מעמד ישראל בממלכות צרפת ואשכנז. נרבונא וחכמיה. ר' יוסף טוב עלם ומעשיו להגדיל תורה סדורה ומבוקרת, ספריו ופיוטיו. ר' משה הדרשן ודרכי דרשותיו. ר' מנחם בן חלבו אבי מבארי המקרא בצרפת ופשטנותו הצרופה. רבנו יעקב בן יקר ובאוריו לתלמוד ומקרא. גדולתו וענוָתו. רבנו יצחק הלוי ורבנו יצחק בר יהודה. התרבות הישראלית הטהורה בצרפת ואשכנז. תלמוד התורה ומעשה הצדקה. נחת רוח ודרכי נעם. הדור מצוה ושמחה של מצוה. טיב פיוטיהם והדבור העברי השגור שם. פליטי אבדן גרנדא נאספים בעין יפה אל יתר ממלכות ספרד ועולים שם לגדולה. למוד התלמוד מתחזק מאד בספרד. ר' יצחק אלבליא. חכמתו ונדבת רוחו, גדלו בתורה ושררתו בבית מלך אשביליא. ר' יצחק גיאת, כבודו, חסדיו וענוָתו לשרידי בית נגדילא, ספריו בהלכה ובפתרון המקרא. שיריו, פיוטיו ודרך רוחו. ר' יצחק הברגלוני. ספריו ודרכו בשירה העברית. רבנו יצחק אלפסי. תלמידי ר“ח ור”נ בקירואן. מלשינים מתנקשים בנפשו. מנוסתו לספרד. ישיבתו הגדולה וכבוד בית־דינו בעיר אליסנה. חסדיו גם לחכמים החולקים עליו. מבכר את תלמידו על בנו למען האמת. ערך ספרו “תלמוד קטן” או הלכות רב אלפסי. קינות ראשי משוררי ישראל על מותו. רש“י. ערכו בישראל לכל דורותיו. מולדתו. יוצא מצרפת לאשכנז ללמוד תורה מפי רי”ב יקר, רי“צ הלוי וריצ”ב יהודה תלמידי רבנו גרשם. ענותו הגדולה מאד ועוזו. ס' “נמוקים”, הוא פירש“י למקרא, כלכלתו את הפשט והדרש, תשמישי הדקדוק והמסורת, התרגום ופירושי רבותיו. טוב טעמו ברוח הלשון. הקונטרס, והוא פירושו על התלמוד. סגנונו הנפלא בבאוריו. שיטתו הפשוטה והנכוחה. חושו החריף בכל דבר טבע, אומנות וישוב. אהבתו לכל מיני יופי וניקיון. רוח ענותו המחיה את כל למודיו. פיוטיו ובאוריו לשה”ש וקהלת. משפחתו, בנותיו ובניהן. מעמד היהודים באיטליא. אפיפיור מזרע היהודים. ישיבה ברומי. משפחת הענָוים. רבנו נתן איש רומי. אביו ואֶחיו. ערך ספרו “הערוך”. ר' קלונימוס איש רומי יוצא לאשכנז. ארץ ישראל. דוד בן חזקיה הנשיא האחרון בא מבבל ומתחבר לר' שלמה הכהן, וקובעים שם ישיבת מרכז לכל ישראל. ר“ש קובע סניף למרכז זה במצרים. חרחורי ריב במצרים על ר”ש. טהרת ר“ש. ר”ש הצדיק מת. שני כהנים ממשפחתו מתגברים בכהונתם. מתנשאים ומשתררים, קטטות ומדנים בין כהנים אלה ובין צאצאי הנשיאים שבאו מבבל, מזמות אביתר הכהן ומעלליו. יקרת רוח דוד בן דניאל מזרע הנשיאים.

4856־4830

ובימים אשר מלאו כמעט לקהלות ישראל בספרד ימי בכוּריהן, החלו גם קהלות צרפת ואשכנז להבשיל אשכלותיהן. מושלי שתי הארצות ההן¹, אשר לכל דבר היהדות היה לשתיהן רוח אחת ומשפט אחד, עוד לא הכבידו את עולם על ישראל מאד, וישלחו את ידם במסחר ובמלאכה באין מחריד, ויהיו להם גם שדות וכרמים. אך בדבר הזה נבדלו מיתר יושבי הארץ, כי הרם הרימו לאוצר המלכות תרומה לגֻלגֹּלת². אולם אף כי לא גזלו עוד מושלי הארץ את משפטם בדבר קנינם ומחיָתם, לא עמדו למעוז להם ביום צרה. בעיר ליאון, בצרפת, התגודד האספסוף עליהם ויהרגום (1049־4809) ואת רכושם החרימו לכמרים³. ובנסוע גדודי צרפת לאספמיא לגרש את המושלמנים מן הארץ, הפילו בדרכם חללים מבני ישראל (1065־4825). אז קם הגרף בֶרֶנְגַר מושל העיר נרבונה בדרום צרפת למגן לבני ישראל יושבי עירו⁴. וירע מעשה המרצחים גם בעיני האפיפיור אלכסנדר השני, ויאמר: אם טוב הדבר להמית את המושלמנים על רדפם באף את הנוצרים, עָוֹן הוא להרוג את היהודים היושבים עמם לבטח⁵.

ומקור התורה לצרפת ואשכנז היתה עוד העיר נרבונא. וככל אשר יצא רבנו גרשם מנרבונא להרבות תורה בישראל, ככה יצא אחריו מן העיר הזאת, או מסביבותיה, רבי יוסף בן שמואל טוב עלם⁶ ויהי לרב ולראש בערי למורג ואַנזִיוּ⁷. ויהי רבי יוסף חבר ורע לרבנו אליהו הזקן יְבַם רב האי גאון⁸. ותאצל מרבנו אליהו על רבנו יוסף רוח אהבה לתורת בבל, אשר רמה קרנה בגבולות קירואן וספרד תחת אשר בצרפת ובאשכנז גברה יד תורת חכמי איטליא בדורות הראשונים⁹. ועל כן שם טוב עלם את לבו להפיץ את תורת גאוני בבל בשתי הארצות ההן בסדרו להם את תשובות הגאונים¹⁰ ואת ספר הלכות גדולות לרבי שמעון קיירא, אשר עקרו הוא תמצית ההלכות הפסוקות אשר לרב יהודאי גאון¹¹ ואת “סדר תנאים ואמוראים”¹². כל הספרים האלה היו מצויים בבבל, בספרד ובקירואן. אך רבנו יוסף הפיץ אותם גם בצרפת ואשכנז. מלבד מעשיו אלה אשר עשה להטות את לב אחיו בני ארצו אל למוד התלמוד בטעם גאוני בבל הצרוף והמנֻקה, שם את עיניו אל התורה הכתובה לשַמֵר אותה במלוא טהרתה ולהגות כל סיג ממנה. וישקוד מאד לכתוב את ספרי התורה על פי חֻקי הדקדוק והמסורה¹³. אולם לא המשמרת החיצונה לבדה היתה מלאכתו כי גם פֵרַש את התלמוד בדעת רחבה ובבינה חריפה¹⁴. ויבאר גם את המקרא בבאור אשר הללוהו רואיו מאד¹⁵ מלבד תשובותיו אשר השיב לשואליו¹⁶, וספר “תקון־שטרות” אשר כתב¹⁷.

ככל אשר רבו מעשיו במקצוע ההלכה ובבקור ספרותה, ככה רבו אף עמקו הגיוני לבו אשר יֵרָאו לנו מתוך פיוטיו¹⁸. מכאוביו לגורל עמו העשוק והרצוץ, אשר הביע בלשון מלאה קִנִים ונֶהִי¹⁹, לא הֵשַחו את נפשו מהביט אל הדר הבריאה ומהתענג עליה²⁰ ולא כלאו את רוחו משמוח לזכר שמחת גויו בימי גדולתו²¹, אף כי ידע לקונן על אבדן חמדת תפארתו ההיא. ויגדל ערך כשרונו ומעשיו בעיני הדורות הבאים, על כן קראו לו רבי יוסף הגדול.

ותחת אשר שם טוב עלם את כלכלת התלמוד ואת כלכלת המקרא לאחדים בידו הרחבה, התיחדו חכמי הדור הבא אחריו, איש איש רק במקצוע אחד לבדו. אלה שמו פניהם אל המקרא ואלה אל התלמוד. בנרבונא מרכז התורה בארץ צרפת, היה איש ושמו רבי משה הדרשן²², ואשר נקרא כן על היותו מטיף את דבר ה' באזני קהל העם בבתי הכנסת. ואת הדברים אשר הטיף העלה על ספר אשר קרא לו, בשם הנוהג בפי סופרי ישראל בשתי הארצות “יסוד”²³. הרוח המחיה את פתרוניו ומדַברותיו הוא רוח האגדה המלאה תנחומות אֵל²⁴ ושעשועי נֹעַם להחיות לב העם השוכן בתוך משנאיו, בשבתותיו ומועדיו, בהיותו נקי לביתו “כמנהג הראשונים להניח דעת תלמידים יְגֵיעֵי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים בשבתות ובמועדים ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים”²⁵. יש אשר תדמינה דרכיו לדרכי מדרשי האגדה האחרונים לשום את המניָנים ואת המספָרים²⁶ הנזכרים בתורה לרמזים לענינים נכבדים²⁷. יש אשר חדושיו אשר חדֵש בפתרוניו להתאים את הכתובים מלאי חן ושכל טוב הם אף כי לא היו מוכרעים מתוך עֹמק הפשט²⁸. אולם גם פתרונים נכוחים ונאמנים נגלו לו גם במשמע המלה²⁹ גם בתבנית בנינה³⁰. פתרוניו לתלמוד רק מעט מזעיר הם³¹, כי פניו היו אל המקרא אך לא בדרך הפשט, כי אם בדרך האגדה. אולם בארץ צרפת ההיא קמו גם מבארים למקרא³² בדרך הפשט אשר לא היו נופלים במאומה בדבר הזה מחכמי ספרד אנשי השם.

הראשון לפשטנים הצרפתים הידועים לנו הוא האיש היקר³³ רבי מנחם בר חלבו. יתרון היה למבאר הזה ולכל אנשי מלאכתו בני ארצו על כל חבריהם הספרדים, כי תורת ישראל לבדה היתה מקור דעתם וטעם אחר לא עמד בם ודעות אחרות פרי רוח עמים אחרים יָוָן ערב והודו לא הֵסַבו את עיניהם מנגדה. כאשר הטו אחריהן את חכמי ספרד, עד כי הרבה דעות שלטו גם בבאוריהם לתורת ישראל, הרחוקה מכל אלה³⁴. לא כן פרשני צרפת, כי ככל אשר עצם התורה טהורה, ככה היו כל דברי פתרונם זכִּים מכל עֵרֶב זר, ומרביתם גם נכוחים לכל מבין ומכוָנים כחון השערה³⁵. מלבד אשר באר רבי מנחם את המקרא, הוקיר גם את הפיטנים וישם את לבו לבאר את פיוטי רבי אלעזר הקליר³⁶. מלבד בן חלבו רבו האנשים בצרפת אשר שקדו על המקרא³⁷.

אך רבים מהם היו החכמים אשר מרבית עבודתם היה התלמוד, אף כי גם מן המקרא לא הניחו את ידם. אולם יען כי רבנו גרשם הסיע, בצאתו מנרבונא הצרפתית למגנצא הגרמנית, את מרכז התורה לאשכנז על כן היה משכן בחירי חכמי הדור הזה הבא אחריו מַגֶנצָא³⁸, באשר הם היו בחירי תלמידי מאור הגולה ההוא.

לאחד מזקני תלמידי רבנו גרשום הידועים לנו יחשב רבנו יעקב בן רבי יקר, אשר גם אביו היה איש חכם אשר קבל תורה מפי רבו וימסרהו ליעקב בנו³⁹, אולם את מבחר תורתו ואת מרביתה לקח מפי רבנו גרשם⁴⁰. מן המעט אשר נשאר בידנו מתורת פיו יֵרָאה כי רק הדבר הברור המפורש בתלמוד היה לבד ליסוד להוראותיו⁴¹. וקרוב הדבר כי כתב לו הרב הזה את התלמוד כֻּלו, או את מקצתו, אשר נקה אותו מן השגיאות אשר עלו בו⁴² וכי כתב באורים לתלמוד אשר היו ביד גדולי תלמידיו לקו להנהיג עח פי תוצאות הלכותיהם הדור הבא⁴³. וגם את המקרא לִמֵד לתלמידיו ככל אשר למד את התלמוד, עד כי קראו לו “המורה הגמרא והמקרא”, על פי שיטת רבנו גרשם⁴⁴ ובית מדרשו היה לשם בישראל⁴⁵, ודבריו היו ליסוד מוסד לגדולי ישראל הבאים אחריו⁴⁶. אולם כרבות גדלו בעיני חכמי דורו אשר קראו לו “ארי, שן סלע גבעות עולם”⁴⁷ ככה רבה ענוַת החסיד ההוא ויהי כאין בעיניו⁴⁸ “ולא מלאו לבו לעטרה הראויה לו לחדש דבר בדורו”⁴⁹.

דומה הדבר כי דברים אשר היו עם לבב רבנו יעקב לחדש, ואשר מפני הענוה משך את ידו מהם, מצא רעהו יצחק הלוי את לבבו להנהיג אותם⁵⁰. הרב הלוי הזה אשר נקרא גם “סגן לוִיָה”⁵¹ היה גם הוא תלמיד רבנו גרשום⁵². גם עמד לפני חכם נכבד ושמו רבנו אליעזר הגדול, אשר דבריו בכל דבר הלכה היו לו כדברי האורים⁵³. רבנו הלוי הזה היה רב מורה לקהלת ורמייזא⁵⁴. ונראים הדברים כי אחרי מות רבנו יעקב היה רבנו הלוי⁵⁵ הראש לכל קהלות אשכנז⁵⁶ ותלמידיו העלו את רובי תורתו על ספר אשר דרשו אליו חכמי הדור⁵⁷. וקרוב הוא כי גם בפתרון הכתובים קבלו התלמידים מפי רבם דברים נכונים⁵⁸.

ותלמיד לרבנו גרשום ולרבי אלעזר הגדול וחבר לרבנו יעקב היה רבנו יצחק בר יהודה הצרפתי⁵⁹ אשר לקח גם מפיו תורה. מלבד תשובותיו אשר השיב לשואליו⁶⁰ שם את פניו לפרש את התלמוד⁶¹. וגם תלמידיו העלו את דברי תורתו על הכתב⁶² וייקר מאד בעיניהם, ובחיר תלמידיו קרא לו, בהזכירו את שמו, מורי צדק⁶³. משכן הרב הזה היה במגנצא⁶⁴.

גם בלעדי שלשת המורים האלה רבים וגדולים היו חכמים אנשי שם בצרפת ואשכנז אשר הפיצו תורה הרבה בישראל⁶⁵. אולם רבותינו בר יקר, בר יהודה ורבי יצחק הלוי, היו שלשה שותפים בתלמיד אחד אשר קם לנס ולמופת, לרבן של כל ישראל עד היום הזה – רש"י!

ומלבד אשר קמו בתוך אבותינו אשר באשכנז ובצרפת חכמים גדולים בתורה הגדילו תושיה גם בדרך ארץ, גם במעשה החסד ועבודת הצדקה. תרבותם הטהורה הישראלית דומה היא לתרבות אבותינו בארץ ישראל בדורות הסבוראים⁶⁶. כבוד הוריהם ומוריהם היה גדול בעיניהם מאד ויביעו להם את רוח אהבתם ומוראם בנמוסים נאים ונעימים כמשפט בני שרים מגודלים מנעוריהם בדרכי נעם⁶⁷. וחסדי העשירים לאחיהם העניים נעלו עד מאד וישביעום מטובם ולא יכלו להעלות גם על לב כי יִמָצא “עני בישראל שאין לו מעדנים בשבתות וימים טובים”⁶⁸. שמחתם ביום מועד או ביום חתונה היתה רומֵמה כי אז היתה המצוה והעליצות לאחדים בביתם. בטוב לבם במשתה היין היו מטיפים על כוס מלא, גדולות ונכבדות על ערך היום⁶⁹. וישיאו ברוב טעמם על מצות החג חן ויֹפי⁷⁰. ושמחה גדולה מאד יעשו מימים ימימה ביום שמחת תורה⁷¹. ויאמן עליהם הדבר אשר דבר ראש מוריהם על אהבת ישראל לאלהי אבותם “עודם היום גלים ושמחים בו אף לפי עניָם וצרתם ומשתעשעים בתורה ושם מזכירים דודיו מיין [את] מישור אהבתם אותו”⁷². כי תורתם אשר היתה שעשועיהם יומם ולילה, נתנה בהם רוח רגשת חיים אשר העמידתם מבלי תת להם לשוח עד דכא מפני צורריהם הסובבים אותם. ויהי המעט מהם כי מצאו מנוח לנפשם העיפה בבית מדרשם השקט והצנוע, אשר הפיק להם המון נעימות ושוד תנחומות מאין כמוהן, וירחיבו נכבדי עשיריהם גם את כבוד ביתם ויהי שלחנם מלא דשן⁷³, בניהם ובנותיהם יפים ומעֻנָגים⁷⁴, לבושי הוד והדר⁷⁵. וגם גדולי העם וחסידיו היו מתהללים בתפארת כח בחוריהם וביפי תאר בנות עמם⁷⁶. ועל קירות חדרי בתיהם העלו צורות נאות מעשה ידי אָמָן, המשַוֹת לנגד עיני הרואה את חמדת ימי הקדם לישראל, את דמות הנער הרועה הנחמד דוד בהלחמו את גליַת⁷⁷ ואת מראה עקדת יצחק⁷⁸. ואהבת בחורי ישראל את התורה, אשר היא היתה שיחם והגיונם כל היום, לא כלאה את רגליהם ולא עצמה את עיניהם מצאת אל נאות חמדה ומהתענג על הדר היקום⁷⁹, ולא הכשילה את כחם ולא כפפה את קומתם. כי מדי צאתם לקראת חתן ולקראת כלה יעלו על סוסיהם ונלחמו איש את רעהו במלחמת תנופה למען שמח במראה גבורתם את הרֵעים האהובים⁸⁰. ויהי המעט כי נחשבה שמחת חתן וכלה ביום חֻפתם למצוה רבה אשר שקדו חכמי שתי הארצות לרוממה בשירה ובזמרה⁸¹ כי אם גם אהבת הכלולות למן היום אשר יעד לו החתן את הכלה נחשבה בעיני רבותינו שבצרפת לאהבה טהורה שאין בה חטא ותהי להם לרצון⁸². ככל אשר לא חִסרו המשפחות את נפשם מטובה – אף כי עין צוררי היהודים היתה לטושה בהם רק לרעה כל היום – ככה לא מנעו הקהלות ורבניהן הגדולים את נפשם מכבוד, אף כי עמל הכמרים והאספסוף אשר ברגליהם היה רק להבזותם ולתתם לחרפה. בתי הכנסיות אשר בשתי הארצות ההן היו נהדרים במראיהם גם מחוץ גם מבית. ויש אשר קדשו הנדיבים את מרבית הונם לכונן מקדש מעט בעדת עירם לשם אלהי ישראל. בעיר ורמייזא⁸³ הקימו בית כנסת לגאון ולתפארת נדיב אחד ושמו יעקב בן דוד ורחל אשתו הנדיבה אשר בנים לא היו להם, ויקדש הבית הזה בעיני העם וישיחו בו נפלאות מדור לדור⁸⁴. וכאשר שוו אבותינו בארצות האלה הוד והדר על בתי הכנסת ועל מעשי המצות, ככה נהגו רבותינו הגאונים חכמי אשכנז וצרפת גדולה וכבוד בשבתם ובקומם, במראיהם ובשיחתם, בזיו פניהם, בגאון הליכותיהם ובהדר מלבושיהם לשרי קדש ושרי האלהים⁸⁵.

ככל אשר לא היו רבותינו ההם נופלים בכל דבר תורה, תרבות ודרך ארץ מאחיהם הספרדים, ככה נעלו מאד במדת מוסר הצניעות מורשת אלהי יעקב מדור דור. ואף כי לא היה חלקם עם “כת פרושים מקיזי דם לכתלים”, אשר היו ללעג ולקלס גם בעיני רבותינו התנאים⁸⁶ גם בעיני תלמידיהם של רבותינו ההם⁸⁷ ואהבת דודים כדת היתה לכבוד בעיניהם, נצרו משורריהם ומליציהם מכל משמר את לשונם לבלתי חַלֵל אותה בשירי אהבת בשרים⁸⁸, ותהי שירתם קדש קדשים רק לה‘⁸⁹ ולישראל⁹⁰. הן אמת הדבר, כי יתרון לחכמי משוררי ספרד בשפתם הצרופה ובמליצתם המחוטבת הָדֵק היטב ובמלאכת חרוזיהם המשולבים, על משוררי צרפת ואשכנז, אשר לא בנו את שיריהם גזית ולא הניפו עליהם ברזל ללטוש ולהחליק את גבנוניהם ואת שקערורותיהם כי אם אבן שלמה מסע בנו את פיוטיהם. אולם מראַה המצוקים האיתנים האלה, אשר לא נתנו ליד אנוש רכה ומפונקת לשבֵּץ ולכַרכב בהם הרבה, הוא עצם יתרונם, כי הוא פרי רוב אונָם היצוק במעמקיהם, והיוצק את רוחו הכביר במוּצֶקֶת מליצות ממוּלאות מעשה מקשה, אשר כל אחת מהן מכרעת ברב כחה ובכֹבד משקלה פי כמה וכמה את בנות מינה אשר טעם אחר חוֹלֵל אותן. פיוט התפלה הזה אשר כוננו רבותינו בשתי הארצות אוצר חמדה הוא לדעות ישראל בטהרתן, אשר עֵרֶב זר, פרי נכר הארץ לא עלה בו, וכל מוצא שפתיו מבטא הוא לאהבת ה’ ועמו ותורת מוסר השכל לכל נפש ונֶהִי אשר ינָּהה ליום שוב ה' את שיבת ציון, ובכל זאת הוא גם מקור ששון ושמחה ותנחומות אֵל לעם ה‘. הן אמנם כי שירי אהבים ושירי יין לא הוּשרו בנאות ישראל, על אדמת צרפת ואשכנז, אך לעומת זה לא ידעו פיטניהן כמעט בסליחותיהם את שירת התוכחה המשיבה את הנפש עד דכא והמשַוָה פחד שאול ומראה קבר ורקבון לנגד עיני המתפלל, ותחת רומם את לב האדם לאל מָעֻזו ומנוסו השליך קרח נורא כמשפט פיטני ספרד⁹¹. ותחת אשר מלאו משוררי ספרד גם את פיוטיהם לשבתות ולמועדים קינה על החרבן ועל הגלות⁹², כי בכל היות משוררינו בספרד מתגאים בישראל ובתורתו בכל לבם, היה מאז כבודם כנופל בעיניהם מכבוד הגוים היושבים על אדמתם⁹³, על כן לא סרה מרת נפשם גם ביום חג ה’⁹⁴. לא כן רבותינו הצרפתים והאשכנזים, בהיות עיניהם בַּיתה, אל תורת ה' אשר בה לבדה הגו יומם ולילה ואשר מצאו את כל מחמדיהם בתוך גבולה, עד כי לא שעו אל כל חמדת הגוים, התנשאו ביום שבת ומועד מעל לצרותיהם ולמצוקותיהם גבהי מרומים אל אֵל שמחת גילם, מעֻזם ומשושם ויהי כל הגיון לבם שירה וזמרה, עוז וחדוה:

יִשׂמְחוּ בְחַגֵּיהֶם יְדִידִים וּנְעִימִים. אֲהוּבִים מִצְוֹתֶיהָ מְקַיְּמִים לֵילוֹת וְיָמִים⁹⁵.

אָפִיק רָנָן וְשִירִים לְנוֹשְׂאִי עַל אֲשׁוֹרֵר כְּעָזִי שָׁרִים שִׁיר הַשִּׁירִים⁹⁶.

כַּנְפֵי נְשָׁרִים.

ובכן המעט כי היתה שירת רבותינו אלה, אשר טוב בעיני סופרי זכרונותינו לשוֹתם ככפופי קומה ודכאי רוח, אוצר יראת ה' טהורה ותורת חסד וצדקה טהורה וענוה ותהי גם למקור עדנים ונעימות לכל נפש תמה השמַחה בה' אלהיה ובגאון ישראל עמה אשר רוחו לא שחה בקרבו מכֹּבד יד צורריו העריצים אשר בכל חמת כחם לא יכלו לה.

ואם אמנם אמת הדבר כי דרך המליצה החיצונה אשר לשירת הפיוֹט הצרפתי האשכנזי הזה רק בת דורותיה היא, ולא תוכל להיות למופת לדורות הבאים, יען כי בכל היות ערך ענינה סגולת עולם באוצר ספרותנו, הנה מלותיה החדשות אשר יצרו לה לא עלו בידה, ולעומת זה שירת ספרד מדויקת היא מאד גם בתבנית מלותיה, בכל זאת לא נגרע חלק התרומה אשר הרימו אבותינו בשתי הארצות אל לשון עמם מחלק תרומת אבותינו אשר בספרד, כי ברדת הספרדי מעל כרוב שירתו אשר רכב עליו כרוכב על עב קל במרחבי מרום, על הארץ מתחת, תִלאה שפתו, המהירה לדבר צחות, בדברי שיר כלשון איש לרעהו. לא כן שפת אבותינו בצרפת ובאשכנז. שפתם העבריה נוחה היתה להביע בסגנון חי ומהיר את כל צרכי הבשר והרוח, גם הקטנים גם הגדולים, גם דברי תורה גם עסקי דרך ארץ, ותהי שפת אבותינו לשפה חיה בפיהם. והיה מדי בוא אל מקומם איש ישראלי מן הארצות הרחוקות ודברו עמו עברית בלשון שגורה מאד⁹⁷. ויתרון זה לחיות את לשון אבותינו ולעשות אותה נוחה להביע בה בפה ובכתב את כל חפץ, מכריע הרבה את היתרונות האחרים, אשר בהן גברו הספרדים על יתר אחיהם בדבר תקון יפי שפתם.

ובספרד לא רבו הימים ותעל ארוכה לבני ישראל מן המַכה אשר הֻכו קהלות גרנדא ביום התקומם השרים והאספסוף על הנגיד יהוסף לבית נגדילה. כי מלכי יתר הממלכות אספו אליהם את פליטי גרנדא, ואת בחירי בחוריהם הקימו לשרים וליועצים בחצרותיהם כמשפט מלכי קורדובא וגרנדא אשר היו לפניהם, עד כי התאונן סופר ערבי על מושלי המושלמנים אשר בדור ההוא, על אשר יתמכרו לתענוגות בשר ואת כל דבר הממלכה יִטְשׁוּ על יד המִשְׁנים והסופרים אשר יקימו להם מקרב היהודים⁹⁸. גם מלכי הנוצרים אשר בצפון ספרד, אשר החלו לכבוש בימים ההם מעט מעט את ממלכות האישלם אשר בנגב הארץ ויצליחו, אספו אל היכליהם את בעלי הכשרון מבני ישראל וישימו אותם ליועצים ופקידים. ויחזיקו בני ישראל הספרדים גם בדור ההוא בשיר בחזון ובמדעים, ככל אשר החזיקו בם חכמי הדור אשר לפניהם, אפס כי הרבו לשום את חֵקר התלמוד לראש כל מעשיהם, מאשר שָׂמו חכמי מקומם אשר קדמו להם.

על העת ההיא, עת הֵאסף רבנו נסים ורבנו חננאל אל אבותיהם. כתב אחד מסופרי הזכרונות לאמר: “נפסק התלמוד מארץ אפריקא⁹⁹ – – וחזר כח התלמוד בארץ ספרד, והיו שם חמשה חכמים ושמות כולם יצחק”¹⁰⁰. ופתרון דבריו זה הוא, כי נעתק מרכז התורה מקירואן השוקעת ויורדת אל ארץ ספרד הצומַחַת ועוֹלָה, ובעלי המרכז הזה הראשונים היו חמשת החכמים הנקובים בשם יצחק. ואלה שמותם לתולדותם:

רב יצחק בן ברוך לבית אַלבליָא מקהל קורטובא, היה חֹטר מגזע משפחה עתיקה מאד, אשר יֵאָמֵר על אבותיה כי “מִשׁוֹעֵי ירושלם” היתה וכי טיטוס הֶגְלָה אותה העירה מארידא¹⁰¹. ואנשי המשפחה ההם שלחו את ידם מיום בואם שמה במלאכת המשי הטוב, ויגדלו ויעשירו¹⁰² וַיֵשבו שם לבטח עד הדורות האחרונים, אשר מפני המלחמות הרבות אשר סְבָבוּהָ חרבה מארידא. ותעזוב משפחת אלבליא את העיר החרֵבה ותצא לשבת בקורטובא¹⁰³. וַיֵחַד כבוד משפחת אלבליא עם משפחות גדולי עיר קורטובא. וַיוֹלֶד ברוך בן אלבליא את רבי יצחק בנו בקורטרובא (4795–4855) ויגדל הנער וַיַשְׂכּל מאד. ויהי דורש חכמה ואוהב תורה מימיו¹⁰⁴ וישקוד על התורה ויחכם גם בפלספה היוָנית. ויבא הנער יצחק אל היכל הנגיד רבי שמואל לגרנדא ויעמוד לפניו ויאהבהו ויתן לו ספרים ומתנות וידבר על לבו לשקוד על התורה ועל המדע. ויהי במות רבי שמואל נגדילה בשנת העשרים לחיי יצחק, וַיוֹסֶף רבי יהוסף בנו הנגיד להטות את חסדו אל רב יצחק ויאהב אותו מאד ויתן לו מַתְּנות כסף רבות. ¹⁰⁵ ורבי יצחק כתב ספר מחברת עִבור לכבוד הנגיד הצעיר¹⁰⁶, אשר מצא חפץ בענין סוד העבור. ויהי עם לבב רבי יצחק לשום פניו אל מסכת ראש השנה לבאר אותה ולבַקֵר ולהוכיח מתוכה את אמתת דעותיו על הַמַדָע הנכבד הזה¹⁰⁷, אשר שונות היו מדעות רב סעדיה ומדעות חסן בן מר חסן. ובאהבת בן נגדילא ובן אלביליא איש את רעהו היה רבי יצחק שוקד ובא על פתח הנגיד תמיד, ויהי יושב חליפות בביתו בקורטובא ובהיכל יהוסף בגרנדא, ויהי שם ביום ההרֵגָה הגדולה בבית ידידו האומלל, אך ה' היה עם יצחק וַתִּנָצֵל נפשו. ויהי רב יצחק עשיר גדול וַיוֹצֵא כסף רב לקנות ספרים הרבה מאד ואת כל לבו שם לקנות את הספרים אשר אצרו שני נגידי נגדליה באוצרותם ואשר נפוצו אל כל עבר ביום אף ה'. מלבד אשר הוציא הון רב לקנין ספרים, תמך ביד נדיבה מאד את חכמי התורה. ויהי בבוא “למדינת קורטובא חכם גדול מצרפת ושמו רבי פריגורס” ויאספהו רבי יצחק וַיֵטֶב לו טובות רבות מאד, ויתן לו את כל מחסוריו וַיָשֶם אותו לו למורה וילמד לפניו. וַתֵּרֶב חכמת רב יצחק בתורה ויכתוב ספר גדול אשר בֵּאֵר בו את “ההלכות הקשות שבתלמוד” ויקרא את שמו “קופת הרוכלים”. בשנת השלשים וארבע לימי חייו (1069–4829) עלה אלמַתַעְמֶד על כסא אשביליא, אשר היתה בימיו לראש כל ממלכות המושלמנים בארץ אספמיא, וַיְנַשֵׂא את בן אלבליא לשר בהיכל מלכותו ולחוזה בכוכבים וישיתהו לנשיא לכל בני ישראל יושבי ארצותיו ולרב הראש לכל קהלותיהם. וילך גם הוא בדרכי אוהביו הגדולים רבי שמואל ורבי יהוסף בני נגדילא, וַיֵטֶב מאד לבני עמו כמֹהם, וַיַעֲמֵד גם הוא תלמידים רבים אשר ישבו לפניו לקחת תורה מפיו, ויחי תשע וחמשים שנה וימת בשנת העשרים לגדולתו (1094–4854).

כביר ימים¹⁰⁸ מרב יצחק בן אלבליא היה רב יצחק בן יהודה גַיָאת¹⁰⁹ מגדולי עיר אליסאנה¹¹⁰, אשר נדמה לרעהו בן אלבליה, גם במשא נפשו גם בכבודו, כי גם “הוא היה אוהב חכמה ודורש תורה מימיו” וידע חכמת יונית כמוהו, ורב שמואל ורבי יהוסף הנגידים “היו מכבדים אותו”¹¹¹ כאשר כבדו את בן אלבליא. ואף “הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה” כמוהו. ובנדבת רוחו הגדולה זכר לבן הנגידים, לנער עזריה בן יהוסף בן נגדילה את חסדי אבותיו. ויהי המעט ממנו, כי בברוח הנער ואמו ביום ההרגה לאליסאנה, כי כִבֵּד וַיְנַשֵׂא אותם וַיְמַן להם “מחיה ומעון בכבוד גדול”¹¹². וַיַנַח גם את כִּתְרוֹ, אשר היה משומר לו להיות לרב הראש בעירו ובכל קהלות ספרד, וַיַט את לב גדולי הארץ לתִתו בראש עזריה, אשר חכמתו היתה רבה אף כי לא מלאו עוד ימיו, למען תת ניר לבית נגדליה. אך מאת ה' היתה זאת וַיִקָטֵף השורֵק הנחמד בעודנו באִבו, ותִסוב הגדולה לרבי יצחק גַיָאת, ויהי הוא לראש באליסאנה ובכל מדינות ספרד¹¹³. אולם מלבד אשר היה לרב מורה בדורו, כתב גם ספרי הלכה על הלכות המועדים¹¹⁴ על פי פסקי גאוני בבל¹¹⁵. גם מחזור יָסַד למועדי השנה¹¹⁶, אשר בם אָצַר את אוצר פיוטיו, אשר את מרביתם פִּיֵט “לראש השנה ליום הכפורים ולימי התשובה”¹¹⁷. מן הפיוטים האלה עשה לו שם גדול “המעמד” אשר חבר ליום הכפורים¹¹⁸. על כן יִקָרֵא בפי זוכרי שמו “בעל השירים”¹¹⁹.

מלבד פיוטיו בתפלה הרבים¹²⁰ שר לפעמים גם שירי חול¹²¹, אך מרבית שירתו היתה קדש לה' ולעמו. משירי קדשו יש כדי ללקט ולצרף אותיות למערכי דעותיו ומדותיו:

כְּבוֹד ה' יֵרָאֶה לָאָדָם מִתוֹךְ נַפְשׁוֹ.

בְּעֵין לִבִּי וּמִקִּרְבִּי עָצְמְךָ אֶחֱזֶה¹²².

ואת גדלו ואת ידו החזקה תביט עינו במערכות היקום, בכל צבא חליפות מראותיהן וקניניהן¹²³. ככֹל אשר חזה את מלוא אור ה' השופע לאין קץ, מתוך מְצָרֵי לב אנוש, ואת כח מעשיו אשר לא יִמַד ולא יֵחָקֵר, מתוך קטני יצוריו אשר עין כל בשר לא תשורֵם, ככה חזה את גורל עמו ואת אחריתו הטובה מתוך החשכה הפרושה על הדורות ההם. וַתֵּחָשֵב לו הדומיה אשר תִּדום נפש ישראל אל ה' אלהי אבותיו לתהלה ולתפארת, ויחזק את לבו ואת לבב עמו לאמר:

אֶסְבְּלָה נְדוֹדִי, אָגִילָה בְגָלוּתִי, אֶעֱבוֹד מַעֲבִידִי, אוֹחִילָה בְמַחְלָתִי – –

אֶעֱלוֹז בְּאֵידִי, אָשִׂישָׂה בְדַלּוּתִי: מחְלִי וּמְרוּדִי הֵמָה לִי תְהִלָּתִי – –

וַאֲנִי בְעוֹדִי שַׂמְתִּיךָ אֱיָלוּתִי; אֶעֱמוֹד עַל עָמְדִי, לֹא אַט מִמְּסִלָּתִי¹²⁴.

ויהי זה משפטו לשכוח ולהשכיח את הצרות אשר התרגשו לבא עליו ועל עמו ולזכור ולהזכיר את הָרְוָחָה אשר עמדה לו:

יוֹם גָּאוּ מֵי צָרוֹת וְהָמוּ גַלֵּי תְלָאוֹת, וְהִקִּיפוּנִי תְלָאוֹת מֵאַרְבַּע הַפֵּאוֹת,

וְיוֹם בּוֹ עֵינַי רוֹאוֹת מְצוּקוֹת חְשוֹת וּבָאוֹת, וְכִמְעַט נְפָשוֹת דָּאוֹת, לוּלֵא ה' צְבָאוֹת

מוֹשִׁיעִי וְגוֹאֲלִי, מִשְׂגַּבִּי וּמַצִּילִי¹²⁵.

וַיִכָּבֵד רבי יצחק גיאת בתוך עמו וַיֵחָשֵׁב גם בין הפוסקים¹²⁶ גם בין פותרי כתבי הקדש, כי כתב בֵאור למגלת קהלת אשר היה לתהלה בפיו יודעיו. אך בידנו לא השתמר עוד¹²⁷. ויהי כי קרבו ימיו למות ויביאוהו עבדיו אל קורטובא להתרפא מֵחָלְיוֹ הקשה אשר תקף עליו, וימת שם (4851–1099), ויוליכוהו לעירו לאליסאנא ויקבר שם עם אבותיו.

וגם בעיר דֶנְיא¹²⁸ היושבת על הים היה רב חכם ושמו רבי יצחק בן משה לבית סברי. אך לא השיג את בן אלביליה ואת בן גיאת בגדולתם. ויקם וירד בָּבֶלָה ויבא פומבדיתא, ויהי שם לראש תחת רב האי אשר נאסף אל עמיו זה כחמשים שנה¹²⁹.

ולעיר ההיא, עיר דֶניא, אשר על קהלת ישראל אשר בתוכה כתבו סופרי הדורות ההם כי היתה “קהלה גדולה וקדושה בעשר ובמעשים טובים”¹³⁰, בא מעיר ברצילונא רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני. וישמח רבי יצחק בן סברי לקראתו וינשאהו לעיני הקהל ויתחתן שם בבת בן אלבתוש אשר היה מגדולי העיר. ויהי כי ירד בן סברי בבלה ויהי רבי יצחק האלברגלוני לרב ולשופט בעיר דניא כל ימי חייו¹³¹. אך גם מחוץ לגבולות עירו יצא לו שֵם כי רב היה כחו בתורה ויפרש בתבונה רבה מַסֵכות מן התלמוד¹³², מלבד הספר היקר שערי שבועות¹³³ אשר כתב, ומלבד אשר תרגם את ספר מקח וממכר לרב האי משפת ערב ללשוננו העברית בשנת החמש ושלשים לימי חייו (4838–1078)¹³⁴.

ובהיות לו יד ושם גם בשפת אבותינו, כתב שירה אחת גדולה, אשר התורה והלשון היו בה לאחדים, הלא היא שירת “אזהרות” לחג השבועות¹³⁵. גם פיוטים אחרים כתב¹³⁶. אולם שירתו איננה צרופה כשירת יתר המשוררים אנשי דורו. לעומת זה הִרְבָה לתת בפעלו זה לִוְיַת חן לשירה העבריה אשר תִּבָּצֵר מכל שירת לשון אחרת, בהשכילו לחתום את חרוזיו במליצת מקרא מפורש ככתבו ולשונו, אשר יעלה בדרך חריפה מאד, מעצם מליצת הכתוב המובא, אשר יביע בשיר ענין אחר שונה מאשר הביע במקומו הראשון בכתבי הקדש, ויהי משפט סגנונו זה אשר כבר החזיקו בו גם המשוררים אשר לפניו למופת לבחירי המשוררים הבאים אחריו ולמקור שעשועים לקורא הֶחָרִיף עד היום הזה¹³⁷.

ויצחק המכריע בערכו את כל ארבעת החכמים הנקובים בשם זה, אשר קמו בימים ההם בספרד, הוא רבנו יצחק בן יעקב אַלְפַסִי¹³⁸. רבנו הגדול הזה נולד בעיר קלעא חֲמַד (4773–1013) ויעמוד לפני רבנו חננאל בן חושיאל ורבנו נסים בן יעקב. ויהי הוא המאסף לכל תורת חכמי קירואן, וַיֶרֶב ללמוד וללמד וַתֵּרֶב חכמתו מאד בתלמוד. וַיֵאָמֵר עליו כי מימי רב העיר גאון לא נמצא כמהו איש חכם בתלמוד ובהלכותיו¹³⁹. ותשאהו רוחו להוציא את עצם ההלכות הברורות הנוהגות בזמן הזה מן התלמוד ולפסוח על מדרש הכתובים אשר בו ועל המשא והמתן ומעשה המחקר ולסדר את פרי התמצית בסדר המסכות ופרקיהן להעלותו על ספר אשר קרא לו “תלמוד קטן”¹⁴⁰. ויעמוד הספר הזה למחזיק ולמעוז לתורה בכל קהלות ספרד ובנותיה¹⁴¹. “ויצא טבעו בכל העולם”¹⁴². ותבאנה אליו שאלות, מקרוב ומרחוק, ויהיו דבריו נשמעים כדברי גאוני בבל בימיהם ויהי לכבוד בתוך עמו.

בימים ההם החלו המסִבות להתהפך בארץ אספמיא. ממלכת קורדובא הגדולה הֻכתה זה כמה לרסיסים וַתֵּחָץ לכמה מלכיות. ובדבר הזה כשל כח המושלמנים. וככל אשר פרצו הערבים מאפריקא באחרית המאה הארבעים וחמש לאספמיא ויירשו את כל הנגב, וידיחו את הנוצרים אל ירכתי צפון הארץ. ככה הֵחֵלו הנוצרים להִנָעֵר ולהחליף כח בסוף המאה הארבעים ושמונה, להדוף מפניהם את הערבים הלוך והדוף, ולכונן ממלכות נוצריות חדשות, אשר ממלכת קשטיליא היתה הגדולה בהן. ויהי בעלות אלפונס הששי בממלכה ההיא על כסא אבותיו, וַיַכֵּר מלך פִּקֵחַ זה, כי יועציו הנוצרים לא יצלחו לבצע את דבר מועצותיו בחצרי מלכי הערבים, אשר דבר לו עמהם, בהיותם נופלים מהם הרבה בטוב טעם, בשכל טוב ועל כלם בדעת לשון ערב, ויתן אלפונס את עיניו בבעלי הכשרון אשר בישראל, ויקם מהם שני שרים, שֵם האחד עמרם בן יצחק אבן שלביב, ושם השני צידֶלוס¹⁴³. וגם לכל בני ישראל אשר בארצו נתן משפט אחד להם ולעמו.

וגם מושלי ממלכות הנוצרים אשר בצפון ספרד, אשר אותם לא החרידו הערבים, למדו מן הערבים להקל ידם מעל היהודים. ואף כי כמרי הוֶּסתגותים לא הפֵרו את החֻקים אשר חקקו לפנים על היהודים, לא שעו עוד האספמים אליהם. ויהי מנהג השופטים לבלתי בכֵּר את הנוצרים, גם את שריהם וכמריהם, לכל דבר משפט על פני היהודי. וכאשר קיֵם אלפונס את המנהג הזה ויחתמו בספר, ויהי המנהג לחוקת משפט קבועה וקימת. וירע הדבר בעיני האפיפיור התקיף גרֵגור השביעי, ויוֹכַח אותו על פניו על הטובות אשר הוא עושה לישראל, אך המלך הזה לא שם לבו אליו ואל דבריו.

ואלפונס לכד גם את טולֵידו אשר יקראו לה הערבים וסופרי ישראל טולטילא ויוֹסֶף אותה על ממלכתו ויקם את כל החוקים הטובים אשר כתבו מלכיה הערבים לישראל. והמלך אלקדר המושלמי, אשר מידו לכד אלפונס את טולידו יצא אל העיר וַלֶנסָא, ומכל שריו ועבדיו אשר בגדו בו ויעזבוהו לא נשאר לו בלתי אם אוהב אחד יהודי אשר היה נאמן לו עד יום מותו. ואלפונס, בהיות עיניו נשואות אל אשביליא, היא סֶוִילא, לרשת גם אותה, אמר להכעיס את מלכה המושלמני אלמתעמד בן עַבַּד בעל בריתו, ולמען ימצא לו ידים להתגרות בו מלחמה, ולקחת ארצו מידו. וישם את דברו בפי בן שלביב יועצו וישלחהו בראש חמש מאות אלופים אל מלך סוילא ויבא שמה ויַכַעס את אלמתעמד וידבר אליו קשות. ויתעַבֵּר המלך מאד, אף כי ארך רוח היה מעודו, וימיתהו ויוקיעהו על עץ, ואת כל האלופים אשר ברגליו אסר בכלא. לרגלי העלילה הזאת אשר עולל בן שלביב במצות אדוניו הסתבכו המסבות הרבה מאד, ותָּקֹמְנָה מלחמות בין הנוצרים והמושלמנים יושבי ספרד ואפריקא אשר שמו כל אספמיא לחרדה. אך המושלמנים לא פקדו את עון בן שלביב על בני ישראל, ויוֹסֶף השר רבי יצחק בן אלבליא לעמוד בכבודו בהיכל אלמתעמד, ולהיות לו לרוח עצה כתמול שלשום ויוּסוּף מלך צפון אפריקה לכד את גרנדא ויָשֶב ליהודים את הבזה אשר נָבֹזָה מהם בליל הֵהָרֵג רבי יהוסף הנגיד זה עשרים שנה¹⁴⁴.

ובקסטיליה היה גם קהל קראים, ויהי כי נבערו כלם מדעת, ויקם מתוכם איש ושמו אבן אַלְתַּרַס, ויעל ירושלמה ויביא את אחד מחכמיהם אבו־אלפרג להורותם תורה בטעם עדת הקראים, ויעש אבולפרג כן, אף ספרים כתב. ויהי במותו ותהי אשתו לראשה וידרשו הקראים מפיה תורה. ויקנא שר יהודי ושמו יוסף אלקדרו קנאה גדולה, ויבקש את אלפונסו וימלא את ידו לעשות בם כטוב בעיניו, ויגרשם אלקדר מכל ערי קשטיליא ולא הניח להם בלתי אם מבצר אחד קטן¹⁴⁵. הקנאה היתרה הזאת הקשה משאול, היא מעין דוגמת השרים התקיפים אשר התהלכו בחצרות מלכי הפרסים והישמעאלים, וילמדו מעשיהם ומשובותיהם¹⁴⁶, ולא מעין דוגמת גאונינו ורבותינו אשר הלכו במישור גם עם הקראים¹⁴⁷.

והמהומות אשר קמו בארץ ספרד בין אלפונסו הנוצרי מלך קשטיליא ובין אלמתעמד המושלמני מלך אשביליא, סכסכו גם את צפון אפריקא במלחמה וישימו אותו למרקחה. ואנשי לשון מצאו להם ידים ללכת רכיל ולעולל עלילות, וילשינו שני אנשי בליעל, כלפה בן אלאעגב וחיים בנו, את רבנו יצחק אלפסי לפני שרי המלכות, ומאת ה' היתה זאת להחרידו ממקומו ולהביאו אל ראש מושבות בני ישראל ולהוריש להם את שארית תורת רבותיו חכמי קירואן, ויקם ויברח רבנו יצחק מעיר מולדתו בשנת החמש ושבעים לימי חייו (4848–1088) ארצה ספרד. ויקדֵם אחד משרי ישראל יוסף הנשיא בן מאיר לבית מהגר את פניו בכבוד רב ויתמכהו ביד נדיבה¹⁴⁸. אך לא הרבה ישב עם הנדיב הזה ויעתק משם אל קורטובא. ותהי גם שם מעט ויבא אליסאנה ויֵשב שם¹⁴⁹. ולא שת רב אלפס לב אל רפיון כחו לעת זקנתו ויוסף להרביץ תורה בתוך בחורי עמו, ולהשיב דת ודין לכל שואל כבראשונה, ותצא מבית מדרשו תורה לקהלות ישראל הקרובות והרחוקות. על כן חשב את בית דינו כי הוא מעין בית דין הגדול אשר היה לפנים בירושלים וביבנה, וישם לחוק לתקוע שופר בבית דינו גם בראש השנה שחל להיות בשבת¹⁵⁰, דבר אשר לא מלאו הגאונים ההולכים לפניו והבאים אחריו את לבם לעשות כן¹⁵¹.

וינהרו אליו תלמידים רבים ויהיו בתוכם אנשים אשר היו אחרי כן לתהלה ולתפארת בתוך עמם¹⁵², כרבנו יוסף בן מגאש ורבי יהודה הלוי. ויהי רבנו יצחק צדיק תמים בכל דרכיו. נוח לרצות ולהפליא חסד למכעיסיו ולהשליך מנגד את טובתו ואת טובת ביתו למען הָרֵם את קרן התורה. הנה בבואו לאליסאנא פנה מעִמו לבב בן אלבליא ובן גיאת ויֵרַע הדבר בעיני הרב אלפסי, עד כי הביע את רוחו הקשה גם בדבר שפתים גם במכתב.

ויהי כי קרבו ימי רב יצחק בן אלבליא למות וַיַרא כי במותו יֻקח מעל ראשו בנו ברוך, נער בן שבע עשרה ומשכיל מאד, המורה המדריך, כי הוא הורה את בנו כל ימיו וביד אחרים לא הפקידו. ויקרא לברוך בנו ויאמר לו בשפה רפה כי עָיְפָה נפשו למות: הנה אנכי מת, ועתה בני קום ולך אל רבנו יצחק האלפסי והגדת לו כי נשאתי לו על הקשות אשר דִבֵר עלי גם בלשון גם במכתב, ועמדת לפניו ולקחת מפיו תורה, כי יודע אני כי יעשה לך חסד. ויהי אחרי שוב הנער מקבור את אביו, וילך אל רב אלפס ויגֵד לו את דברי אביו. ויֵבך הרב הישיש בכי גדול מאד, וידבר על לב הנער דברים טובים ונחומים, ויאמר לו אחרי אשר מת אביך אהיה אני לך לאב. ויקחהו רב אלפס אל ביתו וַיֶאֱהָבהו מאד וילמדהו את כל התלמוד וישימו לגדול בישראל¹⁵³.

ככל אשר שָׂם את בן איש ריבו לו לבן מהיותו אוהב צדק ואיש חסד, ככה הבליג על אהבתו לבנו עצמו ובשרו, באהבתו את האמת ואת המשפט. בן חכם היה לו ושמו רבי יעקב אשר עשה חיל בתורה. ובכל זאת בִּכֵּר על פני רבי יעקב בנו את רבנו יוסף בן מגאש תלמידו, יען כי ראה, כי תלמידו זה גדול הוא מאד וגדול מבנו¹⁵⁴. ויהי כי קרבו ימיו למות ויסמוך את ידיו על רבנו יוסף תלמידו, ויושיבהו על כסאו וישם אותו תחתיו לרב הראש לקהלות אליסאנה ולכל ארצות ספרד¹⁵⁵. וה' היה עם רבנו יצחק אלפסי ויארֵך את ימיו וימת זקן ושבע ימים בן תשעים שנה (4863–1103) ויספדו לו כל ישראל. והמשוררים משה בן עזרא ותלמידו רבי יהודה הלוי, הציהו לו מצבות זכרון מלאות הוד והדר בקינותיהם אשר קוננו עליו:

הָרִים כְּיוֹם סִינַי לְךָ רָעָשוּ כִּי מַלְאֲכֵי אֵל בְּךָ פָגָשוּ

וַיִכְתְּבוּ תוֹרָה בְּלוּחוֹת לִבֶּךָ וּצְבִי כְתָרֶיהָ לְךָ חָבָשׁוּ

לֹא עָצְרוּ כֹחַ נְבוֹנִים¹⁵⁶ לַעֲמוֹד לוּלֵא תְּבוּנוֹת מִמְּךָ דָרָשׁוּ¹⁵⁷.

אך נעלה גם עליהן היא “המַצֶבֶת אשר לקח ויצב לו בחייו” הלא הוא ספרו אשר בו עשה לו שֵם עולם.

ובצרפת יצא [בימים ההם] אור גדול, לא נראה כמהו לעינים, הוא הרב הגדול החסיד רבנו שלמה מטריוש¹⁵⁸ בר יצחק. סרוק ואמת הדבר אשר דבר סופר הזכרונות הספרדי הזה¹⁵⁹ על רבנו הזך והטהור החסיד והעָנָו אשר פי עמו יִקֳּבֶנו בחרדת קדש “רַשִי” על שמו ושם אביו רבנו שלמה יצחקי. ואמת הדבר כי לא נראה כמהו בכל גדולי הדורות, למימי אברהם אבינו עד היום, איש אשר יהיה כמהו מורה נאמן לכל רבבות אלפי ישראל לומדי התורה אשר קמו בנו זה שמונה מאות שנה. אין נפש אחת בעמנו, למן גאוני הגאונים עד ההדיוט שבישראל, שאיננו כיום תלמיד מובהק לרבנו הגדול הנשגב והמרומם הזה, אשר לשמו ולזכרו תאות נפש כל איש אשר יקרא בשם יעקב. כי דברים אשר “לא נראו בכל העולם לכל גאון ורב”¹⁶⁰ נראים וחוזרים ונראים לרבנו שלמה עד היום. שמות יתר גדולי ישראל נזכרים לפרקים, ושם רבנו זה נזכר הרבה פעמים לאלפים ולרבבות בכל עת ובכל שעה בכל גבול ישראל בכל בית, בכל בית מדרש, בכל בית ספר אשר תורת ה' נזכרת בו. כי הוא הוא המליץ הנאמן לתורה הכתובה ולתורה המסורה ואיש הבינים בינה ובין ישראל, כי “הוא פֵרַש כל התורה וכל הנביאים וכל הכתובים – – וסדרי גמרא אשר ירוץ כל קורא בהם. לא הניח דבר קטן או גדול, שלא בֵאֵר באור גמור. ואחרי צאת טבע פרושיו בעולם לא היה רב וגדול אשר למד [מפי] זולתם הלכה”¹⁶¹. זאת היא העדות אשר העיד סופר נאמן ספרדי על רבנו הצרפתי הזה.

מלבד הכבוד אשר עשה לו במעשיו היתה גם מולדתו מלאה כבוד. כי היה רבי יצחק אביו גדול בתורה¹⁶² ואיש חסיד עד כי קראו לו “הקדוש”¹⁶³, ואמו היתה אחות החסיד הנדיב רב שמעון בר יצחק הפיטן ממגנצא¹⁶⁴, וראש בית אבותיו היה איש חכם וחסיד רבי בנימין בר שמואל מקוסטני, אשר נתן רשי עם קדושים חלקו¹⁶⁵.

דומה הדבר כי רבי יצחק אבי רבנו שלמה מצא את מחיָתו במסחר אבנים טובות וכי ראה בטובה¹⁶⁶. אך רשי יִחֵד את כל לבו לתורה ויעזוב את עירו במבחר ימי עלומיו¹⁶⁷ אחרי אשר נשא זה מעט אשה, וילך אל גרמניא אשר יצא שם לגדולי ישראל אשר היו בקרבה – אשר קראו להם "חכמי לותר על היות חבל נהר הָרַיִן ההוא נחשב בעת ההיא אל מדינת לותרינגא – ויבא אל וַרמַיזא¹⁶⁸ וישב לפני הרב החסיד רבנו יעקב בר יקר, ויהי לו הרב הזה לראש רבותיו¹⁶⁹, כי את מרבית תורתו לקח מפיו גם במקרא, עד כי קרא לו “מורה הגמרא והמקרא”¹⁷⁰ וספר “יסודו של רבנו יעקב”¹⁷¹ היה לו לעינים¹⁷².

וכל אשר נתן בר יקר על תלמידו מהודו בתורה אצל עליו מרוח ענוַת צדק ויראת אלהים טהורה עד כי היה רבנו שלמה לאיש מופת לעמו גם בדרכים אלה. אחרי שְכַב רבנו יעקב עם אבותיו, עמד רשי לפני רבנו יצחק הלוי אשר קם לרב בורמיזא תחת בן יקר¹⁷³ וילמד לפניו וַיַּזכר שמו בכבוד מדי דברו בו ויקרא לו “רבנו הלוי”¹⁷⁴ “האשל”¹⁷⁵ [ה]רב סגן לויה¹⁷⁶. והדברים אשר כתבו תלמידי רבנו יצחק הלוי מפי רבם היו לנגד עיניו¹⁷⁷. בבית רבו הלוי מצא לו חבר טוב, את רבי יעקב בנו הגדול מאד בתורה, אשר נקרא בפי החכמים, רבנו יעבץ¹⁷⁸. מורמיזא הלך רשי אל מגנצא¹⁷⁹, ויעמוד שם לפני רבנו יצחק בן יהודה, ויקח גם מפיו תורה וישם גם את באוריו הכתובים לנגד עיניו¹⁸⁰. מתכוֹנת רבנו שלמה לשלשת רבותיו אלה, אשר מידם היתה לו מרבית תורתו¹⁸¹, היתה אהבה עזה, חרדת קודש ומורא כמורא שמים, ויבחר להרחיק מאשתו הצעירה אשר לקח, מביתו ומארצו, ולחסר נפשו מטובה רק למען שתות בצמא את דבריהם, כדבר אשר כתב על נפשו: “חסר לחם ועדי¹⁸² לבוש ורחיים בצוארי ושמשתי לפניהם”¹⁸³ – לאמר לפני רבותיו חכמי אשכנז. ויחשוב את דבריהם למקור חיים לנפשו, כאשר הביע את רוחו לאמר: “אם באנו לפרוש מהם [הרי אני] כפורש מן החיים”¹⁸⁴. אולם אף כי רבה ענוָתו מאד ויהי כל ימיו שפל רוח בפני כל אדם ואף כי לפני רבותיו אשר נחשבו לו כמלאכי אלהים¹⁸⁵, בכל זאת לא בכל זאת לא נשא גם להם פנים בתורה¹⁸⁶. מלבד רבותיו קנה לו גם חברים טובים בשבתו לפניהם באשכנז, אשר אחד מהם הוא רבנו אליקים הלוי אשר פֵּרַש גם הוא את התלמוד כֻּלו¹⁸⁷ או ארבעה סדרים ממנו¹⁸⁸.

בהשלימו את חֻקו לפּני מוריו באשכנז שב לארצו ולעירו ולביתו. וככל אשר היו לו ימי אשכנז ימי קניַן תורה ככה היו לו ימי צרפת, אשר באו אחריהם, ימי תפוצת התורה השלֵמה אשר בכתב ואשר על פה. ובאמת ובמשפט יאמר על רבנו הגדול על גאון עֻזֵּנו ועל מאור עינינו הזה כהֵאָמר על עזרא הסופר “כי הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט”¹⁸⁹. גם עליו יֵאָמֵר “כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים”¹⁹⁰. וישם לו למופתים גם את רבותיו בן יקר וחבריו, אשר הורוהו את התלמוד, גם את בן חלבו וחבריו מורי המקרא, ויעש כמעשה שניהם. ויתן את לבו לבָאר את שני מוסדות התורה ההם במו פיו לתלמידיו היושבים לפניו ולהעלותם על הכתב למשמרת עולם ללמד את דבר ה' לכל הדורות הבאים.

באמונתו הטהורה בתורת ה' אלהי ישראל, היו לו שתי אלה כמִקשה אחת, אשר אין לחצות אותה, על כן נתכו לו יחד הפשט והדרָש למוצק אחד ברוחו, בשומו את פניו אל פתרון המקרא¹⁹¹. ויהי דברו אל קהל קוראיו לאמר “אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיַשֶבֶת דברי המקרא דבר דָבוּר על אפניו”¹⁹². ובכל היות הדרשות אהובות בעיניו הכיר כי תוצאות דרכיהן שונות, לא כן הפשט אשר כֻּלו עולה בקנה אחד¹⁹³. על כן היה המעט מרבנו כי יש ויש אשר תמך ביד התלמיד, להסיר אותה מאחרי פתרון האגדה ולהטותה אל הפשט¹⁹⁴, כי אם מבַקֵּר היה כמה פעמים לעיני הקורא את שני הפתרונים ומעביר את הדרש מפני הפשט¹⁹⁵. אך בכל היות הפשט נבחר לו, לא זז מחבב את האגדות, בהכירו עד כמה רב ערכן, ועד כמה רך הֲגִיגן העמוק מאד מאד, ויבחר לתת להן מקום בצד הפתרון הכתוב, למען יהיו לנגד כל הקהל, אשר למקרא זָכו ולתלמוד ולמדרש לא זכו. אך יש אשר למען יֵדעו להבדיל בין הפשט העולה מאליו, מתוך עצם מליצת המקרא ובין הדרש, השכיל לכונן סדר אשר יורה את הקורא להפריד בין שניהם¹⁹⁶. אולם גם במקום אשר נראה לו הדרש כעקר¹⁹⁷ התחזק לכלכל גם את דברי עצם הדרש בטעם הפשט, ולשום את פשט הכתוב המבוֹאָר ליסוד לדברי הדרש המבָאֵר¹⁹⁸. וראש למכשירי פתרון הפשט לכתבי הקדש היה לו תורת חֻקי לשוננו העבריה, אשר קרא לה גם הוא בשם אשר קראו לה חכמי ספרד “דקדוק לשון הקדש”¹⁹⁹ והמסורֶת²⁰⁰. ויתבונן מאד אל פסקי הטעמים וישם אותם לו לעינים²⁰¹. גם תרגום אונקלוס לתורה²⁰² ותרגום הנקרא על שם יונתן בן עוזיאל לנביאים²⁰³ נכבדו בעיניו מאד. מלבד המקורות האלה, אשר מוצָאותָם מקדם קבל תורת הלשון ופתרונים גם מפי ספרי חכמי ספרד הראשונים, אשר היו עוד כתובים עברית לעברים – ולא ערבית – הלא הם ספרי מנחם בן סרוק²⁰⁴ ודונש בן לברט²⁰⁵ ומפי ספר רבי מכיר מנרבונא²⁰⁶ וגם מחכמי צרפת אשר בדורו והקרובים לדורו הלא הם רבי מנחם בן חלבו²⁰⁷, ורבים מאנשי מקומו²⁰⁸, אשר דרש מספריהם או הטה את אזנו לשמוע מפיהם את כל אשר ידעו בדבר פתרון מקרא²⁰⁹. ובדבר הדרש היו לו מלבד התלמוד והמדרש גם יסוד רבי משה הדרשן למקור²¹⁰. אך ככל אשר יקרו לו החכמים האלה לא נשא להם פנים במקום אשר מצא את דבריהם כי סותרים הם לתורת מִבנֵה המלה²¹¹ או כי זרים הם לרוח הלשון²¹². ויעמיק רשי מאד לברר ולצרף כל מלה ומלה ולהתבונן אל כל חליפות תשמישיה²¹³ ולטעום את טוב טעם העברי העתיק המשומר במקרא בעינו ובטהרתו הראשונה, אשר לא באו לו עוד פנים חדשות מידי הדורות הבאים אחרי כן²¹⁴. אל בינתו החריפה וטעמו המזוקק הנראה בבאוריו, נלוֶה עוד יתרון אחד לכלול את יָפיָם, יתרון אשר לא יבֻקש מיד כל פותר ומבאר, הלא הוא המון לב טהור מלא רחמים, אשר יש אשר יהפוך את העניָן הנפתר בידו לאוצר אהבה ולמקור תנחומות לישראל עמו, העשוק והרצוץ בידי עריצים על לא חמס בכפו. רוח החן השפוך על כל פרי רוחו מקצהו עד קצהו משכה אחריו את לב כל בית ישראל בכל הדורות הבאים, עד כי נחשבו בעיניהם התורה ופתרון רשי כתאומים חבוקים ודבקים מבטן, אשר אין להפריד בין שניהם.

אולם אם אמנם רב מאד ערך פתרון רבנו שלמה לתורה ולכל המקרא כֻלו, אשר קרוב הוא כי קראו לו בדורותיו הראשונים “נמוקים”²¹⁵, רב עוד ממנו ערך תועלת פתרונו לתלמוד, אשר קראו לו בדורות ההם “קונטרס”²¹⁶. כי למקרא הלא קמו פותרים מליצים ומסבירים את דברי קדשו גם בלעדי רשי, גם בצרפת גם בספרד, אשר גם דבריהם היו נכוחים לכל מבין ורבנו זה לא הוסיף עליהם בלתי אם לוית חן. לא כן התלמוד, הן אמנם כי גם לו קמו פותרים גדולים אשר שמם לא ישכח מפי עמם, כרבנו גרשום ורבנו חננאל וכרבי יצחק הלוי ורבי יצחק בן יהודה מורֵי רשי, אך בכל גדלם ורוב חכמתם לא הבינו את דבריהם בלתי אם קהל החכמים. לא כן רבנו שלמה, לו ברא ה' ניב שפתים אשר כל אזן תשמעהו וכל לב יבינהו, וסגנון קצר ונמרץ מועט מחזיק את המרובה אשר אין מלה רֵקה עודפת אשר תהיה משענת רצוצה לתלמיד טועה להחזיק בה ללא צרך²¹⁷, כי כל תֵבה מלֵאָה עָצמה ותושיה, אשר תֵּרָאֶה לעיני הקורא באין נכחד ממנו דבר. וכל מאמר אשר יצא מפי עטו היה כגוף אחד אשר ממנו נמתחו כל אבריו, ומתמציתו כלם יונקים. טעמו המתֻקן מאד מאד נשקף מתוך משפטו הנאוה והנמלץ אשר הוציא על התפלה לאמר: “אף־על־פי שהתבות נראין של פרקים ועניָנין הרבה, כֻּלן על יסוד אחד הוקבעו וענין אחד לכלן”²¹⁸. וטעם זה היה לו למופת בכל מעשה סופרים, להוציא מתחת ידו רק ענין מסוים, כעין שרש אשר כל סעִפיו מסתעפים ממנו ואשר כלם נסקרים בסקירה אחת, עד כי פעם אחת הודיע לקוראיו את הדרך שהוא הולך בה בסדר מאמריו וכה היו דבריו: “אם באתי לפרש מעשה האפוד והחשן על סדר המקראות, הרי פירושן פרקים, וישגה הקורא בצרופן. לכן אני כותב מעשיהם כמות שהוא, למען ירוץ הקורא בו, ואחר כך אפרש על סדר המקראות”²¹⁹. ממאמריו אלה יראה הקורא עד כמה הורהו לבו את תורת מלאכת הסגנון לכל חוקותיה ולכל משפטיה. ואם אמנם כי עין הקהל הגדול, אשר למד תורה מפיו, לא בחנה את תעלומות שיטתו המובהקת, אשר לא תתוַדענה בלתי אם לעין חדה מאד, עמדה השיטה הנעלה הזאת המחַיה את כל מליצותיו להסביר את דברי התלמוד הנפתרים בידו בדרך נוחה מאין כמֹהָ, מבלי הִוָּדַע לכל קורא אֵי מקום הקסם הזה אשר על שפתו, להָרֵך כל קשה באפס יד ולמנוע כל משגה בטרם עלותו עוד על לב השוגה²²⁰.

ככל אשר הֵקל כל כֹּבד בעצם העניָן אשר בתלמוד, כן השכיל להבליע בלב התלמיד את דרכי סגנון התלמוד העובר מעברית לארמית ומארמית לעברית, בכַוֵן גם הוא את באורו לתלמוד בסגנון הזה אשר הֵרַך אותו ברוֹך לשונו ויסדר אותו סדר נאה ומתקבל עד להפליא, עד כי הוא נבלע בנעימה בלב הקורא, ובכן היה פירוש רשי לגמרא כעין ספר תורת הלשון לסגנון הגמרא²²¹.

ובעצם פתרוניו בחר את הדרך הישרה והנכוחה, אשר תפרש את הענין כשמלה לפני התלמיד, ותפָרֵק אותו לפרקיו להבדיל בין דבר לדבר ולהבין דבר מתוך דבר. אולם מן החריפות היתרה הבונה עליות על גבי עליות פנה לבו. ויהי מוציא את משפטו על הפותר המטה את ענינו עקלקלות “פירוש משובש הוא מאדם חריף ומפולפל”²²². גם במקרא גם בתלמוד היו עיני רבנו אל היסוד המוסד להחזיק בו ולבלתי הרחק ממנו. במקרא היתה לו תורת משה העקר²²³ ובתלמוד היתה לו משנתנו והמשנה החיצונה לשרש הכל²²⁴. וישם לו את רבותינו הקדמונים לעינים לבכר חכם “מתון ומסיק” על פני חכם “חריף ומקשה”²²⁵. ועל פי הדבר הזה היתה לו הדעת הרחבה בתורה למיטב משא נפשו, אשר רק בה ראה פרי בחיים למעשה המצוה והחריפות היתרה לא גדלה בעיניו²²⁶. ותהי ראשית מלאכתו לבקר את הגירסה על פי ספרים מבוקרים אשר תָּר אחריהם מאד²²⁷ ולקחת עצה בדבר זה מפי כתבי רבותיו ורבי רבותיו, הלא הם כתבי רבנו יעקב בן יקר²²⁸, רבנו יצחק הלוי²²⁹ ורבנו יצחק בר יהודה²³⁰ “וכתב יד של רבנו גרשום” רבם ו“סדר ישועות של רבנו יצחק בר מנחם”²³¹. ועבודת הבקרת הזאת יקרה בעיניו מאד עד כי לא הרפה ממנה כל ימיו²³². וגם במקום אשר לא מצא בספרים הקדמונים ולא שמע גם מפי רבותיו את הגירסה המתוקנת הטובה בעיניו, לא נשא פנים לגירסות המשובשות המשוקעות בספרים²³³ ויתַקן אותן מדעתו²³⁴. אך גם במרבית הגהותיו גם בעצם באוריו היו נגד עיניו תוספתא²³⁵, התלמוד הירושלמי²³⁶, תורת כהנים²³⁷ ספרי²³⁸ וסדר עולם²³⁹ ויתר מדרשי ההלכה והאגדה וגם שאלתות לרב אחאי משבחא²⁴⁰ ותשובות הגאונים²⁴¹ ופירושיהם²⁴² ודברי יתר גדולי הדורות. וַיָאֶר את עיני הקורא גם בדברי יחס החכמים איש למשפחתו²⁴³ ואיש לרבותיו ולחבריו²⁴⁴ וטיב המשנה, התלמוד והמדרש²⁴⁵ למען דעת התלמיד עת ומקום לכל חכם, וערך כל למוד ומקצוע בתורה לבלי החליף חכם בחכם וענין בענין. וגם מלה אשר איננה ברורה כל צרכה, תרגם בשפת צרפת הנוהגת בימיו, ופעמים גם בשפת גרמניא, אשר את שתיהן ידע וידבר בהן. אך מלבד לשונות אלה הוא משַמֵש זעיר שם, לשם תרגום או פתרון, במלין ערביות²⁴⁶, יוָניות²⁴⁷, פרסיות²⁴⁸ וגם רוסיות²⁴⁹, אשר חקר אותן מפי יודעי הלשונות ההן.

מלבד כל המכשירים האלה אשר היו לכלי חפץ בידו למלאכת הפתרון. אשר אותם כבר הכירו כל סופרי זכרונותיו²⁵⁰, היה לו עוד כשרון לסגולה אשר נתן לו שכם אחד על יתר חכמי ישראל חבריו ואשר הדר פעלו נראה על באוריו. הן מרבית עניני המקרא והתלמוד, ואף כי עניני ההלכה גופי מעשים הם, הנעשים בידי האדם והנראים לעיני בשר, אשר כמעט תקצר יד החכם לדון עליהם ולחקור את טיבם עד היסוד בם, כל עוד אשר לא ידע את עצם גופי המעשים והמראות האלה ידיעה ברורה ומוחשת ומוחשת. ורבנו שלמה היה לענין זה, הגדול מכל חבריו, כי חֲנָנו ה' עין חדה, אזן בוחנת וחוש חריף, לשזוף כל מראה דק, להאזין כל קֶשב ולטעום, לחוש ולהרגיש ולהכיר את כל קטנה וגדולה ולהעריכה במלוא עֶרכה בכל טעמה וממשה. ולא מפי סופרים ומפי ספרים קנה לו את הכשרון הזה, כי אם מעצם יד הטבע הבריא והנקי אשר הטביע בו יוצר רוח האדם. גם כל דבר חול אשר ראתה עינו מימיו, היה לו לקנין נחלה, ומתק לשונו עמד לו, להנחיל את קניָנו זה לקהל תלמידיו שומעי דבריו וקוראי ספריו, בסגנון נאה ומיוחד אשר התקין לו הרב הזה לפרוט בו את כל דקדוקי עבודת האדמה²⁵¹, כל מלאכת עבודה²⁵² ומלאכת מחשבת²⁵³ למינה ולערוך דמות לדברים אשר ראתה עינו גם מחוץ לגבולות ישראל²⁵⁴. עד כי לולא היו לפנינו דברי התורה אשר לרשי, כי עתה אמרנו כי בכח סגנונו הנאה והנמרץ עד מאד לא שמש מימיו בלתי אם למערכי התרבות, החרושת ודרכי העמים כי רק אותם אמר לספר לבני עמו. ואמנם ידריך הכשרון הזה את התלמיד אשר לב עֵר לו גם לדרך ארץ, לדעת את טיב כל משלח יד ומַרכֹּלֶת, ולהכיר את ערך התרבות הכוללת אשר היה רבנו הגדול בקי בה מאד.

אולם מלבד הכשרון הזה חֲנָנו ה' טוב טעם ועין יפה אשר שפך רוח חן גם על תורת פיו וניב שפתיו גם על עצם התורה אשר הורה לקהל עמו לדורותיו. כבוד הנקיון והיופי נחשב לו לאחד מטעמי המצות. וככה היה ממלא בדברי פתרונו את מצוֹת התורה ואת הלכות התלמוד: “בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו – לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים”²⁵⁵. “שהן – ישראל – מעולין ונאין ואינם נמאסים בשקצים הללו להכי²⁵⁶ כתב לְשון עלוי שמעלה גדולה היא אצלם”²⁵⁷. ואחרי דברי רבותינו שֶשָנו “רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו”²⁵⁸ מִלֵא הוא בדברים אלה: “דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ועוד שהרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו”²⁵⁹. ואת נקיון הגוף ואת נוי הבגדים חשב למדה טובה לחכמי בבל ולמצוה לכל חכם ותלמיד. חכמי בבל “המצוינין: מצַינין עצמן בלבושין נאים”²⁶⁰. “דומין כמלאכי השרת” יען כי הם “לבושים לבנים ומתעטפים כמלאכי השרת”²⁶¹. ובכלל הדבר בחנה עינו כי מתוך דברי התלמוד עולה “שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן”²⁶². ויחשוב את נקיון בגדי איש לאחת המדות הטובות שמנה הכתוב באשת הֶחָיִל. ואת המקרא האומר: “נודע בשערים בעלה” פתר רשי “נִכָּר הוא בין חבריו מפני מלבושיו שהם נאים”²⁶³. ובהיות טעמו טוב ונאה עד מאד, היה לו כל מראה עיניו למקור עונג ושמחה לנפשו התמימה והטהורה. וישמח על טוב ה' בארץ החיים: “צהרים שעת אורה וצהלה היא”²⁶⁴ ו“מאור עינים משמח לב” היה לו “דבר שהוא נאה למראית עינים, משמח הלב ומצחצח תוגת הלב, כגון גן ירק ונהרות המושכים”²⁶⁵. ויהי שמח מאד לקראת נעימות האביב ויטעם אותן בכל מֶתֶק טעמן; ואחרי הכתוב האומר: “וקול התור נשמע בארצנו” מלא לאמר: “וקרבו ימי החמה שהאילנות מוציאים פרחים, והולכי דרכים מתענגים לראותם – – שהעופות נותנים זמר וקול ערב להולכי דרכים, וקול התור: – – תורים ובני יונה, דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן”²⁶⁶. ובטוב טעמו בִּכֵּר את מושב עיר קטנה ושוקטה על מושב קריה הומיה, רק על יתרון האויר הטוב וריח השדה אשר בעיר גדולה וצפופה לא יִמָּצֵאו: “ישיבת כרכים קשה: שהכל מתישבין שם ודוחקין ומקרבין הבתים זה לזה ואין שם אויר אבל בעיר [קטנה] יש גנות ופרדסין סמוכין לבתים ואוירן יפה”²⁶⁷. ויאהב מאד את קול השיר הנחשב על “שלשת הדברים המשיבין דעתו של אדם”²⁶⁸. ויבדל בין יופי ובין יופי²⁶⁹, וכי כל עצם יפי האדם הוא הקֶצֶב הראוי²⁷⁰. וַיַּבחן גם את ההפך לחן האדם²⁷¹ ולחן המקום²⁷², וכי חסרון ההנאה כֻלה גורע מאד את ערך האדם החי ומשַוֵּהו לבהמת יער²⁷³. אולם עטרת תפארתו לדעתו הרחבה, לעינו החדשה ולטוב טעמו היתה ענוָתו הרבה, אשר משכה חוט חן וחסד על כל היוצא מפיו. אם נעלם ממנו דבר, הודיע גלוי ומפורש כי לא נודע לו מקומו²⁷⁴. ותקטן נפשו בעיניו מאד. ויהי בשאול אנשי עדה אחת אותו דבר אשר רק יד בית דין חשוב תמלא להורותו, ויען להם במכתב: “חלילה לי לִטול את השם ולעשותי [: לעשות אותי] בית דין חשוב – – מי אני לִטול את השם במקומות אחרים? הנה אני הדל ומניני הצעיר, שידי [יד?] יתומי יתומים”²⁷⁵. ולעת זקנתו, אחרי אשר כבר נחשב בעיני חכמי ארצו לראש חכמי דורו, פתח את דברי תשובתו לחכם אחד, רבי אברהם כהן שמו, אשר שאל אותו דבר הלכה, לאמר: “אני צעיר מגדולי משרת בית אביו, משיב לו שלום כתלמיד לרב, ויראתי לעבור על פיו – – הנני משיב דבר לאדני כאשר צִוַני”²⁷⁶. וככל אשר כל דבריו וכל דרכיו הפיקו ענות צדק ומוסר, ככה שם את דברי פתרונותיו למקור תורת מוסר השכל לכל קוראיהם ככל אשר מצאה ידו²⁷⁷. ואף כי יקרו לו הדעות הצרופות מאד²⁷⁸, יקרו בעיניו המדות הטובות יותר. כאשר יעידו דבריו אלה: “נעשה אדם” אף על פי – – שיש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ למדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן"²⁷⁹.

מלבד באוריו, אשר הם הם מבחר מעשיו הגדולים רבו התשובות על השאלות אשר שאלו אותו חכמי דורו ורבני קהלות ישראל אשר בצרפת ואשכנז. כי מעט מעט היו דבריו לאבותינו יושבי הארצות האלה כדברי האורים, גם לכל דבר תקוני הקהלות גם בדברים אשר ביניהם ובין המלכות²⁸⁰, וגם עצמו מאד פסקי הלכותיו, אשר אספו תלמידיו ותלמידי תלמידיו ויעלום על ספרים שונים, הלא הם ספר הפרדס²⁸¹, סדור רשי וספר האורה²⁸² וספר אסור והתר וספר הסדרים²⁸³. ותנח גם על מפעליו ההם רוח החן והחכמה, המשפט²⁸⁴ והמישרים אשר נחה על באוריו. אך בכל זאת לא נפוצו ספרי הוראותיו בקרב עמו בדורות הבאים כאשר נפוצו פתרוניו²⁸⁵.

ומהיות שירת פיוטי התפלה יקרה בעיניו מאד, עד כי חשב גם אותה למקור תורה חכמה ומוסר²⁸⁶, ורבי אלעזר הקליר ורבי שלמה הבבלי אבירי הפיטנים נחשבו לו ל“קדושי עליון”²⁸⁷, שם גם הוא את לבו אל הפיוט²⁸⁸, ונהמת לב כואב על צרות עמו תקשיב ממנו אזן הקורא ומראות נאדרים תחזה עינו בו²⁸⁹. אך לא השירה העשויה בידו היא מבחר הגיון לבו כי אם השירה התמימה, אשר אין דלתות ואין מסגרות לחרוזיה, העולה ממעמקי תהום רוחו ושוטפת כנחל איתן אשר לא יֵדַע חק ומעצור. הנה פתרון שיר השירים והקדמה קטנה לפתרונו כתב רבנו שלמה, אשר גם היא תחשב לשיר השירם, אשר כְהֵאָמֵר על שירת המלך שלמה בן דוד, יֵאָמֵר על שיר רבנו שלמה בן יצחק: כל השירים קדש ושיר זה קדש קדשים, כי אין קץ לאוצר הנעימות הגנוז שם. שירת נהי היא על תפארת בת עמו כי עממה בגלותה ומקור שעשועי נחומים לעדת יעקב הנאוה והמעונגה, כי עוד יהיה ה' לה לאור עולם. בפתרונו זה ובהקדמתו זאת הערה רבנו שלמה את כל רוחו הזכה כעצם השמים לָטֹהַר אשר לא תדע רק אהבה, אהבה לצור העולמים, אהבה לתורת אל חי ואהבה לִשְבִיָה בת ציון העלובה והמעושקה.

ככל אשר היה לבו הרך כנור בת ציון להתאונן ולבכות עֱנוּתָה ולהתרונן לזכר חזון שיבת שבותה²⁹⁰, ככה העמיקה אזנו הַקַשֶבֶת לבחון את המון דממת הזעזועים הדקים מכל דק אשר חלפו על המוצאות את עמו. יש אשר ישאהו לבו לשיש משוש למראה תפארת ישראל ההולכת וגדֵלָה²⁹¹; ויש אשר תדכאהו רוחו למראה התפארת הזאת ההולכת ועוממת באשמת עם נמהרי לב²⁹². ולהרפא מן התחלואים אשר חִלו בישראל העמים העריצים בתהפוכות מזמותיהם²⁹³ ולבלתי אבוד בניהם בגוים לאין שארית ופלטה היה לו המזור האחד לשוב אל מקור נחל האיתן ולהִטַהֵר שם מכל גלולי הנכר: “אם לא תדעי לך, כְּנֵסִיָתִי ועדתי היפה בנשים [השרויה] בשאר אומות, איכה תרעי ותנצלי מיד המציקים להיות כמוהם ולא יאבדו בָּנַיִך, התבונני בדרכי אבותַיִך הראשונים – – ולכי בדרכיהם”²⁹⁴, כי מבוּעַ כח הגוי העתיק הזה ופֶטֶר אפיקי רוח האלהים אשר תחיֵהו ותעמידהו, היא תפארת ראשית מולדתו: “זה – – אלהי אבי: לא אני תחלת הקדושה, אלא מָחְזֶקֶת ועומדת לי הקדושה ואלהותי עלי מימי אבותי”²⁹⁵.

כאשר היה פתרונו למגלת שיר השירים ראי מוצק למראה דמות הגוי כלו, ככה היה פתרונו למגלת קהלת לתורה שְלֵמָה כְלִילָה בַכל לכל נפש ולכל בית בישראל. על חסיד וענו זה תלמידו של הלל, נחה רוח הלל להורות הלכה כמהו בתורת החיים²⁹⁶, כי לא בצום וּבְעַנוֹת נפש יתרצה איש ישראל לאלהיו, כי רק הטובה אשר יגמול האדם השמח בחלקו את נפשו היא פֶתַח השער ליראת ה‘, לאהבת חסד ולכל מעגל טוב²⁹⁷, על כן “יתן לבו לעשות משפט וצדקה עם המאכל והמשתה” ²⁹⁸. כי חכמה ודעת ושמחה הנתנות מיד ה’ “לאדם שטוב לפניו” הלא הן “לב לעסוק בתורה ובמצות ולשמוח בחלקו במאכל ומשתה בכסות נקיה”²⁹⁹. אולם רק "מיגיע כפיו ישמח ויאכל, ולא להרחיב כשאול נפשו לחמוד להתעשר ולהרבות לא לו – – “יגיע כפיו הוא החלק הַנִתָּן לו מן השמים ובו ישמח”³⁰⁰. סוף דבר, השמחה אשר ישמח האדם בחלקו היא החוֹשֶׂכֶת אותו מחטוא לאלהים ואדם, כי “כל מי שאיננו שמח בחלקו ושטוף [הוא] אחרי הממון, בא לידי עברות גזל ואונאה ורבית, ושאינו שמח בחלקו לענין אהבת אשתו, שטוף הוא אחרי הרהורי זמה”³⁰¹. על כן “אין טוב לבריות כי אם לשמוח [איש] בחלקו ולעשות הטוב בעיני בוראו בעוד שהוא חי”³⁰². וגם בלכת אדם אל בית האבל ואל בית המשתה: אף שם צריך הצנע, לספוד במדה נאה ולשמוח במדה נאה, ולא להנהיג קלות ראש בעצמו³⁰³. עוד שתי מדות שִנֵן לבני עמו: לבקש איש איש לו מלאכה אשר תחַיֶה אותו ואת ביתו³⁰⁴ ולשמור את חֻקות המלכות לעשותן ולמלא אחריהן בלב שלם³⁰⁵. ובכן מלבד אשר הורה רבנו שלמה את בני ישראל תורת האלהים הורה אותם גם את תורת האדם.

וכל החיל והחֹסן הזה, הנראים בכל מעשי רבנו שלמה ובכל כשרוניו, לא היו קִנינֵי חוץ. חקרי לב חכמי הנכר, פרי רוח יָוָן וַעֲרָב, אשר היו גם לבני ישראל יושבי ספרד לנחלה, לא הגיעו בדורות ההם אל אבותינו בצרפת. ובכן היו רק שני מוצָאֵי דַעַת לרש"י: תורת אלהי עמו אשר הורתהו יראת ה' טהורה, מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים היתה לו המוצא האחד; ועינו הַחַדָה אשר שָזְפָה גם כל דבר חול ותבחנהו בחן ובשכל טוב בעצם מראהו ובמלוא טעמו וממשו, היה לו המוצָא השני, אשר הורהו טוב טעם ודעת בתורת האדם ובכל כשרון המעשה. ויען כי שני אלה, תורת האלהים ותורת האדם, אמנם הם שני מוסדות חכמה, על כן הוציא את משפטו הנאמן בפתרונו אשר פתר: “חכמה: תורה ודרך ארץ”³⁰⁶. ואחרי אשר גם דרך ארץ איננו בעיניו תרבות עומדת חוץ לגבול התורה, כי אם אחות תוֹאֶמֶת לה, כָּלַל כמעט את כל שיטת תורת חייו בפתרונו זה:

“ה' בחכמה יסד ארץ: על פי התורה, והיא התורה והיא התבונה והיא הדעת”³⁰⁷.

את רוחו ואת טעמו בפתרוניו ואת דרכי תלמודו הוריש רש“י לבני בנותיו אשר היו לראשים ולמורים לחבל חכמים אשר קראו להם הבאים אחריהם חכמי צרפת³⁰⁸ או בעלי התוֹסָפוֹת³⁰⁹. כי בנים לא היו לרש”י בלתי אם שלש בנות אשר נִשאו לאנשים חכמים. ותהי האחת לאשה לרבנו יהודה בן נתן³¹⁰ והאחת לרבנו מאיר בן שמואל. ותלד לו שלשה בנים את שמואל את יצחק³¹¹ ואת יעקב³¹², אשר היו אחרי כן למאורות בישראל, ואת מרים אחותם³¹³. ויהי רש"י אוהב וחונן את בנותיו, את בעליהן ובניהן³¹⁴, ככל אשר היה טוב ומטיב לכל. וקרוב הוא כי ראה רבנו הגדול הזה טוב העין, הֶעָנָו והרחמן, טובה בשבתו בצרפת בקרב צאצאיו בתוך ביתו הצנוע ובקרב תלמידיו ובתוך מדרשו השאנן. אך בשנת החמשים וָשֵש לימי חייו נשבר לבו ונֶעכרָה רוחו מפני הצרה אשר מצאה את ישראל, אשר לא נהיתה עוד כמוֹהָ מימי חרבן ירושלים וחרבן ביתר³¹⁵.

ובארץ איטליא, אשר היתה המרכז הראשון לתורה שיצאה מארץ ישראל, ואשר משם הובאה ביד רבנו קלונימוס ורבנו משה בנו, לארץ אשכנז בימי כרל הגדול³¹⁶, לא כבדה יד הגלות בשנות האלף החמישי על אבותינו, כאשר קשתה על אחיהם ביתר ארצות הנוצרים. כי האיטלקים לא היו אדוקים בדתם כיתר הקתולים³¹⁷, וסופרי חול קמו בקרבם אשר לא נשאו פנים לכנסת הרומית, ויש אשר גלו את שוליה על פניה³¹⁸, על כן קצרה יד כְּמָרֶיהָ ונזיריה לְאַזֵר זיקות בלב ההמונים, כמשפטם בארצות האחרות. וגם מקום לקנאה בסוחרים היהודים לא היה, כי האיטלקים היו סוחרים גדולים ומובהקים אשר גדלו והצליחו במסחרים כבני ישראל או יותר מהם³¹⁹. והיהודים גם הם לא היו סוחרים כלם, כי בצפון הארץ היתה כמעט עבודת האדמה כֻּלה בידם ועין גדולי הארץ לא צרה בהם ובעבודתם³²⁰. ואף כמרי איטליא לא היו נופלים באיבתם אף כמלא שערה מכל אחיהם ולא חדלו רֹגז כל ימיהם, בכל זאת נבצרה מהם לשום את האיבה לישראל, אשר אליה נשאו את נפשם, לשיטה קבועה. ואות לטובה הוא לגורל אבותינו בארץ ההיא ובעת ההיא כי מעט מזער הם הזכרונות על בני ישראל במערכי חוקות הערים ובמעט ההוא לא נזכרו לרעה כי אם לטובה³²¹. ובהיות האיטלקים בדורות ההם נוחים מאד בדבר הדת, היו רבים מהם שובתים עם שכניהם היהודים את השבת וחוגגים את חגי ישראל לרע מאד בעיני הכמרים וחבריהם³²². ומה ישתומם לב השומע על החזון הנפלא אשר נראה ברומי, כי נמנו כֹהני הַמִשְנֶה, הלא הם הקרדינלים, באחד מחבריהם מזרע היהודים בן רִבֵּעַ לאיש מומר ויקימוהו לאפיפיור, הלא הוא אֲנַקְלֵט השני (4890 – 1130) אשר ישב לבטח על כסאו וַיְכַהֵן שמונה שנים עד יום מותו למרות עיני הקסר לוֹתָר³²³ ומלכים אחרים³²⁴.

וגם בתורה עשו חיל בדורות ההם באיטליא. ישיבה גדולה היתה ברומי ורב גדול עמד בראשה, אשר קראו לו רבנו יעקב, אף כבוד שם גאון הוסיפו לו מכבדיו. תחתיו קם רבי יחיאל בן אברהם, מזרע המשפחה המיוחסת בישראל, משפחת “הָעֲנָוִים”, רב³²⁵ ופַיְטָן³²⁶ לראש הישיבה. ולרבי יחיאל שלשה בנים חכמים גדולים בתורה, ושמותם מר דניאל, מר נתן ומר אברהם³²⁷. ויהי רבי דניאל גם פיטן³²⁸ וחוקר פתרון מלות נכריות הנמצאות בתלמוד גם מפי חכמי הגוים³²⁹. ורבנו נתן הגדול מאחיו “אשר יֵחָשֵב על גדולי חכמי הדורות בתלמוד ובהלכה יִחֵד את כל לבו אל החקר הזה ויעש בו שם עולם. מלבד אשר עמד רבנו נתן לפני אביו ולפני רבי דניאל אחיו הגדול לקחת מהם תורה, הלך למרחקים לגרוע אליו חכמה מפי רבי משה הדרשן מעיר נרבונא³³⁰ אשר בצרפת ומפי רב מצליח אַלְבָּצַק, תלמיד רב האי גאון, אשר שב לסיקליא ארץ מולדתו ויהי שם לְדַיָן³³¹. וישם רבנו נתן את פניו אל המלות אשר בשני התלמודים, במדרשות, בתרגומים הארמיים אשר למקרא ובדברי הגאונים הקדמונים אשר בספר שאלתות ובהלכות הגדולות³³², ויחשוף את מקורן בלשון העברית, הארמית, סורית, פרסית, יְוָנִית ורומית. אך לא בכל הלשונות האלה היתה יד ידיעתו שוה חלק כחלק³³³, ויתרגם את כולן בטוב טעם בשום שכל ויסדר אותן בסדר אַלְפָבֵית בספרו אשר קרא לו “ספר הערוך”. ויש אשר מִדֵי בארו את המלה, יפרש לפי דרכו את כל הענין הסתום אשר באה בו המלה ההיא. ליסוד מוסד למלאכתו שם לו את תורת רבנו חננאל, הנשקפת כמעט מתוך מרבית עֲרָכָיו³³⁴. ויען כי נחה עליו רוח הרב החכם ההוא על כן לא נטה לבו אל הלחשים ואל הקמיעין³³⁵, אשר החזיקו בם בני ארצו. לעומת זה רגיל היה רבנו נתן לקרוא בספרי הרופאים³³⁶. ובכלל הדבר נסוכה רוח דעת צלולה על פני כל הספר. ויגדל ערך ספר זה על הספרים הדומים לו אשר היו לפניו³³⁷ ככל אשר גָדַל ערך פתרוני רש”י לתלמוד על כל הפתרונים אשר היו לפניו. אולם גם לענין פסקי הלכה יש אשר קבלו גדולי הדורות הבאים את דבריו וישימו אותם למופת להוראתם³³⁸. כי גדול היה רבנו נתן מאד מאד גם בהלכה, עד כי פנה רש"י, הראש לחכמי צרפת, “אל מרנא ורבנא רב נתן גאון” ואל שני אחיו החכמים בשאלה בדבר הלכה. וַיַשְלֵם רבנו נתן את ספר הערוך ביום חמשה עשר לחודש כִּסְלֵו בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות ששים ואחת לימות עולם (4861–1101)³³⁹. קרוב הדבר כי היה רבנו זה איש רואה בטובה. כי ככה שומעים אנחנו אותו מְהַלֵל בשיר את אלהי חסדו על חלקו אשר נפל לו בנעימים עד כי מצא ידו ויד בית אביו להקים להם בית כנסת ומקוה מים חיים. אפס כי לבו היה דוה על שלשה מבניו כי מתו עליו בילדותם ורק בן אחד נותר לו, ושמו ראובן, אשר בו הִתְנֶחָם³⁴⁰.

עוד חכם גדול בתלמוד היה בעת ההיא בעיר ממלכת איטליא, אשר יצא משם לאשכנז³⁴¹, אשר כתב עליו רש“י “אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא ושמו רבי קלונימוס ובקי בכל הששה סדרים”³⁴², וישם את משכנו בעיר ורמייזא, ויהי שם אחרי כן לרב³⁴³. אף תשובות כתב לשואליו ויעל אותן על ספר – אפס כי בידנו לא נותר ממנו דבר. ויגדל כבוד חכמתו בעיני גדולי חכמי צרפת, עד כי רש”י ורשב"ם ששו במצאם את דעותיהם מְכֻוָנוֹת לדעתו³⁴⁴.

ובארץ אבותינו העתיקה, אשר משם יצאה לפנים תורה לאיטליא, התנשאה משפחת כהנים לכונן שם מעין סנהדרין וליסד שם ישיבה כעין מתיבת פומבדיתא, ותקרא לה שֵם כשם המתיבה ההיא “גאון יעקב”³⁴⁵, בעוד היות מתיבת בבל נכונה בכל כבודה ועוזה, בעוד רב שרירא ורב האי עומדים בראשה. אך נראים הדברים כי בימי בחירי הגאונים האלה לא הצליחו במעלליהם הכהנים המתנשאים. אולם אחרי אשר כבתה הגחלת לבית ראשי הגולה בַּהָרֵג רב חזקיה אשר קם לנשיא ולגאון אחרי מות רב האי, עלה אחד מבני רב חזקיהו ושמו רב דוד מבבל ירושלמה וַיָשֶת ידו עם איש חכם וצדיק תמים ושמו רבי שלמה בן יהודה ויכונן שם ישיבה אשר קראו לה “ישיבת ירושלם עיר הקדש”³⁴⁶, למען שים שם מרכז אחד לתורת גאוני בבל ושם ושארית לתפארת נשיאות בית דוד העתיקה. וקרוב הדבר כי הסדיר שם רבי שלמה, או אמר להסדיר, את כל סדרי המתיבה אשר היו בבבל, הלא הם הסנהדרין, ראשי כלה, אלופים ככל אשר היו שם כל ימי האמוראים והגאונים. מתי נוסדה הישיבה בידי רב דוד ורב שלמה אין יודע עוד. אך את זאת ידענו כי בשנה השביעית למאה העשרים ותשע (4807 – 1047) כבר היתה נכונה בירושלים³⁴⁷. וכעין סניף לישיבתו אשר בירושלים יסד גם במצרים ישיבה, אשר העמיד בראשה את החבר רבי אפרים בן שמריהו³⁴⁸. אך עד מהרה קם שטן למכון התורה החדש הזה אשר במצרים. כי איש נקלה מחרחר ריב, אשר לא נודע עוד בשמו, התנכל ותעל בידו לפרוע את מר אפרים ואת ישיבתו לשמצה, ולסכסך במסתרים את הקהלות אשה ברעותה עד כי “קהלות מצרים נעשו כתות כתות, בת אומרת כה וכת אומרת כה”. ויהי בבוא השמועה אל רבי שלמה ירושלמה וירע הדבר בעיניו מאד, ויקם ויכתוב נִשְתְּוָן אל הקהלות, וַיְחַל את פניהן להתחזק להשיב את השלום אל מכונו. ונשמעו אליו אנשים ויסובבו בערים וַיַרְבו חתומים עד כי נאותו כל הקהל לבחור באיש נכבד, ושמו שמואל הכהן בן אבטליון, לשופט בין הכתות הנדונות. אולם עוד אוהבי השלום עושים כה וכה, והמחרחר עודנו שוקד על הרעה כתמול שלשום להבאיש את ריח מר אפרים, ולהוציא דבה גם על רבי שלמה רבו הישר והתמים, כי פוגעים הם בכבוד גדולי מצרים הראשונים אשר היו לפניהם, עד כי רפתה רוח אוהבי השלום. ובסתר העמיד המחרחר המון מְכַתְּבֵי עמל בני בלי שם³⁴⁹ להמטיר על רבי שלמה בן יהודה מכל עבר ופִנה נֵפץ מכתבים “אשר יבאו בשמות אנשים, מהם ידועים ומהם לא ידועים, מהם דבריהם במוסר ומהם בלשון מחוסר”, “להבהיל ולהפחיד” את הרב הנהדר, כי זומם כל העם לצעוק עליו חמס באזני המלך על הקימו על ישיבת מצרים איש כמר אפרים. ותצר מאד לרבי שלמה, וישפוך את מרי שיחו אל חיק מר אפרים במכתבו אשר כתב אליו. ויתיָאֵש מהשביח את השאון אשר העלה המחרחר וחֶבֶר מרֵעָיו באמרו “אני איני ראוי לאנשי העת הזאת”. ולא בִקש מיד מר אפרים בלתי אם להִזָהֵר מאד ולמשול ברוחו בשעת כעסו לבלתי תֵת במלה נחפזת פתחון פה למבקשי תֹאֲנָה לשוב ולהתגולל ולתת את כבודו ואת כבוד התורה לשמצה. וַיַגֵד לו כי גם הוא איננו תובע את עלבון נפשו מיד חורפיו אלה, אף כי אוהביו אצים בו לקרוא חרם על יריביו, וכי בלב שלם הוא מודה כי רשות ביד אנשי ריבו להעמיד עליהם את הטוב בעיניהם לראש, וכי הוא אינו מבקש לנפשו בלתי אם את הדבר האחד הזה להוסיף לשבת בעיר הקֹדש כאחד העם. וַיוֹסֶף ויכתוב “לא גבה לבי ולא רמו עיני, אני בתומי אלך”, “ה' הרימני בטובו, אם כה יאמר לא חפצתי בך יעשה לי כטוב בעיניו”³⁵⁰.

ישרת לב רבי שלמה תֵּרָאה מכל דברו ומכל מעשהו. מקנא היה למשפט הצדק ועומד לימין עשוקים ושונא לכל דבר עָוֶל חֹנף ומרמה. הן על כבודו מחל בענוה רבה ולא אבה לקרוא חרם על חורפי נפשו. אולם בראותו בראשית המדון את השקר ואת הנבלה כי נשאו ראש, ובאמרו עוד בלבו כי בשבט פיו יוכל לְדַכֵא את הרוחות הרעות האלה לא נשא פנים ולא נחבא אל הכלים, ויקם ויקרא חרם חמור “על כל חוקק חקקי אָוֶן ועל כל מכַתְּבֵי שוא ודבר כזב ומשלחי מדנים בין אחים”³⁵¹. ובראותו אחרי כן כי קצרה ידו מהושיע בחר להנזר אחורנית ולברוח מן הגדולה.

קרוב הדבר מאד כי בכל הימים אשר התעוללו התעלולים האלה בקהלות מצרים לא היה עוד דוד בן חזקיה חי, ורבי שלמה בן יהודה לבדו היה העומד לבדו בירושלם.

אולם לא ארכו הימים ופנים חדשות נראו בארץ, ושני אנשים אחים ממשפחות הכהנים, ושמותם רבי יוסף הכהן ורבי אליהו הכהן, התחזקו ויקחו להם קרנים בכהונת בית אבותיהם, אשר בשמה התהללו כל היום, ויתיצבו הם בראש הישיבה אשר נעזבה מרבי שלמה בן יהודה, או כוננו ישיבה חדשה, וינהיגו שם את כל סדרי המתיבה, אף נטלו את העטרה לראשם ויקראו לנפשם גאונים, ויאמרו לשמש בשני כתרים, בכתר הנשיאות ובכתר הגאונים. ויהי בבוא השמועה אל בבל ויקם דניאל בן עזריהו מבני הנשיאים, ויעל הוא ואנשיו ארצה ישראל, ויתכונן בבית צלע³⁵² וַיַגֵש את משפטו אל שרי המלכות, וישימו משמר על יוסף ועל אליהו, וינעלו את בתי מדרשיהם לבלתי האסף שם קהל העם, ויש אשר שמו את אנשיהם במשמר. וימת יוסף (4817–1057). וימָּשך הריב בין דניאל ובין אליהו שנה תמימה, עד אשר קם איש, ושמו יוסף בן שמריהו ויעש שלום בן שניהם (4818 – 1058). “ויהי דניאל אדוננו הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב ורבנו אליהו הכהן אב בית דין של כל ישראל”. ויהי אחרי מות דניאל בן עזריה (4822 – 1062) וירבו הימים ויקם אליהו הכהן לרשת את כל הגדולה וילך לְחַיְפָה לקדש את השנה ולחדש את הסמיכה, אשר שתי אלה בטלו בימי הלל הנשיא ראש הסנהדרין האחרונה בארץ ישראל, ואת הגאונות, אשר בטלה במות רב האי בבבל. אך לא בברכות ובזמירות קִדשו חִדשו כל אלה כי אם “באלות נחרצות וקללות נמרצות על כל חולק ומפליג ועל כל גוזל ומסיג גבולה”. וימת אליהו (4844 – 1084), ויקם תחתיו אביתר בנו לגאון.

ושלש שנים לפני היות אביתר לגאון עלה מבבל דוד בן דניאל, נער בן עשרים שנה מבית הנשיאים, ויבא אל דַמְיאטא³⁵³ אשר במצרים, ויאספהו הזקן מצליח בן יפת בן זובָעָה אל ביתו וַיֵטֶב לו ויכבדהו וַיְאָרֵשׂ לו את בתו, וישלחהו בכבוד וגדולה לעיר קהירו, ויקדם איש נשוא פנים, ושמו מבורך, את פניו באהבה. אך לב דוד פנה גם מן מבורך. אין זאת כי אם הכיר בהם כי בעלי ברית אביתר הם. ותחת תֵּת לבת מצליח הכלה מֹהר ומתן, שלח לה ספר כריתות. ואביתר יספר עליו כי הציק דוד למצליח איש חסדו עד מות וכי שִלֵם רעה תחת טובה לכל מטיביו ויארוב לנפשותם וכי הִכה את החזנים אנשי אביתר על פתחי בתי הכנסיות ויתן עליהם עֹנש כסף רב.

ויגדל כח דוד הנשיא, ויפרוש ידו על קהלת אלכסנדריא וקהירו, ועל אי חָנֵס ועל אי כפתור, וַיַט אחריו את לב יושביהן, וַיַסֵב אליו את קהלות אשקלון וקסרין, חיפה ובירותה אשר בארץ ישראל וסביבותיה. וַיַפְקֵד שם את פקידיו, וישלח שמה איש אשר קרוב הוא כי שמו אברהם בן נתן³⁵⁴, ויהדוף את אנשי אביתר ממצבם, וישם את עיר צור למרכז לקהלות ארץ ישראל אשר היו אחרי דוד הנשיא. ויתחזקו אחרי כן אנשי אביתר ויהדפו מפניהם את אברהם בן נתן וישב מצרימה. אך עד מהרה החליפו אנשי הנשיא כֹח וישלח דוד ארצה ישראל איש, ושמו הלל אלגסוס. ובן נתן בא עוד הפעם ויט את לב קהלות עכו אחרי אדוניו. ובערב ראש השנה הקהיל את העם ויוֹדַע להם כי שרי ממלכת מצרים הקימו את דוד בן דניאל בשם המלך ראש הגולה בעיר צוען היא פוֹסְטַטִי. ויזעף אביתר מאד, ויקרא צום אף קרא חרם, ויד מבורך איש קהירו נכונה עמו. קרוב הדבר כי מעט מעט הֵקל הנשיא את ידו מעל אביתר “ותשקוט הארץ”. אך אביתר לא חדל רוגז, ויתגעש וַיַרְעֵש את השמים ואת הארץ, ויתאמר להקים מכסאותם את כל שרי צבא השמים לריב את ריבו.

כל הדברים האלה נודעו לנו מפי מגלה, אשר על שם כותבה נקראה מגלת אֶבְיָתָר³⁵⁵, אשר היתה גנוזה כשמונה מאות שנה. מלאה היא מגלה זאת גדופה ונאצה, בוז ומשטמה על דניאל ועל דוד אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמוהם. החרפות האלה מקבלות אל תהלות תפֵלות סרות טעם וגסות רוח, אשר יהלל איש זה את נפשו ואת נפש אבותיו. ולמען הרעים את אנשי ריבו לא חשך את פיו ואת עטו מהשלֵך שקוצים ועַפֵּר בעפר וסקל באבנים אחרי דוד מלך ישראל הנקדש בפי הנביאים ובפי כל זרע יעקב עד עולם. וצחוק יעשה לנו אדם זה, בהתפאר עד לגֹעל נפש בכהונתו ובדבר שבתו בארץ ישראל, כאִלו היה הוא היורש האחד לבית אהרן, – הלא כמה כהנים גדולים וכהנים הדיוטות עמדו בישראל לאלפים ולרבבות, ובמה נעלה הוא ובית אביו עליהם? – וכאלו היתה ארץ ישראל נחלתו מבלי היות חלק וצדקה גם לאחרים ואף כי לצאצאי בית דוד בארץ אבותינו.

כמעט נכון הדבר כי חוט נעלם היה מושך והולך במסתרים מימות בן מאיר³⁵⁶ הצורר לגאוני בבל התמימים ולרב סעדיה, עד תקומת משפחות הכהנים המתקוממים האלה וכי רחבה ידם בידיעת התורה כרוחב יד בן מאיר, עד כי רבותינו שבאשכנז אשר תורת הכהנים האלה נודעה להם, ומעלליהם נעלמו מהם באו עם אחד מהם בכתובים. אך העין העליונה שעשתה מדת הדין בעולם, לא היתה גם על בן מאיר גם על משפחות הכהנים לטובה, כי בהיותם טרודים כל ימיהם בקטטות ומריבות לא זכו להעמיד חזון וללַמֵד תורה לדורות הבאים עד כי גם שמם וזֵכר מעשיהם נשכח ונעלם מן הגדולים אשר קמו אחרי כן לאותות ולמופתים בישראל.

ועל גורל ירושלם עיר האלהים ועל גורל ארץ הקדושה בימים ההם ידאב מאד לב הקורא את מעשה בן מאיר בדורו ואת מעשה אביתר בדורו. כי המעט מן הקראים אשר באו שמה לשום אותה לשדה המערכה להלחם בתורת ה' התמימה, שמו אותה גם אנשים גדולים בתורה למארב, לכונן משם את חִצֵיהֶם אל השלום, “אל הכלי האחד המחזיק ברכה לישראל” גם בטוב לו ואף כי בימי עָנְיו וגלותו.

גם מיד דוד בן דניאל נגלתה בשנים האחרונות אגרת. אך רחוק מאד הטעם העולה ממנה מן הטעם העולה ממגלת אביתר. דברי הנשיא הזה מפיקים ענוה ודומיה. ולא התהלל גם בכבוד המלכות אשר רוממתהו ותעמוד למעוז לו. ואף בהתאוננו על אשר “רבה המשטמה” גם “בקרב עדתו” להעיר נקם ולהעלות “חמה” דבר את דבריו בנחת וכבוד ולא בא ברעש וברגז. ורק לדבר הזה נשא את נפשו “לשמור את מקל נעם ולגדע את מקל חובלים, לשום אהבה תדירה בין יהודה ובין ישראל” ולנטוע ביניהם “אהבה ואחוה ושלום וריעות”. ויהי המעט ממנו כי לא הלך בדרך אביתר לחרף ולנאץ נאצות נבלות את אנשי ריבו, גם אבותיהם ומשפחותיהם, לא התהלל גם במולדתו הרוממה באמת, בבית דוד בן ישי לא התהלל. לעומת זאת שמח מאד על אשר הצליח ה' בידו להרבות תורה במצרים ולכונן “ישיבה חשובה” על אדמת צען, אף כי קשתה עליו יד כובד משאה, עד כי לא נותרו לו מכל עשרו בלתי אם חצרותיו.

נראים הדברים כי למִן היום אשר אסף רב סעדיה את הבן האחד אשר נותר ליהודה בן דוד בן זכאי לגדלו, הטיבו צאצאי בית ראשי הגולה אשר יצאו מחלציו את דרכם ואת מעשיהם, ויחזיקו בדרך ענוה, עד כי היה חזקיה, נכד הבן ההוא, ראוי להיות גם לראש גולה, גם לגאון, וקרוב הוא כי מן הרוח ההיא נאצלה גם על דניאל גם על דוד.

ימי שקט לישראל בגרמניא לפני מסע הצלב הראשון. ראשית מסע הצלב. מעשי הדמים, אכזריותם ונַבלותם של אנשי הצלב וקדושת השם וטהרתם וגבורתם של אבותינו בערי מיץ, טריר, שפַיֶר, ורמייזא, מגנצא, קולן, אַלֶנְדַר,מאֶרס, וקֶרפן. עלילות אנשי הצלב במדינת ביהם. הכליון החרוץ ליושבי ירושלם. קינות וזכרונות לשמד זה. ימי הספירה נקבעים לימי זכרון אבל זה. צדקת הקסר הנריך הרביעי השב מאיטליא וחסדיו לפליטי השמד. האנוסים בידי האספסוף להתנצר חוזרים ליהדותם. לשון רש״י להם נחומים ומרפא. זריזות רש״י בתורה עם שבר רוחו וחליו. פטירתו ורום ערכו בעיני כל בני עמו לדורותם.

(4865–4856)

עד שנת החמשים והשש למאה התשע וחמשים לא קשתה עוד עד מאד יד הגוים על ישראל בצרפת ובאשכנז. רודיגר בישוף עיר שפַיֶר,בעַבְּרו¹ אל העיר הזאת את מגרש שפַיֶר הישנה הנחיל ליהודים מקום לבנין בתים (1084–4844), ויזכה את בוניהם ואת יושביהם בזכֻיות יתרות. ומלבד אשר מלאה יד בני ישראל לסחור בכל העיר ועל הנמל, היו להם בתים, גנים, שדות וכרמים. ואת יד ראשי הקהלה מלא הבישוף ההוא לשפוט את בני עדתם בכל תקף ככל אשר ישפוט שר העיר את אנשי עירו הנוצרים. אף לא מחה בידם מקנות להם עבדים ומשכור להם משרתים נוצרים ומניקות נוצריות, אף כי רע היה דבר זה בעיני האפיפיור גרֵגור השביעי. אף לא עכב ביד היהודים ממכור לנוצרים את בשר הבהמות הטרפות. ולמען הגן עליהם ממשובת האספסוף יִחד להם בתוך העיר מקום מוקף חומה אשר המה יגוֹנו עליה והמה יחזקו את בדקיה. ורשות נתנה להם לחגור חרב וכל נשק. ובעד הזכויות האלה ישקלו מדי שנה בשנה שלשה מנים זהב וחצי במשקל עיר שפַיֶר. וחוקים כאלה נתנו גם לקהלות ישראל אשר בערים אחרות. כי כה כתב הבישוף ההוא בכתב הדת אשר נתן לקהלה ההיא לאמר: «נתתי ליהודים את החוקים הטובים האלה כמשפט כל עיר בגרמניא». והקסר הינריך הרביעי אשר את הזכויות האלה, ויוסף עוד אחרות עליהן, כאשר שאל ממנו יהודה בן קלונימוס, דוד בן משולם ומשה בן יקותיאל ראשי הקהלה ההיא. ויאסור הקיסר ההוא על הכמרים לאנוס את עבדי היהודים להתנצר וכל אשר יעבור על האסור ההוא שנים עשר מנים ישקול לאוצר המלכות. ואם יתנצר איש יהודי ינתן לו מועד שלשת ימים להנחם על מעשהו ולשוב אל עמו ואל עדתו. וכי לאיש ישראל משפט עם איש נוצרי ישביעו את הישראלי כדת משה. ובשפוט שופטי הנוצרים את איש ישראל, לא תמלא ידם להעבירו באש ובמים כדרך הנשפטים בימים ההם. את כתב הדת הזה חתם הקסר הנריך הרביעי לקהלת שפַיֶר (1091–4851)². וברור הדבר כי משפטים אלה לא נתנו רק לקהלה הזאת לבדה כי גם ליתר הקהלות נתנו הנחות כאלה. ובכן לא היה עול המלכות כבד על ישראל מנשוא בימים ההם.

אך מן החוץ התרגשה צרה גדולה לבא על אבותינו יושבי אשכנז. נזיר קתולי ושמו פטר איש אמיֶנס³ אשר בצרפת שב מירושלים ויספר באזני האפיפיור אוּרבן השני⁴ את התלאות המוצאות את הקתולים העולים להשתחות על קבר משיחם למן היום אשר לכדו התֻּרכים את הארץ. ויחזק האפיפיור את יד פטר לסובב בכל גבול הקתולים ולהזעיק את כל העם מקצה למלחמה על התֻּרכים. ויעבור פטר, איש דל בשר עוטה בלואי סחבות וחגור חבל במתניו, את כל ארץ איטליא ואת כל דרום צרפת ויאזר זיקות גם בלב השרים והכמרים וגם כל דלת העם. ויוָּעדו עם רב אל האפיפיור אשר בא אל גיא קלרמונט⁵ אשר בנגב צרפת. ויצו האפיפיור ויתפרו כל היוצאים למלחמה צלב אדום על שכמם הימנית. על כן יאמר לגדודים האלה אנשי הצלב. ויעבר האפיפיור קול בכל הארצות לאמר: כל הנפש אשר תשים את פניה ירושלמה למלחמה ונקתה מכל עונה. – ויתגודד עם רב מן האספסוף ויבאו נער וזקן, טף ונשים, ערב רב מאד. וילוו גם הם על, המחנה הכבד העולה ארצה הקדם. וישישו החטאים האלה למצוא מקום להתם את חטאותיהם אשר חטאו כל ימיהם. והאלופים⁶ אנשי הזרוע שמחו לקראת הבזה הרבה הנשקפת להם בערי הקדם המלאות כל טוב. ודלות העם, בני הכפרים, אשר היו עבדים כה רפים לאחיהם בני עמם השרים הרודים בהם בפרך, מהרו אל הגדוד למען פרוק מעל צואריהם עול עבדותם.­

ויקומו אנשי הצלב ופטר איש אמינס וגוטשלק הכמר בראשם ויחלו ללכת למסעיהם, ויהיו בוזזים גם את בתי הנוצרים גם את בתי היהודים, מבלי הבדל עוד את היהודים לרעה מיתר יושבי הארץ. אולם בבוא אחריהם האספסוף הגדול, המון ריקים ופוחזים, אשר קאה בעת ההיא ארץ צרפת, אנגל, לותרינג ופלַנדר, אז החלה המשִׁסה וההרגה בכל מושבות בני ישראל. כי נזיר נוצרי הוציא קול, כי נמצאה מגלה על קבר משיחם, אשר תצוה להשמיד את כל היהודים, אשר לא יקבלו עליהם את עול דתו. וייטב הדבר בעיני הריקים ויקראו איש אל אחיו לאמר: הנה אנחנו הולכים להציל את קבר משיחנו מיד חורפיו, ועתה נקומה נא ראשונה ונכריתה מקרבנו את הכופרים בני ישראל, אשר בתוכנו הם יושבים. – ויעבירו קול לאמר: כל האיש מבני ישראל אשר לא יעזוב את דת אבותיו ומת. אך באנשי צרפת לא יכלו להפיק את כל זממם, כי אך החל החלו לקצות ביהודים, ויתיצבו השרים והכהנים בפניהם ביד חזקה. אך בעיר רוין⁷ באנגליא סחבו את בני ישראל אל הכנישה⁸. וישימו את צורי חרבותם על לבם ויקראו מותו או התנצרו. גם בעיר מיץ⁹ הציקו לבני ישראל. אולם כל הרעה כלתה אל אבותינו יושבי אשכנז. השמועה הראשונה כי אנשי הדמים הולכים וקרבים הגיע אל העיר הגרמנית טריביש, אשר יאמר לה כיום טריר,ותשמנה נשים ונערות מבנות ישראל אבנים בצואריהן ותקפוצנה ותטמענה במי הנהר למען הצל את נפשותיהן הטהורות מיד הטמאים. ואסתר בת חזקיה ראש הכנסת היתה להן למופת במעשה הגבורה הזאת. וישימו ראשי הקהל את פניהם אל הבישוף אֶגטבֶרט להציל אותם מרעתם. וישב העריץ החנף את פניהם במוסר הבלים אכזרי מאד. אך ככל אשר קדשו נשי ישראל הטהורות בעיר ההיא את שם אלהיהן ועמן, ככה התעיבו ראשיה להתפתות אל האיש מיכה הגדול בהם, לשמוע בקול הבישוף ולעזוב את דת אבותם. אולם כלם נפתו אל מיכה מפחד מות. וכאשר היתה אחרי כן הרוחה, מהרו לשוב אל דתם, לבד מן מיכה המסית, אשר המיר את דתו לצמיתות. ויהי שם מיכה זה לחרפה ולקללה בעמו ולשם קלון לכל מומר עוזב את תורת ישראל. הנבלה הזאת היתה האחת בימי הנסיון ההם, אשר בכל הרעה אשר מצאה את אבותינו, לא יצאה עוד תפארת ישראל כנגה, כאשר יצאה בעת ההיא.

כשמוע אנשי שפַיֶר את שמע האספסוף המתגלגל כשואה «תפשו אֻמנות אבותם», וירבו «תפלה צדקה ותשובה». ויצומו שלשה ימים לילה ויום. ויהי בבוא אנשי הדמים העירה ביום השבת בשמונה לחדש אייר, ותשלח אשה חסידה יד בנפשה לבלתי נפול ביד מרעים¹⁰. והנבלים תפשו «עשר נפשות מבחירי אנשי הקהלה ויסחבום אל הכנישה. ולא אבו הקדושים לשמוע אליהם ויהרגו הטמאים אותם עד אחד¹¹.

«ואקונן מר על הרוגי אשפירה¹² בשמונה בו ביום מרגוע הֻקרה… גבורי כח עושי דברו למַהרה וכֹהנַי ועלָמַי גועו כֻלם עשרה»¹³. אולם הבישוף, קר הרוח יוהנסֶן לא נתן לנבלים לבצע את כל מזימתם. ויתיצב בפניהם ואחדים מהם נהרגו ביד אנשיו. וימלט רבים מהם אל היכלו ורבים אל היכל הקסר. והיהודים אשר לא נאספו שמה התיצבו לפני אויביהם וישיבו מכה אל חיקם¹⁴.

ובשבעה ועשרים לחדש אייר פשטו אנשי הצלב על עיר וַרמיזא. ויחישו אנשים מבני ישראל מפלט להם אל היכל הבישוף אלברַנדוס, אשר לבו לא היה טוב להם כלבב יוהנסֶן. אבל בכל זאת לא אמר להשחיתם. ואולי קִוָה להטות עוד את לבם אל דתו. והנשארים לא יצאו מבתיהם. ויקומו האכזרים על הנשארים האלה ויהרגום, ויהרסו את בתיהם, וישימו את ספרי התורה למרמס ויתעללו בם, וינצרו את אנשים רבים על כרחם. ויתחזקו בני ישראל «וישחטו איש את רעהו, ואיש את קרובו, איש [את] בניו, חתנים וכלות, ונשים רחמניות שחטו את ילדיהן», ויקראו בקול גדול «ה' אחד» וימותו¹⁵. ובאחד לחדש סיון הוסיפו אנשי הצלב כח ויקרבו אל שערי היכל הבישוף. וַיַגֵד ברנדוס לבני ישראל כי לא יוכל להיות עוד למעוז לראשם בלתי אם ישמעו אליו להמיר את דתם. ויענו אותו האנשים כי מקץ שעה קטנה ישיבו אותו דבר. ויהי בשובו מקץ השעה וימצאו את כלם מתגוללים בדמם¹⁶. כי בחרו למות איש בחרב אחיו מהתכחש לאלהי אבותיהם או מנפול ביד בני עולה. כשמוע חבר המרצחים את הדבר וישתוללו וישתגעו ויפלו על בני ישראל הנשארים ויהרגו את כל הבא בידם. ויתחזקו אבותינו הקדושים, ובהיות היום ההוא ראש החדש קראו את ההלל בקול רנה וימותו לפני ה'. וימותו בשני הימים ההם, בשלשה ועשרים לחדש איר ובאחד לחדש סיון, שמונה מאות נפשות נקיות וטהורות¹⁷ ביד הטמאים הנתעבים הנאלחים אנשי הנבלה והתועבה, וחכמי ורמיזא הגאונים בתוך החללים¹⁸.

«קהל ורמיזא בחונה ובחירה, גאוני ארץ ונקיי טהרה, פעמים קדשו שם המיֻחד במורא, בעשרים ושלשה לחדש זיו לטהרה; ובחדש השלישי בקריאת הלל לשוררה, השלימו נפשם באהבה קשורה¹⁹.

ובראש החדש ביום ההֶרג הובא נער גבור חיל מן הבחורים, ושמו שמחה הכהן, אל הכנישה. ויהי בבואו שמה וַיוצֵא חרב מתחת לבגדיו וינקֵם ויהרוג שר אחד מקרובי הבישוף. ויפלו עליו אנשי הצלב ויקרעוהו לגזרים, ובני עמו התהללו בו, ויקראו על חלל ידו ועל מעשה הנער הגבור: «כן יאבדו כל אויביך ה’ ואוהביו כצאת השמש בגבורתו»²⁰.

ובשלשה לחדש סיון באו אנשי הצלב עירה מַגֶנְצָא, ובראשם הגרף אֵימְרִיק [או אמיכא] לבית טַיְנִינְגֵן, שאר קרוב לרותַרד הארכיבישוף²¹. והגרף לינינגן איש דמים ואוהב בצע. ויסת בסתר את הארכיבישוף לגנוב את לבב עשירי ישראל אשר במגנצא ולאסוף אותם ואת אוצרותיהם אל היכלו למען הסגר אותם אחרי כן אל ידו ואל יד גדודיו להמיתם ולחלוק עמו אחרי כן את האוצרות חלק כחלק. ויעש הארכיבישוף כן. וידבר על לב העשירים למלט את נפשם. וישמעו אליו, ויקחו את נפשות ביתם ואת אוצרותיהם ויבאו אל היכלו²². בכל זאת לא שתו הנמלטים שקר בנפשם ולא שתו את רותרד, את כבודו ואת ישרתו מעוזם, ויכינו את לבם אל ה' למות על קדושת שמו²³. ויהי בבקר ויַּסע לינינגן את מחנהו אל פני היכל רותרד, ויתדפקו על דלתות שעריו ברעש ורֹגז. ויצו הארכיבישוף לאנשיו להתיצב בפניהם בקשתותיהם וחניתותיהם, ולא אבו לשלוח יד באחיהם אנשי הצלב²⁴. ויפרצו אנשי הדמים את השערים, ויפשטו על הנמלטים ויהרגום עד אחד, ואיש מהם לא אבה להציל את נפשו במשאות שוא ולהתכחש לאלהי אבותיהם²⁵. ואנשים יראי אלהים היו בעיר אשר לא אבו לבקש מנוס בבית הארכיבישוף, ויתקדשו קדש ויתעטפו בטליתותיהם, «כי באהבה קבלו עליהם דין שמים», ולא עזבו את מקומם עד בוא עליהם הנבלים ויהרגום. ורוח גבורה עברה על נשי ישראל הטהורות ותשחטנה את בניהן ואת בנותיהן לבלתי תת לטמאים אנשי התועבה להתעלל בהם, ואחרי כן שלחו יד בנפשן, וכה עשו גם האנשים לנשיהם ולזרעם. ויהי מספר החללים הקדושים ביום ההוא במגנצא אלף ושלש מאות²⁶. וששים נפש אשר נמלטו אל בית אוצר, ומשם הוליך אותם הארכיבישוף אל כפרי רינגוא²⁷ למען הסתירן, התגודדו גם עליהן המרצחים וישמידו את כֻּלן²⁸. בתוך החללים היו גם החכמים והטהורים הנקובים עד היום בפי עמם בשם «חסידי מגנצא»²⁹. גם בתי המדרש המקודשים אשר בהם הורו מורי ישראל ומאוריו רבנו גרשום ורבנו אליהו הזקן, ר' שמעון בר' יצחק ורבנו יצחק בן יהודה וחבריהם ותלמידיהם נהרסו ביום עֶברה ההוא. ויקוננו ישראל לדורותם על הטבח ההוא ועל החרבן ההוא:

— — ועל אדירי קהל מגנצא ההדורה, מנשרים קלו, מאריות להתגברה, השלימו נפשם על יחוד שם הנורא, ועליהם זעקת שבר אעוררה³⁰ — — ועל חרבות מעט מקדשי ומדרשי התורה.

בחדש השלישי בשלישי נוסף לדאבון ומארה³¹.

כל חטופי תורה / דורשי מצוה ברה / יראת ה' טהורה / ליום מצות הגבלה³² / הצבהו בני הקהלה / מנורת זהב כֻּלה³³.

ובערב חג השבועות שחט ראש העדה יצחק בן דוד את שתי בנותיו וישרוף את ביתו. ומשם הלך הוא ואוריה רעהו אל בית הכנסת ויציתו אותו באש, וישבו לפני ארון הקדש, וימותו שם לפני ה'³⁴.

אין זאת כי ארבע נפשות לא עמד לבן במות כל העדה ביד אנשי הבליעל ולא התיצבו בפניהם בהזותם עליהן את מימיהם, ואחרי כן נחמו על רפיונן, וימותו מות גבורים על קדושת שם אלהי ישראל, ותצא אש מבית הכנסת ותאכל את חצי בתי העיר.

ביום ההוא בערב חג השבועות באה השמועה אל קהלת קולן, היא Coloniaהנקראה כיום Köln, העתיקה בכל קהלות ישראל באשכנז, כי מחנה אויביהם הולך וקרב ויהפך להם חגם ליגון.

«סמוך לחג השבועות קרָאוני רבות ורעות בישראל בפרוע פרעות»³⁵. בכל זאת מהרו אל הבישוף איש חסד הרמן השלישי ואל האזרחים הנוצרים, ויחלו את פניהם להחיש להם מפלט, ויהמו רחמי אזרחי קולן הנדיבים ויאספו אותם אל בתיהם³⁶. ובבוא ממחרת חיל בֶּלע אל בתי ישראל מצאו אותם

ריקים, ויכלו את חמתם בעצים ובאבנים ויהרסו את הבתים. ביום ההוא התחולל רעש קטן אשר הרגיז מעט את אדמת העיר. אך תחת קחת מוסר למנוע חרבם מדמי נקיים השתגעו הפראים עוד יותר, באמרם כי זהו האות כי מעשי אכזריותם רצוים³⁷. וימצאו איש חסיד ושמו מר יצחק, ויחזיקו בו ויסחבוהו אל הכנישה להמיר את דתו. ויהי בגשת אליו הכמר וירק בו והפיל אשר בידו. ויפלו עליו ויהרגוהו כרגע. וגם אשה יראת אלהים אחת תפשו ויהרוגו. ויתר בני הקהלה נצלו ביום ההוא כי אנשי העיר, אנשי לב נדיב, סככו עליהם בשומם את בתיהם למנוס ולמקלט להם. ויחר אף האספסוף מאד על הטרף אשר לֻקח מבין שִניהם, ויפרצו הטמאים אל בתי הכנסת, ויוציאו את ספרי התורה ויקרעום, ויתעללו בתורת ה' בעצם יום הנתנה³⁸ וישרפוה באש.­

וביום נתינתה כמו כן אז חזרה / עלתה לה' למרום למקום מדורה / עם תיקה ונרתקה והדורשה והחוקרה / לומדיה ושוניה באישון כמו באורה³⁹. /

מקץ ארבעה ימים לשבת היהודים בבית האזרחים בעיר קולן בעשור לחדש העביר אותם הבישוף הרחמן אל הכפרים והערים אשר היו לו וישבו שם עד היום השני לחדש תמוז. אז נודע מקומם לאנשי הצלב, ויבאו שמה ויהרגו את כל היהודים אשר הניס הבישוף אל כפר מיס «ויקדש מר שמואל בן אשר את השם לעיני השמש וגם שני בניו אשר עמו». וממחרת היום ההוא באו אל עיר וֶולינגהוֹפֶן⁴⁰ ויהרגו את כל פליטי קולן אשר נמלטו שמה. ואיש נכבד ושמו מר לוי בן שמואל, ואשתו ובניו וכל אנשי ביתו ואשה כבודה, מרת רחל הזקנה אשת רבי שלמה הכהן, וכל הנפש הבאה ברגליהם «אנשים, נשים, וטף, חתנים וכלות, זקנים וזקנות» יצאו אל אגמי המים אשר סביבות העיר’ויעבירו את המאכלת על צוארם וישפכו את דמם אל תוך המים⁴¹. «וחסיד אחד זקן, ורבנו שמואל שמו, ולו בן אחד בחור נאה ומראהו כלבנון» באו אל תוך המים ויפשוט הבן את צוארו אל אביו, וישחט את בנו יחידו ויברך את הברכה⁴², והבן ענה אמן, וכל הנצבים שם קראו למראה העקדה הזאת «שמע ישראל» בקול גדול וימותו כלם יחדו. אחרי כן נתן החסיד הזקן את חרבו אל בחור אחד, שמו מנחם, ויאמר לו: «אנא מנחם הגבור, קח חרבי ושחט אותי על בני החסיד», ויעש לו כן, ויפול האב מת על בנו המת⁴³.

וברביעי לחדש תמוז עברה כוס החמה על הנמלטים אל עיר אֵלדֶנַר⁴⁴, ויעשו להם אנשי התועבה כאשר עשו לכל אחיהם. ואיש אחד ושמו יצחק הלוי, אשר עיפה נפשו אל המכאובים אשר חִלו בו המרצחים ובתמהון לבו הזו עליו את מימיהם, הוחיל עד אשר נרפא מן המכות אשר הכוהו, וילך אל עיר קולן, ויפקוד את ביתו, ויקפוץ אל נהר הרַיִן ויטבע וימת. בשמוע הנמלטים אל כפר אלרנר כי המרצחים באים עליהם ויתאספו אל מקום אחד, ויסגרו את הדלתות בעדם, ויבחרו מתוכם חמשה אנשים אמיצי לב אשר לקחו את נפשותם, ואחרי כן עברו חמשתם איש בחרב אחיו. ופֶטֶר בן יועץ, אשר נותר באחרונה, עלה על ראש המגדל ויקפוץ שם ארצה וימת⁴⁵. ויהי כי לא מצאו שם עוד אנשי הבליעל נפש עברית לרצוח ויסעו משם עיר קונטן⁴⁶ (?), ויבאו שם בערב שבת עת אשר קדשו בני ישראל את השבת על היין. ואיש יהודי מצרפת היה שם. וילמד את אחיו אנשי אשכנז להכין להם קברים, ויהי בבוא עליהם האויב וימהרו אל הקברים, וישלחו שם יד בנפשם, ותהי קבורתם ומיתתם במקום אחד⁴⁷.

ולפליטי קולן אשר נמלטו לעיר מֶארס⁴⁸ הבטיח שר העיר להיות להם למחסה, כי בצורה היתה העיר. אך בהגיע שם גדודי האספסוף בשבעה לחדש בקש אותם להוחיל מעט, ויצא אל היהודים וידבר אל לבם כי יתנצרו, כי להיות עליהם סתרה תקצר ידו, ויענוהו כי מות ימותו ובדתם לא יבגודו. ויצו לאסור אותם בחבלים ולסגרם אחד אחד בכלא למען אשר לא יוכלו למות איש בחרב אחיו, ואחרי כן הסגיר אותם אל המרצחים אשר הוציאום אל מחוץ לעיר וימיתו את מרביתם ואת שאריתם נִצֵרוּ. ושתי נשים עבריות היו בעיר, האחת חולה והאחת יולדת, ונערה אחת יפה מאד ותמתנה אשה את רעותה ואת העולל השליכו בערשו מעל לחומה וימת. ממחרת היום ההוא בשמונה לחדש תמוז שתו פליטי קילן אשר בעיר קֶרפֶן⁴⁹ את כוס חמת ה' מיד אנשי הדמים אנשי הבליעל. ותעבורנה בשני החדשים האלה, מיום השמיני לחדש איר עד יום השמיני לחדש תמוז, כשנים עשר אלף נפשות טהורות מישראל בגלילות הרין ביד הנבזים והמגואלים אשר תגעל כל נפש לנגוע בהם, ביד חַיתו אדם אלה ביד הבעיר הנבער אשר דמים בפיו ושקוצים בין שניו.

החזון הנורא הזה, חזון מעשה הדמים אשר עוֹלַל בארץ הגרמנים ביר בני עולה לעם אשר משמרת תורת אלהיו היא כל חטאתו יהיה לאות לדורותיו להבדיל בין עריצי הגוים ובין חללי ישראל בימי תקוף שלטון הכהונה הקתולית. אלה מזה היו בוערים בעם הולכי חשכים אשר הפקידו את דרכם וגורלם ביד שני שעירי עזים ואוז אחד בהאמינם כי רוח אלהים נחה על האוז ועל העזים ללכת לפניהם לנחותם בדרך ירושלים, ואלה מזה אשר נהרגו בידי זֻלוּת לבני האדם ההם היו אנשים אשר נשאם לבם בחכמת תורת האלהים:

הוֹגי מלחמות ספר / נשף וָצֶפֶר / חֵיק אִמְרֵי שֶפֶר⁵⁰.

אלה מזה צמאו כזאבי ערב לדם חללים ובדמי נקיים אשר שפכו ידיהם הטמאות אמרו להטהר מכל חטאותיהם אשר חטאו ומכל תועבותיהם אשר התעיבו חָטוֹא והתעב כל ימיהם, ואלה מזה הנאהבים והנעימים בחייהם ששו למצוא מקום לקדש את שם אלהי האמת, את שם אלהי ישראל בדמי נפשם, ולא בדמי אחרים «כי כאשר יגיל המוצא שלל רב היו ששים ושמחים לעבוד לאלהים ולקדש שמו»⁵¹. ולא רק האנשים והנשים אשר כבר שבעו ימים שבעו חיים לבדם «נתאוו לקדש שם בוראם»⁵², כי אם גם בני הנעורים ובנות העלומים, מלאי חמדת החיים אשר התרפקו על מחמדי לבם אשר בחרו, הערו בשמחה את נפשם על מזבח אלהי אבותיהם. «עלצו הבנות, כנוסות וארוסות, לאִבְחַת חרב לקרם דצות וששות»⁵³. «ובחורים עלי תולע אמונים, והכלות לבושות שנים מעולפות בזרועות חתנים, מנותחות בחרב וכידונים»⁵⁴, «יחד לטבח הובלו, כטלאים וגדיים בנות מחֻטבות משֻבצות בעדי עדיים, גמולי מחלב עתיקי משדים»⁵⁵. בתולות היפות וילדים הרכים בספריהם נכרכים ולטבח נמשכים»⁵⁶. ואמת הדבר אשר ספר ר' אליעזר בן נתן סופר הזכרונות כי גם «הנשים חגרו בעוז מתניהן» ותהיינה לרוח גבורה גם לרעותיהן גם לבעליהן ולבניהן למות מות גבורים על קדושת תורתם וכבוד עמם ולבלתי התרפס לגוי נבל ונבזה. וכה יספר המשורר על אחת הנשים העבריות ועל מעשה גבורתה: «נות בית היפה, בתולת בת יהודה, צוארה פשטה ומאכלת חִדדה, עין ראתה ותעידה»⁵⁷. אלה היו «זבחי ישראל, שלמים ועולות: חתנים וכלות; תודות ובלילות: בחורים ובתולות»⁵⁸.

ועין סופרינו משוררי הקדש לא טחה מראות את הגדולה והגבורה ההיא הנשקפת מתוך החשכה וההרגה, אשר הדיחו אנשי האון על בת יעקב וירגיזו שמים בצעקתם:

«הילילו שמים וזעקי אדמה, אראלים צאו וצעקו מרה⁵⁹!

מי ישמע ולא ידמע? הבן נשחט והאב קורא את שמע⁶⁰!»

ועל המון חללי אבותינו אשר נפלו ביום עֶברה, אשר כתב עליהם סופר זכרונות דברי הימים ההם «אלף עקדות ביום אחד»⁶¹, קרא המשורר המקונן: «אלה המזבחות זכור, ואלה העקדות ראה⁶²».

מני אז מרה נפש ישראל יושבי אשכנז, ומשורריהם הנעלים לא יכלו לדכא את רוחם בפיוטיהם ויבטאו בחמת רוחם דברים מרים על צורריהם החנפים בדם ועל הדברים אשר בשמם שפכו את הדם הנקי⁶³ (אך בכל זאת לא שכחו גדולי הדורות ההם כי ברית אהבת עולם לה' אלהי עולם, וכי עוד יהיה למשוש דור ודור. ועל כן היה כמעט לחוק להקדים את שירי העוז לשירי הנֶהי בשבתות איר וסיון⁶⁴ חדשי הגזרה). ובענות צדקם לא רצו גדולי הדור לקבוע יום צום ואבל לזכר השמד הנורא ההוא, ולא מלאו את ידי העם לקונן עליו בלתי אם בתשעה באב, יום האבל על שני החרבנות⁶⁵. אך ברבות הימים החל העם לעשות זכר לאבל ההרגה באשכנז, בימי הספירה⁶⁶. גם בעדת ישראל בעיר רֵגֶנסבורג חלו ידי בעלי הצלב המשחיתים. וגם בעברם דרך ארץ ביהם⁶⁷ שלחו את ידם ביהודים לרעה. והנגיד המושל ברַציסלַב השני, המושל אשר יצא למלחמה, איננו בארץ לעצור במשובתם ביד חזקה, ולדברי מוסר הבישוף הישר קוסמַס⁶⁸ לא שתו לב ולא הטו אזן. ובאין איש תקיף להתיצב בפניהם מלאו את ידם לסחוב את היהודים אל הכנישות לנצר אותם ולהמית את כל הממרה את פיהם בחרב⁶⁹.

ולא ארכו הימים ותבוא השמועה אל גרמניא כי אחרית מאתים האלף אנשי הצלב אשר נסעו לדגל אֵמֶריק והֶרמן היתה להכרית כי את כלם אכלה חרב ההֻנגרים, אשר לא נתנו לאספסוף הזה לעבור את ארצם ורק שרידי מתי מספר שבו אל ארצם רעבים וצמאים, יחפים וחשופי שת, ויחשבו מרבית אזרחי הארץ את מפלתם כגמול אלהים על זדונם ועל מעללי רשעתם ואכזריותם אשר עוללו הבזוים האלה ביהודים, כי כל אנשי הלב בקרב הנוצרים בזו אותם ואת מעלליהם. על כן גננו נכבדיהם גם גנון על היהודים אשר מצאה ידם⁷⁰ ובשמעם את אחרית הפוחזים הצדיקו עליהם את הדין.

עד כה וכה שב הקיסר הגרמני הנריך הרביעי מאיטליא וירא את העלילות אשר עוללו בעלי הצלב ביהודים וינאץ ויחר אפו מאד, ויתר ליהודים המומרים על כרחם לשוב אל דתם, ולא שעה אל מחאת האפיפיור אשר הוכיחו על פניו. וימהרו האנוסים ההם להשליך מעל פניהם את המסוה הנתעב. ויהי המעט מן הקיסר כי גלל את המעמסה הזאת מעל לבם, ויט אזן אל היהודים אשר הפקידו את אוצרותיהם ביד הארכיבישוף רותרד במגנצא, אשר חלק אותם עם לינינגן קרובו ויוֹעֶד אותם אליו למשפט. אך איש מהם לא באו ורותרד ברח על נפשו אל אֶרפורט. ויחרם הקסר את כל נכסי הארכיבישוף הזה⁷¹.

כשמוע היהודים בביהם את שמע חסדי הקסר אספו את כל רכושם בסתר למען שלוח אותו לפניהם חיש מהר אל ארץ פולין ואל ארץ הונגר ולבוא אחרי כן גם הם אל הארצות ההן ולשוב אל דתם. ויגֻנב הדבר אל אזן הנגיד ברציסלף מושל הארץ, אשר שב זה מעט ממלחמותיו ויצו על אנשי צבאו לשום מצב בבתיהם. וישלח את דברו אליהם ביד סוכן ביתו לאמר: «לא מירושלים הבאתם את אוצרותיכם במכור אתכם אספסינוס בכסף, ערומים באתם הנה ועתה צאו גם יצוא ערומים מארצי». אלה היו דברי העריץ אשר בפיו דבר ובידו מלא, כי לקח מהם את כל קנינם. אך קרוב הדבר כי נותרו בארץ, כי לא רבו הימים ואיש עברי ושמו יעקב היה לשר וגדול בבית הנגיד המושל הזה⁷².

וכל רעת החיות הרעות האלה אנשי הצלב כלתה אל עדת ישראל אשר בירושלים עיר הקדש, כי כאשר לכדו החנפים בדמים את העיר הכינו מטבֵּחַ במושלמים ואחרי כן אספו את כל היהודים, רבנים וקראים יחדו, אל בית הכנסת הגדול ויציתו עליהם את הבית באש (1099–4859)⁷³. ובכן מצתה בת ציון את שארית קבעת כוס התרעלה, אשר מיין חמתה שתו קהלות יעקב בארץ הנכר לראשונה­.

פרי ההרגה הזאת, אשר ראשיתה התחוללה בארץ גרמניא ואחריתה בארץ אבותינו, ואשר הרבתה לאכל ולשכל נפשות נקיות וטהורות ולהרבות בבת יהודה תאניה ואניה, לא היה רק נגף לבד כי היה גם אות גבורה ונצחון גלוי לכל העמים כי לא בחרב ברזל ולא בלהבי אש ולא בכל כלי מות תעלה בידם להכחיד את רוח האלהים אשר בקרב ישראל, ונהפוך הוא כי ככל אשר יוסיף הגוי הקדוש הזה, עם האלהים באמת, לשאת מכאובים ומות על הפקדון היקר מכל יקר אשר הפקד בידו על שתיל חיי העולם אשר נטע בתוכו אלהי אבותינו, כן יהדק וכן יאמץ. מות לא יבעיתהו ומחמדים ועֹשר כטיט חוצות נחשבו לו בבואו לתת את נפשו כֹּפר תורת אלהיו.

הן גם בימי החשמונאים, בימי החרבן ובימי ביתר נלחמו בני ישראל גם על דבר תורתם בגבורה גדולה, אך בעת ההיא כהתה עין אויביהם מהכיר כי בעד קדשי הרוח ישליכו את נפשם מנגד כי גם על דבר ארצם חרפו את נפשם למות. ומלבד זה הלא קוו אז בני ישראל להתגבר על אויביהם אולם בימי מלחמות בעלי הצלב לא היתה להם כל תקוה ולא נשאו את נפשם לדכא את אויביהם וגם כל עין כהה בחנה היטב כי לא על אודות ארצות מושב כי אם למען תורת אמת ולבלתי התכחש לה הערו נפשם למות. בגבורתם זאת אשר לא תֵחת מפני כל הוכיחו לכל באי עולם, כי רק גוים אשר אין עיניהם בלתי אם ואשר אין מעוזם בלתי אם הקשת, אף כי משמני ארץ יהיה מושבם, יסופו בבוא יומם; ועם אשר רוח אלהי האמת משא נפשם ומעֻזו גם בטרם שוב אל ידו ארץ אבותיו לא ימוט גם בארצות גלותו, כי גם על כנפי רוח גם על מפרשי עב יהיה איתן מושבו, כי רוח ה' תשאהו. יזכרו נא זאת אחינו ובנינו ויתהללו באבותיהם באנשי הקדש, אשר כל זולתנו לא הקים עוד גבורים כמוהם.

והנריך הרביעי לא הסיר את חסדו מן העשוקים. ויהי בבואו אל העיר מגגצה, אשר שם רבו הפרעות אשר פרעו אנשי הצלב בישראל, וישבע את השרים ואת האזרחים להיות למגן עליהם מפני צורריהם⁷⁴ (1103–4863). לא כן היו הליכות האפיפיור כלֶמנס השלישי, כי עינו צרה מאד באנוסים לבלתי תת להם לשוב אל אלהי אבותיהם, אף כי לא מידו ולא מיד כהניו קבלו את דתו, כי אם מיד האספסוף המזוהם והטמא. אך הקיסר הישר לא שת לבו אליו ואל דבריו.

ולאנוסים אשר לא עמדו ביום צרה היתה לשון רש״י מרפא, כי ידע, רבנו הגדול את נפשם כי לא מזדון נתנו האומללים ההם למרעים לעשות בהם כרצונם ולהעבירם כי אם ממחִתה ומפחד מות. וידבר עליהם דברים טובים ונחומים ויזהר ויעד בקהל עמו לבלתי הכאב את לבם הנכאה בשמץ דבר ולהשיבם אל כבודם הראשון אשר היה להם בתוך עמם⁷⁵. אף על השלום הרבה להזהיר מאד כי גם אותו חשב למרפא לשבר עמו הגדול מאד⁷⁶. אך כי היו עוד ימי שני חיי רבנו שלמה אחרי הגזרה תשע שנים ובכֻלן לא חדל מאמץ את שארית כחו ללמוד וללמד לכתוב את פתרוניו ולהשיב פסקי הלכה לשואליו, הֻכה לבו מכה נחלה מאד ורוחו סרה על שבר בת עמו. וכה כתב אל אחד ממיודעיו: «תש כחי ופי נאלם מספר תלאות העוברות עלי גל אחר גל, על כן רפתה ידי»⁷⁷. ויעמד לפניו את בן בתו רבנו שמואל בן מאיר להיות לו לסופר, כי היו ימים אשר לא היה בו כח בלתי אם לחתום את שמו, ככתוב באחד מכתביו: «הנני צעיר שעל החתום נדון ביסורי חולי ומוטל על ערש דוי — — עת היא לי עתה לבוא בקצרה אשר לא כדת, כי נשכחתי⁷⁸ ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר. ולכן בתי קראתי מפני שורות הללו והוא כותבן⁷⁹. אך רוחו בקרבו היתה שאננה ובינתו שנונה להשיב את הדורשים מפיו תורה ולפרוט את כל החליפות אשר עבר מאז על משפטו בדבר הענין הנשאל, ולבו מלא עֹז להוכיח כי ישר משפטו אשר הוא חורץ⁸⁰. ויגוע ויאסף אל עמיו רבנו שלמה, ידיד נפש לכל נפש בישראל עד היום הזה ומורה נאמן כל הדורות הבאים עד דור אחרון, בשנת החמש וששים לימי חייו, בחמישי בשבת, בתשעה ועשרים לחדש תמוז, בשנת שמונה מאות וחמש וששים לאלף החמישי⁸¹ (1105–4865), בעודו שוקד על עבודת פתרונו לתלמוד מבלי הבט אל רפיון גופו ואל מכאוביו⁸². ויחן ה' את עבדו שלמה ויקם מזרעו יורשי חכמתו וכבודו, ויקם תחתיו לרב ולראש לכל בני ישראל יושבי צרפת בן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו רַשְבַּם⁸³ אשר עמד לפניו לקחת תורה מפיו ולהיות סופרו באחרית ימיו⁸⁴. וכל חכמי ישראל הבאים אחרי רבנו שלמה נשאו את נפשם אליו באהבה גם אל תורתו השלמה המלאה והרחבה גם אל דרכיו הישרות והתמימות, ויאמר עליו בישראל: «מימיו אנו שותים ומפיו אנו חיים — — אשר אִזֵן וחקר ותקן אזנים לתורה — — שפתותיו שמרו דעת, ותורה נתבקשה ונתחדשה ונדרשה מפיו, תורת אמת היתה בפיהו, בשלום ובמישור הלך והעמיד לעולם רגל שלישי, הגדיל תורה והאדיר»⁸⁵. וגם אלה אשר בחרו להם דרך אחרת בבאוריהם השונה מדרך רש״י העריצו את חכמתו וצדקתו ויקדישו את שמו בחרדת קדש. ואחד מגאוני הדורות הבאים, אשר לא היה לפניו משא פנים, כתב בראש פתרונו לתורה לאמר: «ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה, פרושי רבנו שלמה עטרת צבי תפארה, מכתר בנמוסו במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה ובאהבתם אשגה»⁸⁶. וגם רשב״ם נכדו הגדול «איש האמת» אשר באר את התורה בדרך אחרת, הכיר את ערך חכמת אבי אמו הנערץ והנהדר ויאמר עליו: «רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה, שפרש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא»⁸⁷, «ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנמוקי רבנו שלמה ואל ימוש מהם»⁸⁸. ויאמר עליו שאלמלא הוא נשתכחה דרך התלמוד הבבלי מישראל»⁸⁹. וחכמי ספרד אשר התגאו כל ימיהם ביתרון דעתם את המקרא ואת לשון אבותינו על חכמת צרפת — אשר באמת לא היו אלה נופלים מהם בעמק הגיונם בשני מקצועות ההם — הבדילו את רבנו שלמה לטובה מיתר חכמי ארצו, ויקראו לו «פרשנדתא»⁹⁰, לאמר מבאר התורה לאמִתה. והמשורר הספרדי ר' אברהם בן עזרא, אשר דרכו היתה רחוקה מאד מדרך רש״י התמימה, הגיד את תהלתו בשיר לאמר:

כּוֹכָב דָּרַךְ מִצָּרְפָתָה מַחֲנֶה עָרַךְ עֵל יָטְבָתָה

שָׁלוֹם בּוֹאוֹ הוּא וּצְבָאוֹ מִסִּינַי אוֹ מִצִּין אָתָּה

מֵאִיתִיאֵל וִיקוּתִיאֵל בָּא כִשְמוּאֵל רָמָתָה

אוֹר כָּל-סוֹמֵא בּוֹ כָּל צָמֵא נֹפֶת מֵימֵי מָתְקוֹ שָׁתָה

פֵּרוּש נוֹרָא שָׂם לַתּוֹרָה עַל כֵּן נִקְרָא פַּרְשַן-דָּתָא

סִפְרוֹ גּוֹאֵל אֶל כָּל שוֹאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל הוּא תִרְצָתָה

יַקִּיר פּוֹתֵר בְּקִיר חוֹתֵר עֵינוֹ סֵתֶר יָהּ רָאָתָה

הַנִּסָּכָה שֶׂם לוֹ עֲרוּכָה גַּם מַמְלָכָה לוֹ יָאָתָה

מַלְאַךְ קוֹנֶה אֶצִלוֹ חוֹנֶה חַזֵּק מַתְנֶה בַמַּתִנִיתָא⁹¹

רשב״ם. מתכֻּנתו אל רש״י אבי אמו. סגנונו הנמרץ בבאורו לתורה. טוב טעמו, עוזו וקוממיותו. פּשטנותו המובהקת. עינו החדה ובקרתו העמוקה. בקרתו הנמרצה נעשית בידו סנגוריא לכבוד הקדמונים. רשב״ם הוא הראש לבעלי התוספות. רבנו יוסף מגאש הספרדי כבוד בית אביו. עמדו לפני רבו האלפסי. האהבה המופלגת לאלפסי אליו, ואהבת כל העם אליו. ענוָתו ורוחב לבו. תשובותיו ודרכו המחֻדשת בפתרון התלמוד. האהבה העזה אשר בינו ובין ר' יהודה ור' ברוך בן אלבלייה חבריו. הנשיא ר' אברהם בן חייא התוכן. גדולתו בעיני חכמי הגויים בדורו ובדורות שאחריו. ספריו בתורת ההנדסה. ספר מוסרו הגיון הנפש. נפלאות הטבע, יצירת האדם, ועל כולם התורה מקור החכמה והיראה הם לו. התורה היא אוצר הטהרה והאהבה לכל בשר. הגאולה היא השלום ואבדן השנאה מן הארץ. פרטי שיטת החנוך למוסר. ר' יהודה בן ברזלי הברגלוני וספריו. רס״ג וחבריו מופתים לו בדרך החקירה ור' יהודאי בשיטתו למעשה המצוה. בקרתו החמורה על תרגומי הנוצרים. כבוד משפחת אבן עזרא. המשורר משה בן עזרא. כשרונו וגורלו. דרכי שירו ועינו החדה במסתרי אוצר הלשון. המון שיריו ופיוטיו. ספרו הערבי ״השיחות והזכרונות» על המשוררים והשירים. המשורר יוסף בן צקביל אבי שירי החלק.

(4900–4863)

ושני מורי ישראל, יצחק ובן יצחק, אלפסי ורש״י, אשר היו למופתים לדורות הבאים הניחו כתרם לבחירי תלמידיהם. תחת רבנו יצחק אלפסי קם ראש תלמידיו רבנו יוסף מגאש לרב הראש באליסנה ובארץ ספרד כלה; ותחת רבנו שלמה בן יצחק קם תלמידו ובן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו בני ישראל רַשבַּ״ם לרב ולראש בכל ארץ צרפת.

וידמה רשב״ם בדרך מעשיו לרש״י רבו אבי אמו, כי גם הוא שקד על התורה ועל התלמוד ללמדם לבני ישראל, בבאוריו אשר באר את שניהם בספריו¹ אשר כתב. בטיב מלאכתו נבדלו מעשי שניהם הרבה מאד כי סגנון פתרוני רשב״ם לתלמוד לא היה נמרץ כסגנון רש״י. ויהי בהָבִיא רבנו שמואל את באורו אל אבי אמו וישקול רש״י אותו על כפיו ויאמר לו: «בני, כבדו ידי מהכיל אותו»². לעומת זה גדול מאד ערך פתרונו לתורה ולחמשת המגילות, עד כי יחשב עושהו, רבנו שמואל זה, לבחיר כל הפשטנים המובהקים שעמדו בקרבנו מעולם עד היום הזה, כי דבקה נפשו מאד בדרך הפשט הגמור, עד כי הטה אליו את לב רש״י בתוכחותיו, אשר התוכח עמו בדבר הזה. ואבי אמו הנהדר הודה לו, כי לוא היו עתותיו בידו, כי עתה שנה את פני באורו למקרא מן הקצה אל הקצה³. הנה גם רש״י הכיר את ערך הפשט, כי רב הוא, ולעומת זה, הכיר גם רשב״ם את ערך האגדה לעצם ענינה⁴. אולם מהיות לב רש״י המלא אהבה, כֻּלו אומר שירה, לא עצר כח להחלץ מן עבותות האהבה אשר שמה עליו בת השיר הזאת, האגדה הרכה והענוגה. לא כן רשב״ם, אשר בינתו השנונה גברה על רוך הגיגו. הוא הבדיל בין הפשט לדרש ויפרד בין שניהם, וישם את לבו לפתור את התורה רק עפ״י עמק הפשט לבדו⁵. ויהי «עמק הפשט» הפתגם הנכון על שפתו תמיד. אף כי גם הוא הוקיר את האגדה ואת ההלכה ויגד את תהלתן לקוראי פתרונו, כי אין לנטות מהן וכי בגלל זה יש להגות בבאורי רש״י⁶.

ואמנם שם רבנו שמואל גופו את האגדה גם למוצא גם למשען בדברי באוריו⁷. וישם לב אל דברי הסופרים אשר היו לפניו, הלא הם מנחם⁸ ודונש⁹, ואל פיוטי¹⁰ רבי אלעזר הקליר¹¹ ואל יוסיפון¹² ואל דברי החכמים אשר היו בימיו, הלא הם רבי מאיר אביו¹³, המבאר הגדול ר' יוסף בן שמעון קרא חברו, אשר עמו יבא בדברים ושיחתו ערבה עליו¹⁴ ורבנו קלונימוס איש רומי¹⁵ וחכמי נרבונא¹⁶. וַיָּתָר אחרי ספרים אשר נכתבו בספרד¹⁷ ובארצות אחרות¹⁸, אשר יצא לסופריהן שם כי דיקנים הם, למען היות מלאכתו כלילה בכל. וקרוב הדבר כי ידע את שפת רומי וכי קרא גם את תרגום התורה אשר תרגמו הנוצרים בשפה ההיא¹⁹.

ככל אשר תראה מתוך פתרון רש״י ענותו הרבה אשר לא נתנתהו לגרוע את ערך דברי המפרשים אף כי נטה לבו מהם, ככה לא הָדַר רשב״ם את פני החכמים אשר לא טובו בעיניו ויבטל את דבריהם ברחב לב בלי כל משא פנים²⁰. אך בכל זאת שכרו הרבה מאד בעיני כל אוהב את הנכונה ואת הנכוחה בפתרון המקרא, כי אמנם הגדיל לעשות. סגנונו בבאורו לתורה איננו נוח, רך וערב כסגנון רש״י, אך קצר ונמרץ הוא כמהו וכל הפותרים אשר היו לפניו ולאחריו לא השיגוהו, גם בטוב טעמו בעמק הפשט וגם בקֹצר מליצתו בבאוריו למקרא, אף כי בבאוריו לתלמוד האריך מאד, ואף כי לא ידע להמתיק את לשונו כרבנו שלמה²¹, לא היה נופל ממנו²² בטעמו המתוקן מאד להכיר את טיב המלה היחידה ואת עצם ראשית משמעה בטהרתו²³. אף חדה היתה עינו למצוא את עקבי המלה הנעדרת באחד הכתובים, ולהשיבה אל מקומה הראוי לה²⁴. גם פקח את עיני הקורא להכיר את פתרון מלת השיר²⁵ אשר במקרא, ולהתבונן אל תבנית חרוזיו²⁶. הן אמנם, כי גדולי רבותינו מצאו חפץ לשום את דברי התורה, אשר נכתבו לשמם, לאותות ולרמזים לדברים אשר לכל איש ישראל לדעת ולזכור אותם ולשמור אותם בלבבו, בכל זאת החליטו, כי הפשט לבדו הוא העקר הגדול האחד בכל התורה כלה²⁷. אך מהיות האגדה צרך גדול לכל העם מקצה להחיותו ולפעמו, בשומה את הכתוב ליתד נאמנה, לתלות עליה את כל היקר והאהוב בעיניו ולחזות לו מתוך הקדמוניות הנקשות את כל החליפות העוברות עליו, המשתנות והמתחדשות בכל דורותיהם ובימיהם, על כן דבקה בה נפש העם וגדוליו מאד מאד. וככל אשר יבכר כל איש את המוצאות אותו, את עצמו ואת בשרו בימיו על פני זכרונות דברי ימי חייו אשר כבר עברו ואינם, ככה בכר קהל העם את האגדה אומנתם הנאמנת, המנחמת אותם, המתאבלת עמם המצחקת אתם, על פני הפשט, אשר אין עיניו בלתי אם אל עצם ענינו, ודבר אין לו עם נפש העם החיה ואל צרכי לבו יום יום. אולם ככל אשר היטיבה הדרך הזאת לשעשע את נפש ישראל הנלאה והעיפה בגלותה, ככה פרשה מסוה דק על הדברים ועל המעשים לבלתי הראות בעצם מראיתם הראשונה ובמלא טהרתה, המשוה הוד והדרת גאון על עם העולם מאין כמהו. לא כן בגשת רבנו שמואל להסיר את המסוה מעל ספר התורה. אז בעלות שכבת הטל מעל פני הכתובים נראתה כל חמדת הקדם בקסם תפארתה העתיקה. הקדמוניות חדשו את נעוריהן, מקומות התבצרו מתוך הערפל²⁸, ולעתים נתן חוק וגבול²⁹, והשמות חזרו לבעליהם³⁰, ומליצות מופלאות נפתרו בדרך נוחה ונכוחה מאד³¹. חטאים, אשר למראה עין אדמו כתולע, כשלג הלבינו³². ועין רשב״ם החדה אשר למדה תמיד להכיר את הנכונה, נָחַתְהו בדרך אמת להבחין את דרכי הגוים הקדמונים אשר היה להם דבר עם אבותינו³³, את משפטם ומעשיהם³⁴, ואת מעשה חכמיהם³⁵. אך נטה נטה לב הרב הזה לקרב את הנפלאות אל דרך הטבע אשר קראו לה «דרך ארץ»³⁶. אך יש אשר הרחיק ללכת באהבתו את הפשט להחזיר גם את הכתובים, אשר גופי תורה תלוים בם, אל פשטם, מבלי הזכיר כי מלבד מליצתם אשר למראית עין פשוטה היא, באה להביע דבר מצוה אשר מספר ימיה כמספר ימי עצם התורה הכתובה³⁷. אולם בדבר הזה נהג הוא בגבול הפשט, ככל אשר נהגו רבותינו בגבול הדרשה, וכאשר לא הניחו הם כל נקודה וכל קו אשר לא שמו בם את עיניהם לחשוף אותם ולגלותם לעין כל רואה, ככה היה משפט רשב״ם לבלתי הותֵר כל חוט דק ונעלם בפשטי הכתובים אשר לא יוציאנו לאורה נגד כל הקהל. רק השיטה הקדמוניה הזאת הורתהו לחזר על כל צדי הפשט, אך מי איננו יודע כי לב הרב הזה, שהוא היה כמעט ראש לכל בעלי התוספות, היה תמים³⁸ עם ההלכה המסורה בידנו בכל נפשו ובכל מאדו, אשר לא נפלה גם בעיניו בקדושתה מן התורה הכתובה.

והפשט הזה אשר לא נטה ממנו רשב״ם ימין ושמאל, ואשר גם מאהבה לא קלקל את שורת דינו כחוט השערה, היה לכלי חפץ בידו לגול מעל עמו כל משאת חרפה וכל דבת שוא אשר ששו בוזי ישראל לטפול עליהם בשומם להם את דברי הכתובים למשען ולהראות להם כי משענתם קנה רצוץ היא. הוא גלה את עיני הקורא כי אבותינו יוצאי מצרים בקש בקשו מידי המצרים לתת להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות בתורת מתנה ולא בתורת מלוה ובכן לא היה במעשה זה לא עול ולא מעל³⁹; לא בני יעקב מכרו את יוסף אחיהם כי אם המדינים העוברים מכרוהו לישמעאלים מצרימה⁴⁰; לא אהרן עשה את העגל כי אם אנשים מן העם אשר נקהלו עליו⁴¹; חלילה למשה להיות בעל מום בלשונו כי אם על דבר זה התאונן על שפת מצרים כי נשכחה ממנו⁴².

ונפלא הדבר מאוד כי בכל דבר פתרון היתה שפתו מתונה, אך בפתרונים כאלה, אשר לפי דרכם גללו כל משאת שוא מעל אבותינו, עברה עליו רוח קנאה בדברו בקנאותו לכבוד ישראל ותורתו מאד⁴³. ודומה הדבר כי היה משפטו להִוָעֵד לפעמים גם אל כמרי הנוצרים להוכיח להם כי נופלים הם מישראל בדעת המקרא וכי תרגומיהם לא נכונים הם והם היו מודים לו כי האמת אתו⁴⁴.

דרך כלכלתו את המקרא היא הצורה הבולטת אשר על פיה הוא נכר מכל חבריו, אך מרבית מעשהו היה כמעשה כל אחיו ורעיו, התלמוד ופתרונו ותוצאות הלכותיו, כי גם הוא היה כרבנו שלמה אבי אמו הראש לישיבה אשר קרוב הוא כי היא נחשבה לישיבה הראשונה בצרפת הארץ אשר מימי רש״י והלאה עממה בכבוד חכמי תורתה את אשכנז. ויהיו ראשי תלמידי רשב״ם אחיו הצעיר רבנו יעקב תם אשר עשה לו שם עולם, וחכם אחד שמו רב יוסף דונבריט⁴⁵, וחכם אחד מארץ אשכנז ושמו ר' יצחק בן אָשֵׁר אשר בא ממקומו מעיר שפַיֶר לשבת לפני רשב״ם ואחרי קחתו תורה מפיו שב לארצו⁴⁶, ובן חכם וחריף היה לרשב״ם ושמו רב יוסף [בן] פורת⁴⁷.

כאשר היה רבנו שמואל בן מאיר לראש בכל גלות צרפת תחת רש״י אבי אמו, ככה קם רבנו יוסף בן מאיר לבית מיגאש לראש בכל גלות ספרד תחת רבנו יצחק אלפסי רבו אשר סמך ידיו עליו לפני מותו⁴⁸. רבנו יוסף זה היה בן שרים, כי יוסף אבי אביו נחשב בימי ר' שמואל הנגיד על נכבדי ממלכת גְרַנַדַא⁴⁹. ויהי במות חבוס מלכה היתה יד יוסף עם הנוטים אחרי בלקין הקטן, אשר נדחה אחרי כן מפני באדוס אחיו אשר לכד את ממלכת חבוס אביו⁵⁰. על כן ברח יוסף ארצה סֶוִילָה⁵¹. וישא המלך אבו עבד את ראש יוסף בין שריו העובדים את עבודת מלכותו. וליוסף השר בן ושמו מאיר, חכם ונשוא פנים, הוא אבי רבנו יוסף. והרב הנכבד מאד ר' יצחק בן ברוך אהב את מאיר אהבה עזה כנפשו. ויכר בן ברוך את כשרון הילד יוסף כי רב הוא מאד וידבר על לב מאיר רעהו השכם ודבר כי ישקוד על בנו ללמדו תורה הרבה, ויעש אביו כן. ויהי במלאת לנער יוסף שתים עשרה שנה וישלח מאיר את יוסף בנו מסוילא אל עיר אליסאנא אל רבנו יצחק אלפסי (1091–4851). ויעמד יוסף לפני יצחק ארבע עשרה שנה, וישקוד על תורתו יומם ולילה⁵². וַיָאצֶל עליו רבנו האלפסי מרוח חכמתו וישיתהו לבן לו⁵³, ויאהבהו מאד, כי חשב אותו לנבון אשר לא קם עוד כמהו בנבונים בתורה. וביום מות הרב האלפסי, בסמכו את ידיו על תלמידו זה, כתב עליו כי גם בדור משה רבנו לא נמצא איש כמהו⁵⁴. כעדות רבו הגדול הזה לפני עלותו עוד על כסאו העיד צעיר תלמידיו, אשר נחשב אחרי כן לראש חכמי הגולה, על רבנו יוסף הלוי, כי «לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועמק שכלו בעיון [עד] אשר כמעט נאמר בו «וכמהו לא היה לפניו מלך כמנהגו ודרכו⁵⁵. כאשר מלאו תהלתו את פיהם רבו האלפסי ההולך לפניו ותלמידו המימוני הבא אחריו ככה רומם את שמו בן דורו אביר המשוררים ר' יהודה הלוי ויגדל את כבוד תורתו בכנור בת ציון אשר בידו, ובאהבתו אותו מאד שר לו גם שיר נעים ונשגב מאד ליום חתונתו⁵⁶.

בלכת רבנו יצחק האלפסי בדרך כל הארץ היה כסאו נכון לפני בן מגאש כאשר צוה רבו לפניו לפני מותו, אך קרוב הוא כי לא בעיני כל ראשי העדה היה טוב להושיב בראש את החכם הרך בשנים תחת הרב הזקן מאד וכי בגלל זה עברו ימים עד אשר גברה יד המימינים על המשמילים⁵⁷.

ובעלות רבנו הגדול בכבודו לשמחת כל אוהביו על הכסא אשר הכין לו רבו הנערץ אז פצח פי ר' יהודה הלוי רעהו רנה:

הַיּוֹם יַד הָאֱמֶת גָּבְרָה וְצֶדֶק עָמַד עַל יְמִינוֹ— —

— — וְאֶת גִּזְרָתוֹ וּבִנְיָנוֹ וּבְךָ בָּחַר אֲדֹנָי.⁵⁸

ויהי מיום היותו לראש באליסאנא ויצא שמו בכל תפוצות ישראל «מספרד עד מצרים ועד בבל». ומלבד «חכמתו הגדולה היו מדותיו מעידות בו שהוא מזרע משה רבנו עליו השלום⁵⁹, שענו גדול מאד היה מכל האדם ונתן לו הקדוש ברוך הוא רחבת לב והיה עובר על מדותיו ועובר על פשע»⁶⁰. ותרב ותעז מאד אהבת כל עמו אליו, עד כי נכון היה בעיני יודעיו לתת כמעט את נפשם כפרו באהבתם אותו מאד כדבר רעהו המשורר הלוי:

כְּרַב יוֹסֵף, אֲשֶׁר רַבִּים, יְאַוּוּ לְהוֹסִיף, יְמֵיהֶם עַל, יְמוֹתָיו⁶¹.

ותלמידיו נהרו אליו מקצות הארץ לקחת תורה מפיו, ושאלות בדבר דת ודין באו אליו מקרוב ומרחוק ומתשובותיו אשר השיב עליהן לא נטו שואליהן ימין ושמאל:

דּוֹרְשֵי תוֹרָה יִתְהַלָּכוּ מֵעִיר אֶל עִיר דִּין יֵחְפְּשׂוּ

קוֹל אוֹמֵר אֶל יוֹסֵף: לֵכוּ; אֲשֶׁר יֹאמַר לָכָם תַּעֲשׂו⁶².

וירם מאד ערך תורתו בעיני כל יודעיו; ואחרי דברי התהלה אשר יצאו מפי רבו האלפסי אשר היה לפניו⁶³ ומפי תלמידו הגדול הבא אחריו⁶⁴, מלאו כל גדולי חכמי דורו, אשר את רוחם הביע ר' יהודה הלוי:

הַלּוּחוֹת לֹא נִשְׁתַּבָּרוּ; אָרוֹן וּכְרוּב לֹא נִקְבָּרוּ⁶⁵.

עֲזוֹב הֵימָן וְכַלְכֹּל וַעֲזוֹב כָּל- דְּבַר דַּרְדַּע וְשָׂא מִדַּבְּרוֹתָיו⁶⁶.

מלבד תורת פיו לתלמידיו ומלבד תשובותיו לשואליו היה הוא מן הראשונים אשר החלו לבאר את התלמוד באורים מרחיבי דברים על הענינים במלֹא כלליהם⁶⁷. ויהיו דברי פתרוניו יצוקים ומלאים ותורותיו אשר הורה אמת לאמתה⁶⁸. אך בידינו לא נותרו מכל ספריו על התלמוד בלתי אם באוריו לשתי מסכתות⁶⁹. בבאוריו יתחקה על שרשי הדבר להערות את מקורו הראשון⁷⁰. אף העמיק להתבונן בדרכי חכמי התלמוד איככה יכלכלו את עניניהם ואימתי הם נזקקים להם⁷¹. והרוח המחיה את תשובותיו ואת הוראותיו היתה תורת מוסר⁷², חסד⁷³ וענוה⁷⁴.

ואמת הדבר אשר העידו סופרי דורותינו על ענות הרב הנערץ ועל רחב לבו אשר היו לאחדים ברוחו, כי אמנם משלו ברוחו ענוה ורחב לב חלק כחלק. ענוה בכל דבריו ומעשיו ובכל התורה אשר הורה את עמו להלכה ולמעשה. אך בכלכלת תלמוד התורה רחב לבו וכל משא פנים לא הטה את לבו ימין ושמאל. הן גאוני בבל אשר רק את «תשובותיהם והוראותיהם», שהן לבדן הלכות פסוקות וסברות קצרות וברורות שם רבנו יוסף לעינים לכל רב ומורה⁷⁵. בכל זאת מלאו לבו לנטות מדבריהם במקום אשר לא מצא אותם נכונים⁷⁶ ולבאר את הענין כאשר עם לבבו⁷⁷. וגם מדברי רבו האלפסי, אשר נחשבו כדברי האורים, נטה במקום אשר לא ישרו בעיניו ויפתור לפי טעמו⁷⁸.

על המקצועות האחרים לבד מן התלמוד לא שקד. אך הפיוטים יקרו בעיניו, ותכון גם ידו עם הרבנים המתירים לקבוע אותם בתוך התפלה אשר עליהם נמנה גם מורהו רב אלפסי⁷⁹, אף שם לב לבאר את השמות היונים אשר קראו הפיטנים למיני שיריהם⁸⁰.

אוהב דבק וחבר בתורה לרבנו יוסף, אשר יצא לו כמעט שם כמהו בארץ ספרד, היה רבי ברוך בן אלבליא, אשר אחרי מות ר' יצחק אביו אספו רבנו האלפסי אל ביתו ויהי לו לאב ולמורה⁸¹. ותדבק נפש רבנו יוסף ורבי ברוך, אשר שנותיהם היו שוות⁸², אשה ברעותה, כי המעט אשר היו שניהם תלמידים לרבם הגדול, היו אבות שניהם, מאיר בן מגאש ורבי יצחק אלבליא, אוהבים נאמנים⁸³. על כן נצמדו רבנו יוסף בן מיגאש ורבי ברוך בן יצחק יחדו. ויֵחשבו שניהם בכל ארץ ספרד ליורשי רוח רבם האלפסי⁸⁴. ויעמד גם רבי ברוך תלמידים הרבה ויכבד מאד כי מלבד גדלו בתורה היה גדול במדעים⁸⁵. ורבי יהודה הלוי היה גם לרבי ברוך לחבר, וירומם את כבודו בשירים. וכה הביע את תהלתו:

מְקוֹר חַיִּים לְכָל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְנֹגַהּ לְאֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים.

שׁמוֹ בָרוּךְ, וְהוּא כִשְׁמוֹ מְבֹרָךְ; וְהַמְתָּבְּרְכִים בִּשְׁמוֹ בְּרוּכִים⁸⁶.

עוד חבר לרבנו יוסף היה רבנו אפרים, אשר נחשב על גדולי תלמידי רבנו יעקב אלפסי. אף עם חכמי נרבונא בא בכתובים, וישאל מהם להעתיק לו פירוש סדר קדשים, אשר היה נמצא באוצר ספרי פירושיהם⁸⁷.

ככל אשר הרחיבו רשב״ם ובן מגאש את גבול התורה מתוכה, ככה קמו בדור ההוא גואלים אשר גננו ויסֹכו על היהדות בכשרונם ובמדעיהם וישווּ עליה הוד והדר ביפי חכמתם וישפכו עליה רוח חן וחמדת קסם בשיריהם אשר לה בשפת קדשם.

ככל אשר גִּדֵּל הרב האלפסי את רבנו יוסף מגאש תלמידו על כל חכמי הדורות⁸⁸, ככה נשאו חכמי הגוים את ראש התוכן רבי אברהם בן חייא אלברגלוני בתוך שנים עשר חריפי העולם אשר קמו בכל משפחות האדמה מדור דור⁸⁹, מלבד אשר חכמתו בתורת התכונה היתה לתהלה גם בפי ראשי חכמי עמו⁹⁰.

החכם הזה אשר נולד בעיר שוריָה⁹¹ במדינת קשטיליא גדול היה בבית המלך. דומה הדבר כי היה ראש שרי פקודות העיר⁹² ובפי עמו נקרא בשם נשיא. הוא היה אחד מן המעטים בימיו בספרד אשר עזב את הלשון הערבית וגם את דרכי מליצותיה אשר שמשו בה סופרי הדורות ההם, מפני שפת אבותינו העתיקה אשר בה בחר לכתוב את ספריו, אשר גדל ערכם מאד בעיני החכמים בני גילו. ענין מרבית ספריו אשר עשה לו בהם שם גדול בדורותיו גם בתוך חכמי הגוים, הוא תורת ההנדסה לכל מקצעותיה⁹³. אולם בלעדי יצירי בינתו הגדולים האלה ילדה רוחו ילד מסכן וחכם, אשר רק זה מעט נפקד מרוב שנים, הלא הוא ספר הגיון הנפש⁹⁴, אשר לא רק מתי מספר יודעי תכונה וחשבון ימצאו בו חפץ, כי אם כל נפש צמאה לדבר ה’ תשבע מטובו.­

בספר הזה עשה התוכן האלברגלוני את כל חכמתו הרחבה והמלאה לפתח השער למראה דמות כבוד ה' אשר תחזה גם כל עין בשר: «אם אתה מבין בכל לבבך סדר מעשה השמים אשר עליך והארץ אשר תחתיך, מיד אתה מודה ומבין כי הבורא ברא אותו על חכמת תבניתו ואחד הוא לבדו». ויהי המעט מן הספר כי הראה לאדם את הדר כבוד יוצרו בכל היקום אשר לו מסביב, ויפקח את עיניו להביט בנפלאות אשר הפליא ביצירתו אשר יצר אותו את עצמו ואת בשרו «מתבנית בשרך ותקון אבריך אתה יכול לראות ולהבין חכמת בוראך»⁹⁵. אך לא מדעי הטבע אלה ולא הפלספה היו לו למוצא חכמת האלהים כי אם התורה לבדה, היא פטר מקורה, «מקור כל החכמה ומקום כל היושר והתושיה»⁹⁶. ויחלט כי גם דברי החכמה אשר יצאו מפי חכמי העמים לא ימצאו בעצם טהרתם המזוקקת רק בתורה⁹⁷. אך בכל זאת רחוקה עינו מאד מהיות צרה בחסידי כל עם ולשון זולתנו; ונהפוך הוא, כי ידבר טובות על כל בן נכר אם רק לב טהור לו. ולא עלתה כזאת על לבו לגרוע את משפט הנכרי בכשרון בכל דבר מוסר צדקה או תשובה⁹⁸, והיתרון האחד לישראל הוא כי הם המה «השואבים את מימי החכמה ממעינה הטהור והמקבלין אותה מפי הנביאים ומן התורה הקדושה»⁹⁹. והיתרון הזה הוא הנותן חיי עולם לעם עולם¹⁰⁰ והוא המגדל ומרומם את תורת מוסרו על תורת מוסר כל עם ועם. ובאמור איש מישראל אל בני הנכר: «עברי אנכי»! יהיה דברו לאמר: «אין לכם לפחד ממני, אני הוא מן העם אשר כל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות לנו»¹⁰¹. ובהיות עם ישראל נבדל בקנין תורתו, שהיא מקור חכמתו וצדקתו מכל העמים אשר על פני האדמה, נבדל הוא מהם גם בגורל. ו«וכאשר הפריש הקדוש ברוך הוא את האדם מכל בעלי החיים, כן הפריש אומה אחת מבני האדם, אומה שתהיה מקודשת לכבודו מכל בני האדם»¹⁰². על כן אין לישראל להתיאש מכל התלאות המוצאות אותו אשר מות הן לכל עם אחר. ונהפוך הוא, כי «כל איש מבין וחכם ראוי [לו] לשמוח כל זמן שהוא שונה בתוכחות האלה» הכתובות בתורה¹⁰³. כי התלאות ההן הן הן המוסיפות לנו עֹז ואמץ בהבליגנו עליהן ובדעתנו כי כל אלה כצל תחלופנה ומן החזון אשר חזו נביאינו לא יפול דבר וחזון הנביאים, לאחרית הימים לא לישראל לבדו הוא כי אם לכל יושבי תבל, ועצם הגאולה הזאת היעודה לכל בני האדם היא משמרת מצוַת אהבת איש לרעהו ואומה לחברתה כאהבת איש את נפשו ואבדן הקנאה והשנאה והמריבה והמלחמה, אשר הן הן מקור כל הרעה וכל הרשעה, מן הארץ לעולמי עד¹⁰⁴.

החכם החסיד הזה שם את לבו להדריך את קהל עמו בדרך החכמה והמוסר אשר הורו נביאי ישראל וחכמי תורתו מדור דור¹⁰⁵. ויתבונן וימצא כי כתות החוטאים שתים הן למיניהן: יש אשר יחטא האדם «מפני שיצרו הרע גובר עליו»; ויש נלכד בשחיתות היצר «מפני שאינו מכירו» ואינו מכיר את רעתו. וכנגדן יש שני מיני תרופה: «הראשון¹⁰⁶ ראוי ליסר ולהוכיח [אותו]; והשני [ראוי] ללמד ולהוכיח אותו»¹⁰⁷. אך אין תועלת בדברי המוסר והחכמה בלתי אם בצאתם מפי «אדם אשר בו רוח תורה ויראה»¹⁰⁸. ואין תכלית המוסר כי אם תקון הלב כי כל אבר — נוהג בדרכו בלי למוד — — כ״א הלב לבדו [הוא] אשר אינו יכול לקַים [את מלאכתו אם לא יהיה האדם] מנהיגו או מרגילו»¹⁰⁹. אולם אף כי כל תעודת הוכחת המוסר הוא רק תקון הלב, בכל זאת, יען כי אין הלב מתגלה רק במעשיו הגלוים ולא במחשבותיו הנסתרות, יש למדריך להוכיח את חניכו או את קהל שומעיו, רק «על הדבר הנגלה לו— — ואין לו לבקר אחר הלב»¹¹⁰. תחלת חובת כל איש מישראל היא משמרת המצוה, «כי המצות והחוקים מספיקים לכל גלויות ישראל אשר הם מפוזרים על ארבע פינות העולם» לתת להם לב אחד ולכַונו אל אל אחד¹¹¹. «אפס כי האיש אשר הוא זַכַּי לפני המקום אין זכות, שלמה עד שיהיה זַכַּי לפני עמו»¹¹². על כן לא בענות אדם את נפשו בצום יתרצה אל ה' עושהו כ״א בהשביעו רעבים ובהלבישו ערומים ובשמחו את לב עצבים, ועם זה גם בהטיבו אף לנפשו ולבשרו¹¹³. ותחת ענות את נפשו ברעב יהי «מענה את נפשו [בהיותו] שומר פיו ולשונו מכל דברי הבל וריק ומדריכם לדברי תורה וחכמה — ואינו מונע את נפשו כל ימיו ממאכל ומשתה טהור»¹¹⁴. שאין עבודת ה' בגוף ובבשר כי אם בנשמת האדם ונפשו ההוגה להיות כל עסקה והגיונה בגבורת ה' ויראתו ולהחזיק בחכמה אשר היא תלמוד תורתו»¹¹⁵. ועל כן «אין דרך הצדיקים לעשות כן¹¹⁶, באשר נשמתם ונפשם ההוגה גוברת על יצרם, ותאות בשרם מסורה בידם»¹¹⁷. ותכלית כל התורה היא המצוה העתידה «להיות נוהגת ומקֻימת לכל יושבי העולם¹¹⁸. «הלא היא מצות «ואהבת לרעך כמוך», אשר ראשי תנאיה הן חמש אזהרות «שהן מחזיקות מחיצות כל מצות שבתורה», לאמר הן הן המעמידות את מוסר תורת ה' בקרב ישראל, הלא הן חמשת הדברות האחרונים אשר בעשרת דברי לוחות הברית בהיות הם הגודרים את הדרך מפני הדמים, הזמה, הבצע, השקר והתאוה אשר הם המה מקור כל חטאת האדם לאדם.

למסגרת לדברי תורת החכמה הזכה הזאת והמוסר הנעלה שם את שתי ההפטרות ליום הכפורים¹¹⁹ אשר בספרי ישעיהו בן אמוץ ויונה בן אמיתי הנביאים¹²⁰.

בימי ר' אברהם בר חייא היה בעירו עוד איש אחד מאנשי השם, הלא הוא ר' יהודה בן ברזילי אשר עמד לפני ר' יצחק בן ראובן¹²¹ אלברגלוני¹²². ויגדל בן ברזילי בתורה, ויכתוב גם הוא באורים לכל התלמוד וספר פסקי הלכות¹²³ כאשר כתב ר' יצחק מורהו¹²⁴ ויכתוב גם באור לספרי יצירה כאשר כתבו רבים מגדולי חוקרי ישראל בעת ההיא. מתוך באורו זה ומתוך ספר העתים, אשר שניהם יצאו לאור בדורנו, תראה לו דעת רחבה בתורה ובמדע, ויראת ה' טהורה מאד. דומה הדבר כי דרכי גאוני בבל היו לו לעינים גם בחקירותיו וגם בפסקיו, דברי רב סעדיה וחכמתו היו לו לעינים¹²⁵. ויתאמץ בכל עוז לפתור מליצות המקרא והאגדה, אשר לפי גופי פשטן הן נראות כמדברות על ה' כאשר ידובר על בשר ודם, בפתרון המבאר אותן לאמתן כי אינן בלתי אם משל «לסבר את האזן» לדעות נעלות¹²⁶. אך בכל אהבתו את החקירה הנאמנה לא טהרו בעיניו חוקרי ארצו, ויזהר את התלמידים לבלתי קחת תורת חכמה בלתי אם מפי הגאונים רב סעדיה, רב שמואל בן חפני ודוד אלמקמץ¹²⁷. ככל אשר הלך בדבר החקר בדרכי הגאונים האחרונים ככה הלך באחת מהוראותיו בדרך אחד מן הגאונים הראשונים בדרך רב יהודאי גאון לשמר את הקדמוניות בעצם תומן וטהרן לבלתי הוסף עליהן דבר ולבלתי חדש בהן דבר¹²⁸. ויחזק רב יהודה בן ברזילי בדרך הזאת ויערער על הקהלות אשר נתנו לפַיטנים לקבוע את פיוטיהם בסדר התפלה. גם התוספות הקדמוניות אשר ברבות הימים קרם עליהם עור ותחשבנה לעצם מעצמות התפלה¹²⁹ העתיקה, אשר באמת לא נפלו ממנה בטהרתן ואולי גם ביָשנָן, לא טובו בעיניו¹³⁰. ולא מעַין צרה ודעת קצרה החזיק בדרך הזאת, כי שיטה זאת שיטת משמרת העתיקות בעינן, אשר ראש ההולכים בה היה ר' אליעזר בן הורקנוס¹³¹, טובה ומועילה מאד להכריע את כח המחדשים הקיצונים בדור אשר שיטת החדוש גוברת בה וקרובה לטשטש את הצורות הראשונות הבריאות והמלאות, ככל אשר פחסה הפלספה היונית בגבול החקירה הרבה מצורת היהדות העתיקה המשומרת.

מלבד דעתו הרחבה בתורה בטהרתה מבית לגבול ישראל היתה עינו חדה להכיר את הסיגים אשר יעלו בה בני הנכר אשר תרגמו את התורה בטעמם, או אשר שלחו את ידם אל התרגומים אשר תרגמוה בני ישראל ללשון אחרת, לשנות טעמם בשגגה או בזדון ויהפכו את האמת לשקר, ואת גופי המעשים ואת גופי המצוות לדמיונות ואת החזיונות לגופי מצות ומעשים. ואלה דבריו הנאמנים והקימים לעד: « — — פסוקים אלו וזולתן, שלא ידעו לפרשן הרבה, מן המינין והאומות שנכתבה להן התורה בלעז יטעו הן וחכמיהן ויפרשו את הדמיונות בממש עד שיצאו להפקר וכפרנות, וצא וראה כמה הטעו אותן האומות ומטעיהן… וטפלו שקר בלי מדה, וכן כל מי שנמשך אחריהן טעו עמהן, שהן משלימין רוב הפסוקים האמורים על הקדוש ברוך הוא בממש. וזה דבר ידוע שכל כתבי הקדש דברו בענין הבורא במשל ודמיון ולא בממש. ולא די להם זה, אלא כל שאר כתבי הקדש האמורים במצות שהם ודאי בממש ולא בדמיון — כי המצוה צונו המקום עליה לעשותה ממש ולא בדמיון, וכן הנביאים דברו על המצות בממש ולא בדמיון — והם שמו פירושי המצות כמו משלים ודמיונות, כדי לפרוק מעליהם על התורה והמצות, ועשו אלו תהפוכות כלן, ושמו האמור בדמיון לממש והאמור במשל לדמיון עד שכפרו בעקר ופרקו עול התורה והמצות»¹³².

מודעה רבה ומחאה גלויה כזאת, אשר מסר ואשר מחה הרב הנכבד הזה, שקולה היא הרבה יותר מכמה וכמה מאמרים בדקדוקי פילוסופיא שנהגו בארצו ובדורותיו אשר צרכן וערכן דל מאד גם בימיהן ואף כי בדורותינו, לא כן התוכחה המגולה הזאת, כי המעט ממנה כי היא הסתוריא¹³³ מסותרה מוגהת ומדויקת, לשיטה אורבת לכבוד תורתנו העבריה קרוב לאלפים שנה, אזהרה היא לחכמים ולמתחכמים אשר בדורנו אשר לא יחושו לכבוד כתבי קדשנו שהם לבדם הם כל מקור חיינו, כחנו וכבודנו, וילכו לנוע על התרגומים היונים, הרומים והסורים הקדמונים והאריים החדשים לדרוש בעד החיים אל המתים מבלי התבונן כי מלאים הם שגיאות וזיופים אשר מרביתם לא מאליהם כי אם השתבשו והזדיפו לשם שבוש ולשם זיוף לחלל את כבוד התורה ולדלדל את כחה ולהטיל בה מומים ועל פיהם ישבשו אחדים מסופרינו וחוקרינו את תורת ישראל השמורה ונצורה כאישון בת עין. «הנשמעה עוד תהפוכה כזאת»? קראו דברי ר' יהודה בן ברזילי, האזינו דברי בת קול זה היוצא מהר חורב, וחוסו על עלבונה של תורה וחֲכָמוּ.

בית בנתה לה הגדולה בספרד, במשפחה העתיקה והנהדרה משפחת בן עזרא. מלבד אשר הקימה זה כשני דורות את יצחק בן שפרוט נדיב הלב והרוח ואת בנו חסדאי השר האדיר אשר היה למגן לעמו לתופשי תורתו ולמרחיבי לשון אבותינו, העמידה בדור הזה בעיר גרַנַדָא ארבע האחים בני יעקב בן עזרא¹³⁴ — אשר היה משרי המלך חבוס ובאדיס בנו מושלי גרנדא בימי השרים בני נגדילא¹³⁵ — ואלה שמותם: יצחק הבכור ומשה משנהו ויהודה השלישי ויוסף הרביעי¹³⁶ וגם אחיותיהם נשים יקרות היו¹³⁷. נדבת רוחם וגאון הליכותיהם היו בעיני מכבדיהם כעין עדות נאמנה למסורת אשר עלתה ביד קהל גרנדא כי אבות אבותיהם היו אלופי יהודה משרי ירושלים עיר הקדש¹³⁸, בהיות «מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים¹³⁹. את גדולתם ספר ר' יהודה הלוי אבי המשוררים בשיר, ויצב מצבת זכרון ליצחק הראש בקינתו אשר קונן עליו¹⁴⁰, וליוסף הצעיר קרא: «שְׂריג שׂוֹרֵק וּנְטַע נַעֲמָנים»¹⁴¹, בהיות לו «רֹחַב הלב כרֹחב ים וּמלא נדיבות אך: יְרָשָם מאבותיו»¹⁴². אַך מלבד זכרונות בודדים על דבר גדולתם וחין ערכם לא השתמר זכר גופי מעשיהם לבד ר' משה בן עזרא המשורר אשר בשיריו הרבים הציב לו יד ושם. את שמו ומעשיו רשם סופר זכרונות דברי הימים של הדור ההוא לאמר: «רבי משה בן יעקב בן עזרא מזרע המשרה וחכם גדול בתורה וחכם בחכמה יונית ובעל שירות ותשבחות וכל השומע אותם ירך לבבו וימלא יראת יוצרו»¹⁴³. וקרוב הדבר כי נמנה בין גדולי ספרד ודבריו היו נשמעים בתוכם¹⁴⁴, וכי קנה ברוחו הנדיבה את לב יודעיו ורעיו עד כי שמו את נפשם אל משמעתו באהבתם אותו¹⁴⁵.

בימי בחורותיו עמד לפני הרב הגדול ר' יצחק בן גיאת לקחת תורה מפיו. גם מפי אחיו יצחק הבכור גרע אליו חכמה¹⁴⁶. ולא רחוקה היא כי מלבד אשר בן גיאת לִמדוֹ תורה אצל עליו גם מרוח השיר אשר נחה עליו, אך עד מהרה שֻלחה רעה בינו ובין אחיו, כי אהב את בת אחד מהם והנערה גם היא אהבתו, ואבי הנערה מנע אותה ממנו ויתנה לאחיו האחר. ותֵּמַר נפש משה ויעזוב את בית אביו וירחק נדוד אל קשטיליא ואל פורטוגל, ולמען הבלג על יגונו שם את כל לבו אל השירה ואל המדע וישפוך את רוחו ואת מרי שיחו בשירים אשר כתב אל אוהביו, ככל אשר הביע בן גבירול בימיו את רוחו הקשה בשיריו. אולם רוח משה לא שחה בקרבו כרוח שלמה כי מרבית שיריו הפיקו שקול נחת ורוח נכון. וישר גם הוא בימי נעוריו כמשפט כל משוררי עמו בארצות ממלכות ערב בימי עלומיהם על היין ועל השמחה ועל התענוג. ותהי מלאכת השיר העברי ככלי משחק בידו ויפליא לגלות בה פנים חדשות לבקרים ויחרוז צמדי חרוזים אשר תיבותיהם האחרונות שוות הן בכתבן ובמבטאן ובכל פרטיהן ושונות מן הקצה אל הקצה במשמען¹⁴⁷.

היתרון אשר היה למליץ הזה על כל בני גילו הוא עינו החדה באוצר הלשון האצור בכתבי הקדש, עד כי נצבו ויתיצבו לנגד עיניו המוני מלות ומליצות אשר כל עין זולתו לא שזפתם אף כי עברה עליהן גם היא פעמים אין מספר. ויען כי כל שערה דקה לא נכחדה ממנו השיגה ידו לכלול את הדר משכיותיו בכל פתוחיהן יחד, איש לא נעדר. ויכתוב ספר שירים אשר קרא לו «ענק» או «תרשיש». ויעל מספר שירי החול אשר שר לשלש מאות. אך מעט מעט נדחה החול מפני הקדש¹⁴⁸, כי שם את פניו אל מחזור התפלה אשר לראש השנה וליום הכפורים, להעשיר אותו בפיוטיו, אשר עלה מספרם למאתים, על כן קראו לו ר' משה הסלח על רוב סליחותיו אשר סדר. גם ספר השיחות והזכרונות¹⁴⁹ ערך על דבר מלאכת השיר והמִדבֶּרת, אשר גם שמות גדולי משוררי ספרד וראשי פעליהם רשומים בו. ובמקצוע הפלספה כתב את ספר ערוגת הבשם לבאר את דעות פלספי יון וערב, ומחוקרי ישראל לא הזכיר שם בלתי אם את רב סעדיה ואת בן גבירול¹⁵⁰. דומה הדבר כי נפרד היה ימים רבים מעל אחיו. אולם במות בת אחיו, אשר אליה נשא נפשו, בלדתה בן שבו הלבבות לקרבה איש אל אחיו. וימותו שלשת האחים יהודה, יצחק ויוסף זה אחרי זה, על פני משה, ותקצר נפשו מאד ויהי בעיניו כאיש גלמוד וערירי. בכל זאת לא הניח את כנורו מידו ויוסף לשורר ולפיֵט עד אשר מת זקן ושבע ימים. ויקונן עליו ר' יהודה הלוי¹⁵¹, וינחם בקינתו את אחיות משה, אשר רק הן האריכו ימים אחריו ואחרי כל בית אביו.

בימיו היה משורר בארץ ספרד ושמו יוסף בן צקבל, אשר היה הראשון אשר יִחד את כל מלאכתו אל שירי אהבים. ואף כי לא עשה יוסף גדולות בשירה הזאת, משכה בכחה את לב אבירי המשוררים לעשות כמתכֻּנתה. גם לרבי משה בן עזרא נמצאים שירים כאלה.

ריה“ל תלמיד לאלפסי וחבר לר”י מגאש. תלמיד חבר בתורת השיר לר“מ בן עזרא. יתרון שיריו על שירי המשוררים אשר לפניו. משוש נעוריו ושמחתו בחבריו. שלות ביתו נעכרת במות אחדים מצאצאיו. שירי החול מתמעטים ושירי קדשו מתרבים. יחוד לבו לקדשי היהדות. אהבתו את החרות ושנאתו את השררה. נוצרים אדוקים ויהודים מתחכמים מרעימים אותו ע”ד דרך אמונותיו, משיב להם בשירי בוז ומסדר את שיטתו בספר הכוזרי. ערך ספר זה. שיטתו המתלקטת מתוך הכוזרי ומתוך שיריו ופיוטיו. תשוקתו לארץ-ישראל ועליתו אליה. פרשת דברי מסעיו. שירתו האחרונה ומותו.

4905–4863

בין כל גדולי הדורות ההם, אשר אלה עשו להם שם עולם בחכמתם אשר שאבו מן הבאר אשר חפרוה רבותינו חכמי התלמוד, ואלה שמו להם את החכמה היונית למקור חקר אלוה, יֵחד כבוד איש, אשר מצוּר לבבו הערה אל אלהי הרוחות מקור חיי הרוח, איש אשר לא ממרחק ולא מן החוץ כי אם מעֹמק-קרבו, הביא לבב חכמה, אשר הורהו את הנכונה ואת הנכוחה גם בכל דבר תורת האלהים ותורת האדם, גם בכל דבר מוסר ומדע. שם איש המופת הזה יהודה¹ בן שמואל הלוי.

מדברי בית אביו לא נדע כמעט מאומה. לעומת זה נגלה לנו מעט מזכרונות ימי נעוריו: מושבו היה בעיר הגדולה טולטילא² היא טוֹלֶדוֹ³. תלמיד היה בדבר הלכה, במשנה ותלמוד לרבנו יצחק האלפסי בעיר אליסאנא וחבר ואוהב דבק מאח לרעהו ובן גילו רבנו יוסף מגאש. וקרוב הדבר כי היה ר' יהודה סופרו ואיש ימינו⁴. בדברי חזון ושיר לקח תורה מפי אוהבו הבָּכיר ממנו, ר' משה בן עזרא, אשר אהבת שניהם נפלאה מאד. ובכלל הדבר היתה אהבת רעים חוט החן המשוך על תכונת משוררנו הלוי, המשוה חמדת קסם על בת שירתו, הקושרת אליו בעבודות אהבה את נפש קוראיו עד היום הזה. לדוגמה אחת קטנה למדתו הטובה הזאת יהיו נא דברי האהבה והתודה האלה אשר רחש לבו למשה רעהו ומורהו:

«יְדִידוּת קָשְׁרָה נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ» «וּבַת אַהֲבָה יְלָדַתְנוּ תְאוֹמִים»⁵

ואשר לא שכח את גמולו כל ימיו.

וּמָתַי אוּכְלָה אֵצֵא לַחָפְשִׁי, וְחַסְדְּךָ יַעֲבִידֵנִי לְדוֹרוֹת?

עֲבַדְתִּיךָ שְׁנֵי יַלְדוּת וְשַׁחֲרוּת; וְעוֹדִי עַבְדְּךָ לִשְׁנֵי גְבוּרוֹת.

וְהִלְבַּשְׁתָּ בְּנוֹת שִׁירי עֲדָנִים; וְהָיוּ⁶ אַלְמְנוֹת חַיוֹת צְרוּרוֹת⁷ – –

– – וְהוּא גַּם הוּא כְּבָר צָרַף לְבָבִי, וְהִבְדִּיל אֶת-זְהָבוֹ מִבְּדִילוֹ⁸

וגם במדע החול עסק הרבה ויעמק חקר גם בפַלספה היונית, גם בתורת הטבע. ומלבד לשון אבותיו העבריה, אשר היתה לנשמת חיים באפו, היה סופר מהיר גם בשפת ערב הקרובה מאד לשפתנו, גם בשפת קשטיליא הרחוקה ממנה. אף החזיק במלאכת הרפואה אשר בה מצא את מחיתו⁹.

ובכן שתים הן המתנות אשר חנן אלהים את יהודה עבדו, הלא הן החכמה והשירה. כאשר היה נבדל בדרך חקר חכמתו מכל חוקרי עמו אשר קמו בדורותיו, ככה נעלה על כל משוררי הגולה. בימי עלומיו תקפה עליו יד בת השיר הנוה והמעונגה ותשַכרהו בחמדת עדניה, ועל ידה היתה לו גם החכמה לאומנת. ובחצי ימיו גברה עליו החכמה ותהי היא הרוח המושלת ברוחו. אך גם בעת ההיא לא הניח את ידו משירתו המשמחת אלהים ואנשים עד היום הזה. בכשרון השיר גבר גם על בן עזרא מורהו במעוף רוחו, גם על בן גבירול המשורר האדיר ברֹחב לבו. תחת אשר נחה על שירי בן גבירול, הגדול גם הוא עד למאד, רוח עצבון, מלאו שירי נעורי המשורר הלוי עוז וחדוה, כי חננו ה' רוח גבורה אשר לא תחת מפני כל. בכל אשר הלך היתה רוח החכמה מרחפת עליו ובנות השיר סוככות בכנפיהן ממעל לראשו ומשמחות ומחבקות את לבו:

אֵיךְ אֶפְחֲדָה מֵאִישׁ? וְלִי נֶפֶש חַתּוּ אֲרָיוֹת מִכְּפִירֶיהָ!

אֵיךְ אֶדְאֲגָה מֵרִישׁ? וּבָה חָכְמָה אֶחְצוֹב פְּנִינִים מֵהֲרָרֶיהָ! – –

אֵיךְ אֵשְׁבָה שׁוֹמֵם? וְכִינּוֹרָהּ אֹותִי יְשַעֲשֵׁעַ בְּשִׁירֶיהָ¹⁰.

ורוחו בקרבו היתה לו עולם מלא אשר לא יחסר בו:

וְאָמְרוּ לִי הֲתִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּלִי אָח? עֲנִיתִים: בְּנַפְשִׁי שַׁעֲשׁוּעָי;

מְזִמּוֹתִי יְשַעַשְׁעוּ נַפְשִׁי בְנַפְשִׁי, וְלִי פַרְדֵּס בְּלִבִּי מִנְטָעָי;

מְיֻדָּעַי בְּמַדָּעַי מְצָאתִים, וְהָיוּ רַעְיוֹנַי לִי לְרֵעָי¹¹.

אך הדעת את נפשו ואת יתרונותיה לא הצרה את עינו, ולא הקשיחה את לבו מאהבת רעים, ונהפוך הוא, כי היה מספר ידידיו, אוהביו ואהוביו רב מאד. ועל כלם מסך אור יקרות בשיריו המסולאים בפז, אשר בם הציב להם מצבות זכרון עולם.

ואף כי גם שפת ערב ושפת ארם היו ידועות לו על פיו ועל פי עטו מאד.¹² ואף כי את ספרו הגדול אשר בו עשה לו שם בישראל כתב בלשון ערב¹³, היתה שפת שירתו רק שפתו העבריה לבדה. בה בחר מכל לשון¹⁴, כאשר בחר בעם הדובר בה בימי קדם לרוממו מכל עם ולתתו עליון על כל הגוים. ולשפת בני עבר העתיקה הזאת, אשר למראה עין דבריה מעטים, ברא ר' יהודה הלוי ניב שפתים רך ומלא עד כי כל מליצה ולקח, כל משא וחזון לא שגבו ולא נפלאו ממנה¹⁵. ותיקר ותקדש בעיניו לשון עמו בהיות היא שפת האלהים, שפת העולמים אשר בה דבר ה' עם אדם וחוה יצירי כפיו, ואשר היא היתה שפה אחת ודברים אחדים בפי כל יושבי תבל עד אשר בלל ה' את שפתם, וכאשר היא לבדה השתמרה בפי מבחר עמי העברים, בפי ישראל. ואם אמנם כי גם הארמית והערבית דומות לה הלא אינן שות לה בכל, באשר היא שפת התורה והנבואה, אשר עמקו אף שגבו דבריהן מאד, פרשת מלאכת המשכן ושמות החיה והבהמה והעוף אשר בתורה ושמות אבני החשן אשר אין בהן מלה אחת נכריה, עדות היא על עשר הלשון ועל נקיונה. «וזמירות דוד והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו ותוכחות ישעיהו ונחמותיו» תעדנה על טהרתה ועל רוממותה¹⁶. אף פסקי הטעמים שהם «ענינים דקים ועמוקים»¹⁷ מאד, יתרון גדול הם לשפת הקדש. ויכר ר' יהודה גם את שפת המשנה, כי עצם היא מעצמות הלשון העבריה העתיקה, וכי מלבד «קצור דבריה, יפי חבורה ונוי ערכה¹⁸ אשר יכללו את דבריה חשובה היא מאד, באשר יש בה אוצר יקר “מצחות הלשון העברית” הקדמוניה לאמר: אוצר מלין ומליצות עבריות אשר לא קרה מקרֵהֶן לזכות ולהאסף אל כתבי הקדש ולולא המשנה אשר שמרתן כי עתה לא היה להן זכר עוד¹⁹. כי בכל היות שפת המקרא ביד יהודה כחֹמר ביד היוצר לצור בה כל מיני צורות נאות בלי כל אונס ובלי כל מחסור, לא זרה הלאה גם את המלות הנמצאות רק במשנה, בגמרה ובמדרש²⁰ וגם בפיוטים²¹, בדעתו מה רב הכח הכבוש גם בתבות אלה, אף כי אפילות הנה.

בראשית ימי בחורותיו, כבר השתומם המשורר הנכבד, ר' משה בן עזרא, על רוב כשרונו ועל עֹמק חכמתו אשר לא תמצא בצעירים כמהו. ובבוא אליו שיר אשר שלח אליו הנער הלוי הזה, השיב לו לאמר:

אֵיךְ בֵּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים יַעֲמוֹס הָרֵי בִין עַל גַּבּוֹ!

אוֹ עוּל יָמִים יַהֲדוֹף רָמִים, וּבְעוֹד נַעַר הוּא וּבְאִבּוֹ!

וירבו שירי יהודה וישר כמשפט כל משוררי עבר וערב בדורו ובארצו, על אהבת רעים ועל אהבת דודים, על התירוש המשמח אלהים ואנשים²², על שמחת חתן וכלה²³ ועל הולדת ילד לידידיו²⁴ ושירי גדולה לחכמים נהדרים²⁵ ולנדיבי עמו²⁶ ושירי אבל לאנשי שם שהלכו לעולמם²⁷, ויחד חידות²⁸ וימשל משלים. הקורא את שיריו אלה, לא ידע על מה ישתומם תחלה; העל גֹבה מעופם אם על רוח החן המרחפת עליהם, אם על טהרם כעצם השמים או אם על כֹח האיתן היצוק בהם, אם על רגשות רוח החיים המתפעמת בם. רננת שרפי מרום בטעם בני עבר “והֶמית כנורים צנורים וצפרים” בטעם בני ערב, מתרוננת באזן קוראיהם. כל עין תביט בם גבה שחקים ומרחבי אין קץ, נֹגה הירח וזֹהר הרקיע, נאות דשא ופלגי מים, מֵי יובָל ההולכים לאט וסער הים בעזוז נוראותיו. כי מראה תבל ומלואה, אשר העוז והנֹעם היו בה לאחדים, ואשר האיתנים והעדנים השלימו בה, תשַוֶה שירת המשורר הלוי לנגד עיני בני עמה. ואמת הדבר אשר דבר עליו הרב יוסף בן צדוק בשירתו:

אֲבִי הַשִּׁיר כְּאִילּוּ טִפְּחוּהוּ יְדֵי אָגוּר וְאוֹמַנְתּוֹ דְבוֹרָה – –

הֲגוּר אַרְיֵה יְהוּדָה אוֹ צְבִי? כִּי חֲלוּשָׁה נִמְצְאָה בוֹ עִם גְּבוּרָה²⁹.

ולא ברוב כֹח הסיע אליו את בנות השיר, כי מכל עבר ופנה חשו טשו אליו ותעופנה ותבאנה, כדבר אשר כתב לאחד מידידיו:

בָּאוּ חֲרוּזִים לֹא קְרָאָם רַעְיוֹן,

נִקְרֹה בְּפִי נִקְרוּ וְלֹא נִקְרָאוּ;

לֹא נִמְנְעוּ מִבֹּוא בְּרֶסֶן מִשְׁקָלֵי

הַשִּׁיר, אֲבָל שָֹׁמְעוּ שְׁמָךְ וָבָאוּ³⁰.

מרבית שירי נעוריו היו שירי אהבה עזה וכבוד רב לאוהביו הרבים, אשר כמעט כֻּלם היו אנשי שם חכמי לב ונדיבי רוח, ראשי אלפי ישראל בארץ ספרד. ומרבית האוהבים הנאמנים השיבו לו שירים מלאים אהבה ויקר כמוהם או יותר מהם. ככה היה רבי יהודה הלוי איש דובר שלום, נחמד, נעים, אוהב ואהוב כל הימים.

קרוב הדבר מאד כי היה איש רואה בטובה, ביתו היה מלא כל טוב ופרדס רענן נטוע לו³¹, ומשוש חגו ושַבַּתו היה מלא פאר והדר³² כיד עשרו הטובה עליו³³. אך ברכת ה' בבנים ובנות לא עלתה בגורל האיש המבֹרָך, הזה³⁴. כי מכל צאצאיו לא נותרה לו כי אם בת אחת אשר קרא עליה בנהמת לב: “יוצאת חלצי, אחות נפשי והיא לי רק יחידה”³⁵. ולה שני בנים אשר אהב כנפשו, ושמותם יהודה ועזראל³⁶. ועוד נער אחד ושמו יצחק היה לו לילד שעשועים. אין זאת כי אם גם הוא נכדו היה, בן אחד מבניו אשר התנחם בו אחרי מות בנו אבי הילד³⁷. ובלעדי בתו היחידה השרידה מתו עליו בניו ובנותיו. לשמע קינותיו המלאות נֶהי היורדות חדרי בטן ידאב כל לב, כי רק אב כרבי יהודה יעמיק לאהבה את צאצאיו ולדאבה בהלקחם מעליו כמֹהו³⁸. ולמראה התלאות האלה העוברות על נפש האב הרחמני הזה, יגדל בעינינו ערך כֹח לבו שבעתַיִם בראותנו עד כמה הבליג על יגונו ויצהל את פניו להוסיף לעבוד את עבודת אלהיו, ואת עבודת עמו, בשירתו ובחקירתו, מבלי הראות מכאוביו אשר הוא נושא במסתרים. אך קרוב הדבר כי מעט מעט החל להסב את בת שירתו מן החול אל מול פני הקדש. הן אמנם כי לא הניח את ידו כל ימיו מכל מיני השיר, בכל זאת החל מספר שירי החול ללכת הלך וחסר ומספר שירי הקדש, הלא הם פיוטי התפלה, הלוך ורוב³⁹. בכלל הדבר החל לרחקה לאט לאט מעבודת התרבות המשותפת לכל הגוים, בטעם יון וערב, ולקרבה אל עבודת התורה ואל הטעם העתיק והאיתן הצרור ברוח עמו. וירא כי התרבות הנכרית יצוקה במוצק אחד עם אהבת השררה, וימנע את רגליו מן הדרך ההיא, אף כי דרכו בה גם נכבדי ישראל אשר בספרד, כבן שפרוט ובני נגדילה וכל הבאים אחריהם אשר היו ליועצים ולמשנים בחצרות המלכים. ויבקר וימצא כי השררה הזאת עבדות גמורה ונחרפת היא⁴⁰, עבודת אנוש רמה אשר חרפה היא לגבר⁴¹, כי עבודה זרה בטהרה היא⁴². וישנא את העבדות השפלה הזאת, המתחפשת בבגדי מלכות, תכלית שנאה,⁴³ ויאהב את החרות בכל לבבו ובכל נפשו⁴⁴. ולמען הנצל מן השררה אשר תוכה עבדות ושפלות הֵחיש לו מפלט אל עבדות אחרת אשר היא היא תכלית החרות, הלא היא עבדות ה' אלהי ישראל, ואל המשמעת, אשר היא תכלית הכבוד והתפארת⁴⁵, ואשר כל הנוטה את שכמו אל עבודת השררה. מפני ה' הוא בורח⁴⁶. את מחשבתו זאת שם לפתגם אשר היה נכון על שפתיו תמיד:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם, עֶבֶד ה' לְבַד הוּא חָפְשִׁי;

עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ, חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי⁴⁷.

יד רוח הדרור אשר פרקה מעל שיטת מוסרו את עֹל עבדות הנכר, היתה עליו לאמץ את כֹּחו לפתח גם מעל שירת בת ציון את הזיקים ואת המוסרות אשר שם עליה טעם משוררי הנכר, לאמר את המקצב הערבי. ככל אשר הוסיף משוררנו הלוי טעם וחכמה, כן הוסיפה נפשו לקוץ בחוקי עמל אלה, בראותו כי יש אנשים אשר כל רוח שיר לא תחיה אותם מטפלים בדקדוקי הלכות המקצב, ובהצליחם בם מתברכים הם בלבם כי דעת קדים זאת היא היא כל עצם השיר, וכי ידם השיגה בה גדולות ונפלאות. הדעת הקצרה הזאת היתה לצחוק בעיני ר' יהודה וישם אותה למשל לכל קֹצר יד ולכל חכמה עלובה ומקופחה, אשר כל רוח אין בה ואשר רק קטני כשרון יתגדרו בה⁴⁸. ותהיינה עתים אשר בחמת רוחו משך את ידו ממלאכת השיר, ועל שאלת אוהביו מה ראה על ככה השיב להם:

בְּעֵת נִרְפַּשׁ מְקוֹר הַשִׁיר וְנִשְׁחַת מְאַסְתִּיהוּ וְנַפְשִׁי גָּעֲלָה בוֹ.

וְאֵיךְ גוּר אֲרִי יֵט אֶל נְתִיבוֹ? וְשׁוּעָלִים קְטַנִּים הִלְּכוּ בוֹ! ⁴⁹.

אך לא לאֹרך ימים רחק מעל השירה ידידות נפשו, כי עד מהרה שב להתעלס ולהשתעשע בה, כי לא בה מאס כי אם במוסרות הקשות אשר שמו זרים על חלקת צוארי יפתו הרכה והענוגה הזאת ויאמר לנתק אותן כחוט. ויוכח כי המקצב הנכרי לא בא כי אם לתת נחושתים על ידי היפהפיה העבריה הזאת, אשר הדרור היה נשמת אפה מעולם, ולכלוא את רגליה מֵהֲלוך אל אשר יהיה רוחה ללכת⁵⁰, וכי שגעון ומֶרי הוא לשנות את טעמה האיתן הבריא⁵¹ על לא דבר כי אם מאהבת נכר⁵². ובדבר הזה הגלו יוסדי המקצב אותה גלות שלמה כאשר הגלה האויב את עמה⁵³. על כן יעץ לבלתי שים עוד את המקצב למחנק לשירה העברית למען יהיה לנו “רֹחַב בדרכי הפיוט”⁵⁴, כאשר היה למליצינו מעולם, לנביאינו, וליתר סופרי הקדש, ליוסדי התפלה ולכל בעלי חזון ושיר עד ימי דונש בן לברט⁵⁵. ובגלל זה אנחנו מוצאים רבים משירי הקדש לאמר מפיוטי התפלה, אשר הרבה ר' יהודה לפַיֵט בבואו בימים עוד יותר מבראשונה, פשוטים ונקיים מכל מקצב ומכל משקל ואשר לא הותיר בהם בלתי אם את הצלצל המתאים בסוף החרוזים⁵⁶.

קרוב מאד הדבר כי מלבד אשר פִּיֵט את פיוטי התפלה כהן בכהונת שליח צבור עובר לפני התיבה בבית הכנסת ויהיה קורא במו פיו את פיוטיו בנעימה, ברגש ובחזקת היד⁵⁷.

את הדבר אשר החלו רבנו גרשום ובן גבירול איש איש בימיו ובמקומו מלא משוררנו הלוי ברֹחב יד כפולה ומכֻפלת, כי מלבד פיוטי תפלתו הרבה לשיר גם שירי גיל גם שירי נהי על ציון ועל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם ועל טובה באחרית הימים ועל עניה ועל מרודיה בארץ גלותה.

להביע את עֹמק הגיונו ואת רוך הגיגו, הרוחפים והרוחשים בכל הגה אשר הגה רוחו בזמירותיו אלה, תקצר כל לשון אנוש זולתו. הוא לבדו היה האחד אשר ערך את הדמות המתוכנת להמון לבו לבת ציון לאסונה ולִשְשונה:

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תִנִּים וְעֵת אֶחְלוֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ אֲנִי כִנוֹר לְשִירִָיִךְ⁵⁸.

אך דומה הדבר כי כל היות מספר אוהביו רב, נמצאו, גם בקרב הנוצרים יושבי טוֹלֵידו עירו, גם בקרב ישראל, אנשים, אשר דעותיו, השונות ונבדלות מדעות האחרים, לא ערבו להם ואשר מלאם לבם להתלוצץ⁵⁹ עליו ולהתקוטט בו. אך גם הוא לא מנע את לשונו בתוך חכו ויחק לזכרון את תשובתו אשר השיב להם בשיר:

יְרִיבוּנִי בְךָ הוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים וְעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים הַנְסוּכִים.

הֲשִׁיבוֹתִים: הֲטוֹב לַעֲבוֹד אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵלָיו אֱלֹהֵיכֶם צְרִיכִים⁶⁰.

ואת היהודים אשר בקֹצר דעתם חָברו עליו, באמרם כי כל עצם הדת היא האמונה לבדה – ואולי האמונה בטעם פלספי יון היא הנבחרת – ואת מעשה המצוה אשר בעיני רבי יהודה היא יסוד התורה כמוזר חשבו, בִּזה בלבו, ויגער בם:

חֲמָסִי וַחֲמָתִי עַל פְּתָאִים, אֲשֶׁר הֵם בְּעֵינֵיהֶם חֲכָמִים;

אֲשֶׁר קָרְאוּ לְשִׁקְרֵיהֵם אֱמוּנוֹת, וְקָרְאוּ שֵׁם אֱמוּנָתִי קְסָמִים⁶¹.

ונראים הדברים כי תנואות אלה המריצו את אוהבי יהודה להטות את לבו לבטא את דעותיו על היהדות ועל כל קדשיה באשר היטב ולהעלותן על ספר גלוי למען יהיה לתשובה לשוטני האמת בישראל ובגוים ולמגן בעד שלומי אמוני ישראל. ויעתר להם רבי יהודה הלוי, ויערוך ספר אשר קראו כוזרי⁶², יען כי נתן את השאלות על דבר היהדות בפי מלך עם הכוזרים בבואו להתיהד, ואת התשובות שם בפי החכם הישראלי רבי יצחק סנגרי הֶחָבֵר. ולמבוא לשאלות ולתשובות האלה הקדים את ראשי הפרקים למעשה בוא הכוזרים בברית ישראל ואת דברי הפלסף אשר קרא לו המלך ואת דברי הכמר הנוצרי והחכם הישמעאלי ואת מאמצי שניהם להביאו איש איש בברית דתו ואת קריאות המלך לֶחָבר הישראלי. הדעת נותנת כי בגלל זה עלה על לבב ר' יהודה לשום את מעשה הכוזרים למסגרת לספרו, יען כי בטולידו עירו אִווּ צאצאי מלך הכוזרים האחרונים למושב להם בימים ההם⁶³. ובהיות האנשים ההם נכבדי ארץ, בני מלכים וגם תלמידי חכמים נאמנים אל תורת רבותינו⁶⁴ התודע אליהם ר' יהודה הלוי וישמע מפיהם את תולדות עמם ובית אביהם ושם להם זכרון ומשמרת בספרו⁶⁵.

טיב הספר הזה הוא שיטתו, אשר רק בתורת ישראל ובדעת ישרה ונכוחה יסודתה מבלי פנות מאומה בחקר רוח התורה ובטעמי המצות לשיטת הפלספה היונית הנוהגת הרבה בארצות ממלכות הערבים. היתרון הגדול הזה נחשב לחסרון גם בעיני מרבית חוקרי הדורות כל עוד אשר רוח הפלספה ההיא היתה עוד שפוכה; אז היו רק מתי מספר⁶⁶ אשר ידעו להעריך את ספר הכוזרי במלוא ערכו⁶⁷. אך במוט כל הפלספה ההיא מזֹקן, לפני החקירות החדשות, החלה חכמת ספר הכוזרי – אשר נואלו עוד רבים לחשוב אותו לפרי רוח רב יצחק סנגרי ולא לתבואת מחשבות ר' יהודה הלוי⁶⁸ – להראות במלא כחה והדרה, עד כי יחשב כיום בעיני כל נבוני דבר לבחיר ספרי חכמי ספרד במקצוע זה.

למען הכר את שיטת רבנו יהודה בכל כלליה ופרטיה ודקדוקיה, יש לנו לשתף עם תוצאות דברי ספרו הכוזרי, גם את תוצאות שיריו. כי בספרו הכוזרי תראינה רק דעותיו השונות מדעות מרבית חכמי עמו אשר בארצו, ובשיריו יראו גם הדעות הטובות והישרות הדומות לדעות כל רבותינו, חכמינו וחסידינו, הנקיות גם הן מכל עֵרֶב זר. ורק יתרון לדעות המבוטאות בפי שירי ר' יהודה, כי נמלצות הן במליצה רוממה ועמוקה נאדרה ונחמדה מאין כמוה.

בדבר עצם ערך האדם בכלל, נפשו לבו ורוחו, ובדבר עצם ערך הבריאה כלה ומערכת יציריה, דברים אחדים לו ולבן גבירול ולרבנו בחיי הספרדי. גם אליו התודעה דמות האל הנעלם מתוך מפלאות מפעלותיו. ואת החזון הנהדר והנערץ הזה, אשר החל לחזות ולהפיץ בישראל הרב הקדמוני הנהדר, רב חפץ אלוף בן יצליח⁶⁹, המליץ ר' יהודה בשפה רוממה עד מאד:

וְאִם נַעֲלֶה הֲלֹא נִגְלֶה בְמַעֲשָׂיו פָּנִים בְּפָנִים⁷⁰.

מִי יֹאמַר לֹא רָאֲךָ? הֵן שָׁמַיִם וְחִילָם יַגִּידוּ מוֹרָאֲךָ. בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם⁷¹.

כי כל צבא השמים והארץ חתומים בטבעת המלך ה' צבאות:

חָכְמָתְךָ בַכֹּל מְבֹאֶרֶת וְאוֹת חוֹתָמְךָ נִכֶּרֶת⁷².

ואת הדעת הזאת כי אין בכל היקום, למן הרִמה הרומשת עד השמש בגבורתו, יציר אחד אשר איננו טבוע בחותם הזה ואשר איננו מודיע את גבורות ה' הביע ר' יהודה בחרוזים אשר אין ערוך לתפארתם:

הֵא לָכֶם עֵדִים בְּסוּרִים, מִלְאוּ כָּל-הַר וָגֶבַע;

כִּי בְכָל-צוּרוֹת יְצוּרִים יֵש לָאֵל חוֹתָם וָטֶבַע^.73.

ומלבד עדות כל היצורים השונים הטבועים בחותם אחד, אשר יעידו על הדעת ועל החכמה, על הגדולה ועל הגבורה אשר אין לה חקר:

דַּעְתְּךָ וִיכָלְתָּךָ רֹאשׁ דֵּעָה וִיכֹלֶת;

בַּכֹּל מֶמְשַׁלְתָּךָ וְאֵין לְבִלְתְּךָ מֶמְשֶׁלֶת⁷⁴.

תעיד העבודה אשר יעבדו שכם אחד, גם היצורים הצוררים איש לרעהו, כי אחד ומיֻחד הוא אל מחוללם וכֹחו האחד וחפצו האחד הוא הנוהג בכֻלם:

חַיוֹת⁷⁵ פְּלִיאוֹת וַעֲצוּמוֹת, אַחַת לְאַחַת מַשְׁלִימוֹת;

בְּשֵׁם ה' מַתְאִימוֹת, עוֹשֵׂה שְׁלוֹמוֹת בִּמְרוֹמוֹת⁷⁶.

הָשְׁלְמוּ בְצִלוֹ חַיוֹת אֵשׁ וָמָיִם⁷⁷;

נִגְּשׁוּ מַיִם בְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְלֹא נֶחְלָשׁוּ⁷⁸.

ומדוע? יען כי אלפי רבי רבבות היצורים מעשי ידי יוצר אחד הם:

רְאוּ כָל-יְסוֹד נִבְרָאוֹת אֶחָד, וּמֵאִתּוֹ בָאוֹת;

וּדְעוּ, הֲלֹא הָאֶחָד רֹאשׁ מִסְפַּר אֲלָפִים וְרִבּוֹאוֹת⁷⁹.

ועל מתכֹּנֶת היצורים, הרבים והעצומים השונים והנבדלים, אל יוצרם האחד, היה ר' יהודה אומר:

לְךָ הַכֹּל, בְּךָ הַכֹּל, וְעַל הַכֹּל חֲסָדֶיךָ⁸⁰;

וּמָקוֹם לֹא יְכִילוּ, וְהוּא מֵכִיל פְּעֻלוֹתָיו⁸¹.

ומותר האדם מהו? ככל היצורים גם הוא נברא ולא בורא, פעול הוא ולא פועל. כאשר דבר ר' יהודה על האלהים ועל האדם:

וְעָצְמָתוֹ גְּלוּיָה, וַאֲנַחְנוּ פְעָלֶיהָ⁸².

יודע האדם את היותו ואת היות כל היקום אשר סביבותיו, אך איככה נוצר כל היקום תעלומה היא לו. אף עצמת נפשו לא נכחדה ממנו כי אם מצפוני כשרוניה שגבו מדעתו.

וְעַדוּתָם כִּי בְרָאתָם, אֲבָל לֹא יָדְעוּ אֵיכָה⁸³.

הֱבִיאּונִי⁸⁴ דְּבַר נֶפֶש יְצַרְתָּה קְשׁוּרָה בִי וְהִיא נִפְלָאת בְּעֵינָי⁸⁵

לעומת זה ידועה נפש האדם לאלהים ידיעת אהבה יתירה, גם כל ימי חייה, גם בטרם נוצרה עוד:

יְדַעְתַּנִי בְּטֶרֶם תִּצְרֵנִי⁸⁶; וְכָל-עוֹד רוּחֲךָ בִי תִּצְּרֵנִי⁸⁷.

כי יתרון לאדם על כל יצורי העולמים, כי יצק ברוח יראיו את רוח קדשו⁸⁸ ויכתוב על לוח לבבם את חסדו ואת אמתו.

וַעֲלֵי לְבַב עוֹבְדֶיךָ לוּחוֹת, וְשָׁם עֵדֶיךָ, כִּי בְאֶצְבָּעוֹת יָדֶיךָ

חֻקוֹת, אֲשֶׁר לֹא נִמְחוֹת, חֲקוּקוּת עַל הַלּוּחוֹת⁸⁹.

על כן בחר ה' בלב האדם לשום אותו למשכן כבודו, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ויחשב הלב לקֹדש הקדשים במקדש הבריאה. וכל האדם ההולך לדרוש את האלהים, אל לבו יפנה ושם ימצאוהו ומשם ידרש לו:

דְּרַשְׁתִּיךָ בְמַחְשָׁבִי, מְצָאתִיךָ בִשְׂעִפִּי⁹⁰;

נִמְצָא בְּלֵב דַּכָּא, וּשְׁמֵי מְרוֹמִים לֹא יְכִילוּהוּ⁹¹.

ותחזק אמונת ר' יהודה בקדושת מקדש לב האדם, עד כי היתה הקדושה כדבר הבא לשבר את האזן להבין את דבר קדושת בית המקדש:

הַאֻמְנָם כִּסְאוֹ כְרוּבִים וְחַיּוֹת? וְהֵן לֹא יְכַלְכְּלוּהוּ מְרוֹמֵי עֲלִיּוֹת!

אַךְ כַּאֲשֶׁר נִמְצָא בְלֵב וּכְלָיוֹת כֵּן בֵּין שְׁנֵי כְרוּבִים שׁוֹכֵן לִהְיוֹת⁹².

ובכל היות כל מערכי לבו בדבר קרבת אלהים לאדם משכיות חמדה, נזהר מאד לבלתי תת מכשול לשומעי דבריו וקוראיהם לערוך דמות לדברים הנעלים מכל דמות וערך, וישנן להם גם בשיריו גם בלמודיו כי בדבר הכתוב או חכם מורה על הראות ה' ליראיו יכוֵן אל “ראות לב לא ראות עין”⁹³, ובאמרו כי חל כבוד ה' יכַוֵן אל “חול גדולה לא חול מקום”⁹⁴, ובדברו על הנפש הדבקה בה' יכון על “דבקות מחשבה ולא על דבקות נגיעה”⁹⁵.

ויען כי מלאה כל רוח החכם הזה את הדעת את ה' היוצר את הכל והמושל בכל, לא ישרה בעיניו מלת “טֶבַע” המשבשת את הדעות, אשר יש אשר יאמרו כי הטבע הוא כח פלאי ואינם יודעים מה הוא⁹⁶, ויש אשר ימצאו בו את ראש מסִבֵּי המנוחה והתנועה⁹⁷, ויש אשר יאמרו "הטבע חכם פועל⁹⁸. וימצא ר' יהודה כי צר גבול דמיון זה מהכיל את כל המדות והמשמעות אשר יתלו בו המזכירים אותו. ויחלט כי טבע אפשר להאמר רק על חוקת העולם אשר חקק ה' לצבא השמים ולמצוקי הארץ, לתת את כֹחם המֻטבע בם ביד יוצרם, להָחֵם ולהָקֵר, להרטיב ולהוביש ולפעול את יתר הפעולות הדומות לאלה, אשר אין בהם דעת ותבונה⁹⁹. אולם כל מלאכה ומחשבה אשר תראה בכל היקום, הלא הן מדה וקצב, תכנית ותכלית. צורה בתוך צורה ופרי עושה פרי לא תבא ולא תהיה בלתי אם מיד הבורא¹⁰⁰ היכול המשער, אשר נתן לכל דבר חֻקו מאין תוספת וחסרון¹⁰¹, כי:

לֹא בְכֹחַ, כִּי בְרוּחַ, יָצַר כָּל הַיְצוּרִים¹⁰².

ומיטב יצירי רוח האלהים הלא הוא נפש האדם בעינה ובעצם טהרתה¹⁰³. ורק למען היות לה משקל אשר יעצרנה פה על הארץ מתחת, נתן לה גם חֹמר, הלא הוא הגוף, אשר בו תאחז הנפש “כְהִקָשֵׁר הלהב בראש הפתילה”¹⁰⁴.

בכל הדעות האלה, על אודות ערך הבריאה ועל ערך האדם, אשר מוצאיהן מן התורה הטהורה ומן הבינה הישרה הנטועה בלב כל איש חכם לב בישראל ובאדם, היו דבריו תמים עם דברי כל חוקרי עמו אשר בספרד ובנותיה. אך בדבר דעותיו על כשרון האדם להכיר את עצם האמת לאמתה לכלכל אותה במשפט, ולכון את כל מחשבות לבו ואת כל מעשי ידיו על פיה, נבדל מן החוקרים אשר קמו בארץ גם לפניו גם לאחריו.

הן כל החוקרים ההם אשר תרבות הערבים, אשר בתוכם ישבו, היתה לנגד עיניהם תמיד, למדו מהם לשום את פלספת יון למופת ולחשוב אותה לבדה למקור החכמה והאמת. וגם ר' יהודה הלוי למד אותה ויעמק בה, אף לא הכחיד תחת לשונו את נעימותיה אשר תנחיל ליודעיה¹⁰⁵, ואת מחשבת חכמיה הטובה והישרה לבקש ולמצוא את האמת באשר היא¹⁰⁶. אך הוא מצא את לבו לבקר אותה, וימצא כי הרבה מן הדעות אשר החליטה הפלספה, ואשר אמרה להוכיח את אמתן, הנה תוכחתן רפה מאד, אף כי רב מספר הקהל העונים אחריהן אמן¹⁰⁷. וכי יש אשר אחרי הרבתה הפלספה להֲרוֹת, ללדת ולגדל את חקירותיה ולישרן עפ“י דרכה אשר סללה להן, והנה גוף הענין אשר אותו אמרה לחקור לתכליתו ולבוא עד תכונתו, יוצא ממחבאו ומתיצב בפניה בכל אמת הֲוָיָתָהּ, והנה הוא שונה הרבה ורחוק הרבה מן הדמות אשר ערכה לו, אז תאנס הפלספה לשנות את דרך חקירתה ולכונה היטב עפ”י טבע גוף הענין¹⁰⁸, ומהיות יסודה רעוע, על כן רב מספר שיטותיה כרבות מספר גדולי חכמיה¹⁰⁹. ויתבונן ר' יהודה עוד, כי האמת רק אחת היא ובת עולמים היא, וימי חכמת היונים לא רבו על הארץ, כי בימי מלחמות יון בפרס החלה הפלספה הזאת, אשר מארץ כשדים מוצאה¹¹⁰, לבוא מפרס ארצה יון. אך גם שם לא האריכה ימים, כי אך החלה להקים חכמים אנשי שם כסוקרטס, פלטון ואריסטוטלס, עמדה מלדת, ולמן היום אשר גברה יד רומי לא הוסיף עוד לקום אף פלסף מפורסם אחד על אדמת יון¹¹¹. ויחפש יהודה וימשש את הפלספה ההיא בשמלתה הערבית, ולא מצא בה כל פרי לאדם בחיים, ותהי בעיניו כדעת קדים אשר לא תמלא את הנפש, ולא קבל מידה בלתי אם תורת סדר החקר¹¹², אשר בה אמנם עשו היונים חיל, ככל אשר גם רב סעדיה קבל רק אותה, אך מעצם הפלספה ההיא נקעה נפש ר' יהודה הלוי.

וְאַל תַּשִׁיאֲךָ חָכְמָה יְוָנִית, אֲשֶׁר אֵין לָהּ פְּרִי כִּי אִם פְּרָחִים – –

שָׁמַע דִּבְרֵי נְבוֹנֶיהָ נְבֻכִים בְּנוּיִם עַל יְסוֹד תֹּהוּ וְטוּחִים;

וְתָשׁוּב לְךָ בְּלֵב רֵיקָם וְנָעוּר, וּפֶה מָלֵא שִׂיגִים וְשִׂיחִים.

וְלָמָּה זֶה אֲבַקֵּשׁ לִי אֳרְחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת, וְאֶעֱזוֹב אֵם אֳרָחִים? ¹¹³

ושם “אם הארחות” לא נָאוֶה בעיני יהודה, בלתי אם לחכמה אשר כימי תבל ימיה, ואשר לא יאבד עליה כלח כל ימי עולם. ויבקש וימצא כי יש חכמה בת עולמים כזאת, אשר אותה לא מנע אלהי הרוחות מבחירי יצוריו למן היום אשר ברא אדם על הארץ, וכי היא היא עצם צלם אלהים אשר בו חנן את יציר כפיו.

רמז גדול נרמז לנו מתוך הליכות חקרי החכם הזה, כי באבן הפנה הראשונה אשר ירה ליסוד בנין שיטתו, כבר אנחנו רואים את ההפך הגמור משיטת יתר הדתות, כי הן מצאו באדם הראשון רק את מקור כל חטאת, את פטר מקור המאֵרה המַמְאֶרת המשכלת לאין מרפא, אשר ממנה נפתחה הרעה לכל באי עולם. וחכמנו חסידנו הלוי הישראלי, מצא באבי כל החי את מקור כל חכמת האלהים ההולכת הלוך ואור, הלוך וטהור¹¹⁴, אשר היתה למחיה ולמרפא בראשונה לקהל אחד גדול ורב, למען היות אחרי כן לברכה ולפלטה לכל משפחות האדמה.

האדם הראשון, אשר בגופו היה “שלם מבלתי תנאי”¹¹⁵, באשר לא עלו בו סיגים מטבע אב ואם, בהיותו “מעשה עושה חכם יכול, מחומר [אשר] בחרו לצורה אשר חפץ בה”¹¹⁶, נפח בו ה' נשמת חיים כלילה בכל¹¹⁷, וימלא אותה רוח חכמה, עד כדי אשר תוכל נפש אנוש במלוא טהרתה לשאת, ויתן בה כח להכיר מתוכה את תכלית האמת בעינה ולהכיר את ה' ואת דרכיו בדעת ישרה ונכוחה מבלי העמק שאלה ומבלי בקש חשבונות רבים¹¹⁸.

ו“יציר כפיו זה של הקב”ה", הוא לבדו אבי כל משפחות האדמה, ומבלעדיו אין אב לכל נפש אשר בשם אדם תקרא. ולבד משני העדים הנאמנים, הלא הם התורה העתיקה והטבע האחד המשותף לכל נפשות בני האדם, יעידו על היחש האחד הזה גם דמיון הלשונות השונות אשר המִבְנֶה הפנימי כמעט אחד הוא בכֻלן¹¹⁹, ומספר העשרה אשר היה ליסוד כל מנין, ומספר שבעת הימים לשבוע, אשר שניהם היו לחוק לכל יושבי תבל¹²⁰, באין חוק מחוקי הטבע אשר ימריצם לשני המספרים האלה. אין זאת כי כֻלם בני אב אחד הם וממנו קבלו אותו¹²¹.

אולם לא כל הנפשות הָכשרו להטבע בטבע החכמה העליונה הזאת, כי רק בלב יחידים מעטים שב להתנוסס שביב האור הזרוע בלב אביהם הראשון. כי מכל הבנים הרבים אשר הוליד אדם¹²² לא ירש את חכמת אביו בלתי אם הבל ואחריו שת ואחריו עוד בני עליה מתי מספר עד ימי נח, והבחירים האלה היו “סגולה ולב”, מבחר פרי רוח האדם הראשון, ושאריתם לא היו בלתי אם נובלות ובֹסר אשר לא יצלח¹²³. ושֵם היה סגולת נח ועֵבר היה סגולת שם¹²⁴, ואלה היו “לב האדם וסגולתו”¹²⁵. “ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום”. ושם היה קרוב, ועיניו היו נשואות “אל ארץ כנען, אדמת הנבואה¹²⁶. “והחכמה שהיא ירושה מאדם, איננה כי אם בזרע שֵם¹²⁷, לא פסקה החכמה הזאת ולא תפסוק מן הסגולה ההיא”¹²⁸ כל ימי עולם¹²⁹. אולם עד ימי שֵם ועֵבר היה טבע החכמה העליונה אשר הוטבע באדם: נגלה ונכסה, נראה באב ונרדם בבניו וחוזר ונעור באחד מבני שלֵשיו או מבני רבֵּעיו, כמשפט טבע הגוף, אשר יש אשר יתעלם בבנו, וישוב להראות בנכדו או נכד נכדו.¹³⁰ אך מימי שם ועבר החל לאט לאט טבע החכמה ההיא להיות רצוף מושך והולך עד היום כי “אברהם היה סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי וסגולת אברהם יצחק – – וסגולת יצחק יעקב – – ובני יעקב כלם סגולה היו”¹³¹. אז החל רוח האלהים אשר נחה על אדם לחול “על קהל אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים” עד העת ההיא “וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן אשר שרשו טוב, עד שהוציא פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר ממנו נִטע¹³². ויהי מבחר הפרי משה, אהרן ומרים ויתר אנשי השם, אשר יצאו ממצרים כבצלאל, אהליאב, יהושע וכלב וחבריהם¹³³. אז החל כל עם בני ישראל להיות לעדת ה' ל”עדה המוכנת” לקבל את תורתו אשר תדבּק ברוחו ובנפשו “כהדבק האור במראה הזכה”¹³⁴. כי אמנם ספונים וטמונים גם בגושי החמר אשר בארץ מתחת, רסיסי אורה עליונה, אשר יכשירו אותם לחול עליהם רוח אלהים חיים, בהתכנם לקבל אותה¹³⁵, אז יהיו הגלמים ליצורים, הגושים לגופים והדוממים לצמח ולשרץ נפש חיה. והחזיון הזה המתראה במערכת הבריאה התחתונה, מתעלה ומתגלה ביתר עוז ואורה במערכת הבריאה העליונה, בטבע האדם, כי רוח אלהים שואפת לנוח על דורשיה, אשר יכינו את לבבם אליה, כאשר יכסוף הטבע אל המזג המתֻכן היטב, לצור אותו בצורה נאה ומתוקנת להצמיחו ולהחיותו¹³⁶. כי טוב ומטיב ה' לאוהבים את הטוב¹³⁷. והאור הזה אשר האיר ה' על בחיריו מדור דור דבק באברהם יצחק ויעקב, עקב צדקתם ואהבתם את ה' ואת טובו, ולא סר מהם ומזרעם אחריהם¹³⁸.

הֵם¹³⁹ נְבִיאַי עוֹמָדַי סוֹדִי, דְּרָכַי הִכִּירוּ;

אַחֲרֵיהֶם אַהֲבָה רַבָּה לְזַרְעָם הִשְׁאִירוּ¹⁴⁰.

ומראה האור הזה הוא רק התורה, שהיא עצם חכמת האלהים. ויהי ישראל לעם עולם ותורתו חיי עולם. אשר נטע ה' בתוכו.

אֱמוֹר לִצְבָא שְׁחָקִים אֵיךְ כְּלִיתֶם; וְלִשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת – אֵיךְ שְׁנִיתֶם?

וְאַל תֹּאמַר לְזֶרַע יַעֲקֹב כֵּן; אֲבָל עִמְדוּ, הֱיוּ כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם.

רְאוּ רוֹעִים אֲשֶׁר יָקִים אֲדֹנָי; רְעוּ מִרְעֶה אֲשֶׁר מֵאָז רְעִיתֶם¹⁴¹

והחכמה הזאת, הלא היא תורת ישראל, שונה היא ונבדלת מחכמת יון וחברותיה מן הקצה אל הקצה, כי הפלספה לא נתנה בלתי אם לחוקרים חריפים מתי מספר, אשר עמם תמות חכמתם מבלי נשוא פרי רב לקהל עמם, גם בדורם גם בדורות הבאים. ותאותם לדעת את אלהי האמת לא תגדל ולא תיקר בעיניהם מתאותם לדעת ענין אחר, במדעי החול, להכירו או להעלותם בפלפוליהם¹⁴². לא כן תורת ישראל: תורת אברהם העברי נבדלת היא מתורת אריסטוטלס היוני בדבר הגדול הזה, כי אלהי העיון והסברה, ואלהי אברהם הוא ה' אשר “תכסופנה לו הנפשות” ואשר יתודע אל עם בחירו “בטעם וּרְאִיָה”¹⁴³, כדבר המשורר אל עם קדשו: “טעמו וראו כי טוב ה'”¹⁴⁴.

אִמְרוֹת הָאֵל טְהוֹרוֹת, מִפְּנִינִים הֵם יְקָרוֹת,

בָּלְּבָבוֹת הֵם צְרֻרוֹת, בַּנְּפָשׁוֹת הֵם קְשֻׁרוֹת¹⁴⁵.

והתורה הזאת – אשר נאספו אליה גם מעט המצות, אשר נתן ה' לחסידי הדורות הראשונים¹⁴⁶ - יען כי פרי רוח ה' אל אמתה, אשר נטע בעצם טהרתה בלב יצירו הראשון, – נתנה חתומה ומסוימה לבני ישראל ולא פרקים פרקים, דור אחר דור, כדרך התורות אשר פרי רוח אדם הן¹⁴⁷. ושלשה הם ראשי מוסדותיה: המשפטים, התורות והחוקים¹⁴⁸. המשפטים הן המצוות אשר בין איש לרעהו לכל גבול מסביב; התורות הן הדעות הנעלות על דבר ה' ודרכיו ועל מתכֻּנתו אל הבריאה בכללה ואל נפש האדם בכללה ואל נפש האדם בפרטה. והנה המשפטים והתורות מתודעות מעולם, כלן או מקצתן, אל כל איש טהר לב אשר חננו אלהים חכמה ומוסר¹⁴⁹, ושניהם כאחד הם תורת האדם, אשר בלעדיהן לא יכון כל עם וכל קהל. אך החוקים אשר נתנו ביד משה לבני ישראל לבדם לשמור ולעשות אותם, לא נודעו טעמיהם בלתי לאלהים לבדו, והוא הורה את עם בחירו לכונן במעשה החוקים את לבם ומעשיהם, אל מול חוקי הטבע הנעלם¹⁵⁰ והנעלה אשר טבע בעולמו. הן גם טבע הנראה המוטבע במערכת הצומח והחי, הנגלה לעיני כל בשר, נכחד עצם עצמתו מדעת אדם, וכל חכמי עולם ילאו להגיד איזה טבע שם את צמח זה תָּמר וזה גפן, את חי זה סוס וזה ארי¹⁵¹, ואף כי טבע הנעלם הנשגב המתכסה מעיני כל חי ובלעדי ה' אין יודע את חוקי עבודתו, המקבילים אל חוקי הטבע העליון, לעתותם, למקומותם, לכל משפטם ומתכֻּנתם¹⁵². ומלבו לא ידעם איש ולא יבוא עד תכונתם¹⁵³ בלתי אם בבוא על אודותם “ידיעה שלה מפורשת תכלית הבאור מאת האלהים”¹⁵⁴. והעבודה הזאת הנעבדת עפ"י החוקים המפורשים האלה הבאים מפי ה'. היא הרצויה בעיניו והיא “שרש האמונה”. אך העבודות הבדויות מלב אנוש הן “שרש המרי”, כי הן הן עצם כל עבודות האלילים מדור דור¹⁵⁵, אשר עובדיהן חזון לבם יעבודו.

ואף כי נבדלו החוקים מן המשפטים והתורות, בהיות החוקים גם כל עצמתם מאת ה‘, ולבינת אדם כמעט אין חלק בהם¹⁵⁶, ושרשי המשפטים והתורות נטועים בלב כל אדם כדבר רבותינו “שאלו לא נכתבו – בתורה – ראוים היו להכתב”, בכל זאת משפט אחד למצוות האלה ולחוקים. האחת, כי בלעדי המשפטים והתורות אין מעמד לחוקים¹⁵⁷, כי איככה יכשר איש לעבוד את ה’ אם יאשם באחת מחטאות האדם לאדם¹⁵⁸, והשנית, כי גם המשפטים והתורות, אשר את שרשן וכללן תכלכל דעת כל אדם, חזרו ונתנו עוד הפעם, בכל פרטיהם, מיד ה' בתורתו, למען הודיע לקהל עמו את הגבולות אשר הציב הוא להם כי ה' לבדו הוא היודע את מדת המעשים ההם ואת מספרם, אשר יצלחו להמציא את מִסַת הטוב אשר יגיע לבני האדם בשמרם לעשות אותם¹⁵⁹. ודוגמא לתועלת אשר תצא מיד התורה, לכל אזרח בישראל ולגוי כלו, היא מצות השמיטה משנת היובל “כי כאשר יסתדר הערך הזה ישארו ישראל עשירים – – ולא יגיע הענין לדַלות שבט או משפחה, כאשר צוה בשנת היובל לשום הכל כאשר היתה בשנה הראשונה מחלוק הארץ”¹⁶⁰.

ואם אמנם נבחרה בעיני ר' יהודה הלוי האמונה התמימה מן החקירה המתחכֶּמת בדברים אשר נשגבו מדעת אנוש¹⁶¹, בכל זאת נכבד בעיניו המדע הגמור מאד, באמרו כי חלילה לה' ולתורתו לזלזל במשפט המדע ולכחש בו¹⁶², וכל האמונות הטפלות אשר אין להם יסוד בטבע, שהתגנבו אל תוכנו למרות עיני התורה, היו בעיניו לבוז¹⁶³. על כן שם את לבו לדרוש ולתור גם בחוקים אשר לא פֹרַש טעמם, רמזים נכוחים אשר יהיו ל“מוצאי חכמה” ביד הנוטים אל החקר, לבלתי העזבם “לסברות רעות ולספקות”¹⁶⁴.

למבחר העבודה אשר יעבדו בני ישראל את ה‘, חשב את עבודת בית המקדש. ואחרי אשר זקק וטהר את מליצת לחם אלהים מכל משמע גס ומהביל¹⁶⁵, הציע את שיטתו כסדר הזה. את המשכן ואת כל כליו לכל עבודתו ביד הכהנים שם לערוך דמות לגוית האדם העשויה להיות לבית משמרת לנפש. ואל הדמות הזאת הקביל מחזה מול מחזה את דמות מראה העולם ומלואו, אשר לא נוצר כי אם להיות משכן כבוד ה’ עושהו. ומעשי העבודה ביד בני אהרן ובית הלוי רמזים הם לתפקידי חיי האדם, אשר יש בהם מעין דוגמת הליכות העולם הגדול אשר רוח אלהים תחיהו ותפעמהו.

ארון הברית הוא הלב לישראל ולכל העולם כלו, ושני הלוחות הם שרשי שתי החכמות, הלא הן התורה והנבואה, אשר הן הן הראש לגוף האומה הראשה, לעם ישראל, ומראה האש אשר הוא העצם הזך והאדיר מכל אשר בארץ, הוא מראה חום החיים. ושלשת מדרגות החיים נראו בשלשה פנים במראה האש. חיי הבשר נראו באש אשר תאכל את העולה ואת חלבי השלמים על מזבח הנחושת בחצר אהל מועד; חיי הלב נראו באש קטרת הסמים על מזבח הזהב אשר בהיכל ה' וחיי הרוח נראו בשלהבת אור המנורה הטהורה אשר ישַוֶה את “אור החכמה והדעת”. אלה הם רק קצות השיטה הזאת הרואה בכל פרט קטן או גדול מן העבודה הזאת את תקוני הסדר המקביל את העולם התחתון, אל העולם העליון הנעלם¹⁶⁶.

ובהיות עבודת המקדש, צלם דמות רוח החיים היוצאת מאת פני ה' ומתרגשת בעולם אשר היא היא עצם הקדושה והטהרה, על כן לא נִתן לכל זכרון מות ולכל מראה מות – הלא הם כל יציר חי אשר התקלקל ולא יצלח עוד לתעודת החיים¹⁶⁷, או אשר תעודת החיים לא עלתה לו¹⁶⁸ – לבא אל המקדש ולגעת בכלי קדש, כי טמאים הם ומטמאים את כל הקרב להם והנוגע בם¹⁶⁹, כי העבודה וכל מעשיה, אנשיה וכל כליה מכשירי קדושה וטהרה הם, אשר כל דבר טומאה יחלל אותם. ורק בגלל הדבר הזה בטלה מצות משמרת הטהרה למיום היות המקדש לשמה, ועתידה היא לחזור בשוב המקדש להתכונן על מקומו. כי “הטומאה והקדושה¹⁷⁰ שני עניניים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהמצא השני ובמקום שאין קדושה אין טומאה”¹⁷¹.

ובארץ ישראל בחר ה' להיות לאוצר חיים לכל ארצות תבל ביום הפרידו בני האדם לארצותם לגוייהם¹⁷², ותהי גם היא לסגולה מכל הארצות ככל אשר היה ישראל סגולה מכל העמים. וככל אשר סגולת ישראל עולה ומתעלה מן העם כלו אל הנביאים והחסידים, שהם סגולת הסגולה באדם¹⁷³, ככה עולה ומתעלה סגולת א"י אל ירושלים ואל המקדש, שהוא סגולת הסגולה בעולם¹⁷⁴. ובהיות לאחדים ארץ הסגולה ועם הסגולה, לאמר, בשבת ישראל בארץ קדשו, תתכן לשניהם מתכֹּנת הכרם הנעבד היטב אל הגפן השורקה, אשר הוא לא יצלח בלתי אם לגדל גפן אדרת כמוה והיא גם היא לא תעלה ולא תפרח ולא תשא את פריה בלתי אם על אדמת הכרם הנעבדת בעבודה הראויה הזאת¹⁷⁵. והגפן הוא ישראל, והעבודה היא עבודת המקדש¹⁷⁶, והפרי אשר יבשיל העם הזה בהיותו נטוע על הארץ הזאת בהעבד העבודה הזאת הוא רוח הנבואה אשר תחיה את בחירי בניו אשר תשפוך רק עליהם את רוח האלהים עד כי יחשבו למלאכי ה'¹⁷⁷ הנעלים מכל האדם אשר על פני האדמה¹⁷⁸.

ומאור ה' זה, אשר אפס קצהו יראה לחכמי כל העמים ויותר מהם לבני ישראל ובשפע רב לנביאים¹⁷⁹, “יש לו עתים ומקומות” אשר בהם יגלה ביתר עז “והמקומות הם מקומות הנבואה”¹⁸⁰. אך גם בגלותנו, אשר המקומות הקדושים ההם נתנו ביד צר, ואין עוד כהן ונביא, עוד נותרו לנו העתים המתעלות והמתקדשות גם הן מעלות מעלות בקדש כמשפט המקומות. והעתים האלה הן הן מכשירי מעשה העבודה, “מה שעושה החסיד בזמננו זה”¹⁸¹, והיא היא הנקראה בפי רבותינו “עבודת הלב¹⁸², ואל העבודה הזאת ירימו העתים את תרומתם, שהיא סגולת העתים. כי שעת התפלה תהיה לחסיד “לב זמנו ופריו” וכל “פרי יומו ולילו שלש עתות התפלה”¹⁸³. וככל אשר נועדה קדושת א”י ומקדשה להיות לברכה לכל העולם כלו למקומותינו¹⁸⁴, ככה תהיה שעת עבודת הלב לברכה לכל הזמן לעתותיו, בהיות ברכת התפלה זנה את הנפש “עד עת תפלה אחרת”, כהמשך כח סעודת היום לגוף עד הסעודה האחרת. והתפלה הזכה היא המטהרת את הלב מן הסיגים אשר העלו בו עסקי החול, והיא תכין את הלב לקראת השעות הבאות לשמור אותן מכל דֹפי. ו“פרי השבוע [הוא] יום השבת”, אשר בו תדבק כל נפש ישראל באלהיה בשמחה, והיא היא אשר תטהר את הלב מן “המותרים המקדירים אשר נקבצו בו עם אֹרך ימי השבוע”. וככה יהיו ראשי החדשים ומועדי השנה לסגולת עתות כל השנה, ויום הכפורים אשר בו ידמה החסיד למלאך אלהים¹⁸⁵, ויום הכפורים ויום הזכרון וימי התשובה אשר בהם תפקחנה עיני הפקח לאור באור ה'. עשרת הימים ההם הם סגולת הסגולה בעתים ככל אשר מקומות הנבואה, הלא הם ירושלים ומקדשה, היו סגולת הסגולה מכל המקומות¹⁸⁶.

ותורת ישראל, אף כי מקצת מצותיה, הלא הם החוקים, נשגבו מדעת אנוש, מיֻסדת היא כלה על המדעים הגמורים המובהקים. ובדבר הזה נבדלת היא מכל דתות הנכר¹⁸⁷. כי מלבד חכמת אלהים היצוקה בתורה הנתונה מסיני, היו הדעת והתבונה מוטבעות בלב העם העברי וקנויות בידו מקדמי קדומים¹⁸⁸, וממנו באו “שרשיה וכלליה” מיד אל יד, אל הכשדים, אל פרס ומדי, אל יון ורומי¹⁸⁹. על כן המעט מן התורה כי מבית לגבולה, לאמר בחקר המצוה עשתה גדולות ונפלאות במלאכת הבקרת, אשר בקר התלמוד כל קטנה וגדולה, גם את המלה היחידה גם את הענין כלו בדרך שנונה, העולה בדקדוקה ובעמקה על הבקרת הנוהגת בקרב חכמי כל הגוים¹⁹⁰, היו הסנהדרין תופשי התורה חיָבים לדעת את כל המדעים¹⁹¹, גם המדעים הגמורים גם המדעים הבדוים והלשונות¹⁹², כאשר תראה עוד דעתם העמוקה והרחבה, אשר ידעו את תורת עבודת האדמה, בסדר זרעים¹⁹³, ודעתם את תכונת השמים בסדר קביעות העבור, אשר הוא לבדו עומד בעינו זה אלפי שנה בלא תוספת רגע ובלא גרעון רגע, תחת אשר קבועי יון ורעותיה משתנים בסוף כל מאה שנה¹⁹⁴. ובידיעות הטרפות העמיקו חכמי ישראל לדעת "ידיעה דקה מכל מה שזכר אריסטו מידיעת ממיתי החיים¹⁹⁵. וידעו גם "מה שנעלם רובו מגאלינוס¹⁹⁶. לבד מאשר הפליאו להשכיל במלאכת הנגון הרוממה בהיות עוד המקדש על מכונו¹⁹⁷, בהיותה צרך ללב עם אשר שרש מולדתו היה זך וטהור בתכלית הטהרה¹⁹⁸. סוף דבר, הדברים אשר דבר משה לישראל “כי היא חכמתם ובינתם לעיני העמים” יאמנו לכל רואה את אוצר החכמה והבינה האצור במשנה ובגמרא וידע כי יש לישראל להתפאר בחכמתם על כל העמים¹⁹⁹, ומיד מי כל הכבוד והגדולה הזאת הלא מיד עם ישראל, כי לולא העם הזה לא היתה התורה²⁰⁰.

על כן יחד ר' יהודה הלוי את כל לבו אל ישראל עם התורה, אל הסגולה אשר אליה תכלינה הסגולות כֻּלן, גם סגולת המקומות גם סגולת העתים. ואף כי למראה עין גבהו העמים האדירים, בכחם ובגבורתם, בכבודם ובעשרם, ובשבתם יחדו לבטח איש בארצו, על העם הדל והקטן הזה, בכל זאת נעלו בני ישראל על כֻּלם. ולוא גם היה אמת בפי האומרים כי חדל ישראל בגלותו מהיות גוי, וכי דומה הוא בגלותו לגוף אשר ראשו סר מעליו בהלקח ממנו ארצו וממלכתו, ואשר עצמיו נפזרו לכל רוח בהיות בניו גולים ונפוצים בארבע כנפות הארץ, הלא גם “העצמות אשר נשאר בהם טבע מטבעי החיים” ואשר היו לפנים “כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מן הפסילים האלמים המחוטבים היטב באבן וסיד ומראה עינים, אזנים, ידים ורגלים להם, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ולא תוכל לחול בהם”, בהיות הפסילים “צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם”²⁰¹. על כן, אף כי הגוים והממלכות האלה גובה להם ויפעה להם וישראל דל חלקו בחיים בארצות גלותו, בכל זאת דומים הם בפניו כחמרים הדוממים בפני החי, אשר הם כרבות, כֹּבד משקל גלמם ומספר רבי רבבות עפרותיהם כן יגדלו וכן יחזקו²⁰². לא כן העם הקטן הזה, ישראל המעט מכל העמים. אמת הדבר כי “דַלַת החמר” אומה זו, אך “חִזְקַת הצורה”²⁰³ היא. והנה היא היא המחיה את כלם. הן אמנם כי מרוב קטנה ומרפיון זרוע כחה מתעלמת היא מעין רואה, בקרב העמים הגדולים והעצומים, כנטפי מים אשר לא יאספו, אך שארית התורה היא הנותנת לב אחד²⁰⁴ לכל בניה הנטושים והנפוצים, והשמה אותם גם בגלותם לגוי אחד. וככל אשר “השכינה היתה בישראל כמדרגת הרוח בגוף האדם”²⁰⁵, בהיות עוד ישראל על אדמת קדשו, כן לא זזה שכינה ממנו גם בגלותו. על כן לא רוב המספר ירבה את חיי העם הזה ולא מעט מספרו ימעיטם, כי לא רֻבו, רחבו וחסנו, כי אם ערכו הוא אָמצו ועָצמו, ומלכו המושל ברוחו, והמחיהו והמפעמהו גם בגלותו ובגרותו הוא אלהיו מקדם אל חי²⁰⁶.

ויען כי גבר בעם הזה כח הרוח על כח הבשר, על כן רבות הן החליפות העוברות עליו והפגעים אשר ימצאו אותו, מחליפות כל הגוים ופגעיהם. אך לעומת זה רב כח החיים היצוק בו מכחם, כי “ישראל באומות כלב באברים”: חולה מכלם ובריא מכלם²⁰⁷, כי רוחו החיה מתעוררת ומתרגשת לכל צרה ולכל תלאה אשר תקרה אותו, או את כל משפחות האדמה, ככל אשר ירגיש הלב כל נגע וכל מחלה, כל ריב וכל רֹגז, כל טרח וכל יגיעה וכל האברים שקטים; לעומת זה תחזק גם חזוק תולעת יעקב הרכה והרפה מכל הגוים העריצים, יען כי נביאי ישראל ומוכיחיו לדורותם למדוהו לעמוד על משמרתו ולבלתי תת לחֵטא אשר יחטא, או אשר יחטיאוהו העמים אשר סביבותיו, להשתרש ולהאחז בקרבו, ככל אשר יתחזק הלב להדוף מפניו כל נגע בגוף החי אף כי קל הוא, בדעתו כי כל פגע אשר יקראהו מות הוא לו²⁰⁸. על כן יחיה ועל כן יקום ויחזק ישראל²⁰⁹ ועל כן יטהר העם הזה להיות למשכן רוח אלהים אלהי עולם בקרב כל גויי הארץ, ככל אשר הלב הוא משכן נפש החיה²¹⁰ אשר ממנה תוצאות חיים לכל אברי הגוף. והמתכֹּנת הזאת, מתכנת ישראל אל כל העמים הדומה למתכֹּנת הלב לכל האברים, היא היוֹעֶדֶת את תעודתו והתוכנת את גורלו בלאומים.

והסממנים הטובים, אשר שמרו את היהדות מרקבון ואת ישראל מכליון, והקשורים אשר קשרו את נפשו אל ה' להיות לו לעם ולעמוד בבריתו גם בארץ גלותו, היתה התורה ותלמודה ומשמרת מצוֹתֶיה:

הִנֵּה בְאֶרֶץ עָנְיִי תּוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻעָי;

הִיא הַמַּרְפֵּא לְחָלְיִי וְתַחְבֹּשֶׁת לִנְגָעָי²¹¹.

וְהַא לָכֶם כִּפּוּרִים לְרַפְּאוֹת נֶפֶש דָּוַה:

חֻקֵּי אֵל הְַיְשָׁרִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִצְוָה²¹².

ומלבד ברית התורה היתה עלינו חומה גם “ברית אבות” לאמר: מצות משמרת מעשי אבותינו הישרים והתמימים, מימי אברהם יצחק ויעקב והלאה באהבה ובחבת הקדש, והחפץ ללכת בדרכיה בלב שלם, ליראה את ה' יראה טהורה כמוהם ולעשות צדקה ומשפט כמוהם. המשמרת הזאת עמדה לאבותינו ולנו לנצור את מולדתנו בטהרתה ובתפארתה, ומשמרת מצות אות הברית אשר בבשרנו, אשר אות זכרון הוא לזרע אברהם לשמור את נפשותיהם לבלתי התגאל בכל טומאת בשר²¹³, אשר נטמאו בה גוים גדולים ועצומים ותקא הארץ אותם. המשמרת הזאת תעמוד לבני ישראל לגופיהם ולבתיהם להשתמר בעצם תֻּמם בכל טהרתם ובכל כחם. ומשמרת השבת ראש מצות התורה²¹⁴ השקולה כנגד כלה – בהיות עצם משמרתה עדות על חדוש העולם, שהיא יסוד הדעת את ה'²¹⁵ – והמיוחדת בטיבה ובאפיה רק לגוי האחד הזה בלבד היתה מלבד קדושתה ורוממותה המנטלת ומנשאה את שומריה לעולמות עליונים, היא ויתר מועדי הקדש, למחיה ולפלטה לעם המעֻנה והמדֻכה הזה, לבלתי שים אותם לעבדים נחרפים לאויביהם, ולקרוא להם דרור מעבדות גלותם²¹⁶ ולעשותם לבני חורין שלֵוים ושמחים, נקיים ויפים, מלאי אהבה ורצון²¹⁷, עד כי תהיה היא ומועדי השנה להם למנוחה ושמחה²¹⁸ ורק חמש הידות לטרח.

הדרכים האלה אשר הדריכו הנביאים וחכמי התורה את ישראל, עשו את העם העשוק והרצוץ הזה לחטיבה אחת בעולם ואת תורתו למופת לדתות הצוררות אותה²¹⁹. אמת הדבר כי בכל איבת הגוים לישראל, התאמצו עמי התרבות בכל עוז לכונן את דתותיהם ואת מצותיהן על פי תבנית דת משה וישראל ומצותיה, אך מאומה לא העלו בעמלם²²⁰. וגם אם יש אשר הצליחו הדתות לכון את תכסיס מצותיהן אל מצות התורה למראה עין²²¹, היה גם אז יתרון ישראל השומר את מצות תורתו על יתר העמים השומרים מצות דתותיהם, כיתרון המשורר, אשר חנן אותו אלהים את כשרון השירה הנובעת והשוטפת, אשר רוחה תחיֵהו ותנשאהו וטעמה ינחהו מישרים, על הזמרן החורז חרוזי עמל, אשר זולתי גופי הלכות המקצב לא ידע דבר²²². ודוגמה לדבר זה “הלא תראה אשר קבעו – ישמעאל ואדום – יום למנוחה במקום יום השבת, היוכלו להדמות? אלא כאשר ידמו צורות הציורים אל צורות בני אדם החיים”²²³.

יְדַמּוּ עִדִּים לעֲדָיִים וְהַמֵּתִים אֶל הַחַיִּים²²⁴.

וחיי “האומה החיה”²²⁵ העבריה מתודעים במשפט הצדק אשר יכלכלו בניה את כל תפקידי בשרם ורוחם, מבלי גרוע חוק כל אחד מהם ומבלי הוסף עליו²²⁶, בהיות תורה אחת ומשפט אחד לכל חושי האדם ולכל כחותיו, לתבוע מידו את חלקם ולהשיב להם גם הם את גמולו, לעבדו שכם אחד, איש איש את עבודתו אשר הפקד עליה. כי אין לאדם לחסום אף את “הכחות המתאוים” בטרם “הספיק להם מה שימלא חסרונם במאכל המספיק והמשתה המספיק – – והרחיצה וכל צרכיה” ובטרם “נתן לחושים חלקם מה שמועיל” להם. כי “כאשר עשה צרכי כל אחד מהם” אז יקרא הישראלי לכל גדודי כחותיו, חושיו וכשרונותיו, להכון לקראת העבודה העליונה, עבודת ה' ועבודת "המעשים הטובים הידועים²²⁷, וכל עצם משמרת מצות התורה איננו בלתי אם משמרת סדר-החיים הזה. וכל עצם תעודת החסיד בעולמו הוא למשול ברוחו, בלבו, ביצרו, בכשרונותיו ובמדותיו כמושל צדיק המסַפֵּק את צרכי כל בני עמו חלק כחלק בצדק ובמשפט, "לא יוֹנֶה אחד מהם ולא יתן לו יותר מחוקו הראוי לו וימצאם בעת צרכו אליהם, שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו,

יצַוֵּם וְיַעֲשׂוּ כְּמִצְוָתוֹ"²²⁸.

ודמות חיי חסיד כזה ערוכה לחכמנו בשירו אשר שר לאחד מנכבדי אוהביו:

כֹּל פָּעַל לְמַעְנוֹ, עַנְוָה וְגַאֲוָה,

חָלַק הַזְּמָן בֵּין חֶדְוָה וּמִצְוָה;

גַּם נַפְשׁוֹ כְּמוֹ כֵן דָּוָה וְרָוָה²²⁹.

והמעט מן היהדות כי נשאה פנים בעין טובה לכל הנאה מותרת לבלתי הצר את גבולה, ותשם עוד את לבה לרומם, לטהר ולקדש אותה, בלמדה לכל איש מישראל לברך את ה' על כל הנאה גדולה וקטנה. הברכות האלה, מלבד אשר הן מעוררות את האדם להכיר את ערך ההנאות כי מתנות אלהים הן, תלמדנה אותו לטעום את צוף מתקן ודשנן ולשמוח עליו לפני ה' ולהודות לו על אשר המציאן אליו, אחרי אשר היה בידו למנוע אותן ממנו²³⁰. ובדבר הזה תוסיף לו הברכה טעם על טעם ועדן על עדן²³¹ ותהפוך לו את הנאת הבהמה העכורה להנאת אדם טהורה²³².

והתמצית המטוהרה היוצאת ממעמקי תורת ישראל ועבודת אלהיו, אשר את ראשי פרקיהן פרטנו בזה על פי שיטת ר' יהודה הלוי, הם המכשירים לאדם לקנות ולסגל לו את שלשת המדות האלה “האהבה, היראה והשמחה”, שהן תרומת כל המדות כֻּלן²³³, ולא רק מיטב המדות הן, כי אם כל עצם מוסדות רוח התורה, שתותיה ואשיותיה. כי הן לבדן הן שלשת הדרכים אשר קרבת אלהים נקנית בהן, כדבר רבנו הגדול הזה: “כללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה, השמחה והאהבה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מהנה”²³⁴.

ולתורת החיים הזאת, היתה למורת רוח תורת היגון אשר באה מירכתי הודו ותלמד לאדם לחסר נפשו מטובה, להרבות צום, לשבת גלמוד וללכת ערירי, להתרושש ולהתענות, באמרה כי רק בדבר הזה יתרצה גבר אל אלהיו. על זאת תשאל שיטת ר' יהודה הלוי כמשתוממת: האמנם יאמר לדרך זאת וכזאת קרבת אלהים?²³⁵ הלא מלבד אשר ענות נפש לא לרצון היא לה'²³⁶. הלא יעכרו שארם ההולכים בדרך ההיא ללא פרי וללא מצוה, כי אם לנדודים למכאובים²³⁷ ולגעגועי ריק אשר יגעגעו לחיים הטובים אשר מאסו בקצר רוחם²³⁸. אף חטוא יחטאו התמימים הנתעים האלה בהנחמם בסתר לבם על נדרם אשר נדרו²³⁹ ואשר תקוֹץ נפשם בו אחרי עבור עליהם הימם הראשונים ואחרי אשר רגשת לבם הראשונה קמה לדממה²⁴⁰.

לא עבודה כזאת תבקש תורת ישראל מידנו, יאמר ר' יהודה הלוי, ולא אסורים כאלה אסרה על נפשותינו. הפרישות היתרה זרה לרוחה²⁴¹, “ואין רוב התענית עבודה” בלתי אם לאיש אשר יצרו גובר עליו²⁴², ואין במשכורת הכסף חטא, בלתי אם בבואה בעון ובמרמה²⁴³. סוף דבר, איש ישראל, אשר לא יסור מדרכי התורה ימין ושמאל “איננו נגזר מן העולם – – [ולא] ימאס החיים, שהם מטובות הבורא – – אבל אוהב הוא את העולם ואריכות הימים”. כי יודע הצדיק הישראלי כי “כל אשר יוסיף טובה [בעולם הזה] יעלה מדרגה לעולם הבא”²⁴⁴. על כן תחשב השמחה למדה הטובה המביאה את נפש בעליה לידי קרבת האלהים. והמעט מן השמחה כי איננה נופלת בערכה מן העבודה אשר תעבוד הנפש את ה' ברוח נשברה²⁴⁵, כי אם נעלה היא עליה הרבה מאד, כי "שמירת השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות²⁴⁶, מפני שכל עצם מצותה היא עבודת שמחה לא עבודת עצבון, ורק בגלל זה היא פרי חמדת ימי החיים לאיש ישראל הדבק בה' אלהיו²⁴⁷. ועבודת השמחה קדש היא בהתרגשה “בכוָנה ובלב שלם; וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כן השמחה במצוָתו ובתורתו צריכה מחשבה וכונה”²⁴⁸. ואם מרוב שמחת גילו אשר ישמח בה' ובתורתו תשאהו רוחו לרנן ולרקד, עבודה גדולה היא וחביבה עד מאד²⁴⁹, כי “השבח הולך אחר השמחה”²⁵⁰.

ואמנם נחשבה השמחה הטהורה, הנקראה בפי רבותינו “שמחה של מצוה”, בעיני היהדות מדור דור לפתח השער לרוח הקדש²⁵¹, היא רוח הנבואה²⁵², אשר היא המעלה העליונה אשר יוכל האדם לעלות ולהגיע אליה ואשר נשא משה רבנו את נפשו לרומם את כל עמו אליה²⁵³. ואת הדבר הזה לא הליז ר' יהודה מנגד עיניו בכל שיטתו, כי מרום קץ תעודת ישראל היא המעלה הזאת אשר היא תכלית רום רוח האדם.

הדעה הזאת הבדילה את אמונת חיי העולם בישראל, מאמונת אַלְמָוֶת שהחזיקו בה כל יתר העמים והדתות מעולם, אשר הגמולות המובטחות להם מפי אמונתם “הם כלם אחרי המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיורֶה עליהם”²⁵⁴, עד כי אין להתפלא על המתחכמים האומרים: “לא בא אלינו [מי] שיגיד לנו שהיה אחרי מותו בגן העדן או בגיהנום”²⁵⁵. וגם בתוך המאמינים אין אחד אשר יתאוה לקרב את יום מותו למען התענג על הנעימות השמורות לו שם בגלל אמונתו. ונהפוך הוא, “אם היה ביכלתו לאחר אלף שנים היה בוחר בזה”²⁵⁶. לא כן אנחנו בני ישראל, הקבר לא יפריד לנו בין חיי העולם הזה ובין חיי העולם הבא. כי בעוד אשר אנחנו חיים חיי בשר על הארץ התחתונה הזאת כבר יָחֵל החסיד לאור באור חיי העולמים ולדבקה בו עד עולם ברוח הקדש, אשר היא מעין²⁵⁷ רוח הנבואה הנאצלת על שלומי אמוני ישראל ההולכים בתורת ה' העושים את מצותיה באהבה, ביראה ובשמחה, אשר כלן יחד תכלינה מלמעלה אל הראש האחד, אל תאות הנפש ותשוקתה אל קרבת האלהים אל קדשיו²⁵⁸. וכל המגיע אל מרומי הרוח האלה בענוה, בקדושה ובטהרה, כבר החלו לו חיי עולמי העולמים²⁵⁹ אשר מות הבשר איננו בלתי אם חליפה קלה וחיצונה, אשר איננה מפסקת את חיי הרוח הפנימיים הרצופים, המושכים וההולכים, אשר אין קץ ואין סוף להם²⁶⁰. ועל כן היו דברי התורה והנביאים ואנשי כנסת הגדולה יוסדי תפלתנו על דבר השכר הנכון לנו אחרי המות²⁶¹ מעטים, כי אם זה דבר ה' אלינו: “אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם – – והתהלכתי בתוככם, והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם”²⁶², לאמר: גם בעודכם חיים על פני האדמה אשכן את כבודי בתוככם, והטובה הגמורה הזאת בעוד הנפש בבשר הלא תעיד עד כמה תגדל בעולם הבא בשובה אל האלהים אשר נתנה, אף כי לא נקבה התורה את שכרה בדברים מפורשים.²⁶³

מכל אשר תראה עין הקורא בשיטת ר' יהודה הלוי, ובכל מערכת דעותיו, תכיר כי עם ישראל הוא לו המרכז, הוא לו העקר. גם התורה, אשר היא קדש כל הקדושים, רק בגללו נתנה ולולא הוא לא היתה גם היא²⁶⁴. וגם יתרון משה איש האלהים, אשר לא קם עוד נביא כמהו, איננו כי אם פרי יתרון העם הזה²⁶⁵, כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב²⁶⁶. וגם הגלות, אשר תכבד על ישראל, לא פרי איבת ה‘, כי אם פרי אהבה היא לו²⁶⁷, ולא לחרפה כי אם לתפארת תחשב לעם אשר יתנדב לשאת בוז ומכאובים על דבקו באלהיו²⁶⁸, בהיות הצרות המוצאות אותו כור מצרף לטהר אותנו מכל סיג אשר נותר עוד בנו, ובהתם כל שארית דופי מקרב עם הקדש, ילך אור ה’ הלוך ואור עד אשר תמלא כל הארץ את כבוד ה'.²⁶⁹.

אך בכל תתו את ישראל עליון על כל הגוים, לא בזה את עם הנכר, ולא אמר למעט את כבודם ולגרוע את חלקם בעולם הבא²⁷⁰, בהיות משכילי כל העמים יודעים את דעת אלהים מתוך מעשיו, אשר יראו לכל איש אשר עיניו בראשו²⁷¹.

וְכָל גּוֹיִם לְךָ מוֹדִים; וְלִי בְךָ עֶשֶׂר יָדוֹת²⁷².

אולם ככל אשר עברו שנים לאלפים באין עוד עם או קהל עובד עבודת אמת לאלהי אמת “עד שנזככה הקהלה ההיא [הישראלית] שהיתה ראויה לחול עליה האור”²⁷³, ככה יבואו עוד ימים באחרית השנים אשר יֵהָפך אל כל העמים לב אחד לעבוד את ה' שכם אחד, בהיות מאז "התורה תחלת חפץ ממנו להראות מלכותו בארץ כהראותה בשמים²⁷⁴. אולם ככל אשר היו חסידי בית שם ועבר מפנים דרך לאברהם יצחק ויעקב ולכל עם ישראל, ככה תפנה כנסת ישראל בגלותה דרך לכל העמים, כדברי ספר הכוזרי ככתבם וכלשונם: “שיש לאלהים בני סוד וחכמה כחכמתו בגרגר הזרע, אשר יפול בארץ והוא משתנה ומתחלף בנראה²⁷⁵ אל הארץ, אל המים ואל הזבל, ולא ישאר לו שום רושם מוחש, כפי שידומה למביט אליו, והנה היא [הוא]²⁷⁶ אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה, ותעתיקם ממדרגה אל מדרגה עד שתדק את היסודות ותשיבם אל דמות עצמה, ותדחה קליפותיה ועליה. וכאשר יזדכך הלב ויהיה ראוי לחול בו הענין האלהי וצורת הזרע הראשון, עושה העץ ההוא פרי כפרי אשר היה זרעו ממנו. וכן תורת משה, כל אשר בא אחריה ישתנה אליה באמתת ענינו, ואם הוא בנראה²⁷⁷ דוחה אותה. ואלה האומות הם הצָעָה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא הפרי וישובו כֻלם פריו, כאשר יודו לו, וישוב העץ אחד, ואז יפארו ויוקירו השרש אשר היו מבזים אותו”²⁷⁸. ואז נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים – – ונהרו אליו כל הגוים – – ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו.

הַרְרֵי עוֹלָמִים, כַּבְּדוּ הַר קָדְשׁוֹ;

מִשְׁפְּחוֹת כָּל-עַמִּים, בַּקְּרוּ מִקְדָּשׁוֹ²⁷⁹.

ולאחרית תוצאות ספר הכוזרי, אשר בו אצר את כל דעותיו על היהדות, שם ר' יהודה הלוי בפי החבר דברים על אודות ארץ ישראל, כי כל העולה אליה ויושב בה הוא הטוב בעיני ה', כי היא “כסא כבוד אל”²⁸⁰, נעלה על כל ארצות תבל, “מקום אשר רוח אלהים שפוכה” על בחיריו²⁸¹ המתהלכים בה.

חַיֵי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר-דְּרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵך, וְנֹפֶת צוּף נְהָרָיִךְ²⁸².

הֻרֵי בְשָׂמֶיהָ מִרְעֵה עֳפָרִים,

נִצֵּי כְרָמֶיהָ נַרְדְּ עִם כְּפָרִים,

רִקְחָהּ וְסַמֶּיהָ מָלְאוּ עֲבָרִים²⁸³.

והעם היושב בה נשוא עָון²⁸⁴. קרוב מאד הדבר כי את שירי נעוריו, אשר שר לאהבת דודים בטעם שירי יוסף בן צַקְבֵּל²⁸⁵, חשב לו בימי זקנתו²⁸⁶ לחטאה²⁸⁷, עד כי בחר לנפשו לצום²⁸⁸ למען התם חטאתו²⁸⁹. אף כי לפי שיטתו חשב את התענית למותר לאיש אשר לא הלך אחרי יצרו²⁹⁰. וכליון נפשו אל כפרת העון הנדמה, הוסיפה עוד רשף אש אל שלהבת אהבתו העזה אל ארץ ישראל ואל תשוקת עלותו אליה, אף כי תלאות רבות תמצאנה אותו בדרך²⁹¹. ומדי נסות אחד מאוהביו להסב את לבו מן הדרך הרחוקה והמסוכנת הזאת, ומעזוב את ביתו המלא כל טוב להתענות לעת זקנה במקום אשר לא ידע מתמול שלשום, היו דבריהם בעיניו “דברים ארבו מתוכם דְּבוֹרִים”, אשר רב עֻקצם מדבשם²⁹², והחריש להם בחשבו אותם לשִׁכּוֹרי חמדת חיי השעה.

לְתוֹכְחוֹת מְרִיבָיו, חֲלִיפוֹת סְבִיבוֹ, וְיִשְׁמַע וְיַחֲרִיש כְּלֹא אִישׁ דְּבָרִים.

וְכַמָּה יְרִיבֵם? וְכַמָּה יְשִׁיבַם? וּמַה יַעֲצִיבַם? – וְהֵמָֹה שְׁכוּרִים²⁹³.

ויקם יהודה ויחלק את קניניו ואת נכסיו לבתו ולבניה²⁹⁴, ואולי גם ליתר קרוביו²⁹⁵, וצרור כסף רב לקח בידו לכלכל את דרכו הרחוקה ואת שיבתו בכבוד, לבלתי היות למשא על איש²⁹⁶. ויחלץ פתאום מבין זרועות בתו ובניה, היקרים לו כאישון עינו, וקרוביו²⁹⁷, וישם את פעמיו לדרך הקדש, ויסע הנגבה, ויבא עד קורדובה. ויקדם החכם הנכבד ר' יוסף בן צדיק רב העיר את פניו במתנת כסף רבה ובשיר מלא אהבה וכבוד רב מאד, וימאן ר' יהודה לקחת את המתנה מידו, ויען לו ולעדתו בשיר מלא חן והדר²⁹⁸:

מְסַכְתֶּם לִי אֲהָבוֹת עִם נְדָבוֹת, וְנַפְשִׁי בַּעֲסִיסֵיהֶן שְׁכוּרָה.

שְׁאֵלָתִי – יְדִידוּתְכֶם לְבַדָּהּ; וְאֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבוֹרָה²⁹⁹.

משום הלך אל גרַנַדָא. גם שם קדמוהו נכבדי העדה ורבם דוד בן מהַגֵר בראשם, ומנחה בידו טלית נקיה מרוקמת, וישב לו ר' יהודה את תודתו בשיר על “שלמה בהוד נותנה מעֻלפת”³⁰⁰. ויבקר שם ר' יהודה את כל אנשי השם הידועים לו. אך את ידידו בחירו ר' יהודה בן גַּיָא לא מצא במקומו, ויצג לו שיר זכרון³⁰¹, ויעל באניה הוא ואנשים אחדים אשר נלוו עליו³⁰² לבוא מצרימה, ובהיותו שם – “קבור בחייו בארון עץ – – יושב ואין לעמוד עלי רגליו, שוכב ואין רגליו משֻׁלחות, חולה ויָרֵא מפני גוים גם מפני לסטים ומרוחות”, עת “אשר נקנה לים ושם רוחו ביד רוחות”³⁰³ – ולב גור אריה יהודה לא נע ולא זע מפני המוראים הגדולים אשר ראתה עינו, כי רוחו היתה מרחפת מעלה מעלה על פני הים כאשר הגה לבו:

הֲיוּכְלוּ פְּגָרִים הֱיוֹתָם חֲדָרִים לְלִבּוֹת קְשוּרִים בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים³⁰⁴?

ויקרא אל נפשו:

אַל יַחֲרִידָךְ יָם בְּשׂוֹא גַלָּיו, כִּי עִמְּךָ הַשָּׂם גְּבוּל לַיָּם³⁰⁵;

וְאַל יִמּוֹט בְּלֵב יָמִּים לְבָבְךָ וְהָרִים תֶּחֱזֶה מָטִים וּמָשִׁים – –

– – וְיִמּוֹטוּ וְיָנוּסוּ קְלָעִים, וְיָנוּעוּ וְיָזוּעוּ קְרָשִׁים³⁰⁶,

וְרָפוּ חֲזָקִים, וְנֶחְלְקוּ אֲפִיקִים;

חֶצְיָם עֲמָקִים, וְהָרִים חֶצְיָם³⁰⁷,

וְיָם יִזְעַף – וְנַפְשִׁי תַּעֲלוֹז, כִּי אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֳלֹהֶיהָ קְרַבָה³⁰⁸.

ובהיות הים הולך וסוער “ואנשים ונשים נֶאֱנָשִׁים, ורוּחַ חֻבלה מֵחוֹבְלֵיהֶן, וקָצוּ הַגְוִיוֹת בנפשים”, לא שת ר' יהודה לב ויקרא בששון ובשמחת לבב אל הספינה הנתונה בצרה, העולה ושוקעת:

עֲלִי הַסְּפִינָה וְדִרְשִׁי מְדִינָה, אֲשֶׁר לַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָהּ חֲדָרִים³⁰⁹.

השירים האלה, מלבד אשר תוכן רצוף אהבה לישראל ולציון ולכל קדשיה ומחמדיה, ישבו על מבחר השירים אשר שרו מעולם על גאון הים ועל עזוז נוראותיו, אשר היה לענין לבחירי מליצי עם ועם מדור דור.

קרוב לחג הסוכות הגיעה ספינתו אל חוף אלכסנדריא ויאמר לשבת רק ימים מספר בעיר ההיא³¹⁰,והנה מכתב בא אליו מן הנדיב האדיר אהרן הדַיָּן³¹¹ לחלות את פניו לסור אל ביתו³¹². וימאן לשמוע לקולו להתמהמה במצרים ויפצר בו אהרן ויוכל לו³¹³, ויבא אותו ואת האנשים ברגליו ויכלכל את כלם בביתו בעין טובה וביד נדיבה ורחבה כיד המלך³¹⁴. וינח לר' יהודה וירוח לו בבית הזה מכל התלאה אשר שבע בדרך. על כן עלתה ביד אהרן וביד שלשת (?) בניו הנדיבים לעצור אותו בתוכם כשלשה חדשים עד ימי החנכה. אך בכל אהבתו את אהרן ובניו אהבת נפש, לא נשאתהו עוד ארץ מצרים לשבת עליה כי רוחו שאפה ציונה³¹⁵. ויקם ויחלץ מזרועות אהוביו אשר דבקה נפשו בם, וילך אל דמיאטה³¹⁶ עיר החוף לרדת שם באניה לבוא ארצה ישראל. הוא בא שמה ור' חלפון אבי סעיד הלוי, אשר ראה את ר' יהודה זה שתי שנים בספרד³¹⁷, יוצא לקראתו ומביאו בכבוד בצל קורתו. והאיש חלפון איש נכבד מאד, קר רוח³¹⁸, איש תבונה³¹⁹, אוהב שלום³²⁰ וקונה לבבות בנדבות פיו³²¹ ובנדבת ידו הרחבה.³²² עוד ר' יהודה אומר להשתעשע עם אוהבו הנעים והנכבד הזה, והנה מכתב בא מקאהירא עיר ממלכת מצרים, מיד הנגיד שמואל בן חנניה רופא המלך, הגדול לפני אדוניו אל חלפון להטות את לב ר' יהודה לבוא אליו להכבד לשבת עמו. ואחרי כן באה מאת השר ההוא אגרת מלאה כבוד לעצם יד ר' יהודה המבקשת אותו כי יואיל לבקרו. ורבי יהודה הלוי היה נאחז בעת ההיא בעסק אחד³²³ אשר לא נתנו למוש ביום ההוא ממקומו. ולא השיב יהודה את פני שמואל וישלח לו מכתב מלא כבוד ואחרי כן בא אליו. ויקדם הנגיד שמואל את פני יהודה באהבה, בשמחה, ובכבוד בקאהירא, ככל אשר קדם ר' אהרן הדין אותו באלכסנדריא. ושמואל היה איש נכבד ואדיר מאד ומגן לעמו מפני עריצי הגוים העוינים אותם כדבר המשורר:

בְּצִלְּךָ יִחְיוּ עִם גּוֹי מַעֲבִידָם; כְּשׁוֹשַנִּים דָּרִים בֵין הַדַּרְדָּרִים³²⁴.

ואת גדולתו בבית המלך ירש מאת אביו³²⁵, אשר קרוב הוא כי גם היה רופא המלך, ועל כן נקרא “שר הרופאים”³²⁶, אך נראים הדברים כי גם איש גדול בתורה היה חנניה³²⁷ ככל אשר היה בנו. כגדול הוא ואביו ככה גדלו אף נכבדו שלשת בניו בישראל³²⁸.

וחלפון הציג במכתבו את ר' יהודה לפני איש נכבד בקאהירא ושמו ר' נתן³²⁹ החבר ראש הישיבה³³⁰, אשר דבקה בו נפשו. ור' יהודה הלוי נתן לכל אנשי חסדו אלה: לר' אהרן הדין, לר' שמואל הנגיד בן חנניה, לחלפון ולנתן, את שכרם ביד נדיבה כי הציב להם מצבות זכרון עולם בשיריו אשר שר לכבודם³³¹, והשירים האלה הם הם אשר נתנו להם שם ושארית בספר דברי הימים אשר לעמם ואשר ספרו את תהלתם לדור אחרון. וגם לאנשים אחרים ממיודעיו אשר קדמו את פניו בלכתו למסעיו, הלא הם משה בן אלששי ממצרים³³², יהודה אל סגלת³³³ ויחזקאל בן יעקב מדימאטה³³⁴, השיב את גמולם בדברי שיר.

והשירים האלה התחדשו וישובו לימי עלומיהם במצרים לעת זקנת עושם הלוי, ואף כי אסר כמעט אִסָּר על נפשו לבלתי שיר עוד כ"א שירי קדש, נמנו עליו חבריו, ור' חלפון בראשם, והתירוהו כדברי מכתבו “הֵפֵרו את נדרַי, והתירו את אֱסָרַי, ויִמַּסו אסורי, ויתחדשו נעורי, ויתרגשו שירַי, ויתנגשו כנורי – – ואנָּער לנערות, ואשחר את השחרות, וָאֲכַחֵש את השֵיבה ככחש את הגנבה”³³⁵, כי כה אמר אליו

ר' חלפון: “עשה עם הזִּקנה מעשה העֶדנה”³³⁶. וישמע אליו ר' יהודה ויאמר בלבו: “ואם אֶמעל בשירי קדשי ה' – – – והתרתים לעת כזאת לבניו³³⁷ – – והוא רחום ולו נאה לכפר”³³⁸.

"ונָשב כמעט לשעשועי העין ותעתועי היין, קנות אהבה ולב אין, כי זכור אני ואתה את השירים, המחוברים בימי הנעורים, מה יפו, לולא אשר עפו, ושאלת: היתכן להעשות כן? והלב נעור מן הנערות וריק מן השחרות, יביט סביבו, ולא יִגַּהּ שביבו, ולא יזל רביבו. ויהי היום ואוהביך שותים ואש אֲהָביך חותים, השכירוני והזכירוני, עד התעוררתי ושוררתי, ודברתי נגידות וחברתי ידידות³³⁹. וקרוב הדבר כי ראו מכבדיו הנכבדים כי רוח עצבון קננה בו, על כן דברו על לבו לשוב אל כנורו למען ירוח לו. ויהיו לו ימי שבתו במצבים ימי עדן ושעשועים, עד כי כמעט צר לו לעזוב את חבריו הנאהבים והנעימים אשר במצרים, אך גם על אהבתו אותם בתם לב גברה אהבתו לציון ויתרוצצו הגיוניו בקרבו ויקרא:

אֲהָהּ, מָה אֶעֱשֶׁה לוֹ, כִּי כְנַעַן מְחוֹז חֶפְצִי וּמִצְרַיִם מְחוֹזָיו³⁴⁰?

אך:

לִבִּי מְעִירִי לַעֲלוֹת לְבֵית קָדְשִׁי וְעִירִי³⁴¹.

ויתחזק ר' יהודה הלוי ויבלג על כל החמֻדות והנעימות אשר נכונו לו בשפע בבית השר שמואל ועל אהבת ידידיו אשר נקשרה נפשו בם, וינער בכל עֹז, וישב אל דמיאטה עיר החוף, ויבא שם בצום העשירי, ויצא לקראתו ר' חלפון. ואחרי אשר הכין לו ר' חלפון את כל צרכי הדרך ויתחזק להקל מעליו כל טֹרח³⁴², נפרד רבנו הלוי באהבה עזה מכל אוהביו, וילך באניה לבוא אל הארץ הקדושה אשר אליה היו עיניו ולבו.

ככל אשר נודעו לנו דרכיו מספרד למצרים לכל מוצאיהן ולכל מסעיהן, ככה נעלמו ממנו עקבותיו למן היום אשר עזב את חוף מצרים לנסוע ארצה ישראל. נראים הדברים כי בא עד ירושלים, אך הדבר אשר אליו נכסף לבלות שם את יתר שנותיו לפני ה' בעיר הקדש או ביתר ערי יהודה וישראל לא עלה בידו. אין זאת כי כמרי הנוצרים, אשר בידם נתנה הארץ, לא נתנו לו מדרך כף רגל בתוכם, ואת מפח נפשו מוצאים אנחנו נמלץ בחרוזים אלה:

הִשְׁתוֹמְמָה מִדֵּי עֲלוֹתָהּ לְהַר קֹדֶשׁ, כִּי רָאֲתָה זָרִים עָלוּ וְלֹא עָלָתָה.

וַתַּעֲמוֹד רָחוֹק מִשְׁתַּחֲוָה נֹכַח הֵיכָלְךָ מִכָּל מָקוֹם אֲשֶׁר גָּלָתָה.

דִּבְרֵי תְחִנָּתָהּ שָׁלְחָה לְךָ מִנְחָה; לִבָּהּ וְעֵינֶיהָ מוּל כִּסְאֲךָ תָּלָתָה.³⁴³

דומה הדבר כי חלל לבו מאד בראותו כי נוחלה התקוה האחת, אשר אליה נשא כל ימיו את נפשו הטהורה, ויהפך לבו להצדיק את אוהביו האחדים אשר אמרו להניא אותו מחפצו להמיר חיים טובים במקומו במשא נפש התלוי בספק אם יגיע אליו, וינחם וידבר עליהם טובות, כי הם דרשו את טובתו ועצתו היא הנמהרה.

כַּמָּה יְעָצוּנִי יְדִידַי מוֹעֵצוֹת שָׁלוֹם, וְסוֹף דָּבָר לָרִיק יָגָעוּ.

צָמְחוּ בְלִבִּי מַחֲשָׁבוֹת לִנְדוֹד, לֹא נֻטְּעוּ מֵאָז וְלֹא זֹרָעוּ³⁴⁴.

ויעזוב בלב נשבר³⁴⁵ את מקום המקדש ואת עיר הקדש, גם את כל ארץ אבותיו אשר אליה נכספה נפשו, ויעבור דרך צור, ויכבדוהו אנשי המקום כבוד גדול מאד, וגם הוא השיב אל חיקם בשיר אשר שלח לאחד מחכמיהם אחרי צאתו מתוכם³⁴⁶, ויסוב משם וישם את משכנו בדמשק. אך בראותו כי כל יגיעו לשבת לפני ה' בעיר קדשו עלה בתהו ותחת שבתו בארץ הנכר בתוך עירו ועדתו וביתו, הוא יושב כיום בארץ נכר רחוקה מאד מבית אביו ומשפחתו, ותתעטף עליו רוחו מאד וישפוך את כל הגיגו ואת כל געגועיו לעמו, לכל קדשיו ולציון ולכל מחמדיה בשיר נהי אשר לא נשמע עוד כמֹהו למיום תלות בית הלוי את כנורותיהם על נהרות בבל. היא הקינה אשר יקוננו כל בית ישראל מדי שנה בשנה בתשעה באב, אשר פתח דבריה הוא: “ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך”.

מלבד רוח אהבתו העזה לציון ולעמה – אשר עליה יאמר באמת ובתמים “רשפיה רשפי אש, שלהבת יה, מים רבים לא יוכלו לכבות אותה ונהרות לא ישטפוה” – אשר הערה אל הקינה הזאת, הוציא שם את כל חמתו על הגוים העריצים אויבי עמו, כגבור אשר גם בנפלו שדוד לפני אויב, לא יניח את חרבו מידו עד אם הפליא את מכותיו. באהבה רחמניה לבת ציון העלובה ובחמה שפוכה על עושקיה ורוצציה, אשר עד קרסוליה לא הגיעו, קורא הוא בגאוה ובבוז;

אֵיךְ יֶעֱרָב לִי אֲכוֹל וּשְׁתוֹת, בְּעֵת אֶחֱזֶה כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי, בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עוֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָרָיִךְ!?

ומן הצוררים אשר בדורו, יהפוך את פניו אל עריצי גויי הקדם אשר הכעיסו את ישראל בהבליהם וישתומם ויקרא בגאון:

שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם; וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?

אֶל מִי יְדַמוּ מְשִׁיחַיִךְ, וְאֶל מִי – נְבִיאַיִךְ, וְאֶל מִי – לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?

ויחרוץ משפטו בחזקת היד על הגוים הצצים והנובלים ועל עם העולם:

יִשְׁנָה וְיַחֲלוֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל, חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ³⁴⁷.

השיר הזה הוא המאסף לכל שירי משוררנו הגדול האדיר והנשגב הזה³⁴⁸. על כן אצלה השמועה אשר בפי העם מהודה על שיר זה, ותקדשהו באמרה כי פרש ערבי המית אותו בחניתו, בקוננו את קינתו על חרבות ירושלים³⁴⁹. ושמועה אחרת צלולה ממנה תספר, כי נקבר האיש המרומם הזה בכפר כבול³⁵⁰. וכיום נמצאו לו שני נוסחי שבח, אשר אחד מהם היה חרות על מצבת קבורתו;

אֱנוֹשׁ דּוֹרֵשׁ מְעוֹן צֶדֶק וְחֶסֶד, וְאָן פָּנְתָה עֲנָוָה עִם תְּעוּדָה?

שְׁלָשְׁתָּם נִקְבְּצוּ יַחַד וְאוֹמְרוֹת, הֲלֹא הֵן פֹּה אֲנַחְנוּ בִיהוּדָה³⁵¹.

נוסח אחר:

גֶּבֶר יִשְׁאַל אֵיפֹה נָפַל אַרְיֵה עָז וּמְקוֹמוֹ אַיֵהּ?

הָשֵׁב אֵלָיו כִּי בְמָקוֹם זֶה נִקְרֶה מַפֶּלֶת אַרְיֵה³⁵².

אך המצבת אשר לקח ויצֶב לקח ויצֶב הוא לו בחייו הוא ספר הכוזרי, אשר בכתם פז לא יסולה ושיריו אשר אין ערוך לתפארתם, הם החרוזים החרותים בלב בחירי אהבי שמו לדורותם לזכרון לדור אחרון.

ימי שקט לישראל בגרמניא לפני מסע הצלב הראשון. ראשית מסע הצלב. מעשי הדמים, אכזריותם ונַבלותם של אנשי הצלב וקדושת השם וטהרתם וגבורתם של אבותינו בערי מיץ, טריר, שפַיֶר, ורמייזא, מגנצא, קולן, אַלֶנְדַר, מאֶרס, וקֶרפן. עלילות אנשי הצלב במדינת ביהם. הכליון החרוץ ליושבי ירושלם. קינות וזכרונות לשמד זה. ימי הספירה נקבעים לימי זכרון אבל זה. צדקת הקסר הנריך הרביעי השב מאיטליא וחסדיו לפליטי השמד. האנוסים בידי האספסוף להתנצר חוזרים ליהדותם. לשון רש״י להם נחומים ומרפא. זריזות רש״י בתורה עם שבר רוחו וחליו. פטירתו ורום ערכו בעיני כל בני עמו לדורותם.

(4865–4856)

עד שנת החמשים והשש למאה התשע וחמשים לא קשתה עוד עד מאד יד הגוים על ישראל בצרפת ובאשכנז. רודיגר בישוף עיר שפַיֶר, בעַבְּרו¹ אל העיר הזאת את מגרש שפיר הישנה הנחיל ליהודים מקום לבנין בתים (1084–4844), ויזכה את בוניהם ואת יושביהם בזכֻיות יתרות. ומלבד אשר מלאה יד בני ישראל לסחור בכל העיר ועל הנמל, היו להם בתים, גנים, שדות וכרמים. ואת יד ראשי הקהלה מלא הבישוף ההוא לשפוט את בני עדתם בכל תקף ככל אשר ישפוט שר העיר את אנשי עירו הנוצרים. אף לא מחה בידם מקנות להם עבדים ומשכור להם משרתים נוצרים ומניקות נוצריות, אף כי רע היה דבר זה בעיני האפיפיור גרֵגור השביעי. אף לא עכב ביד היהודים ממכור לנוצרים את בשר הבהמות הטרפות. ולמען הגן עליהם ממשובת האספסוף יִחד להם בתוך העיר מקום מוקף חומה אשר המה יגוֹנו עליה והמה יחזקו את בדקיה. ורשות נתנה להם לחגור חרב וכל נשק. ובעד הזכויות האלה ישקלו מדי שנה בשנה שלשה מנים זהב וחצי במשקל עיר שפיר. וחוקים כאלה נתנו גם לקהלות ישראל אשר בערים אחרות. כי כה כתב הבישוף ההוא בכתב הדת אשר נתן לקהלה ההיא לאמר: “נתתי ליהודים את החוקים הטובים האלה כמשפט כל עיר בגרמניא”. והקסר הינריך הרביעי אשר את הזכויות האלה, ויוסף עוד אחרות עליהן, כאשר שאל ממנו יהודה בן קלונימוס, דוד בן משולם ומשה בן יקותיאל ראשי הקהלה ההיא. ויאסור הקיסר ההוא על הכמרים לאנוס את עבדי היהודים להתנצר וכל אשר יעבור על האסור ההוא שנים עשר מנים ישקול לאוצר המלכות. ואם יתנצר איש יהודי ינתן לו מועד שלשת ימים להנחם על מעשהו ולשוב אל עמו ואל עדתו. וכי לאיש ישראל משפט עם איש נוצרי ישביעו את הישראלי כדת משה. ובשפוט שופטי הנוצרים את איש ישראל, לא תמלא ידם להעבירו באש ובמים כדרך הנשפטים בימים ההם. את כתב הדת הזה חתם הקסר הנריך הרביעי לקהלת שפיר (1091–4851)². וברור הדבר כי משפטים אלה לא נתנו רק לקהלה הזאת לבדה כי גם ליתר הקהלות נתנו הנחות כאלה. ובכן לא היה עול המלכות כבד על ישראל מנשוא בימים ההם.

אך מן החוץ התרגשה צרה גדולה לבא על אבותינו יושבי אשכנז. נזיר קתולי ושמו פטר איש אמיֶנס³ אשר בצרפת שב מירושלים ויספר באזני האפיפיור אוּרבן השני⁴ את התלאות המוצאות את הקתולים העולים להשתחות על קבר משיחם למן היום אשר לכדו התֻּרכים את הארץ. ויחזק האפיפיור את יד פטר לסובב בכל גבול הקתולים ולהזעיק את כל העם מקצה למלחמה על התֻּרכים. ויעבור פטר, איש דל בשר עוטה בלואי סחבות וחגור חבל במתניו, את כל ארץ איטליא ואת כל דרום צרפת ויאזר זיקות גם בלב השרים והכמרים וגם כל דלת העם. ויוָּעדו עם רב אל האפיפיור אשר בא אל גיא קלרמונט⁵ אשר בנגב צרפת. ויצו האפיפיור ויתפרו כל היוצאים למלחמה צלב אדום על שכמם הימנית. על כן יאמר לגדודים האלה אנשי הצלב. ויעבר האפיפיור קול בכל הארצות לאמר: כל הנפש אשר תשים את פניה ירושלמה למלחמה ונקתה מכל עונה. – ויתגודד עם רב מן האספסוף ויבאו נער וזקן, טף ונשים, ערב רב מאד. וילוו גם הם על, המחנה הכבד העולה ארצה הקדם. וישישו החטאים האלה למצוא מקום להתם את חטאותיהם אשר חטאו כל ימיהם. והאלופים⁶ אנשי הזרוע שמחו לקראת הבזה הרבה הנשקפת להם בערי הקדם המלאות כל טוב. ודלות העם, בני הכפרים, אשר היו עבדים כה רפים לאחיהם בני עמם השרים הרודים בהם בפרך, מהרו אל הגדוד למען פרוק מעל צואריהם עול עבדותם.­

ויקומו אנשי הצלב ופטר איש אמינס וגוטשלק הכמר בראשם ויחלו ללכת למסעיהם, ויהיו בוזזים גם את בתי הנוצרים גם את בתי היהודים, מבלי הבדל עוד את היהודים לרעה מיתר יושבי הארץ. אולם בבוא אחריהם האספסוף הגדול, המון ריקים ופוחזים, אשר קאה בעת ההיא ארץ צרפת, אנגל, לותרינג ופלַנדר, אז החלה המשִׁסה וההרגה בכל מושבות בני ישראל. כי נזיר נוצרי הוציא קול, כי נמצאה מגלה על קבר משיחם, אשר תצוה להשמיד את כל היהודים, אשר לא יקבלו עליהם את עול דתו. וייטב הדבר בעיני הריקים ויקראו איש אל אחיו לאמר: הנה אנחנו הולכים להציל את קבר משיחנו מיד חורפיו, ועתה נקומה נא ראשונה ונכריתה מקרבנו את הכופרים בני ישראל, אשר בתוכנו הם יושבים. – ויעבירו קול לאמר: כל האיש מבני ישראל אשר לא יעזוב את דת אבותיו ומת. אך באנשי צרפת לא יכלו להפיק את כל זממם, כי אך החל החלו לקצות ביהודים, ויתיצבו השרים והכהנים בפניהם ביד חזקה. אך בעיר רוין⁷ באנגליא סחבו את בני ישראל אל הכנישה⁸. וישימו את צורי חרבותם על לבם ויקראו מותו או התנצרו. גם בעיר מיץ⁹ הציקו לבני ישראל. אולם כל הרעה כלתה אל אבותינו יושבי אשכנז. השמועה הראשונה כי אנשי הדמים הולכים וקרבים הגיע אל העיר הגרמנית טריביש, אשר יאמר לה כיום טריר, ותשמנה נשים ונערות מבנות ישראל אבנים בצואריהן ותקפוצנה ותטמענה במי הנהר למען הצל את נפשותיהן הטהורות מיד הטמאים. ואסתר בת חזקיה ראש הכנסת היתה להן למופת במעשה הגבורה הזאת. וישימו ראשי הקהל את פניהם אל הבישוף אֶגטבֶרט להציל אותם מרעתם. וישב העריץ החנף את פניהם במוסר הבלים אכזרי מאד. אך ככל אשר קדשו נשי ישראל הטהורות בעיר ההיא את שם אלהיהן ועמן, ככה התעיבו ראשיה להתפתות אל האיש מיכה הגדול בהם, לשמוע בקול הבישוף ולעזוב את דת אבותם. אולם כלם נפתו אל מיכה מפחד מות. וכאשר היתה אחרי כן הרוחה, מהרו לשוב אל דתם, לבד מן מיכה המסית, אשר המיר את דתו לצמיתות. ויהי שם מיכה זה לחרפה ולקללה בעמו ולשם קלון לכל מומר עוזב את תורת ישראל. הנבלה הזאת היתה האחת בימי הנסיון ההם, אשר בכל הרעה אשר מצאה את אבותינו, לא יצאה עוד תפארת ישראל כנגה, כאשר יצאה בעת ההיא.

כשמוע אנשי שפַיר את שמע האספסוף המתגלגל כשואה “תפשו אֻמנות אבותם”, וירבו “תפלה צדקה ותשובה”. ויצומו שלשה ימים לילה ויום. ויהי בבוא אנשי הדמים העירה ביום השבת בשמונה לחדש אייר, ותשלח אשה חסידה יד בנפשה לבלתי נפול ביד מרעים¹⁰. והנבלים תפשו "עשר נפשות מבחירי אנשי הקהלה ויסחבום אל הכנישה. ולא אבו הקדושים לשמוע אליהם ויהרגו הטמאים אותם עד אחד¹¹.

“ואקונן מר על הרוגי אשפירה¹² בשמונה בו ביום מרגוע הֻקרה… גבורי כח עושי דברו למַהרה וכֹהנַי ועלָמַי גועו כֻלם עשרה”¹³. אולם הבישוף, קר הרוח יוהנסֶן לא נתן לנבלים לבצע את כל מזימתם. ויתיצב בפניהם ואחדים מהם נהרגו ביד אנשיו. וימלט רבים מהם אל היכלו ורבים אל היכל הקסר. והיהודים אשר לא נאספו שמה התיצבו לפני אויביהם וישיבו מכה אל חיקם¹⁴.

ובשבעה ועשרים לחדש אייר פשטו אנשי הצלב על עיר וַרמיזא. ויחישו אנשים מבני ישראל מפלט להם אל היכל הבישוף אלברַנדוס, אשר לבו לא היה טוב להם כלבב יוהנסֶן. אבל בכל זאת לא אמר להשחיתם. ואולי קִוָה להטות עוד את לבם אל דתו. והנשארים לא יצאו מבתיהם. ויקומו האכזרים על הנשארים האלה ויהרגום, ויהרסו את בתיהם, וישימו את ספרי התורה למרמס ויתעללו בם, וינצרו את אנשים רבים על כרחם. ויתחזקו בני ישראל “וישחטו איש את רעהו, ואיש את קרובו, איש [את] בניו, חתנים וכלות, ונשים רחמניות שחטו את ילדיהן”, ויקראו בקול גדול “ה' אחד” וימותו¹⁵. ובאחד לחדש סיון הוסיפו אנשי הצלב כח ויקרבו אל שערי היכל הבישוף. וַיַגֵד ברנדוס לבני ישראל כי לא יוכל להיות עוד למעוז לראשם בלתי אם ישמעו אליו להמיר את דתם. ויענו אותו האנשים כי מקץ שעה קטנה ישיבו אותו דבר. ויהי בשובו מקץ השעה וימצאו את כלם מתגוללים בדמם¹⁶. כי בחרו למות איש בחרב אחיו מהתכחש לאלהי אבותיהם או מנפול ביד בני עולה. כשמוע חבר המרצחים את הדבר וישתוללו וישתגעו ויפלו על בני ישראל הנשארים ויהרגו את כל הבא בידם. ויתחזקו אבותינו הקדושים, ובהיות היום ההוא ראש החדש קראו את ההלל בקול רנה וימותו לפני ה'. וימותו בשני הימים ההם, בשלשה ועשרים לחדש איר ובאחד לחדש סיון, שמונה מאות נפשות נקיות וטהורות¹⁷ ביד הטמאים הנתעבים הנאלחים אנשי הנבלה והתועבה, וחכמי ורמַיְזָא הגאונים בתוך החללים¹⁸.

"קהל ורמיזא בחונה ובחירה, גאוני ארץ ונקיי טהרה, פעמים קדשו שם המיֻחד במורא, בעשרים ושלשה לחדש זיו לטהרה; ובחדש השלישי בקריאת הלל לשוררה, השלימו נפשם באהבה קשורה¹⁹.

ובראש החדש ביום ההֶרג הובא נער גבור חיל מן הבחורים, ושמו שמחה הכהן, אל הכנישה. ויהי בבואו שמה וַיוצֵא חרב מתחת לבגדיו וינקֵם ויהרוג שר אחד מקרובי הבישוף. ויפלו עליו אנשי הצלב ויקרעוהו לגזרים, ובני עמו התהללו בו, ויקראו על חלל ידו ועל מעשה הנער הגבור: “כן יאבדו כל אויביך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”²⁰.

ובשלשה לחדש סיון באו אנשי הצלב עירה מַגֶנְצָא, ובראשם הגרף אֵימְרִיק [או אמיכא] לבית טַיְנִינְגֵן, שאר קרוב לרותַרד הארכיבישוף²¹. והגרף לינינגן איש דמים ואוהב בצע. ויסת בסתר את הארכיבישוף לגנוב את לבב עשירי ישראל אשר במגנצא ולאסוף אותם ואת אוצרותיהם אל היכלו למען הסגר אותם אחרי כן אל ידו ואל יד גדודיו להמיתם ולחלוק עמו אחרי כן את האוצרות חלק כחלק. ויעש הארכיבישוף כן. וידבר על לב העשירים למלט את נפשם. וישמעו אליו, ויקחו את נפשות ביתם ואת אוצרותיהם ויבאו אל היכלו²². בכל זאת לא שתו הנמלטים שקר בנפשם ולא שתו את רותרד, את כבודו ואת ישרתו מעוזם, ויכינו את לבם אל ה' למות על קדושת שמו²³. ויהי בבקר ויַּסע לינינגן את מחנהו אל פני היכל רותרד, ויתדפקו על דלתות שעריו ברעש ורֹגז. ויצו הארכיבישוף לאנשיו להתיצב בפניהם בקשתותיהם וחניתותיהם, ולא אבו לשלוח יד באחיהם אנשי הצלב²⁴. ויפרצו אנשי הדמים את השערים, ויפשטו על הנמלטים ויהרגום עד אחד, ואיש מהם לא אבה להציל את נפשו במשאות שוא ולהתכחש לאלהי אבותיהם²⁵. ואנשים יראי אלהים היו בעיר אשר לא אבו לבקש מנוס בבית הארכיבישוף, ויתקדשו קדש ויתעטפו בטליתותיהם, “כי באהבה קבלו עליהם דין שמים”, ולא עזבו את מקומם עד בוא עליהם הנבלים ויהרגום. ורוח גבורה עברה על נשי ישראל הטהורות ותשחטנה את בניהן ואת בנותיהן לבלתי תת לטמאים אנשי התועבה להתעלל בהם, ואחרי כן שלחו יד בנפשן, וכה עשו גם האנשים לנשיהם ולזרעם. ויהי מספר החללים הקדושים ביום ההוא במגנצא אלף ושלש מאות²⁶. וששים נפש אשר נמלטו אל בית אוצר, ומשם הוליך אותם הארכיבישוף אל כפרי רינגוא²⁷ למען הסתירן, התגודדו גם עליהן המרצחים וישמידו את כֻּלן²⁸. בתוך החללים היו גם החכמים והטהורים הנקובים עד היום בפי עמם בשם “חסידי מגנצא”²⁹. גם בתי המדרש המקודשים אשר בהם הורו מורי ישראל ומאוריו רבנו גרשום ורבנו אליהו הזקן, ר' שמעון בר' יצחק ורבנו יצחק בן יהודה וחבריהם ותלמידיהם נהרסו ביום עֶברה ההוא. ויקוננו ישראל לדורותם על הטבח ההוא ועל החרבן ההוא:

– – ועל אדירי קהל מגנצא ההדורה, מנשרים קלו, מאריות להתגברה, השלימו נפשם על יחוד שם הנורא, ועליהם זעקת שבר אעוררה³⁰ – – ועל חרבות מעט מקדשי ומדרשי התורה.

בחדש השלישי בשלישי נוסף לדאבון ומארה³¹.

כל חטופי תורה / דורשי מצוה ברה / יראת ה' טהורה / ליום מצות הגבלה³² / הצבהו בני הקהלה / מנורת זהב כֻּלה³³.

ובערב חג השבועות שחט ראש העדה יצחק בן דוד את שתי בנותיו וישרוף את ביתו. ומשם הלך הוא ואוריה רעהו אל בית הכנסת ויציתו אותו באש, וישבו לפני ארון הקדש, וימותו שם לפני ה'³⁴.

אין זאת כי ארבע נפשות לא עמד לבן במות כל העדה ביד אנשי הבליעל ולא התיצבו בפניהם בהזותם עליהן את מימיהם, ואחרי כן נחמו על רפיונן, וימותו מות גבורים על קדושת שם אלהי ישראל, ותצא אש מבית הכנסת ותאכל את חצי בתי העיר.

ביום ההוא בערב חג השבועות באה השמועה אל קהלת קולן, היא Coloniaהנקראה כיום Köln, העתיקה בכל קהלות ישראל באשכנז, כי מחנה אויביהם הולך וקרב ויהפך להם חגם ליגון.

“סמוך לחג השבועות קרָאוני רבות ורעות בישראל בפרוע פרעות”³⁵. בכל זאת מהרו אל הבישוף איש חסד הרמן השלישי ואל האזרחים הנוצרים, ויחלו את פניהם להחיש להם מפלט, ויהמו רחמי אזרחי קולן הנדיבים ויאספו אותם אל בתיהם³⁶. ובבוא ממחרת חיל בֶּלע אל בתי ישראל מצאו אותם ריקים, ויכלו את חמתם בעצים ובאבנים ויהרסו את הבתים. ביום ההוא התחולל רעש קטן אשר הרגיז מעט את אדמת העיר. אך תחת קחת מוסר למנוע חרבם מדמי נקיים השתגעו הפראים עוד יותר, באמרם כי זהו האות כי מעשי אכזריותם רצוים³⁷. וימצאו איש חסיד, ושמו מר יצחק, ויחזיקו בו ויסחבוהו אל הכנישה להמיר את דתו. ויהי בגשת אליו הכמר וירק בו והפיל אשר בידו. ויפלו עליו ויהרגוהו כרגע. וגם אשה יראת אלהים אחת תפשו ויהרוגו. ויתר בני הקהלה נצלו ביום ההוא כי אנשי העיר, אנשי לב נדיב, סככו עליהם בשומם את בתיהם למנוס ולמקלט להם. ויחר אף האספסוף מאד על הטרף אשר לֻקח מבין שִניהם, ויפרצו הטמאים אל בתי הכנסת, ויוציאו את ספרי התורה ויקרעום, ויתעללו בתורת ה' בעצם יום הנתנה³⁸ וישרפוה באש.­

וביום נתינתה כמו כן אז חזרה / עלתה לה' למרום למקום מדורה / עם תיקה ונרתקה והדורשה והחוקרה / לומדיה ושוניה באישון כמו באורה³⁹./

מקץ ארבעה ימים לשבת היהודים בבית האזרחים בעיר קולן בעשור לחדש העביר אותם הבישוף הרחמן אל הכפרים והערים אשר היו לו וישבו שם עד היום השני לחדש תמוז. אז נודע מקומם לאנשי הצלב, ויבאו שמה ויהרגו את כל היהודים אשר הניס הבישוף אל כפר מיס “ויקדש מר שמואל בן אשר את השם לעיני השמש וגם שני בניו אשר עמו”. וממחרת היום ההוא באו אל עיר וֶולינגהוֹפֶן⁴⁰ ויהרגו את כל פליטי קולן אשר נמלטו שמה. ואיש נכבד, ושמו מר לוי בן שמואל, ואשתו ובניו וכל אנשי ביתו ואשה כבודה, מרת רחל הזקנה אשת רבי שלמה הכהן, וכל הנפש הבאה ברגליהם “אנשים, נשים, וטף, חתנים וכלות, זקנים וזקנות” יצאו אל אגמי המים אשר סביבות העיר, ויעבירו את המאכלת על צוארם וישפכו את דמם אל תוך המים⁴¹. “וחסיד אחד זקן, ורבנו שמואל שמו, ולו בן אחד בחור נאה ומראהו כלבנון” באו אל תוך המים ויפשוט הבן את צוארו אל אביו, וישחט את בנו יחידו ויברך את הברכה⁴², והבן ענה אמן, וכל הנצבים שם קראו למראה העקדה הזאת “שמע ישראל” בקול גדול וימותו כלם יחדו. אחרי כן נתן החסיד הזקן את חרבו אל בחור אחד, שמו מנחם, ויאמר לו: “אנא מנחם הגבור, קח חרבי ושחט אותי על בני החסיד”, ויעש לו כן, ויפול האב מת על בנו המת⁴³.

וברביעי לחדש תמוז עברה כוס החמה על הנמלטים אל עיר אֵלדֶנַר⁴⁴, ויעשו להם אנשי התועבה כאשר עשו לכל אחיהם. ואיש אחד, ושמו יצחק הלוי, אשר עיפה נפשו אל המכאובים אשר חִלו בו המרצחים ובתמהון לבו הזו עליו את מימיהם, הוחיל עד אשר נרפא מן המכות אשר הכוהו, וילך אל עיר קולן, ויפקוד את ביתו, ויקפוץ אל נהר הרַיִן ויטבע וימת. בשמוע הנמלטים אל כפר אלדנר כי המרצחים באים עליהם ויתאספו אל מקום אחד, ויסגרו את הדלתות בעדם, ויבחרו מתוכם חמשה אנשים אמיצי לב אשר לקחו את נפשותם, ואחרי כן עברו חמשתם איש בחרב אחיו. ופֶטֶר בן יועץ, אשר נותר באחרונה, עלה על ראש המגדל ויקפוץ שם ארצה וימת⁴⁵. ויהי כי לא מצאו שם עוד אנשי הבליעל נפש עברית לרצוח ויסעו משם עיר קונטן⁴⁶ (?), ויבאו שם בערב שבת עת אשר קדשו בני ישראל את השבת על היין. ואיש יהודי מצרפת היה שם. וילמד את אחיו אנשי אשכנז להכין להם קברים, ויהי בבוא עליהם האויב וימהרו אל הקברים, וישלחו שם יד בנפשם, ותהי קבורתם ומיתתם במקום אחד⁴⁷.

ולפליטי קולן אשר נמלטו לעיר מֶארס⁴⁸ הבטיח שר העיר להיות להם למחסה, כי בצורה היתה העיר. אך בהגיע שם גדודי האספסוף בשבעה לחדש בקש אותם להוחיל מעט, ויצא אל היהודים וידבר אל לבם כי יתנצרו, כי להיות עליהם סתרה תקצר ידו, ויענוהו כי מות ימותו ובדתם לא יבגודו. ויצו לאסור אותם בחבלים ולסגרם אחד אחד בכלא למען אשר לא יוכלו למות איש בחרב אחיו, ואחרי כן הסגיר אותם אל המרצחים אשר הוציאום אל מחוץ לעיר וימיתו את מרביתם ואת שאריתם נִצֵרוּ. ושתי נשים עבריות היו בעיר, האחת חולה והאחת יולדת, ונערה אחת יפה מאד ותמתנה אשה את רעותה ואת העולל השליכו בערשו מעל לחומה וימת. ממחרת היום ההוא בשמונה לחדש תמוז שתו פליטי קילן אשר בעיר קֶרפֶן⁴⁹ את כוס חמת ה' מיד אנשי הדמים אנשי הבליעל. ותעבורנה בשני החדשים האלה, מיום השמיני לחדש איר עד יום השמיני לחדש תמוז, כשנים עשר אלף נפשות טהורות מישראל בגלילות הרין ביד הנבזים והמגואלים אשר תגעל כל נפש לנגוע בהם, ביד חַיתו אדם אלה ביד הבעיר הנבער אשר דמים בפיו ושקוצים בין שניו.

החזון הנורא הזה, חזון מעשה הדמים אשר עוֹלַל בארץ הגרמנים ביר בני עולה לעם אשר משמרת תורת אלהיו היא כל חטאתו יהיה לאות לדורותיו להבדיל בין עריצי הגוים ובין חללי ישראל בימי תקוף שלטון הכהונה הקתולית. אלה מזה היו בוערים בעם הולכי חשכים אשר הפקידו את דרכם וגורלם ביד שני שעירי עזים ואוז אחד בהאמינם כי רוח אלהים נחה על האוז ועל העזים ללכת לפניהם לנחותם בדרך ירושלים, ואלה מזה אשר נהרגו בידי זֻלוּת לבני האדם ההם היו אנשים אשר נשאם לבם בחכמת תורת האלהים:

הוֹגי מלחמות ספר / נשף וָצֶפֶר / חֵיק אִמְרֵי שֶפֶר.

אלה מזה צמאו כזאבי ערב לדם חללים ובדמי נקיים אשר שפכו ידיהם הטמאות אמרו להטהר מכל חטאותיהם אשר חטאו ומכל תועבותיהם אשר התעיבו חָטוֹא והתעב כל ימיהם, ואלה מזה הנאהבים והנעימים בחייהם ששו למצוא מקום לקדש את שם אלהי האמת, את שם אלהי ישראל בדמי נפשם, ולא בדמי אחרים “כי כאשר יגיל המוצא שלל רב היו ששים ושמחים לעבוד לאלהים ולקדש שמו”. ולא רק האנשים והנשים אשר כבר שבעו ימים שבעו חיים לבדם “נתאוו לקדש שם בוראם”, כי אם גם בני הנעורים ובנות העלומים, מלאי חמדת החיים אשר התרפקו על מחמדי לבם אשר בחרו, הערו בשמחה את נפשם על מזבח אלהי אבותיהם. “עלצו הבנות, כנוסות וארוסות, לאִבְחַת חרב לקרם דצות וששות”. “ובחורים עלי תולע אמונים, והכלות לבושות שנים מעולפות בזרועות חתנים, מנותחות בחרב וכידונים” , “יחד לטבח הובלו, כטלאים וגדיים בנות מחֻטבות משֻבצות בעדי עדיים, גמולי מחלב עתיקי משדים”. בתולות היפות וילדים הרכים בספריהם נכרכים ולטבח נמשכים". ואמת הדבר אשר ספר ר' אליעזר בן נתן סופר הזכרונות כי גם “הנשים חגרו בעוז מתניהן” ותהיינה לרוח גבורה גם לרעותיהן גם לבעליהן ולבניהן למות מות גבורים על קדושת תורתם וכבוד עמם ולבלתי התרפס לגוי נבל ונבזה. וכה יספר המשורר על אחת הנשים העבריות ועל מעשה גבורתה: “נות בית היפה, בתולת בת יהודה, צוארה פשטה ומאכלת חִדדה, עין ראתה ותעידה”. אלה היו “זבחי ישראל, שלמים ועולות: חתנים וכלות; תודות ובלילות: בחורים ובתולות” .

ועין סופרינו משוררי הקדש לא טחה מראות את הגדולה והגבורה ההיא הנשקפת מתוך החשכה וההרגה, אשר הדיחו אנשי האון על בת יעקב וירגיזו שמים בצעקתם:

"הילילו שמים וזעקי אדמה, אראלים צאו וצעקו מרה!

מי ישמע ולא ידמע? הבן נשחט והאב קורא את שמע!"

ועל המון חללי אבותינו אשר נפלו ביום עֶברה, אשר כתב עליהם סופר זכרונות דברי הימים ההם “אלף עקדות ביום אחד”, קרא המשורר המקונן:

"אלה המזבחות זכור, ואלה העקדות ראה ".

מני אז מרה נפש ישראל יושבי אשכנז, ומשורריהם הנעלים לא יכלו לדכא את רוחם בפיוטיהם ויבטאו בחמת רוחם דברים מרים על צורריהם החנפים בדם ועל הדברים אשר בשמם שפכו את הדם הנקי (אך בכל זאת לא שכחו גדולי הדורות ההם כי ברית אהבת עולם לה' אלהי עולם, וכי עוד יהיה למשוש דור ודור. ועל כן היה כמעט לחוק להקדים את שירי העוז לשירי הנֶהי בשבתות איר וסיון חדשי הגזרה). ובענות צדקם לא רצו גדולי הדור לקבוע יום צום ואבל לזכר השמד הנורא ההוא, ולא מלאו את ידי העם לקונן עליו בלתי אם בתשעה באב, יום האבל על שני החרבנות. אך ברבות הימים החל העם לעשות זכר לאבל ההרגה באשכנז, בימי הספירה. גם בעדת ישראל בעיר רֵגֶנסבורג חלו ידי בעלי הצלב המשחיתים. וגם בעברם דרך ארץ ביהם שלחו את ידם ביהודים לרעה. והנגיד המושל ברַציסלַב השני, המושל אשר יצא למלחמה, איננו בארץ לעצור במשובתם ביד חזקה, ולדברי מוסר הבישוף הישר קוסמַס לא שתו לב ולא הטו אזן. ובאין איש תקיף להתיצב בפניהם מלאו את ידם לסחוב את היהודים אל הכנישות לנצר אותם ולהמית את כל הממרה את פיהם בחרב.

ולא ארכו הימים ותבוא השמועה אל גרמניא כי אחרית מאתים האלף אנשי הצלב אשר נסעו לדגל אֵמֶריק והֶרמן היתה להכרית כי את כלם אכלה חרב ההֻנגרים, אשר לא נתנו לאספסוף הזה לעבור את ארצם ורק שרידי מתי מספר שבו אל ארצם רעבים וצמאים, יחפים וחשופי שת, ויחשבו מרבית אזרחי הארץ את מפלתם כגמול אלהים על זדונם ועל מעללי רשעתם ואכזריותם אשר עוללו הבזוים האלה ביהודים, כי כל אנשי הלב בקרב הנוצרים בזו אותם ואת מעלליהם. על כן גננו נכבדיהם גם גנון על היהודים אשר מצאה ידם ובשמעם את אחרית הפוחזים הצדיקו עליהם את הדין.

עד כה וכה שב הקיסר הגרמני הנריך הרביעי מאיטליא וירא את העלילות אשר עוללו בעלי הצלב ביהודים וינאץ ויחר אפו מאד, ויתר ליהודים המומרים על כרחם לשוב אל דתם, ולא שעה אל מחאת האפיפיור אשר הוכיחו על פניו. וימהרו האנוסים ההם להשליך מעל פניהם את המסוה הנתעב. ויהי המעט מן הקיסר כי גלל את המעמסה הזאת מעל לבם, ויט אזן אל היהודים אשר הפקידו את אוצרותיהם ביד הארכיבישוף רותרד במגנצא, אשר חלק אותם עם לינינגן קרובו ויוֹעֶד אותם אליו למשפט. אך איש מהם לא באו ורותרד ברח על נפשו אל אֶרפורט. ויחרם הקסר את כל נכסי הארכיבישוף הזה.

כשמוע היהודים בביהם את שמע חסדי הקסר אספו את כל רכושם בסתר למען שלוח אותו לפניהם חיש מהר אל ארץ פולין ואל ארץ הונגר ולבוא אחרי כן גם הם אל הארצות ההן ולשוב אל דתם. ויגֻנב הדבר אל אזן הנגיד ברציסלף מושל הארץ, אשר שב זה מעט ממלחמותיו ויצו על אנשי צבאו לשום מצב בבתיהם. וישלח את דברו אליהם ביד סוכן ביתו לאמר: “לא מירושלים הבאתם את אוצרותיכם במכור אתכם אספסינוס בכסף, ערומים באתם הנה ועתה צאו גם יצוא ערומים מארצי”. אלה היו דברי העריץ אשר בפיו דבר ובידו מלא, כי לקח מהם את כל קנינם. אך קרוב הדבר כי נותרו בארץ, כי לא רבו הימים ואיש עברי ושמו יעקב היה לשר וגדול בבית הנגיד המושל הזה. וכל רעת החיות הרעות האלה אנשי הצלב כלתה אל עדת ישראל אשר בירושלים עיר הקדש, כי כאשר לכדו החנפים בדמים את העיר הכינו מטבֵּחַ במושלמים ואחרי כן אספו את כל היהודים, רבנים וקראים יחדו, אל בית הכנסת הגדול ויציתו עליהם את הבית באש (1099–4859). ובכן מצתה בת ציון את שארית קבעת כוס התרעלה, אשר מיין חמתה שתו קהלות יעקב בארץ הנכר לראשונה.

פרי ההרגה הזאת, אשר ראשיתה התחוללה בארץ גרמניא ואחריתה בארץ אבותינו, ואשר הרבתה לאכל ולשכל נפשות נקיות וטהורות ולהרבות בבת יהודה תאניה ואניה, לא היה רק נגף לבד כי היה גם אות גבורה ונצחון גלוי לכל העמים כי לא בחרב ברזל ולא בלהבי אש ולא בכל כלי מות תעלה בידם להכחיד את רוח האלהים אשר בקרב ישראל, ונהפוך הוא כי ככל אשר יוסיף הגוי הקדוש הזה, עם האלהים באמת, לשאת מכאובים ומות על הפקדון היקר מכל יקר אשר הפקד בידו על שתיל חיי העולם אשר נטע בתוכו אלהי אבותינו, כן יהדק וכן יאמץ. מות לא יבעיתהו ומחמדים ועֹשר כטיט חוצות נחשבו לו בבואו לתת את נפשו כֹּפר תורת אלהיו.

הן גם בימי החשמונאים, בימי החרבן ובימי ביתר נלחמו בני ישראל גם על דבר תורתם בגבורה גדולה, אך בעת ההיא כהתה עין אויביהם מהכיר כי בעד קדשי הרוח ישליכו את נפשם מנגד כי גם על דבר ארצם חרפו את נפשם למות. ומלבד זה הלא קוו אז בני ישראל להתגבר על אויביהם אולם בימי מלחמות בעלי הצלב לא היתה להם כל תקוה ולא נשאו את נפשם לדכא את אויביהם וגם כל עין כהה בחנה היטב כי לא על אודות ארצות מושב כי אם למען תורת אמת ולבלתי התכחש לה הערו נפשם למות. בגבורתם זאת אשר לא תֵחת מפני כל הוכיחו לכל באי עולם, כי רק גוים אשר אין עיניהם בלתי אם ואשר אין מעוזם בלתי אם הקשת, אף כי משמני ארץ יהיה מושבם, יסופו בבוא יומם; ועם אשר רוח אלהי האמת משא נפשם ומעֻזו גם בטרם שוב אל ידו ארץ אבותיו לא ימוט גם בארצות גלותו, כי גם על כנפי רוח גם על מפרשי עב יהיה איתן מושבו, כי רוח ה' תשאהו. יזכרו נא זאת אחינו ובנינו ויתהללו באבותיהם באנשי הקדש, אשר כל זולתנו לא הקים עוד גבורים כמוהם.

והנריך הרביעי לא הסיר את חסדו מן העשוקים. ויהי בבואו אל העיר מגגצה, אשר שם רבו הפרעות אשר פרעו אנשי הצלב בישראל, וישבע את השרים ואת האזרחים להיות למגן עליהם מפני צורריהם (1103–4863). לא כן היו הליכות האפיפיור כלֶמנס השלישי, כי עינו צרה מאד באנוסים לבלתי תת להם לשוב אל אלהי אבותיהם, אף כי לא מידו ולא מיד כהניו קבלו את דתו, כי אם מיד האספסוף המזוהם והטמא. אך הקיסר הישר לא שת לבו אליו ואל דבריו.

ולאנוסים אשר לא עמדו ביום צרה היתה לשון רש״י מרפא, כי ידע, רבנו הגדול את נפשם כי לא מזדון נתנו האומללים ההם למרעים לעשות בהם כרצונם ולהעבירם כי אם ממחִתה ומפחד מות. וידבר עליהם דברים טובים ונחומים ויזהר ויעד בקהל עמו לבלתי הכאב את לבם הנכאה בשמץ דבר ולהשיבם אל כבודם הראשון אשר היה להם בתוך עמם. אף על השלום הרבה להזהיר מאד כי גם אותו חשב למרפא לשבר עמו הגדול מאד. אך כי היו עוד ימי שני חיי רבנו שלמה אחרי הגזרה תשע שנים ובכֻלן לא חדל מאמץ את שארית כחו ללמוד וללמד לכתוב את פתרוניו ולהשיב פסקי הלכה לשואליו, הֻכה לבו מכה נחלה מאד ורוחו סרה על שבר בת עמו. וכה כתב אל אחד ממיודעיו: “תש כחי ופי נאלם מספר תלאות העוברות עלי גל אחר גל, על כן רפתה ידי”. ויעמד לפניו את בן בתו רבנו שמואל בן מאיר להיות לו לסופר, כי היו ימים אשר לא היה בו כח בלתי אם לחתום את שמו, ככתוב באחד מכתביו: "הנני צעיר שעל החתום נדון ביסורי חולי ומוטל על ערש דוי – – עת היא לי עתה לבוא בקצרה אשר לא כדת, כי נשכחתי⁵⁰ ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר. ולכן בתי קראתי מפני שורות הללו והוא כותבן⁵¹. אך רוחו בקרבו היתה שאננה ובינתו שנונה להשיב את הדורשים מפיו תורה ולפרוט את כל החליפות אשר עבר מאז על משפטו בדבר הענין הנשאל, ולבו מלא עֹז להוכיח כי ישר משפטו אשר הוא חורץ⁵². ויגוע ויאסף אל עמיו רבנו שלמה, ידיד נפש לכל נפש בישראל עד היום הזה ומורה נאמן כל הדורות הבאים עד דור אחרון, בשנת החמש וששים לימי חייו, בחמישי בשבת, בתשעה ועשרים לחדש תמוז, בשנת שמונה מאות וחמש וששים לאלף החמישי (1105–4865), בעודו שוקד על עבודת פתרונו לתלמוד מבלי הבט אל רפיון גופו ואל מכאוביו. ויחן ה' את עבדו שלמה ויקם מזרעו יורשי חכמתו וכבודו, ויקם תחתיו לרב ולראש לכל בני ישראל יושבי צרפת בן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו רַשְבַּם אשר עמד לפניו לקחת תורה מפיו ולהיות סופרו באחרית ימיו. וכל חכמי ישראל הבאים אחרי רבנו שלמה נשאו את נפשם אליו באהבה גם אל תורתו השלמה המלאה והרחבה גם אל דרכיו הישרות והתמימות, ויאמר עליו בישראל: “מימיו אנו שותים ומפיו אנו חיים – – אשר אִזֵן וחקר ותקן אזנים לתורה – – שפתותיו שמרו דעת, ותורה נתבקשה ונתחדשה ונדרשה מפיו, תורת אמת היתה בפיהו, בשלום ובמישור הלך והעמיד לעולם רגל שלישי, הגדיל תורה והאדיר”. וגם אלה אשר בחרו להם דרך אחרת בבאוריהם השונה מדרך רש״י העריצו את חכמתו וצדקתו ויקדישו את שמו בחרדת קדש. ואחד

כּוֹכָב דָּרַךְ מִצָּרְפָתָה מַחֲנֶה עָרַךְ עֵל יָטְבָתָה

שָׁלוֹם בּוֹאוֹ הוּא וּצְבָאוֹ מִסִּינַי אוֹ מִצִּין אָתָּה

מֵאִיתִיאֵל וִיקוּתִיאֵל בָּא כִשְמוּאֵל רָמָתָה

אוֹר כָּל-סוֹמֵא בּוֹ כָּל צָמֵא נֹפֶת מֵימֵי מָתְקוֹ שָׁתָה

פֵּרוּש נוֹרָא שָׂם לַתּוֹרָה עַל כֵּן נִקְרָא פַּרְשַן-דָּתָא

סִפְרוֹ גּוֹאֵל אֶל כָּל שוֹאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל הוּא תִרְצָתָה

יַקִּיר פּוֹתֵר בְּקִיר חוֹתֵר עֵינוֹ סֵתֶר יָהּ רָאָתָה

הַנִּסָּכָה שֶׂם לוֹ עֲרוּכָה גַּם מַמְלָכָה לוֹ יָאָתָה

מַלְאַךְ קוֹנֶה אֶצִלוֹ חוֹנֶה חַזֵּק מַתְנֶה בַמַּתִנִיתָא⁵³

רשב״ם. מתכֻּנתו אל רש״י אבי אמו. סגנונו הנמרץ בבאורו לתורה. טוב טעמו, עוזו וקוממיותו. פּשטנותו המובהקת. עינו החדה ובקרתו העמוקה. בקרתו הנמרצה נעשית בידו סנגוריא לכבוד הקדמונים. רשב״ם הוא הראש לבעלי התוספות. רבנו יוסף מגאש הספרדי כבוד בית אביו. עמדו לפני רבו האלפסי. האהבה המופלגת לאלפסי אליו, ואהבת כל העם אליו. ענוָתו ורוחב לבו. תשובותיו ודרכו המחֻדשת בפתרון התלמוד. האהבה העזה אשר בינו ובין ר' יהודה ור' ברוך בן אלבלייה חבריו. הנשיא ר' אברהם בן חייא התוכן. גדולתו בעיני חכמי הגויים בדורו ובדורות שאחריו. ספריו בתורת ההנדסה. ספר מוסרו הגיון הנפש. נפלאות הטבע, יצירת האדם, ועל כולם התורה מקור החכמה והיראה הם לו. התורה היא אוצר הטהרה והאהבה לכל בשר. הגאולה היא השלום ואבדן השנאה מן הארץ. פרטי שיטת החנוך למוסר. ר' יהודה בן ברזלי הברגלוני וספריו. רס״ג וחבריו מופתים לו בדרך החקירה ור' יהודאי בשיטתו למעשה המצוה. בקרתו החמורה על תרגומי הנוצרים. כבוד משפחת אבן עזרא. המשורר משה בן עזרא. כשרונו וגורלו. דרכי שירו ועינו החדה במסתרי אוצר הלשון. המון שיריו ופיוטיו. ספרו הערבי ״השיחות והזכרונות" על המשוררים והשירים. המשורר יוסף בן צקביל אבי שירי החלק.

(4900–4863)

ושני מורי ישראל, יצחק ובן יצחק, אלפסי ורש״י, אשר היו למופתים לדורות הבאים הניחו כתרם לבחירי תלמידיהם. תחת רבנו יצחק אלפסי קם ראש תלמידיו רבנו יוסף מגאש לרב הראש באליסנה ובארץ ספרד כלה; ותחת רבנו שלמה בן יצחק קם תלמידו ובן בתו רבנו שמואל בן מאיר, אשר יקראו לו בני ישראל רַשבַּ״ם לרב ולראש בכל ארץ צרפת.

וידמה רשב״ם בדרך מעשיו לרש״י רבו אבי אמו, כי גם הוא שקד על התורה ועל התלמוד ללמדם לבני ישראל, בבאוריו אשר באר את שניהם בספריו¹ אשר כתב. בטיב מלאכתו נבדלו מעשי שניהם הרבה מאד כי סגנון פתרוני רשב״ם לתלמוד לא היה נמרץ כסגנון רש״י. ויהי בהָבִיא רבנו שמואל את באורו אל אבי אמו וישקול רש״י אותו על כפיו ויאמר לו: “בני, כבדו ידי מהכיל אותו”². לעומת זה גדול מאד ערך פתרונו לתורה ולחמשת המגילות, עד כי יחשב עושהו, רבנו שמואל זה, לבחיר כל הפשטנים המובהקים שעמדו בקרבנו מעולם עד היום הזה, כי דבקה נפשו מאד בדרך הפשט הגמור, עד כי הטה אליו את לב רש״י בתוכחותיו, אשר התוכח עמו בדבר הזה. ואבי אמו הנהדר הודה לו, כי לוא היו עתותיו בידו, כי עתה שנה את פני באורו למקרא מן הקצה אל הקצה³. הנה גם רש״י הכיר את ערך הפשט, כי רב הוא, ולעומת זה, הכיר גם רשב״ם את ערך האגדה לעצם ענינה⁴. אולם מהיות לב רש״י המלא אהבה, כֻּלו אומר שירה, לא עצר כח להחלץ מן עבותות האהבה אשר שמה עליו בת השיר הזאת, האגדה הרכה והענוגה. לא כן רשב״ם, אשר בינתו השנונה גברה על רוך הגיגו. הוא הבדיל בין הפשט לדרש ויפרד בין שניהם, וישם את לבו לפתור את התורה רק עפ״י עמק הפשט לבדו⁵. ויהי “עמק הפשט” הפתגם הנכון על שפתו תמיד. אף כי גם הוא הוקיר את האגדה ואת ההלכה ויגד את תהלתן לקוראי פתרונו, כי אין לנטות מהן וכי בגלל זה יש להגות בבאורי רש״י⁶.

ואמנם שם רבנו שמואל גופו את האגדה גם למוצא גם למשען בדברי באוריו⁷. וישם לב אל דברי הסופרים אשר היו לפניו, הלא הם מנחם⁸ ודונש⁹, ואל פיוטי¹⁰ רבי אלעזר הקליר¹¹ ואל יוסיפון¹² ואל דברי החכמים אשר היו בימיו, הלא הם רבי מאיר אביו¹³, המבאר הגדול ר' יוסף בן שמעון קרא חברו, אשר עמו יבא בדברים ושיחתו ערבה עליו¹⁴ ורבנו קלונימוס איש רומי¹⁵ וחכמי נרבונא¹⁶. וַיָּתָר אחרי ספרים אשר נכתבו בספרד¹⁷ ובארצות אחרות¹⁸, אשר יצא לסופריהן שם כי דיקנים הם, למען היות מלאכתו כלילה בכל. וקרוב הדבר כי ידע את שפת רומי וכי קרא גם את תרגום התורה אשר תרגמו הנוצרים בשפה ההיא¹⁹.

ככל אשר תראה מתוך פתרון רש״י ענותו הרבה אשר לא נתנתהו לגרוע את ערך דברי המפרשים אף כי נטה לבו מהם, ככה לא הָדַר רשב״ם את פני החכמים אשר לא טובו בעיניו ויבטל את דבריהם ברחב לב בלי כל משא פנים²⁰. אך בכל זאת שכרו הרבה מאד בעיני כל אוהב את הנכונה ואת הנכוחה בפתרון המקרא, כי אמנם הגדיל לעשות. סגנונו בבאורו לתורה איננו נוח, רך וערב כסגנון רש״י, אך קצר ונמרץ הוא כמהו וכל הפותרים אשר היו לפניו ולאחריו לא השיגוהו, גם בטוב טעמו בעמק הפשט וגם בקֹצר מליצתו בבאוריו למקרא, אף כי בבאוריו לתלמוד האריך מאד, ואף כי לא ידע להמתיק את לשונו כרבנו שלמה²¹, לא היה נופל ממנו²² בטעמו המתוקן מאד להכיר את טיב המלה היחידה ואת עצם ראשית משמעה בטהרתו²³. אף חדה היתה עינו למצוא את עקבי המלה הנעדרת באחד הכתובים, ולהשיבה אל מקומה הראוי לה²⁴. גם פקח את עיני הקורא להכיר את פתרון מלת השיר²⁵ אשר במקרא, ולהתבונן אל תבנית חרוזיו²⁶. הן אמנם, כי גדולי רבותינו מצאו חפץ לשום את דברי התורה, אשר נכתבו לשמם, לאותות ולרמזים לדברים אשר לכל איש ישראל לדעת ולזכור אותם ולשמור אותם בלבבו, בכל זאת החליטו, כי הפשט לבדו הוא העקר הגדול האחד בכל התורה כלה²⁷. אך מהיות האגדה צרך גדול לכל העם מקצה להחיותו ולפעמו, בשומה את הכתוב ליתד נאמנה, לתלות עליה את כל היקר והאהוב בעיניו ולחזות לו מתוך הקדמוניות הנקשות את כל החליפות העוברות עליו, המשתנות והמתחדשות בכל דורותיהם ובימיהם, על כן דבקה בה נפש העם וגדוליו מאד מאד. וככל אשר יבכר כל איש את המוצאות אותו, את עצמו ואת בשרו בימיו על פני זכרונות דברי ימי חייו אשר כבר עברו ואינם, ככה בכר קהל העם את האגדה אומנתם הנאמנת, המנחמת אותם, המתאבלת עמם המצחקת אתם, על פני הפשט, אשר אין עיניו בלתי אם אל עצם ענינו, ודבר אין לו עם נפש העם החיה ואל צרכי לבו יום יום. אולם ככל אשר היטיבה הדרך הזאת לשעשע את נפש ישראל הנלאה והעיפה בגלותה, ככה פרשה מסוה דק על הדברים ועל המעשים לבלתי הראות בעצם מראיתם הראשונה ובמלא טהרתה, המשוה הוד והדרת גאון על עם העולם מאין כמהו. לא כן בגשת רבנו שמואל להסיר את המסוה מעל ספר התורה. אז בעלות שכבת הטל מעל פני הכתובים נראתה כל חמדת הקדם בקסם תפארתה העתיקה. הקדמוניות חדשו את נעוריהן, מקומות התבצרו מתוך הערפל²⁸, ולעתים נתן חוק וגבול²⁹, והשמות חזרו לבעליהם³⁰, ומליצות מופלאות נפתרו בדרך נוחה ונכוחה מאד³¹. חטאים, אשר למראה עין אדמו כתולע, כשלג הלבינו³². ועין רשב״ם החדה אשר למדה תמיד להכיר את הנכונה, נָחַתְהו בדרך אמת להבחין את דרכי הגוים הקדמונים אשר היה להם דבר עם אבותינו³³, את משפטם ומעשיהם³⁴, ואת מעשה חכמיהם³⁵. אך נטה נטה לב הרב הזה לקרב את הנפלאות אל דרך הטבע אשר קראו לה “דרך ארץ”³⁶. אך יש אשר הרחיק ללכת באהבתו את הפשט להחזיר גם את הכתובים, אשר גופי תורה תלוים בם, אל פשטם, מבלי הזכיר כי מלבד מליצתם אשר למראית עין פשוטה היא, באה להביע דבר מצוה אשר מספר ימיה כמספר ימי עצם התורה הכתובה³⁷. אולם בדבר הזה נהג הוא בגבול הפשט, ככל אשר נהגו רבותינו בגבול הדרשה, וכאשר לא הניחו הם כל נקודה וכל קו אשר לא שמו בם את עיניהם לחשוף אותם ולגלותם לעין כל רואה, ככה היה משפט רשב״ם לבלתי הותֵר כל חוט דק ונעלם בפשטי הכתובים אשר לא יוציאנו לאורה נגד כל הקהל. רק השיטה הקדמוניה הזאת הורתהו לחזר על כל צדי הפשט, אך מי איננו יודע כי לב הרב הזה, שהוא היה כמעט ראש לכל בעלי התוספות, היה תמים³⁸ עם ההלכה המסורה בידנו בכל נפשו ובכל מאדו, אשר לא נפלה גם בעיניו בקדושתה מן התורה הכתובה.

והפשט הזה אשר לא נטה ממנו רשב״ם ימין ושמאל, ואשר גם מאהבה לא קלקל את שורת דינו כחוט השערה, היה לכלי חפץ בידו לגול מעל עמו כל משאת חרפה וכל דבת שוא אשר ששו בוזי ישראל לטפול עליהם בשומם להם את דברי הכתובים למשען ולהראות להם כי משענתם קנה רצוץ היא. הוא גלה את עיני הקורא כי אבותינו יוצאי מצרים בקש בקשו מידי המצרים לתת להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות בתורת מתנה ולא בתורת מלוה ובכן לא היה במעשה זה לא עול ולא מעל³⁹; לא בני יעקב מכרו את יוסף אחיהם כי אם המדינים העוברים מכרוהו לישמעאלים מצרימה⁴⁰; לא אהרן עשה את העגל כי אם אנשים מן העם אשר נקהלו עליו⁴¹; חלילה למשה להיות בעל מום בלשונו כי אם על דבר זה התאונן על שפת מצרים כי נשכחה ממנו⁴².

ונפלא הדבר מאוד כי בכל דבר פתרון היתה שפתו מתונה, אך בפתרונים כאלה, אשר לפי דרכם גללו כל משאת שוא מעל אבותינו, עברה עליו רוח קנאה בדברו בקנאותו לכבוד ישראל ותורתו מאד⁴³. ודומה הדבר כי היה משפטו להִוָעֵד לפעמים גם אל כמרי הנוצרים להוכיח להם כי נופלים הם מישראל בדעת המקרא וכי תרגומיהם לא נכונים הם והם היו מודים לו כי האמת אתו⁴⁴.

דרך כלכלתו את המקרא היא הצורה הבולטת אשר על פיה הוא נכר מכל חבריו, אך מרבית מעשהו היה כמעשה כל אחיו ורעיו, התלמוד ופתרונו ותוצאות הלכותיו, כי גם הוא היה כרבנו שלמה אבי אמו הראש לישיבה אשר קרוב הוא כי היא נחשבה לישיבה הראשונה בצרפת הארץ אשר מימי רש״י והלאה עממה בכבוד חכמי תורתה את אשכנז. ויהיו ראשי תלמידי רשב״ם אחיו הצעיר רבנו יעקב תם אשר עשה לו שם עולם, וחכם אחד שמו רב יוסף דונבריט⁴⁵, וחכם אחד מארץ אשכנז ושמו ר' יצחק בן אָשֵׁר אשר בא ממקומו מעיר שפַיֶר לשבת לפני רשב״ם ואחרי קחתו תורה מפיו שב לארצו⁴⁶, ובן חכם וחריף היה לרשב״ם ושמו רב יוסף [בן] פורת⁴⁷.

כאשר היה רבנו שמואל בן מאיר לראש בכל גלות צרפת תחת רש״י אבי אמו, ככה קם רבנו יוסף בן מאיר לבית מיגאש לראש בכל גלות ספרד תחת רבנו יצחק אלפסי רבו אשר סמך ידיו עליו לפני מותו⁴⁸. רבנו יוסף זה היה בן שרים, כי יוסף אבי אביו נחשב בימי ר' שמואל הנגיד על נכבדי ממלכת גְרַנַדַא⁴⁹. ויהי במות חבוס מלכה היתה יד יוסף עם הנוטים אחרי בלקין הקטן, אשר נדחה אחרי כן מפני באדוס אחיו אשר לכד את ממלכת חבוס אביו⁵⁰. על כן ברח יוסף ארצה סֶוִילָה⁵¹. וישא המלך אבו עבד את ראש יוסף בין שריו העובדים את עבודת מלכותו. וליוסף השר בן ושמו מאיר, חכם ונשוא פנים, הוא אבי רבנו יוסף. והרב הנכבד מאד ר' יצחק בן ברוך אהב את מאיר אהבה עזה כנפשו. ויכר בן ברוך את כשרון הילד יוסף כי רב הוא מאד וידבר על לב מאיר רעהו השכם ודבר כי ישקוד על בנו ללמדו תורה הרבה, ויעש אביו כן. ויהי במלאת לנער יוסף שתים עשרה שנה וישלח מאיר את יוסף בנו מסוילא אל עיר אליסאנא אל רבנו יצחק אלפסי (1091–4851). ויעמד יוסף לפני יצחק ארבע עשרה שנה, וישקוד על תורתו יומם ולילה⁵². וַיָאצֶל עליו רבנו האלפסי מרוח חכמתו וישיתהו לבן לו⁵³, ויאהבהו מאד, כי חשב אותו לנבון אשר לא קם עוד כמהו בנבונים בתורה. וביום מות הרב האלפסי, בסמכו את ידיו על תלמידו זה, כתב עליו כי גם בדור משה רבנו לא נמצא איש כמהו⁵⁴. כעדות רבו הגדול הזה לפני עלותו עוד על כסאו העיד צעיר תלמידיו, אשר נחשב אחרי כן לראש חכמי הגולה, על רבנו יוסף הלוי, כי "לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועמק שכלו בעיון [עד] אשר כמעט נאמר בו "וכמהו לא היה לפניו מלך כמנהגו ודרכו⁵⁵. כאשר מלאו תהלתו את פיהם רבו האלפסי ההולך לפניו ותלמידו המימוני הבא אחריו ככה רומם את שמו בן דורו אביר המשוררים ר' יהודה הלוי ויגדל את כבוד תורתו בכנור בת ציון אשר בידו, ובאהבתו אותו מאד שר לו גם שיר נעים ונשגב מאד ליום חתונתו⁵⁶. בלכת רבנו יצחק האלפסי בדרך כל הארץ היה כסאו נכון לפני בן מגאש כאשר צוה רבו לפניו לפני מותו, אך קרוב הוא כי לא בעיני כל ראשי העדה היה טוב להושיב בראש את החכם הרך בשנים תחת הרב הזקן מאד וכי בגלל זה עברו ימים עד אשר גברה יד המימינים על המשמילים

⁵⁷. ובעלות רבנו הגדול בכבודו לשמחת כל אוהביו על הכסא אשר הכין לו רבו הנערץ אז פצח פי ר' יהודה הלוי רעהו רנה:

הַיּוֹם יַד הָאֱמֶת גָּבְרָה וְצֶדֶק עָמַד עַל יְמִינוֹ– –

– – וְאֶת גִּזְרָתוֹ וּבִנְיָנוֹ וּבְךָ בָּחַר אֲדֹנָי.⁵⁸

ויהי מיום היותו לראש באליסאנא ויצא שמו בכל תפוצות ישראל “מספרד עד מצרים ועד בבל”. ומלבד “חכמתו הגדולה היו מדותיו מעידות בו שהוא מזרע משה רבנו עליו השלום⁵⁹, שענו גדול מאד היה מכל האדם ונתן לו הקדוש ברוך הוא רחבת לב והיה עובר על מדותיו ועובר על פשע”⁶⁰. ותרב ותעז מאד אהבת כל עמו אליו, עד כי נכון היה בעיני יודעיו לתת כמעט את נפשם כפרו באהבתם אותו מאד כדבר רעהו המשורר הלוי:

כְּרַב יוֹסֵף, אֲשֶׁר רַבִּים, יְאַוּוּ לְהוֹסִיף, יְמֵיהֶם עַל, יְמוֹתָיו⁶¹.

ותלמידיו נהרו אליו מקצות הארץ לקחת תורה מפיו, ושאלות בדבר דת ודין באו אליו מקרוב ומרחוק ומתשובותיו אשר השיב עליהן לא נטו שואליהן ימין ושמאל:

דּוֹרְשֵי תוֹרָה יִתְהַלָּכוּ מֵעִיר אֶל עִיר דִּין יֵחְפְּשׂוּ

קוֹל אוֹמֵר אֶל יוֹסֵף: לֵכוּ; אֲשֶׁר יֹאמַר לָכָם תַּעֲשׂו⁶².

וירם מאד ערך תורתו בעיני כל יודעיו; ואחרי דברי התהלה אשר יצאו מפי רבו האלפסי אשר היה לפניו⁶³ ומפי תלמידו הגדול הבא אחריו⁶⁴, מלאו כל גדולי חכמי דורו, אשר את רוחם הביע ר' יהודה הלוי:

הַלּוּחוֹת לֹא נִשְׁתַּבָּרוּ; אָרוֹן וּכְרוּב לֹא נִקְבָּרוּ⁶⁵.

עֲזוֹב הֵימָן וְכַלְכֹּל וַעֲזוֹב כָּל- דְּבַר דַּרְדַּע וְשָׂא מִדַּבְּרוֹתָיו⁶⁶.

מלבד תורת פיו לתלמידיו ומלבד תשובותיו לשואליו היה הוא מן הראשונים אשר החלו לבאר את התלמוד באורים מרחיבי דברים על הענינים במלֹא כלליהם⁶⁷. ויהיו דברי פתרוניו יצוקים ומלאים ותורותיו אשר הורה אמת לאמתה⁶⁸. אך בידינו לא נותרו מכל ספריו על התלמוד בלתי אם באוריו לשתי מסכתות⁶⁹. בבאוריו יתחקה על שרשי הדבר להערות את מקורו הראשון⁷⁰. אף העמיק להתבונן בדרכי חכמי התלמוד איככה יכלכלו את עניניהם ואימתי הם נזקקים להם⁷¹. והרוח המחיה את תשובותיו ואת הוראותיו היתה תורת מוסר⁷², חסד⁷³ וענוה⁷⁴.

ואמת הדבר אשר העידו סופרי דורותינו על ענות הרב הנערץ ועל רחב לבו אשר היו לאחדים ברוחו, כי אמנם משלו ברוחו ענוה ורחב לב חלק כחלק. ענוה בכל דבריו ומעשיו ובכל התורה אשר הורה את עמו להלכה ולמעשה. אך בכלכלת תלמוד התורה רחב לבו וכל משא פנים לא הטה את לבו ימין ושמאל. הן גאוני בבל אשר רק את “תשובותיהם והוראותיהם”, שהן לבדן הלכות פסוקות וסברות קצרות וברורות שם רבנו יוסף לעינים לכל רב ומורה⁷⁵. בכל זאת מלאו לבו לנטות מדבריהם במקום אשר לא מצא אותם נכונים⁷⁶ ולבאר את הענין כאשר עם לבבו⁷⁷. וגם מדברי רבו האלפסי, אשר נחשבו כדברי האורים, נטה במקום אשר לא ישרו בעיניו ויפתור לפי טעמו⁷⁸.

על המקצועות האחרים לבד מן התלמוד לא שקד. אך הפיוטים יקרו בעיניו, ותכון גם ידו עם הרבנים המתירים לקבוע אותם בתוך התפלה אשר עליהם נמנה גם מורהו רב אלפסי⁷⁹, אף שם לב לבאר את השמות היונים אשר קראו הפיטנים למיני שיריהם⁸⁰.

אוהב דבק וחבר בתורה לרבנו יוסף, אשר יצא לו כמעט שם כמהו בארץ ספרד, היה רבי ברוך בן אלבליא, אשר אחרי מות ר' יצחק אביו אספו רבנו האלפסי אל ביתו ויהי לו לאב ולמורה⁸¹. ותדבק נפש רבנו יוסף ורבי ברוך, אשר שנותיהם היו שוות⁸², אשה ברעותה, כי המעט אשר היו שניהם תלמידים לרבם הגדול, היו אבות שניהם, מאיר בן מגאש ורבי יצחק אלבליא, אוהבים נאמנים⁸³. על כן נצמדו רבנו יוסף בן מיגאש ורבי ברוך בן יצחק יחדו. ויֵחשבו שניהם בכל ארץ ספרד ליורשי רוח רבם האלפסי⁸⁴. ויעמד גם רבי ברוך תלמידים הרבה ויכבד מאד כי מלבד גדלו בתורה היה גדול במדעים⁸⁵. ורבי יהודה הלוי היה גם לרבי ברוך לחבר, וירומם את כבודו בשירים. וכה הביע את תהלתו:

מְקוֹר חַיִּים לְכָל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְנֹגַהּ לְאֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים.

שׁמוֹ בָרוּךְ, וְהוּא כִשְׁמוֹ מְבֹרָךְ; וְהַמְתָּבְּרְכִים בִּשְׁמוֹ בְּרוּכִים⁸⁶.

עוד חבר לרבנו יוסף היה רבנו אפרים, אשר נחשב על גדולי תלמידי רבנו יעקב אלפסי. אף עם חכמי נרבונא בא בכתובים, וישאל מהם להעתיק לו פירוש סדר קדשים, אשר היה נמצא באוצר ספרי פירושיהם⁸⁷.

ככל אשר הרחיבו רשב״ם ובן מגאש את גבול התורה מתוכה, ככה קמו בדור ההוא גואלים אשר גננו ויסֹכו על היהדות בכשרונם ובמדעיהם וישווּ עליה הוד והדר ביפי חכמתם וישפכו עליה רוח חן וחמדת קסם בשיריהם אשר לה בשפת קדשם.

ככל אשר גִּדֵּל הרב האלפסי את רבנו יוסף מגאש תלמידו על כל חכמי הדורות⁸⁸, ככה נשאו חכמי הגוים את ראש התוכן רבי אברהם בן חייא אלברגלוני בתוך שנים עשר חריפי העולם אשר קמו בכל משפחות האדמה מדור דור⁸⁹, מלבד אשר חכמתו בתורת התכונה היתה לתהלה גם בפי ראשי חכמי עמו⁹⁰.

החכם הזה אשר נולד בעיר שוריָה⁹¹ במדינת קשטיליא גדול היה בבית המלך. דומה הדבר כי היה ראש שרי פקודות העיר⁹² ובפי עמו נקרא בשם נשיא. הוא היה אחד מן המעטים בימיו בספרד אשר עזב את הלשון הערבית וגם את דרכי מליצותיה אשר שמשו בה סופרי הדורות ההם, מפני שפת אבותינו העתיקה אשר בה בחר לכתוב את ספריו, אשר גדל ערכם מאד בעיני החכמים בני גילו. ענין מרבית ספריו אשר עשה לו בהם שם גדול בדורותיו גם בתוך חכמי הגוים, הוא תורת ההנדסה לכל מקצעותיה⁹³. אולם בלעדי יצירי בינתו הגדולים האלה ילדה רוחו ילד מסכן וחכם, אשר רק זה מעט נפקד מרוב שנים, הלא הוא ספר הגיון הנפש⁹⁴, אשר לא רק מתי מספר יודעי תכונה וחשבון ימצאו בו חפץ, כי אם כל נפש צמאה לדבר ה’ תשבע מטובו.­

בספר הזה עשה התוכן האלברגלוני את כל חכמתו הרחבה והמלאה לפתח השער למראה דמות כבוד ה' אשר תחזה גם כל עין בשר: “אם אתה מבין בכל לבבך סדר מעשה השמים אשר עליך והארץ אשר תחתיך, מיד אתה מודה ומבין כי הבורא ברא אותו על חכמת תבניתו ואחד הוא לבדו”. ויהי המעט מן הספר כי הראה לאדם את הדר כבוד יוצרו בכל היקום אשר לו מסביב, ויפקח את עיניו להביט בנפלאות אשר הפליא ביצירתו אשר יצר אותו את עצמו ואת בשרו “מתבנית בשרך ותקון אבריך אתה יכול לראות ולהבין חכמת בוראך”⁹⁵. אך לא מדעי הטבע אלה ולא הפלספה היו לו למוצא חכמת האלהים כי אם התורה לבדה, היא פטר מקורה, “מקור כל החכמה ומקום כל היושר והתושיה”⁹⁶. ויחלט כי גם דברי החכמה אשר יצאו מפי חכמי העמים לא ימצאו בעצם טהרתם המזוקקת רק בתורה⁹⁷. אך בכל זאת רחוקה עינו מאד מהיות צרה בחסידי כל עם ולשון זולתנו; ונהפוך הוא, כי ידבר טובות על כל בן נכר אם רק לב טהור לו. ולא עלתה כזאת על לבו לגרוע את משפט הנכרי בכשרון בכל דבר מוסר צדקה או תשובה⁹⁸, והיתרון האחד לישראל הוא כי הם המה “השואבים את מימי החכמה ממעינה הטהור והמקבלין אותה מפי הנביאים ומן התורה הקדושה”⁹⁹. והיתרון הזה הוא הנותן חיי עולם לעם עולם¹⁰⁰ והוא המגדל ומרומם את תורת מוסרו על תורת מוסר כל עם ועם. ובאמור איש מישראל אל בני הנכר: “עברי אנכי”! יהיה דברו לאמר: “אין לכם לפחד ממני, אני הוא מן העם אשר כל המלאכות והחכמות המזיקות לבני אדם אסורות לנו”¹⁰¹. ובהיות עם ישראל נבדל בקנין תורתו, שהיא מקור חכמתו וצדקתו מכל העמים אשר על פני האדמה, נבדל הוא מהם גם בגורל. ו“וכאשר הפריש הקדוש ברוך הוא את האדם מכל בעלי החיים, כן הפריש אומה אחת מבני האדם, אומה שתהיה מקודשת לכבודו מכל בני האדם”¹⁰². על כן אין לישראל להתיאש מכל התלאות המוצאות אותו אשר מות הן לכל עם אחר. ונהפוך הוא, כי “כל איש מבין וחכם ראוי [לו] לשמוח כל זמן שהוא שונה בתוכחות האלה” הכתובות בתורה¹⁰³. כי התלאות ההן הן הן המוסיפות לנו עֹז ואמץ בהבליגנו עליהן ובדעתנו כי כל אלה כצל תחלופנה ומן החזון אשר חזו נביאינו לא יפול דבר וחזון הנביאים, לאחרית הימים לא לישראל לבדו הוא כי אם לכל יושבי תבל, ועצם הגאולה הזאת היעודה לכל בני האדם היא משמרת מצוַת אהבת איש לרעהו ואומה לחברתה כאהבת איש את נפשו ואבדן הקנאה והשנאה והמריבה והמלחמה, אשר הן הן מקור כל הרעה וכל הרשעה, מן הארץ לעולמי עד¹⁰⁴.

החכם החסיד הזה שם את לבו להדריך את קהל עמו בדרך החכמה והמוסר אשר הורו נביאי ישראל וחכמי תורתו מדור דור¹⁰⁵. ויתבונן וימצא כי כתות החוטאים שתים הן למיניהן: יש אשר יחטא האדם “מפני שיצרו הרע גובר עליו”; ויש נלכד בשחיתות היצר “מפני שאינו מכירו” ואינו מכיר את רעתו. וכנגדן יש שני מיני תרופה: “הראשון¹⁰⁶ ראוי ליסר ולהוכיח [אותו]; והשני [ראוי] ללמד ולהוכיח אותו”¹⁰⁷. אך אין תועלת בדברי המוסר והחכמה בלתי אם בצאתם מפי “אדם אשר בו רוח תורה ויראה”¹⁰⁸. ואין תכלית המוסר כי אם תקון הלב כי כל אבר – נוהג בדרכו בלי למוד – – כ״א הלב לבדו [הוא] אשר אינו יכול לקַים [את מלאכתו אם לא יהיה האדם] מנהיגו או מרגילו“¹⁰⁹. אולם אף כי כל תעודת הוכחת המוסר הוא רק תקון הלב, בכל זאת, יען כי אין הלב מתגלה רק במעשיו הגלוים ולא במחשבותיו הנסתרות, יש למדריך להוכיח את חניכו או את קהל שומעיו, רק “על הדבר הנגלה לו– – ואין לו לבקר אחר הלב”¹¹⁰. תחלת חובת כל איש מישראל היא משמרת המצוה, “כי המצות והחוקים מספיקים לכל גלויות ישראל אשר הם מפוזרים על ארבע פינות העולם” לתת להם לב אחד ולכַונו אל אל אחד¹¹¹. “אפס כי האיש אשר הוא זַכַּי לפני המקום אין זכות, שלמה עד שיהיה זַכַּי לפני עמו”¹¹². על כן לא בענות אדם את נפשו בצום יתרצה אל ה' עושהו כ״א בהשביעו רעבים ובהלבישו ערומים ובשמחו את לב עצבים, ועם זה גם בהטיבו אף לנפשו ולבשרו¹¹³. ותחת ענות את נפשו ברעב יהי “מענה את נפשו [בהיותו] שומר פיו ולשונו מכל דברי הבל וריק ומדריכם לדברי תורה וחכמה – ואינו מונע את נפשו כל ימיו ממאכל ומשתה טהור”¹¹⁴. שאין עבודת ה' בגוף ובבשר כי אם בנשמת האדם ונפשו ההוגה להיות כל עסקה והגיונה בגבורת ה' ויראתו ולהחזיק בחכמה אשר היא תלמוד תורתו”¹¹⁵. ועל כן “אין דרך הצדיקים לעשות כן¹¹⁶, באשר נשמתם ונפשם ההוגה גוברת על יצרם, ותאות בשרם מסורה בידם”¹¹⁷. ותכלית כל התורה היא המצוה העתידה "להיות נוהגת ומקֻימת לכל יושבי העולם¹¹⁸. "הלא היא מצות “ואהבת לרעך כמוך”, אשר ראשי תנאיה הן חמש אזהרות “שהן מחזיקות מחיצות כל מצות שבתורה”, לאמר הן הן המעמידות את מוסר תורת ה' בקרב ישראל, הלא הן חמשת הדברות האחרונים אשר בעשרת דברי לוחות הברית בהיות הם הגודרים את הדרך מפני הדמים, הזמה, הבצע, השקר והתאוה אשר הם המה מקור כל חטאת האדם לאדם.

למסגרת לדברי תורת החכמה הזכה הזאת והמוסר הנעלה שם את שתי ההפטרות ליום הכפורים¹¹⁹ אשר בספרי ישעיהו בן אמוץ ויונה בן אמיתי הנביאים¹²⁰.

בימי ר' אברהם בר חייא היה בעירו עוד איש אחד מאנשי השם, הלא הוא ר' יהודה בן ברזילי אשר עמד לפני ר' יצחק בן ראובן¹²¹ אלברגלוני¹²². ויגדל בן ברזילי בתורה, ויכתוב גם הוא באורים לכל התלמוד וספר פסקי הלכות¹²³ כאשר כתב ר' יצחק מורהו¹²⁴ ויכתוב גם באור לספרי יצירה כאשר כתבו רבים מגדולי חוקרי ישראל בעת ההיא. מתוך באורו זה ומתוך ספר העתים, אשר שניהם יצאו לאור בדורנו, תראה לו דעת רחבה בתורה ובמדע, ויראת ה' טהורה מאד. דומה הדבר כי דרכי גאוני בבל היו לו לעינים גם בחקירותיו וגם בפסקיו, דברי רב סעדיה וחכמתו היו לו לעינים¹²⁵. ויתאמץ בכל עוז לפתור מליצות המקרא והאגדה, אשר לפי גופי פשטן הן נראות כמדברות על ה' כאשר ידובר על בשר ודם, בפתרון המבאר אותן לאמתן כי אינן בלתי אם משל “לסבר את האזן” לדעות נעלות¹²⁶. אך בכל אהבתו את החקירה הנאמנה לא טהרו בעיניו חוקרי ארצו, ויזהר את התלמידים לבלתי קחת תורת חכמה בלתי אם מפי הגאונים רב סעדיה, רב שמואל בן חפני ודוד אלמקמץ¹²⁷. ככל אשר הלך בדבר החקר בדרכי הגאונים האחרונים ככה הלך באחת מהוראותיו בדרך אחד מן הגאונים הראשונים בדרך רב יהודאי גאון לשמר את הקדמוניות בעצם תומן וטהרן לבלתי הוסף עליהן דבר ולבלתי חדש בהן דבר¹²⁸. ויחזק רב יהודה בן ברזילי בדרך הזאת ויערער על הקהלות אשר נתנו לפַיטנים לקבוע את פיוטיהם בסדר התפלה. גם התוספות הקדמוניות אשר ברבות הימים קרם עליהם עור ותחשבנה לעצם מעצמות התפלה¹²⁹ העתיקה, אשר באמת לא נפלו ממנה בטהרתן ואולי גם ביָשנָן, לא טובו בעיניו¹³⁰. ולא מעַין צרה ודעת קצרה החזיק בדרך הזאת, כי שיטה זאת שיטת משמרת העתיקות בעינן, אשר ראש ההולכים בה היה ר' אליעזר בן הורקנוס¹³¹, טובה ומועילה מאד להכריע את כח המחדשים הקיצונים בדור אשר שיטת החדוש גוברת בה וקרובה לטשטש את הצורות הראשונות הבריאות והמלאות, ככל אשר פחסה הפלספה היונית בגבול החקירה הרבה מצורת היהדות העתיקה המשומרת.

מלבד דעתו הרחבה בתורה בטהרתה מבית לגבול ישראל היתה עינו חדה להכיר את הסיגים אשר יעלו בה בני הנכר אשר תרגמו את התורה בטעמם, או אשר שלחו את ידם אל התרגומים אשר תרגמוה בני ישראל ללשון אחרת, לשנות טעמם בשגגה או בזדון ויהפכו את האמת לשקר, ואת גופי המעשים ואת גופי המצוות לדמיונות ואת החזיונות לגופי מצות ומעשים. ואלה דבריו הנאמנים והקימים לעד: " – – פסוקים אלו וזולתן, שלא ידעו לפרשן הרבה, מן המינין והאומות שנכתבה להן התורה בלעז יטעו הן וחכמיהן ויפרשו את הדמיונות בממש עד שיצאו להפקר וכפרנות, וצא וראה כמה הטעו אותן האומות ומטעיהן… וטפלו שקר בלי מדה, וכן כל מי שנמשך אחריהן טעו עמהן, שהן משלימין רוב הפסוקים האמורים על הקדוש ברוך הוא בממש. וזה דבר ידוע שכל כתבי הקדש דברו בענין הבורא במשל ודמיון ולא בממש. ולא די להם זה, אלא כל שאר כתבי הקדש האמורים במצות שהם ודאי בממש ולא בדמיון – כי המצוה צונו המקום עליה לעשותה ממש ולא בדמיון, וכן הנביאים דברו על המצות בממש ולא בדמיון – והם שמו פירושי המצות כמו משלים ודמיונות, כדי לפרוק מעליהם על התורה והמצות, ועשו אלו תהפוכות כלן, ושמו האמור בדמיון לממש והאמור במשל לדמיון עד שכפרו בעקר ופרקו עול התורה והמצות"¹³².

מודעה רבה ומחאה גלויה כזאת, אשר מסר ואשר מחה הרב הנכבד הזה, שקולה היא הרבה יותר מכמה וכמה מאמרים בדקדוקי פילוסופיא שנהגו בארצו ובדורותיו אשר צרכן וערכן דל מאד גם בימיהן ואף כי בדורותינו, לא כן התוכחה המגולה הזאת, כי המעט ממנה כי היא הסתוריא¹³³ מסותרה מוגהת ומדויקת, לשיטה אורבת לכבוד תורתנו העבריה קרוב לאלפים שנה, אזהרה היא לחכמים ולמתחכמים אשר בדורנו אשר לא יחושו לכבוד כתבי קדשנו שהם לבדם הם כל מקור חיינו, כחנו וכבודנו, וילכו לנוע על התרגומים היונים, הרומים והסורים הקדמונים והאריים החדשים לדרוש בעד החיים אל המתים מבלי התבונן כי מלאים הם שגיאות וזיופים אשר מרביתם לא מאליהם כי אם השתבשו והזדיפו לשם שבוש ולשם זיוף לחלל את כבוד התורה ולדלדל את כחה ולהטיל בה מומים ועל פיהם ישבשו אחדים מסופרינו וחוקרינו את תורת ישראל השמורה ונצורה כאישון בת עין. “הנשמעה עוד תהפוכה כזאת”? קראו דברי ר' יהודה בן ברזילי, האזינו דברי בת קול זה היוצא מהר חורב, וחוסו על עלבונה של תורה וחֲכָמוּ.

בית בנתה לה הגדולה בספרד, במשפחה העתיקה והנהדרה משפחת בן עזרא. מלבד אשר הקימה זה כשני דורות את יצחק בן שפרוט נדיב הלב והרוח ואת בנו חסדאי השר האדיר אשר היה למגן לעמו לתופשי תורתו ולמרחיבי לשון אבותינו, העמידה בדור הזה בעיר גרַנַדָא ארבע האחים בני יעקב בן עזרא¹³⁴ – אשר היה משרי המלך חבוס ובאדיס בנו מושלי גרנדא בימי השרים בני נגדילא¹³⁵ – ואלה שמותם: יצחק הבכור ומשה משנהו ויהודה השלישי ויוסף הרביעי¹³⁶ וגם אחיותיהם נשים יקרות היו¹³⁷. נדבת רוחם וגאון הליכותיהם היו בעיני מכבדיהם כעין עדות נאמנה למסורת אשר עלתה ביד קהל גרנדא כי אבות אבותיהם היו אלופי יהודה משרי ירושלים עיר הקדש¹³⁸, בהיות "מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים¹³⁹. את גדולתם ספר ר' יהודה הלוי אבי המשוררים בשיר, ויצב מצבת זכרון ליצחק הראש בקינתו אשר קונן עליו¹⁴⁰, וליוסף הצעיר קרא: “שְׂריג שׂוֹרֵק וּנְטַע נַעֲמָנים”¹⁴¹, בהיות לו “רֹחַב הלב כרֹחב ים וּמלא נדיבות אך: יְרָשָם מאבותיו”¹⁴². אַך מלבד זכרונות בודדים על דבר גדולתם וחין ערכם לא השתמר זכר גופי מעשיהם לבד ר' משה בן עזרא המשורר אשר בשיריו הרבים הציב לו יד ושם. את שמו ומעשיו רשם סופר זכרונות דברי הימים של הדור ההוא לאמר: “רבי משה בן יעקב בן עזרא מזרע המשרה וחכם גדול בתורה וחכם בחכמה יונית ובעל שירות ותשבחות וכל השומע אותם ירך לבבו וימלא יראת יוצרו”¹⁴³. וקרוב הדבר כי נמנה בין גדולי ספרד ודבריו היו נשמעים בתוכם¹⁴⁴, וכי קנה ברוחו הנדיבה את לב יודעיו ורעיו עד כי שמו את נפשם אל משמעתו באהבתם אותו¹⁴⁵.

בימי בחורותיו עמד לפני הרב הגדול ר' יצחק בן גיאת לקחת תורה מפיו. גם מפי אחיו יצחק הבכור גרע אליו חכמה¹⁴⁶. ולא רחוקה היא כי מלבד אשר בן גיאת לִמדוֹ תורה אצל עליו גם מרוח השיר אשר נחה עליו, אך עד מהרה שֻלחה רעה בינו ובין אחיו, כי אהב את בת אחד מהם והנערה גם היא אהבתו, ואבי הנערה מנע אותה ממנו ויתנה לאחיו האחר. ותֵּמַר נפש משה ויעזוב את בית אביו וירחק נדוד אל קשטיליא ואל פורטוגל, ולמען הבלג על יגונו שם את כל לבו אל השירה ואל המדע וישפוך את רוחו ואת מרי שיחו בשירים אשר כתב אל אוהביו, ככל אשר הביע בן גבירול בימיו את רוחו הקשה בשיריו. אולם רוח משה לא שחה בקרבו כרוח שלמה כי מרבית שיריו הפיקו שקול נחת ורוח נכון. וישר גם הוא בימי נעוריו כמשפט כל משוררי עמו בארצות ממלכות ערב בימי עלומיהם על היין ועל השמחה ועל התענוג. ותהי מלאכת השיר העברי ככלי משחק בידו ויפליא לגלות בה פנים חדשות לבקרים ויחרוז צמדי חרוזים אשר תיבותיהם האחרונות שוות הן בכתבן ובמבטאן ובכל פרטיהן ושונות מן הקצה אל הקצה במשמען¹⁴⁷.

היתרון אשר היה למליץ הזה על כל בני גילו הוא עינו החדה באוצר הלשון האצור בכתבי הקדש, עד כי נצבו ויתיצבו לנגד עיניו המוני מלות ומליצות אשר כל עין זולתו לא שזפתם אף כי עברה עליהן גם היא פעמים אין מספר. ויען כי כל שערה דקה לא נכחדה ממנו השיגה ידו לכלול את הדר משכיותיו בכל פתוחיהן יחד, איש לא נעדר. ויכתוב ספר שירים אשר קרא לו “ענק” או “תרשיש”. ויעל מספר שירי החול אשר שר לשלש מאות. אך מעט מעט נדחה החול מפני הקדש¹⁴⁸, כי שם את פניו אל מחזור התפלה אשר לראש השנה וליום הכפורים, להעשיר אותו בפיוטיו, אשר עלה מספרם למאתים, על כן קראו לו ר' משה הסלח על רוב סליחותיו אשר סדר. גם ספר השיחות והזכרונות¹⁴⁹ ערך על דבר מלאכת השיר והמִדבֶּרת, אשר גם שמות גדולי משוררי ספרד וראשי פעליהם רשומים בו. ובמקצוע הפלספה כתב את ספר ערוגת הבשם לבאר את דעות פלספי יון וערב, ומחוקרי ישראל לא הזכיר שם בלתי אם את רב סעדיה ואת בן גבירול¹⁵⁰. דומה הדבר כי נפרד היה ימים רבים מעל אחיו. אולם במות בת אחיו, אשר אליה נשא נפשו, בלדתה בן שבו הלבבות לקרבה איש אל אחיו. וימותו שלשת האחים יהודה, יצחק ויוסף זה אחרי זה, על פני משה, ותקצר נפשו מאד ויהי בעיניו כאיש גלמוד וערירי. בכל זאת לא הניח את כנורו מידו ויוסף לשורר ולפיֵט עד אשר מת זקן ושבע ימים. ויקונן עליו ר' יהודה הלוי¹⁵¹, וינחם בקינתו את אחיות משה, אשר רק הן האריכו ימים אחריו ואחרי כל בית אביו.

בימיו היה משורר בארץ ספרד ושמו יוסף בן צקבל, אשר היה הראשון אשר יִחד את כל מלאכתו אל שירי אהבים. ואף כי לא עשה יוסף גדולות בשירה הזאת, משכה בכחה את לב אבירי המשוררים לעשות כמתכֻּנתה. גם לרבי משה בן עזרא נמצאים שירים כאלה. מגאוני הדורות הבאים, אשר לא היה לפניו משא פנים, כתב בראש פתרונו לתורה לאמר: “ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה, פרושי רבנו שלמה עטרת צבי תפארה, מכתר בנמוסו במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה, בדבריו אהגה ובאהבתם אשגה”. וגם רשב״ם נכדו הגדול “איש האמת” אשר באר את התורה בדרך אחרת, הכיר את ערך חכמת אבי אמו הנערץ והנהדר ויאמר עליו: “רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה, שפרש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא”, “ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנמוקי רבנו שלמה ואל ימוש מהם”. ויאמר עליו שאלמלא הוא נשתכחה דרך התלמוד הבבלי מישראל". וחכמי ספרד אשר התגאו כל ימיהם ביתרון דעתם את המקרא ואת לשון אבותינו על חכמת צרפת – אשר באמת לא היו אלה נופלים מהם בעמק הגיונם בשני מקצועות ההם – הבדילו את רבנו שלמה לטובה מיתר חכמי ארצו, ויקראו לו “פרשנדתא”, לאמר מבאר התורה לאמִתה. והמשורר הספרדי ר' אברהם בן עזרא, אשר דרכו היתה רחוקה מאד מדרך רש״י התמימה, הגיד את תהלתו בשיר לאמר: ­

---

ישראל באנגליא. רבנו יעקב מאורלֵינש. רב בלונדון. המלך ריכארד לב האריה. געשי עם בכל הארץ. אחרית קהלת יורק. אכזריות המלך יוחנן־בלי־ארץ. מיני התרומות אשר ירימו היהודים למושלי גרמניא. נימוסי גרמניא שהחזיקו בהם היהודים. זיסקינד איש יהודי משורר בל' גרמניא. יסוד קהילת פרנקפורט. הצרות מתגברות וההרגות מתרבות. חיי היחידים והצבור בצרפת ואשכנז. שתי ארצות אלה הן המרכז לתורה בסוף אלף החמישי. ערך פיוטי שתי ארצות אלה. ר' אפרים מבונא פיטן והסתוריון. רבנו אליעזר ממיץ בעל ס' יראים. רבנו ברוך בעל ס' התרומה. ר' שמעון משאנץ ודרכו הרחבה בתלמוד התורה. רוָחה לישראל באיטליא ולחץ גדול במלכות בזנת. אמונות טפלות בארצות ההן. ראשית הֵרָאות סמני יהדות ותורה בוַלַכיא­ – ­­­­רומניא – ביהם בפולין ורוסיא.

4960־4931

הכוס אשר שתו בני ישראל מיד הגרמנים הלוך ושתה מימי מסעי הצלב והלאה, החלה לעבור בדור ההוא גם על אחיהם באנגליה אשר ישבו לבטח עד העת ההיא. בקצה המאה הארבעים וארבע עוד אהבו האנגלים את דרכי העברים, עד כי חגגו עמם את מועדי בני ישראל, לרע מאד בעיני הכמרים, עד אשר אסר עליהם ארכיבישוף אשר בגליל יורק את הדבר הזה ¹. וכארבע מאות ועשרים שנה אחרי כן, בימי היות ר' אברהם בן עזרא באנגליא, רבו העשירים והמשכילים מקרב ישראל בעיר לונדון ² ובתים רבים וטובים מאוד היו להם שם. ועשירים אדירים היו בתוכם, אשר נדמו בתיהם להיכלי מלך בתפארתם ³. וגם בימי שתי מלחמות הצלב הראשונות לא נגעה אליהם הרעה גם באנגליה גם באחוזותיה אשר היו לה בעת ההיא בצרפת. ורבנו יעקב מאורלינש תלמיד רבנו תם⁴ בא מעירו מצרפת, ויהי לרב ומורה לעדת לונדון⁵. וגם זולת הרב הגדול הזה היו בארץ אנגל חכמי תורה⁶. אך ביום עלות ריכרד לב האריה, אשר לבו היה כל ימיו טוב לישראל, על כסא הנריך אביו, אשר גם הוא היה נוח להם, נפתחה הרעה לאבותינו יושבי בריטניא, אשר סערה עליהם להפיצם ולאבדם, כמאה שנה עד אשר גורשו כלה משם. ביום ההוא (1189־4949) באו יוֹסֵיוּס⁷ ובנדיקט⁸ עשירי קהלת עיר יורק⁹ אל היכלי המלך בתוך מלאכי כל הערים, ומנחה בידם מֻגשת בשם כל ישראל יושבי אנגליא. ויהי כראות אותם בלדוין ארכיבישוף עיר קנטרבורי, איש צר ואויב, ויגער בהם באמרו כי אסור למלך נוצרי לקחת מתנות מיד היהודים ויצו לגרשם מן הבית, וישמע אליו ריכרד ולא קבל את המנחה. ויהי בצאתם ויבזו אותם הסריסים, והמון העם אשר נקהלו בחוף הוציאו קול קורא כי טוב בעיני המלך להֻמם ולאבדם. וקהל אנשי הצלב נלוה על האספסוף ויחלו לשלוח יד ביהודים ולבוז את שללם, וכאשר נסגרו העשירים בבתיהם המוצקים והבצורים הציתו המרעים את בתי ישראל באש ואת בתי הכנסת השמו, ויעבירו קול כי כל האיש בבני ישראל אשר לא יתנצר מות יומת. וישלחו בני ישראל יד בנפשם ובנפש נשיהם ובניהם וימותו על קדושת השם, וגם רבנו יעקב היה בתוך המומתים. ויהי כשמוע המלך את הדבר הרע הזה וישלח אחד משריו הגדולים, את רַנוּלְף לבית גרַנויל, להקים את הסערה לדממה, ולא שמע הערב רב לקולו. ואש יצאה בלילה ההוא מבתי ישראל המוצתים באש ותאכל שוקים ורחובות בלונדון. ומכל היהודים אשר בעיר לא המיר איש את דתו בלתי אם יוסיוס, אשר סחבו אותו הנוצרים לבית תפלתם וינצרוהו בחֹזק יד. ויהי ממחרת בהשמע למלך מעללי ההמונים המתגודדים על העברים ויתפוש את ראשיהם וימיתם. ויעבר קול בכל ממלכת בריטניא ובכל נחלותיו אשר בצרפת, אל כל שריו ועבדיו, להגן על היהודים, ואת יד יוסיוס האנוס מלא לשוב אל דתו מבלי שית לב אל בלדוין הארכיבישוף.

אך לא ארכו הימים ויצא ריכרד עם פיליפ אוגוסט מלך צרפת להתיצב בראש אנשי הצלב הנוסעים ירושלימה. ויהי אך עזוב עזב מלך בריטניא את ארצו ותפרוץ כאש קנאת הנוצרים, אשר צרה עינם מאז בעושר העברים, ויחלו לקצות בקהלות רבות אשר בארץ, ותהי ראשית משלח יד הצוררים בקהלת לין¹⁰. דלת העם אשר בעיר שתו את ידם עם אנשי הצלב אשר היו שם בעת ההיא, ויסגרו היהודים בבתיהם, ויפרצו שמה המרצחים ויהרגו את בעליהם ויבוזו את כל הנמצא שם. כאשר עשו ההוללים לקהלת לין כן עשו לקהלת נוֹרויך¹¹. (1190־4950). בעוד חדש ימים פשטו עם הארץ ואנשי הצלב על קהלת סטַנפוֹרד¹² ויהרגו אנשים אחדים והנשארים החישו להם מפלט אל מצודת המלך. ויהי כשמוע אנשי עיר לינקולן¹³את דבר הרעה הנשקפת גם להם וינוסו הם ויניסו עמם גם את רכושם אל מצודת המלך וימלטו.

ובעיר יורק מקום מושב שני העשירים הגדולים יוסיוס ובנדיקט, אשר בתיהם נדמו להיכלי מלך, התלקחה כאש קנאת עם הארץ יושבי העיר שבעתים מבכל יתר ערי אנגל. ויוסיוס אשר שב אל דת אבותיו, אחרי אשר אנסוהו האדוקים לעזוב אותה, חלה מאד מן המכות אשר הכוהו אנשי הדמים ההם. ועם הארץ ואנשי הצלב והשרים והכמרים קשרו יחד על היהודים האומללים אשר בעירם לקחת את נפשם ואת רכושם. ויהי הלילה ותצא אש מאחד המקומות ותאחז בבתים אשר מסביב, ויפרצו הקושרים אל בית בנדיקט אשר לא מצאו שם בלתי אם את אשתו ואת בתו, ויבוזו את כל היקר והחֹסן הנמצא שם ואת הבית שלחו באש. וימהרו כל בית יוסיוס ויתר אנשי העיר אל שר משמר המצודה ויבקשו לתת להם שם מחסה, וינתן להם. ועל המעטים הנשאים בעיר הכבידו דלת עם הארץ ממחרת את ידם להתנצר או למות בידם, ויצורו גם על המצודה, ויחזיקו על הנצורים את דבריהם לעזוב את דתם. ויהי בקרוב שר המשמר אל השער וייראו היהודים פן יבגוד בם והסגיר אותם ביד אויביהם, וינעלו מפניו את השער ולא נתנו לו לבוא אליהם. ויחר אפו מאד ויתאונן בפני שר הגליל אשר נחשב על שרי המלך. ויזעף שר הגליל וַיזעֵק את הגדודים אשר בערים מסביב ויצו להבקיע אל המצודה בחמת כח ולהנקם ביהודים. ויעמדו הנצורים על נפשם וילחמו בכל כחם ששה ימים ולא נתנום לפרוץ אל המצודה. עד כה וכה החל שר הגליל וגם שרי העיר להנחם, מיראתם פן ידרוש המלך את דם היהודים מידם. אז קם נזיר נוצרי לבוש בדים ויאסוף את האספסוף אל בית תפלתו ויכהן שם לעיניהם, ויעט אותם קנאה כאש, ויתיצב בראשם ויפשט ביתר עז אל המצודה. ויקלע איש יהודי אבן אשר פגעה בראש החנף הנבל הזה ויפול וימות. אך מעט מעט תם הלחם במצודה, וייראו פן לא יעמוד לבם ועיפה נפשם להעתר לשונאיהם מפחד החרב והרעב, וישמעו לקול רבם הרב ר' יום טוב וישרפו את כל מחמדיהם באש, וישימו אש על הדלתות, ואחרי כן עברו אחד אחד איש בחִרב רעהו לבלתי נפול ביד בני עולה. ויוסיוס המית את אשת נעוריו האהובה והוא מת ביד ר' יום טוב אשר שלח אחרי כן יד בנפשו. והנשארים אשר לא עצרו כוח למות מות גבורים על קדושת שם אלהיהם ויאמרו להפקיד את נפשם ביד אויביהם, אם לשבט אם לחסד, נהרגו כלם ביד אנשי הדמים. ויסופו כחמש מאות איש ולא נותרה עוד נפש אחת מקהלת ישראל בעיר יורק. ממחרת שבת הגדול, יום ההרגה בעיר יורק, מתו שבע וחמשים נפש מישראל בידי אנשי הדמים אנשי הצלב בעיר סנט־אדמונד. וגם בכל עיר ועיר באנגליא, אשר לא התנדבו אזרחי הנוצרים לעמוד לימין היהודים נפלו חללים. ואף המלך הישר ריכרד לב האריה חרה מאד, בשובו מן מסע הצלב, לשמע העלילות אשר השחיתו התעיבו בני עמו ליהודים, ויפקוד על השר המזכיר לבקר את הדבר ולעשות שפטים בפורעי הפרעות. וישמעו אנשי הצלב וינוסו על נפשם, והשרים והאזרחים אשר נגואלו כפיהם בדמי ישראל ברחו אל ארץ שקוט¹⁴ הקרובה. ורק שר הגליל נשא את עֲוֹנוֹ ויֵהָדף ממשמרתו¹⁵.

מעמד אבותינו באנגל בימים ההם נופל היה גם ממעמד אחיהם בארצות גרמניא, כי מעשי הקסרים הנריך הרביעי וכונרד השלישי, אשר עמדו למעוז ליהודים בימי מסעי הצלב הראשון והשני וישימו אותם לעבדי היכל המלך¹⁶, היו חומה עליהם בפני האספסוף בעתים רבות, אשר יראו לשלוח בהם יד באשר קנין הקיסר הם. אך בכנפי הרוחה הקטנה הזאת היתה צרורה גם רעה, כי ברבות הימים נחשבו בעיני המושלים כעבדים ילידי בית הנקנים והנמכרים מיד ליד. הקיסר פרידריך ברברוסא מלא את יד ליופולד נגיד אוסתריא להושיב יהודים בארצו, ולבישוף עיר רגנסבורג נתן את התרומות אשר ירימו יושבי העיר לאוצר המלכות¹⁷. ואם נחשבו היהודים יושבי אשכנז בדורות ההם כילידי בית, נחשבו אבותיהם בעיני העם כמקנת כסף, בהאמינם כי בנפול ירושלם ביד קסרי רומא תמה השלישית בחרב, השלישית ברעב והשלישית נמכרה לעבדים שלשים נפש בעד פרוטה אחת פסולה, וכי כל היהודים הנפוצים ברומי היו מאליהם לעבדים לקיסר אשר לו המשפט לעשות בהם כטוב בעיניו. אפס, יען כי יוסיפוס רפא את טיטוס ממחלת השגדון¹⁸ שלם הקיסר הרומי את שכרו בקבלו עליו להגן על אחיו היהודים הוא והמושלים הבאים אחריו, וכי את הקנין הזה ואת החובה הזאת קבל הקיסר קרל הגדול מקסרי רומי, וקסרי גרמניא קבלום מקרל הגדול¹⁹. ואלה התרומות אשר הרימו בני ישראל לקסרי גרמניא: בליל חנֻכת²⁰ הנוצרים ישקלו כל היהודים מבן שתים עשרה ומעלה על ידי עושי מלאכתו את «קרבן פרוטת הזהב» ²¹ במטבע גולדן אחד, זכר למחצית השקל אשר גזר אספסינוס לתתו להיכל הקפיטול ²². מלבד זה יעלו גם היהודים היושבים בנחלת השרים והאלופים אל אוצר הקיסר מחצית מן התרומות אשר ירימו לאדוניהם מושלי הארצות ההן. ביום עלות הקיסר על כסא אבותיו תנתן לו מיד היהודים השלישית מכספם בתורת מתנת הכתר²³, אשר נקראה בפיהם «הָעֶרְכְּךָ»²⁴ או «הפרוטה השלישית»²⁵.

בימים ההם היתה עוד דעת בני ישראל מעורבת עם עם הארץ בגרמניא עד אשר גם דעותיהם ומדותיהם יש אשר היו עולות ויורדות עמם²⁶. ויש אשר אהבו גם את שירת המינים²⁷, פרי רוח הגרמנים הקדמונים, הרחוקה מאד מרוח מוסר ישראל ומטעמו, עד כי קם איש יהודי משורר בשפת גרמניא, אשר עשה לו שם בין משוררי השירה הזאת, ושמו זיסקינד מעיר טרימברג²⁸. ולעומת זה היו אנשים אשר דבקו גם בהבלי הנכר ובאמונות הטפלות אשר נהגו בגוים. ויתאונן ר' יהודה החסיד לאמר: «צוָנו צורנו לא תנחשו, ובעונותינו שרבו [יש] כהיום מנחשים בישראל»²⁹. ויקנא ויקרא: «הרי זה מדרכי האמורי»³⁰, ומעשים אלה הלא אסרה תורה אסור חמור מאד, ו«זה [הוא] שנאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך»³¹. אך גם מעט מעין רוח הגבורה אשר תנוח על העם הגרמני היושב על אדמתו, נחה עוד בימים ההם על היהודים יושבי הארץ ההיא. ויהיו בתוכם גם חוגרי חרב באין מכלים דבר. ובבוא עיר ורמייזא³² במצור צבאו בני ישראל עם הנוצרים שכם אחד להגן על העיר בזרוע וגבורה, ורבני העדה התירו להם להלחם גם ביום השבת³³. ויש אשר העלו המושלים מתוכם אנשים לגדולה ולשררה. ככה הקים ליופולד נגיד אוסתריא איש יהודי ושמו שלמה לשר הממונות, ולא שעה הנגיד לאסורי האפיפיור, ויתר לשלמה לאסוף אל ביתו משרתים נוצרים. ובסביבות עיר ברֶסלו במדינת שלזיא היו ליהודים כפרים ועבדים העובדים את אדמתם³⁴. אך למן העת אשר חזקו בארץ גזרות הכמרים לבלתי השתמש איש יהודי באנשים נוצרים החלו היהודים למכור את שדותיהם ולמשוך את ידם מעבודת האדמה, ולהאסף אל הערים ולשלוח במסחר ידם. וקרוב הדבר כי הסוחרים היהודים ההם היו היוסדים הראשונים לקהלת פרנקפורט³⁵ אשר יצא לה אחרי כן שם בישראל. ובעת ההיא לא היה שם בלתי אם חצר אחד קנין איש נוצרי מושכר לסוחרי ישראל הבאים שמה ליריד³⁶. ונשי ישראל בנות החיל, אשר היו תמיד לעוזרות נאמנות לבעליהן בבית ובשדה, עמדו גם הפעם על ימינם בחייהם לשאת אתם במשאם³⁷ ולקום תחתם למחיה לביתן ולצאצאיהן בהפקד על אלופי נעוריהן פקודת כל האדם³⁸.

ושם «עבדי היכל המלך» אשר נקרא על יהודי אשכנז, יש אשר היה להם למחסה כזב בהתגעש עם הארץ למראה דמיון כוזב או לשמע קול בליעל. הדבה הנבלה והנתעבה, עלילת הדם, אשר בדו כהני האון, עשתה לה כנפים ותבא ארצה גרמניא ותמצא שם אזנים קשובות. ויהי היום ותלך אניה מלאה אנשים יהודים מעיר קולן³⁹ אל עיר בופַרד⁴⁰ ואניה מלאה אנשים נוצרים מהלכת אחריה. וימצאו הנוצרים הולכי האניה אשה נוצרית מתה אצל העיר בופרד, ויתגוללו על היהודים הולכי האניה הראשונה לאמר: אתם הרגתוה. ויטלו עליהם לבחור באחת משתי אלה: למות בידם או להתנצר. ויהי כי לא אבו לשמוע אליהם ויקומו עליהם וישליכום במצולות הרַיִן, ואת יעקב בן מנחם, אחד מאנשי האניה, סחבו עמם מעיר לעיר ויענוהו (1179־4949). ותהי מחִתת מות על כל היהודים יושבי הערים אשר מסביב, ויפדו את נפשם בכפר אשר שקלו על יד הקיסר פרידריך ברברוסא חמש מאות מרק כסף, ועל יד הארכיבישוף פיליף, הגרף לבית הֵימסברג, שתי מאות וארבעת אלפים מרק כסף⁴¹. ארכיבישוף זה צורר יהודים היה, אך הקיסר היה נוח להם. על כן קרא הקיסר לו בטרם צאתו ארצה קדם למסע הצלב וישביעהו לבלתי הכבד את ידו על היהודים ועל הסוחרים⁴², וגם על לב הכמרים והנזירים דבר הקיסר בעת ההיא לבלתי הסת בהם את האספסוף. אך תרומת כסף העריך הקיסר את היהודים להרים למסע הצלב⁴³.

וכשש שנים אחרי כן קרה אסון בגלילות הרין: איש משוגע מקרב היהודים בעתתהו רוח רעה ויהרוג נערה מעם הארץ (1194־4954)⁴⁴, ויפלו הנוצרים על המשוגע ויהרגוהו וימיתו גם ששה אנשים מנכבדי המקום ואת ר' שמואל בן נטרונאי מבעלי התוספות בתוכם, וימתחו את גויותיהם על הגלגל ויציגון לעין רואים. ואת אם המשוגע ואת אחותו ואת אחי אמו אסרו בכלא. ויהי כי לא שמעו לקול האספסוף להתנצר, וינגדו ויענו את אמו במכאובים נוראים ויקברוה חיים, ולאחיה עשו המרצחים כאשר עשו לששת ראשי העדה. רק בת האשה עיפה נפשה מאנשי הבליעל ותתנצר. ויד ארכיבישוף אדולף לבית אלטנוי⁴⁵ מושל המקום נכונה עמם, וישת ענש על היהודים הנשארים בעיר מאה וחמשים מרק, וגם את אחיהם היושבים בכל ארץ ממשלתו נגש למלא לו כסף רב. ואת החללים נתן לקבר אחרי חמשה שבועות בעד כסף מלא.

ובעוד שתי שנים נמצא בקרבת אשפירא איש נוצרי מת (1196־4956), ויתגודד האספסוף וינקום נקמת האיש הזה, אשר לא נודע מי הכהו, בגוף נערה עבריה, בת הרב ר' יצחק בן אשר הלוי נכד בעל התוספות, שנקרא גם הוא בשם זה, אשר מתה זה מעט, ויוציאוה מקברה, ויתעללו בה הטמאים הרשעים, ויוקיעוה ערומה ברחוב העיר, ורק בעד מתנות כסף עלתה ביד האב האומלל להשיב את הגוף הנקי אל מנוחתו. אך ממחרת פרצו הזדים אל בית הרב ויהרגו אותו ושמונה אנשים עמו, ויציתו אש בבתי הצבור, ויד הבישוף עמם. וישגבו הנשארים בעליות בית הכנסת וילחמו משם במתגודדים. וחזקיה בן ראובן מעיר בופרד, איש נשוא פנים, נמלט משם להחיש עזרה לאחיו. ויחר אף ההמון וישרפו את בית הכנסת באש, וישליכו את ספרי התורה אל הנהר ואת בתי ישראל בזזו. כשמוע אוטון מושל בורגנד, אחי הקיסר הנריך הששי, את המעשים הרעים האלה, סמך אל העיר ויהרוס את הכפרים הקרובים אשר לבישוף ולאזרחי העיר, ואת שדותיהם ויערותיהם הֵשַם וישחת. ויכבד את ידו על אנשי הדמים לשלם כֹּפר ליהודים ולבנות מכספם את בית הכנסת ואת הבתים אשר הרסו. בעוד ימים אחדים התנפלו יושבי עיר בופרד על היהודים אשר בקרבה וימיתו שמונה אנשים. וינקום אוטון את נקמתם וינקר את עיני המרצחים. ובעבור הקיסר הנריך הששי דרך העיר הזאת פקד על אזרחיה לשלם לחזקיה בן ראובן שלש מאות מרק דמי נזקו אשר הזיקו לו⁴⁶.

ובעיר וין בירת אוסתריא נלוה איש נוצרי, ממשרתי שלמה שר הממונות אשר לנגיד אוסתריא, על אנשי הצלב, ויגנוב מבית אדוניו, וישם אותו שלמה במשמר. ויקהלו אנשי הצלב, חברי הגנב, על שלמה וימיתו אותו וחמשה עשר איש ישראל עמו ואת חברם הגנב הוציאו לחפש. וינקום ליופולד נגיד אוסתריא את נקמת הדם הנקי וישפוט את שני ראשי מסִבֵּי הרעה משפט מות.

לרגל התלאות אשר שבעו אבותינו באשכנז ובצרפת⁴⁷ מיד צורריהם, כהתה רוחם מאד ולא הוסיפו עוד לשמוח כשמחת אבותיהם הקדמונים בארץ ישראל ובבבל⁴⁸, ויהיו נחפזים להשיא את בנותיהם כמעט בטרם בָּגָרו, אף כי חכמי התלמוד אסרו דבר זה⁴⁹, באמור כל איש מי יודע אם לא יהיה כל קניני לבז ולמשסה עד אשר תגדל בתי⁵⁰. אך בהיות ה' אלהי אבותיהם מעוזם, וחזון אחרית הימים מבטחם, לא הוביש כל ששון גם בימי האפלה ההם. ויהי המעט מאבותינו הישרים והתמימים, כי רוח נדיבה מאד סמכתם, ויאהבו אהבת נפש את בני עמם, ותהי גם רוח שמחה נסוכה על מעשה חסדם ונדבת לבם. הנה כה דברי תַיַָּר אשר כתב: «אַלְמַנְיָא שיש בהם קהלות מישראל וכלם נדיבים ־ ־ והמדינות האלו יש בהם תלמידי חכמים וקהלות אוהבים את אחיהם ודוברים שלום לכל הקרובים והרחוקים. ואם יבא אליהם אכסנאי שמחים [הם] בו ועושים לו משתה ויאמרו: שמחו אחינו, כי תשועת ה' כהרף עין»⁵¹. ועשיריהם היו תומכים ביד נדיבה בעניי אחיהם, כדבר רש"י «בעלי בתים גומלים חסד, ומחזיקים ידי עניים, ומפזרים למלכות בשביל אחיהם, ו[אחיהם] מתקימים על ידם»⁵². ויהי משפטם מאז, מטרם בא עוד רבנו גרשום ארצה אשכנז, להטות איש את לב חברו, בכל מקום אשר היה חֶבֶר־עיר, לשית את ידו עם יתר בני הקהלה ולקבל עליו בחרם להרים גם הוא כמוהם את המעשר ממשכֻּרתו למעשה הצדקה⁵³.

וארצות אשכנז וצרפת היו לכל דבר תורה כתאמי בטן חבוקות ודבקות אשר לא תפרדנה, למיום בוא רבנו גרשום הצרפתי לעיר מגנצא האשכנזית להורות שם תורה, כי עד העת ההיא היו אבותינו באשכנז מקבלים תורה מפי רבנו קלונימוס האיטלקי, אשר הושיב הקיסר קרל הגדול באשכנז, ותלמידיו. ואחיהם אשר בצרפת למדו מפי רבי מכיר אשר הביא הקיסר ההוא מבבל, ארץ הגאונים והמתיבות, לצרפת⁵⁴. אולם למיום בוא רבנו גרשם הביא עמו את תורת צרפת ושיטתה הברורה והמדויקת בידי הגאונים לאשכנז. ותהיינה שתי הארצות למן הימים ההם לאחדים. אך יש אשר נעתק המרכז מאשכנז לצרפת ומצרפת לאשכנז. אולם גם בהעתק המרכז הנה והנה לא היו תלמידי הארץ האחת נופלים בחכמתם מתלמידי הארץ השנית, ככל אשר לא היו נופלים, בימי חכמי התלמוד, חכמי סורא וחכמי פומבדיתא אלה מאלה, גם ימי היות מתיבה רק באחת משתי הערים ההן לבדה⁵⁵. כל ימי רבנו גרשם ותלמידו רבנו יעקב בן יקר היתה אשכנז המרכז אשר נהרו אליו גם תלמידי צרפת. ולמן היום אשר גדול תלמידי צרפת, הלא הוא רבנו שלמה יצחקי, שב לארצו ולעירו היתה צרפת המרכז הגדול לתורה כל ימי ראש החכמים הזה וימי בני בנותיו ותלמידיהם בעלי התוספות. אך גם בעת ההיא לא נגרע חלק חכמי אשכנז מחבריהם הצרפתים. אולם ארצות צרפת ואשכנז לא היו המקום האחד אשר ממנו יצאה תורה לכל ישראל, כי תורת ספרד אשר נאספה אליה רוח חכמי קירואן ואשר מוריה היו אנשים כרבנו משה בן חנוך ורבנו חנוך בנו, רבנו האלפסי ורבנו יוסף מגאש, היתה אדירה ורחבה כמוה ושמה הולך בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע. אפס, כי למן היום אשר גזר העריץ המושלמני בן תמורת שמד על ישראל היושבים בארצות האשלם, אשר בספרד ובצפון אפריקא, כבתה גחלת התורה בספרד ולא שבה להתלקח עד עבור שנים רבות. ובימים הרבים ההם לא היתה פלטה לתורת ישראל כי אם בצרפת ואשכנז לבדן. החכמים והתלמידים בשתי הארצות האלה הבליגו על התלאות אשר מצאו אותם ואת עמם מיד עריצים ומיד כמריהם והאספסוף אשר ברגליהם, וירימו את דגל תלמוד התורה עד מרום קצה⁵⁶, עד כי יאָמר אליהם כי רק «הם הם העמידו תורה בישראל» בימים הרעים ההם. את מעמד התורה בימים ההם יעביר לפנינו ראש חכמי הגולה בדברים אשר כתב לאוהביו בארץ צרפת: «ואתם אלופי ומיודעי חזקו ויאמץ לבבכם, הרי אני מודיע לכם שלא נשאר בזמן הזה הקשה אנשים להרים דגל משה ולדקדק בדברי רב אשי אלא אתם וכל הערים אשר סביבותיכם, שאתם קובעים מדרשות תמיד ושאתם בעלי בינה וחכמה. אבל בכל מקמות האלה⁵⁷ אבדה תורה מבינם⁵⁸. ולא נשאר לנו עזרה אלא אתם. אחינו אנשי גאולתנו, חזקו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, כי אין הדבר תלוי אלא בכם»⁵⁹. וגם בדורות הקודמים, אשר יד תורת ספרד היתה עוד על העליונה היו חכמי צרפת ואשכנז לתהלה בפי ראשי הדורות בטוב טעמם ועֹמק בינתם, ושיטתם היתה לכבוד בעטרת יושנה. וכה אמר רש"י הצרפתי על חכמי אשכנז ועל תורתם, אשר באמת לא נבדלה במאומה מתורת חכמי צרפת: «וכל ארץ אלמניאה⁶⁰ המעמיקין להבין מצות סוד בוראנו בתורה שיש לה בית אב כמנהג אבות וקבלה מרב»⁶¹. ותורת התלמוד הזאת בטהרתה וכנתינתה, אשר מרבית ענינה היתה גופי הלכות, יצקה באגדתה הזכה והנקיה על תלמידיה הגדולים אשר בצרפת ובאשכנז רוח חכמה טהורה, תמימה ונכוחה, אשר לא עכרוה סיגי נכר. ויכירו כי הדעת את ה' היא הדעת את הטוב וכל מיטב פריה הוא רק המעשה הטוב כאשר הורו נביאי אלהי ישראל על פי תורתו התמימה⁶². ובהיות מוסר נעלה כזה נר לרגלי אבותינו הנעלים אשר רק תורתם לבדם היתה מקור חכמתם וצדקתם, היתה בעיניהם יתרון חטאת הפוגע בכבוד רעהו על כל החטאות אשר יחטא האדם, כדבר הלמד מאליו וכודאי גמור אשר אין לפקפק בו⁶³.

ככל אשר זַכּוּ דעותיהם ומדותיהם, היה גם טעמם טוב, ורוח חן היתה נסוכה גם על עבודת ה' אשר בבית הכנסת. הילדים, אשר חנן ה' את ישראל, היו תמיד חמדת שעשועיהם. על כן נתנו אבותינו בשתי הארצות, בצרפת ואשכנז, ליצורים הנאהבים והנעימים האלה, יד ושם גם בעבודת אלהיהם. ויהי ילד מפטיר בנביא⁶⁴ בבית הכנסת. וביום חג יעמידו אחד הילדים לפני הקורא, ותרגם הילד הזה את דבר הנפלאות הכתובות בתורה, אשר הפליא ה' לעמו בימי קדם, בשפת צרפת או אשכנז, למען יבינו גם האנשים והנשים אשר נבערו מדעת את שפת הקדש⁶⁵. כאשר כבדו הגדולים את הקטנים, ככה כבדו בבית ה' משנה כבוד, הקטנים את הגדולים. והיה מדי שוב איש מבמת הקורא, אשר שמה נקרא לספר התורה, אל מקומו, וכרעו בניו לפניו ונשקו את ברכיו⁶⁶. ובכלל הדבר כבדו אבותינו בשתי הארצות האלה את התורה ואת המצוה בכל לב ובכל נפש מדור דור הרבה יותר מכל אחיהם יושבי יתר הארצות. מעשה המצוה במו פיהם ובעצם ידם היה כל כבודם וכל שמחת גילם, ולא יכלו להעלות אף על לב איככה יאות איש ישראל להפקיד את מעשה המצוה, אשר היא לבדה משמחת ומכבדת את בעליה, ביד שליח נושא שכר עושה מצוה בעד בצע כסף⁶⁷.

ואת רוחם יצקו בחירי שתי הארצות האלה בפיוטיהם אשר יפרדו לשני ראשים. הראש האחד הוא פיוט הסליחה, אשר בו ישפכו בני ישראל למימי האמוראים ⁶⁸ והלאה את לבם לפני ה' בימי התשובה ובימי הצומות; והראש השני הוא פיוט הקרובות, אשר בו ישאו את נפשם אל אלהי אבותיהם מימי התנאים⁶⁹ במועדים ובשבתות ובכל יום חדות ה‘. ותהי הסליחה בחן תחנוניה ובהגיון נכאיה עצם מעצמת מזמורי דוד, הימן, אסף ובני קֹרח, והקרובות⁷⁰ היו רוח נאצלת מרוח חזון הנביאים⁷¹. ויהיו פיוטי ר’ אלעזר הקליר גם ליסוד לפיוטי התפלה בשתי הארצות ובנותיהן⁷², גם למופת לכל הפיטנים הבאים אחריו. ויבדלו הפיוטים האלה מפיוטי הספרדים גם בטבע לשונם גם בטבע ענינם, כי לשון פיוטי הספרדים היתה נוחה ומדוקדקת מלשון פיוטי שתי הארצות. אך לעומת זה היו פיוטי צרפת ואשכנז אוצר יקר לפרי רוח תורתנו ומולדתנו, כי אמרותיהם הקצובות והקצרות הן פנים חדשות לאגדה העתיקה והטהורה הנובעת מעֹמק מקור ישראל. אך גם בדרכי הגיונן נבדלו אלה מאלה. מרבית הגיון הסליחה הספרדית היתה תוכחה לנפש היחיד להזכיר את יום מותו, וכי עפר הוא גם בחייו, וקבר ורמה ורקבון הוא גורלו השמור לבן אדם תולעה. לא כן הסליחה העשויה בטעם הקליר וחבריו, כי כמעט כלה היא מערכי צרות הגוי כלו והמון געגועים לגאולתו ומוסר זכרון המות מעט מזער הוא שם. והקרובות מעשה ידי משוררי ספרד, גם לימי מועד מלאים תאניה ואניה על התלאות המוצאות את עם ישראל ועל גורל האדם וחטאותיו, עד אשר כמעט אין להבדיל בינן ובין הסליחה הספרדית וגם בין הקינה⁷³. לא כן פיוטי שתי הארצות, כי ככל אשר קוננו בנפש מרה ביום מר⁷⁴, ככה היתה חדות ה' מעוזם ביום חג ה' וכל מוצא שפתיהם היה ששון ושמחה, גילה ורנה להרנין כל לב, עד כי הקרובות ורנה וישועה נתכו בלבם להגיון אחד⁷⁵.

ופַּיְטָני שתי הארצות וחברותיהן, אף כי נראו בזמירותיהם גם יצירות חדשות בלשון אשר לא הצליחו, שמו להם למופת את שפת המקרא המטֹהרה אשר העמיקו מאד להתבונן בה' וידעו להבליע לפעמים בנעימותיה גם את מליצות התלמוד והמדרש עד כי היו למוצק אחד ולרקמת תפארה, אשר העטו בה גם את יצירי החמדה אשר יצרה רוח הנבואה והאגדה בכל דורותיהן⁷⁶.

את טיב השירה הזאת ואת ערכה הגדול בספרותנו ובתולדותינו, כבר הכירו חוקרי רוח עמנו, כי «שירי בית הכנסת אלה הם הם המלאכים הטובים המלַוים את עם ה' בכל דורותיו»⁷⁷; «השירה הזאת מצבת זכרון נהדרת בגאון היא, לנפתולי אלהים אשר נפתל ישראל, שנות אין מספר עם אלהים ואנשים ויוכל»⁷⁸; «מצבת זכרון, מזכרת מעשה אבות הוא לנו. ועבודת בית אלהינו, אשר השירה הזאת היתה לנשמה באפה, היא היא מפרש הדגל המתנופף ביד ישראל במלחמתו הארוכה זה אלפי שנה»⁷⁹.

ורב אחד היה בימים ההם ושמו ר' אפרים בן יעקב מבונא⁸⁰, אשר פיט גם הוא פיוטי תפלה⁸¹. הוא הרחיב את גבול ספרות הפיוט הצרפתית־האשכנזית בשומו למליץ לו גם את שפת ארם הקרובה מאד לשפתנו והשגורה, מעט או הרבה, כמעט בפי כל יודעי ספר בעמנו. סליחתו הארמית אשר תחלת דבריה, «תא שמע» היא: מערכת מליצות ארמיות שמרביתן משמשות בתלמוד לשם פסקי הלכות הרחוקים מאד מכל דבר חזיון והגיון לב, והוא השכיל לפחת בהן רוח שיר אשר הפכה אותן לאמרי נֹעם מלאי תחנונים ותנחומים לנפש עיפה. ובהיות גם מעשה יד הפיטנים האחרים יקרים מאד בעיניו כתב באורים לפיוטיהם. המשורר הזה היה גם סופר זכרונות ויעל על מגלות ספר את זכרון כל הצרות אשר מצאו את בני עמו במסע הצלב השני אשר ראו עיניו בהיותו בן ארבע עשרה שנה נחבא בתוך קרוביו, וגם את דברי הרעות אשר עברו בימיו על יושבי צרפת ואנגל הודיע בספרו לקהל עמו בסגנון צח ונאה ובאמנות סופרים רבה. ובתורה היה לו יד ושם כאחד הגדולים, ותהיינה אגרותיו, שאלות ותשובות בדבר דת ודין, הולכות ובאות בינו ובין גדולי דורו.

ושני בעלי תוספות היו בימים ההם באשכנז אשר היו לפוסקים, לאמר, אשר מלבד עבודת הבקור והברור בדברי התלמוד החלו לשום לב להכריע בין חלוקי דעות בדבר ההלכה, ולסדר את פסקי ההלכות, עפ"י תוצאות הכרעותיהם, סדרים סדרים למען ימצא כל איש את ההוראה אשר הוא מבקש במקומה. שם האחד הוא רבנו אליעזר מעיר מיץ, תלמיד רבנו תם, ושם ספר הוראותיו הוא «ספר יראים»⁸², אשר כלכל אותו בטעם הגאון הקדמוני רב יהודאי⁸³; ושם השני הוא רבנו ברוך בן יצחק מוַרמייזא תלמיד רבנו יצחק הזקן בן אחות רבנו תם, ושם ספרו הוא «ספר התרומה»⁸⁴ מלבד ספר ההוראה הזה נמצאו לרבנו ברוך תוספות למסכות מיוחדות.

חבר לרבנו ברוך, אשר עמד עמו כאחד לפני רבנו יצחק הזקן, היה רבנו שמשון בן אברהם בעיר שאנץ⁸⁵. ובמות רבו, קם רבנו שמשון למורה ראש בצרפת בשאנץ עירו. ויהי רבנו שמשון אחד מגדולי בעלי התוספות, ומלבד הדברים הרבים המובאים בתוספות אשר לפנינו⁸⁶, חבר תוספות מיוחדות אשר נקראו על שם עירו, «תוספות שאנץ»⁸⁷. מעשהו זה היה כמעשה כל חכמי ארצו בדורותיו, אך נבדֹּל נבדַל מבני ארצו ודורו, כי החל לפקוד את הסדרים ואת המסכתות בסדרי המשנה, ואת ספרי מדרש ההלכה אשר כימי המשנה ימיהם ודורש כמעט לא היה להם מרוב ימים עד ימי הרב הגדול הזה, בהיות עיני גדולי החכמים רק אל תלמוד בבלי אשר ממנו לבד תצא תורה בכל דבר דת ודין. ויקם רבנו שמשון ויבאר את סדר זרעים ואת סדר טהרות, אשר גמרא אין להם בלתי אם עצם המשנה לבדה. ויבאר אותם עפ“י המאמרים שנאמרו על אודות עניניהם בשאר הסדרים ועפ”י התלמוד הירושלמי ועפ"י מכילתא, ספרא וספרי ותוספתא⁸⁸. וגם מאת ארבעת סדרי המשנה שם לענין לו את מעט המסכות אשר גמרא אין להם: שקלים, עדויות, מדות וקנין⁸⁹. ובהיות כל מגמתו לפקוד את הסדרים והמסכות אשר אין להם גמרא, זכר גם את ספרי מדרש ההלכה העתיקים הקדמונים לבאר אותם באר היטב למען הקל את לימודם על החכמים, ויקם ויכתוב באור גם למדרש הנכבד מאד תורת כהנים אשר יקראו לו «ספרא»⁹⁰. בעבודתו היקרה והנכבדה החל רבנו הגדול הזה לפתוח שערים חדשים לתלמידים ולהתיך כמה מעינות בתורה, אשר ברבות הימים היו לקפאון, ולהפוך אותם לבאר מים חיים כבראשונה. אך לדאבון לב אבדו פירושי המסכות ואינם, וגם פירושי הסדרים ופירוש ספרא הקימים בידנו, לא עוררו כי אם מתי מעט מחכמי הדורות ליחד את לבם אל מעשי רבותינו התנאים אשר תלמוד בבלי אין עליהם עד הדורות האחרונים⁹¹.

לרבנו שמשון היה אח רב, אשר שם לו בבעלי התוספות ושמו רבנו יצחק⁹² מעיר דאמפירא⁹³. ורבי אברהם אבי שני החכמים האלה היה איש זך וטהור אשר חכמי דורו חשבוהו לאיש קדוש⁹⁴.

ואיטליא, אשר לפנים היתה מקור תורה לכל ארצות אירופא⁹⁵, לא השיגה בימים ההם את שכנותיה ארצות צרפת ואשכנז. לעומת זה היו לאבותינו בארץ ההיא שקט ורוחה בדור ההוא. עין האפיפיור אלכסנדר השלישי היתה עליהם לטובה עד כי פטר מאתים איש נשואי פנים בעיר רומי מכל מס⁹⁶. ויקם מבני ישראל פקידים בקרב ביתו⁹⁷, והגדול בהם הוא יחיאל, בחור וטוב, יפה תֹאר ואיש שכל, אותו הפקיד האפיפיור «על ביתו ועל כל אשר לו»⁹⁸. ויחיאל הוא נכד רבנו נתן בעל ספר הערוך⁹⁹. בימי אלכסנדר השלישי נועדו שלוש מאות בישופים מאיטליא מצרפת ומספרד עירה רומי, להתיעץ על דבר דתם וכהונתם (1179־4939), אל ועד לַטֶרַן¹⁰⁰. ויהיו ביניהם כמרים חורשים על ישראל רעה גדולה, ויחרד לב העם ויצומו שלשה ימים, ויהפוך האפיפיור את לב כהניו ולא גזרו על היהודים בלתי אם שני דברים: האחת, כי יהיה הנוצרי כשר לעדות במשפט, אשר בין יהודי לחברו, ככל אשר כשר היהודי לעדות במשפט אשר בין נוצרי לחברו, בתתם טעם הגון לדבריהם לאמר: למה יגרע הנוצרי מן היהודי במשפט העדות? והשנית, היא גזרת אסור לשכור להם משרתים נוצרים¹⁰¹, כאשר כבר גזרו הכמרים בועדיהם השכם וגזור. לעומת זה העמידו חוק לבלתי אנוס איש ישראל להתנצר על כרחו, לבלתי שלוח איש נוצרי ידו אל עצמם ובשרם ואל קנינים, ולבלתי הפרע אותם בעבודת אלהיהם¹⁰².

ורוגר¹⁰³ השני ווילהלם השני, מלכי נאפוליא, אשר בנגב איטליא ואי סיקיליא קימו ביד היהודים יושבי המקומות ההם את זכויותיהם המקובלות בידם להישפט בבתי דינם, ככל אשר מלאו את ידי היונים והערבים השוכנים להשפט במשפט עמם. ובעיר מסינא היה משפט אחד לנוצרים ולהם ויהיו כשרים לכל פקודה ומשמרת. ושר אחד ושמו פיליף, שר חיל הים ויועץ לאדוניו רוגר מלך סיקיליא, נטה מאד לדת ישראל ויהי מבקר בבתי הכנסת ומתנדב שמן למאור וכסף לצרכי הקהלה¹⁰⁴.

ובכל ארצות חוף הים ובמרבית ארצות הקדם היו בני ישראל מחזיקים מדור דור במלאכה הדקה והנקיה המעשרת את בעליה, מלאכת המשי ובמלאכת צבעיה הזכים אשר לא תצלח בלתי אם בידי אנשי טעם יודעי חן. וידע רוגר את הטוב הצפון לארץ במלאכה זאת, ויבא אנשים מישראל בעלי מלאכת מחשבת זאת מארץ ביזנת ויושיבם במקומות ממשלתו¹⁰⁵.

שבע עשרה קהלות נמנו בימים ההם באיטליא ובסיקיליא בפי בנימין בן יונה התיר מטודלא, אשר עבר בכולן. קרוב הוא, כי הן הן היו כל מושבות ישראל בארצות ההן. משפחות יושביהן לא הגיעו בלתי אם למספר שלשת אלפים. הקהלה הגדולה בכלן היתה שלירנא, אשר משפחותיה העבריות היו שש מאות¹⁰⁶, לבד מקהלת וֵנֵדיג, העיר הגדולה אשר בצפון הארץ, אשר מספר משפחותיה היו אלף ושלש מאוד וקהלת פַּלֶּרְמוּ בירת סיקיליא, אשר היו בת אלף וחמש מאות משפחה¹⁰⁷.

ורוח אחת וטעם אחד היו לאבותינו יושבי ארץ איטליא ולאחיהם יושבי ממלכת ביזנת, אך בגורלם נבדלו אבותינו האומללים יושבי קסרות יון זאת, מכל גלויות ישראל לרוע. כי עין הממלכה ההיא החנפה הרשעה העקֻבה מדם, היתה מעולם בישראל לרעה. מספר העברים יושבי ביזנת ומספר קהלותיהם היה רב ממספרם באיטליה, כי בשלשים, אשר עבר בהן התיר מטודלא בממלכה היונית הזאת, מצא כששת אלפי משפחה¹⁰⁸, לבד מן איי יון אשר לא נקבו בשמותם אשר רבו שם קהלות ישראל¹⁰⁹. וימררו היונים את חיי אבותינו מאד מאד¹¹⁰, וכמעט העבידו אותם בפרך ויתנו אותם למכה ולחרפה¹¹¹. ותהי הנקלה מהם לחשוך מאיש ישראל כל כבוד גבר ולא נתנום גם לרכוב על סוס¹¹², וישליכו עליהם שקוצים ויושיבום במקום הטנופת, במקום שפך מי המדמנה על יד בתי הבורסים, למען הבזותם ולתתם לגועל נפש בעיני כל רואיהם¹¹³. אולם ככל אשר קרא קול אלהים אלהי ישראל אל המצרים בימי קדם ככה קרא גם אל צוררי עמו היונים הפעם: אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה! – ויהי המעט מהם, כי היה מספרם לא מעט ויפרוץ גם קנינם בארץ. ואף כי כלאו היונים אותם בקושטא¹¹⁴ בגרות¹¹⁵ בפרור פירא¹¹⁶, מבלי תת להם מבוא אל תוך העיר ומבלי הותר להם בלתי אם מוצא אל חוף הים¹¹⁷, בכל זאת הצליחו מאד במלאכת המשי ויהיו בתוכם סוחרים רבים ועשירים גדולים¹¹⁸. ובעיר טֵיבֵּש¹¹⁹ ישבו כאלפים משפחות מבני ישראל «והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היונים¹²⁰. ובעיר סלוניקי, אשר חמש מאות משפחות עבריות היו לה, ואשר בכל היות פקיד ישראל מפקד עליהם להגן בעדם רב שם הלחץ, היו מרביתם או כלם מוצאים חית ידם במלאכה¹²¹. ובעיר קוריש¹²² היו כמאתים איש יהודי עובדי אדמתם בהר פרנש¹²³. ככה החזיקו היהודים האומללים הנתונים למרמס בטיט חוצות, בכל ענפי התרבות, אשר היו לברכה בקרב הארץ ולכבוד לכל אזרח, במרכֹּלת, בחרושת, בכל מלאכת עבודה וגם בעבודת האדמה.

וככל אשר לא עלתה ביד נוגשיהם להכשיל את כחם בכל דבר כשרון ומשלח יד, ככה קצרה יד העריצים ההם לדכא את רוחם הנדיבה המלאה אהבה ורחמים, או לקצר את נפשם בעמלה ובעניה ובספר התיר הנאמן את מצוקותיהם כלה את דבריו לאמר: «אבל היהודים הם עשירים ואנשים טובים, בעלי חסד ומצות וסובלים הגלות בעין יפה»¹²⁴. וקרוב הוא מאד, כי בדבר נדיבות עשירי אבותינו בביזנת בדור ההוא, מעשה אבותיהם היה בידיהם, כי נראים הדברים כי מאז ומקדם היו עשירי ישראל בארץ ההיא נדיבי רוח, עורכי שלחן לעניי אחיהם בפתחי שערי בתיהם¹²⁵.

גם בתורה היה יד ושם בממלכת ביזנת וכשבעים גדולי תורה נקראו בשמותם בדברי בנימין בן יונה מטודילא, אשר הגדולים בהם היו בקושטא עיר המלוכה, ובתוכם נמנו רבי אבטליון הרב ורבי אליקים הפרנס, וקרובים אליהם בדעת התורה היו בעיר טֵיבש¹²⁶ אשר נקראו בפי התיר «גדולי הדור»¹²⁷. מלבד אנשי התורה היה איש נכבד בעיר קושטא, אשר עשה לו שם במלאכת הרפואה, הלא הוא שלמה המצרי, רופא נפש הקיסר, אשר רק לו לבדו נתן רשיון לרכב על סוס, אף כי יהודי הוא. האיש היקר הזה שם את כל לבו להקל מעל צוארי אחיו העשוקים את עול גלותם הקשה, אשר כבדה עליהם מאד¹²⁸.

אולם בכל היות כל חכמי התורה בממלכת יון גדולים במקומם, לא השיגו לא את חכמי ספרד ולא את חכמי צרפת ואשכנז ולא את חכמי איטליא, הארץ הזאת אשר הקימה בדורות הראשונים כרבנו משה בן קלונימוס וכל חכמי לומברדיא ובֵאר. ושכנותיה, עד ימי נתן איש רומי ורבי קלונימוס איש רומי. אולם בקצה האלף החמישי היתה דעת התורה הלוך וחסור גם בה ולא רבה חכמתה מחכמת בזנת, עד כי בכרו אנשי איטליא את חכמי ארץ יון על חכמי ארץ ספרד¹²⁹. כי למן היום אשר החלו לגיוני ביזנת לפשוט על מדינות איטליא ואיטליא התחזקה להדוף אותם¹³⁰, נגשו שני העמים אחד באחד וגם קהלות ישראל אשר בהן התודעו, עד כי נתנו מרוחן אשה על רעותה גם במעשיהן הטובים גם בשבושי דעותיהם¹³¹, אשר עלו בהן סיגי דמיון, ותחזינה עיניהם רק נפלאות כל היום מעשי נסים ומעשי כשפים¹³². ויהיו שם אנשים, אשר התהוללו באימים ויתהללו, כי יודעים הם לכבוש בלחשיהם ובלהטיהם את השדים להיות להם לעבדים¹³³. ומיֵלדוֹת נבונות לחש, בארץ איטליא, התאמרו, כי יודעות הן ללחוש באזן היולדת והעולל יוצא בנחת מבלי הכאב את אמו¹³⁴. גם האמן האמינו אנשי איטליא, כי בקראם לבניהם שמות כשמות חיות היער ינצלו מכל מחלה¹³⁵. ומשם נפוצו השמות האלה: אריה, דוב, זאב, צבי וכו' לכל גליות האשכנזים והצרפתים¹³⁶. גם מעט דברי התורה שיצאו מפי חכמי ארץ יון, אשר נאספו אל התוספות, אל האוצר היקר הזה אשר לתורת ישראל, לא היו דבר חדוש, פתרון או בקורת, כי אם דברי רמז וחשבון האותיות¹³⁷.

נראים הדברים, כי מרוח ר' אברהם בן עזרא, אשר היה משוטט בימיו הרבה בארץ איטליא, לא נאצל על יושביה העברים מאומה. וגם תלמידו שלמה בן אברהם פרחון הספרדי, אשר בא שמה ויגר ימים רבים בעיר שלירנו¹³⁸, מקום מושב המדעים בארץ איטליא, ויכתוב להם את ספר מחברת הערוך¹³⁹ ללמדם את לשון עבר בטעם המדקדקים הספרדים, לא העלה מאומה. וקרוב הדבר כי לא נטה לבם אחריו ואחרי למודיו העברים, יען כי ראו כי בדבר אחד החשוב מאד, נעלו הם הרבה עליו. כי התמימים האלה, אשר לא התהללו בדעת הלשון כאשר התהלל הוא, מהירים היו לדבר בלשון אבותיהם בשפה ברורה ושגורה, והוא אף כי היה בקי בכל דקדוקיה, כבדה לשונו העבריה בפיו, עד כי מליצתו בה היתה קשה וגסה. והשנית, אף כי דקדוק הלשון היה המקצוע אשר לו הקדיש את כל רוחו, הודה במו פיו כי הסגנון המדוקדק והמזוקק הוא בעיניו כשרון אשר אין חפץ בו, ולא עוד כי אם מוקש הוא לעצם הענין, אשר אותו הוא בא להביע (?) ¹⁴⁰, בעיני חכם זה נחשבו מנהגי הערבים, אשר נהגו גם אנשי ספרד, כדתי התורה אשר כל העובר עליהם יאשם, ויוכח את אבותינו יושבי איטליא, צרפת ואשכנז על בלי היות ראשם מגֻלח בתער כמשפט הערבים ועל בלי היות פני אמותינו בארצות ההן מכוסות כמשפט הערביות היוצאות רעולות¹⁴¹.

מפי החכם הזה נודע לנו דבר יקר מאד, כי בפי אבותינו בשאר ארצות אירופא היתה הלשון העבריה חיה ושגורה הרבה יותר מאשר היתה בפי אחיהם בארצות אשר שפת ערב מהלכת בהן ואשר גם ארץ ספרד בכללן.

בדורות ההם החלה להראות רגשת חיי ישראל בארצות אשר היו אחרי כן מקום מושב לאלפיהם ולרבבותיהם. במדינת וַלַכְיָה, היא צפון הארץ, אשר תקרא היום רומניא, אשר נחשבה בימים ההם על מדינת ביזנת, לא רבתה עוד התרבות, אך בכל זאת המעט מיושביה החזקים «הקלים כצבאים על ההרים» כי לא הרעו לבני ישראל, כי אם קראו להם אחים ויקראו לבניהם שמות ישראל, ויש אשר התאמרו כי כלם צאצאי ישראל הם ¹⁴². וגם השודדים הרבים אשר היו בתוכם, מדי גזלם איש יהודי לא נגעו בנפשו לרעה. יען כי שתי כתי אויבינו, הלא הם כמרי הנוצרים ובני היונים, נקלו בעיניהם בהיות עוד הדת הנוצרית רפה בידם מאד¹⁴³ ובהיותם אויבים בנפש לבני יון ואורבים לדמם¹⁴⁴.

ובארץ ביהם בעיר הממלכה פראג, כבר קם בדורות ההם איש חכם, אשר יחד כבודו בין בעלי התוספות, ושמו ר' יצחק הלבן, אשר קרוב הוא כי יליד רֶגנסבורג הגרמנית היה, אשר שם היה משכן אחיו הרב ר' נחמן. ואח שלישי היה להם, ושמו רבי פתחיה¹⁴⁵ אשר עליו נדבר בפרק הבא. ועוד נזכרו בימים ההם שני חכמים בתורה, שם האחד ר' מרדכי מארץ פולין ושם השני ר' יצחק מארץ רוסיא¹⁴⁶.

שלשת התירים. מושב ישראל בארם. קהלות מדולדלות בא"י בימי מלכי הנוצרים. קהלות גדולות בארצות המושלמנים. קהלת דמשק ויאשיה בן ישי כעין נשיא בתוכה. יהודים גבורי מלחמה בעיר תדמור. קהלת נציבין ובנותיה. משפחת ראשי גולה שהקים הכליף אל מכתפי. ראש הישיבה התקיף ר' שמואל בן עלי. קהלת בגדד וכבודה. קבר יחזקאל הנביא. אוכלוסי ישראל בארצות ערב. קבר עזרא על גבול פרס. קבר דניאל בעיר חוזיסתן. עין שולטני פרס צרה ביהודים. דוד אלרואי משיח שקר, אחריתו ותולדותיה.יהודים גבורי מלחמה בהרי נישבור. יהודים שחורים בארץ הודו. יהודים באי צילון. מעמד היהודים במצרים ודרכיהם. ערך מעשי תירים ר' בנימין בן יונה מעיר טודילה ור' פתחיה וספריהם.

למן הימים אשר מת רב האי, הגאון האחרון לבית ישראל, ושערי מתיבות בבל ננעלו, ומרכז התורה נעתק כלו לארצות המערב, עברו כמאה ושלושים שנה, ומעט מזער היו השמועות הבאות מארצות הקדם. אשר רק הן הן היו ארצות מכורתנו, ארצות המולדת לתורתנו ולנביאינו, למשנתנו ולתלמודנו. אולם במאה החמשים החלו לקום תירים אנשי חיל, אשר תרו כמעט את כל מושבות בני ישראל בארצות הקדם, הלא המה בנימין בן יונה מעיר טודלה¹ ממדינת נבארה², אשר בארץ אספמיה, “איש מבין ומשכיל בעל תורה – – ואיש אמת”³. והשני הוא הרב ר' פתחיה איש פראג מארץ ביהם⁴, והשלישי הוא המליץ יהודה אלחריזי מעיר טולדו. התיר בנימין יצא ממקומו (1165־4925 ויעבור את כל דרום אירופה ורחבי ארץ באסיה ובאפריקא, ורבי פתחיה יצא מעירו (1175־4935 ויעבור דרך פולין ויבוא עד קיוב בירת רוסיא, ומשם הלך באניה על נהר דנפר ששה ימים ויבא אל כזריא⁵, ויבקר את ארץ ישראל ואת ארמניא, את מדי, פרס ובבל. כשלשים שנה אחרי כן⁶ עזב יהודה אלחריזי את נוהו בטולדו ויסע גם הוא ארצה בני קדם, וַיָתָר רבים מן המקומות אשר תרו בנימין ופתחיה.

ארץ ישראל היתה הארץ הראשונה בארצות הקדם אשר אליה היו פני בנימין. אך בטרם דרכה כף רגלו על גבולה פגע באנטיוכיא, עיר מושב נוצרים מני אז. בעיר הגדולה הזאת היו בני ישראל מעט, ככל הערים והארצות אשר נוצרים היו מושליהן. רק עשר משפחות עבריות ישבו שם. ובעיר הגדולה בירות⁷ חמשים משפחה, בצידון עשר ובלודקיא מאתים ובעיר צור ארבע מאות משפחה. ויהיו אנשי אנטיוכיה ואנשי צור חָרשים עושי הזכוכית הטובה אשר בכל הארצות, ויוליכו העברים אנשי צור את סחורתם בספינות אשר היו להם, ואנשי צור וצידון היו באים אל שבטי הדרוזים, אשר שכנו סביבות הערים ההן ויהיו מוכרים להם את סחורתם ואת מלאכתם בזכוכית ובבגדי הצבעונין, ויהי שלום ביניהם ובין השבטים ההם, אשר לא למדו חמה וקנאה מן הנוצרים והמושלמנים באשר לא היו בני דתם. ובכל הקהלות האלה לא היו חכמי תורה בלתי אם בקהלה הגדולה בכלן, הלא היא קהלת צור, ושם הראש רבי אפרים מצרי הדין⁸ . עיר הגבול לא"י היא עכו ומספר משפחותיה העבריות מאתים, אף שלשה אנשי שם נקבו בקרבן, הלא הם ר' צדוק, רבי יפת ורבי יונה⁹ . אך קרוב, כי יתר יושביה נבערו מדעת התורה¹⁰ . ובעיר קיסרי לא ישבו בלתי אם עשר משפחות מבני ישראל בתוך משפחות כותים מאתים¹¹.

ובירושלים עיר הקודש לא שכנו ממשפחות בניה בלתי אם מאתים, אשר מצאו את מחיתם במלאכת הצביעה, אשר חכרו מבית המלך מבלי היות רשות לכל איש זולתם לעסוק שם במלאכתם. ויהי מושבם על יד מגדל דוד¹². ועל פי זכרון אחד, השמור בספרי הקראים, קרוב הדבר, כי על יד המקום הזה הסמוך לשער יפו אשר בירושלים, נסגרו לשבת זה מאות שנים. הזכרון הזה מספר, כי אחרי אשר מראשית ימי המושלמנים “היתה העיר פתוחה ימים רבים לכל איש ישראל, האשימו את היהודים, כי מעשיהם רעים, כי להוטים הם אחרי זמה ושכרון, וכי מריקים הם את בורות המים, ולא נתנו להם לשבת בלתי אם על שער אחד משערי העיר ויאסרו עליהם לעבור על יתר השערים”¹³ . מדברי הסופר הקראי הזה, אשר לשנאתו הכבושה לרבנים, לאמר: למחזיקים בדברי רבותינו, אין קץ, יש להחזיק, כי לא אבותינו,הנאמנים לדברי רבותינו, היו בעלי החטאים האלה, כי לוא היה כמה כי עתה לא חשך מהם אלות, קללות ונאצות כמשפטו תמיד גם בדברים אשר אין להם מקום לגדופים. ובכן קרוב הדבר, כי בגלל אנשים מקרב הקראים סֻגרו גם הם גם הרבנים לשבת במקום צר. אך בכל זאת קרוב הדבר מאד,כי ישבו שתי הכתות האלה לבטח, ולא עוד כי אם גם החל החלו הרבנים להחזיק בדרך אחת, אשר דרכו בה הקראים ואשר אחד מרבי רבותינו הזהיר את אבותינו מלכת בה: ברבות, אחרי החרבן, אנשים מחסרים את נפשם מכל טובה וללכת קדורנית כל היום לזכר החרבן, התיצב בפניהם ר' יהושע בן חנניה ויוכח להם, כי כשם “שלא להתאבל כל עקר אי אפשר”, כן “להתאבל יותר מדי אי אפשר”¹⁴. על כן נכונה רוח אבותינו בקרבם ויהי לבם ער לתלמוד תורה, למעשה הצדקה ולאהבת חסד. אך, הקראים אשר צום ויגון, שק ואפר היו להם למבחר העבודה והמצוה¹⁵, יסדו בימיהם הראשונים אגודה בת ששים איש שנקראו “אבלי ציון”, אשר מלבד אשר ענו את נפשם כל ימיהם היתה כל מלאכתם צום ובכי ומספד כל היום¹⁶. אך למורת רוח כל איש, אשר אור תורת רבותינו האומרת “אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה” תחיהו, נאצלה מן הרוח הקודרת הזאת גם על הרבנים יושבי ירושלים, ויקימו גם הם אגודת אבלים כאלה בירושלים “לובשי בגדים שחורים”¹⁷. ותקטן עוד זאת ותמצא דרך היגון הזאת – אשר לא לרצון היתה לגדולי רבותינו גם בדורות ההם¹⁸ – חן בעיני אבותינו התמימים באיטליא¹⁹ ובגרמניא²⁰ ובתוך בני רֵכָב בתימן אשר בירכתי ארץ ערב²¹.

אך בכל היות גם רוח הקראים שלטת בירושלים, היתה עיר הקודש גם מקום תורה, אשר לחכמיה יצא שם גם בצרפת מרכז התורה בימים ההם, וגם בפי בעלי התורה היו נזכרים שמות גדוליה, הלא הם רבנו יוסף איש ירושלים²² ורבנו אלחנן הירושלמי²³.

וירושלים, וכל ארץ ישראל, היתה בימים ההם ביד הנוצרים, ועד כמה היה מבטח ותקומה לאבותינו בימי המושלים ההם באדמת הקדש, יראה מתוך החליפות אשר עברו על אבותינו בירושלים בימי שלשלת התירים ההם. בימי בנימין היה מספר בני ישראל מאתים משפחה, אשר מרביתם או כלם היו צובעים כאשר כתבנו בזה. בימי היות שם ר' פתחיה, אשר יצא ממקומו כעשר שנים אחרי בנימין, לא נמצאה בעיר הקדש בלתי אם נפש אחת מישראל, הלא הוא אברהם הצבע, אשר הוא לבדו שכר את רשיון מעשה הצביעה בכסף רב מאד²⁴. אין זאת, כי אם המלך המצורע בלדוין הרביעי, המושל בעת ההיא, גרש אותם מעיר הקדש²⁵. ובהיות התיר השלישי יהודה אלחריזי כשלשים שנה אחרי כן מצא בירושלים שתי קהלות ישראל “מן האשקלונים קהל מעֻלה, ובראשם השר סעדיה איש ימיני, ושם מן המערבים קהלה חשובה”²⁶. ובאשקלון, אשר נקראה בעת ההיא אשקלון החדשה, נמצאו בימי בנימין מאתים משפחה עבריות על יד ארבעים משפחה קראים ומאתים כותים²⁷ . הקהלה הגדולה לישראל בארץ אבותינו היתה בעיר טורון²⁸ החדשה, כי מספר משפחותיה היה שלוש מאות²⁹. אך ביתר הערים היו בני ישראל מתי מספר, בבית לחם לא היו בלתי אם שנים עשר איש צבעים³⁰, בעיר נוב שנים אנשים צבעים, ובעיר רמה שלשה, ובעיר יפו איש יהודי אחד צבע³¹, ובגוש חלב אשר בגליל עשרים משפחות, ובעיר טבריא חמשים³². ככה היתה הארץ הקדושה “חרבה שוממה ואבלה מבלי בניה” בכל ימי משול עליה הנוצרים, כדברי ר' פתחיה: “וגם בארץ ישראל יש קהלות אלא שאין מהן אלא כמאה או כמאתים או כשלש מאות נפשות”³³.

לא כן ארצות ממלכות המושלמנים. שם היו משפחות קהלות ישראל לאלפים³⁴. בדמשק, אשר היא היתה תחלת ממשלת נור אל דין מלך התורכים³⁵, המושלמנים, היה מספרן שלשת אלפים, “וביניהם תלמידי חכמים ועשירים”, וישיבה מסודרת היתה להם, אשר בראשה עמדו גדולי תורה אנשי שם. בראשם עמד הרב ר' עזרא ראש ישיבה יליד ארץ ישראל³⁶ , ואשר אחרי כן סמך רב שמואל בן עלי את ידיו עליו³⁷ . וגם מאתים משפחה קראים וארבע מאות כותים היו שם. בכל זאת היה שלום ביניהם ובין ישראל, אף כי הלכו מנגד אלה לאלה ולא התחתנו אלה באלה³⁸. ובימי בוא אלחריזי שמה מצא שם גם הוא אנשי חיל יראי אלהים ובראשם נשיא אשר הכין את כסאו שם, הלא הוא ר' יאשיהו בן ישי, אשר שוה את נפשו כראש גלות³⁹. ובימי פתחיה היה מספר בני ישראל יושבי דמשק עשרת אלפים⁴⁰. ובעיר תדמור – היא פלמירא – היו בימי בנימין בן יונה אלפים משפחה עבריות, אשר נבדלו מכל אחיהם אנשי המקומות הנקובים עד הנה, כי המעט מהם כי לא היו שַחֵי עינים ונדכאי רוח, כי אם היו גבורי מלחמה בעלי ברית לישמעאלים⁴¹ ואנשי ריב לנוצרים, אשר קרוב כי הניחו בם חמתם על ענותם את אחיהם. קרובה לתדמור עיר חמת, אשר ישבו בה אלף וחמש מאות נפש מבני ישראל⁴² . ובימי עבור שם אלחריזי היה שם השר הגדול עוזיאל משנה המלך, אשר בגלל חכמתו, צדקתו ובור לבבו היו כל השרים ועם הארץ מכבדם את היהודים⁴³. מעיר חמת עבר בנימין את ארם צובא, אשר מצא בה אלף וחמש מאות נפש מישראל, ואת עיר קלע־גבר, אשר מספר נפשותיה העבריות הוא אלפים. אז החל לבוא אל בבל, ויהי מחנהו הראשון בעיר כלנה העתיקה, אשר קראו לה בעת ההיא רַקְיָא, אשר קהלתה העברית בת שבע מאות נפש היא⁴⁴. ועל יד רקיא היתה קהלה קטנה בעיר חרן, אשר לא ישבו בה בלתי אם עשרים נפש מישראל ועיר חבור, אשר נקראה בעת ההיא כבור, אשר היו בה מאתים נפש עבריות. דומה הדבר, כי כל הקהלות האלה נחשבו לבנות לקהלה העתיקה, אשר לעיר האם בישראל עיר נציבין⁴⁵, כי גם בעיר רקיא גם בעיר חרן היו בתי כנסת אשר שם עזרא הסופר נקרא עליהם⁴⁶, ופתחיה התַּיר מחליט את שני בתי הכנסת האלה לעיר נציבין, מלבד בית הכנסת אשר שם ר' יהודה בן בתירא נקרא עליו⁴⁷, אשר היה בנוי בעיר הקדמוניה הזאת שמספר יושביה מבני ישראל אלף. אך נראים הדברים כי חרותם היתה נופלת מחרות יתר אחיהם יושבי ארצות הקדם, באשר סרה נציבין למשמעת קיסר ביזנת⁴⁸ .

גדולה ונכבדה בעת ההיא מקהלת נציבין היתה עיר מוֹצָל⁴⁹, אשר יקראו לה ספרי הדורות נִינוֵה החדשה, אשר בה מלך המלך זַיִף אֶל־דין בן אחי נור אל־דין מלך דמשק⁵⁰. כי המעט כי בנציבין הסרה למשמעת קסרות נוצרית, לא נמצאו בלתי אם אלף נפש מישראל, תחת אשר במוצל המושלמנית היו שבעת אלפים⁵¹, רבו מאד קהלות ישראל, אשר מעבר לעיר מוצל והלאה, עד כי לא נמצא כמעט עיר או כפר, אשר אין שם קהלה עברית⁵²

והכליף אַלמוֹכְתָפי לבית עבס גדל בימיו⁵³ את שלמה⁵⁴ מעיר מוצל החוזה בכוכבים⁵⁵, אשר עמד לפניו. ושלמה איש נשוא פנים המתיחש לבית דוד, וישיתהו הכליף לנשיא ראש גולה. וקרוב הדבר, כי היה גם חכם מורה תורה לתלמידים וחבר לרב גדול מומחה לרבים, ושמו ר' עלי, אשר קראו לו עלי גאון⁵⁶. ובכן שבה למראית עין לבגדד תפארת ימי הקדם, ימי עמוד ראשי גלֻיות וגאונים בבבל, בנהרדעה, בסורא ובפומבדיתא. אך שערי ערי מרכז התורה הקדמוניות האלה היו שומֵמים, בתי הכנסת והמדרש העתיקים חרבים, קהלת נהרדעא קטנה היתה בעת ההיא ונעתקה ממקומה אל קצה העיר⁵⁷. ובפומבדיתא אמנם היו שלשת אלפים נפש מישראל, אך דומה הדבר, כי בשלשת הערים האלה לא היו בעת ההיא אנשי שם⁵⁸. ובמות שלמה קם דניאל בנו לראש גולה בבגדד. ותגדל תפארתו מאד בבגדי חמודותיו, במרכבתו ובפרשיו ובכבודו בבית המלך. ומדי עברו בעיר רוכב על סוסו וקמו לפניו גם היהודים גם הישמעאלים וקראו לפניו: פנו דרך לפני אדוננו בן דוד. ויהי משפט עם בני ישראל בארץ בבל לתת איש איש דינר זהב לשנה לראש הגולה, והיתה מחציתו לראש הגולה ומחציתו לכליף מלך בבל, וגם סוחרי הארץ ירימו לו תרומתם מדי שנה בשנה, גם מתנות תבאנה לו מידי עשירי ישראל. ויהי ראש הגולה לבדו הממנה את רבני הקהלות, את הדינים ואת חזני בתי הכנסת בכל גבול ממלכת הכליף הגדולה, מפרס עד כרסאן ומהרי קוקז עד תימן והודו. אך לא היו לדניאל בנים, כי אם בנות. ויהי במותו ותסוב גדולתו אל שני בני שני אחיו, אל דוד ואל שמואל, אשר ישבו בעיר מוצל, אשר שם היו להם שדות וכרמים ויגדילו גם הם את כבוד בתיהם, וכל התלמידים היו אוכלי שולחנם. אף ידם היתה תקיפה על עושי רשעה ליסרם כדי רעתם, כיהודי כישמעאלי. ויהיו שרי ישראל בבגדד נחלקים: יש אשר נטו אחרי דוד ויש אשר נטו אחרי שמואל, להקימו לנשיא תחת דניאל⁵⁹.

ותחת ר' עַלִי ראש הישיבה בבגדד אשר מת, קם זה כמה ר' שמואל הלוי בנו לראש הישיבה⁶⁰. ויהי שמואל איש גדול בתורה ויודע מדע בטעם חכמי הערבים אשר היו במקומו, ודורש בסתרי תורה⁶¹ ובאסתרולוגיה. ויהי מדי צאת התלמידים מאת פניו ובאו הזקנים ושאלו מפיו תורה בחכמת המזלות ובשאר מיני מדע כאלה⁶². וירחב לבו מאד ויתגאה בספר היחש אשר בידו, אשר בו התיחש אל שמואל הנביא⁶³. ודומה הדבר כי גם הוא התהלל כי יודע הוא את הזמירות ואת הנגינות, אשר זמרו וינגנו הלויים בבית המקדש, כאשר התהלל ר' אלעזר בן צמח ראש הסדר בבגדד, אשר גם הוא התיחש אל שמואל הנביא⁶⁴. וכל הימים אשר היה דניאל הנשיא חי סר בן עלי למשמעתו⁶⁵ , אולם אחרי מות דניאל הנשיא בלי בנים הסב ר' שמואל בן עלי אליו את כל הגדולה, ויפרוש את ידו על כל ארץ אשור ודמשק וערי פרס ומדי וארץ בבל, וימלא את ידו להקים דיָנים ומורים בכל המקומות האלה “וחותמו הולך בכל הארצות” וגם בארץ ישראל⁶⁶. ויגדל מאד את מספר התלמידים עד אלפים איש ממבחר הבחורים, וחמש מאות היו תמיד סביבותיו. ויושב עוד ישיבות קטנות מישיבתו ויפקד עליהן מורים חכמי לב, אשר יכשירו את התלמידים לישיבתו הגדולה והנהדרה⁶⁷. ויהי הוא יושב על כסאו למעלה ותורגמנים עומדים לפניו להשמיע את דבריו אל התלמידים הרבים, כמשפט הגאונים הקדמונים במתיבותיהם. וכככל אשר לֻמד התלמוד ככה לֻמד שם המקרא. אולם נפלא הדבר מאד, כי המורה את המקרא לא היה ראש הישיבה, ולא איש אחר, כי אם אשה, הלא היא הבת היחידה לר' שמואל בן עלי, אשר רבה חכמתה גם במקרא גם בתלמוד. היא ישבה על יד חלון מכֻסה והתלמידים היו נאספים מעבר לחלון לשמוע את תורת פיה⁶⁸. ובכן שקד ר' שמואל להרבות גבולו בתלמידים ולהרביץ תורה בישראל. בדבר הזה הלך בדרך הגאונים הצדיקים. אך במשפטו בקרב ביתו ובקרב עדתו הלך בדרך ראשי הגולה התקיפים, אשר רוח חכמי ישראל לא היתה נוחה מהם, כי מלבד אשר העדיף להרבות פאר ויקר בביתו בהיותו לובש בגדי זהב וארגמן וַיְחַף את קירות ביתו ביריעות משי כמשפט המלכים⁶⁹, והיכל גדול לו⁷⁰, וגנות ופרדסים רחבי ידים מאד⁷¹, העמיד לפניו ששים עבדים גבורים לרדות את העם במקלות להכות הרכה ופצוע כל איש אשר לא יעשה את רצונו כרגע⁷². על כן לא אהבוֹ העם כאשר יאהב ישראל את רבותיו הטהורים והתמימים, כי אם פחדו ממנו כאשר יפחד איש ערבי מפני כליף תקיף רודה באף⁷³. דומה הדבר, כי לא בעיני כל העם היה הדבר טוב, אשר נשל בן עלי את יורשי דניאל מכסא ראש הגולה וישב הוא תחתם, ואולי על כן לקח איש חכם אחד ושמו ר' אלעזר, מן הרחוקים אשר במשפחת דניאל, ויקרא עליו שם ראש גולה, ובאמת שם אותו לשומע דברו ויסר אל משמעתו⁷⁴. אך קרוב הדבר מאד, כי במות ר' שמואל בלא בנים נסבה הגדולה לדוד בן הודיה – אשר התעתד הוא או שמואל בן דודו להיות לנשיא תחת דניאל – ויהי הוא לראש גולה, וישם את כסאו בעיר מוצל ויַאֲרֵךְ ימים על כסאו, ויצא לו שם טוב בעמו. וחבר היה לראש גולה זה בן אחותו, אשר שמו הודיה כשם אבי דוד, ויהי גם הוא נדיב כדוד אחי אמו. ויהי בבוא שמה אלחריזי ויכתוב עליהם: “ושם ראיתי דוד ראש הגולה היהודיה, ובן אחותו הודיה, אין להם שני בבני זמניהם, ואין מי יעשה כמעשיהם, ותקצר נפשי לספר קצת מדותיהם”⁷⁵.

והעיר הגדולה בגדד, גם לולא היתה משכן ראשי הגולה וראשי הישיבה בתפארתם, אשר נתנה להם מיד הכליפים מלכי החסד אשר מלכו בימים ההם, תחשב באמת ובמשפט כעיר המרכז לכל בני ישראל יושבי ארצות הקדם במאה האחרונה לאלף החמישי, אף כי מספר בני ישראל השוכנים בה לא היו בלתי אם אלף⁷⁶. וגם בבל כלה נחשבה מאד בעיני כל איש ישראל הבא אליה מרחוק לעולם אחר, למקום אשר יושביו העברים נעלו על אחיהם, יושבי ארצות אחרות, בתורה וביראה, ואשר גם העברים גם הישמעאלים היושבים בה ישרי לב נאמני רוח הם⁷⁷. ויהי המעט מבני ישראל יושבי בגדד, כי נכבדו מאד בעיני הכליפים לבית עַבָּס וכי הקימו מקרבם שרים ופקידים רבים⁷⁸ , ויהי להם עוד יתרון אחד, כי שוקדים היו אנשי בגדד ובבל כלה על התורה מאד מאד, עד כי בבגדד לבדה היו עשר ישיבות⁷⁹ . וגדולי הארץ שמו את לבם להפיץ בתוכם ובכל הקהל את דעת כתבי הקדש, עד כי לא נמצא “בכל ארץ בבל ובארץ אשור ובארץ מדי ופרס [איש] שלא ידע כל העשרים והארבעה ספרים בנקוד ודיוק וחסרות ויתרות”⁸⁰ . והפותר הנאמן לכתבי הקדש היה להם רבנו סעדיה, אשר את פתרוניו ואת תרגומיו לכל ספרי הקדש למדו כל יושבי בבל⁸¹. מלבד אשר שקדו על התורה השלמה, על המקרא ועל התלמוד, היתה גם עבודתם את ה' מלאה קדושה וטהרה, כבוד ומורא. איש לא בא אל בית הכנסת בלתי אם טבל במים⁸², ובבית הכנסת לא יפצה איש את פיו לדבר בדבר חול אל רעהו כי אם באימה וביראה יעמודו וחלוצי נעל יעמדו שם, כי אדמת קדש היא⁸³. ואין ספק, כי נצרו מכל משמר את הזמירות העתיקות המקובלות ובאות בידם לאמר אותן בקול אחד ובנעימה אחת, וכי גם נכבדי גדולותיהם שמו אליהן לב לשמור אותן בעינן ובטהרתן⁸⁴, ובימי חול המועד יזמרו את מזמוריהם בבית הכנסת בכלי שיר⁸⁵. ובתי הכנסת היו מלאים הוד והדר כמקדש מעט. והכנסת הגדולה אשר לראש הגולה בבגדד⁸⁶, היה בנין גדול ומפֹאר מאד נכון על עמודי שיש מצופים כסף וזהב ולפני ארון הקדש עשר מדרגות, ובמדרגה העליונה ישב ראש הגולה עם נשיאי בית אביו⁸⁷. אך לעומת כל הסדרים הנאים האלה נראו שם גם דרכים נכריות, אשר נדחו ללכת בהן, כי סגרו את בתיהם בעד נשותיהם כמשפט הישמעאלים, עד כי לא נתן לכל איש מדרך כף רגל בבית אחיו העברי, כי בהציג גבר את כף רגלו על סף בית רעהו יקדמהו בעל הבית בחרפה ובנאצה ושלח אותו מעל פניו וקרא לו: “פריץ, למה באת?”. ואם יש לאיש דבר עסק אל בעל הבית יכה על הדלת ויצא בעל הבית החוצה ודבר עמו. אך הביתה לא יבא. ותשבנה נשי ישראל צרורות בבתיהן, עד כי ר' פתחיה התיר לא ראה פני אשה כל ימי היותו בבבל⁸⁸. והמעט כי המנהג הנכרי הזה היה לחרפה מדור דור בעיני רבותינו ויקראו לו: “מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו”⁸⁹: “שלא תדבר לכל אדם, ומדה שאינה הוגנת היא”⁹⁰, הלא סגרה גם דלתות בית כל איש ישראל בפני רעהו, ותמעט את האחוה והרעות, אשר למען הרבות אותן הדריכו זקני חכמי ישראל להיות בתי בני עמם פתוחים לרוחה⁹¹.

דומה הדבר, כי בת לקהלת בגדד היתה קהלת “אלכורך אשר מעבר לנהר חדקל”, ועל פי מספר בתי הכנסת שלה יש לשער, כי מספר יושביה היה גדול ממספר יושבי בגדד פי כמה וכמה. כי בבגדד היו רק שלשה בתי כנסת מלבד בית כנסת ראש הגולה⁹² ובין בגדד ובין אלכורך היו שמונה ועשרים⁹³. אך ברור הדבר כי גם קהלת אלכורך הגדולה נחשבה רק לסניף לקהלת בגדד הקטנה ממנה⁹⁴.

ומספר בני ישראל היושבים בארץ בבל מקצה עד קצה רב ועצום מאד עד כי אמרו אז כי ששים רבוא הם⁹⁵.

החניה הראשונה אחרי בגדד היתה לבנימין עיר נהיאגן, אשר יאמרו יושבי המקום, כי היא “רסן העיר הגדולה”, ובה קהלה ישראלית בעלת חמשת אלפי נפש⁹⁶. וכמהלך שני ימים מבגדד יבואו אל גליל אשר יקראו לו בבל הישנה⁹⁷, ושם קהלה בת עשרים אלף⁹⁸. וישמח רב פתחיה התמים לראות את “ביתו של נבוכדנצר הרשע חרב כלו”, ואת הבית אשר יאמר עליו, כי הוא “ביתו של דניאל כאלו חדש”⁹⁹.

ומטעם המושלמנים והנוצרים, המקדשים את קברי גדוליהם והבונים בית תפלה על גביהם או על ידם, נאצל גם על היהודים יושבי ארצות הקדם. ויהי להם בסביבות עיר קופה, בדרום ארץ בבל, אשר ישבו בה כשבעת אלפי איש מבני ישראל¹⁰⁰, בית קבר, אשר נקרא עליו שם יחזקאל הנביא, אשר יועדו אליו מדי שנה בשנה כשבעים אלף או כשמונים אלף איש יהודי, וגם ראש הגולה וראשי הישיבות אשר בבגדד בתוכם. וישבו שם מראש השנה עד אחרי יום הכפורים להתפלל שם, או עד אחרי חג הסכות לשמוח ולהטיב את לבם. ועל הבית גֻלת ארזים גדולה מצֻפה בזהב ויריעות יקרות פרושות על קירותיו, ושלשים עששיות דולקות שם יומם ולילה. ועל יד בית הקבר היה בית כנסת נהדר מאד, אשר נאמר עליו כי יהויכין מלך יהודה הגולה בנה אותו. וספר תורה היה שם בארון הקדש, אשר אמרו עליו כי ידי משה כתבוהו, ואשר לא יקראו בו בלתי אם ביום הכפורים. וחומה גדולה בעלת מגדלים מקפת את בית הקבר ואת בית הכנסת, אשר בה יבנו הנקהלים שם את סכותיהם. גם המושלמנים ינהרו אף הם שמה להתפלל, וישיחו גם הם גם היהודים נפלאות על דבר הקבר. ומקץ שנים נבנתה שם עיר ויקבע בה יריד¹⁰¹. והרימו כל הבאים אל קבר יחזקאל נדבות רבות וגדולות, ויוציאו את הכסף לחזק את בדק בית הכנסת ובמותר הכסף השיאו יתומים ויתומות ויכלכלו בו גם את התלמידים בכל מחסוריהם¹⁰² .

וגם בארץ ערב, אשר הגלה הכליף עומר בימיו משם את כל היהודים היושבים, רבו מאד קהלות ישראל בימים ההם ולא מנעו את רגליהם בלתי אם מעיר מֶכָּא ומעיר מדינה. ותהי בארץ תימן על נהר חירה(? קהילה נכבדה בעלת שלשת אלפי איש¹⁰³. ויהיו בקרבם ובקרב יתר הקהלות בתימן תלמידי חכמים¹⁰⁴, אשר הנכבד בהם היה “מר ורב יעקב החכם בן נתנאל אלפיומי”¹⁰⁵. ושמע נדבת לבם היה הולך גם בארצות הרחוקות¹⁰⁶. רבים מהם היו היהודים השוכנים בצפון ערב, כי היה מספרם כשלש מאות אלף¹⁰⁷. היהודים היושבים בארץ תימא התיחשו, לפי דבריהם, לבני יונדב בן רֵכָב¹⁰⁸, ויהיו בני חורים ועול מלכות נכר לא עלה עליהם, ושלום היה ביניהם ובין הערבים, ויצאו עמם יחד לשלול שלל ולבוז בז. ובתים לא היו להם, כי אם ישבו באהלים כל ימיהם ואימתם היתה מוטלת על כל שכניהם. מלבד חברי המשוטטים האלה היו גם עובדי אדמה ואנשי מקנה. ועוד כת קטנה היתה בקרבם, אשר משכו את ידיהם מכל משלח יד ויהיו “יושבים תמיד בבית המדרש”¹⁰⁹, אך לא תורת החיים “המשמחת לב ועינים מאירה”, כי אם תורת היגון עבודת “אבלי ציון” אשר יסדו הקראים היתה תורתם, והאכרים והרועים היו מרימים להם את המעשר מכל אשר להם¹¹⁰. בראש היהודים האלה יושבי מדינת תימא עמד איש מושל עליהם ושמו חנן הנשיא¹¹¹. ובמדינת טלמס ישבו כמאת אלף איש מבני ישראל, אשר קרוב הוא כי נעלו בדרכיהם על אחיהם אנשי תימא, כי כן כתב עליהם התיר הנאמן בנימין בן יונה: "ושם אנשים חכמים ונבונים וביניהם עשירים¹¹². ובמדינת חבר, אשר בארץ ערב, אשר הגלה משם הכליף עומר בימיו כל איש לבית יהודה, ישבו בימי בנימין חמשים אלף איש מבני ישראל אנשים גבורי חיל, ובתוכם נמצאו גם יודעי תורה, וסביבותם מדבר מהלך שמונה עשר יום, אשר היה עליהם כחומה ואין איש זר בא בגבולם¹¹³. ובעיר וַשְׁתְּ עשרת אלפים איש יהודי, בתוכם עשירים רבים וגם לומדי תורה¹¹⁴. ובעיר בוצרה על נהר חידקל אלפים איש. ועל יד נהר סמורה השוטף על גבול ארץ פרס היה בנוי בית קבר, אשר האמינו אנשי המקום אשר קבר עזרא הסופר הוא. ויבנו היהודים בית כנסת בצדו האחד והמושלמנים בנו מסגד בצדו האחד¹¹⁵, כי גם אלה גם אלה נהרו שמה להתפלל ולהרים את נדבותיהם לבדק הבית ולצדקה. וקרוב הדבר מאד כי אמונת קברים כאלה קרבה את לב המושלמנים אל היהודים, וכי על כן היו גם שם “הישמעאלים אוהבים את היהודים”¹¹⁶. ובעיר חוזיסתאן, אשר קראו לה התירים עילם המדינה, היתה קהלה בת שבעת אלפי איש וארבעה עשר בתי כנסת לה, אשר אחד מהם היה בנוי על יד קבר אשר האמינו כי קבר דניאל הוא. ונהר חדקל עובר בתוך העיר והיהודים שוכנים בשני עברי הנהר מזה ומזה, ויהיו אנשי העבר האחד עשירים ואנשי העבר האחד עניים, וילונו העניים על העשירים לאמר: רק על היות קבר דניאל בתוכם היתה ברכת ה' בכל אשר לכם, ותגדילו ותעשירו, ואנחנו רק על בלי היות קבר זה בתוכנו רֻששנו. – ויאותו העשירים להשכין את ארון דניאל שנה אחת במקומם ושנה אחת במקום אחיהם העניים ויעשה כן. ויהי היום ויעבור השולטן סינגר ויאמר: לא נכון לעשות כן להניע את עצמות הקדש מדי שנה בשנה. וישמעו היהודים לקולו וישימו את ארון דניאל בארון זכוכית, ויתלו את הארון בחבלי ברזל ממעל למי הנהר בין שני עברי העיר בתָּוֶך, והשולטון אסר על אנשי המקום לדוג דגים אורך מול זה ואורך מול זה¹¹⁷.

וגם ביתר ערי פרס היו קהלות רבות¹¹⁸ ומקצתן גדולות¹¹⁹, וכל יושביהן מדברים ארמית¹²⁰ . ובכל דבר דת ודין סרים הם למשמעת ראש הגולה אשר בבגדד¹²¹, אף לא היה חלקם דל גם בתורה וגם בעֹשר¹²². אולם תחת אשר כליפי בית עבס הרחיבו לבני ישראל יושבי ארצותם, הציקו שולטני פרס ליהודים היושבים במדינת מלכותם¹²³. אולם לא כל היהודים יושבי פרס התענו תחת ידי שרי פרס ופקידיהם, כי באלפיהם וברבבותיהם שכנו בראשי ההרים ומשם היו יורדים ויתגרו מלחמה באויביהם ביד רמה¹²⁴. היהודים חפצי קרבות אלה, היו נלחמים עם שבטי העמים המתגוררים שם שבט בשבט כל ימיהם. ויבא יום ותלבש הרוח איש אחד מיושבי עֲמַדְיָה בארץ פרס ושמו דוד אלרואי, איש יפה תואר, גבור חיל, יודע מדע ומשכיל בספרות הערבית, אשר למד תורה מפי רבי חסדאי ראש הגולה ומפי ר' עלי. ויאסוף אליו את כל היהודים מלומדי מלחמה¹²⁵ ויגד להם כי שלחו ה' לפדות את ישראל ולהשיב להם את ארצם ואת ירושלים עיר קדשם, וידבר על לבם לשום נפשם אל משמעתו. ומכתבים שלח אל בגדד ואל מוצל ואל כל ערי בבל ופרס, כי יועדו אליו, אל עמדיה, חגורים בכל כלי מלחמה מתחת לבגדיהם, ויעש אותות לעיני העם ויאמינו בו. כשמוע השולטן המולך בפרס את הדבר הועיד את דוד לבא לפניו, ויבא ויתיצב לפניו קוממיות ויגד לו כי מלך ישראל הוא. ויקצוף עליו המלך ויתנהו בבית האסורים בעיר דבריסטאן. אך עוד המלך מתיעץ בשריו מה לעשות לו ומזמת דוד עלתה בידו להמלט מבית הסהר ולאזר זיקות בלב היהודים לפרוק מעליהם עול רודיהם המושלמנים. ותצר מאד למלך פרס, כי הימים ההם ימי מלחמה היו. מלחמת אנשי הצלב בארץ ישראל וסביבותיה, בכל רפיון ידן וכשלון כחן, הכשל הכשילו גם את כל שלטני אסיא הקטנה ופרס. והמשנים¹²⁶, אשר מלכו בארצות האלה, ושרי צבאותיהם היו כזוממים להתפרץ מפני אדוניהם. ואם על אוצר גפרית כזה יפול עוד ניצוץ מידי מתקוממים ומתפרצים בקרב הארץ והיתה לאש מתלקחת אוכלת את כל הממלכה. ומלך פרס הכיר את כל זאת וימהר וישלח אל הכליף אשר בבגדד, להזהיר את חסדאי ראש הגולה ואת ראשי הישיבות כי השמד ישמיד מלך פרס את כל היהודים אשר בכל גבול ממלכתו, אם לא יסגרו בידו את ראש דוד אלרואי. וישלחו אגרות לדוד לעזוב את דרכו ומחשבותיו לבלתי ראות ברעה אשר תמצא את עמו, וישחק וילעג עליהם ועל דבריהם. ויקם השר זין אלדין מושל עיר עמנדיה האוהב ישראל וידבר על לב חותן דוד להמית אותו בלילה בלט על מטתו. ויעש לו כן, ויכרות את ראש אלרואי, והמושל זין אלדין שלח אותו אל מלך פרס, ויסר השטן הזה מעל ישראל. בכל זאת לא שככה עוד חמת מלך פרס, ויהי קרוב לשלוח יד בישראל יושבי המקומות אשר נטו אחרי אלרואי, ותצלח ביד ראש הגולה להשיב את חמתו מהשחית, בשקלו על ידו כֹפר רב¹²⁷ מאד¹²⁸. אולם אם האיש הזה אבד ואיננו נשאו עוד זרע השקר, אשר זרע בלב המחזיקים בו, וזרע האיבה, אשר זרע בלב מלכי פרס, את פִּרים עוד ימים רבים. כי אנשיו המהבילים לא חדלו להאמין בו, כי משיח הוא גם אחרי מותו, על כן קראו את שמו מנחם¹²⁹, כשם אשר יקראו בעלי האגדה למשיח העתיד לבא, וישיחו את נפלאותיו כי בהמלטו מבית האסורים בעיר דברסטאן בא אל המלך ושריו וידבר אליהם עזות, וכאשר אמרו לתפשו נעלם פתאם מראהו מעיניהם וישמעו רק את קולו ואת פניו לא ראו; וכי פרש את מטפחתו על פני המים ויתיצב עליה ויעבור את הנהר¹³⁰. אך יותר הרבה מן האִוֶלת, אשר נקשרה בלב המהבילים ביד משיח השקר הזה, הֵרֵעָה לישראל האיבה אשר שת בלב מלכי פרס על ישראל, עד כי הלכה ידם הלך וקשה על היהודים יושבי ארצם משנה לשנה. ר' בנימין בן יונה בקר את פרס כעשר שנים אחרי מות אלרואי, ויתאונן על עֹל הגלות אשר יכבד שם על היהודים¹³¹ . והוא מצא עוד בעיר חמדן, אשר יאמרו עליה, כי היא שושן הבירה, וכי מרדכי ואסתר קבורים שם, חמשים אלף נפש מישראל¹³² . ור' פתחיה, אשר בא אל קצה ארץ פרס כעשר שנים אחרי כן, לאמר: עשרים שנה אחרי מות אלרואי, לא בא עוד בלתי אם אל עיר אחת בפרס, מיראתו לבוא אל תוך הארץ מפני האיבה הגדולה לישראל כי רבה¹³³ . ומן ההמון הגדול, מחמשים אלף האיש, אשר היו עוד זה עשר שנים בחמדן, לא היו שם בימיו כי אם שני צבעים¹³⁴. אין זאת, כי אם גלה גלו מעיר זאת בתגרת יד הממלכה, או כי ראה ראו כי אל עקרבים הם יושבים שם ויקומו ויצאו.

אולם רק את היהודים שוכני הערים או יושבי ארץ המישור השיגה יד האויב להצר להם ולדכא אותם, אך את היהודים היושבים באלפיהם וברבבותיהם בראשי הררי נִיַשבור, אשר במדינת כרסאן, אשר על ארצות ממלכת פרס תחשב, לא מצאה יד מושלי פרס, כי לא העלו עֹל מלכותה עליהם¹³⁵ המה ואבותיהם זה מאות שנים¹³⁶. ולא סרו בלתי אם למשמעת הנשיא "יוסף אמרכלא, אשר עמד בראשם בימי בנימין בן יונה¹³⁷ . ויהיו להם ערים וכפרים ויעבדו את אדמתם וירעו את מקניהם, ויהיו גם בתוכם אנשים לומדי תורה ותלמוד ויהיו מתיחסים לשבטי דן, זבולון, נפתלי ואשר. וברית אהבה היתה כרותה ביניהם ובין שבט תורכי עז מאד, אשר כופר אל תורךְ היה להם ראש מחניהם. והתרכים ההם טרם באו בברית דת האישלם, ויצאו היהודים עמם יחדו למלחמה, כי גבורי חיל אנשי מלחמה היו היהודם יושבי נִיַשבור. ויהי כי חלו התורכים את מכותיהם בארץ פרס, וילכדו אחת ממדינותיה. וישמע ניגהר מלך פרס ויסע את חילו דרך שמונה ועשרים יום ויאמר להשיב מכה אל חיק התורכים ויפגע ביהודים, ויאמרו לערוך עליו מלחמה, ולא אבה להלחם בם ויאמר: אם תשלפו חרב והרגתי את כל אחיכם היהודים הנמצאים בארצותי. ויאספו היהודים את ידיהם וילחמו בו אנשי בריתם התורכים, וינס המלך מפניהם הוא וחילו אל ארצו. ויהי בבוא המלך אל עיר ממלכתו איספהן וירא והנה איש יהודי רומה קשת מיהודי נישבור קולע בקשתו אל השערה עד להפליא. וישאלהו לשמו ולמעשיו, ויספר למלך כי שמו משה וכי אחד מפרשיו פתהו בחלקת שפתיו ללכת ועתה הנה הוא מתעמר בו ומעבידו כאחד העבדים. וימצא משה חן בעיני המלך ויקרא לו דרור וילבישהו חמודות, וידבר על לבו לבא בברית האישלם ולא אבה האיש. וישלחהו המלך אל הרב שר שלום, אשר היה משנה לראש הגולה ורב לכל היהודים אשר בכל מדינות פרס¹³⁸. מלבד עיר אספהן עיר הממלכה, אשר יושביה העברים היו חמשה עשר אלף, בקר ר' בנימין עוד שתי ערים גדולות בארץ פרס, הלא הן סְמָרַכַּנתְּ וקַתִּיפָה, אשר מספר בני ישראל יושבי שתיהן היו חמשים אלף חמשים אלף. ובראש עדת סמרכנת עמד “עובדיה הנשיא הממונה עליהם” מטעם המלך. גם היו “ביניהם חכמים ועשירים גדולים”. ובין שתי הערים הגדולות האלה היתה עיר ושמה איקש, אשר לא היו בה בלתי אם חמש מאות נפש מבני ישראל, אשר מצאו את מחיתם בשפע בהיותם “סרסרים לסחורת הודו המובאה שמה”¹³⁹. אין זאת, כי לא העירה עוד מלכות פרס את כל חמתה אל ישראל בימי בנימין.

ובנימין התיר הנאמן הרחיק ללכת הלוך ונסוע עד בואו אל ארץ הפלאות ארץ הודו. ויהי הוא המודיע הראשון כי יהודים שחורי עור נמצאים בארץ הודו. ותהי שעתו משחקת לבא אל תוך קהל העברים השחורים, שהם "יהודים טובים, בעלי מצות וביניהם תורת משה ונביאים ודבר מועט בתלמוד והלכה¹⁴⁰ . אולם עוד בני ישראל היו במקומות אחרים בהודו, אשר שמע על אודותם רבנו משה בן מימון לאמר: “היהודים שבהודו אינם יודעים [אפילו] התורה שבכתב ואין להם מן הדת אלא שהם שובתים ונמולים לשמונה”¹⁴¹ . אך בכלל הדבר לא היה מספר בני ישראל רב בארץ הודו¹⁴²,אולם באי צילון, הקרוב לארץ הודו מפאת נגב, נמצא מהם שלשה ועשרים אלף¹⁴³.

מקצה דרום ארץ הודו עבר בנימין את כל רוחב הים הערבי עד בואו אל עדן עיר החוף, אשר בקצה נגב ארץ ערב, וימצא “שם מבני ישראל הרבה שוכני ערים ואנשי מלחמה”, ככל אשר מצא בארצות פרס ובכל אשר עבר בהן. מחוף עיר עדן הלך באניה ויבא אל ארץ חבש¹⁴⁴ ויפגע במקום וימצא שם שלש מאות איש מבני ישראל¹⁴⁵. אך נראים הדברים כי לא יסף עוד לבקר את יהודי חבש ביתר המקומות. לעומת זה קרוב הוא כי היה מוסיף והולך ומשוטט מערבה עד כי מחה על כתף המדבר הגדול. מדבר סחרה, ומשם שב ויפן קדמה עד בואו מצרימה¹⁴⁶.

על גבול ארץ מושב בני ישראל העתיקה הזאת מצא בנימין עוד עיר אשר קהלתה היתה בעלת שלשים אלף נפש¹⁴⁷, כאחת הקהלות הגדולות אשר ראו עיניו בארצות בבל ופרס, אך משם והלאה לא גדלו הקהלות עוד ככה. ויש קהלות קדמוניות, אשר לא נותרו בהן בלתי אם מתי מספר. פַיוּם, אשר קראו לה הסופרים העברים פיתום, עיר מולדת רב סעדיה, לא היו בה בלתי אם עשרים נפש, ובעיר טָנס ארבעים נפש, ומספר מרביתן לא הגיע עד אלף.

וככל אשר עמד בימים ההם בבגדד ראש גולה בראש כל היהודים יושבי פרס ובבל וחברותיהן, ככה עמד בראש בני ישראל יושבי מצרים נגיד ושמו ר' נתנאל, איש נכבד מאד, וכבודו ומעשיו היו שוים לכבוד ראשי הגולה החדשים בבגדד ומעשיהם. ויאמר ויסֻפר עליו, כי הוא “שר השרים, ראש ישיבה וראש לכל קהלות מצרים, להקים רבנים וחזנין, והוא משרת פני המלך היושב בארמון צוען מצרים”. ובעיר מושב הנגיד, הלא היא קהירא, היו שני בתי כנסת, שם האחד בית כנסת דמשק¹⁴⁸ ושם האחד כנסת הבבלים. באחד משניהם התפללו עוד בני ארץ ישראל, אשר אין זאת כי אם אבות אבותיהם באו שמה בטרם בוא עוד מר זוטרא, בן ראש הגולה המומת, לטבריא, אשר בעת ההיא החל התלמוד הבבלי להיות לספר החקים שם, וצאצאי אנשי ארץ ישראל, אשר ראה בנימין בימיו במצרים, החזיקו עוד במנהג אבותיהם הקדמונים וישלימו את קריאות התורה לא מקץ שנה אחת כי אם מקץ שלש שנים. אך בכל זאת כבדו את יתר אנשי הקהלה המשלימים את התורה בשנה אחת כמצות התלמוד הבבלי, ויהיו מתפללים ושמחים אלה ואלה ביום שמחת התורה וגם בחג השבועות.

ובבני ישראל היושבים במצרים היו עשירים רבים¹⁴⁹ . אך משמרת תורתם היתה רפה בידם, כי התערבו בקראם וילמדו מעשיהם עד כי יש אשר הפרו חֻקים אשר הם גופי תורה¹⁵⁰. וגם בגוים התערבו וילמדו את דרכי המושלמנים המצרים להתהולל בימי שמחה כמוהם במיני משחק, אשר למורת רוח הם למוסר תורתנו ורבותינו. במשתה החתונה תצא הכלה במחול חבושת כובע מלחמה ותופשת חרב לצחק בה לעיני האנשים והנשים, והחתן ילבש שמלת אשה¹⁵¹. ואת הנערים הקטנים יעדו בעדי נשים ויצבעו את ידיהם ואת צפרניהם כמשפט הנשים¹⁵². ודלת העם יוָעדו ביום שבת ומועד המונים המונים לשחק כל היום בכדור ולשתות יין רב, תחת אשר אחיהם בכל הארצות היו קובעים בימים ההם עתים גם לתורה ולעבודה. אך בעצם הדור ההוא בא איש למצרים, אשר שם אותה למרכז התורה לכל ישראל ואשר כל ימי חייו אצל מהודו עליה.

ושני האנשים הנכבדים אשר הוסיפו פרק שלם בספרי דברי הימים לישראל, שני התירים הנאמנים אשר הודיעו לאבותינו את פרשת דברי ימי חיי אחיהם בירכתי ארצות הקדם, הלא הם ר' בנימין בן יונה מטודילה אשר בספרד ור' פתחיה מפראג, אשר בארץ ביהם, שבו איש איש בעתו¹⁵³ לארצו ולביתו לשלום. ויהי בשוב בנימין דרך איטליא, גרמניה וצרפת¹⁵⁴ אל ארצו, ויעל את כל אשר ראו עיניו ואשר שמעו אזניו על ספר אשר יקראו לו כיום: “מסעות רבי בנימין”. ויערוך לנגד עיני הקורא בשפה ברורה את תכונת הערים, המדינות והממלכות, אשר עבר בהן לגבולותיהן, את מרחקי המקומות, את טבע הארצות ותוצאותיהן, את תרבות יושביהן בכל דבר עסק ומסחר, מלאכה וחרשת. ויספר גם את הזכרונות, שיחות והשמועות, אשר ישיחו אנשי המקומות, ואת הדתות ואת העבודות הזרות אשר יחזקו בהן. אך כל אלה היו לו רק למסגרת למערכי המראות, אשר ראה בחיי בני ישראל הנפוצים בכל הארצות, ולגורלם בכל ארץ וממלכה, למעמד תורתם ומוסרם, ענים ועשרם, ולמספר יושביהן בכל קהלה קטנה וגדולה, ואוצר רב אצר לעמו בהודיעו את שמות אנשי השם אשר בדור ההוא, אשר יעלו למאות. ופתחיה, מרוב זקנה או מרפיון ידים, לא עצר כח לכתוב את דבריו, ויספרם באזני רעיו ויעלום הם על ספר “סבוב רבי פתחיה”. בדברים מפורשים אך באין סדר. בכל זאת יצליחו גם הם להאיר עין הקורא, כי יש דברים אשר ימלאו את דברי בנימין, ויש דברים אשר השתנו בעשר השנים אשר עברו למיום שוב התיר הטודֵלי מדרכו, עד בוא שמה פתחיה.

איזו רוח נוססה בשני אנשי החיל האלה להשליך את נפשותיהם מנגד ולהחזיק בדרך הגדולה והנוראה הזאת, בימים אשר הדרכים היו משובשות מאד מאד, והשודדים משוטטים, אין לדעת עוד אל נכון. אך בכל זאת קרוב הוא כי ברבי בנימין נצנצה מעין רוח תקוה לקרבת קץ הגאולה וימות המשיח. על כן הלך למרחקים, אולי ימצא שם עוזרים או יועצים להחיש את ישועת עמו¹⁵⁵, וכי ימצא אזנים קשובות למערכי לבו ולמשא נפשו¹⁵⁶.

מוצא דבר

הכהנים ובני הנשיאים בא“י ובמצרים במאה המ”ט.

זכרון אחד בן זמנו יספר לאמר: “ואחרי רב האי לא נתמנה ראש ישיבה בבבל כי אם ראש גלות ושמו ר' חזקיה, שהוא עתה ראש והוא מבית דוד, ובנו רב דוד י”צ [ישמרהו צורו], ורבי' שלמה בר יהודה ראש ישיבת ירושלם, עיר הקדש איעע“ס, והוא ראש ישיבה עתה בשנת ד' אלפים תת”ז ליצירה" (קצור סדר עולם זוטא וסדר תנאים ואמוראים: סה“ח ב' 178. אין לכחד כי כמה קושיות תוקפות על הקורא את הדברים האלה. הנה המקור הזה קובע זמן אחד לשררת ר' חזקיה בבבל בתורת ר”ג ולרש“ב יהודה בירושלים בתורת ראש ישיבה. ואת זמן ראשותו של רשב”י הוא פורט בשנת ה“א תת"ז. ובכן אם זמן שניהם שוה, הלא מגיע גם זמנו של ר' חזקיה לשנת תת”ז, והלא אנחנו יודעים כי לא אֵחֲרָה מיתתו למיתת רב האי כי אם כשתי שנים¹⁵⁷. רה“ג מת בשנת תשצ”ח ובכן מת ר' חזקיה בשנת ת“ת ולא בשנת תת”ז (עי' סה“ק סדה”ח 67 . ועוד, הנה בסה“ק יסופר כי ברחו שני בני ר' חזקי' לספרד (שם ולא לירושלים. אולם אף כי סתם זכרון כזה אין אחריותו עלינו, בכל זאת יען כי מוצאים אנחנו בשיחה לפי תומה זו מפתח למאורע גדול, יש לנו להחזיק בו ולאמר כי אפשר כי מלת “עתה” הראשונה אינה אלא פלטת הקולמוס או כי האב או הרב רשם זכרונו של ר' חזקיה קודם לשנת ת”ת, ותלמידו או בנו הוסיף על דבריו ורשם את זכרונם של ר' דוד ושל ר' שלמה בן יהודה בשנת תת“ז שמונה שנים אחרי כן, ומאן דכתב עתה ברישא לא משתבש ומאן דכתב בסיפא לא משתבש. ודוד בנו של ר' יחזקיה אפשר לאמר כי הוא היה אח שלישי לשני בניו שהזכיר בעל סה”ק, אלא שהוא ברח לא“י והם ברחו לספרד, או אחד משניהם היה ובראשונה ברח הוא לבדו או הוא ואחיו לא”י ואח“כ הלכו שניהם לספרד, ודבר זה מסתבר מאד וכמעט מוכרע הוא להיות כך, כי כן כתוב “וברחו שני בניו לספרד אל ר' יהוסף הלוי הנגיד”. (סה”ק שם, ובריחה זו אי אפשר לה להיות רצופה, כי ר' חזקי' הלא נהרג בשנת ת“ת ור' יהוסף הנגיד הלא עלה לגדולה בשנת מות ר' שמואל אביו בשנת תתט”ו, ואנחנו יודעים כי יציאת בני חזקיה היתה תכף למיתת אביהם כלומר בשנת ת“ת (שם, ואם חלה ביאתם לספרד להיות חמש עשרה שנה אחרי כן, הלא התגוררו על כרחנו בכל השנים ההן במקומות אחרים, או במקום אחר, חוץ מבבל וחוץ מספרד. ובכן מתקבלים מאד דברי הזכרון המספר כי אחד מבני ר' חזקיה היה בשנת תת”ז, שהיא אחת מחמש עשרה השנים התיכונות ההן, בירושלם.

מתוך דברי הזכרון הזה יש ללמוד כי יד ר' דוד הנכבד בעיני הכותב, המוסיף על זכר שמו את ברכת “ישמרהו צורו”, נכונה היתה עם רבנו שלמה בן יהודה ואולי הוא היה המושיב אותו לראש ישיבה בעיר הקודש ברצונו וברצון כל אנשי בית אביו הנשיאים, למען העתק שמה את מרכז גאון יעקב ואת נשיאות בית דוד. ומתוך דבר זה יתבאר לנו מדוע התגלע הריב – אחר אשר נעלם רבי שלמה מגיא החזיון בבוא דניאל בן עזריה מבבל לא"י – בין משפחת הנשיאים ובין משפחת הכהנים אשר התנשאו להסב הגדולה אליהם, ככתוב במגלת אביתר (סעדיָנא 104־86 ושיורי מכתב דוד בן דניאל הנשיא (107־111.

והנה אופיו של רבי שלמה בן יהודה וצדקתו וטהר לבו מתבארים מתוך דברי מכתבו המודפס (שם 111 ועוד יותר מדברי מכתבו המודפס (RDEJ בחלק 10 46־44. אולם בין שני בעלי הדין אביתר הכהן ודוד הנשיא אין בידינו להכריע מי הוא החַיָב ומי הוא הזכאי בלתי אם נחקור ונבדוק היטב את יסודי טענות שני הנשפטים האלה. ששניהם אינם נראים כי אם באי כח שתי משפחות הנדונות, להוכיח למי היתרון בדבר השררה העליונה בישראל. לבן מאיר שהיה חולק על נשיאות משפחת ראש הגולה בימיו, היה יחוסו הנכון או הבדוי, שהתיחס למשפחת נשיאי בית הלל, לפתחון פה לקרוע אליו את השררה. לא כן אביתר ובית אבותיו, שמשפחתם כבר נתפרסמה מאד בקרב יודעיהם מאז כי משפחת כהנים היא ולכהנים אי אפשר עוד להתיחס לבית דוד, על כן לא היה לאביתר דרך אחרת כי אם להתהפך בתחבולותיו להגדיל את תפארת בית אהרן על תפארת בית דוד, ולשַוֹת את נפשו ואת בית אביו ביורשי הגדולה “להראות האות שעשה ה”א ישע עם בני אהרן בימי צאתם ממצרים – – להראות כי לו הגדולה והגבורה והתפארת – – ומסר הכהונה לאהרן – – (סעדינא 86 ולהטעים כי כל רְוָחָה שעמדה לו או לבני משפחתו היא יען כי “זכר ה' את דבר קדשו את אהרן קדושו ואת כל הכהנים המשרתים במקדשו” (91 “ויתעורר זכות כל משרתי מזבח וכל קרבן ריח ניחוח” (104 “לפרסומי ניסא דקודשא בריך הוא עם בני אהרן הכהנים” (שם. ויהי משפטו מדי דברו על הכהונה המסורה לאהרן לבלתי שכוח להזכיר גם זכרון דברים גם על אודות “עשרים וארבע מתנות כהונה, כי כֻלן נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט” (106.86 וכל עצמו של שבח בני אהרן לא בא אלא לשם הקדמה לתהלת נפשו: פינחס היה “זקנו (104, עזרא זקנו (שם ור' אלעזר בן עזריה זקנו (89, ואת עצמו קרא “גאון בן גאון נין גאון” (105.86, “אשר נקרא שֵם ה' עליו” (86. ובכן מלבד אשר שם את כתר הכהונה בראשו שִמֵש גם בכתר התורה, בהכריזו על עצמו כי הוא גאון בן ונין לגאון. ועל הזהירות בכבוד שני כתרים אלה הקפיד מאד, ויהי זורק מרה בקהל עמו. על כבוד גאונותו המריץ את דברו: “וכל העושין – – צריכין הן במצות התורה, כאשר צוה ה' ביד משה איש האלקים לסמוך על דברי גאון החבורה ואין להימין ואין להשמיל ממנו” (102. ועל כבוד כהונתו וארבע ועשרים מתנותיה נתן לפני הקהל את החיים ואת המות, בהפחידו ובהבטיחו אותם כאחד לאמר: והנזהר בהן נזהר בשכינה עצמה ובחייו, והמחללן נשבע ה' בימינו ובזרוע עֻזו לעקור אותו מן העולם” (126. ולמען הגדל את הרושם מדי דברו על נפשו ועל משפחתו יקרא את הקהל הקטן בני עירו או בני מדינתו בשם כל ישראל: אביו “אסף את כל ישראל במדינת צור – – – ויסמוך אותו לגאון – ברשות כל ישראל” (88, ובמות אביו בצור “וישאוהו כל ישראל במשא הכתף” (89. ולמען שים ענן וערפל סביביו ולהקדש בעיני המון העם הודיעו במגלתו כי משמש הוא בישיבתו בשעה שהוא מקדש את החדש בשם המפורש. בקדושה גדולה יותר מיום הכפורים בכהן גדול" (99. ובגלל כחו זה עומדים למשמעתו כל קדושי ישראל וכל צבא המרום במרום למשמעתו ולהצילו מרעתו. ובריבו עם הנשיא התפללו אנשיו “ויזכירו שם המפורש בקדושה ובטהרה, וַיֵעָזְרוּ בשלשה אבות העולם ושני אילי עולם, ויזכירו קנאת זקֵנם פינחס המקנא – – ויעמדו כל טפסרי שמים, ושרפים אשר מאש ומים, ויעמוד השר הגדול מטטרון שר הפנים, ויערוך שֶוַע ורון, וכל מליצי חבצלת השרון צעקו לפני מעביר את כל העולם כבני מרון, ויקדו כֻלם אפים וישאו לבב אל כפים, ויאמרו אנא ה' וכו‘, ותעל חמת האלקים וכו’, ויכנע גאות עריצים המתפרצים וכו'” (104.

עד הנה דברי השיר אשר שר אביתר לנפשו ולבית אביו. ועתה נבחנה מעט את סגנון דברי מליצתו על בעל דינו. על אנשיו כתב: “שלוחים – – פסולים ומשולחים (?, זבים ומצורעים ונאלחים” (91. ואת דוד בן דניאל קרא “בן עוננה” (92, ואת משפחתו “הפסילים” הפסולים (86. ובעברתו ובגאוָתו, אשר לא ידעה כל חֹק, ערב אדם זה “אשר קרא לעצמו גאון” את לבו למלא פיו נבלה ונאצה ולהשליך שקוצים על המשפחה המקודשת בפי נביאינו, רבותינו, יוסדי תפלותינו חכמינו, משוררינו, מקוננינו, את משפחת דוד בן ישי. משיח אלקי יעקב; ובזעפו על בני הנשיאים היה קורא להם “דוד בן אחז”, “דוד בן דניאל המיוחס לאחז ומנשה ואמון ויויכין וסיעתם” (89 . ועל כן זרע דוד מלך ישראל הוא כותב: “הרי כל הנשארים כלם פסלות בהם אחז ומנשה ואמון ויויכין ודומיהם” (86. והולך ומקטרג עד לגועל נפש, ודורש דרשות של דֹפי בלהג הרבה להוכיח כי מאס ה' בבית דוד ויבחר בזרע אהרן. ואנחנו אם נכוֵן את דברי אביתר אלה, את תהלותיו לנפשו ולמשפחתו וגדופיו וחרופיו על בית דוד, אל מכתב דוד בן דניאל הלא ענוה ואהבת חסד, יתבאר לנו מאליו למי משניהם המת והמשפט.