מעמד ישראל בממלכות צרפת ואשכנז. נרבונא וחכמיה. ר' יוסף טוב עלם ומעשיו להגדיל תורה סדורה ומבוקרת, ספריו ופיוטיו. ר' משה הדרשן ודרכי דרשותיו. ר' מנחם בן חלבו אבי מבארי המקרא בצרפת ופשטנותו הצרופה. רבנו יעקב בן יקר ובאוריו לתלמוד ומקרא. גדולתו וענוָתו. רבנו יצחק הלוי ורבנו יצחק בר יהודה. התרבות הישראלית הטהורה בצרפת ואשכנז. תלמוד התורה ומעשה הצדקה. נחת רוח ודרכי נעם. הדור מצוה ושמחה של מצוה. טיב פיוטיהם והדבור העברי השגור שם. פליטי אבדן גרנדא נאספים בעין יפה אל יתר ממלכות ספרד ועולים שם לגדולה. למוד התלמוד מתחזק מאד בספרד. ר' יצחק אלבליא. חכמתו ונדבת רוחו, גדלו בתורה ושררתו בבית מלך אשביליא. ר' יצחק גיאת, כבודו, חסדיו וענוָתו לשרידי בית נגדילא, ספריו בהלכה ובפתרון המקרא. שיריו, פיוטיו ודרך רוחו. ר' יצחק הברגלוני. ספריו ודרכו בשירה העברית. רבנו יצחק אלפסי. תלמידי ר“ח ור”נ בקירואן. מלשינים מתנקשים בנפשו. מנוסתו לספרד. ישיבתו הגדולה וכבוד בית־דינו בעיר אליסנה. חסדיו גם לחכמים החולקים עליו. מבכר את תלמידו על בנו למען האמת. ערך ספרו “תלמוד קטן” או הלכות רב אלפסי. קינות ראשי משוררי ישראל על מותו. רש“י. ערכו בישראל לכל דורותיו. מולדתו. יוצא מצרפת לאשכנז ללמוד תורה מפי רי”ב יקר, רי“צ הלוי וריצ”ב יהודה תלמידי רבנו גרשם. ענותו הגדולה מאד ועוזו. ס' “נמוקים”, הוא פירש“י למקרא, כלכלתו את הפשט והדרש, תשמישי הדקדוק והמסורת, התרגום ופירושי רבותיו. טוב טעמו ברוח הלשון. הקונטרס, והוא פירושו על התלמוד. סגנונו הנפלא בבאוריו. שיטתו הפשוטה והנכוחה. חושו החריף בכל דבר טבע, אומנות וישוב. אהבתו לכל מיני יופי וניקיון. רוח ענותו המחיה את כל למודיו. פיוטיו ובאוריו לשה”ש וקהלת. משפחתו, בנותיו ובניהן. מעמד היהודים באיטליא. אפיפיור מזרע היהודים. ישיבה ברומי. משפחת הענָוים. רבנו נתן איש רומי. אביו ואֶחיו. ערך ספרו “הערוך”. ר' קלונימוס איש רומי יוצא לאשכנז. ארץ ישראל. דוד בן חזקיה הנשיא האחרון בא מבבל ומתחבר לר' שלמה הכהן, וקובעים שם ישיבת מרכז לכל ישראל. ר“ש קובע סניף למרכז זה במצרים. חרחורי ריב במצרים על ר”ש. טהרת ר“ש. ר”ש הצדיק מת. שני כהנים ממשפחתו מתגברים בכהונתם. מתנשאים ומשתררים, קטטות ומדנים בין כהנים אלה ובין צאצאי הנשיאים שבאו מבבל, מזמות אביתר הכהן ומעלליו. יקרת רוח דוד בן דניאל מזרע הנשיאים.

 

4856־4830    🔗

ובימים אשר מלאו כמעט לקהלות ישראל בספרד ימי בכוּריהן, החלו גם קהלות צרפת ואשכנז להבשיל אשכלותיהן. מושלי שתי הארצות ההן¹, אשר לכל דבר היהדות היה לשתיהן רוח אחת ומשפט אחד, עוד לא הכבידו את עולם על ישראל מאד, וישלחו את ידם במסחר ובמלאכה באין מחריד, ויהיו להם גם שדות וכרמים. אך בדבר הזה נבדלו מיתר יושבי הארץ, כי הרם הרימו לאוצר המלכות תרומה לגֻלגֹּלת². אולם אף כי לא גזלו עוד מושלי הארץ את משפטם בדבר קנינם ומחיָתם, לא עמדו למעוז להם ביום צרה. בעיר ליאון, בצרפת, התגודד האספסוף עליהם ויהרגום (1049־4809) ואת רכושם החרימו לכמרים³. ובנסוע גדודי צרפת לאספמיא לגרש את המושלמנים מן הארץ, הפילו בדרכם חללים מבני ישראל (1065־4825). אז קם הגרף בֶרֶנְגַר מושל העיר נרבונה בדרום צרפת למגן לבני ישראל יושבי עירו⁴. וירע מעשה המרצחים גם בעיני האפיפיור אלכסנדר השני, ויאמר: אם טוב הדבר להמית את המושלמנים על רדפם באף את הנוצרים, עָוֹן הוא להרוג את היהודים היושבים עמם לבטח⁵.

ומקור התורה לצרפת ואשכנז היתה עוד העיר נרבונא. וככל אשר יצא רבנו גרשם מנרבונא להרבות תורה בישראל, ככה יצא אחריו מן העיר הזאת, או מסביבותיה, רבי יוסף בן שמואל טוב עלם⁶ ויהי לרב ולראש בערי למורג ואַנזִיוּ⁷. ויהי רבי יוסף חבר ורע לרבנו אליהו הזקן יְבַם רב האי גאון⁸. ותאצל מרבנו אליהו על רבנו יוסף רוח אהבה לתורת בבל, אשר רמה קרנה בגבולות קירואן וספרד תחת אשר בצרפת ובאשכנז גברה יד תורת חכמי איטליא בדורות הראשונים⁹. ועל כן שם טוב עלם את לבו להפיץ את תורת גאוני בבל בשתי הארצות ההן בסדרו להם את תשובות הגאונים¹⁰ ואת ספר הלכות גדולות לרבי שמעון קיירא, אשר עקרו הוא תמצית ההלכות הפסוקות אשר לרב יהודאי גאון¹¹ ואת “סדר תנאים ואמוראים”¹². כל הספרים האלה היו מצויים בבבל, בספרד ובקירואן. אך רבנו יוסף הפיץ אותם גם בצרפת ואשכנז. מלבד מעשיו אלה אשר עשה להטות את לב אחיו בני ארצו אל למוד התלמוד בטעם גאוני בבל הצרוף והמנֻקה, שם את עיניו אל התורה הכתובה לשַמֵר אותה במלוא טהרתה ולהגות כל סיג ממנה. וישקוד מאד לכתוב את ספרי התורה על פי חֻקי הדקדוק והמסורה¹³. אולם לא המשמרת החיצונה לבדה היתה מלאכתו כי גם פֵרַש את התלמוד בדעת רחבה ובבינה חריפה¹⁴. ויבאר גם את המקרא בבאור אשר הללוהו רואיו מאד¹⁵ מלבד תשובותיו אשר השיב לשואליו¹⁶, וספר “תקון־שטרות” אשר כתב¹⁷.

ככל אשר רבו מעשיו במקצוע ההלכה ובבקור ספרותה, ככה רבו אף עמקו הגיוני לבו אשר יֵרָאו לנו מתוך פיוטיו¹⁸. מכאוביו לגורל עמו העשוק והרצוץ, אשר הביע בלשון מלאה קִנִים ונֶהִי¹⁹, לא הֵשַחו את נפשו מהביט אל הדר הבריאה ומהתענג עליה²⁰ ולא כלאו את רוחו משמוח לזכר שמחת גויו בימי גדולתו²¹, אף כי ידע לקונן על אבדן חמדת תפארתו ההיא. ויגדל ערך כשרונו ומעשיו בעיני הדורות הבאים, על כן קראו לו רבי יוסף הגדול.

ותחת אשר שם טוב עלם את כלכלת התלמוד ואת כלכלת המקרא לאחדים בידו הרחבה, התיחדו חכמי הדור הבא אחריו, איש איש רק במקצוע אחד לבדו. אלה שמו פניהם אל המקרא ואלה אל התלמוד. בנרבונא מרכז התורה בארץ צרפת, היה איש ושמו רבי משה הדרשן²², ואשר נקרא כן על היותו מטיף את דבר ה' באזני קהל העם בבתי הכנסת. ואת הדברים אשר הטיף העלה על ספר אשר קרא לו, בשם הנוהג בפי סופרי ישראל בשתי הארצות “יסוד”²³. הרוח המחיה את פתרוניו ומדַברותיו הוא רוח האגדה המלאה תנחומות אֵל²⁴ ושעשועי נֹעַם להחיות לב העם השוכן בתוך משנאיו, בשבתותיו ומועדיו, בהיותו נקי לביתו “כמנהג הראשונים להניח דעת תלמידים יְגֵיעֵי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים בשבתות ובמועדים ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים”²⁵. יש אשר תדמינה דרכיו לדרכי מדרשי האגדה האחרונים לשום את המניָנים ואת המספָרים²⁶ הנזכרים בתורה לרמזים לענינים נכבדים²⁷. יש אשר חדושיו אשר חדֵש בפתרוניו להתאים את הכתובים מלאי חן ושכל טוב הם אף כי לא היו מוכרעים מתוך עֹמק הפשט²⁸. אולם גם פתרונים נכוחים ונאמנים נגלו לו גם במשמע המלה²⁹ גם בתבנית בנינה³⁰. פתרוניו לתלמוד רק מעט מזעיר הם³¹, כי פניו היו אל המקרא אך לא בדרך הפשט, כי אם בדרך האגדה. אולם בארץ צרפת ההיא קמו גם מבארים למקרא³² בדרך הפשט אשר לא היו נופלים במאומה בדבר הזה מחכמי ספרד אנשי השם.

הראשון לפשטנים הצרפתים הידועים לנו הוא האיש היקר³³ רבי מנחם בר חלבו. יתרון היה למבאר הזה ולכל אנשי מלאכתו בני ארצו על כל חבריהם הספרדים, כי תורת ישראל לבדה היתה מקור דעתם וטעם אחר לא עמד בם ודעות אחרות פרי רוח עמים אחרים יָוָן ערב והודו לא הֵסַבו את עיניהם מנגדה. כאשר הטו אחריהן את חכמי ספרד, עד כי הרבה דעות שלטו גם בבאוריהם לתורת ישראל, הרחוקה מכל אלה³⁴. לא כן פרשני צרפת, כי ככל אשר עצם התורה טהורה, ככה היו כל דברי פתרונם זכִּים מכל עֵרֶב זר, ומרביתם גם נכוחים לכל מבין ומכוָנים כחון השערה³⁵. מלבד אשר באר רבי מנחם את המקרא, הוקיר גם את הפיטנים וישם את לבו לבאר את פיוטי רבי אלעזר הקליר³⁶. מלבד בן חלבו רבו האנשים בצרפת אשר שקדו על המקרא³⁷.

אך רבים מהם היו החכמים אשר מרבית עבודתם היה התלמוד, אף כי גם מן המקרא לא הניחו את ידם. אולם יען כי רבנו גרשם הסיע, בצאתו מנרבונא הצרפתית למגנצא הגרמנית, את מרכז התורה לאשכנז על כן היה משכן בחירי חכמי הדור הזה הבא אחריו מַגֶנצָא³⁸, באשר הם היו בחירי תלמידי מאור הגולה ההוא.

לאחד מזקני תלמידי רבנו גרשום הידועים לנו יחשב רבנו יעקב בן רבי יקר, אשר גם אביו היה איש חכם אשר קבל תורה מפי רבו וימסרהו ליעקב בנו³⁹, אולם את מבחר תורתו ואת מרביתה לקח מפי רבנו גרשם⁴⁰. מן המעט אשר נשאר בידנו מתורת פיו יֵרָאה כי רק הדבר הברור המפורש בתלמוד היה לבד ליסוד להוראותיו⁴¹. וקרוב הדבר כי כתב לו הרב הזה את התלמוד כֻּלו, או את מקצתו, אשר נקה אותו מן השגיאות אשר עלו בו⁴² וכי כתב באורים לתלמוד אשר היו ביד גדולי תלמידיו לקו להנהיג עח פי תוצאות הלכותיהם הדור הבא⁴³. וגם את המקרא לִמֵד לתלמידיו ככל אשר למד את התלמוד, עד כי קראו לו “המורה הגמרא והמקרא”, על פי שיטת רבנו גרשם⁴⁴ ובית מדרשו היה לשם בישראל⁴⁵, ודבריו היו ליסוד מוסד לגדולי ישראל הבאים אחריו⁴⁶. אולם כרבות גדלו בעיני חכמי דורו אשר קראו לו “ארי, שן סלע גבעות עולם”⁴⁷ ככה רבה ענוַת החסיד ההוא ויהי כאין בעיניו⁴⁸ “ולא מלאו לבו לעטרה הראויה לו לחדש דבר בדורו”⁴⁹.

דומה הדבר כי דברים אשר היו עם לבב רבנו יעקב לחדש, ואשר מפני הענוה משך את ידו מהם, מצא רעהו יצחק הלוי את לבבו להנהיג אותם⁵⁰. הרב הלוי הזה אשר נקרא גם “סגן לוִיָה”⁵¹ היה גם הוא תלמיד רבנו גרשום⁵². גם עמד לפני חכם נכבד ושמו רבנו אליעזר הגדול, אשר דבריו בכל דבר הלכה היו לו כדברי האורים⁵³. רבנו הלוי הזה היה רב מורה לקהלת ורמייזא⁵⁴. ונראים הדברים כי אחרי מות רבנו יעקב היה רבנו הלוי⁵⁵ הראש לכל קהלות אשכנז⁵⁶ ותלמידיו העלו את רובי תורתו על ספר אשר דרשו אליו חכמי הדור⁵⁷. וקרוב הוא כי גם בפתרון הכתובים קבלו התלמידים מפי רבם דברים נכונים⁵⁸.

ותלמיד לרבנו גרשום ולרבי אלעזר הגדול וחבר לרבנו יעקב היה רבנו יצחק בר יהודה הצרפתי⁵⁹ אשר לקח גם מפיו תורה. מלבד תשובותיו אשר השיב לשואליו⁶⁰ שם את פניו לפרש את התלמוד⁶¹. וגם תלמידיו העלו את דברי תורתו על הכתב⁶² וייקר מאד בעיניהם, ובחיר תלמידיו קרא לו, בהזכירו את שמו, מורי צדק⁶³. משכן הרב הזה היה במגנצא⁶⁴.

גם בלעדי שלשת המורים האלה רבים וגדולים היו חכמים אנשי שם בצרפת ואשכנז אשר הפיצו תורה הרבה בישראל⁶⁵. אולם רבותינו בר יקר, בר יהודה ורבי יצחק הלוי, היו שלשה שותפים בתלמיד אחד אשר קם לנס ולמופת, לרבן של כל ישראל עד היום הזה – רש"י!

ומלבד אשר קמו בתוך אבותינו אשר באשכנז ובצרפת חכמים גדולים בתורה הגדילו תושיה גם בדרך ארץ, גם במעשה החסד ועבודת הצדקה. תרבותם הטהורה הישראלית דומה היא לתרבות אבותינו בארץ ישראל בדורות הסבוראים⁶⁶. כבוד הוריהם ומוריהם היה גדול בעיניהם מאד ויביעו להם את רוח אהבתם ומוראם בנמוסים נאים ונעימים כמשפט בני שרים מגודלים מנעוריהם בדרכי נעם⁶⁷. וחסדי העשירים לאחיהם העניים נעלו עד מאד וישביעום מטובם ולא יכלו להעלות גם על לב כי יִמָצא “עני בישראל שאין לו מעדנים בשבתות וימים טובים”⁶⁸. שמחתם ביום מועד או ביום חתונה היתה רומֵמה כי אז היתה המצוה והעליצות לאחדים בביתם. בטוב לבם במשתה היין היו מטיפים על כוס מלא, גדולות ונכבדות על ערך היום⁶⁹. וישיאו ברוב טעמם על מצות החג חן ויֹפי⁷⁰. ושמחה גדולה מאד יעשו מימים ימימה ביום שמחת תורה⁷¹. ויאמן עליהם הדבר אשר דבר ראש מוריהם על אהבת ישראל לאלהי אבותם “עודם היום גלים ושמחים בו אף לפי עניָם וצרתם ומשתעשעים בתורה ושם מזכירים דודיו מיין [את] מישור אהבתם אותו”⁷². כי תורתם אשר היתה שעשועיהם יומם ולילה, נתנה בהם רוח רגשת חיים אשר העמידתם מבלי תת להם לשוח עד דכא מפני צורריהם הסובבים אותם. ויהי המעט מהם כי מצאו מנוח לנפשם העיפה בבית מדרשם השקט והצנוע, אשר הפיק להם המון נעימות ושוד תנחומות מאין כמוהן, וירחיבו נכבדי עשיריהם גם את כבוד ביתם ויהי שלחנם מלא דשן⁷³, בניהם ובנותיהם יפים ומעֻנָגים⁷⁴, לבושי הוד והדר⁷⁵. וגם גדולי העם וחסידיו היו מתהללים בתפארת כח בחוריהם וביפי תאר בנות עמם⁷⁶. ועל קירות חדרי בתיהם העלו צורות נאות מעשה ידי אָמָן, המשַוֹת לנגד עיני הרואה את חמדת ימי הקדם לישראל, את דמות הנער הרועה הנחמד דוד בהלחמו את גליַת⁷⁷ ואת מראה עקדת יצחק⁷⁸. ואהבת בחורי ישראל את התורה, אשר היא היתה שיחם והגיונם כל היום, לא כלאה את רגליהם ולא עצמה את עיניהם מצאת אל נאות חמדה ומהתענג על הדר היקום⁷⁹, ולא הכשילה את כחם ולא כפפה את קומתם. כי מדי צאתם לקראת חתן ולקראת כלה יעלו על סוסיהם ונלחמו איש את רעהו במלחמת תנופה למען שמח במראה גבורתם את הרֵעים האהובים⁸⁰. ויהי המעט כי נחשבה שמחת חתן וכלה ביום חֻפתם למצוה רבה אשר שקדו חכמי שתי הארצות לרוממה בשירה ובזמרה⁸¹ כי אם גם אהבת הכלולות למן היום אשר יעד לו החתן את הכלה נחשבה בעיני רבותינו שבצרפת לאהבה טהורה שאין בה חטא ותהי להם לרצון⁸². ככל אשר לא חִסרו המשפחות את נפשם מטובה – אף כי עין צוררי היהודים היתה לטושה בהם רק לרעה כל היום – ככה לא מנעו הקהלות ורבניהן הגדולים את נפשם מכבוד, אף כי עמל הכמרים והאספסוף אשר ברגליהם היה רק להבזותם ולתתם לחרפה. בתי הכנסיות אשר בשתי הארצות ההן היו נהדרים במראיהם גם מחוץ גם מבית. ויש אשר קדשו הנדיבים את מרבית הונם לכונן מקדש מעט בעדת עירם לשם אלהי ישראל. בעיר ורמייזא⁸³ הקימו בית כנסת לגאון ולתפארת נדיב אחד ושמו יעקב בן דוד ורחל אשתו הנדיבה אשר בנים לא היו להם, ויקדש הבית הזה בעיני העם וישיחו בו נפלאות מדור לדור⁸⁴. וכאשר שוו אבותינו בארצות האלה הוד והדר על בתי הכנסת ועל מעשי המצות, ככה נהגו רבותינו הגאונים חכמי אשכנז וצרפת גדולה וכבוד בשבתם ובקומם, במראיהם ובשיחתם, בזיו פניהם, בגאון הליכותיהם ובהדר מלבושיהם לשרי קדש ושרי האלהים⁸⁵.

ככל אשר לא היו רבותינו ההם נופלים בכל דבר תורה, תרבות ודרך ארץ מאחיהם הספרדים, ככה נעלו מאד במדת מוסר הצניעות מורשת אלהי יעקב מדור דור. ואף כי לא היה חלקם עם “כת פרושים מקיזי דם לכתלים”, אשר היו ללעג ולקלס גם בעיני רבותינו התנאים⁸⁶ גם בעיני תלמידיהם של רבותינו ההם⁸⁷ ואהבת דודים כדת היתה לכבוד בעיניהם, נצרו משורריהם ומליציהם מכל משמר את לשונם לבלתי חַלֵל אותה בשירי אהבת בשרים⁸⁸, ותהי שירתם קדש קדשים רק לה‘⁸⁹ ולישראל⁹⁰. הן אמת הדבר, כי יתרון לחכמי משוררי ספרד בשפתם הצרופה ובמליצתם המחוטבת הָדֵק היטב ובמלאכת חרוזיהם המשולבים, על משוררי צרפת ואשכנז, אשר לא בנו את שיריהם גזית ולא הניפו עליהם ברזל ללטוש ולהחליק את גבנוניהם ואת שקערורותיהם כי אם אבן שלמה מסע בנו את פיוטיהם. אולם מראַה המצוקים האיתנים האלה, אשר לא נתנו ליד אנוש רכה ומפונקת לשבֵּץ ולכַרכב בהם הרבה, הוא עצם יתרונם, כי הוא פרי רוב אונָם היצוק במעמקיהם, והיוצק את רוחו הכביר במוּצֶקֶת מליצות ממוּלאות מעשה מקשה, אשר כל אחת מהן מכרעת ברב כחה ובכֹבד משקלה פי כמה וכמה את בנות מינה אשר טעם אחר חוֹלֵל אותן. פיוט התפלה הזה אשר כוננו רבותינו בשתי הארצות אוצר חמדה הוא לדעות ישראל בטהרתן, אשר עֵרֶב זר, פרי נכר הארץ לא עלה בו, וכל מוצא שפתיו מבטא הוא לאהבת ה’ ועמו ותורת מוסר השכל לכל נפש ונֶהִי אשר ינָּהה ליום שוב ה' את שיבת ציון, ובכל זאת הוא גם מקור ששון ושמחה ותנחומות אֵל לעם ה‘. הן אמנם כי שירי אהבים ושירי יין לא הוּשרו בנאות ישראל, על אדמת צרפת ואשכנז, אך לעומת זה לא ידעו פיטניהן כמעט בסליחותיהם את שירת התוכחה המשיבה את הנפש עד דכא והמשַוָה פחד שאול ומראה קבר ורקבון לנגד עיני המתפלל, ותחת רומם את לב האדם לאל מָעֻזו ומנוסו השליך קרח נורא כמשפט פיטני ספרד⁹¹. ותחת אשר מלאו משוררי ספרד גם את פיוטיהם לשבתות ולמועדים קינה על החרבן ועל הגלות⁹², כי בכל היות משוררינו בספרד מתגאים בישראל ובתורתו בכל לבם, היה מאז כבודם כנופל בעיניהם מכבוד הגוים היושבים על אדמתם⁹³, על כן לא סרה מרת נפשם גם ביום חג ה’⁹⁴. לא כן רבותינו הצרפתים והאשכנזים, בהיות עיניהם בַּיתה, אל תורת ה' אשר בה לבדה הגו יומם ולילה ואשר מצאו את כל מחמדיהם בתוך גבולה, עד כי לא שעו אל כל חמדת הגוים, התנשאו ביום שבת ומועד מעל לצרותיהם ולמצוקותיהם גבהי מרומים אל אֵל שמחת גילם, מעֻזם ומשושם ויהי כל הגיון לבם שירה וזמרה, עוז וחדוה:

יִשׂמְחוּ בְחַגֵּיהֶם יְדִידִים וּנְעִימִים. אֲהוּבִים מִצְוֹתֶיהָ מְקַיְּמִים לֵילוֹת וְיָמִים⁹⁵.

אָפִיק רָנָן וְשִירִים לְנוֹשְׂאִי עַל אֲשׁוֹרֵר כְּעָזִי שָׁרִים שִׁיר הַשִּׁירִים⁹⁶.

כַּנְפֵי נְשָׁרִים.

ובכן המעט כי היתה שירת רבותינו אלה, אשר טוב בעיני סופרי זכרונותינו לשוֹתם ככפופי קומה ודכאי רוח, אוצר יראת ה' טהורה ותורת חסד וצדקה טהורה וענוה ותהי גם למקור עדנים ונעימות לכל נפש תמה השמַחה בה' אלהיה ובגאון ישראל עמה אשר רוחו לא שחה בקרבו מכֹּבד יד צורריו העריצים אשר בכל חמת כחם לא יכלו לה.

ואם אמנם אמת הדבר כי דרך המליצה החיצונה אשר לשירת הפיוֹט הצרפתי האשכנזי הזה רק בת דורותיה היא, ולא תוכל להיות למופת לדורות הבאים, יען כי בכל היות ערך ענינה סגולת עולם באוצר ספרותנו, הנה מלותיה החדשות אשר יצרו לה לא עלו בידה, ולעומת זה שירת ספרד מדויקת היא מאד גם בתבנית מלותיה, בכל זאת לא נגרע חלק התרומה אשר הרימו אבותינו בשתי הארצות אל לשון עמם מחלק תרומת אבותינו אשר בספרד, כי ברדת הספרדי מעל כרוב שירתו אשר רכב עליו כרוכב על עב קל במרחבי מרום, על הארץ מתחת, תִלאה שפתו, המהירה לדבר צחות, בדברי שיר כלשון איש לרעהו. לא כן שפת אבותינו בצרפת ובאשכנז. שפתם העבריה נוחה היתה להביע בסגנון חי ומהיר את כל צרכי הבשר והרוח, גם הקטנים גם הגדולים, גם דברי תורה גם עסקי דרך ארץ, ותהי שפת אבותינו לשפה חיה בפיהם. והיה מדי בוא אל מקומם איש ישראלי מן הארצות הרחוקות ודברו עמו עברית בלשון שגורה מאד⁹⁷. ויתרון זה לחיות את לשון אבותינו ולעשות אותה נוחה להביע בה בפה ובכתב את כל חפץ, מכריע הרבה את היתרונות האחרים, אשר בהן גברו הספרדים על יתר אחיהם בדבר תקון יפי שפתם.

ובספרד לא רבו הימים ותעל ארוכה לבני ישראל מן המַכה אשר הֻכו קהלות גרנדא ביום התקומם השרים והאספסוף על הנגיד יהוסף לבית נגדילה. כי מלכי יתר הממלכות אספו אליהם את פליטי גרנדא, ואת בחירי בחוריהם הקימו לשרים וליועצים בחצרותיהם כמשפט מלכי קורדובא וגרנדא אשר היו לפניהם, עד כי התאונן סופר ערבי על מושלי המושלמנים אשר בדור ההוא, על אשר יתמכרו לתענוגות בשר ואת כל דבר הממלכה יִטְשׁוּ על יד המִשְׁנים והסופרים אשר יקימו להם מקרב היהודים⁹⁸. גם מלכי הנוצרים אשר בצפון ספרד, אשר החלו לכבוש בימים ההם מעט מעט את ממלכות האישלם אשר בנגב הארץ ויצליחו, אספו אל היכליהם את בעלי הכשרון מבני ישראל וישימו אותם ליועצים ופקידים. ויחזיקו בני ישראל הספרדים גם בדור ההוא בשיר בחזון ובמדעים, ככל אשר החזיקו בם חכמי הדור אשר לפניהם, אפס כי הרבו לשום את חֵקר התלמוד לראש כל מעשיהם, מאשר שָׂמו חכמי מקומם אשר קדמו להם.

על העת ההיא, עת הֵאסף רבנו נסים ורבנו חננאל אל אבותיהם. כתב אחד מסופרי הזכרונות לאמר: “נפסק התלמוד מארץ אפריקא⁹⁹ – – וחזר כח התלמוד בארץ ספרד, והיו שם חמשה חכמים ושמות כולם יצחק”¹⁰⁰. ופתרון דבריו זה הוא, כי נעתק מרכז התורה מקירואן השוקעת ויורדת אל ארץ ספרד הצומַחַת ועוֹלָה, ובעלי המרכז הזה הראשונים היו חמשת החכמים הנקובים בשם יצחק. ואלה שמותם לתולדותם:

רב יצחק בן ברוך לבית אַלבליָא מקהל קורטובא, היה חֹטר מגזע משפחה עתיקה מאד, אשר יֵאָמֵר על אבותיה כי “מִשׁוֹעֵי ירושלם” היתה וכי טיטוס הֶגְלָה אותה העירה מארידא¹⁰¹. ואנשי המשפחה ההם שלחו את ידם מיום בואם שמה במלאכת המשי הטוב, ויגדלו ויעשירו¹⁰² וַיֵשבו שם לבטח עד הדורות האחרונים, אשר מפני המלחמות הרבות אשר סְבָבוּהָ חרבה מארידא. ותעזוב משפחת אלבליא את העיר החרֵבה ותצא לשבת בקורטובא¹⁰³. וַיֵחַד כבוד משפחת אלבליא עם משפחות גדולי עיר קורטובא. וַיוֹלֶד ברוך בן אלבליא את רבי יצחק בנו בקורטרובא (4795–4855) ויגדל הנער וַיַשְׂכּל מאד. ויהי דורש חכמה ואוהב תורה מימיו¹⁰⁴ וישקוד על התורה ויחכם גם בפלספה היוָנית. ויבא הנער יצחק אל היכל הנגיד רבי שמואל לגרנדא ויעמוד לפניו ויאהבהו ויתן לו ספרים ומתנות וידבר על לבו לשקוד על התורה ועל המדע. ויהי במות רבי שמואל נגדילה בשנת העשרים לחיי יצחק, וַיוֹסֶף רבי יהוסף בנו הנגיד להטות את חסדו אל רב יצחק ויאהב אותו מאד ויתן לו מַתְּנות כסף רבות. ¹⁰⁵ ורבי יצחק כתב ספר מחברת עִבור לכבוד הנגיד הצעיר¹⁰⁶, אשר מצא חפץ בענין סוד העבור. ויהי עם לבב רבי יצחק לשום פניו אל מסכת ראש השנה לבאר אותה ולבַקֵר ולהוכיח מתוכה את אמתת דעותיו על הַמַדָע הנכבד הזה¹⁰⁷, אשר שונות היו מדעות רב סעדיה ומדעות חסן בן מר חסן. ובאהבת בן נגדילא ובן אלביליא איש את רעהו היה רבי יצחק שוקד ובא על פתח הנגיד תמיד, ויהי יושב חליפות בביתו בקורטובא ובהיכל יהוסף בגרנדא, ויהי שם ביום ההרֵגָה הגדולה בבית ידידו האומלל, אך ה' היה עם יצחק וַתִּנָצֵל נפשו. ויהי רב יצחק עשיר גדול וַיוֹצֵא כסף רב לקנות ספרים הרבה מאד ואת כל לבו שם לקנות את הספרים אשר אצרו שני נגידי נגדליה באוצרותם ואשר נפוצו אל כל עבר ביום אף ה'. מלבד אשר הוציא הון רב לקנין ספרים, תמך ביד נדיבה מאד את חכמי התורה. ויהי בבוא “למדינת קורטובא חכם גדול מצרפת ושמו רבי פריגורס” ויאספהו רבי יצחק וַיֵטֶב לו טובות רבות מאד, ויתן לו את כל מחסוריו וַיָשֶם אותו לו למורה וילמד לפניו. וַתֵּרֶב חכמת רב יצחק בתורה ויכתוב ספר גדול אשר בֵּאֵר בו את “ההלכות הקשות שבתלמוד” ויקרא את שמו “קופת הרוכלים”. בשנת השלשים וארבע לימי חייו (1069–4829) עלה אלמַתַעְמֶד על כסא אשביליא, אשר היתה בימיו לראש כל ממלכות המושלמנים בארץ אספמיא, וַיְנַשֵׂא את בן אלבליא לשר בהיכל מלכותו ולחוזה בכוכבים וישיתהו לנשיא לכל בני ישראל יושבי ארצותיו ולרב הראש לכל קהלותיהם. וילך גם הוא בדרכי אוהביו הגדולים רבי שמואל ורבי יהוסף בני נגדילא, וַיֵטֶב מאד לבני עמו כמֹהם, וַיַעֲמֵד גם הוא תלמידים רבים אשר ישבו לפניו לקחת תורה מפיו, ויחי תשע וחמשים שנה וימת בשנת העשרים לגדולתו (1094–4854).

כביר ימים¹⁰⁸ מרב יצחק בן אלבליא היה רב יצחק בן יהודה גַיָאת¹⁰⁹ מגדולי עיר אליסאנה¹¹⁰, אשר נדמה לרעהו בן אלבליה, גם במשא נפשו גם בכבודו, כי גם “הוא היה אוהב חכמה ודורש תורה מימיו” וידע חכמת יונית כמוהו, ורב שמואל ורבי יהוסף הנגידים “היו מכבדים אותו”¹¹¹ כאשר כבדו את בן אלבליא. ואף “הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה” כמוהו. ובנדבת רוחו הגדולה זכר לבן הנגידים, לנער עזריה בן יהוסף בן נגדילה את חסדי אבותיו. ויהי המעט ממנו, כי בברוח הנער ואמו ביום ההרגה לאליסאנה, כי כִבֵּד וַיְנַשֵׂא אותם וַיְמַן להם “מחיה ומעון בכבוד גדול”¹¹². וַיַנַח גם את כִּתְרוֹ, אשר היה משומר לו להיות לרב הראש בעירו ובכל קהלות ספרד, וַיַט את לב גדולי הארץ לתִתו בראש עזריה, אשר חכמתו היתה רבה אף כי לא מלאו עוד ימיו, למען תת ניר לבית נגדליה. אך מאת ה' היתה זאת וַיִקָטֵף השורֵק הנחמד בעודנו באִבו, ותִסוב הגדולה לרבי יצחק גַיָאת, ויהי הוא לראש באליסאנה ובכל מדינות ספרד¹¹³. אולם מלבד אשר היה לרב מורה בדורו, כתב גם ספרי הלכה על הלכות המועדים¹¹⁴ על פי פסקי גאוני בבל¹¹⁵. גם מחזור יָסַד למועדי השנה¹¹⁶, אשר בם אָצַר את אוצר פיוטיו, אשר את מרביתם פִּיֵט “לראש השנה ליום הכפורים ולימי התשובה”¹¹⁷. מן הפיוטים האלה עשה לו שם גדול “המעמד” אשר חבר ליום הכפורים¹¹⁸. על כן יִקָרֵא בפי זוכרי שמו “בעל השירים”¹¹⁹.

מלבד פיוטיו בתפלה הרבים¹²⁰ שר לפעמים גם שירי חול¹²¹, אך מרבית שירתו היתה קדש לה' ולעמו. משירי קדשו יש כדי ללקט ולצרף אותיות למערכי דעותיו ומדותיו:

כְּבוֹד ה' יֵרָאֶה לָאָדָם מִתוֹךְ נַפְשׁוֹ.

בְּעֵין לִבִּי וּמִקִּרְבִּי עָצְמְךָ אֶחֱזֶה¹²².

ואת גדלו ואת ידו החזקה תביט עינו במערכות היקום, בכל צבא חליפות מראותיהן וקניניהן¹²³. ככֹל אשר חזה את מלוא אור ה' השופע לאין קץ, מתוך מְצָרֵי לב אנוש, ואת כח מעשיו אשר לא יִמַד ולא יֵחָקֵר, מתוך קטני יצוריו אשר עין כל בשר לא תשורֵם, ככה חזה את גורל עמו ואת אחריתו הטובה מתוך החשכה הפרושה על הדורות ההם. וַתֵּחָשֵב לו הדומיה אשר תִּדום נפש ישראל אל ה' אלהי אבותיו לתהלה ולתפארת, ויחזק את לבו ואת לבב עמו לאמר:

אֶסְבְּלָה נְדוֹדִי, אָגִילָה בְגָלוּתִי, אֶעֱבוֹד מַעֲבִידִי, אוֹחִילָה בְמַחְלָתִי – –

אֶעֱלוֹז בְּאֵידִי, אָשִׂישָׂה בְדַלּוּתִי: מחְלִי וּמְרוּדִי הֵמָה לִי תְהִלָּתִי – –

וַאֲנִי בְעוֹדִי שַׂמְתִּיךָ אֱיָלוּתִי; אֶעֱמוֹד עַל עָמְדִי, לֹא אַט מִמְּסִלָּתִי¹²⁴.

ויהי זה משפטו לשכוח ולהשכיח את הצרות אשר התרגשו לבא עליו ועל עמו ולזכור ולהזכיר את הָרְוָחָה אשר עמדה לו:

יוֹם גָּאוּ מֵי צָרוֹת וְהָמוּ גַלֵּי תְלָאוֹת, וְהִקִּיפוּנִי תְלָאוֹת מֵאַרְבַּע הַפֵּאוֹת,

וְיוֹם בּוֹ עֵינַי רוֹאוֹת מְצוּקוֹת חְשוֹת וּבָאוֹת, וְכִמְעַט נְפָשוֹת דָּאוֹת, לוּלֵא ה' צְבָאוֹת

מוֹשִׁיעִי וְגוֹאֲלִי, מִשְׂגַּבִּי וּמַצִּילִי¹²⁵.

וַיִכָּבֵד רבי יצחק גיאת בתוך עמו וַיֵחָשֵׁב גם בין הפוסקים¹²⁶ גם בין פותרי כתבי הקדש, כי כתב בֵאור למגלת קהלת אשר היה לתהלה בפיו יודעיו. אך בידנו לא השתמר עוד¹²⁷. ויהי כי קרבו ימיו למות ויביאוהו עבדיו אל קורטובא להתרפא מֵחָלְיוֹ הקשה אשר תקף עליו, וימת שם (4851–1099), ויוליכוהו לעירו לאליסאנא ויקבר שם עם אבותיו.

וגם בעיר דֶנְיא¹²⁸ היושבת על הים היה רב חכם ושמו רבי יצחק בן משה לבית סברי. אך לא השיג את בן אלביליה ואת בן גיאת בגדולתם. ויקם וירד בָּבֶלָה ויבא פומבדיתא, ויהי שם לראש תחת רב האי אשר נאסף אל עמיו זה כחמשים שנה¹²⁹.

ולעיר ההיא, עיר דֶניא, אשר על קהלת ישראל אשר בתוכה כתבו סופרי הדורות ההם כי היתה “קהלה גדולה וקדושה בעשר ובמעשים טובים”¹³⁰, בא מעיר ברצילונא רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני. וישמח רבי יצחק בן סברי לקראתו וינשאהו לעיני הקהל ויתחתן שם בבת בן אלבתוש אשר היה מגדולי העיר. ויהי כי ירד בן סברי בבלה ויהי רבי יצחק האלברגלוני לרב ולשופט בעיר דניא כל ימי חייו¹³¹. אך גם מחוץ לגבולות עירו יצא לו שֵם כי רב היה כחו בתורה ויפרש בתבונה רבה מַסֵכות מן התלמוד¹³², מלבד הספר היקר שערי שבועות¹³³ אשר כתב, ומלבד אשר תרגם את ספר מקח וממכר לרב האי משפת ערב ללשוננו העברית בשנת החמש ושלשים לימי חייו (4838–1078)¹³⁴.

ובהיות לו יד ושם גם בשפת אבותינו, כתב שירה אחת גדולה, אשר התורה והלשון היו בה לאחדים, הלא היא שירת “אזהרות” לחג השבועות¹³⁵. גם פיוטים אחרים כתב¹³⁶. אולם שירתו איננה צרופה כשירת יתר המשוררים אנשי דורו. לעומת זה הִרְבָה לתת בפעלו זה לִוְיַת חן לשירה העבריה אשר תִּבָּצֵר מכל שירת לשון אחרת, בהשכילו לחתום את חרוזיו במליצת מקרא מפורש ככתבו ולשונו, אשר יעלה בדרך חריפה מאד, מעצם מליצת הכתוב המובא, אשר יביע בשיר ענין אחר שונה מאשר הביע במקומו הראשון בכתבי הקדש, ויהי משפט סגנונו זה אשר כבר החזיקו בו גם המשוררים אשר לפניו למופת לבחירי המשוררים הבאים אחריו ולמקור שעשועים לקורא הֶחָרִיף עד היום הזה¹³⁷.

ויצחק המכריע בערכו את כל ארבעת החכמים הנקובים בשם זה, אשר קמו בימים ההם בספרד, הוא רבנו יצחק בן יעקב אַלְפַסִי¹³⁸. רבנו הגדול הזה נולד בעיר קלעא חֲמַד (4773–1013) ויעמוד לפני רבנו חננאל בן חושיאל ורבנו נסים בן יעקב. ויהי הוא המאסף לכל תורת חכמי קירואן, וַיֶרֶב ללמוד וללמד וַתֵּרֶב חכמתו מאד בתלמוד. וַיֵאָמֵר עליו כי מימי רב העיר גאון לא נמצא כמהו איש חכם בתלמוד ובהלכותיו¹³⁹. ותשאהו רוחו להוציא את עצם ההלכות הברורות הנוהגות בזמן הזה מן התלמוד ולפסוח על מדרש הכתובים אשר בו ועל המשא והמתן ומעשה המחקר ולסדר את פרי התמצית בסדר המסכות ופרקיהן להעלותו על ספר אשר קרא לו “תלמוד קטן”¹⁴⁰. ויעמוד הספר הזה למחזיק ולמעוז לתורה בכל קהלות ספרד ובנותיה¹⁴¹. “ויצא טבעו בכל העולם”¹⁴². ותבאנה אליו שאלות, מקרוב ומרחוק, ויהיו דבריו נשמעים כדברי גאוני בבל בימיהם ויהי לכבוד בתוך עמו.

בימים ההם החלו המסִבות להתהפך בארץ אספמיא. ממלכת קורדובא הגדולה הֻכתה זה כמה לרסיסים וַתֵּחָץ לכמה מלכיות. ובדבר הזה כשל כח המושלמנים. וככל אשר פרצו הערבים מאפריקא באחרית המאה הארבעים וחמש לאספמיא ויירשו את כל הנגב, וידיחו את הנוצרים אל ירכתי צפון הארץ. ככה הֵחֵלו הנוצרים להִנָעֵר ולהחליף כח בסוף המאה הארבעים ושמונה, להדוף מפניהם את הערבים הלוך והדוף, ולכונן ממלכות נוצריות חדשות, אשר ממלכת קשטיליא היתה הגדולה בהן. ויהי בעלות אלפונס הששי בממלכה ההיא על כסא אבותיו, וַיַכֵּר מלך פִּקֵחַ זה, כי יועציו הנוצרים לא יצלחו לבצע את דבר מועצותיו בחצרי מלכי הערבים, אשר דבר לו עמהם, בהיותם נופלים מהם הרבה בטוב טעם, בשכל טוב ועל כלם בדעת לשון ערב, ויתן אלפונס את עיניו בבעלי הכשרון אשר בישראל, ויקם מהם שני שרים, שֵם האחד עמרם בן יצחק אבן שלביב, ושם השני צידֶלוס¹⁴³. וגם לכל בני ישראל אשר בארצו נתן משפט אחד להם ולעמו.

וגם מושלי ממלכות הנוצרים אשר בצפון ספרד, אשר אותם לא החרידו הערבים, למדו מן הערבים להקל ידם מעל היהודים. ואף כי כמרי הוֶּסתגותים לא הפֵרו את החֻקים אשר חקקו לפנים על היהודים, לא שעו עוד האספמים אליהם. ויהי מנהג השופטים לבלתי בכֵּר את הנוצרים, גם את שריהם וכמריהם, לכל דבר משפט על פני היהודי. וכאשר קיֵם אלפונס את המנהג הזה ויחתמו בספר, ויהי המנהג לחוקת משפט קבועה וקימת. וירע הדבר בעיני האפיפיור התקיף גרֵגור השביעי, ויוֹכַח אותו על פניו על הטובות אשר הוא עושה לישראל, אך המלך הזה לא שם לבו אליו ואל דבריו.

ואלפונס לכד גם את טולֵידו אשר יקראו לה הערבים וסופרי ישראל טולטילא ויוֹסֶף אותה על ממלכתו ויקם את כל החוקים הטובים אשר כתבו מלכיה הערבים לישראל. והמלך אלקדר המושלמי, אשר מידו לכד אלפונס את טולידו יצא אל העיר וַלֶנסָא, ומכל שריו ועבדיו אשר בגדו בו ויעזבוהו לא נשאר לו בלתי אם אוהב אחד יהודי אשר היה נאמן לו עד יום מותו. ואלפונס, בהיות עיניו נשואות אל אשביליא, היא סֶוִילא, לרשת גם אותה, אמר להכעיס את מלכה המושלמני אלמתעמד בן עַבַּד בעל בריתו, ולמען ימצא לו ידים להתגרות בו מלחמה, ולקחת ארצו מידו. וישם את דברו בפי בן שלביב יועצו וישלחהו בראש חמש מאות אלופים אל מלך סוילא ויבא שמה ויַכַעס את אלמתעמד וידבר אליו קשות. ויתעַבֵּר המלך מאד, אף כי ארך רוח היה מעודו, וימיתהו ויוקיעהו על עץ, ואת כל האלופים אשר ברגליו אסר בכלא. לרגלי העלילה הזאת אשר עולל בן שלביב במצות אדוניו הסתבכו המסבות הרבה מאד, ותָּקֹמְנָה מלחמות בין הנוצרים והמושלמנים יושבי ספרד ואפריקא אשר שמו כל אספמיא לחרדה. אך המושלמנים לא פקדו את עון בן שלביב על בני ישראל, ויוֹסֶף השר רבי יצחק בן אלבליא לעמוד בכבודו בהיכל אלמתעמד, ולהיות לו לרוח עצה כתמול שלשום ויוּסוּף מלך צפון אפריקה לכד את גרנדא ויָשֶב ליהודים את הבזה אשר נָבֹזָה מהם בליל הֵהָרֵג רבי יהוסף הנגיד זה עשרים שנה¹⁴⁴.

ובקסטיליה היה גם קהל קראים, ויהי כי נבערו כלם מדעת, ויקם מתוכם איש ושמו אבן אַלְתַּרַס, ויעל ירושלמה ויביא את אחד מחכמיהם אבו־אלפרג להורותם תורה בטעם עדת הקראים, ויעש אבולפרג כן, אף ספרים כתב. ויהי במותו ותהי אשתו לראשה וידרשו הקראים מפיה תורה. ויקנא שר יהודי ושמו יוסף אלקדרו קנאה גדולה, ויבקש את אלפונסו וימלא את ידו לעשות בם כטוב בעיניו, ויגרשם אלקדר מכל ערי קשטיליא ולא הניח להם בלתי אם מבצר אחד קטן¹⁴⁵. הקנאה היתרה הזאת הקשה משאול, היא מעין דוגמת השרים התקיפים אשר התהלכו בחצרות מלכי הפרסים והישמעאלים, וילמדו מעשיהם ומשובותיהם¹⁴⁶, ולא מעין דוגמת גאונינו ורבותינו אשר הלכו במישור גם עם הקראים¹⁴⁷.

והמהומות אשר קמו בארץ ספרד בין אלפונסו הנוצרי מלך קשטיליא ובין אלמתעמד המושלמני מלך אשביליא, סכסכו גם את צפון אפריקא במלחמה וישימו אותו למרקחה. ואנשי לשון מצאו להם ידים ללכת רכיל ולעולל עלילות, וילשינו שני אנשי בליעל, כלפה בן אלאעגב וחיים בנו, את רבנו יצחק אלפסי לפני שרי המלכות, ומאת ה' היתה זאת להחרידו ממקומו ולהביאו אל ראש מושבות בני ישראל ולהוריש להם את שארית תורת רבותיו חכמי קירואן, ויקם ויברח רבנו יצחק מעיר מולדתו בשנת החמש ושבעים לימי חייו (4848–1088) ארצה ספרד. ויקדֵם אחד משרי ישראל יוסף הנשיא בן מאיר לבית מהגר את פניו בכבוד רב ויתמכהו ביד נדיבה¹⁴⁸. אך לא הרבה ישב עם הנדיב הזה ויעתק משם אל קורטובא. ותהי גם שם מעט ויבא אליסאנה ויֵשב שם¹⁴⁹. ולא שת רב אלפס לב אל רפיון כחו לעת זקנתו ויוסף להרביץ תורה בתוך בחורי עמו, ולהשיב דת ודין לכל שואל כבראשונה, ותצא מבית מדרשו תורה לקהלות ישראל הקרובות והרחוקות. על כן חשב את בית דינו כי הוא מעין בית דין הגדול אשר היה לפנים בירושלים וביבנה, וישם לחוק לתקוע שופר בבית דינו גם בראש השנה שחל להיות בשבת¹⁵⁰, דבר אשר לא מלאו הגאונים ההולכים לפניו והבאים אחריו את לבם לעשות כן¹⁵¹.

וינהרו אליו תלמידים רבים ויהיו בתוכם אנשים אשר היו אחרי כן לתהלה ולתפארת בתוך עמם¹⁵², כרבנו יוסף בן מגאש ורבי יהודה הלוי. ויהי רבנו יצחק צדיק תמים בכל דרכיו. נוח לרצות ולהפליא חסד למכעיסיו ולהשליך מנגד את טובתו ואת טובת ביתו למען הָרֵם את קרן התורה. הנה בבואו לאליסאנא פנה מעִמו לבב בן אלבליא ובן גיאת ויֵרַע הדבר בעיני הרב אלפסי, עד כי הביע את רוחו הקשה גם בדבר שפתים גם במכתב.

ויהי כי קרבו ימי רב יצחק בן אלבליא למות וַיַרא כי במותו יֻקח מעל ראשו בנו ברוך, נער בן שבע עשרה ומשכיל מאד, המורה המדריך, כי הוא הורה את בנו כל ימיו וביד אחרים לא הפקידו. ויקרא לברוך בנו ויאמר לו בשפה רפה כי עָיְפָה נפשו למות: הנה אנכי מת, ועתה בני קום ולך אל רבנו יצחק האלפסי והגדת לו כי נשאתי לו על הקשות אשר דִבֵר עלי גם בלשון גם במכתב, ועמדת לפניו ולקחת מפיו תורה, כי יודע אני כי יעשה לך חסד. ויהי אחרי שוב הנער מקבור את אביו, וילך אל רב אלפס ויגֵד לו את דברי אביו. ויֵבך הרב הישיש בכי גדול מאד, וידבר על לב הנער דברים טובים ונחומים, ויאמר לו אחרי אשר מת אביך אהיה אני לך לאב. ויקחהו רב אלפס אל ביתו וַיֶאֱהָבהו מאד וילמדהו את כל התלמוד וישימו לגדול בישראל¹⁵³.

ככל אשר שָׂם את בן איש ריבו לו לבן מהיותו אוהב צדק ואיש חסד, ככה הבליג על אהבתו לבנו עצמו ובשרו, באהבתו את האמת ואת המשפט. בן חכם היה לו ושמו רבי יעקב אשר עשה חיל בתורה. ובכל זאת בִּכֵּר על פני רבי יעקב בנו את רבנו יוסף בן מגאש תלמידו, יען כי ראה, כי תלמידו זה גדול הוא מאד וגדול מבנו¹⁵⁴. ויהי כי קרבו ימיו למות ויסמוך את ידיו על רבנו יוסף תלמידו, ויושיבהו על כסאו וישם אותו תחתיו לרב הראש לקהלות אליסאנה ולכל ארצות ספרד¹⁵⁵. וה' היה עם רבנו יצחק אלפסי ויארֵך את ימיו וימת זקן ושבע ימים בן תשעים שנה (4863–1103) ויספדו לו כל ישראל. והמשוררים משה בן עזרא ותלמידו רבי יהודה הלוי, הציהו לו מצבות זכרון מלאות הוד והדר בקינותיהם אשר קוננו עליו:

הָרִים כְּיוֹם סִינַי לְךָ רָעָשוּ כִּי מַלְאֲכֵי אֵל בְּךָ פָגָשוּ

וַיִכְתְּבוּ תוֹרָה בְּלוּחוֹת לִבֶּךָ וּצְבִי כְתָרֶיהָ לְךָ חָבָשׁוּ

לֹא עָצְרוּ כֹחַ נְבוֹנִים¹⁵⁶ לַעֲמוֹד לוּלֵא תְּבוּנוֹת מִמְּךָ דָרָשׁוּ¹⁵⁷.

אך נעלה גם עליהן היא “המַצֶבֶת אשר לקח ויצב לו בחייו” הלא הוא ספרו אשר בו עשה לו שֵם עולם.

ובצרפת יצא [בימים ההם] אור גדול, לא נראה כמהו לעינים, הוא הרב הגדול החסיד רבנו שלמה מטריוש¹⁵⁸ בר יצחק. סרוק ואמת הדבר אשר דבר סופר הזכרונות הספרדי הזה¹⁵⁹ על רבנו הזך והטהור החסיד והעָנָו אשר פי עמו יִקֳּבֶנו בחרדת קדש “רַשִי” על שמו ושם אביו רבנו שלמה יצחקי. ואמת הדבר כי לא נראה כמהו בכל גדולי הדורות, למימי אברהם אבינו עד היום, איש אשר יהיה כמהו מורה נאמן לכל רבבות אלפי ישראל לומדי התורה אשר קמו בנו זה שמונה מאות שנה. אין נפש אחת בעמנו, למן גאוני הגאונים עד ההדיוט שבישראל, שאיננו כיום תלמיד מובהק לרבנו הגדול הנשגב והמרומם הזה, אשר לשמו ולזכרו תאות נפש כל איש אשר יקרא בשם יעקב. כי דברים אשר “לא נראו בכל העולם לכל גאון ורב”¹⁶⁰ נראים וחוזרים ונראים לרבנו שלמה עד היום. שמות יתר גדולי ישראל נזכרים לפרקים, ושם רבנו זה נזכר הרבה פעמים לאלפים ולרבבות בכל עת ובכל שעה בכל גבול ישראל בכל בית, בכל בית מדרש, בכל בית ספר אשר תורת ה' נזכרת בו. כי הוא הוא המליץ הנאמן לתורה הכתובה ולתורה המסורה ואיש הבינים בינה ובין ישראל, כי “הוא פֵרַש כל התורה וכל הנביאים וכל הכתובים – – וסדרי גמרא אשר ירוץ כל קורא בהם. לא הניח דבר קטן או גדול, שלא בֵאֵר באור גמור. ואחרי צאת טבע פרושיו בעולם לא היה רב וגדול אשר למד [מפי] זולתם הלכה”¹⁶¹. זאת היא העדות אשר העיד סופר נאמן ספרדי על רבנו הצרפתי הזה.

מלבד הכבוד אשר עשה לו במעשיו היתה גם מולדתו מלאה כבוד. כי היה רבי יצחק אביו גדול בתורה¹⁶² ואיש חסיד עד כי קראו לו “הקדוש”¹⁶³, ואמו היתה אחות החסיד הנדיב רב שמעון בר יצחק הפיטן ממגנצא¹⁶⁴, וראש בית אבותיו היה איש חכם וחסיד רבי בנימין בר שמואל מקוסטני, אשר נתן רשי עם קדושים חלקו¹⁶⁵.

דומה הדבר כי רבי יצחק אבי רבנו שלמה מצא את מחיָתו במסחר אבנים טובות וכי ראה בטובה¹⁶⁶. אך רשי יִחֵד את כל לבו לתורה ויעזוב את עירו במבחר ימי עלומיו¹⁶⁷ אחרי אשר נשא זה מעט אשה, וילך אל גרמניא אשר יצא שם לגדולי ישראל אשר היו בקרבה – אשר קראו להם "חכמי לותר על היות חבל נהר הָרַיִן ההוא נחשב בעת ההיא אל מדינת לותרינגא – ויבא אל וַרמַיזא¹⁶⁸ וישב לפני הרב החסיד רבנו יעקב בר יקר, ויהי לו הרב הזה לראש רבותיו¹⁶⁹, כי את מרבית תורתו לקח מפיו גם במקרא, עד כי קרא לו “מורה הגמרא והמקרא”¹⁷⁰ וספר “יסודו של רבנו יעקב”¹⁷¹ היה לו לעינים¹⁷².

וכל אשר נתן בר יקר על תלמידו מהודו בתורה אצל עליו מרוח ענוַת צדק ויראת אלהים טהורה עד כי היה רבנו שלמה לאיש מופת לעמו גם בדרכים אלה. אחרי שְכַב רבנו יעקב עם אבותיו, עמד רשי לפני רבנו יצחק הלוי אשר קם לרב בורמיזא תחת בן יקר¹⁷³ וילמד לפניו וַיַּזכר שמו בכבוד מדי דברו בו ויקרא לו “רבנו הלוי”¹⁷⁴ “האשל”¹⁷⁵ [ה]רב סגן לויה¹⁷⁶. והדברים אשר כתבו תלמידי רבנו יצחק הלוי מפי רבם היו לנגד עיניו¹⁷⁷. בבית רבו הלוי מצא לו חבר טוב, את רבי יעקב בנו הגדול מאד בתורה, אשר נקרא בפי החכמים, רבנו יעבץ¹⁷⁸. מורמיזא הלך רשי אל מגנצא¹⁷⁹, ויעמוד שם לפני רבנו יצחק בן יהודה, ויקח גם מפיו תורה וישם גם את באוריו הכתובים לנגד עיניו¹⁸⁰. מתכוֹנת רבנו שלמה לשלשת רבותיו אלה, אשר מידם היתה לו מרבית תורתו¹⁸¹, היתה אהבה עזה, חרדת קודש ומורא כמורא שמים, ויבחר להרחיק מאשתו הצעירה אשר לקח, מביתו ומארצו, ולחסר נפשו מטובה רק למען שתות בצמא את דבריהם, כדבר אשר כתב על נפשו: “חסר לחם ועדי¹⁸² לבוש ורחיים בצוארי ושמשתי לפניהם”¹⁸³ – לאמר לפני רבותיו חכמי אשכנז. ויחשוב את דבריהם למקור חיים לנפשו, כאשר הביע את רוחו לאמר: “אם באנו לפרוש מהם [הרי אני] כפורש מן החיים”¹⁸⁴. אולם אף כי רבה ענוָתו מאד ויהי כל ימיו שפל רוח בפני כל אדם ואף כי לפני רבותיו אשר נחשבו לו כמלאכי אלהים¹⁸⁵, בכל זאת לא בכל זאת לא נשא גם להם פנים בתורה¹⁸⁶. מלבד רבותיו קנה לו גם חברים טובים בשבתו לפניהם באשכנז, אשר אחד מהם הוא רבנו אליקים הלוי אשר פֵּרַש גם הוא את התלמוד כֻּלו¹⁸⁷ או ארבעה סדרים ממנו¹⁸⁸.

בהשלימו את חֻקו לפּני מוריו באשכנז שב לארצו ולעירו ולביתו. וככל אשר היו לו ימי אשכנז ימי קניַן תורה ככה היו לו ימי צרפת, אשר באו אחריהם, ימי תפוצת התורה השלֵמה אשר בכתב ואשר על פה. ובאמת ובמשפט יאמר על רבנו הגדול על גאון עֻזֵּנו ועל מאור עינינו הזה כהֵאָמר על עזרא הסופר “כי הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט”¹⁸⁹. גם עליו יֵאָמֵר “כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים”¹⁹⁰. וישם לו למופתים גם את רבותיו בן יקר וחבריו, אשר הורוהו את התלמוד, גם את בן חלבו וחבריו מורי המקרא, ויעש כמעשה שניהם. ויתן את לבו לבָאר את שני מוסדות התורה ההם במו פיו לתלמידיו היושבים לפניו ולהעלותם על הכתב למשמרת עולם ללמד את דבר ה' לכל הדורות הבאים.

באמונתו הטהורה בתורת ה' אלהי ישראל, היו לו שתי אלה כמִקשה אחת, אשר אין לחצות אותה, על כן נתכו לו יחד הפשט והדרָש למוצק אחד ברוחו, בשומו את פניו אל פתרון המקרא¹⁹¹. ויהי דברו אל קהל קוראיו לאמר “אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיַשֶבֶת דברי המקרא דבר דָבוּר על אפניו”¹⁹². ובכל היות הדרשות אהובות בעיניו הכיר כי תוצאות דרכיהן שונות, לא כן הפשט אשר כֻּלו עולה בקנה אחד¹⁹³. על כן היה המעט מרבנו כי יש ויש אשר תמך ביד התלמיד, להסיר אותה מאחרי פתרון האגדה ולהטותה אל הפשט¹⁹⁴, כי אם מבַקֵּר היה כמה פעמים לעיני הקורא את שני הפתרונים ומעביר את הדרש מפני הפשט¹⁹⁵. אך בכל היות הפשט נבחר לו, לא זז מחבב את האגדות, בהכירו עד כמה רב ערכן, ועד כמה רך הֲגִיגן העמוק מאד מאד, ויבחר לתת להן מקום בצד הפתרון הכתוב, למען יהיו לנגד כל הקהל, אשר למקרא זָכו ולתלמוד ולמדרש לא זכו. אך יש אשר למען יֵדעו להבדיל בין הפשט העולה מאליו, מתוך עצם מליצת המקרא ובין הדרש, השכיל לכונן סדר אשר יורה את הקורא להפריד בין שניהם¹⁹⁶. אולם גם במקום אשר נראה לו הדרש כעקר¹⁹⁷ התחזק לכלכל גם את דברי עצם הדרש בטעם הפשט, ולשום את פשט הכתוב המבוֹאָר ליסוד לדברי הדרש המבָאֵר¹⁹⁸. וראש למכשירי פתרון הפשט לכתבי הקדש היה לו תורת חֻקי לשוננו העבריה, אשר קרא לה גם הוא בשם אשר קראו לה חכמי ספרד “דקדוק לשון הקדש”¹⁹⁹ והמסורֶת²⁰⁰. ויתבונן מאד אל פסקי הטעמים וישם אותם לו לעינים²⁰¹. גם תרגום אונקלוס לתורה²⁰² ותרגום הנקרא על שם יונתן בן עוזיאל לנביאים²⁰³ נכבדו בעיניו מאד. מלבד המקורות האלה, אשר מוצָאותָם מקדם קבל תורת הלשון ופתרונים גם מפי ספרי חכמי ספרד הראשונים, אשר היו עוד כתובים עברית לעברים – ולא ערבית – הלא הם ספרי מנחם בן סרוק²⁰⁴ ודונש בן לברט²⁰⁵ ומפי ספר רבי מכיר מנרבונא²⁰⁶ וגם מחכמי צרפת אשר בדורו והקרובים לדורו הלא הם רבי מנחם בן חלבו²⁰⁷, ורבים מאנשי מקומו²⁰⁸, אשר דרש מספריהם או הטה את אזנו לשמוע מפיהם את כל אשר ידעו בדבר פתרון מקרא²⁰⁹. ובדבר הדרש היו לו מלבד התלמוד והמדרש גם יסוד רבי משה הדרשן למקור²¹⁰. אך ככל אשר יקרו לו החכמים האלה לא נשא להם פנים במקום אשר מצא את דבריהם כי סותרים הם לתורת מִבנֵה המלה²¹¹ או כי זרים הם לרוח הלשון²¹². ויעמיק רשי מאד לברר ולצרף כל מלה ומלה ולהתבונן אל כל חליפות תשמישיה²¹³ ולטעום את טוב טעם העברי העתיק המשומר במקרא בעינו ובטהרתו הראשונה, אשר לא באו לו עוד פנים חדשות מידי הדורות הבאים אחרי כן²¹⁴. אל בינתו החריפה וטעמו המזוקק הנראה בבאוריו, נלוֶה עוד יתרון אחד לכלול את יָפיָם, יתרון אשר לא יבֻקש מיד כל פותר ומבאר, הלא הוא המון לב טהור מלא רחמים, אשר יש אשר יהפוך את העניָן הנפתר בידו לאוצר אהבה ולמקור תנחומות לישראל עמו, העשוק והרצוץ בידי עריצים על לא חמס בכפו. רוח החן השפוך על כל פרי רוחו מקצהו עד קצהו משכה אחריו את לב כל בית ישראל בכל הדורות הבאים, עד כי נחשבו בעיניהם התורה ופתרון רשי כתאומים חבוקים ודבקים מבטן, אשר אין להפריד בין שניהם.

אולם אם אמנם רב מאד ערך פתרון רבנו שלמה לתורה ולכל המקרא כֻלו, אשר קרוב הוא כי קראו לו בדורותיו הראשונים “נמוקים”²¹⁵, רב עוד ממנו ערך תועלת פתרונו לתלמוד, אשר קראו לו בדורות ההם “קונטרס”²¹⁶. כי למקרא הלא קמו פותרים מליצים ומסבירים את דברי קדשו גם בלעדי רשי, גם בצרפת גם בספרד, אשר גם דבריהם היו נכוחים לכל מבין ורבנו זה לא הוסיף עליהם בלתי אם לוית חן. לא כן התלמוד, הן אמנם כי גם לו קמו פותרים גדולים אשר שמם לא ישכח מפי עמם, כרבנו גרשום ורבנו חננאל וכרבי יצחק הלוי ורבי יצחק בן יהודה מורֵי רשי, אך בכל גדלם ורוב חכמתם לא הבינו את דבריהם בלתי אם קהל החכמים. לא כן רבנו שלמה, לו ברא ה' ניב שפתים אשר כל אזן תשמעהו וכל לב יבינהו, וסגנון קצר ונמרץ מועט מחזיק את המרובה אשר אין מלה רֵקה עודפת אשר תהיה משענת רצוצה לתלמיד טועה להחזיק בה ללא צרך²¹⁷, כי כל תֵבה מלֵאָה עָצמה ותושיה, אשר תֵּרָאֶה לעיני הקורא באין נכחד ממנו דבר. וכל מאמר אשר יצא מפי עטו היה כגוף אחד אשר ממנו נמתחו כל אבריו, ומתמציתו כלם יונקים. טעמו המתֻקן מאד מאד נשקף מתוך משפטו הנאוה והנמלץ אשר הוציא על התפלה לאמר: “אף־על־פי שהתבות נראין של פרקים ועניָנין הרבה, כֻּלן על יסוד אחד הוקבעו וענין אחד לכלן”²¹⁸. וטעם זה היה לו למופת בכל מעשה סופרים, להוציא מתחת ידו רק ענין מסוים, כעין שרש אשר כל סעִפיו מסתעפים ממנו ואשר כלם נסקרים בסקירה אחת, עד כי פעם אחת הודיע לקוראיו את הדרך שהוא הולך בה בסדר מאמריו וכה היו דבריו: “אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים, וישגה הקורא בצרופן. לכן אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות”²¹⁹. ממאמריו אלה יראה הקורא עד כמה הורהו לבו את תורת מלאכת הסגנון לכל חוקותיה ולכל משפטיה. ואם אמנם כי עין הקהל הגדול, אשר למד תורה מפיו, לא בחנה את תעלומות שיטתו המובהקת, אשר לא תתוַדענה בלתי אם לעין חדה מאד, עמדה השיטה הנעלה הזאת המחַיה את כל מליצותיו להסביר את דברי התלמוד הנפתרים בידו בדרך נוחה מאין כמֹהָ, מבלי הִוָּדַע לכל קורא אֵי מקום הקסם הזה אשר על שפתו, להָרֵך כל קשה באפס יד ולמנוע כל משגה בטרם עלותו עוד על לב השוגה²²⁰.

ככל אשר הֵקל כל כֹּבד בעצם העניָן אשר בתלמוד, כן השכיל להבליע בלב התלמיד את דרכי סגנון התלמוד העובר מעברית לארמית ומארמית לעברית, בכַוֵן גם הוא את באורו לתלמוד בסגנון הזה אשר הֵרַך אותו ברוֹך לשונו ויסדר אותו סדר נאה ומתקבל עד להפליא, עד כי הוא נבלע בנעימה בלב הקורא, ובכן היה פירוש רשי לגמרא כעין ספר תורת הלשון לסגנון הגמרא²²¹.

ובעצם פתרוניו בחר את הדרך הישרה והנכוחה, אשר תפרש את הענין כשמלה לפני התלמיד, ותפָרֵק אותו לפרקיו להבדיל בין דבר לדבר ולהבין דבר מתוך דבר. אולם מן החריפות היתרה הבונה עליות על גבי עליות פנה לבו. ויהי מוציא את משפטו על הפותר המטה את ענינו עקלקלות “פירוש משובש הוא מאדם חריף ומפולפל”²²². גם במקרא גם בתלמוד היו עיני רבנו אל היסוד המוסד להחזיק בו ולבלתי הרחק ממנו. במקרא היתה לו תורת משה העקר²²³ ובתלמוד היתה לו משנתנו והמשנה החיצונה לשרש הכל²²⁴. וישם לו את רבותינו הקדמונים לעינים לבכר חכם “מתון ומסיק” על פני חכם “חריף ומקשה”²²⁵. ועל פי הדבר הזה היתה לו הדעת הרחבה בתורה למיטב משא נפשו, אשר רק בה ראה פרי בחיים למעשה המצוה והחריפות היתרה לא גדלה בעיניו²²⁶. ותהי ראשית מלאכתו לבקר את הגירסה על פי ספרים מבוקרים אשר תָּר אחריהם מאד²²⁷ ולקחת עצה בדבר זה מפי כתבי רבותיו ורבי רבותיו, הלא הם כתבי רבנו יעקב בן יקר²²⁸, רבנו יצחק הלוי²²⁹ ורבנו יצחק בר יהודה²³⁰ “וכתב יד של רבנו גרשום” רבם ו“סדר ישועות של רבנו יצחק בר מנחם”²³¹. ועבודת הבקרת הזאת יקרה בעיניו מאד עד כי לא הרפה ממנה כל ימיו²³². וגם במקום אשר לא מצא בספרים הקדמונים ולא שמע גם מפי רבותיו את הגירסה המתוקנת הטובה בעיניו, לא נשא פנים לגירסות המשובשות המשוקעות בספרים²³³ ויתַקן אותן מדעתו²³⁴. אך גם במרבית הגהותיו גם בעצם באוריו היו נגד עיניו תוספתא²³⁵, התלמוד הירושלמי²³⁶, תורת כהנים²³⁷ ספרי²³⁸ וסדר עולם²³⁹ ויתר מדרשי ההלכה והאגדה וגם שאלתות לרב אחאי משבחא²⁴⁰ ותשובות הגאונים²⁴¹ ופירושיהם²⁴² ודברי יתר גדולי הדורות. וַיָאֶר את עיני הקורא גם בדברי יחס החכמים איש למשפחתו²⁴³ ואיש לרבותיו ולחבריו²⁴⁴ וטיב המשנה, התלמוד והמדרש²⁴⁵ למען דעת התלמיד עת ומקום לכל חכם, וערך כל למוד ומקצוע בתורה לבלי החליף חכם בחכם וענין בענין. וגם מלה אשר איננה ברורה כל צרכה, תרגם בשפת צרפת הנוהגת בימיו, ופעמים גם בשפת גרמניא, אשר את שתיהן ידע וידבר בהן. אך מלבד לשונות אלה הוא משַמֵש זעיר שם, לשם תרגום או פתרון, במלין ערביות²⁴⁶, יוָניות²⁴⁷, פרסיות²⁴⁸ וגם רוסיות²⁴⁹, אשר חקר אותן מפי יודעי הלשונות ההן.

מלבד כל המכשירים האלה אשר היו לכלי חפץ בידו למלאכת הפתרון. אשר אותם כבר הכירו כל סופרי זכרונותיו²⁵⁰, היה לו עוד כשרון לסגולה אשר נתן לו שכם אחד על יתר חכמי ישראל חבריו ואשר הדר פעלו נראה על באוריו. הן מרבית עניני המקרא והתלמוד, ואף כי עניני ההלכה גופי מעשים הם, הנעשים בידי האדם והנראים לעיני בשר, אשר כמעט תקצר יד החכם לדון עליהם ולחקור את טיבם עד היסוד בם, כל עוד אשר לא ידע את עצם גופי המעשים והמראות האלה ידיעה ברורה ומוחשת ומוחשת. ורבנו שלמה היה לענין זה, הגדול מכל חבריו, כי חֲנָנו ה' עין חדה, אזן בוחנת וחוש חריף, לשזוף כל מראה דק, להאזין כל קֶשב ולטעום, לחוש ולהרגיש ולהכיר את כל קטנה וגדולה ולהעריכה במלוא עֶרכה בכל טעמה וממשה. ולא מפי סופרים ומפי ספרים קנה לו את הכשרון הזה, כי אם מעצם יד הטבע הבריא והנקי אשר הטביע בו יוצר רוח האדם. גם כל דבר חול אשר ראתה עינו מימיו, היה לו לקנין נחלה, ומתק לשונו עמד לו, להנחיל את קניָנו זה לקהל תלמידיו שומעי דבריו וקוראי ספריו, בסגנון נאה ומיוחד אשר התקין לו הרב הזה לפרוט בו את כל דקדוקי עבודת האדמה²⁵¹, כל מלאכת עבודה²⁵² ומלאכת מחשבת²⁵³ למינה ולערוך דמות לדברים אשר ראתה עינו גם מחוץ לגבולות ישראל²⁵⁴. עד כי לולא היו לפנינו דברי התורה אשר לרשי, כי עתה אמרנו כי בכח סגנונו הנאה והנמרץ עד מאד לא שמש מימיו בלתי אם למערכי התרבות, החרושת ודרכי העמים כי רק אותם אמר לספר לבני עמו. ואמנם ידריך הכשרון הזה את התלמיד אשר לב עֵר לו גם לדרך ארץ, לדעת את טיב כל משלח יד ומַרכֹּלֶת, ולהכיר את ערך התרבות הכוללת אשר היה רבנו הגדול בקי בה מאד.

אולם מלבד הכשרון הזה חֲנָנו ה' טוב טעם ועין יפה אשר שפך רוח חן גם על תורת פיו וניב שפתיו גם על עצם התורה אשר הורה לקהל עמו לדורותיו. כבוד הנקיון והיופי נחשב לו לאחד מטעמי המצות. וככה היה ממלא בדברי פתרונו את מצוֹת התורה ואת הלכות התלמוד: “בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו – לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים”²⁵⁵. “שהן – ישראל – מעולין ונאין ואינם נמאסים בשקצים הללו להכי²⁵⁶ כתב לְשון עלוי שמעלה גדולה היא אצלם”²⁵⁷. ואחרי דברי רבותינו שֶשָנו “רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו”²⁵⁸ מִלֵא הוא בדברים אלה: “דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ועוד שהרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו”²⁵⁹. ואת נקיון הגוף ואת נוי הבגדים חשב למדה טובה לחכמי בבל ולמצוה לכל חכם ותלמיד. חכמי בבל “המצוינין: מצַינין עצמן בלבושין נאים”²⁶⁰. “דומין כמלאכי השרת” יען כי הם “לבושים לבנים ומתעטפים כמלאכי השרת”²⁶¹. ובכלל הדבר בחנה עינו כי מתוך דברי התלמוד עולה “שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן”²⁶². ויחשוב את נקיון בגדי איש לאחת המדות הטובות שמנה הכתוב באשת הֶחָיִל. ואת המקרא האומר: “נודע בשערים בעלה” פתר רשי “נִכָּר הוא בין חבריו מפני מלבושיו שהם נאים”²⁶³. ובהיות טעמו טוב ונאה עד מאד, היה לו כל מראה עיניו למקור עונג ושמחה לנפשו התמימה והטהורה. וישמח על טוב ה' בארץ החיים: “צהרים שעת אורה וצהלה היא”²⁶⁴ ו“מאור עינים משמח לב” היה לו “דבר שהוא נאה למראית עינים, משמח הלב ומצחצח תוגת הלב, כגון גן ירק ונהרות המושכים”²⁶⁵. ויהי שמח מאד לקראת נעימות האביב ויטעם אותן בכל מֶתֶק טעמן; ואחרי הכתוב האומר: “וקול התור נשמע בארצנו” מלא לאמר: “וקרבו ימי החמה שהאילנות מוציאים פרחים, והולכי דרכים מתענגים לראותם – – שהעופות נותנים זמר וקול ערב להולכי דרכים, וקול התור: – – תורים ובני יונה, דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן”²⁶⁶. ובטוב טעמו בִּכֵּר את מושב עיר קטנה ושוקטה על מושב קריה הומיה, רק על יתרון האויר הטוב וריח השדה אשר בעיר גדולה וצפופה לא יִמָּצֵאו: “ישיבת כרכים קשה: שהכל מתישבין שם ודוחקין ומקרבין הבתים זה לזה ואין שם אויר אבל בעיר [קטנה] יש גנות ופרדסין סמוכין לבתים ואוירן יפה”²⁶⁷. ויאהב מאד את קול השיר הנחשב על “שלשת הדברים המשיבין דעתו של אדם”²⁶⁸. ויבדל בין יופי ובין יופי²⁶⁹, וכי כל עצם יפי האדם הוא הקֶצֶב הראוי²⁷⁰. וַיַּבחן גם את ההפך לחן האדם²⁷¹ ולחן המקום²⁷², וכי חסרון ההנאה כֻלה גורע מאד את ערך האדם החי ומשַוֵּהו לבהמת יער²⁷³. אולם עטרת תפארתו לדעתו הרחבה, לעינו החדשה ולטוב טעמו היתה ענוָתו הרבה, אשר משכה חוט חן וחסד על כל היוצא מפיו. אם נעלם ממנו דבר, הודיע גלוי ומפורש כי לא נודע לו מקומו²⁷⁴. ותקטן נפשו בעיניו מאד. ויהי בשאול אנשי עדה אחת אותו דבר אשר רק יד בית דין חשוב תמלא להורותו, ויען להם במכתב: “חלילה לי לִטול את השם ולעשותי [: לעשות אותי] בית דין חשוב – – מי אני לִטול את השם במקומות אחרים? הנה אני הדל ומניני הצעיר, שידי [יד?] יתומי יתומים”²⁷⁵. ולעת זקנתו, אחרי אשר כבר נחשב בעיני חכמי ארצו לראש חכמי דורו, פתח את דברי תשובתו לחכם אחד, רבי אברהם כהן שמו, אשר שאל אותו דבר הלכה, לאמר: “אני צעיר מגדולי משרת בית אביו, משיב לו שלום כתלמיד לרב, ויראתי לעבור על פיו – – הנני משיב דבר לאדני כאשר צִוַני”²⁷⁶. וככל אשר כל דבריו וכל דרכיו הפיקו ענות צדק ומוסר, ככה שם את דברי פתרונותיו למקור תורת מוסר השכל לכל קוראיהם ככל אשר מצאה ידו²⁷⁷. ואף כי יקרו לו הדעות הצרופות מאד²⁷⁸, יקרו בעיניו המדות הטובות יותר. כאשר יעידו דבריו אלה: “נעשה אדם” אף על פי – – שיש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ למדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן"²⁷⁹.

מלבד באוריו, אשר הם הם מבחר מעשיו הגדולים רבו התשובות על השאלות אשר שאלו אותו חכמי דורו ורבני קהלות ישראל אשר בצרפת ואשכנז. כי מעט מעט היו דבריו לאבותינו יושבי הארצות האלה כדברי האורים, גם לכל דבר תקוני הקהלות גם בדברים אשר ביניהם ובין המלכות²⁸⁰, וגם עצמו מאד פסקי הלכותיו, אשר אספו תלמידיו ותלמידי תלמידיו ויעלום על ספרים שונים, הלא הם ספר הפרדס²⁸¹, סדור רשי וספר האורה²⁸² וספר אסור והתר וספר הסדרים²⁸³. ותנח גם על מפעליו ההם רוח החן והחכמה, המשפט²⁸⁴ והמישרים אשר נחה על באוריו. אך בכל זאת לא נפוצו ספרי הוראותיו בקרב עמו בדורות הבאים כאשר נפוצו פתרוניו²⁸⁵.

ומהיות שירת פיוטי התפלה יקרה בעיניו מאד, עד כי חשב גם אותה למקור תורה חכמה ומוסר²⁸⁶, ורבי אלעזר הקליר ורבי שלמה הבבלי אבירי הפיטנים נחשבו לו ל“קדושי עליון”²⁸⁷, שם גם הוא את לבו אל הפיוט²⁸⁸, ונהמת לב כואב על צרות עמו תקשיב ממנו אזן הקורא ומראות נאדרים תחזה עינו בו²⁸⁹. אך לא השירה העשויה בידו היא מבחר הגיון לבו כי אם השירה התמימה, אשר אין דלתות ואין מסגרות לחרוזיה, העולה ממעמקי תהום רוחו ושוטפת כנחל איתן אשר לא יֵדַע חק ומעצור. הנה פתרון שיר השירים והקדמה קטנה לפתרונו כתב רבנו שלמה, אשר גם היא תחשב לשיר השירם, אשר כְהֵאָמֵר על שירת המלך שלמה בן דוד, יֵאָמֵר על שיר רבנו שלמה בן יצחק: כל השירים קדש ושיר זה קדש קדשים, כי אין קץ לאוצר הנעימות הגנוז שם. שירת נהי היא על תפארת בת עמו כי עממה בגלותה ומקור שעשועי נחומים לעדת יעקב הנאוה והמעונגה, כי עוד יהיה ה' לה לאור עולם. בפתרונו זה ובהקדמתו זאת הערה רבנו שלמה את כל רוחו הזכה כעצם השמים לָטֹהַר אשר לא תדע רק אהבה, אהבה לצור העולמים, אהבה לתורת אל חי ואהבה לִשְבִיָה בת ציון העלובה והמעושקה.

ככל אשר היה לבו הרך כנור בת ציון להתאונן ולבכות עֱנוּתָה ולהתרונן לזכר חזון שיבת שבותה²⁹⁰, ככה העמיקה אזנו הַקַשֶבֶת לבחון את המון דממת הזעזועים הדקים מכל דק אשר חלפו על המוצאות את עמו. יש אשר ישאהו לבו לשיש משוש למראה תפארת ישראל ההולכת וגדֵלָה²⁹¹; ויש אשר תדכאהו רוחו למראה התפארת הזאת ההולכת ועוממת באשמת עם נמהרי לב²⁹². ולהרפא מן התחלואים אשר חִלו בישראל העמים העריצים בתהפוכות מזמותיהם²⁹³ ולבלתי אבוד בניהם בגוים לאין שארית ופלטה היה לו המזור האחד לשוב אל מקור נחל האיתן ולהִטַהֵר שם מכל גלולי הנכר: “אם לא תדעי לך, כְּנֵסִיָתִי ועדתי היפה בנשים [השרויה] בשאר אומות, איכה תרעי ותנצלי מיד המציקים להיות כמוהם ולא יאבדו בָּנַיִך, התבונני בדרכי אבותַיִך הראשונים – – ולכי בדרכיהם”²⁹⁴, כי מבוּעַ כח הגוי העתיק הזה ופֶטֶר אפיקי רוח האלהים אשר תחיֵהו ותעמידהו, היא תפארת ראשית מולדתו: “זה – – אלהי אבי: לא אני תחלת הקדושה, אלא מָחְזֶקֶת ועומדת לי הקדושה ואלהותי עלי מימי אבותי”²⁹⁵.

כאשר היה פתרונו למגלת שיר השירים ראי מוצק למראה דמות הגוי כלו, ככה היה פתרונו למגלת קהלת לתורה שְלֵמָה כְלִילָה בַכל לכל נפש ולכל בית בישראל. על חסיד וענו זה תלמידו של הלל, נחה רוח הלל להורות הלכה כמהו בתורת החיים²⁹⁶, כי לא בצום וּבְעַנוֹת נפש יתרצה איש ישראל לאלהיו, כי רק הטובה אשר יגמול האדם השמח בחלקו את נפשו היא פֶתַח השער ליראת ה‘, לאהבת חסד ולכל מעגל טוב²⁹⁷, על כן “יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה” ²⁹⁸. כי חכמה ודעת ושמחה הנתנות מיד ה’ “לאדם שטוב לפניו” הלא הן “לב לעסוק בתורה ובמצות ולשמוח בחלקו במאכל ומשתה בכסות נקיה”²⁹⁹. אולם רק "מיגיע כפיו ישמח ויאכל, ולא להרחיב כשאול נפשו לחמוד להתעשר ולהרבות לא לו – – “יגיע כפיו הוא החלק הַנִתָּן לו מן השמים ובו ישמח”³⁰⁰. סוף דבר, השמחה אשר ישמח האדם בחלקו היא החוֹשֶׂכֶת אותו מחטוא לאלהים ואדם, כי “כל מי שאיננו שמח בחלקו ושטוף [הוא] אחרי הממון, בא לידי עברות גזל ואונאה ורבית, ושאינו שמח בחלקו לענין אהבת אשתו, שטוף הוא אחרי הרהורי זמה”³⁰¹. על כן “אין טוב לבריות כי אם לשמוח [איש] בחלקו ולעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי”³⁰². וגם בלכת אדם אל בית האבל ואל בית המשתה: אף שם צריך הצנע, לספוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה, ולא להנהיג קלות ראש בעצמו³⁰³. עוד שתי מדות שִנֵן לבני עמו: לבקש איש איש לו מלאכה אשר תחַיֶה אותו ואת ביתו³⁰⁴ ולשמור את חֻקות המלכות לעשותן ולמלא אחריהן בלב שלם³⁰⁵. ובכן מלבד אשר הורה רבנו שלמה את בני ישראל תורת האלהים הורה אותם גם את תורת האדם.

וכל החיל והחֹסן הזה, הנראים בכל מעשי רבנו שלמה ובכל כשרוניו, לא היו קִנינֵי חוץ. חקרי לב חכמי הנכר, פרי רוח יָוָן וַעֲרָב, אשר היו גם לבני ישראל יושבי ספרד לנחלה, לא הגיעו בדורות ההם אל אבותינו בצרפת. ובכן היו רק שני מוצָאֵי דַעַת לרש"י: תורת אלהי עמו אשר הורתהו יראת ה' טהורה, מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים היתה לו המוצא האחד; ועינו הַחַדָה אשר שָזְפָה גם כל דבר חול ותבחנהו בחן ובשכל טוב בעצם מראהו ובמלוא טעמו וממשו, היה לו המוצָא השני, אשר הורהו טוב טעם ודעת בתורת האדם ובכל כשרון המעשה. ויען כי שני אלה, תורת האלהים ותורת האדם, אמנם הם שני מוסדות חכמה, על כן הוציא את משפטו הנאמן בפתרונו אשר פתר: “חכמה: תורה ודרך ארץ”³⁰⁶. ואחרי אשר גם דרך ארץ איננו בעיניו תרבות עומדת חוץ לגבול התורה, כי אם אחות תוֹאֶמֶת לה, כָּלַל כמעט את כל שיטת תורת חייו בפתרונו זה:

“ה' בחכמה יסד ארץ: על פי התורה, והיא התורה והיא התבונה והיא הדעת”³⁰⁷.

את רוחו ואת טעמו בפתרוניו ואת דרכי תלמודו הוריש רש“י לבני בנותיו אשר היו לראשים ולמורים לחבל חכמים אשר קראו להם הבאים אחריהם חכמי צרפת³⁰⁸ או בעלי התוֹסָפוֹת³⁰⁹. כי בנים לא היו לרש”י בלתי אם שלש בנות אשר נִשאו לאנשים חכמים. ותהי האחת לאשה לרבנו יהודה בן נתן³¹⁰ והאחת לרבנו מאיר בן שמואל. ותלד לו שלשה בנים את שמואל את יצחק³¹¹ ואת יעקב³¹², אשר היו אחרי כן למאורות בישראל, ואת מרים אחותם³¹³. ויהי רש"י אוהב וחונן את בנותיו, את בעליהן ובניהן³¹⁴, ככל אשר היה טוב ומטיב לכל. וקרוב הוא כי ראה רבנו הגדול הזה טוב העין, הֶעָנָו והרחמן, טובה בשבתו בצרפת בקרב צאצאיו בתוך ביתו הצנוע ובקרב תלמידיו ובתוך מדרשו השאנן. אך בשנת החמשים וָשֵש לימי חייו נשבר לבו ונֶעכרָה רוחו מפני הצרה אשר מצאה את ישראל, אשר לא נהיתה עוד כמוֹהָ מימי חרבן ירושלים וחרבן ביתר³¹⁵.

ובארץ איטליא, אשר היתה המרכז הראשון לתורה שיצאה מארץ ישראל, ואשר משם הובאה ביד רבנו קלונימוס ורבנו משה בנו, לארץ אשכנז בימי כרל הגדול³¹⁶, לא כבדה יד הגלות בשנות האלף החמישי על אבותינו, כאשר קשתה על אחיהם ביתר ארצות הנוצרים. כי האיטלקים לא היו אדוקים בדתם כיתר הקתולים³¹⁷, וסופרי חול קמו בקרבם אשר לא נשאו פנים לכנסת הרומית, ויש אשר גלו את שוליה על פניה³¹⁸, על כן קצרה יד כְּמָרֶיהָ ונזיריה לְאַזֵר זיקות בלב ההמונים, כמשפטם בארצות האחרות. וגם מקום לקנאה בסוחרים היהודים לא היה, כי האיטלקים היו סוחרים גדולים ומובהקים אשר גדלו והצליחו במסחרים כבני ישראל או יותר מהם³¹⁹. והיהודים גם הם לא היו סוחרים כלם, כי בצפון הארץ היתה כמעט עבודת האדמה כֻּלה בידם ועין גדולי הארץ לא צרה בהם ובעבודתם³²⁰. ואף כמרי איטליא לא היו נופלים באיבתם אף כמלא שערה מכל אחיהם ולא חדלו רֹגז כל ימיהם, בכל זאת נבצרה מהם לשום את האיבה לישראל, אשר אליה נשאו את נפשם, לשיטה קבועה. ואות לטובה הוא לגורל אבותינו בארץ ההיא ובעת ההיא כי מעט מזער הם הזכרונות על בני ישראל במערכי חוקות הערים ובמעט ההוא לא נזכרו לרעה כי אם לטובה³²¹. ובהיות האיטלקים בדורות ההם נוחים מאד בדבר הדת, היו רבים מהם שובתים עם שכניהם היהודים את השבת וחוגגים את חגי ישראל לרע מאד בעיני הכמרים וחבריהם³²². ומה ישתומם לב השומע על החזון הנפלא אשר נראה ברומי, כי נמנו כֹהני הַמִשְנֶה, הלא הם הקרדינלים, באחד מחבריהם מזרע היהודים בן רִבֵּעַ לאיש מומר ויקימוהו לאפיפיור, הלא הוא אֲנַקְלֵט השני (4890 – 1130) אשר ישב לבטח על כסאו וַיְכַהֵן שמונה שנים עד יום מותו למרות עיני הקסר לוֹתָר³²³ ומלכים אחרים³²⁴.

וגם בתורה עשו חיל בדורות ההם באיטליא. ישיבה גדולה היתה ברומי ורב גדול עמד בראשה, אשר קראו לו רבנו יעקב, אף כבוד שם גאון הוסיפו לו מכבדיו. תחתיו קם רבי יחיאל בן אברהם, מזרע המשפחה המיוחסת בישראל, משפחת “הָעֲנָוִים”, רב³²⁵ ופַיְטָן³²⁶ לראש הישיבה. ולרבי יחיאל שלשה בנים חכמים גדולים בתורה, ושמותם מר דניאל, מר נתן ומר אברהם³²⁷. ויהי רבי דניאל גם פיטן³²⁸ וחוקר פתרון מלות נכריות הנמצאות בתלמוד גם מפי חכמי הגוים³²⁹. ורבנו נתן הגדול מאחיו “אשר יֵחָשֵב על גדולי חכמי הדורות בתלמוד ובהלכה יִחֵד את כל לבו אל החקר הזה ויעש בו שם עולם. מלבד אשר עמד רבנו נתן לפני אביו ולפני רבי דניאל אחיו הגדול לקחת מהם תורה, הלך למרחקים לגרוע אליו חכמה מפי רבי משה הדרשן מעיר נרבונא³³⁰ אשר בצרפת ומפי רב מצליח אַלְבָּצַק, תלמיד רב האי גאון, אשר שב לסיקליא ארץ מולדתו ויהי שם לְדַיָן³³¹. וישם רבנו נתן את פניו אל המלות אשר בשני התלמודים, במדרשות, בתרגומים הארמיים אשר למקרא ובדברי הגאונים הקדמונים אשר בספר שאלתות ובהלכות הגדולות³³², ויחשוף את מקורן בלשון העברית, הארמית, סורית, פרסית, יְוָנִית ורומית. אך לא בכל הלשונות האלה היתה יד ידיעתו שוה חלק כחלק³³³, ויתרגם את כולן בטוב טעם בשום שכל ויסדר אותן בסדר אַלְפָבֵית בספרו אשר קרא לו “ספר הערוך”. ויש אשר מִדֵי בארו את המלה, יפרש לפי דרכו את כל הענין הסתום אשר באה בו המלה ההיא. ליסוד מוסד למלאכתו שם לו את תורת רבנו חננאל, הנשקפת כמעט מתוך מרבית עֲרָכָיו³³⁴. ויען כי נחה עליו רוח הרב החכם ההוא על כן לא נטה לבו אל הלחשים ואל הקמיעין³³⁵, אשר החזיקו בם בני ארצו. לעומת זה רגיל היה רבנו נתן לקרוא בספרי הרופאים³³⁶. ובכלל הדבר נסוכה רוח דעת צלולה על פני כל הספר. ויגדל ערך ספר זה על הספרים הדומים לו אשר היו לפניו³³⁷ ככל אשר גָדַל ערך פתרוני רש”י לתלמוד על כל הפתרונים אשר היו לפניו. אולם גם לענין פסקי הלכה יש אשר קבלו גדולי הדורות הבאים את דבריו וישימו אותם למופת להוראתם³³⁸. כי גדול היה רבנו נתן מאד מאד גם בהלכה, עד כי פנה רש"י, הראש לחכמי צרפת, “אל מרנא ורבנא רב נתן גאון” ואל שני אחיו החכמים בשאלה בדבר הלכה. וַיַשְלֵם רבנו נתן את ספר הערוך ביום חמשה עשר לחודש כִּסְלֵו בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות ששים ואחת לימות עולם (4861–1101)³³⁹. קרוב הדבר כי היה רבנו זה איש רואה בטובה. כי ככה שומעים אנחנו אותו מְהַלֵל בשיר את אלהי חסדו על חלקו אשר נפל לו בנעימים עד כי מצא ידו ויד בית אביו להקים להם בית כנסת ומקוה מים חיים. אפס כי לבו היה דוה על שלשה מבניו כי מתו עליו בילדותם ורק בן אחד נותר לו, ושמו ראובן, אשר בו הִתְנֶחָם³⁴⁰.

עוד חכם גדול בתלמוד היה בעת ההיא בעיר ממלכת איטליא, אשר יצא משם לאשכנז³⁴¹, אשר כתב עליו רש“י “אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא ושמו רבי קלונימוס ובקי בכל הששה סדרים”³⁴², וישם את משכנו בעיר ורמייזא, ויהי שם אחרי כן לרב³⁴³. אף תשובות כתב לשואליו ויעל אותן על ספר – אפס כי בידנו לא נותר ממנו דבר. ויגדל כבוד חכמתו בעיני גדולי חכמי צרפת, עד כי רש”י ורשב"ם ששו במצאם את דעותיהם מְכֻוָנוֹת לדעתו³⁴⁴.

ובארץ אבותינו העתיקה, אשר משם יצאה לפנים תורה לאיטליא, התנשאה משפחת כהנים לכונן שם מעין סנהדרין וליסד שם ישיבה כעין מתיבת פומבדיתא, ותקרא לה שֵם כשם המתיבה ההיא “גאון יעקב”³⁴⁵, בעוד היות מתיבת בבל נכונה בכל כבודה ועוזה, בעוד רב שרירא ורב האי עומדים בראשה. אך נראים הדברים כי בימי בחירי הגאונים האלה לא הצליחו במעלליהם הכהנים המתנשאים. אולם אחרי אשר כבתה הגחלת לבית ראשי הגולה בַּהָרֵג רב חזקיה אשר קם לנשיא ולגאון אחרי מות רב האי, עלה אחד מבני רב חזקיהו ושמו רב דוד מבבל ירושלמה וַיָשֶת ידו עם איש חכם וצדיק תמים ושמו רבי שלמה בן יהודה ויכונן שם ישיבה אשר קראו לה “ישיבת ירושלם עיר הקדש”³⁴⁶, למען שים שם מרכז אחד לתורת גאוני בבל ושם ושארית לתפארת נשיאות בית דוד העתיקה. וקרוב הדבר כי הסדיר שם רבי שלמה, או אמר להסדיר, את כל סדרי המתיבה אשר היו בבבל, הלא הם הסנהדרין, ראשי כלה, אלופים ככל אשר היו שם כל ימי האמוראים והגאונים. מתי נוסדה הישיבה בידי רב דוד ורב שלמה אין יודע עוד. אך את זאת ידענו כי בשנה השביעית למאה העשרים ותשע (4807 – 1047) כבר היתה נכונה בירושלים³⁴⁷. וכעין סניף לישיבתו אשר בירושלים יסד גם במצרים ישיבה, אשר העמיד בראשה את החבר רבי אפרים בן שמריהו³⁴⁸. אך עד מהרה קם שטן למכון התורה החדש הזה אשר במצרים. כי איש נקלה מחרחר ריב, אשר לא נודע עוד בשמו, התנכל ותעל בידו לפרוע את מר אפרים ואת ישיבתו לשמצה, ולסכסך במסתרים את הקהלות אשה ברעותה עד כי “קהלות מצרים נעשו כתות כתות, בת אומרת כה וכת אומרת כה”. ויהי בבוא השמועה אל רבי שלמה ירושלמה וירע הדבר בעיניו מאד, ויקם ויכתוב נִשְתְּוָן אל הקהלות, וַיְחַל את פניהן להתחזק להשיב את השלום אל מכונו. ונשמעו אליו אנשים ויסובבו בערים וַיַרְבו חתומים עד כי נאותו כל הקהל לבחור באיש נכבד, ושמו שמואל הכהן בן אבטליון, לשופט בין הכתות הנדונות. אולם עוד אוהבי השלום עושים כה וכה, והמחרחר עודנו שוקד על הרעה כתמול שלשום להבאיש את ריח מר אפרים, ולהוציא דבה גם על רבי שלמה רבו הישר והתמים, כי פוגעים הם בכבוד גדולי מצרים הראשונים אשר היו לפניהם, עד כי רפתה רוח אוהבי השלום. ובסתר העמיד המחרחר המון מְכַתְּבֵי עמל בני בלי שם³⁴⁹ להמטיר על רבי שלמה בן יהודה מכל עבר ופִנה נֵפץ מכתבים “אשר יבאו בשמות אנשים, מהם ידועים ומהם לא ידועים, מהם דבריהם במוסר ומהם בלשון מחוסר”, “להבהיל ולהפחיד” את הרב הנהדר, כי זומם כל העם לצעוק עליו חמס באזני המלך על הקימו על ישיבת מצרים איש כמר אפרים. ותצר מאד לרבי שלמה, וישפוך את מרי שיחו אל חיק מר אפרים במכתבו אשר כתב אליו. ויתיָאֵש מהשביח את השאון אשר העלה המחרחר וחֶבֶר מרֵעָיו באמרו “אני איני ראוי לאנשי העת הזאת”. ולא בִקש מיד מר אפרים בלתי אם להִזָהֵר מאד ולמשול ברוחו בשעת כעסו לבלתי תֵת במלה נחפזת פתחון פה למבקשי תֹאֲנָה לשוב ולהתגולל ולתת את כבודו ואת כבוד התורה לשמצה. וַיַגֵד לו כי גם הוא איננו תובע את עלבון נפשו מיד חורפיו אלה, אף כי אוהביו אצים בו לקרוא חרם על יריביו, וכי בלב שלם הוא מודה כי רשות ביד אנשי ריבו להעמיד עליהם את הטוב בעיניהם לראש, וכי הוא אינו מבקש לנפשו בלתי אם את הדבר האחד הזה להוסיף לשבת בעיר הקֹדש כאחד העם. וַיוֹסֶף ויכתוב “לא גבה לבי ולא רמו עיני, אני בתומי אלך”, “ה' הרימני בטובו, אם כה יאמר לא חפצתי בך יעשה לי כטוב בעיניו”³⁵⁰.

ישרת לב רבי שלמה תֵּרָאה מכל דברו ומכל מעשהו. מקנא היה למשפט הצדק ועומד לימין עשוקים ושונא לכל דבר עָוֶל חֹנף ומרמה. הן על כבודו מחל בענוה רבה ולא אבה לקרוא חרם על חורפי נפשו. אולם בראותו בראשית המדון את השקר ואת הנבלה כי נשאו ראש, ובאמרו עוד בלבו כי בשבט פיו יוכל לְדַכֵא את הרוחות הרעות האלה לא נשא פנים ולא נחבא אל הכלים, ויקם ויקרא חרם חמור “על כל חוקק חקקי אָוֶן ועל כל מכַתְּבֵי שוא ודבר כזב ומשלחי מדנים בין אחים”³⁵¹. ובראותו אחרי כן כי קצרה ידו מהושיע בחר להנזר אחורנית ולברוח מן הגדולה.

קרוב הדבר מאד כי בכל הימים אשר התעוללו התעלולים האלה בקהלות מצרים לא היה עוד דוד בן חזקיה חי, ורבי שלמה בן יהודה לבדו היה העומד לבדו בירושלם.

אולם לא ארכו הימים ופנים חדשות נראו בארץ, ושני אנשים אחים ממשפחות הכהנים, ושמותם רבי יוסף הכהן ורבי אליהו הכהן, התחזקו ויקחו להם קרנים בכהונת בית אבותיהם, אשר בשמה התהללו כל היום, ויתיצבו הם בראש הישיבה אשר נעזבה מרבי שלמה בן יהודה, או כוננו ישיבה חדשה, וינהיגו שם את כל סדרי המתיבה, אף נטלו את העטרה לראשם ויקראו לנפשם גאונים, ויאמרו לשמש בשני כתרים, בכתר הנשיאות ובכתר הגאונים. ויהי בבוא השמועה אל בבל ויקם דניאל בן עזריהו מבני הנשיאים, ויעל הוא ואנשיו ארצה ישראל, ויתכונן בבית צלע³⁵² וַיַגֵש את משפטו אל שרי המלכות, וישימו משמר על יוסף ועל אליהו, וינעלו את בתי מדרשיהם לבלתי האסף שם קהל העם, ויש אשר שמו את אנשיהם במשמר. וימת יוסף (4817–1057). וימָּשך הריב בין דניאל ובין אליהו שנה תמימה, עד אשר קם איש, ושמו יוסף בן שמריהו ויעש שלום בן שניהם (4818 – 1058). “ויהי דניאל אדוננו הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב ורבנו אליהו הכהן אב בית דין של כל ישראל”. ויהי אחרי מות דניאל בן עזריה (4822 – 1062) וירבו הימים ויקם אליהו הכהן לרשת את כל הגדולה וילך לְחַיְפָה לקדש את השנה ולחדש את הסמיכה, אשר שתי אלה בטלו בימי הלל הנשיא ראש הסנהדרין האחרונה בארץ ישראל, ואת הגאונות, אשר בטלה במות רב האי בבבל. אך לא בברכות ובזמירות קִדשו חִדשו כל אלה כי אם “באלות נחרצות וקללות נמרצות על כל חולק ומפליג ועל כל גוזל ומסיג גבולה”. וימת אליהו (4844 – 1084), ויקם תחתיו אביתר בנו לגאון.

ושלש שנים לפני היות אביתר לגאון עלה מבבל דוד בן דניאל, נער בן עשרים שנה מבית הנשיאים, ויבא אל דַמְיאטא³⁵³ אשר במצרים, ויאספהו הזקן מצליח בן יפת בן זובָעָה אל ביתו וַיֵטֶב לו ויכבדהו וַיְאָרֵשׂ לו את בתו, וישלחהו בכבוד וגדולה לעיר קהירו, ויקדם איש נשוא פנים, ושמו מבורך, את פניו באהבה. אך לב דוד פנה גם מן מבורך. אין זאת כי אם הכיר בהם כי בעלי ברית אביתר הם. ותחת תֵּת לבת מצליח הכלה מֹהר ומתן, שלח לה ספר כריתות. ואביתר יספר עליו כי הציק דוד למצליח איש חסדו עד מות וכי שִלֵם רעה תחת טובה לכל מטיביו ויארוב לנפשותם וכי הִכה את החזנים אנשי אביתר על פתחי בתי הכנסיות ויתן עליהם עֹנש כסף רב.

ויגדל כח דוד הנשיא, ויפרוש ידו על קהלת אלכסנדריא וקהירו, ועל אי חָנֵס ועל אי כפתור, וַיַט אחריו את לב יושביהן, וַיַסֵב אליו את קהלות אשקלון וקסרין, חיפה ובירותה אשר בארץ ישראל וסביבותיה. וַיַפְקֵד שם את פקידיו, וישלח שמה איש אשר קרוב הוא כי שמו אברהם בן נתן³⁵⁴, ויהדוף את אנשי אביתר ממצבם, וישם את עיר צור למרכז לקהלות ארץ ישראל אשר היו אחרי דוד הנשיא. ויתחזקו אחרי כן אנשי אביתר ויהדפו מפניהם את אברהם בן נתן וישב מצרימה. אך עד מהרה החליפו אנשי הנשיא כֹח וישלח דוד ארצה ישראל איש, ושמו הלל אלגסוס. ובן נתן בא עוד הפעם ויט את לב קהלות עכו אחרי אדוניו. ובערב ראש השנה הקהיל את העם ויוֹדַע להם כי שרי ממלכת מצרים הקימו את דוד בן דניאל בשם המלך ראש הגולה בעיר צוען היא פוֹסְטַטִי. ויזעף אביתר מאד, ויקרא צום אף קרא חרם, ויד מבורך איש קהירו נכונה עמו. קרוב הדבר כי מעט מעט הֵקל הנשיא את ידו מעל אביתר “ותשקוט הארץ”. אך אביתר לא חדל רוגז, ויתגעש וַיַרְעֵש את השמים ואת הארץ, ויתאמר להקים מכסאותם את כל שרי צבא השמים לריב את ריבו.

כל הדברים האלה נודעו לנו מפי מגלה, אשר על שם כותבה נקראה מגלת אֶבְיָתָר³⁵⁵, אשר היתה גנוזה כשמונה מאות שנה. מלאה היא מגלה זאת גדופה ונאצה, בוז ומשטמה על דניאל ועל דוד אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמוהם. החרפות האלה מקבלות אל תהלות תפֵלות סרות טעם וגסות רוח, אשר יהלל איש זה את נפשו ואת נפש אבותיו. ולמען הרעים את אנשי ריבו לא חשך את פיו ואת עטו מהשלֵך שקוצים ועַפֵּר בעפר וסקל באבנים אחרי דוד מלך ישראל הנקדש בפי הנביאים ובפי כל זרע יעקב עד עולם. וצחוק יעשה לנו אדם זה, בהתפאר עד לגֹעל נפש בכהונתו ובדבר שבתו בארץ ישראל, כאִלו היה הוא היורש האחד לבית אהרן, – הלא כמה כהנים גדולים וכהנים הדיוטות עמדו בישראל לאלפים ולרבבות, ובמה נעלה הוא ובית אביו עליהם? – וכאלו היתה ארץ ישראל נחלתו מבלי היות חלק וצדקה גם לאחרים ואף כי לצאצאי בית דוד בארץ אבותינו.

כמעט נכון הדבר כי חוט נעלם היה מושך והולך במסתרים מימות בן מאיר³⁵⁶ הצורר לגאוני בבל התמימים ולרב סעדיה, עד תקומת משפחות הכהנים המתקוממים האלה וכי רחבה ידם בידיעת התורה כרוחב יד בן מאיר, עד כי רבותינו שבאשכנז אשר תורת הכהנים האלה נודעה להם, ומעלליהם נעלמו מהם באו עם אחד מהם בכתובים. אך העין העליונה שעשתה מדת הדין בעולם, לא היתה גם על בן מאיר גם על משפחות הכהנים לטובה, כי בהיותם טרודים כל ימיהם בקטטות ומריבות לא זכו להעמיד חזון וללַמֵד תורה לדורות הבאים עד כי גם שמם וזֵכר מעשיהם נשכח ונעלם מן הגדולים אשר קמו אחרי כן לאותות ולמופתים בישראל.

ועל גורל ירושלם עיר האלהים ועל גורל ארץ הקדושה בימים ההם ידאב מאד לב הקורא את מעשה בן מאיר בדורו ואת מעשה אביתר בדורו. כי המעט מן הקראים אשר באו שמה לשום אותה לשדה המערכה להלחם בתורת ה' התמימה, שמו אותה גם אנשים גדולים בתורה למארב, לכונן משם את חִצֵיהֶם אל השלום, “אל הכלי האחד המחזיק ברכה לישראל” גם בטוב לו ואף כי בימי עָנְיו וגלותו.

גם מיד דוד בן דניאל נגלתה בשנים האחרונות אגרת. אך רחוק מאד הטעם העולה ממנה מן הטעם העולה ממגלת אביתר. דברי הנשיא הזה מפיקים ענוה ודומיה. ולא התהלל גם בכבוד המלכות אשר רוממתהו ותעמוד למעוז לו. ואף בהתאוננו על אשר “רבה המשטמה” גם “בקרב עדתו” להעיר נקם ולהעלות “חמה” דבר את דבריו בנחת וכבוד ולא בא ברעש וברגז. ורק לדבר הזה נשא את נפשו “לשמור את מקל נעם ולגדע את מקל חובלים, לשום אהבה תדירה בין יהודה ובין ישראל” ולנטוע ביניהם “אהבה ואחוה ושלום וריעות”. ויהי המעט ממנו כי לא הלך בדרך אביתר לחרף ולנאץ נאצות נבלות את אנשי ריבו, גם אבותיהם ומשפחותיהם, לא התהלל גם במולדתו הרוממה באמת, בבית דוד בן ישי לא התהלל. לעומת זאת שמח מאד על אשר הצליח ה' בידו להרבות תורה במצרים ולכונן “ישיבה חשובה” על אדמת צען, אף כי קשתה עליו יד כובד משאה, עד כי לא נותרו לו מכל עשרו בלתי אם חצרותיו.

נראים הדברים כי למִן היום אשר אסף רב סעדיה את הבן האחד אשר נותר ליהודה בן דוד בן זכאי לגדלו, הטיבו צאצאי בית ראשי הגולה אשר יצאו מחלציו את דרכם ואת מעשיהם, ויחזיקו בדרך ענוה, עד כי היה חזקיה, נכד הבן ההוא, ראוי להיות גם לראש גולה, גם לגאון, וקרוב הוא כי מן הרוח ההיא נאצלה גם על דניאל גם על דוד.