רקע
אהרן אברהם קבק
שלום אש: האם – רומן המשפחה

ידידי הספר העברי יעמידו בארון־הספרים שלהם את התרגום העברי של “האם” בצד התרגום העברי של “קידוש השם”, לא מפני שיצאו מידי יוצר אחד. לא תמיד יקשר יחוס אב אחד את הבנים. הקשר בין שני הספרים האלה הוא עמוק יותר. רוח אחת מפעמת בהם, או ביתר דיוק, אידיאה אחת מצהירה בין שורותיהם. אם ב“קידוש השם” שר אש על דבקות היהודי באלוהיו, על גבורת־רוח לקבל יסורים באהבה ולמסור נפשו על תורתו, הנה בסיפור שלפנינו מתנה המספר את תוקף רוחה ומסירות־נפשה של האם־היהודיה, זו מעונת־האלהים, אשר בעצב ובשממון, באהבה ובקדושה שמרה, כנזירה בהיכל־אלים, על נר־התמיד של המשפחה היהודית. התורה והמשפחה, שתי אלה לא עזבו את כנסת ישראל במאפלית נדודיה, בחתחתי־דרכיה; עמוד־הענן ועמוד־האש שמרו עליה מבלהות־חוץ ומזוועות. בלעדיהן, בלעדי שתי האהבות האלה, אהבת־התורה ואהבת האם, לא נבין את ההיסטוריה שלנו, את סוד קיומנו בגולה; עמהן לא נבין את התמוטטות אשיותינו, את התנוונותנו במרכזי אירופה ידועים. אהבת העם לתורתו, עקדת ישראל על קידוש השם מצאו ביטויים עזים בספרות־היפה שלנו. ופלא הדבר! מלבד החרוזים הידועים ב“קוצו של יוד” אין אני מוצא שום סמל וציון נאמן לאם היהודיה. בודדת היא קריאת המשורר הדואבה ומלאת־הרחמים והאהבה: “אשה עבריה, מי ידע חייך?” האמנם איש ממספרינו לא ידעם? מה נכתב לפני גורדון, ומה נכתב אחריו על חיי בת־שוע?…

שרה־רבקה של אש היא אשה פשוטה וענייה, ה“משברת” יום יום את מוחה על הפרובלימות הנצחיות שאינן נותנות לה מרגוע: מה תניח לתוך הסיר אשר תשפות? במה תכסה את מערומי ילדיה? במה תשלם שכר־לימוד לרבי? ממרחק ידוע – אוי, כמה רחוקים אנו ממנה כעת! אנו רואים, כי שרה־רבקה זו, הפשוטה והענייה, היתה האשה היהודיה, האֵם היהודיה; אנו רואים כעת כמה מן השגב, כמה מן התפארת שבגדולה היו ביגון חייה, בצער דלותה, באהבתה לילדיה ולבעלה. תרנגולת־אם זו, שמסכנת את נפשה כשהיא מסוככת בכנפיה על אפרוחיה להגן עליהם מפני העוף הדורס, – האם אין בה מכוח־האיתנים, מרצון הבריאה לשמור על החיים שלא יפסקו? ואין גוזמא אם נאמר, כי בדום־סבלה ובאלם־אהבתה של שרה־רבקה, בהקרבת עצמה יום־יום, ללא חשבון וללא תגמול, יש מרצונו של “שר־האומה” שלנו, מחוסן־העולמים שנטע בנו לשמור על קיומנו…

אם אומר למסור את תוכן הסיפור הזה על חיי אנשיל בעל־הקורא, שרה־רבקה אשתו וילדיהם, בטוח אני שלא יעלה הדבר בידי. כי לאמיתו של דבר אין פה סיפור־מעשה, אלא תמונות מפליאות בריאליותן ומצוירות במכחול אמן חזק ובטוח, מחיי יום־יום של משפחה ענייה אחת, המתקיימת רק בזכות אהבת־האם ומסירות־נפשה. אנשיל בעל־הקורא יש שהוא מביא הביתה לצורכי סעודה מספקת ויש שאינו מביא. הוא עשיר בתכניות – שעשויות לכאורה להביא לו עושר, אלא שאף פעם אינן יוצאות לפועל, לא באשמתו… ופעמים, כשלבו נוקפו שאין בכוחו לפרנס את בני־ביתו, הוא בא ומבשר לשרה־רבקה שלו, שיקנה לה עז נותנת חלב, או שיקנה לה “מקום” בעזרת־נשים, כדי לפייסה. ושרה־רבקה יודעת את אנשיל שלה וחלומותיו, והיא, המעריצה אותו, מתייחסת אליו כמו אל חלומות תינוק חביב בבת־צחוק של סקפטיות מסותרת… תומך במשפחה הבן הבכור התפרן, שהיה מפריש מרווחיו הדלים לפרנסת הבית, מתמרמר על שהבית לוקח את כל כספו, ואינו יכול משום כך ל“התחתן”, ובכלל לבוא לידי “תכלית”, מתמרמר ונותן שוב. ואחר־כך – דבורה’לי, הבת היחידה, יונת אלם, שנשאה בדממה ובמסירות את סבל הבית; כאמה כבתה. בהיותה ילדה בת עשר או אחת־עשרה היתה נושאת על זרועה מן הבוקר עד הערב את איצי־מאיר, אחיה הקטן, ובו־בזמן לומדת גם מלאכת־התפירה. וכשגדלה והיתה לתופרת לא פסקה לשאת בעול המשפחה. בשעת דוחק עמדו לעזרת הבית גם קדירות־הפלאים שקיבלה בירושה מאבותיה. “הרואה היה אומר, כי אלו הן קדירות סתם, ככל שאר הקדירות, קדירות של חרס, שחורות ומפוחמות, שרופות באש, ואולם הן נשתנו מכל הקדירות. נדמה היה כי בקרקעיתן ובדפנותיהן אין כלום – אבל אמא יכלה להוציא מהן תבשיל לסעודת ערבית… מימיה לא בגדו בה (באם) קדירותיה. היא נתנה להן מים – והקדירות – החזירו לה מרק; היא נתנה מים רתוחים – והם החזירו לה מאכלים, מעדני מלכים. סגולה אחת היתה לה לאמא – ואנחה שמה. וכיוון ששמעו הקדירות אנחה זו של אמא, הרי זה היה כאילו לחשה עליהן לחש טמיר, שבו השביעה את הקדירות להפיק מקרבן את שארית המחיה, שעליה לפרנס בה את נפשות ביתה”.

וכך זרמו להם חיי־המשפחה בערוצם הצר והישר עד שעברו לאמריקה. באמריקה מתחילה ההתפרדות וההתפוררות. אנשיל בעל־הקורא, זה היהודי המכובד בעיירתו והיודע את ערך עצמו בתור בר אורין ובעל־קורא, היה לנחות דרגא: הוא נעשה לבעל־מלאכה; ישב בין בחורות ובין בחורים ותפר כותנות. אבל נשא את מכות הזמן בגבורה, כאיש־מלחמה מנוצח, אשר גם בתבוסתו שומר את גאוותו; הבנים הגדולים יצאו מרשות אבא ואמא, והקטנים השתמטו אחד אחד מתחת השגחתם. הרחוב הנכרי חינך וגידל את אלה אזרחי־אמריקה לעתיד. המהלומה האחרונה, מהלומת המוות, נשאה המשפחה מידי דבורה’לי. זו נגררה אחרי פסל אחד והלכה לדור עמו בחדרו, בלי חופה וקידושין. לשרה־רבקה לא היה די כוח לשאת את המכה הזאת ומתה. עם מות האם מתה המשפחה. אמריקה הרסה… גם את הרומאן של אש.

אילו היה אש מסתפק בסיפור על חיי משפחת אנשיל בעל־הקורא בפולין ועל אחריתה באמריקה, היה זה מעניין ויפה. אש יודע את העיירה, את המשפחות היהודיות שם, יודע ואוהב את האנשים הפשוטים ויודע לספר עליהם בכשרון אפי בלתי־שכיח. אבל הוא רצה להמשיך את גורל האם בבת, את גלגולה של שרה־רבקה בדבורה, ונכשל. דבורה, מספר לנו אש, התקשרה אל פסל עני ובעל כשרון גאוני – אם יש לסמוך על טעמם האמנותי של עתונאי אמריקה… – בוכהולץ כייר את פסל האם ודבורה שימשה לו סמלנית. שניהם סבלו רעב ומחסור; דבורה עבדה מן הבוקר עד הערב, ובעבודתה מצאו שניהם את מחייתם הדלה. עד שנזדמנה להם הגברת פוירסטר, בחורה לא צעירה, אבל יפה מאוד ומשכלת, והיא על־ידי אחד ממכריה, סופר בעתון אמריקאי גדול, סייעה לפרסומו של בוכהולץ. מצנאט עשיר אחד קנה את פסלו, וגם נתן לו כסף לנסוע לאירופה להשתלם. בינתים התאהב בוכהולץ במיס פוירסטר זו. ודבורה, שרגש־החובה שלה היה עמוק מאוד, הכירה שיריבתה זו עולה עליה בהשכלתה, ושלה יאה יותר להיות אשת בוכהולץ. ועל־כן אחרי מלחמה בנפשה, ויתרה על מקומה, ובעצמה יעצה לבוכהולץ לקחת עמו לאירופה את מיס פוירסטר, תחתיה.

כל האפיזודה הזאת עם האמן אינה של אש. ידועה הדראמה של הדראמאטורגן הצרפתי הנרי בטי, שנתפרסמה אחר־כך בפילם בשם “La Femme une” (האשה במערומיה). האמן של בטי לקח לו את אהובתו לסמל האשה, ובוכהולץ – לסמל האם. אבל גורל אחד לשניהם ולאהובותיהם. אין אני בא כאן להאשים את אש בפלאגיאט. על פאוסט נכתבו כמו סיפורים קודם שכתב גיתה את הדראמה שלו; גם שכספיר לא היה מפקפק לקחת חומר ליצירותיו מכל הבא לידו, בין מעובד ובין בלתי־מעובד. אם כי הדראמה של בטי אינה כלל וכלל בבחינת חומר היולי והדמיון בין שתי היצירות, בקוויהן היסודיים, הוא יותר מדי בולט, לא הייתי בא בטרוניה על אש, אילו היתה האפיזודה הזאת הכרחית ביצירתו, אילו הוסיפה לה האפיזודה הזאת עוז ותפארת. אבל לפי הרגשתנו אנו, אינה אלא בחינת יתר כנטול. אש קרא לסיפורו “האם” על שם הפסל של בוכהולץ. אין זאת כי אם ראה את האפיזודה של חיי דבורה עם האמן כמרכז יצירתו, אולם לקורא אינה אומרת כלום. מדוע הלכה דבורה אחרי בוכהולץ לדור עמו בעליית־הגג שלו? ברי, שלא מתוך רגש ההערצה כלפי האמנות, שהיא לא הכירה אותה ולא הבינה בה כלום. וכמו כן קשה להעלות על הדעת, שהאהבה דחפה אותה אל הצעד הזה. בוכהולץ בא אליה בהצעה זו שתעבור לדור אצלו מיד לאחר שנפגשו בפעם הראשונה, אם כי לא האמין באפשרות הדבר הזה. והיא, לתמהונו הגדול, הסכימה. האומנם היתה זו אהבה שהתלקחה פתע, שבאה על לבה הצעיר כחתף, כאסון, הדוחף למעשים נואשים בלי הגיון וחשבון, מאותו סוג האהבה שהצרפתים קוראים לו Coup de Foudre (מכת רעם)? אש מכל־מקום לא ניסה לתאר לנו את האהבה הזאת, ופשוט לא ראינוה אצל דבורה, ואין אנו יודעים אפילו אם היא מסוגלת להתלהבות פתאומית זו. ומדוע ויתרה על מקומה אצל בוכהולץ למיס פוירסטר? אשה אוהבת מוצאת באהבתה את טעם חייה, אושרם ומטרתם; אשה אוהבת יודעת גם קינאה. זהו האינסטינקט של האוהבים, השומר על החיים שמצאו באהבה. ומי מוותר על החיים ועל האושר? האשה בראותה כי סכנה צפויה לאהבתה, דרכה לברוח, להסתתר מהסכנה. וכאן היתה לדבורה ההזדמנות לנסוע עם בוכהולץ הרחק ממיס פוירסטר, והדמיון – מלאָכן ויועצן של הנשים האוהבות – לא היה בוודאי עוזב גם את דבורה בשעת צרה והיה בא לשעשעה בתקוות טובות לעתיד לבוא. ובכל־זאת עזבה את מקומה. מדוע? אש רצה להראות לנו בדבורה את יורשתה של שרה־רבקה, את אשת־החובה (אם כי שרה־רבקה קיבלה עליה את סבל חייה מתוך אהבה ולא מתוך חובה). לשם כך הכניס אש בראשית סיפורו פרק (פרק ה') על בחור אחד, הניך שמו, ועל האהבה בינו ובין דבורה, פרק שהוא מיותר לגמרי, אלא כפי שהמחבר בעצמו מודה בראש הפרק, היה נחוץ לו כדי להראות שהניך היה הראשון שנתן בלבה את הכרת החובה ואת הרגש להיות נכונה “למות בשביל עניין קדוש”… נניח שכך הוא, אם כן איפוא, מדוע לא התעורר בה כל רגש של חובה גם כלפי אבא ואמא, וביחוד מדוע הקשיחה לבה מאמה, שהמעשה עם בוכהולץ קיפד את חייה. כשהתאספו אנשיל והילדים ליד בית־החולים ששם מתה שרה־רבקה, עמדה גם דבורה. ואש מספר: “איש לא התבונן אליה ואיש לא דיבר עמה. היא עומדת מרחוק לבדה, כאילו הוצאה מתוך המשפחה. הכל מרגישים, כי היא אשמה קצת במחלתה של אמא, אף היא מרגישה כך, אך עם זה אינה מביעה חרטה ואין היא רואה עצמה אשמה. היא עומדת סרבנית, עקשנית, על מקומה ומבטיה אי־בזה מתוך כובד ראש”. מניין, איפוא, לדבורה רגש קשה זה של עקשנות וסרבנות, איזהו הרגש החזק יותר ששימש לה תריס בפני החרטה ומוסר־הכליות? וכיוון שהמצע הפסיכולוגי הוא בלתי־ברור, ולפעמים מופרך, הרי האפיזודה כולה, שאש ראה אותה לראש פינת־יצירתו, אינה אלא מחלישה אותה. אין מרכז אינטרס אחד בסיפור, אלא הוא נחלק לשניים, או יותר נכון המרכז הועתק ממקום למקום: משרה־רבקה ומשפחתה הוא עובר לדבורה ובוכהולץ.

ועוד זאת. כל עוד דבורה היא ילדה תמה ופשוטה בבית אנשיל, תחת כנפה־הסוכך של אמה, אנו מבינים אותה פחות או יותר. מכיוון שהיא מתבגרת יותר ומכיוון שהיא עוברת לאמריקה וחייה הפנימיים נעשים אך מעט מורכבים, הריהי נעשית מיד בלתי־מובנת לנו. והסיבה היא, שאש הוא משוררן של הנפשות הפשוטות והפרימיטיביות של העיירה או שיצאו מן העיירה. ועל־כן אנשיל, שרה־רבקה, אביו של הניך והניך עצמו, לפני צאתו לתרבות רעה, מצויירים בידי אמן, פרופילים בולטים כחרותים בברונזה. והם שובים את לבנו על־ידי החום והאהבה השופעים עליהם מנפש המספר. ועל־כן ברור ולוקח לב גם דיוקנו של בוכהולץ, מפני שגם לו נפש פרימיטיבית של ילד גדול. אבל כיוון שאש נתקל באיזה קמט שבנשמת האדם, מכיוון שהוא צריך לפלס לו נתיב בנשמת האדם דרך לבירינט של שברים וקרעים, הריהו נכשל בסתירות. הוא אוהב לטייל על־פני שטח הנשמה, כשהוא חלק וברור; אבל כשאיזה ערפל עוטה אותה, הריהו תועה בו כאובד־עצות. הפסיכולוגיה שלו היא לפעמים נאיבית עד לידי צחוק, או שטחית עד לידי באנאליות. שטחית ומצחיקה בתמימותה היא תמונת האהבה בין הניך ובין דבורה (לא מפני ששניהם ילדים נאיביים ותמימים!) באותו הפרק החמישי שהזכרנו לעיל, וביחוד כשהניך משביע אותה להשאר נאמנה לעניין הקדוש עד לידי הקרבת־עצמה. ואש רצה בתמימותו לבאר, בהשפעת הניך עליה, את כל חייה של דבורה בעתיד והתנהגותה עם בוכהולץ… על דבור’לי אומר אש במקום אחר, שהיא היתה ביישנית מטבעה; ואמנם כך צריכה ומחויבת להיות ילדה צעירה בעיירה קטנה, בבית כמו ביתו של אנשיל בעל־קורא. ובכל־זאת אין מעשיה בספר מוכיחים זאת, ובכל־זאת היא מסכימה לעבור לדור בחדרו של בחור לאחר שראתה אותו רק פעם או פעמיים…

אבל כל עוד אין המספר שלנו יוצא מתוך האטמוספרה של העיירה ושל האנשים הפשוטים הוא אמן. כשרונו הוא דינאמי. סיפוריו מלאים תנועה. זורמים הם יחד עם זרם החיים. אמנם הזרם אינו עמוק, אבל רחב. הוא יודע לספר, יודע הוא אמנות זו שקוראים אותה: “Die Kunst zu Fabulieren”.

תרגומו של מ' בן־אליעזר יש שהוא מרושל ויש שהוא בלתי־מדויק. בעמוד א' אנו קוראים: “וכשהיה אבא קורא את המגילה, נשתתק כל הבית. בכל עת שאבא היה בבית, היתה דממה בבית”. או, למשל, במקום אחר: “הוא היה ענוד צווארון של גומי וגו' ומין סרט קשור כעניבה מעשה אמן. יגע ומצא לו מקל תפארת, שהוצא מתוך שמשיה. ובו עשה נענועים מעשה גנדרן”. ושורה אחת אחר־כך: “נטל בידו את המקל מעשה מתהדר”. המלים האלה, ההולכות ונשנות במשפטים אחדים זה אחר זה, נותנות טעם לפגם. במקום אחד מגלגלים אצל המתרגם פיסות נייר ועושים סיגרות, במקום אחר עושים כך סיגריטות ובמקום שלישי כותב המתרגם שמשה’לי שור – אחד מילדי אנשיל – היה קונה לו טבק עם הילזות ועושה בבית פפירוסות (הרי זה כבר מין שלישי!). מי מהקוראים שאינו יודע רוסית או פולנית יבין מה עשה משה’לי שור ב“הילזות” הללו לאחר שיחקור וישאל למשמעותה של המלה “הילזות”.

והנה כותב המתרגם: “כך, רצונך לערבב שמחתי” במקום “להפר”, “להשבית” וכיוצא בזה. אמנם, נאמר “אין מערבבים שמחה בשמחה”, אבל הוראת המלה שם, כמובן, היא אחרת. וכאלה רבות.

[תרצ"א]


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות