רקע
אהרן אברהם קבק
א' נ' גנסין: כתביו

אם אינה המקרה לאדם, שׂבע ימים ונדודים, לשוב אל עיירת מולדתו, אשר בה צמחו תלתליו הראשונים, אל פינת־יקרת ילדותו, אשר אליה נמשך בחלומות־אהבה וחסד־נעורים, – לא ימלט מיגון, בראותו כי תומך עליו תיקרת בית אבא, אשר הביטה עליו לפנים משיא מרומיה, כי יצרו צעדיו בסימטה, אשר בה ניסה בראשונה לצאת למרחקים; והגן הגדול, אשר לפנים, בהילוֹ נר שחרותו על ראשו, צפו לו תעלומות־אימים במאפליית צלליו ובהמיית טרפיו, שוחק לו עתה נוגות, כמתבייש ומתחטא: “בושתי ונכלמתי כי רימיתי את ילד טיפוחי! ואני הלא אך גינת־חצר הנני; צר לי עליך, רחימאי, כי לב הוֹתל הטעך”… בימים האלה נקרה לפני ספר־ציורים ישן נושן, הספר הראשון אשר אהבתי לפני שנים רבות, בעוד ראשי נמלא טל ילדות. מה פירפר לבי למראה הכריכה האדומה שקדרה מרוב ימים, למראה הכתבים החומים־כהים בקצות העלים המסתלסלים משהו, עקבות אצבעותי הקטנות אשר הפכו בהם פעמים אין ספורות! הכתמים החביבים האלה! והציורים האלה, האנשים והחיות, הלא הם היו ידידי וריעי, מלווי ילדותי, מלאכי חלומותי, אשר עמהם טפלתי ארוכות וקצרות בעולם־יה! ואמנם שמחתי לקראתם כמו לקראת ידידים טובים, אלופי נעורים. אויה! את פניהם לא הכרתי עוד. הם שונו לרעה והיו לאחרים. המלך והמלכה הלובשים הוד והדר, בת־המלך היפהפיה, המכשפה המוליכה אימים, יערות־העד אשר בהם תעה דמיוני ואבד דרך, עמדו עתה לפני אילמים ונטולי־חיים.

לא! הם לא שוּנוּ ולא היו אחרים; אנחנו, אנחנו שבים אליהם אחרים. כל עוד לבנו היה מלא רחש אמונה, עתרת נגוהות ורנן החיים, היו גם ידידינו אלה חיים, צעירים ויפים. אך את כל זה כיבו החיים בקרבנו, חלל לבנו ומעינינו נשקפת הפיכחות הקרה והממיתה. הזוכרים אתם את שירת טורגנייב: “מה יפים, מה רעננים היו הוורדים!” כן, אבל נשבנו בהם בצינת הזקנה ויקמלו.

לפני עשרים וחמש שנה אהבנו, אנו הצעירים בימים ההם, את אורי ניסן גנסין. אהבנו את הברגרים, החגזרים, האפרתים והמרגליתים שלו, כמו שאהבום “נשמות יפות ונוגות אלו, אלו בנות ישראל החיוורות” מקיוב, הומל, צ’רניגוב. אהבנו את דומייתם הגדולה ואת יגונם הגדול, אהבנו את גאוותם האצילה, אולי מפני שהיו גלמודים ובלתי־מובנים לנו, כמו שהיו בלתי־מובנים לידידותיהם הרבות. הם היו “גיבורי דורנו”. הרומאנטיקה בכלל היא “פרח התכלת” של הנוער. גם אירופה חידשה, אחרי הריבולוציה הצרפתית, את נעוריה, ועל־כן אהבה כל־כך את הצ’לד־הרולדים, המאנפרדים, הוורטרים, האדוֹלפים והפיצ’ורינים. ואותם יאהבו בני־הנעורים שבכל הזמנים ובכל הדורות. ואנחנו אהבנו בנעורינו את גיבורי גנסין, מפני שכולם – נלאי־החיים, מפני שכולם הביטו אלינו מאיזה מרחק, מעבר לתחומנו, בבת־צחוק של ביטול, של רחמים, של בוּז, והעירו בנו עניין רב וגם כבוד, כמו בפני אדם שהתרומם מעל לרמת חיי יום־יום שלנו. אוריאל אפרת בשמעו את מילי, האוהבת אותו, קוראה בכלות נפשה: “מאמא! מאמא!” (אימא! אימא!) אומר בלבו: “אהא! זוכר אתה, אוריאל מקמט, מה זה טהרת אלוהים שבנפש? אח, כלום אין אתה זוכר, אוריאל, חלומות צחים כאראלים ומשאות־נפש טהורות וחרדות שבילדות שאינה? אח, מילי, תפילת שווא היא זו, מילי! אותה אימא רחוקה היא, תינוקת, ואת אוהבת אדם זר… אדם זר ומוזר לבריות ואלוהים רחוקים ממנו”… (בטרם, עמ' 138).

לפני עשרים וחמש שנה היינו צעירים, ומי צעיר אינו אוהב שירה וטבע! וסיפורי גנסין ברוב חלקיהם הם שירים בפרוזה, ותמונות־הטבע שלו מלאות ליריזם, אותו הליריזם ואותו רטט־החיים, אשר כה הקסימו אותנו אצל טורגנייב ואצל צ’יכוב. אני מחפש בכל הפרוזה שלנו וכמעט שאין אני מוצא אף אצל אחד ממספרינו צבעים רוויים כאלה, קוֹלוֹריטים חיים כמו אצל גנסין. שמי הקייץ והחורף, אורותיהם, הגנים, השדות והנחלים, – כל אלה מלאים אצל גנסין הלך־רוח, נשימת־נפש שׂגיאה וחיה (אולי יש גם אצל שופמן בתאורי־הטבע שלו מנשמת־חיים שירית זו). אין אני יכול למנוע את עצמי מהביא כאן לפחות את הקטע הזה, אחד מרבים: “מאחורי ההרים האלה צפה ויצאה הלבנה, כשהיא כבר כחולה וטהורה. והקבוצות הקטנות של האילנות, שהיו פזורות בכיכר הגדולה, כנגד אותם ההרים מזה, זזו, כביכול, והשליכו בבת־אחת מכתיפותיהם את החשיכה הכבידה, שבתחילה היו בטלות ומבוטלות בה; וזו צנחה לה, ככתפיה זו הצונחת מכתפו של אדם, ונשארה מוטלת, כשהיא מכוּנסה ומכוּוצה כולה, לרגל האילנות, וצמרותיהם הובלטו והיו מתמרות באד הצח והמבהיק, שהתחיל זוחל בכבדות ומתפזר שם ופה, והיו מבליטות כל בד ובד לבדו, והיו ברורות ומבוררות, כצמרות הללו של הזיה, שאתה מוצא לפרקים בציורי הציירים המשובחים. היו נגוהות. ואולם אלו הנגוהות הקפואות, שהגיחו והפכו את השטח שמסביב לשיש חולם, הזכירו נגוהות אחרות ולבנה אחרת. וצר היה ללבב. צר, משום שכבר היה ברור כיום, שימי הילדות הפורים חלפו בכדי ופרחי הלב בלבלובם נבלו ושוב לא ישובו לפרוח!” (אצל). ומעטה השירה עוטף לא רק את הטבע; הוא מתנפנף כצעיף מבושם דק בינות לשורות, הוא מפעם ב“לבב” זה של המלים המבוקשות, המובחרות, בריתמוס ההולם במשפטים הארוכים והקצרים, כריתמוס הנשימה של נפש נסערה ונרגזה, או נלאה ושקיטה. יש מקומות שאין אתה יכול לקרוא אותם בלי קצב ידוע. הזוכרים אתם את ההתחלה של “בינתיים”? “בתחילה היתה רוח אחרת מסביב ובשטח התחילו מהלכים כתמים והשחירו זמורות האילנות ובמרום עברה הרינה ופלגים השתובבו ברננה. אז התחילו רוקדים בלבבות ניצנוצי אורה הוללים וזורמת חדוות־חיים חצופה ושובבה”. וקצת להלן: “והיו בימים ההם שמלות מרנינות ומרמזות וקולות־כסף היו פועמים ומבטיחים ונפשות כמהות היו חרדות ומציצות ומקשיבות במצוקת קדחת אל כל רישרוש שמסביב – וימים התחילו שוטפים, ימי־אורה כמהים, רגשים מצפים בקדחת אוכלת… אולם זה היה חלום והוא כחש בבני־אדם. מיד אחר הפסח כבר היתה שוב תלויה כגיגית עופרת קהה וכבדה והיתה סוגרת על ראשיהם של בני־אדם מלמעלה וביצה מנוולת חשׂפה להם שחוק שחור וקפוא מלמטה – וימים היו זוחלים כבדים ואפלים ונמוכים־נמוכים; והיה האחד חרש כמשנהו, והאחד היה מזוהם כמשנהו, וראשית לא היתה להם, ולא היתה להם תכלית, ורבצו יחד כבדים ואפורים על הנשמה שנאלמה בחרדה”.

כאשר אני מעתיק את השורות הללו, זוכר אני עוד מה המה לבי בקראי בפעם הראשונה את ה“שירים בפרוזה” הללו. ובכל זאת זרים לנו עתה הדפים הללו. עתה, כשהשערות כבר הלבינו והרגליים מתחילות רועדות ברדתן במדרון התלול, כשאתה מדפדף בדפי הסיפורים הנוגים האלה, איזו עצבנות נסכת עליך ורגש לך כמו שאתה מדפדף באלבום ישן; פה ושם שמורים עוד פרחים כחידות אילמות, ולשווא אתה מבקש בזכרונך את שמות האנשים אשר מידם באו לך. היה זמן שהפרחים הללו היו רוויי־ריח ומרהיבי־עין. אז חיו הנפשות האהובות אשר קטפו לך אותם. הם נעלמו בשכבר הימים ואינם. החיים הלכו להם. גם לפני הברגרים, האפרתים האוריאלים אתה עומד עתה כמו לפני חידות אילמות. מי הם ומאין באו הבחורים המוזרים האלה?

בשעתם לא היו מוזרים כלל וכלל. הם פרי הריאקציה, פרי השפל בחיי הלאום שבא אחרי תקופת הגאוּת הלאומית. גאוּת התקוות והמרץ. היה זמן שצעירינו פרצו בהמוניהם אל הרחוב לתקן העולם במלכות הסוציאליזם. אבל בשעה שתהלוכת החיים המדיניים והחברתיים עברה בדרך החוק, נדחו צעירינו אל השבילים והמשעולים, אל סימטאות צרות; למרכזים המדיניים והכלכליים הגדולים, אשר שם דפקו עורקי החיים, לא היתה להם דריסת־הרגל. בידם העלו חרס, פכים קטנים. התדפקו אל שערי האוניברסיטאות ונהדפו אל עליות־הגג של האֶכּסטרנים. לא עבודה ציבורית רחבה, לא השכלה גבוהה, לא פרנסה ולא תכלית בחיים. סגר עליהם “התחום” כבית־כלא גדול. קוצצו כנפי בן־הנשר. בכאב התנגף והתחבט בסרגי הכלוב. ויסוב את עיניו בבוז ובשאט־נפש, לפעמים בכאב ובמרירות, מן העולם החיצוני, מן האדם בכלל, ויבקש לו את שחקיו בתוך נפשו הוא; בחיי העולם אשר מסביבו לא מצא את העיקר, את נקודת־המרכז, ויבקשה בתוך ה“אני” שלו; ויחטט בו, בה“אני” הזה, ויכרסמנו עד אשר חלל בקרבו. נפתלי ברגר אמר על עצמו: “ובכלל הלא הנהו עכשיו כה נלאה, כה נלאה וחסר־אונים ומאומה לא דרוש לו, מאומה, מאומה.” (בינתיים). לא היה עוד מרץ למעשים, לפעולות, לא היה עוד גם כוח להביא איזו מחשבה עד גמירא. “אפילו כוונה אחת רצויה” – אומר אפרים ב“אצל” – “שוב אי־אפשר לו לאדם שיהא מביא אותה לידי גמר, ואפילו אם אותה כוונה אינה אלא במחשבה בלבד”. מפני ש“די לו לנידנוד אחד שבלב, לזיז אחד כל־שהוא” בשביל שתיגמר מחשבה זו בלעג, לעג ליצני לעצמה, לאדם גופה בעל הכוונות הרצויות וחדל־האונים. גיבורי ברנר ונומברג היו מתפלספים ומרבים לדבר ולפעמים יפה דיברו. גיבורי גנסין אין להם המרץ לכך, והסבלנות והמנוחה הנפשית. אין להם הסבלנות להביע אפילו את המחשבה האחת כהלכה. השמתם לב לאופן דיבורם? הם זורקים מלים בודדות, משפטים או חצאי־משפטים בסירוגין, בלי קשר. הם רק מרמזים, “ואידך זיל גמור”. הם אינם מדברים, אלא מגמגמים ככבדי־לשון. לאנשים האלה אבד פתאום טעם החיים, ובחלל הריק שנפתח מסביב ובתוכם אין אף נימוק אחד שיש בו כדי ביאור מספיק לשם מה ולשום מה הם חיים. היה נוער, היו שאיפות, פרובלימות, תנועות, ופתאום ניטל הטעם מכל זה, הכול טושטש ונעלם מן האופק, וכמו שמבאר נפתלי ברגר גופא את מצב־נפשו: “אדם נפל מן הגג ונעשה לאילם, לחרש, לאידיוט”. חגזר (הצדה) מתאונן לפני רוֹזה “על הטבע, שאין לפניו אלא ארעיות, ועל האדם, שאין לו בכלל ולא כלום ואפילו מה שאפשר היה שיהיה לו – אחרי כי כל מה שאתה רואה ושומע ויודע, כביכול, וחושב וכל כיוצא בזה, הרי זה כאילו נוטה הצדה ונגוז לגמרי, בשעה שאתה בא לידי גופא דעובדה”; נפתלי ברגר מתאונן גם הוא על שנטל ממנו טעם “אותה היניקה החיונית של הנפש החיה וחפצה לחיות”, ובין שאר דבריו: “יש לו לאדם אחיזה בחיים, כלומר פשוט, אחיזה יסודית ישנה. ופתאום… מה היה פתאום? איש לא יגיד – אבל מהותם של הדברים אבדה”. בחיי יום־יום בחלה נפשם, בעבודה אין טעם, לשאיפות רחוקות וגדולות אין מקום בבית־הכלא הגדול של עולמם, ועל־כן יש להם איזו משטמה, איזה שאט־נפש כלפי עצמם. כולם, כל גיבורי גנסין, מדברים על זוהמה.

איני יכול להשתחרר מזכר אחד של אחת מהשיחות הרבות, שהיו לי עם גנסין בווילנה. אז, כשהיה בעצם היצירה והעבודה, לפני עשרים וחמש שנה. כולנו היינו אז צעירים, ועבדנו מתוך רטט של אמונה בספרות ואהבה אליה. שניאור כתב אז את ה“מות” שלו, פרץ הירשביין, שעוד לא פרש מהספרות העברית, כתב את “העולמות הבודדים”, הלל צייטלין את עבודתו על ניטשה, ברקוביץ לטש את נובילותיו המשוכללות מחיי הדלות שבעיירה, שיחד עם ההומור הדק יש בהן הרבה מן המרירות. כולנו רעבנו אז, אבל היינו צעירים, בריאים ושמחים. בערב אחד התאספנו כולנו בביתו של המנוח ש' צ’רנוביץ, שהיה תמיד בית־ועד לסופרים. ז' י' אנכי קרא אז לפנינו את “ר' אבא” שלו ובעינינו היו דמעות מרוב צחוק, אחר כך שיחקנו באיזה משחק של ילדים, השתובבנו כתינוקות וכל הערב צחקנו מטוב־לב. רק אחד היה בינינו, אשר ישב דומם בפינת הספה, משחק בגדילי אבנטו שחגר על גבי החולצה הרוסית השחורה שלו, עישן בלי הרף סיגרטות ובת־הצחוק המסתורית והעצובה לא נסתלקה מעל שפתיו. זה היה גנסין. כמעט לא שמנו אליו לב. הוא היה השתקן שבחבורתנו, והיינו רגילים לשתיקתו. כשיצאנו מביתו של צ’רנוביץ, איני זוכר באיזה אופן – נשארנו שנינו, גנסין ואני, לבדנו, וטיילנו זמן רב ברחובות הדוממים של וילנה. פתאום אחרי זמן־מה של שתיקה, שאלני: “השתובבתם שם? א?” – נו, כן! – עניתי – כשיש על השולחן קצת “משקה” וכשיושב בינינו ז' י' אנכי מן הנמנע שלא לשמוח. אז אמר לי גנסין את הדברים האלה, בפשטות שכזו: “הלא, אליבא דאמת, כולכם שקרנים! אתם משקרים לעצמכם. על מה אתם יכולים לשמוח ככה? הגידה־נא לי, כשאתה לבדך בחדר, האם אתה שמח? וז' י' אנכי? ושניאור? והירשביין, שאוהב כל־כך להתפאר בשרירי זרועותיו החזקות? האם אין אתם מכים ראשיכם בקיר חדרכם? השד יודע אתכם, איך אתם יכולים”… ולא גמר. ראיתי שהיה נרגז יותר מאשר תמיד, ולא עניתיו. אבל לענות חפצתי אז בתמימות נעורי: “והשירים? והנובילות? והדראמות שאנו כותבים? והספרות בכלל? כלום לא כדאי לחיות לשם כל זה?”

לא זרים הם לנו הגיבורים של התקופה ההיא, שנוצרו מתוך אהבה ואמונה, אבל כמו זרים הם לנו עתה החגזרים, הברגרים, האפרתים של גנסין, עתה, בארץ־ישראל החדשה שלאחרי המלחמה, בחיים היהודיים החדשים כאן והתם. עם תביעותיהם הגדולות. עתה אנו עומדים לפני החיים־המתים הללו כמו לפני חידות. אני, בן דורו של גנסין, עם השערות הלבנות, וזה הצעיר, המחכה למקומי שיתפנה, עם השירה החדשה בלב, שנינו מביטים אל הנפשות של גנסין כמו אל צללים מעולם זר, אשר כאילו גז ואיננו. אנחנו בנעורינו המה לבנו לצער ולבדידות וללבטי־הנפש שהסתתרו מאחרי דבריהם המגומגמים; ההפסקות בדבריהם, השתיקות, הסעירו את נפשנו יותר מהדברים; הקוראים של עכשיו יראו בין משפט למשפט רק נקודות לבד, חלל דומם: מה רצו? מה חסר להם, לנפשות הומות הללו? מה זכות היתה להם להתאונן על העולם והחיים? הן העולם והחיים דורשים ומבקשים ידיים עובדות!

תוּגה עזה נסכת עליך כשאתה מדפדף באלבום הישן נושן וגלים שעברו חוזרים וצפים על ראשך; אתה עורג לאותן הנפשות היפות שאהבת פעם, לאותם הרננים הצעירים שפעמו אז בלבך, אבל הנפשות כאילו פרחו.

מתוך כתבי גנסין כמו נעלמו החיים, נשתמר רק הליריזם, שבכוחו גם עתה לקסום ולצודד נפשות.

[תרצ"א]


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות