ביצ' שם ועוד.  ↩

  236. שם ברכ‘ ב’ ד‘: י“א. י”ז. שם שבת ק“ל: שם יומא נ”ב. שם סוטה ט"ז. הוריות ג’.  ↩

  237. שם שבת נ"ט.  ↩

  238. שם קדושין כ“ז; סוטה ט”ז.  ↩

  239. שם תמורה ט"ו.  ↩

  240. שם שבת קל“ה: שם מכות כ”ד.  ↩

  241. שם שבת כ"ד. שם מכות ט' ועוד.  ↩

  242. “ופי' רב האי” (שם ברכ' נ"ט.).  ↩

  243. כגון יחס נשיאי בית הלל (שם שבת ט"ו).  ↩

  244. כגון זמני ר' שמעון בן מנסיא ורש“ב יוחי ורבה”ק (ביצ' כ"ו.).  ↩

  245. שם ברכ' י“א; קדושין מ”ט ועוד.  ↩

  246. שם ביצ' ל"ג:  ↩

  247. שם ברכ' נ"ו:  ↩

  248. שם ועוד.  ↩

  249. שם מ“א ו' י”ז.  ↩

  250. מלבד חכמי כל דור ודור אשר הרבו לפרוט את מעשי רש"י יצאו בדורותינו מאמרים גדולים על אודותיו, צונץ צייטשר, ד‘ ייד’ ויסענש‘; ר’ אברהם עפשטיין, ברלינר, ווייס.  ↩

  251. לדוגמה לידיעותיו ולסגנונו הננו להעתיק בזה מקצת דבריו על עבודת האדמה ועל המלאכות השונות ועל ידיעתו את העולם: פרטים אחדים בטבע הצומח ועבודו: “– – שעל ידי שְׂרָף שבא באילן קודם חֲנָטָה פירותיו חונטין בו ונגמרין, ששְרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד וממנו [הוא] גָדִל” (רש“י ר”ה י"ב:). ובידיעותיו אלה השתמש לבאר את המלות במקרא ובתלמוד: “כשנופל הפרח והענבים מובדלים זה מזה (ונכרים) [ונכֶּרת] כל ענבה לעצמה קרויה סמדר” (שם שה“ש ב', י”ג), “סגלי: עקרי עשבים והם ממיני בשמים ואמהות של אותן עשבים קרוי סגלי” (שם סנהד' צ"ט:) ועוד.  ↩

  252. מעשה כלי יוצר “[ביצים של יוצר]”: “לאחר שנשרפו האבנים הרי הן חתיכות שרופות ומוציאין אותן מן הכבשן ונותנין בהן מעט מים וצוברין אותן ונדוכות מאליהן כקמח טחון” (שם ב“מ ע”ד.). מעשה תקון הדיו: “שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר וגורד השחרורית ונותן בו שמן קמעא ומגַבֵּל בו ומיבשו בחמה וממַחֶה אותו לתוך הדיו” (שם שבת כ"ג.). ועל תחבולות ציידי עופות ודגים ע' שם י"ח.  ↩

  253. מלאכת מחטין: “מותח חוטי נחושת וברזל לעשות מחטין – – שמושכו בכלי אומנותו זה דק מזה, ואין קולו נשמע וכו' ” (שם ב“מ פ”ג:). מלאכת צורפי כלי זהב וכסף: “דרך מזקקי זהב לנקוב כלי חרס נקבים נקבים וכופין אותו ע”ג גחלים שהזהב נתון בהן בתוך כתישת החרסים של לבֵנים על גבי חרס ולהב יוצא למעלה דרך נקבי הכלי והוא עשוי גַוָנים גונים ותמיד יוצא ונכנס“ (שם חגיג' י"ג:) ”כלי כסף מנוקדים ומצוירים בחברבורות וגונים“ (שם שה“ש א', י”א). ”גפרית תחת הכלים: “תחת, כלי כסף שמציירין בהן פרחים וצורות בחרט ומעשנין בגופרית והן משחירות ונכָּרות” (שם שבת י"ח.). טבע חִפוי כלי חרס: “שהעופרת מחליק את החרס ואינו מניחו לבלוע. אבל הירוקים, מעורב צריף שקורים אלו”ם בתוך העופרת, והוא עז ומחלחל את העופרת ובולע“ (שם כתוב‘ ק"ז וע’ רש"י פסחים ל':). על מעשה הבגדים עי' מלאכת האפוד רש”י שמות כ“ח נ”ז, והסגנון נפלא שם מאד.  ↩

  254. מלבד בקיאותו במטבע היוצא שיש בה צורך גם לישראל הדרים שם: “שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולניא” – Köln – (שם שמות כ“א, ל”ב), “והמנה היא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולניא והם ק‘ זהובים וכו’ (כ“ה, ל”ט), היה בקי גם במראה מלבושי בני הנכר: ”האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים“ (כ"ח, ו'), גם בדרכי גאותם: ”כך מנהג השרים לתלות מגניהם ושלטיהם בכותל המגדלים“ (רש“י שה”ש, ד‘, ד’), גם בנימוסיהם: ”כשממנין אדם על פקידת דבר נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גוואנטו – gant – ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותה מסירה ריווסטיר – Investitur (?) – והוא מלוי ידים" (שם שמות כ“ח, מ”א). [ועי‘ מחברתי: חמאת החמדה וכו’ (ירושלים תרצ"ג) צד 5. – ב. מ. לוין].  ↩

  255. רש“י דבר' י”ד א'.  ↩

  256. לפיכך.  ↩

  257. שם ב“מ ס”א: ע"ש.  ↩

  258. שבת נ':  ↩

  259. רש"י שם.  ↩

  260. שם שם קמ"ה.  ↩

  261. שם קדושין ע"ב.  ↩

  262. “מצינו בכל הש”ס שדרך ת“ח וכו' ” (שם ערובין נ"ד. וע' לעיל).  ↩

  263. שם משלי, ל“א, כ”ג.  ↩

  264. שם כתוב‘ י’:  ↩

  265. שם משלי ט"ו, ל'.  ↩

  266. שם שה“ש ב', י”ב.  ↩

  267. שם כתוב' ק"י:  ↩

  268. נפלא הדבר כי אסורו של “זמר יְוָני” שלא פסק מפי אלישע בן אבויה אין רש“י מוצא בעצם היותו יוני כי אם בטעם אחר: ”זמר יוני: והיה לו להניח בשביל החרבן דכתיב בשיר לא ישתו יין וגו‘ “ (שם חגיג' ט"ו:). ועוד יפלא כי בין ”ג’ דברים המשיבין דעתו של אדם“ הוא חושב ”קול של מיני זמר וקול ערב של אשה" (שם ברכ' נ"ז:)  ↩

  269. שחורה אני ע“י שזיפת שמש ונאוה אני בחתוך אברים נאים” (שם שה"ש א‘, ה’,), “תאר הוא צורת הפרצוף ומראה הוא זיו קלסתר [פנים]” (שם ברא' כ“ט, י”ז).  ↩

  270. יושבות על מלאת כל זה לנוי, לא בולטות יותר מדאי ולא שוקעות" (שם שה“ש ה', י”ב).  ↩

  271. “אפך כמגדל הלבנון: איני יכול לפרשו ל‘ חוטם לא לענין פשט ולא לענין דוגמא, כי מה קילוס יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל, ואומר אני אפך ל’ פנים וכו' ” (ז‘, ה’).  ↩

  272. “מקולקלות הדרכים ונמאסות מפני הגשמים” (שם תעני‘ ו’:).  ↩

  273. את מאמרם “יושבי צריפין כיושבי קברות ועל בנותיהן הוא או' ארור שוכב עם כל בהמה” פירש“י ”כמתים, לפי שמחוסרין הנאה ולוקין ברוחות בזרם ובמטר" (שם ערובין נ"ה:).  ↩

  274. “רבותינו פירשו שמותיהן במס' סוכה ואיני יודע מהיכן למדו” (רש"י מיכ‘ ה’, ה'), “עקר מילתא לא ידענא היכא וטעמא דמילתא בכיצד צולין” (רש“י פסח' ל”ד:), “לא ידענא אהיכא קאי” (שם פ"א.), “לא ידענא היכן תניא” (שם חולין מ"ו:) ועוד.  ↩

  275. תשובתו לאנשי קהל קוהלון: אוצר נחמד ב' 178.  ↩

  276. פרדס סי' רמ"ב.  ↩

  277. כגון “תמים תהי‘ עם ה’ אלהיך: ולא תחקור אחרי העתידות” (רש“י דבר' י”ח, י"ג), “האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא היא דקא מרתחא לי': וקמ”ל דחייבין לדונו לכף זכות" (שם תעני‘ ד’.).  ↩

  278. מתוך דבריו נשקפו דעות מבוררות מאד המרחיקות את אמונת ההגשמה כגון “יעשן אף ה'; וכן: עלה עשן באפו – ש”ב כ“ב, ט' – ואע”פ שאין זו לפני המקום הכתוב משמיע את האזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע כדרך הארץ“ (שם דברים כ“ט, י”ט). וגם בעצם המצות הבחין בין מצוה לפרטה ובין מצוה שהיא כוללת את הכל: ”זבח ומנחה לא חפצתי: ביום מתן תורה, כענין שנאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי – שמות י“ט, ה‘ – הוא אומר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו’ על דברי עולה וזבח, כי יקריב מכם אמרתי ולא הזקקתי להכביד עליכם תמידין ומוספין” (שם תהלים מ‘, ז’), “תחלת התנאי לא היתה אלא אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה – שמות י”ט, ה‘ – (שם ירמ‘ ז’, כ"ב), "השמים כסאי: אין אני צריך לבית המקדש שלכם; איזה בית אשר הוא כדאי לשכינתי; – – ואת אשר צמצמתי שכינתי בתוככם בהיותכם נשמעים לי לפי שכן דרכי להביט אל עני ונכה רוח וגו’, אבל עתה אין לי חפץ בכם שהרי שוחט השור הכה את בעליו וכו‘ וכו’ (שם ישע‘ ס"ו, א’, ב').  ↩

  279. שם ברא‘ א’, כ"ו.  ↩

  280. כדבר ר“ת: ”כך תקן רבנו שלמה בכל מלכותנו" (תשובת ר“ת כ”ח ז' 49) – והוא תקנה בסדרי נתינת המס –.  ↩

  281. שנדפס בקושטאנדינא שנת ה‘ תק"ב ובווארשא ש’ תר"ל.  ↩

  282. שני ספרים אלה יצאו לאור ביד הרב ר“ש באבער ז”ל ס' האורה בשנת תרס“ה וסדור רש”י בשנת תרע"ב בברלין.  ↩

  283. שני אלה לא הודפסו עוד. וע‘ על טיבם מבוא לס’ האורה מר“ש באבער ז”ל סי‘ ג’ וגם במחזור ויטרי וס‘ שבלי הלקט ושאר פוסקים ובס’ מאספים שבדורותינו נמצאו הרבה תשובות ופסקים של רש“י. אך יש להתאונן כי הרבה תשובות אחרות ששם מחבריהן לא נודע עוד נתערבו בספרי פסקיו של רש”י, עד כי במקום שלא נתפרש בם שם רבנו יש להבחין ולבקר היטב אם לו הם אם לאחרים. ומלבד בקיאות אנו צריכים לדעת היטב את טבע סגנונו המיוחד להכיר את שלו מתוך שאינו שלו.  ↩

  284. הרב הזה, אשר מלה שנונה לא עברה על דל שפתיו קשה היה בריבו בתשובותיו ריב עשוק מיד עושקיו. דוגמה לדבר היא תוכחתו הנמרצה על איש, אשר אמר להפסיד כתובת אשתו אשר טען עליה טענת מומין ונמצא שקרן, עליו כתב רש“י כי ”הראה האיש מעשהו לרעה, והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו, שדרכו לרחם על הבריות וכל שכן על שארו אשר בא אִתה בברית, שאִלו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה, היה נמשך חנה עליו, שכך אמרו רבותינו – – חן אשה על בעלה ואשרהו אם זכה לזכות בה ולקנות בה חיי העה“ב – – וזה הקשיח [לבו] בבת אבינו שבשמים [כ]אשר העיד בינו ובין אשת נעוריו, משפט ודין עליו לנהוג בה כמנהג בנות ישראל, ואם אינה מקרבה ברחמים ובכבוד יגרשנה ויתן לה כל כתובתה” (תשובות חכמי צרפת ולותיר סי‘ מ’).  ↩

  285. אע“פ שדעותיו בעניני הוראה מובאות הרבה בספרי הפוסקים הבאים כתב הרדב”ז ז“ל ”שיש בידינו כלל גדול כי רש“י ז”ל היה מפרש ולא פוסק (ת‘ רדב"ז סי’ ק"ח). והרב המאירי, אשר הרבה לשבח ולהפליג את ערך פירושי רש“י, כתב עליהם ”אלא שלא כוֵן בהם לענין פסק הלכה כלל (הקדמתו למס‘ אבות: סדה"ח ב’ 228).  ↩

  286. פעמים הרבה הוא מביא את מליצת הפיוטים: והוא שיסד הפַּיָט“ וכו' (רש“י ברא‘ ל’, כ”ב), ”ע“כ יסד הפיט” (שם), “ומכאן יסד הפיט” (שם שם ג', י"ט), “הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו” (שם שמות כ“ו, ט”ו) ועוד.  ↩

  287. ע‘ פרדס ס’ קע"ד.  ↩

  288. מפיוטיו נמצאו בידנו שנים, הלא הם “ה‘ א’ צבאות נורא בעליונים” (פתיחה לסליחות ער"ה בנוסח פולין) “אז טרם נמתחו נבלי שכבים” (פתיחה לסליחות צום גדלי' נוסח פולין). ועוד חמשה פיוטים זולתם מנה הח' צונץ (ליטעראטורנעש‘ ד’ זינאג‘ פאעז’ 251). ופיוט “תנות צרות” שאחר העבודה ליו“כ, שרצו ליחס לרש”י, שהוא בלא חרוז, לא לרש"י הוא (ע‘ מאמרנו "הפיטנים הראשונים בס’ היובל “לדוד צבי” לכבוד ד“ר האפפמאן ז”ל XII).  ↩

  289. ביחוד בפתיחתו לסליחות צום גדליה.  ↩

  290. – – “שפרשת מי יקום – תהל' צ”ד – מדברת על צרותן שהיו משועבדין בבית שני תחת מלכי פרס ומלכי יון ומלכי רומי. ואעפ“כ אינן נמנעין מלשמוח שמחת מלכם, ומתפללים מי יקום לנו להצילנו מן המרעים האלה, לולי ה‘ עזרתה לי כמעט שכנה נפשי וגו’, אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה‘ יסעדני, ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי, כלומר אף לצרותינו אין אנו נמנעין מלבא להשתעשע בתנחומיך וכו’ ” (רש“י: סוכה נ”ה.).  ↩

  291. הנשקפה כמו שחר; הולך ומאיר מעט מעט, כך היו ישראל בתחלת בית שני, בתחלה זרובבל פחת יהודה ולא מלך והיו משועבדים לפרס וליון, ואח“כ נצחו בני יון ונעשו מלכים” (רש“י שה”ש ו‘, י’).  ↩

  292. “נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב: כנסת ישראל מתאוננת, לא ידעתי להזהר מן החטא, שאעמוד בכבודי ובגדולתי, ונכשלתי בשנאת חנם ובמחלוקת שגברה במלכות חשמונאי הורקנוס ואריסתובלוס, עד שהי‘ מביא אחד מהם את מלכות רומי וקבל מידו המלוכה ונעשה לו עבד. ומאז נפשי שמתני להיות מרכבות להרכיב עלי נדיבות שאר אומות – – אני בעצמי מניתים עלי כענין שנאמר: ואת למדת אותם עליך אלופים לראש – ירמי’ י”ג, כ“א –” (שם שם ו', י"ב) “– נתן את הכרם לנוטרים: ליד אדונים קשים בבל מדי יון ואדום” (שם שם ח', י"א).  ↩

  293. את נכלי צוררי עמו ואת תחבולותיהם להסב את ישראל מאחרי תורת אלהיו ואת קוצר ידן לנצח אותנו הכיר בעין חדה מאד. ויקרא על אמונת בת עמו לאלהי אבותיה: “ונהרות לא ישטפוה: על ידי חוזק ואימה ואף על ידי פתוי והסתה” (שם שם ח‘, ז’).  ↩

  294. שם שם א‘, ח’.  ↩

  295. שם שמות ט"ו, ב'.  ↩

  296. ע' ח"ה 37 – 42.  ↩

  297. פי‘ קהלת ב’, כ"ד.  ↩

  298. כ"ו.  ↩

  299. ג', כ"ב.  ↩

  300. ח', ט"ו.  ↩

  301. ג', י"ב.  ↩

  302. “לא יתעצל אדם מן המלאכה כדי שיהא לו מה להוציא” (י', י"ט).  ↩

  303. רש“י סכה מ”ט: וע“ש הגהת ר' בצלאל רגנשבורג בש”ס ווילנא החדש.  ↩

  304. סכה מ"ט.  ↩

  305. “– – אני פי מלך שמור: ולפי פשוטו אני נכון לשמור פי המלכים המושלים בנו” (ח‘ ב’). “נצטוינו שתהא יראת המלך ואימתו תמיד עלינו” (י‘, כ’).  ↩

  306. שם קדושין מ“ט: ודומים לזה דבריו ”איש שהכל בו: תורה ויראת חטא וגמילות חסדים" (שם תמורה ט"ו:).  ↩

  307. שם משלי ג', י"ט.  ↩

  308. אם אמנם כי גם רבנו גרשום כבר נחשב על חכמי צרפת, ישמשו האחרונים בשם חכמי צרפת על הבאים אחרי רש"י ביחוד.  ↩

  309. ככה נקראו על שם באוריהם לתלמוד שהוציאו בשם תוספות שעליהן נדבר להלן.  ↩

  310. אשר יקרא בפי חכמי דורו ריב"ן.  ↩

  311. אשר קצור שמותיהם הם רשב“ם וריב”ם.  ↩

  312. הוא רבנו תם אשר קראו כך לו ולחכמים אחרים שבצרפת, אשר שמם היה יעקב, על פי המליצה שבתורה “ויעקב איש תם” (ברא' כ“ה, כ”ז). ועל החכמים הגדולים האלה נדבר אי"ה בספר הזה.  ↩

  313. ע‘ לוחות היחס של משפחת רש“י במאמר ”תולדות רש"י לצונץ צייטש’ דער ייד‘ וויסנש’ ובס‘ ליטרטורגש’ ד‘ זינאג’ פאעז' לצונץ 253.  ↩

  314. בתשובה של רש“י נמצאו דבריו אלה ”יחי חתני ר' מאיר לעד עם בתי והילדים ינובון בשיבה ושלום" (כת“י ס' אסור והתר לרש”י סי‘ קנ“ו: מבוא ר”ש באבער לס’ האורה 54).  ↩

  315. הלא הם גזרות תתנ"ו, אשר ידובר בפרק הבא.  ↩

  316. חלק ט'.  ↩

  317. גידעמאן דיא געש‘ ד’ ערציעהונגסוועזענס איז‘ וו’ 3 II.  ↩

  318. שם.  ↩

  319. שם.  ↩

  320. את פתרון ריט“ע שבמס‘ חולין שהבאנו בהערה 6 מקדים רש”י בדברים אלה: “ורואה אני דברי ריט”ע שראיתי תשובת כתב ידו“ וכו’. ועוד מובא: ”בתשובת ריט“ע הגדול מצאתי” (סדור רש“י סי' קע”ב).  ↩

  321. ע“י שו”ת מהר“ם מרוטנבורג ד‘ בודפסט סי’ תתק”ם־תתקמ"א וספר:Waisette Histoire de Languedic II, 260  ↩

  322. שם: במד' ל“ב, כ”ד.  ↩

  323. Lothar.  ↩

  324. “ – – ב”א המצוירים בכותל – – דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית" (רש“י שבת קמ”ט.).  ↩

  325. מלבד אשר יובא עליו בסמוך נזכר הוא בס‘ הערוך שחבר בנו “ואבי מרי ז”ל הי’ שונה“ (ערך “בן עדל”) ”ואבינו ר‘ יחיאל פי’ “ (ע' “קף” ט"ו). ”ואבא מר ר' יחיאל ז“ל” (ע‘ “רק” א’).  ↩

  326. ארבעה פיוטים נמנו לו בס' עמודי עבודה צד 61.  ↩

  327. שם כל הגדולים הנקובים וגדולתם מתפרשת מדברי שאלה זו: “שאל מר שלמה היצחקי [: רש”י] מן מרנא ורבנא רב נתן גאון, שחבר ס‘ הערוך, ומן מר דניאל אחיו ומן מר אברהם אחיו, והשיב שכבר נשאלה שאלה זו בביהמ"ד לאביהם מר יחיאל גאון והשיב בשם רבנו מר יעקב גאון ריש מתיבתא דמתא רומי דמנהג וכו’ " (ס‘ האגודה אחרי מס’ שמחות).  ↩

  328. עמודי עבודה צד 61.  ↩

  329. “ספר לנו ר' דניאל זצ”ל ששאל לדיין א‘ פילוסופי גרממיקו וכו’ השיבו וכו' " (ערוך ע' “פרוקופי”).  ↩

  330. שמעתי מפי ר“מ הדרשן מעיר נרבונא” (ע' אדנזקי").  ↩

  331. ואני למדתי מפי ר‘ מצליח ז"ל (ע' “אנפיקנין”). וע’ על אודותיו [גנזי קדם לרב"מ לוין ספר ג' צד 67/8].  ↩

  332. שי"ר תולדות רבנו נתן הערה 4.  ↩

  333. שם הערות 5–6, 13–18.  ↩

  334. שם הערה 42.  ↩

  335. “כל דברי לחש וקמיעין אין אנו יודעין טעמיהם ומאין נאמרו” (ע' “קף” ט"ו) [עי' הערות שבספר זה].  ↩

  336. ערך “וופן”.  ↩

  337. הלא הם הערוך של רב צמח בר פלטוי גאון ואלפא ביתא דר' מכיר.  ↩

  338. שי“ר תולדות ר”נ הערה 49.  ↩

  339. שלשלת הקבלה.  ↩

  340. שלשלת הקבלה.  ↩

  341. “בא אלי מכתב מגרמי”ש שבא לשם אדם גדול וכו' (רש“י ביצ' כ”ד:).  ↩

  342. שם.  ↩

  343. ס‘ הישר לר"ת סי’ רכ"ה.  ↩

  344. רש“י כותב ”ובס‘ רגמ“ה מצאתי כמותי – – ורבי קלונימוס – – הורה כן” (רש"י שם). וגם רשב“ם מביא ראיה ממנו לענין פתרון מדרש אחד ”ושוב מצאתי בתשובות ר’ קלונימוס איש רומי כמותי" (רשב“ם במד' י”א, ל"ה).  ↩

  345. מרנא ורבנא יוסף הכהן ר“י גאון יעקב מובא בידי הרכבי (המגיד 1877 צד 134). ובבית גנזיו של הח‘ מר אלקנה אדלר נמצאו סרוגין, שנזכר בהם ר’ אהרן, ר”י גאון יעקב בנו של ר‘ יוסף ור’ אברהם הכהן בנו של ר' יוסף (. j.E.d.R ש'… צד 37/8).  ↩

  346. סוף קצור ס“ע זוטא וסדר תנאים ואמוראים: סדה”ח א', 178.  ↩

  347. שם.  ↩

  348. קרוב הדבר כי שמריה זה אביו של מר אפרים הוא רבנו שמריה בן אלחנן, אחד מן ארבעת השבויים (ע‘ עליו סה“ק: סדה”ח א’ 68 לעיל חלק ט').  ↩

  349. מכתב אחד מזויף זיוף גמור נשלח אל ר"ש בשם איש נכבד, רב נתן החבר. ובהִוָדע הדבר לרבי נתן הצטער מאד וַיִפְצַר ברבי שלמה במכתב לקרוא חרם על כותביו (מכתב ר"ש אל מר אפרים סעדיָנָא 112).  ↩

  350. אגרת רש"ב יהודה אל מר אפרים (j. E. d. R. ש' צד 44–46).  ↩

  351. אגרת רש"ב יהוד' אל מר אפרים (סעדינא 111–113).  ↩

  352. הוא מקום קרוב לירושלים בארץ בנימין (ירוש' י“ח, כ”ח, ש“ב כ”א, י"ד).  ↩

  353. Damietta.  ↩

  354. אביתר קורא לו “אבירם בן דתן”. אך אין שום אדם קורא לבנו הנולד לו שמות כאלה. ובכן לא כינה אותו אביתר אלא לגנאי.  ↩

  355. מגלת אביתר נמצאה בתוך הגניזה במצרים, והיא מודפסת בס' סעדינא Sadiana 80–104.  ↩

  356. על מעללי בן מאיר ע‘ לעיל חלק ט’ 188–191. ואביתר כתב הדברים האלה: “ומימות רבנו הקדוש וכו‘ עמד ומסרה סוד לכל החכמים והסנהדרין והסכים הוא (?) והם ללמדו לכל יש[ראל] וקבעו מסמרות שלא תזח בארבעה שערים להתנהג בהן ולעבר עליהן וכו’ ולא לסור מהן ימין ושמאל” (סעדינא 102). וארבעה שערים הלא חבר בן מאיר למורת רוח רבותינו גאוני בבל (ע' לעיל בפרק רב סעדיה).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!