למשה קליינמן יש נקודת מבט שלו, שממנה הוא יוצא להבנת תולדות הספרות, והשקפה ידועה, השקפה שלו, על הספרות עצמה, על ספרות ההשכלה ביחוד.
כל אלה שעסקו אצלנו בתולדות הספרות ראו בה תוצאות עבודה סובייקטיבית של פרטים, שבמקרה “נפגשו” בהשקפותיהם ובנטיות־לבם ועל כן היוו זרמים; היצירה הספרותית, מגמת היוצר הטבוע בה או האופי המגוון אותה, אינם אלא חזיונות אקראיים, שאין לגורמים חיצוניים, לתנאים הצבוריים או הפוליטיים שליטה עליהם. אין צורך לומר שנקודת־מבט זו אינה נכונה. אם במדינות מתוקנות, שאין על חייהן הפנימיים שום לחץ חיצוני, שהן יוצרות, במובן ידוע, את הכלכלה שלהן ואת החיים האזרחיים הפוליטיים והכלכליים? שלנו ושל המדינה שבה ישבנו בתקופה הנדונה, היצירות הספרותיות הן בבחינת אדני־השפה וקשורות בטבורן אל הסביבה הציבורית. נקודת־מבט ציבורית־אובייקטיבית היא זו של משה קליינמן; לא פחות עצמית היא גם השקפתו על ספרות ההשכלה. קיימא לן, מאז ומתמיד, שספרות ההשכלה היטיבה להתבוללות ועומדת בניגוד גמור לספרות התקופה הלאומית. קליינמן סותר את ההנחה הזו. לפי דעתו היתה ספרות ההשכלה גם לפי תכניה וגם לפי מגמתה כולה לאומית. אביר חפצם של סופרי ההשכלה היה לשמור על ערכי היהדות ולהרים את קרנה בכבוד; אלה שדיברו על תיקונים בדת, לא עלה על דעתם כל עיקר לקצץ בנטיעות הדת. להפשיט מן התפילה את צורותיה היהודיות העתיקות ולהציגה ריקה מכל עיקר לאומי, כמו שעשו המתקנים הגרמניים, כי אם להיפך ביקשו לשמור עליה, לחזק את בדקיה ולתת לה כוח לעמוד בפני זרם החיים המבקש להשמידה.
לא ספרות ההשכלה גרמה ברוסיה לבריחה מן היהדות, לא היא שימשה גורם להתבוללות, כי אם גורמים אחרים, תנאי החיים האובייקטיביים. אדרבא, “היא היתה ריאקציה כנגד תנועת הבריחה מן הגיטו וניסתה להציל מידה כל מה שניתן עוד להציל, בעזרתו של הגורם הלאומי הכביר אשר בלשון הלאומית”. הם עשו את זאת אינסטינקטיבית, שלא מדעת, על פי פקודתו של “שר האומה”.
מלבד חוק עבודת הצבא הכללית הידוע, מוצא מ' קליינמן עוד שני גורמים חשובים לתנועת הזלזול והבגידה ביהדות: סחר־העצים והאקציז. סחר־העצים “היה מוציא המוני יהודים מגבול עיירתם הצנוע ברוסיה ובפולין ומביאם אל ערי המערב ה”ממושכלות" מכבר, ביחוד לערי דאנציג וקניגסברג. ושם היו באים במגע ומשא עם נימוסים ומושגי יהדות חדשים שהשפיעו גם על חיצוניותם וגם על מהלך דעותיהם. ו“הנה שבו ‘אנשי הנהר’ האלה לעיירותיהם וגו' ובכל מקום מצאו בחורים צמאים לדעת, אך עוד יותר מזה רעבים למצב מבוסס בחיים, כי עמדה כבר אז כלכלת ישראל על בסיס רעוע ונוטה לנפול”. מובן מאליו, שהשפעת “קניגסברג ודאנציג” על הבחורים האלה היתה חזקה. לא פחות עזה היתה השפעת ה“אקציזניקים” (גובי המכס על היי"ש). בשנות הששים של המאה שעברה, מספר מר מ' קליינמן, נמסרה ההכנסה ממכס הכוהל בכל חבל ארץ דרומית מערבית של רוסיה (ששם היו נחיתים רוב היהודים) בחכירה לידי הבארון יוסף יוזיל גינצבורג. וגם כל עסק היי“ש בחבל ארץ זו נמצא אז בידי היהודים. החוכר העמיד את אנשיו ב”קונטורות" שיסד בכל מחוז, ואנשים שלח לסובב בעיירות ובכפרים לפיקוח על מוכרי היי“ש ולהעניש קשה את מבריחי המכס. ה”אקציזניקים" האלה היו ידועים בקלותם במנהגי הדת ובנימוסי ההפקר שלהם. אבל היתה להם גם השפעה רבה על המוני העם. הם היו אמידים ותקיפים, מהם יראו ומפניהם היו מתבטלים. וביחוד היה הדור הצעיר נגרר בדרכיהם ובנימוסיהם. אלא ששלושת גורמים אלה היו חזיונות־לווי לשינוי הכביר שהתהווה במצב הכלכלי של יהדות רוסיה ופולין. אחרי שחרור האיכרים ואחרי הכיבושים הטריטוריאליים הגדולים, התחילו המסחר והחרושת ברוסיה כולה – לרבות פלכי תחום־המושב – מתפתחים ומשגשגים בטימפו מהיר. רק היהודים נשארו קופאים על פרנסותיהם העלובות: מוכסים, מוזגים, מלווי־בריבית, סרסורים, שדכנים, מלמדים, חנוונים קטנים ותגרנים פעוטים, אלה יצרו את הכלכלה היהודית.
הצעירים ראו שהקרקע משתמט מתחת לרגליהם, לא היו להם כל סיכוי וכל סבר לבסס את חייהם בעתיד, לצאת למרחב אם לא יכשירו את עצמם להשתתף בחיים הכלכליים הרחבים של העולם הגדול על ידי ידיעות נחוצות, הרגלים ונימוסים מתאימים לעולם ההוא. “כאן, אומר קליינמן, ולא בספרות ההשכלה, המוצא לאותה התנועה שהקיפה את הגולה היהודית ברוסיה ופולין משנות הארבעים ואילך. תנועה זו גררה אחריה זלזול במנהגי החיים היהודים, בוז לערכי הרוח של היהדות, ללשון ולתרבות הישראלית, וגם ההתפתחות הכלכלית בחיי היהדות במזרחה של אירופה מתוך דחק של חוקים כלכליים, שהם כחוקי טבע אשר אין לשנותם ואשר לא ידעו רחם. ואולם יש בעם, כמו באדם הפרטי, חוש השמירה העצמית, המתעורר בשעת סכנה. חוש זה נתלבש הפעם בדמות תנועת ההשכלה העברית”. היא לא יצאה להלחם נגד זרם התנועה, כי אם התאמצה להטותו בדרך הרצויה, המובילה לא מן היהדות והלאה, אלא ישר אל התחיה והבצרון הלאומיים.
שלושה כיוונים 🔗
ובדרך עבודתה זו יש לזקוף לזכותה של ספרות ההשכלה שלושה מומנטים, שלשה כיוונים, שהשפעתם היתה מכרעת לגבי שימורם של החיים היהודיים, לגבי חיסונו של המרץ הלאומי, כפי שמצאה אותם אחר כך התנועה הלאומית מן המוכן.
הכיוון הראשון 🔗
פיתוחה וטיפוחה של השפה העברית. לסופרי ההשכלה היתה ההכרה, שבכדי שלעם ישראל תהיה זכות הקיום מן ההכרח שיופיע על במת החיים הציבוריים וההיסטוריים בתור חטיבה אחת כלכלית ולאומית; ובכדי לאפשר את ביצורה וחיזוקה של העצמיות הישראלית, מן ההכרח הוא לעורר את כל הכוחות הטמונים באוצר נשמתה של האומה, לאזור את כל מרצה, את כל כשרון־המעשה שלה לעבודה פרודוקטיבית. את השאיפה לתפוס עמדה הראויה לכבוד בחיים המשקיים־תעשייתיים החדישים, ואת הכוחות האלה, את המרץ הזה אפשר יהיה לעורר רק על מצע התרבות הלאומית, בלשון הלאומית. ומכאן האהבה המיוחדה אצל סופרי ההשכלה אל “השפה היפה, השרידה היחידה”, שלא היתה אז מליצה גרידא, אלא ביטוי ממשי לפולחן השפה. “פולחן הלשון העברית גם הוא לבדו כבר הוא העד הכי־נמרץ לרגש הלאומי, שהיה חי וער בלבות המשכילים”. הם אהבו את הלשון, ראשית מפני שהיתה שריד וזכר להעמידה העצמית הלאומית, לחירות הלאומית, ושנית מפני שהיא “הקשר היחידי המאחז את כל בית־ישראל לארצותיו”… זהו המומנט האחד.
הכיוון השני 🔗
המומנט השני הוא הטבת היחסים הסוציאליים בציבור הישראלי.
“החטפנות” בימי ניקולאי והתפקיד אשר מילאו בה באופן בלתי־ישר, ולפעמים גם ישר, מעמד העשירים, הפרנסים, המוכסים מצד אחד, ו“כלי־הקודש” מצד שני, שלא ניסו אף פעם להשתמש בהשפעתם הרוחנית, כדי לעצור בעד הרעה, שלא מיחו אף פעם בידי ה“קהל”, אשר סמך את ידיו על שערוריה זו של פראיות ואכזריות – כל אלה גרמו שבני ההמונים יתקוממו הראשונים נגד ה“קהל”. ה“חטפנות” זרעה משטמה בלבות ההמונים לא רק אל ה“קהל” ואל מעמד האמידים שהיו בראשו, כי אם גם אל היהדות, שה“קהל” והרבנים התומכים בו היו דוגלים בה ומשימים עצמם שומרי חומותיה. "בני ההמונים היו הראשונים למסור את ילדיהם לבתי־הספר הנכרים מבלי להשאיר להם שום זיקה ללימודים העברים… וכששבו (בני ההמונים) לרחוב היהודים בתור פקידי הממשלה, בתור מורים בבתי הספר ותלמוד־תורות, בתור משגיחים על עניינים שונים של הקהילה ובתור רבנים מטעם או אפילו בתור רופאים וממונים במוסדות השלטון הכלליים, היו עומדים כצוררים בקרב העדה היהודית, וכל מפעליהם היו מכוונים לפוצץ את האבטונומיה הקהילתית של היהודים עד בלי השאיר לה שריד. האינטליגנציה היהודית־הרוסית בדור הראשון – מוסיף מר קליינמן – היתה ברובה מבני השדרות הנמוכות של קהילות היהודים, והללו שנאו תכלית שנאה את הקהל ואת היהדות ומנבלים את שמה כאנטישמיים ממש (בוגרוב, רומבו [פיליפ קרנץ], יעקב גורדין, לפני שהיה לדרמטורגן, ועוד, יוכיחו על כוחה של משטמת יוצאי ההמונים אל היהדות).
וכאן מתחיל התפקיד הלאומי של ספרות ההשכלה. הסופר העברי היה בן עניים, בחור־ישיבה לשעבר. גם בלבו התקבצה מרירות והתמרמרות על תקיפי ה“קהל”, שהיו פוסעים על ראשי הציבור העני, על “עם־הארץ” ביחוד. כיוון שלא היתה ולא יכולה להיות דיפרנציאציה מעמדית, במשמעת המודרנית של המלה הזאת, כי אם דיפרנציאציה רוחנית, כיון שהתהום נפתחה על ידי הניגוד בין התלמיד־חכם ועם־הארץ והבוז של הראשון אל האחרון, תפקידו של הסופר העברי היה לגשר את התהום הזאת על ידי השפעה תרבותית־חינוכית. ספרות ההשכלה התאמצה לנטוע בלב העם אהבה למלאכה, רגש הכבוד ליגיע־כפיים, הכרת ערכם הלאומי של המוני העם ושוויונו המוחלט של כל יהודי בעיני אלהים ואדם. ספרות ההשכלה היא שהניחה יסוד להשקפת־העולם הדימוקראטית־לאומית, שמצאה את ביטויה הברור בציונות, השואפת לטשטש את הניגודים המעמדיים בשטח הפעולה הלאומית ומצהירה על הסוברניטה של העם כולו, על עשיריו וענייו, על משכיליו “ועמי הארץ” שבו…
הכיוון השלישי 🔗
המומנט השלישי בפעולת ספרות ההשכלה הוא ההבראה הכלכלית של המוני ישראל. על התרוששותו ודלדולו של המצב הכלכלי של היהודים במחצית הראשונה של המאה הי"ט עמדו בשעתן גם הממשלות באוסטריה וברוסיה, אלא שהללו ביארו את הפיגור הכלכלי של היהודים בהשתדלותם ובפרישותם־מדעת מהחיים הכלליים של המדינה ומתרבותה. ביצבץ הרעיון על “התאזרחותם” של היהודים. “ההנחה היתה שכאשר יעזבו היהודים את פרנסותיהם האוויריות וישרישו עצמם בחיי הציבור והתרבות של המדינה, ואז יחדלו מהיות גוף טפילי ונכרי וישובו להיות אזרחים. הציבור המתקדם בפולין, האבסולוטיזם הנאור של יוסף השני באוסטריה ואלכסנדר הראשון ברוסיה, כולם חלמו חלום יפה זה”. ומכאן הנסיונות להנחיל את היהודים על הקרקע, שחרורם של המתנחלים מעבודת הצבא (בימי ניקולאי) ומתן זכויות מיוחדות לבעלי מלאכה, והקניית ידיעות ולשון המדינה לדור הצעיר. וכאן נפגשו סופרי ההשכלה עם הממשלה, המניעים והנימוקים היו שונים, המטרה היתה אחת להם.
הממשלות רצו שהיהודים יוותרו על יחודם הלאומי על ידי הפרודוקטיביזציה של ההמונים והצטרפותם אל החיים האזרחיים של המדינה; המשכילים רצו דווקא לחזק את קיומה של היהדות על ידי הסתגלותה אל החיים החדשים בעולם, ולבסס על ידי כך גם את התפתחותה הפנימית של היהדות ההיסטורית. אמנם המוני היהודים לא הבחינו בהבדל שבין נימוקי המשכילים העברים ובין נימוקי הממשלה, הם ראו רק ששאיפה אחת להם, ועל כן התיחסו בחשד לעבודת הראשונים. אבל ברור ששאיפת הפרודוקטיביזציה של ההמון היהודי היתה אידיאל לאומי חיובי. אמנם הנסיונות לישב את היהודים על הקרקע וכיוצא בהם לא הוציאו שנתם או שנותיהם, כשם שהתנדף הליבראליזם של הפולנים המתקדמים, “האבסולוטיזם הנאור” באוסטריה והמגמה להקלות ברוסיה, אולם הטפת דור השכלה למלאכת־ידים ולעבודת־האדמה לא עברה ובטלה מעולמנו בלי השפעה.
בהתקדמותו של הרעיון הזה היתה תלויה הצלחת המעבר מההשכלה אל חיבת־ציון והציוניות. “ספרות ההשכלה יצרה ופיתחה בתוך הציבור היהודי את התנועה לתיקון הסטרוקטורה הכלכלית ולביסוס קיומנו על הקרקע. היא עוררה את הרעב לקרקע, או יותר נכון: נתנה ביטוי לרעב זה וניסחה אותו נוסחאות־חיים שהיו מובנות וסבורות לבני הדור, ועל ידי כך התיצבה בראש חיי הדור והיתה לו מורה דרך. מהדרכה זו יצאו מסילות ושבילים, המובילים אל רובי החזיונות בחיינו של חצי מאת השנים האחרונות”, כמו חיבת ציון, הנדירה לארגנטינה על מנת להתאכר שמה, יצירת הפרולטריון היהודי באמריקה, תנועת הפרולטריזציה והאגראריזציה ברוסיה ו“דת־העבודה” והחלוציות.
*
התעכבתי באריכות על ניתוחו של המאמר “ספרות ההשכלה”, לא רק מפני הרעיונות החשובים שמצאנו בו, כי אם גם מפני שבמובן ידוע הוא פרוגרמתי לספר כולו. ממנו אנו למדים על השקפת המחבר ועל דרכי תפיסתו ואפני ביאורו את חזיונות הספרות שלנו. לא פחות חשוב הוא המאמר “שלוש ארצות בהשכלה”. המחבר מתחקה אחרי השתלשלותה של ספרות ההשכלה בגרמניה, בגליציה וברוסיה. בשום מקום לא היתה הספרות העברית תלושה מקרקע המציאות, אדרבא, היה היתה מעורה במציאות הכלכלית של היהודים וקשורה בתנאים האזרחיים והמדיניים של עמנו. בלי הסטרוקטורה הכלכלית של המדינה וקביעת המקום שתפס בו עמנו, בלי התנאים המדיניים והאזרחיים, לא נוכל להבין מדוע לא ארכה תקופת ההשכלה בגרמניה, מדוע נגמרה שם “בפיאסקו” לאומי גמור, מאין באה ההתעמקות במהותה הלאומית ובערכיה הלאומיים של היהדות בגאליציה, ומה נתן לספרות ההשכלה שבליטה ובוואהלין את צביונה המיוחד. לצערנו אין המקום מרשה לנו למסור לוא גם בקיצור את הרצאת הדברים המעניינת, את הביסוס התרבותי־כלכלי של המחבר לתופעות הספרות.
הספר כולו נותן השקפה מקיפה על תולדות הספרות העברית החל מוייזל וגמור בקלוזנר: ביחוד חשובים המאמרים על מנדלי מוכר ספרים, על פרץ, על אחד־העם וביאליק. המחבר מתעכב אך מעט על היצירות גופן; הוא מנתח אותן אך במקום שיש הכרח בדבר, ובקיצור נמרץ. (אולי מפני שהספר מיועד למשכיל, היודע פחות או יותר את ספרותנו בחזיונותיה העיקריים). אולם נאמן להשקפתו ולשיטתו, הוא מבאר את היצירות מתוך חיי היוצר, מתוך איבולוציה הפנימית שלו בתנאי הסביבה, בשינויים הציבוריים, ובהפעלתו של היוצר מהם. ובמובן זה הרבה ילמד הקורא למשל, מהמאמר על ביאליק להבנת שירתו. מתוך האספקלריה של המחקר על אודותיו אנו רואים את שירתו של ביאליק והנה אין בה ארעיות, מקריות, היא מלאה נעימות־לווי אמיצות לכל החיים היהודים ציבוריים־אזרחיים שלנו. התעוררות התקוות המזהירות והחלומות הגדולים לרגל תנועת חיבת־ציון, ואחר כך הרפיון והקפאון בתנועה ורגשי האכזבה ואובדן הסיכויים שבאו בעטיים במצב־הרוח של הגולה הרוסית־פולנית, הקונגרסים, הרחבת האופקים וצמצומם בציוניות, הפוגרום הקישנובי, הנדודים בהשקפותיה של האינטליגנציה העברית־רוסית, – כל אלה מצאו הדים בשירת נסיך משוררינו. באופן שתולדות הציבוריות והלאומיות הישראלית בסוף המאה הי"ט ותחילת מאת העשרים מצאו בשירה זו את ביטוין הנשגב…
במאמרו על י' ל' פרץ, מבאר קליינמן את נדודי־הרוח ואת קרעי האידיאות של הסופר והדבּר הזה, המלא לכאורה סתירות וסתומות. בפרץ נפגשו הראציונאליזם של תקופת ההשכלה והרומאנטיקה הסנטימנטאלית של התרבות הפולנית. ושני היסודות הפסיכולוגיים האלה עוברים דרך כל האיבולוציה האידיאולוגית שלו. “שלושה יסודות – אומר המחבר – בעיון עולמו של פרץ: השכלה וכשרון המעשה; הכרה לאומית וגאון של תרבות עתיקה, ולבסוף: בקשת עלבונם של העשוקים והמדוכאים. וצעירי ישראל מתנודדים ואינם מוצאים סיפוק באחד מן היסודות האלה בלבד. לאחר זמן נולדו מתוך התנגשות היסודות הללו מפלגות שלמות, שהיו מעורבות מציוניות וסוציאליות, מלאומיות ישראלית ועממיות רוסית”. עד שהגיע הזמן להתגבשותן של המפלגות הללו, נתן פרץ ביטוי ספרותי לטלטולי הרוח של הנוער האינטליגנטי אצלנו ולניגודים במחשבה הלאומית. פרץ היה יכול למצוא את הניבים המזהירים מלאי זיו, כדי ליתן ביטוי לאיזה חזיון. בציוריו הידועים (האשה מרת חנה, בונצי שותק, גרונה ועוד) מתגלים געגועיה של הנפש הלאומית, יסוריה ועלבונה של האומה המורדפת, יגונה על גלות השכינה וכמיהה לגאולה, אולם כשהוא צריך לענות על שאלת העתיד, על תעודת הדור ומגמתו, הרי דבריו נעשים מעורפלים ונשמעים לתרי אנפי, או, להיפך, הוא מטעים יותר את ה“לאו” מן ה“הן”, וזהו גם סודו של דבר, מפני מה נקבצו מסביב לפרץ כל אלה שהלאו מרובה אצלם על ההן, וגם רבים מאלה, “שמלבד הלאו אין להם בעולמם ולא כלום…” המחבר מתחקה אחרי האיבולוציה האידיאולוגית של הסופר, ומבאר בשינויים ובזעזועים שהתחוללו בציבוריות את תעיותיו ולבטיו של פרץ, איך עבר מן ההשכלה אל העברית בתור שפה לאומית, השפה הלאומית, והז’ארגון רק בתור שפת התעמולה להשכלה ולאומיות, ואחר כך איך עשה את ה־Saltomoitale שלו אל ועידת צ’רנוביץ, ומצ’רנוביץ – אל בית־הכנסת!
במאמרו “בן שלשה דורות” משתדל קליינמן לבאר את השתלשלות הצורות הספרותיות שבהן התלבשה יצירתו של ה“סבא”. איך ש' י' אברמוביץ של “עין משפט” ו“האבות והבנים” ו“ידיעות הטבע” היה למנדלי מוכר ספרים. איך עבר מתקופת התנועות הלאומיות והציבוריות אצלנו והיחס שהתהווה בין ה“סבא” והנכדים…
אפשר לומר בבטחה, שההיסטוריוגראפיה של הספרות העברית נתעשרה בעבודה חשובה מאד, שתהיה לאור לדור הצעיר המתענין בתופעות הספרות שלנו. הספר הזה היה יכול לשמש ספר־עזר מצוין לסטודנטים, לתלמידי הגימנסיות, בתי־המדרש למורים ולסתם משכילים מתלמדים.
יורשה נא לבסוף להעיר הערה אחת על ליקוי, שמן הראוי לתקנו במהדורות הבאות (מה זרות המלים האחרונות הללו בפי סופר עברי!…) המחבר כמעט שאינו מסמן תאריכים, אפילו לא בעשרות השנים, הוא מסתפק במלים: “אז” “בימים ההם” וכדומה. בספר תולדות הספרות, זה ליקוי גדול ומשפיע בעד דיוקם ובירורם של המושגים על התקופות הנדונות.
(כסלו תרפ"ט)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.