זוהי אגדה על אישה יפה ואמיצה, על בעל מוג לב, על צעיר בן חיל ועל דאהר אל־עומר, מושל הגליל.

היה זה לפני שנים רבות. בכפר שפרעם בגליל חייתה אישה צעירה ויפה עד מאוד שנישאה זה עתה. יום אחד ראה אחד מקציני דאהר אל־עומר את האישה וחמד אותה. הציע לה הצעות מגונות ודחתה אותו בשאט נפש. משראה כי לא יצליח בדיבורים ובפיתויים, איים על האישה כי ירצח אותה אם לא תתרצה לו באותו לילה. נתייראה האישה והבטיחה להכניסו לביתה בלילה.

סיפרה האישה לבעלה על איומי הקצין והציעה לו כי יברחו מיד מהכפר, אולם הבעל, שהתפאר תמיד בגבורתו, סירב, והכריז כי לא יברח איש כמוהו, ונשבע כי ירצח את הקצין אם יעז לחלל את כבוד אשתו.

בא הלילה. הסתתר הבעל בבית. דפק הקצין בדלת ונכנס. העמידה האישה פנים כמקבלת אותו בברכה, אמרה כי שילחה את בעלה מהבית והזמינה את הקצין לאכול עמה סעודה שהכינה לכבודו. ישב הקצין לשולחן והאישה הגישה לו אוכל וכל רגע ורגע הלכה תאוותו וגברה. פתחה האישה בשיחה עמו וציפתה כי בעלה ייצא ממחבואו ויפגע במי שמבקש לחלל את כבודה, כפי שאמר, אולם הוא לא הופיע. האריכה את הארוחה באמתלות שונות, והבעל לא הופיע, ואילו הקצין נעשה קצר רוח יותר ויותר. אמרה לו האישה כי צריכה היא להסתדר בחדר השני וחיפשה את בעלה והוא איננו. יצאה לחצר ומצאה אותו מסתתר בין השיחים, והוא רועד מפחד ומסרב למלא את הבטחתו. חזרה לבית והקצין ביקש לכבוש אותה מיד, ואמרה לו תירוץ כלשהו ויצאה שוב לחצר לדחוק בבעלה להצילה, והוא סירב, וכך עשתה פעמיים נוספות, היא יוצאת ומבקשת מבעלה למלא את חובתו, ואילו הוא, רועד כשפן ואומר כי תחזור לבית ותעשה את רצונו של אותו גברתן.

משראתה כי בעלה איש מוג לב ואין היא יכולה לסמוך עליו, חזרה לבית ולאורח הלא־רצוי, המשיכה בשיחה והצביעה על האקדח שבחגורתו ושאלה:

“באקדח זה הרגת אויבים רבים, איש אמיץ לב?”

ביקש להתגאות בגבורתו וענה: “רבים מאוד.”

ושאלה בסקרנות תמימה: “כיצד משתמשים בכלי זה?”

והוציא את האקדח המהודר מחגורתו והסביר לה את דרך פעולתו וסיפר לה על האויבים הרבים שהרג, וכמה מהם גיבורים ידועים. שאלה עוד ועוד שאלות, והקצין האריך בסיפורי גבורתו, ותוך כדי השיחה לקחה את האקדח לידיה ושיחקה בו כמשתעשעת ופתאום כיוונה אותו מול לבו של הגברתן־התאוותן, לחצה על ההדק והרגה אותו.

שוב יצאה לחצר וקראה לבעלה שיסלק את הגווייה מהבית כדי שלא יוודע לדאהר אל־עומר כי רצחה את אחד מקציניו. אבל אותו יצור עלוב לא רצה לעזור לה מאחר שפחד כי יראו בו את האחראי לרצח ונשאר בחצר, רועד מפחד. והאישה חזרה הביתה וביתרה את הגווייה ואת חלקיה שמה בסל גדול ונשאה אותו על כתפיה ויצאה אל מחוץ לכפר, אל מערה אחת שבצלע הר. ועל אותה מערה אמרו כי שוכנים בה שדים ורוחות ובני הכפר חששו להיכנס לתוכה.

באותו לילה ישבו דאהר אל־עומר וקציניו מסביב למדורה בשדה מחוץ לכפר, שם נטו את אוהליהם, וסיפרו סיפורים רבים. ואחד המסובים, איש שפרעם, סיפר על המערה שבכפר שבה שוכנים שדים ורוחות רפאים ואין איש נכנס לשם. וכבר היה מעשה בכפרי אחד שלעג לאגדות ונכנס למערה בלילה ולא יצא משם לעולם. וקם אחד ממפקדי דאהר אל־עומר, איש צעיר וגיבור חיל, ואמר כי אין הוא מאמין ברוחות ובשדים וכל אותו מעשה הבל הוא. והיה ויכוח בינו לבין שאר אנשי דאהר אל־עומר וכל אחד מהם סיפר על שדים ורוחות וטען כי הללו מצויים בעולם ופגיעתם רעה, ואותו קצין צעיר חזר והכריז: “אין רוחות ושדים, ואם הם מצויים – אין הוא ירא מהם!”

ואמר דאהר כי ייתן את חרבו למי שייכנס למערה של שפרעם עוד בלילה זה. ואמר הקצין הצעיר כי הוא ייכנס למערה. ואמר לו דאהר: “אמרת ותקיים.”

ואמרו לו הקצינים: “ותביא סימן לכך שהיית במערה.”

הלך הקצין בחשכה והגיע להר שבו המערה ועמד בפתחה. וזמן קצר לפני כן נכנסה האישה האמיצה למערה החשוכה עם חלקי הגווייה המבותרים בסל.

קרא הצעיר בקול: “האם יש איש במערה?” ולא ראה את האישה הצעירה והיא השגיחה בו וסבורה היתה שנתגלה המעשה שעשתה ובאו לתופסה. והוציאה מהסל יד קטועה וזרקה בקצין. פגעה היד בחזהו של הצעיר והוא הרימה מהארץ ובתחילה נבהל. אם כן, אמנם נכון הדבר, יש במערה שדים ורוחות ופגיעתם רעה והם נלחמים בו בדרך משונה זו. אבל אמיץ לב היה וחשב על חבריו שילעגו לו אם לא ייכנס למערה וחשש מה יאמר דאהר אל־עומר וגם זכר את החרב הצפויה לו כמתנה, ונכנס אל תוך המערה ושוב נפגע, הפעם על־ידי היד השנייה ואחר כך על־ידי רגל.

שלף הצעיר את חרבו מנדנה וקרא:

“תהיה מי שתהיה, שד או רוח, אינני ירא ממך!”

ופרץ פנימה מנופף בחרבו.

והצעירה המבוהלת השליכה עליו אבר אחר אבר של התאוותן המבותר, והקצין, חרבו שלופה בידו, המשיך בדרכו אל לב המערה.

ראתה הצעירה שאין לה מנוס, יצאה ממחבואה וסיפרה לקצין את סיפורה וביקשה רחמים.

הלוחם הצעיר, מלא התפעלות על אומץ לבה, לקחה עמו לחבורת רעיו שציפו ליד המדורה והציגה לפני דאהר ואמר:

“הנה ההוכחה שהייתי במערה.”

ואמר לאישה לספר את סיפורה, וסיפרה על הקצין התאוותן ואיומיו ומה שקרה באותו לילה, ועל בעלה הפחדן ועל מעשיה.

נתמלא דאהר אל־עומר הערצה לאומץ לבה של האישה הצעירה ושלח אחד מחייליו להביא את הבעל וזה, משראה את האישה ואת דאהר וקציניו, חשש כי נתגלה המעשה, ואמר כי לא היתה לו יד ברצח, ואשתו, היא לבדה, הרגה את קצינו של דאהר אל־עומר.

ודאהר ברוב פיקחותו אמר לאותו איש, כי אין הוא מאמין שגבר של ממש ירשה כי זר יתעלל באשתו ועל כן ודאי משקר הוא, והוא אשר הרג את קצינו ועל כן בן מוות הוא.

וציווה להורגו, וכך היה.

ואותו קצין גיבור חיל שהלך למערה התאהב באישה הצעירה והיפה והאמיצה ונשאה לאישה והם חיו באושר שנים רבות. ודאהר אל־עומר קירבהו על שום אומץ לבו הרב, והטיל עליו משימות רבות, ועלה במעלות הקצונה עד שנתמנה למפקד אחת ממצודות דאהר אל־עומר בגליל, ואשתו – גברת המצודה, ושירת את דאהר שנים רבות ועשה למענו מעשי גבורה רבים.

מקורות: תבואת הארץ – יהוסף שוורץ.