מן העיירה בא הסופר העברי אל הכרך, וכל ימיו נפשו שבויה בקסמי העיירה. רעש הכרך, שריקות הפאבריקות והלמות בתי־החרושת אינן יכולות לפזר מעל עיניו את קווי החלום, להעירו מקסמיו. נוכרי וחולם פוסע המספר העברי במתינות, בישוב־הדעת בצדי הדרך, בתוך המהומה והמבוכה של העיר הגדולה. על פניו חולפים חיי הכרך בטמפו הפזיז שלהם, מסביבו בהילות הזדרזות וצמאון נורא לרשמים חדשים. מעל לראשו שמים נמלחים בעשן הפאבריקות, שורקים הקטרים, רועשים הטראמים, טסים האבטומובילים, והוא, המספר העברי, שומר בנפשו את חלום שמי־העיירה הרחבים, את דממת סימטותיה בצהרים, את מנוחת לילותיה, את המתינות והאיטיות שבחייה. יש שהוא מתעכב על טיפוסים, נפשות שצמחו וגדלו על מרצפת הרחוב של הכרך, אבל את הכרך עצמו אינו רואה ואת חייו אינו חי.
ואף־על־פי־כן קשה גם לאמור, שספרותנו היא ספרות העיירה, מספרינו כותבים את “ציוריהם” ו“רשימותיהם” מתוך חוג האידיאות, ההרגשות והפּירכּוסים הנפשיים של העיירה. אבל כל הציורים והרשימות הללו אינן מצטרפות אצל המספר לתמונה אחת רחבה, שממנה נוכל ללמוד לדעת את העיירה, כפי שהיא מוארה באספקלריה שלו. רק שניים הם בין מספרינו שטיפלו בעיירה כמות שהיא, בכל היקף חייה, אורותיה וצלליה, שמחותיה ודאגותיה, פגעיה ושאלותיה. אלה הם מנדלי מוכר־ספרים ומר ש' בן ציון תלמידו.
אמנם גם אצל מר ש' בן ציון אין אנו מוצאים “בדים רחבים”, בלשון הציירים, אף הוא כתב “תמונות” ו“ציורים”. אולם אחרי שאסף אותם לקובץ מיוחד, ונתן לנו את היכולת לקרוא אותם בזה אחר זה, אנו מוצאים שאין הסיפורים הבודדים האלה אלא יצירה אחת שלימה וגדולה, זאת היא פואימה רחבה של העיירה בכל היקפה, בשני הספרים היפים המונחים לפנינו מתגוללים כמו מגילה חיי העיירה היהודית שלנו בתור פרובלימה גדולה של החיים היהודים ברוסיה, בכלל. כן, בתור פרובלימה, ואולי בתור אחת הפרובלימות היותר קשות, היותר מעציבות של זמננו.
כשם שהאורגאניסמוס החברתי בכרכים, בכלל, מתפרנס על חשבון זרמי־הדם החדשים, השוטפים ובאים לתוכו מן הכפרים ומן השדות, שמסביב, כך האורגאניסמוס היהדותי־תרבותי שלנו בכרך ניזון מזרמי־הדם החדשים שמשפיעה עליו העיירה. כיין משובח זה, שמזדכך ומשתפר כשהוא קופא על שמריו, כך נשתמרה היהדות בקפאון חיי העיירה. למאות למאות יוצאים בחוריה ובתולותיה אל הערים הגדולות לבקש נתיבות חייהם, לבקש “תכלית” קיומם, ומביאים אתם הכרה עצמית יהודית, דעת החיים היהודיים על קרקע תהומותיהם, התקשרות אינטימית אל קדשינו. באופן כזה, דרך אלפי צינורות, קולחים מן העיירה אל הכרך כוחות־נפשיים, מרץ־נעורים, סגולות יהודיות של סבלנות, של אהבה ושל קרבן… כל הכוחות הללו, כשהם שוטפים לתוך היורה הגדולה והרותחת של הכרך, חלק גדול מהבריא והרענן שלהם, יחד עם הסיגים והפסולת נשפך החוצה, וחלק עוד יותר גדול ממנו מתעכל ומתבשל בצורת הרעיונות, האידיאות והמושגים, המופיעים חדשים לבקרים ברחוב היהודי, ושבהם מתפרנסת האינטליגנציה שלנו, המחפשת, הנלחמת והרעבה תמיד לאמיתות חדשות.
אולם בשנים האחרונות התחילו מזדעזעים השמרים תחת יין היהדות המזדכך בעיירה. התחילה תסיסה, שעדיין לא נגמרה, אבל הולכת ומתקרבת לידי גמר. הכניסה המרובה של הרעיונות החדשים מן החוץ לתוך העיירה, והיציאה המרובה של אנשים מן העיירה אל החוץ, גרמו שהרבה ערכין נשתנו בה. הרבה צינורות של פרנסה ושל חיי־רוח נסתתמו, שהיין הצלול נתבלבל, נדלח. היסודות המוצקים, שעליהם היו בנויים החיים הפנימיים של הקהילות התחילו מתרועעים ומתחת לשיכבת הקרקע התחילו תוססים כוחות וולקניים ברעש צפון ואטום מפיל חתיתו, כיום פקודה הממשמש ובא.
הנה איך מצא אחד מגיבורי מר בן ציון את העיירה בשובו אליה, אחרי ארבע־חמש שנים שגר בעיר גדולה:
“הכל נתקטן, נתחלל, נתרוקן ונסתאב. בני־העיר נזוֹרוּ זה מזה, נתפרדה חברתם. אין עניין. אין רגש מאחד, אין מרכז שינהרו אליו כל הלבבות ויתאחדו בו. אין מאור שיצהיל את החיים האפלים וירומם את הרוח לשעה אחת, לפחות. כל אחד טבוע ומפרכס רק בדאגתו, דאגת־פרנסה, המייבשת את מוחו ולבו. דאגה זו נתדבקה בהם כפרזיט ומוצצת מהם כל רגש של חיים ונחת, כל חפץ ושאיפה חברותית וציבורית, כל תשוקה ואהבה למשא־נפש שהוא יותר נעלה, יותר נאה, יותר נאצל מן הדרישות והייסורים של חול. עניות, קבצנות נמבזה וקמצנות ברגשי אנוש ומשאלותיו, עם ארצות גסה, חמריות שפלה עם שפלות־ידיים מכלימה. כל אחד חי רק באגואיזם חסר־אונים שלו וצמא לפרוטה, לפרוטה ולזוּז. וירידה מוסרית זו ניכרת בחיי בתי־אבות ובבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות, בכל מקום, ובייחוד בימי שבת ומועדי יום שבתון, ומכיוון ששבתה הפרנסה, מניע יחידי זה שבחייהם של אלו – והנך רואה עד כמה נידלדלה, נתכמשה ונתרוקנה נשמתה של אומה זו” וגו' (מעבר לחיים, 171).
כשאתה קורא את התמונה הקודרת הזאת, אי־אפשר שלא תעלה על לבך מחשבה על אודות הכרך. אי־אפשר שלא תשאל את עצמך: אם נסתם האסם בעיירה, במה יחיה הכרך שלנו? האם לא תחלה היהדות הכּרכּית מחלת האנמיה בגלל חוסר זרמי־דם חדשים? על שאלה זו אמנם אין צורך לבקש מענה אצל מר בן ציון. הוא גם אינו מציג את השאלה הזאת. הוא רק מספר על האנשים, על חייהם, על פרנסותיהם ועל פגעיהם הרעים, והפרובלימה הזאת, בכל עוקצה הצורב, צפה מאליה לפנינו ונוגשת בנו ותובעת מענה. והמענה… אולם אין זה שייך כבר לעניינינו.
שייכים הם לעניינינו רק החיים בעיירה, כפי שראה אותם וכפי שסיפר על אודותם מר ש' בן ציון, והם נוראים. כשם שנוראים הם חיי הכושים על שדמות המטעים באפריקה. זאת אומרת: יגיעה מפרכת גוף תחת שבט נוגש, תחת מוראה של יד נוכריה ואכזריה בלי דעת מה טעם יש בעבודה הזאת, בלי הבין למה היד המכה בלי רחמים, בלי תקווה ליהנות מפרי העבודה הזאת, בלי תוחלת להיחלץ מן המיצר… סליחה, רבותי! מצד אחד אין המשל מדוייק ביותר. אימת־המצב אמנם אחת היא גם פה גם שם, ואולי פה, בעיירה, היא גדולה עוד פי שבע מאשר שם. אולם מתפלא ומשתומם עומד המסתכל מן הצד לפני יהודי שבשתא או דבשתא: בתוך החשיכה, הדלות והשפלות שהיהודי הזה שרוי בהן, בתוך הדאגות הבלתי־פוסקות ליום מחר, הצורבות את המוח יותר מששמש האֶקוואטור (שבאיזור הקו המשווה) חורכת את גבו של הכושי. בתוך אותה התלייה העולמית ברצון היד הזרה והנוכריה המורמת עליך, בתוך כל אלה אין בלבו של יהודי דבשתא שינאה אל החיים, אינו מוציא עליהם לעז, הוא נזהר שלא לפתוח חלילה פה לשטן ולא לחטוא בשפתיו; הוא נכנע לגורל, ונאחז בחתיכת חייו העלובה בכל רמ“ח אבריו, בכל חום נשמתו. הרי זה לדידו מעין אינסטינקט סטיכי עמוק שאין לעקרו. האהבה אל החיים היא חלק מהיהדות שלו. אי־אפשר להיות יהודי טוב ולשנוא את החיים. לענה זו, המתפלשת בעפרם של צדי הדרך, כמה שלא תקצץ בנטיעיה, כמה שלא תנשל את טרפיה, שלא תשחית ולא תגדע את גזעה, היא מעפרה תצמח. משחתה תהיה, שסועה וגדועה, שפופה וסחופה תהיה, אבל צמוח תצמח! ככה הוא גם טוביה הראשקובי (חיים של פרנסה). שבע נפל טוביה זה וקם. כל חייו אינם אלא שרשרת ארוכה של פירכוסים נוראים, של התלבטות בלתי פוסקת לשם כיכר־לחם. היה חנווני, היה רוכל בכפרים, היה עוסק בי”ש, היה נוטע טאבק. הוא גם ממציא. הוא המציא את נטיעת הטאבק במקום שלא נהגו לנטוע אותו קודם. בכל עבודה ועבודה שהוא עושה הוא מכניס שפע של אמונה, של תשוקה, של התלהבות. הוא נאזר בגבורה נפשית שאין כמותה, עד שהוא נתקל לבסוף באיזה מכשול חיצוני, באיזו מניעה מן הצד, שמהפכת את כל קערתו על פיה, וכל אותם אוצרות המרץ והיגיעה כלו לריק ולהבל. אך טוביה אינו נרתע, אינו מפקפק. אסור לו ליהודי לפקפק. כל החיים הם מוצגים על הלוח־האישקוקי. כשרון האיניציאטיבה שלו הוא תמיד מקור לא־אכזב, דמיונו עומד תמיד לשרתו. מיד הוא מוצא לו פרנסה חדשה, ושוב אותו הבטחון, אותן ההתלהבות והתקווה לחיים של שובע. חייו של טוביה הראשקובי הם קורים, והוא מתחיל טווה אותם כעכביש, בסבלנות, באורך־אף, בעקשנות. באה רוח וקורעת את קוריו, אז הוא מתחיל טווה אותם מחדש, מראשיתם. ובדבשתא מצוייה תמיד רוח העלולה לפזר את עמל יהודיה לריק, להרוס את הצלחתם ואת חייהם. שוט שוטף עובד בה ומצליף ופוצח בחלל האויר ומטיל אימה על הבריות, – זאת היא ה“קוקארדא”1.
“קוקארדא חדשה, שנתגלמה בחוגה של דבשתא, למה היא דומה”? לאות מאותות השמים הנותנים חתיתם על הבריות. פקיד חדש מעין כוכבא דשביט הוא, שמופיע פתאום ברקיע ומורה על הפורענות. רואים בו בני־אדם ולבם הוגה אימה; מנחשים ומנבאים עליו, איש כחזון לבו. והוא כבוד ויראה יעטרוהו וחידת עולם סתרו: אין ראשית ואין תכלית לו בתפיסת המחשבה, מוּזר הוא, ואין יודע ואין מגיד מאין הוא ולאן, ועד אימתי יעמוד מוראו על אופקה של דבשתא. מתחיל הוא “לפעול” והריהו מין “מזיק” ר"ל, שאין לפניו מידת רחמנות, או שאר מידות של אדם, אלא שליחתו הרעה בלבד, בחינת גזירה מהלכת בצורת אדם. ימים רבים יעברו עד שדעתם של הדבשתאים מתיישבת עליהם בכדי להכיר בו בנושא הקוקארדא, שיליד אשה גם הוא ואפשר לבוא עמו בדברים, ואולי, גם לגמור עמו בכי טוב, כדרך הבריות.
“קוקארדות” היו שולטות אמנם על העיירה היהודית מתחילת ברייתה, ותמיד תמיד היו יהודיה מתפרנסים בדוחק, טרודים ומטפלים בדאגות “החיונה”; תמיד היו בעיירה יהודים כר' חיים השדכן (מעבר לחיים), שפלים ומשפילים את עצמם, נותנים לירוק בפניהם בשביל הרוּבּל, חיים חיי תנועת־גוף ורוגז־עצבים, שאינם פוסקים, בהולים ודחופים, בלי רגע אחד של מנוחת נפש וגוף. תמיד היו כאלה בתוך העיירה. אולם גם כוח חיוני פנימי וחזק היה חי תמיד בעורקיה. אשיות חזקות היו לה תמיד מתחתיה. בשעה שבאוכלוסי כרכים היו שוררים תמיד תנועה, נידנוד ופיזור, העיירה היתה “קופאה על שמריה”, שלימה ותמימה, כשרטון זה שבלב ים. באותם הבתים הדלים, והכפופים תחת סבל השנים, הלחוצים ודחוקים יחד מסערות הזמן שלא תפזרם, דורות חייו טווים בהם חוטיהם, בלי הפסקה, בלי קרע. ימים הלכו וימים באו, ודרך אותה הדלת שהוציאו את ארונם של הסבא והסבתא בלכתם לעולמם, שבה בתופים ובמחולות הנכדה מחופתה. על פני המפתן השפוי עברו וחלפו שדרות של דורות, והד פסיעותיהם הכבדות, כמדומה, עוד גנוז ושמור לעולמים בצללי התיקרה הנמוכה. כן, כן, רבותי! התיקרה הנמוכה הזאת היא היא המולדת. לא דווקא השמים הרחבים אשר מעל לראשינו, לא דווקא השדות והיערים אשר מסביב לנו, כי אם היא היא מולדתנו, תיקרה נמוכה זו, אשר השקיפה אל תוך עריסות אבותינו הזקנים, אל תוך עריסת אבותינו ואל עריסתנו אנו; אשר ראתה את חייהם, שמחותיהם וחגיהם הסואנים, שמעה וידעה את אנחותיהם וצרותיהם הצפונות והכבושות…
המולדת קובעת את חותמה. ליהודי הערים הגדולות אין מולדת. במקום שעמדה עריסתם, שם אינם גדלים ואינם חיים, ולא במקום שחיו וגדלו הם מתים. בערים הגדולות של איזה נוף ברוסיה אין כל הבדל טיפוסי או תרבותי בין תגרניהן, סוחריהן, משכיליהן היהודיים. לא כן יהודי העיירות הקטנות. להם היתה תמיד דמות־דיוקן מיוחדת, פרצוף רוחני מיוחד ומסומן. הלשון היהודית המדוברת מדברת על העיירה, כשם שמדברים על הפרט (אַ פערגרעבטע שטעדטיל; אַ איידעלע שטעדטיל2. כל זה מפני שתחת סיפון אחד הסתננו דורות שלימים, הצטרפו והזדקקו מנהגים, הרגלים, מושגים ואידיאות, נתגבבו שכבות ונתגבשו בחיים ובנשמה. בדבשתא, בכתריאלובקה וביהופיץ יש יותר אצילות יהודית מאשר בבתי האריסטוקראטים אשר בכרך, שאינם יכולים למנות מאחריהם אלא דור אחד.
יהודי העיירה הרגישו את זה, והוקירו את נחלת אבותיהם, במשמען הפשוט של המלות האלה. נוגעים עד הנפש הם דברי ר' ישראל הזקן לגילפן שבא מאודיסה למכור את בית אביו:
“שמע־נא, בחור! אוהב אני לומר את האמת בפניו של כל איש. רואה אתה קורה זו? – הרים הזקן את קולו הרועד והתחיל מקיש במקל על גבי הקורה העבה הנתונה לאורכה של התקרה: – קורה זו של אלון עשה אותה אביך, עליו השלום. דבר של קיימא, כמו שהיו עושים בימים ההם… אני והוא, להבדיל בין חיים למתים, נזדמנו ביער; הוא, עליו השלום, ידע בי שמבין אני בעניין עצים וממני, ממני לקח עצה על אילן זה. עשרה זהובים שילם בעדו ועשהו שתי קורות: בעבה קירה את המרתף, וזו הניח כאן. והרי היא מונחת. על שום מה? לשום ‘תכלית’! ‘תכלית’ עשה אביך בניין זה, ‘נחלה’ לבנו עשה, ‘נחלה’ שתהא קיימת גם לבני בנים. עכשיו קמת אתה, גילחת את זקנך ובאת לכאן, השד יודע, מהיכן, למכור אותה? בעל־בית אתה ומוכר? אביך, עליו השלום, כל ימיו היה משלם עיסקא ועיסקא־דעיסקא, ולמה? כדי שתהא הקרן, הנחלה קיימת, ואתה למעות צריך? תכלית נאה מזו יש לך?” והלאה: “ודירה זו שלך היא, ‘נחלה’ היא לך מאביך, עליו השלום, ומאמך, נשמתה עדן, נחלת אביך ואמך, שקץ!…” (מעבר לחיים, עמ' 112–111).
אך הנה רוח חדשה עברה על פני העיירה: פתאום נעשו צרים כותלי הבית, נמכה התקרה, נמלחו השמים והנפשות הצעירות והבלתי צעירות התחילו חולמות על מרחקים לא ידועים, על ארצות וימים רחוקים. ותקם המנוסה הגדולה מן העיירה. הכול הכול התחילו נסים. נחלות־אבות נמכרות ועוברות מיד אל יד, בתים מתרוקנים ועומדים כמצבות על עבר רחוק: את יתר התבן של הגגות אוכלות העזים, ועל החלונות חפיסי־עץ מודבקים כשברי חרס על עיני בר־מינן. לאן הם הולכים כולם? מי לאמריקה, “לעשות חיים”, ומי אל עיר גדולה סתם, “לבקש חיים”. מילת־פלאים זו נשקעה לתוך נשמת הצעירים והצעירות של העיירה כפעמון מכושף, כמנגינת־קסם, והריהי מחרידה את שלוותם, ומטרידה אותם מעולמם, מעולם אבותיהם…
“מה יודעים הבריות הללו מן החיים? – חושב גילפן – האפשר שיהא גם הוא (גילפן) רומש כאן כתולעת בתוך עיירה זו המרופשה, הנבאשה והמעופשה? לא! צריך הוא להשליך את עצמו לתוך זרם החיים השוטפים, הגורפים ועוברים במלוא גדותיהם שם בכרכים הגדולים! צריך הוא לעשות חיים, ללחום בעד החיים, לעבוד בעד החיים! הוא יסע מכאן, הוא ילך להשתלם ולחיות בכרך גדול!” (מעבר לחיים). רייזלה נפשה גם היא לא תדע מנוחה, גם היא מוצאת שהחיים בעיירה אינם חיים, שהחיים הם באיזה מקום שהוא הרחק מתחומה הצר של שרשתא, והדרך אליהם אינה יודעת. “היא קוראת, דורשת, אבל כיצד? היכן? ומאימתי? הן נערה קרתנית היא, אובדת בעיירה קטנה ורחוקה מכל מרכז של השכלה ודעת. רק ספר בודד ישיגה לפעמים מאותו עולם, אבל מה היא קרן־אור בודדה המגיעה לפעמים בבית אפל, מול חמה שלימה השוטפת שחקים ומבהיקה אופקים וכל אשר בהם… היא היתה לומדת ושוגה כל היום על החיים בעיר גדולה, במרכז ההשכלה, בהיכל החכמה. הן הרבה תורות יש בעולם הזה, הרבה משאלות, הרבה שאיפות ומגמות שלא הגיעו עוד לעיירה זו…” וככה חולמים גם בניו של חיים השדכן, בתו “הציונית היותר טובה שבאגודה”, ובנו שמציגים אותו בתור “משורר צעיר הנותן תקוה”…
בפרוֹצס הזה, שהחל להתפתח ולהשתלשל בעיירה בשנים האחרונות, מעציבים אותנו ביותר, נוגעים עד לבנו ממש, הם זקני הדור, שרואים זרמים חדשים וזרים ניגשים אל החוף וסוחפים אתם שארית קנייניהם, שרידי בנייניהם, נחלת־האבות נעזבת, החוטים הולכים וניתקים באמצע, ואין הם רואים את הידיים אשר תמשכנה לטווֹת אותם. עומדים הם הזקנים תוהים ומתפלאים לפני דור עיקש ומשוגע זה, שנטה ארחות עקלקלות ורחוקות. ומי יודע לאן תשאנו הרוח. הזקן, בשובו בליל חנוכה אחרי תפילת מעריב מבית־המדרש, מתאונן לפני הזקנה שלו:
“חנות שנתרוקנו קופסותיה… הכול, לכאורה, על מקומו, אך סחורה אפילו בשווה פרוטה אינה: נתרוקנה העיירה… צריך למשוך אנשים מן החוץ ל’קדושה' ו’ברכו' בבית־הכנסת, כמו שמושכין למניין שבבית האבל… גם היום לא היה מניין. בית־המדרש, אפילו הוא ריקן, ערבי חורף, ואור נר אינו נראה בתוכו. הכל ריק… עכשיו כלום יש בית בישראל שיש בו נחת? אפילו אחד בעיר אין. בורחים מפני הגזירות? שקר! גזירות רעות מאלו היו בימי ניקולאי. ואף־על־פי־כן ישב לו כל אחד במקומו. לא ביקשו ‘מוֹדוֹת’ והספיקה להם הפרנסה, והיתה ‘נחת’ בבית. זוכר הוא (הזקן) שלבית זה, בימי אביו, היו מתאספים ובאים בערב זה (של חנוכה) כשלושים נפש: בנים ובנות, חתנים וכלות עם ילדיהם, הקטנים והגדולים יחד: מעות חנוכה, מעות חנוכה תובעים כל הנכדים וסבא וסבתא היו משטים בעצמם ויושבים ומשחקים בדריידל3. אחר כך ווריניקות של דייסה, וגלדי שומן ומשתה רב במי־תפוחים, ותפוחים גדולים כבושים ‘כיד המלך’… היו חיים, היתה נחת. בית בישראל – אילן נטוע, שענפיו מרובים וצפרים בו ירננו, עכשיו – מוץ נידף לפני רוח עובר… בהלה, סופה תשאם ותפזרם; נחפזים, רודפים – למה? ‘מוֹדוֹת’ – זה כל עולמם, ושום פרנסה אינה מספיקה להם…” (הזקנים).
ור' ישראל הזקן, בהיוודע לו שגילפן בא מאודיסה למכור את הבית שקיבל בירושה מאביו, בא אל צעיר הזה, שרצה לבקש לו מפלט מהספר, שאכל ומצץ את לשד נשמתו ולהתפרנס מעבודת־כפיים אצל אחת הפירמות באמריקה, וגער בו בנזיפה (עיין המובא לעיל) ודיבר אליו דברים כיבושין במרירות־לב: “כלום קטונת – אמר לו – מליקח אשה ולהתיישב בנחלת אביך ולחיות בה? לחיות כדבעי, כמו שהיו חיים! השבתות והמועדים שבבית אביך לא היו נאים? סיומי הש”ס שהיו עושים כאן לא היו נאים? לא בעלת־בית נאה היתה אמך? לא עשו כאן חתונות נאות בתוך חדר זה כאורח ארעא? מה אתם מבקשים לכם, אני שואל אתכם, שרלטנים, שקצים? שמא גם אתה רוצה לאמריקה? שמע! עוד תשובו, כולכם תשובו מאמריקה! תשובו ותכו על לב: ‘אשמנו, בגדנו’" (מעבר לחיים).
הזקנים הללו הם הדמויות היותר טראגיות, מפני שהם רואים בבינת זקנותם את אצבע־האש הכותבת על אופק העיירה: “מנא מנא תקל ופרסין”, אך אין הם מבינים את פירוש המלות הנוראות הללו ולבם מלא חרדה.
כדאי לקרוא את התמונה היפה של פגישת ר' ישראל הזקן עם הצעיר גילפן. על כל המומנט הזה חופף איזה הוד של סיגנון גבוה, יפה ועז, הייתי אומר: נבואי. המספר אומר, ש“כסימבּול קשה של מיני רגשות שלא הודה בהם כל היום”, ראה גילפן בזקן “עובר ובטל זה”.
אנו נאמר, שכל התמונה הזאת היא סימבול עמוק וקשה מאוד. בדמות דיוקנו של ר' ישראל התייצב כל הדור העובר של העיירה, ואם אתם רוצים, כל היהדות העתיקה, עם חוקיה, מנהגיה, סדרי־חייה והשקפותיה, התייצבה לפני נכדה זה. גילפן הוא יהודי שרשתאי, אלא בגילגול שלישי. הוא הוא אותו ר' חיים השדכן, אותו טוביה הראשקובי, שנגרפו מן העיירה אל הכרך, נתעכלו בתוך היורה הרותחת של החיים הכּרכּיים ושב אל שרשתא בדמות זו. בדמותו של גילפן. אתם יודעים את גילגוליו של טוביה הראשקובי: מחנווני היה לרוכל, מרוכל היה לסוחר, היה לטבקאי וכו'. גילפן היה בתחילה לחובב ציון, מחובב ציון היה סתם ללאומי, מלאומי סתם היה לסוציאל־דימוקראט, לבסוף כפר גם בזה והיה לאינדיבידואליסטן, לאֶסתיט, לדיקאדינט, לניצשיאני, ל… ל… האלהים הטובים יודעים למה עוד! וסוף דבר: הרעיונות המופשטים, גילגולי האמונות והדעות הזרות, שלא נתעכלו בו יפה, ושהיה פולטם טרם שהיה קולטן, אכלו את נפשו, היכו את לבו בשדפון, כמו רוחות המדבר הקודחות; ובעוד הוא מהרהר ומבקש תוכן לחיים, בעוד הוא מחפש אחרי הטעם העיקרי של החיים, נעוריו חלפו בלא יודעים, ובבוקר אחד פקח את עיניו וראה שידיו רפות, שלבו ריק, שרצונו וכשרונו לחיות נהדפו כריחות בשמים שלא נשמרו יפה בין דפי ספר, והנה הוא עומד כבר מעבר לחיים (מעבר לחיים).
גילפן בגילגולו הראשון היה מדבר על אסיפות ציוניות באש ההתלהבות, באותו הטמפראמנט שיש לחיים השדכן ולכל יהודי בשרשתא, באותו הטמפראמנט הלך בודאי אחר כך אל הבאריקאדות. ובאותה האש והאמונה אנו רואים בזמן האחרון את הגילפאנים מוציאים ריזולוציות כנגד השפה העברית בבתי־הספר ובעד הז’ארגוֹן. במה יגמרו הגילפאנים? לאן ישׂאם הזרם, ועל איזה חוף ינוחו? מי יודע? “גם זה יעבור – אומר אחד־העם במקום אחד – סערת היום נשאתם וסופת מחר תשיבם”, או כמו שאמר ר' ישראל: “עוד תשובו, כולכם תשובו מאמריקא!… תשובו ותכו על לב: ‘אשמנו, בגדנו’”.
אמנם, שווארצמאן, זה הציוני הצעיר, קשה המצח, קבוע־הדעת ועז־האמונה, בעברו את עיירת־מולדתו בדרך לחוץ־לארץ ללמוד, ובראותו אותה בדלותה ובשפלותה, בהתנוונותה הפנימית ובחורבנה החיצוני, הרגיש מיד שיש לו חוב גדול לפרוע לעיירה זו שבה נולד, ושאי־אפשר לו לדבר על תחייה ועל עבודה לאומית, אם יעצום את עיניו מפני חורבן הקהילה היהודית בעיירה. הוא שואל את נפשו: “מה לעשות? העבודה מבהילה בריבויה, אבל בזה אין ספק שצריך להתחיל מבית־הספר, מחינוך הקטנים, שיהיו אלו כשרים וראויים לזמנם ולעמם יותר מאבותיהם האובדים והנחשלים”. ושווארצמאן זנח את רעיונו ללמוד בחוץ־לארץ, נשתקע בעיירתו, והעמיס באמונה ובבטחון את העבודה הגדולה, עבודת העם, על שכמו. אסף אסיפות, יסד אגודות של נשים וגברים, או כמו שהוא היה אומר, של “אימהות” ושל “אבות” משך לעבודה את הכוחות הצעירים של העיירה וכו' וכו'. בצעיר כשווארצמאן היתה העיירה, ועמה יחד גם אנו כולנו יכולים למצוא נחמה ותקווה טובה. אבל הוא מזכיר לנו ביותר את “ההליכה אל תוך העם” הידועה ברוסיה, וכשאתה קורא את הפרקים האלה ב“מעבר לחיים”, יש שנדמה, שאין הם אלא תרגום מאיזה רומאן רוסי. כל כך זרים הם השווארצמאנים בחיינו. אפשר מאוד, שבניגוד לגילפאן, מצא המחבר לנחוץ לברוא טיפוס יותר חיובי, יותר מרגיע ונותן תקוות טובות. טיפוס בתור אידיאל, שאל הגשמתו בחיים עלינו לשאוף. משום זה שווארצמאן הוא יותר אידיאה ערטילאית, יותר פרוגראם, מיצור חי וקיים.
חיי העיירה היהודית הם “חומר עכור” בשביל המספר העברי. כשאנו מדפדפים את ספרי מר ש' בן ציון אנו מרגישים איזו מועקה סתומה, לא ברורה, בלב, איזה קיטור־מחמם עולה אל המוח… דומה שהסיפורים האלה נכתבו ביום סתיו חשׁך, כשהשמים כבדים בעננים, ומעבר לחלון קישקוש הגשם ויללת הרוח, כצעקת העני, צעקת ייאוש בלי תוחלת, בלי קרן אור. אולם יש אצל המחבר דנן יצירה אחת שעולה על כולן בקדרותה, שמפחידה אותנו כמפלצת־בלהות, שמכאיבה את נפשנו כמראה פצע טרי בלתי־נגלד: אלו הן תולדות הילדות בעיירה, שכתב המחבר.
אני מתכוון ל“נפש רצוצה”. סיפור זה עוד בשעה שהלך ונדפס ב“השלוח” כבר משך על המחבר את עיני כל הקוראים עברית. החל ממנדלי מי מאתנו לא התאונן, לא סיפר או לא שר על ילדינו הגדלים בלי ילדות, ועל נערינו שגזלו מהם נעוריהם. כבר דשו אצלנו בנידון זה במידה רבה כזו, עד שקשה כבר לסופר, החושש מפני השאבלונה וטחינת הקמח הטחון, לשוב אל עניין הילדות העלובה שלנו. אך מר בן ציון לא דיבר על דבר הילדים, ועל דבר ילדותם. הוא תיאר לנו את חיי הילדים גופם, ואף לא את חיי הילדים כי אם את חייו הוא, בהיותו נער כבן שלוש עשרה. “נפש רצוצה” היא יצירה לקויה על פי הקוֹנסטרוקציה שלה, ויש למנות בה כמה וכמה פגימות, שאין לסלוח לאמן. המחבר אסף אפיזודות שונות ובודדות מחיי הנערים ב“חדר” ובבית, בימות החול ובשבת, בשנות הלימודים וב“בין הזמנים”, הרצאת האפיזודות הללו ארוכה היא יותר מדי ומתחילה משעממת אותנו בסופה. כל פרק בפני עצמו הוא דבר שלם וגם מעניין. אך כשקוראים אותם בזה אחר זה, בלי סירוגין, מוצאים שאין האחד מוסיף על השני כלום. באמנות אסור לשכוח את הכלל: מה שאינו בא לרבות כנטוּל דמי. הרושם שקיבלנו מן הפרק הראשון, שהוא גם היותר עז, היותר משוכלל במובן האמנותי מכל פרקי הסיפור, אינו מתפתח ומתגבר, כלום אין מתווסף אליו מן הפרקים הבאים, אלא עוד נחלש על ידם, מפני שאלה אינם מעמיקים אלא רק מרחיבים את הפרטים. כל זה בא מפני שהמחבר לא התעניין בילדים במידה שהתעניין בגדולים ובייחוסם אל הקטנים. סדרי “החדר” וארחות הבית עניינו אותו יותר מהחיים הפנימיים של הילד. אילו היינו מתחקים יחד עם המחבר, פסיעה אחר פסיעה, אחרי גידולו הפנימי של תלמיד ה“חדר”, אחרי התבגרותו האיטית או הנמהרת, תחת עקת הסביבה הקשה שלו, אז, מובן מאליו, היה כל פרק ופרק מגלה לנו אופק חדש, והרושם, תחת לקהות ולהיטשטש, היה מתפתח, מתחדש ומתחדד יותר. מר בן ציון אמנם הצליח מאוד לתת לנו תמונה בולטת מהמלמד השונא את תלמידיו שינאת־מוות ומכה אותם מכות־רצח, מהאב האדוק והצבוע, המהלך בביתו זר, שותק וערפל חתולתו כאלוהים, מהאם החלשה החולנית, האוהבת את ילדיה והמקללת אותם בכל שעה קללות נמרצות… כל הסביבה הזאת החיה אמנם לפנינו, אחת היא תמיד, קבועה היא תמיד, ומכיוון שלמדנו להכיר אותה כדבעי עוד בפרק הראשון, שוב אין לנו שום עניין בה.
למרות החסרון הגדול הזה בבניית הסיפור, כשאנו קוראים בו פרק פרק לבד ואפילו לא כסדרם, הרי אנו מרגישים כאילו כלואים אנו בחדר צר, אשר הוציאו ממנו את החומר החמצי. הנערים המסובים פה הם קושמאר (סיוּט) ארוך אחד. איזו אגדה חשיכה מייסוריו ועינויי נפשו של שבוי קטן, של איזה כושי קטן, שעובדים בו בפרך. מתמיהים ודואבים עומדים אנו לפני החזיון הזה: בעיירה היהודית אין אהבה אל הקטנים ואל הרכים! המלמד מתייחס אל תלמידיו כמו מחנך הבּיבר אל הכלבים שהוא מאלפם. האב מתייחס אל בנו כמו אל העגלה אשר ברפת: אם הילד יגדל תהיה לו, לאב, נחת ממנו; ועיקר דאגת האב היא ה“דרך־ארץ” ו“הכבוד” שהוא מצפה מבנו. והיחס הוא גס ופראי, שאין אתה מוצא כמותו ביחס אל הקטנים אפילו בשדרות היותר נמוכות של החברה האנושית. והאם, האשה העבריה! גורל אחד לה ולילד בבית: שניהם יצורים מהמדריגה הנמוכה, שניהם שפויים, דכאי־לב, אינם פוצים פה, אינם מוחים, ואינם צועקים מכאב. בצהריים של שבת, כשכל בני־הבית שקועים בשינה שלאחר החמין, והנער שוכב גם הוא על הספסל שלו לקיים מצווה זו של שינה בשבת, אז יש אשר אמו ניגשת אליו בלאט, “יושבת אצלו, גונחת עליו ומתחילה ממשמשת בראשו… והוא כבר, זה כבר שלא הרגיש במגע כזה של אהבה. כבר – עד שהיה עכשיו כמתבייש. אימא מאפילה עליו בגופה, ממשמשת אצבעותיה בראשו ולוחשת עליו דברי־כיבושין כאנחות חשאיות של אהבה ורחמים”. היא מספרת לו, לנער ה“בר־מצווה”, מתקוותיה היותר צפונות ומהירהוריה היותר כמוסים. היא מספרת לו מנעוריה הטובים והמשמחים ומדאגותיה, מעצבונה ומקשי־גורלה עתה. אינה קובלת, חלילה, אינה מתרעמת, אלא מספרת בגעגועים, מפני שהלוא צריך סוף־סוף לספר למי שהוא מכל זה. בקראנו את הדפים האלה לבנו מתעורר לחמלה רבה ולרחמים גדולים על שני העלובים האלה גם יחד.
*
זהו ייחוסם של הגדולים אל הילד; והילד מתנקם במעניו על פי דרכו. הוא עורך יום יום אינקוויזיציה למלמד: צר את צורתו על חתיכות נייר ושורפה באש.
“רק שנאה עזה וכבושה תאכל קרבי כחלודה – מספר הילד – ריח של שינאה נודף, אוי, מן הרבי, זיקי משטמה יורות עיני ועיניו אלו לאלו, אף שאין אנו מביטים זה אל זה” (נפש רצוצה, 146). כלפי אביו אין לו בלבו אלא רגשי בוז ומשטמה. בלכתו מבית־המרחץ ביחד עם אביו הלבוש כמעט רק בכתנתו ובמכנסיו התחתונים, הוא חושב: “ואני, אף־על־פי שאני נוטר לאבא בלבי ויצרי משיאני עכשיו להסתכל בהליכותיו ולהפוך במעשיו, כדי לקרר דעתי על ידי עבירה במה שאומר לעצמי מבלי יראה: ראה, אבא שלך כך וכך הוא – אבל כשאני רואה אותו הפעם מתהדר בלבושו המשונה אני מתבייש ונכלם, רץ ועובר אותו, שלא אראה בקלקלתו… לבי רע ואני מבקש לעשות דבר שיש בו כדי להכעיס, דבר שאינו נאה לבנו של חנא־בן־הרב (שם אביו) ולא יאה לתלמידו של חומילי־גרגרת: להתפרץ אני רוצה מפניהם, למרוד בהם וב’דרך־ארץ' זו שהם מלמדים אותי, להתפרץ, להתהפך לאחר אני רוצה, להתחמץ – לרע לי ולרע להם…”. כלפי בני־האדם בכלל צמחה בלב הנער איזו פקעת של מרה; גמלה בו הרגשת קינאה ושינאה כבושה של החלש כלפי החזק, של המעונה כלפי המענה. “להתפרץ אמרתי מפניהם – ואני אחד, אך קטן, אך תש ותלוי בהם, והם חזקים, גדולים וקשים, עושים בי כרצונם – ומי יאמר להם מה תעשו?” את כל המתרחש בקרבו, את כל נטיותיו, הרגשותיו ומחשבותיו הוא אנוס להסתיר מהידיים הגסות והקשות של היהודים הגדולים אשר ברשותם הוא נתון: לא שהוא מסתיר אותם, אלא שהוא שׂם עליהם מסווה. עוד מילדותו הוא מתחיל מתחסד ומיתמם. הוא מרמה את אבותיו, מרמה את מלמדו, הוא מתרגל להתפתל ולבקש ערמומיות למען למצוא חן וחסד בעיני החזקים, שהוא “תלוי בהם”. צרות קטן. את אלהים הוא ירא, אבל אינו אוהב אותו. וסובל בנפשו על ידי הרהורי החטא ומחשבות־המרדות כלפי שמים, שתופסים את לבו, מטרידים אותו, ולו אין כל שליטה להסיח דעתו מהם.
ונער כזה כאשר יגדל ויהיה ליהודי עם כל היהודים, נושא בעול הפרנסה, משחר טרף לבני־ביתו ועובד את בוראו, ברי שסופו להיות רמאי, צבוע, רע־לב, ציניקן גדול, וכל זה במידה מכופלה ומשולשה מכפי שהיה בילדותו. ואף־על־פי־כן, למרות שכולנו חונכנו וגדלנו באותו “החדר”, עברנו תחת אותו המישטר, תחת שבט אותו המלמד ואותם הדרכים הפידגוגיים, ואף־על־פי־כן, אומר אני, אין אנו, תודה לאל, עם לקויי־המוסר, מושחתי־המידות!
את הסתירה הזאת אנו צריכים לבקש לא בחיים, כי אם באופן יצירתו של מר בן ציון, או יותר נכון, באופן ראייתו את החיים. מר בן ציון רואה הרבה ומרגיש עוד יותר משהוא רואה, הרגשה עדינה, רכה ועמוקה. אולם ראייתו היא יותר חיצונית מאמנותית. הוא רואה רק את הפרוֹפיל של החיים ושל האנשים. מראה הפרופיל הוא תמיד רציני ביותר, זעום ביותר. קשה להכיר על הפרופיל את צחוק האור והצללים, את תנועת העורקים, את הצחוק ואת בת־הצחוק. לפיכך קודרים ככה וכבדים ככה עד לידי מצוקה כל החזיונות והמראות אשר מן בן ציון מספר לנו על אודותם. הוא רואה את יהודי העיירה רק בכשפי־החול הנוראים, שהפכו אותו לכלב. להכיר בפרצופו של הכלב גם את שרטוטי הנסיך המכושף, למצוא תחת קליפת־החול הזהומה את ה“נשמה היתרה” יכול היה מנדלי מוכר־ספרים, רבו של מר בן ציון, מפני שהוא, מנדלי, ראה את העיירה היהודית, את יהודיה כראות האומן, זאת אומרת: en face.
על “החדר” אמנם מקובל אצלנו לכתוב בצבעים שחורים. ובכל זאת מי יכחיש בקרבו את הגעגועים שיש לנו על הבית הזה? בעמוד אצל יהודי רוסיה בזמן האחרון על הפרק שאלת בתי־הספר העממיים, מי שהיו חניכי ה“חדר” יצאו לדבר בשבחו, להגן על זכות קיומו, לדרוש על הצורך לכוננו ולתקנו. סימן, שיחד עם הצללים יש בו גם מעט אור, גם מעט חום, יש בו משהו שנצמד אל לב הילד, נקבע בו ומלווה אותו עד לשנות העמידה שלו, ומשהו זה, רבותי, אינו דווקא מהגרוע כי אם מהמעולה שיש בנו. מר בן ציון לא ראה את זה מפני שהיתה לו אידיאה אחת ששלטה בו, ושרצה להביע אותה, ואידיאה תקיפה זו מנעה בעדו מראות את הדברים במלוא פניהם.
הנה הסיפור “חיים של פרנסה”. חוץ מאריכותו היתירה, כל האנשים עוברים בו לפנינו בצדי פניהם, כסילוּאיטים. איני יודע למה התכוון המחבר בשם שנתן לסיפור הזה, אבל באמת הוא לא סיפור מאנשים חיים, כי אם מחיים של פרנסה. אתה קורא ותוהה: אלוהים טובים! הלא האנשים האלה גם חגגו את שבתותיהם וחגיהם, הלא נולדו להם בנים ויהי להם עצבותיהם ושמחותיהם, שאין להן כל שייכות אל פרנסה ואל מקח וממכר! גילפאן ב“מעבר לחיים” הוא כולו אבסטראקציה, כולו חיטוט פנימי, אבל אחר שנפגש עם עלמה בריאה פשוטה וצעירה, שמצאה חן בעיניו ושכנראה מצא גם הוא חן בעיניה, – למה לא היה יכול לבנות את חייו על האהבה הבריאה הזאת? איזוהי המניעה? כמה שלא השתדלנו להבין את זה לא עלה הדבר בידינו. מקרה ההיסטריקה איננו, אמנם, נעים ביותר, אבל כמקרה הזה יכול לקרות עם כל אחד מאתנו, ואינו מספיק עדיין כדי להרוס את החלומות היפים על האושר ועל החיים המזהירים של אהבה, שחלם אותם הצעיר עוד אתמול. טעמו של דבר הוא פשוט: על פי תכנית ידועה ומכוונה מראש היה נחוץ למחבר דנן שגילפן ישאר מעבר לחיים, ונשאר. ורייזלה, זו שגילפן אהב אותה, מי היא? יפה או מכוערה? טובה או רעה? בעלת אופי חזק או חלש? אין אנו יודעים את זה. מפני שאנו רואים רק את הפרופיל שלה. בבקשה מכם, אל נא תחשדו בי שאני דורש מהמחבר ניתוח מפורט כזה של נשמת ה“גיבורה”. פרטים כאלה הם תמיד מיותרים, כשאינם נובעים מעצם המומנטים המסופרים, ואינם יכולים להשיג את המטרה שלהם, והיא – לעשות את התמונה בולטת יותר. ולא עוד אלא שהם מטשטשים אותה. אם עולה ביד האמן להציג לפנינו את האדם חי, הרי הוא ממילא נעשה קרוב לנו; מכיוון שהוא נעשה קרוב לנו יש לנו כבר מושג ידוע מטיבו, מצורתו. לכל קורא מושג שלו. מר שופמן, המנוח גנסין, קמצנים גדולים ביחס אל הניתוחים המפורטים ואל התיאורים הפרטיים של גיבורותיהם, ואף־על־פי־כן מכיר הקורא את עצמותם, מרגיש ביופיין או בכיעורן. אולם אל גיבוריו ואל גיבורותיו של מר בן ציון אין לנו יחס נפשי, יוצא מהכלל הוא “איש הקהל”, שניצב לפנינו חי בכל מלוא קומתו עם כל יגון הזיקנה ועם כל הטראגיות של האיש ה“יורד”.
מר בן ציון הוא מספר יותר משהוא מצייר. ומפני כן אינו נזהר גם במידת הצימצום, מדבר באריכות, מפריז בתארים הנלווים לכל עצם, ותואר־השם הוא על פי רוב מופשטי יותר, בלתי־מוחשי, ולפעמים הוא בוחר באפקטים זולים שמקלקלים את הרושם המבוקש על ידי מלאכותיותם. בליל־חנוכה יושבים “הזקנים” הבודדים והעזובים מבניהם ומנכדיהם, שרידי העבר, שנפסק באמצע, בלי קשר אל ההווה, יושבים ומשטים בעצמם ומשחקים בסביבון שמצאו בחנותם, ודווקא באותה שעה נשמעה מבחוץ שירת “התקוה” של הציונים. מצליח מר ש' בן ציון יותר במיניאטורות. בתמונות בודדות וקטנות, איני מדבר כבר על הנפלאה, המקסימה ביופיה, “הזקנים”. על “מכתב גדול”, שהוא כולו שיר בפרוזה, כי בכל סיפוריו הגדולים פזורים פה ושם ציורים ריאליים, חיים, שמבריקים ביופיים ושופכים אותם על כל מרחבי ה“בד” אשר מסביבם. קחו למשל את תיאור ערב־החורף ב“חדר”. קשה לי לכבוש את יצרי ולא להביא את הקטע היפה הזה:
“… הגיע תורי לומר את השיעור, ואני אומרו בחשק, בנידנוד־גוף ובטילטול־ידיים, ונהנה הנאה של תורה. אחרי יאמר חיים־מאיר, וגם הוא יודע – ובחדר חם וטוב. על השולחן אור זרוע מן המנורה התקועה בכן של עץ, על הכתלים מרקדים צללים גדולים, פס ידו של הרבי משונה בגודלה וכאילו היא משחקת, קופצת על הכותל ונעלמת על התקרה, קופצת ונעלמת; הרבנית יושבת אצל התנור ומורטת נוצות מן הסיר שבצידה אל הנפה שעל ברכיה; זלדה (הבת) כורעת לפני פתחו של התנור וגורפת בו את הגחלים הלוחשות ופניה הרכים מצהיבים בנוגה אדמומי, היא מניעה בראשה להפשיל את הקווצה המדולדלת ונופלת על פניה. והחתול מסתובב אצלה, מחכך ראשו בשמלתה ונוהם בנהימה דקה של חנופה. ‘השמת בצל במרק?’ שואלת הרבנית בנחת. ‘הן’ משיבה זלדה בלחישה וסוגרת את התנור, קמה כורכת על אצבעה חוט הסרג ושמה את הפקעת בכיס סינורה – ונעלמה מעבר לתנור, לשבת שם על עבודתה לבדה, אצל ‘המנורה הקטנה’…”
האם אין אתם מרגישים באוויר הערבי הזה שבחדר, ובחומו? האם אין אתם רואים את אש התנור המפיזה את ראשה של זלדה, עם הקווצה הנשמטת אל עיניה? דומה שתמונה זו, פנינה של אמנות, מפיצה את אורה החם מסביבה על חשכת כל החיים העוברים בחדר הזה, כטבעת קווי־הזיו אשר מסביב לאש הנר הבוער בחשכתו של חדר. הייתי יכול להביא עוד פנינים כאלה, ליל יום השישי ב“איש הקהל”; בוקר יום השבת בבית־הריחיים של אבי רייזלה, ב“מעבר לחיים”; הכנסת ספר־התורה אל בית התפילה ב“מכתב גדול” ועוד ועוד.
כל אותן הסצינות הפעוטות והמקסימות בחיים ובאמת שבהן מראות עד כמה חזק במר ש' בן ציון אש הריאליות. והחוש הריאלי אינו מפריע בעדו להרגיש גם את הרוך והעידון והנאצל שבחיים – סגולה, שאנו מוצאים אותה אך לעיתים רחוקות אצל הריאליסטים בספרויות העמים. אצל מר ש' בן ציון מגיעה לפעמים הרגשה זו עד לידי סנטימנטליות. בזמן האחרון התחיל מחברנו נוטה יותר כלפי צד זה שבכשרונו. על כך מעידים תרגומיו מהשירה האשכנזית ויצירותיו האחרונות.
אולם יצירותיו אלו אשר כתב אותן בארץ־ישראל רחוקות הן מעיקר ענייננו, מהעיירה בתחום־המושב ברוסיה, כשם שרחוקה ממנה ארץ־ישראל גופה.
(תרע"ד)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.