רקע
זאב ז'בוטינסקי
בתערוכת אבל פאן

פורסם ב“ראזסווייט”, פאריס, 23 בינואר 1927.


 

א    🔗

“ראזסוויט” מכיר הכרה עמוקה באשמתו לפני אמני ישראל. זה נוגע לכל סוגי האמנות, אפילו לספרוּת. הקבוצה הקטנה של כוחות־המערכת עמוסה מלחמה פוליטית ואנוסה להתעלם מתופעות שהן, בלי ספק, חשובות ובנות־קיימא יותר מפוליטיקה. הרי דוגמה אחת – זה כבר חצי שנה שיצא לאור בארץ־ישראל הרומן “ימים ולילות” מאת מר ביסטריצקי. זה ספר בן שני כרכים, הנסיון הראשון לספּר כיצד חי וחושב ועובד אותו “עמק”, שכל כך מרבים אצלנו להתווכח בעדו ונגדו. רוב העתונות היהודית כבר הביע את דעתו על נסיון זה, הנכבד, בלי ספק. אצלנו הוא עודנו מחכה לסוקר. מה לעשות? הסוקרים עסוקים בכינוסים, במסעות, בהתכתבוּת ארגונית, בבחירות, בתרגומים, לבסוף, בפשטות, בעימוּדוֹ ובהגהתו של ה“ראזסוויט”. כי קשה – הוי, מה קשה לקיים כתב־עת של “מהגרים” על רמה תרבותית הגונה…

אבל, ביתר חריפוּת מרגישים אנו באשמתנו כלפי הצייר והפסל היהודי. עובדים אנו בפאריס. אין מחצית־שנה יוצאת, בלי שתוצגנה באחת הגלריות של פאריס יצירות של אחד האמנים היהודיים. העתונות הצרפתית מגיבה על כך; ואנו מפגרים. תודה לאל, עלתה בידנו להגיב איך־שהוא על שגל, על ארונסון, על שיק, על פדר, על מאנע־כ"ץ. על רובין על חנה אורלוב, על מארק שווארץ אף מאומה לא כתבנו, עד כמה שאזכור, וכן גם על הרבה כשרונות נאים אחרים.

יש כאן, כמובן, גם סיבה אחרת, מלבד המטוּפּלות בעבודה. על תמונה או פסל חושש איך־שהוא לכתוב מי שאיננו מומחה. במיוחד כשהמדובר באותם זרמים המכוּנים – זה למעלה מעשרים שנה – זרמים “מודרניסטיים”. אמנים צוחקים, או כועסים, כשמזכירים מלה זו בפניהם. איזה מין “מודרניסם” כאן, כשהמדובר בחפושים שהחלו כבר בראשית מאה זו, או לפני כן? אבל, מה נעשה, וגרעינו של ה“ראזסוויט” מורכב, כאילו להכעיס, מאנשי אותו דור, שטעמו האמנותי נתגבש בתקופה כשעדיין לא רק קלוֹד מוֹנה, אלא כמעט אף בּקלין נחשב למלתה האחרונה של חדשנוּת נועזת; ונתגבש הטעם הזה גיבוש כה יציב, ששום דבר לא יפרוץ בהם פרץ. הכותב את השורות הללו, למשל, ממש עיוור לגבי כל מיני ה“מודרניסם” – עיוור כחפרפרת, שניקרו לה את שתי עיניה ואחר הטמינוה בתוך ערמת פחם בתחתית מכרה עמוק, באישון לילה, בקוטב הצפוני, בחודש ינואר, כאשר אין השמש זורחת שם כלל. באמונה, הוא טרח בכנוּת והשתדל להבין, על כל פנים, במה ההבדל בין אימפּרסיוֹניסם לאכּספרסיוניסם, לקוּבּיסם, לפוֹויסם, לפוּטוּריסם… ולא הבין. עומד הוא מול היצירות של פּיקאסוֹ ושל פּיסארוֹ, ואפילו של סיזאן, אחוז הרגשה כפולה: חש הוא, כמו דרך אלחוט, משב של כשרון גדול – וגם חש שכל זה צוּיר לא בשבילו, לא על אודותיו, ולא כאן מקומו.

יכולתי לכתוב לעיל במקום שמות לועזיים שמות יהודיים, אבל לא חפצתי. מה צורך, הרי גם בלעדי זאת מובן במה אני מודה ומתוודה. אדוק אני במסורת, ואין לכך תקנה ואין לכך תרופה. מוכן אני שעות רצופות לחשוב על תמונה – אבל, רק לאחר שהבנתי מה בה מצויר. ואם מכריחים אותי לענות את מוחי לפני שאגיע לתוכן התמונה, הרי בכך איני רוצה. לא מפני שמעיז אני “לשלול” סוג־אמנות זה או אחר. הדיוט אינו אלא הדיוט ואין לו סמכות “לשלול” מאומה. אולם, כל זה מצויר לא בשבילי. לא בשבילי צוירו גם אותן התמונות, שבהן זרועותיו של האדם שונות בארכן וכתלו של הבית נטוי ב־45 מעלות. אנוכי מאמין בצילום. כמובן, יודע אני שאמנות – איננה צילום: אבל, בשאלת מידותיהם של הדברים, כפי שהם נראים בעיני, קדושה ומאוּששת היא זכות הצילום ולא ארשה שום ויכוחים נגדה. בקצור: אדוק. וכולנו כאלה – ולכן חוששים אנו לכתוב על אמנות.


 

ב    🔗

תערוכתו של א. פאן – זה חג בחוצותי. כל האמור לעיל לא נכתב בעבור להשפיל את ראובן ולרומם את שמעון. סתם, לא אוכל לדון כאן מי טוב ומי רע ומי טוב מכולם. יתכן, שאחד הציירים ייעצב בתמים, אם אדוק מובהק ונודע יתבשם מצבעיו – יתכן שהצייר יאמר: הא לך שרות־דוב. ולי מה איכפת? הן לשם כך התערוכה נעשית. אני אחד הצופים; זאת אומרת, כי יש לי הזכות לגנות ולשבח בלי לשעות לרגשי האמן. לעתים רחוקות יקרה חג בחוצות שלנו, של האדוקים, ואם יקרה פעם ביובל – שמח אני.

לפני זמן קצר, בארץ־ישראל, מצאתי בין ניירות ישנים שני תצלומים מיצירות־נעורים של אותו אבּל פאן. ודאי הוא עצמו כבר מזמן שכחן: אלו היו יצירות של עלם בן עשרים. ועיני לא שבעו מהסתכל בהן. לפי התצלומים לא אוכל לשפוט על הצבעים ואת התמונות במקורן לא ראיתי. אבל הציור, צרופי הדמויות, הבעת פניהן, הבעת הידים והרגלים והכרסות (רחמנא ליצלן, אל נא יחשוב הקורא, כי סטיתי לאֶכספרסיוניסם – כרס הגונה ודבוקה כדבעי, ללא ספק מוסיפה רושם) – כל זה כמעט בלי פגם. עין כנה, יד נאמנה, חוש קולע. והעיקר – העיקר בשבילי: זה מובן לי. תכנם של שני התצלומים היה זר בשבילי: חתונה יהודית ברחובה של עיירה עם לווית דרדקים לפניה, – ובואם של ה“מחותנים” לעיירה, כפי הנראה נכבדים מאד. לא זה ולא זה לא זכיתי לראות בחיי. אך את כולם הכרתי, כאילו מקרוב נפרדנו. ואילו טרחתי לחשוב, כי עתה יכולתי לספר את קורות חייה של כל דמות ודמות.

נתגלגלו הדברים כך, שבכל השנים הללו לא ראיתי כמעט את יצירותיו של א. פאן. ידעתי על פעולתו ב“בצלאל” ראיתי בחטף את האלבום הראשון שלו לתנ"ך, אבל לעיין בו לא היתה לי שהוּת – צריך הייתי תיכף לנסוע לאיזה מקום. לפיכך, גם לתערוכה זו הלכתי בדחילוּ, כשם שהולך אני לתערוכות: שוב יראו לי, כי בעצם נפטרתי מכבר – בעצם יכולתי גם לא להוולד; כי חצי פרוטה שוה כל התירגול האסתטי שלי, שעליו גאוותי – ארמון פארנֵיזֶה, הקאנצ’לאריה, המזרקים של בּרניני, והן לא כאחד התיירים “סיירתי” במקומות הללו, אלא, בפשטות, במשך ארבע שנים רצופות הייתי אוכל מאקארוני במסעדות שממולם וזוכרני את מספר החלונות בדיוטה השניה ומה צורת הכפתור בזנבו של אותו אריה; וכי לפנים הייתי יודע מלא חפנים של לצון כמעט על כל אנדרטה לקוית־כסות בוואתיקן, ובבֶּלווידֶר קבעתי שש פעמים ראיון, ממש לפני לאוֹקוֹאוֹן, – לא אגלה למי קבעתי, – אבל היא לא באה ולכן היתה לי שהוּת ללמוד על בורין, יותר מכל בקיא, את כל ארבע יצירות־המופת של בּלווידר: – ותיכף יאמרו לי, שכל זה אשפה ובוּרוּת ועולם האמנוּת סגוּר בפנַי כמו בּלווידר בפני בּוּשמן.

הלכתי לתערוכה מלא חשש, ברוחי הייתי חבוש צילינדר, על ידי כפפות שחורות ועל פני הבעת השתתפות, כפי שראוי לאדם ההולך לקבורת עצמו. ונתברר שהצילינדר מיוּתר. עודני חי: זרועותיהם של בני־האדם עודן צומחות מתוך הכתפים והן שוות באָרכן והטבע עודנו דומה למה שמראים לי משקפי.


 

ג    🔗

העיקר בתערוכת פאן – ציורי־הלווי שלו למקרא. לפי מחשבתו של האמן יהיה מספרם כחמש מאות והם ימלאו את הספר כולו, זאת ואמרת, את כל מה שניתן בו לתאור בעפרון ובצבע. לפי שעה הוכנו כמאה, עד תחילת הסיפור על משה.

קצתם של אלה עדיין מִתווֹת או נסיונות. יש חמש נוסחאות למעשה חוה ופרי עץ־הדעת, חמש נוסחאות לאגדה על בנותיו של לוט, ארבע נוסחאות למשתה שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק – בכלל הרבה נוסחאות שונות. ולא רק חובבי דמויות וצבעים, אלא גם חובבי המקרא בתור ספר, כדאי להם לנדוד מנוסחה לנוסחה. פּאן איננו סתם קורא בחומש – מחפש הוא בו דבר־מה, רוצה לחוש ולמסור, כיצד ובמה ובאיזו צורה היה חי אז האדם. במשתה של אברהם אסף בנוסחאות אחדות כמלוא מוזיאון אתנוגרפי; בהסתכלנו בפנים האלה, בקדקדים, בלבושים, בפּוֹזוֹת הללו, נזכר בכל אותם העמים שנעלמו, אשר שמותיהם המשונים נקובים במקרא, ומשרידיהם מורכבים, אולי, אני ואתה.

טובים ביותר, לדעתי, הפנים. אינני יודע, אם מיטיב פּאן לצייר קלסתר פניהם של אנשים חיים; אבל, בשעה שהוא מצייר על־פי המוֹדלים שיוצר דמיונו, הרי לעתים מצליח הוא עד להפליא. יצחק, החוור בין האבות, נראה גם אצלו כך: ישר, תמים, איש־סמרטוט – הצאר פיוֹדוֹר יוֹאַנוֹביץ', אלא שחוּם. וכמו במתכוון, ניתנה לו לאשה המענינת, הנועזה, התקיפה שבכל נשי־המקרא. אין זה מקרה שרבקה היתה אם יעקב – אמו של האיש שאין עוד בדמויות ההסטוריות בעל טבע מורכב ועשיר כמותו: עושה עסקים ונאבק עם אֵל, גנב ואביר, אורחא־פורחא ופטריארך, איש אהבה יחידה ובעל נשים רבות – “ראשון הז’ידים עלי אדמות”. הרוסי היה אומר עליו ועל אמו גם יחד: השעירים מרקדים בדמם. וכאלה יצאו קלסתריהם בתמונותיו של פּאן. אולי ביותר הצליח דווקא בתמונת רבקה: כאן היא באמת אותה אשה, שעוד בנעוריה חלמה על ארצות רחוקות, על מוֹתרוֹת, על שררה, ובמאמר אחד הלכה אל מעבר להרי חושך אל חתנה הבלתי־ידוע – ולאחר שנוכחה כי אינו אלא טוראי ישר, העבירה את כל להט־יצרה אל בנה הקטן: הבינה כי לו העתיד, הפרה בשבילו את חוקי־הקודש של הבכורה… אשה היצוקה מאותה המתכת כמו ליידי מאקבת או לוּקרציה בורג’יה – honni soit qui mal y pense, זוכר אני את ההבדל. אבל, טוב גם העלם יעקב, היוצא לנדודיו מבאר־שבע – ולו עינים רעבות, אשר הכל בדרך חדש בשבילן ומעניין ויקר – “הכל שלי”.

בעתון גרמני אחד ראיתי דעה, שהטובים בשורת קלסתרי־פנים זו הם – שלושת הראשים: שם, חם ויפת. ואמנם, טובים הם, במיוחד השני והשלישי. חם – שחום־עור, אבל אינו כושי, אלא בֶּרבֶּרי – חבשי או יליד דאהומיה: אבל צוחק הוא צחוק כושי ממש, בחשפו את כל ל"ב השנים שבפיו – מיד ניכר, שחי הוא עלי־אדמות לבטח ואיננו יודע אחריות ותרבות ובעיות. ואולי עוד טוב ממנו, כי יותר מפתיע, הוא יפת. בדימוי המסרתי הוא נראה כמין אלקיביאדס או פּריקלס. כאן הוא קרוב יותר להיות סקנדינבי, כולו עטור ענני זהב ומשי של זקנו ותלתליו, אצילי, הרמוני, שלֵו.

ועוד קלסתר־פנים אחד נחרת בזכרוני: לאה. “לאה” פרושה בעברית “עיפה”. היא היתה, כפי הנראה, בחורה ללא מזג וצבע. עיניה היו “רכות”. פרשנים, שאינם מקפידים על כבוד סבורים כי אשת־בדואים זו היתה נגועה לפנים בגרענת. אבל, התרגום הצרפתי מתבטא בעדינות: les yeux tendres1. פּאן קבל, כמובן, את הגרסה הזאת. אצלו ניכר שלאה אפילו מתגנדרת בפריכוּתה הנכנעת. ומעניין, שאין זו הפעם הראשונה, שדמות מקראית זו מעלה תמונת התגנדרות: ודאי, גם כן בשל אותו כפל־משמעות שבתרגום הלטיני – עינים ספק “חלשות” וספק “עדינות”. גם דנטה מתאר את לאה כגנדרנית.

רשימתי עברה על גדותיה; וזה לא יתכן, בפרט שאני כאן מחוץ לתחומי. חפצתי לכתוב על ציורי קבוצות אצל פּאן, על צבעיו; וכן על סדרה אחרת, בעפרון, אשר בה מסופרות חוויות היהודים בימי הפינויים של שנת 19152; חפצתי להצביע על כמה לקויים – אבל, את כל זה יעשה הקורא בעצמו, משילך לתערוכה.




  1. עינים ענוגות. – המתרגם.  ↩

  2. מאזורי החזית ברוסיה. – המתרגם.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות