חלק ראשון    🔗

פרק ראשון: מיכה המורשתי    🔗

[א]

מָרֵשָׁה בנחלת יהודה עיר קטנה היתה. חומה הקיפה אותה מימי המלך רחבעם, אשר ביקש להקים שרשרת ערי־מבצר, שתעמודנה בפני אויב ופולש מן הדרום הפרוץ: תריס בפני שבטי הרועים הנודדים, בני־נביות והמדיָנים, המתנכלים מאז ומעולם לישוב; בפני האדוֹמים המבקשים להרחיב נחלתם, ובעיקר בפני הפלישתים, שלא הוכו עוד עד חרמה וכמותם כאויב אשר התאחז בארץ – נגע בבשר. מרשה, שעמדה על פרשת־דרכים, על גבעה נישאה החולשת סביב־סביב לכל מלוא־העין, נמנתה עם הערים הבצורות ביהודה ובבנימין. בפקודת המלך ביצרו את חומתה, נגיד ניתן בה על אסמי־החיטה ועל אוצרות־השמן והיין לעת־מלחמה, ובית־נשק הוקם בתוכה, אשר בו החזיקו צינות ורמחים, קשתות וחיצים בשביל אנשי־החיל.

ואף כי ניתן למרשה מעמד עיר בצורה, שחומה לה ומגדלות בקרנותיה, ופקיד־המלך טובע חותמתו בכַדי שמנה ויינה, לא היתה בלתי אם עיר קטנה של עובדי אדמה תמימי־דרך, בעלי שדות וכרמים אשר השתרעו למרגלותיה. רבים מתושביה, אשר מאסו בחיים בעיר צפופה וסגורה, בחרו להם למקום שבתם בתים בסמוך לנחלותיהם, ורק בשעת צרה היו מתכנסים בין החומות עד יעבור זעם.

בין ילדי מרשה המתרוצצים מזריחה עד שקיעה, הופיע לפעמים גם מיכה. גבוה מרעיו בני־גילו, כתונת־בד לגופו הכחוש, התמהון בעיניו ורעמת־ראשו גדלה פרע; נמרץ היה וניפלה מהם בהליכותיו וברוחו. לרוב היה פורש מהם ומשעשועיהם, תר אחרי פינות־סתר נידחות, בשדה תחת שיקמה, בפאת הכרם, מתבודד ושוקע בהרהורים שהמציאות וההזיה משמשות בהם בערבוביה. מחמת מחסור מעינות בסביבה – אך בארות מועטות סיפקו מנת מים זעומה לתושבים – הרחיבו בני המקום מערה טבעית בדרומה של העיר, העמיקוה בתוך מעבה האדמה וחצבו בה מדרגות שהוליכו למאגר־מי־גשמים. בור זה שימש לכך, כנראה, עוד מתקופה קדומה ביותר, כי ניכרו סביביו סימני ישוב במערות וכוכים, מהם כדמות חדרים ותאים ששימשו גם ממגורות בר, שמן ויין לעת־מצור. הנערים היו עורכים את מישחקיהם בתוך המערות, שהיו חביבות עליהם, הן בשל האפלה שבתוכן, והן בשל התעלומה היפה למישחקי־מלחמה. הנועזים שבנערים, שחדרו לתוכן ולפידי־אש בידיהם, היו מוצאים בהן, לעתים כדים שלמים, נרות־חרס, שיירי אשפות וחיצים, כלי־צור בצורת סכינים וגרזינים, ובדומה להם כלים מכלים שונים, נחלת שוכני המערות הקדמונים.

גם מיכה נתעה לעתים לתוך המערות, אך ביותר משכה את לבו הבאר, שהיתה בעונת־הגשמים מתמלאת מיד על גדותיה והיא שקטה, אפלה ואוצרת צינה, ורק קוי־אור מועטים, שהסתננו מפתח המערה, העלו בוהק־מה על פני שחור־המים. חשכה שלטה בירידה לתוך הבאר, ורק אלה אשר הכירו יפה את מבואותיהם ואת מדרגותיה השחוקות הרהיבו עוז לרדת לתוכה, והיו אלו בעיקר נשי מרשה ובנותיה שהיו יורדות, בעלות השחר או לפנות־ערב, למלא כדיהן מים. יש אומרים, כי יתר על מי הגשמים, שנאגרו בבור, נמצא שם גם מעין קטן, שהקר את בִּרכַּת מימיו מעל לסלע שהשחיר תמיד מרטיבות, שלא כסלעי הבור מסביב שאפורים היו ויבשים.

יום מן הימים ישב מיכה על גבי המדרגות המוליכות אל הבור הוזה כמשפטו, כאשר צהלת חבריו, שבקעה מתוך אחת המערות, הפקיעה אותו מחלומותיו־בהקיץ. שניים מהם נראו הולכים בראש ולפידים בידיהם, ומאחוריהם כנופיה המריעה תרועת־נצחון, מָשָל שבים מארץ כבושה. הם הקיפו שני נערים חסונים, אשר נשאו ביחד משא כבד של אבן, גוש מלוכלך בטיט ובבוץ, שמצאו באַחד הכוכים. מיכה נלווה אליהם, וכאשר עלו למעלה לכיכר השוק, הטילו את גוש האבן ארצה, ואחד מהם הריע בצהלת־עוז:

“אליל מצאנו!”

מאובק ומלוכלך היה בסיד שהצהיב, פגום בראשו, לפי שכבר חלו בו ידים קודם־לכן, כאשר עובדיו הנאמנים אשר מיהרו, כנראה, לפַלטו מהרס גמור, החביאו אותו באחד מכוכי המערה ולא חזרו אליו עוד. חציו העליון גוף־אדם, וחציו התחתון עשוי קשקשים וזנב־דג לו. אַחד הזקנים, שנזדמן למקום, חייך למראה הילדים המכרכרים ומפזזים סביבו בכל עוז, ובהעלותו על דעתו מראות משכבר, בהיות עוד יד הפלשתים רמה בסביבה, אמר בצחוק של לעג:

“דגון הוא! אלילם של פלשתים…” – ובהניעו ראשו ימינה ושמאלה ירק לעברו בבוז – “תועבה הוא לנו!”

אך לא כן דימו הנערים. ניתן להם ענין לענות בו. הגדול שבהם, התפאר, כי ראה את פיסלו גם בבית־דגון, במקדש הפלשתים, והוא יפה ומצופה זהב טהור, והם מכבדים אותו, זובחים לכבודו, נוסכים לו נסך ומשתוויים לו אפיים ארצה, כי אל המחרשה והאדמה הוא, ונוקם ונוטר במחללי־כבודו. שמעו הנערים, ואמרו לכפר את פניו. העמידו אותו על אבן שטוחה, כמוצב על כנו, ואחת הילדות הוציאה חרש מבית אמה קצת שמן בקערת־חרס וחופן קמח, נער אחד הביא יין בכד, והגדול שבחבורה שם עצמו כוהן דגון. עטף ראשו במצנפת, ובהגישו את הבליל ואת הנסך לפני האליל כרע על ברכיו בשטחו תפילה קצרה:

רְצֵה נִסְכֵּנוּ, דָגוֹן!

הַמְטֵר גְשָמֶיךָ בְּעִתָּם,

בָּרֵךְ תְּנוּבַת שְׂדותֵנוּ

מִמַכַּת עַכְבָּרִים,

מֵרוּחוֹת קָדִים,

מִקִלְלַת הַבַּצֹּרֶת –

שְׁמוֹר עֲבָדֶיךָ!

כִּי אַדְמָתְךָ נַחֲרֹשׁ

וְאֶת שִׁמְךָ נְהַלֵל!

ובאמרו ברוב חשיבות את תפילתו, רמז לחבריו, שיכרעו ברך כמוהו, ויחלקו כבוד לדגון. עוד הכוהן מוסיף לכהן בפאר וכובד־ראש, והזקן העומד על ידם כלא מאמין למראה עיניו, רוטן וזועף חדל־ישע, ומיכה התמה לראות במשחק החדש, חרה אפו על הנערים, נעקר ממקומו אחוז־קנאה, והדף בכוח את כוהן דגון, עד שנשתטח ארצה מלוא קומתו, בעט ברגלו בפסיל להפילו וקרא בקול:

“עבודה זרה!..”

הזקן אף הוא נספח אליו, נופף ידיו הרועדות:

“תועבה! שיקוץ משומם! נַפצוהו, אל יהי לו שאר וזֵכר!”

מיכה פנה כה וכה, תפש אחת האבנים הכבדות ובחמת־זעם הוריד אותה בכל כוחו על ראשו של דגון, עד שרסיסים הותזו לכל העברים. עיניו מזרות היו אש התלהבות מקרא בלהט:

“וביערת הרע מקרבך!”

אך גם הנער־הכוהן לא החשה. התנפל על מיכה באגרופים קמוצים. להפתעתו הרבה ראה, כי מיכה אינו יחיד במערכה זו, לפי שכמה מן הנערים עמדו לצדו. עובדי דגון הקטנים נהדפו בקריאות גנוּת, והמחנה נתפלג לשניים. בעוד אלה מסייעים בידי מיכה לנפץ את האליל ולכתש אותו עד־דק, עמדו עובדי האליל מרחוק והחלו לידות בהם חלוקי־אבנים. הכוהן, שהיטיב לקלוע, פגע במיכה באבן־קלע בסמוך לרקתו וקילוח־דם הציף את פניו. למראה מיכה הפצוע נסתלקו מיד עובדי־האלילים בתרועת־נצחון, וחבריו של מיכה חשו לעזרתו, לחבוש פצעו ולעצור את שֶׁתֶּת הדם.

לימים נשתכח הדבר, אם כי במרשה היו הזקנים מספרים בשבחו של מיכה, ובהיוודע דבר ניתוץ הפסיל לפלשתים השכנים עלתה חמתם ונמצאה להם עילה נוספת לחרחר ריב ולהתאנות לאנשי מרשה, אם כי הפלשתים, מאז היכה אותם דויד, היו מעלים מס למלכי יהודה ומחניקים את שנאתם בחובם. רק צלקת קטנה, אדומה תחילה ובמשך הזמן מחוירה והולכת, נשארה בסמוך לעינו־שמאל של מיכה, אות ושכר על עמדו בפרץ, בפעם הראשונה בחייו, וכל קנאו קנאת אלהים חיים.

[ב]

מילדותו תאב דעת ותורה היה מיכה. לעתים קרובות מצוי היה אצל שער העיר במחיצת הזקנים והשופטים, שישבו כסאות למשפט. היה עושה אזנו אפרכסת, קולט ניבים ומשפטים, שיודעי לשון היו מתהדרים בהם להראות בקיאותם, ומקשיב לדברי חוק, בבוא הזקנים לדון בין אדם לחברו. לפי שקרוב היה אל הזקנים ומתחבב עליהם, הציץ לעתים קרובות במגילות־ספר שבידיהם, בחרסים כתובים, ולא פסח גם על כתבות מוטבעות בכדי שמן ויין, ובדומה לאלה הדברים שהצריכו כתיבה מסויימת. בכל אלה היה מזין את עיניו אחוז־תשוקה עזה, קולט יפה את הכתב ואת צורות־אותיותיו, חוזר ומשנן בעל־פה פסוקים וקטעים שלמים. צורך־נפש היה בו, מעין צמאון שקשה לו לרוותו, וככל שהיה מוסיף ולומד משהו, כן הרגיש וידע מה מעטים הם הדברים הידועים לו, וכי חתומים בפניו הפרקים הכתובים במגילות־ספר שיש בהם מן המופלא. כָמֵה היה בכל נפשו ומאודו להרבות את ידיעותיו, להוסיף דעת על פי דרכו, כי מדלת העם הוא, ואביו לא שלחו ללמוד תורה מפי הכוהן במרשה. אך מה שהשיגו ילדי העשירים והשועים, כנושאי עול הושם על צוארם, השיג הוא מרצון בדרכים רבות ושונות, ללא ליאות, ולא יצאו ימים רבים ומיכה ידע קרוא וכתוב. ענין הקריאה קדם לכתיבה והיה מפרנס את דמיונו, וגם בשכבו על יצועו לא נמלטו ממנו הדברים והפרקים אשר למד. היה מצרפם, עורכם בזכרונו, מלמד לשונו לדבר כן בשפת הסופרים והנביאים.

כאשר אימן את ידו לראשונה להשתמש גם באותיות־הכתב, ברשמו אותן בקצה מקל על גבי משטח חול לח, או על פני תלי־חומר בצדי הדרכים, צץ במוחו רעיון שהטרידו מאד. בשובו הביתה מצא לו כד, שחלקו העליון נשבר ויפה היה לתכליתו. יצק לתוכו מעט מים, צבר בכף ידו קומץ אדמת־חומר שעינה אדום, הוסיף לתערובת קצת פיח מכירת־האש, קצת גחלים שכתש בעקבו, ולאחר שלָש ובחש בכלי יפה־יפה, יצר לו מעין תערובת דיו אפורה־אדמדמה. אז התקין לו גם חרט עשוי ענף עץ־ערבה כרות, היכה על קצהו באבן־חלמיש, עד שפיצל אותו לסיביו, והיה בידו כעין מכחול. את קסת הסופרים, ובה תמיסת הדיו, לקח באין־רואים, פרש החוצה והרחיק לכת עד לפאת השדה, במעלה הגבעה, באשר אבני הטרשים והסלעים הלבינו מול השמש מתוך האדמה, שבה היו שקועים. מיכה בחר לו סלע חלק, העמיד את הכד לרגליו, ובטבלו את מכחולו בדיו החל לכתוב בחרדת־לב את המלים הראשונות.

הדיו שלו היתה תּבחוֹשֶת משונה, ומראיה אפור־אדמדם. לאחר כתיבה היתה נספגת באבן החמה לאור השמש היוקדת, צבעה הלח והמבריק מתחילה דהה והפך מיד חום־חיור. אך בכל זאת נצטרפו האותיות שכתב למלים, המלים לשורות אשר כיסו את פני הסלע לרחבו והרנינו את לב הנער: הלא כתוב יכתוב! היו אלה אותיות גדולות, לא־שוות, כי העט רעד בידו וטרם קנה לו נסיון, אך המלים היו ברורות, ודומה לו, שנכתבו גם בלא כל שגיאה, כי כוח זכרונו בראייה ובשמיעה חזק היה. כאשר קרא את הכתוב, נפעם בו לבו. לא במקרה העתיק את הדברים אשר כתב לראשונה בימי חייו. היתה זו התחלת פרק כתוב, שראה לפנים בידי הכוהן על גבי מגילת־קלף, ובו דברים קשים ועזי־ביטוי. שורות אלו שחזר וקרא, נקלטו יפה בזכרונו, לפי שהזקן התיר לו לעיין במגילה כאוות־נפשו, ופעם גם השאיל אותה למיכה ליום תמים.

אם כי מיכה ניסה את כוחו בפעם הראשונה, קסמו לו האותיות שהעלה על גבי הסלע. הכתיב היה גדול מן הרגיל, פי כמה וכמה משל הכתוב במגילות בדיו משובחה ובאותיות קטנות וברורות. אך בָטח כי אילו ניתנה בידו קסת סופרים ממש, ומגילות־קלף או עלי־גומא, היה כותב גם באותיות קטנות מאלו, ובמשך הזמן היה גם משפר את כתבו שיהיה נאה וישר. עמד על ברכיו, השמש קופחת על ראשו, ומרוב יגיעה חש בזיעה הניגרת לו מערפו פנימה, ליד חוט השדרה, אך פניו קרנו מקורת־רוח והוא חזר וקרא את אשר כתב: “שמעו דבר אדני, קציני סדום –– למה לי רב־זבחיכם יאמר ה' – – כי תבאו לראות פנַי, מי ביקש זאת מידכם רמס חצרי”. שוב חייך לעצמו, המשיך לקרוא בלחש את הכתוב, וסיים בקול רם ובעוז, מָשָל הוא עצמו מטיח את הדברים בפני אנשים שאין הוא רואה אותם, אך מרגיש הוא כי התוכחה יפה להם: “רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע!” כאן נגמרה הכתיבה כי הגיע אל שפת הסלע ותר היה בעיניו אחרי מקום חדש, חלק וטוב לכתיבה.

תוכן חדש הוצק לחייו, ואף כי מטבעו לא התנשא על חבריו ורגשי גאווה רחוקים היו מלבו, הרגיש כי צופן הוא בחובו סוד חייו המעלה אותו על בני גילו, וכי אל פשר סודו זה, המסעירו, שאף. משך שבועות היה עוד מטלטל את קסתו ואת עטו אל הסלעים והיה מכסה אותם בחריצות ובשקידה קטנים מן התורה ומדברי הנביאים שפרקיהם שגורים היו בפיו. לא נמצא טפח על גב סלע חלק, שלא כיסה אותו בכתב ידו שהלך ונשתפר מיום ליום. תחת האותיות הגדולות והמגושמות, שכתב בראשית נסיונו, באו אותיות קטנות ונאות, שנכתבו בשורות ישרות ומתוך הקפדה על יפי הצורה. הכתב, שכתב לראשונה, כבר דהה ונמחה מרוח, שמש וטל, והוא היה חוזר וכותב על המקומות המחוקים, בכתב נאה מן הראשון וביד בטוחה יותר. יום אחד, בגחנו על סלע והוא טובל עטו בקסת וכותב, נרתע לפתע ממקומו מתוך רעד, בשמעו קול דובר אליו:

“מה העבודה הזאת לך, בני?”

אביו עמד לפניו והפתיעו בעצם כתיבת אחד הפרקים. מהיותו שקוע בכל נפשו בעבודה הזאת, שהיתה לו עבודת קודש, לא חש מיכה ולא הרגיש בהתקרב אליו האב, בלכתו מן השדה ומַלמד הבקר על כתפו. ורק עתה, בפנותו אליו בשאלתו, ראה מה רבה היתה השתוממותו. מיכה הזדקף ומתוך חיורון־פניו זהרו שתי עיניו החומות, עיני איילה פחודה. השיב בשקט לאביו:

“מלאכת־סופרים היא זאת…”

על פני האב היתה נסוכה פליאה רבה:

“מתי למדת את מלאכת הכתיבה?”

“עוד אני לומד – השיב מיכה בתום – אבל באַחד הימים אהיה סופר הכותב בעצמו מגילות”.

האב, עובד־אדמה שידיעותיו מועטות היו, ראה פתאום בנער הרך בעל דעת ותבונה העולה עליו, והאותיות הכתובות בידי בנו נראו לו מופלאות ביותר, כשהן מבהיקות לאור החמה ומכילות דברים אשר גם את פישרם לא ידע. ומתוך ענוות־רוח והערצה גחן אל בנו ושאלו חרש:

“ומה הם הדברים אשר כתבת, בני?”

“דברי נביאנו ישעיהו בן־אמוץ ועמוס מתקוע”.

“עמוס מתקוע?” – חזר אחריו האב בבטאו שם לא־ידוע לו.

“כן! – נתלהב מיכה – רועה־צאן ובולס־שקמים. על שומרון וחטאיה כי כבדו מנשוא נשא את דברו! ולא ייבצר הדבר, כי גם מבין עובדי האדמה בשפלה יקום נביא אשר יחצוב דברי אמונה וצדק מלבו!”

ובאמרו את דבריו אלה, הרגיש הנער, כי פניו הוצפו אודם הדם, כי הנה העז להוציא מפיו מלים, פרי חלומו ומשאת־נפשו. ורק כעבור מבוכתו, בהסתכלו באביו, המבקש לפענח כמה מן השורות הכתובות על גבי האבן. וארשת פניו יגיעה, הבין כי לא עמד על סודו הכמוס, וירווח לו.

בזה תמה כתיבתו של מיכה על הסלעים, לפי שנודעה לו דרך קלה ונאה יותר. הוא החל לכתוב בחרט על גבי חרסים שמצא למכביר. ויתרון למכיתות־החרס, כי ניתן לכתוב עליהן גם לאור הנר בשבתו בבית, אלא שהחרסים קטנים היו. רוחו הסוערת לא נתנה דמי לו. משעמד על סוד הכתיבה וידו הפליאה לכתוב את האותיות רצופות וסדורות, היה מחפש לו דרך חדשה לעבור לכתיבה של ממש, שיהא בה להשביע את תשוקתו, כי ישקיע בה את מיטב הגיגיו ומאווייו.

[ג]

אותם הימים התרחק מיכה לגמרי מחבריו ולא בא בסודם, כי נפשו להטה כעל גבי גחלים, ושלווה לא היתה לרוחו. לעתים היה אורח להם לחברה, משתעשע בחידות ובמשלי־קדומים אשר הפליא לדעתם, אך בהגיע שעת התעלסות ומחולות בכרמים, או בהתכנסם ליד הגורן, פרש מהם והתמכר לבדידותו ולמשאת־נפשו הכמוסה. כי תוהה היה מיכה על האדם וחייו, ועל ענינים שנער בן־גילו טרם ייתפש להם. גם בעבודה לא היה כתמול שלשום. התהלך כחולם־בהקיץ, ובדבר אליו אביו או אמו, נתן בהם מבט כמאזין לדבריהם, ובאמת יש ולא שמע ולא הבין דבר. שקוע היה בהזיות, רואה מראות־בדמיון כמראות־בהקיץ, מדמה לשמוע קולות, ובשכרון־חושיו יש שהיה גם משיב, כמשיח עם אחד נעלם.

בשעותיו הפנויות הסתופף בחברת הכוהן הזקן ממרשה, הופך בלי חשך במגילות המעטות אשר לו, וכה גדלה ועצמה בלבו תשוקתו אליהן, שאלמלא פחד החטא, היה שם אחת או שתים מהן בכליו. מפי הזקן למד לדעת, כי בירושלים יכול כל אדם לקנות לו מגילות־ספר כתובות בידי סופרים, כטוב בעיניו. כי מלבד סופרי המלך העוסקים בכך לצרכיו השונים, מצויים גם סופרים העוסקים במלאכה זו לשם מכירה לאנשים אשר ידם תשיג לרכוש אותן לעצמם. הזקן שח לו כי מדי פעם בפעם, בעלותו לרגל ירושלימה, אין הוא פוסח על בית־המגילות אשר בעיר העליונה לרכוש מגילה אחת או אחרת. יש מגילות המכילות את דברי התורה כולה, אות לא תחסר, אך בזמן האחרון נוהגים הסופרים למכור גם מגילות שהם מעתיקים ובהן פרקי מזמורים מאלה המוּשרים בבית־המקדש, וגם דברי הנביאים שחידוש בהם, הלא הם האנשים שאלהים בחר בהם כשליחיהם, ודבריהם כתובים בלשון שלא כתבו בה בדורות הקודמים. ולאחר דומיה קלה הוסיף הזקן ואמר, כי מעתיקים הם ביחוד את דברי עמוס מתקוע וישעיהו, לפי שזקני יהודה משבחים אותם, מפני האמת שבהם, המלחמה ברע ובשחיתות, והשמירה על דברי אלהים חיים.

מיכה שתה בצמא את דבריו אלה. לא פסק מלהטריד את הזקן בשאלות שונות על מעתיקי המגילות, על סופרי המלך, על טיב הדיו והקלף. נודע לו כי כותבים הם את הדברים גם על מגילות־גומא, שמביאים אותן ממצרים, וגם מן העיר גָבל, בצפונו של החוף הצידוני, בה התקנת הגומא מפותחת ונפוצה ביותר; וישנם המנסים להכין גומא דומה לזה מן הסוּף אשר בגליל, הגדל לרוב באגמי המים, אך טיבו עדיין אינו משובח כזה של המצרים, כי טרם למדו ביהודה לעשותו כמוהם. ויהי כל הדבר הזה לפלא בעיני מיכה ועיניו זהרו.

הזקן לא היה חוסך שיחה ממנו, כי מחבב היה אותו וראה אותו דבק במסורת אבות וחרד על דברי התורה והנביאים, שלא כדרך עוּלי־ימים במרשה, שכל מעיניהם נתונים אך בשחוק ושעשועים, בהתעלסות עם הנערות.

ביום חורף היה הדבר. הגשמים ירדו מאז הבוקר, ומאפס־מעשה, בשעה קלה שבין גשם לגשם, התכרבל מיכה בגלימה גסה של שער־עזים, העומדת בפני המים ובפני הצינה, ובצעדים מהירים נחפז למרשה, לבית הכוהן. ידע מיכה, כי בשעה זו יקבלהו הכוהן ברצון, לפי שבודד הוא ותאב שיחה. וכן היה. בקשת מיכה ישרה בעיני הזקן:

“אנא, תן בידי קסת הסופרים ומגילת־קלף ואשב בביתך ואעתיק למענך כל אשר תבקש נפשך!”

הזקן חייך, אך מדבריו בקעה נימת־הסָפק:

“רק סופר מהיר במלאכתו יעשה זאת ולא נער רך בשנים.”

“עשה אעשה וגם אצליח!”

פני הנער הפיקו בטחון ואמונה. הכוהן לא יכול לעמוד בפני מבטיו:

“טוב, נערי. לו יהי כדבריך. אתן לך כל מבוקשך למלאכה זו, ואתה העתק לך מן המגילות אשר לי בשבילך, והיה זה שכרך על חריצותך…”

עודו תוהה ונרגש והכוהן הזקן ניגש למגרעת אשר בקיר, גחן והוציא מתוכה קסת־סופרים עשויה נחושת שצמיד לה מעשה־פיתוחים, עט־סופרים שקווצת־שער נתונה בראשו, מגילה אחת כתובה, וגם קרע־עור־קלף, לא גדול, מאובק, שהתגולל כנראה זמן רב בתוך הכוך. הזקן ניער את האבק מעליו, יישר את שוליו, באמרו כי לפי־שעה יספיק לו קלף זה בלבד, ואחר־כך, אם יצליח במלאכתו, אפשר יהיה להשיג מגילות נוספות של קלף או של גומא גם בלכיש הסמוכה, שעיר גדולה היא.

בחוץ סערו הרוחות וגשמי־זעף התדפקו על הגג בכל עוז, אך בפנים החדר, שדלתו היתה סגורה ותריס העץ של חלונו מוגף, שררה חמימות, כי באחת הפינות, על גבי חצובה של ברזל לחשה בתוך תנור־חרס אש־תמיד של גחלי־רתמים שהדיפו גם ריח של חרכון קל אך נעים. מיכה ישב אל שולחן־האבן הנמוך, כשרגליו משוכלות תחתיו על גבי עור תחש מעוך ומשומש מרוב ימים, אחת המגילות לפניו וקסת־הסופרים מצפה לו. הזקן התקין לו פתילה חדשה בתוך הנר העשוי חומר שרוף, הוסיף מעט שמן, והוא עצמו חזר וישב מכורבל בבגדים ליד האש למען יחם לו. מתוך פינתו סוקר היה בשובע־רצון וברוח נדיבה את הנער.

מיכה לקח את המגילה הכתובה בידו, בה נכתבו דברי מלחמות יהושע בכיבוש ארץ כנען, בחן אותה יפה־יפה, לראות מה הרווח שבין שורה לחברתה, מה רוחב השוליים לצדי המגילה מזה ומזה, ומה שיעור המקום הפנוי בראש המגילה, מה טיב האותיות הכתובות בדיו, בכתב מקובל על הסופרים שמלאכתם בכך. עתיקה היתה המגילה, אך הכתב שלה היה ישר וברור, וכמה מאותיותיה כתובות היו בצורה שונה מזו הנהוגה כיום ביהודה. מיכה פרש אותה לפניו, בשימו על קצותיה חלוקי אבנים, שלא תחזור ותתקפל המגילה פנימה, נטל את פיסת הקלף הישנה שצדה המחוק משערות חלק היה ומצהיב קמעה מרוב־ימים, יישר אותה, ועכשיו לא היה עליו אלא להתחיל בעבודה של ממש.

הדיו שחורה היתה, עשויה אבקת־ברזל וצבע־חלזונות, ומתקינים היו אותה ביהודה לאחר שלמדו מאת הצידונים, כיצד להכין את תמיסתה הנכונה, עד שפשטה צורה של נוזל וקיבלה צורה של חתיכת־עפר יבשה, דחוסה לתוך הקסת. לשם כתיבה טבל מיכה את עטו בצפחת המים הקטנה, העביר קצהו על הדיו לקלוט את צבעה, וכדרך הסופרים ניסהו תחילה בשולי הצפחת. אז רק אז ניגש בזהירות יתירה לכתוב אות ראשונה. אגלי זיעה ביצבצו על מצחו מרוב התרגשות ולבו נתפעם בו ברהיטות יתירה. המלים הראשונות, כתובות בשורה ישרה כתלויות ואחוזות בחוט מתוח וסמוי־מן־העין, מבהיקות היו בתומת־כתיבתן, קטנות, נאות וברורות. וריווח מדויק הבדיל בין אות לחברתה, בין מלה לרעותה. השלים את כתיבת השורה הראשונה ונשם לרווחה. הסמיך את קצת העט לקסת, הרים את ראשו מעל הקלף לשוב ולבחון את הכתוב. נהרת אושר השתפכה על פניו. את מבטו הסב לעבר הזקן ומצאו מנמנם. חזר וטבל את עטו והמשיך לכתוב בזהירות ובשקידה, שורה מתחת לשורה, כשהוא חוזר בשעת מעשה בלחש על הכתוב ועל הדברים הלובשים חשיבות של חידוש.

כעבור שעה קלה נתעורר הזקן מנמנומו החטוף, ובהעיפו עין לעבר הנער היושב ליד השולחן וכותב לאור הנר על מגילת־קלף, השתאה תחילה כדרך הזקנים שזכרונם בוגד בהם, ובעיקר לאחר שינה חטופה. אך עד־ארגיעה נזכר בפשר הדבר, חילץ את עצמותיו ובצעדים שקטים, שנועל היה נעלי עור־כבש רכות וחמות שהצמר מרפדן מבפנים, קם וניגש אל הנער וגחן על פני המגילה הכתובה. ארשת פליאה נסתמנה בפניו ובספקו כף אל כף מרוב תמהון, הפטיר חרש:

“לא ייאמן, בני!”

נטל את פיסת־הקלף בידו, השווה את הכתוב אל המגילה שלו, קרא שורה מכאן ושורה מכאן, לבדוק אם לא נפלה שגיאה בשעת ההעתקה, ולאחר שהזין בה יפה את עיניו הכהות, חזר ופסק מדושן־עונג:

“מלאכת סופר לכל פרטיה!”

מיכה לא ידע נפשו מרוב שמחה. הזקן הבטיח לו שירכוש בשבילו עוד כמה מגילות־קלף או גליונות־גומא, ואמר כי אין זאת כי מאלהים יצא הדבר אשר מיכה יעסוק במלאכה, שלא רבים הקופצים עליה, ורק מעטים יודעים אותה.

כאשר יבשה הדיו שעל גבי הקלף, הטמין מיכה את מגילתו הקטנה על חזהו, מתחת לכותנתו, התעטף יפה ופנה לשוב הביתה. שעת בין־ערביים היתה, שעה שבחורף דוחק הלילה במפתיע את היום לקיצו. ובעוד הוא מהלך מחוץ לחומת מרשה בשביל העולה לבית־אביו, וכבר עטפה החשכה את הסביבה, וגשם כבד החל לשטוף בכל עוז. מיכה החיש את פסיעותיו כדי הליכה שמרוץ בה; לא לבשׂרו חשש, פן יירטב, כי אם למגילה שהיתה נתונה כחותם על לבו. ממהר היה ורץ, עד שהגיע הביתה, ופרץ בעוצר־נשימה פנימה. אביו ואמו ואחיותיו הקטנות מסובים היו בקרן־זוית ליד האש, והאם מכינה פת־ערבית. מיכה נרגש, הוציא את פיסת־הקלף והרים אותה לעיני בני הבית, מול האש המהבהבת ומרצדת באמרו חרש:

“רואים אתם?”

האם והאחיות העיפו עין בפיסת־הקלף, בלי עמוד על טיבה ועל ערכה, ואילו האב שהופתע מסגולת בנו, בראותו אותו כותב על הסלע, הבין עתה כי הנער עשה חיל במלאכתו, לקח בידיו המיובלות את פיסת־הקלף, הסתכל בה מעשה־מבין וחרץ משפטו:

“כאַחד הכוהנים!”

ביקש לומר: כאחד הסופרים – ונשתבש. מיכה, פניו קרנו. את פת־הערב אכל מתוך פיזור־נפש. אותו לילה, בעלותו על יצועו, נדדה שנתו מרוב התרגשות שפקדה אותו במשך היום. בחצות עדיין לא נרדם. מקשיב היה לגשם היורד לסירוגין, ולפתע הבחין מבעד לחרכי־הדלת כי בחוץ שוב בוקע אור הירח המלא, לפי שהעננים נתפזרו. מתוך אפלולית החדר נראה לו האור חזק ובהיר. הוציא את פיסת־הקלף, שהיתה שמורה לידו מתחת ליצועו, כדבר־חמדה שלא רצה להיפרד ממנו, נתקרב חרש־חרש לדלת וחמק החוצה. הרים את פיסת־הקלף וחזר והסתכל בה לאור הירח. האותיות השחורות הבהיקו בכל טוהר כתיבתן. העיף עיניו מסביב ולא ידע מה מאיר יותר – האותיות שעל הקלף או זיו הירח.

דומיה היתה פרושה מסביב, זרועה על המרחביה, רוגעת תחת כחול הרקיע הטהור עתה מעבים. תפוש לשקט, דומה מיכה כי שומע הוא קול מדַבֵּר הקורא בשמו. חש כמו יד רכה נוגעת חרש־חרש בכתפו, כמבקשת להניאו מלמוּש ממקומו. סבור היה, כי אביו יצא אליו. הסב ראשו ולא ראה איש. רק הרוח נתאוושה בין ענפי־השיקמה. חזר וראה את האור הרב הנסוך על פני השדה שבשוליו התנשא מרחוק כעין אֵד צחרחר העולה מן הנחל. צינה אפפתו, אך לא זז ממקומו. המראה משך את עינו וחש, כי משהו חולף על פני הארץ, כעין משב לטפני, וגווֹ הרעיד עתה מצינה ומיראה סתומה כאחת. לבו נתפעם בו, כי דימה לראות מעין דמות נישאת עם הרוח, אחת מאלו שהיה מיטיב לראות בעבי הקיץ הצחורים, בשכבו פרקדן בשדה, לובשת צורה ופושטת צורה, על הרוב פני זקן נכבד לה, נקרעת ונמוגה בחלל הכחול. מיכה לחץ את פיסת־הקלף אל לבו כמבקש להגן עליה.

גם בתוך אפלת־החדר, כאשר חזר ונתכנס תחת שמיכתו, שוב ראה את האור הבוהק בחוץ, את האד הצחרחר המתנשא כענן מעל מזבח, ורוח אלהים המרחפת מאופק לאופק, מעל לשדות ולכרמים, מעל לגבעות, שלווה גדולה, אשר לא ידע את טעמה עד היום, ירדה עליו, אותיות המגילה הזהירו לפני עיניו גם בתוך החשכה.

[ד]

הורי מיכה גרו בבית־חומר דל, ליד הדרך בואכה לכישה, בסמוך לחלקת השדה הקטנה ולכרם מעט בפאתי הנחלה, עליהם היתה פרנסתם ועליהם שקדו מזריחה עד שקיעה. חבל־ארץ זה דל היה במים, ובמרשה שימש הבור הגדול של מי־הגשמים לשתיה בלבד, לאדם ולבקר, ואילו השדה תלוי היה בחסדי־שמים, בגשמים שיֶרדו בעתם. על אף חוסר־המים היה מיכה שוקד גם על חלקת־ירקות, והיא החלקה המטופחת ביותר במרשה, לפי שמיכה, שכבר עוזר היה לאביו כבן־איכר ככל אשר יוכל, דאג לספק לה מים להשקאה במשך כל ימות השנה, וימי חרבוני הקיץ בכללים.

עלם בריא וצעיר היה מיכה, ומטבעו קשה היה לו להתהלך באפס־עבודה גם במלאו את חובתו; תמיד חיפש לו דבר אשר יעסיק את רוחו וישכך את סערתו. יום אחד נתן מיכה עינו באדמת הטרשים הגובלת בפאת השדה, ועם תום עונת הבציר והקציר, שעה שאחרים נחו מעמל הקיץ, ובשדות מרשה נשמע קול זמר ונגינה של מתעלסים באהבים ומבלים זמנם בנעימים, אחז מיכה בגרזן ובכשיל, ובכל הכלים העשויים ברזל שמצויים היו ברשותו, והתחיל חוצב ומכין בור לעצירת מי הגשמים. היה זה מעשה שהצריך אורך־רוח, לפי שקשה לחצוב באבן, אך הנער לא נרתע. שנה שלמה עמל בעבודה מפרכת זו, וכה עצמה תשוקתו ושקידתו לכלות את מלאכתו, עד כי היה טורח בה גם בלילות ירח, וכאשר קנה נסיון בעבודה ולמד לפורר את האבן, בנצלו את הקור ואת החום בתָקעו יתדות עץ לחות בסדקים, להקל על הגרזן, לא הסתפק בבור האחד שחצב והוסיף עליו עוד בורות שניים.

כאשר ביצע מלאכתו, ומי הגשמים מילאו את שלושת הבורות על גדותיהם – לפי שחצבם זה מעל זה, אף הוסיף להם שוליים מאבני השדה ומעט לבֵנים, להגדיל נפחם – ויהי הדבר לפלא, ובני מרשה באו לחזות בו והכל התברכו בעושהו. ברוב תבונה חצב את הבורות, כי בחן יפה את השטח, במעלה ובמורד, והכל השתאו לראות כי לאחר שהבור האחד מתמלא מים עד אפס מקום, אין עודף־מימיו ניגר חוצה ללא הועיל, כי אם ממלא את הבור האחר, וגם את השלישי. ולבל יתאדו המים בקיץ, קֵרָה אותם בעצים ועליהם שטח קני־סוף מטוייחים ומשוחים בכופר. בימי־הקיץ הלוהטים היה מוליך את המים בתעלות השקאה, שהיו מקיפות את חלקת הירקות אשר הניבה־להפליא, משוֹש כל עין. עבודה זו ביצע במו ידיו, לפי שאביו די היה לו בעבודות המצויות בשדה, ואמו ושתי אחיותיו הצעירות טרחו בעיקר בעבודות הבית, ורק לעת קציר ודיש, או לעת בציר ודריכה בגת, כרבות היגיעה, נוטלות היו חלקן בעבודות גם הן.

ומיכה על היותו יליד מרשה נוסף לו הכינוי המורשתי רק לאחר שנים, בעלותו ירושלימה להיספח אל אנשי חזקיהו מלך יהודה. הללו, אשר בסודם בא, להימנות עם מעתיקי המגילות, כינו אותו בחיבה ולשם קיצור – המורשתי. אך לפני־כן, בעודו עלם צעיר בין בחורי מרשה, נתלווה לו כינוי, שהיה מעורר גיחוך – מיכה השור. גם הוא עצמו מחייך היה לשמע תואר זה, שלא היה בכוחו להקניטו, ומשך שנים, בהיותו בבירת יהודה ונפשו ערגה על מרשה הקטנה, לימי ילדותו על אדמת אביו, נזכר אותו מקרה, ורגש חם הציף לבו. ומעשה שהיה כך היה:

באַחד הימים עם רדת היורה, בעונת החריש הראשון, אירע לבית אביו מקרה רע – שור אחד מצמד־הבקר, שנהיה ברשותם, השתולל לפתע לפני שנרתם למחרשה, אם מעקיצת עקרב או צרעה, פרץ במנוסה איומה לאורך השדה, ובעלותו על הדרך המובילה לָכישה שהיתה לחה עדיין מן הגשם, מעד ונפל ולא הוסיף קום, כי רגלו־ימין, הקדומנית, נשברה. לא היתה לו תקנה אלא שחיטה. רחמי מיכה נכמרו על השור המיסכן, והוא פרש שלא לראותו בהישחטו. הבשר הוצא למכירה, עוד באותו יום, במרשה. אך השדה שמצפה היה לחריש, נטוש לפי־שעה, כי שור נוסף לא היה להם, וכסף די מקנה אחר תחתיו טרם השיגה ידם.

למחרת היום ישבו על אבן בפאת השדה, הוא ואביו, שניהם שותקים ושקועים במחשבות. לרגליהם, מרחק פסיעות מספר מוטלת היתה המחרשה בקצה התלם שלא נפתח עוד, לשונה תקועה באדמה, וחלקה העליון, העקום והמורם למעלה, כדי תפישת יד־החורש, הבריק מרוב שימוש וימים, חָלָק כעצם קשה, ומזומן לתפקידו. מסביב נישאו עבים טעוני־גשם, ומבעדם ביצבצה תכלת השמים, ולעתים גם השמש הזוהרת, שולחת קרני חומה על פני החורשים הפוסעים מאופק לאופק, רובם מסתייעים בצמדי־שוורים, ואחרים גם בגמלים בודדים. לכל מלוא־העין נראו חלקות־שדה חרושות, המשוות לקרקע צבע חום־שחרחר של תלמים דשנים, חרושים ותחוחים, המעלים הכל של רטיבות ורקבובית, נכונים לקלוט בחיקם את זרע התבואה ולהפרותו. והיתה החלקה של אביו נתונה בשממונה, קוץ ודרדר מכסים אותה פה ושם, וכל שעה יקרה מפז. הביט מיכה כה וכה, חש כוחותיו משוועים למעשה, ולפתע, דרוך ונכון, גמר אומר בלבו להסיר מעל האדמה את חרפתה. התנער ממקום שבתו וזינק כאריה. את השור האחד הביא, רתם אותו אל המחרשה בתיתו את העול על צוארו, ולאביו קרא וארשת פניו נמרצת:

“קומה, אבי, ותפוש במחרשה!”

ובעוד אביו קם ממקומו, משתאה לדעת אל מה ירמזו דבריו, ומיכה תחב את כנפות כותנתו הארוכה באבנט שבמתניו, חשף את רגליו הארוכות והאמיצות הנתונות בסנדלי עור עבה וגס, והפסיע לתוך השדה, גחן והרים את המושכות אשר למחרשה, רתם את עצמו לצדו של השור, בקשרו היטב את הריתמה מסביב לחזהו וכתפיו החסונות, הכניס ראשו לתוך העול, ובסמכו את כפות־ידיו עליו, הסב פניו לאביו:

“תפוש במחרשה!”

הדברים נאמרו בתוקף, דרך־פקודה, ובטרם היה סיפק בידו לשקול את מעשהו חזקה עליו מצוות־הבן וכוח רצונו העז, והוא פסע קדימה כבד־סבר ותפש בידית המחרשה. מיד עקר מיכה ממקומו יחד עם השור, בעוז ובתנופה, המחרשה ננעצה בקרקע והחלה לפלח את התלם, כשהיא הופכת מתחת ללהב אדמה תחוחה ולחה, נמשכת בקו ישר בעקבי השור המושך בעול ולצדו מיכה שאינו מפגר, כבעל־חי מסבור ונאמן. משהגיעו לקצה־השדה, הוציא מיכה את ראשו מבעד לעול, הפך פניו לעבר אביו, כולו מזיע ומתנשם מן היגיעה, ובעיקר מן ההתרגשות שקשה היה לו לעצור בה:

“עד שקיעת השמש נחרוש צמד־בקר!”

שוב נתקעה המחרשה באדמה, בצד התלם הראשון, שנמשך הישַר מתחום השדה בתחילתו ועד לסופו, למרגלות־הגבעה. הבן, שכוחו במָתניו, מושך בעוז, מטה ראשו לעבר השור חברו לחריש, רגליו מפסיעות על פני האדמה הרטובה, הנוחה לחרישה, והאב המחזיק במחרשה לכוון אותה, מהלך בעקבותיו, והמחרשה אינה מקפצת ואינה נעה לצדדים ולשונה ננעצת כראוי, בכוח, וכמו ברצון. ובשעת מעשה מציץ היה מיכה מפעם לפעם לעבר השור, נתקל בעינו־ימין השחורה והלחה כאפרסק סטיף, סוקרו מתוך חיבה, מתאם את עצמו ואת הילוכו לזה של השור, וישאו שניהם בעול יחדיו, ולא יקפח את הבהמה. עתה עמד גם אביו לפתע על משמעות האיסור שהטילה התורה, בצווֹתה על האיכר לא לחרוש בשור וחמור יחדיו, לפי שאין הכוחות שווים, וצער־בעלי־חיים הוא.

לראשונה, כאשר פקד עליו מיכה לתפוש במחרשה, ציית לו מתוך אמונה במעשיו של הבן הנבון, מתוך חיבה לכל מה שעשה, לפי שמיכה שוקד היה על נחלת אביו הקטנה, שומר עליה ומטפח אותה ברוב מסירות ועמל. אך עתה, בעת־צרה, לאחר האסון שקרה לו במות השור, הבין לפתע את גודל־לבו ואת ערך־מעשהו של בנו המסור, שלא ראה מימיו משָלוֹ. עודו גורר את רגליו שלא יפגר, היה נושא מפעם לפעם את עיניו סביב ורואה את החורשים במרחקי השדות ההולכים אחרי בהמתם, כמשפטם כל הימים, והוא הולך וחורש הפעם בזכות יוצא־חלציו, אשר רתם את עצמו יחד עם הבהמה, ובלבד שהשדה ייחרש בעתו, ויך לפתע המראה את לבו בחולשת־הדעת. כשיכור היה בלכתו, וידו האוחזת במחרשה רעדה, עד כי קפץ הלהב מתוך הקרקע. כאשר הפך מיכה את פניו בשנית אל מול אביו, בכלותו את מעשה התלם, ולפני החילו בתלם הבא, והנה ראה את אביו העומד לפניו נבוך עד למאוד ומעיניו זולגות הדמעות על לחיו. ויחרד אליו מיכה:

“מה לך, אבי?”

“קטונתי, בני, מכל החסד הזה אשר אתה עושה עמדי!”

מיכה החריש. רק את כף ידו הניח על שכם אביו, כאומר לנחמו בזה ולהרגיעו, ומפני שגבוה היה מאביו, לחץ את ראשו אל לוח־לבו, בסמוך לריתמה הקשורה אליו, והיה הפעם בעיניו כילד הזקוק לישעו ולרחמיו הוא. ואכן, שופע היה מיכה חוסן וגברות, חדור נדיבות עלם צעיר, שלבו הומה מאהבה בלי־מצרים. הוא חש כי אין צורך בדברים, כי המעשה חשוב לאין ערוך, מעל לכל, ופשוט הוא וניתן לעשותו. לראשונה הבחינו אחיותיו הקטנות מרחוק במעשהו זה של מיכה, והן אשר הבהילו את האֵם למקום המעשה היא באה במרוצה, נרעשת ובהולה, ושתי הילדות מכרכרות ומצחקות למראה, עד כי גערה בהן ואת כפיה ספקה מתמהון וצער. אך עתה לא שעו אליה האב והבן אשר חברו והיו לחטיבה אחת עם המחרשה, ורק בהגיעם שוב לקצה־התלם, במקום שם עמדו האם עם הילדות וחיכו, זרק לה האב הפעם כנגיד ומצווה:

“אל תעמדי, אשה! הכיני את הלחם והצידה, כי עוד יום־עבודה לפנינו!”

“הה, אלהים!”

ובעוד התמהון נסוך על פניה, חשה הביתה לעשות כמצוות בעלה, והיא מזרזת את הבנות להביא מים, קמח ושמן, שופתת את הסיר על האש, ובו גם נתחי בשר טובים מבשר־השור. אך בשעת־מעשה עוד ממלמלת חרש לעצמה:

הה, אלהים…

גם החורשים בשדות מרשה, הרחוקים והקרובים, עמדו על מעשיהו של מיכה, ולרגע פסקו מחרישם, פעורי־פה ומוכי־תמהון, האחד רמז לחברו בנפנוף־הזרוע, להסב לבו למעשה התמוה, והם הביטו משתאים במיכה, המשתופף תוך משיכת המחרשה, הפוסע ברגליו האמיצות לצדו של השור, – אדם ובהמה הנושאים שניהם בעול. לראשונה הביטו האנשים מתוך גיחוך של ביטול שיש בו מן הבוז, אך לא ארכו הרגעים ורגש הזלזול פג ואת מקומו תפש רגש של הערצה, כי ראו בכך אות ומופת לברית הכרותה בין האדם ובהמתו עם האדמה. השמועה פשטה ועשתה לה כנפיים, היתה לשיחת היום במרשה, והבחורים שחמדו להם לצון כינוהו מאז: מיכה השור. אך הדבר לא גרע מאומה מיחס הכבוד והחיבה שרחשו אליו, ושמו הוזכר לשבח בפי כל, כי לא רק עובד־אדמה היה מיכה אלא בחור אשר שאר־רוח בו.

[ה]

צפונה למרשה, בדרך לגת, משתרע גיא מכונס בין שתי גבעות ובתחתיתו מישור ההולך ומתרחב מלוא העין שדות־בר. לרגלי אחת הגבעות מתנוסס גל אבנים כבדות, לא־מסותתות, המגובבות זו על גבי זו, ועשבים מציצים ביניהן. זקני מרשה מכנים את המקום גיא אסא מלך יהודה, לפי שזהו המקום בו הנחיל אסא תבוסה לזרח הכושי. גדולה וחמורה היתה הסכנה, שנשקפה אז לתושבי השפלה, כי זרח הכושי וחילו תפסו, לתקופה קצרה, את רסן־השלטון בגבול־מצרים, למדו אל דרכי מלחמתם, והתעמרו בשכניהם. כאשר הודח לבסוף בידי המצרים, התנשא למלוך על ארץ יהודה הקרובה, ואת גרר עשה לבירתו, בה קרא לעצרת השבטים הנודדים והבוזזים למיניהם. בחיל כבד, נושאי צינה ורומח, רובי־קשת ושלוש מאות מרכבות־מלחמה אשר לקח מאת המצרים, עלה הכושי על השפלה, בבקשו להבקיע אל יהודה.

קרוב למאתים שנה עברו מאז ניגף בפני אסא מלך יהודה, ואנשי מרשה מספרים מפי אבותיהם את פרשת המלחמה ונפלאות אסא, אשר יצא עם המעטים נגד הרבים. בני מרשה לקחו חבל במלחמה, כי קרובה היתה, ומבית אוצר־הנשק הוצאו אז הקשתות, החיצים והרמחים להיות לעזר לחיל־המלך. רבים מן הפלישתים נוספו על צרי־יהודה, ותהי אימה גדולה עד אשר נושעו. רבה היתה הביזה ושלל המלקוח אשר נפל לידי חיל יהודה, ואנשי מרשה מסרו ירושה לבניהם, מדור לדור, כלים מכלים שונים, עדות וסימן לנצחון. גם על פני המישור התגוללו שברי כלי־הרכב שלא צלחו כבר למאומה, אך העידו על האויב שגדול היה כוחו. דפנות הרכב והאופנים השבורים העלו חלודה ברבות הימים, ובנגוע בהם יד התפוררו, אך שבריהם זרועים היו מסביב, עשבים עלו סביבם וכיסום, בשוותם להם מראה תלים קטנים.

אך גם בסיפור המעשה פגעו שיני הזמן, וזקני מרשה היו חוזרים ומספרים אותו בכל פעם בשינוי־נוסח, זה מוסיף וזה גורע, אך עצם שמחת הנצחון והתשועה, שבאה עליהם מידי אסא מלך יהודה, בעינה היתה. גם נימת גאווה מקומית נשזרה בתוך העלילה, כי על־כן נהיתה ליד מרשה.

מיכה, שבא, לעתים קרובות, בסוד הזקנים בשער העיר והקשיב לשיחם, התפעם בו לבו לזכר הדברים, וכל המעשה היה חרות יפה בזכרונו, מָשָל הוא עצמו היה שם בשעת מעשה והשתתף באותו קרב. תוך־כך יצא שמו של מיכה לתהילה במרשה כסופר היודע את מלאכת הכתיבה, ומגילות כתובות במו ידיו נושרות מחיקו, דברי תורה וקדמונים שהוא מעתיק על הקלף להיותם למשמרת בבית אביו, וכן דברי חזון שהוא מחברם כמשפט הנביאים. ויהי מיכה מכובד מאד בעיני האנשים אשר הקדימו לברכו לשלום והסבירו לו פנים. היו גם שאמרו בביטחה, כי זה העלם מיכה גדול יהיה, ורבים התברכו בו. ואילו מיכה בעצמו עניו היה, כדרכו, עוסק בקביעות ובהתמדה בעבודת השדה והכרם, אך בסתר מושך בעט־סופרים, ודברי התורה שגורים בפיו להפליא.

יום אחד, בשמעו שוב מפי אחד הזקנים את סיפור המלחמה על אסא המלך וזרח הכושי, אמר בלבו כי ראויים הדברים להיות כתובים על מגילת־ספר, כי הסיפור בעל־פה שהוא שומע מאז ילדותו, לובש צורה ופושט צורה. לפיכך בחר לו מגילת־קלף נאה, להגות ולכתוב את הדברים כמו. אותה שעה מצטער היה על כי מין דיו אחד בלבד בידו, ואילו במצרים, שמע, משתמשים הסופרים בכמה וכמה צבעים, שחור ואדום, כחול וכתום. כמה יפה, הירהר מיכה, מגילה מעין זו הכתובה בכמה וכמה צבעים מרהיבי־עין. אבל אם צבעים לא ניתנו לו, הלא נתברך בכתב יפה ומדוייק ובלשון צחה, לשון יודעי התורה על בורייה. לא נחפז הפעם בכתיבה, כי ביקש להעלות על הקלף את הדברים כסידרם, כפי שהתרחשו, ולאחר שערך אותם יפה בזכרונו, דבר דבר במקומו, החל לכתוב.

כאשר כילה את כתיבת המגילה, הראה אותה לראשונה לכוהן הזקן, איש חסדו ומיטיבו, אשר מצא אותה יפה ונכונה, והעתיר עליה שבחים. הכוהן אף זימן אותו אל הזקנים היושבים בשער, ולמרות רצונו אילצו לקרוא את הדברים בפניהם.

היתה זאת שעת בין־ערביים, בצל החומה. מיכה ישב על גבי אבן ונבוך היה קמעה, כי לא הסכין לקרוא את דבריו בפני עם ועדה. הוא ראה בכך מעין חילול הקודש, כי דברים אלה שהגה בהם בצנעה שבקדושה מופקעים לחולין. אך הזקן עודד אותו, כאשר מראש ערך את דבריו, ומיכה פתח וקרא, לראשונה בקול רועד מהתרגשות, ואחר־כך מתוך בטחון והתלהבות־נפש שהלכה וגברה ומרגע לרגע:

"וַיִּפְשֹׁט זֶרַח הַכּוּשִׁי וַאֲנָשָׁיו בַּשְׁפֵלָה,

הֵם וּמִקְנֵיהֶם וְאָהֳלֵיהֶם וְיַעֲלוּ כָּאַרְבֶּה לָרֹב,

וַיַשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ מִקֶדֶּם וְעַד יָם. וַיִרְעֲצוּ אֶת

בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיוֹסִיפוּ לְהַשְׁחִית וְלָבֹז צֹאנָם וּבְקָרָם.

וּמַלְאָכִים שָׁלַח זֶרַח הַכּוּשִׁי אֶל הַפְּלִשְׁתִּים וְאֶל

הָאֱדוֹמִים לֵאמֹר: עֲלוּ אֵלַי וְעִזְרוּנִי וְנַכֶּה אֶת מֶלֶךְ

יְהוּדָה וַאֲנָשָׁיו מַכָּה אַחַת גְּדוֹלָה. וַיֶאֱסֹף הַכּוּשִׁי

חַיִל כָּבֵד, כּוּשִׁים וְלוּבִים וּמֶרְכָּבוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת, וַיֵצֵא

לַמִלְחָמָה וְיַחֲנֶה בֵּין מָרֵשָׁה וּבֵין גַת. וְהַחַיִל אֲשֶׁר לוֹ

כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וְסוּס וְרֶכֶב רַב מְאֹד,

וְיִפְשְׁטוּ בַּגָי לְהִלָחֵם עִם יְהוּדָה בַּחֶרֶב, בַּחֲנִית

וּבַכִּידוֹן, בְּרֹמַח, בְּקֶשֶׁת וָחֵץ. וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מִדַהֲרַת

אַבִּירָיו וְרִכְבוּ. וַתִּפֹּל אֵימָתוֹ עַל יוֹשְׁבֵי הַשְׁפֵלָה

וּמֵחֲמָת הַמֵצִיק נָמוֹגוּ מִפָּנָיו. וַיֵאָסֵף הָעָם בְּמָרֵשָׁה

וַיִזְעֲקוּ אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר: עֲלֵה לְהוֹשִיעֵנוּ

מִיַד שׁוֹסֵנוּ וְלוֹחֲצֵינוּ כִּי אֵין מוֹשִׁיעַ אוֹתָנוּ בִּלְתֶּךָ.

וַיִשְׁמַע אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֵעָתֵר לָהֶם כִּי אָמַר: לֹא

אוּכַל לְהִסָגֵר מֵאֲחוֹרֵי שַׁעַר וּבְרִיחַ וּלְהַחֲרִישׁ. עֵת צָרָה

הִיא וְלְה' הַתְּשׁוּעָה. וַיֶאֱסֹף כָּל רוֹבֶה קֶשֶׁת וְכָל

שׁוֹלֵף־חֶרֶב וַיֵצֵא לִקְרַאת הָאוֹיֵב. וַיַעֲרֹךְ אָסָא מַעֲרָכָה

מוּל מַעֲרָכָה. וְיַעַמְדוּ שְׁנֵי הַמַחֲנוֹת הָכֵן בִּזְרוֹחַ

הָשֶׁמֶשׁ. וַיִחַר אַף אָסָא בַּכּוּשִׁי כִּי חֵרַף מַעַרְכוֹת

אֱלֹהִים חַיִים. בָּטוֹחַ בָּטַח הַכּוּשִׁי בְּרִכְבּוֹ וּבְחֵילוֹ

וּבְכֹחַ זְרוֹעוֹ כִּי עָז. וַיָשֶׂם אֶת מַחֲנֵה יְהוּדָה לְלַעַג

וּלְקֶלֶס, וְאַנְשֵׁי חֵילוֹ מַחֲרִים מַחֲזִיקִים אַחֲרָיו וְגוֹעִים

בִּצְחוֹק עַד לֵב־הַשָׁמָיִם. וְלֹא נָפַל רוּחוֹ שֶׁל אָסָא לְשֵׁמַע

הַחֲרָפוֹת. וָיֹאמֶר הַמֶלֶךְ לַכֹּהֲנִים: הַגִישׁוּ הָעוֹלָה. וַיְהִי

כְּכַלוֹת הַכֹּהֵן לְהַעֲלוֹת הָעוֹלָה, וְיִזְעַק אָסָא אֶל חֵילוֹ:

הַיוֹם הַזֶּה נָסִיר חֶרפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא יִטשׁ ה' אֶת

עַמּוֹ וְיִתֵּן אֶת הָרַבִּים בִּידַי הַמְּעַטִים.

וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה כְּבֵדָה וַעֲנַן הַחִצִים

וְאַבְנֵי הַקֶלַע מְכַסֶה אֶת עֵין־הַשָׁמָיִם. וּבַחוּרִים מֵאַנְשֵׁי

יְהוּדָה וּבְנֵי מָרֵשָׁה עִמָהֵם לֹא יֵחַתּוּ מִפְּנֵי הָרֶכֶב וָלֹא

יִסוֹגוּ מִפְּנֵי הֹלֶם עִקְבִי הַסוּסִים וּפָרָשֵׁיהֶם, וַיִתְפְּשׂוּ

תָּפוֹשׂ הֵיטֵב בַּמֶתֶג־וָרֶסֶן לִבְלוֹם שִׁטְפָם, עֲשָׂרָה־עֲשָׂרָה

עַל הֶרֶכֶב הָאֶחָד. וַיִצְלַח הַדָּבָר בְיָדָם לַעְצוֹר בָּרֹמַח

וּבִזְּרוֹעַ דַהֲרָם וְלַחֲסוֹם בִּפְנֵיהֶם הַדָרֶךָ. וַתְּהִי בָּהֶם

רֵאשִׁית הַמְהוּמָה כִּי עָלוּ אַנְשֵׁי הָרֶכֶב אִישׁ עַל רֵעֵהוּ

וּמָקוֹם בַּגָי אֵין לִפְנוֹת יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה כִּי לָחֲצוּ

עֲלֵיהֶם בְּנֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. וַיִהְיוּ לְיִשְׂרָאֵל

בַּתָּוֶךְ, אֵלֶה מִזֶה וְאֵלֶה מִזֶה, וַיֶחֱלוּ מִקוֹלְעֵי הָאֶבֶן

וְדוֹרְכֵי הַקֶשֶׁת כִּי אֶת אֲשֶר לֹא מָחֲצָה הָאֶבֶן הִשִׂיג הַחֵץ.

וַיִצְעַק אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּכָל כֹּחִו: הַכֵּה הַכּוּם וְאַל

תֶּחְדָלוּ. וַיִמַס לְבַב הַכּוּשִׁי וַיְהִי לְמָיִם. וַיֵרֶד מֵעַל

הַמֶרְכָּבָה לָתֵת רוּחַ חַיִים בְּחֵיל רוֹבֵי הַקֶשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ,

וַיָרָץ בְּרַגְלָיו וַיְקַלְלֵם בְּזַעֲמוֹ כִּי רַב בִּרְאוֹתוֹ

וְהִנֵה הָפְכוּ עֹרֶף לְבָשְׁתָּם. וַתִצְלַח רוּחַ גְבוּרָה עַל אָסָא

וְחֵילוֹ וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיָנוּסוּ מִפָּנָיו.

וַאַנְשֵׁי הַחַיִל אֲשֶׁר לוֹ הִגְדִילוּ עֲשֹׂה וַיִרְדְּפוּם בַּגַיא

וּבַמוֹרָד עַד לִגְרָר וַיַכּוּם לְפִי חֶרֶב. וַיִגֹף אָסָא מֶלֶךְ

יְהוּדָה אֶת זֶרַח הַכּוּשִׁי וְחֵילוֹ וַיִתֵּן אֶת בְּשָׂרָם לְעוֹף

הַשָׁמַיִם וּלְחַיַת הַשָׂדֶה. וַתְּהִי הַתְּשׁוּעָה גְדוֹלֶה וְהָעָם

הִתְאַבֵּל עַל הַחֲלָלִים. וּבַמָקוֹם אֲשֶׁר נִגַף הַכּוּשִׁי צִוָה

אָסָא לְהָקִים גַל־אֲבָנִים וַיֹאמֶר אֶל בְּנֵי מָרֵשָה לֵאמֹר: אֲשֶׁר

יִשְׁאָלוּן בְנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם מַה הָאֲבָנִים הָאֵלֶה?

וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר: בַּמָקוֹם הַזֶה הוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם

אֱלֹהִים. וַיַעֲשׂוּ זִקְנֵי מָרֵשָׁה כֵּן וַיָקִימוּ גַּל־עֵד

בַּגַיְא עַד הַיּוֹם הַזֶה. וּבְשׁוּב אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה

יְרוּשָׁלַיְמָה מֵהַכּוֹת אֶת הַכּוּשִׁי וְהוּא לוֹבֵשׁ מַדָיוֹ

וְשִׁרְיוֹנוֹ, חֲגוּר חַרְבּוֹ וְקַשְׁתּוֹ כִּי גִבּוֹר מִלְחָמָה הוּא

מִנְעוּרָיו, וַתֵּצֶאנָה הַנָשִׁים וְהָעֲלָמוֹת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים

וּבִמְחוֹלוֹת. וְאַחַת הַנָשִׁים מַכָּה בַּמְצִלְתַּיִם וְאוֹמֶרֶת:

הִכָּה אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶת הָאוֹיֵב וַיְשִׂימֵהוּ כֶּעָפָר

לָדוּשׁ. וְרֵעוֹתֶיהָ עוֹנוֹת לְעֻמָתָהּ: מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

יִשְׁכֹּן הַשָׁלוֹם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבִכְפָרֶיהָ. וְהָעָם אֲשֶׁר

עַל הַחוֹמָה מֵרִיעַ בְּכָל עֹז לִרְאוֹת מֶלֶךְ

בְּתִפְאַרְתּוֹ"?

כאשר כילה מיכה לקרוא את דברי המגילה שמע קריאות הסכמה ורצון. הזקנים הקיפוהו, דיברו בשבחו והמגילה עברה מיד ליד. אחדים מהם ביקשוהו, כי יעתיק גם להם את הדברים על מגילות־קלף משלהם, ומיכה ניאות להם בחפץ־לב, והם נקבו שכרו. כסף רב דרוש היה למיכה לרכוש גליונות קלף וגומא די צרכו, כי באותם הימים שוקד היה בבית לאור הנר ומעתיק בשבילו ובשביל בית אביו את דברי התורה והנבואה. והכוהן, אשר גאוותו היתה על מיכה, כי ראה בו את חניכו ואת תלמידו, אמר לרֵעיו הזקנים, כאשר פנה מיכה והלך לביתו, כי ראויים הדברים של מיכה להיכתב בספר דברי־הימים.

ואז החל מיכה לכתוב בחשאי דברי נבואה ותוכחה. עוד לפני־כן הגיעו אליו דברי הושע הנביא אשר בשומרון, המוכיח את עמו על שחיתותו ומטיח בהם את דברי זעמו. היתה שומרון בעיני מיכה סמל הרע והחטא, אנשים המזבחים ומקטרים בבמות, עובדים לבעל ומשתחוים לו. כעמוס בשעתו, אשר עלה אל בית־אל להוכיח אותם על משוגתם וזדונם, כן היה מיכה הצעיר מטפח את חלומו בלבו, לעשות אף הוא כמוהו, להיות הממשיך, המייסרם כנביאם הושע. הוא ראה את עצמו מופיע בשומרון ביום חג או מועד, ליד מזבח הבעל, הודף בחמת־זעם את אחד הכוהנים העומד לו למכשול על דרכו, והוא מרעים עליהם בקול, מָשָל חזר עמוס מתקוע נתגלגל בגופו. ודאי גם אותו יגרשו בחרפה כאשר עשו לעמוס בהטיחם בפניו: "חוזה, לך ברח־לך אל ארץ יהודה – – – " והוא ראה את עצמו מסיים את דבריו תחת מטר גידופים ודברי לעג למראה כפרי זה, המתאמר להביא להם את דבר־אלהים. אך הוא לא יירתע והגד יגיד להם את הדברים אשר כתב באותם הימים על גבי מגילת־קלף קטנה, דבר החורבן אשר ימיטו על עצמם בעוונם כי כבד מנשוא: “ושמתי שומרון לעי השדה, למטעי כרם; והגרתי לגי אבניה, ויסודיה אגלה.”

סמוך לחורבן שומרון כתב מיכה הצעיר את הדברים האלה, בעוד חולם, כי יעלה לשומרון להגיד להם חטאם וגמולם הקשה. אך בעוד הוא עושה כה וכה, עוזר על יד אביו בעבודת השדה כדרכו, וחיל אשור עלה על שומרון והמצור החל. לבו נקפו. דומה, כי דברי חזותו הקשה שנאמרו לשם אזהרה, מתקיימים. יחד עם כל בית ישראל עקב אחרי מאבקה הקשה והנואש של שומרון, ועם חורבנה עברתהו החרדה לירושלים וליהודה, כי האויב האכזרי לא ייעצר בדרכו. שרידים מפליטי שומרון הצליחו להמלט וגם לשפלה הגיעו, סחופים ועיניהם מזרות אימת החרב והרעב. אז ראה מיכה בעיני רוחו את בני הסביבה הקרובה, עריה וכפריה ומרשה בתוכם, מובלים בשבי באשמת ירושלים אינה טובה משומרון, כי השחיתות זועקת גם בה עד לב־השמים. ואז כתב לעצמו את הדברים אשר בהם הביע את החרדה הגדולה, פן תעבור הכוס על יהודה וירושלים:

עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה,

אֵילְכָה שֹׁלָל וְעָרוֹם – –

כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ,

כִּי בָאָה עַד יְהוּדָה,

נָגַע עַד שַׁעַר עַמִי –

עַד יְרוּשָׁלַיִם!

ואם כי גמלה בלבו ההחלטה לעלות ירושלימה, להגיד לה את אשר היה עם לבו להגיד לשומרון, הנה ארכו הימים ולכלל מעשה טרם הגיע. כי צעיר לימים היה, ובירושלים מטיף תוכחתו ישעיהו הנביא העומד בפרץ, ומה ערך לדברי נביא דל ובן־איכר אשר בשפלה? יוסיף דעת ויכשיר את עצמו להיות חזק בגופו וברוחו כאחד. עליו לחכות, והדבר בוא יבוא בשעה הנכונה. מעתה קשר גורלו בירושלים, אם כי ממעט היה לדבר בזה.

פרק שני: אשר על הבית    🔗

[א]

בצהרי יום קיץ, בשנת חמש לעלות חזקיהו על כסא מלכותו, התנהלה שיירה קטנה בדרך שכם־ירושלים, ליד רכס ההר שמעבר לנחל־קדרון. כמה פרדים ועיירים עמוסים משא לעייפה, מכוסי אריג גס וקשה של טוי־גמלים, פסעו זה בעקבי זה. מראה רכולת עשירה היה לכל הכבודה הקשורה, בקפדנות רבה, לבהמות־המשא. בראש השיירה רכב על פרדה לבנה, אות לחשיבות רוכבה, אדם כבן שלושים וחמש, דל־בשר למראה, אך חסון למדי, ומתוך עיניו האמוצות והקטנות נשקפו נכונות ועוז־רוח. תנועותיו זריזות היו, ובכל אשר פנה, הן בצוותו על הנערים המחמרים, והן בפקדו על שלושת החיילים השכירים, ניכרת היתה תכונת האדם השורר, בעל־נסיון היודע לפלס לו נתיבותיו בחיים.

מראה סוחר היה לאיש אשר כבודה רבה לרגליו. חשש, כנראה, לסכן את רכושו והונו בדרכים שהיו לפעמים בחזקת סכנה, כי יש ושודדים התקיפו את השיירות. לפיכך שכר לו, יתר על המחמרים, גם שלושה צידונים, רובי־קשת ונושאי־רומח, שילוו אותו בדרכו, וליתר בטחון בוחר היה ללכת בדרכים עקלקלות. ככל שהלכו והתקרבו לירושלים, כן פחד ורחב לבו, ותקוה גדולה החלה לפעם אותו, כי פה ימצא את אשר יבקש, לכונן את ביתו על אָשיות קיימים, ורחוק מארץ מוצאו יתחיל את חייו מבראשית.

והנה הופיעה לעיניו העיר. גיאיות עמוקים לרגליה והרים סביב לה. מדרונות ומדרגות, והקרב אליה מצד זה יכול להשקיף אל תוכה ממש. והעיר דחוקה בתוך חומתה המקיפה אותה וסוגרת עליה, כשהיא עולה ומטפסת על צלעות הרים, מתאחזת בקירות תלולים, מנמיכה לרדת פה ושם, בין בתרי־צוקים, חושפת גיבובי בתיה הגבוהים ממנה, וחוזרת ועולה כמעפילה לחבקה, לבל תפרוץ חוצה; ואף כי העיר נראית בצורה וחזקה למדי, כי לא חומה של לבֵנים לה אלא חומת אבני גזית, קשות וכבדות, הרי במבט ראשון נראתה החומה לעיני הנכרי משונה קצת באפס התיאום שבה, ללא קוים ישרים והמגדלים לא יעטרוה במרחקים שווים. הזר, אשר בנדודיו השתאה אל חוסן חומות בצורות של מדינות גדולות, וראה במו עיניו את בבל ונינוה וערים אחרות, אשר חומותיהן נטויות כבאנך, מדודות בפלס, ישרות, גבוהות ורחבות, חומות המעידות על מישטר ומשמעת, הביט אל חומת ירושלים הפתלתולה במבטי תמהון, ותאב היה לדעת אם לא כמראה החומה גם נפש תושביה אין סדר ומשמעת.

עתה, בעמדו לפני החומה, שבפיתוליה חבויה תעלומת בוניה, קשה היה לו להבהיר לעצמו, על־שום־מה עלה על לבו הרעיון המוזר להשתקע בעיר זו, הרחוקה מחוף ימים, חסרת מים בימות הקיץ, הנראית כשוכנת בארץ לא־נושבת ומגרעות בה לא מעט. תנחום־מה מצא לעצמו במראה המקדש שבקרן צפונית־מזרחית, אשר התנשא שגיא בתוך החומה, דבק בה כמַשלים אותה בחסנו ובתפארתו, ובולט בניגודו ישר־הקוים לבנייה הפרועה אשר מסביב. גם הארמונות העוטרים למקדש, הבנויים אף הם בסגנון צידוני, נראו לו כטומנים בחובם הבטחה נעימה. חושו לחש לו כי פה יעלה לגדולה, פה יפלס לו נתיב אל התהילה אשר אליה הוא נושא את נפשו. עומד היה וקולט את המראה בעיניו, והעיר נראתה לו כשקועה בהזיית נמנום, כי מסביב עמדה דממת צהרים כבדה ולוהטת ונשימתה כהבל פי כבשן.

ליד שער אפרים פקד על אנשיו להינפש מעט, והוא בעצמו פנה ועלה במעלה המשעול המתפתל בין סלעים אפורים וכבדים, המוביל אל שער־החומה. טרם ידע, כיצד יקבלו הללו את פניו, היתנו לו להיכנס אל העיר הזאת בלא קושי ואם לא יחקרוהו קודם מה רצונו, מי הוא, ולשם מה בא. הרי זה החשד, ששומרי החומה והשער מגלים תמיד בבואם במגע עם הנכרי. לפיכך זהיר היה האיש, שלא לקפח את תחילת דרכו במקום החדש. לאיטו עלה, מפסיע בכובד־ראש, להראות שאין הוא נחפז, ושיוכל לסקור יפה את שומרי השער ולבחון מראה פניהם. רגיל היה לעמוד על טיבם של הבריות בטביעת־עין חדה, עם שמיעת ראשית משפט היוצא מפי אדם, כבר יודע היה אם עליו לנקוט לשון של שררה, או להצניע לכת ולהשיג מטרתו בשפת־חלקות. ובעוד הוא עולה לאיטו ויודע כי משמש הוא אחיזה לסקרנותם של שומרי השער, הבחין מרחוק, כי עשרה חיילים הם, חובשי קובע, נושאי צינה ורומח, ומפַקדם העומד פסיעתיים לפניהם, חוגר גם חרב על ירכו, והם מסתכלים בו יפה־יפה, כמחכים לבואו. הסוחר תיקן את פתיל־החותמת אשר על צוארו, רמז דק כי אכן נעלה הוא על פשוטי־העם, ובסמכו את כף־ידו על ראש מטהו המגולף, הנטוי קצת אלכסונית, פתח בברכה:

“השלום על קצין השער ושומרי החומה!”

“ברוך הבא! המארץ רחוקה אדוני?”

הברכה והשאלה שהיו כרוכות ביחד, הניחו את דעתו, לפי שראה בהן תבונה של דרך־ארץ ומעשיוּת כאחת. אין זאת כי הקצין הכיר בו מיד אדם הבא מרחוק, אך יחד עם זאת נראה בעיניו מכובד. מבקש היה איפוא, לדעת עליו מתוך נימוס ניכר. מיד השיב לו הבא, והיתה זו לו ראשית כזב על סף העיר הזאת:

“מפליטי שומרון אנכי, אשר הגלה סרגון. עליתי שם לעושר ולגדולה, אך קצה נפשי באשורים ובאורח־חייהם, וזה ימים רבים אשר אני נודד, כי ברחתי משם ואת כל עשרי אני מביא עמי. לירושלים שמתי פני, לחזות בתפארת עיר דויד, להעלות שלמי־תודה במקדש ולהשתחוות לאלהי יהודה וישראל!”

הקצין ראה לא מעטים משרידי־שומרון, הבאים להתרפק על יהודה וירושלים, ומבקשים למצוא נחמה באחיהם אשר לא ניסחו מאדמתם. גם הוא ראה בו אחד מאלה. היה זה צו מפורש מאת המלך חזקיהו, אשר עודד אותם לבוא ולהסתפח בנחלת ה'. לפיכך הסביר פנים לפליט החוזר ברכוש כבד:

“תבורך אתה וכל אשר עמך!”

“האמצא מקום בעיר גם לבהמתי ולכל המשא הזה?”

“כן, אדוני. רק החיילים השכירים אשר לך, אם חפצים גם הם להיכנס העירה, יניחו את נשקם בידי, ויקבלוהו עם שובם לדרכם. כי לא ניתן לחיילים להתהלך בכלי־נשק בעירנו, אם לא מאנשי החומה המה!”

הסוחר חייך. הכל מסתיים בכי טוב. אין הקצין בודק את כליו ואינו מכביד עליו. דינו כאדם החוזר לביתו, ולא כדין אדם המביא סחורה ועליו לשלם מס־דרכים וכדומה. אכן, קבלת־פנים נאה היא זו והתחלה טובה. סימן יפה הוא לדרכו אשר יצליח בה. ואשר לחיילים, אין הדבר מטריד אותו בכלל:

“צידונים הם, אשר שכרתי להיותם לי למגן מפני שודדים האורבים בדרכים. אשלם להם את שכרם ויעשו כטוב בעיניהם, ישובו למקומם או יראו בשכיות־החמדה של ירושלים עירנו היפה?”

מיד קרא להם, הוציא מאמתחתו חופן שקלים לשלם להם את שכרם. החיילים החלו לרגוז ולטעון, כי משלם הוא להם פחות מכפי שקבעו. והואיל וטענתם הוטחה בפניו במעמד הקצין, בנוסח ובלשון שיש בהם משום פגיעה בכבודו, נעתר להם ושילם את מלוא השכר. אך לאחר שכילה את השיח עמהם, חרה לו על שנאלץ לשלם להם יותר מכפי אשר שיער, חייך לעבר הקצין כמוותר להם לפחותי־הערך:

“במשפתיים לא יועיל דבר־שפתיים…”

מעבר לחומה, בתוך העיר פנימה היתה כיכר קטנה שאדמתה נוקשה ומסביב לה צפיפות רבה של בנינים. בתי־חומה התנשאו, חדשים ומפוארים, ולידם בתים נמוכים ורעועים; קומה מטפסת על קומה בלא־סדרים, בתים אחדים דחוקים פנימה ואחרים בולטים חוצה, אחוזים ודבוקים זה בזה עד למחנק ולהם עליות־קיר תלויות על בלימה, הגגות שטוחים ומעקות עוטרים אותם, מהם כגדרות־עץ ישנות ודחויות, ומהם מעשה שבכה, וסיעות יונים ממריאות ביחד ונחות לפתע. מתוך האשנבים והצְהָרים השונים בגדלם, ניבטת אפלולית נעימה המַקנה מרגוע לתושביה החוסים בבתיהם בשעת צהרים יוקדת זו.

עומד היה האיש ליד אבני החומה שהיא בשעה זו שטופת אור ולהט, החמה קופחת על ראשו ומכהה את עיניו. הכיכר ריקה היתה מאדם, ורק פה ושם נראו ילדים שניתעו החוצה לשחק. הזר הסיר את מצנפתו מעל ראשו וניגב את זיעתו בקצה מטפחת שהוציא מחיקו. עייף היה מקוצר־רוח ומיגיעת־הדרך, וביקש למצוא מקום מנוחה. בראותו את אחד הנערים קרא אליו מרחוק:

“שמעני, הנער!”

הנער השיב לו מרחוק:

“דבֵּר, כי שומע אנכי!”

“הן תקרב אלי, כי גדול אני ממך בשנים!”

“גם בחכמה? – קרא הנער במשובה וניגש בלי רצון – במה אוכל להיות לעזר לאדוני?”

יחף היה הנער, לבוש כותונת־בד דלה וקרועה, ובידיו חלוקי אבנים אדמדמות, לטושות יפה, והוא משחק בהן בזריזות. כבן ארבע־עשרה היה, וחזהו השזוף משמש הציץ בעד למיפתח־כותנתו, וניכר בפניו הרזים, כי לא אכל לחם לשובע. אך עיניו השחורות הבריקו בעוז וסקרו את פני הנכרי במבט בוחן.

“מבקש אני קורת־גג לראשי או מלון בו אוכל להכניס את כל הכבודה אשר לי, וגם למצוא מחסה מן השמש ומנוח מן היגיעה הרבה. אם תהיה לי לעזר ותקבל את שכרך.”

“לפי הטירחה לא רב יהיה שכרי… – השיב הנער – כי אם תפנה במעלה הדרך לעיר העליונה ותמצא שם מלון למנוחתך. אם תאווה נפשך, תוכל גם לרכוש בית טוב לגור בו. כמה וכמה מעשירי־ירושלים קצה נפשם בבתיהם, והם בונים להם ארמונות־פאר, בעופל ובעיר דויד, להיות קרובים לחצר המלך ושריו. האוכל לדעת מה שם אדוני?”

“שבנא שמי, ומארץ רחוקה אני בא.”

“רואה אני, אדוני, כי כן הדבר. הן לפי הלבוש והן לפי הדיבור.”

שבנא חייך. למרות החום וקוצר־רוחו השתאה אל הנער, כי זריז היה ונבון־דבר. מן הראוי לשים עין עליו, כי מפיו ילמד לדעת דברים הרבה, ואף יוכל להסתייע בו לצרכיו השונים. כאלה נחוצים לו, וטוב איפוא לקרב את הנער. הוא הסביר לו פנים:

“ושמך, כי אדע?”

“צפניה שמי. בן נדב הכוהן.”

“אה! – הביע שבנא את פליאתו כמעריך את ייחוסו – ממשפחת הכוהנים!”

“אמנם כן, אך לא מן הגדולים…”

“הן כולם כאחד ישרתו לפני אלהים!”

“אך את גמולם יקבלו לפי מעמדם, ובית־אבי נמנה עם הזובחים אשר כמותם רבים הם, ומשמשים הם את הכוהנים הגדולים יותר מאשר את אלהים. אוכלים נַחנו לחם צר…”

“האומנם?”

“כאשר אמרתי. כל נתח טוב ושמן לידיהם יפול…”

שבנא האזין לשיחו הער של הנער אשר הבין, כנראה, לשפוט נכוחה, שלא לפי גילו הצעיר. אך מכיוון שדחקה עליו השעה, ביקש לחסוך את השיחה לשעה נוחה יותר. אלא שמצא לטוב לו לקנות את לבו של הנער:

“רואה אני כי בגדיך בלו, ואני יש לי עמי חליפת בגדים טובה בשביל נער כמוך. אתן אותה לך, כאשר אמצא את הבית לשיכני. ועתה היה נא לי לעינים וגם לפה, כי עייף ויגע אני. חושה להראות לי הדרך לאותם הבתים, שאנשיהם מאסו בהם מתוך גאווה יתירה.”

הנער נזדרז ללכת בראש, שמח וטוב־לב. רץ היה לפניו ומשחק בחלוקי־אבניו, זורקם כלפי מעלה וקולטם בזריזות. תוך־כך מפנה היה את הסוחר ראשו אחורנית לראות בכבוּדה ההולכת בעקבותיו, ובוחר להוביל את הסוחר המכובד בצל, כי ראה עד־מה הוא מזיע ומתענה בחום הלוהט.

[ב]

איש לא ידע על מוצאו של שבנא. זרותו והליכותיו הנבונות הפליאו את תושבי־ירושלים. יש ואמרו עליו כי חתי הוא, משום שמבטאו העברי לא היה ברור למדי, אם כי ידע לדבר כן, ולעתים גם בלשון נמלצת. לימים גם שיפר את מבטאו והיה שוטף בשיחו. אלה אשר ניחנו בטביעת־עין חדה יותר הכירו בו את הארמי, הן בשל עושר־ניבו וצליל־שיחו בלשון זו, והן בשל תנועות מסויימות, פזיזות ונמהרות משל בני יהודה. אף דיבר האיש יפה צידונית, ושמע גם אשורית ומצרית, אם כי לא היטיב לדבר בהן. משיחותיו ניכר כי היה בן־בית בכמה ארצות. מלא וגדוש ידיעות על רחבי המדינות, עסקיהן וכל אשר להן, לתהילה ולתָהֳלָה. ומדבר היה על כל ענין וענין בבקיאות מתמיהה.

בירושלים המסוגרת בין ההרים, אשר תושביה יושבים בה ישיבת־קבע ואינם יוצאים ממנה אלא לעתים רחוקות, לכפרים או לעיר אחרת לביקור קרובים, ואשר קלטו שמועות על הווי זר ורחוק לא מתוך ראייה אלא מפי השמועה בלבד, היה האדם הזה שמשהו נכרי הוצק בו, מושך את העין ואת הלב. הליכותיו הוציאו לו מיד מוניטין של אדם החורג מן השגור והמקובל. בהעלימו קצת תכונותיו, היה גם מושך על עצמו חוט של חן.

תעלומה אפפה את האיש עוד בראשית הופעתו. עשיר ונדיב־לב, מסביר פנים לכל אדם ועתותיו בידו לבלות בשערי־העיר, בבתי־היין, להופיע בחצר־המקדש עוטה בגדי פאר והדר, מתרועע כבדרך־אגב עם כל נשוא־פנים ונכבד. הוא השכיל לעשות רושם טוב על כל רואיו, עד כי יש ונדמה היה כי כל תכליתו החיים היא להתחבב על הבריות, וכשאדם עוסק בכך במיוחד, הרי סופו משיג את מטרתו.

לפי־שעה התגורר בבית־אבן שקנה מאחד משועי יהודה אשר עלה לגור בהר ציון. היה זה בית רחב־ידיים, חדר בנוי לפנים מחדר, שצהָרים ואשנבים קרועים גם בתקרתו, להאיר את אפילתו ביום. מעקה הקיף את גגו, ומדרגות־אבן צרות, הסמוכות לקיר המזרחי, הוליכו אליו; הגג היה רחב למדי, לשם מנוחה בלילות־הקיץ החמים, וגם עשוי שיפועים משוחים בכופר, שהוליכו את מי־הגשמים בחורף לתוך הבור אשר בירכתי־החצר. היה זה בית אשר נבנה לפני זמן קצר אבן אדמדמה ונאה, ועשוי להקנות לבעליו נעימות של מחסה ושלווה.

הנער צפניה – אשר שבנא קירבו אליו מיד בבואו ירושלימה – לא הכזיבו. הוא מצא בו נער פיקח אשר היה לו שליח חרוץ ושַמש כאחד. שבנא העניק לו חליפת בגדים חדשה עשויה צמר טוב, כאשר הבטיח, והוסיף לו גם כותונת־פשתים חדשה, סנדלי־עור, ותמורת שירותו דאג גם למזונותיו, כי הנער לא אכל בבית־אביו לשובע. צפניה העריך את יחסו של אדוניו, אך גם לא התעלם מן הסודיות האופפת כמה וכמה ממעשיו ודרכיו. גם עמד על העושר הרב השמור עמו, ושדאג להצפינו יפה בכוכים אשר בקירות, בחדרו האמצעי המוגן בפני גניבות. דלתות־עץ כבדות התקין לשקעים, והיה נועלם על בריח, ושקע אחד הותקנה לו דלתית נחושת יצוקה, ובו החזיק דברים וחפצים לא שזפתם עין. זהיר היה שבנא גם מפני הנער, ויש שהיה משלחו בשליחות לצורך או שלא לצורך, שלא יהיה הנער במחיצתו בשעה שהוא מטפל באוצרו או מונה את כספו. יש והיה מנסה את הנער בדרכים שונות, לעמוד על שיעור ישרו ומידת־נאמנותו, לדעת אם אפשר לו לסמוך עליו. וצפניה ידע לשים את עצמו כאינו חוקר במופלא ממנו, שלא להעלות חשד בלב אדוניו. לפיכך היטיב עמו שבנא, לא קיפח שכרו, לא התעמר בו, ועד מהרה נעשה צפניה נאמן־ביתו ושומר טובו ועשרו.

אך הנער גם ידע, כי שבנא נוהג בו בעין יפה לא מהיותו טוב־לב, כי אם מתוך שמבקש הוא לקבל את תמורתו בנאמנות. הנער הבין ושקד על עניני אדוניו, כי ישר היה, אך בסתר לבו גם למד להתחקות על עקבותיו, לדעת ולהכיר את טיבו. כי עין־בוחַן היתה לו ורצון לדעת שרשי הדברים, ובעיקר לגבי שבנא, שבכל הווייתו היה טבוע משהו דוחה ומקרב, גלוי וכמוס כאחד.

צפניה למד לדעת, כיצד משכּיל אדוניו להסב לעצמו שם של נדיב וגומל חסדים, אם כי בדרך־כלל הכיר הנער יפה כי נדיבות־לבו מפוקפקת היא, – מעשיו לא באו לשם קבלת תמורה־לאלתר, כי אם במועד מאוחר יותר, משל לאדם הנוטע עץ מחכה באורך־רוח לפרי כי יבשיל בעתו. על תכונתו זו עמד הנער במשך הזמן, ובעיקר מתוך השאלות שהיה אדוניו מקיפו בהן, עם ראשית בואו ירושלימה.

שני סוגי אנשים עניינו את שבנא, השרים והסוחרים, כלומר כבוד וכסף. על סוחרי ירושלים היה שואל, מי מכובדיהם ועשיריהם, מה משלח־ידם ועסקם, בארץ ובכרכי הים. שאלות אלו נראו כדרך הטבע בעיני הנער, כי הבין שאדוניו מבקש להשקיע הונו במסחר, וראוי לו לאדם שיהא זהיר, שלא יניח כספו על קרן־הצבי. והיה צפניה עונה לו כיכלתו ומספר לו פרטים. ואילו השאלות, שהיה שבנא שואלו על השרים ושועי־יהודה, על השופטים ופקידי המלך, היתה צפונה בהן כוונה שעליה עמד הנער אך ברבות הימים, משתאה כיצד פוסע אדוניו בנתיב אשר סלל לעצמו אל התהילה וההצלחה. שבנא היה מעתיר עליו שאלות לרוב, קלות כחמורות, על מעמדם של רבי־המדינה ונכבדיה, על המשפחות רמות־היחש, ובמידה שהנער ידע להשיב על שאלותיו, גם על חצר המלך. יום אחד פנה אליו:

“הראית את המלך חזקיהו?”

צפניה התפלא לשאלתו:

“כל אדם ביהודה ובירושלים יכול לראותו. אין המלך יושב שׂפון בארמונו. אם מתאווה אתה לראותו, יכול תוכל למצוא אותו בחצר המקדש, לפני המזבח בגשתו להקריב, או גם ליד ארמונו.”

“האין הוא מוקף שומרים?”

“איש לא יגע בו לרעה. מתהלך הוא בנועם ומדבר אל כל אדם כדבר איש אל רעהו. אין המלך אוהב פאר והדר, כאשר ינהגו מלכים בארצות אחרות. השרים מוכיחים אותו על פניו, באמרם כי לא כן ינהג מלך, ובפקודתם יוצאים הרצים מבית־יער־הלבנון והשלטים בידיהם, שורה מזה ושורה מזה, בבוא המלך ובצאתו. יפה המראה עד למאד, אך גם דבר זה אינו לרצון לו.”

שבנא הקשיב בתשומת־לב יתירה.

“אין זאת כי עניו הוא האיש.”

“עניו וירא־אלהים!”

“כן? – תמה שבנא – עובד אלהים בלב תמים?”

“בלב תמים ובנפש חפצה. מלך חסיד הוא. לא כאביו אחז, אשר הנהיג עבודה זרה ביהודה, פסילי אשור ובבל, קדֵשים וקדֵשות, הלא תדע. החמנים שלהם והמזבח החדש העשוי נחושת תחת מזבח־האבנים, ודברים רבים אחרים, וכל זאת למען למצוא חן בעיני תגלת פלאסר. הוא ושריו וכוהניו משתחווים היו לעץ ולאבן כמות אבות־אבותינו בימי־קדם”.

“ועתה – חקרו שבנא – השב העם אל אלהיו?”

הנער ידע כל הדברים האלה לאשורם:

“השב השיבוֹ חזקיהו בכוח הזרוע. אך עלה על כסא מלכותו, והשיב את הכוהנים הנאמנים. בעזרתם ניתץ את המזבח האשורי, מחק את כל התמונות ואת צלמי־הכשדים שהיו חקוקים באבן על הקירות, אלילים ואריות בעלי־כנפיים, לא השאיר דבר מכל אשר הביא אחז אביו, מלבד צל־המעלות, כי טוב הדבר ומועיל. את הקדשים ואת הקדשות שילח לצידון ולדמשק כי שם מקומם. ולפני שנה עוד הגדיל לעשות.”

התרגשותו של הנער, בספרו את הדברים האלה, העידה, כי גדול חזקיהו בעיניו, ובודאי – הירהר שבנא – בעיני יהודה. ולפי שהנער משוחח היה ברוב ענין, עודד אותו להמשיך בסיפורו.

“במה הגדיל מלכך לעשות?”

"הוא ניתץ וכתש גם את נחש־הנחושת!

“מה הוא נחש־הנחושת כי אדע, נערי?”

“רואה אני כי אכן זר אתה, והרבה דברים סתומים הם בפניך. נחש־הנחושת קדוש היה בעיני העם עוד מימי משה, אשר עשה אותו במדבר למען ירפא את החולים והנגועים המביטים בו. יום־יום היו באים המוני חולים, פיסחים ועיורים, מצורעים ונגועים בכל מיני מחלות להיוושע על ידי נחש־הנחושת הקדוש. מתנוסס היה על עמוד גבוה בחצר המקדש, ליד שער הצאן, זנבו למעלה והוא מתפתל סביב־סביב וראשו למטה, מול המקדשים אותו, ושתי אבני שוהם יקרות קבועות בעיניו, זוהרות כאשר לנחש החי. יום אחד פקד המלך לשבר אותו לרסיסים, לכתשו עד דק, כי גם בו מצא עבודה זרה. ואף כי רבו המתלוננים על מעשהו זה, כי אמרו שהרבה חולים נרפאו בלי כל תפונה על ידיו, אמר חזקיהו כי האדם מצווה להשליך את יהבו על אלהים ולא על פסילים שאין בהם ממש”

“מלך רב־פעלים הוא” – אמר שבנא.

“רב־פעלים ואוהב עמו – והמשיך לפאר את מלכו – וגם רב כבודו בעיני העמים ומלכיהם אשר בשכנות ליהודה. הנה אומרים, כי יש בדעתם למרוד באשור ולפרוק עולו מעליהם. הלא הם עמי הצידונים, עמון, מואב ואדום, וגם מן הפלשתים, וחזקיהו מלכנו יעמוד בראש המורדים!”

“ועתה ספר לי, נערי, מי הם שריו ויועציו?”

“הה, אדוני, על אלה לא אוכל לספר לך כי תלא לשוני. מעטים בהם ישרי־לב ורבים בהם העושקים את העניים והעושים כל תועבה. אבי אומר כי טוב היה לוּ ביער חזקיה תחילה את זובחי האדם הרומסים זולתם ברגל, ואחר מבער את האלילים אשר לא ירעו ולא ישחיתו. אבי אומר, כי השרים האלה הם מקור כל רע. רחם לא דעו, ורודפי־בצע הם מאין כמוהם. רק אדם אחד הוא יועץ־אמת אשר אליו נשואות עיני כל העם, והוא נחמת העם בצר לו, ובני־הענוים אשר לו!”

שבנא זקף בו עינים תמהות:

“ומה שמו כי אדע?”

“ישעיהו הנביא.”

“אל נכון אחד מאלה הלובשים אדרת־שיער כרועים אשר במדבר?”

“לא אדוני – קרא הנער בתוקף – ממשפחת המלוכה הוא, בן אמוץ אחי המלך אמציה, ומשפטו כשׂר לכל פרטיו, ונועם־מדברו שובה כל לב. אך גם בתמהון ינהג, כי מבכר הוא אוהל־איכר על ארמון־המלך…”

“והישמע המלך בקולו?”

“כשמוע לדבר־אלהים!”

שבנא שקע בהרהוריו. שתי דמויות ראשיות נצטיירו לעיניו מתוך דברי הנער הקצרים והמדוייקים. קול ההמון דיבר מתוך גרונו של צפניה, וגם קול התבונה. ולא ארכו הימים ומה שלא שמע מפיו בענינים אחרים, דברים על השרים ורבי־המדינה ואורח־חייהם, למד והכיר לדעת בעצמו מקרוב.

[ג]

מדי יום ביומו יוצא היה שבנא לשוטט בחוצות ירושלים ובשווקיה. לעתים קרובות היה צפניה מתלווה אליו, לבאר לו דברים. שבנא לא הוקיר את רגליו מן השווקים שבעיר העליונה והעיר התחתונה, משערי הירקות, החיטה והשעורה, הדבש, השמן והיין, מציץ לחנויות הבשמים וזני־הקטורת, העדיים, האריגים, כלי ברזל ונחושת, וגם אל הקדָרים בבית־היוצר, בסימטות־העוני, ירד לראות במלאכתם, שואל וחוקר, ואיננו פוסח גם על נערים המלווים שיירות־סוחרים ואורחות־גמלים, ומרבה שיחה עם יורדי־ים צידונים, אשר יש ובבואם לחוף־יפו היו עולים גם ירושלימה לחזות בעיר ולספר עליה בארצם. אין דבר אשר שבנא לא היה תוהה עליו, חוקר ודורש, וצפניה השתאה לא אחת בראותו את אדונו משוחח גם עם בנאים העוסקים בהקמת בית חדש, או עם החוצבים באבן. לא היה דבר שלא ימצא בו ענין.

שבנא התרועע עם רבים מסוחרי־ירושלים, אשר לראשונה נפגש בהם בבתי־היין. הוא נתחבב עליהם בהליכותיו, כי איש־רעים היה, ובדיחות־הדעת היתה שורה על מעשיו. הם שיתפו אותו במסחרם, ולאחר שניתנה לו דריסת־הרגל, פרץ מסחרו במהרה וכספו אשר השקיע הוחזר לו פי שבעה מעל גבי אניות צידוניות, מעל גבי אורחות גמלים אשר חצו נתיבות־המסחר בארצות הסמוכות. גם עבדים קנה, אשר ירדו יחד עם עבדי הסוחרים והשרים למיכרות־הברזל והנחושת אשר בערבה ובהרי־אדום. צפניה עסק בכתיבת המכתבים והחשבונות, ושבנא הורה לו את הדרך הקצרה והמדוייקת, בה נוהגים הסוחרים הצידוניים לרשום את כל הדרוש להם במגילות מכירה וקנייה, לפי שמומחים היו לכך והם גם אשר הפיצו את תורת־הכתב הכנעני בין גויי־הים, אם כי הללו שינו צורתו. ההצלחה האירה לשבנא פנים, האניות שבהן הובלה רכולתו לא נטרפו, אורחות הגמלים לא נשדדו, ומיכרות הנחושת והברזל הכניסו לו הון־תועפות, כי רבים היו דורשיה של המתכת היקרה בימים אלה של ערב מרידה ומלחמה.

כאשר ביסס שבנא את מצבו החמרי ופחד לא היה בלבו מפני המחסור, שמא ייתם כספו לפני שיגדילוֹ, החל שם אל לבו להגשים את מטרתו אליה שאף כל ימיו. כי משפל־המדרגה עלה האיש וסבל הרבה בילדותו עד שהגיע לעושר ורכש לו דעת; בארץ־מולדתו נמנע ממנו לחדור לחוגי־החברה של השרים, ולפיכך עקר ממקומו עם הונו ורכושו אשר צבר, ובחר לו את ירושלים כשדה־פעולה לעתידו, לכשרונו ולשאיפתו אל הכבוד.

רבות ושונות היו התחבולות אשר אחז בהן להוציא לעצמו מוניטין בעיר. עדיין לא לבש מחלצות כאחד מאנשי המקום, לפי שבדק וראה, כי שתי מפלגות שולטות במדיניות של חצר־המלך, האחת נוטה למצרים, והאחרת הדוגלת באשור. אנשי־המפלגות נהגו להבליט את שייכותם לפלגה האחת או האחרת, גם בצורתם החיצונית, בלבשם בגדי־מצרים או בגדי־אשור, בשינויים קלים שהיו מותאמים לאוירה של ירושלים, בקיץ או בחורף. על־כן החליט שבנא, כי לפי־שעה יהא לובש את בגדיו כצידוני, כאחד מעשירי־הסוחרים אשר מערי־החוף. דבר זה הוסיף לו חשיבות בעיני הבריות, וכָשֵר היה בעיני שתי המפלגות כאדם העומד מעל לריבם. הוא גם ידע לבחור את בגדיו בטעם, כשריקמת שני וארגמן עוטרת באלכסון את אימרת בגדו, נוסח הצידונים, בהתפתלה מסביב לגופו הגמיש מכף רגלו ועד לצוארו. את מטהו, שגולת־שן לו וראש־אריה מגולף בה, מטה יפה ומעוטר פיתוחים, החזיק תמיד בידו כאות־שררה וכבוד. גם החותמת אשר לצוארו נאה היתה ועשויה אבן טובה.

שבנא סבר, כי אין איש יודע להגדיר בדיוק את מקום מוצאו. בעיני רבים חיתי היה, ארמי, ולפי מראהו – צידוני. אמנם, הוא נתגייר, שלא תהא נכרותו למכשול לו, אך את סוד־מוצאו לא גילה. יחשבו עליו הבריות אשר יחשבו, כל עוד הוא נראה בעיניהם עשיר ומכובד. את תעלומתו לא יפתור איש, ואשר בלבו כמוס הוא עמדו. עד־מהרה למד גם לדעת, מה היא המטרה ההולמת את שאיפתו וחריצותו. אך לפי־שעה הוסיף לקנות את לבות תושבי ירושלים, ורק צפניה עד היה לתחבולותיו וראה עד מה ייטיב האיש לפלס לו דרכו.

יום אחד עברו שניהם באחד מרחובות ירושלים בעיר התחתונה, סמוך לסימטה הדחוקה ליד החומה, מקום מגוריה של דלת־העם. לפתע הגיע לאזניהם ילל־אשה ובכי־ילדים כמבקשים על נפשם. תמוה היה הדבר בעיני שבנא והוא מיהר לעֵבר המקום שממנו פרצו הצווחות. צפניה נחפז לרוץ בעקבותיו, אם כי שיער פירושו של דבר. חזיון רגיל היה זה באותם הימים בירושלים.

ליד אחד הבתים הדלים עמדה אשה כבת־שלושים, ממררת בבכי וארבעה ילדים לבושי־קרעים אוחזים בשולי־שמלתה. בעלה לא היה עמה, כי יצא למלאכתו, ואלו שוטרי השופטים באו לבצע את אשר הוטל עליהם מטעם החוק. בעל האשה חב לאחד מסוחרי־העיר סכום־כסף אשר לווה ממנו, ובהגיע מועד הפרעון וידו לא השיגה לשלם, כי הנשך גדל פי שבעה מסכום הכסף, ויצא דינו של הלווה לפנות את הבית תמורת־החוב. האשה הפצירה בקול־בכי נוגע עד הלב, כי יחכו עוד זמן מה, עד אשר יעלה בידי בעלה להשיב את הסכום הדרוש, אך שומע לא היה לה. השוטרים, אנשים חסונים שמלאכתם בכך, לא שעו אליה ובעוד היא מתייפחת והילדים מצטרפים אליה אחוזי־אימה, החלו הללו לזרוק מתוך הבית ולהטיל החוצה את כל הכלים והמטלטלים, שהתגוללו ברחוב, מירמס לכל רגל, מגלים קלון־דלות בעליהם.

המלווה בעצמו עומד היה בקרן־הרחוב, צופה אם השוטרים ממלאים תפקידם כראוי. אין זאת לו הפעם הראשונה, כי לא על הנשך בלבד יחיה, ובנצלו את מצבם חסר־הישע של הנזקקים לו יגדיל את הונו פי כמה וכמה בנַשלו אותם מעל נחלתם. תוך כך התאסף קהל רב מן העוברים ושבים אשר נדו לגורל האשה וילדיה העלובים, אך לא יכלו הועיל.

שבנא ידע כי אין איש יודע להגדיר בדיוק את מקום מוצאו. בעיני רבים הלומד מכל דבר, הביט כה וכה, ובראותו כי רב הוא העם אשר התאסף מחמת קולות בכייה של האשה בצר לה, עשה את אחד ממעשיו המחושבים מראש, שיש בהם להקנות לו שם טוב. הוא התעורר, עקר ממקומו נמרץ ואחוז־זעם שידע לשוות לארשת־פניו, ובגשתו אל הקצין שאלו לפשר הדבר. הלה הורה לו על הסוחר הניצב בקירבת מקום והסביר לו, על שום מה הבית עובר לרשותו של המלווה. משנשאל, מהו הסכום אשר האיש חייב לנושהו, השיב כי הסכום הוא עשרים וחמישה שקל כסף. מיד קרא שבנא לסוחר ושקל על ידו את הסכום, לרוב תמהונם של כל הניצבים. בתחילה סירב האיש, כי על ידי זה מפסיד הוא את הבית, שערכו רב מן הסכום אשר יקבל, אך עתה נקהלו עליו האנשים אשר מעשה נדיבות לבו של שבנא היה למופת, והם אילצו אותו בצעקות ובכוח־הזרוע לקחת את הכסף ולהשיב את הגזילה לאשה. לראשונה לא הבינה עלובה זו את המתרחש, אבל כאשר החלו השוטרים, במצוותו של הקצין, להחזיר לביתה את הכלים והמטלטלים, הבינה את אשר עשה האיש למענה. נפלה לרגליו ונשקה את כנפות־בגדו. דמעות־גיל שטפו עתה על פניה:

“במה אוכל להודות למיטיבי ואיש־חסדי, וכסף אין עמי עתה?”

מסביב שלטה דממה. נוגע עד הלב היה מראהו של הנדיב:

“כאשר תשיג יד בעלך להשיב לי את הכסף, ישאל נא על שבנא אשר בעיר העליונה. כאשר יעזור לכם אלהים.”

והוא פנה ללכת, כאילו דבר של־מה־בכך הוא, מעשה המתרחש בכל יום. העם אשר צבא על פתחה של האשה לברך אותה על הישועה, הפליג בכבודו של האיש לרוממו, והכל היו נרגשים מאד. השמועה עשתה לה כנפיים ושמו של שבנא הצידוני נישא על כל שפתיים, כי לא זה בלבד שהמעשה יפה היה, אלא דרך עשייתו, הליכותיו ודיבורו היו כשל שר ונשוא־פנים. סיפור המעשה חזר וסוּפר בכל בית, בכל סימטה נידחת, בכל רחוב, בבתי־היין ובשווקים, ועד לחצר־המלך הגיע.

צפניה נערו היה האחד והיחיד, אשר תיכן את רוח אדונו וירד לדעתו. הבין כי לא מתוך נדיבות־לב, ולא מתוך שרחמיו נכמרו על האשה עשה את מעשהו, כי אם מתוך כוונה שהיתה כמוסה בלבו, והיא – למצוא חן בעיני אנשי־ירושלים, שידובר בו נכבדות. בדרך שובם הביתה נשאל על ידי שבנא: “הטוב המעשה בעיניך?”

השיב לו צפניה תשובה, שמתוכה יכול היה שבנא ללמוד ולדעת כי אין הנער נופל ממנו בחכמתו ובערמתו גם יחד, לפי שכיסה על תשובתו במאמר אחד בלבד, שאפשר לפרשו לפי הכוונה ששבנא נתכוון לה, וגם כהודייה בערך המעשה:

“טוב שם טוב משמן טוב!..”

לא עברו שנתיים ושבנא אורח מקובל ורצוי היה בכל מקום. ניתנה לו דריסת־רגל בבתי השרים והשופטים. הכל היללו את חכמתו ואת בקיאותו בעניני מסחר וכספים, וגם את הבנתו הרבה שגילה בעניני מדיניות, אם כּי לא התייצב עוד לצדה של אחת מן המפלגות.

בימים ההם התרועע ביחוד עם אחד משרי ירושלים הזקנים, שמעיה אשר על הבית. משתעה היה הרבה בחברתו בלשכתו בבית־הפקידות, וסומך אותו בעצה ובנסיון מאשר ראה ושמע בצידון ובמדינות אחרות, לדבריו: גם בבבל. שמעיה הזקן היטה אוזן קשבת לעצותיו. שמח היה להסתייע בו, כי כבדה עליו יד־המשרה בגילו, ובבוא שבנא אל הלשכה היה מקבל אותו בסבר־פנים. ביקורי שבנא בלשכתו של שמעיה נעשו תכופים וממושכים יותר. שמעיה זקן היה ועייף, ובחלותו באותו חורף, כאשר תקפה אותו הצינה ונשימתו לקתה, עושה היה שבנא ימים כלילות בלשכתו של הזקן, טורח ושוקד על הענינים, ולא היה איש בחצר־המלך אשר לא יפנה אליו בכל עניני הבית והחצר. הכל ראו בשבנא את האדם היודע לסדר ענינים בטוב־טעם ובשום־שכל, ועוד לפני שנפטר חנניה והלך לעולמו, שמו עליו השרים במועצתם עין לטובה, כי אחדים מהם קיבלו ממנו, בסתר, מתנות יקרות־ערך, להסב אליו המישרה. וגם המלך, לתומו, היה בעצה אחת עמהם, כי מצא חן בעיניו בהליכותיו. ואדם זה אשר מנכר בא, בן־בלי־שם, ניתנה על שכמו המישרה הרמה והתואר המכובד: אשר על הבית.

[ד]

כל האמצעים כשרים היו בעיני שבנא להשיג את מטרתו. חרוץ מאין כמותו היה, ואת אשר לא הבין קודמו השכיל הוא לדעת, מלא תככים, ערום, אך גם נבון־דבר. ראשית־כל ידע להעלות את קרן המשרה, לשוות לה ערך ותוקף, ועל ידי זה גם להעלות את נושאה.

לא ארכו הימים וכל עניני בית־המלך והאוצר עברו תחת ידיו. איש לא מיחה ואיש לא כיהה בו, כי עושה היה והתוצאה ניכרת היתה. הכניס סדר ומישטר, הוסיף עובדים צעירים וחרוצים, איש־איש במקומו, הטיל מסים על אנשי יהודה וירושלים, שיהיה הכסף מספיק לצרכי המשק של חצר־המלך והמדינה. מתחילה היתה זו תוספת של מס פעוט, קל למדי, אלא שהלך וכבד משנה לשנה, עדי כי היה בידו כסף רב לשיפורים ולתיקונים שהרחיבו את הדעת. גם צפניה נערו לוּקח אחר כבוד, ולפי שזריז היה, שׂם אותו מזכירו, אך העסיק אותו בעניני־מסחרו יותר מאשר בעניני הבית, ומבחינה זו לא נשתנה דבר, אלא שמשכורתו ניתנה לו עתה מאוצר־המלכות. ואבי צפניה, שהיה קודם כוהן הדיוט, מצא לפתע חן בעיני הכוהן הגדול, והוא שם אותו ראש משמרת כוהנים. וצפניה, שהדברים האלה היו למורת רוחו, ראם כרע במיעוטו, ואם כי שתק, הציק לו הדבר במסתרים, כי ראה עצמו כשותף במעשי אדוניו.

את ביתו הראשון אשר קנה שבנא בעיר העליונה לא מכר בבנותו לעצמו ארמון חדש ומפואר בעיר דויד, בשכנות עם ארמונות השרים ורבי־המלוכה. היה זה ארמון גדל־מידות ורחב־ידיים, בנוי אבן ורודה ומלוטשת, ובו לשכות, יציעים, אולם וגג אשר מעליו ניתן להשקיף על גיא בן־הינום ונחל־קדרון, על פני העופל הקרוב ולתוך חצר־המלך, והלאה מזה, לחצר המקדש וחומתו, ועל הרי־יהודה הרובצים מסביב. חומת־אבן הקיפה את ביתו ושומר ניצב על פיתחו, להרחיק טרדנים, שלא היו אלא עשוקים המבקשים דין־צדק בענינים שונים.

בתוך הבית התקין לו שבנא אולם רחב ומפואר, שתיקרתו עשויה עצי־ארז ומשוחה בששר, והקירות עטורים בציורים שלא היו לפי רוח־הזקנים, כי היו בהן דמויות חיות וגיבורי־ציד, מעין אלה שרואים בבתי הנכרים, עובדי הכוכבים ומקדשיהם. ולאולם רצפת־שיש חלקה, בו היה שבנא עורך, לעתים קרובות, נשפי־חשק, ויקירי ירושלים ובנותיה ידעו לספר בשבחם. היין ניתן בשפע בכלי כסף וזהב, מגדנות ומטעמים הוגשו ביד רחבה, וכטוב לב אורחיו ביין, היו הנשים והעלמות יוצאות במחול לקול נגינת כינור ונבל, תוף וחליל, אשר מנגניהם חבויים היו מאחורי מסך באחת הלשכות הסמוכות. ריח קטורת של בשמים יקרים נדף והאורחים השתעו לאור נרות אשר האירו באור־יקרות בכל פינה עד שעה מאוחרת בלילה. בנות־ירושלים העליזות היו מתעלסות באפלולית עם בחורים, וקול צחוקן נישא מתוך חדוות־חיים ושכרון־חושים.

בית שבנא היה הבית העליון ביותר בירושלים, וכל באיו חשבו להם לכבוד ולעונג רב להימנות על ידידיו של האיש היודע עת לכל דבר. ואם גם לא נראו נשפי חשק אלה בעיני חזקיהו וכמה מנכבדי הזקנים, הנה ראו בכך ענין הנתון ללבו של אדם היודע לשמוח בחייו. איש לא שם אל לב, ומעמדו של שבנא איתן ומכובד למדי.

צפניה היה לעתים קרובות עד לחינגה כזאת בבית אדוניו. מפונקות אלו, בעברן ברחוב היה תום ונועם נסוך על פניהן וחן של אצילות מצווה תנועותיהן, אולם פה, בביתו של שבנא, היו פושטות צורתן זו ולובשות צורה שאינה יודעת בושת וכמותה כּנאפופים, שבנא השטוף בפריצות שאוּלה מפולחני הקדֵשים והקדֵשות, היה מנצח על כל ההילולה, חולף לידו של צפניה, טופח לו על כתפו, קורץ בעינו וזורק לו בפניו: “שמח, בחור!..”, ואילו הוא, צפניה, רק אלהים הוא היודע, מה מאס בכל אלה!

וככל אשר ידע שבנא לשוות למישרתו הרמה ערך ותוקף, כן ידע להעלות גם את עצמו כשר היושב ראשון במועצת־המלך, כי על פיו ישק כל דבר. השכיל לשוות לכל מעשה צורה וחשיבות. ענין קשור בענין, מעשה כרוך במעשה, כל דבר שלוב במערכת כוללת, כל אדם כפוף לגדול ממנו, וכולם כאחד כפופים לו ומקבלים את מרותו. חילק את המשמשים, העובדים, הלבלרים והפקידים לבני דרגות שונות, כל דרגה מתחילה בפחוּת שבהם ועוברת, דרך שלבי מעמד שונה, עד הגיעם אליו, השר הראשון במעלה – אשר על הבית!

היתה זו שיטה מחוכמת וערוכה יפה מראש, כי נתן את לבו על כל פרט ופרט להאדיר את משרתו, וכשם שהיה קודם עניו ומעורב עם הבריות, משוחח ומתבדח עם נכבד כעם נקלה, כן נפערה עתה תהום בינו לבין הרבים, ולא כל אדם זוכה להטרידו. מעין אדם עליון בצמרת שרי יהודה, לובש גאות ושררה, אשר לא לפי ערכו הוא לחון במבטו בני־תמותה פשוטים. שבנא התברך בלבו, בצדק, כי את מעמדו כבש בחכמתו, פרי שאיפה אשר בערה בלבו כאש ואשר הגשים אותה להפליא. ואז נעלמו ממנו באחת כל אותה גמישות וכל אותו סבר־פנים שבו היה מקדם כל אדם; לבש קשיחות ולשונו חדה כחרב, פוגעת ומוחצת. לפתע ראו עד־מה קשה הוא שבנא, זורק מרה באנשים ושולט ברמה. וכשם שצנוע היה קודם בהליכותיו ובנועם לשונו, כן נעשה עתה יהיר וגס. הזאב השיל מעל גופו את עור הכבש.

גם סימנים שונים היקנה שבנא לעצמו אשר היפלו אותו מאחרים, עד כי ניכר היה יפה בבואו ובצאתו, כי שר נשוא־פנים הוא. את חותמתו הקודמת הסיר ותחתיה התקין לו חותמת חדשה, עטורת פקעים, שנחרתה בה דמותו של שר לבוש הדר המחזיק בידו אחת את מטהו וידו אחרת מורמה מעשה נגיד נוטה חסד, ומאחרי גבו חרותות האותיות: “לשבניהו”. אגרות־ספר שלו, אשר נשלחו למקומות שונים ביהודה ומחוצה לה, על גבי קלף או גומא, נשאו בשוליהן הטבעת חותמתו זו בטין, ומקבליהן חשבו להם את הדבר לכבוד רב.

לאחר ימים, כאשר נתבסס שלטונו של שבנא, והמישרה נכונה בידו, לפי שריכז את כל עניני המסים, המכס, והרשות למנות פקידים כחפצו, כאשר גבה לבו עד אין חקר, הנהיג דבר אשר העלה מורת־רוח, אך גם הפעם לא כיהה בו איש. לרשותו של שבנא עמדה מרכבה מצרית מפוארת, רתומה לצמד סוסים ורכָּב עמד בה. זכות זו, אשר גם המלך לא השתמש בה, הן מפאת צניעותו, והן מפאת הדרכים המשובשות בירושלים שלא היו יפות לנסיעה ברכב, זכות זו נטל שבנא לעצמו, ועוד הוסיף יהירות על חטא. רק המלך בלבד ניתנה לו הרשות היחידה ביהודה להשתמש בבגדי־תכלת, דבר אשר הקפידו עליו מאד בחצר־המלכות, עוד מימי דויד, ושבנא אשר ביקש לשוות לעצמו גם מתפארת מלכות, או לפחות להוכיח כי אכן ראש וראשון הוא בשרים, התחכם להתנאוֹת בכבוד זה בצורה צנועה לראשונה וחצופה יותר לאחר־מכן. יום אחד הופיע שבנא בלבוש לבן אשר אך בכנפותיו בלבד רקומים היו שני רימוני תכלת קטנים, מעין קישוט פעוט שבריקמה, עיטור צנוע ותכול שאין בו כל חטא ורק לתומו בא… אחר־כך הופיע בבגד דומה, אולם יתר על הרימונים התכולים היתה גם אימרתו סביב־סביב רקומה בפתיל תכלת צנוע ודק. לאחר־מכן הופיע ברבים, כאשר עיני העם הסכינו לראותו בקישוטי תכלת צנועים, והוא לובש מעיל אשר ריקמת התכלת שבו כבדה ועדיפה על פני הבד הלבן. כך יצר לעצמו שבנא, האיש אשר על הבית, מעמד של שלטון, בתוקף ובמראה, עד כי גורלו חיסר אותו אך מעט מן המלך.

במועצת־המלך השמיע את קולו לא כמחווה את דעתו אלא כתובע להשליטה; עם נמוכים ממנו לא דיבר כי אם פקד; לא נשא פני איש, ורק למלך מחניף היה וגונב את דעתו, ובדרכי־עקיפים היה מסב, כי תתקבל דעתו ורצונו ייעשה. רק אדם אחד היה בירושלים, שאותו ירא היה, מתחמק מפניו וחושש מקחת דברים עמו – ישעיהו הנביא. בחושו הכיר לדעת, כי את האיש הזה לא יוליך שולל, גם לא במעשיו הטובים.

לעתים רחוקות היה הנביא בא למועצת־המלך. יושב היה מכונס בקרן זווית ומאזין לדיונים. לרוב לא חיווה דעתו במועצה ולא התווכח עם איש, אך בשבתו היה כל אחד ואחד שוקל יפה את דבריו. במעמדו מיעט גם שבנא בדיבור, ומבטו של ישעיה כאילו הוריד אותו עשר מעלות אחורנית. שבנא, שערמתו העבירה אותו בשלום על פני חתחתים – מורך־לב לבש אותו בפניו, וכל־אימת שנפגש עמו, גם כאשר לא דיברו איש אל רעהו, דומה היה לו כי הנביא מציגו ערום. השנון והפיקח, שידע לעשות בלהטוטים ולקנות את לב כל מיודעיו, לא הרהיב עוז בנפשו לנסות דבר אל האיש המוזר הזה. יום אחד, בנסותו את כוחו, נכשל כשלון חרוץ, וטעם המקרה לא פג מזכרונו ימים רבים. ליד בית־יער־הלבנון נתקל בו, והוא בדרכו אל לשכת־הסופרים. היתה זו שיחה קצרה, אך כל משפט שהוציא שבנא מפיו חש כי לא אלה הם הדברים שצריך היה לומר, כי היה זה נסיון נואל לצוד את לבו של הנביא, ולא זו בלבד שלא עלה יפה, אלא גם פגע בעצמו קשה. שבנא הוא אשר עצר בנביא בלכתו שקוע בהרהוריו:

“השלום והברכה לאדוני”!

“איני אדונך…” – השיב לו הנביא בשקט.

“אם לא אדוני הנך, הלא אדון־החכמים אתה!”

“רק אדון אחד לנו, ואלהים הוא”.

“אך מה יעשה האדם החפץ ביקר חברו, להעלותו מעלה אחת?”

“יעשה את הטוב בעיניו, להעלות את עצמו”.

“האם נדע, מה הוא הטוב?”

“שאינו ידוע, ישפיל את עצמו”.

“והלא הטוב והרע שכנו יחדיו בלב אדם…”

עשה הנביא מעשה שטעמו המדכא שמור היה בלבו של שבנא ימים רבים. לפתע נתן בו את עיניו האפורות־זורחות תחת גבותיו העבותות והשחורות, הביט בו רגע כמבקש להכיר ולדעת אולי הוא שוגה במשפטו, אך בהחליטו כי מתחסד הוא האיש הזה ובא לגנוב את דעתו, הטיח בפניו בחומרה:

“דבר רע יצוק בך. לא טוב אתה בעיני!”

ובלי לחכות לתשובה סר והלך ממנו.

שבנא נדהם: לא מצא חן בעיני הנביא – משמע, קטוּל הוא. רק עתה הרגיש וידע, כי שפל הוא גם בעיני עצמו, תולעת עלובה, חדל־אישים שכל עשרו והדרו, כל מעמדו הרם, כאין וכאפס הם, אם הנביא מסתיר פניו ממנו. ורע מכל כי הנביא עמד על טיבו: “דבר רע יצוק בך…” חש, כי יד הונפה עליו אשר לא תרפה ממנו.

סר וזעף חזר לביתו. משעה לשעה גבר דכאונו. לכאורה, משפט קצר, אך חד ממכת החרב, לפי שהחרב מכה פעם אחת, ואילו המשפט חוזר ומכה בלא הרף, מענה, משפיל, מערער את כל בטחונו וצופן בחובו את אימת הגזר. לפתע חש שבנא, כי כל חכמתו נתבלעה, הכל מתמוטט לעיניו.

אותו יום השתולל שבנא ולא ידע מעצור לרוחו הרעה. התבשיל שהוגש לו לא ערב לחיכו ובזעמו הטיחוֹ בפני הנער אשר לא ידע במה חטא. אחד ממשרתיו, אשר לא הבין את שליחותו, לקה בבעיטה עד כי נתגלגל מן המדרגות. עם צפניה דיבר קשות והוכיחו על לא דבר. וכאשר עלה בלילה על יצועו נדדה שנתו מעיניו עד עלות השחר.

פרק שלישי: אנשי חזקיהו    🔗

[א]

אדם צעיר לימים עולה היה ומעפיל במשעול מתפתל בין סלעים, וההרים מימינו ומשמאלו. לבוש בגדי־בד, כאחד מפשוטי־העם הכפריים שמוצאם מן השפלה, זקן שחור, צפוף, עוטר לחייו, ארשת של עקשנות טבועה בפניו, ובעיניו הלהט אשר ילווה תמיד את האדם הנכסף לדברי חזון. ברגל עשה את דרכו מעיר־מולדתו מרשה, ובבואו עם שקיעת השמש, ננעלו השערים אשר בחומת־ירושלים, והיה עליו ללון בחוץ עד אור־הבוקר. עוד בלכתו מרחוק, כבר דעכו זהרורי־השמש על רוכסי־ההרים, ובהתקרבו אל שער הגיא, בהעפילו לעלות העירה דרך גי־בן־הינום, ראה את חיילי המשמר הודפים את שני חצאי־השער הכבדים, מזה ומזה, לראשונה בהסמיכם עליהם את כפות ידיהם מן החוץ, ולאחר־מכן במשכם אותם פנימה, והם משמיעים חריקה כבדה בנוּעם על ציריהם, עד שהוגפו והיו לאחד. והיה הדבר בעיניו לאות, כי אין ירושלים פתוחה לרווחה כל עת, וצריך אדם לשעת־חסד מיוחדת למצוא אותה גלויה ומסבירה פנים. ניחם את עצמו, חסד הוא לו שלא להיכנס העירה עם שקיעת השמש, עם סיומו של יום, כי עם תחילתו, בו גם האדם כמחדש את חייו מתחילתם.

מיכה עלה ירושלימה לאחר חג־האסיף. עוד קודם־לכן הגיעה אליו השמועה על בני־הענווים, תלמידי ישעיהו הנביא המטיפים לטוהר המידות ולביעור השחיתות אשר פשתה כנגע בירושלים. ועל אנשי חזקיהו שמע, המתוועדים באולם־העמודים, קובעים את דרכי התורה וחוקיה; ועל לשכת־הסופרים אשר שם נעשית העבודה הגדולה של העתקת המגילות. חולם היה מיכה כל ימיו במרשה, כי יום אחד יקום ויעלה ירושלימה להיספח אל האנשים האלה, אך לא קל היה הדבר. מדי שנה בשנה דחה את מועד־צאתו, כי אביו ביקשו להישאר לידו עוד מעט. אחר־כך נתארכו הדברים ונשתהו בשל נערה אחת אשר מיכה פגשה פעמים אחדות בלכתה לשאוב מים מן הבור, ועוד הוא מתמהמה להודיע לה רחשי־לבו, ונישאה בינתיים לזריז ממנו. ואז התנחם מיכה כי חייו קודש יהיו לדברי התורה והנבואה, כי לא נועד לאשה במרשה. אסף מן המגילות אשר היו שמורות בידו, שם צידה בתרמילו לימים אחדים, ומעט מן הבגדים שאמו הכינה בשבילו, כתנות־בד ואדרת עשויה טווי־שער־עזים, להחם את בשרו בחורף, ובלי לדעת מה צפוי לו בעיר הגדולה, והיעלה בידו להימנות בה עם מעתיקי־המגילות, קם ועלה, עד שעמד עתה בפני שעריה הנעולים.

בגיא־בן־הינום היורד ומשתפל בין העיר העליונה לבין עיר־דויד, שתיהן מוקפות חומה, מצא לו מיכה מקום בשקע בין שני סלעים, כעין עריסה גדולה, מחסה מן הרוח בלילה. משקבע את המקום בו ילין, ירד במשעול כשהוא עושה דרכו בזהירות, שלא להיתקל באבני־נגף בטרם יגביר הלילה את חשכתו, והוא מתקרב אל עבר בריכת־השילוח. בלכתו שמע עוד את קול הרועים המהגים וקוראים לצאנם, לאחר שהשקוהו, ובשביל מנגד הלכו האחרונות מן הבנות אשר שאבו מים, וכדי החרס הרטובים מבהיקים על ראשיהן. הן פנו והלכו אל הבקתות הפזורות מחוץ לעיר, נאות רועים ויוגבים אשר מבעד לפתחיהם כבר מאירה האש הדולקת ורומזת על נועם של חמימות.

מיכה רחץ פניו וידיו בחשכה, שתה מים לרוויה, מילא את צפחתו וחזר אל המקום שבחר בו ללינת־לילה. ידע כי לוּ פנה לאחת הבקתות הקרובות היה מוצא בה מלון, וגם כף נזיד או דיסה חמה, כי גדולה היא מצוות הכנסת אורחים, שפשוטי־עם אלה מקפידים עליה ביותר. אבל לפי שלא היה טרדן, העדיף לינה תחת כיפת הרקיע, למרגלות העיר משאת־נפשו מאז, וגם ראה בזה ראשית מבחן, אם כי אין זו לו הפעם הראשונה שהוא לן בחוץ במלונה שבכרם, ואף אמש לן בדרך תחת עץ זית, ושנתו ערבה לו.

הוציא מתרמילו פת, גבינה וזיתים, אכל לשובע ולגם מן הצפחת. את טליתו פרש בשקע שבין הסלעים, כיסה את גופו באדרתו, ובשכבו פרקדן, זרועותיו מתחת לראשו, הביט אל החומה המזדקרת למעלה, שגיאה וחובקת את העיר, ואל השמים זרועי הכוכבים, שנראו לו גבוהים יותר מאשר במרשה, רושפים בחזקה, כחולים ובהירים כעין מכיתות־ברק. מסביב לו ולידו נתכנפו צפרי־לילה בצריחות קטועות בין עצי הזית והרימון, הענפים נתאוושו ברוח הקלה, ומיכה הרגיש כי עייף הוא, אך התנומה ממנו והלאה. תמיד, כאשר ישתערו עליו המון רגשותיו והרהוריו, בעמדו על סף מאורע חשוב, תידד שנתו מעיניו. גם אין דומה שינה בחוץ על אדמת השפלה לשינה בחוץ בהרי־ירושלים, שגבוהים הם והאוויר צונן ביותר. מיכה חזר ועיטף את עצמו יפה באדרתו. הרגשה נעימה שלטה בו, כי הנה מחר, עם עלות השחר, יקום ויעלה לעיר־הקודש להסתופף בחצר־אלהים.

זו לו הפעם השניה שהוא עולה ירושלימה. כדי לשכך את סערת כיסופיו לקחו אביו עמו, בעלותו לחוג את החג בירושלים. נרגש היה מיכה למראה התפארת, רוממות הר־הבית, המקדש וארמונות השרים. הוא הקיף את ירושלים סביב לחומה, התעכב ליד כל שער, ליד כל מגדל, מלא פליאה למראה חומותיה הבצורות, הגבוהות. ובתוך העיר התהלך, ברחובות הסואנים, בשווקים השוקקים מרוב עם, בסימטאות הצפופות, ליד הסדנאות ובתי־המלאכה. מימיו לא ראה המוני־אנשים, כאשר ראה בעלותו ירושלימה, ובתוכם ניכרים היו ביותר עולי־הרגל אשר באו מכל כנפות הארץ.

בימי אחז כלתה רגל עולה מהר־הבית, כי המלך אשר רוח עיועים נמסכה בו ביטל את ערכו של החג, ההיכל היה נעול ושומם, הקירות משוחים בששר ועליהם חקוקים ציורי חיות דמיוניות, אלילים ומפלצות מעין אלה שבמקדשי אשור ובבל. המזבח נותץ ותחתיו הוקם מזבח־נחושת לפי מתכונת אשורית, אשר פקד אחז על אוריה הכוהן להתקין. לפיכך חדלו המוני־העם לבוא, והזעם על המלך אשר סר מן הדרך הישרה גדל בקרבם משנה לשנה. אך עתה, לאחר שעלה על כסא מלכי בית דויד המלך חזקיהו, אשר הבין לחדש ברוב פאר את החג, לטהר את ההיכל וגם לקרב את שארית הפליטה משומרון, שוב החלו מתרבים עולי־הרגל, עד כי רב ועצום היה מספרם לאחרונה. גם אנשי הגליל הרחוק, משבטי זבולון, מיששכר ואָשר שלא הוגלו, ושרידי ממלכת אפרים מעבר הירדן, היו בבאים, וגדולה היתה השמחה שחזקיהו משכיל לאחד את כל השבטים, ולקרב את לבם לעם יהודה וירושלים. ראשית מעשהו של חזקיהו היתה לחבר אגרת אשר שלח בידי שליחים ורצים לכל מקום נידח בו ניתעו השרידים, לעלות ולחוג את חג הפסח בירושלים, לפי שראה בו שמחה כפולה: זכר ליציאה לחירות משעבוד הגוף, ויציאה לחירות עתה משעבוד העבודה הזרה, שיש בה מהצלת הנפש וזיכוך הרוח מן הטומאה. ואת האגרת פתח בדברי נחומים:

"שׁוּבוּ אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל,

וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי

אַשׁוּר".

ואף כי לראשונה לא נענו לקריאתו של חזקיהו כל בני השבטים אשר שרדו, כי מרי־הנפש שבהם היו משחיקים ומלעיגים לשלוחיו, הנה לאחרונה נתרצו גם הרוגנים והנידחים, כי כוונת המלך טובה היתה וצודקת, לאחר אשר שומרון חדלה מהיות ממלכה. חזקיהו טען, כי מוטב לשוב ולאחד את שני העמים האחים, כי יוכלו יחד לעמוד בפרץ ביום מסה או שואה. וטובה לכך ירושלים, לפי שנמצאת היא על הגבול של בני רחל ובני לאה, על גבול יהודה, השבט שממנו יצא ראשון מלכי בית דויד; ועל גבול בנימין – השבט ממנו יצא ראשון מלכי ישראל, ולא נכללה ירושלים בחלקו של שבט, להיותה מרכז ובית אלהים לכל השבטים. בסופו של דבר גבר והלך מספר עולי הרגל משרידי שומרון, כי חזקיהו לא חדל לדבר על לבם ולנטוע בנפשם אהבה אל אחיהם ביהודה, שכל ימיהם דאבו על הפירוד.

לאחר שטיהר חזקיהו את המקדש, ובמצוותו נשלכו לנחל קדרון שרידי העבודה הזרה, אשר לה נתפס אחז אביו, המזבח הטמא וכלי־הקטורת, נתעורר לשוב ולהנהיג את העלייה לרגל בכל תפארתה. לפי שביקש לפתוח בחג הפסח, נועץ עם השרים והזקנים לדחות את החג לחודש השני, וטעמו ונימוקו עמו, כי היתה זו השנה הראשונה לעלותו על כסאו, ובחודש הראשון בו חל חג החירות, עוד לא בא מועד האביב. כי ביהודה נהגו מאז ומתמיד לפי חדשי הירח שבמעגלם השנתי גרמו לפיגור של אחד־עשר יום, ועיבור השנה כנהוג בבבל טרם נעשה, והיה לוח הזמנים משתבש ונתון לתנודות, שלא לפי עונות־השנה הקבועות בטבע. אז נתן חזקיהו את דעתו לתקן את חישוב השנה וירחיה, לעבּר אחת לשלוש שנים ולהתאים על־ידי־כך את חדשי השנה של הירח לתקופת השנה של מנין החמה, שקבועה היא יותר ואין מצטבר בה הפרש ניכר בזמן. לפיכך פקד על החכמים לדרוש אל לוחות הוברי השמים הבבליים, שנהירים להם שבילי הרקיע, ושחישוביהם מדוייקים מתוך הנסיון שקנו משך דורות רבים. הזקנים והחכמים הסכימו לדעתו של חזקיהו לדחות את חג הפסח ולעשותו בחודש השני, בו יחול חודש האביב לפי תקופת הטבע, ואז גם יהיה סיפק בידי השבטים הרחוקים והנידחים לעלות ירושלימה.

היה זה מאורע חשוב, אשר בני יהודה ראו בו אות לתבונת־מלכם. מאז הוחל גם להכריז על ראשית החודש עם הופעת מולד־הלבנה. ולמען ידעו על כך בכל מושבות יהודה הרחוקים ביותר, העלו משואות אש בהרים שהיו מכריזות על הדבר הנכבד הזה. משואה ראשונה מעלים היו על הר המישחה, בקצה הדרומי של מעלה הזיתים, הנשקף על פני כל ההרים.

חזקיהו ביקש לשוות לחג־החירות את כל תפארתו לפי מסורת־אבות בזבחים, בשירה ונגינה, ברוב עם ובשמחה גדולה. העמיד את הכוהנים לכל משמרותיהם, וכן את חבורות הלוויים, לנגינה ולזמרה, לעזר לכוהנים בעבודתם, בחצר ובהיכל. ומרכושו פקד המלך לתת עולות וזבחים לרוב, אלף פרים ושבעת אלפים צאן. ותהי השמחה בירושלים גדולה, וזקני הדור אשר ראו במחזה ועיניהם דומעות מגיל, אמרו כי מימי שלמה לא היתה תפארת כזאת.

כאשר בקעה בעוז נגינת הלוויים במזמורי דויד, והם מבניהם של אסף, הימן וידותון, להלל לד', ויהי העם שלם עם אלהיו ועם מלכו העוטה הוד ועיניו זוהרות למראה חידוש הברית. כי היה זה השכר לפעלו, חלף מגעו האישי ויחסו הלבבי והפשוט לכל אדם מישראל אשר עלה ירושלימה; חזקיהו קסם להם בהליכותיו, מהיות לו לב פתוח ואוזן שומעת. עז היה בו הרצון לתקן את אשר עיוות אביו בחייו, ועוד בהיותו נער נשבע כי כאשר יעלה על כסא מלכותו ישיב את המצב לתיקונו ויגביר תורה ודעת.

ואת אשר הבטיח החל לקיים בלהט ובתנופה. כאשר החזיר את הכוהנים ואת הלוויים למעמדם, וחידש את עבודת־הקודש לכל פרטיה, נתן את דעתו על הלוויים המנגנים ושקד על הגדלתם, עד כי הגיעו למעמד של מקהלה גדולה ומפליאה אשר טרם היתה כמוה. בעמדם על מדרגות האולם הפתוח מול ההיכל, לנגן לפני אלהים, הפליאו כל אוזן בשוררם תפילות ומזמורי־תהילה, בפרטם ברוב נועם על כלי הנגינה אשר נתרבו והוכנסו בהם חידושים בצורת המיתרים ומספרם, בתוספת חצוצרות ממין חדש, להבדילם מחצוצרות הכוהנים, וכלים אחרים אשר הפיקו מהם צלצלי־שמע, תרועה והקשה. לפי שבין הלוויים המנגנים היו לא בלבד אנשים יודעי נגן, אלא אנשים בעלי שאר־רוח, אשר האזינו ברוב תבונה לקולות נגינה תועים בחלל האויר, השכילו לקלוט אותם ולחברם בקבעם נוסח של נגינה לכל שיר ושיר; הם התאימו את הנגינה לפי סימנים מיוחדים אשר נתנו בהם, להיותם מושרים ומנוגנים במישטר וסדר, במעלות ומורדות. ובנגן הלוויים היה הר־הבית למרכז אשר בו יתפעם כל לב מחרדת־קודש, לשמע צלילי הנגינה הנפלאים המשרים על האדם רוח שואפת אל הנשגב, והנוטעים בנפשו רצון לגדולות ולנצורות. והיה בשוב עולי הרגל לעריהם ולכפריהם, והשירה מתפעמת בלבבם, וירבו לספר בשבחה של ירושלים ולפאר את שמו של חזקיהו מלכה. ויש גם אשר סיפרו כי בין פרקי התהילים המוּשרים בפי הלוויים ישנם גם מזמורים אשר חיבר המלך בכבודו ובעצמו.

מיכה ראה את המלך חזקיהו בפעם הראשונה בחייו בחג, כאשר ניגש המלך אל המזבח להקרבת הקרבן. עם רב עמד צפוף מסביב, ומיכה ראהו בסמכו את ידיו על ראש הפר, בהעבירו בזה את חטאותיו וחטאות עמו לגוף הקרבן אשר יכפר במותו על עוונות האדם. ניצב היה המלך ליד המזבח ורואה בכוהן העושה בקרבן ולידו ריעיו המסייעים לו, וכל אלה הממונים על כך, תכונה גדולה וזריזה.

בתוך העם הרב אשר מילא את החצר ואת המבואות, והם מחזיקים בידיהם כפות התמרים, הם והכוהנים לובשי הלבנים, היה המלך בולט בגלימת התכלת המלכותית אשר לו, שירדה מכתפיו עד לרגליו הנעולות בסנדלי עור אדום, ולראשו צניף עשוי אטון מצרי, גבוה ודומה בתבניתו לזה אשר יעטרו מלכי אשור, אך חסר אבני־חן, ולו ריקמת זהב, שני וארגמן. פניו נראו חיורים מעט, עטורי זקן קצר כעין הדבש הכהה, ותלתליו השחורים מקיפים את מצחו וגולשים על ערפו ועל כתפיו, סדורים וקשורים בסרטים דקים; עיניו – אשר מיכה ראה אותן מקרוב, כי הוא נדחק בתוך העם המצטופף להיות סמוך ככל האפשר אל מלכו, – היו כעין השקד, וענוות־תום נשקפה מהן; שמץ יהירות לא עמד בהן, ובהעבירו את מבטיו על העם מסביב ולבו גאה משמחה, ראה לנכון לחייך, ואז דומה היה למיכה, כי מחייך הוא אליו, משל מכיר הוא אותו, ונפשו נרעשה בו. היה זה המלך אשר העם אהבו, כי בכל תנועה משלו ובכל מעשה ניכר האדם השוחר טוב ושלום לכל.

[ב]

לאחר ביעור האלילות, שהיה כרוך במסע חוגג ומקיף בערי יהודה וכפריה לנתץ את הבמות, להשיב את העם אל אלוהיו, החל חזקיהו במעשהו האחר והחשוב ביותר. הדבר נעשה בשקט ובצנעה, כי נחלת יחידים היה, אך רישומו ניכר אחר־כך ביהודה.

לשכה אפלה היתה בבית־הגנזים, ביציע הדרומי אשר להיכל, בה החזיקו דברים וחפצים אשר יצאו מכלל־שימוש. לתוכה הוטלו ספרי־התורה, המגילות וכל אשר היה בבית המלך – מסורת־אבות, דברי־נבואה של חוזים קדומים, רשימות של קורות־העם, שירות־מלחמה, עלילות ומשלים. על כל אלה כיסה האבק, ועובש עלה בהם. אחז, מר־הנפש והמאוכזב לאחר החורבן שהומט עליו ועל יהודה בידי רצין מלך־ארם ופקח בן רמליהו מלך־ישראל, היה כמתעתע בהתנהגותו, ולאחר שובו מעצרת־המלכים בדמשק, בה ראה את מלך אשור בתפארתו ובכוחו, דבק באלילות כמבקש להכעיס את אלהי ישראל. ואילו חזקיהו בנו, אשר הנביא קירבו וראה בו את היורש העתיד להחזיר את העטרה ליושנה, אמר לו בלהט וברגש, עוד בהיותו נער: “חי אדוני אם לא בימי ישכון שוב בבית קדשו!” ובעלותו על כסאו, ביער את האלילות, טיהר את המקדש, פיאר את ירושלים ואת הר־הבית וטרח הרבה לאיחוד־השבטים. ואכן, העם ראה תמיד בירושלים את עיר־בירתו, ואת הר־הבית כמשכן־כבודו של האלהים.

ואז כינס חזקיהו מועצה בת עשרים איש ואיש. באולם־העמודים היה מושבה, שבנוי היה כחצי־גורן, וכסאות־עץ־הָבנה ערוכים בו, מול כסאו שעמד באמצע, סמוך לקיר, שיהא רואה את כולם כאחד, ונישא מהם, מפני הכבוד, במעלה אחת בלבד, שלא תרומנה עיניו. חברי המועצה – מזקני ירושלים וחכמיה, אשר ידעו את התורה לאהבה ולכבדה – התכנסו, לעתים מזומנות, לדון בענינים שהיו טעונים בירור וליבון, כגון עיבור השנה, קביעת סייגים בפני העבדות שפשתה אז כנגע, קביעת חוקים ומשפטים, או חידושם של דינים ישנים, וכן החדרת התורה לכל מקום.

יש גם אשר הנביא הופיע במועצה, להקשיב לדברי הנואמים, ולעתים גם להשמיע דברו. מועצה זו מקבילה היתה למועצת השרים, וחזקיהו סבור היה כי רשאי הוא לסמוך עליהם שעה שהוא מקדיש מזמנו למועצת־הזקנים. הוא הפקיד את עניני המדינה בידי השרים הממונים על כך, ולא ידע כי גחלים הוא חותה על ראשו, כי בראש השרים עמד שבנא אשר שת לו בחלקות וקנה את לבו כאדם הבקי בהוויות־העולם. אמנם, הנביא הזהירו מפניו, אך חזקיהו סבור היה כי גוזמה היא בפי ישעיהו, או טינה היא בו שאין לה שורש.

מתוך הלשכה האפלה אשר בבית־הגנזים, בה נערמו ערימה אחת, הובאו המגילות בפני המועצה, מהן שלימות ומהן קרועות, פרקים וקטעים בלבד, מהן רשימות קצרות, דברי־התורה ודברי־הנביאים, וגם רשימות אשר הכוהנים רשמו לעת־מצוא, ואיש לא ידע מה ענינן. כן הובאו דברי משל ועלילות מני קדם על ראשית דרכו של העם, לאחר צאתו ממצרים. מגילות־ספר של דברי התורה ברובן שלימות היו וללא פגם. אך שאר הדברים מעורבבים היו וטרופים, והיה צורך לבור אותם מן הערבוביה, לברר את כותבם, והעיקר – להכין מהם העתקים ומגילות חדשות. כי הורגש צורך בהעתקת דברי־התורה, לשלוח אותם לכל הערים והכפרים, וכן למנות כוהנים ולוויים אשר יעברו בעם ללמדו לדעת את המצוות ואת החוקים.

חזקיהו הביא בפני סיעתו במועצה את המגילות. אחד הזקנים היה קורא בהן, ואז היו פותחים בדיון של כובד־ראש והקפדה לקבוע ערכן וקדושתן. בהסתמכם על זכרונם, ורק לאחר דיון, פקדו על הסופרים להכין העתקים. אז הוחל בעבודה חשובה זאת אשר חזקיהו ואנשיו הניחו יסוד לה, לבאים אחריהם. לראשונה סידרה המועצה וערכה את קורות דברי הימים כפי שנמסרו מפי הסופרים והזקנים, ועל סמך רשימות קדומות, החל מכיבוש כנען ותקופת השופטים עד למות שאול. הם העתיקו גם את משלי שלמה, אגור בן יקה ולמואל מלך משא, אף כי לא היה מזרע־ישראל, אך אמריו יפים היו ומלאי חכמה, וכן מדבריהם של ראשוני־הנביאים, שהיו צרורים במגילות בלות, וכבר נשתכחו גם מפי הזקנים, אשר תמוה תמהו למראה עיניהם, וצער רב תקפם למחשבה, כי באין דואג לדברים אפשר ויאבדו כליל.

ואילו עתה, בבוא חזקיהו ואנשיו לדאוג למגילות אשר נמצאו בגניזה ולהפיץ חכמתן ברבים, נתקלו בקושי חמור, כי מעטים היו המעתיקים, הסופרים היודעים את מלאכת הכתיבה התמה והנקיה, ומעט היה מספר יודעי הלשון על בוריה, והיה צורך לחנך אנשים מיוחדים לכך. היה זה רעיונו של חזקיהו, אשר התמכר לו בכל מאודו: ליד בית־הפקידות הוקם במצוותו בנין גדול ומפואר אשר קראו לו לשכת־הסופרים. בו ריכז את המעטים אשר נמצאו אז בירושלים היודעים את מלאכת־הכתיבה, והוסיף עליהם תלמידים אשר ילמדו מהם. ויהי זה המקום הראשון ליד מועצת־המלך, שנוסד במיוחד לתכלית זו, ושר־האוצר מכלכל אותו. לא עוד חכמים וסופרים בודדים, אשר נשכרו לעתים מזומנות לעסוק בכך, כי אם עדה שלימה וקבועה, סופרי המלך וחכמיו, באולם רחב־ידיים, בבנין מיוחד לשם כך, ואגף לו אשר בו גרו חניכי־הסופרים. הללו סמוכים היו על שולחן־המלך, ובגד ניתן להם שלא יחסר להם דבר. אליהם נספחו אחר־כך בני־הענווים, תלמידי הנביא וחסידיו, אשר הפיצו דבריו ושימשו מופת לעם בחיי טוהר ופשטות.

מועצת־המלך המשיכה להתכנס ולדון על ערכם של הדברים ועל המגילות שיש להעתיק. מהן שניתנה להן זכות־הבכורה ומהן שנידחו לקרן־זווית, מעין גניזה שניה, ואין לדעת אם צדקו או לא צדקו החכמים, כי יש גם אשר לדברים טובים לא יאיר המזל פנים מקוצר־המשיג. במהרה ניכר רישומה של העבודה הזאת בקרב העם, כי המגילות ניתנו חינם אין־כסף, והיו שליחים באים מן הערים ומן הכפרים, ובהם גם מבין שרידי שומרון אשר דרשו אותן, לחזק את רוחם. יקרות היו בעיני מקבליהן, ויש והתקינו להן נרתיקים מעור או מנחושת, לשמור עליהן ולהוסיף להן נוי וקישוט. ומשהיו המגילות בידי הזקנים בערים ובכפרים, ונמצאו להן גם לומדים וקוראים, ולא היה מקום ביהודה אשר לא נשמעו בו דברי התורה והחכמה.

[ג]

למחרת־היום נתעורר מיכה בטרם תזרח השמש, כי קר היה הלילה, ליל־הרים שאוירו צונן ביותר בתקופה זו לעת רדת הגשמים. מיכה ירד לבריכת השילוח לרחוץ ידיו ופניו, וישב לסעוד את לבו בפת מרוחה דבש, שניתן לו על ידי אמו בכדית קטנה, בגבינת כבשים וזיתים, דבר אכלו בוקר, צהרים וערב בשעת עלייתו ירושלימה.

והנה עלה השחר, השמש האירה את רוכסי־ההרים, בעוד אשר בגיא למטה רבוץ היה ערפל כבד ועיניו כעין החלב. אך לא עברה שעה קלה והאד נמוג, הכל נתבהר מסביב והואר, עד כי הסלעים, ההרים ושרטוטי־החומה נצטיירו על פני כחול הרקיע רחוצים ומזוהרים. בשבילים נראו אנשי־הכפרים אשר יצאו לדרכם כנראה בעוד לילה, והם מחמרים אחרי בהמתם עמוסי הירקות והפירות, להביא תנובת שדותיהם לתושבי־ירושלים, וכל המקדים נשכר. הרועים כבר אספו צאנם להוליכם אל המרעה, ושוב נראו הבנות זקופות־הקומה והכדים על ראשיהן כשהן נעות בין צוקי השבילים ופיתוליהם אל המעין וממנו. עוד הזייות־החלום בעיניהן ורעננוּת הבוקר טופחת בפניהן הסמוקים, ומחייכות הן לרועים אשר יקדמו אותן בברכת־הבוקר ובמבטים חומדים אשר ישוטטו עליהן מכף רגל ועד ראש; לפי שמפורסמות הן בנות ההרים בתואר גופן המחוטב, שגמישותן באה להן מטבע המשעולים והסלעים הזרועים על כל מדרך כף רגל, והמרגילים אותן לרוב לדילוגים ולהליכה המחסנת את הגוף ומקנה לו גם זריזות.

מעל להר־הבית עלה עשן התמיד, אפל ודק בתחילתו, אפור־בהיר באמצעיתו, מתרחב ומצחיר בסופו, עד כי יתמזג עם כחול־הרקיע כענן לבן; בנשוב הרוח היה עמוד־העשן נע קמעה, כמחשב להישבר, וחוזר ומתיישר, לבשר לכל תושבי־העיר ולבאים אליה, כי כבר עולה התפילה למרום, לכפר על החטא ולהודות על החיים המתחדשים בוקר־בוקר, יום־יום תמיד. והיה מיכה עולה עתה דרך נחל־קדרון ומעפיל בנתיב לשער־המים, מול הגיחון, שנראה לו עתה מושך יותר לכניסה לירושלים, לפי שכבר היה פתוח לרווחה. תוך הליכה, יחד עם מובילי הירקות הנדחקים עם בהמתם, לא גרע עין מעשן־התמיד ומחומות־המקדש.

מיכה הלך ונתקרב אל השער הדרומי של הר־הבית, בעברו דרך עיר דויד והעוֹפל, ברחובות ובסמטות שהצל רב בהם מן האור, וצינת־אבנים נודפת מסביב, ספוגת נועם ושלווה של שעות־בוקר. ככל שהלך וקרב אל חצר־המלך (הוא ידע כי לשכת־הסופרים סמוכה לארמונו), כן הלכה המבוכה וגברה בלבו. לא היתה זו מבוכה רגילה של אדם מחמת רגש של בושה במקום חדש, כאשר יהיה עליו לעמוד בפני גדולים ממנו, כי אם מבוכה הבאה מתוך חשש שמא חלילה לא יעלה הדבר בידו וחלומו יהיה למפח־נפש. כי בלשכת־הסופרים מצויים בודאי רבים וטובים ממנו, ומי הוא בן־כפר שכמותו, אשר יעז לבוא ולהציע את עצמו כמבקש מישרה של סופר? אמנם, בלבו יודע הוא כי נכון הוא ומוכשר לעבודה זו, אך היעלה בידו להשפיע עליהם, כי יכירו בו לקרבו ולתת המישרה בידו? והיה הספק מענהו בלכתו.

בקרן־זווית עמד, בין אולם־העמודים ולשכת־הסופרים, כולא נשימתו ומבקש לשכך סערת־רוחו. הוא הקדים לבוא, ורק לאחר שעה ממושכת שארכה בעיניו עד למאד, החלו לבוא אל הלשכה הסופרים והפקידים. אחד־אחד או שנים־שנים באו, אלה הסופרים אשר היו גם משמרת ענווי־הארץ; אלה אשר התאבקו בעפר רגליו של הנביא; אלה העומדים על משמר האמונה והצדק, אשר רבות שמע עליהם עוד בהיותו במרשה. ולפי שסמוכים הם על שולחן־המלך, לחמם ניתן ומימיהם נאמנים, לובשים היו גם בגדים פשוטים אשר נראו כמדים לכל דבר. גזורים בד פשוט, מלאכת כפיהם של נשים ביהודה התומכות בפלך ובכישור בלילות־החורף הארוכים לאור הנר, ומראה אחד להם. הם לבשו כותנות ארוכות, אֵפוד עליון קצר, אף הוא עשוי בד, סנדלי־עור פשוטים לרגליהם וצניפים לבנים לראשיהם, בעלי שלושה קיפולים נתונים זה בתוך זה, ומראה פרחי־כוהנים להם. רק החגורה אשר במתניהם, חגורת־עור, הבדילה אותם מן הכוהנים. אחדים מהם, קשישים, וכנראה גם ותיקים ובעלי מעמד מיוחד, נשאו את קסת־הסופרים במתניהם, ונרתיק של מגילות וחרט החזיקו בידיהם.

והיה מיכה מלווה אותם במבטי קנאה, וטרם ידע מה יעשה ולמי יפנה. אך באחרונה החליט, כי אם יוסיף להיות חבוי בפינה, נתון בצל, איש לא יראהו ואיש לא יפנה אליו, גם אם יעמוד כן מבוקר עד ערב. הרהיב עוז בלבו וקרב אל מדרגות לשכת־הסופרים. ניצב מן הצד, תרמילו לרגליו, צרור־חפציו תחת בית שחיו והוא משמש אחיזה לעיניהם הסקרניות של עוברים ושבים, ובעיקר של פרחי־הסופרים, לפי שנתבלט בכפריוּתו, ואף מראהו היה בו לצוד את העין, בתואר ובקומה.

שעה ארוכה עמד מיכה למרגלות הבנין, אשר אליו הוא שואף, להסתופף בצלו, ועדיין לא ניגש אליו איש לשאול אותו מה. הללו כבר היו מכונסים פנימה, ומבעד לדלת, שהיתה נפתחת ונסגרת, בצאת או בבוא מי, גוּנב אליו מראה האולם הגדול ושולחנותיו הארוכים, אשר סביב להם ישבו, גחונים על מגילות, הסופרים והמעתיקים, שקועים בתוך דממה רבה, שנראתה בעיני מיכה כדממת־קודש אשר כל המעז להפר אותה, או להרוס פנימה, וחטא. ועדיין שלטה במיכה המבוכה וטרם ידע מה לעשות וגם חשש שמא תכשילו לשונו והוא לא יענה כמו, ויהי כמתעתע בעיניהם. עורך היה בדמיונו שאלות ותשובות מהרהורי־לבו, מנסה לנסח את דבריו בלהט ובעוז, לפי שכל עתידו תלוי בחוט־השׂערה. גמור עמו לא לחזור למרשה, אף אם ירעב בעיר הגדולה, כי לא יהיה טעם לחייו, והוא מאמין באמונה שלמה, כי נועד לדברי חזון ונבואה.

עוד הוא עומד שקוע בהרהוריו וקול־חצוצרה בקע את חלל האויר הזך, ומיד קלט מעין שעטת־רגלים על פני מרצפת־האבן. היפנה את מבטיו לעבר בית־יער־הלבנון ועיניו ראו בצאת הרצים דחופים מתאם ושלטי־הזהב בידיהם. הם נערכו בזריזות, שתי שורות מזה ומזה, ליד שער־הרצים המשמש מעבר מן החצר הפנימית של בית ה' אל החצר הפנימית של בית־המלך, השלטים הנוצצים לאור השמש בשמאלם, והרמחים הנטויים בימינם, קובעי־הנחושת שבראשיהם אף הם מבריקים, והם עומדים דוממים כנציבי־מלח.

מיד הבין מיכה, כי המלך קרוב לעבור, ונפעם תמה לראות ולדעת לאן יפנה. ואכן, חזקיהו יצא מפתח־ביתו וניכר היה מיד באדרתו כעין התכלת ובצניף־מלכותו. מימינו ומשמאלו הלכו שנַים מפקידיו, לבושי לבן והם מקשיבים לו ומתאמצים להדביקו כי נחפז היה, כדרכו. הממונה על הרצים שלף את חרבו לכבוד המלך בהתקרבו, וכל אנשיו אימצו בתנועה אחת את שלטיהם, בהעבירם אותם משמאלם אל מול לוח־לבם, ורמחיהם מורמים אל־על בקו ישר, עד אשר עבר המלך ביניהם, ואז חזרו והשיבו את השלטים ואת הרמחים באחת למצבם הקודם. היה זה מראה נאה בדיוקו ובדממת־ביצועו, ומיכה אשר ראה את הדבר בפעם הראשונה בחייו, נפעם: “מלך בהדרו” – לחשו שפתיו, ועוד הוא מסתכל לראות אם לבית־יער־הלבנון ילך, או למקום אחר, והמלך פנה והחל פוסע ישר לעברו, אל מול לשכת־הסופרים.

לראשונה נבוך מיכה: מה יעשה, אם יקום ויחמוק או יעמוד במקומו. לברוח כבר לא ניתן לו, כי תוך־כך נתקרב המלך ומלוויו. מיכה נרעש עד למאד, כי לא ידע איך ינהג אדם פשוט ביהודה אשר יעמוד בפני מלך פנים־אל־פנים… ולפי שהיה חושש אולי יפגע בכבודו של משיח־אלהים כרע על ברכיו ואת ראשו הרכין על חזהו, משתחווה לפני המלך. מראהו, לבושו המעיד עליו כי מן הכפר הוא, תרמילו וצרור חפציו אשר לידו, הראו לחזקיהו מיד כי הכורע אינו מבני ירושלים וכי ממקום רחוק בא. אפשר דבר־בקשה לו אליו, לפיכך מחכה הוא לו פה לחלות את פניו.

המלך עמד שותק, כמרותק אל דמותו של הכפרי הכורע, ולבסוף פנה אליו בלשונו שתחילתה רכה וסופה תקיפה אך נטולת רוגזה:

“הדבר לך אלי, בן־אדם? אך קומה־נא מכרוע על ברכיך!”

מיכה קם ונזדקף. עתה נכון היה ועז ברוחו:

“אליך, המלך, ודבר אלהים בפי”.

“ומה הוא כי אדע, בני?”

“מאחרי המחרשה הלכתי, כי קול אמר לי: קום ועלה ירושלימה”.

“מה תבקש נפשך בירושלים?”

“להיות עמך, המלך! לכתוב את דברי התורה על הקלף!”

“מאין תבוא, מן הגליל או מן השרון?”

“ממרשה אשר בשפלה, אל ירושלים אשר בהר־אלהים”.

“התדע קרוא וכתוב, בני?”

“ידוע אדע!”

ובטרם היה סיפק בידי המלך לאמור דבר נוסף או לשאול, ומיכה גחן על תרמילו, התיר אותו בחפזה, ומתוך עטיפת־בד לבנה ונקיה הוציא כמה וכמה מגילות־קלף אשר הרים אותן לעיני המלך:

“הנה בזה המגילות אשר העתקתי, דברי התורה והנביאים”.

המלך הושיט ידו לקחת אחת מן המגילות, הפך בה וקרא פה ושם, השתאה אל מלאכת הכתב הנאה והמדויק, אל השורות המדודות והישרות־להפליא, ובת־צחוק של קורת־רוח נקשרה בפניו, כי הנה לפניו בן־כפר לכל פרטיו המפתיעו עד למאד.

“האם בן כוהן או לוי הנך?”

“לא, אדוני המלך, בן עובד־אדמה אנכי”.

“ומי לימדך קרוא וכתוב במרשה?”

“איש לא לימדני, המלך. רצוני העז וחפצי ללמוד היו מורי לדעת”.

“ואת אשר תכתוב על המגילה תדע גם לבאר?”

“באר היטב! הכל שמור בזכרוני, דבר לא נעלם. הוגה אני בדברים יומם ולילה, ויש גם כי אעלה מדברי על הקלף, אך לא אגלה אותם ברבים, כי שמורים הם לנפשי, להיות לי לנחמה בשפל רוחי…”

פני מיכה העלו סומק עז, כי לא ידע אם בחכמה יאמר את דבריו או שמא נלעג הוא בעיני המלך ואנשיו. לבו הכהו על אשר חשף את מסתרי נפשו, והתנחם בזה שאמר אך אפס קצהו מכל מה שהוא מרגיש. טוב כי עצר ברוחו ולא הכביר מלים.

אך לא כן דימה המלך. כי חייך אליו בבת־צחוק גלויה, שופעת חסד ורצון טוב. בן־איכרים זה המושך בעט־סופרים, מוצא חן בעיניו. סקר אותו בחיבה ניכרת, הושיט ידו ולקח מגילה אחרת, לבדוק אותה ולשוב לראות מִפְלְאות בן־כפר אשר כה ייטיב לכתוב, והיה הדבר גם לאות בעיני חזקיהו כי דברי אלהים לוחשים כגחלי־אש תחת הרמץ גם בפינות הנידחות. פנה לאחד האנשים אשר היו במחיצתו, אדם קטן־קומה שפניו מביעים חומרה, וקסת־הסופרים במתניו. ואת אשר אמר לו המלך תפס מיכה בהשגתו כדבר־פלא או נס אשר התרחש לו בבוקר יומו הראשון בירושלים. וכה היה דבר המלך:

“שים עיניך לטובה על האיש. מקום תן לו בלשכת הסופרים וכל מחסוריו עלי!”

[ד]

שבנא הסופר היה שם האיש אשר בידיו הפקיד המלך את מיכה, ולהבדילו משבנא הסוכן קראו לו שבנא הקטן, מפאת קומתו הנמוכה. איש קפדן ודייקן, אשר לא הירבה לדבר. ואוהב היה כי יבינוהו ברמז, ובלשכת־הסופרים היה דברו חוק. הוא לא התעמר באנשים אשר עמדו לשירותו, ואם עשו רצונו ומילאו אחרי הוראותיו, לא התאנה להם. לפיכך גם מכובד היה על פני כל הסופרים והמעתיקים אשר בלשכה, והוא גם אשר דאג להם באגף־מגוריהם, שלא יחסר להם דבר, שיהיו בגדיהם מתוקנים, לחמם, וכל הדרוש להם ניתן, אם כי מסתפקים במועט היו.

בתוך אגף־המגורים נמצאו גם החניכים הצעירים אשר באו ללמוד את מלאכת הכתיבה וידיעת הלשון, אך רק מעטים מהם צלחו לעבודה הזאת שדרשה דיוק והקפדה על כל אות ועל כל תג שלא לחַסר כל מאומה ולא לשבש דבר. כי דַיו שיבוש אחד, לא־נחשב לכאורה, אשר יגרור אחריו סילופים, שהדעת לא העלתה אותם. ושוב נוכח מיכה לדעת, כי העבודה צריכה להיעשות מתוך אהבה ובסדר למופת. הסופרים המעתיקים מניחים היו בין שורה לשורה כמלוא־השורה, בין תיבה לתיבה כמלוא האות, ובין אות לאות פחות מאות, עד כי ישרות היו השורות, ערוכות וקצובות. והיה אם נמצאה סטייה קלה מן הכלל אשר נקבע, או שיבוש, והיו פוסלים את המגילה כולה. לפיכך אין פלא כי ההשגחה היתה חמוּרה, והעבודה נעשתה מתוך שקט גמור, שלא להסיח את דעת הכותב ממלאכתו. שבנא הסופר הטיל איסור חמור על השיחה, ובבקש אדם לומר דבר לחברו, היה רומז לו ומוציאו החוצה אל האכסדרה הסמוכה.

שבנא שמר את דבר־המלך וקבע למיכה מקום ליד השולחן הראשון, בסמוך לצוהר ממנו שופע האור, ולאחר שניסה את כוחו בכתיבה, וראה כי הוא משכיל לעשות, מסר לו להעתיק מן המגילות החשובות, וגם הפקיד אותו על לימוד צעירי־החניכים אשר מיכה ידע להדריכם יפה, הן בכתב־ידו הנאה, והן באורך־רוחו ובמסירותו אשר הוכיח מיד לבואו אל לשכת־הסופרים. לא עברו ימים רבים ושבנא בטח בו וסמך עליו, כאשר לא סמך על איש מן הסופרים אשר עבדו תחת ידו. אף מצא להביא את שמו של מיכה לפני המלך, להודיעו כי אכן רואה הוא ברכה באיש אשר בא מן השפלה.

כל אלה אשר ראוהו לראשונה בבגדי בן־הכפר אשר לו, במבוכה אשר בפניו, בטרם הסכין אל האנשים ואל הסדר השורר בלשכה, כל אלה אשר לראשונה התיחסו אליו בזלזול־מה, סופם מכבדיו ומוקיריו, כי לא זו בלבד אשר ידע יפה את מלאכת־הכתיבה אלא גם הפליא אותם בכוח זכרונו העצום. קורא היה בפניהם פרקים שלמים בעל־פה, בלא להחסיר אות או מלה, ולא היה מקרה אשר אדם בלשכה יבקש לדעת דבר חוק, משל או שיר, דבר נבואה וחזון, אשר מיכה לא יגיד לו בדיוק, היכן כתוב הדבר, מי כתבו, ובדומה לאלה הפרטים החשובים לאדם העובד בלשכה זו.

שבנא מצא במיכה איש כלבבו. לא עוד הורה לו מה יעשה, כי לא היה כל צורך בכך. מיכה ידע תמיד מה יקדים ומה יאחר. בלי כל רצון להשתרר או לרדוף אחר הכבוד, כי אם מהיותו דורש טובת הלשכה והעבודה, השכיל להנהיג סדרים חשובים וקבע כללים אשר נתקבלו על דעתו של שבנא הסופר, ומבלי משים נעשה המביא והמוציא בלשכה, אשר הכל ישק על פיו. חבריו־בעבודה נשמעו לו מרצונם, כי מלבד לשקידתו ואהבת העבודה מצאו בו אך ידיד ויועץ. לא עברו ימים רבים ואף בקרב בני־הענווים היה דברו נשמע. עתה ידע מיכה, כי הגיע אל מקום־יעודו. לומד היה וחוקר לדעת, ואת אשר לא ניתן לו משך שנים רבות במרשה, ניתן לו ביד רחבה בלשכת הסופרים, כי בית־הגנזים נפתח בפניו, ובו מצא ענין רב וחומר אשר לא ידע ולא שיער מציאותו.

מיכה נטש את מלאכת־ההעתקה והפקידה בידי חניכיו המחוננים, שאף כי מלאכה חשובה היא אינה אלא פשוטה למדי, אם הבקי בה יעבוד באמונה ולא יסלף את הדברים, והוא בעצמו שקע כולו בבית־הגנזים. מתוכו היה מוציא מזמן לזמן מגילות עתיקות ושרידיהן להביאן בפני מועצת המלך לדון על גורלן. גם בענין זה סמך עליו שבנא אשר התמכר מעתה אך לענינים המעשיים הכרוכים בלשכת הסופרים. מיכה היה יושב רוב־היום בלשכה האפלה שבבית־הגנזים, מחפש לאור הנר והופך במגילות, מעיין ומתחקה עליהן לחבר קטעים ולהשלימם, בטרם יביאם לפני המועצה.

העזובה בלשכת בית־הגנזים היכתה את מיכה בתדהמה. היתה זו ירושת ימי מלכותו העצובים של אחז. פלא היה הדבר בעיניו, אשר לא הושמדו המגילות כליל, כי כוהני הבעל והעשתורת יכלו לעשות זאת באין מפריע; אך כנראה נמצאו עוד מעט חסידים יראי־אלהים, אשר הטילו את כל המגילות האלו ערימה אחת בבית־הגנזים, לשמור עליהן מידי המשחית. עם זאת נגעה בהם יד זדון, כי מגילות רבות קרועות היו, חלקים מהן חסרו, וקטעים התגוללו מלוכלכים ועבשים. ביחוד יצא הקצף של אחד המחבלים על “ספר מלחמות ד'”, ועל זאת דאב לבו של מיכה, כי הבין מה רבה וגדולה היא האבדה, לפי שבספר נרשמו מעשי אבות העם, מלחמותיו, כשלונותיו ונצחונותיו. אין זאת כי יד אחד הכוהנים מעמי־הנכר היתה במעל. מלקט היה מיכה את שארית הקטעים, מנסה לאחותם ולחברם, אך הפרוץ מרובה על העומד, ולא היו בידו בלתי אם שרידים מועטים ועלובים. לא היה בו כל ספק, כי הספר עתיק וחשוב היה עד לאין־ערוך, כי גם בתורה הוא נזכר. בפרקים על המדבר, על מלחמות בני ישראל בצאתם ממצרים, במואב ובאמורי מצא כתוב: “על כן יאמר בספר מלחמות ד'…” ועתה אבד הספר ואיננו! אף מצא קטעים מעטים מתוך דברים, שהיו שלמים בשעתם, ואספם ברוב שקידה: דברי שמואל הרואה; דברי נתן הנביא; דברי גד החוזה; נבואת אחיה השילוני; מדרש ספר מלכים; חזות עידו הנביא; דברי שמעיה הנביא – ודברים אחרים, הדים בודדים מדברי נבואתם ולהט חזונם או תוכחתם.

והיה מיכה עושה ימים כלילות להציל את אשר ניתן עוד להציל, מלקט ומאחה, משלים את החסר ומחפש דרכי תיקון. אז ידע מיכה, כי מן הראוי להכין הרבה העתקים ולשמרם לא רק בבית־גנזי המלך, כי אם בבתים רבים דומים, בכל עיר גדולה ובכל כפר. הוא נתן דעתו על ריבוי המעתיקים וכבר מקובל היה על המועצה, כי יוצא היה ובא בתוכה בתוקף תפקידו, ואף כי לא נמנה עם חבריה, רב היה עם הנוקשים, הנרתעים מפני כל חדש, טורח להסביר להם דעתו ולהשפיע עליהם מה להקדים ומה לאחר, מה לקרב ומה לדחות לפי־שעה.

היה זה החלק המפורש והמעשי בעבודתו של מיכה בלשכת־הסופרים, גלוי וידוע לכל, ומגדיל לעשות, עד כי שמעו הטוב הגיע אל המלך לא רק מפי שבנא הסופר אשר הזכירו לשבח, אלא גם מפי רבים אחרים אשר למדו להכיר סגולות נפשו ועמדו על בקיאותו הרבה, על ערכו כמלקט, מכנס ומציל מן הגניזה. חוזים ונביאים קדומים אשר נשכחו מן הלב, שוב הועלו דבריהם, הופצו ברבים ונשלחו אל העם. כמויות מרובות של קלף מעובד לכתיבה הובאו אל לשכת־הסופרים, מתוקנות כהלכה, קשורות ותפורות יפה, ומיכה היה האיש המחלק את יריעות־הקלף בין המעתיקים והמורה לכל אחד ואחד, במה יתחיל ובמה ימשיך, וזוכר היה כל דבר. אם נתרפה מי במלאכתו, ידע להוכיחו על פניו. דיו להעיף עין במשך היום, כי יֵדע אם חרוץ האיש, אם המשיך במלאכתו כדרוש, או משתהה הוא במקום שהחל בו. מעתה נשא שבנא את התואר כאיש הממונה על לשכת־הסופרים, ואילו למעשה ניהל מיכה את העבודה כולה ברוב שקידה ואהבה.

אך בעבודה זו, הגלויה לעין כל, לא היה עדיין מלוא יעודו לאמיתו, כי את נבואתו ואת חזונו כלא בחובו, ואת הערצתו לדברי־הנבואה של מורו הגדול למד בסתר, ונפשו – סערה, אשר טרם ניתן לה ניב־שפתיים. לא נתפס לחיי המותרות בירושלים, וכשם שהיה חביב על הבריות במרשה כן היה גם בירושלים, אך כאן בא לידי התרסה חריפה, בהשפעת הנביא, נגד שרי העם ומתעיו.

העבודה בלשכת־הסופרים נסתעפה ועצמה מיום ליום, לפי שהמישטר והסדר שהנהיג מיכה, התביעות שתבע להגדיל את מספר המעתיקים, כל אלה היו לטובה והביאו ברכה. עד־מהרה נעשה המקום בית־היוצר למגילות־ספר, שהכל פונים אליו. העבודה התנהלה לפי העתים שקבע מיכה לאנשים, ועל גבי מגילת־גומא רשם לעצמו את שמות הכוהנים והזקנים במקומות אשר אליהם נשלחו המגילות, וכן את שמות המקומות המחכים עוד לתורם. פעם אחת שאלו המלך על כך, והוא השיב לו דבר דבור על אופניו. היו דברים אשר הוא, מיכה, לא ראם חשובים, ואילו רוחו של המלך נתפעמה בו, כאשר בחן את רשימת המקומות. כי גם שבטי זבולון, אשר, יששכר ומנשה שלחו שליחיהם לקבל את המגילות. ויהי לו הדבר לאות נוסף, כי אכן לא לשוא זרע את דבריו ואת אגרותיו ביניהם, אף כי הלעיגו עליו בתחילה.

עתה, כאשר התנהלו עניני העבודה כתיקונם ובקצב מהיר יותר, ידע מיכה כי תפקידו בלשכה מצטמצם להשגחה ולפיקוח בלבד ופנוי הוא לעבודה חשובה מזו, ליעודו ולעבודת הגניזה, שאינו פטור ממנה, כי אחר לא יעשנה.

[ה]

יש ומיכה נשאר בלשכה גם לאחר שהמעתיקים פרשו והלכו, כי בתוך הבדידות, טוב היה לו להרהר בדברים וברעיונות אשר במחיצתם של אחרים אובדים היו, או שלא מצאו את תיקונם; כי היו אלה דברי חזון שמיכה הוגה בהם, להלבישם צורה כאשר יעשו הנביאים בעלי־הלשון. יושב היה מיכה גחון על גבי מגילת־קלף וכותב מן הדברים הכמוסים בלבו, גם חוזר ושוקע בקריאת דברי ישעיהו, וכה נשגבים היו בעיניו וקרובים לרוחו, עד כי אוסף היה את כל נבואותיו הידועות, אשר כבר נתפרסמו ברבים, וגם קטעי־דברים אשר טרם קובצו, עורך אותם ומכנסם למגילת־ספר. ידוע ידע מיכה, כי תלמידו הנאמן הוא של הנביא, ותכונה אחת משותפת לשניהם, הלא הוא יחסם לשרי יהודה המתעים את העם מדרכו ועושקים אותו. גם הוא הטיח את זעמו בפניהם עקב שחיתותם. עתה יושב היה ומעתיק ראשיתה של תוכחה ועונשה אשר יבוא עקב החטא:

הוֹי, חשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם;

בְּאוֹר הַבֹּקֶר יַעֲשׂוּהָ, כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם.

וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ,

וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ;

וְעָשְׁקוּ גֶבֶר וּבֵיתוֹ,

וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ.

לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה:

הִנְנִי חֹשֵׁב עַל הַמִשְׁפָּחָה הַזֹאת רָעָה – – –

אך בבואו להשוות את דבריו אלה לדברי הנביא וחלשה עליו דעתו, כי דלים הם בעיניו לעומת להט־הנפש ועוז־המבע של מורו הגדול. כותב היה ומוחק, וחוזר וכותב, ולעתים קרובות נוכח לדעת, עד מה קשה לו להיחלץ מהשפעת הנביא. גם אחד מחבריו בלשכה, אשר קרא את דבריו, העיר לו על זאת, והיה תוהה ומוסיף ותוהה על הדברים, ומתאמץ לבטא את עצמו על פי דרכו. ופעם אחת אף התנסה בנסיון מר, כאשר יצא אל העם בשער המזרח מול רחוב בית ה', להוקיע עוונו של שר, אשר נישל משפחה של עובדי אדמה מעל קרקעם, ולא הסתפק בדברי מוסר אלא הזכיר את שמו ותבע צדק מחבר־השופטים אשר סייעו בידו. השר אשר עבר בקרבת מקום, שיסה בו את עבדיו אשר היכוהו עד זוב דם והזהירוהו כי לא יוסיף להוכיח עוד. אז הכיר מיכה לדעת, כי אמת מרה זו מקפחת את אומרה. אך מקרה זה הגביר בו את רצונו להוקיע עוונם, והמכות שהוכה לא הטרידוהו כאשר יטרידוהו לבטיו בניסוח דבריו.

יום מן הימים הביא מיכה בפני המועצה את הקטעים אשר מצא מספר מלחמות ה' והציע כי ירשו לו לאחד את הקטעים, ולהוסיף עליהם עלילות־המלחמה מאז צאת בני־ישראל ממצרים ועד היום הזה. מוכן הוא, טען מיכה, לאסוף את החומר ממקורות שונים, המצויים פה ושם, לגבות עדויות מפי הזקנים שבדור ושרי־הצבא, ולהעלות את כל הדברים האלה על הקלף, להיותם למשמרת ולעדות על קורות־העם בימים עברו. אף הביא בפני המועצה את המגילה אשר כתב על מלחמת אסא מלך יהודה בזרח הכושי, באמרו כי באורח זה מבקש הוא להכין את המגילות הנוספות. רבים מחברי־המועצה לא עמדו על ערך הדברים, ושיחם היה נרגש, הואיל וטענו כי דברים אלה אין בהם מן הקודש כי אם מן החול, אשר לא יוסיפו. ואילו מיכה עמד וברוב רגש טען, כי המצרים והאשורים נוהגים לתאר את קורותיהם על גבי מצבות אבן ולוחות שהם קובעים בקירות ארמונותיהם ומקדשיהם, ובדבר הזה ראוי לעשות כמותם. אף הוסיף וטען, כי מגילות אלו הן שלשלת היחש של העם, ועל פיה יֶדעו הדורות הבאים אם נהג העם בתבונה או באוולת. בעוד הויכוח נטוש, ביקש חזקיהו לתת לו את מגילת אסא וקרא בה, בשבתו על כסאו, עד תומה, ואמר:

“היטבת לעשות, בני, כי כבר עתה יודע אני על דברים חשובים אשר לא ישובו כי אבדו מעמָנו. היש בידך עוד מן המגילות האלה?”

“קרעים מהם ישנם פה ושם. עלי לחבר אותם, להוסיף עליהם להיותם שלמים”.

“אין בהם דברי אלהים!” – חרץ אחד הזקנים משפטו והוא זעום־פנים.

“יש בהם מפועל כפיו ומעשיו של האדם, ואשר יקרא בהם יראה את עצמו כמו בראי ואת מעשיו לטוב לו או לרע לו”.

“קדושים הם רק דברי אלהים ומעשיו! – חזר הזקן בעקשנות לטענתו – והבא להוסיף עליהם מן החול חטא יחטא!”

מיכה לא נרתע, ובאורך־רוח עמד בפרץ:

“חיי האדם קדושים הם גם במעשי חול. כחול אשר יבדיל בין הקודש כן יבדיל החטא בין המעשה הישר, וטוב כי ייכּתבו הדברים”.

חזקיהו, אשר הקשיב יפה לדבריו, פסק ואמר:

“עשה כאשר ביקשת, כי טובים הדברים. כאשר נלמד מן התורה, מן המשל ומן הנבואה ומן השיר, כן טוב יהיה כי גם העלילה תבוא לאלפנו בינה, לדעת את אשר קרה, את סוד הנצחון כסוד הכשלון”.

מאותו יום התמכר מיכה גם לעבודתו זו אשר קסמה לו, והוא חרג לגמרי ממלאכת ההעתקה ששיגרה בה, כי מסר אותה לחניכיו ולפרחי־הסופרים, ואילו הוא עסק רק בבית־הגנזים ובכתיבת דברי־החזון אשר לו והמגילות. המלך היה מזמין אליו את מיכה לשוחח עמו, לראות את הדברים אשר כבר ערך וכתב. גם בעיני ישעיהו ישרו הדברים והיה משבח את מיכה ומקרב אותו, ובשיחות שהיו לו עם בני־הענווים הושיב את מיכה לימינו וכן סמך עליו את ידו כעל תלמידו.

לילה אחד ומיכה ישב לבדו בלשכת־הסופרים, לאור הנר, ולרוחב השולחן פרושים לפניו קטעי מגילות, קרעים, פיסות בודדות, מהן מלוכלכות ועבשות, דברים אשר הביא מבית־הגנזים, והוא משתדל לחברם לפי סימני־הקרעים, אם תואמים הם זה לזה; לעתים היה עושה זאת לפי גון הקלף וטיבו, לפי צורת הכתב וצבע הדיו בהם נכתבו, ולרוב גם לפי סגנון־כותבם ונוסח־התקופה. דרושה היתה לכך בקיאות רבה, רצון חזק ואורך־רוח, להשלים ולהציל משהו מן הכלייה, ולא אחת היה מיכה רץ לבית־הגנזים לחזור ולבדוק כל שארית הפליטה, אולי ימצא שם דבר החסר לו, ושומר על כל קטע וקטע שלא יאבד, גם אם לא מצא את מבוקשו אותה שעה, כי יש ופיסות חסרות היו מתגלות במקום אחר ומשלימות זו את זו. מחטט ומחפש היה אחרי הקטעים בכל מקום, גם בבית־האוצר, בבית־הנכות, בכל לשכות־היציע של המקדש ומפציר היה גם בכוהנים, שיעזרו לו לחפש בתאים השונים. וחיפושיו נשאו פרי. ויש אשר מצא גם דברים אחרים, אשר לא שיער את מציאותם.

אותו לילה מאחר היה מיכה לשבת ליד השולחן לאור הנר, מתאמץ להשלים קטעים מדברי גד החוזה, קטעים עתיקים אשר נכתבו בימי שמואל הרואה, והיה הכתב שונה קצת מן הנהוג עתה ביהודה, קדום ומטושטש, והמגילה קרועה בקצותיה. אך לאט־לאט, מתוך עקשנות ושקידה לא־נלאית, מצרף היה את הקטעים, משלימם וכותבם מחדש. מלים שחסרות היו, מוסיף היה בעצמו, כי דן לפי טעמו וחושו או שמשער היה את החסר לפי נוסח המשפט ותכנו. יש ותמה היה למראה ניב זה או זה, שבימים קדומים ודאי היתה לו משמעות משלו, ואילו עתה נשתכח או נתיישן ללא שימוש, וחוקר היה מיכה לדעת את פשרו הנכון; ויש שגם הופתע מיפי ניב, מצירוף־מלים שקסם לו בעצמת־ביטויו.

עוד הוא טורח על עבודתו, שקוע בה, ולא הרגיש כי הדלת נפתחה, ולתוך הלשכה נכנס האדם אשר למראהו היה מיכה תמיד זע בחרדת־כבוד. ואמנם, משהרים לפתע את עיניו מעל הקטעים וראה לפניו את הנביא, קם ממקומו נרעש וחרד לקראת הביקור הזה בשעה של חצות:

“מה הבהילך, אבי?”

ישעיהו הורה לו כי יישב וגם תפש מקום מולו. מסתכל היה בעבודתו של מיכה ובוחן את הקטעים במבטים משוטטים, לתפוש באחת את הכל. אותה שעה ראשו חסר היה צניף, ושערותיו, ספק תלתלים, ספק דיבלולים, עודן שחורות, אם כי פה ושם זורקה בהן שיבה. גם זקנו העוטר את לחייו קצר וצפוף, האפיר, ומתחת לגבותיו הסבוכות הציצו עיניו, אפורות וזורחות, עיניים עזות־מבע. שזוף היה, אפו מגובנן כלשהו, שפתיו נאות בחיתוכן, ובדברו יחשוף את שיניו הלבנות והקצובות. בפניו היה משהו גלוי ועז; ארשת חמורה ומושכת כאחת. ממעט בדיבורו, כאוצר את המלים בחובו לשעה שהוא צריך להן, אך יש ובדברו בחברת הענווים מרתק היה אליו את שומעיו, ואז יש גם אשר עיניו האפורות היו רושפות חמימות. גם עתה, בהיכנסו, טרם השיב לשאלתו של מיכה, נוטל שהוּת לעצמו, יושב ובוחן את הקטעים הפזורים, כאחוז הרהורים. לבסוף הרים את ראשו וקבע במיכה את עיניו:

“מדוע אינך נותן תנומה לעיניך?”

“כי אין המנוחה בלבי”.

“לעולם לא תהיה המנוחה בלבך!”

“מפני חטאי, אבי?”

“לא, בני. המחפש דרכים חדשות – ימצא רוגז; והמבקש חזון – לא ימצא את המנוחה”.

“רב שכרי בעמלי זה”.

“ככל שיגדל עמלך – כן ירחק ממך שכרך”.

“האם עלי לחדול מעבודתי?”

“רוח הוא באדם, ואין אתה פטור מעבודתך”.

“אולי אין חפץ בה?”

“אם אין לבך שלם עמה”.

“מבקש אני להחיות דברים שאבדו. הטוב אני עושה?”

“כמוהם כהצלת נפשות. לא יחיה הגוף בלי הנפש”.

“מה יעשה אדם ויציל את נפשו?”

“יחשוב על חברו”, – ולאחר דומיה קצרה: “ואתה, בני, מקיים את הדבר!”

וכבואו צאתו. היתה דומיה. בבת־אחת חזרה ונתגלתה אמת חשובה למיכה, בתכלית מהותו של האדם והטעם לחייו. ככל שהאדם יתלה את גורלו בגורל חברו, בגורל האנשים אשר סביבו, כן יעשיר את נפשו הוא וימצא תשובה לספיקותיו. כי אין האדם חי אך לעצמו; כי חלק לא־נפרד הוא מן הכלל.

פרק רביעי: מסע לעציון גבר    🔗

[א]

שבנא אשר על הבית ניחן בטביעת־עין חדה לעמוד על טיבו ועל ערכו של אדם, בין שבא לשמש אותו, בין שבא לשמש אחרים. אותו נער, צפניה, אשר נתקל בו לראשונה, בבואו ירושלימה והוא עודו גֵר ולא־ידוע, הפתיעו מיד עם שיחה ראשונה. הוא שם עליו עין לטובה וקירבו לחנכו כנער בן־משק ביתו. עד מהרה עלה הנער ותפש תפקיד של מזכיר וראש פקידיו, כי נבון־דבר היה וקנה לו דעת. ולא זו בלבד, אלא היתה בו הכרת־ערך של בעל אופי ורצון חזק. ואף כי משמש היה את שבנא, ידע גם לשמור על כבודו, ומבחינה זאת היה רגיש ביותר. פעם אחת עלב בו שבנא, ולא היסס הנער מלהטיח לו בפניו את תשובתו החריפה, ואף יצא ממנו בחרי־אף על־מנת שלא לשוב אליו. ושבנא, שצריך היה לו, מחל על כבודו והיה מחזר אחריו לפייסו ולשדלו להשיבו לעסקיו, ומעתה נהג בו בכבוד.

עלם נאה, לובש מחלצות כאחד השועים, מתהלך בנימוס ועונה לכל אדם כערכו ולענין, – ולא אחת היה שבנא מתבונן בו וחוזר ומעלה על דעתו את הנער היחף והכחוש שהופיע לפניו בכיכר־השוק שליד שער־אפרים, לבוש כתונת־בד מלוכלכת, עיניו מבריקות כשל גוּר־חיות קטן ורעב. ושבנא היה מחייך חרש, שהרי למעשה קורץ גם הוא מאותו חומר, לפי שבילדותו דל ועלוב היה כמוהו, ומאשפות הרים את עצמו. ידע, כי גם נער זה לא יאבד בדרכו ויצליח, אם כי בדבר אחד לקוי הוא, לדעתו, והוא שיעמוד לו לא אחת למכשול – הלא הוא רגש היושר המפעם בקרבו. לכאורה, נבון, פיקח וזריז, אך יש אשר יֶצא מכליו ויתרגש עד למאד בשל עיווּת־דין פעוט וכדומה מעשים שבכל יום. כך דרכם של העברים הללו, – פסק שבנא – או שהם מרשיעים לעשות, או שהם רודפי צדק בחומרה המעוררת צחוק.

עתה ישבו שניהם בחדרו הגדול אשר בביתו בעיר העליונה. גם לאחר שעלה שבנא לגדולה ובנה לעצמו ארמון בסמוך להר־הבית, לא מכר את ביתו הקודם אשר שימש לו לצרכי־מסחרו ועניניו הרבים שמחוץ לתפקידו הרשמי. פה הושיב גם את אמתה אשתו יפת־התואר שהיתה מנהלת את משק־ביתו. ענין זה לפלא היה גם בעיני צפניה, אשר לא פעם אחת הבחין באדוניו דברים תמוהים. כבר רגיל היה בכך, והוא מצא גם בזה חלק מן השניוּת אשר היתה מציינת כל דרכיו ומעלליו; כשם שהיה דו־פרצופי בכל ענין, וכשם שידע להסתגל לכל רוח, לכל מצב, ולנטוע את הרושם, שלבו שלם עם כל אחד ואחד, הנה גם בענין זה נהג מנהג מוזר.

פה ניהל חיי אדם ישר־דרך ושקט, בתוך בית מסודר ומתוקן, שופע שלווה ונועם, אשה נאה מצויה לידו, והוא הגון ועצור בהליכותיו, ואילו בארמונו נהג בדרך הפוכה מזו – בו נערכו נשפי־חשק והוללות. לארמונו זה ולשעשועיו לא הביא את אמתה אשתו, ואין לדעת אם משום ששומר היה על כבודה או שביקש להצניע ממנה את דרכיו. צפניה לא חקר ולא שאל, ודי היה לו שהוא מכירו יפה ועומד על טיבו. אך ניכר היה, כי יחסו של שבנא לאמתה טוב ויפה הוא. והיא גם בן נתנה לו, בן יחיד טוב רואי אשר אהבו מאד, ותלה בו תקוות כמוסות, כי בבוא המועד, כאשר יגדל ויבוא בין הבריות, יוכל יוצא־חלציו להכתיר את עצמו בשמו המלא: חגי בן שבניהו, עם התוספת “יהו”, שלעתים יש בה משום ביטוי של חשיבות, ולא כמוהו, שכל ימיו יאמר את שמו בלבד, בלא להזכיר את שם אביו.

כי שבנא בן לאב ארמי היה ושפחה חיתית, שניהם משפל־המעמד, וכל חייו עברו עליו בצל הוריו אלה, שנתוּנים היו להשפעות שונות ומנוגדות, והוא יורש שתי לשונות וכפילוּת כלפי בני־אדם וכלפי אלים, נע־ונד בגופו וברוחו. עם כל חכמתו ועמלו לעלות בגרם־המעלות של החברה בדמשק או בצידון, לא הצליח, שכן מוצאו הדל, המעורב, היה תמיד בעוכריו. לפיכך השליך הכל אחרי גוו, את כל עברו ומפח־נפשו, לאחר שביסס את מצבו החמרי, ועלה ירושלימה להקנות לעצמו שם נכבד ומעמד חדש. כאשר עלה הדבר בידו, גמר אומר בלבו להנחיל לבנו את אשר חסר הוא בחייו; יתירה מזו, כי לבנו ינחיל גם מעמד מכובד וגם הון־תועפות. אמתה, מבנות־עניים היתה, בת למשפחה מיוחסת שירדה מגדולתה, והוא בחר בה, כי יפת־תואר היתה, זכה וברה. אפשר כי דוקא טוהר שבה ותכונותיה הטובות, הן ששיוו לה קסם נוסף. הוא, הרודף כבוד מטבעו, לא חיפש לו בת־עשירים כי אם אשה ממוצא מכובד. ואכן, זו עשתה רצונו ולא באה לקנטרו או לתבוע ממנו מה שנראה לה מחוץ לגדר השגתה וזכותה.

לפני שעה קלה היתה בחדר. הביאה לבעלה ולאורחו רקח עסיס־רימונים, מגדנות ומין אגוזים קלויים, שהיו עריבים לחיכו של שבנא, והובאו במיוחד מארץ־הלבנון. צפניה הסתכל בה יפה בגשתה אליהם. עיניו לא שבעו מראותה: רבת־חן, הדורת־קומה וענוות־תום נסוכה על פניה. אך היא לא שהתה הרבה בחדר, קול הילד מעבר ליריעת הקיר טרד אותה, והיא גם ידעה כי לאחר הגשת־הכיבוד חפשיה היא לנפשה. שבנא לא היה מכבד את אורחו על ידי משרת, כי מבקש היה להתנאות באשתו. היא נפרדה מהם בברכה, וכשם שהופיעה בשקט ובנועם, כך נעלמה.

צפניה, שהיה עושה הרבה גם בבית הזה לרגל עבודתו, לא היה רואה את עקרת־הבית אלא לעתים רחוקות, כי לרוב מצויה היתה באגף האחר של הבית; רק לרגע קט היה מצליח לצוד דמותה בעברה או להאזין לקולה, לזמר שלה. בעיני צפניה נראו הבעל ואשתו כשני הפכים והשתאה לדעת, כיצד יכול יצור עדין כאמתה לחיות במחיצתו. בשעות־הפנאי הירהר בה ובגורלה, כי שבנא החזיק אותה כצפור יפת־נוצה בכלוב. רוחש היה לה צפניה רגשי חיבה כמוסה, הוגה בה, ובצנעה חומד את יופיה. יום שעלה בידו לראותה בחטף, לומר לה דבר ולקבל גם תשובה כלשהי, יום־חג היה לו, ולאחר־כך חוזר היה בזכרונו על כל פרט ופרט, כיצד הקשיבה לו, כיצד חייכה בדברו, ולרצון היה לו הדבר כאשר הבחין כי יש ומעֵבר לקיר היתה מופיעה בחצר ועוברת, כלתומה, ליד הצוהר ממנו ניתן לו לראותה. תוהה היה הרבה על החידה, אם אמנם רוחשת גם היא לו חיבה מעט.

החדרים בביתו זה של שבנא חסר היה להם הפאר וההידור הרב שהשקיע שבנא בארמונו. כאן מצויים היו רק החפצים והרהיטים ההכרחיים, אלא שכאן נמצא בית־האוצר שלו, חבוי ומסותר בחדר פנימי; כאן החזיק את כל מגילות־הספר אשר לו, החשבונות, החוזים, על קלף ועל גבי לוחות־חומר, כי עסקים היו לו גם עם בבלים ואשורים, שמות הסוחרים, יורדי־הים, מיכרות הברזל והנחושת, מפקחיהם ושומריהם, וכל יתר העניינים הכרוכים במסחרו המסוֹעף.

בשבתם ליד שולחן נמוך, שעליו יין־הרקח ומיני־המאפה, הפציר שבנא בצפניה כי ייטיב את לבו, ומשוחח היה עמו על זה ועל זה, לעתים שיחה שתועלת בה, בעניני־מסחר, ולעתים שיחת־חולין, בה היה שבנא מצטיין בשנינות. בוחר היה בצפניה כאיש־שיחו־וסודו גם משום שהיה האיש האחד והיחיד שבפניו היה מגלה לעתים טפח גם מדברים כמוסים, אם כי בזהירות יתירה.

שבנא לא היו לו ידידים כי אם מכּרים לרוב; מתרועע היה עם הרבה אנשים אך מתיידד עם מעטים מהם בלבד. ועם צפניה משוחח היה, החל בעניני המשק וכלה במדיניות, ביהודה ומחוצה לה, שנהירים היו לו דרכיה ותככיה, ולעתים גם מוכרעים על ידו. היו לו לשבנא שאיפות נועזות ביותר. עולה היה ומטפס בשלבי ההצלחה והעושר, ולפי שהיו בידו מישרות־חשובות, לא מן הנמנע שחפצו העז ביותר גם הוא היה מתמלא במשך הזמן, דברים כאלה כבר היו לעולמים. אך סוד כמוס זה חושש היה לגלות, ולוּ גם ברמז. צפניה ידע, עד מה מסוכן הוא איש זה, והיה מאלץ את עצמו להיתמם בפניו כאינו יורד לסוף דעתו.

“קראתיך אלי הפעם, – פתח שבנא ואמר – להטיל עליך שליחות לערבה בגבול ארץ אדום, אל הנגב הרחוק, לראות במיכרות הברזל והנחושת, לבדוק ולרשום הכל, למען תוכל אחר־כך, בשובך, לספר לי על הנעשה במקומות האלה מטוב ועד רע. גם אל אילת ועציון־גבר תרד, לראות באניות הבאות מארץ־אופיר, והמביאות סחרן ועושרן של ארצות רחוקות”.

לבו של צפניה נפעם, כי מעודו לא יצא את שערי־ירושלים, וחלומו כל הימים לראות את הים הגדול טרם קם. והנה מציע לו עתה שבנא לצאת לדרך ארוכה, עד לעציון־גבר השוכנת לחוף ים־סוף. ההצעה קסמה לו, אך לא ידע עדיין, מה מטילה עליו שליחותו, וביקש לעמוד על כך בבירור:

“טרם אדע, אדוני, מה עלי לעשות במסע הזה?”

שבנא חייך כמביע תמהונו:

“מקצת אגיד לך, ואת העיקר תלמד בבואך שמה”.

בשיחה עניינית הסביר לו שבנא את מצב־הדברים. מיכרות הברזל והנחושת חשובים עד למאד ליהודה, לסחרה ולעתידה. זה מאות בשנים שמלחמה לה ליהודה באדום, אך ורק בגלל השליטה על המיכרות ועל הפקת המתכת. תמורת הברזל והנחושת, שכר הכלים הנוצקים בהן, לנשק ולעבודה, מקבלים בני־יהודה מארצות רחוקות את הזהב ואת הכסף, אבנים טובות, בשמים יקרים ודברי־ערך רבים אחרים. בימי המלך שלמה פרחו העסקים האלה, ואניות שלו מפליגות היו מעציון־גבר יחד עם עבדי חירם מלך צור, לפי שמנוסים הם, מומחים גדולים בהפלגה בימים. המלכים, שבאו אחרי שלמה, לא הצליחו לפתח את המיכרות וגם על הקיים לא תמיד ידעו לשמור, כי מלחמות בלתי־פוסקות היו להם עם האדומים, העמונים והמואבים. האדומים טענו לחבלי ארץ אלה, אם כי הם עצמם לא הצליחו לפעול הרבה ולהפיק את הברזל והנחושת אשר במעבה־האדמה, במורדות־הנחלים. יהושפט חידש את העבודה במיכרות, ואף ניסה לשלוח אניות לאופיר, אלא שלא הצליח לבנותן כדרך הצידונים, ולרוע־המזל הן נטרפו בלב ים בטרם הגיען לאופיר. עוזיה, שמלך גיבור היה, שוב תפש את המיכרות והחזירם ליהודה. וכן עשה אמציה אשר כבש את סלע והיכה את האדומים מכה ניצחת בגיא המלח. יותם ואחז שנכשלו חזרו והפסידום, לפי ששכניהם הטרידום עד למאד. עתה – סח לו שבנא – נמצאים המיכרות שוב ברשותם של חזקיהו ומלכרמו מלך אדום, שבעלי־ברית הם כיום, והם מפיקים יחדיו את הברזל ואת הנחושת. הוא, שבנא, וכמה מסוחרי־ירושלים החשובים, חלק להם במיכרות, וגם סחר־הים לארצות הרחוקות בידיהם הוא. אך המקום מרוחק מישוב, הדרכים קשות, הארץ חמה וצחיחה, והמפקחים עצלים. אין הוא יודע בדיוק, מהו מצב־הדברים לאמיתו, היש צורך בשינויים, כיצד אפשר לשפר את המסחר ולהפיק ממנו את מלוא־התועלת. נחוץ לו לשבנא אדם אשר יבקר במקום, יראה במו־עיניו את המיכרות ואת כורי־ההיתוך. ובעציון־גבר יראה, מה מביאות הספינות בתוך מטענן העשיר, כיצד טוענים בהן מתוצרת יהודה והארצות הסמוכות, מה הן הסחורות שיש להעדיף, וכיוצא באלה דברים, שמן הראוי כי בעל טביעוּת־עין יפקח עליהם וילמד לדעת כיצד לתקן את המעוות. ולפיכך – הסביר לו שבנא – בחר בו, לפי שסומך הוא עליו כי יעשה את השליחות לקורת רוחו והוא אף יביאו על שכרו בעין יפה.

צפניה הקשיב יפה. עתה נתברר לו תפקידו.

“מוכן אני לצאת לדרך”.

“בעוד שלושה ימים תצא האורחה ואתה בראשה. גם משמר־חיילים ילווה אתכם, כי יש ושודדים יארבו בדרכים, מבני־נביות או המדיינים החיים על חרבם ועל קשתם. יודע אני, כי אינך מוג־לב, אך שים עין על כל אשר סביבך ואל תתן אמון באיש, כי רק ידך תושיע לך בעת צרה!”

“לא אֵחת מפני כל”.

“זכור ושמור: הכורע ברך לא יצליח בדרך!”

[ב]

אורחת־גמלים גדולה היתה זו, אשר הובילה מטען מתוצרת־כנען, כדי שמן ויין, אריגי בד ופשתן וצמר, פשוטים וצבעוניים, מעשה ידי הצידונים אשר השכילו לצבוע אותם בארגמן, תכול וכחול, יריעות שש משזר ומטפחות־שָני; סחורה שרבים היו הקופצים עליה בארצות הרחוקות, תאווה לעיני הנשים בנכר הרחוק, שמצפות הן לדברים האלה בקוצר־רוח, ולסחורות אחרות מעשה ידי אמני־החרושת ומלאכת־המחשבת, בכלים ובעדיים. מטען זה נועד בשביל האניות אשר תבאנה מאופיר לעציון־גבר. היה זה סחר־חליפין מגוון ועשיר, וצפניה חייב היה לבדוק את המצב לאשורו.

עשרות גמלים פסעו זה בעקבי זה. אחדים מהם נשאו את הצידה ואת נאדות המים בלבד, שלא יחסר דבר לאנשי־השיירה, וגם משמר־חיילים, נושאי צינה, רומח וקשת, נלווּ על פרדים ועיירים, לשמור על האורחה, לבל יאונה לה כל רע. צפניה רכב על גבי גמל נבחר, ולפי שהיתה לו זו הפעם הראשונה, לא על נקלה הסכין לנדנודי הבהמה, ויש שהיה צונח בדרך, ללכת קצת ברגל, והיתה זו מנוחתו מן הגמל המטלטלו בלא־רחם. אך עד מהרה הסכין אליו, כי גם ההליכה ברגל קשה היתה ומייגעת, והוא יושב מתחת לאפריון עשוי בד שהותקן בשבילו במיוחד, חסות מיקוד השמש. מנמנם היה והוזה תוך נדנוד לא־פוסק, עד שהיה מתעורר לפתע, והזוהר המסמא של המרחקים הלבנים־כחלחלים, הרי־גיר וסלעים שטופי בוהק־החמה, היו מכים על עיניו, והוא מביט סביבו בהשתאוּת, שהלכה וגברה משעה לשעה.

כל אותם המראות הרחוקים של ההרים, צוקיהם וחגויהם, לוטים בצעיף ערפל כחלחל, וההרים במדבר־יהודה המלבינים מקרוב כחובשי־כיפות, לובשים צבע ופושטים צבע, חום, כתום, אפור, פסוגי צחרחר וכחלחל; כל המראות האלה אשר יש והיה משקיף עליהם מירושלים, כשהם נמוגים או מצטיירים בשרטוטיהם הרחוקים, – הנה קרבו עתה לעיניו ממש, מוחשיים בכל צוק וקמט, בכל רכס וערוץ, מהלכים עליו רוח לא ידעה עד כה, נוסכים מעין קדושה של חומרה ורצון עז להתבודדות. גם ים־המלח, שהיה רואה אותו לעתים מרחוק, כרצועה צרה וכחלחלה נתונה בין הרים, הנה קרוב הוא עתה, ברור וכחול־להפליא, מושך את העין כמשהו רוגע בתוך הזעף הרב והחוֹם הלוהט אשר מסביב.

להטו של הקיץ נעשה קשה יותר, ככל שהאורחה התרחקה מירושלים בנתיבות־המדבר, בדרך הרי חברון לערבה ההולכת ומנמיכה לאין־שיעור, עד כי יש ונדמה לו לצפניה, כי בתוך כבשן־של־אש הוא מהלך, ופלגי־הזיעה שוטפים את גופו, ואין הוא פוסק מלהתענות בצמא. המים ניתנו במשורה, בשעת ארוחה או בשעת מנוחה קצרה, כי יקרים הם בדרך, ולא בכל פעם יזדמן לאורחה מעיין מים חיים בשטחים שוממים אלה, כי גם הגבים בסלעים כבר חרבו בעונה זו.

רק בלילה היתה רווחה לאדם ולבהמה. ואם כי החום לא פג לגמרי, הנה חדל הזוהר המסמא את העין, ובתוך חשכת־הלילה, כשאין השמש קופחת על הראש, טוב להשתרע על גבי סלע או על טלית פרושה, לנוח מיגיעת־הדרך, להסתכל באש המדורה שעליה שופתים הנערים את הסיר לבשל נזיד. ויש גם אשר אַחד החיילים יתן בשיר קולו, ובתוך דממת־המדבר אין צליליו אובדים, כי ייתקלו בקירות סלע זקופים והרי הם חוזרים בהד מתעצם. דוקא כאן, בתוך חיק הלילה המוּזר במדבר־יהודה, מהרהר היה צפניה בדברים וענינים, שקודם־לכן לא היה חושב עליהם, ולא ידע מה הניעו לכך: הריחוק מירושלים עיר־מולדתו, או החריגה מתוך ימים ומעשים שהיה שקוע בהם כל ימיו, בשמשו את אדוניו ובהניחו מעט זמן פנוי לעצמו, ושמא רוח־המדבר היא המניעה לכך.

עתה חפשי היה לרוחו, ואם כי טרם ידע, מה צופן לו מסע זה, שכן לא חלם עליו ולא העלה אותו על דעתו, הנה עצם צאתו למרחקים, לעציון־גבר אשר רבות שמע על חופה היפה ועל אניותיה, מילא את לבו גאווה וחשיבות. בתוך השיירה ניתנה לו סמכות מלאה, וגם מגילות־ספר היו בידו אל מפקחי־המיכרות ואל פקיד־המלך בעציון־גבר, אשר נצטוו לקבלו בכל הכבוד הראוי ולמלא מישאלותיו. ובהרהרו היתה עולה וצפה לפניו דמות אמתה היפה, והוא רואה אותה¹ בחן צחות־פניה ובשחוקה הרך, המושך; חומד היה אותה בדמיונו, אף כי ידוע ידע, שיש בכך משום עבירה על לאו בעשרת־הדיברות.

מעין צל חמק לידו. צפניה הכיר בו את מוביל השיירה, שהיה רוכב בראש, עטוף גלימת־בד מכף־רגל ועד ראש, תריס בפני השמש ובפני האבק הרב, ורק עיניו מציצות מבעד לסגור צר כסדק. היה זה אדם שזוף מאד, שחור כמעט, פניו חרושים קמטים ומפיקים עוז־רוח. ממעט בדיבור ונותן הוראותיו לגַמלים ולנערים המחַמרים במלים ספורות וקצובות, ודיו בכך, כי מצייתים היו לו ומקבלים מרותו. כל הדרכים והמשעולים נהירים היו לו יפה, שמעולם לא נשתהה לתהות ולחקור, ותמיד הוליך בכיוון הדרוש. עתה, כתום יום ראשון למסע, חלף במחנה לבדוק את המצב, ואחר־כך ראה להתקרב ולנסות דבר אל אדוניו הצעיר, אשר שבנא הפקידו בידו:

“טוב הלילה למנוחה ולמחשבות”.

“גם לסיתרה מפני להט־השמש” – השיב צפניה.

“היורד לעציון־גבר כיונה הוא הבורח תרשישה…”

“מפני ה' או מפני האדם?”

“משניהם יחדיו! – צחק האיש לשאלתו הנבונה של צפניה וחשף את² טורי שיניו הלבנות אשר גם בחשיכה אפשר היה להבחין בהן. – אין זאת לי הפעם הראשונה אשר ארד בדרך למיכרות. תמיד היא כחדשה בעיני, אך בבואי לשם יעציבו המראות את לבי…”

די היה לו לצפניה במשפט אחרון זה. אכן, האדם המדבר עמו נושא בתוכו תוגה חרישית ושבעת־נסיון. סימן יפה הוא לאדם, אם גם טרם יכירו כראוי; משמע, דבר־מה יציק לו, ומבקש הוא להשיח את דאגתו. גם דרך־דיבורו נראה לו לצפניה: אדם זה יודע לקשור שיחה. לפיכך נמשך אליו לבו, ומשיחה של נימוס עבר לשיחה שרצון בה לקרב אותו, לשמוע ולדעת. כי באָמור היתה פתיחה בלבד. שיכל רגליו תחתיו, מול האיש שאף הוא בחר באוֹרח־ישיבה זה, ולאחר שתיקה קלה פנה אליו צפניה:

“הלך הגמלים האלה המובילים את הסחורה?”

“לא, אדוני. הגמלים והסחורה לשבנא הם ולחֶבר־סוחריו. אני רק השכיר אשר יוליך את האורחה. אך בלכתי פעמים רבות הלוך ושוב, לומד אני לדעת הרבה דברים, מעט מהם טובים והרבה מהם רעים. לראשונה לא נגע הדבר אל לבי, כי חשבתי, מנהגו של עולם הוא, אך עתה לא עוד צעיר אני, ויש אשר אחשוב: האם שומה על האדם להיות אכזר ודורך ברגל־גאווה על צואר חברו?”

“לא אבינה אל מי ירמזו דבריך, אל אנשי ירושלים?”

“אנשי ירושלים טובים הם ורעים לפי דרכם, ולא עליהם אדבר הפעם”.

“על מי, איפוא, תישא דבריך?”

“על האנשים אשר במיכרות”.

“אלה העובדים בהם?”

“כן, אדוני. אך אל תקרא להם עובדים כי אם אובדים! טוב יהיה, אם לא ארבה שיחה עליהם, כי בעוד ימים מעטים נראה אותם ואת מעשיהם במיכרות־הברזל והנחושת, את העבדים ואת הנוגשים בהם. אמור אמרתי בלבי, אדוני צעיר־לימים הוא, ואך טוב אעשה אם אעיר את אזנו ואפקח את עיניו לשמוע דברים ולראות מעשים אשר יש ויחרידו את האדם”.

צפניה השיב לו מתוך חרדה קלה:

“יורד אני לראות דברים במו עיני, וטרם אדע לשפוט נכוחה, אך הגידה־נא לי בן־אדם, מה הוא הדבר המאַלץ אותך לספר כל זאת ללא נשאלת?”

“רישעות לבם וזדונם של בני־האדם!”

עתה שתקו שניהם. מעל להם הרשיפו כוכבי־רום. אי־שם במרחקי־הערבה ובתוך המידבר ניצנצו אורות של מדורות־אש, אות כי בני־אדם מצויים שם. אנשי־המחנה רחשו לידם ונשמע קול חירחור־הגמלים אשר הבריכום למנוחה. תוך־כך נתקרב אחד הנערים והגיש לצפניה ולמורה־הדרך פת אפויה ונזיד חם, מלוא קערת־חרס לאיש. והיו שניהם טובלים את פיתם בנזיד ולועסים להנאתם. כתום הסעודה שתו מים והמשיכו שיחם.

“היורד אתה לעתים קרובות אל עציון־גבר?”

“אחת לשנה, עם בוא האניות ממסען הרחוק. המסחר הולך וגדל. תראה כל זאת במו־עיניך. רבים הם הקופצים על סחורות־כנען. אך כבר היה לי כל הדבר לזרא, וביחוד חרושת־הברזל הזאת!”

“רואה אני, – אמר לו צפניה – כי למורת־רוח לך כל המסע הזה”.

“אכן. אך לא במסע קצתי, כי אם באנשים!”

“מה הוא, איפוא, הדבר המציק לך?”

“האדם הנמק בקלונו ובצערו ואין מושיע לו!”

[ג]

למחרת בבוקר ירדה השיירה בשבילים עקלקלים, במורדות תלולים הקשים מאד לגמלים. הם הלכו הלוך וקרב לעין־גדי. כעבור שעה ארוכה ירדו בסמוך לשפת ים־המלח, המכחיל שבעתיים מקרוב, מבהיק בין ההרים הסוגרים עליו. לצפניה קסם המראה הזה, אך לפני־כן שמוּר היה לו אחד מגילויי־הטבע החזקים והנעימים בסביבה צחיחה זו.

עוד בלכתם בין צוקי־הסלעים הגיע לאזניו מתוך בתר שבהרים קול המייה מוזרה מתחילה, קול מַשק מים הניגרים בעוז במורד. אך מסביב שלטה הדממה, השמש המסמא עיניים, ואין כל חתימת־דשא מסביב אשר תעיד על קירבת־מים; רק פה ושם תפרוש צאלה בודדת את צמרתה הדלה ולרגליה צל מועט, כמטלית כהה, כחולה, ורותם־המדבר יציץ לפעמים בין הסלעים ומעט ברקנים שיָבשו. אך קול המים הנופלים הלך וחזק, הלך וקרב, וניכר היה שאף הגמלים חשו בו, כי את צואריהם הארוכים פשטו לפניהם ברחרחם בנחירי־אפם, משמיעים חירחור של רצון ותשוקה.

שמעי – מורה־הדרך הרוכב בראש – רק היפנה את ראשו לעבר צפניה בחייכו חרש, כיודע מראש, כי עוד מעט וייגלה לעיניו מראה מיוחד בהודו, משוש כל ההולכים במרחקי המדבר השוממים. עוד הם יורדים בשביל העקלקל, ובין חגוי־הסלעים למטה נראה הסוּף הירוק העוטר חופי־מים, פה ושם הבהיקו שלוליות קטנות וזוהרות, ופלגים דקים כחוטי־כסף מנתרים מעל לאבנים, ואילו עיקר המחזה נתגלה לעיני צפניה אחר־כך, בהנמיכם לרדת אל הגיא המכונס בין צוקי סלעים גדולים, אל בתר הנחל, באשר מזנק בכל הודו אשד־מים, שבראשו משתברים קרני השמש בכל צבעי־הקשת, נטוי ככסף המותך ונקלט למטה בתוך בריכה שוקקת, שקירות־סלע זקופים עוטרים אותה, ואפלולית וצל שרויים בה, מפלט מן הזוהר הרב.

הירידה לבריכה קשה היתה ביותר על הגמלים, אשר הובלו בזהירות עד רדתם. כאן הצטיידו האנשים בנאדות מים, שתו ורוו קרירותם של המים הזכים, ולאחר רחיצה מרעננת בתוך הבריכה המשיכו דרכם, נפרדים בלא חמדה מפינה נפלאה זו. כבן ירושלים, היודע לעתים קרובות את מצוקת־המים בסוף־הקיץ, היה בכך בשביל צפניה מאורע, אשר את נעימותו זכר ימים רבים, ולא אחת היה מעלה בדמיונו את מפל־המים והבריכה.

משם ירדו והלכו לאורך שפת ים־המלח, בשביל צר אשר בינו ובין ההרים הנישאים לא יוכלו שניים ללכת יחדיו, והמים מלחכים בהתרפקות קלה את החוף ואת חלוקי אבניה המפולמות. צפניה, אשר שמע על מליחותם של המים, לא התאפק ושאב בכף ידו לטעום מהם, אך מיד יורק היה בלי־חָשׂך ומחייך כילד שנתפס בקלקלתו. את עיניו לא גרע מיפיו של הים, אשר מעֵבר לו יכחילו הרי־העבָרים, הרי־מואב הנהדרים, וכאן, מעל לראשו, בגובה עטור הוד־אימים, מזדקרים צוקי־סלעים עצומים אשר רבים מהם, תלויים כאוצרי־זעף, ורק פלא הוא שאין הם ניתקים בכובדם למעך את כל אלה הנשרכים לרגליהם כחגבים.

אף כי קשה היה המסע עוד בתחילתו, בתוך החום הרב, הנה יפים ואיומים־למראה היו פני הסביבה הזאת, על מרחבי שממתם והודם הפראי, הזועם. ובראות צפניה פה ושם, ליד המעיין ובדרך, שרידי מדורות שכָּבו, גחלים ואודים שחורים, תמה היה על אותם המעטים והנועזים, הרועים פה את עדריהם וחיים בבדידותם. שמעי סיפר לצפניה, כי יש ובתוך המערות ונקיקי־הסלעים ימצאו להם מפלט אנשים תמוהים הבורחים מפני האדם ואורח־חייו שהיה להם לזרא, כי מחפשי אלהים המה, ולשני סוגים ישמש המידבר מקום מפלט: לשודדים ורוצחים הבורחים מאימת החוק ולאנשים אשר לפתע יתרוקן עולמם, ובחיק־המידבר יחפשו נתיבות אל הצדק ואל החזון אשר יציל את נפשם. ואין כמדבר היפה לכך! יש וגם הוא עצמו יחוש לפעמים, מה טוב לוּ יכול היה לעשות כמוהם, להשתחרר מעקת־נפשו ומכל מחשבות־ההבל אשר יציקו לו לעתים. גם עמוס, איש תקוע, שאינה רחוקה מזה, מצא לו מפלט לרוחו הסוערת במקומות האלה. כאן ספג לתוכו מראות אלהים המרחפים על פני ההרים והגה את דברי חזונו. אכן, אין כמקום הזה בהודו הפראי להפעים לב אדם.

בלילה השני לנו בערבת ים המלח, דרומית לו, ולמחרת היום, לאחר הליכה מייגעת, בחום אשר נשם בפניהם בכל שרבו הצורב ובכל בוהר־אורו החזק, פנו שמאלה לצד מזרח, לעֵבר ארץ־אדום והגיעו אל המיכרות אשר בפוּנוֹן. כאן החלו המיכרות הגדולים המשתרעים בלב הערבה, בערוצי הנחלים, בין ההרים. הכיבשנים, כורי־ההיתוך ואשר להם, בתי היציקה לכלים, מחנות העבדים ומיבצרי הממוּנים על כל החרושת הזאת. ומפוּנוֹן תימשך הדרך לתמנע, אזור המבורך אף הוא במיכרות, בסמוך לעציון־גבר.

בעוד אורחת הגמלים מתעכבת ליד שער המיבצר, כי נעול הוא יומם ולילה ומשמר כבד מופקד עליו, ניגש שמעי אל צפניה, אשר נתיידד עמו, הורה בידו על החומה המקיפה את המיבצר ואמר בארשת־פנים חמורה:

“סוגרים הם עליהם מרוב פחד”.

צפניה תמה לדבריו:

“הכי נמצא אויב בקירבת־מקום אשר יאיים עליהם?”

“אמנם, – גיחך שמעי – נועד מיבצר זה לשמור על הכניסה לשטח המיכרות דרך המבואות הצפוניים והמערביים, אך אני לא אזכור כי בימי יחדור הנה אויב לאיים עליהם, ואם יאחזם הפחד, הרי זה מפני אויב אשר בתוכם ישכון!”

“אין אלה, איפוא, כי אם האדומים!”

“האדומים בני־ברית הם עתה, ויחדיו ירעצו עבד. לא מפני האדומים ייחתו אדוני־המיבצר, לא מפני אחיהם, כי אם מפני העבדים המתפרצים לעתים, ואז ישפכו את נקמתם בחמת־זעם, אם רק ימצאו את השעה הנכונה לבצע חפצם!”

“דרכם של עבדים להתפרץ לעתים”, – השיב צפניה לתומו.

“אכן, ראה תראה את העבדים האלה במו עיניך!”

תוך־כך נפתח השער חורק על ציריו, ובחללו הופיעו אדוֹמים חמושים מכף רגל ועד ראש. שלא כדרך חיילים, נשאו בידיהם פרגולי־עור קלועים, אשר בקצותיהם ניתנו כדורי־ברזל או כדורי־נחושת, ונפנף ינפנפו בהם בלי־חשך. אחרים החזיקו בידיהם שוטים ארוכים למדי, וקול צליפותיהם, בחתכם את האויר, נשמע מסביב, צליף צורר אימה ושררה של כוח־הזרוע. לא סבר־פנים היה להם כי אם איזה זעם עצור, וגם בוא האורחה לא היה בה כדי להעלות בת־צחוק קלה של רצון טוב על שפתותיהם. משהו מאויים נחתם בהופעתם הזעומה, – הם לא דיברו, כי אם פקדו בקול נהם. פניהם שזופים היו כעין הארד הכהה, שערותיהם שחורות וקשות, ומבטם אפל. מיבטאם דומה היה מאד לעברית, כי אדומית דיברו, שקרובה היא, אלא בהוציאם את המלים מפיהם וצלצלו באזניו של צפניה כלשון עילגים.

האדוֹמים הורו לשמעי, היכן להבריך את הגמלים, בכיכר קטנה שליד חומת־המיבצר בפנים, ואסרו על אנשי יהודה לשוטט בחצר, והכל מתוך הטלת־מרות, לצורך ושלא לצורך. צפניה, שעדיין עומד היה מן הצד ובוחן אותם בעיניו, לא רחש אליהם מתחילה חיבה יתירה, ושמעי שניגש אליו הוסיף חלקו אף הוא:

“אלה הם זאבי המיכרות!”

“למה תמשילם אל החיות?”

“כי טורפים הם ללא רחם”.

“מאז יצאנו לדרך, תזכירם אך לרעה”.

“כי את מנוחתי יטרידו גם בשנתי…”

מתוך פתח בית־האבנים אשר בחצר, בית יפה אשר נראה כארמון בתוך השממה, יצא והופיע בכל הדרו גבר כבן שלושים וחמש, שמן, לבוש־מחלצות, זקנו ושערות־ראשו מטופחים, וריח־המור נודף ממנו. היה זה שמגר, פקידו של שבנא, וממונה על המיכרות בפוּנוֹן. דרך שררה ניגש אל צפניה ומורה־הדרך אשר עמדו יחדיו.

“מה בפיכם כי אדע?”

צפניה הושיט לו את מגילת־הספר:

“שבנא אדוני שלחני אליך, והדברים במגילה המה”.

שמגר לקח את המגילה, פרש אותה לעיניו, בחן את חותמתו של שבנא להכיר את תויה בטביעת־הטין שבשוליה, זו החותמת בה מרים שר את זרועו כמברך, ואם כי התקשה קמעה בקריאה, לא פסח על אות אחת עד אשר כילה לקרוא בה. אחר־כך נתן בצפניה מבט חודר ובוחן כאחד, כמבקש לעמוד על טיבו ולדעת אם אין הוא נושא עמו בשליחותו צרה או תואנה, ולאחר שנראה לו עוּל־ימים תמים, נמוג החשש שלו, ופנה אליו בלשון רכה יותר:

“לראשונה נסעד את לבנו, אתה ומורה־הדרך שלך, ואחר־כך לא אמנע ממך את חפצך”.

אף כי רב היה החום הלוהט בחוץ, הנה בתוך האולם האפלולי עמדה צינה מעטה, לפי שהקיר בנוי מפנים לקיר, שלא תחמם אותו השמש, ולא תחדור אליו רוח־זלעפות. תיקרתו אף היא היתה עשויה לצורך זה ומוּגנה, כי מעל לגג פרושה היתה מעין סוכת־עורות, הקולטת את קרני־השמש למנוע להט מן התקרה. נעים היה לשבת בתוך האפלולית על גבי רצפת האבן הקרירה, להישען אל כרי הצמר הרך, עד כי צפניה חש, כיצד מתפשטת הליאות בכל אברי־גופו והתנומה תוקפתו. אך עד־מהרה הוגש כד מים צוננים, עשוי חרס עבה, המוחזק תמיד בתוך בור ליד הקיר הצפוני, קנקן יין ורקח עסיס רימונים. לא ארכו הרגעים והוגשה גם סעודה, דשנה וטעימה, משופעת כיד המלך. ניכר היה, כי אדם זה עושה כל שביכלתו להפיג במקצת את קדרות החיים במקום זה ולהנעים על עצמו את ימי שהותו במיבצר.

שעה ארוכה סועדים היו את לבם, משוחחים על זה ועל זה, ושמגר מאריך בדברים, עד כי גוּנב ללב צפניה החשד, כי בכוונה מושך הוא את מהלך הסעודה, לגזול ממנו את זמנו. כי צפניה מבקש היה לדעת פרטים שונים על העבודה במיכרות, התפוקה היומית, השכר, וכיוצא באלה דברים אשר עליו לבדוק ולבחון, כי לשם כך נשלח. ואילו שמגר שואל היה על החיים בירושלים, ואם נכון הדבר כי סנחריב מתעתד לעלות על יהודה ועל שכנותיה. ועל המלך ועל שריו שאל, ועל פרטים שונים אחרים, שלכאורה אין בהם כל ענין וחפץ, אלא שחשובים הם לגבי אדם אשר יבלה רוב ימיו בשממה ונפשו כמהה לדברים שחידוש בהם. כאשר קצרה רוחו של צפניה, וביקש להקדים ולצאת, לראות במחנה, השיב לו שמגר במתינות רבה:

“אל־נא תיחפז, כי לא תאחר דבר. כוּרי־ההיתוך בוערים יומם ולילה, כי אין להפסיק את האש העצורה בהם, והכוֹרים יעבדו עד בוא־השמש, ולעתים גם אחריו. עתה גדול החום בחוץ, נצא לראות כאשר תט השמש ימה”.

אך צפניה עמד על בקשתו בתוקף:

“תאב אני לראות הכל בטרם תשקע השמש, כי מחר בעלות השחר נמשיך דרכנו. אך אם עייף אדוני, אצא נא בעצמי, לראות ולהבין דבר”.

שמגר גיחך:

“לא יצא אדם למחנה כיוצא לשוח בשדה לתומו, אם חייו יקרים לו!”

שמעי רק הביט לעברו של צפניה ועיניו כמאשרות: “הוא אשר אמרתי”.

[ד]

עשרים איש חמושים, פרגוליהם ושוטיהם בידיהם, נלוו אל שמגר ואל שליחו של שבנא בצאתו לראות במחנה. שמעי בחר להישאר בצל הבית, ולצפניה אמר כי את אשר ראה במיכרות אין הוא משתוקק לראות שנית. ואילו שמגר נאלץ לעשות סיור זה למרות רצונו. סמוק־פנים הולך היה, רוגן ורוטן, ואף כי לא היה בכך משום סבר־פנים לאורח, לא נראה לו כל הענין הזה; בוחר היה לנמנם שעה זו בצל־קורתו. סבור היה שיֵצא לשעה קלה, צפניה יציץ פה ושם לאיזה כור־היתוך, לראות את העבדים בעבודתם, יציץ לעבר המיכרות מרחוק, וימהר אף הוא לחזור ולמצוא מפלט מן החום. אך טעה. חרף כל הקשיים ויגיעת ההליכה באדמת־חול וצרורות־אבן, בין צוקי־סלעים בשטחים נרחבים, לא נרתע צפניה מכל אלה, וכנראה גמר אומר בלבו לראות ולבחון הכל במו עיניו, לא להחסיר דבר.

לראשונה הלכו אל הכיבשנים, מהם בנויים לבנים שרופות ואבן־סלע קשה, מתרוממים מעל הקרקע כבנינים דמויי כדים, ובהם ארובות להטלת חמרי־דלק, גזרי־עצים וענפים, שרשי הרותם הארוכים, וגם חימר שהובא בכמויות עצומות מים־המלח, כל מה שניתן לבער בסביבה חשופה זאת; למעלה קרועים היו אשנבים לפליטת העשן והאֵדים, ולמטה מן הצד קבוע היה מוֹצא למתכת הצרופה, המותכת פנימה, ניגרת על פני האבנים המלובנות, הערוכות בשיפוע, לתוך דוד ברזל שבתחתית הבור ומוּצאת ממנו חוצה כחומר נוזל. עומד היה צפניה ליד כור־היתוך אשר בפנים סואנת האש העזה ושאינה־פוסקת, כי מסיקים את הכור יומם ולילה, לבל יפחת החום הדרוש כדי נימה, ובעד הפתח המרובע מטילים לתוכו העבדים את עפרות המתכת, ברזל או נחושת, הכל לפי הכור המיועד לכך. מצד אחד של הכיבשן השחירה האדמה מרוב סיגים שרופים אשר הוצאו ערימות־ערימות, לאחר שהמתכת צורפה, ומצדו אחר נערמו תלי־תילים של חמרים אשר נלקטו מתוך אבני־המיכרות, לאחר שהופרדו מהם הגרעינים הכבדים והעורקים המכילים את המתכת בשיעור מספיק להפקה.

רב היה הלהט העולה מן הכור ומתמזג בחום השמש, עד כי אין לעמוד בקירבתו; טופח הוא בפני האדם ובגופו עד לכאב. ואילו העבדים העוסקים לידו נשרכים ערומים, הלוך ושוב, להביא בסלי־נצרים את עפרות המתכת, להוסיף דלק, ולהכין את דפוסי־היציקה ליד פי המרזב, ממנו יוצאת המתכת; הנחושת – כנוזל זהוב־אדמדם ולוהט, והברזל – ככסף הצח, הנראה כשזור מאור־ירח וממים חיים. כאן עבדו אלה שנחשבו מבחינת־מה כמומחים למלאכה, ולפיכך עדיין היה טבוע בהם צלם אלהים, ולא היו עלובים כחבריהם העוסקים באפלת המיכרות. אך גם אלה נתונים היו למצוקת הצמא המייבש את לשדם וליחם. למראה העבדים נקפוֹ לבו של צפניה, כי ערומים היו, עצמותיהם שופו, וכבדי־תנועה היו מאפיסת־הכוחות. מפעם לפעם היה השוט נישא בשריקתו בחלל־האויר ומלפף כנחש גופו של אחד מהם, עד כי המוכה התעוות מעוצמת־היסורים ונחפז לעבוד, שלא לספוג שנית. למשמע כל שריקה של השוט, למראה תנועת הפרגול, היה צפניה נחרד, משל הוצלף בעצמו, ומביט היה ניכחו לראות ולדעת במה חטא המוּכה, אך לא הצליח לגלות פשר דבר, כי כל אחד ואחד מן הנוגשים הניף את שוטו גם ללא כל סיבה, ושמגר אשר ראה את ארשת־התמהון בעיני צפניה, הסולד למראה, העיר כלאחר־יד:

“רק השוט יאלפם בינה!”

“אך מוכים הם על לא חמס בכף!” – התריס צפניה.

“אם לא יוּכו – לא יעבדו!”

“עיני הרואות כי עבוד יעבדו”.

“בעוד רגע שוב יתרפו במלאכתם”.

השוט הונף ושרק. הפעם – במעוד אחד מהם ליד יציקת המתכת, וקצת מן הנחושת נשפכה ארצה. רצועת השוט נלפתה מסביב לגוף העבד במכה חזקה, ובעוד נוגש זה משחרר את שוטו, להניפו שנית, וכבר הקדימו חברו, ובפרגול אשר בידו כיבד את העבד וכדורי־הברזל פצעוהו עד זוב־דם. העבד חשוף־הגו נשתופף כמבקש להגן על עצמו, וזרועותיו נלחצו אל לוח־לבו במשולב, מחפש מחסה מפני המכה הבאה, דבר שהעלה את חרונו של הנוגש והוא הצליח הפעם לכוון את צליפות־שוטו אל רגליו. רצועתו נשתרגה באחת מסביב להן, ובשנית מסביב לצוארו ופניו. רצועות כחולות תפחו בפני העבד אשר הושחת למראה. נאקה פרצה מחזהו, ובעיניו בּעתה. ובעוד הוא מייבב ומרעיד בכל גופו, ושוב נשמעה שריקת השוט וצליפתו. המיסכן עשה תנועה כמבקש לברוח, אולם הסד אשר ברגליו מנע בעדו, והשתרע מלוא קומתו על גבי ערימת־הסיגים השחורה. עתה שוב נצטרף הנוגש השני, ושניהם חרשו על גבו, זה בפרגולו וזה בשוטו. צליפות־השוט התוו רצועות אדומות בבשרו וכדורי־הברזל כיסו את גוו חבורות שותתות דם. עתה לא עוד נאנק העבד כאדם אשר נשמה בקרבו, כי אם מיילל היה ככלב מוכה. צפניה נשא את עיניו אל שמגר כמפלל להתערבותו, אך הלה הסב את גבו, משל כל הדבר הזה אינו נוגע לו:

“ועתה ניגש לראות בכור השני אשר שם יוצקים את הכלים”.

“הגם שמה ילכו עמנו השוטרים האלה?” – שאל צפניה לתומו.

“בלעדיהם אין לזוז, ואל ירך לבך למראה הזה”.

“האין דרך אחרת להעביד את האנשים האלה?”

“אין! רק השוט. המתרפה בעבודתו לא יחיה. עבד הבא הנה אחת דתו לעבוד או למות. כי עבדים לא יחסרו ועדרים־עדרים יובאו הנה. חייהם קצרים ויש להוציא מהם עבודה כופר המחיר ששולם עבורם”.

“היש בידך מגילת העבדים אשר ימותו והחיים אשר יבואו תחתם?”

“לא, אדוני, כי אין ערך להם ולחייהם”.

צפניה החריש. עתה הבין במה דברים אמורים. לא הוסיף לשאול על העבדים, לא בדבר טיב המזון שהם מקבלים, ולא בדבר בגד או מחסה לגופם בלילה, או שאלות אחרות שהיה בדעתו לשאול, כאשר סבור היה עדיין, כי גם ענינים אלה שייכים לסמכות־שליחותו. עתה הבין, כי העיקר הוא תפוקת הברזל והנחושת, תפוקה רבה ככל האפשר ויציקת כלים הרבה, ואילו כל השאר אינו חשוב. ואין זה, כנראה, מעניינו. הבעת־פניו של שמגר בהשיבו לשאלותיו ברורה היתה למדי והעידה כי תמיהותיו חדלות שחר.

ליד כיבשן אחר ראה צפניה דפוסים עשויים חרס שרוף, ובהם טבועות תבניות של גרזינים, מקבות, מגלים וכלים שונים אחרים. את הדפוסים האלה, כשהם צמודים זה אל זה, מעין רכב ושכב שאפרכסת להם, מקרבים היו אל פי ההיתוך וסילון של מתכת מופנה לתוכם למלא חלל־התבניות; לאחר שעה קלה היו מוציאים מהם את הכלים היצוקים, מחוספסים קמעה בקצותיהם, אך נוצצים ומבריקים, תאווה לעינים. דפוסים אחרים יצרו מן המתכת כעין מלבנים, למכירה ולשימוש בארצות אחרות לצרכים שונים. ליד יציקת הכלים נתעכב צפניה שעה ארוכה. עבודה זו משכה את לבו, כי בכל הכלים היצוקים ראה את התוצאה הברוכה והיפה, אשר למענה טורחים בני־האדם, ואשר דורות רבים יילחמו ביניהם על המתכת במקום הזה. לפלא רב היה בעיניו לראות את עפרות המתכת, ללא צורה ומראה במיוחד, כאשר יטילו אותם לתוך הכיבשנים ומתיכים אותם עד היות להם מראה של מתכת צרופה, מגובשה וראויה לשימוש. אכן, דבר זה של חרושת הברזל והנחושת קיבל עתה בעיניו משמעות מיוחדת.

עתה עמדו בתחתית ערוץ, בפני הרי־אבן גבוהים וצוקי־סלעים אשר בהם פעורים לועי המינהרות והמיכרות אשר חפרו ידי אדם וחצבו בעקבות עורקי המתכת, להוציא את האבנים ולבור מהם את גרעיני המתכת, להבדילם מן האבן ומן העפר. משך מאות בשנים זחלו האנשים על גחונם לתוך המחילות האלו, הרחיבו אותן והעמיקון, עד כי כילו לחצוב מהן את אשר ניתן להן מידי הטבע, את אשר נצטבר בשטפונות של תקופות ארוכות.

כאן שונים היו הכורים מאלה אשר ראה צפניה ליד הכיבשנים, לפי שאלה אשר עבדו כאן החרידו את צפניה במראה פניהם וצורת גוום המושחת. לראשונה נדמה היה לו, כי חיות הוא רואה לפניו, מפלצות ולא בני־אדם. רזים־להחריד, מגודלי־שיער ומלוכלכים עד כי אין להבדיל בין צבע־עורם לבין זוהמתם אשר נדבקה לגופם שכבות־שכבות, כעין הצרעת או הגרב; גופם מכוסה היה צלקות וחבורות, סימני פצעים ישנים שהגלידו ומכות טריות, מהן זבות מוגלה ומעלות סרחון. לבושים היו רק איזור־חלציים למתניהם, איזור־בד שחור שנסתאב ואינו בא אלא לכסות על ערייתם, ואת מלאכתם יעשו בדומיה ספוגת־סבל, שעה שהם זוחלים ויוצאים מן המיכרות או כאשר יחזרו, ולמרפקיהם ולברכיהם מראה עור־הגמל, צפוד ומיובל. קול־השוט יישמע גם כאן, עולה ויורד, מצליף בכל עוז, לצורך ולא לצורך, אך תמיד להכביד השררה והנגישה.

צפניה ניגש להציץ מקרוב אל אַחד המיכרות, אם כי שמגר הזועף הזהיר אותו, כי לא יעז להתקרב יותר מדי. מרי־נפש הם, וכל הניגש מקרוב מתחייב בנפשו. כנראה היה לו על מה לסמוך, לפי שגם הוא בעצמו עמד בריחוק מקום, מוקף שוטריו. צפניה הרהיב עוז, התקרב והציץ לתוך מיכרה אפל. לאחר שהסכינו עיניו לחשכה ראה עשרות כוֹרים, לאור רפה של נרות־חרס, העומדים בגבם אליו, מניפים גרזינים שבידיהם לחצוב מן האבן. לרגליהם גחונים היו חבריהם ואוספים את צרורות־האבן לתוך סלי־נצרים, להוציאם חוצה. הכורים סיגלו לעצמם שיטה מיוחדת של מלאכת־חציבה. בחצבם מניחים היו עמודים מתוך האבן, למען יתמכו בכיפת הסלע, שלא תתמוטט, ולא יהיו מיכריהם קבריהם. ובהעמיקם לתוך המיכרה, ויהי דמיונו כמראה ארמון רב עמודים. עם זאת יש ואחד הסלעים היה נעקר ממקומו ומרסק תחתיו את חוצביו.

עומד היה צפניה ומביט פנימה, תוהה לראות, כיצד צללי־אדם מניפים בכוח לא־להם את גרזיני־הברזל, חוצבים כאילו כפאם שד, ואם כי אין יד־הנוגשים משיגה אותם בפנים, הרי עתידים הם לתת את הדין אחר־כך בצאתם לקבל מזונם, אם מיכסת עבודתם לא תניח את הדעת. כי יודעים הנוגשים בדיוק מהו שיעור התפוקה מדי יום ביומו בשביל כל כור היתוך, ואם ייגרע מן השיעור הדרוש, אבוי לעבדים: בגופם ישלמו יחד את מחיר־הגרעון. לפיכך היו הכורים מתאמצים למלא את מיכסת־יומם, גם אם לא עמדו הנוגשים על גבם, ובינם לבין עצמם דאגו לקיים מישטר שלא יתרפו חבריהם בעבודה; מישטר זה היקנה זכויות לתקיפים שבהם, וסכסוכים קשים היו מתגלעים שהיו מסתיימים במהלומות, ולעתים גם ברצח.

אלה אשר לא רוחמו לא רחשו רחמים גם כלפי חבריהם, כי מרי־נפש היו ונואשים, חייהם במיכרות קצרים היו, חסרי תכלית ותקווה, ואחת היא להם מידי מי יבואם המות. המיכרות שימשו להם גם מקומות־מגורים, בקיץ ובחורף, ורק הנוגשים מצויים היו בחוץ לשמור עליהם. על בריחה לא חלמו, לפי שרגליהם רתוקות היו לסד, ואם גם עלה בידי אחד או אחר לנתק אזיקיו, הנה לא ניתנה אפשרות לאדם יחיד ובודד לברוח מתוך המדבר הגדול והנורא, ללא בגד, ללא מים ומזון. ואם אירע הדבר, ואחד חמק וברח, והיה זה בבחינת חידה.

עוד צפניה עומד ומסתכל, רואה בעלבונם של בני־אדם, והנה לפתע הבחין בו אחד מהם, היפנה אליו את ראשו, וקולו, זועם ונוטף רעל, הצריד:

“מי אתה, הארור, אשר תחרידנו במראך הצח מחלב?”

קול נקישות־החוצבים נפסק. הכל היטו אליו את פניהם. צפניה, שעומד היה בחוץ על סף המיכרה, ואור־היום הבהיר הציף אותו, בלבושו הלבן, בפניו הצחים, במראהו השונה מן הנוגשים אשר במקום – לא אדם היה בעיני הכורים כי אם יצור דמיוני, עילאי; התגלמות החלומות וההזיות על החיים אשר מעבר מזה, בכל מנעמיהם אשר טעמו אי־פעם אי־שם, בעודם בני־חורין. והמראה היכה אותם בתמהון עז אשר עורר בהם רגשי קנאה קשה, ושנאה עזה ונוקבת, ויחד עם זאת – קצף אין־אונים.

“מי אתה, בן־אדם, אשר תחרידנו?!” – שוב רעם קולו של העבד.

צפניה נבעת. לא ידע מה יגיד לעלובי־נפש אלה. לתומו קרא:

“אחיכם אני! באתי לראות בענייכם”.

מסביב רעם צחוקו של העבד, ורֵעיו החרו החזיקו אחריו:

“הביטו וראו אחינו זה הדואג לשלומנו!”

“צח ואדום!”

“מלאך מושיע!”

צפניה הרים את זרועו כדרך הנואם המבקש לשאת דברו בפני קהל רב, כי עז היה רצונו לאמור להם דברים היוצאים מן הלב, ולמנוע את שטף־הלעג. אך הללו, אשר בלבם מתה כל תקווה, פגשוהו בפרץ גידופים אשר כל אחד מהם חריף היה ממשנהו, כי היה זה הנשק היחיד שנותר להם, ואף בו לא יכלו להשתמש נגד נוגשיהם בכל עת ובכל שעה. ואילו עתה, מול סמל העלומים ביפיים, מול התום הקיים עדיין בעיניהם כחטא, הוטחו הקריאות והחרפות מתוך כל פינות המיכרה, אפילות ונידחות, אשר צפניה לא הבחין בקיומן. וכנראה רבים היו הכורים במבוך זה של המיכרה המסתעף לכל עבר, בינות למאות עמודי־האבן, כי קולותיהם התנצחו זה מעל זה בבת־אחת, בצלצולי האזיקים והסד, בצריחות ספוגות שנאה, חדורות חמת־זעם. ובעוד העלם תוהה על התפרצות פרועה זו המשתוללת באבדן כל החושים, ומאחת הפינות הועפה אליו אבן והוטחה בזעף לרגליו. היא החטיאה את המטרה, אך זה היה האות. מיד הומטר עליו ברד אבנים וצרורות מן הכרייה. אבן אחת פגעה בכתפו, והשניה חלפה על פניו ושרטה בצוארו. כל עוד נפשו בו, גחן ארצה וקפץ הצדה. מבעד לפתח התעופפו עוד חוצה בעקבותיו אבנים מלוּות צריחות־פרא ושריקות מקפיאות את הדם. בחוץ עמד שמגר וצחק מלוא־פיו, עד כי רעדה כרסו מרוב צחוק:

“לראות חשקה נפשך והנה גם טעמת”.

הנוגשים אשר לידו צחקו גם הם למשבתו. היה זה מחזה משעשע המפיג במקצת את השעמום הרב אשר במקום הצחיח הזה, אשר רק לעתים רחוקות יראה אדם בת־צחוק על שפתי רעהו. רבים מן הכורים עמדו עתה על פתח המיכרה, מצטופפים, מהם בעמידה ומהם על ארבעתם, לראות בברייה המוזרה מארץ־החיים אשר הופיעה להשבית סדר־יומם ולהרגיז נפשם. עתה נראו לאור השמש³ כרפאים, כחושים כשלדים, וזקניהם המגודלים פרע ושערות ראשיהם המדובללות כאניצים טבולים בסחי, רק הגדילו את מראה־הזוועה. הם מיאנו לסלוח לאדם, אשר העז להציץ אל בור חרפתם ואבדנם. קללותיהם עוד נישאו מסביב בחלל־האוויר, מלוות את צפניה, והם צוחקים למשבתו.

“היטב חרה לך?!” – הלעיג עליו שמגר.

צפניה שתק. הוא לא כעס, גם רחמים לא היו בלבו, כי הרחמים נכמרים למראה אדם אשר בעיניו עדיין תשכון הגאווה והרצון להתקומם, לחיות; ואילו אלה, צלם־האדם כבר לא היה להם. רק לאט־לאט התחיל הזעם גובר בו כלפי האדם המתעמר בהם, אשר מראהו טרם הושחת אך הרקבון פשה בו מבפנים. לראשונה נתגלם אדם זה בעיניו בשמגר ונוגשיו, ואילו אחר־כך, כאשר העמיק לחשוב, ידע והבין כי שורש הרע נעוץ לא בשליחים אלה עושי רצונו של הרע, כי אם בגבוה מהם; והגבוה מהם – הוא שבנא אדוניו ושכמותו.

[ה]

משם פנו־הלכו לראות בכורי־היתוך מסוג אחר, פשוטים יותר אך יעילים לא פחות מאלה הבנויים אבן; הללו נעשו בחכמה של ידיעה וחסכון, כי מצויים היו בין הבקיעים המפולשים שבתוך צוקי־הסלעים, פתוחים לצד צפון ולצד דרום, והיתה הרוח העוברת בתוך צינורות־החרס נדחקת בכוח רב, ומחמת המקום הצר, נמשכה בסערה ובשריקה עזה, ובחלפה תלַבה את האש הבוערת ותגדיל את עצמתה פי כמה וכמה. והיו השלהבות זונקות ובוערות מהר, שיהיה החום כדרוש בכיבשן, להתיך את העפרות.

כסבור היה שמגר, כי צפניה יסתפק בכך ויחזור עמו הביתה, אך לא כן היה הדבר. צפניה התעקש לראות את הכוֹרים גם במקומות אחרים במלאכתם במיכרות, ואלה מרוחקים היו כיברת־ארץ, ושמגר נאלץ למלא גם רצונו זה. כל הסיור הזה כבר היה לו לטורח ולזרא. לפיכך הלך לידו שותק וזועף, ורק בקושי ענה לצפניה על שאלותיו בעניני העבודה ובדומה לכך ענינים שמבקש היה לדעת לאשורם.

בלכתם במשעול תלול וגבוה אל המיכרות שבין צוקי סלעים אדירים, ראה צפניה לפתע כי במדבר־התלאובות למטה, מרחק־מה מן המחנה, חגים בלי־הרף עיטים ובזים, צורחים ועטים על פגרים. צורחים היו בלי־חשך, ובנשוב רוח קלה היה סרחון חריף נודף משם עד כדי להחריד. צפניה נשתהה לרגע ובהושיטו את ידו לעבר המראה אשר למטה, שאל את שמגר:

“מה הן הנבלות האלו אשר צפרי הטרף יעוטו עליהן?”

“אלה הם פגרי העבדים המתים”.

“האין קוברים אותם כאשר ימותו?”

“רבים מדי הם המתים וקבורתם תגזול זמן רב!”

עוד שאלתו על לשונו, והנה ראה בעבור לידם קבוצת עבדים, נשרכים כל עוד נפשם בם, מהם שחוחים ונשענים על כתפי חבריהם. רזים היו להחריד עד כי נראו כרפאים שעלו מן הקבר, או כצללי אדם, חסרי גוף ודמות הגוף, והם מוקפים קבוצת נוגשים אשר ידפקו בהם בפרגוליהם, לזרז הליכתם. השוטרים בריאי־הגוף וסמוקי־הפרצוף נראו ליד העבדים כבני שבט אדיר וחסון, אשר חלקם שפר עליהם. צפניה, שסקרנות היתה בו, וגם רצון לדעת ולהכיר כל דבר, עומד היה כנטוע במקומו, מסתכל בתהלוכת־הצללים המוזרה הזאת, ולבסוף שאל:

“לאן יוּבלו עבדים אלה?”

“אל עולם החלומות” – השיב שמגר בזעם־מה.

“לא אבינה דבריך”.

“הללו לא יצלחו עוד לעבודה כי חולים המה”.

“ומה ייעשה בהם?”

“הם יוצאו להורג”.

רעד עבר בגופו של צפניה:

“האומנם?!”

“לגאול אותם מיסוריהם, לחסוך מזון ומים!”

“הידוע הדבר לשבנא אדוני?”

“בפקודת מלכרמו מלך אדום ייעשה הדבר ובידיעתו של שבנא אדוניך. אין הדבר חדש”. – ולאחר שתיקה קלה הוסיף כמרגיע את צפניה: “בעוד שעה קלה טוב יהיה חלקם שם מאשר במקום הזה…”

צפניה ניצב כהלום רעם. לא חוק ולא משפט. כנראה, אין חוקי־התורה המצווים לרחם על העבד חלים על־אנשי המדבר. כאן שולטים האדוֹמים ועושים את המעשים האלה בידיעת שבנא אדוניו. אם כן, הרי גם הוא שותף לרצח ודמם יחול גם על ראשו. וגם על ראשו הוא העומד עתה על דמם ומחשה. כי הנה לעיניו ייעשה הדבר הנורא הזה. אין הוא פטור מאשמה. ובעוד הוא עומד ומהרהר, ושמגר השיא לו עצה:

“אשב לפוש קצת בצל הסלע הכבד הזה, ואתה אם עוד חזק רצונך לחזות במראה הזה, קומה ולך לך בעקבותיהם, כי לא רב המרחק. שלושה משוטרי ילווך. אך מהר, פן תאחר את המועד!”

צפניה מציית היה לאיזה צו־סתר הפוקד עליו לא להתעלם מכל הזוועה, בה נתון העבד, מופקר לשרירות לבו של האדם. מיד קפץ וירד במדרון, עד אשר השיג את קבוצת העבדים המתנהלים לאטם. חרישים ודוממים הלכו הולך וכשול כל עוד רוחם בם, כי אכן חולים ונגועים היו, חשוכי־מרפא.

מרחק־מה מגיא־הפגרים פקדו עליהם הנוגשים לעמוד בשורה אחת. אחדים מהם צנחו מאפיסת־כוחות, פוערים פיהם לנשום וכוח אין. איש מהם לא הוציא הגה מפיו, לא אנחה ולא קובלנה, לא קללה ולא דבר־תחינה, אף כי ידוע ידעו לשם מה הובאו הנה. אחדים מהם עצמו עיניהם. היתה דממה מחרידה, דממת טרם־מוות, ובמוחם חלפו מחשבות אחרונות על אשה, ילד, זֵכר מולדת ונופיה הרחוקים. כה מזווע היה המראה הדומם הזה, תחת כיפת השמים הלוהטת, שמי־נחושה חדלי רחמים ונחמה, בתוך המדבר השמם מול צוקי־אבן מחרישים בזעפם. הן היו אלה אנשים – הירהר צפניה – אשר נשמו אוויר של חירות, שתו מי־מעיינות, חרשו שדות, התעלסו ביערות, צחקו ושרו וטובים היו בוודאי לאין ערוך משוֹביהם האכזרים אשר עקרום בכוח־הזרוע, קיפחו חירותם ולבסוף גם את חייהם. האין קללתם האילמת מרחפת פה, על פני שיממת המדבר הנורא הזה, על צחיחות האבנים האלה ועל האנשים אשר עיניהם תראינה את המחזה הנורא הזה ולא יינקו?

ובעוד הוא מהרהר את הרהוריו, בעמדו מן הצד מחריש וקודר, והממונה על הנוגשים רמז לאדוֹמי, גברתן מאויים, כי ימהר לכלות את מלאכתו. הדבר נעשה במהירות וללא כל מאמץ. לא בחרב השתמש כי אם במפּץ, אלת־עץ שגולת־ברזל קבועה בראשה. כל תנופה פגעה בקדקדו או בלבו של אחד מעלובי־החיים, תוך פיצפוץ חרישי, כרעוץ ענף של עץ. כמנין עבדים, מזי־רעב, חולים, הוכרעו תוך שהות קלה. צפניה עצם את עיניו, אך המראה נחרת בו, וגם ימים רבים לאחר־כך, היה חוזר וצף בזכרונו בכל הבהירות, כביום הרצח, תו לא נעדר. וביחוד זכר פני אחד מהם, חיוור ונוגה, אציל־למראה, אשר פקח לרגע את עיניו לפני רדת עליו המהלומה, והן בהירות־להפליא. הבט הביטו אליו כל ימיו.

עם שמגר לא דיבר צפניה מטוב ועד רע מכל אשר ראו עיניו. ידע, כי לשוא ישחית מרי־שיחו על אוזן לא־שומעת. עייף ויגע חזר מסיורו במחנה, במיכרות ובכל אשר הוליכוהו רגליו. תאבונו ניטל ממנו, ורק מים שתה ככל אשר ניתן לו. צמא הציק לו. שעה קלה עוד היסב בחברת שמגר, ואחר־כך נפרד ממנו בתואנה כי עייף הוא עד למאד. אמנם, עייף היה, אך גם בחל בחברתו של מארחו. שמגר פקד לערוך לו יצוע תחת סככה־של־בד בצלע־הבית הפונה מערבה, לו ולשמעי. מורה־הדרך ראה את צפניה, בשובו מן המחנה ולא שאלו דבר, כי ראה את כל המוצאות אותו חרותים בפניו. רק עתה, בשכבם זה ליד זה, שמע מורה־הדרך כי צפניה נאנח אנחה עמוקה, והוא פנה אליו חרש:

“רואה אני, כי מאד עיפת”.

“לא מעייפות אני נאנח…”

“לא אתמה. מראש ידעתי. ואת אשר ראיתי אנכי במשך כל הימים בבואי לכאן, לא אוכל לספר, כי כל אדם אשר ישמע לי יחשוב, כי בודה אני את הדברים מלבי”.

“הסכלתי לעשות, כאשר שמעתי בקול אדוני לצאת לדרך הזאת, כי מעתה תרבץ עלי קללת הדברים אשר ראו עיני. ראיתי עוני ועושק מילדותי, כי החיים לא השביעוּני לחם ועונג, אך ידעתי את השלווה ואת הנועם גם בתוך הדלות אשר בבית־אבי בירושלים. עתה יודע אני, כי לעולם לא אדע מנוחה”.

[ו]

מן המחנה אשר בפוּנוֹן פנתה השיירה עם שחר להמשיך דרכה לתמנע. צינת־בוקר נעימה עמדה מסביב, זו הצינה אשר תפקוד את המדבר רק בשעות־הבוקר, ומראה קלוי אז לגבשושיות־החול הרטובות מן הטל. מסביב שלטה דממה עמוקה, כי נוגש ונגוש כאחד שקועים היו בשינה, חוץ לחולים ואומללים מרי־נפש אשר נאנקו חרש, וחוץ לאלה אשר הופקדו על כוּרי־ההיתוך לשמור על האש. בתוך העלטה הפיצו נוגה אדום ומבעד לאשנבים נסתכסכו השלהבות הסואנות. עתה נעים היה המידבר המכסה בדממתו על זדון־לבו של האדם. צפניה ישב על גמלו, אך דומה היה לו, כי בין יום אתמול ובין היום העומד להבקיע מחדש – מפריד נצח! כל הימים אשר עברו עליו מילדותו ועד היום הזה, בין היו טובים או קשים, עצובים או מרנינים, הנה לא היה הבדל רב בין יום למשנהו, כי היה בהם מחדוות החיים ומתוגתם גם יחד, ואילו עתה מה רב ועצום הוא ההבדל! דומה לו כי אתמול גווע ומת יחד עם אלה אשר יסוריהם חדרו ודבקו בו כחלק לא־נפרד ממהותו החדשה; דומה שנולד מחדש, אך בקרביו תוסס רעל חיים ארורים.

מחנה־העבדים בתמנע שכן לרגלי הרי־מגור, שדמיונם כארמונות־אבן עצומים לגובה, להוד ולמראה, יצוקים גושי־שחם, וכל לשון תאלם נוכח חוסן מדהים זה שידי הטבע לטשוהו ברוח ובגשם, ועיצבו צורתו רבת־השגב. ביניהם הכחילו השמים כפלא־לא־מזה, ובתוך המבואות נחצבו בידי אדם כוכי־תפילה, בהם כרעו העבדים לשפוך ענות־שיחם לפני אֵליהם. שעה ארוכה עמד צפניה מול הוד שגיא זה, ואת עיניו משכו סיעות יוני־הבר אשר התעופפו בין חגוי־הסלעים וכנפיהן רועפות תכלת לנוגה־השמש, מעין תנחום־מעט של רוח חיים ודרור ליד קפאון האבן והשעבוד.

במחנה שלט מישטר העריצות, אותם העבדים מזי־רעב וציחי־צמא, שכמה מהם נופחים את רוחם בצל עצי שיטים שבערבה, אותם כורי־היתוך וכל הכרוך בהם. ואם גם נמנע הפעם צפניה מלתור במקום ולראות את העבדים בסבלותיהם, ואת כל התלאות המוצאות אותם, הנה גוּנבו אליו דברים, והשוט והפרגול לא נחו גם פה רגע. גם בתמנע היו העבדים יוצאי ארצות שונות, בני גזעים שונים, דוברי בליל־לשונות, אך האדומית מנצחת עליהם, ומנת־חלקם אחת היא: עמל מפרך, רעב וצמא, יסורי גוף ונפש ומות־של־קלון. גם כאן היה אדומי ממונה על המיכרות וצפניה חקר לדעת אך על הפרטים הכרוכים בשליחותו, ואילו על גורלו של העבד כבר לא שאל: ברור היה לו מכל וכל.

לאחר שהעמיסו על הגמלים נטל נוסף של מוצרי־מתכת, גרזינים, מקבות וכלים אחרים, המשיכה השיירה עוד באותו יום את דרכה לעציון־גבר. בדרך ראו כיבשנים נוספים, ולאורך כל הערבה רחשו בני־אדם אשר עיסוקם היה במיכרות. אך גם בשיירות־סוחרים פגשו עתה, אשר ירדו מהר־שעיר, מסלע, ממואב ומעמון, ואשר שירכו את דרכם דרומה, לעציון־גבר. על גב חמורים ועיירים, על דבשות־גמלים, וגם ברגל, מן הערים ומן הכפרים, כעולי־רגל הנוהרים ברוב עם ותכונה לקראת המאורע הגדול. לפי שכל אלה כיוונו דרכם ושעתם לעת בוא־הספינות. וכל אלה השיירות יֵרדו אחר־כך לחוף הים הגדול,⁴ דרך עזה ואשקלון, למכור סחורתם ולהביא עמם תמורתם וגם עדרי־עבדים. שודדי־הים הם אשר סיפקו סחורה חיה זו בימות־השלום.

שונה היה המראה בעציון־גבר ומשובב־נפש. כאן לא נראו הנוגשים, לא שרקו השוטים, כי אם בני־אדם אשר הציפיה נסוכה על פניהם, והם מתהלכים בטלים וחגיגיים. חוף הים של המפרץ הכחול עטור הרי אדום, הרי אבן ושחם, נישאים ועוטי־הוד, אשר ראשיהם וצלעותיהם, חגוי־הסלעים ונקיקיהם, יוקדים ועוממים חליפות מאוֹר וצל וצבע, שונים לחלוטין לעת בוקר, צהרים וערב, והמים הכחולים, הרוגעים – כל אלה קסמו לעינו של צפניה.

החוף המה ושקק מרוב סוחרים ונעריהם הזריזים אשר נטו אהלים וסוכות, בהם ערמו את סחורתם, בהמתינם לאניות אופיר אשר תביאינה את רכולתן מארצות ערב, שבא ותימן, הודו ופונט.⁵ כאן נערמה תוצרת הברזל והנחושת, וגם נתכים־נתכים, מהם בצורת מלבּן ומהם בצורת ריבוע, שמשקל אחד להם; כאן ניצבו ערוכים בטורים ארוכים כדי השמן הטוב וכדי היין המשובח אשר ליהודה, אדום, מואב ועמון, תאוות בני־הנכר; וגלומי־בד, פשתן וצמר, לבנים וצחורים כשלג, מהם צבעוניים עד־למאד, מיטב תוצרת־הצידונים, ריקמת־דמשק, אטון מצרי מעודן מעשה־חורי, אריגים דקים, צעיפים שקופים, מטפחות שש ושני, חמדת־הנשים בנכר הרחוק; וכלי זכוכית ובהט, עדיים בזהב ובכסף, מלאכת־מחשבת של צורפים, וכלים שונים אשר ירבו עליהם הקופצים. רק עתה, בראות צפניה את כל התוצרת העשירה הזאת והמגוונת, ידע, מה רב הצער והסבל של בני־האדם המסתתרים תחת כל הדברים היפים והמושלמים האלה. בעיקר מהרהר היה בכך, בראותו את כלי הברזל והנחושת, הנוצצים יפים ותמימים למראה, ואין הם מסגירים בתבניתם אף שמץ מן הצער והסבל הכרוכים בחרושת הזאת במדבר ובערבה.

רוחו של צפניה היתה טובה עליו בעציון־גבר, כי שלטה בו הרגשה שנחלץ לבסוף מסבך של חלום־בלהות. לאחר הליכה מייגעת בנתיבות־המדבר, בחום היוקד, הנה גם כאן לא פחת הלהט, כי עציון־גבר תנמיך לשכון בנגב, מול הרים הסוגרים עליה, והמדבר נושם בשרבו ובצחיחותו, אך כאן נבנו בתים למחסה משמש, והרחיצה במי־הים נעמה מאד לגוף המיוזע והמאובק, וצפניה, אשר לראשונה בחייו טבל את גופו במי־הים, התענג על הרגשה מופלאה זו, שהזכירה לו את נועם רחיצתו בעין־גדי. התענג על הדר־המקום, תכול־הרקיע וכחול־המים ומצא לו מרגוע לנפשו הנסערה. ואם כי לא שכח את מראות פּוּנוֹן ותמנע אשר בערבה, ובעיקר את המראה אשר בגיא־הפגרים, לא מנע מנוחה מגופו והתענג על השוני והתמורה אשר במקום החדש הזה.

עוד ביום הראשון לבואו הלך צפניה לראות את פני נציב מלך־אדום אשר בעציון־גבר. את חותמתו ראה עוד קודם־לכן, טבועה בכדי השמן והיין היוצאים מכאן לארצות רחוקות, נושאים את סמכותו במלים העבריות־אדומיות: “לקוסענל עבד המלך”. גם הוא אדומי, כפי אשר יעיד עליו שמו, אשר מחציתו הראשונה הוא האל קוס האדומי, ראש וראשון לאליהם. קוסענל לא עוד צעיר־לימים היה, אך חסון, ונושא את שנותיו ומישרתו ברוב כבוד וחשיבות. מקבל היה כל אדם בסבר־פנים, ומכל־שכן שליחו של שר ביהודה.

מיד הזמין קוסענל אותו ואת שמעי שיסעדו יחד עמו. שולחנו דשן היה, משופע בפירות ויין, בבשר ובדגי הים אשר ערבו מאד לחיכו של צפניה. קוסענל בעל־צורה היה, גולח שער ראשו וזקנו כמנהג המצרים, לובש כמותם, ויודע לשוחח על דברים שענין בהם. זאת הפעם הראשונה לצפניה אשר נתקל באדם השונה מכל אלה המצויים בשטח־הערבה. כן מצא חן בעיניו שיחו של קוסענל אשר הפליג בשבח הברית שבין יהודה ואדום, כי הגיעה השעה ששני העמים האלה יחיו ביניהם בשלום ובאחווה, לפי שלשונם אחת היא וקרובים הם זה לזה. גם בענין המרד באשור, שעליו מרבים לדבר בזמן האחרון, מחווה היה את דעתו, וכאדם רודף־שלום המבקש לשבת בשלווה, התנגד לכך בכל תוקף ונתן טעם לדבר. אמנם, טען, חביבים עליו המצרים וכמה וכמה ממנהגיהם אשר לעומתם ייראו האשורים כקופים, אך מכיר הוא גם את מגרעותיהם ואת רוח־השררה אשר בהם, ואת התנשאותם שאין גבול לה, ואם ינצחו את האשורים, לא טובים יהיו מהם, ואף גרועים שבעתיים. מכיר הוא אותם יפה, שהרי כל חייו הוא מבלה כאן בסביבה הקרובה למצרים, וגם ירד לשם לא אחת, כאשר תקוץ נפשו במקום הזה. אם לשעשועים ולהתעלסות באהבים, אם למחוללות, בתי־יין וזימרה, קובות של נשים, הרי אין כמצרים היודעים להנעים את החיים לעצמם ולאחרים! הה, יכול הוא לספר לו, לעלם הצעיר הזה, כמה וכמה דברים שראוי להכירם מקרוב ולא מפי השמועה בלבד. יודעים המצרים פרק בעניני נשים ותענוגות, שטופים הם בעסקי־אהבה ובזימה. הקדשות באשור ובבבל יונים תמימות הן לעומת זונות מצרים במקדשים, בארמונות ובבתי־היין אשר בכל עיר־חוף.

“אך עלי להגיד לך, אישי הצעיר, – החמיר לפתע קוסענל את פניו – כי גם ידוע ידעו את נפש־האשה להפליא, ושמורה עמי מגילה קטנה אשר קניתי בנוא־אמון. כתב אותה החכם פְּתּח־חוֹטֶפ, שהיה אחר־כך מלך במצרים ואשר לפי דברי בני־ארצו מלך שם לפני שלושת אלפים שנה ואיזה סרח העודף של מאה או מאתיים שנה. אכן, זה הוא פרק־זמן ארוך מאד, אשר אם נחפוץ למדוד אותו לפי עתות־המים⁶ לא ימצאו לו כל מי־היאור עם הים הזה גם יחד. אין לדעת, אם מלך טוב היה או רע, אך דבריו על הנשים יעידו כי ידע יפה את נפשן ותֵהוּתֶּה⁷ חנן אותו בבינה רבה. הנה, אם לא אהיה לטורח עליכם, אטעימכם מיין־חכמתו”.

ובזריזות של עול־ימים קפץ קוסענל ממקומו, ומתוך חדרו הסמוך הביא מגילת־גומא קטנה, כתובה בכתב שנשתמרו בו עדיין ציורי עופות וחיות וסמלים שונים, ולפלא היה הדבר בעיני צפניה כיצד ידע קוסענל לקרוא מתוכה את הדברים:

“תן לה בשׂמים ותמרוקים בשפע. אל תשכח לחבקה וללטפה מדי יום ביומו. מלא את כל משאלות לבה, כי באמונה, האוהב את אשת חיקו ומכבדה, יכבד במעשהו גם את עצמו. אל תתעמר בה ואל תתן לרוע־לבך לפגוע בה. דבר אליה בנועם ותשבה את לבה, ותמנע ממנה לסור מן הדרך הטובה לזרועות איש אחר. הרבה שיחה עמה, הענק לה אהבתך והיא תשיב לך גמולך”.

“הנה! – טפח קוסענל בכף ידו על המגילה – איך ידעו הם בימי־קדם, אשר רחקו מאד מעמנו, להכיר את נפש־האשה ולכלכל בחכמה את הליכותיהם ומעשיהם! הרבה יש לנו ללמוד מהם!”

ותוך שיחה שוטפת ובקיאות רבה בהווי־העולם, אין הוא מסיח את דעתו מאורחיו ומפציר בהם לאכול ולטעום מכל המעדנים והמטעמים, אשר רק טבּחו העמוני יודע להכינם כמו, ולתבל אותם כראוי בכל התבלים היקרים. ניכר היה בקוסענל, כי שמח באורחיו, ובעיקר בעלם הצעיר והנכבד מירושלים־הבירה. אף הוא שואל היה על המלך ועל השרים, מתעניין בשבנא אשר שמע עליו רבות, לפי שמסחרו פרץ ימה, קדמה, צפונה ונגבה, כי אין סוחר ושר אשר לא יעלו את שמו על דל־שפתותיהם. אין זאת כי פיקח האיש ומצליח בכל דרכיו. הרבה סיפרו בשבחו ובודאי אין מאושר מצפניה פקידו החשוב ונושא־דברו. הוא הכיר יפה את מגילת־היוחסין של מלכי יהודה וגם הראה לצפניה חותמת קטנה ונאה השמורה עמו כמזכרת, חותמת יותם מלך יהודה, בה חרות שמו מעל לאיל מקרין. עבד מעבדיו מצאה על חוף אילת לאחר שאבדה למלך באַחד מסעיו.

משך עשרה ימים מחכים היו בחופה של עציון־גבר לבוא־האניות, ומשך ימים אלה היה צפניה אורחו וחביבו של קוסענל, ומבלה את ימיו אצלו באכילה ושתיה, בשיחת־ריעים וברחיצה בחוף־המפרץ. קוסענל לא התעמק בבעייות מסובכות, עסקי־האלים לא הטרידו אותו, והוא ידע להפיק הנאה מאורח־חייו, ומביט בעין יפה על מנעמי־החיים. צפניה קסם לו איש השיחה הנאָה שבו, ודברים שדיבר סמוכים היו אל נסיונו הרב. היה זה אדם שונה־בתכלית מאלה שהכיר עד היום, אף כי היה לו דמיון־מה לשבנא, בתשוקתו לחיים, הנה לא ניכרו בו תככיו והרדיפה היתירה אחר הכבוד. כל ישותו אמרה כי טוב לשבוע עונג ולהניח גם לאחרים לחיות. את השקפת־עולמו על החיים ביסס על משפטו של חכם אחד קדום: “כי איש לא יקח את עשרו במותו וכל באיו לא ישובוּן…” ולפיכך לא מנע עונג מגופו ומשתף היה בעליזות־חייו גם את ידידיו.

[ז]

במפרץ עציון־גבר הלכה התכונה וגברה מיום ליום. הופיעו תגרים, סוחרים ורוכלים זריזים, אשר הביאו על גבי גמלים ועיירים סחורות שונות, בעיקר כל מיני חפצים ועדיים, פרשו אותם על גבי מרבדים בתוך החולות הלוהטים, והיו מכריזים בקול רם על רכולתם. ואי־מזה הופיעו בני שבטים וגזעים שונים, בני־נביות, מדיָנים, ערבים ובני־קדר אשר ממרחקים באו, שערותיהם השחורות והארוכות קלועות להם בצמות קטנות, עגילים באזניהם, נזמים באפם, בפניהם יקוד־החמדה ובעיניהם אופל־יצרים בטרם־געש; גם מצרים בודדים הופיעו מגולחים ועוטי לבוש לבן וקל, ובני שבט שמעון, הנודדים־למחצה מגרר וסביבתה, אף הם נתאספו ובאו; המוני אדומים נקהלו וירדו מסלע, גאים על ארצה ועל שליטתם במקום, חסונים ועזי־נפש; עמונים שתקנים, מצניעי־לכת כחוששים מן הנכר, ומואבים שכניהם, איכרים זריזים וערמומיים אשר גם הם לא החסירו את דבר המאורע הגדול העומד להתרחש. כל אחד הביא עמו מתנובת שדה וכרם או כלים לנוי ולשימוש, מעשה־ידיו, אריגים תבונת־כפיהן של הנשים, להחליף בסחורה אחרת או במיצרך החסר לו בארצו הוא.

מוכרי־תרפים הציגו את צלמיהם לראווה, רבים כן שונים, פסילים עשויים חומר שרוף, חטובים בעץ, מגולפים באבן, מהם נאים בשירטוטיהם וכמה מהם בצורת נשים חשופות, סגולה לפריון, אך רובם פסילים גסים שהכיעור עושה אותם מפלצות; קערות נסך ותבניות לקטורת בצורת בית או מגדל בעל ארבע צלעות, שצפעונים מטפסים בחלונותיהם ואריות ניצבים לפיתחם, עשויי חרס, מזבחות קטנים, בעלי קרנות ותשמישי־קדושה אחרים, לפי רוחם וטעמם של עובדי־האלילים השונים. מסביב המו בקולי־קולות מוכרי משקאות מהולים ביין או בעסיס רימונים לשובב כל נפש, יין תמרים ויין גפן, ואחרים הכריזו על מגדנות מעשה־מאפה ורקיקי־דבש ונופת־צופים, תאווה לעינים. ויום אחד ירדה ממצרים אורחת קוסמים וידעונים, כתובת־קעקע בבשרם, פניהם משוחים בצבעים עזים, חרטומים שלהם עושים בלהטים, ובתוכם גם אשפים, מאחזי־עינים המנחשים לפי מגילות־גומא בלות ומגידים עתידות לכל אדם. בתוך כיברת־ארץ מגודרה בחבלים נטו אוהל צבעוני, עטור נסים מתנפנפים ברוח, לפיתחו התקינו במת־עץ קטנה, ומחוללת מצרית חטובת־גו יצאה במחול לקול התוף והחליל. אדוניה, הקוסמים והידעונים ידעו להפיק מהופעתה את התועלת הרצויה להם בכל הדרכים, לפי שמאחורי האוהל הגדול נטו אהלים קטנים, כעין קובות בבליות, בהן מצויות היו נשים חשופות אשר קרעו את עיניהן בפוך כחול וירוק, ובהלהיב המחוללת המצרית במערומי גופה את עין הצופים, והיו הללו בקובות קוראות אליהם.

היה זה ערב־רב מגוון ורועש של בני עמים שונים, אשר הצטופף על חוף המפרץ, שהלך וגדל מיום ליום. והיתה המהומה מסביב רבה, ויש גם אשר פרצו מריבות בין הבאים לבין הסוחרים והרוכלים, בשל חלקת־אדמה שכבשו לעצמם לצורך הסחר שלהם, או עקב הסגת גבול־ריעיהם אשר הקדימו לבוא, וקוסענל לא עוד ישב בשלווה כמקודם. מזמן לזמן הובהל להשכין שלום ולהשיב את הסדר על כנו. ויש גם אשר הזעיק את שוטריו, כי לעתים חרגו הקטטות מגדר של ענין קל ונעשו ריב המלבה שנאת עמים ושבטים, לפי שדי היה בניצוץ כי תפרוץ בעירה כללית. והיו, כנראה, גם כאלה אשר הפיחו מדנים, כי בשעת מהומה נוח היה להם לחמוס, באין־רואים, ולשדוד גם בכוח־הזרוע. ביחוד צהובים היו זה לזה האדומים והמואבים המתנשאים לשלוט במקום, ואשר משום־מה סבורים היו, כי נעלים הם על שכניהם, וגם בשל סכסוכי־גבולות שהיו קיימים ביניהם מאז. העמונים, הרוגנים בסתר, התערבו להשכין שלום, וטענתם היתה, כי לוּ היו שלושת העמים מאוחדים ביניהם, תחת אשר יריבו איש עם אחיו, או אז כבר היו מכים מזמן את יהודה שנואת־נפשם שוק על ירך, ולא היו נותנים לבניה דריסת־רגל למיכרות האלה, לחוף־הים ולכל המסחר הזה המעשיר את בעליו. אך גם בני־יהודה, אשר נמצאו על החוף במספר ניכר למדי, לא בלעו את עלבונם בשקט והשיבו לחורפיהם דבר, אך הואיל ורובם באו לסחור באניות ולסייע בידי פקידי המלך ושריו, ולפי שבאו מערי־החוף של הים הגדול, זהירים היו שלא לקפח את הנאתם וסחרם בשל מריבה טפלה, ואף הם סייעו לבסוף בידי משכיני השלום לשעה.

צפניה מצא רוב ענין בכל התכונה הזאת וקהל־העמים. כאן התהלכו אנשים בני־חורין, עוסקים בשלהם בלא כל מורא ובלא כל כפייה, כי טוב המקום למסחר ולקשירת קשרים להבא, כדרך הסוחרים הרואים את הנולד. מסביב לחוף המו האנשים והתגודדו, הם ובהמתם ורכולתם, לכל מלוא־העין, שלל צבעים וגוונים של אהלים וסוכות, דוכני־רוכלים, ותגרים השוטחים סחורתם על מרבדים, והמונים הצובאים בפתח כל מקום שענין בו, כגון מסביב לאחד המחלל בחליל ונחשים ארסיים יוצאים מסלו ועוטרים אותו בזקיפות הראש כמאזינים לנגינתו, או ליד אחד המפליא בלהטוטיו. ומסביב למחוללת המצרית מצטופפים עולי־הימים, משולהבים, התאווה בעינם, התוף מפעים לבם והחליל קורא לשמחה ולעליצות.

תוך־כך הופיעו גם אנשים מגויי־הים, חמושים בנשק משובח כאשר לשרדנים⁸, ומראה נועז להם כי על השוד יחיו. הם דיברו בלשון לא־מובנת, אלא שלא היה להם צורך בדברי־הסברה מיוחדים, כי הביאו עמהם למכירה נערות צעירות ויפות, ענוגות־למראה, אשר צבע עורן צח כבהט ולשערותיהן גון הפשתן הבהיר, כי מארצות רחוקות הובאו. רבות מהן נמכרו לסוחרים ולנסיכי־הקדם בכסף מלא, ויש גם אשר רבו עליהן, כי השוני שבחזותן עורר את תשוקתם של בני־המזרח. צפניה ראה אותן לפי שקוסענל כבר ידע על בואן קודם־לכן, והוא משכו והביאו להראותו טיבן של בנות מארצות רחוקות הנמכרות כשפחות ופילגשים, לפי ששבויות מלחמה הן, או שנחטפו בערמה בידי שודדי־הים אשר הביאון הנה. הן הוצגו לראווה על גבי אבן־מֶכֶר גדולה כעין במה קטנה, מהן לבושות אטון מצרי דק ושקוף, ומהן גם חשופות לגמרי ורק אזור־חלציים דק למתניהן, ושוביהן עומדים ומורים באצבע על חמודות גופן.

צפניה עומד היה מן הצד, מחריש ועצוב למראה מימכר זה לקלון ולעבדות. ואילו קוסענל לא זו בלבד שלא הצטער, אלא גם קנה לו אחת מהן בצרור־שקלים כבד. הוא הוביל אותה לביתו, צהבהבה וענוגה, עיניו מבריקות מרוב חמדה, והוא קורץ לו לצפניה לאמר: לוּ חכמת וקנית גם אתה לעצמך אחת יפה! אך בעיני צפניה היה זה מחזה־תוגה מאין כמוהו, אף כי גם הוא חמד את מראיהן היפה. מהרהר היה בגורל דומה שעלה לאחיותיו בנות עמו, כאשר פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם השמו את הארץ ומכרו רבים מבניה ומבנותיה לעבדים ולשפחות. בודאי, אמר בלבו, עמדו גם בנות־יהודה הענוגות והרכות על איזו אבן־מכר בארץ רחוקה והוסגרו אף הן כמו אלו הניצבות בזה, לחיי חרפה וקלון.

יום אחד עברה הרינה במחנה, כי הספינות הולכות וקרבות. מיד החלה מרוצה לעבר החוף והצטופפות נרגשת לראות במחזה. קוסענל וצפניה יצאו אף הם לקראתן, מוקפים שוטרים אשר פינו להם בדי עמל את הדרך. הם עלו על מזח־אבנים קטן, הנכנס פנימה לתוך המים, ורחב הוא כדי טעינה ופריקה, מרוחק קצת מן החוף, שלא יהרסו אל האניות הטרדנים והסקרנים שאין להם יד במסחר, ותאוותם אך לראות הכל מקרוב.

שלוש אניות היו אלו. הן שטו זו בעקבות זו על פני המים השקטים, הכחולים, וחרטומיהן כשל עופות־ענק מופנים לאחור, נטויים פנימה, וצואריהם היפים עדויים קישוטי זהב וכסף המעידים על מוצאן העשיר; מפרשיהן הססגוניים בכחול, אדום וירוק, התנפנפו בחגיגיות ברוח הקלה. מזה ומזה חתרו תופשי־המשוט, שורות ספנים עזי־נפש, ועל גבי סיפון קדמי של כל אחת מהן ניצב היה ברוב חשיבות והכרת־ערך, רב־חובלה של האניה, לבוש מחלצות וחרבו על ירכו. פניהם הפיקו חומרה וגאווה, ומפעם לפעם זורקים היו בקול נגיד ומצווה את פקודותיהם לחובלים ולמלחים הסרים למשמעתם. ויהי המראה של שלוש האניות השטות וקרבות, נהוגות במישטר ואוצרות יפעת־מרחקים, קוסם לכל עין עד כי דממת־השתאוּת שלטה מסביב. הנה הנה הן באות מן המרחקים המופלאים, מארצות העושר והאגדות, אשר רק יורדי־ים צידוניים מנוסים יפקדון, אשר הכוכבים במסילותיהם ינחום, ואשר רק הם ידעו להפליג אליהן ולחזור בשלום; הנה הנה שטות הספינות, מלאות וגדושות, מירכתי המרחקים הנעלמים, אשר להן מצפים עתה כל הסוחרים והמוני־האנשים הקהוּלים. חותרים הספנים במשוטיהם הנוטפים מים כפנינים, ופניהם השזופים כבר נראים מקרוב, מביעי חומרה ויהירות. ואכן, לא ארכו שעות־הצפייה, ועל גבי הסיפונים הועלו לראווה, בטרם יפרקון על החוף, תיבות־עץ בהן נתון הזהב הרב והיקר, עצמות השן קשורות יחדיו כצרורות ענפים, עצי הבנה ואשכרוע, אלמוגים, קופים מהלכי־על־שתיים שפני זקנים מקומטים להם והם קופצים ומדלגים כילדים לזריזות, ננסים קטני־קומה ומגוחכים בתנועותיהם, תוכים, טווסים, ברבורים ועופות אחרים בעלי נוצות מגוונות, חכלילים, ירוקים, כתומים ואדומים אשר צריחותיהם פולחות את חלל־האויר. רבי־החובלים החזיקו בידם, בתרמילים קשורים, אוצרות של אבנים טובות ומיני חפצים אחרים, בשמים משובחים, שלא כל אחד יודע טיבם וערכם, לקטורת ולרפואות.

ותהי על החוף מהומה גדולה, דוחק רב ותכונה קדחתנית. שלושה ימים נמשך משא־ומתן סוער, קנייה ועסקי־חליפין, תוך מסה ומריבה⁹, כי רבים היו הקופצים על רכולת־הנכר. לבסוף תם כל הענין; ורבי־החובלים הצידוניים החלו לעסוק בהפלגה שניה ובטעינת הסחורה מארצות־כנען. אך בטרם יפליגו בספינותיהם, ירדו אל החוף ועל גבי דבשות הגמלים יעשו את דרכם לעזה או ליפו, ומשם יפליגו אל מולדתם בצפונה של כנען, לראות את נשותיהם וילדיהם אשר לא ראום זמן רב.

כאשר חזר צפניה ירושלימה, השתאה שבנא אל מראהו השזוף, אך הפליאה אותו ביותר ארשת־פניו כי שינוי חל בהם; דומה כי התום נמחק מעליהם כליל, כי נתבגר בשנים רבות. הוא יצא לדרך עלם רך וענוג־המראה וחזר עתה חסון, קשוח קמעה, ובעיניו מבט אשר עד־כה לא הבחין בו שבנא. אך השינוי היה לא בלבד במראה־פניו, כי אם גם ברוחו. כי על כן ראה דברים אשר למד מהם הרבה, וביותר על שחיתות־לבו וקשי־אופיו של האדם המסתולל, ועל עניו ומצוקתו של האדם בדמותו ובצלמו האובד ללא כל מושיע, בערבות הברזל והנחושת, ליד כורי־ההיתוך והמיכרות האפלים. משך ימים רבים חזר וראה את עיניו הבהירות־להפליא של העבד אשר פקחן לרגע, לפני רדת עליו מהלומת־המוות, ואת העיטים ואת הבזים ראה, בחוגם ובצרחם מעל לגיא־הפגרים.

פרק חמישי: וזה היה דבר הנקִיבה    🔗

[א]

אותם הימים ימי תסיסה ומרידה היו. מותו של סרגון מלך אשור הפיח תקוה בלבב העמים המשועבדים, כי הגיעה השעה לפרוק את עול־אשור מעל צווארם. כי משנה לשנה כבד העול וגדל מספר העמים שהיו למס עובד. בכל הדרכים הובילו שיירות לנינוה את אשר הושת על העמים, טוּב הארצות וחילן, בתנובת־השדות, בצאן ובבקר, משרוך נעל ועד אבן טובה. קץ לא היה לגאוות־לבם של בני־אשור, כי התנשאו לרדות בכל העמים, לפקח על כל נתיבות־המסחר ביבשה ובים. שואפים היו לכבוש את מצרים ולחדור לארצות, אשר אבותיהם טרם שמעו עליהן. וסנחריב אשר ירש את כסאו של סרגון אביו – הגיח כאריה מסובכו, והריהו טורף בבבל, בעילם, בבעלי־בריתם הארמים ואין מציל.

ירושלים נעשתה מרכז מדיני אשר עיני כל העמים הקטנים השוכנים סביבה ולחוף־הים נשואות אליה. מלאכוּת באה ומלאכוּת יוצאת, נושאות מנחה ודברי ברכה. משא־ומתן ממושך בטרם יפול דבר ההכרעה. שתי משלחות היו לשיחת־היום בין המפלגות המתנצחות בעיר. לראשונה היתה זו המלאכוּת המצרית אשר הופיעה בחצר חזקיהו. אנשיה, לובשי אטון דק ובגדי־קפלים, עדויי רבידים של ריקמת־השני בשלל צבעים ואבנים טובות; מגולחי זקן, ריח המור נודף מהם למרחוק, לובשים רוח של אצילות ושררה. מרכבותיהם המפוארות השתקשקו לראווה בחוצות־ירושלים. מחייכים היו לכל עובר ושב, כמבקשים להתחבב על כל אחד ואחד. בשמו של שַבַּכְּכָּא מלכם הבטיחו לחזקיהו ולשריו, בסגנון נמלץ וחגיגי, כי הפעם גמרה מצרים אומר להיחלץ לטובת העמים המשועבדים ולצאת למלחמת־תנופה נגד אשור. צבא־הרכב המצרי המפורסם עומד הכן לצאת בכל שעה אשר יידרש, ובעזרת כל העמים, אדום, מואב ועמון, מלכי פלשת אשר בגבול יהודה, מלכי הצידונים מדואר בדרום עד ארוד שבצפון, וחזקיהו בראש חבר־העמים האלה, בכוחות מאוחדים – הכה יכו את אשור שנוא־נפשם ועושקם. המלאכוּת המצרית כבר השיגה את הסכמתם של כל העמים האלה, אשר חדלו להעלות מס, ועתה הגיעה השעה שגם יהודה תתן ידה, להנחית יחדיו את המהלומה אשר תרעץ את אשור.

המלאכות שתה לחזקיהו ושריו בחלקות ואף מנחה הביאה לרצותו. שבנא הסוכן היה ראש־המדברים, ונוסף על השיחות בלשכת המלך, היה מוסיף ומשוחח עם המלאכות ומפליג מעבר לגבול־סמכותו, ויחד ארגו רשת של תככים סמויים מן העין. המצרים השתעו על כוס יין בארמונו, ובחברתו הרגישו את עצמם בטוב. שבנא ערך לכבודם נשף־חשק, אליו הזמין מיקירי־ירושלים הנוטים לכת המצרית, והעתיר על אורחיו רמי־המעלה דברי שבח והוקרה.

אך לפי־שעה לא קיבלו מחזקיהו תשובה גמורה, כי ישעיהו מעכב היה בעדו ומונע בכל תוקף כריתת־ברית מעין זו. הוא לא בטח במצרים שהיתה ידועה כמשענת קנה רצוץ, ועוד פחות מזה שם מבטחו בעמים הקטנים האלה אשר אין לבם ופיהם שווים. אף לא כיחד את שנאתו העזה לאשור רועץ העמים, אך לא התעלם מכוחו. על כסאו של סרגון עלה סנחריב בנו, אשר עוד בהיותו יורש־העצר כבר הוכיח את כוחו ואת כשרונו. השלטון נכון בידו, ואם אמנם ספק הוא, אם יעלה בידו לכבוש את מצרים, הרי לא היה כל ספק בעיני הנביא, כי הכה יכה את העמים הקטנים ונקום ינקום בהם. ישעיהו תבע מאת חזקיהו לשאת בעול אשור, להשליך על אלהים יהבו ולחכות עד יעבור זעם, ואף כי שלטון אשור עלול עוד להימשך בימי חזקיהו, לא לעולם חוסן.

ואז הופיעה המלאכות האחרת ברוב חשיבותה וערכה. אלה היו צירי מרודאך בלאדן הכשדי, הטוען כל ימיו לכסא בבל, לוחם ערמומי וחמיק כצלופח, אויבם המושבע והבלתי־נכנע של מלכי אשור, סרגון האב ובנו סנחריב. כהטרידו את האב כן יטריד עתה את הבן. דרך ארוכה עשו שליחיו, בדרכי־עקיפין, ואת המשאת שלהם לחזקיהו הביאו על גב עיירים ופרדים. היתה זו מינחה עשירה שהכילה כלים נאים, אבנים טובות, חרב לחזקיהו שנדנה עשוי זהב ונציבה שן משובץ אבני־חן, ולוח־ספר ובו ברכות מאליפות מאת מרודאך בלאדן, כתוב בלשון שפסוקי שירה בבלית שלובים בה, להוסיף לתוכן־הדברים מעין הוד תרבות קדומה. שמו של מרודאך בלאדן יצא לתהילה בכל העמים המשועבדים, כי מורד היה ולוחם בלי חשך, שבע נופל וקם, חוזר ומופיע בשערי בבל למלוך בה, ולאחר כל תבוסה בורח אל תוך הסוף ועבי הביצות של הים התחתון¹⁰ לבקש לו מפלט. ידי האשורים לא השיגוהו וממריד היה בהצלחה רבה את העילמים ואת שבטי־הארמים הצפוניים, ולא יאמר נואש. עתה שלח מלאכיו לכרות ברית עם יהודה ולחזק ידה נגד אשור.

שלא כמצרים היהירים וקלי־הדעת היו הבבלים לבושים בפשטות, צנועים ומנומסים בהליכותיהם ושיחם שקול. בכל אשר פנו ניכר היה, כי בני־תרבות הם. אל חזקיהו ושריו התייחסו בכובד־ראש, ורוח בינה היתה נסוכה עליהם. דבריהם שקולים וספוגי־חכמה. זקניהם עשויים, אך לא כדרך האשורים שהיו קולעים בתילתולם גם סרטים דקים ושחורים, מעשה מקלעת סבוכה. הבבלים דומים היו במראיהם יותר לזקני־יהודה. הם גם מצאו להזכיר, כי רואים הם את עצמם כקרובי משפחה לעברים, לפי שאברהם אביהם מאוּר־כשדים יצא. את גאוותם הפנימית, המוצדקת, על היותם עליונים לאשורים, אשר כל חכמתם ותרבותם באה להם מידיהם, הצניעו, לפי שהדבר הוא מן המפורסמות. אכן, עליונות זו היתה בעוכריהם ואחת הסיבות הסמויות שטיפחה את שנאת האשורים אליהם. בסתר־לבם לא יכלו האשורים לסלוח להם את דבר עליונותם, וסנחריב הירבה לתת ביטוי לטינה זו, אשר לא התגבר עליה כל ימיו, ואת זעמו שיכך, לבסוף, בהחריבו את בבל שנואת־נפשו.

הבבלים עשו בירושלים תקופה ארוכה יותר, כי את שליחיהם שלחו לכל המלכים לעלות ירושלימה ולכרות את הברית עם חזקיהו. הם העסיקו תּוּפֵשַר¹¹ מיוחד לכתיבת לוחות־ספר למלכי־הברית. יודעים היו כי ברוב שליחים אשר יעתירו דברים ויביאו מנחה, יעלה בידיהם לפתות את חזקיהו ולחזק את לבו. גם כאן בא לעזרתם שבנא, ושוב היה הוא ראש־המדברים, מארח אותם ודואג לכל מחסוריהם. גם על חזקיהו נתחבבו, ויום אחד הובילם להראותם את כל תפארת ביתו, ארמונו, אוצר הנשק אשר בבית־יער־הלבנון, בית־האוצר, אולם־העמודים ואולם־הכסא, ועד לחצר החיצונה המקיפה את המקדש הביאם, אך לא הכניסם פנימה, כי על הנכרים נאסרה הכניסה. לעומת זאת לא היה דבר אשר לא הראה להם בחצרו.

אכן, בית־הנשק דל היה בעיני שליחי־בבל, עד כי החליפו ביניהם רמזים דקים מן הדקים, וכעין לעג היה חבוי בהם, אך ענין רב מצאו בבית־הנכות של חזקיהו, כי היה בו משום חידוש גם בעיני הבבלים. רגילים היו לראות באוצרותיהם שפע של זהב ואבנים טובות, שכיות־חמדה ומלאכת־מחשבת תוצרת הארצות הסמוכות, ואף מאלו שמעבר לים, מאיי הגויים, ולא היה בעושר להכותם בתמהון. די היה להציץ לתוך אֵסָגִיל,¹² אשר בבבל, לראות ולהשתאות אל האוצרות אשר אין על עפר מָשְלם, כי מקוּדש בֵּל גם באשור, ומלכיה הכובשים ראו להם לכבוד רב “לקחת את ידו של בל”, לחסות בצילו, ומעולם לא העיזו לשלוח יד בביזת המקדש. לפיכך לא הפליאו אוצרות חזקיהו את הבבלים.

ואמנם, לא באבנים יקרות, בכלי זהב וכסף קסמו להם הדברים אשר הראה להם מלך יהודה בבית־הנכות; לא הבשמים היקרים למיניהם, האפרסמון מעין־גדי ובשמי ערב, שריחם עז ונודף, התמרוקים והשמנים המשובחים, לא שכיות־החמדה אשר נערמו, כי אם דברים אחרים משכו את לבם. היו אלה כלים וחפצים, אשר לפיהם ניתן להם ללמוד קצת על עברו של עם יהודה ומלכיו. כי חזקיהו נתפס לעתים לרעיון, אשר רבים ראו בו רעוּת־רוח, ואילו הוא בחיבתו לתפארת העבר, הבין להעריך ולטפח דברים שהיה בהם משהו מן החידוש, וככל חידוש תמוהים היו.

לפי שחזקיהו ציווה להפקיד בבית־הנכות את כל אשר יכלו למצוא בירושלים ובערי יהודה, וגם בשומרון, חפצים וכלים אשר שימשו למלכות ולקדושה, לשלטון ולעבודת־אלהים, ואשר היו בידי המלכים השונים ושריהם לתהילה ולתפארת, לשימוש ביום חג ומועד. בשורות צפופות, לאורך הקירות של בית־הנכות, מונחים היו ומוצגים לראווה כלי־נשקם של מלכי יהודה וישראל, חרב, קובע, מגן וצינה, חנית, רומח וכידון, קשת וחץ ותלי, כלי נשק אשר מאז נתיישנו, וכבר לא יצלחו לכל דבר, אך תפארת עבר עודה חופפת עליהם ומעידה על נושאיה. בין כלי דויד המלך בלטה העטרה של מִלכום, אלילם של עמון, אשר לקח מהם בהכותו אותם, שמשקלה כיכר זהב ואבן יקרה קבועה בה; שרביט־הזהב של מלך מואב; שלטי־הזהב של שרי־הצבא אשר נפלו לידו במלחמתו עם הדרעזר מלך ארם, וכן כלים וחפצים שונים אשר דויד השתמש בהם, ומעל לכל, חרב של גלית הפלשתי בה כרת דויד את ראשו; מתנות יקרות־ערך אשר העניקו לשלמה מלכי עמים שונים, ובתוכן המתנות שהביאה לו מלכת־שבא; חרבות וכלי־מלחמתו של רחבעם, אשר השכיל, בעלות שישק מלך מצרים על ירושלים, להחביא מרביתם במערה נסתרה; מגיני־זהב של אסא, יהושפט, אמציה ועוזיה, יותם ואחז, קובעיהם וסמליהם, ושלל חפצים שונים, מופלאים בדרך־עשייתם, אשר הביאו ביזת מלחמותיהם בכל העמים האלה; והיו גם כלי זהב וכסף אשר נעשו בידי אמני־מתכת בימים רחוקים וקדומים, כלים יפים בעיטוריהם ובפיתוחי־השן שבהם, אשר כיום אין עושים כמתכונתם, והם מספרים באֵלם לשון על תקופה רחוקה בה חיו שופטים בעלי־שם, שרי־צבא ומלכים מפוארים אשר לחמו, שתו יין, אהבו והתעלסו; והיו בתוך בית־הנכות גם כלי־נגינה עתיקים, פשוטים למדי אך רבי ענין, וכלים מארמונות שומרון, מלכיה ושריה, שרידים מועטים אמנם, ובהם מלאכת־מחשבת של פיתוחי שן. והיו גם כלי־קטורת, מחתות ויעים, מזלגות וסירים, לוחיות, פכים וצלוחיות להחזקת בשמים, וגם בגדי־מלכות, וריקמת זהב וכסף, שני וארגמן, אטון מצרי ואריגי צור, בגדים שהיו שייכים למלך זה או אחר, וחפצים שונים שיש בהם כדי לעורר זכרונות ומחשבות.

והיו הבבלים מתהלכים ליד כל החפצים האלה ומסתכלים בתשומת־לב וברוב ענין והשתאו אל הרעיון לכנס מוצגים מן העבר הרחוק. אם כי מעט הוא העושר שבהם, הרי מצאו שיש בהם משהו חשוב ויקר לאין ערוך, כי מעידים הם על ייחוס־אבות, על שרשרת רצופה של מלכים, על תרבות של עם היודע לשמור אמונים לזכרם, להם ולפעליהם. משהו גוּנב אליהם גם על בית־הגנזים ולשכת־הסופרים, ועל כל העבודה החשובה שמלך זה שוקד עליה. ובינם לבין עצמם דיברו בשבח הלשון והכתב של העברים, שאינו מסורבל ומסובך כלשונם, המונה מאות סימנים לעומת עשרים ושתים אותיות בלבד של לשון העברים המבטאת להפליא את דברי חכמיהם ונביאיהם.

הבבלים סיפרו לחזקיהו, כי גם בנינוה קיים מעין בית־נכות, אלא שונה הוא לגמרי בטיבו. בַּזִקֻרַת¹³ הגדול של נינוה, בהיכל אשר בריבדה הראשונה, אוצרים מלכי אשור את כל האלים אשר לקחו בשבי בארצות אשר כבשו. שם נמצאים כל האלים האלה בכפיפה אחת, חיים בשלום ובאחווה בצל הקלון והחרפה של האלים שוביהם, פרט לאל האדיר בל־מרודאך, שהוא גם אֵלָם של האשורים, ולפיכך מנעו ממנו את חרפת השבי. אך יתר האלים – של העילמים, החיתים, הארמים, הצידונים, הפלשתים, ובתוכם של הישראלים משומרון, הלא הוא שוֹראֵל, עגל־הזהב אשר עשה ירבעם מלכם, ואלים רבים אחרים, יוצאי עמים שונים, רחוקים ונידחים אשר איש לא שמע עליהם עד היום. שונה הוא, איפוא, בית־נכות זה של האשורים, כי אוצרים הם בו רק דברים שיש בהם מן הרהב, להראות לכל באי־עולם, כיצד הוכו לרגליהם לא בלבד מלכי־העמים, אלא גם אֵליהם אשר בצילם חסו ועליהם השליכו יהבם.

ביקור המלאכוּת הבבלית, שחזקיהו הואיל להראות להם את תפארת מלכותו, עורר את זעם הנביא, לפי שכל דבר הברית המוצעת למלך לא היה לפי רוחו, ונזף בחזקיהו וחזה לעם יהודה חזות קשה: יום יבוא והבבלים ישברו את עולו של מלך אשור, ואז ישכחו כי מנוצחים היו בשעתם, ואף הם ילכו בדרכי כובשיהם ומשעבדיהם, לכבוש ארצות לא להם ולדכא עמים, ובתוכם גם את יהודה. כי כך דרכם של עמי העולם, הגדולים והחזקים שבהם, שאינם יודעים שׂבעה. במרי שיחו הטיח הנביא בפניו:

“הנה ימים באים, ונישא כל אשר בביתך, ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה – בבלה! לא יוָתר דבר… ומבניך אשר יצאו ממך, אשר תוליד, יקחו, והיו לסריסים בהיכל מלך בבל…”

וחזקיהו במצוקה רבה היה, כי שבוי היה בידי שריו אשר לחצו עליו עד למאוד. הגד הגידו לו כי אך עתה, בצאת שוב מרודך בלאדן ובעלי בריתו העילמים ללחום בסנחריב, אשר טרם התבסס על כסאו, לדבריהם, ושלטונו מתמוטט, חטא יחטא לעם יהודה, ולא יסלחו לו שכניו העמים אשר מסביב, אם יחמיץ את השעה הגדולה. כולם ביחד, ומצרים בראשם יחישו את קיצו של סנחריב המסובך במלחמה בגבולות־ארצו.

עתה חזרו השרים ושבו והעלו את פרשת הריב שהיה לאחז אביו עם פקח בן־רמליהו ורצין מלך ארם, אשר נלחמו בו עקב סירובו למרוד אז באשור. לפי דברי השרים חטא אחז שלא נשמע להם; כי לוּ מאוחדים היו אז, היו מכים את אשור מכה ניצחת. יתר־על־כן, הזכר הזכירו השרים, כי בעוון זה שיהודה לא נספח אליהם חדלו שניהם מלהיות בעמים, גם ארם־דמשק וגם שומרון, ולחזק את טענתם העלו את הסברה, כי עוד לפני־כן, כאשר ארם וישראל יצאו יחד להילחם בשלמנאסר השלישי, לפני מאה וחמישים שנה, כאשר אחאב העמיד למערכה חיל רגלים כבד ומספר עצום של אלפיים רכב, כבעל־בריתו של מלך ארם, נסתיים הקרב האכזרי בכרכר בתבוסת שלמנאסר; לפי ששני המחנות נסוגו איש מעל יריבו באפיסת־כוחות גמורה, ולוּ היה גם יהודה משתף את חילו במערכה, ייתכן מאוד ופני העמים המשועבדים היו עתה אחרים.

בירושלים נערכה עצרת המלכים אשר נתאספו כולם לרומם את חזקיהו, ויחד עם השרים אכפו עליו להפר את בריתו עם אשור. שליחים דחופים יצאו למצרים לבשר לה כי הברית קמה ונהייתה, וכל המלכים המשועבדים חדלו להעלות את המס ופשעו בסנחריב. מפלגת המצרים חגגה את נצחונה, ושבנא אשר על הבית ערך בארמונו נשף־חשק, אליו הוזמנו כל מלכי הברית ושריהם, לשעשע אותם ולחבב את ירושלים עליהם. רק הנביא אשר ראה את הנולד, והשמחה רחקה מלבו, הסתגר בעליית־הקיר אשר בביתו, ועם חזקיהו חדל לדבר בעניני המדינה.

[ב]

ירושלים הרים סביב לה, והיא בעצמה, דומה, יושבת כבתוך מכתש. המקיף את חומתה מבחוץ, יתמה למראה, איך תגבה גבוה לפתע, והחומות נשקפות שגיאות אל המדרונות ואל הגיאיות, אומרות חוסן וביטחה. את אשר החסיר הטבע מילאו אחריו בני־האדם בתוקף יצריהם ורצונם העז להפוך את העיר סלע אחד מבוצר. מלכי־יהודה הפליאו להרחיב את השטח הצר של העופל ועיר־דויד, הוסיפו לו מעין מילוא, הגביהו מקומות נמוכים וחפרו ערוצים עמוקים לרגלי החומה, במקומות אשר נראתה להם שפלה מדי. והיה כל מלך בשעתו, מדויד ועד חזקיהו, מוסיף ומשכלל, מבצר חלק זה או מגביהו, מחסנו על בסיס איתן יותר, ואין קרן־חומה או פינה שלא תשקיף מעליה בירנית, והאבנים אשר הוסעו הנה, להוסיף נדבך על גבי נדבך, מה כבדות ועצומות הן, עד כי לא אחת ישתאה המתבונן, איך הסיעון בני־האדם להעלותן אל גבהי־החומה.

מפעם לפעם היה כל מלך גיבור ושואף מעשים בא להרחיב את העיר, ונאלץ להרחיב גם את חומתה, חומה מפנים לחומה, זו שדויד החל לבצרה עוד מימי היבוסים, שלמה החרה החזיק אחריו, ורחבעם, אסא, יהושפט, עוזיה ויותם הגדילו לעשות, כי הוסיפו ביצורים לחסן את החומה, עד כי כל כלי לא יצלח עליה. רק בהר־הבית ובחומתו לא חלו שינויים ניכרים, כי בצד מזרח תלול הוא המדרון הטבעי ולו רוממות שגב וחוסן והחומה המתבססת עליו באבניה הכבדות עוד תאדיר את הרושם; ואשר לצד דרום, מערב וצפון של הר־הבית, הרי חומותיו כלולות בתוך העיר, ויש בו לשמש גם מיבצר בפני עצמו.

על חומות ירושלים וביצוריה היתה גאוות בניה מאז, וכאשר המלך אמציה נחל תבוסה במלחמתו נגד יואש מלך ישראל, אשר נכנס העירה ופרץ פרץ בחומה הצפונית לרוחב ארבע מאות אמה, משער אפרים עד שער הפינה, ויהיה הדבר לחרפה לבני ירושלים, ואת הדבר הזה לא סלחו לאמציה, כי יש ותקרה תבוסה בקרב, אך לתת לפרוץ בחומת ירושלים, דבר זה היה למעלה מכוח הסַבָּל, וכחתוך אבר מן החי נראה הדבר בעיניהם; מזכרת־עוון אשר קשה למחות אותה. אז מרדו באמציה, ואף כי עלה בידו לברוח לכישה, שלחו אחריו אנשים להמיתו.

ראשית מעשהו של עוזיה בנו, המלך הגיבור והכובש, היתה לתקן את החומה, לשוב ולבצרה, לכפר על מעשה אביו הכושל. על המגדלים העמיד חִשְבוֹנוֹת מעשה חושב, לירות בחצים ובאבנים גדולות, ואת כל הצבא צייד בנשק חדש, במגינים ורמחים, קובעים, שריונות וקשתות. עוזיה הקדיש מיטב זמנו ומרצו לבצר את ירושלים כאשר לא ביצרוה עוד לפניו. המלך יותם אשר בא אחריו בנה את שער בית ד' העליון, וביצר בעיקר את חומת־העופל, ואילו אחז בנו לא הוסיף מאומה. נתון היה לאימת הפלשתים והאדומים, אשר התחזקו בימיו והצרו את צעדיו. אחר־כך ירדה עליו השואה של ברית מלכי ארם וישראל, אשר הפכו את ארץ יהודה שמה ושאיה, ונאלץ להזעיק לעזרה את תגלת פלאסר השלישי מלך אשור, ותחת אשר ישקוד על ביצור ירושלים וחיזוק רוח בני־עמו, נעשה מר־נפש וחוטא־להכעיס. נתפש לעבודה זרה ולכל התועבות. לבנו חזקיהו הנחיל דאבון־לב ומפח־נפש, שעוררו בו רצון חזק לתקן את המעוות ולהעלות ארוכה לעמו. עתה הגיע תור חזקיהו לתרום את חלקו הוא לביצור ירושלים, להכין אותה ואת עמה לקראת סכנת אשור.

בפקודת חזקיהו יצאו שרי־הצבא אשר לו, רבי־החרשים ורבי־הבנאים להקיף את העיר ואת חומותיה, מבית ומחוץ, לבדוק כל שער וכל פינה, כל ערוץ וגיא, כל מקום־תורפה – לראות מה ייעשה עוד לעיר ולביצוריה ולא נעשה. והיו הללו הולכים יחד בחבורה, בוחנים ובודקים, משקיפים מעל פני החומה, ויורדים למטה לרגליה, רושמים על מגילת־גומא לדעת מה להוסיף עליה, נדבכי־אבן חדשים, להרים את שיעור־קומתה, לבנות עוד מגדלי־צופים אשר ישמשו גם להדיפת התקפה ולהחזקת חיל־משמר, לקבוע באיזה מקומות יש לחפור ולהעמיק את הערוץ, וכן להגביה את החומה. והיו הללו הולכים ואינם מניחים אף טפח אדמה בלי לבדוק אותו, נמלכים ביניהם על כל צעד, מתווכחים ובאים לידי החלטה לשיגוב העיר. בכמה מקומות החליטו על ניתוץ בתים שהיו קרובים מדי לחומה והיה בהם להפריע לצבא בתנועתו בשעת מלחמה, ובהרבה מקומות החליטו להוסיף מדרגות מבפנים, לשם עלייה נוחה ומהירה אל מקומות־תורפה, להקל על המגינים, הן בהזעקת חיל נוסף, והן בהחשת חָמרי־מלחמה, כגון אבנים, חיצים, שמן רותח, חימר בוער, כנהוג בצבא הנתון במצור.

יום צח ונאה בימי אביב, היה מיכה עֵד להתחלתה של עבודה גדולה וחשובה. עומד היה על החומה ומשקיף, כדרכו, לעבר נחל־קדרון, אשר בעונת אביב זו כבר הקדים ללבלב ולפרוח, כולו עוטה חדוות־צמיחה, וגני־המלך, הירק שבהם כבר צפוף ורענן, וקול התור ההומה בין העצים והשיחים אינו פוסק אף לרגע, ומעורר בו געגועים עזים למרשה עיר־מולדתו. הרועים כבר הביאו את צאנם, כי רב ודשן הוא הדשא ללחך ממנו בכל אשר יפנו.

עוד הוא עומד כחולם, צופה והוזה, והנה ראה בצאת חבורה גדולה ונכבדה־למראה דרך שער־בנימין, פונה דרומה ויורדת בשביל המתפתל ליד החומה. אנשיה הולכים ומתעכבים לרגע, נושאים את עיניהם לגבהי החומה, עליה היה ניצב, עד כי דומה היה לו למיכה, כי הכל מסתכלים בו, ונבוך קמעה. בתוך החבורה הכיר מיד את המלך בגלימתו התכולה, כי מוקף היה שרי־צבא וכמה פקידים לובשי לבן, ואחד מהם מורה באצבע לעבר הפינה ומסביר מה למלך. מיד הבין מיכה, כי זאת היא חבורת השרים ורבי־החרשים הממשיכים בבדיקת החומה וביצוריה, והיתה בו סקרנות לראות בהם ולהקשיב לשיחם. עוד הם משתהים על עמדם, דנים ביניהם ומציעים, כנראה, אי־אלה תיקונים לביצורי־העופל, וכבר נזדרז מיכה וקפץ בגמישות של בן־כפר צעיר, יצא דרך שער־הסוסים ונתחבר אליהם.

מיד נתקרב אליו אחד החרשים אשר הסביר לו פנים, כי הכיר בו את מיכה הנביא והסופר, שכבר היה ידוע לרבים מטובי־ירושלים, ועמד לבאר לו ביצור־העיר. ומשעקרו ממקומם להמשיך בסיור, נספח מיכה אליהם והלך עמם, קצת מתוך סקרנות, וקצת מתוך שביקש לראות את חזקיהו מקרוב.

עתה פנתה החבורה והמשיכה דרכה, חלפה על פני העופל עד לעיר־דויד. המלך הולך בראש, לצדו אליקים שר־הצבא, גבוה ותמיר, ומסביב להם השנִיים במעלה, החרשים והבנאים, וסופר הרושם דברים על הגומא. מימין, במעלה־ההר של עיר דויד התנוססו קברי־המלכים אשר נחצבו בסלעים, וממול, בצלע המזרחית של נחל קדרון, עוטה צל־הבוקר, נראו קברות־השרים ושועי־יהודה, אשר בחרו להם את קברותיהם עוד בחייהם מול קברי־המלכים. בולט בצורתו ובמראה בנייתו היה קברה הקטן והצנוע של בת פרעה מלך מצרים, אשר הלכה אחרי שלמה המלך ליהודה. היא לא סטתה ממנהגי ארצה, בנקטה עבודה זרה ואורח־חיים תמוה, כי זר היה המקום לרוחה. גם קברה נחצב, לפי פקודתה, בסגנון מצרי, הגג – בצורת משולש, כאשר יהיה לקברי־המלכים אבותיה במצרים.

תוך כך נתעכב המלך, ועמו החבורה כולה, ליד הגיחון, אשר עתה בעונת האביב, שעה שהאדמה רוויה מי גשמים לרוב מן החורף, היו מימיו גחים לא לאט־לאט כדרכם, אלא בפרץ שוקק ומהיר יותר, מים זכים וטהורים לשתייה. והיו הכל תמהים לדעת, מה ראה המלך להתעכב ולחזות במי־המעין, ואינו זז ממקומו ונראה כחולם. אך מפני הכבוד עומדים היו לידו, שותקים ומחכים למוצא־פיו. והנה הרים המלך את עיניו אל החומה אשר מעל לו, חוזר ומשפילן על המעין, כמוצא קשר בין שניים אלה, ולוחש חרש לעצמו: “לא טוב הדבר…” – ועדיין עומד היה המלך מהורהר ומוטרד, וחוזר ולוחש שוב בפני עצמו: “צריך לחשוב ולחפש תיקון…”

“אל מה ירמזו דברי אדוני?” – הרהיב אליקים עוז בלבו.

“לא טוב הדבר, שמי המעין זורמים בחוץ”.

“מששת ימי בראשית…” השיב אליקים.

“אכן, אך מששת ימי בראשית לא היתה גם העיר הזאת וידי אדם כוננוה. ולא טוב הדבר כי יזרמו מי המעין בחוף, למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים, לשתות לרוויה, ואנו נהיה תלויים בחסדי הבורות אשר לנו”.

“יש לסתום את מי המעין!” – פסק אחד משרי הצבא.

חזקיהו ביטל את דעתו:

“כמשפט האשה אשר לבנה לא חרד לבה כן תאמר דבריך: ‘גם לי גם לך לא יהיה –­ גזורו!’ קל לסתום את המעין, אך חטא הוא להכרית את המים הזכים האלה מפי תושבי העיר. יש למצוא דרך להעביר את המים פנימה, מעבר לחומה!”

אחד מרבי־החרשים נבוך לשמע דברי המלך.

“לוּ יכולנו להעביר את המעין…”

“לא ייבצר מאתנו לחצוב בהר ולהעביר דרכו את המים מערבה לעיר!”

ותהי דממת־השתאות מסביב.

“לחצוב בהר, בסלע?” – עוד תמה רב־החרשים.

“בהר, בסלע!” – פקד המלך.

[ג]

ירושלים צופנת בקרקעה שכבות־שכבות של סלעים, כל רובד וטיבו, כל רובד צבעו ותכונתו המיוחדת, והחוצבים המומחים יודעים, היכן וכיצד להפיק מתוך מעבה־האדמה את האבן הרכה או הקשה, לסגולותיה השונות. מצויים בתים, והם בנויים אבן־גיר אדמדמה, קשה, שעורקים צחורים טבועים בה, קוים לבנים חוצים אותה, ובהרות מלבינות ביניהן, ויש אשר עין בוחנת תגלה באבן סימני צדפים ושבלולים, מאלה המצויים על שפת־הים, ורק אלוהים הוא היודע כיצד ניתעו לתוך האבן החבויה באדמת־ירושלים. וישנם בתים שהם בנויים אבן סלעית קשה ואדומת־מראה אשר בהילטשה, אבן אבן בפני עצמה, הרי היא כשיש המלוטש, וגווניה נאים, והוד של עושר חופף עליה בהיצמדה אחת לרעותה בתוך קיר־החומה אשר לבית. ומצויים בתים, שבנויים הם אבן אפורה, קשה ביותר, עומדת בפני המים ובפני האש ובפני שיני הזמן, ותגרים וסוחרים קשוחים חומדים אותה לבתיהם ולאסמי־הבר, השמן והיין אשר להם, ומפאת קשיותה זכתה גם בכינוי “האבן היהודית”, רמז לקשי־ערפם של בני־יהודה. ויש בתים מתנוססים לתפארת, שהוקמו מאבן המערות בהן חוצבים גם את קברי־המלכים בירושלים, וזו מין אבן שגוון לה ורוד־חיוור, והיא¹⁴ נקבובית, אשר בנגוע בה יד הסתת לראשונה רכה היא. ולבסוף, בפקוד אותה רוח וגשם ושמש, מאפירה היא קמעה ומתקשית עד היותה מוצקה; וטובה לשימוש גם אבן־גיר קשה וצהבהבה, שמראה של פקעות צור מקופלות בתוכה, או גם כעין השקד הגדול והסגלגל. ומדרגות מובילות אל פתחי־הבתים ואל הגגות, עשויות אבן בהירה־כתמתמה, שמפוצלת היא מטבעה לוחות דקים, ויפים הם גם לריצוף החצרות שליד הארמונות, שמדיפות הן צינה נעימה בימות־הקיץ ומרחיקות את הבוץ הדביק בימות־החורף. ובתוך כל הבנינים האלה, המגוונים והמתנאים אחד־אחד בצבעו ובאורו המיוחד, קבועים, כעין קישוטים בפני עצמם, אדנים ומשקופים וקשתות אבן־ירוקה־כחלחלה, או ירוקה־חומה, שמחמת מיעוטה באדמת ירושלים משתמשים בה לצורך זה בלבד.

דבר חציבת המנהרה, להעביר את מי הגיחון לתוך בריכה מערבה לעיר, הפך לשיחת היום בין תושבי ירושלים. לראשונה סבורים היו, כי רק לצון חמדו להם אלה אשר הפיצו את השמועה. אך יום בימים הוחל בעבודה המוזרה הזאת בשני מקומות בבת־אחת, ועל שניהם מנצחים טובי החרשים והחוצבים. קודם־לכן חקרו ובדקו וקבעו את המקומות אשר יש לחצוב בהם, בהר ובסלע, מזה ומזה, עד שיוכלו מי הגיחון לזרום בכוח עצמם בשיפוע אל תוך הבריכה אשר יתקינו בעיר.

מעֵבר לחומה בעיר דויד, סמוך למקום הגובל בעופל, השחיר מאז לוע אפל, מעין בור צר ועקלקל שהיה יורד במאונך למעבה־האדמה. יודעי־דבר סיפרו, כי הבור עתיק־לימים הוא, עוד מימי היבוסים, ומחובר הוא בתחתיתו למנהרה נעלמה, המובילה למערה, מחוץ לחומה, אשר סלעים ושיחים כיסו עליה, ברקנים וקוצים השתרגו סביבה עד שלא נראתה לעין. פי המערה סמוך היה לגיחון, ובשעת מלחמה היו סותמים אותו, בגוללם עליו אבנים להסתירו מצד האויב, ואילו הם, תושבי העיר, היו יורדים בסתר, באופל־לילה, לשאוב מים בשביל הנצורים אשר בעיר. מעיָן מסותר זה, והגישה הנעלמה אליו נודע לדויד, ולפי שהמצודה חזקה היתה ובצורה עד שמלך יבוס התפאר, כי די לו בפיסחים ובעיוורים אשר ישמרו על חומותיה, כינס דויד את שרי צבאו, סח להם על “הצינור”, היא המנהרה המובילה אל המעין והכריז: “כל מכה יבוסי בראשונה והיה לראש ולשר!” וכידוע, עלה הדבר בידי יואב אשר דרך הצינור חדר ופרץ העירה, וגיבוריו עמו, להכריע את האויב. החוצבים ניצלו, איפוא, את המנהרה שליד פי הגיחון, מול עיר־דויד, ובה החלו לחצוב דרך בהר. מקפידים היו לפי תכנית אשר התווּה רבי־החרשים, ובאותה שעה החלו לחצוב בדרומה של העיר, ליד הבריכה אשר אליה יוזרמו המים עם תום־העבודה.

לראשונה נקהלו יושבי־ירושלים בשני המקומות, לחזות בעבודה כשהם תמהים לדעת, אך לאט־לאט פחת מספרם, כי מאומה לא ראו במיוחד, כי אם את סלי העפר והאבן הנשפכים ונערמים בחוץ. ידוע ידעו, כי העבודה תימשך זמן רב, ואם כי שוחחו בינם לבין עצמם על העבודה ההולכת ונעשית במעבה־האדמה, הסיחו לימים את דעתם ממנה, והדבר נתון היה בידי החוצבים בלבד אשר עשו את עבודתם ברוב קשיים. לפי שצרה היתה המנהרה, קצת למעלה מקומת איש, ורחבה כדי שני אנשים אשר יוכלו בדוחק לעמוד ולחצוב בגרזן ובכשיל. היתה זו עבודה אטית ומייגעת מאד. מפעם לפעם היו האנשים מתחלפים, וסמויים מן העין המשיכו בלי הרף, מזיעים בתוך החום הרב עד למחנק אשר בפנים, ואבק האבן עוד הוסיף עליו, ובהתקדמם החזיקו בגומחות אשר בקיר נרות־חרס להאיר להם את המקום.

מיכה היה אַחד המעטים אשר סר לעתים קרובות לחזות בעבודה בשני המקומות, חקר ושאל מפי רבי־החרשים, כי התאווה מאד לדעת, איך מתקדמת העבודה, ואם אין החוצבים תועים בכיוונים עקלקלים, כי לפי התכנית היה עליהם להיפגש באַחד הימים במקום מסויים, משוער ומחושב מראש. עצם העבודה הזאת במנהרה, בחושך, תוך חציבה לא־פוסקת, העסיקה לא מעט את דמיונו. הוא ראה בכך מעין משל וסמל, כאשר אנשים מרוחקים זה מזה, מעבר לסלעים ולקירות אבן, בהר, במעבה־האדמה, טורחים ומתייגעים להגיע זה אל זה, למען מטרה משותפת לטובת הכלל. מבקר היה, לעתים קרובות, בעבודת־הנקיבה, ובראותו את החוצבים המיוגעים, השחורים מזיעה ומאבק, כשהם יוצאים לנוח ולפנות מקומם לריעיהם, המה בו לבו לקראתם, ויושב היה במחיצתם לקשור שיחה. גם החוצבים מצאו בו אדם המתעניין בהם ובעבודתם, ולא חסכו ממנו את סיפוריהם, אם כי מעט מאד היה להם לספר. יש ומיכה היה מביא להם קצת פירות או מים מהולים בעסיס־רימונים, שיפים הם לצמאים לאחר עבודה קשה ומפרכת זו, ושואל כדרכו:

“קשה העבודה, הלא?”

“עיפנו גם צמאנו!”

“היש בכם עוד אורך־רוח?”

“עד אם כילינו אותה”.

“אכן, קשה האבן”.

“טוב לחצוב באבן, מאשר לחצוב בקברים שם למעלה”.

והאיש, חשוף עד מתניו, השתרע על הקרקע, לנוח לפני שיחזור אל אופל המנהרה, בהגיע שוב תורו. כבר הסתמנה כניסה ארוכה לתוכה, אשר אור־היום האיר רק את תחילתה. בוקר בבקרים, לפני אשר באו החוצבים אל המקום הקדימם מיכה ונכנס לתוכה. הולך היה ומגשש באפלה, נתקל בצרורות־אבן, מרכין ראשו שלא להיפגע בשן צוק מזדקר, ושוהה שעה ארוכה עד אשר הסכינו קצת עיניו להבחין בנעשה. רק עתה, בהיותו בפנים, נושם אויר המנהרה וחש במחנק שלה, הבין מה קשה היא המשימה, ומה חזק רצונו של האדם לבצע דברים עצומים המעידים על כוחו ורוחו אשר לא ייחתו מפני כל.

בוקר אחר, בחצוב החוצבים בסלע, בעוד רבי־החרשים מודדים ובוחנים, מאזנים באנך ושוקלים בפלס, לכוון את הנקיבה לקראת המיפגש, והנה אירעה תקלה. בראשונה לחוצבים מתוך המנהרה של היבוסים, ובאחרונה גם לאלה החוצבים ממערב העיר – אלה ואלה נתקלו באבן הסלע האפורה והקשה, האבן היהודית, אשר כל כלי לא יצלח עליה, והגרזן המכה בה ישמיע נקישה דומה לזו בפגוע ברזל בברזל, היד נרעדת מרוב קשיותו, והגרזן יחליק על פניה, ורק ישרוט בה שרטת קלה, המלבינה לרגע קט. היתה מבוכה רבה, העבודה שבתה ורבי־החרשים חקרו ובדקו, ולבסוף פקדו לחצוב בכיוון אחר, לעקוף את האבן הקשה ולהמשיך בשיכבת האבן הלבנה והרכה, הנקבובית, אשר בה ייטיב הגרזן לחצוב. עמל ימים רבים ירד לתוהו. אך החוצבים לא אמרו נואש. העבודה התחדשה ביתר שאת. עֵד היה מיכה לאכזבה ולמאבק, אשר נמשך מתוך עקשנות ואשר עתיד היה לשוב ולרפות את ידי העובדים בעמלם המפרך.

תוך־כך נמשכו מסביב לחומה עבודות הביצורים בקצב מהיר. ראשית־כל שׂם חזקיהו אל לבו להשלים את החומה בדרום, אשר תחבר את קצה העיר העליונה עם קצה עיר דויד התחתונה, לסגור על הכניסה לעמק הרועים, עושי־הגבינה, כי המקום נראה כפרוץ בפני אויב. חזקיהו פקד לבנותה רמה ושגיאה, אבן־גזית כבדה, ובתוך העמק, במורדות אשר לעיר העליונה הקים אסמים־לבר, ממגורות ומטמוניות לשמן ויין וצרכי מזון לרוב אשר יעמדו לה לעיר בשעת מצור. בעמק הקים אוּרוות ומכלאות לצאן ולבקר. מסביב לחומה נעשו תיקונים ושיפורים לרוב, ואלפי אנשים עבדו מעלות השחר ועד בוא השמש. העבודה נעשתה בהתלהבות ורצון למהר ולהחיש את ביצועה, כל עוד משתהה סנחריב בגבולות בבל ועילם.

יום בימים יצא ישעיהו לראות בעבודות־הביצורים, פעם אחת ויחידה, לפי שכל התכונה הזאת היתה למורת־רוחו, והברית עם המצרים השביעתו תמרורים. מצא את חזקיהו מוקף שריו ובנאיו בקצה החומה הדרומית של עיר־דויד. הנביא עמד, הסתכל בעובדים המסיעים את האבנים הכבדות, מעיף מזמן לזמן עין בחזקיהו ואנשיו המתווכחים ביניהם על דרך ביצוע של עבודה אחת או אחרת. הוא ניגש אל חזקיהו ושאלו:

“מה העבודה הזאת?”

חזקיהו השיב לו:

“לבצר את העיר. להגן עליה מפני צר ואויב!”

“לשוא כל העבודה הזאת, כי האויב אורב בבית פנימה…”

“האויב בעיר, ואתה את אזני לא גילית, הנביא!”

“השכם והערב אני מדבר על האויב הזה: הלא אלה הם שופטיך, הלא אלה הם שריך החוקקים חקקי־און, הלא כל אלה המאחרים בנשף ויין ידליקם, כל אלה הם האויב ההורס את חומת ירושלים מבפנים!”

חזקיהו הרכין ראשו.

[ד]

חלפה שנה ומלאכת־המנהרה טרם שָלמה. כשם שלא טובה היתה אבן־הסלע הקשה מדי, כן יש ואבן־חול פריכה אף היא תהיה בעוכרי העבודה, כי נשקפה סכנת מפולת, ושניים מן החוצבים גם מצאו את מותם, כי לפתע התמוטטה תיקרת־המנהרה אשר מעל לראשיהם וקברה אותם חיים. שוב נחלצו רבי־החרשים לבדוק מקום־התורפה, צו ניתן לשנות את הכיוון, ושוב לפלס דרך למנהרה בשיכבת האבן הלבנה, הרכה, שאינה פריכה. לפיכך רבו הסטיות בחציבת המנהרה, אך תמיד מצאו וחישבו רבי־החרשים קו מקביל, והעבודה נמשכה. עתה עבדו במנהרה בשתי משמרות, להחיש את העבודה, והיו חוצבים מזריחה עד שקיעה, ומשקיעה ועד עלות השחר, משך כל הלילה, הלוך והתקדם בשני הכיוונים, עד אם ייפגשו החוצבים.

מעטים ידעו על הקשיים, שבהם נתקלים החוצבים. רבים לא האמינו, כי אכן יעלה בידיהם הדבר, וכאשר נודע בעיר כי היו גם קרבנות בנפש־אדם, הביעו האנשים את מורת־רוחם, וטענו כי מרעיונות ההבל הוא, המנצנצים במוחו של חזקיהו החולם. לדעתם מוטב לנטוש את החציבה ולחסוך עמל וחיי אדם, כי הרי אין לדעת, אם לא יישנו מקרי־האסון. אך העבודה נמשכה יומם ולילה. משמרת באה ומשמרת יוצאת. ערימות העפר והאבנים המוּצאות חוצה הלכו ורבו, הלכו וגדלו והעידו, כי אכן נעשית העבודה במעבה־האדמה ללא רתיעה, ובהתמדה.

יש ומיכה היה יורד גם בשעות הלילה לראות במלאכה, לעודד את רוח החוצבים. נימים סמויות וחזקות קשרו אותו אל העבודה הזאת, המיוחדת במינה, שכן נתנסה פעם ביגיעה קשה ועקשנית מעין זו במרשה, כאשר חצב בנחלת אביו את בורות המים באבן. משנודע לו על צרת החוצבים באבן הקשה, חרד בו לבו. במחשבותיו המשיל את הדבר למצוקה שגם הוא ידע אותה לפעמים, בעמלו להעלות את הגות רוחו על הקלף, ואף הוא כנתקל כמבוי סתום וקשה כסלע, והוא מתיגע לחדור ולהבקיעו, או – לעקפו. ובקרות האסון, ומתחת לעיי המפולת הוצאו גוויות החוצבים, חרד לגורל העבודה כולה. ערב בערבים, בעמדו בפתח המנהרה, הקשיב להלמות הגרזנים הרחוקה, העמומה, התפלל לשלום החוצבים, ועבודתם נתקדשה בעיניו. ידע, כי עבודות מעין אלו, ואף עצומות מהן פי כמה וכמה, נעשות אצל הגדולים שבעמים, אצל האשורים, הבבלים והמצרים, בעיקר אצל בני־היאור, בידי המוני עבדים אשר כדומן הם בעיניהם. לאשרו לא ראה מיכה את העבדים החוצבים במיכרות־הברזל והנחושת אשר בערבה בחשכת חייהם.

תוך־כך חזר חזקיהו לשקוד על הענינים אשר היו קרובים ללבו, כחלק לא־נפרד ממהותו, לפי שבביצורים מצא ענין לשעה, וסומך היה על שרי־הצבא וחרשיו, כי יעשו את הדרוש כהלכה. שוב הסתופף בלשכת־הסופרים לראות בעבודה הנעשית שם, וענין רב מצא בפעלו של מיכה, אשר הציל מן השיכחה ומן הבלייה את הדברים הראויים לכך. עתה הבין חזקיהו וידע מה אבד ליהודה בזדון לב אביו. עתה היה חזקיהו מקפיד, שהמועצה תיוועד לעתים קרובות יותר, ובלבו ידע כי עבודתו של מיכה שקולה כנגד עבודתה של המועצה כולה.

מפעם לפעם נתגלו למיכה בבית־הגנזים שרידי־מגילות, שצריך היה לטרוח הרבה על הצלתן. עבודה זו גזלה עוד את רוב־עתותיו. כן המשיך לכתוב את רשימותיו, להשלים את “ספר מלחמות ד'”. ובחשאי כתב גם דברי חזון משלו, ושקע בעבודת העתקה אחת שהיתה קרובה ביותר אל לבו: מכנס היה את נבואות ישעיהו מורו במגילת־ספר אחת. אמנם, מגילות הנביא מצויות היו בידי רבים מתלמידיו וחסידיו, וגם המלך היה אוסף אותן ושומר עליהן כעל אוצר יקר, אך המגילות שבידי מיכה מן השלמות ביותר היו, לפי סדר שהוא קבע להן, וכתובות היו בעצם כתב ידו הזהיר והיפה. על גבי קלף משובח כתב אותן, וכל מגילה הראה קודם לנביא עצמו, שהיה מעיין ומתקן לעתים שיבוש זה או זה.

התסיסה עקב מרידת העמים באשור לא פסקה, וירושלים עמדה במרכז. שבנא ארג את מסכת המרידה לכל פרטיה, ולפי שהמלך לא הראה ענין מיוחד בכל הפרשה הזאת, שכפויה היתה עליו, עשה בה שבנא כבתוך שלו, ושליחי העמים אליו היו באים, לקבל הוראות מפיו, ולבקש עצה בענין אחד או אחר. פרשה טורדת אחת הגיעה אז לקיצה עקב התערבות־תמיד של שבנא. פדי מלך עקרון עמד בנאמנותו למלך אשור, וסירב להפר בריתו עמו. שבנא לא נח ולא שקט, שיגר שליחים לשריו, עד שהללו שמעו בקולו, כי פיתה אותם בערמתו ובתחבולותיו; הם מרדו במלכם, כבלו אותו באזיקים והעלוהו ירושלימה להיותו נתון שם שבוי בידי מלך יהודה. דעתו של חזקיהו לא היתה נוחה מכל הפרשה הזאת, אך הואיל ולא התערב במהלך הדברים, שהשרים טענו לחשיבותם, ציווה לתת לשבוי כל מחסוריו וכן נעשה, אלא שמשכנו היה בבור אשר בחצר המטרה, בכוך העליון.

יום מימי תחילת הקיץ ירד מיכה אל החוצבים אשר ליד הגיחון, ומיד הבחין כי נפל דבר. רבה היתה ההתרגשות בין רבי־החרשים אשר נזעקו כולם ובקרב העובדים אשר פרצו מתוך המנהרה, מיוזעים ומאובקים, וקורנים משמחה. רבי־החרשים הניחו את החוצבים בחוץ, יורדים למינהרה, להיווכח במו־עיניהם. מבעד לבקיע שניבעה בסלע החצוב גונבו אליהם הדי נקישות עמומות ורחוקות; כאשר היטו אוזן קשבת הלכו המהלומות של החציבה ונשמעו בבירור רב, עד כי לא היה ספק בדבר, כי ריעיהם הם המתקדמים לעומתם מן העבר האחר, ממערב העיר, וכי הם־הם המשמיעים בגרזיניהם את ההדים העמומים האלה. הולכים הם וקרבים איש אל חברו.

מיד החלו רבי־החרשים להכות בגרזיניהם על הסלע, להלום בקצב, למען ישמעו גם אלה אשר מעבר לקיר. ואכן, לא ארכה השעה, וגם הללו עמדו על כך, ואותה שמחה שהקיפה את האנשים מצד הגיחון, תקפה גם את החוצבים אשר מצדה האחר של המנהרה, ותהי השמחה שמחת הכל. רצים יצאו דחופים משני המקומות כאחד, לאַמת את דבר הבשורה המשמחת, וכבר לא היה ספק בדבר, כי הפלא עומד להתרחש. לב מיכה נתפעם בו מרוב שמחה, ורבי־החרשים נתנו לו להיכנס אל המנהרה. הפעם היה עליו לגשש את דרכו לאור הנר מרחק ניכר, כי הרחיקו מאוד החוצבים, אך שכרו רב היה, כי זכה אף הוא להטות אוזן ולשמוע את הנקישות אשר מעבר לקיר, ברכה שלוחה מאדם לאדם, מתוך החשכה לקראת האור, לקראת שילוּח מים חיים, לרוות כל צמא. וכבר טרח מי מן השליחים להודיע את הדבר גם למלך, אשר מיהר לבוא לראות בקום רעיונו. ובכל העיר נפוצה הידיעה עד כי המתה מרוב דברים, אנשים בירכו זה את זה, לפי שגם אלה אשר לא האמינו תחילה ראו כי אכן קם והיה הדבר.

עוד באותו יום נהרו המונים אל פתחי־המנהרה, אך דבר לא ראו ורק הכבידו על החוצבים לכלות מלאכתם. הם התגודדו סביב, עלו על צלע ההר להשקיף, ועצם מראה המלך ושריו רק הגבירה את סקרנותם, עד כי נאלצו רבי־החרשים לבקש את עזרת־הצבא. ואכן, מיד הופיעו חיילים חבושי קובע, תופשי צינה ורומח, אשר דחפו את ההמונים המתקהלים אחורנית, הלוך ודחוף לפנות מקום.

למחרת היום, לאחר עבודה מאומצת, נתרחש הנס של פגישת החוצבים ממש, פנים־אל־פנים. לאחר שהרחיבו את הפרץ, בתוך אפלולית המנהרה המוארת אור כהה של נרות־חרס, נפלו החוצבים בחיבוקים ונשיקות איש על צוארי רעהו.

עתה כבר ניקו את המנהרה מכל צרורות האבן והעפר, והחוצבים ניגשו לחצוב בקטע קטן, בשיעור טפחים אחדים מן האבן אשר הניחו בין הגיחון לבין המנהרה, כי בסלק החוצבים את המעצור הקטן הזה, ובסתמם את פי הערוץ הקודם, והיה על המים להגיח ולפלס להם דרך למטרתם היעודה עתה בידי אדם.

והיה זה רגע גדול כאשר סולק המעצור, בתנופות גרזן נמרצות, לעיני המלך וכל השרים ורבי־החרשים, בעוד החיילים הודפים בכל כוחם את ההמונים אחורנית, כי מרוב סקרנות הרבו¹⁵ לגשת מקרוב. מי הגיחון זנקו ופרצו לתוך המנהרה. בשיפוע זרמו להם המים בנחת, הלוך ופלס דרכם בתוך אפלולית המנהרה, כנחש כסף מתפתל, מתנוצץ לאור היום החודר בתחילת המנהרה, ונעלם במחשכים. היה זה שיפוע מתון של עשרות אמות, אשר נעשה בהדרגה מפי הגיחון עד לבריכה, למען יזרמו המים בכוח עצמם; ולא ארכו הרגעים, ומעל רמת עיר־דויד, מקום שם הוצב צופה מיוחד, החל הלה מנופף בטלית של בד לבן, לאות כי המים כבר הגיעו לאחר שפילסו להם את דרכם בפעם הראשונה למנהרה, והרי הם כבר זורמים לתוך הבריכה התחתונה, שנבנתה בין החומתיים, צפונית לבריכת השילוח הישנה. הבריכה החדשה קלטה את המים אשר מילאו אותה קול שכשוך נעים לאוזן. אז פרצה השמחה מחדש, ותשואות רמות לכבוד המאורע ולכבוד המלך נתגעשו מסביב, כי הנה בוצע המעשה אשר רבים מאנשי ירושלים לא האמינו בו.

“יחי המלך!..”

“יחי חזקיהו!..”

הקריאות חזרו ונשנו.

עתה הביאו החוצבים לוחות־אבן כבדים והניחו אותם לאטום¹⁶ פי הגיחון, אשר מאז ומקדם התנוצצו מימיו לאור השמש ולנוגה הירח, ויכסו אותם אבן ועפר עד כי לא ניכר מקומו. הערוץ הקודם, שבו היו מימיו שוטפים כל הימים, נראה לפתע דל ועלוב, כמראה אשר לנחל־אכזב בקיץ. למראהו נתגנבה אל לבו של מיכה תוגה קלה, כי היה בכיסוי המעין בעפר כעין קבורת נפש יקרה. המים זרמו עתה במחשך. מן הגיחון הלכו המלך ושריו בחגיגיות רבה אל עיר דויד מערבה, לראות בבריכה המתמלאת, והיה זה מראה מרנין לב: שיפעת מים זורמים לתוך הבריכה שלפני שעה קלה עדיין חרבה היתה.

ואילו מיכה, אשר כל ימי חציבת־המנהרה קשור היה בה ובחוצביה, ראה אותם לפתע בעלבונם, כי הנה כילו מלאכתם ואיש אינו שועה אליהם. את כל הכבוד ואת כל התשואות העתירו על המלך, שזכותו רבה היא אמנם, לפי שהוא הגה את הרעיון, ואילו החוצבים נשכחו מלב. והלא הם אשר ביצעו במו ידיהם את המלאכה הרבה. ואז הגה מיכה, מעשה סופר, רעיון יפה. הנה זו הפעם הראשונה נעשה ביהודה מפעל־אדירים, בדומה למפעלים הנעשים גם במדינות הגדולות, כאשר אצל המצרים והאשורים. וראוי הדבר שייכתב על גבי הקלף וייחרת גם על גבי האבן בשורות ספורות וקצרות, לעדות ולזכר עולם.

למחרת היום ירד מיכה עם אחד החוצבים לתוך המנהרה, בוססו במים עד ברכיהם, לא רחוק מן הכניסה של המערה לצד הבריכה, כי פיתחה שבעיר פתוח היה. החוצב חרת על פני האבן אשר מעל לראשו את הדברים אשר מיכה נתן לו כתובים מראש על פיסת־גומא. והיה מיכה עומד לידו בהחילו במלאכה, וגם לאחר כך בא לראות בכלות האיש לחרות את הדברים האלה:

"תַּמָה הַנְקִבָה. וְזֶה הָיָה דְבַר הַנְקִבָה: בְּעֹד

מְנִפִים הַחֹצְבִים אֶת הַגַרְזֶן אִשׁ אֶל רֵעוֹ, וּבְעוֹד שָׁלשׁ אַמֹת

לְהִנָקֵב נִשְׁמַע קֹל אִשׁ קֹרֵא אֶל רֵעוֹ, כִּ הָיְתָ זָדָה בַצֻר

מִיָמִין וּמִשְׂמֹאל. וּבְיֹם הִנָקְבָהּ הִכּוּ הַחֹצְבִים אִשׁ לִקְרַת

רֵעוֹ, גַרְזֶן עַל גַרְזֶן. וַיֵלְכוּ הַמַיִם מִן הַמוֹצָא אֶל

הַבְּרֵכָה בְּמָאתַיִם וְאֶלֶף אַמָה וּמְאַת אַמָה הָיָה גֹבַהּ הַצֻר

עַל רֹאשׁ הַחֹצְבִים".

לאור הנר כילה החוצב את החרותת. מיכה חזר וקרא את הדברים. לצערו נשתרבבו בה כמה שגיאות, כי לא העתיק החוצב, שאיש פשוט היה, את הדברים כאשר רשם לו מיכה על פיסת־הגומא, אך הנה ברור היה הכתב, זֵכֶר לידים חרוצות אשר חצבו בסלע, עדוּת לדורות הבאים, כי חרוץ האדם ורצונו עז.

פרק שישי: חג האסיף במרשה    🔗

[א]

שנה לפני עלות סנחריב על יהודה תקפו את מיכה געגועים עזים לבית אביו ולמרשה עיר מולדתו. כל ימי היותו בירושלים היה שקוע ביותר בעבודתו ומסור לה. הדרישה למגילות־ספר מערי יהודה וכפריה הלכה וגברה. מאז פקד חזקיהו לספק את המגילות לתושבי־יהודה, להרגילם במצוות־התורה, הורגש מחסור רב בהן, ומיכה ראה צורך לדאוג לכך במיוחד ולהרבות את מספר המגילות שפרחי הסופרים עסקו בהעתקן. אם כי הגדיל חזקיהו, לפי בקשתו של מיכה, את מספר המעתיקים, נוכח לדעת, כי אין העבודה נעשית בקצב המניח את הדעת, ובעלות אנשי יהודה שלוש פעמים בשנה לחוג את החגים בהר־הבית, ניתן לראות כיצד מצטופפים בלשכת־הסופרים רבים מזקני יהודה ונכבדיה אשר באו לדרוש מגילות־ספר, ומבוקשם ניתן להם בצמצום. והיו הללו עומדים וטוענים, כי לא ייתכן לחסר דברי תורה מאנשי מקומם, וכי מחסור מגילות שוב פותח פתח למועלים בתורת ד', כי לעבודות־הבעל אין צורך בכל אלה, ודי להם בזבח, ובקדֵשים וקדֵשות שקוראים את העם לתענוגות ולעבודה זרה.

הטענות הוטחו בפני מיכה בעיקר, כי בו מצאו אוזן קשבת, והוא היה לו תמיד דין־ודברים עם שבנא אשר על הבית שקפץ את ידו מרכוש מגילות־קלף ומהחזיק אגף־הסופרים. “אלה הם דברים, – אמר לו השר – אשר צריכים לבוא לאחרונה; דברים חשובים מאלה יש לעשות בירושלים”. סתם השר ולא פירש, מה הם הדברים החשובים יותר, כי לפי בניני־הפאר ומיני מותרות אחרים, ברור היה למיכה, כי אין השר דואג אלא לגוף, ולא לנפש השומרת אותו. מיכה התרוצץ להאדיר את לשכת־הסופרים, להרים קרנה בעיני מואסיה, וחזקיהו סייע בידו בכל עת ובכל שעה, ואת אשר גרע שבנא, הוסיף הוא.

והנה הרגיש מיכה כי עייף הוא, כי יתר על המידה שקע במגילות־ספר, ועוד מעט וישכח מראה שדה וכרם. ועוד הרהור עלה במוחו אשר לא טרד אותו בתחילתו וגזל מעט את מנוחתו לאחרונה, כי הנה כבר עבר את גיל־השלושים וטרם נשא לו אשה לבנות בית בישראל. סבור היה, כי יקדיש את עצמו לחיי סופר ונביא, אך במרוצת־הזמן התגנבו אל לבו הרהורים, כי לא טוב הוא עושה בהזניחו את תורת־החיים ביהודה, הרואה חטא בפרישות. אמנם, בירושלים לא מצא לו נערה כאשר עם לבבו. ויהי כהחל הדבר הזה לטרדו, ידע כי חטא חטא לעצמו ולבית־אביו, שהתכחש לקול הטבע, ולא ירד למרשה, להתבשם קצת מאויר ילדותו ושדות מולדתו, לראות בבנות הכפר.

משנתעוררו בו הגעגועים, כן הלכו וגברו מיום ליום, עד כי גמר אומר בלבו לעשות את המעשה בחג־האסיף, אשר ריחו וטעמו לאחר קציר ובציר שמוּר עמו על קסמו ונועם הבטלה שבו, ככלות ימי עמל. הודיע לחבריו, כי יורד הוא לעיר־מולדתו לחג־האסיף, צרר מעט צידה בתרמילו, ובוקר אחד יצא למרשה. גם ענין זה של הליכה ברגל משך את לבו, ועצם השהייה בין ההרים, חפשי לנפשו ופטור מעבודה, נסך עליו רוח טובה. בלכתו מחייך היה לקראת כל אדם, שנקרה לו בדרכו, מעורר תמיהה בהופעתו הקורנת וחדלת־הדאגה.

שלושה ימים לפני החג יצא מיכה לדרכו, הולך לאיטו, קובע לו שעות מנוחה בדשא, בצל־אילן, או על גבי סלעים, פורש טליתו ומנמנם לו. השעה לא אצה לו, ומהנה היה את עיניו בזיו־הטבע שחמתו שופעת אורה רכה בימים אלה של סוף־הקיץ, וההליכה נעימה לגוף, והעין לא תשבע ממראות שדות וכרמים המשתרעים משיפולי־ההרים עד למרחקים, עד לים שכחולו נושק את תכולו של הרקיע באופק הרחוק.

ביום הראשון להליכתו, בטרם יֵרד מן ההרים אל השפלה, פגש מיכה בהמוני עולי־רגל, אשר מאז חידש חזקיהו את החגים בהר־הבית, החלו לנהור ירושלימה, לראות בזיוה ולהתקדש בה. אוהב היה לשבת על סלע, ליד דרך־המלך או שביל העולה מכפר, ולחזות בעולי־הרגל הרבים והמגוונים, ופניהם קורנים משמחה, כי הנה בֵרכם אלהים בשנה גשומה ובתנובת־שפע, והרי הם עולים להלל את הבורא, להפריש לו תרומה ומעשר מחילם וטובם.

מגוונות עד־מאד היו המשפחות העולות, לרוב בני עיר או כפר אשר חָברו יחדיו, להרגיש כי המשותף שבהם הוא גם המאחד אותם. אחד מראשי־האבות נוהג בהם ברוב־חשיבות, בעל בעמיו וגאוותו על הכבודה אשר לרגליו; צידה ומזון למשך כל ימי החג קשורים בחבילות, בסלים, בשקים ובכדים כרסניים, כי גם יין ושמן יקחו עמם. הנערים – יחפים וזריזים, מחַמרים אחרי בהמתם העמוסה כל טוב, על גבי פרדים ועיירים המתנהלים לאיטם, ומאחרי המשפחות וכל הכבודה ידפקו הרועים מצעירי־המשפחה בבקר ובצאן, אשר נועדו לקרבנות ולזבח בית־אב בימי־החג. ויש גם אשר יבחרו בפר בן־בקר טוב־מראה, אשר את קרניו יעטרו באריג רקום זהב, בענפי־זית, בעלי־הדס, והוא יובל בראש, מוקף בחורים ובחורות אשר יביעו את רגשי שמחת־לבם וחוסן־עלומיהם בשיר ובמחול תוך־הליכה, האחד מכה בתוף, האחר מנעים בחליל שצליליו בוקעים ומבשרים בהר ובעמק, כי עולי־הרגל נוהרים לעיר הקודש.

עיני מיכה לא שבעו מראותם, כשהם נוהרים בשבילים העולים לדרך ההרים מכל עבר, חורגים מבין בתרי הצוקים וערוציהם, מתנהלים בתוך הגיאיות, בשבילי־המדרונות, חוצים נחלים, עולים ובאים מקרוב ומרחוק סיעות־סיעות, מן השרון, מן השפלה, מן הנגב וממדבר־יהודה, ובתוכם גם רבים מן הגליל הרחוק, משבטי־זבולון, יששכר ואשר, שרידי־שומרון אשר לא נעקרו ולא הלכו בגולה כאשר עלה עליהם הכורת מאשור. עתה חזרו בתשובה והרי הם נספחים אל אחיהם ביהודה לחוג את החג ולנחם את עצמם בתוך העם היושב בציון; הלא אלה הם השרידים אשר חזקיהו הגדיל לעשות בעודדו את רוחם הנכאה, להשיבם אל חיק העם ותורתו; עתה ראו גם הם מה חטאו בהיפרדם מיהודה, ומה הרשיע ירבעם לעשות בשעתו, בבקשו להסב את לבם מעל אחיהם ביהודה ולעשות כחג אשר ביהודה בחודש אשר בדה מלבו, בהכריזו עליו בבית־אל ביום החמישה־עשר בחודש השמיני, תחת החודש השביעי, כי ביקש למעט את חשיבות חג־האסיף ואת הברכה אשר הוא מביא עמו.

עתה נוהרים הם יחד עם כל בית־ישראל, עֵדה־עֵדה ושלל צבעיה ובגדיה, שבט־שבט וכל אשר עמו. אלה ברעש ובצהלה, בעלי־זרוע שכוחם במתניהם ובעיניהם גאוות־שבטם וייחוסם, ואלה בשקט ובנועם, מצניעי־לכת וחולפים כמשב רוח שקטה; אלה הזבולונים השוכנים לחוף־הים, חשופים ושזופים משמש ורוח, עגילי כסף באזניהם, בגדי־צבעונין להם כאשר לצידונים אשר בספינותיהם ישמשו, וגם במנהגיהם להם ידמו; אנשי השרון ההולכים בנחת, לבושי לבן, פניהם נוהרים, הגברים מחזיקים בידי ילדיהם, לאַמץ רוחם הנפעמת בעלייה זו הראשונה בחייהם. וכמוהם אנשי השפלה, שקטים וצנועים, אלה אשר ירעידו את לב מיכה במראיהם, בפשטותם ובענוותם שאין דומה לה. והנשים המהלכות לצדי הגברים ובעקביהם, שקטות ונאות, נרגשות אף הן, ויש אשר תשפלנה את עיניהן והסומק יפרח בפניהן כאשר יסב איש את ראשו לראות בהן מקרוב.

ובעיני־רוחו יראה מיכה את המראה המרהיב והידוע לו יפה מזה שנים, כיצד עולים אותה שעה מן הנגב הרחוק, ממדבר־יהודה, מערבת־הירדן ויריחו, שרידים מן הבשן ומן הגלעד, עולי־הרגל השונים כליל מאלה ההולכים פה. כי הנה שמה יעלו בעוז וביד רמה כל אלה אשר יקוד־השמש ותלאות־המדבר חיסנום, קלועי־תלתלים ומסולסלי־פיאה, שזופים כעין הארד והנחושת אשר בארצם, והברק אשר בעיניהם יזָרה אימים; הלא אלה הם המסתפקים במועט, כי דל יבול־אדמתם, ולבושם גם הוא לא יעיד על עושר ושפע, אך כולם טבוע בהם חותם־האנשים, אשר קשר אמיץ להם עם האדמה ובחזקה יפיקו ממנה תנובתה. לכבוד החג ילבשו בגדיהם מעשה בד ופשתן, גלימותיהם וצניפיהם הצבעוניים מנמרים כל שביל ודרך, עד הצטופפם יחד עם כל עולי־הרגל, עם אלה השׂבעים מיריחו המשופעת במים, ועם אנשי־הבשן והגלעד אשר דבר לא יחסר להם, עד התכנסם יחד, עם עולי־הרגל מכל כנפות־הארץ, מסביב לירושלים, עם רב וחוגג. חומות־ירושלים והר־הבית נוסכים עליהם מרוח הצפיה הדרוכה לקראת משאת־נפשם, אשר עליה חלמו בפינות הנידחות ביותר. בשערי־העיר מקבלים את פניהם כוהנים ופרחי־כוהנים, וגם זקנים ונכבדים המברכים את העולים לבואם.

אז ישוטטו העולים גם בשווקים אשר יכילו כל טוב, בכלים ובבגדים ובעדיים, מעשי־ריקמה בזהב, כסף, ארגמן ושני, כלי נחושת וזכוכית, בהט ואבן, וכדים מלאכת קדרי־ירושלים לתפארת, וגם רכולת רבה ועשירה אשר הובאה מארצות רחוקות ומאיי־הים. ועיני עולי־הרגל רושפות מתוך סקרנות ופניהם לוהטים מרוב חמדה והשתאות. כי הסוחרים והרוכלים למיניהם, בחנויות, באהלים ומעל גבי דוכנים, מחכים לחג בכליון־עינים, והרי הם מכריזים בקול רם על סחורתם ומנפנפים בשלל־אריגים לצוד לבב הנשים. ועם בוא החג יסתופפו עולי־הרגל בחצר־המקדש, לראות את המלך בהדרו, לשמוע אל שירת הלויים ונגינתם, לחזות בשכיות־החמדה של ארמון מלכי־בית־דויד, הפתוחים בימים אלה לרווחה, בית־יער־הלבנון וטורי עמודיו ארזים ולראשיהם כרותות ענפיהם המשווים להם מראה עצים בגידולם; בית־הנכוֹת על כל הפאר האצור בו, בית־הפקידות, אולם־הכיסא ואולם־העמודים ובתים רבים אחרים. ומעל לכל – בית־המקדש בכל תפארתו והדרו: באותם הימים נפתחות דלתות האולם וההיכל, וכל העם הרב יציץ ביראת־הקודש לתוך המקדש עד לפרוכת התלויה מעל לדביר, ולפניה מזבח־הקטורת, שולחן לחם־הפנים, המנורה, כלי זהב ופאר לשרת בהם לפני אלהים בזבול־קדשו.

לאורך דרכו למרשה נתקל בהם מיכה, גם במאחרים שבעולים הנחפזים לבוא למועד ליל־התקדש־החג, לתפוש מקום בו יוכלו לתקוע יתד לסוכה, בעיר או מחוצה לה, כי רבים ימצאו להם מקום גם מעבר לחומה. והיה מיכה מחייך אליהם כאל מכרים מכבר הימים, מסביר פנים, שואל וחוקר לדעת מאין ומאיזה מקום.

והיה מיכה הולך לאיטו, שואף לקרבו אויר שדות וריח מוּכר המעלה יחד עמו מראות ילדות רחוקה וזכרונות נעימים, וככל אשר הלך והתקרב למרשה מולדתו, כן עצמו בו הגעגועים לראות את הוריו ואת אחיותיו, ואת כל המקומות האלה אשר כה יקרו לו ונטבעו במהותו. ובעמוד רגליו על פני גבעה, ממנה יכול היה להשקיף על מרשה וחומתה הקטנה, שנראתה בעיניו עוד קטנה מהיותה קיימת בזכרונו, ומסביב לה משתרעים השדות והכרמים, כל אותם המקומות הידועים לו כה, נצטעף בעיניו דוק של לחות, זו הלחות אשר ברגעים כאלה תכסה בכעין ערפל את כל אשר תבקשנה עיניו לראות.

[ב]

מיד פנה אל שביל אשר עבר בו פעמים אין ספור בחייו, בטרם צאתו את מרשה בדרכו ירושלימה. מאז ועד היום עודו דרוך יפה בין עשבים וקוצים, מתפתל בין שדות וכרמים, עוקף חורשת עצי־זית, יורד ומשתפל לערוצו הצר של נחל־אכזב, שהמים שוטפים בו רק בחורף, ואילו עתה, לפני רדת הגשמים עוד אבניו יבשות ולבנות, מרצפות את קרקעיתו בצפיפות, מלוטשות מזרמי המים המגלגלים אותן בכוח מדי שנה בשנה, עד היות להן מראה עגלגל וחלָק.

מן הנחל עלה מיכה וחצה באלכסון את השדה, להחיש את בואו, והנה הוא כבר דורך על אדמת אבותיו, זו הנחלה הקטנה אשר מעל לה, בפינה הדרומית, מוריקה חלקת הירקות אשר כל טובה בא לה מן הבורות אשר התקין הוא; ומיד הבחין גם בביקתת הוריו, נמוכה כאשר היתה, חוסה בצל השיקמה הגדולה והענפה, מטויחה בטיח אפור־כהה; אפס עינו מבחינה בחידוש, כי הנה נוסף לה לביקתה מעין אגף קטן, עשוי אף הוא חומר, אולם חדש הוא, וטיחוֹ לבן כסיד. מיד הבין, כי זהו מקום מגוריהם של הזוג הצעיר – הלא שתי אחיותיו נישאו בינתיים לאנשים. הצעירה עברה לגור, כפי שנודע לו, לבית בעלה, שנחלה לו משלו, ואילו הבכירה הביאה את בעלה אל נחלת־אבותיו, כי כבד עול־המשק על אביו שנזדקן, והאיכר הצעיר ממלא עתה את מקומו של מיכה. הידיעות על נישואי אחיותיו הגיעוהו בעודו בירושלים, ותמיד נודע לו הדבר לאחר מעשה, מפי עולי־הרגל, כי אין דרכם של זוגות צעירים לחכות לאח נידח במרחקים עד כי יואיל לבוא. עתה המה בו לבו לקראתן, לקראת בית אביו וכל אשר לו.

ליד הבית שלטה דממה גמורה, ורק תינוק, מתולתל כדרך־העברים, שיחק בחול, פיטפט לעצמו ונתן בו עינים תמהות, קצתו בהול, וקצתו תוהה על הזר הניצב עליו, ודומה כי עוד מעט ויפרוץ בבכי. מיכה החל לחייך אליו, להוציאו ממבוכתו ולהפיג פחדו. ואכן, עלה הדבר בידו, לפי שהפעוט החל לנענע זרועו הקטנה ומחזיר לו בת־צחוק. גחן מיכה ונטלו בזרועותיו, וזה לא כיהה בו. היה מיכה מחבקו ומגפפו ברוב חיבה, מציץ בעיניו האפורות כעיני גור־חיות קטן, וכאשר זרועו הקטנה נלפתה מסביב לצוארו תוך התרפקות, חש כי מַעין התרגשות חבוי פורץ מקרבו מול תינוק זה, בן אחותו ונכד אביו. הרי זה היורש המבשר רציפות משפחת איכרים במרשה, ובעוד שנים לא רבות יתפוש הוא במחרשה ויפסע לאורך התלמים בעקבי אבותיו. עוד הוא מחזיק בו וטווה הרהורים אלה, ולפתע ניצבה בפתח הבית אשה צעירה ויפה, וקריאת־תמהון פרצה מפיה:

“מיכה!”

היתה זו חנה, אחותו הבכירה. היא נפלה על צוארו, לחבקו ולנשקו, ומיד לאחריה הופיעו האב והאם. אתם יצא מן הבית איכר צעיר ובריא, רחב־שכם ושזוף־פנים, הוא בעל אחותו, שעמד מן הצד, מחכה עד כי תעבור התרגשות בני הבית למראה הבן שחזר. עומד היה מיכה נבוך ונרגש, נותן עיניו בהוריו המחייכים לקראתו חיוך אושר. האם נזדקנה ושערה הפך לבן כולו, אך ארשת העדינות שבפניה עודה כקדם, אף נזדככה, ואילו האב שח קמעה, אך נראה טוב ומוצק, מקומט ושזוף ועיניו צוחקות. מיכה נפל על צואריהם ובחבקו אותם שמעם ממלמלים מה, כנראה לחפות על מבוכתם וחדוותם. אז יגש מיכה אל בעל אחותו והושיט לו את ידו, וזה לחצה בחזקה, כף־איכר חסונה ונוקשה לעומת כף יד מיכה אשר ענוגה וצחה היתה, כי מזמן לא החזיק בידו את או מחרשה.

והיתה השמחה בבית גדולה מאד, והכל מקיפים את מיכה בשאלות ובחיבה עזה הנשקפת מכל עין, מבצבצת מכל תנועה, ושוב חבוּק התינוק בזרועותיו, ואחותו הבכירה אשר כה בגרה ויפתה עד כי מיכה לא האמין למראה עיניו, נעתקה פתאום ממקומה לרוץ מן הבית. “לאן?” – זרק אחריה בעלה, והיא בחטף – “אל מיכל!…” להבהיל אל הפגישה והשמחה גם את אחותה הצעירה הגרה בקירבת־מקום, לפי שנישאה לבן־שכנם אשר נחלתו גובלת באדמתם.

ולא ארכו הרגעים, ואל הביקתה פרצה אחותו הצעירה, אף היא נאה ומלבבת, ומיכה התאמץ לצוד בקלסתרי אחיותיו את קוי שרטוטיהן מימי הילדות, ואך בקושי יבחין בהם, כי מאד בגרו, והן מביטות בו בשמחה, ואותה לחוּת הנקשרת לעתים בעיניו מבריקה גם בעיניהן, ואחת מהן פונה הצדה למחות דמעה, שלא יבחינו בה, ואילו מיכה ראה גם ראה. ובטרם יפנה כה וכה וכבר אמו עורכת על השולחן סעודה: פת חמה אפויה בתנור שליד הבית, זהובה וריחנית והקרום העליון שחום ונעים לעין, גבינה, זיתים, דבש, דיסת גריסי־חיטה בקערת־חרס גדולה, מבושלת בחלב, כאשר אהב בילדותו. ומסביב לו מאור־פנים, שיחה גועשת בעליצות, והוא אפוף חיבה ורוך, אשר לא ידע מזמן. המאכלים הפשוטים ערבו מאד לחיכו: שוב אכל מתנובת שדה־אביו ונחלתו.

שעה ארוכה ישבו סביבו בני־הבית ועיניהם לא שבעו מלחזות ביפי־תארו ומראה־פניו, אשר אם כי בגר מאז לכתו מהם, והוא כבן שלושים ושש, הנה נראה הוא צעיר לימים, כי פשטות־הליכותיו ואורח־חייו ללא־דופי, שיוו לו תום ובריאות־הגוף. ודבריו אשר סח להם, היה בהם מן הדיוק וכובד־הראש, עד כי הסכימו שתי אחיותיו פה אחד: ניכר בו במיכה, בשיחו ובמראהו, כי בחצר־המלך הסתופף.

גאות היו עליו, ועוד בו ביום דאגו להפיץ את הבשורה הטובה על בואו, ביחוד בין בנות מרשה, הן מתוך רצון להתנאות בפניהן באחיהן הדגול, והן מתוך כוונה סמויה כי טוב להן לדעת כי מיכה עודו פנוי, טרם נשא לו אשה, לפי שהבנות, אף כי רגשניות הן יותר מן הגברים, הן גם תכליתיות יותר, ושתיהן גמרו אומר ביניהן פה־אחד, כי הגיעה שעתו של מיכה לקחת לו אשה, ומוטב מבנות־המקום. ולא ידע מיכה כי אחיותיו החביבות כבר דואגות לו ודורשות טובתו, כי נתון היה רק לשמחה הגדולה אשר מילאה את חדרי לבו, הפגישה עם בית־אביו על אדמת־מרשה.

והנה בא ונכנס גם בעל האחות הצעירה, אף הוא איכר־בן־איכר, גבוה וחסון ועיניו מפיקות עוז. והיה מיכה נותן את עיניו בשני החתנים, בעלים־כהלכה, איכרים שאפשר לסמוך עליהם, ושיחה נקשרה בינו לבינם בעניני שדה וכרם, בברכת השנה שטובה היתה, על כרמים שהגדילו שטח־מטעם, ועל כיברת־אדמה נוספת, על צמד־בקר, על חריש עם רדת היורה, על דברים אלה וכיוצא באלה, שהאיכרים יסיחו בהם מפעם לפעם, מדי עונה בעונה, ואף אם יחזרו עליהם אלף פעמים, תמיד חדשים יהיו, כי לפי הצורך ידובר בם ולפי הענין.

מיכה שש להראות להם את בקיאותו בכל הדברים האלה, כי לא שכח מאומה, ואף צחק צחוק רב, כאשר חזר אביו ותאר בפניהם, כיצד חרש מיכה את אדמתם והוא רתום יחד עם השור, מין צמד־חמד תאווה לעינים, וצחקו כל בני־הבית יחדיו בקול רם, ומיכה הגדיל. עתה זכרו יפה את הדבר כמהתלה, וכולם יחד עלזו כאשר סח להם מיכה, כי בשעת־מעשה לא הרגיש כל עייפות וחורש היה כפר־בן־בקר מלידה, אלא למחרת היום, וגם כמה ימים אחריו, חש בגבו, בשרירי־החזה, אשר רצועות הריתמה הטביעו בו יפה־יפה את חותמן כדמות צלקות ארוכות.

ושוב הבריקה הלחות בעיניו ובעיני אחיותיו, ואביו צהל כתינוק מגודל, ומיכה סופג היה בכל מהותו את החמימות הזאת, אשר כה ערג עליה בהיותו בודד בירושלים. ושוב תמה על עצמו על שחיסר מנפשו הנאה זו אשר לא תסולא בפז, ולא ירד לבית הוריו, לפחות פעמיים, קודם־לכן. והתינוק הזה, הענף הצעיר במשפחה, התוחב את כפו הזעירה אל פיו ומנסה לתלוש זקנו השחור העוטר את לחייו, כמה חמוד ונעים הוא במגעו, וכבר מחפש מיכה בפניו סימניו של מי טבועים בו יותר, משל אחותו או משל בעלה, ובעוד הוא מנסה לציין את התוים, קופצת אחותו הצעירה וגילוי בפיה: הביטו וראו! דומה הוא למיכה כשני עלים בעץ, בעיניו, במצחו וגם בבת־צחוקו!…

והיו הכל משתאים לדעת, אם אמנם צדקה, והחל ויכוח נלהב מסביב, והפעוט בעצמו, קפצה עליו לפתע רוח משובה למראה כל המתווכחים וצוהלים סביבו, וכמבקש לתרום את חלקו, הטיח להם בפניהם את צהלתו הוא, ופרצו הכל בצחוק רם, משל הבין התינוק כי בשלו כל השמחה הזאת, והאם הצעירה לא התאפקה והוסיפה: “וניכר שגם חכם הוא…” וחזרו וצחקו, כי באותו יום עשויים היו כל בני הבית לפרוץ בצחוק גם ללא כל סיבה וטעם, כי אם מפני השמחה אשר גאתה בלבם ואיחדה אותם בעבותות אהבה חזקה וכנה.

[ג]

נמנו וגמרו הכל, כי את סוכת־החג יקימו יחדיו בלב שדה אבי־המשפחה, לעשותה כלולה בהדרה, לקדש את החג הנכסף ברצון טוב ובאהבה רבה. הפעם היתה גם שמחה נוספת: מיכה ישרה רוחו הטובה ויאציל מהודו כנביא וסופר בחצר המלך חזקיהו. אחיותיו לא הסיחו דעתו מן התואר הנכבד אשר לו, וקצת מאשר שמעו אזניהן בשיחה עמו, על דרך עבודתו, על קירבתו לנביא ולמלך, העלוהו מיד שבע מעלות בעיניהן ובדמיונן הוסיפו עליו, בבקשן להאדיר את אחיהן בעיני סביביהן. והשמועה עשתה לה כנפים והיתה לשיחת היום. גם זקני מרשה הכירוהו, ובעלותם ירושלימה קיבלו מידו מגילות־ספר, ועליו היתה גאוותם כי בן־עירם הוא.

והשעה דוחקת היתה, כי מיכה בא ביום השלישי לצאתו מירושלים, הוא יום הארבעה־עשר לחודש השביעי, והערב ליל־התקדש־חג. מיד פרצו החוצה לעסוק בהכנת־הסוכה, והאב כבר טרח ונשא אל תוך השדה אשר במעלה־הגבעה כלונסות עצים ויתידות, בעוד חתניו מסייעים בידו. הבנות פשטו להביא פרי־עץ־הדר, כפות־תמרים, ענפי־עץ־עבות וערבי־נחל, וגם ענפי זית וצמחי ירק מכל אשר תשיג ידן, בשדה ובכרם, בשפת־הנחל; ואת אשר לא השיגו, קיבלו מידי חברותיהן, ואת אשר לא השיגו אלו, קיבלו הן מידן, כי רבה היתה האחווה. הבנים והבנות פשטו בשדות לכל מלוא־העין, יצאו את מרשה לגמרי, כי עשו את ביתם עראי ואת סוכתם קבע למשך כל ימי־החג. ותהי התכונה לקראת חג האסיף רבה ושופעת עליזות בחורים ובחורות, כי בטלים היו עתה מעבודה, וימי שמחה ושעשועים עוד נכונו להם, הלא הם הימים שלאחר הבציר, בהם יוצאים במחולות בכרמים, והלילות – לילות־ירח הם, ואם השמים יעמדו בצחותם ובבהירותם, והיו גם הלילות הנפלאים האלה אך למחולות־מחניים ולהתעלסות עד אור־בוקר.

והיו בני מרשה מתהלכים בשבילי השדות והכרמים, נוטשים את העיר ומביאים עמם כל מה שהאדם צריך לשם בילוי בשדה, כי אלה אשר לא יעלו לרגל ירושלימה, מסיבה אחת או אחרת, לא יחַסרו נפשם מרוב טובה ועונג גם במקומם, כי בירכם אלהים בכל טוב ועושר, בממגורות בבתי־הבד עמדו כדי שמן־זית מלאים, וגם קנקני דבש גדושים, להיטיב לבם, לתבל במתיקותו פת ומאפה. והיו האיכרים מצפים לחג בלב נכון, להודות לאלהים על חסדו כי רב, ולחלות פניו כי גם השנה תהיה גשומה וטלולה, ולא יֵדעו טעמו המר של צר ואויב בשעריהם. לפי שבתוך השלווה והשפע אשר מסביב, יש ויגונב הרהור טורד, יליד שמועות שונות, על סנחריב מלך אשור המתעתד לעלות בחיל כבד ולעשות שפטים בעמים אשר מרדו בו, וחזקיהו מלך יהודה עומד בראש המורדים. אך לפי־שעה היה ההרהור הזה מתגנב לרגע קט, כעב קל ביום בהיר, ולא היה בו להשבית את כלל־השמחה ואת תכונת החג, אשר אותותיה ניכרים בכל מקום, והלמות המקבת התוקעת יתידות־הסוכה נשמעת מסביב, והילדים אינם פוסקים מלכרכר מסביב למבוגרים, מבקשים לעזור להם והם אך מפריעים. לא יחדלו להביא מן הירק, להוסיף כפות־תמרים, עלי־הדס וערבי־נחל, ומרוב שקידה גם חציר וקש וכיוצא באלה דברים לצורך ולא לצורך. שמחת הגדולים וקורת־רוחם דבקה גם בילדים שהזוהר בעיניהם; מהלכים הם, המבוגרים, חדורי בטחון ושמחה, הנובעים מן המנוחה והמרגוע שניתן לאיכר לאחר קציר ובציר, שהות קלה לפני החריש, אך שהות הרצופה נועם־המנוחה והרחבת־הדעת, הלא הוא שכרו שכר־אמת של היוגב לאחר יגיעת־הגוף ופגעי־השנה שאינם חסרים גם בימים כתיקונם.

מיכה הוא השוקד הפעם ומנצח על הקמת־הסוכה, להוסיף לה נוי וטעם, כי ראה איך מתקינים להם עשירי ירושלים את סוכותיהם בחג. אשר לא מצא חן בעיניו מפאת ההידור העולה בדמים מרובים לא קיבל, ואילו אשר נראה לו מבחינת הטעם הטוב, העיטור והקישוט הניתן כשווה לכל נפש, אותו קיבל ולפיו ביקש לעשות.

היתה זו הפעם סוכה גדולה ורחבת־ידיים, סגורה משלושה צדדים ופתוחה מזרחה, כלפי הר־הבית. מאחיותיו ביקש להביא מרבדים ויריעות רקומות, מטפחות וכדומה. הן הביאו לו ככל הדרוש, מעשה־ידיהן בריקמה, בשלל־צבעים, תכלת וכחלת, פקעים ופרחים, אריגה דקה ומעשה־עבות. לאחר שמיכה התקין וחיזק אותן משלושת העברים, בלא טפח פנוי מגובה־הקרקע עד לגג־הסוכה, עמד והוסיף על שלל־הריקמה עתרת־צבעים של פירות ופרחים חיים, כי עיטר את היריעות ברימונים אדומים אשר הבהיקו מתוך הירק כאבנים טובות; בקצותיהן תלה אשכלות ענבים, תאוה לעינים, וחבילות חיטה ושבלים: קושר היה כל דבר בחוטים ותולה במקומו, והיו בולטים אף הם בצבעיהם לגוון את המראה. והבנות, אשר דרך־עשייתו של מיכה קסמה להן, סייעו בידו ויש גם אשר עלו עליו בדמיונן ובהבנתן. ואת הגג סכך מיכה בכפות־תמרים, בקני־סוף ובירק, והיה בו בגג להגן קצת מן השמש, כי לא עשה אותו צפוף, שייראו בעדו השמים, כוכביהם ואור־הירח.

לא עברה שעה ארוכה והסוכה עמדה כלולה בהדרה, ניכרת עד למרחוק בשלל־צבעיה ובשיעור־גודלה. אותה שעה התקין אביו בפנים את שולחן העץ וספסלים ועליו גודש מגדנות שהביאה האם, כד היין, מיני מאכל, ובאמצע על גבי לוח אבן שבעה נרות־חרס אחוזים זה בזה בעיגול, הפתילות מותקנות בהם יפה, טבולות בשמן־זית זך, להאיר, בליל־התקדש־חג, את הסוכה ולהרנין בנעימותן את לבב בני־הבית.

עם גמר הקמת הסוכה התחילו ההכנות האחרונות לקבלת פני־החג. אֵם מיכה הכינה לו חליפת־בגדים חדשה, לבנה, שריח הכביסה הטובה עודו נודף ממנה, כתונת־בד שנוהגים ללבוש אותה ביהודה מתחת לכל בגד, והוא פנה לעבר הבורות שלו, לרחוץ את בשרו במים. שלוש היו הבריכות שהרחיבון בינתיים, השתיים העליונות נאגרו בהם מי שתיה ואילו בשלישית השתמשו גם לרחיצה, ובעיקר בימות הקיץ החמים. היתה זו אחת הפינות הנעימות ביותר מאז חצב אותן מיכה, וגם עתה בלכתו לשם מתרונן היה, כי כל הפגישה הזאת עם הוריו ואחיותיו, בעליהן והתינוק החמוד הזה, הקמת־הסוכה וניחוח־הבית אשר טעמו שב אליו, על כל ריחות ילדותו ותמונותיו, כאבדה שחזרה, כל אלה הישרו עליו רוח טובה, עד כי בלי משים פתח ונתן בשיר קולו. פיו הפיק מזמורי התהילים, אשר עתה, בהיותו לבדו, לא מצא כל חטא לשיר משירי אלהים לא למרגלות ההיכל ולא בשעה היעודה.

והיה מיכה הולך במשעול הדרוך לעבר הבורות, נושא עיניו לשמים הזכים בתכלתם, רואה מרחוק בכל שדה ושדה את הסוכות המפוארות, מפזם לו חרש־חרש כמשמיע את הקול רק לעצמו, בלי סדר, קופץ ממזמור למזמור, אך קשר אמיץ היה להם לקטעים עם זיו הרקיעים וברכת השדות על אדמת אבותיו: “…השמים מספרים כבוד אל, / ומעשה ידיו מגיד הרקיע. / יום ליום יביע אומר / ולילה ללילה יחוה דעת”.

לב מיכה הומה בו. מביט הוא מסביב ולוחש לעצמו בהתפעלות: “…עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה…” אכן, רב האור מסביב, ואור לו גם בלבו. משוחרר הוא מכל חובה, פטור לשעה מעניני־הסופרים וטירדות־המגילות, וטוב לו וקל לו כאשר לא הרגיש מזמן. דומה כי לא בשיר בלבד היה נותן את קולו, אלא גם בצעקת־שמחה על לא־דבר, כי כה טובה היא גם הבטלה הבאה לזכך נפש האדם ורוחו. עומד היה מיכה כנטוע במקומו, שקוי אור יום צח וחמימותו הנוסכים על האדם מעין שכרון־החושים.

לפני גשתו אל בורות המים, לטבול את בשרו, עבר ליד הסלעים השטוחים, הבולטים מפני הקרקע אשר במורד, נתעכב לידם תפוש הרהורים נעימים; הלא אלה היו מגילות־הספר הראשונות שלו, בנסותו את כוחו בכתיבה עליהם, באותה דיו פשוטה שהתקין לעצמו ובקנה־הערבה אשר שימש לו עט. בוהקים היו אז בחמה הדברים אשר כתב, ולבו התפעם למקרא שורות הנביאים, ואם־כי מחוקות הן עתה ללא זכר, הנה חרותות הן יפה בלב יודעיהם, כי לא האבן היא השומרת על רוחו של האדם, כי אם האדם עצמו אם ישמור אמונים לרוחו הוא.

[ד]

כלו כל ההכנות לחג. יום בהיר וצח עטה אפלולית קלה, ועם שקיעת השמש נשתלטה מעין דממה חרישית במרשה וסביבתה. כי שבתה כל מלאכה ותנועת יום חול, והרגשת־חג מילאה את הלבבות. מן הסוכות הפזורות ברחבי השדות והכרמים יצאו בתי־האב, ובכל השבילים, לאורו הזהוב והמלא של הירח, נהרו אנשי מרשה, הם ובניהם ובנותיהם, התינוקות והטף בזרועות אמותיהם הצעירות להיוועד יחד. בראש כל משפחה צעד אַחד צעירי־בניה, חסון ורם־קומה אשר נבחר במיוחד, והוא נושא לפיד אש בידו, עד שהירח יכסיף לגמרי ויאיר באורו הבהיר. והלפיד הנישא לפני המשפחה מאדיר את הכרזת החג באור חזק.

והיו נושאי הלפידים נוהרים מכל הפינות הרחוקות והקרובות בהן נטו את סוכותיהם, אורן משתלהב ומקפץ לתוך הלילה, מאות לפידים דולקים, המעלים זכרון קדומים של עבודת־האש, מראה נהדר ומלבב, משרה רוח שמחה ובטחון. ומדי לכתם היו מַפנים, מפעם לפעם, ראשיהם לראות בנושאי האבוקות ולנחש בתי־אב של מי המה, הנוהרים ומתקרבים מכל הצדדים אל המרכז, לשער־העיר אשר בחומה. לא ארכה השעה עד כי נקהלו ובאו כל תושבי־המקום, והאור היה חזק ובהיר ונופל על פני האנשים החוגגים ועל גבי בגדיהם המבהיקים מלובן, הקולטים פה ושם אדמומית־האש.

בראש בית־אבי מיכה צעד בעל אחותו הצעירה והלפיד בידו. אחריו פסעו האב והאֵם, מיכה, בעל הבכירה ושתי האחיות, ובזרועות האם – התינוק המביט מחריש ברוב ענין ותמהון אל האבוקות. היתה זו הליכה שקטה וחגיגית, ובלכתם דיברו בלחש שלא להפר את קדושת־החג. בשער המתינו לחוגגים זקני מרשה, שופטיה ונכבדיה, ובראשם הכהן אשר נשלח בידי חזקיהו ללמד את העם דברי תורה ודעת. הכוהן הזקן, אשר מפיו למד מיכה בשעתו ראשית חכמה ודעת, כבר הלך לעולמו, ואילו החדש, צעיר־לימים, איש־בינות, ידע לפאר את מישרתו, ולשוות רוממות למסורת אשר נתקדשה.

בעוד הכוהן מתעתד לשאת דברו, הפך מיכה את פניו וראה מאחוריו ומסביב לו את החוגגים הרבים אשר נצטופפו, פניהם סמוקים קמעה מן האורות המפזזים עליהם, כולם לבושים בגדי לבן, ויהי המראה יפה בפשטותו, צנוע אך עוטה־הוד. גם הגברים וגם הנשים לבשו לבנים, מנהג שתושבי השפלה מקיימים אותו שנים רבות בליל־התקדש־חג, עד כי יש ונדמה היה למיכה כי לא קהל־עם עומד בזה אלא עדת כוהנים קדושים וטהורים. והיה מיכה עומד נרגש בתוך קהל־אחיו ואת עיניו הוא נושא לראות, איך יוכרז החג על ידי הכוהן. גם בנעוריו הוחג היום כראוי, אך דומה כי עתה גדל העם, ולבו שלם יותר עם כל התכונה הזאת הנוסכת חרדת־קודש.

לפתע קמה דממה. הכוהן עלה על גבי אבן כבדה כעלות על במה, ועמו שנים מן הזקנים, מימינו ומשמאלו, והם אוחזים בידיהם מגילות־התורה, כפות־תמרים, עלי־הדס ועלי־ערבה מאוגדים יחד. הכוהן נשא דברו:

“אחי בני מרשה! הלילה מתקדש חג שבעת הימים. רבבות מבני־עמנו מסתופפים עתה בחצר־אלהים, על הר־הבית, ליד המזבח, להודות ולשבח אלהים על חסדו הרב. כי אסמינו מלאים בר, ממגורותינו – כדי יין, תירוש ודבש מכל טוב־אדמתנו. נודה לאלהים על האדמה הזאת אשר עליה אנו דורכים לאהבה, לעבדה ולאכול מפרייה. יתן אלהים ולא נדע צר ואויב בשערינו!”

הכוהן הפסיק דברי הקדמתו להכרזת־החג ובתוך הדממה נשמעה רק איושת האבוקות אשר הבליחו והקפיצו שלהבתן. הכוהן גבה־הקומה גחן ולחש דברים על אוזני הזקנים אשר לידו, והם הניעו ראשיהם מתוך בת־צחוק של הסכמה, והבט הביטו אל עבר העדה המצטופפת, כמחפשים מה בעיניהם.

“בשם זקני מרשה – המשיך הכוהן – הנני להגיד לכם, כי את דברי־החג, כפי אשר ציותה עלינו התורה, יקרא הפעם אחינו הגדול, מיכה בן אמריהו, נביא וסופר, אשר על לשכת הסופרים בירושלים עיר קדשנו!”

מיכה נרעש ונדהם. מסביב לו עלה לחש־רחש עד כי הפך לקול דברים של הפתעה, והכל היפנו ראשיהם לחפש ולראות את האיש, אשר בחלקו נפל הכבוד הזה, והכל תאבים היו לראות את בן־עירם אשר שמו נודע בשערים. רק אביו, אשר הכהן השכיל להזכיר את שמו, מושך היה אותו בכנף בגדו לזרזו ולעודדו, ואמו ואחיותיו, נרגשות עד למאד, גאות ומביטות סביב. ובעוד מיכה מהסס, והכוהן הרים את זרועו וקרא שוב:

“מיכה המורשתי יקרא את דברי התורה!”

מיכה השיב בשקט, אך קולו נשמע יפה כי האזינו לו:

“קטונתי מכל החסד הזה…”

הכוהן לא הניח לו:

“לא רק אותך נכבד, כי אם את התורה אשר את דבריה נשתה בצמא, ואתה הכד שלה!”

בראש מורכן קמעה, כמו בוֹש להרים עיניו בפני הקהל הרב, נע מיכה ממקומו. עולה היה לאיטו, והקהל נחצה משני עבריו לפַנות הדרך, ומיד מצא עצמו עומד ליד הכוהן, בין הזקנים, מגילה בידו והוא קורא, לראשונה בקול נמוך ורועד מהתרגשות, ולאחרונה בקול רם וצלול יותר:

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר

כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־עָבֹת וְעַרְבֵי־נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם

לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. – – בַּסֻכּוֹת תֵּשְׁבוּ

שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻכֹּת. לְמַעַן

יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי ־יִשְׂרָאֵל

בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם".

וכהתימו לקרוא הושיט לו הכוהן מגילת־ספר שניה והורה לו כי ימשיך להכריז על החג. על מצוות התורה בחג לפי הכתוב במגילה, כאשר הלכו בני־ישראל במדבר, פסח הכוהן, כי המדובר הוא בקרבנות ואלה יוקרבו רק על המזבח בהר־הבית. מיכה נטל את המגילה בידו וימשך בקריאתו, ועיני על העם נשואות אליו. יפה היה אותה שעה, זקוף־קומה, לבוש לבן, ומבעד לצניפו גולשים על ערפו וכתפיו תלתליו הכבדים, וזקנו השחור העוטר את פניו מוסיף לו לוית־חן וכל ישותו גברות ותום. והיה בהרימו את עיניו, ותחמודנה אותו הבנות בלבן, ואשה מרמזת לרעותה חרש, להסב תשומת־לב למראהו. והנה שוב נשמע קולו שהיה עתה רם ובוטח, מאשר את הכרזת החג:

"חַג הַסֻכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים

בְּאָסְפְּךָ מִגָרְנְךָ וּמִיִקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶךָ אַתָּה

וּבִנְךָ, וְעַבְדְךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלְוִי וְהַגֵר וְהַיָתוֹם

וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַייָ

אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֶׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ

שָׂמֵחַ".

תמה הכרזת־החג. הכוהן נשא ידו במועל־ברכה, ומתוך סל־נצרים שהוגש לו, הוציא מלוא־חפניים חיטה בשלה, יפה למראה, ממטירה על פני האנשים בכוונו צפונה, ימה, קדמה ונגבה, לכל ארבע רוחות השמים, כסימן של ברכה ושפע, ולוחש בשעת מעשה: “תהי השנה גשומה וטלולה. אמן!”

הקהל זע והחל לשוב בשבילים ובדרכים בהם הלך קודם־לכן, נוהר אל הסוכות העומדות בבדידותן, מחכות לאורחיהן אשר נטשון לשעה. אור־הלפידים הלך ודעך, וכבר לא היה צורך בהם, כי הירח במלואו האיר באורו הרך להולכים בשדות. מכל עבר, מבעד לחרכים ניצנצו הנרות, ביחוד מצד מערבי־צפוני אשר אור הירח לא הגיע אליו, והיה איזה נועם חרישי נסוך על פני הסוכות האוצרות בתוכן את התכונה ואת חמדת החג, המזכיר לבעליהן כי בצאתם מעבדות לחירות יושבים היו בסוכות עד אשר זכו להגיע לישיבת־קבע על אדמתם.

והיו היושבים בסוכות שמחים, אוכלים ומיטיבים לבם וסחים גם על הכבוד אשר נפל בגורלו של מיכה, כאשר נתבקש בידי הכוהן לומר את ברכתו. היו גם אשר דיברו בשבח הכהן אשר ויתר על כבודו הוא ועל זכותו ומסרה לידי האורח. ואז סיפרו אנשי מרשה נשכחות על בן עירם, על ילדותו ואיך למד בכוחות־עצמו ועלה למעלת נביא וסופר. הזכירו אותו בנשימה אחת עם עמוס הנביא, אשר גם הוא בן־כפר היה – תקוע נתברכה בו – עתה גם מרשה מולדת־נביא תיחשב.

בסוכת אבי מיכה היתה השמחה כפולה, והאב ניכר בשתיקתו כי גאוותו על בנו גדולה היא, ומקשיב היה בקורת־רוח לפטפוטי בנותיו אשר לא פסקו מלדבר בזה. מיכה מחייך היה, עייף ויגע, הן מן הדרך הארוכה אשר עשה ברגל עד בואו, הן מן היין הטוב אשר שתה, ומכל אשר שמע וראה במשך היום. אמו הציעה לו מצע בסוכה, כי כן ביקש, ושאר בני־הבית פנו־הלכו איש־איש אל ביתו ללון שם, כי טרם היה המנהג נפוץ ללון בתוך הסוכה. רק החפץ בזה היה ניתן לו מבוקשו. ואילו למחרת היום היו הכל חוזרים להסתופף בסוכה, וליהנות מן החג באור ובאויר הצח, לנשום את ריח־השדות. הקפידו על זה בעיקר הבחורים והבחורות, כי המחולות והשעשועים נועדו למחרת־היום ובמשך כל ימי־החג. רק הלילה היה קודש לחג ולמשפחה, בסעודה ובשיחה, עד שעה מאוחרת בחצות, תחת כיפת השמים, בתוך השלווה ובאין מחריד.

[ה]

אף כי למיכה ערבה שנתו מרוב עייפותו, השכים להתעורר. הרגל זה של איכר הפוקח את עיניו יחד עם ציוץ־הצפרים בעלות השחר, נשתמר בו גם בהיותו בירושלים, כי איש־עבודה היה מנעוריו ושעת־בוקר היוצאת לבטלה נחשבה לו לחטא. ואילו עתה נעמה לו שעה זו במיוחד כאשר פקדה אותו כבשורה מופלאה התרוננות הזמיר בסלסוליו החפוזים שיש בהם מן השריקה החדה וצלצול־הפעמון העדין. כל ילדותו ספוגה היתה נעימות קול צפור, והוא היטה את אזנו לקלוט שנית צליליו מתוך חמדה וכמיהה רבה. עז ועליז היה ציוץ הצפרים מסביב, בין ענפי העצים הקרובים והשיחים. והשמש הנה היא כבר מציצה אליו מבעד לחרכי־הסוכה, ובעד הפתח הפתוח לצד מזרח תלויים אֵדים כעין הערפל ההולך ונמוג עד כי יכחילו הרקיעים, ויום נאה בתכלתו ובזיוו מתבשר ועולה בכל הדרו. יום ראשון לחג האסיף.

יחידי היה מיכה על יצועו בסוכה, מאזין לבריאה המתעוררת, שוכב ער ומתפנק קמעה, סופג לתוכו את נועם הבטלה ומתק הרגשתו עם שובו לשדות־אביו, לחיק־המשפחה, במחיצת אחיותיו, אשר כה בגרו ויפו, ובעליהן הצעירים והחסונים, וזה הכבוד אשר חולק לו במפתיע. חייך לעצמו מתוך קורת־רוח, כי גאווה לא היתה בו, אך ראה והכיר עד־מה הסב הדבר עונג לבית אביו, ואמר בלבו כי בגלל זה בלבד כדאי היה לו לבוא אליהם ולשמח את לבם.

ידע, כי עוד מעט ויבואו אליו, אל הסוכה, להמשיך בתוכה את החג, לאכול, לשתות ולשמוח כאשר ציותה התורה. והעיקר – לבלות את הזמן בשדה, כי חום הקיץ כבר הקל עולו, והיום רך ונאה, יכול אדם להלך בו מבוקר עד ערב, לשאוף אותו מלוא ריאותיו ולא לחפש מחסה צל; הלא אלה הם ימי נועם ומנוחה, שטופי אור, ימים אשר הנפש לא תשבע אותם, ואין כחג הזה אשר נבחר ביהודה להעניק לעובד־האדמה מעט גמול חֵלף כל הצער והעמל.

ושוב טרד את מיכה הרהור קל אשר לפתע עברו אמש, לאחר קריאת התורה, ברדתו מעל במת־האבן. היה עליו לעבור בתוך הקהל אשר נצטופף לידו לחזות בו, והוא מחייך כדרכו, וחיוכו נתקל לרוב בבנות־המקום והן צובאות עליו מימין ומשמאל, ודאי מתוך סקרנות, אך לפתע הכיר לדעת כי בוחנות הן אותו בחיבה גלויה ונועזה שיש בה מן החמדה. הוא לא טעה. היתה זו לו הרגשה ראשונית ונעימה בהבחינו בנערות משהו שונה מן הרגיל, משהו המרתק גם אותו, כי יחד עם שובו לאדמת־אבותיו נעורו בו גם רגשות אשר קודם־לכן היו חבויים בו, ובהם גם זֵכר נערה אחת, אשר בעבר משכה את לבו עד שנישאה לאחר.

הזכרונות פרצו יחד עם געגועיו ונסכו בו כעין כמיהה, אשר את פישרה ידע ואילו על טעמה המלא טרם עמד. עתה, בשכבו בתוך הסוכה, חזר ההרהור לטרדו, ודומה היה לו כי הפעם אינו מרפה ממנו ותובע כי יתמכר לו כדרך האדם אשר לא יחטא לגופו ולנפשו כאחד, כי זמן ממושך מדי החניק את יצרו בחובו. חייך לעצמו. האומנם ירד למרשה מולדתו, לבחור לו מבנות המקום? אין זאת, כי מרוב בטלה מהרהר הוא גם בדברים מעין אלה. אך בכל־זאת חזר הדבר. מראה פני הנערות המצטופפות לחזות בו ומבטיהן הנועזים נטעו בו גם רגש של נעימוּת וכיסופים אשר לא הסכין להם. היו ביניהן אחדות זוהרות ושופעות־חן, אשר בנוח עליהן מבטו רגע קל, זכור יזכור כי נרעשה נפשו בו. ונעמה לו המחשבה, כי ככל הנכון עוד יחזור ויראה אותן לעת צאתן במחולות הכרמים, ובמשך שבעת ימי החג, אשר יימשכו במערבולת שעשועים ומישחקים. מומחים לשעשוע הם בני מרשה הצעירים, וחזקה עליהם כי לא שכחו תורתם זו.

ובהרהרו כן, קפץ להכין את עצמו לקראת בואם של בני הבית. אתמול נעמה לו מאד הרחיצה בתוך בור המים, אף כי רדודים היו, כי הקיץ בחרבוניו והירקות הצמאים דילדלום. התעטף בגלימת־בד שנתנה לו אמו והחיש צעדיו. מים צוננים יפים לגוף, לרעננו ואף להסיחו ממחשבות על בנות המקום, כי לעתים כרוכים בהן מראות חטא ותשוקה.

במשך היום באו אל סוכת אביו רבים משכניו, איכרים ובני־ביתם, לברכו כנהוג בחג. עוברים היו השכנים מסוכה לסוכה, מבקרים אצל ידידיהם ומביאים עמם גם מנחה, מתנובת־שדותיהם ופרי־אדמתם. ויודעים היו לכוון ולהביא את אשר יחסר האחד והאחר, כי יש ואיכר יטפח גידול דבורים לדבש, ויש ישקוד על עצי פרי, ויש ייטיב לדרוך את ענביו בגת להתקין בהם יין משובח, ויש יפיק מזיתיו בבית־הבד שמן זך, ויש משתבח בעצי רימון, ויין רקחוֹ משובב נפש. והיו הגברים מביאים מנחה איש אל רעהו, משוחחים ומשתעים בנחת, מיטיבים את לבם ביין ורקיקים, והנשים אף הן אינן גורעות מן השמחה. בתוך סלים קלועים מנצרים, מקושטים ענפי־זית, היו הנשים גודשות חלקן, ובבואן לסוכה, מוציאות מן הסל שמטפחת רקומה מכסה עליו, ומעמידות על המרבד הפרוש על הקרקע מאשר הביאו; לאט־לאט, ברוב חשיבות היו מציגות טובן: כדים מלאים יין, קדירות דבש טוב וריחני, קנקני תירוש, אשכלות ענבים, אפרסקים ורימונים אדומים, ולרוב, בתרמיל־בד מלא וגדוש, חיטה יפה ובשלה, סמל הברכה והשפע. יש ואותם הדברים היו חוזרים כמנחה, אך השמחה והברכה המלוות את הביקורים, הלגימה והטעימה הכרוכה בשעת־מעשה, הן אשר הרוו את אנשי האדמה עונג וקורת־רוח, כי השכיחו עניני ריב פעוטים, תקלות שאירעו, והמעוות היה בא על תיקונו.

הפעם נהרו אל סוכת אביו רבים מן השכנים, שלא כרגיל, כי השנה פקדוהו גם שכנים אשר נחלותיהם מרוחקות למדי, ואשר מרוב טרדות העמל במשך השנה, ומפאת ריחוק המקום, יש וגם לא יראו איש את רעהו, ואילו עתה באו, פניהם נוהרות, סלי־מנחתם גדושים, פיהם מלא ברכה, ובדברם יחפשו את מיכה בעיניהם כי הוא הסיבה לביקורם הפעם. ואף כי הוריו לא נעלם הדבר מעיניהם, הנה מאד שמחו, כי בחלוק האורחים כבוד לבנם והתכבדו גם הם בו. דבר נפל במרשה ועורר ענין בלבם. שמו של מיכה נישא על שפתי כל.

ובין הבאים גם בנים ובנות. הם, הצעירים ממנו לימים, פנו אליו ברוב־נועם והזמינוהו לקחת חבל במשחקיהם העתידים להיערך, וניכר היה כי מתוך גרונם ידבר קול הנערות, ורבות מהן אף נתלוו לאבותיהן כאשר הלכו לכבד את בית אביו בביקור החג. הוא ראה אותן, לבושות חג, מציצות בו ומחשות. אף כי נאלץ לשהות שעה ארוכה בסוכה, מקבל היה כל אדם בסבר־פנים, עונה לכל אחד ואחד גם על שאלות שלא מן הענין, כי מרוב סקרנות היו הבריות חוקרים אותו לדעת גם על ירושלים, על חצר־המלך, על עניני־המדינה ומה אמת בשמועות, כי סנחריב מלך אשור מתעתד לצאת למסעו, דבר שהיה מטריד אותה שנה כל אדם ואדם ביהודה.

האורחים רבים היו ולא פסקו. אלה באים ואלה שבים. הגברים נושאים את סלי־המינחה בזרועותיהם, ואילו הנשים נושאות אותם על ראשיהן, והן זקופות קומה כהולכות מן המעיין, והן שואלות חרש אשה את רעותה, הבאה את השבה: “הראית את מיכה?…” וזו עונה לעומתה: “ראיתי, יפה־תואר…” בחורי המקום תמהו לא מעט על הבנות המוצאות ענין בבחור הגדול מהן בשנים פי שניים ולא ידעו הבחורים הצעירים את נפש הבחורות המחפשות באיש גם חוסן גם שאר־רוח.

ולא נעלם הדבר מעיני אחיותיו. ואת אשר קראו בעיני הבנות, במבט ובקריצת־עין, ואת אשר למדו בדבר ביקורן יחד עם אבותיהן, ידעו לפרש נכונה, והדבר היה להן חומר לדיון בינן לבין עצמן. התלחשו, המתיקו סוד, ועוד בו ביום, כאשר רפתה מתיחות המבקרים, והיתה מעין הפוגה, פנתה אליו אחותו הבכירה:

“דבר לנו אליך, מיכה”.

הצטחק ברוב חיבה: “דברי, אחותי, ואשמע”.

מיכל חשה לעזרת אחותה: “לא בקול רם, מיכה, כי דבר סוד הוא!”

“מה פשר סודכן כי אדע?”

והשיבה חנה: “הסוד – סודנו, והפתרון – בידיך!”

“בחידות תדברי, אחותי”.

“כי לחידה אתה בעינינו”.

“מה הוא הדבר אשר יפליאך?”

עתה הרהיבה אחותו עוז בנפשה לגלות לו את דברה:

“דבר לכתך ערירי, מיכה…”

פני מיכה הסמיקו. אך ידוע ידע, כי אחיותיו דורשות שלומו וטובתו, על כן הבין, כי דבר היותו בחור עודו מציק להן בסתר והן מבקשות להניעו כי ישא לו אשה. סלח להן מראש והשיב:

“כנראה, מאלהים הדבר”.

“הה, לא, מיכה! – התריסה מיכל – לחטא ייחשב הדבר גם בעיני אלהים!”

חנה הוסיפה חלקה היא בכובד־ראש:

“אל תהיה כעץ־הסרק בשדה, כי אם כעץ־הגן אשר יתן פריו! רבות הן הבנות במרשה, טובות־מראה, והחושקות בך. קום וקח לך אחת מהן ובנית בית בישראל ואין כחג הזה לבחור כטוב בעיניך!”

מיכה שתק. אחיותיו מצפות לתשובה ואילו הוא אינו ידוע מה ישיב להן. נתנו בו עינים מביעות חיבה והערצה, תמיהות לדעת אם ישים לב לדבריהן, וכאשר ארכה שתיקתו, הפצירה בו חנה:

“הן תצא, מיכה, למחולות הכרמים?”

“אצא…”

[ו]

ילדים וזקנים מתפללים היו בלבם שלא ירדו גשמים בחג, שיוכלו ליהנות מזיו הימים. הילדים – להתרוצץ ולשחק כאוות־נפשם ולבלות את היום בסוכה ובשדה, פטורים מכל עול, ואילו הזקנים – להתענג על האור, על שיחה בטלה ועל סעודה טעימה ולגימה הגונה. גם הבנות מצפות היו בכליון־עינים לחג־האסיף, מתפללות בלבן שלא ירדו גשמים להשבית שמחתן, כי מחכות היו בקוצר־רוח למחולות ולשעשועים אשר נכונו להן. את אשר החסירו מנפשן במשך כל ימות השנה מרוב עבודה וטרדת בית, חוששות היו פן יקפחו הגשמים ויכלו בלא פשר חלומות אשר חלמו על הבחורים, על התעלסויות בשדה ובכרמים. בשלות היו לחיים ומתפללות לתמורה הגדולה אשר תוציאָן לרשות עצמן, בצל קורת הבעל.

עתה היו הן ובחורי המקום מתכוננים מבעוד יום, לובשים בגדי חג, מתנאים. הנערות בתסרוקת משוחה במור ובשמן־ורדים, עושות תלתליהן כעטרות לראשן, ברוב הקפדה וקליעה להפליא, ואף הבחורים מרשים לעצמם ביום זה להעביר מסרק־עץ בבלורית ראשם הפרועה, לעטות מחלצות שחוטי ריקמה מפארים שוליהן והמשווים להם מעט חגיגיות, להבדילם מימות־חול ומבגד־חול. ואילו הבנות לובשות עתה שמלות בד וריקמה שצורה אחת להן, קבועה מראש, שלא להפלות ביום זה בין בנות־העשירים לבין בנות־העניים, שכולן כאחת שוות לפני בורא־העולם. אך כדרך הטבע, לא שוות לגמרי בעיני הבחורים, לפי שהיו ביניהן בנות אשר אם גם לבשו בד להידמות לרעותיהן, הנה היה בהן חן או יופי שהיקנו להן עשר ידות על שאר בנות־מינן, וניכרות היו בזוהר־עיניהן ובבטחון־תנועותיהן.

תחילה היו הבחורים והבחורות באים קבוצות־קבוצות, אחת־אחת כוללת בני מינה. אלה באים בצעדי־און ובפנים צוהלות, זורקים קריאות רמות זה לזה או לעבר הבנות, ודרכם ברעש ובצחוק, לחפות על המבוכה אשר בלב, או על השאיפות הכמוסות שהם מטפחים בחובם; ואילו הבנות, שבאו אף הן סיעות־סיעות, שקטות היו, שלובות־זרוע כמחפשות סעד אשה ברעותה, מחייכות ומדברות בלחש, מצניעות בחובן את מאווייהן ואת חלומותיהן, ואת אשר יהגה לבן לא יגלו לפיהן, ונרעשות הן וצפייתן דרוכה. ובנסות אַחד הבחורים את חלילו, להפריח צלילים תועים, רסוקים, או בניקוש על התוף, מעין הולם־פעם חטוף המבשר את בואו של המחול, ולחשו חרש זו לזו: עוד מעט ויתחיל הדבר…

הם נתאספו בקירבת־מקום לסוכת אביו, תחת שיקמה ענפה, רחבת־פארות שקרקעה נוקשה ודרוכה יפה, כי במשך ימות־הקיץ הלוהטים היו עוברי־אורח חוסים בצלה, ונהייתה כעין כיכר לרשות הרבים. וליד גזע העץ אף הותקנו מושבי אבן. יפה היה המקום גם כמיפגש לזוגות צעירים בלילות, ומה גם ביום זה אשר נועד כולו למחול ולשעשוע. והמה המקום, הבחורות בקבוצה לחוד, והבחורים לחוד, כי בטרם הוחל במחול הראשון לא הרהיבו עוז בנפשם להתערב, אך ידוע ידעו כי עוד מעט וכל הביישנוּת הזאת תפוג והיתה כלא היתה, ומורך־הלב לא עוד יהיה להם. טעם נוסף היה לבחורות וענין לענות בו הפעם, עצם שהותו של מיכה בכפר, אשר לא פרש מן הציבור, ובא לקחת חבל בשמחתם, ואף כי גדול הוא מהם בשנים, הנה צעיר למראה הוא, זקוף וחסון, ועל פניו – התוֹם. ומיכה, אמנם, בא לא בלבד לחזות במחולות ובמשחקים כעומד ומסתכל מן הצד, אלא שיתף עצמו בכל, כנהוג, וכעבור שעה קלה היה כאַחד הבחורים, ולא הראה כל אות התנשאות על פני חבריו.

לראשונה נערכו למחול־המחניים בשתי שורות, האחת מול רעותה, הבחורים מזה והבחורות מזה, בעוד השמש נוטה מערבה ורוח קלה ונעימה נושבת. ועמדו אלה זקופי־קומה, פניהם גלויים ושזופים, עוז במבטם והם מחזיקים זרועותיהם, האחד באבנטו החוגר מתניו, האחר משלב אותן על חזהו הרחב, והם מוכנים. ולעומתם הבנות, לבושות שמלת־החג הקלה והלבנה, עשויה בד, שריקמת רימונים אדומים עוטרת שוליהן למטה, עיטורי מקלעת־תכלת מסביב לצואר ולשרוולים, ומראה להן כפרחים חיים; רכות וגמישות־גו, משפילות עיניהן וזרועותיהן, החזה בולט בחמדת־עלומים, בפניהן הלהט, הנשימה קצת מהירה, כי גם הלב מתפעם שלא כרגיל, לפי שעוד מעט והמחול יתחיל, המחול הראשון שהוא כעין פתיחה לאלה שיבואו אחריו.

החליל פתח והתוף מכה להוסיף לצליליו תוקף וקצב. מיד נעקרו ראשונים מקצה השורה, עלם מול עלמה, זרועותיהם על מתניהם והם יוצאים איש לקראת רעותו ברקדם לפי הקצב, רגל מחליפה רגל כשהיא סמוכה לחברתה, מתקדמים בשלושה דילוגים, נסוגים בדילוג, וחוזרים ומתקדמים – מעין התקדמות לא־פוסקת תוך רתיעה קלה המוציאה את המחול מכלל חד־גוניות, עד היפגשם באמצע הכיכר; אז ישלב הבחור זרועו בזרוע חברתו והרי הם מחוללים שניהם כתף אל כתף, ופני האחד מול רעותו, ובעוד הם ממשיכים, כבר מתקדמים לעברם השנִיים בתור, ובעוד הם נפגשים, וכבר חורגים הזוגות הבאים, עד תום כל השורה. הכיכר מתמלאת זוגות הרוקדים ריקודם הראשון בהתלהבות ובחן ובהקפדה על כל תנועה ותנועה, מחליפים מלים בודדות של היכרות ראשונה ומקרבת, עד שלפתע ישנה החליל ניגונו, התוף הלמותו, והרוקדים יאחזו עתה ידיהם עד התלכדם למעגל אחד נרחב, ואז ירקדו יחדיו, לראשונה ימינה עד הקיפם את השיקמה, ואחרי כן שמאלה, עד שובם למקומם הראשון.

היתה זו פתיחה למחולות־הכרמים. מחול מחול וניגונו, מחול מחול וסער־קצבו. ניגון למחול משותף, וניגון למחול הזוגות בלבד, וקבועים היו אלה מימים ימימה, ודי היה בהשמעת צלילים ראשונים של החליל וכבר נפרדים הרוקדים, הורסים קודמו ויוצרים את הבא אחריו, מתוך משמעת וזריזות; והיה כל מחול יוצר את צורתו או מתפרק כדי לשוב ולבנות את המחול החדש בצורה אחרת של קצב ותנועה שונים, מחושבים יפה־יפה לחן ולפחז שיש בו משום עצירת־הנשימה; ומחול אחד היה שבסיומו, לקול הצליל המצווה, היה בן־הזוג לופת את מתני בת־זוגו, מרים אותה למעלה לסובב אותה שלוש פעמים סביבו, להורידה בתנועת חן וכוח על הקרקע לצדו, ולשטוף קדימה, יד אחוזה ביד, להתייצב שוב במעגל לנופש קצר ולשיחה קלה בינו לבינה.

אחיותיו של מיכה, כדין הנשואות, לא היו עתה בין הרוקדות, אלא עומדות מן הצד ומסתכלות ברוב שמחה באחיהן המשתתף בריקודים ואינו מניח אף אחד מהם, כי זכורים הם לו יפה, ועושה הוא זאת, כפי שליחשו בינן לבין עצמן, תוך קורת־רוח, ברוב חן. מרמזות היו אשה לרעותה, להביע חרש את התפעלותן, ושבעות־רצון בראותן איך הוא אוחז במתני בת־זוגו, איך הוא מרים אותה בקלות לסובב אותה, ושוטף יחד עמה אל המעגל הנוצר.

כי חגית היתה זו. חגית יפת־התואר ונעימת־ההליכות, שרבים כרוכים אחריה. כיצד נזדמנה חגית אליו אין איש יודע, ייתכן כי במקרה, ואפשר כי במכוון, אך אותו יום, וגם בשעות־הערב כבר לא הירפתה ממנו ומבלה היתה רק במחיצתו, לרוב קנאתן של בנות אחרות אשר לא פסקו מלעקוב אחריה. והיו שניהם מחוללים יחדיו, אוחזים ידיים, נפרדים ונצמדים שוב לקול־החליל והולם־התוף וגוף לגוף יביע אומר. היא – קלת־רגל, גמישה, ותנועות גופה מלאות חמדת־עלומים, והוא – קצת מגושם בתנועה, אך חסון ונענה בקצב ובזריזות המניחה את הדעת, מקיים בכובד־ראש את חובתו, ומה שנראה לו קודם כחובה בלבד, היה עתה להרגשה נעימה של קורת־רוח. תוך ריקוד בוחן היה את מראה פניה, ולפי שנמוכה היא ממנו, יכול היה להשקיף אליה להנאתו, ואילו היא אם עשתה כן, נאלצה להרים את עיניה אליו, ועשתה זאת בהתגנב, כלתומה, וחוזרת ומשפילה עיניה. אך בשעת הריקוד התרפקה עליו קלות, והרגשת נעימות אפפה את שניהם.

לכלל שיחה טרם הגיעו, והיו מפטירים רק מלים בודדות של הסכמה או נימוס. אך ידוע ידעו, כי הלילה גדול, וכי את אשר החסירו עתה, עקב משמעת המחול, עוד ימלאו אחר־כך. עתה עומדים היו ומתנשמים, כי נתיגעו קצת בשעת המחול האחרון. הם חייכו ובטרם יאמרו דבר, ושוב פרץ החליל, והתוף כדרכו החרה החזיק אחריו בנֶקֶשׁ ותֶּפֶף, ושוב מלאה הכיכר תנועה מסחררת, שלל צבעים של לובן השמלות המתנפנפות וריקמת הרימונים האדומה והתכלת השקטה מסתכסכת סביבן, קריאות מתמלטות מפי הבחורים לקול הקצב, לזרז את עצמם ואת המנגנים, הפנים קורנים, העינים בורקות ואבק מתאבך.

לבסוף נדמו צלילי־החליל וקול־התוף נאלם. את מקומו תפשה הגיתית הכרסתנית מתוחת־המיתרים, עשויה עץ אלון ובמיכסה שלה פעורים שלושה חורים, אחד גדול מחברו והם המעניקים למיתרים את צליליהם ההומים, שרטט בהם ונועם. בחור שרעמה לו כלביא מחזיק היה בה על ברכיו כשהוא יושב על אבן, ואצבעותיו ממהרות לפרוט על פני המיתרים ולהעלות נגינה אשר יש והיא מלווה את השיר המושר בפיו, ויש אשר השיר ילווה את המנגינה שהיא עיקר, כי לא כל אחד ייטיב לנגן על הגיתית, כי אם המאחד כשרון־הנגינה וכשרון־השירה כאחת. לרוב השתמשו בה עם תום הבציר, לשירי יין והידד. מגת הפלשתית הובאה, מוצאה מאיי הים, ומבני גת קיבלוה גם בני השפלה שכרמים להם לרוב, שירים נתחברו לה בלשון־העברים, ולאחר שקנתה לה זכות אזרח, חשקו בה גם הלויים יודעי הנגן והכניסוה למערכת כלי־הנגינה אשר במקדש־ירושלים; אולם פה ניטלה ממנה הפזיזות והעליצות המיוחדת לשירי היין, ונמסך בה ניגון של כובד־ראש וכיסופים לאל עליון.

והיתה נגינתו ושירתו של בעל־הגיתית נעימה מאד לאוזן, כי לאחר סער המחול ועייפותו הרבה, מה טוב ומה נעים היה לשבת יחד, להאזין תוך דומיה אל המיתרים הרוטטים, מתחטאים וקובלים כאחד, ואל נועם קולו של המלווה בשיר, כי יש גם אשר אחד מן העדה יצטרף לתת בשיר קולו, ולאט־לאט יקיף גם את המאזינים, יעודד אותם להשתתף, והשירה פורצת תחומי־היחיד ותהי שירת־הרבים, שירת־הכל. רק המית המיתרים כאילו תגבר מרגע לרגע והגיתית תהמה כאשר יהמה גם הלב.

תוך הקשבה, באפלולית־בין־ערביים קצרה, עלה וחרג מתוך סגור הרי־מואב הרחוקים הירח האדום והצח במלואו, עולה ומטפס, עולה ומחויר עד כי יכסיף כולו, ואורו הרך והנעים מאיר את פני היושבים ומאזינים בשקט עד אשר ייראו כחולמים. יש ותפרוץ גם שירה קדומה שהיתה מושרת עוד בפי אבותיהם, ושוב יתגנב החליל הקדום, ראש וראשון לכלי הנגינה של האדם אשר מן הנחל כרתו בהשקותו את צאנו, והריהו מחזיר את המאזינים שעה קלה לנוף אחר. בתוך דומית־הלילה היה קול־החליל בוקע עתה בנכאיו העולים ויורדים, מתנים אהבת רועה לבחירת־לבו, קובלים על מפח־נפש, קנאה ושנאה, ועל אהבה עזה המנצחת בסופה, וצלילי־החליל מביאים בשורתה בפרץ עליז.

מיכה הבחין, כי מאז יצא את מרשה נשתנו כמה פרטים בסדר בילוי הזמן אצל בני מרשה, כי היתה יד סמויה אשר דאגה לכל הפרטים האלה. כי עד מהרה חזרו ובאו כמה מן הבחורים והבחורות אשר פרשו לשעה קלה קודם־לכן, והביאו עמם כדי יין ומים, פת אפויה, חריצי גבינה וזיתים, דבלת תאנים, לסעוד את הלב, כי עדיין שמורים כמה וכמה שעשועים, ועוד הלילה העליז גדול וארוך. מיד קפצו הבחורים על המשאת שהובאה בשפע, והיו כדי היין והמים עוברים מיד ליד, ואיש מהם אינו נוגע בשפתיו בשולי הכד, כי אם מרים אותו מעל לראשו, מטה את זרבוביתו לעבר הפה הפעור ולוגם להנאתו בעוד הסילון ניגר ישר לגרונו, וברוותו את צמאונו, הוא שוב מטה את הכד אחורנית בצורה שאף טיפה אינה הולכת לאיבוד או נושרת על פני השותה. חגית טרחה והגישה לאורח מן הצידה, וגם את קנקן היין הושיטה לו.

שעה ארוכה נמשכו עוד הריקודים והמישחקים השונים שערוכים היו, הן כדי לשעשע, והן כדי להביא את הבחורים והבחורות לידי קירבה שבגוף ובנפש, וחביב היה עליהם ביותר המישחק של “הנופלים בפח”. וזה משפט המישחק: אלה אשר התנדבו מרצונם הטוב לקחת חבל בו, נערכים שתי שורות, בחורים ובחורות, שורה מול חברתה. והיו קושרים להם את עיניהם במטפחת, שלא יראו דבר מן הנעשה סביבם, ולמתן האות יוצאים איש מול רעותו, תוך גישוש בפישוט ידים, בעוד כל אחד משתדל למצוא לו בת־זוג. ולפי שלא היו מישירים ללכת, אלא תועים לצדדים, וכל אחד ואחד מדמה בלבו שהוא הולך לקראת בת־זוגו הנכונה, או המשוערת, והיה הצחוק רב מסביב, כי יש והתארעו מחזות מבדחים. פעם מחבק בחור את חברו, או עלם רזה וכחוש תופש נערה השמנה ממנו בהרבה, האחד פושט את זרועותיו ומחבק את הנערה מאחור, או מעביר בשגגה כף־ידו על חזה, וממשיך כאילו אמנם לא שגה ומי שהוא מן המסתכלים קורא אליו לקול צחוקם הרם של חבריו: בחור! לא במקשה אתה, כי עונת האבטיחים כבר חלפה!..

ומסביב מתלבטים עוד כל התועים האלה למצוא להם בת־זוג. אך יש ויקרה כי לאחר מישחק העיורים הנופלים בפח, ימצא אחד לעתים את בת־זוגו הנכונה, לא לשעה קלה בלבד אלא לכל ימי־חייו. ואם לא עלה הזיווג יפה, היו הבריות צוחקים ואומרים: “במישחק העיורים הנופלים בפח מצא אותה…” אך יש גם אשר מישחק זה בסנוורים הביא אושר לרבים, ואז ראו בזה לא מקרה עיוור כי אם את יד ההשגחה.

[ז]

מיכה וחגית שישבו על גבי אבן והסתכלו במישחק הנופלים בפח, צחקו בכל פה, ואם גם לא תמיד היו המקרים מבדחים, הנה היה מצב־רוחם הטוב מביאם לידי צחוק, וכל אותם חוטים סמויים־מן־העין, הקושרים אדם אל רעהו, נרקמו הערב ביניהם תוך חיבה הולכת וגדלה. זרוּת שעמדה לראשונה כחיץ ביניהם פגה, ואפפה אותם הרגשה של ריעות וקירבה, עד כי נדמה להם כי קיימת היא זמן רב, ורק מקרה הוא שלא נזדמנו קודם־לכן. והיה מיכה תוהה על עצמו, כי אף שרואה היה את חייו בירושלים כרבי־ערך־וענין, הנה לפלא הדבר בעיניו, שאין הוא מתגעגע עתה אל לשכת־הסופרים ולעבודתו, ועד מה יקרו ימים אלה שהוא עושה עתה במרשה, עם נערה נאה זו היושבת לידו על האבן.

מיכה ישב וגבו אל הירח. אורו הבהיר מציף את פניה של חגית, ואם גם קודם־לכן עמד על חן יופיה, הנה עתה נראו שרטוטי פניה מעונגים ויפים עוד יותר, עד כי משתאה היה לדעת, על־שום־מה יושב יצור חמוד כזה לידו ממש, להראות לו יחס של רצון טוב וריעות עד כי ימלא לבו גיל ואושר? ואף כי נתרחק מקירבת נשים, ועקב עבודתו ומסיבות חייו בירושלים הדיר עצמו מחברתן, הנה ניחן בטביעת־עין חדה, ומעט מאד היה דרוש לו כדי לעמוד על טוהר נפשה של בת־איכרים יפה זו, טוהר שליפף את כל ישותה. והיא באמת אחת הנערות היפות ביותר במרשה. זוך היה בפניה, מעין צחות החלב והרימון בטרם אודם, וארשת בינה מרחפת עליהם, הן בהקשיבה לדבריו, והן בהשיבה לו בקיצור ולענין.

לראשונה, בהיות עוד המבוכה ביניהם היתה משפילה מבטה, אבל לאחר שעמדה על פשטותו הוא, פגה מבוכתה וקבעה בו עיניה בדברה, עינים שהאפור והכחול שלטו בהן, וריסיה השחורים והארוכים האפילו עליהן. אך די היה לה שתרים זרוע חשופה, או תצא במחול וגופה הגמיש מתנועע בחירות, או תתקן את הפרח שתחבה לתוך מקלעתה והיא, דומה, שקועה בהרהורים, די היה בתנועה אחת או אחרת, – שאדם יעמוד על מלוא חינה. ולא נעלם הדבר גם מעיני מיכה. וגם בעיניה הופיע עתה לא מיכה כבד־הראש ונכבד־הקהל, אשר קרא אמש את דברי התורה ברוב חשיבות, ולא מיכה הסופר והנביא – אם כי לא נתעלם כלל ממנה מעמדו המַפלה אותו לטובה – כי אם בחור נאה ונעים־הליכות, בחור שובה־לב.

ועם זאת חסר־נסיון היה מיכה ביחס לנשים, חסר היה אותו העוז לאמור דברים שיש בהם כדי להוביל אל התכלית הברורה. אלא פה באה לעזרתו חגית, בחושה הנשיי ובתבונתה הטבעית. ולפיכך הקלה עליו, בכוונה את הדברים לרצונו ולפי רוחה. לפתע קפצה ממקומה, הושיטה לו יד להקימו, וכאשר עמד לפניה, שלבה את זרועה בשלו, וכמעשה זוגות אחרים יצאו אף הם למרחבי השדות והכרמים, לנוע על אֵם הדרך, להשתעות קצת יחד ולהתרחק ככל האפשר מן המהומה אשר ליד השיקמה.

לראשונה הלכו בשקט, עד כי נתרחקו והפליגו מעבר להמולת ההילולה. עוד קלטו אזניהם את קול החליל והולם התוף, אך כבר רחקו ונכנסו לתחומי הלילה השוקט. הלכו זה ליד זו, היא נשענת על זרועו, בלא אומר ודברים, והוא חש בנועם גופה הצעיר, לבו מתפעם בתוך הדממה העמוקה, ואור הירח נראה לו עתה מופלא מבכל הלילות.

בהיותם לבדם, קלחה שיחתם, ומיכה אמר באזניה דברים אשר כמוהם לא הסכינה לשמוע מפי בחורי מרשה, הניח את זרועו על כתפה, ובלכתם החל לדבר על החודש הזה השביעי במנין לחדשי השנה, והחָל בתקופה שהיום והלילה שווים הם זה לזה, ובאמצע החודש, כאשר הירח הוא במלואו, יש וייראה כי היום בסיומו שואל קצת מאורו של הירח, והירח לפנות־בוקר שואל קצת מאורו של השמש עוד בטרם יעלה, ונמצא שהיום והלילה שניהם שטופים הם באור, ללא כל חיץ של אפלה גם לשעה קלה ושניהם מסמלים את הטוב והרע, אשר ילוו זה את זה, כטוב וכרע באדם, וכשם שהשמש הוא טוב ושלם תמיד, כן הירח, צריך שילך ויפחת, ואף אם יתגבר ויתמלא מפעם לפעם, עליו לשוב ולהקטין את עצמו ולצמצם את כוחו.

לאחר־מכן סח על ערכה של הסוכה. מעלה היא זכר ימי הנדודים במדבר, אך מסמלת גם את הארעי שבחיי האדם, שאורח הוא בעולם הזה. ועל החג דיבר, הנוטע באדם רגשי תודה וברכה על התנובה ועל הפריון המתחדשים ומקיימים את החיים, כתמורה לעמל האדם ולשקידתו.

והיתה חגית מאזינה בכובד־ראש וברוב־ענין, כי חדשים היו הדברים באזניה, ועצם אמירתם, בלשונו של מיכה, טעם מיוחד להם, כי לא דברים כתובים וקבועים מן התורה אמר בזה לפניה, כי אם ממיטב־הגותו. לא התאפק וקרא באזניה אחד מפרקי־הנבואה אשר לו, תוכחה על שחיתות־המידות בירושלים, ובהאזינה להם לאור הירח היה לדבריו קסם וכוח רב, עד כי לפתע נתגלה לפניה בכל עוז רוחו אדם אשר שאיפות לו וחלומות, אשר לא ייחת מפני כל בבקשו את האמת, והמשתוקק בכל נפשו לראות את אחיו נבונים יותר, חזקים יותר ברוחם ועושים אך את הטוב.

אחרי כן סיפר לה מיכה על חייו בירושלים, על לשכת־הסופרים, על חצר המלך, על השרים, על דמות שבנא הסוכן אשר גם הוא מוצא בו מקור כל הרע, ואשר לא לשוא ירחש לו הנביא אך בוז; על מפלגת האשורים ומפלגת המצרים המוסיפות מהומה ומבוכה, והמסבכות את העם, כי קשה וחמורה היא הסכנה הנשקפת ליהודה מאשור, ועבר לספר לה איך חוגגים בירושלים את חג הסוכות, על הר־הבית ועל התפארת שבשמחת בית השואבה.

חגית שתתה בצמא את דבריו, שואלת שאלה לעתים ומניחה לו לדבר. וזרועו מתרפקת על צוארה, ורצון חזק נתעורר בה להיות חבוקה בזרועותיו. ושוב חיפשה דרך לקרבו, לפי שהתום אשר בו עוצר היה בעדו. כאשר עלו במעלה הדרך המובילה לכישה, נתקלו בזוגות ובקבוצות החוגגים עדיין, מהם מתעלסים בצדי הדרכים, תחת עץ, על כל אבן ותלולית, מהם יושבים ומתחבקים ומתנשקים. חגית מצאה לה אבן והציעה למיכה כי יֵשבו – עייפה היא מן הדרך. כאשר ישב על האבן, ישבה לרגליו, נשענה אליו בגבה, השפילה קמעה את גופה והניחה את ראשה על ברכיו, ואמרה לו להמשיך בשיחה, והיא תעצום את עיניה, למצוא קצת מנוחה. הוא לא ידע אותה שעה במה ימשיך, נעתקו מלים מפיו, ואור הירח שוב הציף את פניה לשוות לה חן של הוזה בהקיץ, ובהביטו בה לא הבליג עוד, העביר כף ידו בלטיפה על ראשה, לראשונה לאט ובזהירות, כחושש לנגוע בה, ואילו אחר־כך ביתר בטחון, עד שכפו נחה גם על לחיה ועברה לאזנה הקטנה, וחזרה ללטף את ראשה. וחגית עודה עוצמת את עיניה כחולמת, ולבה דופק בה למגעו עד כי מדמה היתה, כי עוד מעט ותתעלף מרוב כמיהה. ובעוד כף־ידו מחזיקה בקלסתרה, חובקת סנטרה, ופניה עודם עלופי הזייה, ועיניה עודן עצומות, התכופף ונשק לה על פיה. היתה זו נשיקה קלה, אך משהתכופף שנית לנשק לה, הרימה חגית את זרועה, ובחבקה את צוארו נדמה היה לו כי מושכת היא אותו אליה. משהרים את ראשו ונסתכל בה, פקחה את עיניה שזוהרות היו לעומתו, שופעות חיבה עזה, ורגש עברהו אשר כמותו לא ידע מימיו. כי הנה בא לבית אביו לחג האסיף, ליהנות מתנובת האדמה ומפירות כרמיה ועציה, ולא העלה כלל על דעתו, כי הפרי הבשל והנאה ביותר, הפרי אשר אליו כָּמַה גופו במסתרים, מצוי הוא עתה בידיו הוא, להטעימו את טעם החיים עלי אדמה.

אותם ימי החג ולילות־הירח היו לו אחר־כך מקור לחלומות על חגית ועל חיים שקטים. לן היה בסוכה ומעולם לא היה כה מאושר בחייו, ובשיחות עם חגית לא הסתיר ממנה את הדבר. הוא הבטיח לה לחזור למרשה לתקופת השנה. כי עליו לסיים כמה עבודות חשובות בלשכת־הסופרים. אמנם, טרם יָדע איך יקום ויעזוב את המקום שהוא קשור בו בכל נימי נפשו, אך ידוע ידע כי בלעדי חגית לא יוכל עוד, והגיעה השעה לעשות לביתו.

 

חלק שני    🔗

פרק שביעי: סנחריב וזקני גְבָל    🔗

[א]

בתחילת־הסתיו כבר שלט החורף בעצם־תקפו בלבנון המכוסה שלג. אך לרגלי מדרוניו הצופים לעבר פני הים הגדול, אשר גליו הכחולים, מכורבלי צחור־הקצף, מלחכים את חופו, הוריקו השדות וחורשות עצי האורן והברוש. כחול־הים וירק רצועת ארץ־הצידונים שובבו את העין בהבטחה, כי בקרוב ייתמו יסורי החיילים הפוסעים בכבדות בשלג ומפלסים להם דרכם במעברים קשים. רבשקה ביצע ברוב קפדנות את פקודות סנחריב, והיה מאיץ בחילו. לאחר שחצו את הפרת והגיעו אל בקעת־הלבנון מלבוא חמת, היתה זאת למעשה רק ראשיתו של מסע־הצבא, והמנוחה במחנה הובטחה לאחר שיחצו את הלבנון ויגיעו לשפת־הים.

למרבה הקושי לא בחר סנחריב בדרך בה הלכו קודמיו, לחוף נהר הכלב, אלא הוביל את חילו בנתיב אַחד הערוצים התלולים והקשים ביותר למעבר, שיש בו לקצר את הדרך ולהפתיע את הצידונים. צבאו חצה את מרומי נחל־תמוז ולצידו של הערוץ התלול ירד צפונית לִגְבָל. סנחריב השיג בזה את רושמה המדהים של הופעת־פתאום, בבחרו בדרך שלא עלתה על דעתם של שרי־הצבא הצידונים. בעוד צבא סנחריב יורד ומתקרב, פשטה השמועה על בואו, בגבל גברה יד המתונים והסוחרים השואפים אל בצעם, החרדים על נתיבות־המסחר, והכניעה היתה מוחלטת. ציר נושא הודעת־הכניעה נשלח בחָפזה לקדם את פני סנחריב, להפיג את זעמו בטרם יקרב אל העיר. אורומלכי מלך גבל הבהיל עצרת המלכים בצור, לדון על כניעה כללית, וזקני־גבל נצטוו בשמו לעשות בחכמתם ולשכך את חרונו של מלך־המלכים.

היה זה יום שטוף אור וחמימות, אשר נפש החיילים כה ערגה לה בבוססם עדיין בשלגי־הלבנון, במעבר הקשה, נתונים לזעף־הרוחות ולעוצמת־הכפור. עתה נחה דעתם למראה הים הרוגע, שגליו מלחכים ברפיון את חופו ומשחקים באור־השמש. כן רוממה רוחם ידיעה שפשטה במהירות־הבזק על כניעת הצידונים, אות להצלחת־המסע.

ליד החוף ירד סנחריב מעל ריכבו. במיטב־שנותיו, שופע און ומרץ ניכר היה בתנועותיו הזריזות האומרות שררה. היתה דממת צפייה לדברו, ומבטו שהעיף סביבו צפן זעם וחסד כאחד, לפי שאיש־תהפוכות היה, המפתיע את מקורביו במאוייו, שלעתים לובשים היו צורה של משאלה ושיחה נאה, ולעתים נוסח של פקודה והתעמרות. האחד שנמצא תמיד בקירבתו ונהנה מחסדו יותר מאחרים היה רבשקה¹⁷ אשר נשא גם את תואר התרתן¹⁸ והוא איש־צבא זריז אשר קנה לו שם בקרבות. בהכירו את אדוניו ידע לכוון דברים לרוחו, בדיבור ובמעשה, הבינו דרך רמז בחסכו, על־ידי־זה, רוגז הבא לו לסנחריב מקוצר־רוח. האחרים מבין שרי־הצבא ניצבו בריחוק־מה, סרים למשמעתו, חרדים לדברו. עתה חשו עצמם בטוב, לפי שרוחו של סנחריב¹⁹ בדברו אל רבשקה חשף בצחקו שיניו הצחורות ועל פניו שכנה ארשת בינה ומשובה כאחת.

עתה הוטל על סנחריב לטבול את נשקו בים, לאות שהוא פורש מעתה את שלטונו על מרחבי ים מבוא השמש ואייו הרחוקים אשר גם שם יטיל מרותו; פה יקדיש את נסכו ואת תפילתו לכבוד האל אֵאָה. סנחריב, שנוהג היה בעניני הדת והאלים כמצוּוה, במידה שהדברים היו לפי רוחו, נהג כובד־ראש בפולחן זה, בו ניתנה לו שעת־הכושר הנדירה לכבד גם את האל הזה, שלרוב מכונס הוא בדבירו שבמקדש קטן, וחוץ ליורדי־ים כמעט ואין דורש לו. הוא לא אהב את הכוהנים העטים על כל הזדמנות להתכבד קבל עם, אך ענין הפולחן חביב היה גם עליו לפי המסורת בדברים שיש בהם מן הראווה.

שבעה כוהנים לבושי לבן תקעו בחצוצרות־הכסף, בעוד שנים־עשר מחבריהם, שישה מזה ושישה מזה, אחזו בבדים הנתונים בטבעות לשאת את דמות־תבניתו של אֵאָה. מעל לראשו של האל, על גבו ועד למטה מירכיו הבהיקו קשקשי־הזהב של הדג; מלפניו עטה אפוד משובץ אבנים טובות אשר שיווה לו מראה מלכות וכהונה כאחד, וקלסתר לו של אדם צר־מצח, כי ראשו מתחיל מעיניו והוא כשל דג שפיו פעור כלפי מעלה. כבד, יצוק זהב ניצב על כַּן עץ הָבנה, מצופה ריקועי זהב וכסף.

הכוהנים הלכו לאיטם, כנזהרים בכבודו של האל שלא לטלטלו בפסיעה גסה, נכנסו המימה עד טבורם. הכוהן הגדול, מפואר בבגדי־כהונתו, לבוש אפוד וחושן רקום שני וארגמן ועטור פעמוני־זהב קטנים, זעים ונעים עם כל תנועה קלה בהשמיעם צלצול דק, הלך בעקבי האל הנישא אף הוא עד טבורו במים; לידו ניצבו פרחי־כוהנים, נושאי־הכלים, מחתות הקטורת והבשמים וכלי־הנסך, והם מחזיקים גם בשלושה קרבנות עשויים זהב טהור: תבנית ספינה, דג, ודמות מוקטנת של האל אֵאָה. שוב תקעו בחצוצרות, בקול תרועה אדירה וממושכת. סנחריב חלץ נעליו ופנה יחף לעֵבר החוף. הוא הלך לאיטו, לבוש בגד לבן וקל, חסר כל קישוט, כמצניע לכת לפני האל, ואחריו נושאי־כליו, אשר כל אחד מהם החזיק בחלק מתחמושתו. בהיכנסו המימה, עמד סנחריב שלוש פסיעות לפני קודמיו, אֵאָה מימינו והכוהן הגדול משמאלו. אז יושיט הכוהן למלך לוח חומר קטן, עליו חרותה התפילה המיועדת למאורע חשוב זה. סנחריב נְטָלוֹ מידו, ובתוך הדממה הרבה שקמה מסביב, לעיני חילו העצום העומד ערוך על החוף לחזות במחזה, קרא בקול רם:

אֵאָה אל הימים, העיינות והנחלים, השולט בתהום וברוֹם; אתה השולח ברק ורעם, הפוקד על הרוחות בסער ובדממה; הפורש שלטונו על נתיבות־המים, אשר הודעת לאות־נפישתים²⁰ על זעם המבול והורית לו לבנות התיבה, אשר הזהרת את אדפה²¹ להושיעו; כל החי יגיל בשקטך, כל יורד־ים ישיש באור פניך, יודוך כל אשר נשמה באפו, כל היקום יצמא לחסדך; רע־מעללים מחרונך לא יִמלט ועל תמים־דרך יגה אורך. הטה אוזן לתפילת עבדך מלך המלכים ופרוש עליו חסותך בים הגדול!

וככלותו את התפילה, שלאחריה נשמעה אך איושת הגלים הלוחכים את החוף, משמיעים רעם ניפצם פה ושם אל הסלעים, שוב תקעו הכוהנים בחצוצרות, שלוש תקיעות עזות וקצרות, שבאו לסירוגין, אולם מתמזגות כתרועת חצוצרה אחת. הכוהן הגיש למלך כד זהב מעוטר פיתוחי־שושנים וזרבוביתו עשויה ראש דג פעור. סנחריב לקח את הכד, היטה אותו לעבר פני המים הכחולים, וסילון דק של יין אדום כדם הכהה קלח לידו ככתם ורוד ההולך ומתפשט סביב. היה זה הנסך, ולאחריו באו הקרבנות. לראשונה הטיל המלך לצד ימין את תבנית הספינה אשר שקעה תוך שכשוך מתיז רסיסים – מינחת יורדי־הים לגן עליהם מפני סופה וסער; לצד שמאל הטיל את תבנית הדג שנבלע במים כהרף־עין – מינחת הדייגים אשר יהרסו אל תהום מלכות אֵאָה לדוג בחסדו כי רב; ובאמצע, מול פּניו, הטיל סנחריב וזרק בתנופה חזקה את העתק פסלו של אֵאָה – מינחת המלך לאל, אשר בשמו ישלוט מעתה גם בים הגדול. בזה תם פולחן־הדת, ואילו עתה החל הטכס בו נמסרה לסנחריב השליטה על הים. זה אחר זה ניגשו אליו נושאי כליו. קודם לקח מהם את חרבו ויך בה על פני חלקת המים לכל ארבע הרוחות וטבל אותה עד הניצב; אחרי כן נטל את מגינו, שריונו ותליו, קשתו וחציו, וטבל אותם במים, לאות כי קודשו אף הם, וסמכותו שרירה וקיימת בזכות האל אֵאָה המאַשר את שלטונו ואוצל לו מרוחו. שוב תקעו החצוצרות, הכוהן הניף את מחתת־הקטורת אשר שם בה חופן בשמים. ריחם התפשט בזוך אויר־הבוקר והגיע בחריפות נעימותו עד לאחרוני החיילים, אשר הצטופפו טורים־טורים ונשימתם עצורה למראה הפולחן רב־הרושם.

בצאתו מן המים היה סנחריב חגיגי ועליז. נושאי־כליו, שפסעו בעקבותיו אחזו עוד בכלי נשקו, חוץ לחרבו שבה החזיק בעצמו כשהיא שלופה בידו ומבריקה לנוגה־השמש. רבשקה אשר קידם ראשון את פניו מיהר לשבחו ולפארו: “מרהיב־עין היה המראה לעיני כל הצבא!”

סנחריב גיחך והניף את חרבו:

“היום טבלתי חרבי בים, ומחר – בדם!”

“נקמות באויביך. אות לפורקי־עול הנבערים מדעת, אשר יכלו לשבת בטח תחת גפנם ותחת תאנתם”.

סנחריב הביט סביבו לעבר שרי־הצבא והחיל העצום השקוע בדממה כמצפה לשמוע אל דברו, ובשובו לנופף בחרבו, כמתיז ראשו של אויב סמוי הכריז:

“כאשר יזרום הדם – ידום האדם… אין טוב מאשר להטביע אויב על תככיו וחלומותיו; זאת הדרך לאַלפו בינה. עוד נכונו לי שנות פעולה ועלילות, וככל אשר אקדים לנצח, כן ייטב לעם־אשור ולבני אחרי. בית־סרגון ישלוט בעולם למיצער אלף שנה, אשור יהיה מעל לכל העמים, גדול בחכמה ובבינה, עולה על הכל בעוז־רוח ובכוח־הזרוע. מלך אשור – אדון־העולם!”

השקיף בגאווה ובגודל־לבב. יחף היה ונוטף מים, אך חסון ומטיל אימים בהחזיקו חרבו בידו ובחצבו בלשונו להבות־רהבו. עד מהרה הוגשה לו חליפת בגדים יבשה, הדורה בריקמתה הכבדה, נעלי עור, צמידיו שהשושן טבוע בהם, משובץ אבנים טובות, ורבידו. אוהל מיוחד הוקם בחפזה כי יוכל ליכנס וללבוש בגדיו. הצבא טרם קיבל פקודה להקים את מחנהו. קודם יש לקבל את פני זקני־גבל המחכים לו בשער־העיר, להביע לו רגשי כניעתם. רוחם של תושבי־גבל נרגעה, לפי ששערי־עירם נפתחו בפני סנחריב בלא קרב ומצור, ולפיכך דינם אחר הוא, ואין הם חייבים לעבור את דרך הכניעה שיש בה דיכוי והשפלה. רק כניעה סמלית, והמס שיוּשת עליהם כבד יהיה מכפי שהיה קודם־לכן.

[ב]

עיר עתיקה היתה גבל ובמשך הזמן ירדה קמעה מגדולתה, וגם מקורות עושרה פחתו, לפי שצידון ירשה מקומה בחרושת ובסחר. אך בייחוסה ובאצילותה שמרה גבל על מקומה וערכה בתוך חבר העמים הצידונים. ימים רבים לפני כן היתה ממלכת סוחרים ויורדי־ים שמוניטין יצאו לה, ועיקר רכולתה בדרך הים עם מצרים. מוקפת חומה היתה, ובתי מידות לתפארת התנוססו בה, כי על־כן מפורסמים היו הארגבלים,²² חרשי הבנין אשר לה, ובפקודת חירם מלך צור נימנו בשעתם עם בוני־המקדש בירושלים. בגבל היו גם בתי־חרושת מיוחדים לעיבוד שיפעת הגומא, שהובאה ממצרים, לגליונות־כתיבה. תוצרתם נמכרה בעיקר לשימוש בארצות הצידונים, לארמים ולעברים. לפנים היתה גבל כפופה לממלכת החתים, אך קשריה עם מצרים חזקים היו ומלכיה מתנאים היו בהרגלי המצרים שקנו לעצמם, בקישוטיהם ובכליהם עד כי דימו לראות את עצמם כנושאי תרבותה בחבל ארץ זה. אנשי־גבל שלחו למצרים מארזי הלבנון ומברושיהם לבניית אניות המתים של מלכיה, הסיפונים והשערים שבארמנותיהם, ועל־ידי זה סחרו במצרים באין מכלים, ורכולתם הציפה את נמליה ושווקיה. ברבות הימים, כאשר חֶבֶר ערי צור וצידון פרצו ועצמו במסחרם ובתרבותם, סוּפחה אליהם גם גבל אשר קיבלה את מרוּת בני עמם וחוקתם, ומאז לא שבו בניה למעמדם הקודם. מכאן הטינה הכבושה בלב תושביה לצידונים, כי הללו היו בעיניהם אביונים נבערים־מדעת שעלו לגדולה, בה בשעה שהם, אנשי־גבל, מונים את ייחוסם, חילם ותרבותם מקדם, הלא הם־הם אבות הכתב הכנעני.²³ ואכן, עדיין רחפו על העיר, בניניה ומקדשיה, על קברות מלכיה ונמלה, אצילות של בני־טובים, ועושר של מסורת קדומה. אנשי גבל היו היחידים בכנען, אשר למדו את סוד החניטה מפי המצרים.

מבעוד בוקר נפתחו שערי־העיר לרווחה, שלא עיר סגורה ומסוגרת היא גבל, העומדת בפני צר, כי אם עיר שוחרת שלום, ואין עתה מורא מצור עליה. הזקנים חיכו לסנחריב ופמלייתו מחוץ לשער, ועמהם המינחה הכבדה לכפר את פניו. לאורך כל החומה עמדו אנשי צבאה של גבל חמושים וערוכים בסדר כמישמר כבוד, וליד מגדלי־השער עמדו בעלי החצוצרות מוכנים להכריז על בוא מלך אשור.

שעה קלה לאחר טבילת נשקו של סנחריב בים, השתקשק הרכב שלו ברוב פאר והדר. בעקבותיו דהרו בריכבם שרי־הצבא, אחדים מן המקורבים, כגון סופרי המלך ושמשיו, ומסביב פלוגה מחיל־הפרשים בלבד, שומרי־ראשו. רוח שנשבה מן הים נשאה הצידה את תימרת־האבק שהתאבכה לרגליהם, ומעל לרכב הזהירו בשמש סמלי אשור,²⁴ הלוחם, ובעצם דהרתם האבירה היתה גאוּת המנצח והבעת כוחו. החצוצרות הריעו בעוז לכבוד סנחריב. בסמוך לשער עצר הרַכָּב בכל כוחו בסוסים, במשכו ברצועות הריתמה עד כי הצניחו את עכוזיהם לקרקע תוך מאמץ לעצור שיטפם. השליש, נושא הצינה של סנחריב ומחזיק הסוכך קפצו שניהם לפני שמלכם ירד מן הרכב, ושרי־הצבא נערכו מן הצד, כי ידעו את מנהגו של סנחריב, לצעוד במקרים אלה לבדו, בדל ונעלה מעל פני אחרים.

זקני גבל, מהם נשואי־פנים לבושי הדר ויחד עם זה מצניעי־לכת, ניצבו בחצי־גורן, והמכובד שבהם, יהוכל החכם וראש מועצת־הזקנים, באמצע. כאשר ירד סנחריב, השתחוו הכל בעמידה תוך הרכנת־הראש עד מתניהם. משחזרו ונזדקפו, פסעו שלוש פסיעות קדימה, וכן התקרבו אל סנחריב העומד ומתבונן בהם בשתיקה קודרת, ואז חזרו וקדו, אך בהשתחוויה זו כבר היה הרבה מן הכניעה שהשפלה בה, לפי שכרעו על ברכיהם, נסמכו על כפות־ידיהם ששטחון לפניהם על הקרקע, קרובים אל המלך כדי־מגע־יד, והרכינו את ראשיהם עד געת מצחם באדמה. ואילו הזקן שבחבורה נתקרב לסנחריב, חבק את רגליו בידים רוטטות מהתרגשות ומחמת המעשה שבא לאחר־כך, לפי שגחן ונשק ברוב הכנעה את רגליו. אז הירפה מרגלי סנחריב, אך את ראשו לא הרים, כי אם עשה כמעשה חבריו אשר לידו, ונגע במצחו באדמה, מחכה יחד עמם לאות החסד והסליחה.

מפואר בשריונו ובמדי־מלחמתו, בקובע־הזהב אשר לראשו, עוטה גאות, עמד סנחריב כמהרהר בדבר, ומסביב עמקה הדממה, עד כי נעירת־חמור רחוקה מן השדה נשמעה כמחאה, והיה בה מעין זעקה עצורה שנקטעה באמצע. סנחריב הביט על ראשי־השיבה הרכונים לפניו בהכנעה, ודמיונם בעיניו כבני־בקר בטרם עריפה. מתוך הרגל כמעט הרים רגל ימין שלו, לדרוך על צוארו של הזקן הרבוץ באבק־הדרך, אך מיד זכר כי לא שבויי־מלחמה אלה הכורעים לפניו, כי אם שוחרי־שלום, ודינם מחילה שצריכה להתפרש גם כמעשה־חסד ונדיבות־לב. כשארכה קצת הצפייה להחלטתו, והחלה לעורר בלב המוני גבל ספיקות בכוונותיו הטובות, הושיט לבסוף את שרביטו ונגע בכתפו של הזקן: אות־החסד המזכה את בעליו בחסות מלך המלכים. מיד קם זה ועמד לפניו מלוא־קומתו, חיוור ומתנשם. סבר־פניו הפיק בינה, ועיניו שהביטו עתה בעיני סנחריב בהבעה של עוז, מחו ממנו באחת את רושם האדם הכורע. הוציא מחיקו מגילת־קלף קטנה, ובהביטו לימינו ולשמאלו, אל החומה עליה צפופים בני עירו, לעבר חבריו שקמו אף הם מכרוע, פתח ואמר:

“מלך גבל ועמו ציוו לנו לכרוע ברך ולהשתחוות אפיים ארצה בפני סנחריב מלך המלכים, מלך ארבע הרוחות, מלך כל הארצות והעמים אשר הם מס עובד לאשור. גבל עיר שוחרת שלום היא ואין פניה למלחמה. לחמנו ומימינו ניתנים למלך ולחילו מעתה ועד עולם!”

הזקן המשיך לקרוא מעל המגילה את דברי הכניעה שהיתה רצופה חרטה על העבר, הבטחות לעתיד, ואף הטחת אשמה בפני העמים אשר פשעו וטרם ימהרו לצאת בעקבי גבל ועצת־זקניה. סנחריב עמד ושׂם את עצמו מקשיב, אם כי עיניו תעו ורפרפו על חומת העיר; אומד היה שיעור חוסנה והיקפה, וכיצד היה חיל המצור שלו מקרקר אבניה ומבקיע לתוכה משך שלושה ימים. יפה עשו, איפוא, זקני־גבל אלה שחסכו לעצמם כל הצרה והתלאה והצילו נפשם בעוד מועד. אכן, לא רק סוחרים זריזים הם, כי אם גם בעלי־בינה, והמזל מאיר להם פנים שהוא פוטרם בתוספת מס בלבד, ומניחם כמו שהם. ישמש הדבר אות־חסד לאחרים וגם פיתוי לכניעה מהירה, כי אשר ניתן לרכוש בדבר־שפתיים טוב עשרת מונים מאשר בכוח החרב אשר לא תבחין בין אוהב לאויב ביום הפקודה.

כאשר כילה הזקן את דבריו, קיבל סנחריב את המגילה לידו, שׂם בה עינו לרגע, וחיוך של קורת־רוח נתקשר בפניו, לפי שהמגילה נכתבה ארמית ואילו הזקן בקראו מתוכה תירגם אותה תוך קריאה לאשורית צחה. מתוך המשפטים הראשונים אשר סנחריב עיין בהם, למד לדעת כי התרגום היה מדויק, אלא כוונה אחת נתעלמה ממנו: נכתבה ארמית כי יודעים הם ששולט הוא בלשון זו וקל יותר לכתוב בה על גבי הקלף, והזקן קרא מתוכה אשורית שסתומה היא בפני מרבית בני עמה של גבל, להסתיר מהם את נוסח הכניעה שמחפיר הוא. ולא ידע סנחריב להחליט בלבו, מה היתה הסיבה לאמיתה. הוא מסר את המגילה לידי אַחד סופריו הארמים. לזקנים פנה ואמר, כי סולח הוא להם על אשר נתפתו למרוד בו, ובחסד אלי־אשור אין הוא מקעקע הפעם את חומתם ואינו עושה בהם שפטים. כניעה בשעתה – כמוה ככריתת ברית־שלום. ידעו העמים כי מלך־חסד הוא. דבריו, שנאמרו ארמית, נשמעו יפה. אנשי גבל נשמו לרווחה; סרה מהם האימה. סנחריב פנה אל יהוכל, הזקן אשר בחבורה:

“כמה הן שנות ימי־חייך?”

“כבן מאה אנוכי. בימי־חיי ראיתי גדולות ונצורות, אף התיצבתי לפני סרגון אביך, בעברו לקצץ בפלשתים ובמצרים; בשלמנאסר החמישי חזו עיני, וראיתי גם את תגלת־פלאסר השלישי בבואו לראשונה לארם ובעברו בארץ־כנען. אורחת־גמלי נשאה סחורה לדמשק ארם, כאשר עלה עליה מלך אשור להבקיעה. וראה ראו עיני את עצרת המלכים אשר באו להשתחוות לו. אך המלך סנחריב, ייכון כסאו לעד, עולה על כולם בזוהר תפארתו וגבורתו”.

“הראית בימי חייך גם מלכים במפלתם?”

“רבים מהם. מלכי ישראל ופלשת, מלכי הצידונים, ארם ועילם, אררט, החתים, וכל אלה אשר אבותיך שעצמו מהם הגירום לפי חרב”.

“הגם צדקו מהם?”

“המנצחים לעולם יצדקו!”

“האין הצדק עם המנוצחים לעתים?”

“אין. כי המנוצחים חרפתם ילוקו”.

“הגידה לי, זקני, הגם בימים יבואו ינצח אשור את אויביו?”

סנחריב מנסה היה אֵל ואדם. והיתה השאלה הזאת קשה מאוד לזקן, כי להשיב עליה עשוי הוא לשקר, וכבר נקפוֹ לבו על התשובות עד־כה, שהיה בהן שמץ התרפסות ואף התעלמות מן האמת הגמורה. עתה נתעורר בו הרצון לאמור רק את אשר יחשוב בלבו, ולא את אשר יבקש הכובש לשמוע מפיו. אך חרדה לבשה אותו למראה סנחריב היהיר והבוטח, המשתעשע בגבורתו, והוא חיפה על אמת לבו במשל:

“כזרוח השמש מדי יום ביומו עדי השלימו את חוק שנתו מאז ומקדם; כהיולד הירח מדי חודש בחודשו עדי השלימו את שנתו, כן ינצח אשור את אויביו במעגלי תקופתו, ואדוני המלך סנחריב הוא כשמש בגבורתו מדי יום ביומו!”

סנחריב העלה בת־צחוק של רצון על פניו:

“אך יש וצל קודר יעיב פני החמה, יש וחפרה הלבנה, והארץ תרעש, ומוסדותיה ינועו ממקומם, מה תיכלה לאדם בן־תמותה אשר יתברך בלבו כי מעשיו ועלילותיו לנצח הם ועמו בראש תבל יעמוד? הגידה לי, זקן, משפטך, למען אדע, ואל תכסה ממני דבר!”

ויחריש הזקן, כי חזקה ממנו שאלת המלך הכובש. ולידו עומדים רעיו הזקנים, שרי־הצבא, והם תאבים לשמוע את דבר־תשובתו, לפי שעד־כה לא נכשל בשיחו, ובחכמה אמר את דברו, חציו בגלוי וחציו בכיסוי, כאשר יאתה לראש הזקנים אשר ישקול אמרי־פיו במאזני־הדעת ונסיון־השנים. ויהי בראות הזקן, כי אין דרך לסטות ימינה או שמאלה, וירהב עוז בלבו לומר הגותו בנפש חרדה:

“לא אכסה, איפוא, את דברי ברוב חסדך המלך הגדול כאשר אמרת, כי כבן מאה אני ועל סף־קברי אומר את האמת אשר לקראתה הלכתי עד היום הזה, אם כי ככל שנחפזתי לקראתה כן הלכה ורחקה ממני. אך לא אבגוד בה, פן אחטא לה בנפשי, וקשה הוא חטא אחרון מכל אשר קדמו לו”…

“הגד ואל תסתיר דבר!”

“וזה דברי האחרון, מלך אשור הגדול! את אשר יחרצו האלים – הוא יקום. בני־אדם בני־תמותה הם. יש קץ וגבול למעשיהם, אף אם ימריאו שחקים. לא יעמוד עם אחד בראש העמים, אם בחרב יאכוף עליהם עולו, ודבר לא יצילוֹ משיני־הזמן, אם רוחו לא תגבר על נשקו. יודע אני על איש אלוהים בחצר חזקיהו מלך יהודה והוא הנביא ישעיהו. מגילות־דבריו הביאו לי ספנינו וקצת מתורת יהודה. מקומות רחוקים שחרבך, המלך, לא תשיגם – ישיגו דבריהם של בני יהודה מעבר להרים וימים; אשר לא ישמרו מצבות־אבן המתפוררות ועלילותיהם החרותות לספר תפארת מלכי אשור – ישמרו דברי־רוחם הם על מגילות קלף…”

ותהי דממה גדולה מסביב לזקן בכלותו משא־דבריו בקול רועד מאמונה. הוא הרכין ראשו בהכנעה, וחזר וזקף את קומתו בת מאת השנים ובעיניו הביט בפני סנחריב לנחש גזר־דינו. והיה מבטו עז ושופע בטחון עד כי לבו של סנחריב נרעש בו. רגשותיו התרוצצו בו. בקושי כבש זעמו בחובו:

“אף כי בן־מוות אתה, לא תפול שערה משערות־ראשך ארצה. וצדקת באמרך, כי את אשר יחרצו האלים הוא יקום! מטה־זעם אני בידי אלי־אשור, והוברי השמים יגידו את עתידות אשור עד קץ הימים. ואת אשר יעשה האדם בכוחו ובחכמתו, אותו יאהבו גם האלים, כי שנא ישנאו את החלש. ומלכי־אשור ירעצו אויב כי לכך נוצרו!…”

סנחריב הביט כמנצח כה וכה, ובכל אשר שוטטו מבטיו ראה רק חיוכי הסכמה לדבריו, אשר נאמרו בעוז ובקצף לגרוע מערך משפטו של החכם מגבל. וקרני השמש אשר העלו נתזים־נתזים וניצנוצים־ניצנוצים בפגעם בסמלי־אשור ובזהב־הקישוטים של נשקו ומרכבותיו, אף הן באו לאשר את דברי השליט. רק הזקן לבדו לא כן דימה בהגות־רוחו, ואת אמיתו באחרית ימיו שוב צפן בלבו כפנינה בתוך קונכיתה. אך בבקשו להפיג במקצת את רושם הוויכוח שעמדה בו מן החריפות והסכנה כאחת, שכן ידע בפני מי הוא עומד, וכי לא טובה שתיקת סנחריב עתה, מעין דממה הכומסת בחובה חמת־זעם של סופה בטרם התפרצותה, רמז בידו לעבדים נושאי המנחה להגישה, לכפר את פני מלך המלכים ולשכך חרונו.

מיד נפרשו על פני האדמה, ליד ריכבו של סנחריב, יריעות ארגמן ותכלת אשר שוליהן רקומות ריקמת שָני עדינה, מעשה ידי נשים בצור, ועליהן החלו נושאי־המינחה לערום את שכיות־החמדה בזהב, בכסף ונחושת; כלים מכלים שונים, כדים, קנקנים, קערות וגביעים, מלאכת־מחשבת, שמסביב להם פיתוחי־דמויות של חיות־יער ובני־כנף, פטורי־ציצים, פקעים ופרחים; כלים שגילופים להם ומעשה־תבליטים; כלים ממצרים ומאיי־הים, נושאי חרוֹתֶת דקה ונאה של נשים עירומות בתנועה ובמחול, בנגינה ובמשתה, ולידם עדיים שעדינוּת מלאכתם וצורתם תרעיד לבב כל אשה מרוב חמדה; כלי מור, צנצנות ולוחיות לבחישת בשמים ותמרוקים, כחל ושרק ופוך, כלי־בהט, בזיכי זכוכית ובדולח; ותיבות־עץ קטנות שטבלות־שן עוטרות אותן ובהן חיתוכי עיטורים וקישוטים מושכי־עין בתשלובת קויהם המדוייקים, והן מלאות וגדושות אבנים יקרות, תיבה תיבה ואבניה: הספיר הכחול־חוורור והשקוף; האודם העומם כגחלת לוהטת באופל; האזמרגד העדין בזהרו הירוק־בהיר, השקט כעין היונה התמה; אבן־התכלת האוצרת גון־הרקיע; האחלמה בצבעה הסגול העדין; הנופך התכול־ירוק שיש בו מריצוד גלי־הים; הפיטדה הכתומה כמצניעה עצמה ואורה זוהר ברוך; השוהם והברקת שצבען שאול מזוך השלג ומטוהר הרקיע. אבני־החן שידי האומן גזרון, לטשון ושיוו להן צורות עגולות, מרובעות או רבות־הצלע, אשר בהפוך בהן ידי אדם והיו בכפו כדמעות הנושרות, כאגלי־הטל לאור השחר הבוקע בעוד הם מרטטים על העלים, כניצוצות־האש, כקרני־הירח, כמכיתות־כוכבים וקרח, ומהן גם כעיני הנמר האורב בסבך, בפגוע בהן לפתע אש־הלפיד, וכולן קולטות אור ונוגה ורושפות מבחוץ ומבפנים עד כי לא תשבע העין מראותן.

כבדה היתה המינחה. המסתכלים נתנו עיניהם בערימות המרהיבות ביופיין, נשימתם עצורה והחמדה נסוכה על פניהם. רק סנחריב עמד כמביט־לתומו ובלא להראות כל אות של התרגשות. רגיל הוא בכך, אף כי תשוקתו לשלל רב ולביזה מן המפורסמות היו. גחן ושלח ידו לתיבת אבני־הספיר, בחר לו שלוש מן היפות והגדולות שבהן, והיה עומד ומשחק בהן, זורקן לחלל־האויר כשהן מנצנצות בחמה, וחוזר וקולטן בכף־ידו בזריזות של נער המיטיב לשחק בהן. אך אחת מהן נשמטה, נפלה ונתגלגלה לבין שורת שרי־הצבא אשר עמדו מאחוריו. שר־אלף זריז התכופף להרימה, ובטרם יֵדע מה לעשות בה, אם להושיט אותה לסנחריב, או להחזירה למקומה לאחת התיבות, וסנחריב קרא אליו בקול רם:

“שמור אותה לעצמך מתנה מאת מלכך!”

“אשמור אותה כבבת־עיני כי מידי מלכי ניתנה לי!”

סנחריב גיחך. ידע, כי גם מעשה זה יסופר ברחבי כל המחנה, והלאה ממנו. לעתים קרובות נתפש היה למעשי־חסד קטנים שהזמן גרמם, או שהיו מחושבים מראש, בדעתו מה רב הוא הרושם, לפי שיש במעשים אלה לקרב את לבב הבריות אליו, ולפעמים גם לייחס לו נדיבות־לב, שכוחה יפה לטשטש את הסיפורים על קשיחות־לבו ומעשיו האכזריים. ואכן, שתי התכונות דרו בו בכפיפה אחת. שליט היה היודע לצוד לבב נתיניו, והוא הפכפך למופת, מפתיע ומדהים ברישעותו ובנדיבותו. תוך כך פנה אל הזקן מגבל שעמד לידו, צנוע ונעלה מעל לכל התכונה הזאת, ועיניו מסתכלות בלא חמדה בשיפעת העושר הרב המושלך לרגליו:

“הגידה, זקן, היש ערך לדברים האלה בעיניך?”

“במידה שהם מקיימים את בעליהם, ובמידה שהם משעשעים את עיני”.

“העשית עושר רב בימי־חלדך הארוכים?”

“עשיתי. אך דברים אלה לא העבירוני על דעתי”.

“מה עשית בעושרך?”

“הקימותי בית־עקד בעירי ורכשתי מגילות־ספר”.

“הה!” – צחק סנחריב – “זה הוא גם שגיונו של אחיקר! אף הוא טוען כל ימיו: בית־עקד, לוחות ומגילות־ספר, דברי חכמה ומשל, אשר הסופרים דלי־המעש שטופים בהם. אומר הוא כי גם רעמסס השני היה לו בית־עקד אשר קרא לו ‘בית־מרפא אשר לנפש’. דעתו היא, כי גם למלך יאתה המלאכה הזאת – יהי כן! יהי גם לי בית־עקד. הרבות המגילות אשר באוצרך, זקני?”

“רבות למדי ומעטות מן הצורך”.

“באר דבריך!”

“רבות ומכבירות מלים ומעטות בחכמה”.

“ואני מדמה בלבי, כי חכמת הכתב נתונה לאדם מלוא חפניים!”

“כּבָּר אשר בתבן”.

“תושיב סופרים כהנה וכהנה וירבו בחכמה!”

“מאלוהים הדבר. אין להרבות סופרים כהרבות אנשי־חיל”.

סנחריב החשה. הזקן כבש לבו בנועם־שיחו הנועז אף בבינתו. תחילה נהג בו בוז גמור, וכאשר כרע קודם־לכן לרגליו, אחוריו על שוקיו, גבו מגובן, צוארו צפוד, אניצי־שערותיו שרועים על ערפו, גלוי לשמש בעלבון־כניעתו, מצחו מוכפש בעפר וכל־כולו כלי מלא כלימה, נתעורר בו רצון חזק לא בלבד לשים את רגלו על צוארו תוך בעיטה שיש בכוחה להוציא את הנשמה מגל־עצמות זה, אלא גם להוקיעו על עץ יחד עם כל חבר זקניו המתרפסים לפניו לקנות חירותם ונפשם במינחה ובכניעה. אך שלט ברוחו למען השלום הנחוץ לו עתה כאויר לנשימה במדינה זו ובשכנותיה, להיות דרכו מצרימה בטוחה ומסודרת. אחרי כן, בהמשך השיחה, כאשר הגיד לו הזקן את דברו בתבונה, בלא משוא־פנים, פינה הבוז את מקומו ליחס של טינה קלה על הכותו אותו בדברים רבי־משמעות, ואילו עתה, בשמעו את דבריו, פגה קמעה הטינה ואת מקומה תפש יחס של חיבה מעורב הערצה קלה. לא בזוי ושנוא עמד הזקן עתה לפניו, כי אם אדם השווה בערכו גם למלך, לפי ששולט הוא בתחום, אשר בו אין לו לסנחריב אלא דריסת־רגל מועטה. הרגשה זו מנחילה לו בחצרו רק אדם אחד: אחיקר. והנה עוד אחד בדומה לו ושניהם מזכירים כאיש אחד את ישעיהו היהודי. אך בטרם יניח לו, חזר אליו לטרדו עוד ענין קט אחד:

“ועתה אשאלך, זקני, הן המגילה כתובה אַרמית, על מה ראית לקרוא אותה בפני בלשון אשור?”

“תחילה נכתבה המגילה בלשון הכנענים לקרב אותה אל האמת שבה; העתקתיה לארמית להרחיקה מן הקלון הגלוי לעין כל אלה העומדים על החומה; קראתיה בלשון אשור לנטוע דבריה בלב־המלך!”

“אכן, חכמה וערמה חוּבּרו בך!”

“תהילתך, המלך, שקולה כנגד שתיהן”.

“התהילה חשובה בעיניך?”

“במידה שכוח בה”.

“תהילה בלי כוח מה ערך לה?”

“רב ערכה, כי עתידה היא להתקיים באמת שבה!”

“אם־כן אומר אתה דבר והיפוכו, כי תהילתי נשענת על הכוח”.

הזקן החשה הפעם. סנחריב אינו מראה כל רצון להתחמק או לעקוף את השיחה, אפילו עלולה היא לקפחו. זה טיבו של אדם זה הבוטח בכוחו ובתהילתו.

“התשתוק מחוסר תשובה או את פני אתה נושא?”

“יש תהילה שהאדם במו ידיו עוטר אותה לראשו בכוחו כי רב, ויש תהילה שהעם עוטר אותה לראש בחירו, שכר נדיבות־לבו ומעשיו הטובים. זה גם זה עטורי תהילה הם, אך האחד, כל עוד כוחו עמו – לשעה בלבד; והאחר – לתקופה ארוכה, לא נדע שיעורה”.

נסתתמו טענותיו של סנחריב:

“משבח אני אותך, זקני, על עוז־רוחך!”

ובעוד סנחריב מהרהר עתה הרהורים הרחוקים מן הגאווה, הפוקדים אותו אמנם לעתים רחוקות, לפי ששקוע הוא ביותר בבנייה, כיבושים ודיכוי מרידות; בעודו מביט כיצד רושמים סופריו את כל המינחה הזאת, להפקידה בידים נאמנות עדי הישלחה לנינוה, והזקן פנה ואמר לו, כי מוזמן הוא אל הזבח ואל התודה במקדש בעלת ואדון אשר בגבל העיר.

שוב עשה סנחריב אחד ממעשי־חסדו, אלא שהפעם עשה זאת לתומו ובנפש חפצה, כאשר תקעו בחצוצרות להכריז את דבר כניסתו העירה, והזקנים התייצבו לפי מעלת ערכם בקבוצה לצאת בראש, כמשפט המארחים להנחותו הדרך, פנה סנחריב אל יהוכל ורמז לו לעלות על מרכבתו לצדו. הרכב פתוח היה לאחוריו, וגבוה היה במקצת לגבי הזקן בטרחו לעלות בו כשלבו דופק בו מרוב התרגשות, וסנחריב מחל הפעם על כבודו, וקבל־עם הושיט לו את זרועו לתמוך בו. ויהי הדבר לחידה ולפלא. רבים מתושבי־גבל אשר הצטופפו לראות במחזה, על החומה ולרגליה ליד השער, דמעות ניצנצו בעיניהם למראה הכבוד שחלק סנחריב לזקנם החכם ונשוא־הפנים.

בעברו בריכבו תעו עיניו של סנחריב על בניני־העיר העתיקים, בוחן צורתם, מעלותיהם ומגרעותיהם. עטורים קישוטי־אבן מועטים בגילוף, מעקות להם, פה ושם ירק שיח ופרח, וחלונות קטנים שמסגרות להם אחת על גבי חברתה, רחבות כלפי חוץ והולכות וצרות כלפי פנים, ונשים מציצות מתוכם, מביעות שקט וסקרנות. פה ושם גם כיכרות קטנות, ובתווך – מזבחות וכַני־קטורת בשביל עוברי־דרך שאינם פנויים להליכה למקדש. בוחן היה סנחריב את כל הנראה לעיניו, ולמד לדעת, כי תושבי־גבל בעלי תרבות ויחש המה. שואל היה שאלות, אשר הזקן היה עונה עליהן ברוב חן וידיעה, ולא שכח גם להורות לו על בתי־המלאכה הרבים לעיבוד הגומא, שטיבו יעלה גם על זה של המצרים ורבים דורשיו בכל הארצות השכנות. כן הראה לו בנין־אבן קטן נשקף מעל גבעה אל מול פני הים, והוא בית־העקד. ברחובות הצטופפו המוני עם רב אשר הריעו לכבודו של מלך אשור וניפנפו בכפות־דקלים שבידיהם. ברוב יהירותו נתעה סנחריב להאמין כי מרוב כבוד והערצה הם עושים זאת, ולא ידע כי כן נצטוו מפי זקניהם, שלא לפגום בכניעה, ולא להעלות חרונו של אדם אשר בכוחו להגדיל את שיעור המס, וברצותו, גם להעטות עליהם קלון למשל ולשנינה. לפיכך נעשה הכל ברוב פאר והדר, לשוות למעשה סבר־פנים, ולכסות על המרירות בנועם־נימוסים ובמתק־שפתיים.

[ג]

כיכר־המיקדש של בעלת ואדון המה ככוורת דבורים, לפי שהמון רב נתאסף, והמקום צר היה מהכילו, כי שלא כמקדשי המדינות הגדולות, קטנים היו המיקדשים הצידוניים. בתוך חורשת עצי אלה וברוש הוקם המיקדש, לפניו רחבת המזבח, ובירכתיים כמה לשכות ותאים. מסביב לכיכר ניצבו טורי חיילים וחניתותיהם בידיהם לעצור בעד ההמון ההורס אל החצר התיכונה ומתגעש במלל ושיח כים נגרש. למרגלות המיקדש ניצב המזבח הכן ועליו האש המבוערת מזה שעות, ולצידיו שני כַני־קטורת כעמודים נישאים שבראשיהם התאבך ניחוח־בשָׂמים. הכוהנים ומשמשיהם ניצבו בסמוך עם המחתות, היעים, קערות הנסך והכלים, הכל כדין וכמשפט, ופר בן־בקר יפה־מראה שקרניו מצופות זהב נכון להקרבה.

כל התכונה הזאת לא נגעה אל לבו של סנחריב, כי רגיל היה בזה, הן בחצרו ובמחנהו, והן בכל המקומות בהם קיבלוהו העמים הנכנעים ברוב פאר, בזבח ובכֵרה, במשתה היין ובמינחה. אך המיקדש הקטן והנאה, שהיה בנוי רובו אבן גזית, מקושט גילופים מועטים וחיקוקי־אבן, הסב תשומת לבו. הוא, הבונה הגדול, הבקי בהילכות בנייה ופיסול, אשר רב־החרשים שלו ליווהו לעתים קרובות במסעותיו, יודע להעריך כל תבנית או דמות שרוח־חיים בעיצובה. על־כן לא ישב מיד אל השולחן הערוך לכבודו בחורשת המיקדש, יחד עם זקני גבל ושועיה החשובים שנקראו במיוחד אל הזבח ואל הלחם, אלא משוטט היה סביב לתת עינו בבנין. היה זה מיקדש צנוע במידותיו, ולעומת מיקדשי־הפאר בערי־אשור קטן היה למדי. אך רוח של מידה נכונה היתה נסוכה עליו, וחוש של יופי היה טבוע בכל פינותיו. שילוב קורות ארזים כבדות ליד המסד למטה, היה בו להוסיף חן רב לפשטות־האבן. בעיקר מצא ענין במדרגות המובילות פנימה, לפי שלצדיהן, על גבי בסיסי־אבן עגולים, התנשאו קישוטים מפוסלים בדמות ראשי־נשים שפני תום להן ועל גבי תסרוקתן הכבדה ומחלפותיהן היורדות על כתפיהן, מעשה־מקלעת, נשאו כנזרים תבניות כניסה למקדש, והן כמקדמות בברכה פני כל הבא לזבולם של בעלת ואדון.

סנחריב החל לעלות במדרגות־המיקדש. גברה בו סקרנותו להציץ פנימה אל ההיכל. היה זה חילול החוק להיכנס להיכל ולחזות בזיו האלים לפני הקרבת הקרבן, זכות שניתנה לאחר הזבח למלך, לכוהן הגדול, לזקן העיר, ואחרי כן לנכבדי העם ושופטיו, בעוד ההמונים מצטופפים בחוץ. משהחל סנחריב לעלות במדרגות לאיטו חש מאחרי גבו כי מעשהו מכה את העם בתדהמה; לפי המיית האפתעה שפרצה מפיותיהם ידע זאת. רגע עמד במקומו, כמחכה שמי־שהוא יבוא לעצור בעדו בטרם יעשה את המעשה, לפי שלא בעיר שהבקיע לתוכה הוא נמצא לעשות כאשר עם לבבו. אך איש לא הרהיב עוז, ורק עתה תקפה אותו, כדי הרף־עין, חולשת־הדעת, כי מכל חילו האדיר החונה מחוץ לשערי החומה נמצאת לידו פה רק פלוגת פרשיו. וגם רבשקה אינו מעז הפעם לחלצו ממצבו זה, והוא עומד שם בין שרי הצבא וצופה לראות אחרית דבר.

עוד כשבע מדרגות היו לפניו. מתוך חלל הפתח, שהשחיר לעומתו מחמת האפלולית ששררה בפנים ההיכל, כבר היה סיפק בידו לראות את בעלת ואדון נישאים על כניהם זהב, זה לצד זה בקצה הדביר מנגד, ענן קטורת מרחף סביבם והם זוהרים בזהבם, באבנים הטובות כגחלים הלוחשות באש, ודומה שהם מביטים נכחו בחומרה רבה על כי יהרוס אל הקודש. מופלא ביותר מראָם הזוהר באפלולית, לפי שמראות של נחושת־קלל קלטו את קרני השמש מבעד לצהרי הסיפון והיו מחזירים אותן במחושב, שעה שעה ואשנביה ומראותיה, אל מול פני האלים לאצול להם נוגה. מאחורי גבו של סנחריב עמקה השתיקה המאיימת, ולפניו אך שבע מדרגות…

באותו רגע חמוּר, כאשר סנחריב גמר אומר בלבו לעלות שבע מדרגות אלו ולחדור פנימה, שמע לפתע מאחוריו דשדוש רגלים בסנדלי עור רכים. בהפנותו ראשו לאחוריו, ראה אַחד הזקנים שרוע בפישוט ידים ורגלים על המדרגות, ספק כורע, ספק צונח מאפיסת־כוחות. הזקן הרים זרועותיו הרועדות, פרש אותן לפני סנחריב, ובקלסתרו הנבעת – תחינה וכאב:

“הה, מלך המלכים, בחיר האלים, שא־נא לעבדך ברחמיך הרבים!”

“מה לך כי נזעקת?”

מעיני סנחריב נשקף הזעם, אך רווח לו מעט על כי טרם עשה אשר זמם. הוא הבין יפה, כי הזקן שׂם נפשו בכפו בבקשו לעצור בעדו, אך תמה היה לראות, איך יעשה זאת. הקדיר פניו, וידו אחזה בניצב חרבו, דרך איום:

“דבּר, פן אבתקך בחרבי ולא אשנה!”

“בי, אדוני המלך! הן כה יאמר המשל האשורי: ‘מעשה איבה אל תעשה והנוחם לא יאכלך…’ הואילה, המלך, לבוא עמי, כי הכוהנים אומרים להקריב לכבודך, להתפלל לשלומך ולהצלחתך בכל אשר תפנה. ואז יביאוך הכוהנים ברוב פאר והדר פנימה אל ההיכל. כי לא ייעשה כן במקומותינו…”

“אתפלל לאחר שחרבי תהיה בך על העיזך לחסום לי הדרך”.

“אין חיי, מלך רם ונישא, נחשבים במאומה, וגם כה יאמר המשל האשורי: ‘תפילה נועדה על חטא נגד האל, אך לרצח־אדם אין כפרה’. ולא למעני אבקש את הדבר, גם לא למען האלים, כי אם למען העם הרואה את מעשך אשר לא כחוק, והעם אינו טוב מן הנער אשר אין בינה במוחו, וקללתו וחרונו יחולו על ראשי זקניו”.

שוב זכר סנחריב את מיעוט פרשיו בכיכר, והבין כי איש לא יעלה על דעתו לתלות בו סיבת נסיגתו. די היה לו במה שהזקן הזה הקריב את עצמו לדבר על לבו ולהניאו ממעשהו, והסתייע גם במשלים אשוריים לצוד את לבו. ובתוך כל הצפייה הכבדה הזאת, והדממה אשר מבעדה הגיעה לאזניו המיית גלי הים המשתערים על החומה מצד מערב במחי עמום, וסנחריב זע לאיטו, מהורהר, כנעתר לתביעת הזקן וירד מדרגה אחת. אנחת־רווחה התמלטה מפי הזקן, וברדת סנחריב עוד שתי מדרגות ותפרוץ שאגה אדירה שהביעה תודה והוקרה לסנחריב, וכל פנים צהלו כי חלפה הסכנה אשר היתה תלויה כעב כבד ומאיים. העם הריע לכבודו על אשר ריסן יצרו ולא חילל הקודש. אך הקריאות צרמו את אזני סנחריב. בלבו ידע כי נוצח, זו הפעם השניה, לראשונה בשיחה עם יהוכל החכם בשער העיר, ועתה שוב בידי אחד מזקני גבל אשר עמד בפרץ. אך אשר לא ניתן לו עתה נטל לעצמו עוד באותו יום בדרך אחרת, בעשותו מעשה שהיה למשל ולשנינה, ובו שב להוכיח את עוז לבו ורהבו בנקמו נקמת כבודו המחולל.

[ד]

לאחר הזבח והמשתה שנערך לכבודו, בעוד הפורטים על הנבל והמנגנים בכלי־נגינה אחרים מרעישים ויוצאים מן החורשה ללוות את הכוהן הגדול ואת הזקנים בהיערכם לכניסה אל המיקדש, והם מחכים לסנחריב כי יואיל לתפוש את מקומו בין זקני גבל – הפנה לפתע את ערפו אליהם דרך זלזול, ולתמהונם הרב עלה על ריכבו, בהראותו קבל עם, כי אין את נפשו לחלוק כבוד לבעלת ואדון. היתה זו פגיעה מפורשת בכבודם, אך היה בה פחות מחילול־הקודש. כה רבים היו האלים, אשר סנחריב פקד להוליכם שבי לאחר נצחונותיו, כל אלה המצטופפים בקלונם במיקדש עשתורת בנינוה, עד שמאס באלה כאשר לא ניתן לו לראותם כחפצו. לפיכך הראה להם, לזקנים ולכוהנים, את מורת־רוחו, ובעלותו על ריכבו הטיל לתוך חלל האויר את הפקודה:

“אל קברות־המלכים!”

במסעותיו לא היה סנחריב פוסח על מצבות־אבן ובניני־פאר, מיקדשים והיכלי־מלכים, כל אשר כוננה ידם באבן, בקישוט ובכתב, ובקי היה להפליא בכל הסגנונות המצויים בתחומי מדינות־מלכותו. ואם גם טרם ראה את בניני מצרים, הנה שמע רבות עליהם מפי אנשים אשר היו שם. בעיקר הפליאוֹ אחיקר בסיפוריו על המצרים ואורח חייהם, והוא אשר תיאר לפניו את הצורות של ארמונות המלכות, הפסלים העצומים ומצבות־האבן הענקיות המגובבות על בסיס של ארבע צלעות והן הולכות הלוך וגבוה, הלוך וצר עדי התחברן בשיא מחודד, כהרים הגבוהים, להפליא כל עין, כי עצומות הן עד למאוד²⁵; כן סיפר לו על הקברים המפוארים החצובים בסלע ואשר אין ערוך לאוצרותיהם, ועל חיות־האלם הנוצרות בחובן רזי מצרים והרובצות טורים־טורים בכניסה אל הארמונות. אחיקר היטיב לתאר את כל אשר ראה במצרים לכל תגיו ופרטיו. וכן לומד היה סנחריב שיפורים בבנייה ובכל אותם המפעלים שיש בהם להנציח את שמו ואת זכרו, את תפארת מלכותו ואת דרכי שלטונו. בענין אחד השפיע עליו אחיקר כי טוב הדבר להנהיגו גם באשור, בדברו על השקאת השדות במצרים בעזרת ה“שאדוף”²⁶; הדבר נעשה במצוַת סנחריב גם באשור לטובת עובדי־האדמה. אך בעיקר מצא ענין בתיאור מצבות־הזיכרון אשר להם, לפי שגם הוא היה מרבה לחרות את פעלו על טבלות־אבן, לכתוב על לוחות־ספר, על גלילי־חומר ועל כל אשר ניתן לפאר את פרשת־גדולתו. על נצחונות מרבה היה לדבר, וכאשר הכתיב לסופריו את אשר יש לחרות ולצייר, היה משבש פעמים עוּבדות שלא נראו לו, ויש שהיה מוסיף ומגדיל את מספר השבויים או שיעור הביזה, אך בכללו שמר על עיקרי הדברים גם אם לא סיפר על תבוסות מעטות או כשלונות. “אלה” – היה אומר – “הם דברים אשר יקרו לעתים, ואם לא תזכירם והיו כלא־היו, אך את אשר תחרות על האבן זאת היא האמת ואין בלתה!”

לאזניו הגיע שמע הקברות של מלכי־גבל מימות־קדם, אשר מלכו לפנים והיו עתירי־מעש ונכסים. בקירבת־מקום, בקבר מפואר חצוב בסלע בתל הפונה לים, בין קברים במערות ובכוכים, מהם חסומים ומהם גלויים, נמצא קברו של המלך אחירם. שם יצא סנחריב, כאשר הניח את הכוהנים וזקני גבל במיקדשם. אמנם, מעשהו נתפרש כפגיעה בכבודם, אך למעשה שמחו על שיצאו מכל הפרשה הזאת ללא תקלה כבדה, והיו עוסקים בשבח ובהודייה, פטורים מאימת האורח. אותה שעה כבר היה סנחריב ליד מערת הקבר, ואחדים מחייליו מחזיקים בידיהם לפידי־אש להאיר מחשכיה.

היה זה קבר מפואר, חצוב בסלע ולוחות־אבן מצפים קירותיו, מחסה ממפולת ומטחב, כדי שחדר הקבורה ישמש מקום מנוחה למלך לעולם. לפני כארבע מאות שנה, בערך, התקין אתבעל בנו את הקבר לכבד את זכר אביו אחירם, והרי הוא מוצא שם את מנוחתו בתוך השקט והאפלולית, מכובד בידי בני עמו ולא־מוטרד בשלוות עולמו. ואכן, בתוך החשכה, שהלפידים הניסו אותה והרקידו את צללי הבאים על הקירות, גבוהים ואימתנים, ריחפה רוח אחירם בארונו הכבד, החצוב באבן־גיר לבנה, ארון שמיטב חרשי־האבן עיטרוהו תבליטי־ציורים, דמויות משמשות וכדומה, כיאה למעמדו הרם של המלך.

סנחריב השתאה ליפי הארון והיה מהלך סביבו, מסתכל בו ובוחן טיבו מכל הצדדים. מונח היה הארון הכבד על גבי בסיס אבן ובארבע קרנותיו רובצים תחתיו ותומכים בו ארבעה אריות־אבן מוצקים, אריה בכל זוית, פניהם לארבע רוחות־העולם. לפי שבולטים היו בראשיהם מתחת לארון, נראו כמבקשים להתרומם ולהרים על גבם את כל המשא הכבד הזה. ומעל לארון מיכסה מעוגל בקצותיו הארוכים, צמוד יפה אל הארון ושוליו נושקים את שפתו עד כי חָברו והיו לגוש אחד של אבן. ודמות המלך חרותה בארון, כשהוא יושב על כיסא־כרובים ולפניו דמויות שרי־חצרו, נשואי־פנים ובעלי מעמד נכבד, מקוננות וכבודה רבה, לפי שמלווים הם את אדונם לבית־החיים.

מסביב שלטה הדממה, ורק איושת האבוקות והפיח העולה מן הפתילות הטבולות בשמן נידף ונישא מסביב. עדיין עומד היה סנחריב, בוחן יפה את הארון ואת כל הפיתוחים, גוחן ובודק, מסתכל באריות הנושאים על גבם את ארון־המלך, ורבשקה העומד לידו, תופש לפיד מידי אַחד החיילים ומקרבו להאיר פינה אחת או אחרת.

והנה הופיע, בהול ונושם, אַחד הזקנים אשר נשלח להיות מורה־דרך ונותן ביאורים לסנחריב. מצד אחד היתה בזה כוונה של נימוס, ומצד אחר נשלח הזקן להיות עֵד ואדם בעל סמכות מטעם מועצת הזקנים, כי לעולם אין לדעת מה יעלה על דעתו של המלך האשורי, שבמשך היום כבר נתגלה כבעל־חסד ופורץ־גדרים כאחד. מוטב, איפוא, כי יימצא בכל מקום אַחד הזקנים לידו, להניח את דעתו ולפייסו. הזקן השתחווה לפני סנחריב:

“לפקודת המלך הנני. לשרתו ככל אשר אוכל”.

סנחריב נתן בו עין זועמת:

“שוב בא אחד מהם להטרידני”.

הזקן נבוך: “חלילה לי מלהטריד את המלך. רק לשרתו הוגד לי”.

“האחד מנע בעדי את הכניסה למקדש, לא להפר שלוות האלים, והאחר בא לשמור עלי שלא ארגיז ישני עפר. הואילה, איפוא, זקן נכבד ונשוא־פנים, לספר לי על הקבר הזה את אשר תדע, כי בינך ובין הקבור בו רק כפשׂע”.

הזקן החל לספר בלשון נמלצה על המלך אחירם, פרשת גדולתו ותפארתו, על דורו ועל הקשרים האמיצים בינו ובין מלך מצרים, על המסחר שפרץ ועצם בימיו, על גבל שעלתה לשיא עושרה, ומגבב היה דברים שהיתה בהם בלא ספק בקיאות רבה, אלא סנחריב קצרה רוחו:

“ידעתי, ידעתי כל זאת. לפי דעת מחַשבי מנין העתים מוטל אחירם מלכך זה בארונו קרוב לשלוש מאות שנה”.

“שלוש מאות שמונים וחמש שנה”.

“רואה אני, כי יודע אתה מנין העתים בעבר. התדע ידוע גם את אשר יקרה לי ולאשור ברבות הימים?”

“הצפונות והנשגבות בידי האלים נתונות, ואנו נדע אך את אשר מאחורינו ולא את אשר לפנינו, אבל דבר אחד ידוע גם לנו: תמיד יעמוד אדם חי אשר יספר תהילת האדם המת”.

“משמע, זקני, כי ביום מן הימים יעמוד אחד זקן כמוך ליד קברי וירבה להג ככל אשר יעלה על רוחו, בקלוני או בשבחי ואיש לא ימחה בידו!”

“האלים קוצבים לאדם תהילתו או קלונו לפי מעשיו”.

“האין רמז בדבריך, זקני, כי קלוני רב משבחי?”

“מעשיך יפארוך”.

“הטובים?”

“כדבריך, אדוני המלך”.

סנחריב צחק:

“זהיר אתה, זקני, ואף־על־פי־כן אומר אתה את דברך. לוּ יהי כן. ועתה באר לי פשר הציורים האלה העוטרים את קברו של מלכך. רק זאת אראה, כי התכונה רבה לידו, והשמחה למותו גדולה היתה!”

הזקן הורה בידו על דמות אחירם היושב על כסא מלכותו הרם והמפואר, שסעד גבוה לו, ומשני עבריו חיות־אלם מצריות אוצרות סוד, בעלות־כנפים, וציין, כי בהשפעת המצרים היו אבות אבותיו חונטים אף הם את מלכיהם, ואחירם בארונו חנוט הוא. ואשר לציורים, הרי הם מראים את המלך המיסב לסעודת־האבל לפני שולחן עגול, סמל החיים המשלימים מעגלם. בידו אחת יחזיק גביע יינו ובידו אחרת פרחי הלוטוס, האחד זקוף בפריחתו ובעליו הדשנים שהוא סמל לשמחת־החיים ולרוחו הטובה של המלך העובר לעולם שאין בו ראשית ואין בו סוף, והלוטוס האחר כפוף בכמישתו והמרמז כי יש קץ לכל גבר. ואכן, ניצבות לידו המקוננות המטיחות בידיהן על חזיהן החשופים, לאות אבל ופרידה, ושבעה משריו עומדים לפניו בשורה, אחד בעורף רעהו, לפי מעלתם, לשרתו שלא יחסר לו דבר, והם מביאים עמהם גם תשורות ומזון.

על פני סנחריב נסוכה היתה ארשת של הגות. שאלת החיים והמות העסיקה אותו לא פעם בשיחות ובהרהורים. האשורים קברו את מתיהם ואת מלכיהם בכבוד אך בפשטות, ולא שיוו להם מן הזוהר והפאר המלווה את המלך שהלך לעולמו כמנהג המצרים אשר הקפידו שגם בעברו בספינת המוות לעברו האחר של העולם, לא ייגרע דבר ממנו, כפי שהיה רגיל בחייו בארץ־שלטונו. וגם אלה המלכים הצידונים שבגבל, חיקו את המצרים. סנחריב ידע כי אין האשורים משלים את עצמם ואינם משתעשעים בהזיות של תחייה מדומה לאחר המוות, ואם כי מלכי אשור אדירי־כוח הם, הרי רק בחסד־האלים הם שולטים, ואינם שמים עצמם אלהות כמלכי מצרים המַשלים את עצמם. וכבר נכשל גלגמש בחפשו את סוד החיים, הוא ש“שלישיתו אדם ושתי שלישיות בו אל”, וכבר אז הגיד לו אנגידו ריעו וידידו, כי אין תקווה לאדם בחיים שלאחר המוות. בכל־זאת, בסתר־לבו, מצא סנחריב ענין רב במנהגי־המצרים ובעיקר בפולחן־המוות שתכונה רבת־רושם סביב לו, עד שיש והאדם בכוח דמיונו יראה את ההמשך מעבר לחיים. אך לפתע נתעורר מהרהוריו:

“הבל הבלים!”

דומה, שהביקור במקום זה תם ונשלם. אך ממקומו טרם מש. ועמדו לידו רבשקה ושרי־צבאו, הזקן מגבל, נושאי־הלפידים, והכל מחכים לאות, לרמז של תזוזה, כדי למהר ולצאת מן המקום הזה שהמחנק בו רב, ואילו סנחריב טרם נע. עדיין נראה תּפוש בשרעפיו. ואכן, באותו רגע העלה סנחריב על זכרונו מקרה אשר קרה לו במסעוֹ לבבל, כאשר דלק בעקבי מרודאך בלאדן, ועד לאוּר הגיע השוכנת לחוף הים התחתון.²⁷ היה הדבר בשעת ביקור בקברה של המלכה א־שובאד. גם שם היתה דממת־אפלה בתוך הקבר הגודל, גם שם עמדו לפניו נושאי־לפידים, אך היה משהו אחר באוירת הקברות; אלו השלדים הרבים, נאמני המלכה, שנחו במחיצתה, וזה הסיפור שהוגד לו המלווה אותו עד היום, בהוד תעלומה.

לפתע נפלו מבטיו של סנחריב על כתובת חרותה מסביב לשפה העליונה של הארון. מחמת סקרנות שבו למראה הציורים והדמויות מסביב למלך אחירם, נתעלמה ממנו חרוֹתֶת זו, ואל נכון נראתה תחילה, לעיניו הרגילות בעיקר בכתב היתידות, כסלסול־קישוט; ואילו עתה ראה יפה כי כתובת היא זו, בלשון העברית־כנענית. נגע בה באצבעותיו, כמבקש לפענחה, אך משום שנבצר ממנו לדעת את פשר האותיות, לפי שרגיל הוא באשורית ובארמית בלבד, פנה אל הזקן:

“קרא את הכתוב!”

הזקן הזדרז וקירב את עיניו הכהות אל הכתובת. בהחילו לקרוא בה היה הולך אחרי הכתוב צעד־צעד ומקיף את הארון סביב־סביב והוא מבטא בקול ברור כל מלה, תחילה במקורה הכנעני, ומיד מעתיקה לארמית:

“ארון אשר עשה אתבעל בן אחירם מלך גבל לאחירם אביו כמקומו בעולם. ואילו מלך במלכים או שליט בשליטים אשר ישים מצור על גבל ויפתח ארון זה, ייסחף שרביט־משפטו ויתהפך כסא מלכותו. ושלום ישכון על גבל”.

בתוך הדממה נשמעו הדברים כיוצאים מפי אתבעל בן אחירם, רבי־רושם וצופני אזהרה חמורה. עם זה מקרבים היו את התקופה הרחוקה ואת רוחו של מי שפעל בתוכה, והפוקד גם עתה על האדם, מעבר לתחומי־הזמן וסערת־עלילותיו.

הזקן כילה דבריו, נרתע פסיעתיים אחורה, ובפניו ארשת של כבוד ויקר; מפנה היה את מבטיו לעבר סנחריב, לקלוט בהבעת קלסתרו רושמה של השבעה זו. ואילו סנחריב, אחוז הרגשת שלטון בלי מצרים, טרם מחה מזכרונו חרפת נסיגתו מעל מדרגות מקדשם של בעלת ואדון, מבקש היה למצוא איזו תואנה לפגוע, לנקום, לבצע מעשה החורג מן הרגיל, כיאה לו ושידובר בו, עתה מצא לו לפתע אחיזה בעלילה נועזה. הוא השמיע את פקודתו בשקט:

“פתחו את הארון ותראינה עיני את אחירם”.

בתוך התדהמה שהובעה בפני כל היה הזקן היחידי אשר התריס:

“לא ייתכן”.

“אשר ימרה את פי – מות יומת”.

“אל־נא באפך, מלך המלכים! המרגיז מנוחתו של שוכן עפר תחול עליו קללתו”.

“לא לחלל ולא לשדוד חפצי, כי אם לראות מה דמות היתה למלך שהלך לעולמו לפני ארבע מאות שנה. אחזה בו, כי עז רצוני, אל תעֵז לעמוד בדרכי!”

“הרים אתה עוקר, מלך רם ונישא, ועל קנה־גומא לא תתגבר?”

“חדל לך, זקן, כי כבר הקדימך רעך במשלי אשור, אשר עלה בידו על מדרגות־המיקדש, לא יעלה בידך הפעם” – ובפנותו אל רבשקה – “צו על אנשיך!”

הזקן נאנק. זקני־גבל יטפלו עליו את האשמה על אשר לא השכיל להניא את סנחריב מטירופו זה. בחושו הכיר וידע, כי לשוא יכביר מלים לשנות את רצון־שרירותו התקיף של מלך יהיר זה אשר לא יֵדע מורך. נרתע לאחוריו, אך מן המערה לא יצא. מבקש היה לדעת אחרית־דבר וגם מידה של סקרנות עמדה בו. הצפיפות במערה גדלה, כי יתר על נושאי הלפידים הוזעקו חיילים חסונים בעלי זרוע. הם ניגשו למיכסה הצמוד לארון, משני עבריו, סמכו כפות ידיהם לקו הצר המפריד בין שני חלקי־הארון, ומפאת כבדו הסמיקו פניהם מגודל־המאמץ. לראשונה לא עלה הדבר בידיהם, ורק לאחר יגיעה רבה הורם המכסה קימעה מצדו אחד; אז חזרו החיילים וחברו יחדיו מצדו אחר, להסיטו גם הוא. בראותם, כי אין המיכסה צמוד ודבק כבראשונה, שוב הקיפו אותו משני עבריו, ובמאמץ משותף ומתואם הורם והונח בזהירות לרגלי הארון, בעוד הניצבים עליו מעיפים מבטי אימה וסקרנות לקלוט רושמו של מראה עוטה סוד־קדומים אשר יתגלה לעיניהם. ריח צחנה קלה הבא מתמיסות של חניטה מעורב בנדף־בשמים עז וחריף שלא פג משך מאות בשנים, פרץ מתוך הארון והיכה בנחירי־אפם של העומדים בסמוך. הזקן הליט פניו בכפות־ידיו, כמגן על עצמו מחמת זעמו של המלך המחולל, והוא חיוור עד־להחריד. דממת־מוות שלטה מסביב ואך סנחריב יחידי לא הראה כל סימני פחד או רתיעה, ועיניו נצמדו תוך תשוקה עזה של התבוננות במראה שנגלה לעיניו:

על גבה מוטלת היתה גויית המלך החנוטה כמשפט המצרים, כפי שהניחו אותה חונטיה לפני דורות רבים. מצומקת היתה הגופה גם מבעד לרצועות הבד והחיתולים, שעטפו אותה מכף רגל ועד ראש, ועור־פניה צפוד, מיובש ודבק ללסתות ולעצמות־הפנים, כדי הקטנה מרוב כחישות, אך הבעה של עקשנות ורצון עז עוד נסתמנה בקלסתרו; שערות זקנו הארוך, ופרעות־ראשו ששיבה זרקה בהן, עטרו אותו מסביב ושיוו לו חשיבות של אדם השקוע בתרדמה – תרדמת־נצח. בתוך הארון הבחינו עיניו של סנחריב בשני קנקני־בהט מצריים, אשר רבשקה קרא מעליהם את שמו ותארו של רעמסס הגדול, אצעדות וצמידים עשויים זהב, כלי נשק – קשתו, חרבו ואשפתו, כלי בשמים ומור שעדיין הדיפו ניחוח־נעימותם.

כשׂבוֹע עיני סנחריב מראות את דמות דיוקנו של אחירם, מישש בחיקו והוציא מבין קפליו שתי אבני־ספיר גדולות ויפות שהשתעשע בהן הבוקר בשערי־גבל, שעה שהגישו לו את מינחת־המס. הניחן לרגלי החנוט ולחש בנעימה של אדם המכפר על חטאו:

“לאות כי לא לשדוד ולא לחלל אמרתי, כי אם להראותך פני מלך אשר האלים נותנים לו את השליטה בעולם הזה, ולסימן כי אין להמרות את פיו עלי אדמה. תנוח בשלום על משכבך, אחירם מלך גבל!”

ובהעיפו מבט אחרון על פני החנוט פקד:

“השיבו את המיכסה למקומו!”

ולרבשקה הניצב עליו אמר חרש:

“צו על הכוהנים להקטיר קטורת בקברו של המלך”.

ואם כי לבו נקפו, יצא סנחריב כמנצח. בעקבותיו הצטופפו כבורחים ממקום־המעשה רבשקה ושרי־הצבא, הזקן מגבל, כושל ונרעש מחרדת־הלב, נושאי־האבוקות והחיילים, כל אלה אשר ראו מראה שלא ימוש מעיניהם ומזכרונם כל ימי חייהם. כאשר הוגד הדבר ברבים – ותהום גבל. רע היה המעשה גם בעיני הכוהנים אשר במחנה סנחריב.

פרק שמיני: במצודת סרגון    🔗

[א]

מיום צאת סנחריב למסע־המלחמה נשם אחיקר לרווחה, הוא חש בכל נפשו כי דרור קוֹרא לו, וכי אדון הוא עתה גם לרוחו. אמנם, הוטל עליו למלא כמה תפקידים בתוקף היותו שר־החותם וסופר־המלך: עליו לפקח על כתיבת המכתבים לסנחריב במועדם, להיות “עיניו ואזניו” מרחוק, להשיב על כל מכתביו ושאלותיו. סנחריב הקפיד על כך: גם במסעותיו העסיק שני סופרים במחיצתו, סופר לאשורית וסופר לארמית. כן הוטל על אחיקר להוסיף ולחנך את אסר־חדון, יורש־העצר, להדריכו לקראת יעודו. מחובתו היה גם לנהל בעצה את המלכה זכת.

היו אלה ענינים אשר העסיקו אותו, אמנם, אך לא גזלו את כל זמנו, ויכול היה, איפוא, לשקוד גם על הדברים הקרובים אל לבו הוא בבית־העקד של מקדש נבּו, תוך חירות המעשה והמחשבה. ולא מפני שסנחריב היה טורדו, מקיפו בשאלות, נמלך בו וחוקר את דעתו אלא מפני שהיה לפעמים עושה כהיפך־דעתו. מקשיב לו, דומה, ברצון ואינו סותר את עצתו, אך לרוב מבצע את הדברים לפי רוחו, בכוח־הזרוע ובגאוות מלך, אשר אלי אשור במועצתם חיסרו אותו רק מעט להיותו עולה עליהם. אכן, אמר אחיקר בלבו, בו ניתן לאמור: “עבד הוא צלו של אדם, אדם הוא צלו של אלהים, המלך הוא בצלמו ובדמותו של אלהים!” אחיקר חייך חרש בהוסיפו תוך מורת־רוח: “סנחריב הוא למעלה מזה, כי האלים לא ייטיבו ולא ירֵעו, ואילו הוא – פגיעתו רעה ורבת־סכנות, ליחידים כלעמים. אין דבר נחשב בעיניו, ואין דבר עומד לשטן בדרכו”.

שעת־בוקר היתה זו, ואחיקר מהלך היה באולמות ארמונו של סרגון, מחכה לתלמידו אסר־חדון, להובילו לבית־העקד, לאַלפו בינה וללמדו פרקי דעת וחכמה האצורות בלוחות־חומר ובמגילות־קלף וגומא. מיום שסנחריב הכריז עליו כעל יורש־כסאו, פקד על אחיקר מורהו לשקוד במיוחד על השכלתו, להתהלך עמו בדוּר־שַׁרוּכּן,²⁸ בארמון ובבית־העקד, קבל עם ועדה, להראות בעליל, מה רבה החשיבות שהמלך מייחס לתפקידו זה ולבנו הצעיר.

אחיקר הקדים לבוא, ומאפס־מעשה מהלך היה לאורך הקירות באולמות, חוזר ובוחן בעיניו את כל התבליטים, הציורים והכתבות אשאר אך תכלית אחת להם – לפאר ולרומם את אדוני הארץ ובירתה. משתהה היה לעתים ליד איזו כתובת שניסוחה וסגנונה מעוררים בו שאט־נפש, ואין האחת שונה לרוב מחברתה. תוך־כך הגיע לאולם כסא־המלכות. הזקיפים ורומחיהם בידיהם ליד הכניסה הכירו יפה את אחיקר החכם, שר־החותם, והיו קדים לו בהכנעה כל־אימת שהיה עובר, לפי שהוא אחד המעטים שניתנה לו דריסת־הרגל לכל מקום בחצר המלך בלי שמישהו יעז לעכב בעדו.

מאז יצא סנחריב למסעו דמה הארמון לים סוער שחדל לפתע מזעפו והדממה כבשה אותו. אנשיו ועבדיו עסקו בלשכות המרוחקות, ואילו חדרי־הארמון הסמוכים לאולם־הכיסא ריקים היו, ולא עמדה בהם אותה תכונה והמוּלת־תמיד של תרתנים, הלא הם אלופי־צבא, מבקרים וצירי מדינות שונות, שליטי־הפחוות ואנשי חצר־המלך, איש־איש ומשאלתו, שליחותו, תככים ומאוויים, ענינים שנחתכו לרוב באולם הזה לשבט או לחסד.

דומיה כבדה היתה באולם ואפלולית מעט. אמנם, סנחריב הוא אשר התפאר לימים, כי בארמונותיו אשר בנינוה הצליח “לפזר את החשכה”, ואילו פה בארמונו של אביו הסתנן האור פנימה רק ברווחים שבין התקרה ומרישי־הארז הרובצים על הטפחות העליונות, כי הצהרים הקרועים בקירות פנו לרוב אל חומות שסגרו אף הן בעד האור. לפיכך היו הציורים המשוחים בששר, בטורים שמעל לכתבות ולקישוטים, נראים בכל עתרת יפיים ומוארים, ואילו טורי התבליטים והלוחות נושאי הכתבות שנמוכים הם לוטים היו בצל, ואדם שמבקש היה לקרוא את הכתוב צריך היה לגשת מקרוב. אך לפי שבחוץ שלט יום יפה ובהיר, טוב היה האור באולם כדי קריאה. בימי סגריר העלו בחדרי־הארמון אבוקות או נרות־חרס בכל הפינות. אחיקר התעכב ליד אחד התבליטים הקבועים בקיר, המשכו של פרק בדברי ימי סרגון:

“– – – הנחלתי תבוסה להומבניגש העילמי במישור של דהר. שמתי מצור על שומרון וכבשתיה בקחתי בשבי שבעה ועשרים אלף מאתים ותשעים מתושביה”.

---

אחיקר הפסיק לקרוא ולחש לעצמו כנותן־פירוש למעשה: “ועתה יצא בנו להשלים את המלאכה ולהאביד גם את ארץ יהודה, אחותה של שומרון, להביא את הקץ גם על העם הזה, נביאיו וחכמיו”. אחיקר נאנח חרש והמשיך לקרוא סופה של הכתובת, בדלגו על תיאורי מלחמה ומצור, פרטים שהעלו בו מורת־רוח, אם כי גם סופה לא היה משעשע כלל. הוא עבר וגחן על גבי תבליט אחר:

“אני סרגון, בחיר אֶנליל, הכוהן המפואר של אשור, שהאלים סמכו עליו ידיהם, המלך הגדול, המלך האדיר, מלך העולם, מלך אשור, מלך ארבע רוחות־העולם, אהוב האלים הגדולים, מושל צדק, אשר בידו הפקידו אשור, נַבו ומרדוך, מלוכה שאין דומה לה, ואשר הנחילו לשמו תהילה שאין למעלה ממנה – – – גיבור אדיר, לובש חימה השולח נשקו להכניע את אויבו, המלך אשר מיום עלותו על כסא מלכותו לא היה נסיך דומה לו, ולא מנצח בקרב ובמלחמה כמוהו, המנפץ עמים כמו כדים”.

על פני אחיקר הרכים שכנה עצבת: “המנפץ עמים כמו כדים…” עיניו השחורות הביעו עתה מורת־רוח גלויה. את כף־ידו העביר על מצחו הרם, כמבקש להניס הרהור טורד, או לעצור בעד איזה כאב חבוי המציק לו. הוא לחש לעצמו במרירות: “רצח, שריפה, כיבוש, ביזה ושוד, והתפארות חדלת־שחר שאין לה גבול. ובנו סנחריב, אשר כבר השתתף בקרבות האלה עוד בחיי אביו אינו נופל ממנו בכל הדברים האלה. הלא הם מלכי־אשור אשר בשם אֵליהם הם דורכים על האדם ברגל גסה”.

הואיל ואסר־חדון טרם הופיע, היו עוד עתותיו בידו. שעה שהיה קרוא אל סנחריב, היה תמיד טרוד ובהול, באפס־יכולת לעיין בכתבות האלו, ולפי שמצא לו הפעם פנאי לכך, המשיך לשוטט על פני האולמות, לראות ולקרוא לתומו. שוב נתעכב ליד כתובת אחת באולם הראשי, בה מוסיף סרגון לפאר תבונתו “המחבקת הכל” ואת מוחו “המוליד תכניות” והמסתמך על האלים אשר העלו את מחשבותיו “מעל לכל המלכים אבותי”.

אחיקר הקדיר פניו. הנה איך הוא מוסיף על דברי־הרהב שלו גם את השקר הנתעב: “המלכים אבותי!..” והרי הדברים ידועים לכל אדם ואדם מבני דורו! אך את אשר יוכל להכחיש עתה כל איש באשור, אפשר ובדורות הבאים יעידו דברי המצבה הזאת כאמת שאין לסתור אותה. כי המרבה לשקר לא בנקל ייעקר. הנה, כיצד לוקחים להם המלכים האלה את הכל בכוח הזרוע!

[ב]

בבוא סרגון לבנות את ארמונו ואת בירתו החדשה אשר קרא לה דור־שרוכן, היו נימוקיו רבים כן שונים, וכולם לא באו אלא לחפות על נימוק אחד אשר בסתר־לבו כירסם אותו כתולעת, לפי שלא היה בן־מלך. סופריו הגניבו לתוך כתבותיו שנחרתו על טבלות־הזכרון, לפי רמז מחוכם של אחד משריו שתי מלים פשוטות לכאורה, אך רבות־חשיבות: “המלכים אבותי”, כאות של רציפות והמשך למוצא־המלכות של סרגון. לפתע נתגלה גם בגניזה של בית־עקד בכלח העתיקה לוח שצורתו עתיקה, פגום בקצותיו ומאובק, המזכיר, בין פרטים אחרים, גם את הדבר, שאבי־אביו של סרגון מתייחס על בית תגלת פלאסר הראשון. העתקים מן הלוח נעשו לרוב, ויד סמויה שקדה להפיצם ברחבי־אשור, ואף קבעו אותם בין לוחות־הזכרון.

האמת היא, כי סרגון שימש תרתנו הראשי של שלמנאסר החמישי, רפה־הרוח והחלש, אשר הפקיד בידי סרגון את כל עניני־המלחמה ושֵם יצא לו כשר־צבא מעולה בהליכותיו ומפואר בנצחונותיו. הוא ניחן בשיעור־קומה ובתכונות אשר היפלו אותו לטובה מאחרים. בשאיפותיו שקיימן הלכה למעשה, קנה את לב השרים והכוהנים, לפי שהשכיל לדאוג למקדשיהם וחלק מן הביזה הפריש להם. גם אכזריותו שלא ידעה רתיעה שעה שהדברים נגעו לשלומה של אשור ועצם היותו יד־ימינו של המלך, קירבו אותו לשרי־הצבא. הידיעה על מותו של שלמנאסר הגיעתו בעודו צר, בשמו של המלך, על שומרון בירת־ישראל.

שני בנים היו לשלמנאסר, האחד יורש־העצר – שנפצע פצעי־מות באַחד הקרבות בעילם ובדרך לנינוה מת בריכבו, והאחר – חולה אנוש היה כל ימיו, צל־אדם ומוטל על ערש־דוי, חשוך־תקוה. הזקנים ושרי־הצבא נתנו את עיניהם בסרגון והמליכוהו על אשור. גם הכוהנים הודו בו. סרגון החיש את כיבושה של שומרון, נתץ חומתה אך לא החריבה כולה, הפקיד עליה מושל פחווה מטעם אשור, הגלה עשרים ושבעת אלפים מתושביה ובראש תהלוכת־נצחון הוביל, יחד עם זקניה ושריה, את שכיות־החמדה מאוצרות־שומרון, מארמונו של בית עמרי, ונכנס לנינוה הדור ומפואר בריכבו, מוקף שרי־הצבא. המוני־אשור קיבלו פניו בתרועות־שמחה ובתשואות. הכוהנים הבהילוהו ברוב חגיגיות אל מקדשיהם להכתירו. כאשר חזר לארמון, כבר היתה לראשו ה“תיארה”²⁹ המקודשת של מלכי־אשור, מצנפת־מלכות גבוהה עשויה אריג כפול ולביד, נוקשה, עינה ארגמן, מקושטת קרני־זהב חצויות, שלוש מזה ושלוש מזה, כדבוקות בה, ואבנים טובות קבועות בה, בצורה המיוחדת לאל ולאדם אחד בלבד הדורך על אדמת אשור – והוא מלך־המלכים, עטרה שיש בה מלכות וקדוּשה כאחת.

העם והשרים קיבלו את מרותו, לפי שעשוי היה לקיים באשור את הסדר ואת החוק ולפאר את אשור ולרומם שלטונה במדינות, להרחיב גבולותיה. על העמים הטיל אימתו ודיכא מרידות בכוח־הזרוע. בראשית מלכותו הנחיל תבוסה ליעביד מלך חמת, ערך מסע־צבא קשה נגד בני־אררט, כבש את כרכמיש בירתה בהחריבו אותה ואת מקדשה המהולל עד־היסוד, היכה את העילמים, ריסן את בבל, והיה המלך הראשון באשור אשר במסעות־כיבושיו בא במגע עם המצרים, הכה חילם דרומית לעזה ופיזר את חבר־העמים שמרדו בו בהשליכם יהבם על בני־היאור. ובעודו שטוף במסע־מלחמה, והנה נתן לבו על הקמת בירה לעצמו ועיר חדשה.

עוד ביום הראשון לאחר ההכתרה, כאשר נותר לבדו באולם־המלכות המפואר בנינוה, והוא מתהלך מסביב לקירותיו המקושטים והמכוסים כתבות המלכים שקדמו לו, אשר פיארו את עלילותיהם לדורות הבאים, במסעי מלחמה וציד, במעשי־גבורה, בבנייה, ככל אשר ניתן לשלב את עצמם ברוב פאר והדר לתוך המסכת של דברי־ימי אשור, הבין סרגון כי בנינוה לא ימצא שלווה לרוחו, כי לא יוכל לברוח מגדולת עברם.

לא נותר לו בלתי אם להניח את זכר המלכים כמו שהם, ולהקים לעצמו מקום, בו יוכל לקיים את שמו כדרכם, ברחבות ופאר; הוא הרגיש כי עליו להקדים ולצאת מן המקום בו כל צעד ושעל מזכיר לו את זוהר קודמיו ותהילת־מפעליהם, וככל אשר הזמן מגדיל את המרחק בינם לבין הדור החי, כן לובשים מעשיהם יתר תוקף ואמת מוצקה. מוטב, איפוא – פסק סרגון – כי ייפתח פרק מיוחד ובבירה מיוחדת, לפי שבכיבושיו ובנצחונותיו עולה הוא עליהם, ועל־כן אין טוב מזה שמצבות האבן והזכרון, הטבלות והלוחות שבארמונו, בבית־העקד, ואשר ייחקק וייחרת באבן ובחומר, בכל פינה, ליד הפרים בעלי הכנפים, – כל הכתבות ישאו את שמו המפואר כפותח תקופה חדשה של שושלת בית סרגון, מן המסד ועד הטפחות בכל אשר יפנה. והוא יפליא לעשות בבנייה, באמנות הפיסול והציור, בהרחבת הגבולות ובשליטה שאין דומה לה לכוח ולתבונה. הוא יתחיל, ובנו סנחריב, שהוא רואה בו אשורי מושלם ולוחם נועז לכל פרטיו – יהיה הממשיך. ובניו אחריו. מלכי בית סרגון!

לשריו ולכוהניו אמר סרגון, כי נוטש הוא את נינוה מחמת החום והמחנק אשר בה; כי גלי החדקל שטפו ועירערו את יסודות ארמנותיה וחומותיה שלא הונחו כראוי על גבי רובד מוצק; כי מי הנהר אינם יפים לשתייה, ובעיקר באביב עם הפשרת השלגים בהרי אררט, כי אז חומר החדקל ומימיו דלוחים המה; שהארמון נתיישן עד שאינו הולם מקום מגורים של מלך אדיר. ביום־ההכתרה הסב את שמו הקודם “יריבו” ל“סרגון”,³⁰ וגמר אומר בלבו, כי גם הארמון והעיר שהוא הולך להקים צריכים להיות בנויים וטבועים בחותם השושלת החדשה, ובשערי־המלכות, שעליהם ישמרו הפרים המכונפים מפני רוחות רעות, יתנוססו, על החומה מעל, נסי אשור וסמליו החדשים, כפי שהוא רואה אותם בעיני־רוחו, והעיר על תילה מותקנת כראוי, על מקדשיה, רחובותיה ושווקיה, ברחבות ובתפארת המרהיבה דעתו של אדם.

סרגון שנתפש לרעיון, תקפו בולמוס של עשייה. הוא בחר לו את המישור הפורה ורחב־הידים, צפונית־מזרחית לנינוה, המשתרע משפת־שמאל של הכֻּסֻר עד למרגלות הרי המוזרי. המישור היה מפורסם בפוריותו. עובדי־אדמתו קצרו בו יבולם פעמיים בשנה, ועל־כן זכה בכינוי “מישור האביב הכפול”. במשך ימים ספורים נישל סרגון מעל אדמתם את תושבי־הסביבה והעבירם למקומות אחרים באשור, שילם להם ביד רחבה בעד אדמתם הפוריה, והקמת־בירתו החלה בתנופה שאין דומה לה בתולדות אשור, בפאר ובהדר, בכנסו לעבודת־פרך רבבות משבויי־המלחמה ועבדים לאין־ספור; הִזרים חרשים ובנאים מן הצידונים, ואף משרידי־החתים שכמה מבניניהם מצאו חן בעיניו. וכן הובאו בשפע ארזים, עצי ברוש, אורן והבנה, שיש ובהט, אבני־גזית ולוחות־אבן, חמרי־בנין מכל הסוגים שמצאה ידו, לבנים שרופות ומזוגגות, צבעוניות, ומשך שש שנים עלתה העיר והוקמה לפי תכניות מדוקדקות, מרובע בתוך מרובע, חומה בתוך חומה, הזקוּרת מתנוסס בכל הדרו, על שבע קומותיו, כל קומה קודש לאחד מאלי שבעת כוכבי הלכת: שמש, סין, נבו, אשתר, נרגל, מרדך, נינב,³¹ ולכל קומה צבע משלה לפי הסדר, לבן, שחור, ארגמן, כחול, אדום, צבע הכסף והקומה השביעית, מצופה ריקועי־זהב; ביום לאור־השמש ובלילה לאור־הירח, היתה בוהקת וזוהרת מרחוק, מכריזה בגאווה על גודלה ותפארתה של בירת אשור החדשה. כן הוקמו בעיר בתי־נשק ומיקדשים לכל אל ואל, רחבות ופאר מבית ומחוץ. שיפעת הנחושת בלבד אשר שימשה ליציקת הפרים, דמויות גלגמש, השערים והמזבחות וכלים אחרים, עברה על כל המשוער, ושיירות לא פסקו מלהביא מן המתכת הזאת מאי־אלישע,³² מערבת ים־המלח ואילת שביהודה. סרגון הכביד את אָכפו על העמים הנכנעים, אשר נאנקו תחת כובד עולו ומיסיו, אולם העיר הלכה ונשלמה בקצב מהיר, תוך חפזון שצל־המות מעיב עליו.

ואכן, בעשרים ושנים לחודש תשרי, בין מסע מלחמה למשנהו, נחנכו העיר והארמון, וחצי שנה לפני מותו נכנס סרגון להסתופף בתוכה ברוב עם חוגג. הוא לא זכה לחיות בה בשלום ימים רבים ולשבוע בה עונג. כי נרצח מן המארב בדרכו לבבל. רובי־קשת שארבו לו במבוא בין סלעי־מגור ירו בו חיצי־מות. יש אומרים כי מרי־נפש מבני אררט אשר לא שכחו את חורבן־ארצם ושריפת־מקדשם הם שעשו זאת, ויש אומרים כי כשדים מאנשיו של מרודאך בלאדן ביצעו את דבר־הרצח, ואילו כוהני־מקדש־עשתורת בנינוה אמרו, כי מאלהי אשור יצא הדבר, על אשר מאס בנינוה, בהעיזו להקים לו בירה חדשה נגד רצון האלים.

סנחריב בנו, אשר עלה על כסא מלכותו ואשר בשנותיו האחרונות הפקיד סרגון בידיו את הסמכות לשלוט בשמו במחוזות הצפוניים של אשור, לפקוח עין על העמים המתמרדים ועל מזימות ותככים שאין קץ להם, וגם שיסגל לעצמו הליכות־שליטה וחכמת סדרי המדינה, החל עוד בחיי אביו להתקין את נינוה כבירתו העתידה, לפי שלב שליט ומאווייו, הכמוסים כגלויים – אין חקר. לאביו אמר סנחריב, כי מבקש הוא להציל מכלייה גמורה את בניני נינוה וחומתה אשר נפגעו קשה מרוב ימים. הוא כיפר בנסך ובתפילה את נשמות המלכים הקודמים, לפני שניגש לערער את יסודות החומות והארמונות של מלכי־אשור, כי באבני־הפינה נטמנו כתבות נושאות אלָה על המחריב, אך לא על הבונה ומחדש. ואת אשר למד מאביו בבנייה ובתנופה של מידה ורחבות, פאר והדר, גמר אומר להגדיל פי שבעה, לפי שדרכו של מלך לעלות על קודמו.

סנחריב ניחן בכל היצרים והתכונות המסלקים מעצורים באפס־יד והמגבירים את רוחו השואפת אל מעשים גדולים ומיבצעי־ענק. הוא לא חשש למוצאו ולייחוסו, לפי שבן מלך היה, ודוקא בנינוה, אשר תקום על יסודות חדשים ומוצקים יותר, בטשטשו את עקבי המלכים הקודמים, ראה את המקום המתאים ביותר לחידוש פניה, ארמונותיה וכל אשר לה, עיר־בירה גדולה, מעטירה ויפה, שהחדקל מלחך את חומתה, ולהניח בה מקום ושטח מספיק לכתבות ולמצבות־הזכרון להנצחת שמו. פרי רוחו ורצונו הכביר.

וכן החל סנחריב להחזיר לנינוה את עטרת־יושנה ולהוסיף עליה זוהר חדש. לפי־שעה, עד לגמר בנייתה של נינוה, עד שתעמוד הכן על בסיסיה, בגובה איתן, שגלי החדקל לא עוד יערערו אותה, קבע את מושבו בדור־שרוכן. והיה מטפח תקוה בלבו, כי בית־מלכותו אחריו יימשך דורות רבים, אלף שנה אם לא למעלה מהן. כי השליט רואה אך את אשר לפניו, וחוסן לשעה כחוסן לדורות רחוקים בעיניו.

[ג]

הנער עוד בושש לבוא ואחיקר המשיך לשוטט בארמון. הן זו לו הפעם הראשונה, שאינו כפוף לרצונו של המלך. במחיצתו היה חש את עצמו תמיד דרוך, תמיד על המשמר, לפי שסנחריב ידע גם לכבדו וגם לקפחו בדברים. חייב היה אחיקר לדעת, איך להשיב לו, שלא לגדוש את המידה בחריפות יתירה, שלא לעורר בשליט הרגשת־נחיתות, ועם זאת לא לענות לו תשובה שיש בה מן החמקנות.

שעות שאחיקר היה עושה במחיצתו של סנחריב שעות של מתיחות־הנפש היו, וחש בעליל כי לפניו עומד שליט אשר יצריו ורצונו העז מפתחים בו לעתים קרובות שנינות־שכנגד ואף הבנה רבה בכמה וכמה שטחים, ואין בו נטייה לקבל דעתם של אחרים. אכן, לא אחת היה אחיקר לצנינים בעיניו של סנחריב, בהגידו לו את האמת אשר בלבו, מערער דברים מקובלים ומקודשים באשור, אם כי הוא עצמו, סנחריב, היה בועט, לעתים קרובות, בכל אלה, לפי דרכו ובשרירות־לבו, והכוהנים פיקפקו בלבם בנאמנותו לדת ולאלים. אחיקר ידע כי גם אחריו מרננים, כי דוגל הוא באלי נכרים, משמיע לעתים דעות משונות, הרחוקות מאלו של זקני אשור וחכמיה. זורע היה בסתר גרעיני כפירה וספק. אכן כבר נשבה באותם הימים רוח אחרת בין בני האדם וביחסם לאלים, אך זו נחלת מעטים היתה. בענין זה נתגלעה בין אחיקר וסנחריב מריבת־דברים חריפה, לפני צאתו למסע המלחמה, שנסתיימה באזהרה כי ישמור נפשו מדעות הצוררות סוּפה בכנפיהן.

וכן משפט מריבת־הדברים: קרוא היה אחיקר אל הלחם. לאחר שאכל סנחריב והיטיב לבו ביין, רמז לשריו, כי יפרשו, והשאיר לידו אך את אחיקר אשר ידע כי הגיעה שעת־שיחה, שיותר משסנחריב מבקש לשמוע הריהו בא להשמיעו, כדרכו. בדברים פחותי־ערך היה אחיקר, מתוך תבונה, מניח לו לשגות בהם, ואילו בדברים שחשיבותם מרובה בעיני אחיקר כאמת שאסור להתכחש לה, מתקומם היה בכל עוז־רוחו, ודורך משפטיו כחצים שנונים. קרה הדבר ימים מועטים לפני צאת סנחריב למסעו ביהודה, וכדרכו מבקש היה לשמוע מפיו של אחיקר אמרי חכמה רצופי ברכה. הוא פנה אליו באמרו:

“הנה יוצא אני לדרך, להרבות עושרה של אשור ולהרחיב גבולותיה!”

“עשירה אשור וגבולותיה רחבים גם בלי מסעך, המלך”.

“הון־תועפות דרוש לי להקמת נינוה, ואותו יתנו לי העמים אשר אדבירם”.

“עין איש כעין מים, לא תשבע עושר עד תמלא עפר”.

“אחיקר! ראה הזהרתיך, מתנבא אתה לקצי!”

“המלך, אדוני, יאריך ימים עד עולם, והאמת תאריך ימים לעד אם לא נכחד אותה תחת לשוננו. לעולם אין לדעת, מה תביא המלחמה בכנפיה”.

“המטיל אתה ספק, אחיקר, בנצחוני?”

“לא. אך כל נצחון מחיש קצה של אשור”.

“אחיקר! באר דבריך הסתומים!”

“העברים אומרים, כי הדם הוא הנפש. ודם בני־אשור נשפך על פני כל שדות־המלחמה זה דורות רבים. כל נצחון מפחית בניה של אשור. הכי לשוא קראוך סנחריב?³³ תחת אשר תרבה את אחיך תחַסרם? כל נצחון מביא רבבות שלא מבני־אשור אל שדותינו ואל בתינו, למלא מקומם של הנופלים, להיות לנו לעבדים אשר יעשו גם את העבודות שבני־אשור חייבים לעשותם בעצמם. רבים הם כיום באשור דוברי לשונות־נכר המשבשים לשוננו ומעקמים את אורח־חיינו, שטהור היה לפנים כאשר שבטי אשור ידעו את האושר בצל אוהל דל וליד פלג מים זך; כי בעקבי העושר והבטלה יבואו התענוגות, בהם טמון הרס לכל, ואת אשר לא יעשו אויבי־אשור כל השנים יעשו אלה מבפנים, ובבוא יום־פקודה ונוספו גם העבדים על שונאינו!”

סנחריב שלט בקושי ברוחו:

“חזות קשה אתה מגיד לי ולעמי, אחיקר!”

“דברי עצב וכאב הם אשר יעיבו רוחי ויעכרו שלוותי. מר לי אם אומר את הדברים ורע שבעתיים אם לא אומר. אך טוב עיוור־עינים מעיוור־לב, כי העיוור בעיניו ילמד את הדרך ילך בה, אך העיוור בלבו יסור מן הדרך וכשל בעקלקלות. הדרך בה הולכים מלכי־אשור כל ימיהם, לא נצחון אחריתה?”

סנחריב הזדעזע. בעיניו להט החרון. הוא טפח בכף־ידו בזעם אל השולחן:

“הכוהנים המנחשים עתידות בכבד יִנבאו לי אך נצחון והצלחה בדרכי אשר אלך בה, וגם באלים אשים מבטחי, כי מטים הם לי חסדם ומנשאים כסאי מעל לכל המלכים, ואת שלטוני מעל לכל עמי־תבל!”

“אם לא ייחר בי אף אדוני המלך, ואמרתי דברים אשר לא ייטבו בעיניו”.

“דבר, אחיקר, אם כי דבריך הלאוני!”

אחיקר נבוך מעט ומורך־לב תקפו:

“יצוה אדוני המלך ואלך לביתי, כי האמת כגחלת על שפתי, ואם אוציאה בפני המלך, מפחד אני מפני האש אשר תשרוף אותי ואת כל אשר לי”.

“בחידה ובמשל תדבר, אחיקר, ולא אבין לפשר מליך!”

“אלה הם דברים, מלך רם ונישא, אשר אני הוגה בהם מאז למדתי להכיר עמים אחרים, תורתם וחכמתם. בחנתי ושקלתי את אשר ראיתי בימי־חלדי, ואת כל אשר למדתי מפי חכמינו, וגם מפי חכמי כל לאום ולאום. את אשר אני כולא בחובי לא אָעֵז לאמור בפני המלך, פן ימצא בי עוון”.

סנחריב אשר פקע אורך־רוחו הביע את זעמו:

“כבר עייפתי, אחיקר, מרוב דברים ואתה טרם גילית פתרונם!”

“כי אין להם פתרון. בשבעים ושבע דרכים ילך האדם לחפשו, ובנתיבות מלאות חתחתים ואבני־נגף ייכשל ויכרע. ויש אשר יֵדע שהאמת בלבו היא, אך מפחד הוא לגלותה לעצמו, ויכבד ממנו הדבר שבעתיים לגלותה לאדם אשר לא יבין לרוחו”.

סנחריב נפגע:

“האם כה נשגבים דבריך הכמוסים, אחיקר, שלא אבין לרוחם?”

“גלויים ופשוטים הדברים, ויבין לרוחם אך מי שלא נתעה אחרי מדוחי־אמונה כוזבת, ומקום בלבו לאמת שאין בלתה”.

“הקץ למלים! דבר ואשמע”.

אחיקר החשה מעט. אשר הסתיר ולא גילה אלא דרך רמז, לפי שידע את זעם נקמת הכוהנים ואת קנאתם הקשה, ביקש עתה לבטא בכל להט רוחו.

“כוהניך, המלך, ניבאים לך נצחון, ובאלים תשים מבטחך. כוהניך – חבר מתעים הם, ואליך – עדת פסילי עץ ואבן… כוהניך משרתים בפני אלים שאין מוראם עליהם כי חדלי־ישע הם, המלך, ואין בהם רוח חיים, אך בשמם יעשו כל תועבה באשור ובשפתי־שקר יקדשו על הטבח בעמים חסרי־מגן”.

היתה דממה כבדה ומבשרת סופה. לא את כל אשר בלבו על עוכרי אשור אמר אחיקר לסנחריב, אך די היה לו במה שהוציא מפיו, דברים אשר מלך בין הפרת והחדקל טרם שמע כמותם מפי אַחד השרים היושבים ראשונה במלכות. לסוף הוציא סנחריב משפטו, אך עצר ברוחו למרבה הפליאה לשמע הדברים העזים של האיש. ובעיקר משום שבסתר לבו הירהר סנחריב לעתים אף הוא בכוחם של האלים שמדומה הוא, ויפה הוא להמוני העם. אך אם גם נתפש להרהור זה, הנה ראה כי טוב לו להעמיד פני נאמן לאלים וחוסה בחסדם. גם בפני אחיקר לא גילה את דעתו כי אמר לו, אמנם בלא זעם ובלא קנאות יתירה:

“בן־מוות אתה, אחיקר, אך ידי לא תהיה בך. יפגעו בך האלים אשר את שמם חיללת בשפתיך ובלשונך. אל נכון תדע את אשר קרה לאחנתון ולתורתו, כאשר התברך בלבו כי יתן לעמו אמונה חדשה! הכוהנים מחקו שמו מעל כל מצבות־האבן בלא להשאיר זכר לו. הממצרים הבאת את תורתך זאת, אחיקר?”

“לא ממצרים, אדוני ומלכי, כי אם מיהודה. אברהם העברי קדם לאחנתון המצרי”.

“גם על זאת תלקה יהודה כפליים מידי”.

“על מה יאשם עם, אם לא יאמין בעץ ובאבן כי אם באלהים לא־בשר הוא; על מה יאשם עם אשר נביאיו ניבאים אמת בשמו לכל העמים ולכל בני־האדם אשר בצלם אלהים נבראו? את נביאם יונה שלחו גם אלינו להזהיר את עם־אשור מפני חטאיו!”

“אחיקר! כבר דיברת היום דייך. לך לביתך ונצור את לשונך. את אשר אמרת לי היום הזה אשמור בלבי, כי יוצא אתה ובא לפני לא מתמול־שלשום. מוקיר אני את תום־לבך ויודע אני כי לא דברים ריקים הם אשר אמרת לי, חזות קשה, לי ולעמי, אשר חרוֹֹד אחרד לשמעה. וראה ציוויתיך: אל תוסיף לדבר, פן ישמעו הכוהנים”.

עומד היה עתה אחיקר באולם־הכיסא של המלך, בתוך הדממה הכבדה כאשר העלה בזכרונו את דברי־השיחה שהיתה לו עם סנחריב בטרם צאתו למסע־המלחמה. סבור היה, כי סנחריב יתאנף הפעם וברוב זעמו יסגירו לידי הכוהנים לעשות בו שפטים בשל דברי־כפירה אלה, שאין להעלותם על הדעת באשור השטופה בעבודה זרה מאז היה לעם. והנה הסתפק סנחריב באזהרה בלבד, לפי שאין הוא חסר־בינה וגם מפני שדברי אחיקר עשו בו רושם עז בדברו אליו בלהט. כי בסתר כבר נטושה היתה בין הנבונים באשור מריבת־דברים על אמונה באל אחד, טמיר ונעלה על כל אלה העשויים עץ ואבן. מאותות הימים הוא הדבר, כזרע אשר האדמה עוד תכסה עליו, אך נובט הוא עד יציץ מאופל. ואם לא באשור יהיה האות הזה, הרי בעמים השכנים, ואם לא עתה בימיו – הרי בבוא־מועד אשר לא ירחק, כי גם האדם הוא כצמח הנוטה לקראת אור שמש.

אחיקר הרים עיניו אל טורי־הקישוטים של לוחיות־החרסינה שעינה כעין הזכוכית, בעלת צבעים שונים ובעיקר לוהט בהם האדום, הכחול וכתום, ומעל להם טורים רחבים יותר, שעליהם מצוירים, זה־מול־זה, אֵלים מכונפים. ביניהם חוצצים עיגולים כעין קערות־ענק, כוכבים קבועים בהן ועיטורים שלובים זה בזה בשוליהן, טבעת בתוך טבעת, שושן רודף שושן, מעגל מַשלים מעגל; כל עיטור נראה כנמשך מחברו או קודם לו. הכל מצויר במחוגה, קו לקו, ערוך בסדר ודיוק למופת, וחיות דמיוניות שראשיהן כמנהג תיישים עיקשים, מנגחים זויות הציורים, ומעל להם שוב טורי חרסינה צבעונית, מזוגגת, טור מעל לטור. ובאמצע, מעל לכל, כבתוך שער מקומר, כחול ומעוטר אף הוא לתפארת, דמויות בתשלובת־ציורים ושלל צבעים: האל אשור ניצב על הדום, בידו אחת השרביט והעיגול, סמלי השלטון, ובידו אחרת אוצל ברכתו וחסדו לסרגון הבא בסודו ועמו אך הכוהן הגדול בלבד. “אכן” – מהרהר לו אחיקר וחיוך דק מתקשר על שפתיו מתוך סלחנות והתפעלות כאחת – “שקר מקיר יזעק…” תמונה רבת־רושם ועשויה ביד־אמן, נישאת בהדרה ובשיעור גודלה על פני האולם, ויש בה להפתיע את צירי הארצות והמדינות. רב הפאר והעושר מסביב בכל פינה. הכל מוצק ועשוי יפה, החל במרצפות האבן המרובעות שחקוקים בהן פיתוחים מעשה תשלובת, וכלה בסיפון הארזים הדבוקים זה לזה, והם חלקים למשעי ומשוחים בצבעים מרהיבי־עין.

והנה גם כיסא־המלכות, שסרגון ישב עליו, משמש עתה את בנו, סנחריב. עשוי זהב טהור, משובץ אבנים טובות וחיטובי שן. שלוש שורות עוטרות את המסעד הגבוה, אבנים טובות ואבני־חן שלוקטו אחת לאחת, לפי גודל מסויים, מנוסרות וגזורות, לטושות־להפליא, וכל צבעי־הקשת משחקים ורושפים, בפגוע בהן קרן־שמש או להבת־אבוקה, להתמיה עין רואיהן; רגלי־אריות תומכות בכסא, ומשני הצדדים משענות חטובות, בשביל ידי המלך הנחות עליהן; בקצותיהן ראשי־אריות מגולפים דקי־שרטוט, בעלי רעמות סבוכות, עיניהם מזרות אימה ופיהם פעור עד לחישוף המלתעות כנכונות לטרוף. עתה יושב על הכסא סנחריב, בהיותו פנוי ממסע־המלחמה, ולאחריו יֵשב עליו אסר־חדון, ואחרי כן אין אחיקר מעז לטוות את חוטי השושלת, לפי שאין הענינים באשור נראים לו, כי אין החיים נעים במעגלי הצדק, ואין הנצחונות מביאים עמם את האושר, כי אם את העושר השמור לרעת תושבי אשור, הרואים את עצמם כעם־אדונים, עם אשר דבקה בו יהירות־מלכו המתאמר לשלוט בכל עמי־תבל.

פרק תשיעי: אחיקר החכם ותלמידו    🔗

[א]

אחיקר נחלץ מסבך־הזיותיו. קול צעדים נחפזים, כמותם כשעטה, הגיע לאזניו, ומן המבוא שלצד ימין, הפונה לחצר הפנימית, הופיע נער כבן ארבע־עשרה, שפניו כעין השנהב החיוור, ולראשו רעמת תלתלים שחורים. היה זה אסר־חדון,³⁴ המזכיר מיד עם הופעתו את זיו פני אמו, המלכה זַכֻּתֻּ. חביב היה הנער על אחיקר, כשם שאמו היתה חביבה עליו, לפי שמצא בהליכותיהם ובשיחם מזיגה נאה של אצילות ויופי. “הבבלית ובנה” כינו אותה מאחרי גבה יריבותיה, אשתו הראשונה של סנחריב ופילגשיו. דרך זלזול וקנאה נאמרו הדברים, כי זכּת לא היתה בבלית־מלידה אלא לפי חינוכה, ואת אהבתה לבבל, לעמה ולתרבותה נטעה גם בבנה. נסיכה ארמית היתה, בת לאחד ממלכי השבטים הצפוניים, ובת חמש־עשרה היתה כראות אותה לראשונה סנחריב, בשעת מסעו עם אביו לבבל. בחג ראש־השנה היתה בין הבנות שקידשון הכוהנים לשרת לפני בֵּל במקדש אֵסַגיל. נודעת היתה ביופיה הרב והענוג בעודה נערה רכה. כאשר נחו עליה עיני סנחריב, לא ידע מנוח בנפשו עד שנעתר אביו לבקשתו והרשה לו, עוד באותה שנה, לשאתה לאשה נוספת. נְקִיָה היה שמה הארמי, וכאשר נישאה לסנחריב הוסב שמה לזכּתּ, שהוא הפירוש האשורי לשמה הארמי, ואילו סנחריב קרא לה דרך־שיבוש־שבחיבה – זכּת. וכך היה שמה גם בפי כל יודעיה אשר העריצוה, כי קסמה רב היה. בתבונתה ובחין יופיה שלטה גם בסנחריב.

אסר־חדון עמד לפני אחיקר ועיניו זוהרות:

“חפשתיך, מורי ואדוני, בכל מבואות הארמון. שומרי־הסף אמרו לי, כי באולם החצר הראשונה אתה. הלכתי שם וכבר לא היית, ועד שעברתי בכל האולמות האלה ותעיתי בכה ובכה, והנה עלה הזמן בצל־המעלות”.

אחיקר העלה בת־שחוק על שפתיו:

“החס אתה על הזמן, בני?”

“לא על זמני אחוס, מורי ואדוני, כי אם על זמנך היקר”.

“במה יקר לך זמני משלך?”

“כי נותן אתה מזמנך גם לאחרים, ואני זמני אינו יקר, כי טרם אהיה רב־פעלים!”

“האם משתוקק אתה להיות רב־פעלים?”

“בודאי! כאבות אבותי המלכים…”

“התגיד לי, בני, מה רבות פעלו הם?”

הנער הרים בצחוק קולו:

“מי אני, כי אגיד תהילת אבותי המפוארים? הלא כל אבן מקיר, בכלח, בארבֶּלָה, בנינוה, בדור־שרוכין, תזעק בקול לספר עלילותיהם, גבורתם ונצחונותיהם! הה, מאד יצר לי כי אבי לא לקחני במסעו זה לכבוש ארצות. והוא סיפר לי, כי בהיותו נער כגילי כבר ארח אל אביו סרגון לבבל, לעילם, לארץ החתים ולמדינות רבות אחרות, וכבר תפשו ידיו בקשת וחץ ורומח, ובכל המערכות אשר לקח בהן חבל במו ידיו!..”

“לא תאחר את המועד, בני”.

“אבל לקרב שומה עלי להתאמן, למען אוכל ללחום כאשר יאתה לבן אשור!”

“המלחמה אינה שעשוע; שפיכות־דמים רבה בה”.

“ידוע אדע, אך אין טוב לבני־אשור מאשר מלחמות, כיבושים ונצחונות!”

“לפני שבוע למדנו משלי־אשור וציויתיך לחרות אחד מהם על הלוח: ‘תלך תגזול שדה אויב – ילך יגזול שדך האויב’. הן תזכור. תחרות, בני, את הדבר הזה גם על לוח־לבך, כי לא תמיד תשחק השעה למנצח”.

“לאשור נועדו אך הנצחונות, והתבוסות – לעמי־הנכר!”

“יהי כן, בני. עוד נשוב ונדבר בזה. ועתה בוא ונלך אל בית־העקד”.

היה אסר־חדון מקדים את מורהו בפסיעה אחת מזורזת, מטה אליו את ראשו תוך שיחה חטופה וקופצת מענין לענין. ניכר היה, כי אהוב עליו מורהו ואין שעוריו עליו לטורח. ואכן, אחיקר ידע את נפש הנער, ולא היה מפטם אותו דברי תורה יבשים וחוקים הנוסכים שממון, אלא משלב היה בתוך החינוך פרקי שיחה נאה, דברי אגדה ומשל; בזמן האחרון החל גם להרבות בפרקי־שירה, משנן לו מעלילות גלגמש, ומצווה לו לכתוב ולחזור לכתוב את הפרקים, כדי לסגל לנער לשון יפה, להקנות לו ידיעה בכל הדברים שיפים הם ומרחיבים דעת אדם. יש שהיה חורג ממסגרת הלימודים המקובלת באשור ובבל, ומתבל את דבריו גם בפרקי שירה ודעת מתוך מגילות־ספר, שהיה רוכש מחוץ לתחומי אשור, במצרים, ביהודה, בגְבָל ובערים אחרות, אשר חכמיהם שקדו על העתקת הדברים שיחידי־סגולה מצאו בהם ענין. ואחיקר בכללם.

הוא לא הוביל את תלמידו לבית־העקד של הזִקוּרַת,³⁵ לפי שבו אצרו הכוהנים והוברי השמים אך את לוחות הכוכבים במסילותיהם, חישובי העתים והמועדים, את רזי הנבואות והניחושים בכבד ובאותות אחרים, לאדם ולבריאה, פגעי האש, הרעש והדֶבֶר, מלחמות או שטפונות; וכן את לוחות התפילות וההודיות, דברי טכס בחג ובמועד, הילכות פולחן, זבחים, נסכים, השבעות וחנוכת מקדשים, סמי־פיטום־הקטורת, דברים שאנשי הדעת והאמונה מוצאים בהם ענין וצורך. אחיקר מאס בכל אלה, ואת תלמידו הוביל לבית־העקד של מקדש נַבּוּ,³⁶ שבאחד מאולמותיו אצר ספריה גדולה שבה היו דברי־שירה, אגדה ומשל, כל אשר נמצא באשור ובבבל על הענינים המרוממים רוח אדם, ובהם גם דברי־ימי אשור ומלכיה; כן היו שם על גבי מדפים, בתוך שקעים שבקיר, מגילות־ספר בארמית ובמצרית, בעברית ובכנענית, דברי־ספרות שאחיקר מצא בהם ענין רב, אף מהנה היה בהם את תלמידו הצעיר להיותו בקי בהוויות־העולם ובאוצרות רוחו.

הכל ידעו, כי אחיקר מצוי לרוב בשעותיו הפנויות בבת־העקד של מקדש נַבּוּ. על פתחו ימין חרת חרש האבן בכתב יתידות מוגדל וברור אימרה שוּמרית עתיקה, וצבע אדום ניתן בה להבליטה לעין כול: “הכתיבה היא אֵם הנואמים ואבי החכמים”. בפנים היה סדר למופת, כי מעטים היו המבקרים בבית־העקד. בין שרי אשור שהיו סרים לעתים תכופות לעיין במגילות היה רבשקה. איש־צבא זה היה היחידי אשר חיבה יתירה נודעה לו לדברים שברוח. אחיקר קירבהו ברצון והראה לו מגילות־ספר וסח לו על דברים חדשים. הלוחות תפשו מקום ניכר ומגובבים היו זה על גבי זה בתוך מגרעות וכוכים שבקירות, ואחיקר ידע למצוא תמיד בקלות את מבוקשו, ותמיד הקפיד להשיב את הלוח למקומו הקודם. בקיאות זו הפליאה את אסר־חדון, ועוד יותר הפליאהו כוח־זכרונו של אחיקר; הוא ידע הרבה מן הדברים האלה בעל־פה, והיה קורא בעיני־רוחו מתוך הזכרון, כקורא מעל הלוח.

על שולחן־אבן רחב ידיים שניצב ליד הצוהר למען יפול עליו האור, מצא אסר־חדון מגילה קטנה כתובה ארמית בכתב ישר ונאה, ואסר־חדון, שידע ארמית החל לקרוא בה כאילו זומנה במיוחד בשבילו. מידה רבה של סקרנות היתה בו, ולפי שבן־מלך היה, נוהג חירות גם בתחומיו הפרטיים של אחיקר. הפעם לא כיהה בו מורהו, כי מצא בכך ענין חינוכי. היה זה אחד מן המכתבים, שאחיקר היה שולח מזמן לזמן לאחת המדינות הסמוכות, לרכוש לו דברים, שבארצו לא השיגה אותם ידו, לא מפאת מחירם, כי אם משום שלא היה להם דורש, והסוחרים לא יטרחו בשל יחיד לשאת, עם רכולתם בדרכים הקשות, חומר שאינו עובר־לסוחר. הפעם היה המכתב כתוב לאחד מאנשי גבל הנכבדים, וזה ענינו:

לעבדבעל שלום וברכת האלים תחול עליו!

שמעתי כי אדוני המלך סנחריב לא פגע בכם לרעה ונפשי עלזה בקרבי. שלומי טוב. כבוא הספר לידיך, ולקחת את סופרך מעתיק המגילות והלכת אתו לזקני העיר. אולי תמצא בשבילי מגילה חדשה מארץ יהודה, או משרידי אוגרית הקרובה לעירכם. שולח אני שכר העתקה כאשר יושת עלי. ברכתי ליהוכל זקן חכמי גבל אשר יבוא לעזרתי. הואילה לתור אחרי כל הלוחות והמגילות אשר טרם אדע עליהם, ואם תמצא דבר אשר לא ביקשתי ולא כתבתי לך אודותיו, אך תחשבהו מועיל ויפה לבית־העקד של נַבּוּ, ולקחת אותו ושלחתו אלי. דבר אחיקר סופר המלך סנחריב ונושא החותם בחצרו.

אסר־חדון כילה לקרוא וצחק:

“אבי מריק את אוצרות זהבם של העמים, ואתה מחפש אחר מגילותיהם ומשיב להם מכספם…”

“אני לוקח מהם את אשר נחסר אנו… כי זהב, לדבריך, יש לנו למכביר”.

“בודאי שיש לנו! עשירים אנחנו מכל המדינות בעולם!”

“לא בזהב העושר, בני”.

“במה, איפוא, אם לא בזהב ובאבנים טובות?”

“העושר, בני, הוא בלב האדם ובנפשו, במגילות היפות שהן פרי רוחו הנדיבה. עם המדמה כי עשרו שקול רק בזהב ובאבנים טובות ובדברים דומים לאלה, עם זה דל הוא עד למאד…”

הנער הקשיב בסבר־פנים רציני ולפתע קפץ לענין אחר:

“אמי המלכה מבקשת לראות פניך עם תום־השיעור”.

“בטרם החל השיעור כבר אתה מזכיר לי סופו…”

“לא. לאחר־כך!”

“טוב, בני. שב ונלמד פרק בתפילת ההודייה בראש־השנה. עליך לחזור ולאמור לי היום בעל־פה את כל אשר למדנו”.

“בי, מורי ואדוני, – התחנן אסר־חדון – למדתי וחזרתי ולמדתי והפרקים פרחו מזכרוני. לא אזכור דבר!”

“תאמר פרק מן הלוח הראשון. אל נכון תזכור את ההתחלה?”

אסר־חדון שקע בזכרונו, פתח ונשתהה, אמר משפט ראשון והפסיק. ארשת־צער נסתמנה בפניו הצחים:

“אכן, לא אזכור… לפני ימים רבים למדתי את הפרקים האלה מפי כוהן־עשתורת ומאז לא שבתי לשננם. השבוע עסוק הייתי בלימודי־הקרב, בקשת וחץ ובנהיגה ברכב אשר קיבלתיו מתנה מאת אבי לפני צאתו. נשבע אני בנבו, כי אלמד ואדע את הפרקים עד תומם!”

“אם לא תדע, אסר־חדון, ונשאת את שם נבו לשוא!”

“אלמד ואדע!”

“אם כן, תאמר לי עתה פרק מעלילות גלגמש. פרקים אלה אתה זוכר, כי למדנו אותם לפני זמן לא־רב. בחר לך את אשר תבחר, כי חפץ אני לדעת, אם לא שכחת גם את אשר למדת מקרוב”.

“טוב! – ניתר הנער בשמחה ממקומו – זכור אזכור ואגיד את הפרק, בו מספר לנו אוּת־נפישתים על חרדת־האלים מפני המבול, לאחר שהכניס לתוך הבית השט אשר לו מכל החי על פני האדמה”.

“קרא, בני, ואשמע”.

בחפזו שיבש אסר־חדון את ראשית הפרק, אך המשכו זכר יפה, קרא שורותיו מזכרונו, בקול ברור וצלול:

"…גַם לֵב הָאֵלִים פָּחַד מִפְּנֵי הַסְעָרָה,

נָסוּ, הֶרָה נִמְלָטוּ, אֶל הַרְרֵי שְׁמֵי־אַנוּ,

כְּפוּפִים כִּכְלָבִים אֶל הַקִיר נִשְׁעָנוּ.

עִשְׁתַּר נָתְנָה קוֹל כַּיוֹלֵדָה בַחֲבָלֶיהָ,

נָהֲמָה בִיפִי־קוֹלָהּ הַגְבִירָה בָאֵלִים:

הָיְתָה טִיט־יָוֵן הָאָרֶץ הַיָפָה לְפָנִים,

כִּי אֲנִי רַע יָעַצְתִּי בְּסוֹד־הָאֱלֹהִים.

אֵיכָה צִוִיתִי רַע בְּקֶרֶב הָאֵלִים?

אֵיכָה אָמַרְתִּי לְשַׁחֵת אֶת כָּל הָאָדָם?

הֲלָזֹאת יָלַדְתִּי, טִפַּחְתִּי בְּנֵי־אֱנוֹשׁ,

וִימַלְאוּ אֶת הַיָם כִּשְׁגַר־דָגָה?"³⁷

נהרה של קורת־רוח התפשטה על פני אחיקר, בהאזינו לדברים היוצאים מפי הנער, שוטפים בחן ובעוז. תמיד ישתאה אל תפארת־הלשון בה נכתבו הפרקים האלה, ותמיד הם כחדשים בעיניו, ואזניו לא תשבענה לשמעם. “אכן, – אומר היה בלבו – זה כוחם של דברים יפים”. ושמח היה כי זוכר אסר־חדון את שהוא לומד, ואם גם שכח אותה תפילה תפלה, אין כל רע בכך. הוא טפח לו בחיבה על שכמו וזירזו:

“ועתה, חושה בני, אל הכוהן המורה שבחדר־הלימוד והביאה משם גוש־חומר שנלוש יפה, לכתוב עליו מכתב לאביך המלך. ועל גבי לוח אחר תעתיק פרק מדברי־הימים של אחד ממלכי אשור”. בסתר לבו נתאווה לומר “של אחד משודדי אשור…” רעה חולה היתה בו באחיקר, שתמיד מצא אוון במלכי אשור. מתוך אהבתו הגדולה לבני־עמו יש וראה דברים שנתעלמו מעיני אחרים.

[ב]

אסר־חדון יצא החוצה. היה יום חורף רך ובהיר. אף כי הניח את אחיקר מחכה לו, לא נזדרז להביא את החומר הדרוש. ברצון היה מתחמק עתה מבין חומות־המבצר, עובר דרך השער הראשי שנועד אך למלך ולפמלייתו, ויוצא לרחוץ בכּוּסור, שמימיו הזכים שוטפים להם בנחת, וסיעות־דגים חולפות לרוב על פני קרקעית חולו הזך. טוב גם להרחיק קצת מן השער הראשי, בשביל הנמשך אל השדות ולראות את החומות מרחוק. יפה המראה: בתוך המישור רחב־הידיים, מתנשאים מתוך חומות הזִקורת, הארמונות הגבוהים, הנרשמים בלב בחוסנם ובשיעור־גודלם. בהיותו ילד מתחמק היה מחוץ לשער ורץ אל אריה־הנחושת הרובץ בכיכר מול השער הגדול, מול הפרים המכונפים, מול דמויות גלגמש הניצבות משני הצדדים, והוא חונק במו־ידיו את כפיר־האריות אשר צד. חיבה יתירה נודעה ממנו לאריה־הנחושת, מפני שלא היה גבוה כפרים העשויים אבן, שכנפיים להם ופרצופים להם כשל כוהן חמוּר, או מלך אשורי, המפיקים כובד־ראש, וכתבות סביב להם המכסות כל מקום פנוי, מזכירות לו פרקי־שיעור שלא למד עדיין. ואילו חית־הנחושת פרצופה פרצוף אריה ממש, וברוב חמדה היה רוכב על גבו, מלטף רעמתו, ובאחזו בטבעת הגדולה דומה היה לו, שהוא מפליג על החיה הדוהרת לארץ־החיתים, מעבר להרי אררט, ולכל אותם המקומות, שאביו וזקנו לחמו וכבשו בחרבם. “כאשר אגדל, – היה אומר בלבו – אצא אף אני למסעות מלחמה רחוקים ואת אשר לא כבשו אבותי אכבוש אני בכוחי ובחכמתי!” אולם מתפלא היה, על שום מה הצמידו לגב האריה טבעת עצומה זו. יום מן הימים נתחוור לו תכליתה.

היה זה לאחר שחזר אביו־זקנו סרגון ממסע־נצחון בארץ רחוקה, שגם את שמה לא יזכור. עוד היה ילד, אך זוכר הוא יפה את תהלוכת־הנצחון, את דהר־המרכבות, את השלל הרב, שהוסע בעגלות־עץ ארוכות, ואת אלפי השבויים, אנשים, נשים וטף. ואיך נשאו החיילים את האלילים שלקחו בשבי ואת כלי מקדשיהם זהב, לקול נגינת נבל, כינור, תוף ומצלתיים, אף הם מן השבויים, והמוני־אשור צחקו ולעגו למישבתם, וגדולה היתה השמחה. אחרי־כן, עם תום־התהלוכה, הציגו חיילים מול שער המלך מחזה־לראווה אשר כינס המונים עליזים ושיכורי נצחון. בתוך סוּגרי־עץ גדולים, שהוסעו על גבי גלגלים, היו כלואים באזיקים שריו וזקניו של המלך המורד באשור. לבושים היו מחלצות תפארתם, שהיו לסמרטוטים מרוב לכלוך וזוהמה, ואחדים מהם, שאביו־זקנו שפך עליהם את חמתו במיוחד, היו כרותי אף ואוזן, להשחית מראיהם ולהרבות את קלונם. רבים מהם פצעיהם כבר נגלדו, ונראו כצלקות, ואילו אחרים פצעיהם טרם הקרימו עור, והיו צובאים עליהם רוב זבובים אשר השחירו כזפת, והציקו לכלואים עד מות. ואף כי החיילים נצטוו להרחיק מהם את ההמונים, מצאו להם הללו דרך להתקלס באומללים וללעוג למפלתם. עומדים היו ויורקים לצדם בבוז, זורקים בהם קליפות של פירות וירקות רקובים. רבים התבדחו למראה השבויים העלובים, תוך גסות שהגבירה את השמחה, ורק מעטים נדו לגורלם המר. ביחוד משך את תשומת־לב ההמונים האיש אשר היה כבול לטבעת שעל גבי אריה־הנחושת; שלשלת ברזל כבדה היתה רתוקה לסד אשר לרגליו היחפות והמצולקות, כי ברגל עשה דרך ארוכה וקשה, ושתי שרשרות־נחושת דקות נתונות היו כחח באפו ובשפתיו, להבאיש ריחו ולהגדיל קלונו. עמד לבוש בגדי ארגמן ותכלת, לפי שמלך היה בארצו, אך הבגדים נתרפטו, נזדהמו ודמו לבלואי־סחבות, והביט נכחו בעינים קמות, כי עיוור היה. בפקודת סרגון ניקרו לו קבל עם את שתי עיניו, על אשר פשע באשור וביקש לפרוק את עולו מעל צוארו. לעתים כורע היה וצונח ארצה מאפיסת־הכוחות, ואז היה אחד החיילים דוקר בו ברמחו, להקימו על רגליו, לקול צחוקם של ההמונים ולשריקות הבוז והלעג שנשמעו מסביב. לעולם לא ישכח אסר־חדון את המראה הנורא הזה, כי האנשים הנכרים אשר הובאו לחרפה ולדראון לא עוררו בו כל רגשי זעם כי אם רגשי חמלה. ואל אריה־הנחושת פחד לגשת זמן רב ולרכב עליו כמנהגו, ולילה בלילות ראה בחלומו את המלך העלוב והמיסכן, כשהוא עומד ליד ערשו, ומשני חורי עיניו ניגרות דמעות דם… הוא זעק מרוב פחד וייקץ משנתו. אחת השפחות הבהילה אליו את אמו, ולאור הנר ישבה לידו והרגיעה אותו בלטיפותיה עד שנרדם.

אסר־חדון נתעורר מהזיות־זכרונותיו וימהר אל אשר נשלח. הקיף את מקדש־נבו, עבר ליד בית־המלאכה של האורגות בד ומרבדים, אלו נשים מן השבויות, שהכוהנים מעסיקים אותן בכל מיני עבודות לצרכי המקדשים, ונתקרב לאגף, שבו נמצא בית־הלימודים לבני־השרים ורבי־המדינה. עשרות נערים בני־גילו וצעירים ממנו ישבו על ספסלי־אבן נמוכים לאורך־הקירות, בידיהם חרטים עשויים קני־סוף והם מטביעים בקצותיהם המחודדים על פני לוחות־החומר הרכים את סימני־הכתב, בהשגחת־הכוהנים. לפני זמן־מה עוד היה יושב ביניהם, אך מיד לאחר שהוכרז כיורש־העצר, נמסר לחינוכו של אחיקר החכם. הנערים, רעיו מתמול־שלשום שמחו לקראתו, הפסיקו לימודיהם ורחש תמהון מהול בהערצה עבר ביניהם: “אסר חדון…” גם הכוהן חש אליו לשרתו בסבר־פנים. את מבוקשו נתן לו מיד. על גבי לוח־עץ קטן הביא לפניו גוש חומר בהיר ורך שנלוש אותו בוקר, ואסר־חדון לקחו, העיף מבטי־שמחה לעבר הנערים חבריו, וחזר אל מורהו המחכה לו.

אחיקר הרים אליו את ראשו מעל גבי מגילת־קלף:

“אין אתה חס על זמני היקר, אסר־חדון?”

“סלח נא, מורי ואדוני, כי לא בי האשם. מחכה הייתי לחומר עד שהוכן.”

“ואני ראיתיך מבעד לפתח, כשאתה עומד בחוץ זמן רב למדי.”

“כן, מורי ואדוני… – הודה הנער ופניו הסמיקו – שקוע הייתי במחשבותי”.

“כל דבר יפה בעתו. על מה חושב היית, בני?”

“חושב הייתי על הארצות, שתפולנה בידי כאשר אהיה מלך”.

אחיקר נעצב אל לבו והעיר לו כמוכיחו על פניו:

“מחשבות גאווה הן, בני, ולא תמיד הן באות כתומן. טוב עצם בידך מאוז בסיר רעך, וטוב כבשה קרובה מעגל רחוק ממך, וטוב צפור אחת בידך מאלף צפרים מעופפות”.

הנער צחק לשמע הדברים:

“יפה הוא משלך, מורי ואדוני, אך בחסד אלי־אשור הן לא ייגרע חלקי מגורל אבותי. עוד נכונו לי ימי תפארת וגדולה, ואת כל אשר אעשה אחרות גם אני על מצבות־אבן ולוחות־הארמון!”

"אכן, – לחש אחיקר לעצמו – בחסד אֵלי אשור… – ובפנותו אל הנער: “ועתה, שב לכתוב את מכתבך לאביך המלך, כי בעוד יומיים יצאו הרצים, וראה שהכתוב יהיה יפה, כאשר יאתה לבן־המלך!”

הנער ישב אל השולחן. מגוש החומר פרס לו חתיכה כמלוא־הכף והיה משטח אותה על גבי לוחית העץ עד היותה דקה כפת לאפייה. לקח סכין עשוייה עצם וחתך בקצותיה, עד שנתקפחה צורת העיגול שהיתה לה קודם־לכן ולבשה צורת־מַלבן. הניח את הסכין על גבי הלוח הרך לרוחבו, ובחרט אשר בידו שירטט קוים דקים, ברווחים שווים, והיה הלוח מוכן לכתיבה.

הנער השהה מעט את קצה החרט בין שיניו, ולאחר ששקע במחשבות, כמפליג בדמיונו למרחקים הזרים, בהם עורך אביו את מסע־המלחמה, החל לכתוב וכולו כובד־ראש, מטביע בחרט את הסימנים כמראה יתידות קטנים, והם מצטרפים זוגות־זוגות או קבוצות גדולות יותר, לאורך ולרוחב, כובשים טורים ארוכים וישרים, זה מתחת לזה, לבטא את דברי הנער. לאחר שסיים לסמן בחרט סימון אחרון, ניגש למעשה החביב עליו מעצם־הכתיבה. מעל צוארו הסיר את החותמת, שהיתה תלויה בפתיל מושזר תכלת וארגמן. היתה זו חותמת־גליל קטנה ונאה, עשויה בהט, ציר־זהב מבריח אותה וידית קטנה צמודה לה להחזיק בה בשעת הטבעתה בחומר. אסר־חדון לקח את החותמת, הרטיב אותה תחילה בתוך קערית מים, לבל ייאחז החומר בתוי הציור החרות; מתחת לכתוב הניח את החותמת על הלוח וגלל אותה מקצה לקצה, עד אשר הוטבע הציור האהוב עליו, יפה וברור: גיבור־ציד הנועץ את רמחו באריה טורף. בשעתו, כאשר ניתנה לו הזכות להשתמש בחותמת, כיאה לכבודו של יורש־העצר, ירד עם אחיקר לשער הפסילים והחותמות לבחור לו את מהן. האומן, צידוני כנראה, הראה לו כל מיני ציורים, דמויות אֵלים וכוהנים הניצבים לפני המזבח עם כלי הקטורת, או ליד עץ־החיים הקדוש, וציורים רבים אחרים אך כולם לא מצאו חן בעיניו. ולא נחה דעתו עד שהראה לו האומן חותמות של אריות, מסוג אלה שהיו נהוגות בימי אשורנזירפל גיבור־הציד. ציור אחד משך מיד את לבו, ולפי הוראותיו חרת לו הצידוני בגליל־בהט קטן את גיבור־החיל, כפי שתאר לו אסר־חדון, ועד היום חביב עליו הציור הזה. ועוד יותר חביב עליו מעשה־הטביעה בחומר, שהיא ברורה ויפה. “מה מצער הדבר – היה אומר בלבו – כי ייבצר ממני להטביע בבת אחת בחומר גם את הכתוב, תחת אשר אשב ואשרטט כל סימן לחוד…”

עתה הושיט לאחיקר את המכתב הכתוב על גבי הלוח. המורה קרא את הכתוב בקול רם:

“למלך המלכים, אדוני אבי סנחריב, מאת בנך עבדך אסר־חדון. שלום למלך אדוני ולאלופי־צבאך. יתן אשור בידיך את אויבי־המלך ויפלו בחרבך כעמיר אחרי הקוצר. אשור האל ועשתורת מארבּלה³⁸ יטו אוזן קשבת לתפילתך, ילכו לפניך בקרב. יהי רצון שתשיב חרבך לתערה ועיניך רואות את כל השלל, הביזה והשבויים, זהב, כסף ואבנים־טובות, צאן ובקר. שלום באשור. שלום במקדשים. שלום במצודת המלך. עבדך לומד דעת מפי אחיקר במקדש־נַבו”.

“קצרים דבריך, אסר־חדון, אך טוב שאין בהם שגיאה. ועתה הכן לך לוח גדול מזה וכתוב עליו את הפרק מדברי־הימים שאתן לפניך. אמנם, אבות־אבותיך כולם משתמשים בסגנון אחד, ובלשון אחת, ומספרים איך בנו היכלות, ארמונות ומקדשים, כמה אריות צדו וכמה ערים כבשו וכמה ראשים ערפו ומה מספר החללים שכרתו ידיהם. ועוד מעשים רבים טובים כאלה, אך כל זאת עליך לדעת ולהכיר, כי כן הוגד לי, ואת פי אביך המלך אין להמרות”.

הנער לא הראה אף הוא חשק רב לשקוע בפרקים מדברי־הימים של המלכים הקדומים. די היה לו בכתובות שראה וקרא בנינוה, בדור־שרוכין, בארמון אביו זקנו סרגון. לפיכך ביקש לו תואנה להשתמט משיעור זה, והוא שטח את בקשתו לפני אחיקר:

“הבטח הבטחת לי לספר עוד מן החידות, שחד לך מלך מצרים בארמונו. תאב אני מאד לדעת ולשמוע את הדברים”.

אחיקר חייך מתוך קורת־רוח. הנה איך יתפוש זאטוט זה את לבו בחלקות!

“טוב בני. אעשה כאשר הבטחתי, ואתה אל תשכח לכתוב את אשר צוּוית!”

אחיקר המיש את המגילה אשר לפניו הצדה, שטח זרועותיו על השולחן, הירהר רגעים מועטים, לזכור מה עליו לספר ולא סיפר עוד, כי יש ויחזור אל הדברים שכבר נאמרו ואסר־חדון יעמידו מיד על טעותו. פתח ואמר, כקורא את הדברים מזכרונו:

“והנה, מלך מצרים מנסה היה אותי בדברי חידה ומשל. יום אחד קראני אליו ויאמר לי באזני שריו וחרטומיו: ‘באר לי, אחיקר, פשר הדבר הזה: סוס אדוניך צהל באשור וסוסותיו פה שמעו ותפלנה עוליהן מפחד’. יצאתי ואצו על עבדי לתפוש לי חתול וליסרהו בשוטים בכיכר־העיר. ויהי כאשר ראו המצרים את המעשה הזה וילכו ויגידו למלך: ‘גבה לב אחיקר וגם התל בנו, כי פקד לייסר חתול קבל עם!’ וישלח המלך לקרוא לי ויאמר אלי: ‘למה זה השפלתנו?’ ואען ואומר לו: ‘אדוני המלך לעולם יחיה. החתול הזה הרע לי במאד. כי סנחריב מלכי העניק לי מתנה תרנגול אשר קולו ערב מאד, והיה כקראו וידעתי כי המלך חפץ לראות את פני. והנה אמש הלך החתול הזה לנינוה וימלוק את ראש תרנגולי וישב’. ויען המלך ויאמר לי: ‘רואה אני, אחיקר, כי מאז באת בימים נתבלעה דעתך עליך. הן מפה עד נינוה מהלך שלוש מאות וששים פרסה, ואיככה ילך החתול בלילה אחד למלוק את ראש התרנגול ולשוב?’ ואען ואומר: ‘ואיככה זה שמעו סוסותיכם פה קול צהלת סוס אדוני ותפלנה עוליהן, והמהלך בין מצרים לאשור שלוש מאות וששים פרסה?’”

עיני אסר־חדון הזהירו:

“הכית את מלך מצרים שוק על ירך!”

אחיקר המשיך:

“בזה עוד לא תמו הדברים, כי חרה אף המלך ויאמר לי: ‘באר לי, אחיקר, פשר החידה שאחוד לך עתה: עמוד אחד מחזיק שנים־עשר ארזים, ולכל ארז שלושים אופנים, ולכל אופן שני חבלים: האחד לבן והאחר שחור’. ואען ואומר: 'אדוני המלך! גם רועי־הבקר בארצנו יודעים פשר הדבר הזה. כי העמוד אשר אמרת הוא השנה, שנים־עשר הארזים חדשי השנה הם, ושלושים האופנים שלושים ימי החודש המה, ושני החבלים, האחד לבן והאחר שחור, הם היום והלילה”.

הנער מדושן־עונג היה לשמע תבונת אחיקר מורהו וחכמתו:

“הכית את מלך מצרים בלשונך, ואבי יכהו בחרבו!”

“חדה היא מכת־הלשון, אך מביאה גם מרפא לגוף ונחמה לנפש. לא כן מכת־החרב, בני, כי אין לדעת חרבו של מי תחזק, ואשר יוכה לא יוסיף לראות באור־שמש”.

הנער השתער בעקשנות על מורהו:

“לא אבין לרוחך, מורי ואדוני! הנה אשמע מפיך דברים נגד המלחמה, דברי־ימי אשור ומלכיהם אינם טובים בעיניך, וכל החָרות בידי אבות אבותי על כיבושיהם ונצחונותיהם – והלא תפארת אשור וגדולתה היא המלחמה וכל העושר הרב וברכתו ממנה יבואו לנו!”

“בני, אחדים ממלכי אשור פעלו גם גדולות ונצורות בשביל בני עמם, אך המעשים הטובים שחרתו על הלוחות מעטים הם, כי טבעו בנהרי־נחלי־דם. תעלות־המים להשקאת־השדות, אשר התקין אביך ברוב חכמה, טובות הן בעיני מכל כיבושי העמים וארצותיהם; התעלה הגדולה הנעשית בפקודת אביך, אשר תביא לתושבי נינוה מים זכים לשתיה ממרחקים, מן הזאַב אשר מימיו ניגרו עד עתה לשוא לתוך החדקל – יקרה בעיני אלף מונים מכיבוש ארצות הצידונים, העילמים והבבלים גם יחד; העצים הרבים והיפים אשר הביא אביך המלך מארצות רחוקות לטעת אותם על אדמת־אשור, יפים הם בעיני מכל שכיות־החמדה של הביזה והשלל הזורמים לאשור; אותו צמח חדש ויקר, כותנה, שהביאו אביך מהודו הרחוקה ושתלו בארצנו ובנותינו ונשותינו אורגות מצמרו בגדים ואריגים – ברכתו טובה וחשובה בעיני מכיבושה של ארץ מצרים כולה! אך אלה הם דברים, בני, אשר תבין אותם לאשורם כאשר תגדל. עוד הרבה יש למלך לעשות בארצו הוא, בטרם צאתו לכבוש ארצות לא־לו, ולהחריב אותן על לא חמס בכפן. ויש הרבה דברים אשר אנו צריכים ללמוד מן העמים הקטנים האלה, שאשור טורף אותם כטרוף הזאב את הכבשים!”

“כי הזאב דרכו לטרוף…” – חייך אסר־חדון.

“אם כן, מה יתרון לאדם על הזאב?”

“תבונתו!”

“הוא אשר אמרת, בני, – בשכלו! כי זו היא המתת היקרה ביותר, שבה חוננו האלים את האדם. ויש אשר התבונה לא נחלת־החזק היא, כי אם סגולת־החלש, כי לא כל החזק בחילו הוא גם החזק ברוחו”.

“אמרת, מורי ואדוני, כי יש דברים שאנו יכולים ללמוד מן העמים הקטנים. היש בהם בוני ארמונות, חומות ומקדשים וערים כאשר יבנו האשורים? היש בהם צבא, אילי־ברזל, רכב־מלחמה, כלי נשק, שרי־צבא ורבי־חרשים כאשר יהיו לנו? היש בהם אלים כאלי־אשור הגדולים השולטים ברום ובתהום?”

“בודאי, בני, יפים המיקדשים והארמונות שאשור מקימה, אך מצרים אינה נופלת מאשור בתורת־הבנייה, ויש גם אשר תעלה עליה, אך גם מצרים וגם אשור בונים את כל הפאר הזה בעמל־כפיהם של מאות אלפי עבדים ושבויים, רבבות אלפים אשר מרוב עבודה קשה ומפרכת ייתמו לגווע ביסורים קשים, ובטרם יפחו את רוחם יקללונו בחמת־זעם. וגם בבל מפליאה לעשות בבנייה, ותבנית היכליהם וגניהם התלויים תעמוד נגד עיני רבי־החרשים שלנו בבואם לבנות בערינו. ואשר לאֵלי־העמים, אם גדולים וחכמים הם, אם תשועה בהם או אין, לא אוכל, בני, להשיב לך הפעם, כי מאד נכבד הוא הדבר אשר לא תשיג אותו בשנותיך, וטוב יהיה אם נדבר על כך כאשר תגדל. אך אם יש לנו ללמוד מהם, הבה אגדך דבר אשר טרם חשבת עליו: נלחמים אנו בבבלים, אשר אֵליהם גם אלינו הם, ואשר שפתם שפתנו היא, ואשר את חכמת החוזים בכוכבים למדנו מהם, וכל הסיפורים היפים על בריאת־העולם, על המבול, ועל גלגמש ועלילותיו, ודברים רבים אחרים בשירה ובהודיה – כל אלה מידיהם באו לנו, ויש אומרים כי בבל עולה ביופיה על כל ערי אשור גם יחד. הם העשירונו עושר רב, ואנחנו רק מעט מאד הוספנו בכוחותינו ובתבונתנו על כל העושר הזה. וראה נא, ראה, בני, את העבד הזה, העומד בקצה המיקדש ומנקה במניפה שבידו את האבק מעל הלוחות האלה, אשר אנו כותבים עליהם בשלוש מאות וחמישים סימנים, וערימה אחת כבדה זו מכילה רק עלילה אחת. והנה העמים הקטנים האלה, העברים או הארמים, מקפלים כל־זאת במגילת־קלף אחת קטנה, שיכול אדם לשמור אותה בכנף־בגדו גם בצאתו לדרך רחוקה, ללב־ים או לנתיבות־המדבר, לשובב את נפשו. והיה אם יֵצא בן־אשור לדרך רחוקה וישא על גבו עשרים לוחות כאלה והיה ללעג ולקלס. והעברים, המשתמשים בעשרים ושתיים אותיות, ייטיבו להביע את רוחם עשרת מונים מאשר נביע אנו את רוחנו. יוצאים אנו לכבוש ארצות רחוקות ולהשמיד עמים היושבים לבטח על אדמתם, ואין אנו יודעים לשנות את סדרי לשוננו בתוכנו, למען ירווח לנו, ולמען תוכל רוחנו לפרוץ חוצה כזרם מים חיים. עוד הרבה יש לנו ללמוד מן העמים הקטנים האלה, אשר כה תבוז להם”.

הדברים שנאמרו מפי אחיקר, היכו את הנער בתדהמה. היתה בהם אכזריות רבה. הן לא יעלה על הדעת לבוא ולהקטין את ערך אשור ולהשפילה, כמשפט אחיקר עתה. אך בקעה מדבריו אמת כה פשוטה וחזקה, אשר הרעישה את נפש הנער, ומפני שלא ידע מה ישיב לו, התריס במורת־רוח:

“ובכל־זאת הלוך אלך גם אני להכות בהם!”

ואחיקר השיב לו בשקט:

“הן ידוע תדע את אשר הוגד לזאב: ‘מדוע זה תלך בעקבי־הצאן?’ והשיב: ‘אבק הצאן טוב לעיני מאד…’ ועתה, בני, שב ותעתיק את הפרק מדברי־הימים, כי בהם אצורה לעת־עתה כל חכמת אשור הגדולה, החולשת על עמים רבים..”

ולא ידע אסר־חדון לתומו, אם לועג לו המורה או כן הוא מדבר.

פרק עשירי: סנחריב בחדריו    🔗

[א]

אותה שנה, בטרם צאת סנחריב למסע־המלחמה ביהודה, היתה שנה גדושת־תכניות. לאחר שהניחו לו האלים לשעה, בהכניעו את בבל ואת בעלת־בריתה עילם, ולאחר ששוב היכה באפס־יד את שבטי־הארמים בצפון, החל בהכנות קדחתניות להפנות את חילו ליהודה, להכות את חבר־העמים שפשעו בו, ולכבוש את מצרים, משאת־נפשם של מלכי־אשור מאז.

והיתה חצרו הומה כל הימים מתכונה לא־פוסקת. מלאכויות של עמים קרובים ורחוקים באו וחזרו, רצים יצאו דחופים, שליחים נושאי־מינחה הביאו מגילות־ספר בקלף, בגומא ובחומר, והן מכילות ידיעות מכל רחבי המדינות הנתונות בעול־אשור. מושלי־הפחוות גייסו ברוב מרץ את אשר הוטל עליהם בחיל ובכסף, בצאן ובבקר, ומכל רחבי־אשור זרמו אנשי־צבאה. ותיקי המלחמות הקודמות, המאומנים כהלכה, בעלי זקנים עבותים, שהילוכם כבד אך בטוח, וצעירים אשר שער־זקנם טרם צימח, והם קלי־תנועה וששים אלי קרב, כי לא דרכו עוד בין פגרי־אדם וראשים רצוצים, בין פצועים נאנקים מרה ונופחים את רוחם. מחסני־הנשק היו גדושים קשתות וחצים, רמחים, שריונות וקובעים, ובכיכרות המצודה וגם על פני חומותיה הרחבות, דהרו אבירים, השתקשקו מרכבות־המלחמה.

צירי מדינות עוינות הפוסחות על שתי הסעיפים, אשר באו אותה שנה להשתחוות לרגלי סנחריב, לעמוד על כוונותיו וכוחו, נדהמו מעוצם־התכונה וסדרי־המשמעת של אנשי הצבא, חילם ועוזם, ובשובם לארצותיהם היו הראשונים אשר מנעו את שליטיהם מלהיספח אל העמים המורדים; היתה עליהם אימת אשור.

הכנת הצבא, אימונו וציודו, הספקת צידתו וכל הנחוץ לרבבות אדם בצאתם למסע ממושך ולמערכה, כל אלה נתונים היו בידי שרי־הצבא אשר דאגו, איש־איש לתפקידו, וסנחריב שמע אך על מהלך הענינים. היה לו על מי לסמוך, לפי שנסיון רב צבור היה בידי אלופי־הצבא, מסורת דורות של מלחמות ומסעות לא־פוסקים, וכן נסיונם עצמם במערכות אשר צלקותיהן חשו עוד בבשרם. בערי אשור הגדולות המו בתי־החרושת לנשק, ובעיקר בהתקנת רכב המלחמה, פאר צבא־אשור ועוזו. עדרי סוסים חזקים לאלפים הובאו מארץ אררט, מעילם, ואוּרוות מגידו, אשר נמצאו תחת פיקוחו של מושל פחווה אשורית, מלאות היו סוסי מצרים וערב, סוסים קלי־מירוץ ורבי־כוח, להיותם נכונים להחליף את סוסי צבא־אשור, ולבוא תחת הנופלים והנפגעים בקרבות.

בכל אלה עסקו קציני־אשור הממונים ששקדו, כי בצאת הצבא למסעו לא יחסר לו דבר, בכל אשר יפנה ובכל אשר יחנה; כל פרט ופרט, החל בשרוך נעל וכלה במכונת־המצור הכבדה ביותר, באו דבר דבר במקומו ובזמנו, ללא כל איחור, בשפע, בעוצמה, תוך משמעת חמורה וביצוע למופת.

סנחריב לא גרע עינו מן המתרחש בצבא, אך בעיקר שקוד היה על בניית נינוה והקמת כמה וכמה מפעלים לטובת אזרחיו. את רוב־זמנו עשה בנינוה. למצודת־סרגון, בירתו הארעית, סר אחת לשבוע, כי ביקש להיות סמוך למקום המעשה והבנייה. לרוב נמצא במועצת רבי־החרשים, הפסלים והציירים, כל אלה אשר בידיהם הפקיד את המלאכות הקשות. וכאחת נראָה ליד הארמונות, המיקדשים והחומות, עובר ובודק את העבודה העצומה אשר העסיקה רבבות שבויים ועבדים. רבים מהם ניספו במי החדקל בשעת הסעת אבני־היסוד, כשהם שקועים עד צואר במים. אך אלה לא נחשבו בעיניו, כי כל מסע הביא עמו המוני שבויים, ומהם היה בוחר לפי ארצות־מוצאם את האנשים, שכוחם יפה לסוג מלאכה מסויים, ואלה, שהיו חסרי־מקצוע, העסיק בעבודות הקשות והפשוטות. מסביב לנינוה ולאורך חופיו של החדקל השתרעו מחנות־אהלים עלובים ובלויים, סוכות קני־סוף וכפות־דקלים, בהם הצטופפו בקלונם ובעירומם – צידונים, בבלים, עילמים, ארמים, פלשתים, עברים, אדומים, מואבים וגם רבים משבטי־ערב אשר ניתעו לתוך הצבאות הלוחמים.

שנת שלום היתה לסנחריב תקופה של עבודה מאומצת, כי הזמן דוחק היה בו ושאיפותיו עצומות שלא לפי עתותיו. מבקש היה לבצע ולסיים בבת־אחת כמה וכמה מפעלים, ובמרכבתו או באפריונו נישא לכל מקום לפקח בעצמו על העבודה, שלא לתת מקום להזנחה, לתקן ולשפר התכניות, להחיש את הקצב ולהגביר התנופה. יום אחד בילה על חופו של החדקל, כאשר הובאו שני פסלי שוורים מכונפים, מן הכבדים ביותר שחצבו פּסַליו בהרי אררט, באבן־בהט לבנה, ובעמדו במעלה־גבעה תחת אפריונו, מסתכל היה איך הועמסו הפסלים על גבי רפסודות עצומות כשהם קשורים בחבלים ואלפי עבדים מעבר לנהר מושכים בהם להעבירם בשלום את הנהר; אחר־כך ראה בהישנות המאמץ ביתר שאת ועמל, כאשר ניתנו תחתם מגררות־עץ, והשבויים סוחבים וגוררים אותם במעלה־החוף, והם רתומים לריתמות־חבלים כבהמות־משא ושבטי־הנוגשים מצליפים. בעמדו בצל אפריונו ראה איך עשרות עבדים מתרוצצים, נאדות מים ושמן בידיהם, לצקת על קורות העץ, להחליקם, למען הקל על מלאכת־הגרירה. המסע הכבד והמשונה זז צעד־צעד, לאט־לאט בדרכו הארוכה והקשה, עד שיגיעו הפסלים לארמונו בנינוה, להיותם מוצבים במקומם בשער הראשי.

אך לא מסתכל בלבד היה סנחריב. בסוד רבי־החרשים והאמנים יושב היה על המדוכה לבדוק כל תכנית לפרטיה, כי למד הרבה מקודמיו, ואשר מצא לנכון וליפה בערי־אשור הקדומות ובמצודת־אביו, מעתיק היה צורתם ותבניתם לנינוה, ופעמים רבות היה יושב על בעיית הארת האולמות בפנים, ולימים, בחרתו את מעשיו על אבן, התפאר: “הצלחתי לפזר את האפלולית שבארמונותי”. לפי שהשכיל לקרוע צְהָרים ואשנבים גם בתקרות ובכל מקום, שאור היום יסתנן לתוך החדרים. בודק היה ומתקן, מחדש וממציא דברים גם בעצמו. כאשר פקד על פיסול השוורים המכונפים, הורה להשמיט את הרגל החמישית שהיתה נהוגה בימי המלכים קודמיו, להראות את השור גם מפניו וגם מצדו בשני מצבים: מלפנים – בעמדו הכן כקופא במקומו ושתי רגליו הקדומניות ישרות, ומן הצד — בתנועה, כפוסע, ורושם זה מקנה לו הרגל החמישית. סנחריב טען, כי מגוחך הדבר להוסיף רגל במקום שאיננה. כמה מן החרשים אמרו, כי אין ההוספה פוגעת, לפי שהאדם המסתכל יכול לראות את הפר המכונף בשני המצבים. אך הוא עמד על שלו, ומאז ניתן הצו לפַּסלים לעשות כהוראתו.

על אחת הפעולות היתה גאוותו, אם כי חרש־המתכת לא הסכים לדעתו ובסתר־לבו אף חרה לו הדבר. לפי תכניתו של סנחריב היה עליו להקים באכסדרת־ארמונו שני טורים של שתים־עשרה חיות עשויות נחושת, והאמן הודיע לו כי העבודה צריכה להימשך זמן רב, לפי שכל חיה וחיה מחייבת עבודה מיוחדת. סנחריב הורה בידו על הפר האחד שכבר היה עשוי, ובפנותו אל הפסל הצידוני פקד עליו:

“עליך להחיש את פיסול החיות!”

הפסל השתחווה ברוב הכנעה:

“קשה היא המלאכה, אדוני מלך המלכים, וכל דמות בידים תיעשה, בפצירה ובמשור ובכלי־עבודה אחרים עד אשר תלבש החיה צורתה הנכונה, ולידי עוזרים רק הנערים, כי את מלאכת־המחשבת עלי לעשות בעצמי”.

סנחריב שקע בהרהוריו, כמקשיב־ואינו־מקשיב לדברים. הן לא הכל ייעשה בתוקף הפקודה בלבד, אך משהו ניקר במוחו. בשיחות עם חרשי־המתכת היה לומד דברים על דרך הפיסול והיציקה, ויום אחד, לאחר שיחה אתם, ניצנץ הרעיון במוחו לצקת חצאי־שקל שמידה ומשקל אחד להם, ולא חצאי־כסף שנגזרו בידי אנשים שונים ואשר לעתים קרובות מידתם פחותה מן הדרוש. לפי פקודתו יצרו באשור, בדפוסי־חומר שרוף, חצאי־שקלים אחידי תבנית ומשקל, מטבעות יצוקים ראשונים בעולם, וממנו ראו אחרים ושכללום. או אז זכר מה שסיפר לו חרש־מתכת מצוֹר, כי כאשר הקימו עבדי־חירם את מקדש־שלמה בירושלים, הרי את פסלי הבקר, שנשאו על גביהם את ים־הנחושת, יצקו בערבת ים־המלח, סמוך לירדן, בתוך תבניות חומר מיוחדות במעבה האדמה. ואז ידע כי הדבר ניתן לעשותו. הפתיע את הפסל־האמן המצפה בהכנעה להמשך השיחה:

“השמעת, צידוני, על אבותיך אשר יצקו את פָּרֵי הנחושת במקדש שלמה?”

“שמעתי, אדוני מלך־המלכים”.

“אשר לא נבצר מאבותיך על מה ייבצר ממך, אם אמן־חרשים הנך?”

“לא ייבצר הדבר ממני, מלך המלכים, אך הם יצקו את הפרים דומים זה אל זה כאחים תאומים, כעלים אשר בעץ, ואילו אני יש את נפשי לעשות דמות כל חיה וחיה לחוד, אחת מהן שונה מרעותה, כל אחת מלאכת־מחשבת בפני עצמה”.

סנחריב ביטל דעתו:

“הבלים! – זמני קצר. תעשה לי שנים־עשר פרים יצוקים נחושת, נוצצים ומבריקים, כעמוד אנשי צבא הכן, שלא יהיה האחד שונה מחברו בצורה ובמראה!”

“פקודתך, המלך, תיעשה!”

החרש הצידוני קד ופנה למלאכתו, אך דעתו חלשה עליו. ניטל ממנו טעם העבודה, פג החשק לעשות בה. מבקש היה להוכיח למלך ולכל יודעי־דבר פירושה של מלאכת־מחשבת לאמיתה, מעשה ידי אמן למופת, והנה בא זה ועוקר הכל בבת־אחת וגוזר לשוות לכל החיות דמות אחת, כחצאי־שקלים, או כחיילים עומדי הכן, חדלי רוח חיים.

כך היה סנחריב עובר במחנות־העבודה, בודק ובוחן, מעביר דברים תחת שבט־הבקורת ומזרז את הקצב. דעתו מכרעת היתה, לעתים נגד דעת חרשיו ובנאיו, אך יש ותמהו על המעוף שבדמיונו ורוב הבנתו, ויש שגם הוכו בתדהמה על בערותו. אך צו־המלך ייעשה, ומקום לויכוח לא היה. ראו אותו בריכבו מחוץ לחומות נינוה, בדרכו אל נחל הזאַב הקטן, לראות בשקוֹד אנשיו על מלאכת התעלה הגדולה אשר תוביל ממרחקים, מן ההרים, את מי־הנחל הזכים והצוננים אל נינוה, לרוות צמאון־תושביה אשר נפשם קצה במי־החדקל הדלוחים. היה זה מפעל עצום, אשר איש מלפניו לא השכיל לעשותו, כי מן הצורך היה להתגבר על קשיים רבים ולהוביל את המים בכוח עצמם על פני מעלות ומורדות, בתעלות־אבן נטויות בפלס, ובדרך להעבירם גם על פני נחל־מים, והיה צורך להקים גשר מיוחד ברוחב שמונים אמה, שעליו תימשך אמת־המים לנינוה באין מפריע. ובנינוה גופה הכינו הבונים תעלות פנימיות לצורך הארמונות וגם לצורך גן־החיות, המיקדשים והגנים התלויים שדוגמתם ראה סנחריב בבבל והפליאוהו עד־למאד.

אכן, כמה וכמה מיבנים דומים היו לאלה שראה בבבל המעטירה, ואף כי שונים היו במקצת בדרך־עשייתם, הנה בכל־זאת יפים היו להפליא. ובגן־החיות שהיה עצום בגודלו ויחיד בעולם, כָּלָא אריות, צבאים, נמרים, איילות וקופים, וכל מיני עופות: עגורים וברבורים, שהובאו ממרחקים לשמח את לבו בימים שאינו פנוי לצאת לציד למקומות רחוקים. גדולה היתה המכלאה, בה החזיק את האריות ואת הנמרים, ולבל יוכלו לזנק חוצה, חסמו אותה בגדרות גבוהות בנויות קורות־עץ עצומות. הלאה מזה, עד לרגלי החומה המקיפה את העיר, השתרעו גנים, בהם נשתלו עצי־נוי ועצי־פרי שהובאו מארצות רחוקות, עצים שנקלטו יפה ועצים אשר נבלו, לפי שהקרקע והאויר לא היו יפים להם, ממש כאותם השבויים שכרעו־מתו לאלפיהם מחמת תנאי־חייהם תחת יד־הנוגש בארץ שלא הסכינו לה.

כל המפעלים והתכניות המפוארים, גזלו את זמנו של סנחריב ובמידה רבה גם את מנוחתו. שכן, לא חשׂך טרחה מגופו, לראות ולבחון הכל. מה שנעשה תוך שנה אחת בפיקוחו, לא ייעשה בהיעדרו, אם גם מרחוק ידע לפקח על הנעשה. חוזר היה מיוגע ומוחו נטרד מרוב מחשבות ותכניות. אך ענין אחד, מחוץ לכל התכונה הצבאית והישובית, לא זה בלבד שהעסיק את מוחו, אלא גם נידֵד שינה מעיניו, וככל שקרב יום צאתו למסע, כן דחק בו יותר, ושומה היה עליו להכריע בו.

ענין זה ידעו עליו מלבדו עוד שלושה אנשים: המלכה זכת, אחיקר החכם, יועצה ואיש־סודה, ורבשקה, שרו ויד־ימינו. אחיקר נושא־החותם הסכים לדבר, לא משום שסנחריב רצה בכך, אלא משום שגם הוא הבין, כי הוא נדרש לטובת אשור ועתידה.

ימים מעטים לפני ההכרעה גחנו על מעקה החומה הפונה אל החצר הפנימית – סנחריב, אחיקר ורבשקה. קודם־לכן השתעו על גביע יין־תמרים ומטעמים שהוגשו להם על גבי החומה, כי יום בהיר ונאה היה זה, וטוב היה המקום להשקיף מעליו על בירת־סרגון, ארמונותיה והיכלי־מיקדשה, ומעבר לחומה לכל ארבע רוחות השמים. עתה ניצבו שלשתם והביטו למטה, מקום שם שלושת בני־המלך שטופים היו בשיחה נרגשת וקולם נישא ומגיע למרומי־החומה. אסר־חדון עמד בין שני אחיו אדרמלך ושראצר, הוא שקט והם שטופים בדיבורים נרגשים. הויכוח ביניהם נטוש היה, אם הלביאות ממליטות גוריהן בהתחלת הקיץ או בסופו. שניהם גבוהים היו מאסר־חדון, מסורבלים וכבדי־תנועה; לעומתם נראה אסר־חדון ענוג ויפה שבעתיים, מה שהבליט אצילות הליכותיו. שלושת האנשים, שגחונים היו על מעקה החומה, הסתכלו בהם תחילה בלא אומר ודברים, עד שסנחריב העיר הראשון:

“צעיר־בני נראה ביניהם כשושנה בין החוחים”.

רבשקה נענה לו:

“אכן, כן הוא. את אשר גמרת בלבך, המלך, הוא יקום”.

אחיקר אשר הבין, למַה ירמזו דברי המלך ושרו, נאלץ לאשר אף הוא:

“אסר־חדון כעץ שתול על פלגי־מים, ואת אשר ילמד יֵדע גם יחכם. ושני בניך הגדולים אשר לבֶּלית אשתך, מלכי ואדוני, לטוש לטשתים והם – אבני־שדה”.

סנחריב הוסיף אמריו:

“אכן, אוֹהב את אמו וגם בנה אהוב עלי, אך איש לא יכחיש, כי בני הצעיר נוצר למלכות וליורש־כסאי. אשור גדולה ורחבה היא, וארץ בלי מלך נבון אשר ישלוט בה, כמוה כאיש אשר ראשו הותז”.

“את אשר יחליט המלך – נקיים!” – נתן רבשקה תוקף לדברי סנחריב, והוסיף: “כבר היתה כזאת שמלך יבכר צעירו על בכורו. דויד מלך יהודה עשה כמעשה הזה ואף הוא בחר בבנו הצעיר והחכם”.

סנחריב העיר בצחוק קל:

“שכחת להוסיף עוד דבר אשר שמעתי, כי גם דויד עשה זאת מאהבתו לבת־שבע אשתו”.

בו במעמד, לפני שקיעת השמש, הוחלט כי בעשירי בחודש אב תיקרא עצרת הזקנים והשרים אשר להם יוגד הדבר לראשונה, ואחרי־כן לעם אשור. סנחריב הטיל על אחיקר ועל רבשקה להכין את כל הדרוש בדבר הכרזתו של אסר־חדון ליורש כסאו של מלך אשור.

[ב]

סנחריב ירד לארמון, נכנס לאולמו הפרטי דרך מבוא מיוחד מאולם־המלכות. הכניסה הנה אסורה היתה בתכלית, חוץ לנשים ולנערותיהן, וגם הן לא נכנסו לשם אלא אם נקראו במיוחד. והיו הנשים והפילגשים מייחלות להזמנה לפי תורן, או לפי רצון המלך שלא הקפיד על התור, ולרוב היה קורא אליו את זכת הנאהבת.

היה זה אולם מקושט תמשיחי־ציורים ולוחיות חרס מזוגגות, צבעוניות. בקצהו הקדמי עמדו ערשי־שן נמוכות, כרעיהן מגולפות ככרעי חיה דמיונית, ספק פר ספק אריה, ובאמצע – שולחן צר וארוך באותו סגנון ועליו ערוכים קנקני יין, בזיכים, פירות ועוגיות מצות, רקיקי־דבש, להיטיב את לבו של המלך והאשה הסועדת בחברתו. מצד ימין נמצאה כניסה שהובילה לחדר־הרחצה של המלך, אשר רבים שמעו על יופיו ואך מעטים חזוהו; היה זה חדר רחב־ידיים שקירותיו עשויים שיש אדום, שהובא במיוחד מהרי־אררט, ובנאי־המלך הפליאו להתקין בו צינורות־חרס בהם זרמו המים לתוך אגני־כסף גדולים לרחיצה בימות־הקיץ; ואגן־נחושת מיוחד היה שם, אשר בימות החורף היתה אש בוערת תחתיו ומחממת את מימיו, והמבעיר את האש – מתקינה ושוקד עליה מתחת לרצפת־האבן.

פה, באולם הזה ובאגפיו, היה המלך פורק מעל עצמו את בגדיו שהכבידו עליו, את צמידיו ועדייו, את עטרתו וחרבו. מניח היה אותם על גבי הדום ועוטף גופו בגלימת־צמר משובחת מעשה־דמשק, גלימה לבנה וקלה. בקצהו האחר של האולם הובילו שבע מדרגות לתוך חדר שצורתו כעין מגרעת גבוהה ורחבה בתוך הקיר, שקימור לה מפואר במיטב הקישוטים והציורים הנהוגים בארמון, טור מעל לטור, עוטרים הפתח מסביב, ועל גבי רצפת־השיש – ערשו הרחבה והמפוארת של המלך, לשינה ולמנוחה. אפריון עשוי אטון־מצרים ורקום ריקמת שני ותכלת סוכך על יצועו. היתה הפינה כקוראת להתייחדות של מרגוע ולתענוגות, מוגנת משלושת צדיה בקירות אטומים, והמבוא היחיד הפתוח ניתן אף הוא להיסגר במשיכת חבל משזר שהיה גורר אחריו מסך כבד, עשוי אריג צבעוני וסמיך, חוצץ בין היצוּע ובין האולם.

לאחר שסנחריב רחץ ושטף את גופו במים צוננים, היה עליו לעבור שלושה מבואות שכל אחד ואחד מהם מכוסה מסך עד שהגיע לפתחם של שומרי־הסף המצפים לקבלת פקודות. היה זה המקום היחידי, בשעה זו, אשר המלך ניגש בעצמו אל שומרי־הסף, לפי שבשעת שהותו של המלך בחדריו הפרטיים, אסור היה להיכנס אליו מצד זה, והנתפש בלא רשות בין אַחד המבואות האלה, כנכנס לקודש הקדשים של חיי המלך ומסתרי הליכותיו, אחת דתו למות.

הפעם הוגד לשומרי־הסף לקרוא לזכת, ואחד הנערים המשמשים בקירבת מקום הובהל אל המלכה. מבקש היה סנחריב לבשר לה, כי הדבר אשר אליו נשאה את נפשה עומד לקום. גם נכסף היה לראותה, כי בזמן האחרון, כשהוא נמצא לרוב בנינוה, הזניח את הנשים, גם לא השתוקק לראות פניהן, פרט לזו האחת המלבָה בו, במראיה ובמגעה, ערגת גבר לאשה, ונעים להשתעות בחברתה, כאז כן עתה. ידועה היתה זכת כאשת³⁹ שיחה נאה, היודעת לכלכל דבריה בשום־שכל.

סנחריב השתרע על ערש־השן בסמוך לשולחן וחש עצמו קל וער. נעמה לו תחושת המנוחה בהיותו לבדו. את ראשו סמך בכף־ידו וחש היה והנה העייפות מפנה מקומה לעֵרות־החושים ולדריכות הגוף החסון. רק שעה קלה לפני־כן, לאחר שתיית־היין בחברת־שריו, סבור היה, כי מיד לאחר שירחץ את בשרו ישכב לתת תנומה לעיניו. אך לא כן היה. “אכן”, אמר בלבו, “מים קרים לגוף עייף כיין הטוב הם לרוממות־הרוח באדם”. טוב ויפה למדי הוא בית־הרחצה שאביו התקין במצודתו, ואילו מה שהוא מתקין לעצמו בנינוה ייטב וייף ממנו. שם לא יזרמו המים לתוך אגן־כסף כי אם לתוך בריכת־שיש רחבה שהמתרחץ ירד לתוכה במדרגות, וגדולה תהיה להתרווח בה יפה לשם שחייה מעטה; המים יזרמו לתוכה דרך צינור־נחושת בלא־הפוגה, ומלמטה יצאו המים מתוך צינור, בדיוק כשיעור המים הנכנסים לתוכה. אמנם, גם בבית־הרחצה שלו יהיה מקום לאגן־נחושת גדול, שבו יהיו מים חמים בחורף, אלא שתבניתו אחרת תהיה, לפי שיציקתה תהיה בצורת אילפס גדול, שפיתוחים בשוליו, ומסביב לו חרותת של צורות חיות מלאכת־מחשבת. הצידוני הראה לו על גבי פיסת־גומא את צורתו, וסנחריב הורה לו להתקינו שטוח יותר בבסיסו, בהסבירו לו, כי אם הבסיס יכסה את האבן כולה, הרי שהחימום יהיה קל ומהיר יותר. הצידוני הסכים לדעתו וכבר למחרת הראה לו את הצורה, כפי שסנחריב ביקש לשוות לה. כן יהיה שם חידוש נוסף — צינור נחושת בעל זרבובית של ראש־נחש, פיו פעור כלפי מטה ועל ידי משיכת שסתום קבוע בצדו, יפרוץ זרם מים חיים וישטוף גופו של המתרחץ העומד תחתיו, כי לאחר הרחיצה בבריכה או באגן הנחושת, אין טוב מזה לריענון הגוף. גם בית־הרחצה שלו רחב יהיה ומקושט תבליטים וציורי אריות בשעת הציד. אך מצטער הוא כי לרוב אין הוא מוצא פנאי להפיק ממנו את התועלת, כמו מכל שכיות־החמדה אשר לו, כי רק מעט מזמנו מבלה הוא בארמונו. תמיד הוא נמצא בדרכים, בקרבות, במסעי־מלחמה ומצור לא־פוסקים. אכן, גורל הוא. אך כבר עתה לא יוכל לטעון מלך ממלכי־העולם באיזו מדינה שהיא, כי בית־הרחצה שלו וארמונו יפים הם מזה של סנחריב. אביו סבור היה, כי הארמון שהוא מקים הוא “הארמון שאין ערוך לו”, וטעה. אם ישנו ארמון כזה, הלא הוא של סנחריב בנינוה הבירה העתיקה והחדשה, האחת שאין על עפר משלה.

לא היתה שעה פנויה כאשר יימצא סנחריב לבדו, שהרהוריו לא ישאוהו אל נינוה ואל המקומות שהוא בונה ומתכנן, לטובתו ולטובת בני־אשור. בימים אלה אין הוא מהרהר כל עיקר בקרבות ובמערכות־מלחמה שאינם מעסיקים אותו בדרך־כלל אלא שעה שהוא יוצא לשדה־המלחמה ממש. אין הוא מפצל זמנו לבזבזו במחשבות־סרק על דברים שאינם בעתם. כל דבר נעשה במקומו ובשעתו, אם כי אין הוא מסיח דעתו גם מעניניו האחרים אם דחיפותם קודמת. אלא יודע הוא להתרכז ולהקדיש זמנו ומרצו ללא ליאות בענין הקרוב אליו אותה שעה, והראוי לטיפול, ומכל־שכן ענין שהוא דורש ממנו שנות־עמל. ואם ביצוע העבודה או המפעל דרש גם קרבנות בשבויים ובעבדים או גם ברבים מבני־ארצו, לא נרתע והיה דורך על אלפי גוויות.

אכן, יודע סנחריב, כי יצא לו שם כאכזר במלכים, אם כי לדעתו עלו עליו באכזריותם קודמיו, ובכללם אביו, וכן אשורנזיפל, תגלת פלאסר השלישי, כל שכן אבות אבותיהם. אכזריות מידה נאה היא לכובש ולמנצח, כי אוי לו למלך אשור אשר יבקש לסלוח לאויביו ולהיטיב עמהם. “יום אהבה אחד – ומישגה לדורות”. יודע הוא שאין רחמים בלבו, וכי אשור לא תוכל להתקיים, אם יחדל ממלחמותיו וכיבושיו. אמנם, לא כן סבור אחיקר, ואפשר כי יש טעם בדבריו להלכה, אך לא למעשה. בלי תפונה חרד אחיקר באמת ובתמים לגורל־אשור ולאשר יקרה לעמה באחרית הימים, אך הוא בדרכו ילך, ואשור תאריך ימים אחריו עוד הרבה הרבה דורות, אשר רק הם יחרצו משפט מי משניהם צדק, סנחריב הבונה והכובש, או אחיקר החכם ואיש־הספר. בכלל מוזר ותמוה הוא אחיקר בהליכותיו ובמחשבותיו, ויותר מהמה בדבריו, אשר לא ייחת ויגיד את אשר בלבו. לעולם לא ישכח שיחה שהיתה לו עמו בדבר האלים והכוהנים. אמנם, למעשה גם הוא, סנחריב, סומך על כוחו ותבונתו הוא, על חילו האדיר ועל שרי־צבאו המהוללים יותר מאשר על עזרת האלים, ואף לא חיבב מימיו את הכוהנים, אשר במעטה של קדושה הם מטפחים בקובות את פולחן הקדשים והקדשות, שכל תורתם דברי־תיפלה שגורים שלמדו אותם בעל־פה והם יודעים להשמיעם בקול רם ומהמם, ולבם ריק ונבוב מתורת־אמת. ונוסף על כך ענין כוהנת עשתורת, שמשכנה בראש הזיקורת, והאל הפוקד אותה על יצועה, סוד כמוס הגלוי לכוהן הגדול… טביעת־עין לו וחוש אשר לא יוליכהו שולל, ועומד הוא על כל התרמית שבהם. אלא שהוא מעמיד פנים כי מכבד הוא אותם ואליליהם. את דעתו עליהם לא יגלה ברבים. הוא לא יעשה כאחנתון המצרי, אשר לפתע קם ומרד באלי־מצרים ובכוהניהם; הללו לא סלחו לו את הדבר, ומיד לאחר מותו מחו כל זכר לו. די לו, לסנחריב, בשלטון עלי אדמה, ואילו בעניני שמים ואלים לא יעסוק, יעסקו בהם הכוהנים, כי כן דרך העולם. אכן, שנואים הם עליו לא בלבד בכזבם כי אם גם בבערותם. מנעוריו ועד היום הזה טרם שמע מפיהם דברי חכמה כאשר ישמע מפי אחיקר, אף אם הוא רואה בהם חוצפה יתירה. והלא דבר הוא, שהאדם החכם מכל בני ארצו, שעשר ידות לו בידיעת לשונות־נכר, שמגילות נושרות מחיקו, שכל דבר סתום ולא־ברור יֵדע להסביר בנועם־לשונו ובחריפות־שכלו, שהוא ייתפש לדעה כה חמורה ועוקרת מן השורש בדבר אמונתם של אשורים ומדוחי־כוהניהם.

לא אחת הירהר במלחמה הנטושה כיום בעמים שבארץ כנען בין האמונה בעבודת הבעל והאמונה באל יחיד שמוצאו מיהודה, אמונה שמסיחים בה הנבונים שבעמים, ואחיקר בכללם. אך לרוב יסיח דעתו להגות בענינים הקרובים יותר לרוחו ולהשגתו, וגם, אומר הוא בלבו, חיי אדם קצרים הם ומוטל עליו לעשות את אשר נועד לו בגורלו. עליו, על סנחריב, לתקן דברים בשלטון בני האדם, ואילו מלכות־שמים וסדריה ידאגו לה הכוהנים, ואין מלכות נוגעת בחברתה. בענין זה השכיל לעשות עוד בראשית מלכותו: לכבד את הכוהנים, לספק להם כל מחסורם, להקים את מקדשיהם ולתקן את אלה הטעונים בדק, אך לא לתת להם לכוהנים דריסת־הרגל בעניני שלטון. אך לא כן ידמו הם בלבם – הם רואים את עצמם מקופחים על כי לא יתן להם לחוות דעת בעניני הנהגת המלכות והמדינה, תכונה שיאתה להם לפי מעמדם הרם. בסתר־לבם עוינים הם אותו, אך מיראה כומסים את טינתם בחובם. בכל המדינות, אשר סנחריב ביקר עקב כיבושיו, מצא תמיד כוהנים המופיעים לראווה בלבושם ההדור ובחזות־פניהם, אך לא בחכמתם; כי זו נתונה בידי הזקנים והחכמים, שהם לרוב אנשים מצניעי־לכת ולבושם פשוט, אך דיבורם חד ושנון. אולם גם בידי הזקנים לא היה מפקיד את עניני המדינה והמלכות, כי ברוב חכמתם אפשר והיו הורסים יותר משיתקנו המושלים שחכמתם מעטה היא, אך שלטונם ודרכיהם חזקים יותר. וכל עוד המנצח מצליח חכם וגיבור הוא כאחד.

[ג]

בינתיים כבשה אפלולית את האולם, וזכת טרם הופיעה. דרכה של מלכה הנקראת במפתיע אל המלך אדונה, להשתהות קצת בחדריה. עליה להתקין את עצמה, להתנאות בשמלות ובתמרוקים. זכת, כאשר הוגד לה כי מתבקשת היא אל סנחריב, חייכה לעצמה מתוך קורת־רוח. בשבתה אל שולחן־התמרוקים העשוי כתבנית הנהוגה במצרים, עץ שחור מבריק עטור שיבוצי־שן לבנים, קראה אליה מיד אחת מנערותיה להסתייע בה. קודם־כל בחנה מתוך הרגל את פניה במראת־כסף לטושה אשר השיבה לה חיוכה, חיוך של אשה יפה ובוטחת בקסמה. שעה קלה לפני־כן רחצה את עצמה ועדיין שערותיה רטובות קצת, אך עד שתופיע לפני המלך, תהיינה יבשות ותילתולן עשוי ומבושם כהלכה.

נועה נערתה החלה מיד לטפל בה, ובהכירה יפה את זכת, ידעה מה להקדים ולהושיט לה ומה להגיש לה אחר־כך, כל פרט ופרט ברגע הנכון. מאַחד הכוכים שבקיר, נעול בדלתית־נחושת וסגור על בריח, הוציאה תיבת־עץ מגולפת, מלאה עדיי כסף וזהב משובצים אבנים טובות; תכשיטים בסגנון מצרי מובהק ובנוסח צידוני, ואף כאלה שחידושם הוא עיקרם, לפי שהובאו מאיי־הים, ובכמה מלוחיות הזהב שלהם, הרתוקות לענק, חרותות היו גופות נשים עירומות שעדינות יופיין עלתה על הדמויות החקוקות בתכשיטים מעשי בבל או אשור.

פַּסלים ואמנים של מלאכת־מחשבת, אשר חרתו דמויות־נשים באשור ובבבל, בצידון ובדמשק, ידעו אך לעתים רחוקות לשוות לדמות־אשה חן בתנועה ובגמישות־הגוף בדומה לאמנים אשר מאיי־הים. משהו מסורבל היה בציורי הנשים פה, ותמיד ניתנו כשעמידתן נוכח המסתכל, רגליהן צמודות במצב קפאון, ולרוב, הדברים אמורים בתרפים ובפסילים קטנים של אלים ואלות, הן מרימות כפות־ידיהן לתמוך בשדיים, סמל הפריון והתנובה. אפשר, הירהרה זכת, כי אשמים בזאת אמני־אשור המשקיעים כל שקידתם והבנתם בציורים ובתבליטים המפארים את קירות הארמונות והמראים אך את חוסנו וגבורתו של הגבר בקרב ובציד ומתעלמים מן האשה. אמנם, לדעתה גם הגברים דומים איש אל רעהו, בזקניהם ובמדיהם, חדלי חן וגמישות. בענין זה שונים הם המצרים וקרובים יותר לתפישתם של האנשים מאיי הים. על גבי לוחיות־התמרוקים המצריות שלה מצויירים גברים ונשים המבלים זמנם יחדיו, וכבר יש בהם מן התנועה, בבית או בשדה, בציד ובדיג. אמנם, טובים בעיניה הציורים שעל גבי הכלים המובאים מאיי־הים. יש בהם משהו משופר ומעודן יותר, וכל החן הנשיי והגברי שבדמויות, בעירום שבהן, בין שהן עוטרות כד או קערה, בין שהן חקוקות על גבי אילפס או לוחית עדי, חיים בהן ותנועה בכל אשר יפנו, בריקוד, במחול ובנגינה, מן הסנדל ועד לתסרוקת האשה המצומתת מאחרי ערפה. תמיד השתאתה זכת אל הציורים הנאים המפליאים לבטא בקו ובשרטוט דק בלבד. כפי הנראה, הירהרה זכת, אין הגברים שולטים שם בכיפה ונותנים הם גם לנשים כר נרחב יותר בחיים ואין הם חורתים את עלילותיהם הם בלבד, להתרברב בגבורתם כבני־אשור.

תוך־כך טיפלה בה הנערה יפה ואף לא חסכה את שיחה:

“בֶּלית רוגזת”.

“כבר יודעת היא, כי המלך קראני אל חדריו?”

“אין דבר נעלם מעיניה, כי מתחקית היא על עקבותיך, הגבירה, בכל אשר תפני. לא אחת פנתה אלי במתק־שפתיים ובנועם־פנים, שואלת לשלומי ולמעשי, מהללת את האצעדה אשר על זרועי, ומחפשת לה דרכים למשוך לבי ולהפיק ממני תועלת אחת: לדעת מה נעשה בחדרי המלכה גברתי. פעם אחת גם העניקה לי מתנה, תיבה קטנה עשויה עץ־זית, מאלו שאפשר לקנות בדמשק מידי כל רוכל, ועוד הבטיחה לי כי אם אמצא חן בעיניה אקבל ממנה מתנה חשובה מזאת! צחקתי, ואת התיבה מסרתי לאחת מחברותי, כי לי אין חפץ בה, ואת אשר תבקש ממני צרת גברתי לעולם לא תשיג”.

זכת נתנה בנערתה מבט מלבב:

“יודעת אני, נועה, כי היא לא תצליח. ידעתי אהבתך אלי וכי מסורה את לי כבת אשר אחסר, לדאבוני. הה, נערתי הטובה, מה היא מבקשת, ככלות־הכל, לדעת מפיך, אני הן לא אובה להכאיב לה או לתת את שמה לשמצה. והיא לא תדע בושת והרבה דברים תעשה אשר אך לחרפה הם לגבירה היושבת ראשונה במלכות!”

הנערה צחקה:

“ראשונה לתואר, ואחרונה – לאהבה…”

“אכן, זכיתי באהבת המלך הגדול. אך הוא כה עסוק וטרוד, שאין לראות את פניו. תמיד הוא בדרכים, בקרבות, ולבי יחרד לשלומו, כי רבים הם שונאיו, ותאוות־נקמתם בוערת כאש לא־תכבה!”

“אבל בבואו, רק לך, גברתי, יאיר פניו. בשובו נכסף הוא רק אליך, המלכה. היא, הגבירה, יחד עם הפילגשים ממתיקות עתה סוד, מתלחשות וזוממות לחלל את שמך, המלכה, ולהזיק לך בלשונן, כי כוח אין להן להרע, ואת אשר תבקשנה בכל נפשן לעולל הן אך ממללות בשפתיים, ובזה הן מנחמות אשה את רעותה. וכאשר גברתי המלכה תצא מחדרה ללכת אל המלך, להסתופף בחדריו, מי יתן וכל האָלות שלהן תחולנה על ראשיהן הן ורעה לא תגע בך, היקרה, כי עזה קנאתן, שנאתן נוקבת”.

הנערה סיימה, תוך־שיחתה, לעשות את שער ראשה של המלכה, נגעה ביד קלה בתלתליה הכבדים היורדים על ערפה ועין התמר הבשל, חום־כהה, להם. את תיבת העדיים הגישה לה והוציאה לפניה על השולחן כמה וכמה זוגות עגילים ונטיפות, שהמלכה תבחר לעצמה, בעודה מחזיקה לעומתה את מראת הכסף. המלכה בחרה גם בענק מצרי רתוק חמש שורות של חרוזים ואבנים טובות העוטר את הצואר ומתקשר בלולאה. עדי יקר זה, שמפואר בהרכבו ובצירוף אבני־החן, זכה לתואר המלווהו למעלה משבע מאות שנה: “ענק המלכה נפרטיטי”; כי עוד בימיה, שהיתה מפורסמת ביופייה, נהגה לענוד כמותו, ועד היום מיטיבים הצורפים המצרים לעשות כדוגמתו. על זרועה האחת ענדה המלכה אצעדה צידונית שקצותיה בדמות ראשי צפעונים נפגשים זה־ליד־זה ואבני־אודם מקובעות להם בעיניהם. על תלתליה, מעל מצחה הזך, שמה ציץ־זהב, עשוי כנזר ששושניות לו סביב ובאמצעיתה של כל אחת מבהיקה אבן־הספיר. יפה הוא הציץ גם לנוי, גם להחזקת תלתליה שלא יתפזרו, ועשוי הוא גם לשמש אות וסימן שנושאת כתר היא ומלכה בחצר מלך־אשור. על שמלת־האטון הדקה שלה, שחגורת־זהב במתניה, הטילה בתנועה קלה מעיל עשוי אריג משובח, מעשה־הצוֹרים שאין צבעו הארגמני מתכהה ונראה תמיד חריף ויפה כביום צביעתו.

משקמה ללכת, והנערה האירה לה במנורה בת שבע הפתילות, הדולקות אחת למעלה מחברתה, כשהן מקיפות עמוד כסף בעל כנה שניתן להציגה בכל מקום, הופתעה גם הנערה למראה גברתה, רבת־החן אשר עטתה הוד מלכות. במעילה־ארגמן, בשמלת־האטון הדקה, החושפת רגליה החטובות והנעולות בנעלי עור אדום ורכסי־זהב להן. דומה, כי גם בקומתה גבהה, והנערה קראה מתוך התפעלות נרגשת:

“יפה את, הגבירה, כאילת־השחר וזוהרת כחמה”.

זכת התבוננה עוד פעם במראה ורמזה לנערתה:

“קחי את המנורה אתך”.

כאשר יצאה לאכסדרה החוצצת בין אגף הנשים לבין חדרי המלך, הנזר בראשה והנערה מלווה אותה בחגיגיות, והנה הציצו מבעד לקפלי המסכים של כל הפתחים – הנשים. הן והפלגשים ונערותיהן, ומבטי־עיניהן רושפים קנאה וזעם, חוץ לשפחות, אשר מראה זכת הרהיב עינן והן הסתכלו בה מתוך סקרנות רבה ומתוך הנאה על היופי כשלעצמו. זכת לא הביטה ימינה או שמאלה. אין זו לה הפעם הראשונה שנקראת היא אל המלך, והללו מלווֹת אותה בקנאה עזה. לחישותיהן מגיעות לאזניה. גם הפעם קלטה קודם כל את לחישתה של בֶּלית, אשר נשמעה כלחישת־אפעה מקצה לקצה, להנאתן של הפלגשים: “הבבלית הזאת!”

זכת עברה, עוטה גאות והכרת־ערך, ידה החשופה מחזיקה במעיל לסגור כנפותיו, כמצניעה יפעת־גופה, לא תגלה לנשים אלו שמץ של תשומת־לב, נעלה מעליהן, גם בעברה לידן רחוקה היא מהן עד בלי גבול. ומשראו הנשים את נועה המלווה את גבירתה להאיר לה הדרך, והנה אָצלה המלכה מהודה ומזיוה גם עליה, ותדבק שנאתן גם בה.

[ד]

נועה העמידה את המנורה על השולחן הערוך באולם־המלך, ושבע פתילותיה הטבולות בשמן־זית זך העלו להביות אשר הניסו את האפלולית והפיצו אור בהיר למדי. הנערה השתחוותה לפני המלך בלא אומר ודברים, פנתה שלוש פסיעות אחורנית, גבה אל הקיר, מפני הכבוד, ובהתקרבה אל הפתח חמקה לה בזריזות ובשקט, בהעיפה מבט חיבה אל עבר פני גברתה.

אז ראה סנחריב, לאור המנורה, את זכת ניצבת לפניו, בת־צחוק קלה מאירה פניה, לראשה הציץ וספיריו, וענק עוטר את צוארה. המלך צעד לקראתה, חיבק אותה בזרועותיו, נשק לה על לחיה, נושם ניחוח תמרוקי בשרה הצח, ריח המוּכר לו יפה, שבושם מצרי מעולה הוא. משנטלה בזרועותיו ואימץ אותה אל לוח־לבו, היתה שוב בעיניו אותה נערה רכה וחטובת־גו, אשר מאז הכיר אותה בבבל ונשא אותה לאשה לא נשתנתה כי אם בשלה יותר, בנשיות, באופי ובתבונה. אלא הפעם, באדרתה, בשמלתה הדקה, בנזרה ובעדייה, עמדה לפניו עמידת מלכה המוסיפה לה מעין הסתייגות קלה, ומצניעה את הקסם החבוי בה והשמור רק לו, לאחר ימי טורח בעניני בנייה ומדינה. חזר והציץ לתוך עיניה הכחולות־שחורות ולחש חרש, בבטאו בחיבה רבה את שמה:

“זכת מלכתי… זכת נערתי… מצפה אני לך!”

המלכה הסמיכה לחיה לחזהו וחייכה בהשיבה:

“שכחת מלכי ואדוני כי ‘אשה ללא בעל כשדה ללא איכר’”.

סנחריב גחן קמעה ושוב נשקה נשיקה קלה:

“שדות ואיכרים ישנם לרוב, וזכת אחת ויחידה!”

“שהמלך פוקד אותה לעתים רחוקות”.

“אבל הוא חולם עליה ורואה אותה תמיד נגד עיניו”.

זכת ישבה על ערש־השן ואמרה:

“את אשר אראה אני בחלום – לא אזכור, אך את אשר יקרה לי בהקיץ – לא אשכח! פגישותי עם אדוני ומלכי הם מיטב חלומותי. הלילה יהיה לי חלום אחד ארוך לאין־קץ, בו לא תיסגרנה שמורות עפעפי לרגע, למען אוכל להזין עיני בתפארת מלכי, להשביע אזני בנועם קולו. ולמען אראה את חוסן גופו הנוסך בי בטחון, למען אחוש את אדוני ומלכי המעתיר עלי חסדו והודו. זה הוא חלומי אני, המלך – חלום־בהקיץ, אשר כל חלומותי בשנתי לא ישוו לו”.

סנחריב, אשר ישב לצדה והאזין מתוך חיבה הולכת וגוברת לדבריה שנאמרו ברגש וחן, לא הסתיר קורת רוחו, ותשובתו היתה בה הערכה ותשוקה:

“כך תדבר מלכה. פי זכת הוא המדבר, אשר לעולם לא ארווה צמאוני בהגישי שפתי אל פיה. את היפה בנשים, הגונבת לב מלכך בכל אשר תאמרי ובכל אשר תכזבי גם יחד”.

זכת זיקפה בו מבט חמוּר:

“את המלך אברך, כי מידו ניתן לי כל אשר לי, ולא אתן לכזב להתגנב אל לבי, כי חרדה אני לשלומך ולגורלך. אם יקרה רע למלך ואבדתי גם אני וגם בני עמי”.

סנחריב הסתיר חיוכו:

“הנה, מלכתי, בזה מתחילים כזביך הקטנים, כי שוב לא שכחת להעלות לפני את זכר בנך, לרמוז לי כי טרם מילאתי את בקשתך ואת משאת־נפשך. האם לא די לך, הנאהבת בנשים, שהסיבות את לב מלכך מכל אנשים אשר בארמוני, ואת האחת והיחידה אשר אחלק אתה יצועי. האם לא תרגישי מעֵבר לכתלים האלה את השנאה והקנאה? שובי למנוחתך, רעיתי־יפתי, הניסי ממך כל מחשבת צער ודאגה. חרוד אחרד גם אני לשלומך ולשלום בננו האהוב אסר־חדון. עוד חזון למועד. ואת אשר יש לי להשמיעך תשמעי בבוא השעה היעודה. ועתה, הבי ונסעד את לבנו ונשמח קצת נפשנו, ועוד הלילה לפנינו, לדבר־שפתיים ולעינוגים”.

“מלכי ואדוני, בך אשים מבטחי. אכן, נשכח לשעה את הדברים אשר יבעתוני, כי לא ימוש ממני הפחד מפני בֶּלית הזוממת רעות בוחשת בכשפים. הוברי־השמים והידעונים אינם חדלים מלהסתופף בחדרה, ושפתיה תרחשנה לחשים־נחשים”.

סנחריב אימץ ראשה לכתפו־שמאל וליטף אותה כלטף ילדה קטנה להרגיעה מפני חלום־בלהות. הבין שיושבת היא בבית הנשים אל עקרבים.

“הרגעי, רעיתי. אמצא בהן ערוות־דבר ואשלח אותן לאחת הפחוות הרחוקות, ולך לא יאונה כל רע. יקרה את לי כבבת־עיני, ובאחת ממערכות־המלחמה עם בני עילם, כאשר עשתורת נישאה לפנינו להלהיב את רוחנו, לפני ששלפתי את חרבי מתערה לתת את האות, והנה כחלום חזיון־לילה הופעת פתאום לעיני, מאירה לי בבת־צחוקך, קוראת לי להצלחה ולנצחון. לא אשכח את המראה. ומדי ראותי אותך וידעתי, כי אהבה וגבורה אחיות תאומות הן ואין להפריד ביניהן. אהבתך היא שמן־האש לגבורתי וחלק לך בכל אשר לי. הבי, רעיתי־יפתי, ונשתה את יין השמחה והנצחון!”

“מלכי ואדוני, הופעתי לפני עיניך בקרב כי הגיתי בך יומם ולילה וחרדתי לשלומך. כאשר ניצבת ברכב־המלחמה שלך ראיתיך בכל תפארתך ושפתי לחשו בלי הרף: ‘אדוני ומלכי, לך הנצחון ולי הדמעות…’ דמעות־השמחה ירדו מעיני כי האמנתי בנצחונך. לא שאלתי אל האובות ואל הידעונים, לא דרשתי אל הוברי־השמים ולא ביקשתי עצת־הכוהנים, אך לא חדלתי מלהתפלל לשלומך ומלראותך. שעת אחת, שעה קלה, מזריחת השמש ועד שקיעתה בטַפס הצל על המעלות, לא פסקו עיני מלחזות בך, ולבי לא חדל מלדובב תפילתו, ושפתי לא נלאו מלדבר אליך; ולמען חזק את רוחך ולהלהיבך גם צחקתי אליך, כי מדמה הייתי שאני מדברת אליך פנים־אל־פנים, ואז גם ראית אותי, כי הופעתי לעיניך כאשר האמנתי”.

סנחריב השתאה אל דבריה ולבו פחד ורחב. מעודו לא הרגיש בכוחה של תפילה, לא במיקדשים בשעת פולחני הכוהנים, ולא בטרם־מערכה, כפי שהרגיש בכוחה של תפילה עתה, בדבר אליו זכת את אשר רחש לבה בכנוּת ובאהבה פורצת תחומים. ריתקוהו דבריה בחבלי־קסם, ראה בעיניה את הזוהר הכחול־כהה, ראה ארשת פניה הרכים, המעודנים, שלסתותיהם גבוהות קמעה ומאריכות קצת את קלסתרה בחן שקשה לו לתפוש אותו, והוא צמוד במבטיו אל פיה החמוד המפיק דברים הנשמעים כפרק מן הלוחות בשירת בבל.

אותו רגע חש סנחריב, כי מעודו לא עברהו רגש מעין זה, בו היה שרוי למשמע דברי זכת ולמראה קלסתרה; לבו נמלא אהבה ללא גבול, משל נזדכך לפתע בכור יסורים ורחמים לא ידעם מעודו, רחמים אשר, דומה לו, כי נכמרו גם על עצמו, וזו לו פעם ראשונה בחייו שעיניו כוסו דוק של ערפל, עד אשר הסב ראשו מן האשה שלא תראהו בכך. לפתע ידע והרגיש, עד מה גדולה היא באהבתה, בתבונתה ובעתרת קסמיה. לא לחינם הרעישה כה את נפשו כאשר ראה אותה לראשונה במיקדש בּל. עתה גם ידע, מה ראויה היא למתת, לבשורה אשר יבשר לה, אך עדיין עוצר היה ברוחו, ואת ידו הושיט לקנקן היין.

“מה לך, מלכי ואדוני, כי כולא אתה דבריך בחובך?”

“יש והאדם יחלל בשפתיו את הדברים. את אשר השמעת באוזני לא אשכח לעולם, ותפילה אחת בלבי: מי יתן ובכל הקרבות שעוד נכונו לי, תכווני את לבך אלי כאשר עשית זאת ברוב אהבתך ואמונתך. ואדע, כי חסדך יקר לי מכל”.

שני בזיכי־זהב בסגנון החתים ניצבו ליד קנקן היין, נישאים על גבי חצאי־אריות בחלקם הקדמי, שכפותיהם שטוחות לפניהם ומשמשות בסיס לבית הקיבול של הבזיכים דמויי־שופר. סנחריב יצק לתוכם את יין־התמרים הכבד והאפל, עד למלוא שוליהם. מגיח היה אל פיו מן היין ולא נודע כי בא אל קרבו. יש ובשבתו במועצת שרי־צבאו ורבשקה לצדו, בוחן היה אותם גם בשתייה לראות מה רב כוחם, ולא היה מרפה מהם עד שכּרעו־קרסו המומי־ראש וכבדי־לשון. אז היה מתנער וקם ממקומו והלעג בקצה־לשונו: “גם בתקוע חצוצרות הקרב לא יקומו אלה מתרדמתם!” בזכת לא היה מפציר לשתות, כי ידע אשר די היה לה בלגימה וראשה עליה סחרחר, ואם יש אשר הפציר בה והיא נעתרה לו, היה מקפח את ערבו ולילו, כי עקב הסחרחורת היתה ליאות מתפשטת ביצורי־גווה, ותחת אשר תשעשע אותו ותרווהו עונג כאשר ידעה, היתה שוקעת בתרדמה כבדה, וסנחריב מבקש היה לראותה ערב לידו. לפיכך שותה היה בעצמו, ובקצה שפוד־הכסף אוחז היה בנתחי בשר צלוי שבקערה, ואינו מושך ידו גם מן הפת, לפי שתאבונו חזק היה. זכת עצמה טעמה אך מעט מן הסעודה, אך משמשת היתה את סנחריב, שמחה לראותו שטוף בזלילה. לאחר שכילה סנחריב סעודתו, זקף מבטו ברעיתו וחמדה נתרשפה בעיניו העזות. עתה מבקש היה לראותה אשה ולא מלכה.

אחז בזרועה, וכאשר קמה פנה אליה בבת־צחוק של משובה:

“ועתה, יפתי, אנהג בך מנהג עשתורת שעליה לעבור שבעת השערים להציל את תמוז אהוב נפשה ואדונה. את עשתורתי, ואני — תמוזך! את תחושי להצילני, לבל אשחית צלמי ודמותי בשאול־תחתית, ולמען לא ייבש כעץ כוחי ולשדי כחציר בחרבוני־הקיץ. אך עד שתעברי את כל שבעת השערים ובאת אלי להחיש לי פדות — אהיה אנכי גם השומר המעבירך ופורק את עדייך”.

“בידיך אפקיד רוחי וגופי, מלכי ואדוני!”

“עתה, ניצבת את לפני השער הראשון והריני מסיר את נזרך!”

“למה, השוער, תסיר את נזרי מעל ראשי?”

“חוק מלכת שאול־תחתית הוא!” – השיב סנחריב השוער. והוא אחז בציץ זהבה המתנוצץ ויניחו על ערש־השן.

“ועתה, עשתורת נאהבת, עומדת את לפני השער השני, והריני מסיר את הענק אשר לצוארך”.

וינח את הענק ליד הנזר.

“עתה אסיר ממך את עגיליך, כי ליד השער השלישי את עומדת”.

זכת סייעה בידו להסיר עגיליה.

“ועתה, בעמדך לפני השער הרביעי, אסיר צמידיך ואצעדותיך, כי ככבלים הם בעיני, בגשתי אליך”.

וגם אלה הונחו על ערש־השן.

“עתה הגיע תור־אדרתך, כי לפני השער החמישי הנך!”

ובקחתו מעילה להסירו מעל כתפיה, חייך אליה בנועם ובחמדה. זכת החזירה לו מבט מלבב והיא כנכנעת לשוער המתנכל לה. עתה עמדה לפניו עוטה שמלת האטון המצרי המשובח, הקל והשקוף, ועדיין מכסה האריג הדק כעין הערפל הכחלחל על חן־יופייה. נקפה לבה, כי בעיניו ניצנצה התשוקה העזה הכרוכה גם בהטלת יראה סמויה, קדומה.

“מול השער השישי אסיר ממך, הגבירה, את חגורתך זהב להקל על השוער, וכן את שמלתך, ואציגך לפני בכל תפארתך”.

וסנחריב, שקוע כולו, כבד־ראש, במישחק שנעשה פולחן, מקפיד היה על פרטיו, ולא עוד לו אותה ארשת משובה, כי לפתע חש כי אמנם מכהן הוא לפני עשתורת בכבודה ובעצמה, אך זו יפה מן ההיא לאין ערוך. פיתח את אזורה, אחז בשמלת האטון הדקה והשקופה אשר על גופה של זכת ובשרה הבהיק בצחות עדינותו ויופיו, והיא משפילה עיניה כמתבוששת. ולגופה רק איזור חלציים דק ולבן. ואם כי אין זו לסנחריב הפעם הראשונה שהוא ניגש אל זכת, נפעם בו לבו בראותו אותה ניצבת לפניו, פניה חיורים מעט, עיניה יוקדות ומביטות נוכח כמפללות בתחינה אילמת, שדיה הקטנים והיפים נכונים כמאז הכירה, וגופה בנוי בתואר וחן, כתפיה ענוגות, חזה יפה, רגליה חטובות וצמודות קצת זו לזו, כמבקשות לצמצם קמעה את הגוף בעירומו. פעימות לבו של סנחריב תכפו ודמו הולם ברקותיו, ונשימתו מתקטעת מרוב התרגשות נוכח יופי זה אשר אך עיניו תחזינה בו והוא לוהט בתשוקתו אליה. דומה היתה בעיניו כמבקשת משען לעצמה, כמו קשה היה לה לשאת מערומיה נוכח עיניו הקודחות באֵלם־תאווה. ניגש אליה, כבש פניו בחיקה, העתיר נשיקות על כתפיה וחזה, בלחשו:

“על סף השער השביעי, רעיתי יפתי, לא אתן לשוער השאול להסיר ממך אזור־חלציך, כי במו ידי אעשה זאת, לחוש את מתק גופך כאשר אהבתי, ואת נועם אבריך היפים, כי נאהבת את בעיני כביומך הראשון, ואף למעלה מזה”.

סנחריב הרים אותה בזרועותיו. בלא אומר ודברים נשא אותה ועלה על המדרגות המובילות אל יצועו אהול־האפריון; נשא אותה בקלות כשהוא חש גופה המרטט על פני חזהו הערום והשעיר. מסביב עמדה דממה רבה, ורק שבע הפתילות במנורה רחשו חרש בשלהבות אורן על פני שולחן המסיבה, וכלי הכסף והזהב הבהיקו, בקלטם אדמומית־מה שעינה כעין הגחלת העוממת מתחת לרמץ.

[ה]

והיו מתעלסים ומשוחחים עד אשמורת שניה, וזכת, אף כי לא היתה הלומת־יין, כרעה מרוב עייפות, ובלחוש סנחריב על אוזנה הקטנה, וניחוח־שערותיה עולה באפו, כבר צנח ראשה בכובד־עירפולו על המצע. סנחריב הניח לה, הקשיב לאנקת־ההתחטאות שהתמלטה מפיה הפעור קמעה, וגם הוא השתרע אפרקדן להרהר מעט, כדרכו, בטרם תפול עליו השינה הכבדה. אך סמוך לאשמורת השלישית, בקחתו אותה בזרועותיו, פקחה לרגע קט את שמורות עיניה אשר קלטו מקצה־האולם שמנגד את שלהבות־המנורה המבליחות עדיין והמשליכות אורן על השולחן הנטוש, על בגדיה ועדייה השרועים על ערש־השן, ובת־צחוק רווית־אושר רחפה על פניה. שוב עברוה גלי עונג ונעימות־אין־קץ בחבוק אותה מלכה ואדונה ובשוב כפות ידיו המלטפות לשוטט על חמודות־גופה.

כפקוח זכת את עיניה כבר לא היה נוגה האש הבהיר לשלהבות־המנורה, כי חוורו לאור השחר הבוקע, ומבעד לרווחים והצהרים שבשולי הסיפון הפציעו קרני השמש העולה, ומן החוץ הציפה את אוזניה רינת צפרים עליזה. עתה שכב סנחריב לצדה שקוע בשינה חזקה, ועל פניו ארשת רוך שאין לראותה שעה שהוא ער; ולא זו בלבד אלא שהיה בהם בפניו גם ביטוי של חוסר־ישע והתרופפות, משל כל יצריו, תככיו ורצונו העז, כל קוי אופיו הקשה, חמקו־נטשו את גופו, ככד־חרס אשר פרצים ניבעו בו ומימיו ניגרו מתוכו עד־תום. ויפליא המראה את לב זכת, ולפתע גם חייכה לעצמה בהבחינה, כי בשנתו העלה על פניו בת־צחוק רפה שגוועה מיד. זכת ראתה והנה לידה לא סנחריב הכובש הגדול, המלך האכזר, לא הגבר החסון, רב־האונים אשר לא ידע ליאות בחבקו אותה בזרועותיו, כי אם ילד גדול הזקוק עוד לטיפול.

אך הנה פקח עיניו והרים ראשו מעל יצועו, וכבר לו מבט ומבע אשר פיזרו באחת את רושם הרפיון; שוב היה זה סנחריב הקשה והלובש זעף, אריה מזנק מסובכו. משהו הבהילו בשנתו גם הפליאהו. רגע ישב שרוי בשתיקה קלה, כחוזר אל נתיבות הסבך שבשנתו. כאשר נחו עיניו על זכת, שגופה מצחיר־מַוריד לידו, ופניה מעלים חיוכם המקסים, נרגע מיד, הניח כף־ידו על כתפה בעדנה, כמבקש לגמול לה על כל אשר העניקה לו באהבתה, ומתוך קורת־רוח ויהירות כאחת לחש לה:

“עשתורת שלי, עוזי ותפארתי”.

“אל תשא את שם האֵלה לשוא”.

“אשר עוררת אַת בי, מלכתי־יפתי, לא תעורר עשתורת”.

“הס, פן ישמעו הכוהנים”.

“אכן, לא ידעו הכוהנים להבדיל בינך לבין האֵלה, כי רק כחוט־השערה בין שתיכן, וגם עולה את עליה. את שליטתך עלי, על יצרי ומחשבותי, לא ידע איש. ליד המלכים בשביים, אשר כרעו לרגלי מתאבקים בעפרי, ראיתי את נשותיהם ופילגשיהם אשר הובלו לארמוני, ורבות מהן, אשר נישבו בימי אבי סרגון, צעירות ויפות להפליא, ואַת, רעיתי, יפית מכולן”.

“אושרתי לשמוע מפי מלכי ואדוני דברים אשר הם כצרי לנפשי. אך אין השקט שוכן בלבי, והשלווה רחוקה ממני. תמיד אחרד מפחד אסון אשר יעיב אָשרי ושלומי. האם נגזר על מלכי ואדוני לצאת מדי שנה בשנה למלחמה? למה לא יעשה זאת בידי שרי צבאו המהוללים?”

“לא ייעשה כן באשור מאז ומקדם. מלכה צריך לעמוד בראש צבאו, להיות מופת בגבורתו ובעוז־רוחו. טרם היה מלך באשור אשר יבכר חיק אשתו על תרועת־המלחמה. אך אם גם ארחק ממך, רעיתי, הן תמיד קרוב אני לך במחשבותי, ואלפי פרסאות אין בהן להפריד בינינו. ועתה עלינו לרחוץ בשרנו במים חיים, כי היום האיר והשמש כבר עולה לקצר את צל המעלות, ועוד רבה המלאכה לפני היום. לפני לכתך ממני עלי לומר לך דבר”.

“אל־נכון דבר נכבד הוא?”

“נכבד מאין כמוהו!”

בחדר־הרחצה נחה על סנחריב רוח משובה, ובעוד זכת טובלת קצות־רגליה לחוש עד־מה צוננים המים מן הלילה, ובעוד היא עומדת וגבה אל המלך, והוא שאב מלוא כפות־ידיו מימי האגן ויתיזם על גופה הצח והחם עד כי צעקת הפתעה נמלטה מפיה ונשימתה נתקטעה. פניה לבשו רוגז שלא הסכין לו, והוא חזר והתיז עליה בשנית, השתער עליה לחבקה, תפש בה והטילה, על אף רצונה ונסיונה להיאבק, הישר לתוך האגן המלא, עד אשר טבלה בו מכף רגל ועד ראש, והיא משמיעה צריחה קטועה, כי סגרה פיה מפני המים. עתה עמד לראות ארשת פניה, והפעם הופתע, כי בעלותה והיא נוטפת כולה מים, כבר צחקה צחוקה הנעים ואמרה:

“הה, מה טוב לטבול באחת!”

“ואת לבשת רוגז וחימה” – צחק סנחריב.

“לראשונה, כאשר התזת עלי רק רסיסים… אבל אחר־כך כאשר השקעתני כולי בתוך המים, ונעם לי הדבר מאד, וידעתי מה טובים המים הצוננים לגוף לאחר ליל־עידונים בחיק־המלך”.

“ואני” – השיב לה סנחריב – “למדתי דבר נוסף מן הלקח הזה בטבילה במים הצוננים, והוא: טוב אושר הבא באחת מאשר טיפין־טיפין…”

“אכן, כן הוא, אושר מלא ומרווה לאחר צמאון רב, לילה אחד העולה על כל חלום; לילה לא אשכחהו, ואשמח אם גם מלכי יזכור חמדותיו, כי סם־חיים בו לימים ארוכים אין־חפץ־בהם, עד אשר תשוב תפקדני, כפקוד השמש את הארץ לאחר ימי סגריר”.

ושוב ידע סנחריב: לא רק מנעמי גופה של זכת מושכים לבו, כי אם גם נועם הליכותיה וצחות־לשונה של חניכת־בבל זו, אשר תדע לתת ביטוי למערכי לבה ורגשותיה. ולפי שלא אמר לה עדיין את דברו, החל מזרז אותה:

“ועתה נשוב ללבוש בגדינו”.

שוב עמד סנחריב לשמש את זכת ולהשיב לה, כאותו שומר־השאול, את כל בגדיה ועדייה, כחוזר ומעביר אותה דרך שבעת השערים, זה־אחר־זה, והפעם לפי הסדר ההפוך, עד שלבסוף חזר ושם על ראשה את ציץ הזהב, בעוד פניה חיוורים קצת, אך מפיקים זיו ונעימות. שוב עמדה לפניו מלכה בהדרה, לובשת גאוּת והכרת־ערך. ובעוד היא עומדת נכונה להיפרד ממנו ולחזור לחדרה, והמלך נתן בה מבט חודר ומרעיש, כבוחן אותה לפתע לפני העתירו עליה את חסדו כי רב:

“ועתה אומר לך דברי, אשר לא גיליתיו לך אמש. בשורה כזאת לא ישמיעה אדם בנטות צללי־ערב, כי אם בעלות עמוד־השחר, בזרוח השמש להאיר לתבל ולדרים, כי בשורת שמחה היא. הנה נפל הדבר, ואת אשר גמרתי אומר יקום: בנך אסר־חדון ימלוך תחתי על כסא מלכי־אשור!”

פני זכת חוורו. התנועעה כנוטה לצנוח, ואילמלא תמך בה סנחריב, אפשר וכרעה מרוב התרגשות וחרדה גם יחד, כי בעקבי הטוב תבוא גם דאגה בלב. בעיניה עלו דמעות, דמעות אֵם שביקשה להנחיל לבנה אושר עלי אדמה, את התואר הרם ביותר בארץ אשור: כתר הכתרים של מלך מלכי העולם! חלום שחלמה בסתר, מתוך מבוכה ופחד אולי מרבה היא לבקש, היה לממש. כרעה וחיבקה את ברכיו של סנחריב, בהליטה את פניה בכנף בגדו:

“אדוני ומלכי!”

סנחריב גחן להרימה:

“קומי מכרוע כי אשת מלך את, ומעתה גם אם מלך. שמרי את הדבר בלבך עד היום בו אכריז עליו קבל עם ועדה, בפני מועצת־הזקנים, ואחר כך בפני העם והצבא בכל רחבי־אשור. אפשר יהיו עוד מכשולים מעטים בדרך, אך אסירם כהסר נוצה מעל כתף. ועתה, לכי לשלום והיי ברוכה, כי לך יאתה עטרת־מלכות ולבנך כתר מלך!”

ואולם את דבר החלום שחלם סנחריב בלילה לא הגיד לה ושמר את הדבר בלבו. רוחו נפעמה בו למראה היפה והמדהים כאחד, והפעם היה בדעתו לדרוש אל הוברי השמים כי יגידו לו פתרונו.

[ו]

בצאת זכת חיכתה לה נערתה ליד שומר־הסף, כשהיא יושבת על הדום ועוסקת בריקמה, כי ארכה לה השעה ורוחה קצרה בצפייה לגברתה אשר שהתה הפעם בחדרי־המלך יותר מן הנהוג. כאשר הופיעה, קפצה נועה ממקומה ופניה לבשו ארשת שמחה למראה זכת אשר היתה חיוורת כסיד, אך שמחת־אושר בעיניה וזיו מצחה קרן מתחת לציץ־הזהב. גם מבט־החיבה שהעניקה לנערתה היה בו לאשר, כי לבה גאה יגאה. ובעברה לחדריה, נתקפלו יריעות־הפתחים וכל הנשים והפילגשים על נערותיהן הוציאו ראשיהן לראות במאושרת בנשים החולפת כמו ממסע־כלולות, לא בראשיתו של הלילה, כאשה אשר שעת־חסד קצרה מונתה לה והיא חומקת לשוב לחדרה בחסות האפלולית, שעין איש לא תשורנה, כי אם בשעה מאוחרת בבוקר, לאחר לילה גדול ורווי, והיא חוזרת לאור היום כאומרת: לא כמוכן כמוני! ליוו אותה מבטי הקנאה והסקרנות, בשובה כבלכתה, וארשת האושר על פני המלכה היכתה את בלית כבמכת־חרב חדה. “הבבלית הזאת…” – שוב רדפה אחריה לחישת הזעם.

ולמען תת ביטוי להרגשה שאפפה את זכת, תפשה בנועה נערתה מיד לאחר שנכנסה לחדרה, סחפה אותה עמה במחול סוער, לחצה אותה אל לוח־לבה בחיבה עזה, כי היתה זו הנפש היחידה בנשים, שיכלה להערות עליה רגשותיה וחדוותה, ובשתי מלים הגידה לה את אשר תחוש בכל מאודה: “אושרתי בנשים!”

זכת הסירה מעליה, בסיועה של נועה הזריזה, את אדרתה ועדייה, ובשמלת האטון הדקה, השתרעה על ערשה, והאריג הדק והשקוף מלפף אברי גופה הנאה, עד כי גם נועה לא גרעה עיניה מן היופי האצור בו, ובכרעה לידה, אוחזת בזרועה, חייכה גם היא מאושרת למראה מלכתה הזוהרת, ולחשה לה חרש:

“מה לילה מלילות, גברתי? הן זו לא הפעם הראשונה שהמלך יקראך אל חדריו?”

“הה, נועה נערתי, משוש־לבי ועיני. המלך הוא גם מלך בגברים, אשר בחבקו אותי בזרועותיו תתקפני סחרחורת. וגדול הוא פי שבעים ושבעה בחסדו כי רב, ובסודו אשר העניק לי לשמח לבי”.

“מאז הבוקר, בטרם יִדעך אור הכוכבים, כבר הציצו מקנאותיך מבעד לפתחים, ומרחרחות היו לדעת, אם שבע אותך המלך בתחילת לילה ואם כבר שילחך מעל פניו. ובעלות השחר, וטרם חזרת, המה אגף הנשים כנחיל־דבורים אשר עשן שוּלח בו”.

זכת נתנה בנערתה לפתע מבט משובב־מלבב:

“הגידי, נערתי, ואל תכחישי ממני דבר: יפה וצעירה את, ורואה אני כי החשק בוער בעיניך היפות; הטרם טעמת טעמו של משכב־דודים? חי עשתורת, כי אכן כן הוא…”

אודם הציף את פני הנערה הנבוכה:

“גברתי המלכה, הן נערה אני ובעל טרם פרש חסדו עלי!”

“נועה, אל תסתירי ממני דבר, כי לא פעם בלילות חומקת את חרש־חרש, ויש אשר אקרא לך בשנתי ואת אינך, וראיתיך חוזרת עם שחר”.

“הה, המלכה! דבר לא ייעלם מעיניך החדות”.

זכת העבירה כף ידה בלטיפה על ראש הנערה הרכון לצדה:

“אל תסתירי ממני דבר. הגידי מי הוא בחיר־לבך אשר ירדה דבשך?”

נועה הרימה עיניה, והן מפיקות זוהר ותחינה כאחת:

“סוד כמוס הוא עמנו”.

“התסתירי דבר מאת מלכתך?”

חדלת־ישע היתה הנערה בתום לבה:

“נשבעתי בלבי לא לחלל סוד קדושתו”.

“נועה, נערתי היקרה. לבך משכן הוא לסודותי אין מספר, אשר איש לא ידעם וגם המלך בכבודו ובעצמו. האם לא יהיה לבי קן לאַחד סודותיך את, ילדתי? הן תשלמי לי בזה אך מחצית שקל־כסף לעומת כיכר זהב שהפקדתי בידיך”.

דברי המלכה היכו את נועה בתדהמת אמיתם.

“אכן, צדקת מלכתי וגברתי, ונקלותי בעיני אם לא גיליתי לך סודי עד היום. אך לא מרוע־לבב עשיתי זאת, כי מי אני ומה אני אשר המלכה תאבה לדעת סודה הדל של אַחת אַמהותיה?”

“האם לא תדעי, נועה, כי יקרת לי מאלף שפחות?”

נועה גחנה ונשקה כף־ידה של המלכה. דמעות ניצנצו בעיניה:

“נדביהו הוא. מבני־התערובות אשר בחצר־המלך. מפליא הוא לחתוך בשנהב וידיו מלאות עבודה בגילוף ובחיטוב קישוטים אשר יכין בשביל ארמון־המלך. עושה הוא את מלאכתו פה, ומעשי ידיו נשלחים לחרשים אשר בנינוה, והם משבצים עיטוריו מלאכת־מחשבת בכלי הארמון והרהיטים. סרגון הביאו עם השבויים כאחד מנערי המלך בשומרון. בן עשר היה בבואו, ועתה גבר יפה־מראה הוא וטוב מאחרים לא רק במראהו כי אם ברוחו, כי נבון־דבר הוא. ואני אוהַב אותו בכל נפשי ומאודי. הנה גיליתי לך סודי, המלכה!”

“אכן, סוד הוא, נערתי, סוד יקר מכל יקר, כי האהבה היא השמן אשר במנורה, בלעדיו לא תבער הפתילה. רגש זה, בבת־העין, ראשית החיים ותכליתם הוא, ואת סודו קראתי בעיניך ימים רבים טרם תגליהו בפיך. כי הנערה אשר שמן־אהבה דולק בלבה תהלך כמו חולמת בהקיץ, כמו לוּ צמחו לה כנפים, והזמר אשר תזמר, גם מבעד לקירות עבים, ירעיד נפש־השומע, כמיתרי־הנבל בפרוט עליו ידי מנגן־אמן”.

מרוב התרגשות חזרה נועה וכבשה ראשה בחיקה של המלכה. מבקשת היתה להסתיר מפניה את הדמעות שניקווּ בעיניה, וגם לשכך סערת־רוחה לשמע דבריה של זכת המבינה לנפשה והיודעת להפליג בשבח האהבה, כאילו מלבה היא מוציאה את הדברים, לשחק בהם כבאבני־חן. והמלכה המשיכה חרש כשידה משחקת בתלתליה של נערתה:

“נדביהו, אמרת. אדמה, כי ראיתיו פעם בהביאו לי הדום עטור פיתוחי־שן. חיכה לי בחוץ, כאשר הוגד לי כי מתנה הוא מביא לי בשם המלך, ואז יצאתי לחצר וראיתיו עומד ומחכה לי למסור את המתנה במו ידיו. גבה־קומה ושערות־ראשו כרעמת־אריה, ועינים לו כמו גחלים לוהטות”.

“אכן, זה הוא!” – קראה הנערה בריגשת לבה האוהב – “זה הוא בחיר לבי…”

פרק אחד־עשר: החלום ושברו    🔗

[א]

למחרת־היום הבהיל אליו סנחריב את הוברי־השמים. גם אחיקר ורבשקה היו בבאים, שני האנשים אשר סנחריב היה מזַמנם תמיד גם כאשר לא קרא אליו את השרים ואת הכוהנים הגדולים. באחיקר מצא תמיד משענת לרוחו, וברבשקה – סעד לכוחו; בשניהם נועץ והם שימשו לו גם זרועות מבצעות. במועצת־המלך, בחוות השרים דעתם, לוחש היה באָזני רבשקה דברים שהיתה בהם לעתים שנינות ולעתים גסות־רוח, שרבשקה היה לו אח באופיו ובטיבו, ושניהם הבינו ברמיזה איש את רעהו. אך תוך האזנה לדברי השרים והזקנים, בוחן היה סנחריב בעיקר את פני אחיקר, לקלוט מעל ארשת־פניו, אם תולה הוא בהם משקל וטעם, או רואם הבלים ורעות־רוח. דיו לקלוט ניצנוץ־עינו או בת־צחוקו של אחיקר, דיוֹ לתפוש מבע קל של מורת־רוח וידע את משפט אחיקר לאשורו.

החוזים בכוכבים, העושים כל ימיהם במצפה שעל ראש הזיקורת, הרושמים על גבי הלוחות את תנועת גרמי השמים והכוכבים במסילותיהם, לא זכו להיות קרואים לעתים קרובות אל המלך. סנחריב לא שגה בחלומות, שקוע היה ביותר בעולם המעשה והמציאות, ואף הטיל ספק בכוחם. בימיו לא מצא הוכחה לאמיתות ניחושיהם והגדת־עתידותיהם. לפיכך בא להם הדבר כאפתעה, כשנקראו להתייצב לפניו. לא בלא חרדה הופיעו באולם־הכסא ראשי־האיצטגנינים ותלמידיהם הצעירים־לימים. שבעת נכבדיהם, כמספר שבעת כוכבי־הלכת, עמדו בראש בקבוצה לחוד, חבושי צניפים חרוטיים שחוטי־זהב־וכסף שזורים בהם, אשר מדי הפנותם ראשיהם יעלו ניצנוצי־זוהר. גלימותיהם הארוכות עד לכפות־רגליהם, עשויות היו אריג משובח ועינו ארגמן כהה; על חזיהם מבהיקות לוחיות זהב וכסף, בצורת עיגולים, משולשים או מרובעים, וסמלי־השמים חרותים בהם. תלמידיהם, שעמדו מאחרי גבם, לבושים היו בד לבן ומראיהם צנוע, כאשר יאתה לעוּלי־ימים אשר טרם רכשו להם את “חכמת בל”, להיות להם מעמד חכמים ובקיאים בתורת האיצטגנינות. משמשים היו את זקניהם ובידיהם החזיקו לוחות־הגורל, עליהם משורטטים השמים בתקופות שונות של תנועת המַזָרות, וכן לוחות בהם חקוקים דברים ו“אותות לבאות”⁴⁰ אשר נקבעו כמסורת מדורי־דורות.

תרועת־חצוצרות ממושכת הכריזה על בוא מלך־המלכים. משהופיע סנחריב במבוא ונכנס בצעדים מהירים, השתחוו הוברי־השמים וחזרו והשתחוו בשבתו על כסאו. כן עשו גם השרים ורואי־פניו. עמדה דממה כבדה עד שקולות רחש־תנועה והדי־רעש רחוקים מעבר לחומה נשמעו בתוך האולם. לשעט־סוסים ולרכב מרקד בדהר, האזינו הכל כאל דבר־סמל מיוחד, בדומה למרוץ־הזמן שאינו נפסק גם בתוך הדממה. כל אחד ואחד מהוברי־השמים חרדה קלה החישה את פעימות לבו. חידת היותם קרואים לפתע אל המלך רבצה עליהם כתעלומה. והנה נשמע קולו של סנחריב, קול שליט ונעימת־הצו בדיבורו:

“החוזים בכוכבים! קראתיכם אלי לשמוע מפי חלום אשר חלמתי. רוחי נתפעמה בי בראותי אותו, ואת פתרונו אבקש לדעת מפיכם. אתם, מגידי־העתידות את אשר יקרה לאדם; אתם, אשר בחסד האלים תדעו לפענח את אותות השמים וצפונותיהם; אתם, היודעים לחשב את העתים, את מועדי המזלות, בואם וצאתם, גם עת תחשך הארץ בהסתר השמש פניה ממנה, וגם את מועד רוגזם של מוסדות־תבל בטרם תרעש האדמה – הן לא ייבצר מכם לפתור לי חידת חלום אשר יבעתני גם בהקיץ”. — ולסוף הוסיף בארמית, כנותן ביטוי למבוכתו: “מִלְתָא מִנִי אַזְדָא!”⁴¹

ראש ההוברים השתחווה, וכנענה למלך ולהגוֹתו פתח בארמית:

"מַלְכָּא סַנְחֵרִיב, מֶלֶךְ מַלְכַיָא, דִי חָכְמְתָא

וּגְבוּרְתָּא דִי־לֵהּ הִיא, לְעָלְמִין חֱיִי! מַלְכָּא חֶלְמָא יֵאמַר

לְעַבְדוֹהִי וּפִשְׁרָה נְהַחֲוֵה!"⁴²

ובתוך דממה עמוקה סיפר סנחריב:

“בחלומי ואני יושב על כסא־מלכותי בתוך האולם הזה רב־האור. בכף־ידי ימין מחזיק אנכי קומץ חיטה בשלה ויפה להפליא, וכף ידי שמאל – חופן שעורה כהה ודלה למראה. ושתי יונים לבנות, אשר כמוהן לא ראיתי ליופי, ניצבות על ידי מזה ומזה, והן מנקרות במקוריהן האדומים מתוך החיטה ומתוך השעורה באין מחריד. ועיני לא תשבענה מראות את היונים היפות, עד כי תאחזני התשוקה למראיהן. פתאום שומע אני קול רעש גדול, התקרה אשר מעל לראשי נבקעת וממרומי־הרקיע בא ביעף עיט שחור אשר התנפל בשצף על היונים הלבנות לטרוף אותן. היונים מצאו להן מחסה בחיקי, מתחת לכנף־בגדי, ואני מרים זרועותי להבריח את העיט הטורף אשר לא יחדל מללטוש צפרניו החדות אל מול עיני. ואיקץ ותתפעם רוחי”.

זקן־ההוברים, אשר דמה בלבו כי פשר החלום נתחוור לו, כינס סביבו את רעיו, לאט להם הגוּת לבו, ובקבלו את הסכמתם, לבש גאות, פסע שלוש פסיעות לפניו והשתחווה לפני סנחריב:

“המלך הגדול סנחריב, מלך־המלכים לעולם יחיה וכסאו יכון לעד! ברור לנו החלום ואת פשרו נגיד למלך. החיטה אשר ביד ימין המלך – שנת ברכה ושפע היא לאשור ולאדמתה; השעורה אשר בכף שמאל — שנת־רזון היא לאשור; היונים היפות הן עשתורת מנינוה ועשתורת מארבּלה הסוככות בכנפיהן על המלך ועל שלומו; העיט השחור והטורף – הוא אויב המתנכל לך ולארצך. בחסדי־האלים נתפלל כי יעביר את רוע הגזרה, ואת השפע וברכתו נקבל בהודייה במקדשי־אשור!”

“לא זה פתרון החלום. שנות ברכה ובצורת מידי שמים הן הבאות לעתים, כיום וכלילה. העיט השחור הוא, אמנם, אחד האויבים אשר יתנכל לאשור מדי שנה בשנה, אך אותו תמגר חרבי! היש בכם מגיד פתרון חידתי?”

נשתלטה מבוכה בלבות הוברי־השמים. שוב קרבו איש אל רעהו להימלך, לקחו מן הנערים את לוחות־הגורל לעיין בהם, נשאו ונתנו ביניהם, הביאו ראיות מכתבים עתיקים, הזכירו נשכחות, אותות ומופתים, ולסוף סמכו ידיהם על השני־במעלה, אשר ישיב דבר לסנחריב. גם זה, צעיר מרעו, פסע שלוש פסיעות לפניו, וכה נשא אמריו:

“את אשר ישים נַבּוּ בפינו נגיד למלך־המלכים! בכפות־ידיו שוקל המלך הגדול את טוב־העולם וגורל־המדינות. בכף ידו ימין שוקל הוא את עושר אשור וגדולתה, ובכף ידו שמאל – דלות מדינות אחרות הכפופות לו; היונים הלבנות הן כוהנות עשתורת המרַצות את פני האלה ומחַלות פניה להגדיל התנובה וברכת־הרחם; העיט השחור הוא החטא הפורש כנפיו להכשיל את האדם. תפילות ומעשים טובים ירחיקו עונשו והמלך לעולם יחיה!”

סנחריב זע על כסאו בקוצר־רוח:

“הבלים ורעות־רוח! היש בכם עוד פושק־שפתיים?”

ויחרד לבב החוזים בכוכבים. שעת מבחנם מתקרבת אל קצה ואין הפתרונות משביעים רצון המלך התקיף והאכזר המואס בגזר־החכמים ובדברי־פתר אשר אך טוב יִנבאו לו. שוב נצטופפו יחדיו כעדר כבשים מבוהל אשר הזאב מאיים עליהם; שוב עיינו בלוחות אשר הוגשו להם, למצוא רמז ופשר אשר יקסום ללבב המלך הדוחה בשאט־נפש אותם ואת חכמתם. באחרונה הטילו את הדבר על השלישי־במעלה, אולי יעמוד לו מזלו ויגיד למלך את אשר תאבה נפשו לשמוע. ויצא החוזה בכוכבים, זקוף־קומה ומהדר בלבושו, ועל חזהו מבריקה טבלת־הזהב בה חרותים השמש, הירח והכוכבים. כאשר השתחווה, הבחין סנחריב בפני אחיקר, המחייך לתומו, ומיד ראה בבת־צחוקו את הביטול־מראש, לפי שגם דברי הקודמים לא נראו לו, כנראה. פתח החוזה־בכוכבים את פיו:

“המלך הגדול, מלך המלכים, מלך ארבע כנפות הארץ, מלך אשור, מלך בבל ו־”.

סנחריב שסעו במנוד־יד:

“הנח למדינותי! פתח פיך ויאירו דבריך!”

החוזה בכוכבים נבוך. דבריו לעו בפיו, כאילו גחלי־אש צורבות חכו ולשונו. רגעים מספר עמד כנציב־מלח ועיניו מביטות נכחו בבהלה. אך מעט־מעט התעשת ואמר דברו, אחוז מורך וספיקות, לפי שסנחריב קטל בזעמו את אומץ־לבו.

“חופן השעורה ביד שמאל הן השנים הקשות אשר עברו על המלך מיום עלותו על כסאו ועד היום, שנות מלחמה ויגיעה רבה; קומץ החיטה היפה, היא המנוחה והאושר, מנת־חלקו מעתה ועד עולם; היונים הלבנות הן התפילות אשר בלבנו המבשרות שנות־שפע וברכה לשלומה ולאושרה של אשור; העיט השחור הוא דבר הקנאה הגדולה והשנאה העזה אשר עמי־העולם רוחשים למלך־המלכים. אך לא ירעו ולא ישחיתו, כי המלך מגונן בזרועו הנטויה על אשור ועל עמה!”

סנחריב הביט בלעג ובביטול בהוברי השמים. לפתע ראם לבושים הדר מבחוץ, אך נבובים מבפנים. אמנם, גורסים הם תורת רזי־השמים במרחביה אשר הנחילו להם חכמי־בבל, אך דומה כי למדו ללעוס את הקליפה ולזרוק את התוך. וכה אמר להם סנחריב:

“קראתיכם לפתור את חלומי, אשר אליו אני משתאה ומבקש לדעת פתרונו. חלומות רבים חלמתי ולא ביקשתי עזרתכם, כי פתרתים בעצמי, בכוחי ובחרבי! שמעתי מפיכם דברים יפים, האחד – פתרונו יפה מן האחר, אך תחת אשר תגידו את פשר חלומי אני, הגדתם את פשר חלומכם אתם! אמרתם לי דברים מהרהורי־לבכם ולא דברים בהם אאמין אני, כי עיניכם טחו מראות האמת, ולבבכם טָפש מרוב שומן, וחיל אחז את יצורי־גווכם. לכו לכם, פן יפרוץ זעמי על חכמתכם ולוחותיכם גם יחד!”

חפויי־ראש ונכלמים עקרו האיצטגנינים ממקומם. גם עתה הלכו הזקנים בראש, אלא שממהרים מאד היו בלכתם, מבקשים לברוח מן המקום אשר האש מלחכת סביבו. ליד הפתח הצטופפו כעדר כבשים המבקש לפרוץ ביחד, והם דורכים זה על רגלי זה, תוך דשדוש רגוז, הבושה לוהטת בפניהם והמבוכה צובטת לבם, כי ירדה קרנם מטה, ואין איש מוחה קלונם. בסתר־לבם מקללים היו את סנחריב, אשר לא אבה לקבל את אשר חזו בעיני רוחם ובכוח־בינתם, ומתפללים היו לעיט השחור אשר בחלומו, שינקום ממנו את נקמת כבודם המחולל.

סנחריב אשר הביט אחריהם עד כי נעלמו, קרא בחמת־זעם:

“חבר־אנשי רמיה ומאחזי־עינים!”

עתה נשארו באולם אך שנים, המלך ואחיקר, כי גם רבשקה חמק לו והלך. סנחריב עוד ישב על כסאו שקוע במחשבות. אחיקר עמד באמצע האולם, ובטרם צאתו, בתוך הדומיה שעמדה באולם, מהרהר היה בחלום של סנחריב, כפי אשר שמעו מפיהו. והיה החלום יפה מאד בעיניו, דבר אחוז בדבר, ברור לאוזן בצליליו, מושך את העין בתמונותיו הבהירות, ופתרונו סמוי מן התבונה. הללו, ודאי שיכלו לגבב פתרון על פתרון, לפי שכל משפט בחלומו של סנחריב מונח היה כאריח על גבי אריח, סמל שלוב בסמל, אלא שהיה חבוי יפה־יפה. דומה היה לו לאחיקר, כי לוּ ניתן בידו אך קצה־החוט והיה מתיר את הפקעת כולה ומפענח את התעלומה. אלא שאין הדבר תלוי בו, כי אם בסנחריב עצמו, וזהו ענין שהעסיק לא אחת את הגוּתו, ענין חלומות ופתרוניהם. עודו שקוע בהרהוריו ולפתע שמע את קול המלך בסמוך לו, כי סנחריב ירד מכסאו וניגש אליו:

“השמעת אל דבריהם?”

“שמעתי, אדוני ומלכי”.

“היש בהם ממש?”

“כן ולא. כן – בצורה; לא – בכזב שבהם”.

“היכול אתה, אחיקר, בחכמתך כי רבה, לפתור לי החלום?”

“אל יחשוב לי המלך לחטא, אם אנסה את כוחי”.

“את אשר לא אסלח להם – אסלח לך. אך בואה ונשב, כי נכבד הדבר”.

בקצה האולם מנגד נמצאו הדומים מסביב לשולחן נמוך ורחב־ידים כמותו כמוהם עץ־אדום, אשר שימשו מקום המתנה למלאכויות ולצירים מארצות רחוקות אשר באו לראות את פני המלך, או למשלחות מאשור ולמושלי־הפחוות אשר הגישו תביעותיהם ובקשותיהם. כאן היו מחכים לבואו, אם הורשו לראות פניו, וכטוב לבו, יורד היה לעתים מכסאו, לאחר שמעו את דבריהם, והשיב להם לענין במעמד סופריו אשר כרגיל השתמשו בשלוש לשונות, אשורית, ארמית ומצרית, שהיו בו־במקום כותבים את דבר המלך, לעדות ולזכר־עולם. לאחר השיחות הרשמיות היה סנחריב יורד להסב עמם, להמתיק סוד ולהשתעות בחברת־הצירים מעין שיחה שאינה מחייבת, שלא במעמד סופריו. אז היה פוקד להביא יין ומגדנות, לפי שיודע היה סנחריב מה רב הרושם אשר הליכותיו אלה עושות בלב הנכרים מרחוק באו, הרואים בהן אות לפשטותו ולגדלותו. ואכן, בשובם לארצם היו הצירים מרבים לספר את דבר ביקורם באולם המלכות, בשבח נימוסי סנחריב, ובהפליגם בתיאור הוד־מעמדו ותפארת־חצרו, לא פסחו בשיחם על תיאור המסיבה הקטנה, במחיצת המלך, שהיה מרשה לעצמו גם לטפוח על כתף המשוחח ולספר דבר־בדיחה או מהתלה. דבר מעין זה – ציינו האורחים – לא היה מלך־מצרים מעלה על דעתו, כי היה רואה פגיעה חמורה במעלתו, מעלת־אלוהים. אל השולחן הזה קרא סנחריב את אחיקר. בשבתם זה־לעומת־זה, כמשפט ריעים בשיחם, פתח אחיקר:

“ברשותך, אדוני ומלכי, אנסה לפתור חידת חלומך, אך אחת אבקש”.

“מה הוא כי אדע?”

“הפתרון חבוי בחובך, המלך, ועלי אך להוציאו חוצה”.

“לא אבין דבריך, אחיקר”.

אחיקר חייך חיוך אוֹר ובינה:

“האדם יראה בחלומו את אשר יהגה בהקיץ. דברים אשר ישמחו את לבו כדברים אשר יטרדו מנוחתו. בתתו תנומה לעיניו ומנוחה לגופו, יעוטו עליו מחשבותיו וישתערו להציק לו במראה, ברגש ובדיבור, לעתים בהיפוכם, כי זה דרך החלום, כרכב המתגלגל במורד־ההר בלי רכָּב אשר ינהג בו. לפיכך, אדוני ומלכי, שאלה לי אליך, ואתה ענה לי ואדע למצוא פשר־חלומך”.

“שאל ואגדך”.

“מה ידאיגך, המלך, מה ישמח את לבך ומה יעציבוֹ. ומי הם האנשים, אשר שיחה היתה לך עמם, אשה או גבר, שר או נער, תמול או שלשום, כי בהם שורש המראות אשר חזית בחלומך היפה”.

אם כי תמוהים היו הדברים בעיני סנחריב, החל להרהר בהם. תהה מה קשר בין שאלתו של אחיקר לתשובתו, ועל מה עליו להשיב על דברים שאין הוא סח לאחרים, אך ידוע ידע, כי לא מישאלה ריקה היא מישאלתו של אחיקר, וגמר אומר להיענות לו.

“הדבר אשר יקפח מנוחתי בתקופת־השנה הזאת הוא דבר הכרזת אסר־חדון בני כיורש־העצר, ועל זה גם שוחחנו, וכבר גמרנו אומר לעשותו. יומם ולילה הוגה אני בבנינים אשר אני מקים, בתעלות־המים, והכל הולך למישרים. רוגז אני על בֶלית המפיחה מדנים בין הנשים והשולחת את כוהני עשתורת מנינוה להוכיחני על פני. אמש היתה בחדרי המלכה זכת ואת דאגתה השיחה, כי יראה היא את זעם צרתה. והחלום אשר חלמתי פקדני עם שחר ואיקץ”.

אחיקר האזין בכובד־ראש לדברי־המלך. חזר והעלה בזכרונו את פרטי־החלום, כפי אשר סח אותו סנחריב באָזני החוזים בכוכבים, קושר פרט לפרט בין החלום לבין הדברים שאמר לו זה עתה סנחריב. לאחר שעה קלה העלה פתרונו:

“פִּשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחָוֵה.⁴³ לא מקרה הדבר, שׁהחלום פותח בכסא־מלכותךָ, כי החיטה היפה והבשלה שבידך – אסר־חדון הוא; והשעורה הכהה והדלה למראה – שני בניך המה; ואתה שוקל לצד מי תכריע את הכף בדבר הכרזת יורש־הכסא. היונים היפות להפליא ומַקוריהן האדומים אשר למראיהן תאחזך התשוקה – הלא הם שדי זכת המלכה היפים ופטמותיהם האדומות, אשר השביעוך עונג; והעיט השחור – הלא היא בלית הגבירה, הזוממת רעות”.

[ב]

בחודש אב, חדשיים לפני המועד שנקבע על ידי סנחריב לצאת למסע המלחמה – נפל הפור. נקראה מועצת השרים והזקנים לשמוע מפי מלך המלכים דבר־חוק אשר חשיבותו רבה ביותר. במצודת־המלך הורגשה תכונה לא־שכיחה. טורי־צבא על נשקם וציודם, כערוכים לקרב, ניצבו ליד החומות, ליד השערים, ליד כל מבוא או פתח, מבית ומחוץ. אלופי־הצבא עמדו בראש, קובעי־הנחושת מבריקים, שריוניהם מוסיפים להם יפעת־גבורה, ובסמוך להם – נושאי־הכלים המחזיקים ברמה את סמלי־אשור ונסי־הקרב אשר לבית סרגון. הבעת פניהם של אלופי־הצבא חמורה היתה: לא לטכס תהלוכה נקראו הפעם, להיות מוכנים לכל נצטוו, שעל־כן הטילו על חייליהם, אפופי סודיות, מרוּת ועֵירות.

מועצת השרים והזקנים לא שימשה לסנחריב אלא כסות־עינים, לפי שלא ביקש להתייעץ עמם, ואף לא לשאול חוות־דעתם; מועצה זו נקראה להקנות תוקף וסמכות להכרזת סנחריב בעיני העם, לשתף למראית־עין את הזקנים ואת השרים בהטלת־מרותו הוא. ידע סנחריב, שאין הם מתבקשים אלא לצורך זה בלבד, אך עצם היותם נוכחים במעמד חשוב זה, אף אם אין בכוחם לשנות כחוט־השערה את החלטתו, יש בו ליצור את ההשלייה, כי שותפי־אמת הם לעלילה גדולה ורבת־ערך, ועל ידי זה ליטול מהם את העוקץ, כי הדברים נעשים שלא מדעתם ורצונם…

ובשעת־בוקר זו, כאשר נתכנסו השרים והזקנים, לבושי הוד, וניצבו ליד הקירות משני העברים, מצפים לכניסת סנחריב, התמיה כל עין העדר הכוהנים והוברי השמים, אשר בדרך־כלל נקראו חשוביהם גם הם אל מועצת המלך, ומקום נכבד, לראווה, היה להם בכל הכרזה והכרזה חשובה. הדבר נעשה בפקודתו המפורשת של סנחריב. הוא התעלם מהם, הפעם לא בתבונה, כי דבר־העצרת נודע להם עוד קודם־לכן, וגם הוגד להם, כי מקומם הוא במיקדשים ולא בארמון, בו נחתכים עניני־המדינה. הפעם הביא סנחריב לידי קרע גמור בין הארמון והמקדש, זו המדיניות, אשר נהג בה מראשית עלותו על הכסא, אלא שהפעם היה בכך משום התגרוּת גלויה.

בלית, אשר הזניחה כליל את עבודתה האהובה עליה ביותר, ריקמת בגדי המלך ובניה, החלה לטוות את חוטיה במסכת מסוכנת יותר. בעלת־נכסים היתה ועושר רב שמור באוצרה. מכבר, מיום עמדה על כוונתה של זכת לטובת בנה, גדלה בה שנאתה פי שבעה, שלא די לה לצרתה שגזלה ממנה את המלך, היא מתנכלת לגזול מבניה גם את הכתר. ובלית החלה לפעול. ביד רחבה חילקה מתנות לכוהנים ותרומות לאלי כל המיקדשים. עשתה ככל שידה הגיעה להתחבב עליהם כבעלת־ברית שיש בה לתמוך בהם ולהועיל להם בתככיהם. כאשר נודע לה ענין קיפוחם של הכוהנים שלא נקראו אל מועצת המלך, וניחשה כי לא דבר ריק הוא הפעם אלא ענין הכרזת אסר־חדון כיורש־העצר, הטילה את עצמה לתוך פעולה דחופה ומסכסכת; כל כשרון תככיה השקיעה עתה בפעולה זו. שלחה שליחים לכוהנים, נועדה עמם, הלהיבה אותם, טענה כי אין חילול־קודש חמור מזה, לבכר את הצעיר על הבכור ולהתעלם, דרך זלזול, מהכוהנים נושאי דבר־האלים! וגם אל לב הוברי־השמים מצאה נתיבות על נקלה, כי הללו לא שכחו עדיין את קלונם, את יחס הבוז שרחש להם סנחריב. כל אלה נזעקו הפעם לעזרת בלית, ובאותו בוקר, שעה שהמועצה נתכנסה בארמון, יצאו שליחי־הכוהנים והוברי־השמים אל השווקים ואל הרחובות ואל הכיכרות, אל שערי הסוחרים למיניהם, אל סוכות־הרוכלים, אל הסדנות ובתי־המלאכה אשר בפרברי־העיר והכריזו כי המלך עומד לעשות דבר אשר לא כחוק. אחרי כן הופצה השמועה, כי הכוהנים יוצאים בראש תהלוכה, בחסות האלים ובחסדם, לארמון־המלך, להביא את דברם, להניאוֹ מלבצע את זממו. שליחי בלית והכוהנים ידעו לשית בחלקות להמוני־העם המקשיבים לדבריהם ולצוד את לבם. זו להם הפעם הראשונה להמוני־העם תחת שלטון בית סרגון שהם נקראים לעמוד בפרץ. הוגד להם, כי בלעדיהם ימוט כסא־המלכות; הוסבר להם, כי אם יתקהלו ליד שערי־הארמון ויביעו בתוקף את חפצם, ייעתר להם המלך והרעה לא תדביקם.

שמועה גוּנבה אל רבשקה, כי הכוהנים זוממים דבר, אך לא שם לבו אליה, כי לא האמין בכוחם. ואילו אותה שעה כבר נישאו בידי הכוהנים האלים בכל פארם, כביום חג או מועד. פרחי־כהונה הולכים לפניהם ומקטירים קטורת ובשמים, שריחם הטוב נודף למרחוק. האלים נישאו הפעם תחילה דרך סימטאות, שווקים ופרוורים שמימיהם לא דרכה שם כף־רגל־הכוהנים. בכל מקום הוזעקו ההמונים לצאת בעקביהם, כי תהלוכת־מצווה היא זו; החנויות ננעלו, הסדנות ובתי־המלאכה שבתו ונתרוקנו. הנשים הזניחו מלאכתן ונתקהלו ביראת־קודש למראה הכוהנים נשואי־הפנים ולמראה הדרת־האלים אשר בשמם ובשליחותם הם באים. ולא יצאה שעה קלה ותהלוכת כל האלים נערכה לפי מעלת כבודם וערכם, נישאים על גבי תבניות אריות וחיות דמיוניות, מבריקים בשמש בזהבם ובאבנים הטובות המפארות אותם. ראשונים נישאו אשור ועשתורת, אֵאָה, סין ושמש ותמוז, ואחריהם – אלים פחותי־מעלה, רבים כן שונים. ובראש כל אֵל – כוהניו ומשמשיו בקודש, מזבּחיו ומקטריו, לובשי איפוד, חושן וציץ, חובשי צניפי אטון ובד, עֵדה מפוארת ומכובדת, אפופת קטורת, וצלילי־פעמונים דקים מנעימים הליכתה. לא נעדרו גם הקדשים והקדשות, להקות־להקות, גברים לעצמם ונשים לעצמן, צוהלים וקורצים עין, ורבים מפשוטי־העם מתגודדים על סביבם. ובזוז התהלוכה אל הכיכר אשר לפני השער הראשי בארמון־המלך, וינהרו בעקבותיה המונים־המונים ובהיותם יחד חשו את עצמם לפתע חזקים וחשובים לאין־ערוך, אחים לחרדת־לב־הכוהנים, דורשי־שלום אשור וטובתה.

ובאולם־המלכות השלך הס. קצרים היו דברי סנחריב:

“קראתיכם, השרים והזקנים, להודיעכם דברי, בטרם אצא למערכות־המלחמה. הדבר נכבד במאד־מאד, כי בו תלוי גורל־אשור בימים יבואו. האֵלים חנוני בנים טובים בעיני ובעיני־האנשים, בני־חיל שכוחם במתניהם. נועדו להם מישרות רמות בחסד האלים ובמצוָתם, אשר פקדו עלי למנותם יורשי ממלכתי הגדולה והרחבה. האחד מהם ‘יקח את ידו של בל’⁴⁴ וימלוך בבבל; האחר ישלוט במדינות עילם ואררט, אך שניהם כפופים יהיו לאסר־חדון בני, אשר ימלוך אחרי על כסא אשור בנינוה! דבר המלך והאלים הוא, כי ניחן אסר־חדון בתבונת חכמי נבּו והדרת שררה לו!”

היתה דממה מסביב. איש לא פצה פה.

“היש בכם אחד והוא לא בעצה אחת עם המלך?”

מתוך שורת השרים יצא אבונמו, אשר על האורוות, וישתחווה אפיים ארצה. פני סנחריב קדרו. קירבת־דם היתה בין אבונמו בין בלית, ומוצא שניהם ממשפחה עתיקה, רבת־יחש באשור. סנחריב ידע כי יגיד את אשר שמה בלית בפיו, וביקש לחסום בפניו הדרך ולהסיחו, בהפריעו לו ובהשמיעו רוגזו מראש:

“אבונמו יגיד דברו לאחר שאשמע את דעת השרים היושבים ראשונה במלכות!”

אז קמו אחיקר, רבשקה ואחרים, אשר קיימו את דבר־המלך. באמת, לא הרגיש את עצמו אחיקר בטוב בענין זה, כי בכל־זאת יסודו של הקיפוח לא היה בצדק, כי אם בצורך המדינה ובאהבת המלך לזכת. אך גם בעיניו נראתה הצעת סנחריב, כי אסר־חדון כשר היה פי כמה וכמה מאחיו לשלטון. שעל־כן ראה הכרח לתמוך בסנחריב. דבריו עשו רושם, כי לא לשרת את המלך ביקש, כי אם את אשור. ואסר־חדון תלמידו היה, אשר קיווה לכוונו בערוצי הבינה והחכמה. הוא הילל, איפוא, את תלמידו אשר לו יאתה עטרת־המלכות. תמכו בדבריו רבשקה ואחדים מן הזקנים.

עתה הגיע תורו של אבונמו:

“לא ייעשה כן באשור!…” – הרעים בקולו, כי אמיץ־לב היה, ואשר היה בלבו להגיד למלך לא הסתיר – “אדרמלך בנך בכורך הוא, ולא מצאנו בו שורש רע, ואת אשר יעדו לו האלים מרחם־אמו, ישיב להם עם שובו לעפרו. לא שמענו, כי ידרוש סנחריב אל האלים אשר בשמם הוא נוטה חסדם לבנו הצעיר! אל־נא יעוות המלך דינו של יוצא־חלציו, ולא יבוּכר צעיר־בניו על אחיו הגדולים!”

אבונמו כילה דבריו, השתחווה וחזר למקומו. סנחריב כבש חרונו, מביט כה וכה, לראות ולדעת, אם יש עוד אחד אשר יעז להפר רצונו. אך איש לא נע ולא זע, אף כי חזק היה רושם דברי אבונמו הכנים, ובדברו כבש אחיקר פניו בקרקע.

תוך כך נשמע מן החוץ, מעבר לחומה, ליד השער, קול העם ברעו, כקול גלי־ים בזעפם. ולא ידע סנחריב, כי הזעיקו את העם. גם רבשקה, שעמד לידו, סימני־תמהון נראו בפניו. מיד רמז לאחד משרי־האלף אשר חש החוצה. לא נעלם הדבר גם מעיני הזקנים והשרים, אשר שקעו בדומיה רבת־צפייה. הם ראו בזה אות למורת־רוח מן המלך. לא יצאו רגעים מועטים ושר־האלף חזר מבוהל, מתנשם מריצה מהירה:

“הכוהנים הביאו את האלים ואת העם בעקבותיהם. הם מבקשים לראות את המלך!”

סנחריב לחץ בכפות־ידיו את משענות־הכסא. עיניו נפלו על אבונמו:

“ידך במעל!”

אבונמו פסע קדימה וקד בהכנעה:

“אדוני ומלכי –”.

לא כילה משפטו, כי סנחריב שסעו בזעם:

“החרש ודום!” – ובפנותו אל הנאספים פקד: “איש בל יהין לעזוב את המקום עד שובי. ואתה, אבונמו, תבוא עמי ותדע, כי חרבי מהירה וחדה מלשוני!”

סנחריב ורבשקה עלו בצעדים זריזים על החומה, בין שני מגדלי השער הראשי, שער־המלכות, בו מוצבים הפרים המכונפים להגן על העיר מפני רוחות רעות. עתה היו אלה בעיני סנחריב ההמונים המוסתים. כאשר השקיף למטה ראה את ההמון זע גלים־גלים, צפוף, רוחש ומתנועע ומדבר בהתרגשות. בראש ניצבים הכוהנים, בשלל בגדי־כהונתם, והאלים נישאים מעל, מתנוצצים בזהבם הטהור כפורשים חסותם על מעשה נמהר זה. משהבחינו ההמונים בסנחריב, העומד על החומה, החלו לקרוא אליו קריאות רמות אשר התערבו זו בזו, וקשה היה להציל דבר ברור, אך שם־אדרמלך נשמע מפעם לפעם.

סנחריב הביט בהם ויקוד שנאה בעיניו. ידע, כי יש לפעול במהירות ובתוקף. לחש על אוזן רבשקה את אשר עליו לעשות, והוא נרתע כדי צעד אחורנית, שלא יראהו ההמון ויחדל מקריאותיו. עתה ניגש רבשקה, עלה על אחת מבליטות החומה השיניות, הרים זרועו לאות, כי מבקש הוא לומר לעם דברו. מיד היתה דומיה, והאחרונים בהמון היסו איש רעהו, למען יוכלו לשמוע גם הם. ורבשקה, שידוע היה בקולו הרם והחזק, דבריו נישאו מקצה לקצה:

“המלך הגדול סנחריב ציווני להגיד לכם, כי הוא רואה במעשה זה מרד. הכוהנים ייכנסו פנימה להגיד למלך דברם והעם ילך איש למקומו ולמלאכתו בטרם יצא עליו החרון. כל המקדים לשמוע בקולי — כן ייטב לו! איש לביתך, אשור!”

המייה של תרעומת עלתה מתוך ההמון. אך הכוהנים אשר נתבקשו להיכנס פנימה, לדבר אל המלך, ראו בזה אות של חסד וסבר־פנים. משמר חיילים, נושאי רומח ומגן, יצאו מבעד לשער, הקיפו את הכוהנים, להבדילם מן ההמון ההורס פנימה, לפי שרוח־עיועים תקפה רבים ממנו ולא ידעו מה יעשו. הכוהנים הוכנסו בדוחק, באי־סדר, הם והאלים הנישאים בידיהם. שוב ננעלו שערי הנחושת הכבדים, וההמון נשאר בחוץ, גועש ומצפה לדעת אחרית־דבר, אשר לא איחרה לבוא. קלסתרי האדם אשר לשוורים המכונפים ודמויות גלגמש שלצדיהם הביטו בהמון, מאובנים וכומסי סוד בחובם. רק מעטים אשר מבטיהם נתקלו בעיני החיות הקופאות דמו לפתע לראות בהם שלוות־זדון, לבם ניבא להם רע והם סרו משם, בלי דעת על מה אחזם פתע המורך.

הכוהנים והחוזים־בכוכבים וכל שמשי האלים, אשר הוכנסו פנימה, היו כשלוש מאות איש. רבשקה בחן אותם בעיני־זעם ופקד עליהם לעמוד בשורה ליד הקיר, פקודה אשר התמיהה אותם, כי לא היה זה דרך־כבוד. עתה חזר ופקד להבדילם מן האלים. פרחי־הכוהנים נשאום, איפוא, והעמידום ליד המדרגות המובילות אל הארמון, בשורה אחת לפי מעלתם. הקדֵשים והקדֵשות כונסו במקום אחד וקבוצת־חיילים דופקת בהם כמו בעדר־כבשים, להניסם אל אחת הפינות הרחוקות שבחצר. סנחריב נתקרב ובלא להביט לעבר הכוהנים זרק כלפי רבשקה:

“מהר וכלה מלאכתך כי קצרה רוחי!”

עתה ראו הכוהנים את הזעם שבעיניו. לפתע הרגישו, כי לא לשיחה עם המלך הוזמנו פנימה כי דבר־מה רע יצוק בו עתה. גם אבונמו נצטווה לעמוד לידם, אח־לצרה. משהו מאיים רחף בחלל־האויר. הם ראו את שרי־האלף בהיחפזם, ומאות רובי־קשת עולים על החומה לתפוש מקומות. בקצה החצר נרתמו סוסים אל מרכבות המלחמה, וחיילים חמושים ברומח וקשת קפצו ועלו, מוכנים לצאת כבמסע־קרב. פלוגות חיילים נושאי רומח וצינה ניצבו ליד השער מוכנים לצו. כל התכונה הזאת לא נמשכה אלא רגעים ספורים. עם גמר ההכנות בתוך החצר, חזר סנחריב ועלה על החומה. רבשקה ניגש אל אבונמו:

“עלה על החומה, ותן את הדין לעיני העם!”

פני אבונומו קדרו. ידע, כי סר אליו מר־המות. לא התחנן ולא אמר דבר, וברמוז לו אחד מאלופי־הצבא, עלה בעקבותיו אל החומה וברכיו כושלות. הכוהנים נתחלחלו. סומכים על אליהם, חוסים בצילם, נעלים מעל כל בני־תמותה באשור, עמדו לפתע בפני חזיון־אימים. הדברים התרחשו במהירות מחרידה נגד עיניהם. לפתע הובדלו רבים מהם בכוח־הזרוע. מתוך כל קבוצת כוהנים אשר ליוו את אֵל מקדשם, הוצא אחד מעשרה, ובטרם היה סיפק בידיהם למחות או לצעוק חמס, לבקש על נפשם, וכבר הובלו אף הם במעלה הכבש הפנימי אשר לחומה. שם חיכה להם שר־אלף קצר־קומה וסמוק־פנים, בעל זקן שחור כזפת. רב־הטבחים היה וידוע בכינויו הארמי: רב־טבחיא. במסעות־המלחמה והכיבושים היה מוציא לפועל פקודות־העונש, מהיר במלאכתו. מרחק פסיעות מהם עמד סנחריב, זועף ומחריש. רבשקה ניגש אל אבונמו. מרחק פסיעות מהם עמד סנחריב, זועף ומחריש. רבשקה ניגש אל אבונמו. רגע אחד נכמרו בו רחמיו למראה האיש, אשר הכירו שנים רבות. מבקש היה להשהות מעט את הדבר, אולי יעלה בידו לשכך את חרון סנחריב, להציל את נפשו, והיה עושה כה וכה עד אשר נתקל בעיני סנחריב הזועמות וידע, כי נחרץ הדבר ואין להשיב. הקשיח לבו למראית־עין, לבל יבגוד בו קולו. פנה אל שר־האלף:

“פגע בו, כי בן־מות הוא!”

רב־טבחיא שלף את חרבו הקצרה ותקע אותה בתנועה מהירה בחזה אבונמו. מתבוסס בדמו כרע השר על החומה. עוד היתה בו רוח־חיים, כאשר אחזו בו ידי שני חיילים והטילו אותו בתנופה מהירה מעבר לחומה, לתוך ההמון המחכה והנדהם. אחריהם הוטלו בזו אחר זו, גויות הכוהנים, שסועות וערופות כעדר־כבשים. לפני־כן שמע ההמון את קול צעקותיהם ותחנוניהם, אך לא הבין את פשר הדבר, עד אשר הוטלו גופותיהם למטה, על פני מרצפת האבן. ועתה, בתוך המהומה והמבוכה, שרקו החצים ואבני־הקלע. התחילה מנוסה, בה נדרסו למות פי עשרה יותר מאלה שנפלו מן החצים. כאשר נפתחו השערים ומרכבות־המלחמה פרצו החוצה, כבר היתה הכיכר ריקה, ולא היה אחרי מי לדלוק. מאות גופות רטושות, פצועות ונופחות רוחן התפלשו על פני הכיכר רחבת־הידיים. הכוהנים הנותרים, אשר נפשם היתה להם לשלל, תפשו באלים, דבקו בהם, חיפשו לידם מפלט מן הרעה אשר נגד פניהם, כיתפו אותם על כתפיהם וימהרו לחמוק מן החצר אל מקדשיהם כל עוד נפשם בם, ובעקבותיהם מפגרים הקדשים והקדשות, ואלו צורחות מרוב אימה וטירוף כי גם צחוק־אוילים דבק בהן. את חרפתם וקלונם נשאו הכוהנים על גבם, כי הנה פגע בהם אדם אשר שם אותם לשמצה, והחרון והעלבון הכרוכים זה בזה קשים וכבדים היו ממשא האלים אשר ראו את חרפתם ודממו…

סנחריב ניגש למעקה החומה והשקיף על פני הכיכר. מאות גוויות לבושי לבן, רבות מהן בשלל צבעים, נשים וגברים, התגוללו על פני רחבת הכיכר מסביב לאריה־הנחושת. פה ושם עוד התרוממה יד או רגל, בתנועת עווית. אי־מזה בקעו גם אנחות רפות מפי הגוססים. בסמוך לשער מוטלות היו, כערימה צפופה אחת, גוויות הכוהנים, וגם פה נבדלו בהדר מחלצותיהם, אלא שצבע הדם הכתימן. כלבים, אשר הריחו ריחם נתקבצו ליד השלוליות ללקק מהן.

“חבר נבלים!…” – קרא סנחריב בהביטו לעבר הכוהנים והחללים המתבוססים בדמם. ובפנותו אל רבשקה אמר: “צווה לחבוש פצעיהם של אלה אשר נותרו בחיים, ותהי להם נפשם לשלל. את גויות החללים תשאיר במקום עד בוא השמש. לאלמנות וליתומים יותן כופר־נפש מאוצרי”.

סנחריב חזר אל המועצה.

בצעדים מהירים עלה אל כסאו ובשבתו סקר את כל השרים והזקנים אשר רק אחד מהם נעדר, ואשר הכל ידעו על קצו, גם אם לא הוגד להם הדבר במפורש. אותה שעה, כאשר המתינו לשוב מלכם, ארכה בעיניהם כנצח, באשר חשו בזוועה מבעד לחומות. מהם השפילו עיניהם מפני מבטי סנחריב אשר שוטטו עליהם, לא מתוך בושה כי אם מתוך אימה. ואימה הילך עליהם גם קולו, שרעם בזעם עצור:

“הכוהנים פשעו בי והזעיקו את העם למרד. הם שכחו את דברי החכם: ‘את האל תרומם ואת המלך תברך!’ לא מפיהם אלמד חוק ומשפט. צו המלך – הוא החוק! והממרה את פי – מות יומת! אסר־חדון מלוך ימלוך אחרי!”

[ג]

נועה הזריזה, היא אשר הביאה את דבר המרד, כשלונו וסופו המר, אל בית הנשים. עוד בבוקר השכם, לפני שהתחילה המועצה באולם־המלכות, הבחינה הנערה בעינה החדה, כי בלית שקועה, ראשה ורובה, בשיחות עם שליחים דחופים ורצים, צופני־סוד. סיפרה את הדבר גם לזכת גברתה, אשר לא גילתה סימני־פחד, אם כי מחכה היתה בדאגה ובקוצר־רוח לשמוע על הכרזת בנה ליורש־העצר. לתככי צרתה לא שמה לב, כי סמכה על סנחריב ועל כוח־שליטתו. כל עוד נפשה בה, חיורת ומתנשמת מחמת ריצה מבוהלת, פרצה נועה לחדרה של גברתה:

“לוּ ראו עיניך, איך השליכו אותם כנבלות מעל החומה!”

“את מי השליכו?” – תמהה זכת.

“את אבונמו ואת הכוהנים…” – לחשה הנערה כמפחדת להוציא את הדברים מפיה. ורק לאחר שנרגעה קמעה ליד המלכה, הוסיפה, בעוד האימה נשקפת מעיניה – “הלכתי לראות כפי אשר פקדת עלי, גברתי. הייתי בתוך ההמון הרב, והכל שמחים ומתרוננים כביום־חג, מריחים את ריח הקטורת והבשמים והולכים בעקבות הכוהנים אשר שרו מזמורי הודייה לאלים. הכל הלך למישרים עד אשר הוכנסו האלים והכוהנים לתוך חצר־הארמון. השערים ננעלו והעם נשאר בחוץ. אז עלה רבשקה על החומה וקרא בשם המלך, שהכל ילכו לביתם. אך איש לא נע ולא זע. מחכים היינו לשמוע מה יגידו הכוהנים בשובם אחרי ראותם פני המלך. והנה לפתע פתאום – רטָש! גופת אבונמו שמטו ראשונה מעל החומה עד שאחזה את כולנו פלצות למראה, ומיד לאחר כך – עשרות גופות של כוהנים עפו בזו אחר זו, כצפרים, ערופי־ראש… והיה המחזה נורא מלראות, והמהומה רבה! רובי־הקשת אשר על החומה המטירו חיצי־מות. אחד מהם חלף ליד כתפי ממש ונתקע בצואר איכר, והוא בכלל לא הבין את הנעשה. לתומו נספח אל ההולכים אחרי הכוהנים, כי בטח בהם, ומצא את מותו. ואיומה מכל היתה מנוסת ההמון הרב, כי גדולה היתה הצפיפות, והדוחקים איש את רעהו דרכו זה על רגלי זה, למהר ולנוס ממקום הטבח. אשה ותינוק בזרועותיה נדרסו לעיני עד־מוות. נדחקתי אל הקיר ונלחצתי בכוח עד כי מדמה הייתי, כי עוד מעט ותצא נשמתי וגופי יהיה למדרס. בדי עמל נחלצתי מן הסכנה ואחוש אליך, גברתי, לספר לך את אשר ראו עיני”.

זכת נעצבה אל לבה:

“בשפיכות דמים התחילה הכרזת בני…”

נועה ביקשה להרגיעה:

“אך הן לא במצוָתו נעשה הדבר, כי אם במצות סנחריב!”

“אחת היא, על מי תחול קללת הדם השפוך, על ראש האב או על ראש הבן”.

“לא דרך סוגה בשושנים היא דרך המלכים!” – פסקה הנערה.

“ידעתי בתי. אך קודם דואגת הייתי לבעלי ואדוני, ועתה עלי לדאוג גם לגורל בני. עתה יצא עליהם חרון־האלים וקנאת־הכוהנים. הרבה מים יזרמו מן החדקל אל הים המר⁴⁵ עד אשר ישכחו את הדבר הזה”.

ושוב מצאה לה נועה מלים לנחם את גברתה:

“תני לכוהנים האלה מתת־זהב כבדה, להם ולמקדשיהם, והם יברכו את המלך וישתחוו לו אפיים ארצה כמימים ימימה; ותני לעם הזה מסע־נצחון, רב־פאר, בו יצעדו רבבות שבויים, ואֵליהם אף הם יובלו בשבי, ראווה לעיני כל, והעם יריע לכבודו של סנחריב ולא יזכור את דבר־הרצח!”

אותה שעה עלתה מחדרה של בלית יללת מספד, כי קוננה האשה על מות שאר־בשרה וידידה אבונמו, ועל כשלון התהלוכה אשר החטיאה מטרתה ואחריתה טבח וקלון. קרעה בגדיה ומיאנה הינחם.

שבעה ימים ושבעה לילות התאבלה, ורעוֹת ומרות היו המחשבות אשר הציקו לה. פניה נפלו, תיעבה כל אוכל, אל נערותיה לא שעתה, ואם דיברו אליה היתה מביטה נכחה משל שכלה לקה ואין היא תופסת פשוטם של דברים.

יום מן הימים התאוששה ופקדה להביא לפניה את הרוכל־משוק הבשמים, ארמי, שהיה מספק לה תמרוקים וגם השבעות ולחשים שכוחם יפה היה, אך לא לכל דבר ולא בכל עת, כי רבים מהם ניסתה האשה ברקח, בנסך ובקטורת ולא הועילו. בבוא הרוכל היה הדבר לאות, כי מתעשתת האשה. לפני־כן התייחדה בחדרה, הוציאה מתוך הכוּך שבקיר המזרחי תרפים, פסילי עשתורת ותמוז חטובים בעץ, ערכה אותם על הדום לפני מזבח קטן עשוי חומר שרוף, נָסְכָה נִסְכָּה, הקטירה לפניהם ותשפוך מרי־שיחה כשדמעותיה זולגות בלא הפוגה. אחר הצמידה את התרפים אל לוח־לבה, חיבקה וגיפפה אותם, ובקול רועד מהתייפחות לחשה תפילה אשר למדה מפי אומנתה הזקנה. ברוב רגש אמרה את דברי־התפילה, כי במר־נפשה מבקשת היתה לכפר על חטאיה ולמצוא נחמה כלשהו:

חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לֹא אֵדַע מַה הוּא,

הָאֵל מַסְתִּיר פָּנָיו מִמֶנִי,

הָאֵלָה מַסְתִּירָה פָּנֶיהָ מִמֶנִי,

מִי יְשַׁכֵּךְ חֲרוֹנָם?

הָהּ, אֵלִי, מָה רַבּוּ חֲטָאַי!

מַה כָּבְדוּ עֲוֹנוֹתַי!

בַּצַר לִי בִּקַשְׁתִּי עֶזְרָה,

אַךְ אִישׁ לֹא הוֹשִׁיט יָדוֹ לִי;

בָּכֹה בָּכִיתִי,

אַךְ אִישׁ לֹא שָׁעָה אֵלָי.

בְּמַר נַפְשִׁי שָׁכַבְתִּי עַל הָאָרֶץ,

לֹא הֲרִימוֹתִי עֵינַי.

הָהּ, אֵלִי, הַבֵּט מִשָׁמַיִם עָלַי,

הַטֵה אֹזֶן לִתְפִלָתִי!"⁴⁶

ביום השמיני לבשה מיטב מחלצותיה ותצא לאכול לחם־הצהרים יחד עם כל הנשים. שבעה ימים לא ראו את פניה, וכאשר הופיעה אל השולחן, מדיפה ריח בשמיה, לצוארה הענק, העגילים לאזניה, ענודה אצעדות וצמידים כביום חג, ותשתאינה הנשים למראה, ולחש עבר ביניהן. תמהות היו לדעת מה יהי הפעם משפטה, ואם בחכמה תכלכל מעשיה, או במדנים ותככים תפתח, כדרכה. כאשר ישבה אל השולחן בראש, זכות שהיתה שמורה לה כגבירה הראשונה במלכות, הבחינו הנשים עד מה נפלו פניה. גם התמרוקים, הפוך, הכחל והשרק, לא הועילו למחות עקבות יסוריה.

מעברו האחר של השולחן ישבה זכת, יפה גם בפשטות־שמלתה, רק נטיפות לאזניה ומסרק־השן בשערותיה. נועה ישבה לצדה, ומסביב לשולחן – הפילגשים, נערותיהן והבנות אשר גדלו בינתיים. מחדר־המבשלות הביאו השפחות את האילפסים, את הפת האפויה, תמרים ותאנים לקינוח־סעודה. משהחלו השפחות לצקת את הנזיד לתוך הקערות, שחם היה ומעלה הבל ניחוח נעים, הופרה הדממה שהשליט בוא בלית, ושיחה ערה ועליזה חזרה ושטפה, אם כי מפעם לפעם הגניבו הנשים מבטים חטופים, פעם לעבר זכת ופעם לעבר צרתה. והנה לפתע הרימה בלית את ראשה, ובהביטה לעבר זכת, אמרה:

“זכת, אחותי, דבר לי אליך”.

ותהי דממה כבדה, דממת סקרנות ופליאה. זכת התחלחלה. הפנייה המפתיעה אליה הבהילה אותה ועצם הכינוי “אחותי”, שלא היתה רגילה לו בשיחה עמה, הוסיף על תדהמתה. כאשר זקפה עיניה היפות ביריבתה וראתה בה לפתע אשה קשת־רוח המבליגה על יגונה וחרונה, והנכונה פתע לדבר רכות, מיהרה להיענות לה, מוכנה להתפייס:

“בחפץ־לב אאזין לדבריך, הגבירה!”

עתה המשיכה בלית, ודומה היה כי שיחה נובע מתוך כנות רגשות, מתוך הכרה, כי נחלה תבוסה במלחמתה על כבודה ועל זכויות בניה, וכי אין לה כל יתרון על צרתה ומוטב שתקבל עליה את הדין. וכה אמרה:

“מכריזה אני פה, קבל כל רעותינו הנשים, כי הסכלתי עשה, זכת אחותי, בצאתי להשמיץ את שמך ולהשפיל כבודך על לא עוון בכפך… כי הן כולנו מצוות לעשות דבר המלך, כי רצונו צו הוא לנו, וחטא הוא להרהר אחרי מעשיו. את אשר גזרו האלים במועצתם לא נוכל לשנות. מעט נותר לי לחיות על האדמה, ולפיכך טוב אעשה אם אכלה שנותי במנוחה ובשלוות־הנפש, להרחיק את המדנים, כי לזות־שפתיים קשה מתגרת־ידיים. לכן יהיה נא שלום בינינו, ואת אשר היה נשכח, אם בלב תמים נעשה את הדבר…”

התרגשות עזה נפלה בקרב הנשים אשר לשון בלית ודבריה היוצאים מלבה פעלו בהן כבמטה־קסמים. אף אלו, שלא רחשו לה חיבה ואף שמחו לאידה, היו כה נרגשות, עד שבעיני רבות מהן ניצנצו דמעות. אכן, למחזה־שלום מעין זה לא ציפו, ואשר אמרה הפעם האשה המובסה, בגודל־לבב ובגילוי־לב, יש בו לערער אף את הספקניות המובהקות ביותר, לפי שאין אשה באה להשפיל את עצמה אם לא גמרה אומר בלבה לשנות את דרכה כליל. וברור היה, כי אכן כן החליטה, וכי המיפנה לטובה מיפנה־אמת הוא. הכל נשאו את עיניהן לראות מה תעשה זכת ואיך תענה לקריאת־שלום זו. וכן היו דבריה:

“אחותי, הגבירה. מאד נעמו לי דבריך שיצאו מקרב לב, כפי שאומרים חכמינו: ‘אם השפלת את עצמך – למעלה תרומי!’… דבריך היפים והכנים רואה אני בהם חסד־האלים. ברוכה תהיי לי כל הימים!”

ובעוד התרגשות הנשים גוברת לשמע הדברים השופעים חמימות ורוך, המבטיחים השבת השלום על כנו בבית־הנשים, שיביא עמו מסיבות של שבת־אחיות־יחד. שיחות נלבבות לאור הנר וליד האח הבוערת, סיפורי־מעשיות, סעודות חטופות מתובלות מעדנים ומגדנות, עבודת ריקמה משותפת, וכל אותם הדברים הקטנים שהם אושר בית־הנשים וששונו, ותהי השמחה גדולה. ובלית הגדילה לעשות, כי לפתע קראה בקול רם:

“ועתה, אחותי זכת, הבי וננשק אשה לרעותה!”

ובטרם היה סיפק בידי זכת לענות דבר, והגבירה קפצה ממקומה בהחזיקה משום־מה את ידה על לבה, כעוצרת הלמותו, ניגשה לזכת שישבה וראשה מורכן על קערתה שעדיין לא נגעה בה, חיבקה ראשה בעוז ונשקה על לחיה. גם זכת החזירה לה לתומה נשיקה, לקול תשואות הנשים הנפעמות. ורק אחת אשר התבוננה היטב בכל המחזה הזה – והיא נועה – החוירה והדיבר ניטל מפיה: היא האחת אשר הבחינה, כי בשעה שבלית ניגשה אל גברתה, הסירה את ידה מעל לוח לבה, ובהעבירה אותה סמוך לקערה, בחבקה את זכת, נינערה ונשפכה מתוך שרוולה הרחב, כמתוך חביון קפל, אבקה לבנבנה־צהבהבה שנבלעה כהרף־עין בנזיד. כחלוף ההתרגשות וזכת הושיטה כפה לצלחת, פרצה מפי נועה זעקת־אימים, ואת הכף הוציאה מידי זכת בכוח:

“גברתי, מות בנזיד!…”

ובתוך הדממה והאימה מסביב, הוסיפה:

“הגבירה הזאת זרקה רעל לתוך הקערה בחבקה אותך!…”

בלית החוירה, אך שלטה ברוחה:

“אך דמיון־שוא חזית, נערתי, וצחוק את עושה לנו!”

נועה לא נרתעה:

“לא, כי בעיני ראיתי!”

מחפה היתה בלית על דבריה בבת־צחוק קלה ונעימה ומביטה סביבה חפה מכל עוון, כתמהה על נערה זו הטופלת עליה אשמה כזאת. אפס נועה עמדה בתוקף על דעתה, ובתוך הדממה הכבדה אמרה:

“ניתן את הנזיד לכלב אשר בחצר ונראה אם יש בו רעל או אין…”

מכל עבר צעקו הנשים:

“אכן, הלעיטו את הכלב מן הנזיד!”

“אם רעל בו וימות מיד!”

“אך אוי לך, נועה, אם עלילת־דברים היא זאת…”

אז קמה בלית, שחיוורונה טרם סר מעל פניה, קמה וניצבה בכל הדרת הופעתה, הביטה כה וכה עד אשר הנשים היסו אשה את רעותה, כי בתוך הגעש והרעש, שקם עקב דברי נועה, דומות היו לסיעות תרנגולות שנץ טורף משתער עליהן, ואמרה בשקט ובנועם־לשון:

“רואה אני, כי התחלחלתן כולכן מאימת המוות שאין בו כל רע אף אם יקדים לבוא. נערה אחת פותה קפצה ממקומה בקריאת־שוא: ‘מות בנזיד!’ ופני כולכן הפך שחור כשולי־קדירה! מה נבהלתן כה מן המוות אשר יש ויגאל את האדם מיסוריו וגם מחלומותיו אשר הפכו תילי אפר. אין־זאת כי מורך־לב הוא השולט בכן. אך למען הראוֹת לכן כי שקר הדבר, וכי נכונים דברי, אוכל בעצמי מן הנזיד אשר בקערת זכת, וכל רע לא יאונה לי!”

בלית קמה ממקומה, קרבה אל זכת, לקחה את קערתה בידה ושבה אל מקומה. נתנה את עיניה המפיקות בוז בכל הנשים המסתכלות בה, לקחה ביד רועדת מזעם ומהתרגשות את הכף, ולעיני כל החלה לשאוב ולבלוע, כף מלאה, בזו אחר זו, עד אשר כלה הנזיד אשר בקערה. בחפזון אכלה, כחרדה פן יעכב מי בעדה. ובכלותה דחתה את הקערה בשתי ידיה מתוך רוגזה וזעם שקשה היה לה להסתירם, ובהביטה סביבה הבליח החרון בעיניה, פניה הביעו שאט־נפש, וכולה רתת:

“חפצות חיים אתן, לכן כה יגדל פחדכן מפני המוות! אל נכון מצפה עוד כל אחת ואחת מכן, מי לפירור משולחן סנחריב, ומי לנתח שמן יותר, או לנתחים רבים, כמו זכת אשת הכזבים והנאפופים אשר לא תדע בושת! אך אני לא אירע מוות, כי – – –”.

ולא כילתה בלית את דבריה, כי לפתע החוירה עד למאד, הדם אזל מפניה ונאלמה דום. ראשה צנח על חזה, וגופה, שהחיים נטשוהו, נטה על צדו.

כן מתה בלית הגבירה אשר בחרה במוות מאשר בחיי תבוסה וקלון.

כאשר הוגד הדבר לסנחריב לא חש כל צער בלבו. מימיו לא אהבה. אך העלה את זכר החלום ושברו כאשר פתר אותו אחיקר, וראה כי דבריו נכונים היו, וגם דבר העיט השחור בסופו בא להוכיח אמיתו וחכמתו כאחת.

פרק שנים־עשר: מלכים קטנים    🔗

[א]

על רמה בחוף אושו⁴⁷ הנשקפת מול צור הבצורה בלב־ים, נתקבצו ובאו המוני עם מערי־החוף הצידוניות ומן הכפרים המעטים אשר להן, לחזות בעצרת־המלכים לכבוד סנחריב. מלך־אשור נשתהה פה לקבל את כניעתם ביחד. ההמונים התגודדו מסביב, עלו וטיפסו על צוקי סלעים וזיזים, על ענפי־עצים ותפשו כל מקום נישא, ממנו ניתן להשקיף על המחזה, ואולי גם לזכות ולראות מקרוב את מלך־המלכים סנחריב היוצא למסע המלחמה, ואשר מפניו ירגזו עמים.

פלוגות מחיל־אשור, חמושות מכף רגל עד ראש, פינו קודם־לכן את כיברת־האדמה, עליה ישב סנחריב למשפט המלכים, וידחקו את ההמונים, באיימן ברמחיהן, כמטחוי־קשת מן המקום. נשים רבות, שסקרנותן גברה בהן, השליכו אותו יום מאחרי גוון את הכישור ואת הפלך, את מנור־האורגים ואת הקדירה שעל האש, את בתי־המלאכה לצביעת האריגים ועבודות אחרות, ובלבד שתחזינה עיניהן במלך המפואר והגיבור, שכל לשון לא תלא לספר פרשת־גדולתו, במורא שהוא מטיל על החיים ועל המתים. מעשה פתיחת ארונו של אחירם עשה לו כנפיים, ואם כי הכל ראו בו חילול־הקודש והתגרוּת באלים, הנה בסתר־לבם מלאו הערצה לאדם אשר עוז בו ואשר יצריו לא ירתיעוהו מפני כל. עתה באו לחזות במחזה־הכניעה. נשי הצידונים, עוטות שמלות מכל הצבעים, בלטו בתוך ההמון המצטופף והמנומר כפרחים חיים מתנועעים, ובעיניהן – ברק הלהט למראה כוח השליטה המתגלם בדמות גבר אחד ויחיד, גיבור ואכזר, אשר שמו אינו מש משפתי כל: סנ–ח–ריב!

על גבי סלע שטוח ורחב נפרשו מרבדים והוקם אפריון־ארגמן מפואר, ששוליו נושאים ריקמת פרחים וצפרים, וגדילי־זהב להם, ותחתיו כבר ניצב כסא־השן אשר לו, המלווה אותו במסעו. שעה קודם־לכן כבר עמדו הכן במדרון המלכים, ומאחריהם – המוני עבדים ומשרתים, שיירות גמלים, פרדים ועיירים, נושאי־המס וכל הכבודה. ליד כל מלך עמדו גם שרים ונכבדים אשר נספחו למלאכות, לכבוד ולעצה, לפי שעניני־מדינות חשובים עמדו להיחתך בהבל פי סנחריב, כראות עיניו.

לפתע עבר רחש בהמון והכל היפנו ראשיהם לעבר הדרך המובילה מצפונו של החוף. מתוך תימרות־אבק של הסוסים השועטים ודהר־הרכב הרועש, ניצנצו בשמש סמלי־הזהב של אשור, והתנפנפו נסי ארגמן ותכלת כסרטים הקשורים בראשי המוטות. מסביב נישאו על סוסיהם פרשי המלך, שומרי ראשו. בתוך הדממה נשמע יפה רעש הרכב המרקד על פני דרך הטרשים, ולא יצאה שעה קלה וכל חבורת סנחריב ובני לוייתו נתעכבה בסמוך לאפריון. סנחריב, ידו על ניצב־חרבו, הרגל שקנה לו לעצמו מנעוריו, הביט ימינה ושמאלה כרגיל בתכונה מעין זו, ובצעדים מהירים וקלים נכנס אל מתחת לאפריון וישב על כסאו. שרי־הצבא הקיפו את האפריון בחצי גורן, ורק רבשקה עמד יחידי מימין מלכו, סמוך לו, מוכן לשרתו בשיחה ובעצה.

שתי קבוצות מלכים עמדו להגיש לפני סנחריב את כניעתם ואת עצומותיהם. האחת מנתה את מלכי הצידונים: מנחם מלך־שמשמורנה, עבדיליתי מלך ארוד, אורומלכי מלך־גבל, ואתבעל שהופיע תחת אלולי מלך־צידון, שהודח, וכמה מלכים אחרים, פחותי־מעלה שחסו בצל הגדולים, והניחו גם להם להתכבד בעצרת־הכניעה. הקבוצה האחרת היו פודואילו מלך־עמון, כמושנדב מלך־מואב, מלכרמו מלך־אדום ומיתיני מלך־אשדוד. כל אלה המלכים שהיו קודם־לכן בעלי בריתו של חזקיהו מלך יהודה, אשר בגדו בו בערמת־סתר להעלים ממנו את דבר כניעתם; שכניו ביקשו בזה לבודדו ולחזות נקמות במלך־יהודה העומד עוד במריו ובוטח בברית עם מצרים. זמן ניכר לפני שנודעה לחזקיהו בגידתם, כבר עשו הכנות לצאת לדרכם ולפגוש את סנחריב. שתי קבוצות־המלכים עמדו במפורד, שכן גם עניניהם שונים היו, ועם בוא סנחריב טרם נסתיים בינם לבין עצמם המיקוח על זכויות משוערות, או משאלות שעמדו להגיש. ולפיכך, אם כי הנמיכו את קולם, היו עוד מתנצחים זה עם זה, נכנסים איש לדברי רעהו, ובלהט הויכוח מסתייעים היו גם בנפנוף זרועות, עד כי המסתכל בהם מרחוק, יכול היה לדמות בלבו, כי מאיימים הם זה על זה.

מבטי סנחריב שוטטו על קבוצות־המלכים. בוחן היה אותם בתשוקת סקרנות ומתוך קורת רוח שנקהלו ובאו לפי פקודתו, להיות לו למס ולעזר במסעו הקשה. בראותו את דרך שיחם הנרגש, באפס יכולת לעצור בו במעמדו, העיר בגיחוך של בוז:

“ערב־רב של מלכים”.

רבשקה חייך. אף הוא, כמלכו, ביקש לראות בכּל עליונותם של בני־אשור, ותמך בדעתו כי אין מקום בלתי אם לאומה אחת גדולה שעליה לשלוט בכל העמים, כמשפט האלים אשר הגדול שבמשפחה עומד בראש; על־כן סבור היה אף הוא, כי יש להדביר את העמים ולקבוע את ערכם ומעשיהם בתחומי־עבדות. גם הוא צחק למראה רגשנותם שלא פסקה והוסיף חלקו:

“אכן, ערב־רב… הלא כה אמר עליהם אחד שליטי מצרים, במגילת־ספר שקראתי על עמי כנען אלה: ‘קשה היא ארץ מגוריו, במימיה ובעציה ובהריה המשבשים את הדרכים, והוא לא ידע מרגוע לעולם. תמיד יכתת רגליו, יֵצא למלחמה, לא יכבוש דבר וגם לא ייכבש… מיום מלכי שמתי אל לבי למגר את בן־כנען, כי תועבת מצרים הוא’…”

“נכונים הדברים! – הסכים סנחריב לשמע תיאור זה – המצרים מכירים אותם דורות רבים לפנינו, ולא אחת טעמו טעמם של עמים קטנים אלה שנאנקו תחת עולם ומרדו בהם. עתה נשתנה מצבם: אותו העול, אבל לא מדרום כי אם מצפון”.

לראשונה הוגשה בשם המלכים האלה משאת המס והמינחה, לכפר פני סנחריב. הדבר שימש אות כניעה לראווה, קבל כל ההמונים שנקבצו ובאו לראות. בזו אחר זו עברו המלאכויות, בראש כל אחת ואחת נכבדה, נושא בכפות־ידיו המורמות תבנית עשויה זהב או כסף של בירת־מלכו, מוקפה חומה ומגדלים, לאות כניעתה הסמלית מרחוק, ונעריהם ערמו לרגלי סנחריב, היושב על כסאו, את כל הזהב והכסף, שכיות־החמדה, ובהם גם שלל־ביזה אשר בזזו ושדדו זה מזה במלחמות ממושכות, כלי־תפארת, מעשה חושבים ואמנים, תוצרת מדינות סמוכות ורחוקות, כלי־שן, בהט, קופסות־בשמים, כלים מסוגים שונים, לחול ולקודש, בעלי סגנון שונה, כדים, קערות, בזיכים, מן העתיק ביותר ועד החדיש ביותר; אבני־יקר, אריגים וצמר, רשימות של צאן ובקר, שמן, דבש ויין, חיטה ושעורה, טוב־הארץ, אשר הנכנעים התחייבו לספק ולשלוח לאשור בשיירות מיוחדות. שלא לגרוע כחוט השערה מכלל־הרושם, הובאה ושוטחה ארצה גם מיכסת המס שבני גבל הגישו לסנחריב בשערי־עירם.

ליד האפריון נצברו ערימות־ערימות של עושר רב מאין כמוהו, וההמונים המצטופפים לא שבעו עיניהם מראות את כל התפארת ואת כל הזוהר, אחוזי קנאה והתפעלות. סופרי המלך הארמים גחנו על פני כל הכבודה הזאת ורשמו במגילות־גוֹמא את אשר הובא, ואילו סנחריב ורבשקה, אשר אמדו בטביעת עין מנחת כל מלך ומלך, ידעו מי ממעיט ומי מרבה, ובינם לבין עצמם קבעו. על מי להשית מס כבד יותר. רבים היו צרכי סנחריב, וחלק חשוב מכל העושר הזה נאלץ, למרות רצונו, להפריש, לפי המסורת, למקדשים השונים, מקדש־מקדש ומעלת ערכו ואֵל־אֵל וחשיבותו. כסף רב עלה לו בדק המיקדשים העתיקים ברחבי אשור, בערים הקדומות, ובעיקר בעיר בירתה העתיקה אשור, אשר על יד חומתה טמונות היו עצמות המלכים אשר מלכו לפניו, וכל אבן בה, כל מצבה אוצרת מתפארת העבר. ולפי שהעיר קדושה היתה בעיני העם וההמונים היו עולים אליה לרגל, הוציא עליה כסף רב כמחַדש פניה ושומר על כבודה.

לראשונה ניגשו מלכי הצידונים, זה אחרי זה, קרבו לכסא סנחריב, השתחוו אפיים ארצה ונשקו רגליו. כל אחד מהם לא הרהיב עוז בלבו לזקוף קומתו אלא לאחר שסנחריב נגע בשרביטו בכתפו של הכורע, לאות כי חונן. עם תום־הכניעה נערכו בשורה אחת. בהשוואה למלכי הדרום, בעלי נימוסים היו, לבושים ממיטב־האריג, והריקמה נוסח־צור המקיפה את בגדיהם כנחש מתפתל ועולה מרגליהם אלכסונית עד לכתפיהם; זקניהם קצרים היו, מחודדים, בלא כל סלסול, אך גזוזים ומטופחים יפה. על זרועותיהם נשאו אצעדות־זהב שעיקר ערכן בשיבוצן, ולרגליהם סנדלים מעור משובח, כחול כהה ורכסי־כסף להם. היתה זו קבוצה שעמדה עמידה של דרך־ארץ, ואתבעל הוא שדיבר בשמם.

אתבעל מגדולי עשירי־צידון היה, שספינותיו הרבות מהלכות על מים רבים, וחוּצות למסחר היו לו במדינות אשור ובפחוותיה, במושבות־הים הרחוקות ובכל ערי־החוף. בקרתחדשה היו לו מחסנים ואוצרות, והתיחש על מתן מלך צור, אבי המלכה עליסה, מייסדת קרתחדשה. אתבעל עמד בראש שוחרי־השלום עם אשור, וכאיש־מעשה הקובע תכלית לכל דבר, טען כי אין בכוח הצידונים לעמוד בפני אשור, ואין ההתקוממות שווה בנזק שיוּסב לנתיבי־המסחר ולקיומם בכלל. סוחר היה, ואת חלום החירות המדינית הניח להולכי־בטל. המסחר הוא, לדעתו, מעל לכל. “נמלים – היה אומר – יצאו למרוד בפיל אשר רמוס ירמסן ברגלו אחת!” לפיכך עמד בראש אלה אשר הדיחו את אלולי, כינס את מלכי צידון והזקנים אשר קיבלו את דעתו ואת מרותו, ויהי להם לפה במשא־ומתן עם שליחי־אשור בדבר־הכניעה. הפעם חזר, איפוא, ופרש שנית בפני סנחריב בלשון ארמית קצרה ומעשית את פרשת קבלת העול, והביע בקשתו כי סנחריב יראה את הצידונים בעין יפה.

סנחריב הגדיל לעשות. קיבל את בקשת הכניעה, קבע את שיעור מס השנה, והטיל על הצידונים גם חובת שיתופו של הצי שלהם במלחמתו, לפי שדרש את סיועו במצור שישים על ערי־החוף ביהודה ובפלשת, ובהובלת חומר וציוד־מלחמה. כן הודיע, כי הצידונים רשאים לקיים בידיהם את נתיבות־המסחר כמאז ומתמיד וחוצות בכל רחבי אשור, עריה ומדינותיה, ולסוף הכריז:

“שמעתי את כל אשר עשה ופעל אתבעל בחכמתו למען השיב את השלום על כנו, ולמען חַדש הברית עם אשור. סנחריב מלך־חסד הוא, ולמיטיביו ולאנשי־שלומו יגמול כערכם. מהיום והלאה ישב אתבעל על כסא המלכות בצידון, הוא ובניו אחריו, עד עולם!”

דברי תודתו של אתבעל טבעו בכלל ההמייה שנישאה מסביב מפי ההמון, כדכי גלי־הים מקרוב. היתה זו הודעה מרעישה, שיצאה מלפני מלך־המלכים, החולק שררה גם לבני־תמותה אחרים. אתבעל עמד עתה בין חבריו, ראשון למלכי־הצידונים, לפי שהם כפופים עתה למרותו, והריהוּ רואה עין בעין שכר לפעולתו: “הוא ובניו עד עולם…” לבו דפק בו מרוב התרגשות וגא היה. הוא יתקין לעצמו כסא, שרביט ובגדי־תפארת – עין לא ראתה! אתבעל מלך צידון רבה!

סנחריב רמז אליו, ובגשתו, נגע בשרביטו בכתפו, מאציל לו בזה מהודו ומכבודו, לקול תשואות ההמון שבהן נבלעו גם קריאות־גנוּת אל אתבעל שעלה למלוכה תחת מלך אשר ידע לשמור על חירותו ותחת כניעה בחר בגלות. אך רוב העם הריע לכבוד האיש, אשר השעה משחקת לו.

[ב]

עתה הגיע תור מלכי הדרום והנגב. הללו לא היו מאוחדים בדעתם, לפי שכל אחד ואחד מהם היתה לו תביעה משלו, וכאן מצאו להם שעת־כושר להביע את התרפסותם ולזכות גם בטובת־הנאה. שלא כמלכי הצידונים, היו אלה מגושמים יותר, בנימוס ובדיבור, ונראו כמו לוּקחו למלוכה מאחרי הבקר. לבושים היו מחלצות שהכינו להם במיוחד, כנראה, לצורך הפגישה עם סנחריב. כבדים היו הבגדים, עירבוב סגנונות, מעין שעטנז של ריקמה אשורית־מצרית, וניכר היה כי לא הסכינו בהם, ובאפשרות הראשונה אל נכון ישמטו עצמם מתוכם, להישאר באיזור־חלציים וכתונת בלבד, כדרכם באַרמונם. גם הם כרעו לרגלי סנחריב, ואחד מהם, מלכרמו מלך אדום, הצמיד את נשיקת־כניעתו, שנשמעה כמציצת־שפתיים תאוותנית, ועורר פרץ צחוק בקרב שרי־הצבא, וסנחריב הגדיל. המראה שיעשע את לבו, ובוחן היה אותם ואת הליכותיהם בסקרנות מהולה בבוז, שהיה מחַפה עליו בהתבדחות. לעומת מלכי־הצידונים האצילים, היו אלה באמת ערב־רב של מלכים קטנים, שעינם אך לביצעם ולשלומם.

פודואילו מלך־עמון לא אמר את כל אשר בלבו, כי בגשתו לומר את דברו, נפלה עליו אימת מלך־אשור, ואפשר כי הסב זאת הגיחוך, שהופיע על פני סנחריב, גיחוך שהיה בו מן הביטול לגבי מלך מגושם זה, שלא ידע מה יעשה בזרועותיו החסונות, ומרוב תדהמה נאלמה לשונו. סנחריב, מדושן־עונג, חש לעזרתו:

“מה בפיך, מלך־עמון?”

“אך טוב והודייה בפי למלך־אשור הגדול!” – הפטיר פודואילו בקושי רב משפט זה, שהיה מוכן כפתיחה עוד קודם־לכן, ואילו מיד היה כמגמגם. שכח לבקש הקלה במס, כי ארצו לקתה בבצורת, וכן שכח כמה דברים אחרים, חוץ לענין שהיה שמור יפה בזכרונו, כי היה זה לפי רוח השיטנה שנתפשו לה כל המלכים האלה, ולפיכך הוסיף: – “חי אני בשלום עם מואב שכני, אך לא עם יהודה המיצר לי ודוחק את רגלי בני־עמי!” פה נזכר בעיקר, בסיפוח הגלעד אל ארצו, ואילו עד ששוקל היה איך ישטח את בקשתו, הקדימו סנחריב וסילקו מעל פניו:

“שוב לארצך, פודואילו, ויהודה לא יוסיף לדחוק את רגליך!”

כמושנדב מלך־מואב זריז היה משכנו, הן בתנועותיו והן בלשונו:

“אין הברכה שורה בארצי, מלך־מלכי־המלכים, כי הגשמים לא ירדו בעתם. את המס הכבד אעלה למלך־אשור כמימים ימימה, בשמן, בחיטה, בצאן ובבקר, אך מעט הוא הזהב והכסף בארצי הנידחת. חלק ליהודה בנחושת ובברזל אשר בערבה, ולמה ייגרע חלקי? מאז ומקדם מלחמה לעמי ביהודה, ומצבת־האבן של מישע אבי־אבי בדיבון תעיד על הלחץ אשר לחצונו, וגם על הקצף אשר יצא עליהם. הלא כה יתקלסו במזמוריהם: ‘מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת אתרועע!…’ מי יתן ויוסר יהודה מעם ורווח לנו ולשכנינו!”

סנחריב חייך, אך בתשובתו הקדיר פניו:

“ארצך עשירה במי־נחלים גם אם אין הגשמים יורדים בעתם וערי־המרעה במואב דשנים המה! נחלתך, מלך־מואב, שפרה עליך מכל שכניך, ולשוא תבקש לך נחושת וברזל תחת הזהב הרב הזורם אל אוצרך מחיר תנובת שדותיך, צאנך ובקרך וצמרך הרב. את הנחושת והברזל הנח לאדום, אשר בארצו הם, והערבה אין בה מים. הוסף אוסיף על המס שאתה חייב, ואת אשר יש לעשות ליהודה יודע אני, גם אם לא תייעץ לי!”

אגלי־זיעה כיסו את מצח כמושנדב. ביקש להצטדק:

“כל אשר ישית עלי המלך הגדול אקבל באהבה, אך מלחמה לי עם נודדי־המדבר המכלים שדותי, עם השודדים השולחים ידם בבקרי ובצאני, הלא הם בני־נביות והמדיינים, אשר לא ארץ להם ולא נחלה להם, אך ידם בכל להרע, ושדותי אך תאווה להם! יכבד עלי לשלם מס נוסף, מלך אדיר ורב־חסד!…”

“שלם תשלם והקץ לדבר־שפתיים!”

חיל אחז את כמושנדב בהבינו כי נכשל, למרות שיחו הערוך כהלכה. תוך קידה נרתע לאחוריו והזיעה שוטפת פניו וגופו. פודואילו זה, המגושם והמגמגם, נשא חן וחסד לפני המלך, ואילו הוא, הפיקח והנושא דברו ברוב ענין והמשלם פי שניים, גם ילקה כפליים? לא ייתכן! יחפש לו דרך להפיל תחנוניו לפני סנחריב ולתקן את המעוות. אבל היכן? היטה לו אוזן קשבת, ודברו — חוק! אל מי יפנה בצר לו?

מלכרמו מלך אדום, שנתגחך קודם־לכן בכרעו בפני סנחריב, הופיע עתה כאדם אשר התעשת. השתחווה כמשפט, שקל יפה דבריו, לא נחפז, ואם כי קובל היה גם הוא, הנה דיבר לענין:

“המלך הגדול מלך־המלכים הרואה ללב עבדיו ובוחן כליות ויודע הכל, צדק באמרו כי דלה ארצי ואדמתה נחושה. בני עמי שומרים נתיבות־המסחר מהר שׂעיר ועד אילת, ומשם ילוו אנשי את השיירות עד לחוף עזה ואשקלון, ושכרם לחם צר ומים לחץ, ומחצית הנחושת והברזל בידי חזקיהו ועבדיו. מאז ומעולם מקצצים בנו בני־יהודה, ואחת מטרתם: לעקור אותנו מן השורש. את מעט השדות הפורים גזלו מעמנו בני־יהודה אשר לא ידעו רחם! שלם אשלם את המס הכבד, גם אם אכרע תחת נטלו, אך לוּ ישיבו לנו את חבלי־הארץ הפוריים והנחושת תהיה כולה שלי, ועל המלך ירדו חסדי־האלים כגשם־נדבות!”

סנחריב חייך, מתמוגג מנחת:

“לא לנשיקות נוצרו שפתי מלכרמו אך אין כמוהו לדבר־שפתיים! יהיה לך אשר לך, וגם את אשר גזלו ממך בני־יהודה אשיב לך ולעמך. הפקד שומרים נאמנים על נתיבות־המסחר בארצך, ושלח לי את מיכסת־הנחושת כאשר הוגד לך, כי בזאת תיבּחן!”

אחרון למלכים היה מיתיני מלך־אשדוד. בהליכותיו ניכר היה מיד, כי בן־עיר הוא, היודע פרק בנימוסים ואָמון על פגישות עם שרים וגדולים. גם לבושו היה עשוי בטעם, ודומה יותר ללבוש הצידונים, אם כי אך לצורך הפגישה לבש כמותם, לפי שבעירו לובש הוא בגדי לבן קלים כדרך המצרים, שמגע לו עם תגריהם; עירו לחוף־ימים תשכון ועסק לו עם סוחרים וספנים מאיי הים. כקודמיו דיבר גם הוא ארמית, שהיתה שגורה בפי מלכי־המזרח ושריהם. בהתייצבו לפני סנחריב החזיק מגילת־ספר בידו, אם כי לא קרא מתוכה, ובזרועו האחרת הורה מסביב בתנועה רבת־חן, ופתח:

“קבל־עם ארומם את סנחריב, מלך־המלכים, מלך־העולם, מלך ארבע כנפות־הארץ, אהוב־האלים וגיבור־המלחמות! על כי פשענו בך – נשלם את המס אשר הושת עלינו ובחסדך נחסה מעתה ועד עולם! מלך־פלשתים אנוכי. רבים היינו ועתה מתי־מספר נותרנו, כי קפץ עלינו רוגז בני־יהודה. מאז ומקדם מתנכלים הם לנו, לקצץ בנו ולהשמידנו. הימה הם דוחקים אותנו, וכבר אין מידרך לכף־רגלינו על פני האדמה אשר כבשנו בחרבנו ובקשתנו. אם תפול המחרשה מידינו – ויבוא עלינו הקץ. עשה בחסדך הרב, מלך־אשור הגדול, והסר מעלינו את הנגע הזה, כי בנפשנו הדבר!”

סנחריב הקשיב רב קשב. האיש נשא מידברותיו בחן, בלשון צחה, ואת חרדתו מפני יהודה הביע הבעה מוחשית למדי. כל אלה המלכים, אשר הופיעו לפניו, דומה שאין שלום ביניהם, מתקנאים הם איש ברעהו, אך בדבר אחד מאוחדים הם. למיתיני השיב:

“הלא זה הוא עם־יהודה, אשר את מלכו הרכּבתם אלוף לראשכם, לפרוק יחד את עול מלך־אשור מעל צוארכם. אין זאת, כי עם יהודה חזק הוא אם העמדתם אותו בראש־המורדים. מגר אמגר את יהודה, תבוסה ניצחת אנחילנו, וסרה אימתו מעליכם, וישבתם לבטח!”

ובפנותו אל רבשקה, אמר חרש:

“המלכים הקטנים האלה מאוחדים בשנאתם ליהודה והיא שנאה אשר לא תדע גבול. הלא דבר הוא! במה שונה יהודה מאחרים, מכל העמים המסובבים אותו, והלא עמון, מואב ואדום מדברים בלשונו ואם גם אין להם אל אחד, בעינַי דומים הם זה לזה כעלים אשר בעץ. אחיקר נותן לדבר רק פשר אחד. אומר הוא, כי עולים בני־יהודה על כל העמים האלה, לאין ערוך, באמונתם ובתורתם; כי עובדים הם לאל לא בשר ולא עץ ואבן, דבר אשר עמים אחרים טרם ישיגו בשיכלם”.

רבשקה שיודע עברית היה, והעברים לא היו זרים לרוחו, וגם פגשם כאשר הוּבלו בשבי למחנות אשור, עוד בימי־סרגון, אמר:

“נכון הדבר, שיש בהם משהו שונה מן העמים האחרים, והדבר הזה אינו ניכר מיד. יש בהם דבר המנשא אותם על עמים אחרים, וטבוע הוא, כנראה, בנפשם; בלבם יתברכו להיות בחירי אל אחד ויחיד. גם הדל שבהם, אשר יובל בשבי, רואה את עצמו נעלה וביום השביעי ישבות ולא יעבוד, אף אם יוּקע על עץ בחטאו זה. בשעת צרה אין הם מאבדים תקוותם. ענין אמונה הוא, ובה כוחם”.

סנחריב הביט כה וכה וירמוז לשריו ושמשיו כי יתרחקו. משמע, כי דברי חשיבות ביקש לומר לרבשקה בלבד, שלא יגיעו לאזני האחרים. אין זאת כי בהגותו טרדוהו הדברים ומחפש היה פתרון להם או הֶסבר:

“דברי אחיקר על אלהיהם אינם נותנים דמי לי. אמנם, ענין הוא לכוהנים, כי הם אשר על הדת ושליחי האלים הם, ואשר לא אבין אני אולי יבינו הם, אם כי כזבם לא מעט. אך אחיקר חכם הוא ודבריו אינם בטלים. יודע אני, כי אין בלבו אהבה אל הכוהנים שלנו; לעתים גם יבזה אותם וחלק לו בשנאתי אליהם. אך כאשר יאבה אחיקר להרים אדם על נס, יזכיר את שם ישעיהו נביא יהודה וירושלים!”

“שמעתי עליו רבות. הוא האיש אשר התנגד בכל תקפו, שחזקיהו יתן ידו לפורקי־עול אשור. מלחמה קשה לו עם השרים ולא מתמול־שלשום. גם בימי סרגון אביך, במרוד מלך אשדוד, התנגד ישעיהו ולא נתן ליהודה להיספח לברית־המורדים. הוא אשר ניבא למפלת אשדוד, והוא אשר הציל אז את יהודה. רוח אלהים תפעמהו, ועשר ידות לו בעניני־מדינה. לפני צאתנו נתן לי אחיקר פיסת־קלף קטנה, עליה העתיק בשבילי בארמית דברים שאמר ישעיהו על צבא אשור. שמורה המגילה הקטנה עמי ואם על המלך טוב, אקרא לפניו את הדברים”.

“אם כזה הוא האיש – המשיך סנחריב בעודוֹ יושב על כסאו – הלא טוב יהיה גם ליהודה וגם לנו, אם אמליך אותו על כסאו של חזקיהו?”

רבשקה חייך:

“הנביאים לעולם לא ימלכו, כי נוצרו להילחם במלכים! הם רואים את עצמם שליחי־אלהים עלי אדמה, אשר עליהם לבער אחרי כל השחיתות והרע שבחיי־עמם, ואין פחד בלבם להוכיח את המלכים על פניהם בלא משוא־פנים! יש כי נביא, והוא רועה צאן, יעמוד פתאום בפני המלך ושריו ויאמר להם את משוגתם, ויוקיע עוונם. מספרים, כי לפני חורבן שומרון הופיע במקדש אשר בבית־אל רועה ממדבר־יהודה, היכה אותם בשבט־לשונו וניבא לאחריתם המרה”.

“גם מפי אחיקר – לאט סנחריב – אני שומע קולם”.

“האזנתי יפה לדברי־הזקנים מגבל ולמדתי לדעת, כי גם בהם דבקה רוח נביאי יהודה. אם גם לא אמונתם, הנה עוז־רוחם, כי את אשר חשבו בלבם לא כיחדו, ובדברי תשובתם למלך גילו אומץ־לב ותבונה גם יחד”.

“אכן, מפיצים הם בקרב העמים רוח אחרת, ובה, כנראה, שונים הם בני־יהודה מכל העמים האלה אשר מלכיהם הקטנים דיברו בהם רק סרה. אך את אשר לא יעשו הכלבים הקטנים האלה, החורצים לשונם ואין בכוחם לנשוך, יעשה אריה אשור הטורף, כי הם פשעו בי ואנכי מטה־זעם בידי אלהיהם להענישם”.

אותו ערב, לפני עלות סנחריב על יצועו באהלו, הביא רבשקה לפניו את המגילה הקטנה, בה העתיק בשבילו אחיקר את דברי ישעיהו נביא יהודה, וקרא אותם לפניו לאור הנר: “אין עיף ואין כושל בו, / לא ינום ולא יישן; / ולא נפתח אזור חלציו, / ולא ניתק שרוך נעליו. / אשר חציו שנונים, / וכל קשתותיו דרוכות; / פרסות סוסיו כצר נחשבו, / וגלגליו כסופה. / שאגה לו כלביא, / ישאג ככפירים, / וינהום ואחז טרף⁴⁸, / ויפליט ואין מציל!”

ככלות רבשקה לקרוא את הדברים האלה ותהי דממה, כי חזק היה רשמם בלב סנחריב. טרם היה אדם באשור ומחוץ לגבולותיה, אשר כה ייטיב לתאר את חילו ואת עוזו. לאחר דומיה קצרה אמר סנחריב:

“לא לשוא יעלו את שמו לתהילה, גם הזקן מגבל וגם אחיקר”.

פרק שלושה־עשר: סנחריב עולה    🔗

[א]

המעברים המהירים שבין ימות־הגשמים לבין ימות־החמה בארץ זו עוררו בלב סנחריב פליאה רבה, ולפי שקור וחום שימשו בעירבוב, הישרו עליו מצב־רוח שהיה משתנה אף הוא חליפות; הקדרות והצינה הרטובה של ימות־סגריר היו מדכדכים את רוחו וגוזרים עליו שתיקה רבת־הגות, ואילו בהירות־השמים, תכלתם הזכה והחמימות ששפעה השמש, היו כמרפא לגופו וצרי לנפשו הסוערת. לאחר שחזר והכניע באפס־יד את ערי החוף הצידוניות, ארוד, גבל, בית־זת, צרפת, מחלב, אושו, אכזיב ועכו, צידון הקטנה וצידון רבה, בה הושיב על כסא־המלוכה את אתבעל נאמנוֹ, תחת אלולי שברח לאי־הנחושת,⁴⁹ נתן את האות לחילו כי ימשיך במסע־המלחמה. חלקו האחד של הצבא המשיך דרכו מדואר והלאה בדרך החוף, וחלקו האחר יצא לעמק־יזרעאל עד למגידו והלאה דרך בקעת־עירון, ומחוז־חפצם להתאחד בסמוך למעברות־הירקון.

אותה שעה כבר עסק אתבעל בחריצות עבד המבקש להתרצות לאדוניו, בציוד האניות אשר רבי־חובליהן נצטוו להשיטן לאורך החוף, ובהן מטען רב ואספקה – מס השעבוד המחודש והכבד שבעתיים – שעורה, חיטה ושמן מתנובת יהודה, שומרון, וארצות עמון, מואב ואדום; עורות, יתרים וחבלים, יריעות אהלים ויתידות, קורות מארזי־הלבנון, גזורות לפי מידה קבועה מראש, להחלפת חלקי מכונות־המצור; מיתרי־קשתות, ובעיקר שיפעת חצים מתעשיית־הצידונים, קשים, מחודדים, עשויים־כהלכה. כל אלה תוספת בלבד לצרכי המחנה והצבא העצום של אשור במלחמתו העתידה על יהודה ומצרים.

מחמת הדרכים המשובשות בגשמי־עוז שהחלו שנה זו כסידרם ובעתם כבר בראשית חשוון, התנהל הצבא לאיטו ובכבדות, ואילו האניות שהפליגו באיחור־מה לדרכן, נסתייעו ברוח צפונית, שניפחה יפה את מפרשיהן והשיטה אותן דרומה על פני חלקת מי הים הגדול, כאָצות למלא את מצוַת הכובש הגדול שמעבר לנהרות הפרת והחדקל. הספנים – שהרוח עשתה הפעם מלאכתם – אָספו מרוצים את משוטיהם, ועל גבי הסיפונים השטופים אור־שמש התחממו להנאתם, ועיקר שיחתם נסבה על הכניעה, על תקיפות סנחריב, שהופעתו בלבד הטילה אימה, וכדרך־הבריות, היו שצידדו בזכות הכניעה, אשר אך בה ראו המשך־קיום לצידונים ולמסחרם בים וביבשה, והיו שהתריסו כנגדה בבוז. הללו רוממו את המלך אלולי המוּדח והעלו לשבח את חזקיהו מלך־יהודה העומד בראש־המורדים, ובלחש, בינם לבין עצמם, הזכירו את שם אתבעל לשמצה. אך פקודות מגבוה יש למלא, לפי שרבי־החובלים החולשים עליהם מסיפון הפיקוד והבקיאים בהוויות־העולם, הללו צופנים מחשבותיהם בחובם ואינם עוסקים בלתי אם בהטלת מרותם, שיהיו הענינים מתנהלים כשורה.

היו בהם רבי־חובלים אשר זה מקרוב עוד הובילו באותן נתיבות־הים, לחוף הירקון ולנמל־יפו, מבחר מרכולתם הרבה, אריגי ארגמן ותכלת בשביל מלך־יהודה; אריגים צבעוניים אחרים, תעשיית הצידונים, בשביל תושבי־יהודה; כלי־זכוכית ובהט מצור; עדיי הצורפים מארוַד – עדיי זהב וכסף – שנשי יהודה להוטות אחריהם ביותר ושמחירם אינו רב כאלה המובאים מאיי הים; מגילות־גומא תעשיית גבל, שבזמן האחרון רבו דורשיהן ביהודה; כלי־מלאכה ונשק עשויים ברזל חתי משובח; כלי־נחושת; קורות־עץ מהוקצעות מארזי־הלבנון ועצי־הברוש אשר בבקעה לרגליו, לבדק המקדש והארמונות בירושלים. ובשובן היו האניות מובילות כדי שמן ויין וחיטה מתנובת יהודה, ולעתים גם מגילות־ספר של דברי נביאיהם על אמונה באל יחיד, מגילות שזקני הצידונים נתפסו להן. הספנים שעולים היו ירושלימה היו מפיצים אחרי־כן את הסיפורים על בית־המקדש, שנבנה בידי חירם לפי תבנית צידונית ואשר בהיכלו אין כל פסל.

האניות הקדימו את הצבא, וליד שפך־הירקון לים כבר עגנו ליד החוף, מקופלות מפרשים, הגלים מלחכים כריסן, וחרטומיהן, מהם מעוגלים ומהם נטויים כשל ראשי צפרים, מבהיקים בשמש. רבי־החובלים מחכים היו לפקודות התרתן האשורי. הפעם לא הצטופפו על החוף סוחרי הארץ ונעריהם וכל אותם המוני־איכרים שהיו באים לקנות סחורת־הצידונים. ריק היה החוף ושומם לכל מלוא־העין, ללא אדם, אוהל או עשן־מדורה. ויפו בצורה על גבעת החוף, דוממה וסגורה.

סנחריב התנהל בריכבו המפואר. שלא כרכב המלחמה האשורי הרתום לצמד סוסים, היה רכב המלך רתום לשלושה סוסים מקושטים בכיסויי־גב של אריג צבעוני מרוקם, ריתמותיו מעשה מקלעת שגדילים כבדים להן, ודפנות הרכב וחזהו הרחב נושאים עיטורי־שן, דיוקני כפירי־אריות מקפצים זה לעומת זה, ושושניות משובצות בעיגולים שווים־להפליא. אשפות החיצים צמודות משני צדי־הרכב במצולב, והקשת נתונה בנרתיקה בפנים הרכב. מושכות הסוסים נמשכו מן הרסן וחוברו יחדיו באמצע מבעד לטבעת־כסף קבועה על גבי היצול בקו ישר עם גבות־הסוסים, והרכָּב המעומד, חסון ומוצק, החזיק בהן במצומת בשתי כפות ידיו, זהיר בפגעי־הדרך, לפסוח על חתחתים, לעצור ביד־אמונים לפני מהמורות, ולהימנע, ככל האפשר, מטלטולים יתירים, שלא לייגע את המלך. חוץ לרכּב לא העסיק סנחריב על ידו את נושא־הצינה והסוככן, לפי שהאחד היה לידו בשעת הקרב בלבד או בשעת טכס לראווה, והאחר בשעת גשם שוטף, או שעה שהחמה יקדה כחום־היום. לרוב היה פוטר אותם, לפי שכל אדם המתבטל במעמדו הסב לו מורת־רוח. יושב היה סנחריב על גבי מושב מרופד עור־אריה, שבאחד ממסעי־הציד שלו הכריעוֹ ברמחו, ומולו, משמאל לרכב – רבשקה, איש סודו ושיחו היחיד. לרוב היה סנחריב משוחח עמו אשורית שהיא קצרה ונמרצת, אך יש ובשטף־השיחה היה עובר לארמית הרכה והגמישה, שבקי היה בה ולעתים מצא בה ניבים ומשפטים אשר ביטאו יפה את הלך־רוחו.

הוא סח לרבשקה על תכניותיו הרבות והעצומות, בימות־שלום כבימות־מלחמה, שלא פסקו אלא לשעה קלה, לפי שגם השלום המועט היה נטרף תמיד בתוקף הנסיבות המפתיעות, תככים בחצר, מבית ומחוץ, מזימות ומרידות חדשות לבקרים שבסופן שוב הובילו לשדה־המערכה; ואף־על־פי־כן היה מוצא לו זמן לכל דבר ופוקד על ממלאי־רצונו גם מן המרחקים הנידחים ביותר, ואת סופריו העסיק ללא־הרף. תוך־הקשבה השתאה רבשקה לכוח זכרונו החזק של סנחריב, אשר לא פסח גם על פרטים טפלים לכאורה, כי שוקד היה בעיקר על חידוש בנייתה של נינוה בכל תפארתה וזהרה, הבירה שלא היה דומה לה בעולם בהיכלי־פארה, במיקדשיה ובחומותיה, אף לא בבל!

מתוך סערת־רגשות ופרץ־מאוויים שלא נתמלאו בחל סנחריב לפתע, מתוך קוצר־רוח, ברכב המתנהל לאטו, ובהניעו את זרועו דרך־רמז כלפי אחד משרי־המאה, נחפז הלה וקירב לו את סוס־הרכיבה שהובל באפסר בעקבותיו. בלא אומר ודברים קפץ גם רבשקה על הסוס (בעוד ריכבו מתנהל כל הזמן מאחורי רכב־המלכות), נתלווה לסנחריב, ושניהם דהרו כיברת־ארץ קדימה, שקועים בדומיית הפוגה עד שנתייגעו הסוסים; עתה המשיכו דרכם ברכיבה איטית זה־בצד־זה, וסנחריב שוב פתח בשיחו השוצף והקופץ מענין לענין, וכן משכך היה את סערת רוחו. עודם רוכבים שקועים בשיחה, בתוך שדות ירוקים ונוצצים מרסיסי־גשם, שטופי שמש חורף רכה, ואחד האחשתרנים התקרב בדהרה וידיעה בפיו:

“חיל המלך עומד על הירקון. יפו נראית מנגד!”

סנחריב הריח נצחון:

“ביפו אתחיל”.

פניו נוקשות היו ובעיניו השחורות הבליחו שביבי־זעם אפלים. מנוסה מנעוריו בקרבות, במסעי־מלחמה של סרגון אביו, בעילם, בבל, אררט ומקומות אחרים, שכף רגלו של מצביא ממצביאי אשור טרם דרכה שם, ובקרבות הקשים נגד מרודאך בלאדן, מיד לאחר שעלה על כסא־מלכותו – שוב לא ראה ערך רב בקומץ העמים המורדים שחזקיהו היהודי עומד בראשם. לא החשיב מלכתחילה את כוחם במערכה כגורם־צבא מכריע, אך מסעו זה מצרימה, שהצריך חישובים רבים והכנות מדוקדקות, היה אל נכון עולה בידו ביתר הצלחה, אילו המשיכו עמים אלה לשאת בעולו ולצייד את מחנהו בלחם ומים בדרך המדבר הקשה; אלמלא המכשולים שהם שמים לו בדרכו היה כיבוש מצרים נכון בידו תוך זמן קצר מן הדרוש; ואילו חגבים אלה, בבקשם לפרוק את עולו מעל צוארם, משבשים במקצת תכניותיו ומקפחים זמנו. עליו להכניעם קודם, לשימם כעפר לדוש. בהרהרו בהם, נתעצם בו זעמו ובהפנותו ראשו ופניו הקודרים לעבר רבשקה אמר:

“שפטים אעשה בהם!”

בעיני־רוחו צצו ועלו מראות־נקמה שנעשו בפקודת סרגון אביו, מסורת אבות־אבותיו שלא ידעו רחם במקומות כיבושיהם; הוקעת בוגדים ומורדים על עמודי־עץ; פשיטת עור מלכים בעודם חיים ושריפתם על מוקד; ניקור עיני שליטים מוּדחים בעוונם, רגליהם נתונות בסד והחח באפם; כריתת אזניהם וחָטמיהם של שרים וזקנים אשר הוּבלו בכלובי־עץ לראווה במסע־הנצחון. “חי אשור, כי ככה אעשה להם!” פסק לעצמו בקפצו אגרופי־מחץ קשים, ולאחר רגעי דומיה קצרה, דומיה שתסס בה עוד הזעם, אמר:

“לפני עשרים שנה היכה סרגון אבי בארץ זו את חַנו מלך־עזה, ובפעם הראשונה בדברי ימי־אשור, קיצץ קצת במצרים בגבול־המדבר. ולפני עשר שנים, כאשר דיכא אבי את מרידת העמים האלה, אשר בראשם עמד אזורי מלך־אשדוד, שגה בסלחו למלך־יהודה. כי הנה עתה שב זה ומרד. לא היטיב אבי לעשות. היה עליו לערוף את ראשו והיינו עוברים עתה לבטח ביהודה!”

רבשקה נענה לו במשל:

“כעץ כן פריו!”

כיוון בכך לדעת מלכו. הלה פסק נמרצות:

“יהודה יסוף מהיות עם! אכבוש את ירושלים ואעשה את ארצו פחוות אשור. את עמה אעקור מן השורש. כאשר עשה אבי לשומרון כן אעשה לירושלים!” — ולמען תת תוקף לזעמו ולהחלטתו, סיים: “זִכִּר פִּי כִּאֶנִמ!”⁵⁰

[ב]

עונת־הגשמים הברוכה העלתה את הירקון על גדותיו. ירוקים היו חופיו הדשואים ורק קני־הסוף הצפופים אצרו בהם אפלולית־מה שהשתקפה גם במים ושיוותה להם גוון ירקרק־כהה. לאורך השביל העולה מזרחה עד לגבעה, התנוססה, דוממה וחדלת רוח־חיים, עיר נטושה מתושביה, ובסמוך לה, בשיפולי השדות והכרמים, בתי־חומר דלים וריקים. כל אשר נשמה באפו ברח מאימת חיל־אשור המתקרב. על חוף־הנהר התשוטטו אנשי חיל־החלוץ אשר הקדימו לבוא, ואילו מרחוק לכל מלוא־העין, התנהל הצבא על ריכבו וציודו הכבד, בגררו עמו בשבילים ובדרכים, על חלקת חוף־הים וגם באמצע שדות־הבר, מכונות־המצור ומגדלי־התקפה משוריינים, מורכבים בחלקם בלבד, מפאת כבדם, ומהם מבצבצות קורות־עץ, מורמות כלפי מעלה, ובקצותיהן מבהיקים אילי־הברזל הממורטים והעשויים לנגח ולקרקר חומה וקיר. הם נראו מרחוק כמוּבלים לאיטם, תוך דומיה, לפי שגלגליהם משוחים היו יפה בשמן. חיל־הרגלים מילא את החוף ואת השדות מסביב שיח קולני ומלל, שעליזות מנוחה מובטחת כבר השרתה עליהם בדיחות־הדעת. שרי־המאות פקדו על שרי־העשרה, ואילו מסביב לסנחריב שירד מעל סוסו וניצב על החוף היתה דומיה. לידו עמד רבשקה, ובריחוק ממנו — שרי־הצבא, מחכים למוצא־פי מלך־המלכים, תרים אחרי כל תנועה מתנועותיו.

רבשקה הבחין בחיוך דק־מן־הדק המתקשר בפני סנחריב למראה הירקון. לא קשה היה לו לעמוד על פירושו. הוא, סנחריב, שצלח מימי הפרת והחדקל ונהרות עצומים אחרים בעצם גיאותם לאחר הפשרת־השלגים בהרי־אררט; הוא, שצלח ללא מעצור מעברים קשים ומסוכנים בהרים על ריכבו וציודו הכבד; שעבר הרי שלג תוך סופות וכפור; שחצה מדבריות בחום יוקד, והחורת גם עתה את פרשת־עלילותיו אלה על גבי טבלות קבועות בקירות־ארמונו בנינוה, — מה ערך לפלג דל זה בעיניו. ואכן, משנזדמנו מבטיהם, כמבינים איש לרעהו, וחזרו והביטו דרך גאווה וזלזול בירקון, חייכו חיוך שהיה בו מן המשותף, חיוך בינם לבין עצמם בלבד, לפי שאלופי־הצבא המשיכו בעמידת דרך־ארץ ובסבר קפאון וציוּת, אם כי גם מעיניהם לא נעלם הדבר. והיתה רוח סנחריב טובה עליו, וגם הירקון הדל נתחבב עליו ביום זה, שממרומים שפעה השמש חמימות ונסכה בו תקוה ובטחון לימי־מעש גדולים ומכריעים.

לאחר התיעצות קצרה עם סנחריב הודיע רבשקה לשרי־הצבא כי היום, וכן גם יום המחרת, נועדו למנוחה קצרה לצבא העייף מדרכו הארוכה. מפּה ייפתח מסע־המלחמה בכל עוזו. הוא נתן פקודות לאלה מאלופי־הצבא אשר יפתחו בהשתערות על יפו, בית־דגון, בני־ברק ואזור – ערים הכפופות לצדקא מלך־אשקלון, מראשי בעלי בריתו של חזקיהו מלך־יהודה. על שרי־הצבא הוטל לדאוג, שהצבא העומד לרשותם יהיה מוכן למלחמה, לפי שזוהי אך ראשית הפעולה, לפני הקרב המכריע על מצרים וכיבוש ערי מבצר ביהודה כלכיש, לבנה, עזקה, ומעל לכל – ירושלים הבצורה. פקודות נוספות ימסור עוד הערב, ולפי שעה זירז אותם להכנות וסיים במשפט קצר שהזהרה בו: “עוד רבה המלאכה לפניכם!”

שרי־הצבא השתחוו ופנו ללכת.

ובעוד טורי־הצבא זורמים ובאים כנהר שוטף, לאלפים ולרבבות, כבר היו טורחים רבים מהם בהתקנת מחנה־ארעי על תלו, כל איש ואיש שוקד על תפקידו ומלאכתו; אהלים נמוכים ועגולים מיריעות גסות מעשה טוי־עזים, צצו שורות־שורות עד לשיפולי־האופק, ומעברים רחבים להם כבתוך עיר הומיה. ומסביב — מכלאות לצאן ולבקר המוּבל בעקבי הצבא, גדרות לקשירת הסוסים, וסדנות לתיקון כלי הרכב ושטיפת הבוץ הנדבק לאופנים. מדורות־אש הועלו, פטישים הלמו ויתידות נתקעו. פקודות וצווחות הוטלו לתוך חלל־האויר. מכל עבר נראו הסוסים המוּבלים לירקון להשקותם, ואי־מזה נשמע גם זמר אשורי עליז, שצרור בו ריח־מולדת רחוקה, שביעה ובטוחה, ומשב חמימות של אשה ובית.

בסמוך לגדה הצפונית של הירקון, על גבי תלולית שלא ספגה מי־גשמים, עסקו חיילים בהקמת אוהל סנחריב המפואר והנישא; הם טרחו תוך זריזות מפליאה בקשירת היריעות, קרסי־הנחושת והלולאות, מבפנים ומבחוץ, לעמודים המחזקים אותן, ולפתח ששני עמודיו נושאים ראשי צבאים דוהרים זה לעומת זה. היתידות נתקעו עמוק באדמה, שיעמוד האוהל הכן וקשור יפה, שכל רוח לא תזיזהו ושבו ימצא המלך מנוחה שלימה. ובעוד אלה עונבים וקושרים קשרים אחרונים וכופלים למעלה יריעות ועורות אילים ותחשים, מחסה מרוח ומגשם, וכבר היו אחרים עומסים על כתפיהם את כלי המלך ורהיטיו המלווים אותו בכל דרכי־מסעו במלחמה מחוץ לתחומי־ארצו, ואף כי משמשים הם לצורך זה בלבד ועשויים להיטלטל בנקל, אין הם חסרים הדר־מלכות ונוחות כאחת. כסאות חסרי־משענות והדומים שרגליהם כשל רגלי־חיות מגולפות ונאות; ערשי־שן שחלקם העליון ראשי חיות פוערות פה וחושפות שיניים חדות וזעם נשקף מעיניהן, תריס בפני שדים ורוחות לגונן על המלך בשנתו, שלא יבעיתוהו חלומות רעים; כסא־מלכות שמשענתו גבוהה ועשוי הוא לפי טעמם של מיטב החרשים הארמיים מדמשק, אשר השכילו לשבץ בו פיתוחי־שן, דמויות ועיטורים; שולחן וכלים שונים. ובאוהל פנימה כבר טורחים נושאי־כליו ומשמשיו של המלך בכיור הרחצה, והאחד מניח על כסא סמוך חליפת בגדים חדשה ונקיה, וניכר כי לא הוסחה הדעת מכל פרט ופרט שיש בו להנעים ולהשכיח מלב המלך את תלאות הדרכים והטלטולים הממושכים והמיגעים בגשם ובבוץ. ובסמוך כבר נישא ריח הצלי והנזיד, שטבחים מתקינים בפאתי חצר האוהל.

אותה שעה כבר עסקו הכוהנים ומשמשיהם בטבור המחנה בהצבת משכן־עשתורת אֵלת־המלחמה אשר, לידו של אשור, פניה לקרב ולנצחון, ומשפט אחד לשניהם; המזבח הועמד על כנו ולידו — כפותיו, קערותיו, מחתותיו, כלי נחושת, זהב וכסף, כלי קטורת ובשמים, בגדי־כהונה, לוחות התפילה וההודייה. כל אלה נישאו בחרדת־קודש בידי פרחי־כוהנים, להתקינם ולהעמידם דבר דבר במקומו הנכון.

לא יצאה שעה קלה ואוהל המלך התנשא בכל הדרו, שוליו עטורים זרי־זהב, ריקמת פקעים ופרחים ויריעות תכלת וארגמן מקיפות אותו סביב־סביב כאדר מרהיב עין, ולפתחו, מורם על נס, הבהיק בחמה סמל עשוי זהב של האל אשור, נתון בתוך עיגול הנתמך בראשי שוורים עזים מגולפים בשנהב, הנוגחים ימינה ושמאלה כמזנקים לתוך חלל־האויר, סמל העוז והאייל, ואשור האל בתווך מותח קשתו דרומה — אל מול פני המלחמה בימים הבאים.

סנחריב עוד התהלך בחוץ, כשהוא משקיף על פני המחנה ההולך ומוקם ולובש צורתו. היה זה אַחד המראות החביבים עליו, מלבד מראה מצור על עיר בצורה, לפי שהיו נערבים בו רגשות זעם ושמחה, בראותו מעשי גבורה או כשלונות. נוהג היה להסתכל יפה במכונת־המלחמה האדירה אשר לו, לעמוד על כוחה, ולעתים גם על נקודות־תורפה שבה התובעות תיקון. שטח־האוהל ומסביב לו היה מגודר ומוקף אהלי אלופי הצבא ואנשי פמליית המלך, בתחום רחב למדי, העשוי להרחיק את שאון הצבא העצום, הגועש מסביב במעשי יומיום ובעבודות שהרעש שלהן הוא חלק לא־נפרד מכלל־התכונה. מסביב התהלכו משמרות גדוד שומרי ראש־המלך, לבושים בגדי־מלחמתם, כותנות קצרות עד לברכיהם, שהונהגו בתקופת סרגון אביו להקל על חופש תנועתם, שריוניהם מכסים גופם עד לירכיהם; החרבות הקצרות, כפגיונות, צמודות לצד שמאל, ורמחיהם ביד ימין, נטויים אלכסונית; הכותנות הקצרות חשפו את שרירי רגליהם האמיצות, הנתונות בנעלי עור גבוהות וקשורות בשרוכים חזקים. היו בהם מחזיקי־צינה ששימשו מחסה לרובי־הקשת, ואילו שומרי ראש־המלך החזיקו בשמאלם מגינים עגולים.

בעוד סנחריב נח באהלו, כינס רבשקה את שרי־הצבא למועצה קצרה. כל אחד ואחד מהם מסר ידיעות מפי סייריו ומרגליו על המקום ועל הנעשה במרחבי הארץ בתחומי פלישת אשור. היו ידיעות, שרבשקה חרת אותן בזכרונו, להביאן לפני סנחריב, ומהן ידיעות שלא מצא בהן כל תועלת והסיח מיד דעתו מהן. מהיר היה לשפוט ערכם של דברים. בהקשיבו בחן את פני שרי־הצבא והסיק מסקנותיו גם לגבי ענינים שלא עמדו אותה שעה על הפרק. היו בהם – התרתן אשמוע אשר על חיל המצור; התרתן נבוסמשכן אשר על חיל הרכב; התרתן הדרכולי אשר על חיל הרגלי, והתרתן אשכיתו אשר על חיל החרשים והבנאים. אלה האחרונים מקובצים היו לרוב כחיל־עזר אשר מעמי־הברית, ובהם מספר ארמים ניכר. משהחלו מלכי אשור לקצץ בארמים, ומיום שתגלת פלאסר החריב את דמשק־ארם, בחושו לעזרת אחז מלך יהודה אשר ביקש ממנו הגנה, נפוצו הללו ברחבי ממלכת־אשור, השתלטו על השווקים ורכולתם כסוחרים חרוצים וזריזים. בלשונם חדרו, עוד דורות רבים לפני כן, לאוהל הרועים הדל ועד לחצר המלכות הגיעו. הארמית צליליה נשמעו בכל מדינות־אשור, ואף מחוצה להן. נתקפחה זכותם כעם יושב על אדמתו ורק לשונם שמרה עליהם מטמיעה גמורה. סנחריב הכיר לדעת, כי מבחינת גורם מדיני אין לחשוש מהם, על אף חלקם במרידות שונות, ועל אף כמה וכמה שבטים החולמים עוד על עצמאות. לפיכך גם קירב אותם כי מועילים נחשבו בכל דבר, ואילו שוטמיו הוציאו עליו לעז, כי בשל זכת אשתו הארמיה הוא מחבבם.

עם תום מועצת שרי־הצבא הוזמן גם רב־החובלים הצידוני עזרמגון, ראש־חבריו, והוגד לו, מה עליו לפרוק בחוף הדרומי של הירקון, למחרת היום, ומה יש להוביל בהמשך־המסע דרומה, לקראת כיבוש ערי־החוף יפו, אשקלון ועזה. וכן הוגד לו, כי עליו לסגור על יפו מצד הים עם התחלת־המצור.

תוך־כך הביאו רצי־המלך מכתבים מחצר־המלכות בנינוה. מהם כתובים על לוחות־חומר ונתונים במעטפות־חומר ועליהן טבועה חותמת אחיקר. רבשקה הכיר מיד בחותמת את הציור המעודן, שהניחה חותמת־הגליל של החכם, תבנית מקדש האל נבו ומשני צדיו עץ־החיים. מבלי לבחון אותם ידע רבשקה, כי מכילים הם ידיעות רשמיות, ואילו מגילת־קלף קטנה אחת היתה חתומה בחותמת ובפתיל, ורבשקה ידע מיד מי שולחה. כתובה היתה ארמית בידי זכת אשת סנחריב האהובה. הובא עוד מכתב אחד על גבי לוח־חומר, ולפי החותמת – גיבור־ציד הנועץ רמחו באריה מזנק – הכיר רבשקה, כי הכותב הוא אסר־חדון אשר לו ציווה סנחריב את כסאו אחריו.

התכונה במחנה היתה בעיצומה, כאשר נטתה השמש לשקוע. סנחריב התהלך לפני אהלו בחוץ, ער ורענן, חליפתו מבהיקה בלבנה, הדורה בריקמתה, זקנו מתולתל ועשוי בהקפדה, מעשה מקלעת סמיכה ושחורה ותלתליו סדורים וגולשים על ערפו. רבשקה, שפסע לצדו, קשוב לדבריו, ידע כי שיחה זו עתידה להימשך עד חצות, אם לא לאחריה. די היה לו לסנחריב במנוחה קצרה וחטופה והריהו שוב מוכן ליגיעת־הדרכים, לקרבות ממושכים ולכל מיבחן, ראש וראשון במחנה־אשור. רבשקה העריצו על אומץ־לבו ותנופתו במעשים ובשאיפות, אך לפעמים כשל כוח ראש התרתנים, ומשנפטר מן המלך, היה צונח באפיסת־כוחות על יצועו. עצמת עלומיו ורוחו חושלה בקרבות לא־פוסקים, והם שעמדו לגופו שלא יכרע כליל תחת נטל המעשים והעבודה, שהטיל עליו המלך.

לאור הלפידים ישבו שניהם בחוץ. המלך על כסאו, משחק בניצב־חרבו, ורבשקה על כסא נמוך ונטול־משענת, והוא חדור הכרת ערכו כאיש־סודו של סנחריב. בינו לבין המלך עמד על גבי הדום כד יין־תמרים שריח המור נודף ממנו, ושני גביעים, עשויים זהב שבסיסם צורות ראשי־ראמים, מלאים היו, להרנין לבב המלך ושרו. מי־הירקון זרמו חרש לרגליהם, ובשיפולי־המערב הכסיף חרמש־ירח בתחילתו. שניהם שקועים היו בהליכות־מלחמה ובטכסיסים הנהוגים בצבא־מצרים, שהעסיקו את סנחריב ביתר שאת לקראת הקרב המכריע. אש־הלפידים השתקפה במי־הנהר במהופך, לעתים בשלימות המראה, ולעתים, בהרעיד רוח קלה פני אדוות־מים, במרוסק ובריצודים המפזרים את האש כשלוליות־דם. במחנה עוד היבהבו לשונות־מדורות בטרם דעיכה, ומסביב הושלך הס. אלה שכילו מלאכתם שכבו לישון, מכורבלים תחת יריעות אהליהם מחמת צינת הלילה. עֵרים היו המלך ורבשקה, משוחחים עד שעה מאוחרת.

אותה שעה עוד הצטופפו על חומת יפו הצפונית הזקנים ושרי־הצבא שלה, כשהעיר סגורה ומסוגרת והאימה מהלכת ברחובותיה השוממים. תוך דומיה עצורה הביטו לעבר המדורות שלחוף־הירקון אשר היכו את לבבם בחרדה. הם עשו אזניהם אפרכסת, מדמים לקלוט את רחשי־האויב במחנהו, ושוחחו ביניהם בלחש, משל חוששים הם פן יגיעו הדברים לאזני־האשורים. ומעבר ליפו, לאורך ערי־החוף בואכה מצרימה, ולתוך לב יהודה כבר הגיעה הידיעה ועשתה לה כנפיים; משואות־האש הועלו, ועיר בצורה הודיעה לחברתה, למרשה, לליבנה, ללכיש, לעזקה, לקרית־יערים והלאה מהן. פאתי־הרקיע האדימו, ועד לירושלים הגיעה השמועה: סנחריב עולה!

 

חלק שלישי    🔗

פרק ארבעה־עשר: ירושלים בטרם מצור    🔗

[א]

עם בוא השמש מופקד משמר כבד על שערי־ירושלים. אין יוצא ואין בא. הקרֵב אל החומה באישון־לילה — דמו בראשו. ורץ דחוף אם יבוא, מרחוק יעמוד ויקרא בקול אל השומרים עד אשר יצאו אליו נושאי־לפידים, להכירו, ורק בהיות הדבר נחוץ עד מאד, יביאוהו פנימה, ולא — מחוץ לחומה ילין עד עלות השחר. מאז פרץ אשור ליהודה מחמירים השומרים, מקפידים ביותר, וגם ביום יגדל המשמר על השערים, והצופים יביטו בשבע עינים על כל תנועה קלה בגיאיות או על רוכסי־ההרים. היה מעשה ואחד מהם ראה בשיירת פליטים גדולה את חיל החלוץ של אשור העולה על העיר, ומיד תקע בשופר, קמה בהלה, השערים ננעלו בחפזה, ושרי־האלף הזעיקו את החיל אל החומה. כי איש לא ידע מה צעד יצעד סנחריב, אם יעלה תחילה על ירושלים או יקדים וישתער על הערים הבצורות אשר בשפלה, ובעיקר על לכיש העומדת כמשגב־עוז על פרשת־דרכים בין יהודה ומצרים.

פליטי־חרב מערי יהודה וכפריה, אשר היו הראשונים לחורבן ולבז, שׂרכו דרכם ירושלימה, ובאשר עברו, בערים ובכפרים שהרעה טרם השיגתם, עמדו לפוש ולספר מוראות מעללי חיל אשור. על רבים מאחיהם ירדה הרעה כחתף, בטרם היות סיפק בידם להציל את נפשם ואת רכושם, כי בעוד צבא אשור צר על אחת הערים, סבורים היו תושבי יהודה לתומם, כי הרעה תדביקם לפי התור, החל במקום הקרוב וכלה ברחוק. ואילו רעת אשור רבת־פנים היתה, ואת מעשי־זוועתה עשתה בכמה מקומות בבת־אחת, כי רבים ועצומים היו גדודי הצר אשר פשטו בארץ, וכל אחד מהם כוחו עמו להרע, לטבוח, לשדוד ולשרוף.

ויהי כאשר הבינו זאת תושבי יהודה, כי סנחריב עובר בארצם כאש אוכלה, והכליון אורב להם מפנים ומאחור, החלה מנוסה, אשר המגור מלפניה והאבדון מאחריה. בכל אשר עברו זרעו הפליטים בהלה ואימים, וכן הצילו רבים את נפשם, שלא חיכו עד שתדביקם השואה, צררו רכושם המעט על גבי פרדים ועיירים, אספו צאנם ובקרם, הפקירו בשברון־לב נחלת אבותיהם, ודרך שדות ושבילים נעלמים נהרו לאלפיהם לחפש להם מפלט ומחסה. היו אשר מצאו להם מקום מקלט בערים הבצורות, הקרובות למקום מגוריהם, והללו שגו שגיאה מרה — שעד מהרה נוכחו לדעת כי ביצורים אלה ערכם כאין, אך כבר איחרו את המועד, וחיל־אשור עשה בהם שפטים; אחרים, אשר לא סמכו על הביצורים האלה הרחיקו לכת, ועד ירושלים עיר־מבטחם הגיעו. ותימלא העיר עד אפס מקום.

יומם ולילה נהרו הפליטים, כי חיל חלוץ אשור היה מתקיף לפתע, ועיקר כוונתו לשדוד צאן ובקר בטרם יבריחום בעליהם בנוסם. הצופים על החומות ראום בבואם שיירות־שיירות, כי יחדיו יצאו מעריהם ומכפריהם, שבטים ובתי־אב, הם ורכושם המעט. דרך כל השערים נכנסו, הגברים והנערים מחַמרים אחר בהמתם, שצרורות קשורים להם לעייפה ועל־ידם נשרכים בכבדות זקן, אשה וטף. עדות מגוונות למראה, לפי שאין לבושם של אנשי־ההרים בעונה זו דומה ללבושם של אנשי־העמקים; הראשונים עובדי־אדמה קשוחים שלבושם גס ואפור כעין־הסלעים אשר בנחלתם, ואילו אלה לבושם קל ולבן, וצעיפי־הראש אשר להם, יש וריקמה של אדום וכחול תעטרם; הללו יחפים יפסיעו ועור כפות־רגליהם נוקשה כסוליות, עד כי לא ידעו פחד צינה בחורף, ולהט האדמה בקיץ לא יטרידם, ואילו אלה נועלי־סנדלים הם, ונשיהם אף הן צחות יותר ומפונקות, שלא כמשפט הנשים אשר לאנשי ההרים הנאות והחסונות ואשר ביפיין נסוך מן העוז אשר ישווה להן זעף־הטבע. והולכות השיירות נבדלות אשה מרעותה, עדה ועדה בפני עצמה, שגם בשעת צרה זו, מצניעה עצמה האחת מפני האחרת, כחוששת מפני עדיפות, או מחמת איזו גאווה המצוייה לעתים בבני מקום אחד או אחר, ורק הילדים המקפצים ביניהם, קושרים קשרים להפיג את פחד־בדידותם. ואכן, הילדים צוהלים היו מחדוות־חיים, משל עולים הם לרגל לירושלים עיר קדשם, ועוד מעט תחזינה עיניהם בהר־הבית ובבית־המקדש אשר הירבו לשמוע על תפארתו.

ויהי הדוחק רב בירושלים. ביחוד בשכונות דלת העם ובסימטות הנידחות. כי לא ההינו הפליטים להידחק אל מבואות עיר ציון וירושלים העליונה, מקום מושב השרים ושועי־יהודה, מקום שם התנוססו הארמונות, אשר נוי להם ושגב, ואשר באכסדרותיהם ובכיכרותיהם היה מקום רב די השכנת חשוכי קורת־גג. הם לא ההינו, לפי שהשרים ויקירי־ירושלים לא הביטו בעין יפה על הפליטים הנדחקים העירה, ואף למשכנותיהם הבנויים אבן־גזית קשה, היה סבר הקדרות והיהירות הדוחה פשוטי־עם מלהסתופף בקירבתם. על־כן נדחקו רובם אל ירכתי־העיר וחנו באשר חנו, ליד החומות והגדרות, ליד כל מקום שהיה בו מחסה־מעט מצינה, מרוח ומגשם. רבים מילאו עד אפס־מקום את המערות, נקיקי הסלעים והכוכים ליד החומה מסביב לעיר, מחילות עפר וחורבות. המקומות האלה קלטו מספר רב מן הפליטים, כי מתמיד שימשו משכן לאדם. בימי־קדם, בטרם היות חומה לעיר, עלה מתוכם עשן שוכניהם הצולים צידם ומתחממים לאור־האש, לאחרונה התגוררו בהם אנשים אשר ידם לא השיגה להקים להם מקום־מגורים, או תמוהים אשר אור שכלם דעך.

חזקיהו נתן לבו על מצב הפליטים העלוב, המתגוללים בחוסר־כל, מופקרים לרוח ולשמש, ונחלץ לעשות לרווחתם. את הסופרים ביטל מעבודתם, כינס סביבו את בני־הענוים, ופקד עליהם להתהלך בעיר ולראות מה ניתן לעשות למען הקל על סבל פליטי החרב ועוניים. מיד מצא לו גם את האדם אשר יעמוד בראש השליחות הזאת, הוא מיכה המורשתי, כי בדרך הטבע יעד לעצמו את מקומו ואת תפקידו, אף אם לא נתבקש. כי כבר ראו עיניו בסבלותיהם, ולבו המה בו על קשיחות לב עשירי ירושלים אשר לא ראו להושיט מיד את עזרתם לאחיהם הנתונים במצוקה. עתה שמח על מלכו הדואג לכל אלה, ומיד פרץ בשטף דברים והצעות:

“חסרי־כל הם. לא קורת־גג לראשם, לא בגד, ולא לחם. ילדים ועוללים רועדים מקור, נשים וזקנים מתפלשים בעפר, ואין ישועה. ברכתם תחול על ראשך, המלך, אם תצוה עלינו לעבור בעיר בין עשירי ירושלים כבדי־הלב להפציר בהם, כי לא ימנעו טובם וחסדם מאחיהם!”

“עשירי ירושלים…” — חייך חזקיהו במרירות — “לב אבן להם, ואף כי קשים הם דברי הנביא עליהם, מה מאד יצדק בהוכיחו אותם על גזילת העני אשר בבתיהם ואת פניו יטחנו! אך לא עת דברים עתה. ציויתי כי מאוצר־המלך יתנו לפליטים מדי יום ביומו לחם ושמן; בּל יהיה רעב בירושלים. ואתם, עברו בתוכם ודברו אליהם בנועם ובסבר־פנים”.

אנשי־חזקיהו הניחו לשעה את המגילות ואת קולמוסיהם, התאספו מסביב למיכה הומים ונכנסים איש בדברי רעהו, כל אחד ואחד מבקש להשמיע עצה ותושיה, עד כי גם דברי הטעם טבעו בתוך הרעש והמלל. מיכה עמד נבוך וחדל־ישע. בקושי עלה בידו להשקיטם:

“בדבר־שפתיים לא ניוושע! אך כל אחד יאמר את דעתו, הגדול בשנים יתחיל והצעיר יכלה! ועתה שבו לכם איש־איש במקומו בטרם נדע מה נעשה”.

לאחר שיחה ממושכת גמרו אומר, כי עליהם להיבדל לקבוצות אשר כל אחת ואחת מהן תבקר אצל הפליטים במקומות בהם יחנו, תבדוק את מצבם לדעת במה ניתן לעזור להם ולמלא את מחסוריהם.

ירושלים לא היתה עדיין סגורה ומסוגרת וכבר הגיח יצר לב האדם הרע לחשוף רישעו ולכלות חרפת הסוחר והתגר השש לביצעו. אוצרות השמן, החיטה והשעורה, הדבש, הפול והקטנית, ואף דבלות התאנים והתמרים, כל טוב־הארץ ותנובת־השדות ששוקי־ירושלים נתברכו בהם בשפע בכל ימות־השנה, אשר היו גלויים תמיד לעין, באסמי המזון והממגורות, ניתנים לכל דורש במידה ובשער השווה לכל נפש, כל אלה נעלמו לפתע והיו כלא היו. יש אומרים, כי אשמו עשירי ירושלים וסוחריה, אשר לפתע קפצה עליהם אימת־המצוקה, אולי יחסר להם מה בעמוד האויב בשערי העיר, ולפי שחרדים הם מאד לגופם, פשטו בשווקים וקנו מכל הבא ביד, בעיקר חיטה, דבש, שמן ויין, אשר הביאו לבתיהם ויחתמום בדיהם ובממגורותיהם, אסמי מזון לשנים רבות. בראות הסוחרים והתגרים מעשי העשירים הקופצים בלהיטות כזאת על סחורתם ואין שואל למחיר ולבד שיינתן להם מבוקשם, ויתחכמו לייקר רכולתם, ובלילות, לבל תשורם עין־איש, היו מרוקנים בצנעה את אסמיהם אשר בשער־בת־רבים, ויחביאו את כל אשר להם במקומות־סתר. מיד האמירו המחירים ועלו למעלה ראש, הכל עלה ונתייקר עד־להבהיל, כי הכל דימו שאין להשיג דבר, וכל המאחר יחמיץ את השעה. ותהי בהלה גדולה בעיר, וגם אלה אשר ידם לא השיגה לקנות צידה רבה, דאו לקנות מעט מכל דבר, ושלם שילמו פי שלושה או ארבעה מן המחיר, וגם לא שמו אל לב כי המידה, האיפה והבת פחתו כדי שליש ורביע, וחמרי המזון שנמכרו גרועים היו, כי הסוחרים התחכמו לערבב מין בשאינו מינו בתוספת מוץ וסובין, מהלו יינם במים והכסף זרם אל כיסם.

מיד הכבידה המצוקה את אכפה בירושלים. דלת־העם רפתה ידה מול היוקר, והפליטים, רובם איכרים, נדהמו איך האמירו מחירי ירקות ותבואה שתמורתם קיבלו תמיד כה מעט. ואיש לא ידע, זולת צפניה, כי האשמה בראש אדוניו, שבנא אשר על הבית, לפי שהוא היה הראשון אשר ראה את הנולד ואת התועלת הרבה אשר יפיק ממצוקת העם.

ישעיהו גם הוא היה בא ונכנס חרש בין הפליטים, רואה ביסוריהם, בסבלותיהם, ולבו מתחמץ בו. את חזקיהו הוכיח והטיח בפניו את חמת־רוחו. בשבוע ההוא נקרא אל מועצת־השרים לדון בעניני המדינה אשר החמירו והלכו, ואם כי לרוב לא בא בסודם, כי נלאה שאת להגם, הנה הפעם הופיע. קודר היה וזעמו נסוך על פניו. אדרתו האפורה, מאריג מחוספס של טוי שער־עזים, התמזגה עם זקנו ששיבה זרקה בו, ואשר נתקלו במבטי־עיניו — נרתעו כחוששים מפגיעה. עוד בטרם תחל המועצה בדיוניה, כאשר נכנס חזקיהו ללשכת־הגזית, בה נאספו, וישב על כסאו, חש מיד בדממה כבושה וספוגה רוב מתיחות. הוא הביט כה וכה, וראה כי עיני כל נשואות אל ישעיהו הניצב בקרן־זוית, נשען אל עמוד כאורח זר שנקלע למקום לא־לו, ועומד לפרוש מיד. חזקיהו הפציר בו:

“אנא, ישב הנביא בתוכנו ונשמע דבר־אלהים מפיו!”

ישעיהו השיב בקול ברור שנעימת־תוכחה בקעה ממנו:

“לא את דבר־אלהים אשמיעכם, כי אם את זעקת־האדם האובד בירושלים!”

חזקיהו התכופף מעט וזע על כסאו, מרכין ראשו כמבקש להימנע ממכה נוספת אשר תינחת עליו בעוד רגע. הוא ידע, כי זאת היא אך פתיחה לזעמו של הנביא, בהציק לו רוחו, וכי כל מה שיאמר במר־נפשו יאמר עתה, וחושש היה אולי יכהו הנביא בשבט־פיו בפני כל הקרואים. רגיל היה לתוכחתו שהיה משמיע באזניו, אך לרוב בחדרי־חדרים, בינו לבין עצמו, כהשיח אדם את לבו ואת דאגתו בפני חברו, ואילו עתה, מי יודע אם לא יבואהו דבר הנביא להציגו ככלי ריק. אך שגה. לא הוא, היחיד, היה עתה נגד עיני הנביא, כי בו לא מצא אוון. בתוך דומית הלשכה רעם קול הנביא:

“איכה היתה לזונה קריה נאמנה! מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה — מרצחים! כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים, שריך סוררים וחבר גנבים!…” — הפסיק לרגע, הביט כה וכה, הושיט ידו, בלי משים או בכוונה תחילה, לעבר שבנא שישב על מקומו, והמשיך — “כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים”.

עוד המלים על לשון הנביא, רותחות כגחלים, ועוד מלים נדחקות בפיו בלהט־חרונו, מבקש להוסיף ולומר, ולפתע נתקלו מבטיו המשוטטים בפרצופים שמנים ושבעים, עושי פימה עלי כסל, עינים רובצות בשומן, והם לבושי הדר כקרואים אל משתה ולא אל עצרת מלך ועמו העומדים על עברי־פי־פחת. עתה הבין, כי לשוא ישחית פה אמריו. עשה תנועת ביטול שפגעה בלבו של חזקיהו פגיעת חנית, הפך פניו ויצא בחפזון כבורח ממקום שהאש אחזה בו.

חזקיהו קם והפטיר בלחש:

“ילך כל איש לביתו, כי לא נוכל לדבר היום”.

[ב]

מתחילתו צר ומצומצם בהיקפו היה הר־הבית. כבנות עליו שלמה המלך את בית־המקדש, החצר, המזבח, היציעים והלשכות, ארמונו ובית־הנשים, בית־יער־הלבנון, תפשו הבנינים האלה את כל שטחו עד כי לא היה מקום נוסף לכל הבנינים אשר נבנו אחרי כן, כמו, אולם־הכסא, אולם־העמודים, בית־הפקידות, בית־הנכות, לשכת־הגזית, לשכת־הסופרים ועוד. מדרונות תלולים ירדו מכל עברי הר־הבית, ולמען הרחב את השטח, החל שלמה להעסיק אלפי עבדים שהיו עורמים עפר ואבנים, מדרגות־מדרגות, מצפון, ממערב ומדרום, לפי שצד המזרח היה תלול ביותר, והניחוהו כמו־שהוא; צד־המזרח שימש גם יסוד לחומת־המקדש הפונה חוצה, ואילו לשלושת רוחותיו האחרים הורחב הר־הבית. המלכים, שבאו אחריו, המשיכו בלי־חשך במעשה־ההרחבה, תוך עמל ויגיעה רבה, עד כי נוצרה רמה בעלת שטח נרחב לכל הבנינים הרבים והמפוארים. בקצה דרום הר־הבית נבנו על ידי שלמה בנינים תחתיים אשר הוקמו על יסודות חזקים והושענו על עמודי־אבן רבים, טורים־טורים; מיבנים אלה שימשו להרחבת החלק הדרומי, כי נשאו עליהם בתים וארמונות, ולפי שמרתפיהם לא היו יפים למקומות־מגורים, שימשו אורוות לסוסיו ולריכבו, ולזאת גם נועדו מתחילה. היו אלה מרתפים אפלים־למחצה, רחבי־ידיים, ומקום היה בהם לסוסי־מצרים אשר עליהם היתה גאוות אשתו המצרית, בת פרעה־סיאמון. הנסיכה היפה ושחומת־העור יצאה ברכב מצרי מפואר שאליו נרתמו סוסי־ארצה קלי־המירוץ. מקושטים כיסויי אריג רקומים חוטי־זהב וכסף, נוצות־פאר תקועות בריתמתם, ובהינשאה בדרכים אשר מחוץ לירושלים, הקשות לנסיעה זו, והיא נוהגת במו ידיה, בעמידה, כי עזת־לב היתה, היכתה בתדהמה את עין המסתכל המשתאה אל תפארת הרכב ונוסעתו היפה, התמוהה. היא הנהיגה בירושלים מנהגים זרים והיתה מקטירה לאליה המצריים, לפי שריח הבשמים אשר בו הורגלה, העלה לעיניה את מראות מולדתה אשר לוּקחה ממנה בשרירות־לב בתוקף צו מלכות. מאז לא נשאר זכר לכל העבודה הזרה הזאת, והמזבח אשר התקינה בחצר המלך נותץ, אך המבוא אשר בו היתה יוצאת ובאה במרכבתה ליד האורוות ייקרא עד היום: שער־הסוסים. כאשר ביטלו מלכי־יהודה את הנוהג להשתמש בסוסים וברכב בתוך ירושלים, נָשַמו האורוות, ולא שרד בלתי אם שם־השער שהעיד על תפקידן לפני־כן. עתה נתפש המקום כולו על ידי המוני־פליטים אשר הצטופפו בו עד אפס־מקום. טוב היה להם מאלה אשר התגוללו עוד בחוץ, כי למיצער היה להם מחסה של גג, אם כי ריח מעופש עובש, וגם רטיבות וטחב עמדו בהם כל ימות השנה, כי התקינו באורוות בורות למים וקרן־שמש לא חדרה לתוכן.

מיכה המורשתי ושנַים מחבריו הצעירים פנו וירדו אל האורוות, לראות שלום הפליטים. שעה קלה עמדו סמוך למבוא עד אשר הסכינו עיניהם לאפלולית, ואז נגול לעיניהם המראה כמות־שהוא. על פני ריצפת־האבן הקרה, מסביב לקירות הקודרים, ובאמצעיתה, הצטופפו מאות בתי־אב, רובצים למעצבה. קבוצות־קבוצות אשר נתלקטו ממקומות שונים. נשים התעסקו ליד תנורי־חרס קטנים שגחלים עממו בתוכם, לבשל בסירים ששפתו עליהם מעט נזיד; אחרות טיפלו בתינוקות העטופים בלואי־בגדים וסמרטוטים, מהם גם חולים, משתעלים בלי־הפוגה. זקנים ישבו מקופלי־רגלים וגבם נסמך אל עמודי־האבן, התלאות חרושות בפניהם והם שקועים בהרהורים כבדים. וגברים צעירים, איכרים חסונים ושזופי־שמש השתרעו על גבי מחצלות־קש או על גבי מרבדים דלים, בטלים ממלאכה, עלובים בחוסר־הישע שבמראיהם, תוהים על הנעשה סביבם, וארשת רוגז טבועה בפניהם הקשוחים; ריבות כפריות צעירות, אמונות על נועם בית וטהרו, יושבות היו ומביטות נכחן והעצב נסוך על תנועותיהן. רק מעטות בהן, שקדניות שאינן יכולות מטבען לנוח אף רגע, עסקו גם פה בכביסה, בתיקון בגדים ובריקמה; בתוך הקדרות אשר מסביב היו פקעות חוטי־הצבעונין שלידן, וחתיכות בד לבן שכבר העלו בשוליהן שלל צבעי ציצים ופרחים, בוהקים כבשורת חיים מרנינים ויפים לאין ערוך הנרקמים אי־שם גם עתה, שונים כליל מן החיים העלובים הרוחשים פה באורוות האפורות. גם הילדים, אשר התרוצצו ושיחקו שחוק־המחבואים בין עמודי האבן ובתוך השיקתות, הכניסו קצת עליצות, אך יש שגם העלו את חרון הגדולים, ואחד מהם, עצבני וקנוט, תפש לפתע אַחד ילדיו אשר לא שעה להזהרותיו, ויפליא את מכותיו עד כי יללותיו פלחו את החלל מסביב. הנשים עוד היו מוציאות מצקלונים ותרמילים קצת ממזונן אשר ריח שדותיהם ובתיהם נדף ממנו, מאשר הביאו עמן, מעט קמח וגריסים, דבש, צימוקי־ענבים ודבלת־תאנים המשתמרים יפה בכל שעה ובכל מקום, והיו אופות על גבי ריקועי־ברזל מלובנים את הפת, נעימת־ריח ומגרה את התיאבון.

אך היו משפחות, אשר כבר לא היה להן במה להאכיל את הנפשות התובעות לחם חוקן ומעט תבשיל חם להחיות את הגוף. והיה המחסור הולך ומכביד את ידו, וגם הלבוש היה קל מדי כדי לעמוד בפני הקור המתעצם בלילה והרוח העזה הנושבת בירושלים.

כאשר הופיעו שלושת האנשים בבגדי־הלבן אשר להם, קסת־הסופרים במתניהם, והם עוטים חשיבות אשר נופך־קדושה לה, ויהי דמיונם כשלושת המלאכים אשר הופיעו לפני אברהם, כחורגים מעולם שונה כליל, אשר דבר אין להם עם דרי־מטה אלה הנמקים בעונים, עקורים מאדמתם, כעצים אלה אשר נעקרו בסופה. הכל נתנו בהם את עיניהם, בשתיקה של זעף, כי עזובים היו האנשים לנפשם, ללא סעד וללא מנחם, בעוד העיר הומה מתשואות תושביה, החיים כהרגלם ומתענגים על רוב שפע ומותרות. ותהי דממה כבדה מסביב, דיממת נואשים ומרי־נפש המסתכלים בשלושת האנשים בחשד ובטינה גלויה, ואין איש זע ממקומו לגשת אליהם או לאמור להם דבר, כי חַיִץ עמד בין המדוכאים ברוחם לבין שליחי העולם השבע, הגועש מלמעלה ומתכחש לסיבלם. רק הילדים הקיפום מכל עֵבר, והנועזים בהם גם ממששים בקסת־הסופר אשר להם, הקשורה יפה לחגורתם וצמידי־נחושת לה. אז גחן מיכה אל אחת הילדות, העביר כף־ידו בלטיפה על ראשה, הציץ בעיניה הזכות בתומן, עיני איילה, שריסיהן שחורים וארוכים, והוא שואל אותה בנחת:

“מה שמך כי אדע, ילדתי?”

“תמר שמי!” — נענתה הילדה בעליצות — “בת אהוד מצרעה”.

מיכה שמח לתשובתה:

“מעירו של שמשון הגיבור את, ילדתי, וגם שם אביך מן הגיבורים הוא!”

הילדה השפילה עיניה:

“לא עוד גיבור הוא, אבי, כי הרגוהו האשורים האכזרים” — ולאחר דממה קלה המשיכה לתומה: “אמר לנו ללכת והוא יבוא אחרינו. צר היה לו לעזוב את חלקת־אדמתו כי אהב אותה. והנה נודע לנו בדרך, כי השיגוהו האשורים… רק אני ואמי ניצלנו”.

“שמר אביך, ילדתי, את בריתו עם האדמה, לא הפר… קשור היה בה!”

מיכה שם כף־ידו על ראש־הקטנה כמבקש לנחמה; גם בינתה וגם תוגתה נגעו אל לבו. והנה קמו כמה מן הגברים בעצלתיים, כעושים את המעשה למורת־רוחם, וניגשו גם הם אל הבאים. מאחורי הילדים עמדו, תמהים לדעת, מה בפי אלה לובשי הבד, שמראיהם צח ונקי. אילמי־לשון עמדו העקורים מקרקעם, דרוכים, זעף בעיניהם וחרון סמוי בלבם. כאשר נתן בהם מיכה את עיניו חש מיד, כי עוינים הם אותו ואת חבריו. וידע, כי לא עת־דברים עתה, אך בטרם יעשה מעשה, ביקש להפיג רוחם הרעה ולנחמם מעט. ולא ידע במה יפתח עד שאַחד הילדים בא לעזרתו ובהורותו על גבר חסון וזקוף, אמר בגאוה:

“וזה אבי הוא!”

מיכה בחן את האיש בעיניו:

“מן השפלה?”

“כדבריך”.

“מאין?”

“ממרשה, אדוני”.

מיכה נרעש:

“האומנם? ואני מדמה הייתי בלבי, כי בני מרשה ימצאו מחסה בלכיש!”

“רבים מהם, אך לא הכל, כי גדולה הצפיפות שם, ושר־הצבא פקד כי האחרים ילכו לעזקה ולליבנה הבצורות, או לירושלים. בחרנו לבוא לירושלים, כי חושבים היינו, בקרית מלך רב ידאגו לנו ולמחסורינו, כי באין כל יצאנו את מרשה, והנה מתלאה ומפח־נפש!”

“האם לא תכירני, שמעי בן חשביה?”

האיכר נדהם לשמוע את שמו בפי הסופר, אך מיד עברהו כברק זכר בן־עירם אשר עלה ירושלימה ועלה לגדולה בחצר המלך חזקיהו. גם זכור זכר עתה, כי לפני שנה התארח בעירם, כי בא לחג־האסיף והיה משמח את לבם בשיחו הער ובנועם פשטותו. אכן, אין־זאת כי מרוב דאגה הסיח דעתו ולא הכירו מיד, או בשל החשיבות השורה עליו פה, רחקה מזכרונו דמותו כאמיתה. עתה הכירוֹ לפתע ופניו אורו עד כי קריאת־תמהון פרצה מפניו:

“מיכה המורשתי!”

והאיש אשר עמד קודם־לכן זועף ומכונס, עונה בקושי לשאלות הסופר, והוא כבד־בדידות ועכור רוח, נצטהל לפתע כילד תמים מתוך חדווה אשר הרעישה מורשי־נפשו. הביט סביבו בעינים מבריקות ויקרא לתוך חלל האורוות, כמבשר שם לבני עירו את דבר הפלא הגדול:

“מיכה המורשתי, הנה הנהו!”

מיד רגשו הפליטים. בני מרשה הקיפוהו מכל צד. לפתע נשבר חיץ הזרוּת, והזעם האצור פג והיה כלא־היה. הנה נמצא לידם בשעה קשה זו בן־עירם, והן הוא בכלל לא ידע כי באו הנה גם בני עירו. ותדבק רוחם הטובה של בני־מרשה גם באחיהם הפליטים ממקומות אחרים. גם הם הקיפו אותו לשמוע מה בפיו, כאנשים אשר יקיפו ביום קור עז מדורת־אש להתחמם לאורה. הרגש הרגישו הכל, כי עומד לפניהם אדם, אשר רגשותיו הומים בו למראם העלוב. והרגישו בזאת בעיקר הילדים אשר עמם קשר דברים לראשונה, כי הנה נאחזו בו בכפות־ידיו, מתרפקים עליו וחשים כי שופע הוא חמימות.

ואַחד הזקנים אשר רבץ למעצבה, קודר, קם אף הוא, וגם בו דבקה ההרגשה הטובה הנושאת בחוּבה איזו תקוה סתומה. הסתכל בו בעין שוחקת בלחשו לעצמו: “מה מעט דרוש לשמח אדם בחשכת־יומו… דיבור טוב, יד מלטפת ראש ילד ומעט דברי־ניחומים…” והיה הזקן אסיר־תודה לאדם אשר הכניס באפס־יד קרני־אור לאפלת האורוות האלו, הוא ורעיו עומדים לידו. נתעורר בו הרצון להופיע בפניהם כזקן אשר חשיבותו טרם פחתה:

“מה בפיכם, בני־אדם?”

מיכה גחן אליו:

“אך טוב. בשם המלך באנו לדעת מה חסרתם?”

הזקן חייך:

“פת לטף, ולנו — אדמה תחת רגלינו. כי בלעדיה נעים אנו וחגים כשיכורים; היוכל המלך להשיבנו אל האדמה? השוב נשוב לחזות בשדותינו מבוקר עד שקיעה?”

“שוב תשובו ברצות אלהים!”

“אך לא ישיב את המתים ואת הטבוחים ואת כל אשר הובלו בשבי, כי רבים־רבים לאין ספור הלכו לבלי שוב. היתה בם יד אשור, ובכל אשר תעבור — דם ואש… איש־לא־בינות אנכי, אך האם לא טוב היה לנו שאת עול מלך אשור תחת הרעה הזאת אשר הדביקתנו?”

מיכה נתקשה להשיב. כבד מדי ואכזרי ביותר היה העונש; רבים מדי ניספו, חטאים וחפים כאחד, עובדי־אלהים ועובדי־הבעל, כי החרב לא תשים פדות ביניהם. עם־יהודה, אשר גבולותיו נצטמצמו מאד שָכַל עתה מרבית בניו. האויב הגיר דמם בעיר ובכפר, והמחר צופן בחוּבו אימים לא שיערום הנותרים בחיים.

“לא נדע את דרכיו, אך האמן נאמין בו, והשארית תשׂגה באחריתה”.

הזקן לא הירפה ממנו. בלילות על יצועו הקשה הופך היה בכל הסבל הזה ודָמי לא נתן לרוחו. ספיקותיו עינוהו, ואכזריות סנחריב ביהודה, הצורר אשר אינו בא על עונשו, הניסו שינה מעיניו:

“אין זאת כי טובה החרב מכל תפילה, ורק בתערה ילין הצדק…”

“לא כן הדבר, אבי. החרב רצוֹח תרצח, אך את רוצחה המגואל־בדם לא תציל, והעונש, אף אם יאחר — בוא יבוא! לא יחיה עם החי על הרצח ועל העושק, את נפשו הוא קובע גם אם טרם יֵדע זאת”.

“הרֶשע סוס שוטף הוא, ללא מתג ורסן, והצדק — צב זוחל!”

“הצדק כמוהו כרוח־אלהים המרחפת על פני תוהו ובוהו, עד אשר ייבקע האור, להבדיל את האדם מן החושך, לברוא בו לב נכון ואהבה לכל אדם”.

“יפים דבריך, המורשתי!” — חייך הזקן — “אך הייאמתו?”

“כיתרון האור מן החושך, כיתרון האדם מן הבהמה. אשר יחלום האדם לטוב לו ולבניו אחריו, לו ולשכנו, הוא אשר יקום. והאדם יעלה במעלות־רוחו גם אם יארכו הימים, גם אם ירבו המכשולים, גם אם שבע תמעד רגלו ויפול”.

העומדים סביבו שתו בצמא את דבריו, כי בלהט נאמרו. כי ככל אשר ביטא הזקן את ספיקותיו, במר־נפשו ובראיית הפורענויות אשר ניתכו בכל אכזריותם, כן גם היטיב המורשתי להביע בטחונו ואמונתו באדם וביתרונו. ותהי דממה מסביב, דממה בה נאחזה תקוות־האדם הדלה בחזון האוֹצל מרוחו גם לקשוחי־הגורל. והמבטים אשר סקרו קודם־לכן את מיכה ורעיו בחשד ומשטמה אילמת, הוצפו עתה רוך ואהבה. ויהי מיכה עומד משכמו ומעלה, זוהר באמונתו, הילדים נתלים בזרועותיו, והוא נרגש עד כי קשה לו לעמוד בפני המבטים האלה, הגומלים לו מעט על דברי־רגשו. ואז גם קרה לפתע הדבר אשר כה הרעיש את לבו. עוד קודם־לכן, בדברו, חש היה בזוג עינים אשר הציצו בהחבא מאחרי כתף אַחד האיכרים המקשיבים לדבריו. עתה זז האיכר הצידה והעינים כבר לא היו חבויות, כי המסתכלת בו עד עתה בהיחבא, נתגלתה מלוא־קומתה לעיניו. עטופת שמלת־בד ניצבה לפני בכל פשטותה רבת־החן הנערה הצעירה והיפה ממרשה, אשר, נישאת בין הפליטים כעלה נידף בזרם, עלתה והגיעה עד הנה, כנס אשר לא שיער אפשרותו. הוא צעד לקראתה פסיעה אחת, כלקראת אחות קטנה שאבדה לו ונמצאה, ועל שפתיו רחשו הברות שמה:

“חגית… חגית הקטנה…”

דוק ערפל כיסה את עיניו.

[ג]

והיתה ירושלים חצויה לשתיים : ירושלים האחת — זו העיר העליונה ובעלי הארמונות שמסביב להר־הבית, כל שרי העיר ויקיריה, שופטיה, סוחריה, הם ובתיהם וכל אשר להם, ירושלים השבעה והגאה, המתענגת על רוב טוב ושפע בימות־שלום כבימות־מלחמה, שטופה בתפנוקים ובעידונים ומקשיחה לבה; וירושלים האחרת — זו העיר התחתונה של דלת־העם, אומניה ופשוטי־עמה, הדחוקה לתוך הסימטות המגובבות ואחוזות זו בזו, ללא אור ואויר, משתפלות אל העמק, בו רועים עושי־הגבינה את עזיהם, כל המשמשים את דרי העיר העליונה. מטופלים בילדים, צפופים הם בבתים רעועים שגגותיהם דולפים וקירותיהם מטים לנפול. פה מתגוררים בני הענוים, אנשי חזקיהו ברי־הלב, אנשים אשר דברי חזון ישעיהו, מיכה וחבריו, מאירים ומחממים את נפשם הנפלאה, ואשר בכל דחקם ועוניים רב בהם הטוהר והתום. אל ירושלים זו נספחו עתה פליטי־החרב, והם מתגוללים בכל קרן־זוית אשר מעט מחסה בה, בכוכים ובמערות, בנקיקי־סלעים, במחילות ובאורוות; כל אלה אשר נדחקו ובאו למצוא מפלט ומצאו מצוקה וקשיחות־לב, ורק דלי העם ואביוניו הם אשר קירבו אותם ואף הכניסו רבים מהם למחיצת משכנם הדל והעלוב. שתי ירושלים — משל שני עמים הצוררים זה את זה הם, בעיר שהחרב המתהפכת מסכנת שתיהן כאחת.

היתה זו ירושלים העליונה אשר עוררה את זעם הנביא להניסו אל עליית הקיר אשר בביתו, כי מאס בעמה, ואת חרונו חותה היה כגחלי אש על ראשיה ושריה. מיכה אשר סר אליו ושמע דבריו, ואשר העלה אותם על מגילת־ספר, נזדעזע לשמעם. היו אלה דברי הנביא אשר הטיח בפני המלך ושריו במועצתם, עתה המשיך קשי תוכחתו. אך לאחר שנאמרו, חש הנביא בכל מוראם, וכמבקש להפיגו במשהו, הוסיף עליהם דברי נחמה אשר מהם בקע בטחון בימים טובים מאלה: “— — — ואשיבה שופטיך כבראשונה, / ויועציך כבתחילה. / אחרי־כן יִקרא לך עיר הצדק, / קריה נאמנה. / ציון במשפט תפדה, / ושביה בצדקה. / ושבר פושעים וחטאים יחדיו, / ועוזבי ה' יִכלו”.

והיו הדברים כצרי לנפשו של מיכה, אשר כתלמידו הדבק בו האמין גם הוא כי אחרית הצדק לנצח ולטהר את האדם. כי מה טעם לחיים, לכל תלאותיהם אם לא האמונה בטוב אשר יבוא בעקבי הרע?

בימים ההם הוקיר מיכה רגליו מלשכת הסופרים, הוא ורעיו עמו, כי מסורים היו לשליחותם הקשה, להקל סבלם של הפליטים. רבים היו צרכיהם ומעטים היו הנענים. יום בימים בא לעזרתו אדם ממקום אשר לא ציפה אליו, ובכל לב נסתפח לעזרת הפליטים. היה זה צפניה, מזכיר שבנא, אשר הציע את עזרתו, כן את עצתו, ששקולה היתה לעומת כל אשר עשו בני־הענוים יחדיו עד היום הזה. צפניה, אשר תמיד נראה בעיני מיכה כאחד מפקידי השלטון, אשר דבר אין לו עם העם וצרת־הכלל, פקיד יפה־מראה המהדר בלבושו ובהליכותיו ואשר כמוהו כאחד השרים — הופיע לפתע כאדם אשר לבו רוחש טוב לכל ויודע לכלכל מעשיו בשום־שכל. היה זה עם בוקר כאשר מיכה ורעיו ערכו ביקור אצל פלוני מעשירי ירושלים, לעוררו לתרום למען הנצרכים מאסמיו ומאוצרותיו, ונתגלע ריב ביניהם, כי מעט־מאד הציע האיש בקמצנותו. והיה מיכה עומד על סף־ביתו ומדיין עמו ברגש ובזעם עצור. צפניה, אשר נקלע בקירבת המקום, האזין והחשה, משל אין הדבר נוגע אל לבבו. כי לא אדם מתפרץ הוא וידע להבליג ולעצור ברגשותיו גם בהיות הדברים לא לפי רוחו, ממתין באורך־רוח עד אשר יכלו הללו את שיחם, ניגש אל מיכה ופתח בפשטות ובנועם־לשון:

“האוכל להיות לך לעזר, אדוני?”

מיכה הופתע, אך מיד נענה לו:

“בחפץ־לב, אם כי קשה הדבר ומרגיז לא מעט!”

“אעשה כמיטב יכלתי, וגם מאמין אני כי יכול אוכל”.

“אין אתה מכיר, כנראה, את קשי לב יקירי ירושלים!”

חיוך נעים נקשר בפניו של צפניה:

“מכיר קצת יתר על המידה!”

אז סח מיכה לצפניה על רוב צרכי הפליטים, בלבוש ובמזון, על מגוריהם העלובים, ומה מאד יכבד עליהם, על בני הענוים לחזר על הפתחים לספק להם את מחסוריהם. כי לא די בלחם ובשמן שהם מקבלים מאוצר המלך. צפניה הקשיב ואמר:

“מכיר אני את כל שרי ירושלים ויקיריה, כי מבאי בית אדוני הם, ושיח־ושיג לי עמהם לא מתמול־שלשום. אף כי למורת־רוח שבנא אדוני יהיה הדבר, עשה אעשה, כי אין להחשות בעת־צרה. אמצא נתיבות ללבם, לפתוח סגור כיסם. לעזר תהיינה לי בנות ציון, אשר באפס־מעשה תשגינה בהבלים כל היום, טוב יהיה אם אריצן קצת לייגע את גופן ולהפחית משמנן, כי עוד מעט ולפרות הבשן תדמינה!”

צחק וקרא בקול, מתוך רוח של משובה ולצון, את דברי הנביא אשר כה היטיב להכירם: “יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, הלוך וטפף תלכנה, וברגליהם תעכסנה…” וליד מדרגות ארמונו של השר, על גבי רצפת האבנים, החל צפניה מחקה את הילוכן העוגב, ואיך הן מטופפות ומעכסות, בהניעו את מתניו, בקרצו בעיניו אל על, בשוותו לפניו ארשת של תום, עד כי לא יכול מיכה, לבשתו, להתאפק מצחוק. אך מיד חזר צפניה לכובד־ראש. בכל־זאת ביקש מיכה להניאו מלשתף את בנות ירושלים באמרו:

“הן לא לכבוד לנו הדבר להיעזר בהן”.

צפניה ביטל דעתו זו בדיבור חותך:

“ומה כבוד הוא לנו להיעזר בעגלי־מרבק אלה הרובצים על כספם כעל גללים? האם כבוד אנו מחפשים פה או טובת הפליטים נגד עינינו?”

מיד נסתמו טענות מיכה:

“עשה, וד' יהיה בעזרך”.

“גם אתה אינך פטור מעבודה” — הוסיף צפניה — “מחר לעת־ערב תבוא אל ביתי, כי שם אכנס את היפהפיות אשר בציון להגיד להן את אשר תעשינה. לשִׁכני תדרוש ליד שער הגיא. אף יש את נפשי לספר לך על מסע לעציון־גבר, למיכרות הברזל והנחושת. ועתה שלום, כי אץ אני אל שבנא אדוני המחכה לי”.

מיכה הביט אחריו עד אשר נעלם ורוחו טובה עליו, כי כל מגע עם אדם המוכן לעשות לטובת הסובל המצפה לסעד בשעת חירום, היה מרנין לבו. לפתע נתגלה לו האדם אשר בצפניה, אשר קודם לכן כספר החתום היה לפניו. ולא ידע מיכה, כי מאז יצא צפניה לערבה בשם אדוניו, ועיניו ראו את אשר ראו, חלה תמורה בנפשו, ומחפש היה פשר וטעם לחיי־האדם, לסבלותיו ולצערו.

[ד]

עומד היה מיכה ותוהה לאן יפנה עתה בעוד היום גדול. רעיו מן הענוים והסופרים פזורים בשעה זו בכל קצות העיר, כל אחד עוסק בצבירת בגדים ודברי אריג; כסות לאֵם ולילד הסובלים מקור; חיטה ושמן, דבש ויין, צידה לכל אלה אשר אין בידם להשיג את מצרכי נפשם. מיכה נתאוה לשני דברים בבת־אחת, וקשה היה לו להכריע ביניהם: חזק היה בו הרצון לרדת אל האורוות ולראות את פני חגית, וחזק היה בו הרצון לסור אל לשכת־הסופרים, כי עתה, בשעה זו, באין מהם איש, טוב לשבת באין מפריע ולהמשיך בכתיבת מגילה אשר החל בה לפני ימים מעטים והיא מעסיקה את דמיונו, ועזה תשוקתו לכלותה.

כבר נצטברו בידו כמה וכמה מגילות שהוא כונס ב“ספר מלחמות ד'”, בהן העלה פרטי־מלחמות שהיו ביהודה ובישראל לבין שכניהם. צר לו, באין סיפק בידו לשבת ולהעתיק מהן, כי לא טוב הדבר להחזיק מגילות בספר אחד בלבד, כי מי יודע מה ילד יום? יש והאש תשלוט בהן, רעש, יד אדם בזדונו, או מקרה רע אחר, כי הן כבר היתה זאת לעולמים, אשר יֵשב אַחד הנביאים או הסופרים להעלות דברי חזון ותעודה על המגילה, וברבות הימים אבוד תאבד, אם לא ירבו להעתיק ממנה. ומי כמוהו, העוסק בכינוס דברים בבית־הגנזים יודע, כי כן עלה להם. אמנם, חזקיהו דואג לדברי־התורה ודברי־הנביאים אשר קנו להם שם, וכן לממשלי־משלים למיניהם, אך לדברי אחרים, הפחותים במעלה, כמוהו, דרך משל, אין איש דואג ומי יודע מה גורל צפוי לדבריהם, היצררו אותם במגילת־ספר או לא?

עד עתה שוקד היה מיכה במיוחד על העתקת דברי־התורה, יסוד ועיקר לעם בארצו ועל אדמתו, ומקפיד היה, כממונה על חבריו הסופרים הצעירים, כי יעשו מלאכתם באמונה. ואכן, רבות היו המגילות אשר נעתקו ונשלחו לכל מקום, להיות אור לעינים. עתה נתעוררה בקרבו הדאגה למגילות שהוא מכנס בספרו על המלחמות והוא משקיע בהן הרבה עמל. טורח לא־מעט כרוך היה בזאת, לפי שחוקר היה את שרי־הצבא ואת כל אלה אשר לקחו חבל במלחמה זו או זו ואשר שמעו מפי אבותיהם, למען הצל מפיהם את האמת על מהלך הדברים ואיך נתרחשו. הן הזמן בשטפו עלול לכסות עליהם באפרו, ואשר לא יציל עתה מפי עדים ותעודות מבית־הגנזים אבוד יאבד כליל בתהום הנשיה. על־כן נשתהה השנה בירושלים, אף כי מאד גדל חשקו להקדים ולשוב למרשה, כאשר הבטיח לחגית. אך עבודה אחת גררה חברתה, ולא ניתנה לו שהות להפסיק ולהיפנות לביתו. וגם מאד יקרה לו העבודה הזאת, כי רבים אשר עיינו במגילות מצאו בהן ענין רב, שלא כיחסם לדברי הנבואה שלו, אף כי אין הם מתעלמים מהם, מפליגים הם בשבח הדברים אשר יכתוב לתומו, מעשים שהיו, לא בשבח דברי חזונו אשר בהם ישקע כוחו ולשדו. אמנם יודע הוא, כי תלמיד נאמן הוא לישעיהו, ורוחו ניכרת ברוב דבריו, בצורה ובתוכן, עד כי יש וייראו גם בעיניו כעין חיקוי לדברי רבו הנשגבים, בבואו להוכיח את ירושלים על חטאיה, או בבואו לשאת דבריו על ימים יבואו.

אמנם, גם הנביא, ההוגה אליו חיבה רבה והרואה את מעשיו בעין יפה, לא חסך ממנו דברי שבח כאשר קרא את דבריו, דברי חזון ותוכחה, באמרו כי אם יוצאים הדברים מעומק לבו, ואם יש בהם אמונה, ימצאו גם אוזן קשבת, כי כן משפט דברי אמת המשולים כגרעיני חיטה טובים אשר אם יפלו על תלמי אדמה חרושה יניבו יבול לתפארת. אך יום מן הימים, כאשר ראה הנביא לראשונה את המגילות שהוא כותב בשביל “ספר מלחמות ד'”, ויקרא את דבר מלחמת אסא בזרח הכושי, דבר מפלת הפלשתים, נצחון אחאב על ארם ומעשי גבורת עוזיהו באדום, ויאורו עיניו. ולא הסתיר רגשי התפעלותו וקרא מגילה אחר מגילה עד תומן, לראשונה בעמידה, כמבקש לעיין בחטף, כאדם שאין עתותיו בידו, ולאחרונה המשיך קריאתו בישיבה.

זוכר מיכה יפה איך נתפעם הנביא כאשר קרא במגילה על המלחמה במישע מלך מואב. ניכר כי מגילה זו משכה את לבו, כי בה סיפר מיכה את דבר נצחון מלכי הברית על מישע, ואחרי כן את פשר תבוסתם. ענין זה לא פורש ברשימות שמצא מיכה, ורק מפי שרי־הצבא הותיקים למד לדעת את אשר קרה, וכתב את הדברים כמו שהם, להשיב את האמת למקורה, למען ישכילו קוראי קורות העתים. לאחר תארו את פרשת הנצחון, בסגור מלכי־ברית יהודה וישראל על מישע בתוך קיר־מואב עירו, המשיך לספר את אשר היה אחרי־כן:

"— — — וַיַרְא מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי כָבְדָה

מִמֶנוּ הַמִלְחָמָה וְלֹא יוּכַל לָצֵאת מִקִיר־מוֹאָב לְהַבְקִיעַ אֶל

אֶרֶץ אֱדוֹם וְעִמוֹ רַק שְׁבַע מֵאוֹת שׁוֹלֵף חֶרֶב, וַיִזְעַק אֶל

כְּמוֹשׁ אֱלֹהָיו לְהַצִילוֹ מֵחֵיל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ

לְהַאֲבִידוֹ. וְיֵצֶר לֵב כֹּהֲנָיו רָע, כִּי אֱלֹהֵיהֶם נְחֹשֶׁת

וָאֶבֶן, וַיַתְעִיבוּ לְהַשִׂיא לוֹ עֵצָה אֲשֶׁר הַחֵטְא וְהַמִרְמָה

בָּה, בְּשׁוּבָם אֶל מַעֲשֵׂה בַּעַל פְּעוֹר, כַּאֲשֶׁר יָעַץ לָהֶם

בִּלְעָם בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמְצְרָיִם. וַיְהִי בִּרְאוֹת מֵישַׁע

מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי אֵין תִּקְוָה לְאַחֲרִיתוֹ וַיִשְׁמַע בְּקוֹלָם,

וַיֶאֱסוֹף אֶת נְשֵׁי מוֹאָב וְכָל הַבָּנוֹת הַבְּתוּלוֹת אֲשֶׁר לֹא

יָדְעוּ אִישׁ, יְפוֹת־תֹּאַר וְטוֹבוֹת־מַרְאֶה. לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים

וְשָׂרָיו אָסַף אוֹתָן וַיְדַבֵּר עַל לִבָּן לֵאמֹר: אֵין עוֹד גְבוּרָה

בְּלֵב אַנְשֵׁי מוֹאָב הַמְעַטִים. בַּחוּץ תְשַׁכֵּל חֶרֶב וְהָרָעָב

בַּבָּיִת. וְעַתָּה עֲלֵיכֶן לְהַצִיל אֶת אַרְצֵנוּ וְאֶת עָרֵינוּ

מִידֵיהֶם, כִּי הִדְבִּקַתְנוּ הָרָעָה. אַל תֵבוֹשׁוּ וְאַל תִּכָּלְמוּ

בַעֲשׂוֹתְכֶן כַּעֲצַת הַכֹּהֲנִים, כִּי בְּשָׁכְבְּכֶן עִמָם תָּסִירוּ

כֹּחָם מֵהֶם וַאֲנַחְנוּ נָבוֹא עֲלֵיהֶם בְּחַרְבֵּנוּ בְעוֹד הֵם

שְׁטוּפִים בְּתַאֲוָתָם. וַתְּהִי תַאֲנִיָה וַאֲנִיָה וּבְנוֹת מוֹאָב

הֵרִימוּ קוֹלָן בִבְכִי, כִּי לֹא אָבוּ לְחַלֵל תֻּמָתָן לִהְיוֹת

לְבֹשֶׁת וְלִכְלִמָה. וַיוֹסֶף מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֹאמֶר לָהֶן:

לְאוֹת כִּי לֹא יִיקַר כָּל קָרְבָּן בְּעֵינָי — תֵּלַכְנָה עִמָכֶן גַם

שְׁתֵּי בְּנוֹתַי, וְאֶת בְּנִי בְּכוֹרִי אַעֲבִיר בָּאֵשׁ לַמֹלֶךְ.

וְעַתָּה מַהֲרוּ לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִתִיכֶן כִּי רַק בְּזֹאת נוּכַל

לָהֶם; חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִי בָכֶן הַתְּשׁוּעָה לְמוֹאָב. וְהָיָה אִם

לֹא תֵּאוֹתוּ יַגִירוּ אוֹתָנוּ לְפִי חֶרֶב וְגַם אַתֶּן

תִּסָפֶינָה!

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת מוֹאַב אֶל הַחוֹמָה, כִּי חָזְקָה

עֲלֵיהֶן מִצְוַת הַמֶלֶךְ וְכֹהֲנָיו. וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַיָרֵחַ,

בִּתְקוֹעַ הַשׁוֹפָר, וַיִרְאוּ בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כִּי נְשֵׂי מוֹאָב

יוֹרְדוֹת בְּהָמוֹן מִן הַחוֹמָה, הָלוֹךְ וְקָרוֹב אֲלֵיהֶם. וַיִלָפְתוּ

לַמַרְאֶה וְהַקוֹל אֵין בְּפִיהֶם, כִּי עֲרֻמוֹת הָיוּ כִּבְיוֹם

הִוָלְדָן, וְהֵן בְּרִיאוֹת־בָּשָׂר וְיָפוֹת עַד לִמְאֹד. וַתְּהִי

דְמָמָה בַּמַחֲנֶה, כִּי לֹא יָדַע אִישׁ פֵּשֶׁר הַדָבָר, וְרַק הַמֶלֶךְ

יְהוֹשָׁפָט, אֲשֶׁר חָרֵד בִּרְאוֹתוֹ הַמְזִמָה, קָרָא בְקוֹל: הַכּוּ

בָהֶן וְאַל תַּחְמוֹלוּ, כִּי מְזֹרָה רֶשֶׁת הַמָוֶת! וַיִדְרוֹךְ

קַשְׁתּוֹ לְהַכּוֹת בָּהֶן, אַךְ אִישׁ לֹא שָׁעָה אֵלָיו וְאֶל

קְרִיאָתוֹ, וְאֶחָד מֵהֶם הֵשִׁיב: אַל תַּכּוּ בָהֶן כִּי טוֹבִים

דוֹדֵיהֶן מִיָיִן. חָזְקָה עֲלֵיהֶם תְּשׁוּקָתָם, כִּי רְחוֹקִים הָיוּ

מִבֵּיתָם יָמִים רַבִּים וְאִשָׁה לֹא עָלְתָה עַל יְצוּעָם. רוּחַ

זְנוּנִים הִתְעָה אוֹתָם בְּחָמְדָם אֶת יָפְיָן בְּלִבָּם. וַיֶחְשְׁקוּ

בָהֶן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֹז וַיִזְנוּ עִמָהֶן כָּל הַלַיְלָה

בַּמַחֲנֶה, נֹכַח חוֹמַת מוֹאָב, וְגַם הִכּוּ אִישׁ אֶת אָחִיו

בִּגְלָלָן וַתְּהִי מְהוּמָה גְדוֹלָה. וַיהִי

בַּעֲלוֹת הַשַׁחַר, בְּעוֹד הֵם סְרוּחִים לְמַעֲצֵבָה, כִּי תַּשׁ כֹּחָם

מִן הָרִיב וּמִן הַזִמָה, וַיִפְשְׁטוּ בְנֵי מוֹאָב עַל מַחֲנֵה

יִשְׂרָאֵל וַיַכּוּם לְפִי חָרֶב. אֶת נֶשֶׁף חִשְׁקָם שָׂמוּ לָהֶם

לַחֲרָדָה, עַל חֶטְאָם בְּחֶמְדַת הַנָשִׁים הַנָכְרִיוֹת יָצָא עֲלֵיהֶם

הַקָצֶף. וַיִפְשַׁע מוֹאָב בִּיהוּדָה וְלֹא הָיָה

לְמַס עוֹבֵד, אַךְ מֵאָז הָיָה מוֹאָב לְלַעַג וְלִשְׁנִינָה בְעֵינֵי

הָעַמִים שְׁכֵנָיו, יַעַן יָעַץ בּשֶׁת לִבְנוֹתָיו וְכָבוֹד בְּקָלוֹן

הֵמִיר. כִּי אֶת בְּנוֹתָיו וְאֶת נָשָׁיו טִמֵא, בְּתִתּוֹ אֶת בְּשׂרָן

לַבּשֶׁת לֹא הִצִיל אֶת נַפְשׁוֹ, כִּי לֹא יְכֻפַּר לָעָם אֲשֶׁר

הִסְגִיר אֶת בְּנוֹתָיו אֶל הַקָלוֹן. מֵאָז חָדַל מוֹאָב לִהְיוֹת

לְעָם".

לאחר כלות ישעיהו את קריאת המגילה הזאת אמר לעצמו: “ראה זה פלא…” הוא לא משך ידו מן המגילות, היה הופך והופך בהן מתוך ענין רב. טפח למיכה על כתפו ברוב חיבה באמרו כי דבר טוב הוא עושה, חשוב מכפי שהוא מעלה על דעתו. ואין טוב מזה, הוסיף ואמר, אם אדם בעל עט מהיר כמיכה מקדיש את עצמו לעבודת־סופרים זאת.

אכן, מיכה מרגיש כי עבודה זו בה הוא שקוע בכל נפשו, תוכל להיות אבן־פינה גם לכותבי דברי הימים, אשר יבואו לתת דעתם על העבר וקדמוניותיו. אך גוּנב הספק אל לבו לדברי חזונו. אולי טפלים הם לעומת העיקר, והוא כתיבת המגילות?… אולי כוחו צפון בזו הכתיבה הפשוטה המתארת את הדברים כמו, ואין כוחו בדברי חזון ותוכחה התובעים מעם כותבם להט, אמת נוקבת ללא־פשרה, לשון שבה ניחן הנביא בכל שגב ביטוייו. ולפי שאין אדם יכול לדון בעצמו על העיקר שבו ועל הטפל הדבק למעשיו, כי לא יראה נכונה ולא ישפוט נכוחה באשר הדברים קרובים אל לבו ואל רוחו, איך ידע, איפוא, הטובה היא דרכו או לא? הנה, די לו לנביא אשר יביע פעם את דבריו ומיד יעתיקום, הוא, מיכה ותלמידיו, על מגילת־ספר וכמו במטה־קסמים יהיו נחלת הכלל, ואין אדם משכיל ביהודה ויודע־דבר ירושלים אשר לא ישמור אותם בלבו ולא ישננם כדברי אלהים חיים. הנה רואה הוא בעליל במה רב כוחו, ומה גדול דבר הנביא, ואילו הוא, כמה וכמה דברי חזון וכאב השמיע, אף העלה על מגילת־ספר, והם ידועים אך למתי־מעט ואין רישומם ניכר בעם. חי אלהים, כי אין הוא מתקנא בנביא, וקדוש ומכובד הוא בעיניו עד למאד, כי בצדק זוכה הוא בכל הכבוד אשר ירחשו לו בני עמו, ויד לו גם בעניני־המדינה אשר אין כמוהו מיטיב להכיר את תככיהם, ודברו — דבר־אלהים הוא. בהיות הצדק נר לרגליו, התבונה שוכנת בלבו, והאמת יקרה לו מכל. עליו לדעת, מתנחם מיכה בלבו, כי ישנם נביאים גדולים ונשגבים וישנם תלמידיהם הפחותים במעלה; ארזי הלבנון ושיחים עלובים, אך איש איש ותעודתו. גם פרחי הנביאים שליחות להם לפי כוחם… אך אם אמנם כוחו בכתיבת המגילות, הלא ייטב לו ולנפשו אם ישקיע את כוחו בהן. עליו להרהר בדבר בנפש שלווה, ואת אשר יחליט יעשה. אם כי רק אלהים הוא היודע, מה נכספת נפשו לדברי חזון, המרוממים את רוח האדם ונוטעים בו כל רגש נעלה.

שקוע היה בהירהוריו אלה בלכתו, ועדיין לא ידע לאן יכוון צעדיו לאחרונה, אל לשכת־הסופרים או אל שער־הסוסים, לראות את חגית אשר חַכּה תחכה לו, כי מאז שב ומצא אותה לא עבר יום שלא ייפגשו ולא ישיחו את לבם. לפתע ראה בזאת כמו מיבחן לרוחו ולכוח רצונו, הנוטה הוא להקריב תשוקתו העזה אל הנערה ולבכר עליה את שאיפתו לדברי החזון והמגילות. ואף כי מאד נכסף לראות בזיו פני הנערה אשר נהיתה יקרה לו יותר גם מפאת בדידותה וקשי מעמדה, הנה לא חפץ לראות בזאת כניעה לדבר חול.

בצעדים מהירים ונמרצים עקר את עצמו ופסע לעבר הר־הבית, הקיף בחפזה את בית־המלך, ועלה במרוצה דרך מדרגות־האבן המובילות אל לשכת־סופרים. כאן עמד לפוש רגע, כי לבו הלם בחזקה, ואין אדם פורץ למקום כזה ורוחו בו מסוערת. דיוֹ בסערת רגשותיו בשבתו אל השולחן להעלות דבריו על הקלף.

דלת־העץ הכבדה, המחופה נקודות־נחושת מבריקה, פתוחה היתה למחצה, ולעומת בוהר השמש בחוץ והאור הרועף מתכלת הרקיעים, שררה בתוך האולם אפלולית נעימה אשר רוגע בה ושקט. השעות לפני הצהרים היו חביבות על מיכה והן גם כשרות לעבודה. הוא נכנס בלאט, וברגע הראשון נפלו מבטיו על המגילות הפזורות לאורך השולחנות, מצפות לתיקון, להמשך, ליד הסופר אשר יוסיף עליהן שורה אחרי שורה. לאחר שהוּת קלה הבחין מיכה באדם היושב בקצה־השולחן ליד הקיר, והוא כפוף על גבי מגילה ועט־גומא בידו. לראשונה סבור היה מיכה, כי חזר אחד מפרחי הסופרים אשר רוחו הציקה לו כמוהו, אך בהרים אליו האיש את ראשו, נרעש מיכה, שהכיר את המלך אשר גם הוא מצא לו שעה זו יפה להתייחדות עם עצמו ועם רגשי לבו. רק מעטים ידעו כי המלך מושך חרש בעט־סופרים, וכמה מזמורי תהילים נכתבו על ידו, ולא לחינם רואים היו אור נר הבוקע מחדרו גם לאחר חצות לילה.

מיכה נבוך ונחפז להצטדק:

“לא ידעתי, כי אדוני המלך פה”.

“הן לא אפריעך בעבודתך?” — חייך אליו חזקיהו.

עניוות המלך הוסיפה מבוכה על התרגשות מיכה:

“הה, לא! ואני לתומי אחשוב כי אפריע למלך השקוע בשרעפיו”.

“ההפרעות”, — השיב חזקיהו בשקטו הנעים, המיוחד — “אינן באות מן החוץ כי אם מבפנים… הנה יושב אני שעה ארוכה למדי, מאזין בתוך הדממה הגדולה אל לבי ההומה, להערות את מצקת רוחי אל הגליון, ולא אוכל, כי אין בי השקט, ונפשי עלי תשתוחח; בכל מקום ובכל שעה תראינה עיני את החורבן והשואה אשר המיט חילו של אשור, ואזני מלאות זעקת הטבוחים והמעונים”.

צער רב ניבט מעיני חזקיהו, ושתי כפות ידיו הלבנות והנאות נשקפו מתוך שרוולי אדרתו התכולה, המחופה מבפנים אריג ארגמן כהה. שלא כבגדי האשורים שהיו חסרי־שרוולים, לפי שביקשו לחשוף לראווה את גבריות זרועותיהם השריריות, כנכונות למלחמת גבורה, ולהתנאות באצעדות הכבדות ובצמידי־שושן המשובצים אבנים טובות, רושפות זוהר ועושר. העברים לא התנאו באלה, על־כן היו הבגדים ביהודה בעלי שרוולים, צרים בתחילתם ליד הכתף והולכים ומתרחבים בהגיעם לאַמת־היד. היתה בהם הפרעה בשבת אדם לסעוד את לבו או לכתוב, כי שומה עליו מפעם לפעם להפשילן קצת למעלה, ולחזור ולמשוך בהם שלא יצנחו, אך כאחת הוסיפו גם נוי והדרת אצילות. נאים ביותר היו שרוולים אלה לחזקיהו, ובעיקר לכפות ידיו הענוגות, הצחורות. מיכה צד אותן בעיניו בעודן בתנועה.

המלך הבחין במיכה, כי עודו עומד מפני הכבוד:

“שב, בני, כי בביתך אתה”.

“בחסד המלך ונדיבות־לבו”.

“בחסד מלך המלכים, בורא העולם”.

היתה דומיה. מיכה ישב ושתק. יראת־הכבוד היא אשר חצצה עוד בינו בין המלך. אף כי עניו היה והצטיין בפשטות דרכיו, הנה הדרת מלך היתה לו, ועתה התעלה בעיני מיכה בשבתו אל השולחן מול קסת־הסופרים והמגילה הפרושה לפניו. עד כה לא הראה לו המלך דבר מפרי רוחו, כי מצניע לכת היה, ומשתאה היה מיכה לדעת, אם יזכה בזאת הפעם. כנראה כי כיוון לדעת חזקיהו, — לפתע הרים את עיניו ואמר לו:

“גש אלי, בני, ואראך מה”.

מיכה נחפז ועמד מול מלכו.

“שב לידי”.

נרעש ונפעם ישב מיכה ועיניו שוטטו על המגילה שבידי המלך. השורות לא היו ישרות, ונראו בהן עליות וירידות, אך האותיות קטנות היו ונאות, כתובות כתב ילדים ברור. אולי באשר לא התאמן הרבה בהעתקה, הירהר מיכה, ובעוד הוא בוחן את הכתב והמלך פנה אליו:

“יש ותציקני רוחי, ואני מעלה דברים על המגילה. לא נביא אני ולא בן נביא, כי אם אדם בענותו, השופך צקון־לחשו לפני בוראו. קרא, בני, דברים אלה והגידה לי דעתך, דעת סופר ונביא, כי אדע…”

סומק קל פרח בלחיי חזקיהו, ביקש להעלים מבוכתו ולא עלתה בידו. שעת־מבחן היא לו, בחשפו את סתרי־נפשו בפני אחד מבני הנביאים הנחשב גם סופר מהיר. כנראה, קשה לו לכבוש את יצרו, או חיפש גם הוא הוכחה למעשה המעיב עליו ספק.

מיכה התרגש. הנה יכנהו המלך בפשטות סופר ונביא, כדבר המובן מאליו, מודה בסמכותו ומביא לפניו פרי רוחו. אכן, אין לך אדם אשר לא יבקש עידוד והסכמה מפי רעהו. נטל מיכה את המגילה והחל לקרוא בה בשקט ובעיון רב. תחילה לא עמד כראוי על שתי השורות הראשונות כי נרגש היה, וחזר וקרא אותן למען תהא משמעותן ברורה לו, ולא יפסיד דבר. היתה זו תהילה לבורא העולם ורוח תפילה זכה מרחפת עליה; היה בה ביטוי נאמן להלך־רוחו ולהרגשתו העמוקה של אדם המאמין באלהיו ומשליך עליו יהבו. גם המלים אשר נבחרו לזאת יפות היו והשיחו את נפש המלך ואמיתו. כאשר הניח מיכה את המגילה על השולחן, ראה כי חזקיהו מביט בו כאדם המצפה לדבר שופטו. לא מלך היה עתה לפניו, כי אם אדם המתייסר והמבקש לראות ביצירתו תכלית, המרוממת את הנפש, מקנה טעם לחיים. מיכה השתאה. נדמה היה לו, כי את החסר לו לעתים מצא בדברי המלך, בתום שבהם:

“יפים הדברים… ומלאי רגש!”

“בני!” — סנט בו חזקיהו — “אל תהדר פני מלך”.

“אחטא לאלהים אם לא אחשוב כאשר אמרתי! יפים הדברים יותר מאשר דימיתי!”

עתה נחה דעת חזקיהו, ומיכה הוסיף:

“בשני כתרים משמש אדוני: בכתר־מלכות ובכתר־שירה”.

חזקיהו הרכין ראשו כמדבר לעצמו:

“קשה לו לאדם לשמש בשני כתרים, כי מכלל כתר אחד יֶצא ולכלל כתר אחר לא יגיע… מרוב אהבה לכתר האחד, התורה, מזמורי התהילים ודברי הנבואה, שאוֹל חטאתי, כי מסרתי החוקים בידי השרים, ואלה השחיתו דרכם. עתה עלי להתחיל מבראשונה במקום שסרתי ממנו. והאויב בשער, והחיים — קצרים”.

תוגה היתה בדברי חזקיהו, ומיכה ביקש להפיגה:

“הגוף יסודו מעפר, אך רוחנו היא המרחפת וקיימת בדברי־חזון, בתפילה והאמונה. תכלה הרעה ונדע איך לתקן את חיינו, לנו ולבאים אחרינו”.

חזקיהו קיפל את המגילה וחייך אל מיכה בסבר־פנים. לא השיב לו דבר, כי אם טפח בחיבה על כתפו, וינעם לו למיכה מאד, אך לא ידע אם תשובה היא זו, או חיפוי על ספק המנקר בלב המלך המתענה בעולם אשר ביקש לראותו מתוקן יותר.

פרק חמישה־עשר: הקרב ליד אֶלְתְּקֵה    🔗

[א]

ויהי כאשר נודע למצרים, כי אכן עלה סנחריב על יהודה, וכבר הוא עובר בה, כובש והורס ועושה כלה בכל אשר יפנה, חלה תזוזה ברוח קפאונם של בני־היאור. מיהודה ומערי־החוף באו שליחים דחופים אל שַׁבַּכְּכָּא מלך מצרים, והם מחלים את פניו במנחה, מעתירים עליו דברי הלל ושבח בטרם יפעל מה לתשועתם. נושא הכתר הכפול של מצרים העליונה והתחתונה נתבקש בכל יראת־הכבוד לקיים את דבר הברית ולחוש לעזרת הנתקפים.

בהיכלו המפואר אשר בנוא־אמון הואיל שבּכּכּא לקבל את פני המלאכוּת. הוא ישב על כסאו מול הפתח הרחב הצופה אל בריכת מים המשקפת, כמו במראה, דקלים ושושני חבצלות בהיפוכם, מול כלובים בהם כלואים צפרי־רננים, תוכים, קיכלים ועופות שונים יפי־נוצה, תוך דממה זוהרת ותכולה אשר תנומה פרושה עליה. קדמה הפצרת שריו אשר הסבירו לו את ערך הענין, אם כי כל הדבר העלה בו מורת־רוח גלויה.

מעלות שיש לבן הובילו אל במת הכסא אשר עליו ישב שבּכּכּא. פניו השחורים, המעידים על מוצאו הכושי היו כניגוד לכל הסובב אותו, לפאר הבנייה, מסורת דורות אשר שליטיה טיפחוה והשקיעו בה טעמם ואָפים השואף לגדולות; גם לגבי האנשים ניכר היה השוני שבו, שמחזיקי המניפות, חיילי־המישמר הניצבים ליד הקירות נושאי צינה ורומח ועדויי קובעי־נחושת ממורטה, שריו רואי־פניו, — כל אלה בלטו בקוי־פניהם השזופים והמעודנים, בני־הארץ, אשר עתה ישלוט בהם המלך הכושי. גם לובן־השיש של המדרגות, עמודי־השחם מכותרי השושן הלבן⁵¹ והמכוסים פיתוחי־ציור וחרותת סמלים וכתבות־תהילה; דמות־דיוקן אמוֹן על הקיר, דוהר בריכבו הרתום לסוסיו האבירים ודורך קשתו אל מול פני האויב, יפעה קדומה אשר מוצאה בגאוות שליטים, פרי נצחונות מפוארים, כל אלה בלטו בניגודם המתנכר לשבּכּכּא הכושי, פניו הרחבים, אפו השרוע ושפתותיו העבות. אך על ראשו נשא בגאווה ובהוד את כתר המלכות הכפול והגבוה, וסביבו שררה יראה עוצרת־נשימה. מימינו ומשמאלו עמדו שריו החשובים, הדורי לבוש ומראה, ועל מדרגה רחבה על בסיס־כסאו, על גבי מרבד קטן, ישב סופר־המלך, ערום עד מתניו כאחד העבדים, רגליו מקופלות תחתיו, מגילת־הגומא פרושה על ברכיו, הקסת לצדו, והעט בידו. עיניו המפיקות בינה רצו הלוך ושוב מקלסתרו החמוּר של המלך השקוע בהרהורים, אל פני השליחים המצפים בחרדה לדברו.

היתה זו מלאכוּת מורכבת צירי העמים המעטים אשר לא נכנעו עוד בפני סנחריב ואשר עמדו במריים, הלא הם צירי חזקיהו מלך יהודה, עקרון, צדקא מלך אשקלון ובנותיה, וכמה משבטי הערבים אשר גם הם סופחו להאדיר מעט בזרוּת קלסתריהם את רושם המלאכות, כי באמת לא עמד עתה מאחוריה כוח ניכר, לאחר שהעמונים, המואבים, האדומים והצידונים בגדו בברית ופרשו להציל אחד־אחד את עורו הוא משיני הטורף.

שבּכּכּא הסתכל בהם ברפרוף, בשלחו את מבטיו מעבר לראשיהם, אל הבריכה המנצנצת לאור החמה, אל הברבורים השטים בתוכה צחורים ויפים עד לחמדה, אל הצפרים אשר בכלובים, אל סירת מפרשים המפליגה הרחק במעלה־הנהר, וטרם יגידו דברו. מפעם לפעם גוחן היה לכפיר־אריות מאולף אשר רבץ לרגליו, ובכף־ידו הגדולה בוחש היה ברעמתו וטופח קלות על ראשו, בעוד שהאריה עוצם עיניו מרוב הנאה, ובהרפות ממנו אדונו לרגע, ופער פיו תוך פיהוק רחב החושף לועו עד למלתעותיו האדירות; ושוב יַפנה הכפיר ראשו לעבר מלכו, יתן בו מבט, אשר תום יערות־עד נשקף ממנו, ואדונו ימלא את חפצו האילם וימשיך לטפח עליו ולמרוט רעמתו. והיה המישחק מושך לב כל הניצבים לפני המלך, תוך כובד־ראש וחומרה, משל ענין חשוב הוא ביותר.

צירי־המלכים ניצבו שורה אחת, ובראשם שליחי חזקיהו מלך יהודה, בחירי שבנא אשר שם בפיהם את הדברים אשר עליהם להגיד. כל המלאכות הזאת נסדרה ברוב חפזון על ידי שבנא, להציל את המצב ולפעול כל עוד לא הוחמצה השעה. וזה עודו יושב על כסאו, משתעשע בכפירו, ודברו טרם יאמר… הוא סיגל לעצמו את כוח רצונם של קודמיו ושררתם הרמה כאלהות על פני האדמה, נעלה מעל כל בני־תמותה; עליונות זו, אשר מלכי מצרים טיפחוה עד אשר נדמה, כי בעצם שתיקתו הוא נוטה להם חסד למעלה מן המקובל, לנציגי כנען אלה הדלים והשפלים, אשר נזעקו לטרדו ממנוחתו. אף כי שריו שחו לו קודם־לכן על זאת, ניטע הרושם, כי הסיח דעתו כליל מהם וממטרת בואם אליו. לאט, ברשלנות, כעבור שהוּת מְעַנָה ורבת־צפייה, הסב ראשו לעבר שר־המשקים אשר לו, ואת שרביטו הושיט כלפי המלאכות:

“מה חפצם של אנשי רתּנו⁵² אלה?”

השר קד והשתחווה בהכנעה:

“לבקש את עזרת־המלך באו, מפני חמת אשור המציק”.

השתלטה דממת צפייה.

שבּכּכּא עיפעף בעיניו והשחוֹר שבהם צף בצוהב. מיצמץ בשפתיו העבות, בעוית טועם דבר־פיגול, ואת מבטיו הליאים, הטעונים רוגז, העביר על פני הצירים. אך דומה, לא את פניהם ראה, כי אם את בגדיהם הרקומים, המחלצות אשר לבשו לכבודו, ואשר שמרו עליהם מאבק־הדרך ומחול־המדבר בתוך עטיפות־בד מיוחדות, להתיצב ברוב כבוד. אכן, שלל צבעים הרהיבו את עיניו, בעמדם שורה אחת לפניו, עיניהם מבריקות מתחת לצחור הצניפים, וזקניהם פרע — טומאה בעיני המצרים. ורק עתה זכר, כי שריו סחו לו עוד לפני־כן על הפגישה, וכי מצרים הבטיחה את עזרתה לעמים האלה, כאשר יעלה עליהם אשור, לפי שמצרים היא שביקשה מהם למרוד. עתה הבין כי הללו, אף כי בזויים הם, יוצאי כנען, תועבת נפש מצרים, מצפים הם לקיום ההבטחה. הרים שרביטו ברשלנות כבדה נוכח הראשון אשר בשורה, כרומז לו לפתוח את פיו. אולם הציר טרם יעמוד על הרמז, או מרוב אימה ניטל ממנו הדיבר, ואחד השרים מאחרי גב המלך חש לפלטו:⁵³

“שא דברך בפני ריעו של אמון!”

הציר פסע שלוש פסיעות לפניו והשתחווה עד מתניו לנמיכות־הקומה:

“מלך מצרים הגדול והנורא, מלך הכתר הכפול! אריה יצא מסובכו, אשור טורף העמים! את פניו ישים מצרימה כי יחמוד בלבו את ברכת היאור הגדול, ואנו עמי כנען אך אבני־נגף אנו בדרכו. מחלים נחנו את פני המלך הגדול, כי ימלא את הבטחתו אשר הבטיחנו לבוא לעזרתנו, להפיל את האריה שדוד לרגלי מלך מצרים הגדול והגיבור!”

ותהי שוב דממה. שבּכּכּא שמע, או נראה היה כמאזין. בטרם ישא דברו, כבר כילה סופר־המלך לרשום את דברי־הציר, ועתה מצפה היה ברוב דריכות להאזין לדברי שליטו ולרשום את דברו, בעוד ניבי הציר העברי ולשונו מצלצלים באזניו, שערוכים היו בטעם. אך שבּכּכּא — ארשת קפאון נסוכה על פניו ואת פיו לא יפצה. עצלות מצרים בתנועותיו, כובד־ההגות אשר לאיש יערות־עד במוחו, ומורת־רוח טורדת אותו, משל זבובים הם צירים אלה ואין המניפה מבריחתם מפניו. דבר אחד ברור לו לשבככא: אין בו כל חשק לנטוש את נועם היכלו, תענוגותיו בצל הארמון והנשים, בהיותו סרוח על ערש־השן והנמנום יפה לו. סנחריב רחוק מגבול מצרים, עוד המדבר לפניו, וכל העמים האלה אל־נכון יעקצוהו קצת כצרעות רגוזות, בטרם ישקה סוסיו במימי היאור הגדול. אולי ישוב לארצו, בבוא הקיץ על חומו ויקודו, זיעתו ועצלותו. לזרא לו כל הרעיון הזה להיחלץ לשדה־המערכה, לזרא כל היגיעה הרבה הכרוכה בזאת.

אין לדעת, אם מהרהר המלך או שקוע הוא בדברים שלא מן הענין; פניו קפואים הם, חדלי ארשת של רוגז, תרעומת או מורת־רוח. דומם הוא עתה כאחת מחיות־האבן הרובצות באלם שתיקתן לאורך השביל בדרך אל המקדש; דומם הוא כמוהן ועם־זאת גלום בו כוח, ושופע ממנו מורא עריץ כל־יכול, אשר אם יֶעור ויכלה זעמו בכל. אכן, כספר החתום הוא בפני שריו ורואי־פניו, את אשר יהגה יביע לעתים רחוקות, ובדרך־הרמז, אך יש ויחשוף מהותו האימתנית, יש ויפסוק דברו באורח המיוחד אך לו. ואם גם מתכחש הוא בשתיקתו, לפי שאין לו מה להגיד כרגע, או מסרב הוא, הנה אין בזאת כל רע אם יוחילו צירי ערב־רב זה למוצא פיו, גם אם יכרעו לפניו מאפס כוח וקוצר־רוח. שוב צונחת ידו על ראש הכפיר, מורטת רעמתו וטופחת בחיבה, וסביביו דומיה כבדה. או־אז יגלגל לפתע שבככא עיניו מסביב, על טורי החיילים הניצבים באפס־נוע כחגבים הללו לרגלי העמודים הכבדים והנישאים, עיניו מטפסות על הציורים החרותים בהם, נאחזות באות, בסמל, בציד ובקרב, בדמויות מטילי רומח, דורכי קשת, מקטרי קטורת במחתות, והכל נראה לו בערבוב, כל החרותת הזאת ותמשיחי הציורים על הקירות, בששר תכול ובהיר, כחול, כתום וירוק, ציורובריכות, חבצלות מים וסוף, ציד צפרים המפרפרים ברשת המזורה, רדיפה אחרי איילות, תואים וראמים. מבטיו תועים וצונחים מכותרות השושן הלבן אשר לעמודים על פני הניצבים עליו, עד כי המורך יאחזם, ולפתע ישתהו על דמות תמירה של שר־צבא צעיר, מפואר למראה, עוטה שריון־זהב נוצץ, והפתרון חולפהו לפתע כברק באופל:

“תרהקה!…”

שר־הצבא השתחווה:

“אדוני ומלכי!”

אז יפנה שבּכּכּא אל צירי כנען:

“תרהקה שר־הצבא, בן אחי פּיאנכּי, יצא למערכה!”

הצירים כרעו על ברכיהם להודות למלך מצרים העומד בהבטחתו. אנחת־רווחה התמלטה מפיהם, ומסביב עבר לחש, כעין משב־רוח משובב ביום שרב לוהט. גם פני הסופר נהרו ואור הבינה הרשיף בעיניו. הצפייה הדרוכה והמענה — פגה. שבככא קם ממקומו, בהפטירו לאטו תפילת מלך עתיקת־ימים:

“הטו אוזן לארשת שפתי, הקשיבו לאמרי, כי פי המדבר אליכם. דעו כי בן־רע אנכי, יוצא חלציו. יושב אני על כסאו בשמחה; הוא אשר יעדני למלך, אדון לאדמתו. עצתי לא תופר ומחשבתי תיכון. מצרים חוסה בצלי ואני מגן לה!”

וראה זה פלא: ארשת הקפאון והטמטום לא עוד היתה לפניו, כי לבשו לפתע ארשת בינה, עיניו הפיקו עוז חודר וחומרת שליט מטיל מרות בכל. ובפנותו ללכת היו תנועותיו ערות וזריזות, כי פג הכובד שהיה נסוך עליהן קודם לכן. נושאי המניפה הלכו אחריו, השרים לצדו, בהקפידם על רתיעה של צעד אחד, וכמאסף להם פסע הכפיר בראש מורכן וזנבו מכה על פני רצפת השיש הלבן.

[ב]

יפו, בית־דגון, בני־ברק ואזור, אשר השתרעו מעבר לירקון כמחסום של קו ראשון בפני הפולש האשורי, התמוטטו, כסוכות־רעים ביום סופה, תחת כובד הלחץ של מכונת־המצור אשר לאויב האדיר. חומת־יפו הבצורה נפרצה ולא עמדה בפני טכסיסי־המצור הבדוקים ואילי־הברזל. גדודי־אשור הרבים והעצומים לא צרו על כל עיר מן הערים האלו, כי אם עלו עליהן בבת־אחת מתוך בטחון, ידיעה ברורה, והערכת כוח הצבא אשר לכל אחת ואחת מהן. חשבון שרי־הצבא עלה יפה. ערים בצורות מאלו לא החזיקו זמן רב, וחלקן לא טוב היה מאחרות. בעוד סנחריב וגדודיו שוטפים ומפליגים בדרכם, לפגוש את חיל הרכב המצרי אשר כבר יצא למערכה, עלו מאחריהם תימרות־עשן, ובכל — שריפה והרס, שוד וגזל וטבח התושבים. את אשר הותירה החרב כילתה האש. רבים נטבחו, יתרם הובלו בשבי, ואך שרידים ברחו כל עוד נפשם בם, ובפיהם סיפורי־זוועה על אכזריותם של האשורים.

לפי שממהר היה סנחריב לפגוש את חיל תרהקה, נבצר ממנו להעניש במו ידיו את צדקא מלך אשקלון. את מלאכתו עשו גדודי מצור אחדים בראשות התרתן אשמוּע. הם הבקיעו את אשקלון והישקוה כוס־התרעלה עד תומה. המלך צדקא, אשתו, בניו ובנותיו וזרע כל בית־אביו הובלו לאשור, לצפות שם לגזר־דינם אשר לא יאחר לבוא. על כסאו פקד סנחריב להושיב את שרולודרי, בן רוכוביתי, מלכם הקודם אשר הודח, וזה נתן שוב את ראשו בעול אשור להיות למס עובד. עוד היה סיפק בידי אשמוע וגדודיו לחזור ולהיספח אל מחנה סנחריב המתעתד לקבל את פני תרהקה ליד אלתקה. לסנחריב אצה השעה, ותאַב מאד להיפגש פנים־אל־פנים עם הצבא המצרי, להתמודד עמו ולהכריעו. זאת הפעם הראשונה לצבא אשור לבוא במגע עם צבא מצרים. עתה הוטל התפקיד על כתפי סנחריב והוא נכסף ביותר להשלים את אשר לא עלה בידי אביו — כיבוש מצרים!

אלתקה עיר קטנה ודלה בנחלת דן, מושב כוהנים ולויים שיצאו מכלל שירות, בין תמנה לעקרון, וממזרחה משתרעת בקעת נחל שורק, אשר אפיקו הולך ונבלע בגיאיות הרי ירושלים וערוציהם. עם רדת הגשמים שוקק הוא מרוב מים, עולה לעתים על גדותיו ומציף את הבקעה עד עמוד המים בתוכה ימים רבים, ועוד בתחילת הקיץ תבהיק באמצעיתה שלולית כמראת־כסף לטושה, ואדמתה רוויה ורכה. עתה טרם גאה הנחל עד תפוצת מימיו חוצה והצפת הבקעה, כי רחבת־ידיים היא, אדמתה דשנה ופוריה, שדותיה וכרמיה משתרעים לכל מלוא־העין, עולים ומטפסים עד לשולי ההרים המשתפלים סביבה. עתה דוממה אלתקה על רמתה, כבית קברות, כי תושביה נטשוה וברחו בעוד מועד. רק כלבים וחתולים רעבים ונוברים בתלי־האשפּה.

מדרום לבקעה, במורד מן המורדות הנרחבים, הופיע צבא מצרים אשר חיל רכבוֹ בלט ביותר מתוך כלל המערך, לפי שסוסיו עדויים היו נוצות בת־היענה העולות ויורדות עם כל ניע ראשיהם, עד כי יש ונדמה, כי קהל צפרים מצטופפות שם; חביבה נוצה זו על המצרים לפי שהאלה מאע’ת⁵⁴ עונדת אותה ברוב פאר לכתרה, והאמת סופה לנצח. לכל לראש משכו את לב סנחריב ורבשקה, אשר השקיפו אל מחנה המצרים, מראות הנחושת והכסף המלוטשות משני צדיהן, שצמודות הן לריתמה שמעל לגבות הסוסים. הללו קולטות היו את קרני השמש ומחזירות זוהרן כברקים מסמאים המתרוצצים, פעם בכה ופעם בכה, בלא הפוגות, ניצתים ודועכים, הכל לפי התנועה וקליטת האור, פולחים מרחקי השדה ואובדים. ויש גם אשר יפגעו במישרים בעין המסתכל בהם. והיה זה מראה משעשע למדי, עד כי סנחריב לא התאפק והעיר בגיחוך:

“כילדים יחמדו להם שעשועים!”

“אכן!” — נענה לו שרו — “כי יהירים המה!”

“יהירות שיש בה גם השתעשעות־בקרב לא תביא ברכה לבעליה”.

“כן משפט המצרים: יהירות אשר טמון בה הכזב, ובעקבותיו — התבוסה!”

“קלי תנועה הם, זריזים וששים אלי קרב”.

“עד כי ייתקלו באויב העולה עליהם”.

“הנה הוא עומד לפניהם מוכן ומזומן!” — חייך סנחריב.

“והיום בהיר, יפה למלחמה”.

“כל יום במלחמה יפה הוא בסופו, אבל אך לאחד מן השנים”.

גם המצרים וגם האשורים טרם נערכו עד־תום לקרב, כי רבים מגדודי חילם עודם הולכים וקרבים לבקעת נחל שורק, מודרכים על ידי פלוגות החלוץ וסיירים אשר שוטטו בסביבה להודיע על תנועת הצבאות, שאחד מהם לא יפתיע את האחר בעודו בדרך. עתה, כאשר הגיעו ונתקרבו לכפל מטחוי־קשת, התחילו נערכים, ולפי שיפה היתה הבקעה לצבאות אשר חיל הרכב עיקרם, נתברר מיד כי המקום יהיה שדה־המערכה, בלא לתת יתרון לצד מן הצדדים, בלתי אם לכוח המצביא, תבונתו וכושרו.

בקצהו המזרחי של נחל שורק, רבוצים היו מבעוד לילה בין הסלעים עשרה אנשי־צבא אשוריים, בתוך מארב, ושיחי הרותם כיסום יפה־יפה. סמויים היו מן העין. שר־העשרה אשר להם, חייל זריז ונועז אשר נטל עליו את המשימה, מהסה היה מפעם לפעם את אנשיו ברמז ובלחישה, אינו נותנם לזוז ממקומם, ומחכה כצייד לטרפו באורך־רוח למופת.

מאז הבוקר כבר סאנה שפת־הנחל מהמוני מצרים אשר הובילו את סוסיהם להשקותם, או שאבו בנאדות מים מן הנחל לצרכים אחרים. והיה קול שיחם ולהגם עולה שעה ארוכה באזני האורבים, בעודם מציצים מן המחבוא ורואים את פניהם מקרוב, משתאים למראה קלסתרים שונים מקלסתרי האשורים או הבבלים, לפי שרמי קומה היו, בעלי גוף גמיש, פניהם מגולחים בתער עד כי יש וכנערות ייראו, והם שזופים. שר־העשרה האשורי נותן היה בהם כל הזמן את עיניו, בוחן ובודק ומצפה לשעת־הכושר. וזו באה, כאשר התרוקן נחל שורק, וליד החוף עמד מהורהר סייס אחד, ובעוד שסוסיו הרכינו ראשיהם לגמוא מן המים, דומה שמחכה היה והוא כחולם. עתה נפרשו כמה מן האשורים, ובעודם חוצים את הנחל במרחק ניכר, לעקפו ולבוא עליו מאחוריו, בטרם יוציא הגה מגרונו, ושאר חברי האשורים, קלעים מובהקים, מוכנים להמם אותו באבני קלע, אם יבחין בהם, ולהשתיקו לפני גלותו ברבים את הסכנה. אך היה זה למותר. חוצי הנחל התנפלו עליו בשקט חתולים זריזים, חסמו את פיו, כפתוהו בחבל והעבירוהו מיד לאהלו של שר משרי־הצבא. לאחר אשר עוּנה ונחקר, נגלו כל הפרטים הדרושים על מערך הצבא המצרי, מיספרו וכוחו.

סנחריב העדיף תמיד קרב גלוי, מערכה מול מערכה, מסתער במלוא להטוֹ ואומץ־לבו. במלחמת מצור נטל חבל כמתבונן, לפי שעבודה זו יכלה להיעשות גם בלעדיו; היתה זו שאלת זמן בלבד, עד־מה יוכלו הנצורים לעמוד בפני מכונת־המצור האדירה. מצור אשור הוא קרב שסופו ידוע מראש, — אין הנצורים נחלצים מכף ידו. במצור אין סנחריב יכול להראות במיוחד מעשי־גבורה, או להפתיע בטכסיסים, לפי שהכל ידוע וערוך מראש. ואילו במערכה גלויה, שגם סכנתה רבת־פנים היא, פועל הוא תמיד לא בלבד לפי תכנית שנקבעה, אלא לפי הצורך שיש לבצעו כרגע, ניצול כל תנועה צלחה של צבאו, או כל תנועה כושלת של אויבו, המרת טכסיסים מובהקים בטכסיסים הנוצרים במוחו תוך ריתחת הקרב, ותמיד ימצא לו שהות לבדוק את המצב על אף השעה הדוחקת. מצוי היה בריכבו, ולידו סוסים מוכנים לשעת־הצורך, אם יעלה על דעתו לחוש לאגף זה או זה. היה זה מצביא שלעולם אין לדעת מה יפעל ברגע הבא, נכון להפתיע, נכון להסתער גם כאחד מפשוטי חיילים ולהסתייע בכל הבא ביד, החל בקשת וחץ וכלה באיבחת החרב. רגעים לפני הקרב היה לוהט מרוב חשק ורצון להביאו לידי הכרעה מהירה, והקרובים אליו היו רואים, איך יבריקו עיניו, איך תפרח אדמומית בלחייו, ואף שומעים איך ישאג לפעמים בזעמו, או ברוב התלהבותו על הקרב הנטוש לקורת־רוחו.

לפי התכונה במחנה האויב ניכר היה, כי הללו עושים הכנותיהם האחרונות למערכה. המצרים, הלהוטים אחרי ראווה ויפעה חיצונית, נערכו כתהלוכה חגיגית לאחר נצחון, בהקפידם מאד על מרכבותיהם אשר הוצבו בשורה כפולה וארוכה, ישרה־להפליא, ולפניהם ריבועי חיל הרגלים, רובי־הקשת והקלע, נושאי הרוח והחנית, כל גדוד בולט בתכונתו ובמדיו. היו גדודים אשר צינותיהם צבועות צבע החברבר אשר לנמר, למען הטעות את עין הטורף בשעת הציד ולבלבלו במארב מתוך הסוּף, וגדודים אחרים בקובעי הנחושת שכדורי כסף מתנוצצים בראשיהם, כמשפט השרדנים, המשמשים גם שומרי ראש מלך המצרים; וגם גדודים חמושים נשק קל שכוחם יפה כחיל מילואים זריז הפושט בשדה־המערכה לסייע ללוחמים ולכלות את אשר החלו אחיהם, ולראשיהם מטפחות־פסים היורדות להם על ערפם כרעמה אשר לחיות־האבן אוצרות־הסוד.⁵⁵ ומעל לכל, מאופק לאופק, על גבי מוטות גבוהים שבראשם קבוע הנץ, מתנופפים נסי המלחמה ברוח הבוקר הקלה, ובאמצעית המחנה, מתוך מחתות על גבי חצובות־נחושת גמלוניות, עולה עשן־הקטורת, ואין הד או קול מגיע משם, כי שקט מסביב, סדר אשר כמותו כקפאון. אך יפה ומרביה היה המראה מרחוק, ואין לדעת אם כיפיו כוחו.

אז יגש הכוהן במחנה־מצרים אל מול רכב תרהקה, ובשם האל אמון יביא את ברכתו לשר־צבא מצרים. הברכה מקורה בתפילה עתיקה אשר כוהני המקדש בנוא־אמון רוממו בלשונה את המנצח המפואר תחותמס השלישי ועלילותיו. מאז קיצרוה הבאים אחריו, להתאים רוחה ודבריה לעת כל מלחמה:

“הנני בא ואתנך לרוצץ את ראש מלך אשור ולהשליכו תחת כפות רגליך. אסור רכבך ובהחזיקך בכלי־מלחמתך תדרוך על תושבי ארץ הנהרות.⁵⁶ את תפארתך יראו ככוכב־שביט השולח להבות־אשו. הנני בא ואתנך לרוצץ את ראשי הסמוכים לגבולך. את תפארתך יראו כראות נץ הממריא אל על, החומס ואין אומר השב!”

גם מחנה אשור היה ערוך לקרב. חיל־רכבו מאחורי חיל הרגלים, קלעיו וקשתיו, גדוד גדוד במקומו, נושאי צינה ורומח, סמליו ונסיו, מחנה כבד ומוצק, אפור־למראה. דומה, כי לא הצורה החיצונית היא הנחשבת במחנה חיל אשור, כי אם סדר חמור שופע עוצמה רבה, וניכרת היא בחישוב פרטים רבים ושונים, שאפשר ואינם יפים, לעין אך בדוקים מבחינת תועלתם. לא תפארת לראווה, כי אם חיל חמוש ומצויד לקרב. אותה שעה כבר עמד סנחריב ליד מזבח־נחושת במחנה אשר עליו הוקרב קרבן הכבש. כאשר הוצא הכבד מתוך קרבי הכבש המהבילים, והוא חָלק, שחום ומבריק, הרימו הכוהן בשתי ידיו לאור החמה, הפכו לעין כל, ובשטחו אותו על גבי טס זהב המוגש לו בידי אחד מפרחי הכוהנים, חזר ובדק אותו, בעיקר בסמוך ל“אצבע”,⁵⁷ ניחש — ונהרו פניו. אל סנחריב פנה והגאווה בעיניו:

“ה’אצבע' דומה לאוזן־אריה, אולם צדו שמאל של גב האצבע חסר וזה הוא האות, כי צבאך יעלה על חיל אויבך, להכותו ולהפיצו!” — ובהרימו את הכבד השותת דם אפל, הראה לו הכוהן בעליל כי תחסר חתיכת אצבע מצדה שמאל, משל נשכו בה, ולמען אַמת דבר ניחושו הוסיף במאור־פנים: “אות זה נתגלה גם לסרגון אביך, בהכותו את העילמים, וכתוב הדבר על גבי לוח שמור בהיכל עשתורת בנינוה. קומה — ויפוצו אויביך!”

וזה היה משפט הטכס לאחר הקרבת הקרבן, לפני הקרב. סנחריב, התרתנים והכוהנים עברו בתהלוכה לעיני הצבא, לבעבור יראום הכל. לראשונה פסעו ברוב־חשיבות הכוהנים נושאי פסל־עשתורת. עתה, בתורת אלת המלחמה, לא היתה חשופה להראות רחמה ושדיה כמעניקה ברכת הפריון והאהבה; עתה לבושה היתה שמלת אטון ארוכה עד לכפות־רגליה, רקומת זהב ואבנים טובות, ניצבת על גבי תבנית אריה עשוי זהב, לראשה הצניף הגבוה כאשר יחבשו האלים בתהלוכה, ידה אחת מורמה במועל ברכה, וידה אחרת תחזיק קשת וצרו חצים. פרחי־כוהנים הולכים לפניה ומאחריה ובידיהם מחתות הקטורת, והבשמים, רוחשים על גבי הגחלים, הופכים לרמץ כעין האפר הצחרחר, ומדיפים ריחם הנעים. מפעם לפעם יתקעו הכוהנים בחצוצרות, שבע תקיעות זו־אחר־זו; בעקבי האֵלָה עובר סנחריב בריכבו, עוטה שריון הזהב הממורט, קובע־המלחמה המפואר לראשו, חרבו לירכו וקשתו בידו. מעל לריכבו תקוע הנס וסמל אשור, הדורך קשתו בתוך עיגול זהב, מתנוסס ומבריק. אחרי רכב המלך יצעדו ברגל רבשקה וכל שרי־הצבא, עדה גדולה ומכובדת, איש־איש וסמל גדודו וטיבו לפניו, עוטי חשיבות וחומרה כאחת.

בשאת הכוהנים את עשתורת לפני הצבא, הביט בה סנחריב מתוך ריכבו, ונזכרה לו שיחתו עם זכת בארמונו, כאשר סיפרה לו על תפילתה לשלומו, וגם נזכר איך ראה אותה בקרב ההוא, בהופיעה לפניו זוהרת מלוא יפייה. חייך לנפשו, שופע חיבתו אליה מרחוק, ובהרים הכוהן את קולו לעבר הצבא והוא מכריז: “עשתורת הולכת לפנינו בקרב!…” — לוחש היה סנחריב לעצמו, בתוך תרועת החצוצרות, כמתפלל אף הוא, אולם שונים היו הדברים אשר בפיו, כי הירהר בהם מתוך כיסופי לבו: “זכת מלכתי הולכת לפני בקרב…” שרי־הצבא הקרובים אל סנחריב, ראו בלחוש שפתיו ואת פניו כי קרנו, וחשבו לתומם כי אכן עשתורת היא האוצלת עליו מרוח גבורתה ובטחונה.

דומה, כי ההכנות בשני המחנות נעשו בעת ובעונה אחת, כמו בהסכם־סתרים, וגם הפולחן הנעשה שעה קלה לפני התחלת הקרב, נעשה בזמן אחד. ואלה כן אלה מנחשים אחד אחד לפי דרכו, בידעונים ובכבד, ולשניהם יִנבאו האותות הצלחה ונצחון.

היתה דממה אשר בה אומרים אנשי הצבא להעלות מראות אשה וילד, פאת שדה וכרם, עין מים או נחל, וכל הקרוב לאדם כאשר יגונב אל לבו ההרהור אולי לא יוסיף ראות באור־החיים. אך יום שמש בהיר זה הנוסך חומו וזיוו עודו נוטע תקוה בלב, כי החזק בגופו וברוחו, אשר לבו לא ייחת, חיה יחיה אף יוסיף לנשום אור יום ואוירו גם לאחר הקרב. דומה, כי אלה המאמינים בזאת בכל לבם יעמדו בחיים, ואלה אשר יאכלם הספק, יחשך עליהם יומם…

והשעה עודה שעת בוקר ביום חורף נאה.

[ג]

יפה היה תרהקה בעמדו ברכבו רכב־המלחמה והוא עטור הכתר הכחול, קובע המלחמה המלכותי אשר רק אחד ויחיד יענדהו בקרב, המלך או ממלא מקומו של “הבית הגדול”,⁵⁸ ותרהקה הוא אשר בחלקו נפל הכבוד הזה. חזהו מוגן שריון־עור אשר ריקועי זהב מצפים אותו, נושאי פיתוחים והם נראים כקישוטי עדיים; מתחתיו לבוש היה אֵפוד רקום שני וארגמן, בעל שרוולים קצרים, ורבידו המפואר יורד על פני שריונו. למתניו איזור רקום זהב וכסף ומשובץ אבנים טובות. שתי אשפות החצים לשמאלו, ובידו ימין, ענודת האצעדה — הקשת. מאחרי גבו ניצב נושא הצינה שהוא גם נושא־כליו, והוא נמוך ממנו בקומה, עלם כושי שחור ודרוך, חסר־תנועה וזריז כאחד. תרהקה נשא בפניו ובגופו אותות תערובת גזעו השחור מכוש, וקוים מעודנים יותר של שבנפתא אמו, נסיכה נוביה, שלוקחה לנשואין מטעמים מדיניים, והיתה זו מזיגה אשר אָצלה לקלסתרו ארשת נועם ומרץ. שר־צבא אשר טרם נוסה בקרבות, ועתה הוטלה על שכמו המשימה הכבדה ביותר: ללחום בצבא אשור. את אשר ירא היה שבּכּכּא דודו, את אשר לא העז לעשות בעצמו, מצא לנכון להטיל על בן אחיו הצעיר. תרהקה ידע זאת, לא דיבר בזה ויצא לקראת גורלו באומץ־לב, לפי שהיה זה צעד ממש לקראת הכתר בעתיד.

תרהקה קיבל סמכות, אך שומע היה בקול שרי־הצבא הותיקים, מציית לעצותיהם בעניני מערך הקרב, והיו רגעים אשר נתפש להשלייה כי הנה יאיר לו הגורל פנים, האל אמון יהיה בעזרו ויכה את סנחריב. ההזייה אינה יודעת גבולות, אולם אך לעתים רחוקות תבוא המציאות בעקבותיה. אפשר ותרהקה מדמה היה בלבו, כי כל חילו נכון לחרף נפשו כמוהו, ובהביטו לעבר טורי הרכב המפואר וסוסיו האבירים, וחיל הרגלים היוצא גדודים־גדודים וצועד כאיש אחד ברגל ישרה, דבר אשר בו הקפידו מאד המצרים, כי למדוהו מחיילות גויי הים, נתעה להאמין כי הדבר ייתכן. מראה חיל אשור מרחוק אפור היה, חדל יפעה וברק, אף אינו מכסה את האדמה כארבה לרוב.

בעוד חיל הרכב לשני המחנות נשאר מאחור, מחכה לשעתו, יוצא חיל הרגלים על קלעיו, קשתיו ורגמיו, פוסע בהמוניו, אלה מול אלה, ראשונים להשתערות ומחץ, להכות ולהכשיר את הדרך לחיל הרכב אשר ישטוף בבוא תורו, לכלות בעצמתו את אשר החלו קודמיו. הולכים היו שורות ארוכות ונעות לאורך החזית, אחת בעקבי רעותה, בצפיפות, עד עשר שורות בעומק האשורי, ושתים־עשרה שורות בעומק המצרי; שורה שורה ותפקידה, כל שורה מוטל עליה לבצע לראשונה חלק מן המערכה, לפנות מקומה לשורה הבאה, עד תום כל השורות, ושוב יופיעו הראשונים אשר ייערכו בינתים מחדש, אלה אשר נשארו בחיים מן ההתנגשות הראשונה, ואלה אשר נפצעו אך פצעיהם קלים. ושרי־העשרה, הם המבצעים בעיקר את הנסיגה ואת חידוש ההיערכות כחוק, שרי המאה מפקחים עליהם, נתונים למרות שרי־האלף, והללו כפופים לצו שרי־הצבא, אחד אחד במקומו, על סוסו או בריכבו.

הקלעים הם הראשונים אשר יקלעו את אבניהם, למחוץ קדקוד ולרעוץ זרוע, כי כל אבן ופגיעתה הישירה — הוצאת אדם משדה המערכה; והיה ברד־האבנים הניתך משני הצדדים כבד ולא־פוסק, ונֶקש פגיעתו בשריון או בצינה, ישמיע קולו להוסיף על הרעש ועל הצווחה אשר תישמע מסביב, זו צריחת־הקרב הבאה לעודד את רוח הלוחמים ולהפיג כל פחד. ובעוד השורות הראשונות מתנגשות, כבר שורקים החיצים, כי לא יחדלו רובי־הקשת לדרוך קשתם והחיצים פולחים את חלל־האויר, וכבר מוטלות בשדה המערכה גויות פצועים ופגועים. עתה מפעילים הקשתים והקלעים את נשקם מאחורי חיל הרגלי, מעל לראשי חבריהם, לקלוע לתוך מחנה האויב, בעוד אלה נלחמים עתה פנים־אל־פנים, בחרב, בכידון ורומח. נטוש בשדה קרב עקוב דמים, אכזרי ביותר, כי לא כמשפט הלוחמים הראשונים אשר השתמשו בקשת וקלע לפגוע מרחוק, בלי לראות פנים את האדם היוצא נגדם, הוא משפט אלה הנפגשים פנים־אל־פנים, רואים איש את יריבו כראות האדם את אויבו נפש אשר עליו להכריעו, ולא — יפול שדוד. פה האדם הנלחם לא יגרע עין מתנועת שונאו, ואם לא ימחצו — יקדימו יריבו, וכבר ניצב אחר לעומתו, וחרב במגן פוגעת, רומח פולח חזה, האחד מבתק ראש כאשר האחר מקדימו להכריעו בחנית, ובעוד חרבו שותת דם, כבר צונח הוא דקור. פצועים נדרסים ללא רחם, ואנחות מתערבות בקריאות טרופות אין־שחר, והשורות לוחצות זו על זו, לוחצות בתוקף הבאות אחריהן, בתוקף קריאות הזירוז היוצאות מפי שרי־הצבא ובתוקף רצונו של כל אחד ואחד להחיש ולפגוע בטרם יאחר, בטרם יוכה בעצמו.

בין שרי־הצבא היוצאים ראשונה אל שדה הקרב יחד עם החיילים, פוסע גם רבשקה. איש־צבא הוא, ראש וראשון, והגדודים שהוא מוביל מן המובחרים הם, ותיקי קרבות מכריעים בתולדות ימי בית סרגון, ומאציל הוא עליהם מכוחו ומרצונו העז. יש אשר ישאג בתוך סערת המערכה וגעשה, ויש אשר יקפוץ פיו ומזנק בחמת־זעם לכל מקום אשר ירגיש כי יש להראות את נחת־זרועו. החרב בימינו והמגן העגול בשמאלו, כאחד החיילים יפלס דרכו, אפס ניכר הוא בשריונו, בקובעו, וברוח־הקרב אשר תסער סביבו, כי ילווהו בחירי־הלוחמים. חיל ואימה יטיל במראהו. מפקד דגול, אשר דיו בהופעה בה יראה עוז־רוחו, וכבר נוהרים אחריו חייליו הדבקים בו, קוטלים ומוחצים, ויחדיו יתקדמו הלוך והתקדם, פסוע בין פגרי הנופלים וקצץ בנסוגים מפניהם. בתחילת הקרב אין מקום לסגת, ואלה אשר יוכו במורך־לב ייאלצו לעמוד על נפשם, כי עוד צפופות השורות ואת מקום הנופלים ימלאו הבאים אחריהם, אשר שרי המאות ישלחום וישימו עליהם עין.

מתוך ריכבו יראה סנחריב את מהלך הקרב, ועיניו תרות תמיד אחרי רבשקה. הלה אינו חייב להיות בתוך שורות הלוחמים ממש, אלא עושה הוא זאת לענגו ולמען הלהב את הצבא, ויש אשר ישכח לחזור אל מלכו כי שטוף הוא בקרב. סנחריב אם גם יחרד לשלומו, בוטח הוא בו, כל עוד יראה את קובעו ושריונו נוצצים בין חייליו; כל עוד יראה איך אלופי צבאו באגפים לוחצים על האויב ומתקדמים. רוחו שקטה, והוא יודע כי עוד מעט ויגיע גם תורו הוא עם חיל־הרכב, לפי שאין שרי־הצבא נותנים לסנחריב ללחום הפעם כאחד מהם, אף כי יודעים הם ומכירים את כוחו ואת רצונו אשר לא יירתע מפני כל. למעשה, כל עוד הקרב נטוש כשורה, טוב לו היות משקיף מריכבו, כי בוחן הוא ללא הרף את המצב, עומד על כל תקלה בראשיתה, מבחין בכל הצלחה, שולח בלי חָשׂך רצים דחופים לשר־צבא זה או זה, ובשעת הצורך גם ישלח רץ דחוף להוציא את רבשקה מן המערכה. ואף כי קול־הקרב מגיע לאזניו בעמעום, הנה יודע הוא מתוך נסיונו, כי לא כהיראות הדבר לעין מרחוק, כן הוא נראה גם מקרוב; מרחוק יראה רק בנוע השורות זו מול זו, בשלימותן או בפירוקן, בנצנץ הנשק בשמש, ברחף נסי הקרב, וכדומה תנועות שהעין תופשת אותן, חרב מונפת, כידון מבריק, מגן מורם, קובע ושריון מתיזי זהרורים, אולם מקרוב יודע הוא כי הלוחמים כבר מתנשמים עתה קשה, פלגי־זיעה שוטפים בשרם, תנועותיהם ליאות במקצת מרוב הרג, ויש גם אשר יצניח לוחם חרבו על יריבו ולא יכריעו מתוך עייפות בלבד.

זוכר הוא סנחריב איך נלכד פעם אחת בין לוחמים עילמים ואשורים שהיו כה צפופים ודחוקים איש אל רעהו, עד כי לא יכלו להרע ולהזיק, כי לא היה ריווח לתנועה כל־שהיא; לעולם לא ישכח מצב משונה זה, בהיות הדוחק כה רב, עד כי בקושי ניתן להניע יד או רגל, ורק מעטים הצליחו לדקור את הסמוכים להם בבטנם או בירכם בנשק הקצר, ולא בתנופה עשו זאת כי אם בנעיצה, כבמתגנב. ריח הסרחון והזיעה נודף היה מסביב עד כי בחלה נפשו בכל אלה, ואחרי־כן, בהיות הוא ואנשיו שוב חפשים בשדה המערכה, בתנועה ובלחימה, נשם לרווחה וטעם אחר היה להשתערות עלה אויב. תמה היה סנחריב על עצמו שיכול הוא ברגע מכריע זה גם לחזות בקרב הניטש וגם להרהר הרהורים אלה על קרבות שחלפו.

עתה רואה הוא במצב המתהווה סביב רבשקה, הלוחץ בלי הרף על שורות האויב ומכה בהם בלא רחם. הוא מקצץ ומתקדם עם אנשיו באמצע, שעה שבאגפים עדיין נמצאים האשורים תחת לחץ המצרים ואינם מתקדמים אלא לאטם. במצב כזה עלולים הם לסגור על רבשקה ואנשיו המבקיעים לתוך לב המחנה המצרי, להקיפו ואף להכותו מפנים ומאחור. נראה כי בתוך להט הקרב אין רבשקה מרגיש בזאת, או נתעלם ממנו הדבר והנה הוא מכניס את עצמו בסכנה בולטת. סנחריב הריץ מיד רצים דחופים לעצור ברבשקה, וצו ניתן לשני גדודים בעורף להיחלץ אל המערכה בתווך. ושני האגפים, מימין ומשמאל, לאורך החזית באמצעית הבקעה הרחבה, נעים וזעים כנחש מתפתל בלי הרף, תוך מגע רצוף. ומאחורי הלוחמים הפעילים ממשיכים הקשתים והקלעים להמטיר חיצים ואבני־קלע.

כבר שעה ארוכה ששני המחנות נלחמים זה בזה בשצף־קצף, בעוד חיל־הרכב, פאר הצבא וחסנו, מחכה לתורו, לשעה בה יוכל לפרוץ ולשטוף בדהר, להכריע את מהלך הקרב, להביס את חיל הרגלי. ליד סנחריב עומד התרתן נבוסמשכן אשר על הרכב, מוכן ומזומן לאות אשר יתן לו מלכו, אך סנחריב עודו מחכה. את עיניו לא ימיש מן הנעשה בחיל רכב המצרים, ודמות אחת מושכת בעיקר את לבו, זו דמות שר־הצבא הניצב באמצע ברכב מפואר, מוקף נסי מלחמה מתנפנפים ולראשו הקובע הכחול. בעינו הבוחנת יכיר סנחריב לפתע בזיע החולף לאורך כל חיל הרכב המצרי לפי ראשי הסוסים אשר לפתע זקפום, כי הרכבים משכום בכוח בריתמתם. סנחריב הבין, כי קצרה רוח תרהקה לחכות, והוא עומד להדהיר את הרכב אל שדה־המערכה. מיד פקד סנחריב על נבוסמשכן, ורץ מיוחד יצא אל הגבעה אשר מעבר לבקעה לצד צפון, ונס בידו לאותת לפרשים המחכים חבויים בחורשות עצי הזית, מאחורי רכסים וסלעים.

האויב הוכנה לו הפתעה רבת־סכנה. כפי ששיער סנחריב במועצת שרי־צבאו, ישטוף הרכב המצרי, כנהוג, בדלקו אחרי חיל הרגלי, והוא פקד להכין לו מחסה ודייק כאחד. למען העלים את הדבר מן הסיירים המצרים ומרגליהם, הוחל בזאת אך עם התחלת הקרב. מן העורף הסיעו האשורים חלקי מיבנה ממכונות המצור, את עגלות־המטען, וכל מיני כלי־רכב אחרים שלא שימשו בקרב. הם ערכו אותם שורה ארוכה הסוגרת את מבוא הבקעה מקצה לקצה, כעין מחסום אשר יהיה בו לעצור את הרכב המצרי ואשר מאחוריו ימצא חיל הרגלי האשורי מחסה, ויהי גם פתח קליעה וירייה במתקיפים. כי בעוד חיל הרכב משני הצדדים פותח במסע ההתקפה, והם נישאים ובאים גלים־גלים, יודע חיל הרגלי כי שעת שידוד־מערכות זו היא גם שעת־כושר להצלת חייו ולנופש־מעט מלחץ הקרב; עתה הגיעה שעת חיל הרכב ועליהם לחמוק מפני כוח מחצם, לפי שהם נדרשים אך לסייע לחיל הרכב, ובגבור ידו — להימצא בעורף, חוסה בכוחו. הפעם ניתנה לחיל הרגלי הוראה מפורשת לסגת, למצוא לו מחסה במקום שהוכן לו, ולמשוך את הרכב המצרי אחריו, להיות לו המלחמה מפנים ומאחור.

עתה כבר היה רבשקה בריכבו, מיוזע, מלוכלך בדם, שרטת עמוקה בלחיו, אך רוחו איתן וכבר דוהר היה ליד סנחריב המחייך אליו, וכבר שורקים סביבם החצים מחיל הרכב המצרי. הפעם היה הקרב קצר יותר. בעוד חיל הרכב מתנגש, בחלקו אוסר מלחמה, רכב מול רכב, לפגוע ולהוציא מכלל פעולה את אנשיו, וחלקו דולק בעקבי חיל הרגלי הנסוג, והנה מצא לו חיל הרגלי האשורי מחסה מאחורי המחסום, והוא מקדם יחד עם רובי הקשת והקלעים את פני הרכב המצרי ועורך לו קבלת־פנים קטלנית. ובשעה זו דולק חיל הרכב האשורי בכל עוזו אחרי חיל הרגלי המצרי הנמצא בשדה פרוז, מכלה בו את חמתו ומשמידו ברוב אכזריות. מרכבות המלחמה של שני המחנות מתרוצצות בערבוב, בין פיגרי החללים, ורכּביהן ניכרים לפי לבושם, ציודם, ובעיקר לפי הנוצות, מראות הנחושת והכסף המקפצות ומתנוצצות ברכב המצרי.

שניים נישאים בריכבם המושכים את לבם של הקשתים. האחד הוא סנחריב, הנמצא בלב־ההשתערות והשואג בקולו בלי הרף, אף דורך קשתו מפעם לפעם, עתים מתוך הרכב ועתים לידו, כאשר הרכב מתעכב לפי פקודתו; נושאי צינה מגינים עליו מכל העברים, שלא יקלע בו חץ תועה, והוא מנצח על מהלך הקרב, ולידו רבשקה אשר גם בשתיקתו ובזעפו לא ינוח לרגע. והאחר, אשר יסב אליו את לב הכל, הוא תרהקה הצעיר, בריכבו המפואר, בקובעו הכחול וביפי תארו. לידו נמצאים גם כמה נסיכים עוּלי־ימים מבית המלוכה אשר יצאו אף הם להתאמן בקרב בפעם הראשונה בחייהם, לזכות במנת־תהילה, והם אך מכבידים עליו בעצבנותם, במורך־לבם, ולרוב גם ישבשו דרכו, לפי שרוכבים הם יותר מדי בסמוך לו. אמנם, הוא עצמו אינו מאבד את עשתונותיו ולוחם יפה, אולם בתוך הרעש והמהומה אין הוא יודע דבר מרור וסבור הוא לתומו, כי הקרב עודו בעיצומו וטרם נפלה ההכרעה. אך לא כן ידמה סנחריב המנוסה בסערות קרב. הוא כבר ידע, כי חיל הרגלי אשר למצרים הובס, וחיל הרגלי אשר לו מצא לו מחסה ברוּבו ולא נפגע, וחיל הפרשים שלו קרוב אף הוא להצטרף אל המערכה. ואכן, לפתע נשמעה צהלת שמחה בתוך חיל־הרכב האשורי, כי מן העורף הופיעו הפרשים הרוכבים על סוסיהם קלי־המירוץ, קשתותיהם בידיהם, ומאחורי המחסום הגיחו גם רובי־הקשת לתמוך בהם. המצרים הוקפו, בעודם לוחמים, לפי שהפרשים הגמישים היו מאחריהם ומלפניהם, ובעוד המצרים מתגוננים, כבר שוטטו ביניהם הרגלים והיו מבתקים אותם בחרבותיהם, פולחים בכידוניהם ומקצצים ברצועות הריתמה ורוטשים את בטן הסוסים. ותהי המהומה והמבוכה קרב המצרים שלמה. הם הוכרעו. עתה כבר לא נלחמו, אף לא התגוננו, כי אם ביקשו דרך לפרוץ ולהימלט. אך האשורים סגרו עליהם מכל העברים, והיה הנמלט משיג את חירותו אם הרומח החטיא את מטרתו ואם לא הדביקו החץ.

סנחריב התאווה מאד לתפוש את תרהקה ויתן צו לא לפגע בו, כי אם לתפשו חי. צו זה הציל את נפשו, כי הוא נלחם, קפץ מריכבו ועלה על אחד הסוסים התועים אשר הסתובב בלי רוכבו, גחן עליו, דפק בו בכל כוחו ונמלט כל עוד רוחו בו. ואילו הנסיכים מבית המלוכה, הצעירים והנפחדים עד למאד, נפלו בשבי, ושנים מהם נתפשו במו ידי סנחריב, אשר עצר בריתמת סוסיהם ובכף ידו גרר אותם מן הרכב, סחוב והשלך ארצה, כגורי כלבים, לקול צחוק הניצבים מסביב, אשר אפפם ריח הנצחון ובטחונו.

כן תם הקרב ליד אלתקה בבקעת נחל שורק. אף כי היה זה קרב־דמים ורבו חללי המצרים אשר כיסו את פני השדה, חיל־רגלים וחיל־רוכבים, הנה לדעת סנחריב היה זה קרב קל ביותר, כי המצרים לא הראו את ההתנגדות העזה והעקשנית, שבה נתקל סנחריב במלחמתו בעמים אחרים. אך היתה זאת, בלא תפונה, תבוסה מכריעה אשר הדיה יתגלגלו ויוסיפו. זו הפעם הראשונה בתולדות שני העמים, במגע הראשון שבין צבא אשור לצבא מצרים, ניגף חיל היאור הגדול, והפליטים אשר שרדו, שהמזל האיר להם פנים, ברחו בשבעה דרכים דרומה, והפיצו את אגדת חיל אשור אשר־לא־ינוצח.

פרק ששה־עשר: יום בחיי מיכה    🔗

[א]

ריב המפלגות לא שכך בירושלים גם לאחר תבוסת המצרים באלתקה, שבנא, אשר עמד בראש מפלגת המצרים, דרש ברבים וטען כי רק חיל רכב אחד הובס, ואילו רוב כוח מצרים טרם נכנס למערכה, ויכולים הם להעמיד כמה וכמה חיילות עצומים וחזקים מאשר נשלח, ועד כי יעלה בידי סנחריב לחצות את המדבר ולהכות את המצרים בארצם, עוד רחוקים הימים. מחזק היה את לב השרים, ויחדיו לחצו על חזקיהו, כי לא יפר את בריתו עם מצרים. והיה חזקיהו נתון במבוכה רבה. שריו אוטמים אזניהם משמוע על כניעה לאשור, מפצירים בו להתאזר באורך־רוח, ואילו ישעיהו טוען כל הימים כי הברית עם מצרים היתה בעוכרי־יהודה, וגם נגד אשור לא יחדל מלהטיח דבריו. לדברי הנביא אין לסמוך על אלה, וגם בפני אלה אין להיכנע עתה. על מי יסמוך איפוא, חזקיהו? בפי הנביא אך תשובה אחת: על אלהים! ואת אשר יגזור — יקום.

בימים קשים אלה, בגבור היאוש, והמוני הפליטים מילאו את ירושלים, והארץ טובעת בדם, עריה וכפריה עולים באש, נהיה הנביא רך ונעים בהליכותיו, אמונתו חזקה בו ודבריו — נחמה. בידי מיכה תלמידו שלח את דברו להביאם בפני חזקיהו לחזק את לבו; על פיסת־גומא רשם מיכה בחטף את הדברים, כאשר נאמרו מפי הנביא, ולא הם אשר השפיעו עליו, כי אם רוחו האיתנה, דרך־אמירתו — להט האמונה אשר לא תעורער. וכה אמר: “נשבע ה' צבאות לאמר: אם לא כאשר דמיתי, כן היתה, וכאשר יעצתי, היא תקום: לשבור אשור בארצי, ועל הרי אבוסנו! וסר מעליהם עולו, וסובלו מעל שכמו יסור. זאת העצה היעוצה על כל הארץ, וזאת היד הנטויה על כל הגוים, כי ה' צבאות יעץ, ומי יפר? וידו הנטויה ומי ישיבנה?”

בחדרו ישב חזקיהו ופיסת־הגומא בידו. הופך היה בה וקורא פעמים אחדות, נותן מבטו בפני מיכה היושב על הדום לרגליו, כמבקש דברי הסבר נוספים מפי שליחו. אם כי האמין חזקיהו באלהים ובחסדו כי רב, אין הוא יודע במה יוָשע, כי במצרים יבחל הנביא, ולאשור ינבא תבוסה על הרי־יהודה, מתוך בטחון אשר לא ישעה אל הבינה בעניני־מדינה ודרכם. שאם לא כן, מה טעם היה לדרוש הפרת הברית עם מצרים ולדחות כניעה בפני אשור? אולי תולה הנביא תקוותו במעמד סנחריב, כי לא יוכל שאת במצור ממושך על ירושלים ועל כמה מערי יהודה הבצורות, שאף הן טרם נכנעו לו; כי לא יוכל לעשות ימים רבים ביהודה בטרם היכה את המצרים, וגם המצב בגבולות ארצו לא יתן לו לשהות זמן ממושך מדי; כבר הגיעו שמועות כי מרודאך בלאדן שב וחרג ממקום מחבואו, ביצוֹת־הסוּף אשר בסביבי הפרת, להמריד את הכשדים, העילמים, ויתר בעלי בריתו בין שבטי הארמים ושרידי החתים, לעלות על בבל ולכבשה, כאשר עשה פעמים אחדות, עוד בחיי סרגון אביו.

אפשר, מהרהר חזקיהו, כי הנביא רואה את המצב לאשורו, אך אין הוא רומז על זאת, וכל דבריו יסובו אך על ציר אחד: אמונה באלהים. וזועף הוא על גילויי ספק בהטיחו בפני העם אשמה ישנה: “אם לא תאמינו כי לא תאמנו!” דעתו היא, כי כגדול האמונה — ימהר לבוא קץ העריץ, ואז: “בשובה ונחת תוָשעון”. גם על עברי פי־פחת לא נואש הנביא וניבא למפלתו. וחזקיהו נע בין אלה ואלה כאגמון ברוח. רבה המבוכה, והשרים ריב להם בינם לבין עצמם, ואין לך מקום אשר פושקי־שפתיים לא יפרישו ארסם, ולעתים גם למהלומות יקראו, עד כי תקוץ הנפש. רוח עיועים מהלכת בעיר.

המלך הושיט למיכה את פיסת־הגומא:

“שים אותה למשמרת בבית־הגנזים”.

“אין דבר מדבריו אשר אשמע ולא ארשום. שמורות בלשכת־הסופרים כמה וכמה מגילות קלף וגומא אשר עליהן העליתי את אשר שמעתי מפיו, לאחוֹתם ולחברם כי יהיו לאחדים. יש וגם אראה אותם לנביא. הוא מתקן לפעמים מלה, כי לא כן חשב באמרו אותה, ויש גם אשר ישלים את הדברים עד כי ילבשו דמותם הנכונה. נוהג הוא בי מנהג רבי בתלמידו”.

“אכן, תלמיד נאמן הנך, המורשתי, וטוב לו לאדם כי יאמין בגדול ממנו ובכל אשר יאמר, כי אז תשכון המנוחה בלבו, ותמים יהיה עם עצמו ועם אלהיו. לא כמוני, אשר אם גם אאמין בנביא ואכבדהו מאד, הנה לעתים תמוהים דבריו בעיני ולא אוכל הבינם”.

“גם הנביא יאמין בגדול ממנו ועל כן שלם לבו. מאמין הוא באלהים אשר לא יפר בריתו עם עמו, וכי שארית הפליטה תשוב אליו בלב שלם. הנביא אומר, כי הגאולה תבוא בגדול האמונה בה. וגם לא אכחד את אשר אמר לי: 'חזקיהו ישר־דרך הוא ומאמין באלוהיו, אך שריו יתעוהו, וטרם יֵדע את אשר עליו לעשות. ואלהים יטה חסדו לחזקים ברוחם!”

חזקיהו זע במקומו:

“הכה היו דבריו?”

“כאשר אמרתי”.

חזקיהו שמח בלבו. אמנם הנביא סבור, כי אין הוא חזק ברוחו. אולי כן הדבר, אך כל זה בא מרצונו לתקן את המעוּות בדרכי שלום, לא להיחפז מדי, לא להוסיף מהומה על מצוקה, בעוד כל הרוחות נסערות, וכל ניצוץ עלול להבעיר תבערה אשר אין לכבותה. יודע הוא יפה בסתר לבו, מה יש לעשות למען עקור את שורש הרע, וגם מוכן הוא לעשות כמה וכמה תיקונים בסדרי המלכות, לוּ אך יניחו לו האשורים והכל יבוא על מקומו בשלום. מתנחם היה כי יפעל לפי רוח הנביא, ואילו הוא דוחק עליו ומגלה קוצר־רוח. ואולי מקורו של קוצר־רוחו שהוא מוצא בחזקיהו אדם חלש באמונתו? אכן, הירהר המלך, אפשר ופה טמון רוגזו, לפי שאינו מפרש טיבו. אמנם, גם הוא, חזקיהו, מאמין באלהים בלב שלם, אך אין הוא מאמין כישעיהו כי הישועה תבוא באורח־פלא. אין הוא רואה מי יכול להצילו מיד אשור, אם סנחריב בעצמו לא יחליט לסור מעליו.

מיכה עודו יושב על הדום, שקט ומכונס, לרגלי מלכו השקוע במחשבותיו. אין זאת כי מצפה היה להמשך השיחה ובאשר מלכו השתקע בהרהוריו, בחר לחכות כמצניע עצמו, כי לא נאה הדבר לקום ולפרוש כל עוד לא רמז לו המלך על כך. וחזקיהו אשר עיניו נחו לפתע על מיכה, עמד לנסותו הפעם:

“האם לא ישגה לפעמים גם הנביא?”

“שגה ישגה, אם אמונתו תתרופף לרגע קט”.

“והמאמין אתה בכל אשר יאמר הנביא?”

“בכּל!”

“האם לא שגה פעם עד היום, והוא אדם ולא אל?”

“גם אם שגה, מתוך רחמים שגה!”

“היש ברחמים פתח לשגיאה?”

“יש ויש! רחמי־שוא — כניעה היא לרע”.

“הטובה בעיניך אכזריות על רחמי־שוא.”

“טובה לאין ערוך, כי מחסום היא לרעה השבה עקב הרחמים…”

“ואולי יש בנחומי הנביא רחמי־שוא?”

“אולי ליחיד, לנחמו בצרתו; אך לעם כולו לא יעוות הנביא את דרכו ואת משפטו, ולא יבוא להכשילו במדוחי־שוא; את אשר יאמר הנביא בחון יבחן בלבו הוא, ובאשר יאמין כן יהיה. ואני, תלמידו המתאבק בעפר רגליו הנני, ואמונתו דבקה גם בי. בשנים יאמין — כאשר הגיד לי בוקר אחד: — באלהים ובנבואת־לבו. כי אם שלם לבו עם נבואתו, אין זאת כי הנשגב ממנו מדריכו לבל ישגה”.

חזקיהו התעורר כמו מתוך סבכי חלום:

“נחמתני, בני! יפה כוח האמונה, אם הלב שלם עמה. לא כל אדם זוכה בה. רק התמים, וגם — החזק ברוחו… והנביא רחוק מהיות תמים בעולם אשר שחיתותו ידועה לו, אך חזק הוא כצוק בים סוער. מי יתנני כמוהו חזק באמונה וברוח!”

[ב]

עומד היה מיכה לרגלי החומה הדרומית־מערבית אשר להר־הבית, בצהרי־יום, שמש חורף נעימה מלטפת פניו, והוא תוהה על עצמו ועל כל מיני דברים; באפס־מעשה, בעמדו בטל מעבודה, ישתערו עליו המון הרהוריו. לאחר צאתו מבית־המלך, משוטט היה בחצר התיכונה ושוקל בדעתו, אם לסור אל לשכת־הסופרים ולהמשיך בכתיבת המגילה שהחל בה, או לגשת ולראות את פני חגית.

מאד התאווה לראותה, אך תמיד ברדתו אל האורוות, מקיפים אותו ילדים ואנשים מכל העברים, שמחים לפתוח בשיחה עמו ומגלים בבת־צחוקם הכמוסה, או ברמז ברור, כי יודעים גם יודעים הם יפה כי לא אליהם יבוא כי אם אל חגית הנאה. כמובן, כי לא יבוש בזאת, אך לא תמיד ימצא את השעה הנכונה לבוא אליה. הוא הבטיח לה לבוא הערב ולהוציאה ממחנק האורוות, למען יוכלו בשקט הלילה, לא מוטרדים מסקרנות הבריות, להשתעות כאוות־נפשם. חגית השפילה עיניה, מהססת, לפי שקשה לה להתחמק ולצאת בערב. בחורי ההרים נתנו בה עיניהם, מעתירים עליה רוב חיבה ורוגזים על מיכה אשר בעיניהם ייראה כעושק זכותם. אך נעתרה למיכה והבטיחה לחכות לו. על כן ניטל ממנו חשק־העבודה היום, ולא היה רגע פנוי שלא יהרהר בה, והיום נמשך בעיניו בעצלתיים. הנערה הרעידה את לבו ואת מנוחת נפשו, אף שללה ממנו את היכולת לעסוק בדברים שהוא רגיל לעשותם יום־יום, עד כי יש וייסר את עצמו חרש, כי לא ייתכן אשר אדם כמוהו יאבד עשתונותיו עד אשר דמות הנערה לא תמוש מעיניו!

המבוא הדרומי אשר להר־הבית היה גם כעין שער פנימי בין חצר המלך והעופל, ובלכת מיכה שמה מבית המלך, עבר דרך החצר החיצונה, ליד אכסדרת בית־יער־הלבנון, ולפי שבנין זה שימש גם כבית־הנשק, נעצר מיכה לראות באנשי־צבא הטוענים על כתפם כלי נשק להביאם, על גבי פרדים ועיירים, מן החוץ, לפי שאין להכניסם בתחום הר־הבית. היה זה מיטען רב ועצום — קשתות, אשפות וחצים, רמחים, כידונים, חרבות וגם מגיני־נחושת. שרי־הצבא דאגו לכל מיני נשק, ואשר לא נרכש בשעתו במקומות רחוקים, מכינים עתה בירושלים בחפזה בבתי־חרושת אשר הוקמו במיוחד, לפי שאין לסמוך על נשק אשר יוּבא מן החוץ, והשעה דוחקת.

עומד היה מיכה ואומד את שיעור כיכרי הזהב והכסף המוּצאים על כל הדברים האלה, ומשווה אותם לסכום המוּצא על מגילות־קלף והחזקת־סופרים בלשכת־המלך, ואחרי כן חוזר היה ומצרף לנשק גם את כל הסכומים המוּצאים על הצבא, אלופיו, חילו, והספקת כל צרכיהם ומדיהם, ועלה החשבון בעיניו לסכום עצום. והיה מיכה עומד ומחייך למחשבה הזאת אשר עלתה לפתע על דעתו, והוא מימיו לא חשב בזאת: לוּ חדלו מלחמות בארץ, וכל הכסף הזה היה מוּצר אך לצרכי התורה, בתי־גנזים, לשכת־הסופרים ומגילות, או לצרכי העניים והחולים הבטלים ממלאכה, לכלכלם, להקים להם בתים שלא יסבלו בבתיהם הרעועים והדולפים, או־אז באמת היה טעם לדבר ואימת המחסור לא היתה מטרידה את הבריות.

עוד הוא מהרהר בינו לבין עצמו, ואחד משרי־המאה, בחור חסוֹן וגבוה שזקנו מגודל וחרבו על ירכו, הציץ לפתע בפני מיכה המשתאה, והוא נראה לו מגוחך ואויל בחיוכו. אדם זה מעולם אחר נראה לו, משל מנחש היה אותו רגע כי לו ניתנה השררה בידו אל נכון היה מבטל קודם־כל את הצבא וכל הכרוך בו. היפנה אליו ראשו, בקרצו בעיניו לחיילים הכפופים לו, כאומר, הביטו־נא וראו טיבו של צמח זה, ולפתע קרא לו:

“הוי, אתה איש הקסת והמגילות, גש אלי!”

מיכה לא השגיח בנעימת־הפיקוד הגסה, שהיתה בקולו של שר־המאה, וניגש אליו ברוב אדיבות:

“מה בקשתך, שר־הצבא?”

הלה הרעים עליו בזעמו:

“עוד טרם אהיה שר־צבא! בּער אתה, אם שר־צבא תכנני ועל חָזי אות שר־מאה. אמנם, ביום מן הימים, כאשר חרבי תרווה דם אויבינו, ואפליא להכות בהם — ימַנו אותי שר־אלף! אך עתה, רואה אני כי אכן נבער־מדעת אתה, כי לא תבין כל מאומה במדי־צבא!”

“לא כל שאינו מכיר באותות הצבא נבער מדעת הוא, אדוני!”

“שר־מאה קרא לי, ולא אדון!”

“ובמה טוב השם שר־מאה מאדון?”

“טוב או לא טוב, אך יש לדייק!”

“בעיני אחת היא, וגם לא אכבד שר־צבא יותר מאיש־צבא פשוט, כי לא המדים עיקר, כי אם הרוח הנכונה לעשות טוב, כי אשר כוחו אך בפיו…”

שר־המאה הקדיר פניו:

“הגם מוכיח בשער שׂמוּך?”

“לא מוכיח בשער, כי אם את אשר אהגה בלבי”.

“ובכן, בלום פיך!”

“הן שאלתני דבר — ועניתיך”.

“אל תרבה להג!”

“וכי מלהג אנכי?”

“הקץ לדברים!” — הרעים עליו שר־המאה, משל עומד מיכה לפקודתו. עיניו ירו זיקי־חימה, ובהתקרבו למיכה הורה בידו על העיירים והפרדים הטעונים נשק בחוץ והוסיף: “גש ועזור לאנשי־הצבא להכניס את הנשק הזה פנימה, כי רואה אני בטל מעבודה הנך!”

מיכה פקע עתה אורך רוחו:

“לא לפקודתך אעמוד, ואסור לך להעבידני. כל אדם עושה את שלו”.

"שר־המאה אחזו בכתפו:

“מהר ועשה כאשר ציויתיך, ולא — תדע נחת זרועי!”

מיכה חש על כתפו יד אלימה, דוחפנית. מעודו לא אהב את הגסים באנשי־החיל, ובכל מקום שם ניצבו, על החומה או על המשמר של השערים, חומק היה בלי להתעכב לידם, שכן נוכח לדעת, כי יש אשר פגיעתם רעה באנשים ההולכים לתומם. בעיקר לא נשא את יחסם, יחס זילזול, לכפריים. הפעם נתקל באחד מהם המבקש להתעמר בו. בחמתו תפש בזרוע שר־המאה שהחזיקה עדיין בכתפו, וניער אותה בכוח כנער שרץ. ובעשותו כן, פנה לסור מן המקום. אך שר־המאה לא הירפה ממנו. בעוד אנשי־הצבא הכפופים לפיקודו עומדים תמהים לראות את אשר יעשה, הסתער שר־המאה על מיכה וסטר לו על ערפו בכפו הרחבה עד כי מעד ליפול. עתה נתעורר במיכה האיכר אשר בו, החסון והנועז ואשר לא יחריש בראותו אוון, ובטרם היה סיפק בידי שר־המאה להבין את המתרחש, ומיכה זינק אליו ובתנועת־יד חזקה הפילו לארץ, ואלמלא בוש היה, ודאי שהיה מכבדהו גם בבעיטה. כה גדל זעמו על הפגיעה בו, קודם־לכן בלשון הגסה ואחרי כן בזרוע לא תדע מעצור.

ובעוד שר־המאה מתנער ממפלתו לנקום במיכה, מזעיק אנשיו כי יחושו לעזרתו, ומיכה ראה והנה רעה נגד עיניו, כי לא יוכל לעמוד האחד בפני הרבים. אך ההצלה באה לו לפתע ממקום שלא פילל. מבין לעמודי בית־יער־הלבנון פרץ ובא לקראת המתקוטטים שר־אלף אשר עיניו ראו במחזה מרחוק. מיד הכיר במיכה הלובש להן כי מבני הענוים הוא, וחש לעזרתו, צועק מרחוק לעבר שר־המאה:

“הרף ממנו!”

שר־המאה אשר הכיר בקול הגבוה ממנו, הממונה על הנשק, נרתע לאחוריו, אך מלא זעם היה עדיין, ובהראותו בידו על מיכה צרח במלוא גרונו:

“הלזה דרך־ארץ לא יֵדע!”

שר־האלף חייך:

“הן זה הוא מיכה האיש, מלשכת־הסופרים אשר למלך. אכן, אתמהה כי לא ידע דרך־ארץ, ואני מכירו כאיש מאיר פנים, ומגילותיו ידועות בשער בת־רבים! לחינם רגזת עליו, שר־המאה!”

“הן בטל מעבודה ישוטט כאן וירמוס חצרות־המקדש!”

עתה פקע אורך רוחו של שר־האלף:

“סוב ולך!”

“כדבריך, אדוני!”

מיכה עמד מן הצד ורוחו נסערה בו. הנה ראה ונוכח לדעת איך יכול אדם הולך לתומו להסתבך על לא־דבר בסיכסוך אשר תוצאותיו מי ישור. ותמה היה לא מעט על שר־האלף אשר חש לפלטו מידי תוקפו. היה זה אדם צעיר כבן עשרים וחמש, לבוש שריון וקובע, מדי־מעמדו בצבא, שעומד היה ומחייך. לבסוף ניגש אליו:

“לפני שבוע ימים היה אדוני בבית אבי, השר עמיקם אשר על הדרכים, יחד עם עדה בת השופט יהואש, לבקש תרומת כסף וחיטה בשביל פליטי־החרב אשר בעיר. ואז גם הוגד לי, כי אדוני הוא תלמיד הנביא, ושמחתי עתה לחוש לרווחתך. רק אדם נבער מדעת כאיש־צבא זה יעלה על דעתו לכנות את אדוני בטל מעבודה!”

מיכה הודה לשר־הצבא, פרש ממנו בברכה ופנה ללכת, לעיני שר־המאה הזועף עדיין ואנשי צבאו המגחכים לתבוסת מפקדם אשר נפל בפח. עתה שבה אליו רוחו. מה טוב, הירהר מיכה, שאי־שם ישנה לעתים עין צופיה, כאשר קרה לו הפעם, כי אלמלא שר־האלף שראה בתיגרה מבין לעמודי־הבית, אפשר כי הללו היו חובטים בו כהלכה. ודאי, הוסיף להרהר, יש עין משגחת גם במרום, לפי שאין דומה הצלת יחיד להצלת אומה שלמה מידי העריץ. הירהר ויצא את החצר עד שקרב והגיע לפינת החומה הדרומית־מערבית אשר להר־הבית, וישב על גבי אבן כבדה אשר היתה לו, לעתים קרובות, מקום מרגוע. פה לא הטרידו אותו הבריות, ואף היה קרוב אל לשכת־הסופרים.

שר־האלף הזכיר את בת יהואש השופט. אכן, צדק. היה זה לאחר הפגישה בביתו של צפניה. הוא היטיב להכיר את שרי ירושלים ויקיריה. משך שבוע ימים עזרו בנות־ירושלים לבני־הענוים לחזר על פתחי הנדיבים אשר נענו הפעם ביד רחבה ובסבר־פנים. בני־הענוים היו אך מלווים, כמאשרים את שליחות המלך. ואילו הבנות, בנועם־פניהן ובמתק־לשונן ידעו להרך את לב עשירי ירושלים, והתרומות כבדות היו. מיכה הוטל עליו ללכת עם עדה, בת השופט. באמונה, כי בעלת נימוסים יפים היא, אך משהו היה בה זר לרוחו ולטעמו. הנה — לבושה. אף כי הימים ימי חורף, לבשה מעיל דק, עשוי צמר לבן, לצוארה אטון מצרי שקוף, חושפני, מדי התכופפה היה חזה הצח מתגלה מתוך המחשוף, ולפי שגבוה היה ממנה, והדבר נשנה מפעם לפעם לא ידע אנה יפנה מבטיו. כאשר נתקל בעיניה, נשקף מהן מעין תום ונועם, משל רחוקה היא בתכלית מכל מחשבה זרה. קרועות היו עיניה בפוך, לחייה דימו כלוהטות מכחל ושרק, והבושם נדף ממנה עד כי חש סחרחורת־מה. לא תיאר לו כי יש ואדם יתהלך בחברת אשה צעירה וירגיש את עצמו לא בנוח כאשר הרגיש את עצמו אותו יום בחברתה. בעברם במקומות־ציבור, סואנים מרוב אנשים, מיהר בלכתו כנחפז, עד כי פעם אחת לא התאפקה וכיהתה בו:

“אדוני רץ כבורח מן האש”.

“הֶרגל הוא לי” — הצטדק.

“ועלי תכבד ההליכה על פני אבני ירושלים יום תמים!”

ולמרבית התלאה לא שמה אל לב, ובמעלה הדרך לעיר העליונה, שלבה זרועה בזרועו, כמבקשת להישען אליו, ודבר זה היכה אותו בתדהמה ממש. את מבטיו העיף לכל צד לראות, אם כין איש רואה אותו בכך, לפי שמוזר הוא מראה אדם כמותו, בלבושו הדל מעשה־בד, והנעול סנדלים פשוטים, הקסת למתניו, וצניפו לראשו, והוא מהלך שלוב־זרוע עם אחת מבנות ירושלים הידועות, אשר לבושה, הילוכה, קישוטיה, וכל כולה, אך תמונה נכונה, כאשר צייר אותה הנביא, והיא גם מטופפת ומעכסת בלכתה!

זה היה המחיר, אשר שילם מיכה בעשותו את המעשה לטובת הפליטים, ואין לבו מיצר, אך דומה, כי לוּ נדרש לשנוֹת מעשהו לא היה הולך עמה. ועם כל זאת אין הוא יכול להכחיש, כי נעימת־הליכות היא, ונהגה בו כיאות לאיש מלשכת־הסופרים. אפשר ובסתר־לבה היתה מלעיגה עליו מעט, אך לא הראתה כל אות לבוז־לב, ובהיפרדה ממנו בירכה אותו לשלום בנועם־פנים ובבת־צחוק ורוב נדיבות. אותה בת־הצחוק אשר בנות־ירושלים יודעות לסגל עצמן, להפריחה בצאתן ובבואן.

בערב, לאחר פרשו ממנה, משווה היה אותה לחגית נערתו ממרשה, וידע מה רב המבדיל בין זו לזו, כי פשוטה חגית כפת הרדויה מן התנור וריחה נודף, לעומת זו המעודנת מבחוץ, ובלבה — מבוכה.

[ג]

מיכה נשם לרווחה. שוב נזכר בריב, אשר היה לו עם שר־המאה ואחריתו הטובה. זו גסות־הרוח אשר בפניית איש־הצבא אליו, דרך דיבורו לאכוף עליו לפתע מעין שעבוד סר־טעם, ללא כל בושה, ורק בתוקף הזרוע ויצרו הפרוע, הלא הוא מן הדברים העלולים לעשוק חירות אדם ולסכן קיומו; לפי שכל כפייה פותחת פתח לרעה גדולה ממנה, ואפילו היא באה לשמש את הרבים, הירהר מיכה, חייבת היא לבוא תוך הסכמת הרבים, ולא בשרירות לב היחיד הנוטל שררה לעצמו ומפקיע את האדם, ההולך לתומו, מרצונו ומדעתו. אכן, כל הכרוך בחרב, בכוחה, בשלטונה, בעצם־תכליתה — יש בה מן הרע, וככל אשר יקדים האדם להיפטר ממנה כן ייטב לו. ואילו לעת־עתה צר שאין האדם יכול בלעדיה, ועליה מתבזבז כספו והונו ומסי העם לרוב.

בשבתו על האבן ומבטיו משוטטים על העיר המוצפה זוהר רב, והוא נרגע לאחר המקרה שעקרוֹ ממנוחתו, שב להרהר בחגית, אשר חזרה כבשה את לבו כבאותם הימים במרשה בחג־האסיף. בגילו אין מצויים ביהודה גברים אשר יתהלכו ערירים כמוהו, בלא אשה. שקוע היה יתר מדי בעבודתו כסופר אשר לה הקדיש את עתותיו, וסבור היה כי כן נגזר עליו, ואין לו בלתי אם להמשיך את חייו ולמצוא טעם להם אך בעולם התורה והנבואה. כבר השלים עם המחשבה הזאת ורוחו חזקה בו לעשות בשדה אשר מעטים יחרשו בו, להכין צידה לעם ליום צרה ותוכחה, להיות לו לפה. הן גם זאת שליחות, ואם כי לא יבנה בית לעצמו, התנחם כי בונה הוא יחד עם חבריו את בית ד', להאדירו ולחזקו בעיני העם.

אפס בהיותו במרשה חוללה הנערה הזאת תמורה עצומה בנפשו. עתה, חזרו והשליטו עצמם עליו אותם הרגשות אשר המו בו בהיותו במחיצתה במרשה, במשנה־תוקף, ובפרץ מאוויים — לפתע חש וידע כי מדכא היה בחובו את הרגש המפכה בלב כל אדם, ואם כי חָלק מאהבתו לאנשים, והיה שקוע בעבודתו אשר השביעה את נפשו, בכל־זאת חטא חטא לעצמו כי הדיר את גופו מאהבת אשה.

עתה, כאשר חזר ונפגש עם חגית בדרך לא פילל לה, חזרו רגשותיו והתעוררו ואף נוכח לדעת כי גם הנערה מצפה לו, תולה בו את עיניה. אם החסיר יום ולא סר אליה, שאלה ורמזה לו, כי בלעדיו לא מצאה לה מקום, וחיכתה לו בכליון־עינים.

מפיה נודעו לו פרטים על בית אביו. הוריו ושתי אחיותיו ובני־ביתן יצאו, כפי שידוע לה, ללכיש הקרובה והבצורה, ומצאו להם שם מפלט. אביה מת לפני כן. כי בחרשו בשדה ניגפה רגלו באבן או בקוץ ממאיר, הפצע העלה מוגלה והוא לא דאג לנקותו, לסוכו בשמן ולחבשו. יקרה אמנם לעתים שפצעים מעלים ארוכה גם באפס טיפול, אך לא כן קרה הפעם. החובש ממרשה, אשר נקרא להחיש לו ישע, בדק את הפצע, עשה את אשר עשה, אבל לאם ולחגית הגיד, כי מצבו נואש, לפי שאיחר את המועד; לוהט הוא כמוּצא מן הכבשן, וזה אמר החובש, אות רע הוא לחולה, ואין לדעת אחרית דבר. ואכן, לדאבונם הרב, נפח אביה את רוחו בשל פצע קטן שהזניח.

משנפתחה הרעה, ומסביב עלה עשן־השריפות בידי אנשי־אשור, והנסים מן הטבח האיצו גם בהם, קמה אמה, צררה בחבילות חלק מרכושן הדל, מעט דברי־צידה, ועל גבי חמור העמיסום ועלו יחד עם הפליטים ירושלימה. אמרה אמה ללכת ללכיש, או אל לִבנה הבצורה אף היא, אולם חגית התעקשה ואמרה: לא! רק לירושלים נעלה. וסיבת עיקשותה נעוצה היתה ברצונה החזק לשוב ולראות את פניו, ואילולא בושה, עולה היתה להר־הבית לשאול עליו בלשכת־הסופרים. כאשר נכנס עם רעיו אל האורוות, כה נפעמה בה רוחה עד כי לא יכלה להוציא הגה מפיה, הסתכלה בו בהיחבא, לבל ירגיש בה מיד, אך הקשב הקשיבה יפה לדבריו, ואז, גילתה לו, לחשה לעצמה, כי אכן זהו האיש אשר נועד לה. בפשטות ובתום, בלא להסתיר דבר גילתה לפניו את סודה, והוא אך עיניו הלוהטות אמרו לה את אשר בלבו.

הבטיח לבוא ולראותה עם בוא־השמש, ועתה בשבתו על האבן מהרהר הוא בה, רואה אותה בלכתה, בהרימה את זרועותיה להשיב תלתל סורר למקומו ולכנסו מתחת למסרק ששיניו תקועות בתסרקתה, לחזק את קווצות־שערה, והמסרק, שהוא גם פאר לראשה, עשוי שנהב, מתנת אביה אשר לא חסך כסף לגרום לבתו קורת־רוח, כי אהב אותה ופינק אותה. מסרקות ממין זה לא היו מצויים הרבה במרשה הקטנה, כי לרוב השתמשו בהם הנשים בירושלים או בלכיש, ומוצאם משומרון, שאומניה היו מיטיבים לחתוך בשן ולהתקינו מלאכת־מחשבת לנוי ולשימוש כאחד. משני צדדיו נחרתו בו צורות כפירי אריות, תואים או ברבורים, והיה המסרק הנאה מצחיר על שחור שערותיה ומוסיף לה לוית־חן. מעט מאד היו השמלות אשר הביאה עמה, רובן שמלות־בד, אך כולן נשאו עליהן ריקמת שָני מעשה ידיה, ריקמה עדינה — פרחים ורימונים העוטרים את שוליהן למטה, סוגרים מסביב לצוארה בארגמן, בכחול ובאדום, ולמתניה חגורה שריקמתה כבדה וצפופה, משבצות־משבצות, צבע האחת יוקד מעל לאחרת, והחגורה מבליטה את גופה החטוב.

לקראת בואו מתנאה היתה, והפליטים מגחכים בינם לבין עצמם, קורצים עין, ואילו כמה מבחורי־ההרים, שהיו מחזרים אחריה, ליוו אותה במבטי־קנאה שכירסמה אותם חרש, כי הנה ראו איך בא זה איש הקסת והמגילות ועושק אותה מתוך זרועותיהם ממש. ולא ידעו האנשים האלה, כי עוד־קודם לכן נפגש בה מיכה בשדות מרשה, ועוד אז כרתו ביניהם ברית־אהבה.

מתוך פינה באפלת־האורוות היתה אמה מלווה אותה בברכה חרישית, ואושר הנערה השפיע גם עליה לטובה, כי ראתה מה רבה התמורה, שחלה בה מאז שבו ונפגשו, ומיכה מכובד היה בעיניה עד למאד. לפני צאתה של חגית גחנה האם ולחשה לה על אזנה חרש:

“אל תאחרי לשוב, בתי, שלא ישׂיחו בך אלה”.

“הזמן עובר, אמי, עד כי לא אדע וחצות לילה כבר מאחורינו. בצמא אשתה את דבריו. מספר הוא לי על המלך, על מלאכתו כסופר, ועוד דברים נכבדים אשר עליהם ידובר בחצר המלך”.

“כבר דוֹברת צחות אַת, כאחת מבנות ירושלים”.

“הה, לא אמא! מיכה מספר לי עליהן דברים אשר לשמען תצילינה שתי אוזני!”

“כדרך העשירות והמפונקות; כי לא תחסרנה דבר!”

“אכן, מרוב טובה ושפע, ומהיותן קלות־דעת, לא כמשפט הבנות בכפר, שהעמל הוא לחם חוקן ובשעשועים לא תשגינה כמוהן! אך לו ידעת, אמי, מה רבים געגועי למרשה, לביתנו הדל!”

“מיכה בן־ירושלים הוא לכל דבר”.

"אם תחשוק נפשו בי, ירד אתי למרשה, ולא — "

לא כילתה הנערה את משפטה, כי בתוך החלל האפל אשר למבוא האורוות ניצבה דמות מיכה הגבוהה, לבושו בוהק מלובן, אדרת כהה על זרועו האחת, והוא נראה כאחד הבא בשליחות נעלה, ולא כאדם מדרי־מטה הבא לראות אחת הנערות. תמיד היה בהופעתו משהו שלא מן המציאות האפורה, הן במראהו המעורר כבוד, הן בארשת פניו, וכן בדרך־דיבורו. אהוב היה על כל שוכני־האורוות, כי מאז הופיעוֹ אצלם לראשונה, חלה תמורה במצבם, רוח אחרת עברתם, ובזכותו הרגישו, כי אין הם בודדים בירושלים הגדולה והמעטירה, כי יש דואג להם וברית־אחים כרותה בינם לבין תושבי־הבירה, אף כי לא תמיד ידבר בשבחם. מיכה כל מהותו שפעה אמונה חזקה, והזקנים אהבו לשוחח עמו אף ביקשו לקפחו בדברים, ועיקר השיחה עמו והשאלות שערמו לפניו לא באו בלתי אם לשמוע אל דברי תשובתו הכנים והשקולים. בענין אמונה וכוחה סיפר להם מיכה יום בימים, כאשר חסידיו נתקהלו סביבו, מעשה אשר קרה לו לפני ימים מעטים בירושלים.

אבן טוען היתה בירושלים. כל מי שאבד לו אבדה נפנה היה לשם, וכל מי שמצא אבדה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה. בלב השוק בעיר העליונה מצויה היתה האבן, גדולה ורחבה. בימי חג ומועד, כאשר העיר הומה מרוב אנשים, עולי־הרגל ובני־העיר המשוטטים בה, יִקרה לא פעם אחת כי יאבד מה לאדם, או כי ימצא אדם חפץ אשר אבד לחברו, והיה המוצא מביא את האבידה ומניחה על גבי האבן לראווה לעין כל, גם מבלי להכריז על זאת, כי נעשה הדבר נוהג, ובעל האבידה בא לבקש את שלו על גבי האבן. ויש גם אשר ילד תועה מעולי־הרגל יאבד להוריו בתוך הדוחק והמהומה, והוא מתרוצץ בקול־בוכים לחפשם. מיד יקחהו אחד מתושבי־ירושלים בידו ויובילו אל אבן הטוען. והיה הילד יושב על גבי האבן בשוליה, עקבי דמעות על לחייו והוא מיטיב את לבו ברקיק־דבש או ממתק אשר נתן לו אחד העוברים ושבים, להפיג פחדו, וכעבור שהות קלה כבר נמצא בידי הוריו אשר נחפזו לחפשו ליד האבן. פה היה המקום אשר המוצאים והמאבדים נפגשו, זה למצוא אבידתו וזה להחזירה. על גבי האבן אפשר היה לראות מדי יום ביומו מטפחות, תרמילים, כלים שונים ועדיים, משרוך־נעל ועד אבן טובה. והיו המוצאים אבידתם מברכים את האבן, וכל עין נחה עליה מתוך חיבה והערצה. ואין יודע אל נכון מי קבע את האבן, ומי הגה את הרעיון הטוב, אך כנראה עתיקה היתה, ויש אומרים כי היתה לפנים מזבח לעובדי־כוכבים, ועוד ניכרים בשוליה החריצים שהובילו את יין הנסך מן השקערוריות. אך עתה, הואיל והיא ענין שתועלת בו לציבור והיא מחנכת אותו למעשים טובים, הופקעה מטומאת עברה ונעשתה מקום שהחיים קידשוהו.

והנה — סיפר להם מיכה — לפני ימים מספר עבר ליד האבן, ואדם אחד, לבוש קרעים ושערות־ראשו גדלות פרע, מאלה אשר נתבלע שכלם והמשוטטים לעתים ברחובות העיר ובסמטותיה, גחוּן על האבן, הופך ומחפש בין כל החפצים ומניחם במקומם בלא לקחת מהם דבר. מפעם לפעם חוזר היה להפוך בערימה, הצער נסוך על פניו והוא מסלק את הדברים ממקומם, משיבם ברוב יאושו וחוזר לחפש, עד כי נגע עמלו זה אל לב מיכה, והוא פנה אליו:

“מה תחפש בזה, אישי התועה?”

הלה נעץ בו עינים תמהות:

“את אשר אחפש לא אמצא!”

“אין לך אבידה שלא יביאוה הנה”.

האיש שתק והוסיף לחטט בין החפצים השונים.

“התוכל להגיד לי מה אבד לך, אישי!”

“לא את אבידתי אחפש בזה, כי אם את אבידת בני ירושלים!”

“אבידת בני־ירושלים?” — תהה עליו מיכה — “מה היא כי אדע?”

ואז השיב לו האיש בעצב ובשקט:

“האמונה אשר אבדה להם”.

ובכלות מיכה את סיפורו אמר, כי זמן רב אחרי כן קשה היה לו להסיח את דעתו מן המוזר אשר חיפש את הדבר היקר והחשוב ביותר לאדם על גבי האבן, הלא היא האמונה, שהיא ראשית כל ותכלית כל! והפליטים אשר הקשיבו לשיחו, שקעו אף הם בהרהורים, כי אכן היה בסיפור קטן זה משהו מעורר את האדם להאמין, ובעיקר שהדברים יוצאים מפי מיכה. כנוּתו, דרך שיחו וגישתו לאנשים, הוסיפו ערך ומשקל לדבריו. מסתכלים היו בו בחיבה, ועצם בואו לחגית היפה אף הוא נראה להם, וגם בחורי־ההרים הבינו, כי לשוא יחפשו בו פסול. ובצאתם יחד, היו שוכני־האורוות מלווים אותם ברחשי ברכה.

על פני הרצפה ובפינות הבליחו הפתילות בנרות־החרס והאירו קצת את החלל הזרוע צללים ארוכים, צללי העמודים התומכים בתיקרה השחורה, העבשה והמכוסה קורי־עכביש. חגית חרגה לקראתו מתוך הקדרות כפרח־לילה בהיר הבוהק בכוח עצמו, שערותיה סדורות, מכונסות במסרק־השן על ערפה, שמלתה צחורה וריקמתה הכחולה מקיפה את אימרתה ושרווליה מקצות כתפיה עד לאמת היד, וכל כולה רכה וענוגה, עד כי מיכה נרעש לבו למראֶה. עדיין רואה היה בה מעשה נס. לא תאר לעצמו, כי יכולה אשה למלא לב אדם עד כי תניס ממנו מחשבות על ענינים רבים ונכבדים. לא אחת תהה על זאת, אך לא חשב לו את הדבר לחטא. יבואו ימים, והוא ישוב ויעסוק ביתר התמדה וחשק בעבודתו, עבודת הסופר, ולא יגרע כי אם יוסיף. עתה הגיעה השעה לעשות לביתו.

לילה אפל קידם את פניהם בצאתם את האורוות. רק הכוכבים בשמי־ירושלים הגבוהים הרשיפו, זרועים לרבבות במרומי־הכיפה, רומזים על שרטוטי־ההרים, כמרטטים על רכסיהם. חגית לא ידעה לאן תפנה בחשכה מפחד פן תינגף באבן, ועמדה רגע כאובדת עצה, עד עשותה את המעשה הפשוט שיש לעשותו נוכח תמימותו של הגבר: שילבה זרועה בזרוע מיכה, כאשר עשתה בלכתם בשדה במרשה, נשענה אליו חרש, ופסעה לאשר יוליכה. בחוש מה במגע גופה הרך והרוטט, שוב עברהו הנועם, והיה הולך שקוע בשתיקה ענוגה ונפשו רוגשת מרוב אהבה. לפני ימים מועטים נהגה בו כן עדה לעין השמש, בלכתו אתה לחזר על פתחי עשירי ירושלים, אך מה רב ושונה הרגש.

אותו יחס, שהיה רודם בבשר מיכה ובנפשו, שוב התעורר בו עתה במלוא כוחו הטהור, המפכה כמעיין צלול. הנערה המתרפקת עליו בכל תומתה וחמודות גופה הצעיר, הנותנת בו אמון כבת צעירה חוסה בצל אביה, השתלטה עליו, עד כי לא יֶדע במה יפתח. הוא, נביא השולט בניבים, הבורר מהם להביע את נפשו בשאתו מדברותיו בפני העם בשער המזרח מול רחוב בית ד', הוא אשר שיג לו עם הנביא, עם המלך, עם שרים וסופרים בלשכה, והנה לפתע, במחיצת נערה פשוטה ממרשה, הוא נבוך ונרעש, חדל־ישע. לצידה יהלך ולא ידע מה יעשה, עד כי נתעורר בו החשש, אולי אדם אין־בינה יהיה בעיני הנערה. ואמנם, לא התאפקה חגית ושאלה אותו כמבקשת לדובבו:

“שותק אתה, מיכה, כאשר ישתוק הלילה הזה סביב”.

“אכן, מחסום אשים לפי, כי חזק הרגש אשר יפעים את לבי”.

“דבּר ואשמע במה תהגה”.

“גם אם לא אדבר אהגה רק בך, חגית!”

הנערה צחקה בקרבה:

“הנה דבר תדבר, אך התאמר את אשר בלבך?”

“אשימך כחותם על לבי, הטי אוזן להלמותו ותדעי פשר דברי”.

וחגית, כמשפט אשה, המבקשת לדעת דבר לאשורו, חזרה ושאלה:

“ענה לי, מיכה, ואל תכחד: מדוע לא נשאת אשה עד היום?”

מיכה החשה רגע. שוקל בדעתו, והם עודם מהלכים ליד חומת הר־הבית, כי לא מצא לו מקום טוב מזוֹ הפינה הדרומית־מערבית, בה טוב לשבת על גבי האבן, להקשיב לשיח הלילה ולהרהר הרהורים. מבקש היה להושיב את הנערה לידו, להיות קרוב אליה בגוף ובנפש. חש, כי הפעם חייב הוא לדבר אליה, כאשר עוד לא דיבר לנערה מימיו.

אדרת עבה ושחורה עשויה טוי־שער־עזים הביא עמו מיכה. הוא ידע משפט הלילה בירושלים, בהיות השמים בהירים וקרים פי כמה וכמה, וחשש אולי תאחז צינה את חגית. הטיל את האדרת על כתפיה הרכות, ולפי שרחבה היתה למדי, נמצאו שניהם חסוים בה, והוא אפוף נעימות גופה. זו נלחצת אליו כילדה קטנה, מתכווצת בחיקו.

“לא נשאתי אשה, כי לראשונה הקדשתי את עצמי לנבואה ולעבודת־הסופרים. סמוך אני אל שולחן המלך, את לחמו אני אוכל. זה כל שכרי בעמלי, ואיך אבוא בברית־הנישואים עם אשה ואני חסר־כל? וגם בנות־ירושלים לא טובו בעיני. כה חלפו הימים, ואשר היה במרשה הן תדעי כמוני. ימים רבים נשאתי דמותך בזכרי, וכאשר הופעת לפני, מדמה הייתי כי חזיון־תעתועים תראינה עיני. ועתה, חגית הנאהבת, את אשר בלבי אמרתי לך, ואין לך כי אם להגיד לי, הטוב הדבר בעיניך להיות לי לאשה?”

“התאבה לשוב עמי למרשה לעבוד את אדמת אבי?”

מיכה החשה. הנערה שאלה שאלה קשה, אשר מיום בואו ירושלימה לא פסקה מלהעסיקו. התחיל משיח דאגתו באזניה. איש־האדמה הוא מנעוריו, וגם פה, בירושלים, מתגעגע היה ימים רבים לשדה ולכרם. יש ובלילה, בעלותו על יצועו, כאשר מראות מרשה היו חולפים לפניו בדמיונו, ראה כל פינה, כל עץ ושיח אשר בנחלת אביו, החלקה שחרש יום אחד יחד עם השור, בורות־המים אשר התקין ברוב אהבה ושקידה, הלילה בו ראה את רוח־אלהים מרחפת על פני השדה לנוגה הירח, והוא לוחץ אל לבו את מגילת־הקלף הראשונה אשר כתב. וכאשר אהב את עבודת הסופר, כן עצמה בו השאיפה וחזקו הגעגועים לחזור ולחוש באדמה ובעבודת־השדה. רק פה, בשבתו בירושלים, הבין מה יפים הם החיים בכפר, בתומתם, בפשטותם, בעמלם, ביגונם ובששונם. ומאד הבין לרוח הנביא המורה הגדול, אשר את רוב ימיו יבלה בכרמו ובנחלתו הקטנה אשר בבקעה סמוך לירושלים, לפי שבה בלבד ימצא מרגוע לרוחו הנסערה. ידע הנביא לחלק את יומו ואת אהבתו לאדמה ולנבואה כאחת, והשכיל יותר ממנו להיעזר בדבריו ובמשליו הלקוחים מן הכרם ומן השדה. לא פעם, בימים קשים, ימי חשבון־הנפש, בראותו רוע־לב תושבי ירושלים וזדונם, התעורר בו במיכה רצון חזק לקום ולברוח מן העיר הזאת, לשוב אל מכורתו אשר שלווה בה ונועם. הרגשה זו נתעוררה בלבו ביתר שאת בעשותו את חג האסיף במרשה. אך ידע כי עליו להיאמן לתעודתו — מחנך הוא את חבריו הצעירים בעבודה שאין הוא יכול להשליכה מאחרי גוו, ואשר עשה בכינוס דברי החזון אשר למורו ורבו, בכתיבת המגילות בספר מלחמות ד', ובהעתקת דברים אשר מצא בבית הגנזים, יוכלו להעריך אך הבאים אחריו, וגם הנביא והמלך מכירים בערך עבודתו זו. הוא עצמו טרם יֵדע אם פטור הוא ממנה, אם רשאי הוא לקום ולפרוש לכפרו, כי עוד רבה העבודה ואין אחר אשר יעשנה. ועוד זאת, עתה אין איש יודע מה ילד יום, אף כי מאמין הוא בדבר הנביא, כי ירושלים לא תיפול בידי צר. על כן ידמה, כי שאלה קשה שאלה אותו חגית וטרם ידע מה ישיב, כי באֶמנה יוצאת נפשו למרשה ולכל אשר לה, ודומה לו כי שם ישוב וימצא את אשר אבד לו עד כה.

חגית הקשיבה לו ודבריו כבשו את לבה:

“לא אכביד עליך, ואת אשר תאמר אקיים, אך טוב יהיה, אם נבנה לנו בית במרשה, כי לא אדע מה אעשה בעיר הגדולה הזאת. לו ניתן לי ויצאתי עתה, בחשכת הלילה, והלכתי בלי נוח עד אשר אבוא שם, כי געגועי חזקים לאין חקר. אף כי יודעת אני כי את ביתנו ואת כל אשר לנו החריבו האשורים, ואת אשר הותירו שדדו אל נכון הפלשתים, ועלינו יהיה להתחיל הכל מבראשונה”.

“גם געגועי גדולים ועזים המה. ואולי לא אצדק בדמותי כי לא יהיה אחר אשר יעשה את העבודה תחתי בלשכת־הסופרים. את שלי כבר עשיתי, ותמיד יימצא האדם הדרוש להמשכה, וחטא הוא לחשוב כי אין בלתי. אך יתן אלהים ונזכה לחזות בפתיחת שערי ירושלים, וידענו את אשר נעשה”.

“מיכה” — לחשה חגית כאשר נשתתקו — “קר לי…”

שותקים היו, גוף לגוף הביע אומר, התשוקה אחזה את שניהם.

מקרנות־החומה פלחו תקיעות שופרות את בל הלילה. שעת חצות הגיעה, שעת חילוף משמרות. לפידי־אש הועלו לאות, כי לא ינומו שומרי החומה, ולאור הלפידים נראו אנשי־הצבא חולפים כצללים על פני רקע השמים הכהים. מהם עולים לחוֹמה ומהם יורדים לתת תנומה לעיניהם. ויהי הדבר לאות גם למיכה, כי כל עבודה נעשית בידי משמרת: אחת אחת במקומה ובשעתה. וישמור את הדבר בלבו.

פרק שבעה־עשר: עקרון באה על ענשה    🔗

[א]

תבוסת־המצרים בקרב ליד אלתקה החרידה את סרני עקרון ויושביה, כי במצרים שמו מיבטחם. כל הימים היו המצרים מבטיחים, כי עזרתם בוא תבוא במועדה. אך לא כן תיארו להם שרי־עקרון את עזרתם. הם, שעמדו במריים ולא נכנעו, צמודים לברית עם בני־יהודה, סבורים היו, כי המצרים יחישו צאתם למערכה, ואת הקרב המכריע יערכו לא בקרבת־מקום כאשר עשו, אלא יקדמו את פני־האשורים בעמק מגידו, בחיל כבד וערוך יפה. והנה איחרו לצאת את ארצם והופיעו לאחר שצבא אשור כבר פשט ביהודה ובפלשת להחריבן, ולאחר שנתברר להם, כי אכן סנחריב יעלה על מצרים. אז יצאו בחפזון לקדם פני הרעה, להוכיח כי אין הם משענת קנה רצוץ. אך במערכה נתגלו כרומח רצוץ, וכל גבורתם בשדה־הקרב נָשָתָה. ברוב פאר הופיעו, זריזים בלשונם וכושלים בזרועם. ברוב יהירותם אף לא ביקשו לא את עזרת הפלשתים ולא את עזרת בני־יהודה, כי לעצמם בלבד אמרו להבטיח את תהילת הנצחון. אנשי־עקרון, אשר עמדו על חומות עירם, ראו רבים מהם נמלטים מנוסת־חרב בכלי־הרכב המעטים אשר שרדו, בדרכים המוליכות לעבר עזה, מצרימה. וימים מעטים אחר־כך עוד התנהלו במשעולים ולצדי הדרכים, בסתר־שיחים ועצים, חיילים מן השרידים, גוררים בקושי רגליהם, מהם פצועים, ותכליתם אחת ויחידה — לברוח הרחק ממקום המערכה, ולהציל את נפשם מידי אנשי אשור המזנבים אחריהם.

ברור היה לאנשי עקרון, כי מפלת המצרים שמה קץ למרד, ומעתה אין להם בלתי אם להיכנע ולייחל לחסד מלך אשור. אך השרים, אשר פשעו באשור והסגירו בשעתם את פדי מלכם לידי חזקיהו, ידעו כי לא תהיה להם חנינה גם אם ייכנעו, ועל־כן גמרו אומר לכפות על העם את רצונם, ולפי שהצבא עודו נתון למרותם, פקדו על סגירת השערים ונעשו כל ההכנות לעמוד בפני סנחריב. על החומות הועלו כדי השמן והחֵמָר הבוער, אשר יישפכו בעודם רותחים על ראשי הצרים, ורובי־הקשת והקלעים תפשו את מקומם.

היתה זו תכונה לקראת מלחמה אשר אין לה שחר ואין לה תקווה, חרף רצון בני עקרון המיואשים, ואף חרף רצון אנשי הצבא אשר לא האמינו בכוחם, ורוחם נפלה בהם. תבוסת המצרים הטביעה רושמה העמוק בפניהם הקודרים. הם ידעו, כי חיל המצור אשר לסנחריב יקעקע את חומות עקרון כאשר עשה ליפו הבצורה ולערים אחרות. החיילים על החומה שקדו אמנם על ההכנות, אך לבם לא היה עמם. מצפים היו לרמז קל שיוכלו לזרוק את נשקם ולהיכנע.

רוח יאוש נסוך היה על פני אנשי עקרון. החלה תסיסת מתמרדים. לראשונה בסתר, בלחש, מפה לאוזן ומתוך חרדה, כי גדלה יראתם את השרים. אך יום בימים, מזריחה עד שקיעה, בשלה ההתנגדות, ורוח המרידה דבקה בעם כולו, כי גבר הרצון להציל שארית לעקרון. למחרת בבוקר כבר צבאו ההמונים על מקדש דגון. בלשכת הכוהן הגדול התכנסו סרני עקרון למועצה. אחד מן הזקנים אשר הרהיב עוז בלבו, מחכה היה להם בחוץ להביא בפניהם את דבר העם. השרים בוששו לצאת, כי רבים היו בינם לבין עצמם, אכולי־יאוש ואחוזי־אימה. אף הם ידעו, כי אין כל טעם וסבר במלחמה, אך מבקשים היו להציל את נפשם. לסוף יצאו ועמדו על המדרגות, עשרים ואחד שרי־צבא, לובשי־שריון, חובשי קובע־המלחמה וחוגרי־חרב. כל אלה התכוונו לטובה, בבקשם לפרוק מעליהם את עול מלך אשור, אפס כי לא ראו את הנולד. עתה הגיד להם הזקן אשליכון את דברו:

“היינו בעצה אחת עמכם, אלופי־הצבא, כל עוד היתה תקוה למלחמה במלך־אשור. עמי־הברית בגדו ופרשו. המצרים הוכו. ערים בצורות רבות נפלו בידי צבא אשור. עקרון לא תוכל לעמוד בפני הצר. גם יהודה החזקה ממנה תיכנע. אם נפתח בפני סנחריב את השערים, יש תקוה לשארית, כי אין מגירים לפי חרב את כל הנכנעים. צוו על אנשי הצבא כי יניחו את נשקם ויפתחו את שערי העיר!”

שר־הצבא אדרון יצא מקבוצת חבריו וירד פסיעה אחת להיותו קרוב אל הזקן. הוא היה הרוח החיה בשרים, והוא אשר מרד בפדי. הוא הטיף לביטול המלכות ולחידוש שלטון הסרנים בעם כאשר לפנים בפלשת. עתה ידע, כי עליו ועל חבריו להיות השעיר לעזאזל. סקר את ההמון הגועש, אשר נזעק למרגלות המקדש ועל פני רחבת הכיכר, ובטרם יפתח את פיו ידע, כי רעה נגד פניו, אך את דברו אמר:

“בני עקרון! נכונים דברי אשליכון זקננו. תמיד יצדק המנצח וחכמת המנוצח בזויה. אך אל לכם להתרצות אל מלך־אשור בראשי שריכם! תנונו ונצא עם נשינו ובני־ביתנו והיתה לנו נפשנו לשלל. יתן דגון ובחסדו לא יעשה הכובש שפטים בתושבי העיר החפים מפשע”.

ותהי דממה גדולה. הנה נעתרו השרים לדברי־הזקן ולבקשת־העם ונכונים הם להיכנע. אך מבקשים הם, כי יתנו להם לברוח מצרימה ולהציל נפשם. ובעוד הזקן שוקל בדעתו את אשר ישיב להם, ונשמעו מתוך ההמון צעקות וקריאות קלון. אחד, גבוה משכמו ומעלה מחבריו, כחוש ומבט רע בעיניו, טיפס ועלה על המדרגות, בהניחו את הזקן מאחוריו, משל אין הוא סומך עליו. היה זה עפרילו, לפנים נושא־כלים לפדי מלך עקרון, אשר עתה הגיעה שעתו לנקום את נקמת כבוד מלכו אשר חולל. בחמת־זעם הטיח דבריו בפני השרים:

“איחרתם המועד, סרני עקרון הגאים! מלך אשור יכלה בנו את חרונו, אם ניתן לכם להימלט. אתם מרדתם והמרדתם ואת עוונכם תשאו. בקרבנו תשבו עד אשר יחרוץ סנחריב דינכם!”

אדרון שלף את חרבו:

“סתום פיך, בן־בליעל, פן תדע נחת זרועי!”

אך האיש אשר העז לא נרתע:

“ראה את כל העם הזה אשר נאסף בכיכר ותדע כי אם פגוע תפגע בי — מרה תהיה אחריתך. אמש, באישון־לילה, יכולתם לברוח כעכברים מחוריהם, אך עתה, לאור־השמש — לא עוד תימלטו!”

חברי אדרון תפשוהו ודיברו על לבו להשיב את חרבו לנדנה. אף כי מרי־נפש ונואשים היו ידעו, כי אבודים הם, ומוטב לא להעלות עליהם את חמת ההמון אשר יקרע אותם לגזרים. חזרו ונכנסו אל הלשכה פנימה לדון במצב ולחפש מוצא. ידוע ידעו, כי שבויים הם בידי ההמון אשר יסגירם. אותה שעה כבר נודע הדבר גם לצבא אשר על השערים ועל החומה. השמועה עשתה לה כנפיים, כי השרים נכנעו לעם. החיילים הניחו את נשקם. פלוגה מהם נשלחה בשם הזקנים אל המקדש לשים משמר על השרים. שערי־עקרון נפתחו.

הזקנים התאספו לדון איך יקבלו את פני סנחריב, ומה יעשו כדי להקל בעונש תושבי עקרון. בני בריתו של פדי המודח ומקורביו, נתבקשו לעמוד יחד עם הזקנים בראש המלאכוּת אשר תצא לקראת מלך־המלכים לשכך חרונו. אחדים מתושבי עקרון, אשר ביקשו למלט נפשם, נתפשו בידי אנשי המשמרות והוכו עד זוב־דם. אף ערכו הזקנים רשימת המס שיש לגבות, בכסף, בזהב ובאבנים טובות, לאסוף את המנחה לכפר בה את פני המנצח.

עדיין לא נראו האשורים בשערי העיר, אך מוראם כבר הטיל את צלו, וחרדה גדולה לבשה את תושבי־עקרון. הם ידעו, כי העונש בוא יבוא, אך מה משפטו ודרכו, לא העז איש להעלות על דעתו. אחת ידעו — אין הם פטורים מעונש אכזר. עתה הצטערו הכל על כי פדי מלכם איננו בעירם, לפי שחכם היה וחזה את אשר יבואם; מה נואלים היו לשמוע בקול השרים, בהדיחם אותו במרדם באשור. אך את הנעשה אין להשיב, ואת האימה אין להפיג.

ובעוד הזקנים ערכו את רשימת משלמי־המס ועברו בלויית פלוגות חיילים מבית לבית לאסוף את כופר־השילומים, התרוצץ עפרילו וכינס סביבו את כל אנשי שלום פדי, ויחדיו ערכו את רשימת האנשים אשר פשעו בו. על מגילת־ספר כתב אחד מהם בארמית את השמות, כל אשר עוללו ומידת פשעם. הם חיפשו שעיר לעזאזל, לא החסירו איש מאלה אשר ידם היתה במעל. בהיוודע הדבר בעיר ותהי תאניה ואניה ברבים מבתי השועים והשרים. הם ביקשו לפדות את עצמם בכפל־מס, אך איש לא שעה אליהם ואל הונם, כי יצא עליהם הקצף. עד שעה מאוחרת בלילה דלקו נרות במקדש, ונשים חרדות השתטחו אפיים ארצה לפני דגון ולא יכלו לכבוש התייפחותן.

[ב]

גם על תמנה ואלתקה עברה הכוס. גדודי־אשור לא פסחו עליהן אחרי הנחילם תבוסה למצרים. ערי מבצר היו ולא רבו תושביהן, מהיותן בעיקר מקמות־חנייה לצבא. חומותיהן נהרסו, מגדליהן נותצו, ואנשיהן הוגלו. אפס, על עקרון עלה סנחריב להבקיעה ולהענישה. עיר זו פשעה בו בחוצפה יתירה ולא גילתה אותות־כניעה, חייב היה איפוא להענישה, אם כי לא להחריבה, כי נועדה לשוב ולהיות עיר־בירה לפדי נאמנו, לאחר שובו מגלותו.

יום מעונן היה, אחד הימים המעכירים את רוח סנחריב. כל מעשה, ולוּ גם הענשת עיר או החרבתה, ביקש לעשותו ביום בהיר, בעוד השמש שולחת קרני־אורה, והיקום, דומה, שמח לעזור עמו ולהנעים לו עלילותיו. אולם יום סגריר אך הגביר תרעומת־לבו, ותאב היה לעשות את רצונו בקיצור, בזעם־נקם מהיר. הגשמים הניתכים ארצה הוסיפו רוגז על חרונו. הוא אהב לראות את ריכבו דוהר על גבי אדמה יבשה, יפה למסע, ואת צבאו פוסע בדרכים כבושות, בלא בוץ ורפש. אך גם הפעם שיחקה לו השעה. בהתקרבו לעקרון וחומותיה נראו, הבהירו השמים והשמש זרחה מלוא־זיווה. גם חייליו הפריחו ביניהם את האימרה אשר היתה לו לקורת־רוח: “למנצח מאירה השמש!” בשער העיר, רוטטים מצינה ואימה ועלובים, עמדו זקני עקרון ושליחיה, מהדרים בלבושם, נכונים לקבל את פני סנחריב ולרצות עוונם.

בהיות וסנחריב ביקש להעניש את תושבי העיר אך לא להחריבה, לקבל כניעתה אך להוכיח כי משפטה משפט עיר כבושה, פקד לנתץ אחת מקרנות חומתה באילי־הברזל, ולשרוף את שעריה, כאות כי חלים עליה חוקי הכיבוש והעונש. והיו אילי־הברזל מנגחים חומתה באין מכלים, וחיילים מגדודי־המצור הסירו את שעריה מעל ציריהן, שערי עץ־אלון כבדים מצופי ברזל ונחושת, ריקועים נושאי ציורים, עיגולים בתוך ריבועים ועליהם דמויות אנשי־חיל בהילחמם, וספנים החותרים בספינות, לפי שבני עקרון ראו את עצמם גם כיורדי ים. החיילים סחבו את השערים הכבדים מרחק־מה מן החומה בעזרת שוורים שרתמום אליהם, ולעיני סנחריב וכל המתבוננים במראה העלום באש. והיה עשן השערים השרופים עולה מזה, ואבק החומה הנתוצה מתאבך מזה. עד כה וכה הוכן אפריון סנחריב לסוכך על כסאו, והוא ישב למשפט. הזקנים לא הוגד להם דבר, ולא נרמז מה דינם. עומדים היו כעדר רחלים צפוף ומבוהל.

רבשקה ציווה להזעיק את כל עם־עקרון, איש בל ייעדר. והיו החיילים עוברים ברחובות העיר ובסמטאותיה, בוזזים והורסים בסתר, כי נאסר עליהם הדבר, מתעללים בנשים, רוצחים כל המהין להראות אות של התנגדות, מוצאים כל נחבא או חולה ודוחקים אותם בחודי־הרמחים אל מחוץ לעיר. מקץ שעה קלה עמד עם רב בשיפולי הגבעה אשר עליה התנוסס אפריון סנחריב, מוקף אלופי צבאו, נושאי הסמלים וניסי־הקרב. ומסביב, בחצי גורן ניצבו כלי־הרכב הרתומים לסוסיהם, וטורי הצבא ערוכים סביב־סביב, איש על דגלו וחילו המיוחד.

והיה המחזה מרהיב ומטיל אימה כאחד. בין כה וכה הוצא ממקדש העיר פסל־דגון. החיילים נבוכו למראהו ולא ידעו איך ינהגו בו, כי דמיון רב היה בתבניתו לאל האשורי אֵאָה. רבשקה ציווה להטיל עליו יריעת־זהב מלשכת כוהני־דגון, ולאחר אשר נעטף, הוטל ככלי־אין־חפץ־בו לעגלה, בתוכה צבוּרים היו סמלי־מלחמה וכלי־נשק משלל־הביזה אחרי הקרב עם המצרים. פקיד ארמי מיוחד ממונה היה לאסוף כל אשר ניתן מחפצי האויב ומקדשיו, לפאר בהם אחרי כן את תהלוכת הנצחון אשר לסנחריב בשובו לארצו.

רב־טבחיא, שר־האלף הגוץ והשחור, שוב הופיע למלא את תפקידו. יד־ימינו היה הפעם עפרילו. הוא הגיש לו את מגילת האשמים, להבדילם מן העם אשר לא חטא. יום זה ראה ערפילו את עצמו בחזקת אדם אשר עלה לגדולה. בפקודתו הוציאו החיילים כל איש אשר הורה עליו באצבע. הללו לוּקחו תחת משמר כבד והובאו לפני סנחריב. ביניהם — שרי־הצבא, מושלי עקרון לאחר הדחת פדי, הסרנים והנכבדים אשר נתנו ידם למעל, למעלה משלוש מאות איש. הם ידעו, כי גורלם נחרץ, והמומים עמדו, רועדים כצאן בפני הזאב הטורף, ועפרילו — החולש ועושה בהם כטוב בעיניו — היה להם מפלצת זורעת אימים ומוות.

לראשונה ניגשו הזקנים, למען יגידו את אשר בפיהם ויגישו מנחתם למלך אשור. היה זה חלק חשוב בסדר־הראווה אשר למעשה כניעה והתרפסות, וראוי היה לתפוש מקומו כפתיחת חג נאה בשביל מלך אשור וחילו.

מקום מקום וזקניו, מקום מקום וחכם זקניו. אנשי עקרון לא היתה בהם חכמה יתירה, כי תרבותה כבר נשדפה מאפס־שרשים, ואת אשר למדו וראו שאלו מאת שכניהם; היה זה שעטנז של תרבות חיצונית וקצת־מסורת אשר פג טעמה, כי רחקו ממקור מוצאם, וגם לידי טמיעה בעם הארץ לא הגיעו. ובהימצא בתוכם אשם אשר מעט ידות לו בבינה ובהשכלה על אחיו, והחזיקו בו הכל, וחכם יקראו לו. חכם זה בעקרון — אשליכון היה, אשר נטל עליו לעמוד בפרץ ולגלגל בזכות בני־עירו. לא קל היה התפקיד, בעוד הוא יודע בסתר לבו, כי אנשי עירו לא נהגו בחכמה ולא שמעו בקול־התבונה.

הזקנים, ובהם גם מכוהני־דגון, ניגשו וקרבו אל סנחריב, בהשתחוום אפיים ארצה, ובכרעם לרגליו, שלוש פעמים בזו־אחר־זו, כמנהג. אשליכון התקרב עם תום הכריעות לכסא סנחריב, גחן וחבק את רגליו. סנחריב לא הסתיר את שאט־נפשו, ובעוד הזקן כורע ומנשק רגלו־שמאל, חלץ סנחריב בזריזות את רגלו ימין מבין זרועותיו המחבקות אותה, ובעט בכתפו; אמנם, בעיטה קלה, אך דוחה אותו ממנו בבוז גלוי, כי לא לרצון לו הכניעה וההתרפסות גם־יחד. ויהיה הדבר לאות מבשר רע לאנשי־עקרון, אשר נאנחו עמוקות והפחד בלבם עצם שבעתיים. אז יישמע קולו של סנחריב:

“קומה, זקן, ושא דברך!”

מלא בושה קם אשליכון, חיוור ורועד:

“אדוני ומלכי הרם! איכה יפצה אדם פיו והברק פגע בו?”

סנחריב געה בצחוק:

“ועתה יכהו הרעם! אך דבּר, כי קצרה רוחי!”

הזקן שאף רוח בקושי:

“החרש לא אוכל, מלך־המלכים! הט אוזן לשפל־עבדיך בטרם תוציא משפטך, כי לך הגבורה ולך הצדקה! לא תאשם משפחה, אם אחד מבניה חטא, ולא יאשם גוי אם כמה מבניו פשעו. באנו להשתחוות לך אפיים ארצה, לכפר פניך במנחה ובתפילה, וגודל חסדך לא יישכח לעולם!”

סנחריב הזעים פניו:

“למה לא נכנעתם בטרם הנחלתי תבוסה למצרים?”

“השרים משלו בנו ואת חטאם ישאו”.

“ראה, זקן, לא את פניך אשא, אם אעניש אך את האשמים, כי אם את פני פדי נאמני, אשר ישוב לשלוט בכם ולאלפכם בינה. אלמלא פדי, לא הייתי מניח בעקרון אבן על אבן, אך לא אעשה זאת להמליכו על תילי־חרבות. ועתה, נחרוץ משפט האשמים והבוגדים. לעיניכם יהיה הדבר, למען תלמדו אתם וצאצאיכם וצפיעותיכם כי את עול מלך אשור אין לפרוק!”

“כגודל גבורתך, המלך, כן יגדל חסדך. רחם על עבדיך, כי בני־תמותה הם”.

“יאה המוות לבוגדים! את רחמי אכלא בחוּבי, ודין־צדק אוציא!”

אשליכון חזר והפיל תחנוניו:

“עונש אכזרי יחריד כל לב בדורו, ומעשה־חסד יפאר וירומם את שמך, המלך, עד סוף־כל־הדורות. המלך יכול להחיות ולהמית בהבל פיו, ואיש לא יאמר לו: הרף! רק צו לבו, הנושא חיים בכנפיו — ברוך יהיה לעולם!”

“לשוא תשחית אמריך, זקן. היכון ותחזינה עיניך”.

אשליכון הרכין ראשו על חזהו ושתי זרועותיו צנחו מתוך יאוש לצדיו ככנפי עוף קטול. מרוב התאמצות, אחוז רתת בחלותו את פני סנחריב, כשלו רגליו ואך בקושי התעשת שלא יצנח ארצה, ואת עיניו עצם, כמבקש להסתיר מהן רוע לב אדם לא־ידע־רחם.

[ג]

ואז החל הטבח, מחוּשב מראש לפרטי־פרטיו. לעיני המלך ושריו, זקני עקרון, ולעיני הצבא אשר ראה בזה חזיון־שעשועים ושכר לגבורתו בשדה־המערכה. דוממים היו תחילה תושבי עקרון, אנשים, נשים וטף, אך מיד נישאה התיפחותם מסביב. במר־נפשם בכו, מתוך תקוות־נואשים, אולי יעוררו רחמי המנצח. אך די היה בגערת רבשקה, אשר ראה בזאת פגיעה בטכס הנכבד, והבכי נחנק ולא נשמע עוד ברמה.

בראשונה הובדלו מן הנאשמים הפחותים במעלה, ואלה שפר גורלם. הם הוקעו מיד על גבי עמודי עצים מחודדים בקצותיהם, אשר הוצבו לארוך כל החומה, במרחקים שווים, מדודים בחבל, במישטר ובסדר. גם בביצוע מעשי־העונש והנקמה הקפידו האשורים על סדר מסויים, הנערך מתוך כובד־ראש עד כי היתה לו צורת־פולחן, בו נתקדשה האכזריות הטבועה בנפשם. מאה אנשים הופשטו ערומים כביום־היוולדם, ולפקודת רב־טבחיא קרבו טבחיו למלאכה. אלה אשר קיבלו עליהם את הדין והלכו בשקט למקום ההוקעה מנעו מעצמם עינויים נוספים, ואלה אשר ניסו להתנגד ולעמוד על נפשם, ספגו מכות נאמנות, ועל ראשי הסרבנים ניתכו מהלומות המפָּצים. הללו אור עיניהם חשך בעדם, ודעתם נתבלעה, כי מכת מפץ יש בה להמית באחת. הם הוּקעו על גבי חודי העצים ככבשים ערופים, בקול דממה דקה, ואילו המוקעים חיים זעקו זעקות מחרידות, בהיתקע חודי העצים בכרסם או במפשעותיהם. זועקים היו עד כלות הכוחות, מאבדים הכרתם וחוזרים ומתעוררים מרוב כאב, וגופותיהם המרוטשים מפרפרות בעוד זרועותיהם נלבטות לשוא לחלץ את הגוף.

קול זעקות המוּקעים מהלך בחרדתו, דבק בהמון המסתכלים, וקרוביהם אשר בתוך המחנה נספחים אל האומללים בזעקות יאושם וחוסר־ישעם. אך לא עברה שעה ארוכה וזעקותיהם של אלה אשר טרם נפחו את רוחם, הלכו ורפו, כי הדם אזל מהם, מיעיהם שופכו חוצה, ורק פרפורי־עוית עוד נראו, רפים וכלים, פרפורי גופות עלובות, מגואלות בדם, מטונפות בפרש. המוּקעים צלליהם נעו על החומה הלבנה השטופה באור־שמש.

ושוב היתה דממת צפייה רבת אימה.

סנחריב הוגש לו קנקן יין־תמרים, להחם גופו. רבשקה יצק לאחד הבזיכים בשביל המלך ואת האחר נטל לעצמו. לוגמים היו להנאתם, האחד בישיבה על כסאו, והאחר בעמידה. והם מביטים אחרי רב־טבחיא ואנשיו החוזרים מן המוּקעים להמשיך מלאכתם. התקרבו לעבר הקרבנות, אשר חיכו נרעשים מפחד הבאות. וליד רב־טבחיא, הגוף והמוצק, פוסע עפרילו הגבוה, נאפד רוח־נקמה בשנואי־נפשו אשר פשעו במלכו. רב־טבחיא שואל שאלות, והלה גוחן אליו ולוחש על אזנו דברים על טיב הנאשמים ומידת־אשמתם.

מבין הנאשמים הוצאה קבוצה אחרת, קבוצת נכבדים ונשואי־פנים בעקרון, אשר גם הם נתנו ידם למרד. הם הוּבלו עד לפני כסא סנחריב, להיות קרובים לעיניו בשאתם את עוונם. ברכיהם פקו, ולשונם נאלמה, ואך אחדים מהם נאנקו חרש והדמעות זלגו מעיניהם, בטרם היות בהם יד המענים.

סנחריב סקר את הקהל העצום המצטופף לרגליו, תושבי־עקרון ואנשי־חילו, כל אלה אשר המראות ייחרתו בזכרונם, יספרו פרשת־נקמתו, אות ומופת למידת־שלטונו; סיפורים אשר יעברו גבולות־יבשות, אל מעֵבר־לימים, להגיד אילו שפטים ייעשו במבקשים לפרוק עולו מעל צוארם. רוחו היתה טובה עליו, כי השמש זרחה וחוּמה רך ונוער לאחר הגשם, והשמים לכל מלוא־העין זכים וצחים בתכלתם, משל עב קל לא העיב את פניהם הבוקר. גם היין יצק בו עליזות. פנה אל רבשקה:

"הפעם אנהג כמנהג אבותי מדורי דורות: אין רחמים!

“הם ידעו, איך להפיל חתיתם על אויביהם”.

“כמַלמד לבקר כן החרב לבני־אין־בינה. אם לא כן, לא ייטיבו דרכם!”

“אין לדעת. האדם חוזר לסורו. עילם ובבל טרם למדו לקח, וגם יהודה”.

“אכן, טרם למדו לדעת, כי המושך בעול מרחיק מכשול. עוד שנַים מהם עלי לאלף בינה, והם — מרודאך בלאדן הכשדי וחזקיהו היהודי. ענשם בוא יבוא”.

הפסיקו שיחם, כי הגיע תור הקבוצה האחרת אשר מנתה כחמישים איש. טרם ידעו אשר ייעשה בהם, ומרוב פחד הטילו אחדים מהם מים שלא מדעת. בגדיהם נרטבו, והדבר עורר את צחוק החיילים. רב־טבחיא אשר צחק גם הוא, ירק בבוז לעברם: “פלשתים מוגי־לב!” אך לפני תום פרשת העינויים הוכיחו אחדים מהם, כי אינם מוגי־לב כפי שסבור רב־טבחיא. פקודה ניתנה להם להיערך שני טורים, זה מול זה. בידי כל אחד מהם ניתן פגיון קצר, ורב־טבחיא פקד:

“הילחמו איש עם רעהו. אשר ינצח והיתה לו נפשו שלל!”

לא מנהג חדש היה זה. מאיי־הים הביאוהו לארץ כנען אבות־אבותיהם של בני עקרון הפלשתים. מלחמת־ביניים קראו לה, ולרוב יצאו שני גיבורים אנשי־שם להילחם איש עם רעהו, משני מחנות האויבים החונים זה מול זה. קרב כזה נלחמו ביניהם גלית הפלשתי ודויד הנער הרועה מבית־לחם אשר מלך אחרי־כן על יהודה וישראל. הפלשתים היו מטפחים קרבות אלה ברוב חיבה והעלום למעלת פולחן גבורה, בעיקר בחגיהם, לאחר נצחונות על אויביהם, כי אז בחרו להם זוגות לוחמים מבין השבויים המנוצחים, לשעשע את נפשם על רחבת־מקדשם, לעיני כל. רב־טבחיא בחר לו הפעם מחזה־שעשועים זה להרבות קלונם. אך הללו עומדים היו בלא לנוע ממקומם, כי לא הרהיבו עוז בלבם לפגוע בעצם מעצמם ובבשר מבשרם. מביטים היו איש בעיני רעהו, החיורון מכסה פניהם, ידיהם וזרועותיהם רועדות, והם מוכי רפיון־יאוש. אז הרעים עליהם רב־טבחיא בקולו האדיר:

“אם לא תתחילו ואוקיע את כולכם על העצים!”

אחד מהם, סרן בא־בימים, מן הנכבדים, פנה אל יריבו הצעיר והחסון. חרד וזועם, אך קול־הבינה בדבריו, והפגיון כמעט אשר נשמט מידו. באפס־ישע פנה לעקרוני הצעיר בהוציאו בקושי את הדברים מפיו:

“פגע בי, כי זקנתי, ותציל את נפשך!”

“הה, אדוני…”

“שמע בקולי”.

“לא אוכל, אדוני” — התחנן אליו הצעיר.

“מהר ועשה, פן תאחר את המועד!”

הצעיר התפתה ברגע חולשת־הדעת ונעץ פגיונו בלבו של הסרן הזקן. הלה נפל מיד מתבוסס בדמו ובזה ניתן האות למהססים ולחרדים על נפשם. מתוך פחד פן יקדים האחד את חברו, ניטש קרב־פתע בין הנותרים. בלא קול התנפלו איש על רעהו לפגוע בפגיון, לרטש, לרצוח ולקנות את החיים במחיר־קלון של מלחמת־אחים. הוּתר הדם. לא חלפו רגעים מועטים ורבים מן הלוחמים התבוססו בשלוליות דם, מהם הרוגים ומהם פצועים קשה, ועליהם ניצבים המנצחים האומללים. עלובים ומתנשפים מתוך ריגוש ובושה. בתוכם עמד גם הצעיר, אשר פתח בקרב המביש הזה ופגיונו עוד בידו. לפתע נפלו מבטיו על סנחריב היושב על כסאו, לוגם יינו וצוחק מקרב־לב למראה הקרב אשר היה בעיניו משעשע. הפלשתי הצעיר, אשר קנה לו זה־עתה את חייו במחיר רצח אשר נכפה עליו, הוכיח לפתע כי יש ולא יהיה לחיים כל מחיר בעיני אשר הכל מתמוטט לנגד עיניו. החזיק בידו את הפגיון האשורי, אשר ידי חרשים חתיים חישלוהו, כבד, ממורט, ואָחיז בניצבו המגולף. ובעוד הפגיון בכף־ידו, לפני אשר לוּקח ממנו על־ידי הטבחים, ורעיון־טירוף ניצנץ בו למראה העריץ בשלוותו. לפתע נתעצם בו רצונו, לעשות דבר ויהי־מה. אמד את המרחק, ובטרם יבחין איש, והפגיון הוטל ברוח ובתנופה מהירה לעבר סנחריב, חלף בשריקה עזה סמוך לאזנו ונתקע בחזה אחד מסריסיו, מחזיק המניפה. בן־רגע היה הדבר, בו היו תלויים חיי העריץ בחוט השערה. אך בנס ניצל ממוות!

הפלשתי אמיץ־הלב ידע מיד, כי החטיא את המטרה. אך גם עתה הוכיח, כי הוא נצר לגזע גיבורים, אשר בשעתם חצו את הים ופלשו ליבשה לא־להם. בטרם היה סיפק בידי רב־טבחיא להניע יד או רגל מרוב תדהמה, והפלשתי הצעיר תפש בפגיון אחר אשר הוציא מידי אחד החללים, ובזריזות־גבורה תקעו בחזהו ויפול על גבו ופניו מול השמים בתכלתם הצחה. בטרם נפחוֹ את רוחו, עוד ראו עיניו בהניף רב־טבחיא את חרבו לבתקו, אך מורא לא נשקף מהן ועל פניו החיורים — עוית לעג, כי גאל את עצמו והציל כבוד אחיו.

סנחריב נרעש למעשה זה, אך הוסיף ללגום מן היין כמו דבר לא קרה והביט סביבו. שלטה הדומיה, בה אלפי האנשים רחשו הערצה אילמת לאדם אמיץ־הלב אשר נפשו היתה לו לשלל, אולם הוא נתנה במחיר גבוה. הדומיה העמוקה הגידה תהילת הפלשתי בן־בלי־שם. סנחריב פקד:

“הוסיפו לעשות בהם שפטים!”

אלה אשר הצילו את נפשם במחיר ההשפלה, כי את רעיהם ואת אחיהם רצחו במו ידם, לא היו פטורים כליל מעונש, וחייבים היו לשאת בבשרם את אות־הקלון. גם זה היה אחד הענשים הרבים והשונים אשר מלכי אשור התחכמו להפיל בהם אימה, בהשחיתם את תואר השבויים הנכבדים. הפגיונות, בהם קנו את נפשם, נלקחו מהם, ובעודם עומדים המומים, הקיפום אנשי רב־טבחיא להשתעשע בהם מעט. תחילה היו מריצים את קרבנותיהם ופוקדים עליהם לצאת במחול, לזחול על ארבע ולשיר משירי־היין או שירי־דודים לקול צחוק אנשי החיל וצהלתם. אם לא היו זריזים למדי, חשו הטבחים ובאיבחת־חרב זריזה קוטעים לאחד את אזנו, לאחר את אפו, לשלישי שוסעים את סנטרו, ולא עברה שעה מועטה ועל פני הכיכר התרוצצו בזויי־אדם, כרותי אף ואוזן, הדם מציף פניהם עד־לזוועה, ומראיהם מושחת, צלמי־בלהות. כאשר נלקחו משם, טיפלו בהם החובשים בהשגחת רבּאַסאֶ,⁵⁹ לבל יוגר דמם עד תום. כי אחרי כן יוכנסו לתוך כלובי־עץ ענקיים, בהם יובלו בתהלוכת־הנצחון. הטבחים הקפידו אך להשחית את פניהם ותארם, אך לא פגעו בזרועותיהם ולא קטעו את אצבעותיהם, כי אפשר וימצאו בהם צורך לעבודת־הפרך בהקמת הבנינים והחומות בנינוה.

וטרם תמה פרשת השפטים. עתה הגיעה שעת שרי־הצבא החשובים והפעילים ביותר במרד. אלה היו עשרים ואחד איש, המועצה אשר שלטה לאחר הדחת פדי, והם היו האחרונים לעינויים. ריקים ודלים עמדו: לא קובע־מלחמה ממורט לראשם, לא שריון־זהב מבהיק לחָזה, לא חרב לירכם. ולמראה כל העינויים נמס בהם לבם.

לפתע נפלו מבטי סנחריב על עפרילו המתרוצץ ליד רב־טבחיא ולוחש מפעם לפעם על אזנו. גם קודם־לכן הבחין בו סנחריב, ולא שאל עליו, כי אם שר־האלף אשר לו מתהלך עמו בריעות, אל נכון צורך יש בו. הוא ידע, כי לא מן האשורים הוא, הן לפי מראהו והן לפי לבושו, אם כי עוד בו ביום סיפק היה בידי עפרילו להסיר מחלצותיו של אחד משרי עקרון, ללבוש אותן בחפזון, ולשוות לעצמו מעט חשיבות שאוּלה. אלמלא המצב האיום, בו נמצאו תושבי־העיר הזאת, אל נכון היו לועגים לו, כי בכל הליכותיו היה בחינת עבד כי ימלוך, שיכור מן השררה אשר נפלה לידו. דמותו עוררה מורת־רוח בסנחריב. שאל עליו מפי רבשקה:

“מי הוא זה עקרוני־צידוני אשר ליד רב־טבחיא?”

“מבני־עקרון הוא המסגיר את אדוניו לטבח”.

“קראהו אלי!”

מיד הובהל אליו האיש, כורע ומשתחווה אפיים ארצה:

“מלך־המלכים הגדול והנורא!”

“מי אתה ומה שמך?”

“עפרילו שמי, ועבד פדי מלך עקרון!”

גאווה היתה נסוכה על פניו בבטאו את שם מלכו.

“ומה מעשיך פה?”

“אדוני מלך־המלכים, נקמות אני עושה באלה אשר פשעו במלכי!”

“מי שׂמך?”

נתבלבל עפרילו, כשואל את נפשו: אכן, מי שׂמוֹ, מי הפקיד בידו גורל אחיו, שריו ותושבי עקרון? האם מלכו הוא אשר ציווה עליו, והלא הוא נטל גדולה לעצמו, ואת השררה, וגם את הרשות הנוראה ביותר: להוציא להורג. לפתע חש כי עתה תלוי הוא עצמו בחסד סנחריב הבוחנו בעין־זעף, וגורלו עלול להיחתך בהבל־פיו. בחרדה רבה השיב, שוקל יפה את דבריו:

“קנא קנאתי לפדי מלכי, אשר כל אלה הסתוללו בו, השפילוהו עד כפר ואזיקים נתנו על ידיו כאַחַד הנבלים! מלכי לא הפר את שבועתו למלך־אשור ויבכר חרפה על בגידה. מאמין היה, כי מלך המלכים יעמוד לצדו ויצילהו מבור־שחת! ועתה קרובה ישועתו לבוא, ואיך לא יגיל לבי, ואיך אתאפק מלעשות שפטים בשנואי אדם אלה, אשר הרשיעו לעשות?! בשמו של פדי מלכי, ובחסד מלך המלכים עושה אני את אשר צוּותי”.

סנחריב ראה לפניו עבד נאמן הנוקם את עלבון שפלותו, ואין כל רחמים בלבו לבני־עמו. בזוי היה בעיניו, אם כי דבריו היו ערוכים בשׂוּם־שכל. זכות שהוא נתן לאנשיו, לעשות שפטים באויביהם הנכרים, לפי החוק באשור, נטל עפרילו לעצמו. ואף כי צדק בבקשו לנקום את נקמת אדונו, הגדיש את הסאה. סנחריב רואה גם בעיני שרי עקרון שנאה יוקדת ורגשי בוז לעבד המתנשא עליהם והמתנקם בהם ללא חמלה. לפתע פסק משפטו:

“לא פדי מלכך מילא את ידך לנקום בבני־עמו, ואני לא ציויתיך. האם לא די בשפטים שאני עושה בהם כי באת להוסיף עליהם?”

“הה, מלך המלכים, גיבור המלחמות — — —”.

סנחריב שסעו:

“אם אמנם גיבור־חיל אתה, ואש־הנקמה יוקדת בלבך, הואילה־נא ועשה זאת במו ידיך ולא בכוח לשונך השוטפת… קח חרב בידך וצא לעשות שפטים באחד מן השרים האלה. גם בידו אתן חרב, ואדע במה כוחך גדול!”

עפרילו החויר והתחלחל:

“בי, אדוני ומלכי! הן לעזר אני למלך ולרב־טבחיא!”

“עשה כאשר ציויתיך!”

ברוב יאושו נשא עפרילו עיניו אל שר־האלף אשר מאז הבוקר הוא מתרוצץ לידו ברוב ידידות, אולי יחוש לעזרתו:

“הצילני, אדוני…”

רב־טבחיא קבע בו מבט שוה־נפש, משל יראהו לראשונה בחייו. כל נימת רגש לא ניעורה בלבו למראה עפרילו, אשר נעשה בן־רגע מאדם צוהל ובוטח השש לקראת נקם — תולעת־אדם. רב־טבחיא תפש ונתן חרב בידו, בפקדו עליו:

“בחר לך אחד מהם וצא להילחם עמו!”

עפרילו כרע לרגלי סנחריב וידיו האוחזות בחרב רעדו:

“מלך המלכים, הצילני כי לא חטאתי!”

“הילחם וקנה לך את חייך, אם יקרים הם בעיניך!”

רב־טבחיא פנה אל שרי־עקרון:

“מי בכם רוצה לפגוע בו?”

אדרון קם וזע בחפזה, חושש פן יקדמנו מי מרעיו:

“אני, אדוני!”

כאשר ניתנה החרב בידו, לפת בכוח את הניצב. אדרון שר־הצבא, אשר לפני רגעים ספורים רצוץ ומדוכא היה בעמדו בין רעיו, מחכה לגזר־דינו, התעלה לפתע בעיני עצמו ובעיני רואיו, כמו גבהה קומתו, ותואר לו ועזוז. החרב בידו השיבה לו, כמבטה־קסמים, כבוד וכוח. עיניו הבריקו, לבו התפעם בו, פנה לעבר סנחריב והשתחווה:

“סנחריב הגדול! אודך מקרב־לב על מעשה־החסד אשר אין דומה לו!”

רב־טבחיא פנה אל הלוחמים:

“ועתה התחילו!”

אדרון פנה אל עפרילו העומד חדל־ישע. סקר אותו במבט שופע בוז, וכל השנאה אשר נצברה בלבו לאדם זה, אשר התעיב לעשות, פרצה מפיו כמוך מעין של ארס:

“עבד נקלה, חלאת אחיך וקלונם! שאול חטאת, ועתה תהיה בך ידי בטרם תשקע השמש על ראשי המוקעים והטבוחים, להשיב לך גמולך בראשך, להדיחך מעל פני האדמה! גדול עד אין חקר הוא סנחריב מלך אשור וכגודל שפטיו כן גם גודל־לבבו. בהעניקו לי את החסד, לבתקך בחרב כבתק התולעת! ואתה, קומה בזוי־עבדים, הנף עלי חרבך אם גיבור־חיל אתה. חי דגון! אם גם כוח אבנים יהיה כוחך — לא תימלט מידי הנוקמת!”

עתה ידע עפרילו, כי כלתה אליו הרעה. מרוב יאוש התאזר עוז בהתפללו בלבו אולי יתרחש לו נס ויכה את אויבו. אך דמיון־שוא היה זה. אדרון שר־צבא מנוסה היה ואיש־חיל אשר לבו אמיץ וזרועו זריזה ומאומנת יפה. ונוספה על זרועו השנאה העזה, השקולה לעתים גם נגד אומץ־הלב. השתער עליו, ולאחר צחצוח־חרבות קצר, התעה את עפרילו בתנועה כוזבת אשר סילקה ממנו את חרבו בו ברגע אשר ביקש להגן על נקודת־תורפה מדומה; שר־הצבא הוכיח כי ראוי הוא לתארו הנכבד. היכהו באחת ולא שנה. חרבו ביתקה את ראשו במצודד, משפל צוארו בסמוך לכתפו־ימין, עד לאזנו־שמאל. בעוד חרבו השותתת דם לפותה בכפו, הסב פניו מן החלל והשתחווה לסנחריב, אשר חננו במבט רצון, לרבשקה אמר:

“העבד היה לוֹ כשור אשר נרתם עם אריה, ויפן האריה ויטרפהו!”

אלופי־הצבא וכל הרואים במחזה השתאו אל האיש, כי הפליאה אותם מכת חרבו אשר הכריעה את יריבו באחת. עתה גדל בעיניהם כערכם, ואת הערצתם קרא סנחריב בעיניהם:

“את נפשו ונפש חבריו קנה האיש הזה. שערה לא תפול משערות ראשם ארצה. יובלו בשבי אחרי רכב נצחוני, ובין בני־התערובות אשר בחצרי יאכלו לחם, עד אשר אחרוץ מה ייעשה בהם בשוּבי לאשור”.

לחש הודייה עבר בין תושבי עקרון. והיה במעשה־חסד זה, ובמעשה נקמת השר בעבד השפל, מעט מן הנחמה ומעט מן הכפרה על הזוועות אשר נעשו בזה היום לעין השמש. ויהיה הדבר לשיחת־היום ולמופת. ואילו סנחריב ראה מכל אשר נתרחש באותו יום אך שני אנשים: את אדרון השר ואת הפלשתי הצעיר, באֵלם רצונו התקיף ומשטמתו, אשר פגיונו חלף לידו.

פרק שמונה־עשר: אכל ושתה    🔗

[א]

יום קשה היה זה למיכה. ראשיתו טרדה אותו ואחריתו אף היא לא היתה בכי טוב. לאחר מעשה מהרהר היה בזאת לא פעם, עד מה לא ידע איש את הצפוי לו מזריחה ועד שקיעה, שאין החיים ומקריהם שוטפים בערוציהם בשובה ונחת. וגם הפליא אותו איך יכול מקרה אשר קרה איש יחיד לחולל שינויים אשר רישומם ניכר. לראשונה טרדה אותו מחלת חגית אשר לקתה בצינה קשה. גשמים שוטפים ניתכו כמה ימים רצופים, מלוּוים רוחות משתוללות אשר צררו בכנפיהן כפוֹר וברד. בוקר אחד ירד בירושלים גם שלג. משך שעות מעטות התכסתה העיר מעטה צחור, אשר היכה את עין רואיו ביפיו ובזרוּתו גם יחד, ואך זקני הדור יכלו לספר על חזיון נדיר זה, כי בילדותם ירד פעם אחת שלג. תמהו עליו ביותר הילדים ופרצו החוצה לחזות בפלא. אחדים גם לקחו מלוא־חפניים ונתנוהו אל פיהם, לחוש צינתו הנמסה, אך עד מהרה נאלצו לחזור לבתיהם ולחפש להם מחסה וחמימות ליד האח הבוערת, כי עז היה הקור בחוץ, והם לא הסכינו לו.

לעת־צהרים נמס השלג והיה כלא־היה, אך הקור והרטיבות חדרו עד לעצמות. בורות המים נתמלאו ועלו על גדותיהם. ברחובות ובסמטות עמדו שלוליות מים, פלגים־פלגים המו וסאנו במורדי־העיר, זרמי־מים עכורים וגועשים אשר סחפו סחי ואשפה, ובאין להם מוצא מהיר, כי הגשמים אשר ירדו הוסיפו על אלה אשר קדמו להם וטרם נספגו, ויפרצו אל סמטות העוני ושכונות דלת־העם בעיר התחתונה, וישטפו את המרתפים ואת בתי־המגורים הנמוכים, את המטלטלים ואת כל אשר בהם, עד כי בקושי הצילו רבים חייהם מחשרת־המים. ותהי מהומה בקרב התושבים אשר נפגעו, ובדוחק מילטו את עצמם בבתי־השכנים אשר מזלם שיחק להם ונמצאו קצת למעלה מזרמי־המים. והגשמים עודם מוסיפים לרדת בזעף.

רע ומר היה גורל פליטי־החרב אשר מצאו להם בקושי מקומות מחסה עלובים, ועתה פקדום הגשמים בכל עוז, וניטל עליהם להיאבק שנית על פינה יבשה, חסות מקור. אולם לאחר כי השלימו אל גורלם, קשה היה להם לשוב ולהיתקל בקשיחות לב תושבי ירושלים, הספונים בבתיהם היבשים והחמים.

באורוות המלך שלמה היה המצב בכי רע. גם בימים כתיקונם עמדו בהן רטיבות וטחב, ובורות המים, החצובים בשוליהן לקלוט את מי־הגשמים, בירכתם היתה עתה לרועץ למיסכנים, כי עלו והציפו את הרצפה. רועדים מקור הצטופפו הפליטים בפינות אשר המים טרם הגיעו אליהן, ואחרים מתחכמים וגוררים מן החוץ אבנים ושברי־סלעים להניח עליהם קרשים ועצים מכל אשק מצאו ולבצר לעצמם אי קטן בתוך שלוליות המים. והיו הטף והזקנים משעלים וכָחים בלי־הרף, אחרים עונים להם בעטישה לא־פוסקת, רובם לוקים בנזלת ובצינה. מסביב שלטה קדרות מהולה רוגז. רק הילדים, כדרכם, מצאו להם גם עתה ענין לענות בו, ובין הפוגת הגשם למשנהו, בהיגלות קרעי תכלת פה ושם כרמז לשמש המפלשת לה דרכה בין העבים, פרצו החוצה לעבר שער־הסוסים, לראות בנחל־קדרון אשר מימיו גאו ועלו עד כי לשפת־החומה הגיעו. המים שצפו ברעש וזעף, חומרים וממלאים את הבקעה כנחל איתן, מציפים הכל בדרכם, ואך פה ושם ינועו צמרות הזיתים מעל לזרם. הילדים אף כי רעדו מקור, מהיות לבושם קל, לא זזו ממקומם, כי היה המראה נהדר ומושך את העין. מיכה, אשר הלך לבקר אצל חגית, אף הוא השתהה בין הילדים כאחד מהם; ריתקהו מחזה־השטפון בעצמתו.

לחגית נמצא בדוחק מקום יבש באחת הפינות, והאם הציעה לה מצע. דאגו לה כמה מבחורי־ההרים, אשר ריצפו את המקום באבנים ובשברי־לוחות אשר הוציאו מאחד הבתים העומד בבניינו והבנאים זנחוהו מחמת הגשם. האם ערמה מאשר השיגה ידה, בלואי שק, בגדים אשר לה ואשר לחגית, ועל אלה פרשה את שמיכתה האחת והיחידה. חגית מכונסה היתה מתחת לשמיכה הזאת ואך פניה החיורים מציצים, והיא משתעלת מפעם לפעם. האם החזיקה לידה בקדירה על גבי תנור־חרס קצת נזיד, בליל־קמח וגריסי־חיטה, וליד האש חיממה את כפות־ידיה הסמוקות מן הקור.

בבוא מיכה וניגש לחגית, חיכה אליו כמצטדקת:

“הצינה אחזתני”.

מיכה עמד דואב ומדוכדך למראה אשר נגלה לעיניו, בראותו איך הפליטים נלחמים על טפח יבש, למצוא מחסה לתינוק, לזקן חולה, ואם כי האנשים כבר הסכינו לתלאותיהם, לא יכלו לכבוש אנחותיהם. מיכה דאג ביותר לחגית. לאחר שהייה קלה במחיצתה חש לאגף־הסופרים בו הוא משתכן יחד עם חבריו, לקח את אדרתו ושמיכתו והביאן לחגית ולאמה. בצהרי היום הביא גם קצת חלב עזים אשר השיג מעם אַחד הרועים. בקנקן הביאו, וגם דבש בכדית קטנה, שיפה הוא למשתעלים בשתותם אותו מהול בחלב חם. אחרי כן ישב שעה ארוכה לידה, משוחח עמה, וכדרכו ידע להפיג את הקדרוּת אשר היתה מסביב. הזקן, אשר התווכח עמו ביום הראשון לרדתו אל האורוות, שש תמיד לקראתו, וגם עתה שרך צעדיו הרופפים אליו, לשמוע וגם להשמיע. מיד החל מנצחו בדברים:

“הנה, גם מן השמים נלחמים בנו”.

“השמים נותנים גשמיהם בעתם ועלינו לברך אלהים על חסדו”.

“השדות נשַמו, החורשים לא יקצורו”.

“יד אלהים לא תקצר מלהושיע”.

“למתי־מספר אשר נער יספרם?”

“לאלה הבוטחים בחסדו”.

“מתי יהיה האות הזה?”

“אל תנסה את אלהים, אבי”.

“כבר נוּסינו פעמים אין־ספור, בפגע, בתלאה, בחרב, בדם ואש!”

“שליחי אלהים המה. לטהר לב אדם”.

“האין לאלהים שליחים טובים מאלה?”

מיכה כבש פניו בקרקע. דומה, כי הפעם ניצח אותו הזקן. לשמע שאלתו נסתמו תשובות מיכה, כי שליחים כאלה, המביאים בכנפיהם פגעים לא יועילו למתים, והחיים נאנקים ותוהים על מעשי אלהים ודרכיו הנשגבים מבינתם.

הזקן אשר ראהו מתענה לא הירפה ממנו:

“הגד, בן־אדם! האין לו שליחים טובים מאלה?”

[ב]

כאשר נרדמה חגית, יצא מיכה ופרש מן האורוות. כל אותה שעה נלבבת היתה, ופעם אחת, כאשר אמה נפנתה אל תנור־החרס, להיטיב את האש והיתה הופכת בגחלים, לחמם בקדרה את החלב אשר מהלה בדבש, הוציאה חגית מתחת לשמיכה את זרועה הענוגה והחשופה, תפשה בכף־מיכה ולחצה אותה חרש־חרש. בלחיצתה היה אצור כל הרגש הטוב אשר תרחש לו, מגע־יד הבא במקום אשר אין המלים יכולות לבוא. בהרגישה בקרה העזה הנושבת בחלל האורוות, משכה מיד את זרועה והשיבה אותה. מיכה נפעם למגע זה היקר לו, ובעודו יושב בקצה המצע לרגליה, והתנומה ירדה עליה בחטף, אמר שלום לאמה, לחש לה מה לעשות להקל על החולה, והבטיח כי ישוב למחרת היום לדרוש בשלומה.

בחוץ חדל הגשם, אך גושי העבים אשר נישאו מצד מערב והאפלה הדחוסה מסביב לא הבטיחו עדיין את הפסקתו הגמורה. מיכה עמד מול הרוח הנושבת בחזקה ומעבר לחומה קלטו אזניו את געש נחל קדרון אשר זרמו העז מהלך לאורך העמק, נושא שיפעת מימיו על פני השילוח וגיא־בן־הינם, והלאה מזה לעבר הערוצים והנחלים המבתרים את הרי־יהודה. שנה גשומה זו לא הביאה ברכתה לשדות הנטושים והאבלים, אך מילאה את הבורות מים די רווֹת צמאון תושבי ירושלים בשעת מצור ממושך, והיה בזה לעודד את רוח שרי־הצבא. מיכה לא הירהר בזאת. דברי הזקן תבעו ממנו תשובה, השאר השאירוֹ את הזקן בתלונתו ובספק המתלווה אליה ונעכרה אוחו.

הרוח הקרה טפחה על פניו וחדרה גם לבשרו כי לבושו הקל לא הגן עליו, ואת אדרת החורף הכבדה והחמה הניח בידי חגית. תחילה ביקש ללכת אל אגף־הסופרים ולתת תנומה לעיניו, אך בזכרו שיחו עם הזקן ראה בזאת מעשה חסר־טעם, מעין רצון לברוח מעצמו, להרדים מוחו, ולהיפטר ממבוכתו. קר היה לו ועצבת העיקה עליו. נדמה לו, כי אין אמונתו חזקה בקרבו עד כדי להתגבר על חולשת־הדעת אשר תקפתו; היתה זו לו גם הפעם הראשונה בירושלים שהשתררה עליו הרגשה של רפיון־רוח. גם מחלת חגית, תלאות הפליטים ועלבונם, הגשמים והקור, כל אלה חברו יחדיו להעכיר רוחו.

ועדיין לא ידע מה יעשה ולאן יפנה בשעה זו. נלחץ אל קיר החומה, עצם עיניו, הרוח חותכת בבשרו בקרתה, משרבטת בצליפותיה. אפלה מסביב, מבחוץ ומבפנים.

עוד הוא עומד ומתייסר במחשבותיו המרות, ולפתע גוּנבו אל אזניו, כשוך הרוח לרגע, צלילי כינור ונבל, תוף וחליל, נישאים מעבר עיר־דוד. חליל בוקע בעוז, והולם תוף נשמע כמתגבר על הרוח, ובין שניהם תבחין האוזן גם בצלילים ענוגים של כינור ונבל, ובהמיתן העמומה של גיתית ושמינית. הרוח סערה מסביב, טרפה לפעמים את הצלילים, אך המנגינה לא רפתה, ומיכה נאחז בה, מקשיב ותמה, כי השעה קרובה לחצות ובתי־יין אין בקירבת מקום.

לפתע נתעורר במיכה רצון חזק להיות בחברת אנשים, באור ובחום, להפיג את קדרותו. במקום שם מנגנים שם אל נכון גם חמימות־בית, שם השמחה שרויה. טובה השמחה שמקרבת היא לב אדם אל חברו. ומאד זקוק הוא עתה לה, לפי שהסחת הדעת בה. בסמטות וברחוב המוליך דרך העופל לעיר דוד היתה דממה וכלתה רגל, כי סגורים האנשים בבתיהם, ישנים או נחים מטרדות־היום, מזעף־הקרה. רק פה ושם נראה אור־נר בוקע מבעד לחרכי תריס או חלון. מיכה מהלך היה באמצע־הרחוב, כי משני הצדדים סאנו פלגים וזרמי־מים אשר פרצו גם מן החצרות, מעודף הבורות ומכל מורד. נעול סנדלים לרגליו היחפות, חש מיכה בקור וברטיבות, אך כבר הסכין בזאת, כי זה משפט בני הענוים בכל ימות השנה, וההרגל כוחו יפה לחיסון הגוף.

צלילי־המנגינה הלכו הלוך וגבור, ובעוד מיכה עובר ליד ארמונות השרים ושועי יהודה, אשר בתיהם מרוכזים פה, שמן ירושלים וסלתה, והנה עמדו רגליו מול הארמון המפואר אשר לשבנא הסוכן, ומתוכו בקעה עליזות זו. אף כי התריסים מוגפים היו, נפתחה הדלת מפעם לפעם, מפני הבאים או היוצאים, והאורות, יחד עם קולות הנגינה, פרצו משם.

מיכה התקרב. חומת־אבן הקיפה את הבית וליד המבוא נראו המדרגות המוליכות פנימה, רחבוֹת ועשויות־לנוי, ומעל להן אכסדרה אשר עמודים לה והיא מוארה בשתי אבוקות־אש עשויות נחושת ונתונות בגומחות בצדי הקירות, ולא תכבן הרוח. שומר־הסף ישב בקרן־זוית מכורבל באדרת כבדה המכסה גם את פניו, ואין לדעת אם ישן הוא או מציץ במתגנב. רגעים מספר עמד מיכה מהסס אם להיכנס פנימה, כי רחוק הוא מן השר ושיחו, אולם באחרונה גבר הרצון להפיג את הבדידות, את ייסורי הלב, וגם החדווה הגועשת בפנים משכה, לא הירפתה. עלה במדרגות. שומר־הסף לא עיכב בעדו ונראה כי גם לא השגיח בו, מהיותו שקוע בתרדמה.

נגע מיכה במנעול־הנחושת אשר לדלת הכבדה, הזיז אותו הצדה ודחף את הדלת. הפרוזדור היה ריק מאדם, כי האורחים התכנסו באולם הפנימי, אך כבר פה הקבילה פניו חמימות האש והבל אנשים רבים מקוטר מור ובשמים, ונגינה סוערת, מצהילה ומעוררת למחול. מיכה ניצב רגע תוהה, אך התאזר עוז ופסע עד כי התקרב ומצא את עצמו על סף האולם המרכזי, מול אור הנרות והזוהר הנסוך על האולם וקירותיו המשוחים בצבעים בהירים ועתירי־ציורים, מול פני אנשים משתאים למראהו, עלמים ועלמות, יקירי ירושלים ובנותיה; מול עליזות רועשת, שולחנות עמוסי פירות, קנקני יין ומיגדנות, עבדים ושפחות הרצים כה וכה לשמש את האורחים. ברגע הראשון לא הבחין בפרטים אשר היו לו אחרי כן למורת־רוח, כי התמונה כולה היכתה אותו בתמהון, וחמימות אפפה אותו לאחר עשותו שעה ארוכה בקור ובחושך שבחוץ. עוד הוא עומד תמה על עצמו ועל החינגה, ומתוך קהל הקרואים יצאה אחת מבנות ציון, וקריאת שמחה והפתעה בפיה:

“ברוך בואך, מיכה הנביא!”

מיכה נתן בה עיניו ותחילה לא הכירה. אך בעמדה מולו מחייכת חיוכה המלבב, הכיר בה מיד את עדה בת השופט, זו אשר ארחה לו לחברה בהתדפקם יחד על פתחי עשירים לעשות לטובת־הפליטים. עתה ראה גם את שבנא המציץ בו בחומרה, כי לאורח לא־קרוא זה לא פילל, והוא ידוע כאחד מבני הענוים וכתלמיד מובהק לנביא שנוא נפשו. אך בטרם היה סיפק בידו להעיר מה, או לשאול דבר, ועדה כבר אחזה בו בזרועו, הוליכה אותו לאורך כל האולם, וכנראה מצאה בו אדם להתגאות בו, כי חייכה לכל צד לאמור:

“מבני הנביאים. מכּרי הטוב!”

מיד ראה מיכה והבחין, כי נעשה ענין לענות בו, כי זר ותמוה הוא בעיני הבריות, כאדם אשר מקומו לא יכירנו פה. כמה מיקירי ירושלים היו מגחכים חרש, רומזים ומשׂקרים עינים, ואילו הבנות נתאספו ובאו להציץ בו מקרוב, משל חיה הוא שנפלה בפח, והוא מוצג בסוגר לראווה. והיו בנות־ציון הנאות סוקרות אותו מכף רגל ועד ראש, אך מהיותו בחסות עדה, לא שם לב לזאת, וגם שבנא הזריז והגמיש חש לחלצו מן המיצר:

“הוסיפו לשמוח ולהיטיב את לבכם, ויראה גם נביא מה טוב שבת אחים גם יחד! המנגנים, נגנו! ואתם, אורחי, שתו יין ועלזו, כי אין טוב מזה בימים אלה. אכול ושתה!”

הרים את גביעו והגיח אותו באחת אל קרבו, וכן נתן את האות לאורחיו להמשיך בשמחה ולהגבירה. המנגנים פתחו במנגינה עליזה, העבדים הביאו קנקני יין גדולים, ונושאי מחתות־הקטורת חלפו באולם וריח־הבשמים החריף נדף בנעימותו עד תחושת סחרחורת.

על גבי ערש־השן אשר רפידתו כַּרי שָני הושיבה עדה את מיכה, בקרן־האולם אשר ממנה טוב להשקיף על האורחים, תנועותיהם ודרכי־שעשועיהם. היא ישבה לידו, נוהגת בצניעות, נכונה לשמשו בנפש חפצה. חיבה היתה בלבה אל האיש הזה, אל פשטות הליכותיו ושיחו הישר, הבהיר. גביע יין הגישה לו והפצירה בו לשתות באמרה, כי טוב היין להפיג את הקור, והוא נעתר לה ולגם לגימות מעטות. נרעש היה עדיין מן העושר, מתפארת הכלים היקרים, ומן האנשים האלה אשר בקהלם לא יבוא; בסוד עליזים המאחרים על כוס יין יימצא לראשונה בחייו. אכן, הזדמן הפעם למקום אשר רבות שמע עליו, עתה יוכל להיות עד ראיה, לבחון אם אמנם נכונים הדברים אשר שמע על נשפי־חשק אלה.

אחרי כן ראה מיכה משפט הנשף וערכו. הוא בא בתחילת הלילה, בטרם החל היין לפעול פעולתו בלב העליזים, כי הכל היה ערוך לפי תכנית מחושבת מראש; הנשף עתיד היה להימשך עד אור הבוקר, ואין לכלותו בבת־אחת, אלא לטפחו ולהגביר עליצותו שלבים־שלבים, קלים ומשעשעים בתחילתו, עזים ופרועים בסופו. לפי־שעה היו האורחים משתעים אחד בחברת רעותו, מיטיבים לבם בלגימות קלות, במיגדנות ובנתחי בשר צלוי המוגשים על גבי טסי כסף. המאכלים הוגשו בשפע, עשויים ומוכנים בידי מבשלות וטבחות אומנות, ומיני המאפה שונים היו בצורתם ובטעמם, מתובלים בנרד, קנמון וקצח, מהם ממולאים דבש, תמרים, תאנים ועסיס רימונים, בלולים בשמן־זית ובנופת־צופים. וכמה וכמה מיני בשר, צלויים ומבושלים, כטעם איש ואיש, נותני ריח טוב ומעוררי תיאבון, וגם אשר סעד לבו קודם לכן לא משך ידו מהם. והיו האורחים קופצים על מגישי התקרובת, מרוקנים הכל כהרף־עין, ובעוד הלַעַס בפיהם אינם חדלים מלקרוא ופניהם להבים: “הגש קנקן היין!”, “הרקיקים — תאוה לעינים!”, “הצלי — משובח!”, “אין כשבנא לטעם הטוב!”

ושבנא עומד ומנצח על עבדיו. מכל העברים באים נושאי המטעמים העריבים, טסים וסלים טעונים מיטב מאכלות מופיעים, אלה חוזרים ואלה באים, ומתוך המיטבח והאסמים שופע כל הטוב בלי הרף. מיכה יושב ומביט, טועם מזה ומזה, לפי שאין עדה מניחה לו ומטפלת בו, וקשה לו לעמוד בפני הפצרותיה. ועדיין אין טורדים אותו כל הדברים האלה, כפי שטורדת את דעתו לבושן של בנות ציון, ועדה בתוכן.

הנה עומדת אשה נאה באמצע האולם, מתרפקת על דודה, אחד מיקירי ירושלים המגיש נתח בשר צלוי אל פיה ומקריב גביע יין גדול לקינוח. עדויה היא עדיים לרוב, נטיפות ושהרונים, אצעדות, ורעלה לה דקה מן הדקה עשויה אטון־מצרים משובח, מעשה חור, אריג שקוף כעשן הכחלחל, העוטף את גופה מכתפיה החשופות ועד לקרסולי רגליה אשר עכסי־כסף מצלצלים להן, ואך איזור־החלציים הדק למתניה עשוי אריג שקוף פחות. סובאת היא וזוללת, ובהתרפקה על בחיר לבה רושפות עיניה חמדה ותשוקה. אין היא היחידה אשר לבושה כן, כי רבות אחרות כל אחת מהן מתנאה בצורה זו או זו, להרבות את החישוף במקום אשר הכיסוי יפה לו, מהן משתמשות בבתי־שדיים שקופים, ומהן מכסות עליהם באטון השמלה הדק והם מציצים בחמדת יפיים כפירות נאים מתוך סלים קלועים; כי מחקות הן את בנות המצרים והצידונים אשר ישכילו לפאר את גופן.

חסד עשתה עמו עדה, אשר בגשתה אליו הטילה על כתפיה החשופות מעין אדרת־צמר קלה וצחורה ועיטפה בה את גופה ואת לבושה הדק, אולי מתוך בושה בפניו, ואולי למען לא להביאו לידי מבוכה. מפעם לפעם מציץ אליו שבנא מן הצד, בוחנו יפה בעיניו כמבקש לדעת אם אמנם קנה לו שביתה ולא יזוז מפה. אך בראותו כי עדה נמצאת כל הזמן במחיצתו, והוא יושב בשקט, משל אין כל העליצות הזאת נוגעת לו, הסיח ממנו דעתו וחזר לשקוד על אורחיו, מסביר פנים לכל אחד ואחד, טופח על כתפו של זה ומוזג במו ידיו יין לאיש שהוא חפץ ביקרו, ואינו פוסח אף על אחת מבנות ירושלים המתלחשות ומתעלסות בפינות; נוהג הוא עמהן דרך חירות, ניגש לכל אחת ואחת מהן, מחבק את האחת להשמיע מחמאה באזניה, מגפף מתני האחרת, שפתיו מרפרפות על לחיה וזרועו מושטת לחבקה, ופניו להבים.

[ג]

ושעה רודפת שעה. המנגנים אינם פוסקים מנגינתם, ויש אשר יערבבו ניגוני קודש וניגוני חול, לפי שאין הם מבדילים, ואין איש מקפיד באלה, ובלבד כי ירועע וינוגן. אחדים מן האורחים מסייעים עמהם ונותנים בשיר קולם, וגם כמה מן הבנות המיטיבות לשיר תורמות חלקן. וככל אשר היין ירבה לתת אותותיו כן תרבה השמחה, כן יגבר אומץ לב האורחים העוברים משיחות נימוס לקריאות של פורקן היצרים, קריאות חדלות־טעם וקולניות, הפנים משולהבים מרוב שתייה ומחמדה גוברת; ואין הנשים הצעירות נופלות מהם, ותנועותיהן נעשות משולחות יותר, ואין הן כומסות עוד את חשקן בחובן, אלא עוגבות על הבחורים, נענות להם בעינים בורקות. שעוּנות על כּרי השָני מערטלות הן כתפיהן יתר על המידה, משתרעות למחצה כבחדר־המשכב, צוחקות בחישוף־שיניים, טופחות בזרועותיהן על גבי הכרים וכתפי הגברים כאחד, ומסביב גועשת החדווה בלא רסן וקוראת דרור ליצרי־פרא.

כמה וכמה מן הבחורים עטים על עדה להוציאה מחברת הנביא, שאין היא זזה ממנו, ואינה נוטלת כל חלק בשמחת הכל; נראית היא לפתע המפוכחת האחת מכל הבנות, שנסחפו בכוח חשקן. לפתע נראה לה מיכה מושך יותר את העין במראהו, ואת הלב — בכוח האצור בו; גם בשתיקתו יכול אדם להרגיש כי צפון בו משהו טוב וטהור לאין־שיעור, המעלה אותו מעל לכל האנשים האלה. מפעם לפעם תשקוד לכבד את מיכה בדבר מאכל או משקה ובראותה בעיניו ובארשת פניו, כי כל המחזה מתגלה לעיניו הוא למורת־רוחו, תנסה להסיח את דעתו. מן היין לגמה גם היא כמה לגימות, ועתה מחפשת היא נתיב אל לבו:

“הן תגיד את דברך, הנביא!”

“מה אומר, והטומאה מהלכת פה באין מכלים!”

“התאסור על בני־אדם לשמוח לפי דרכם?”

“שמחה היא זאת? הוללות פרועה! והשפע הזה במאכל ובמשקה, פליטי־החרב מתגוללים חשוכי גג ומחסה, בקור ובגשם, הטף חולים, ונמקים בחוסר כל, ואלה פה בועטים מרוב שומן! יהודה מתבוססת בדמיה, האויב בשערי ירושלים, ואלה שמחים ומתהוללים!”

נראה כי הרים קצת את קולו, כי אחדים שעמדו בסמוך להם היפנו ראשיהם בתמהון. עדה משכה בכנף־בגדו להסותו. גם את קולה חיננה אליו, ועיניה מלטפות אותו בחיבה גלויה:

“אנא, הנמך קולך, מיכה, לבל ישמעו אלה אשר לא יבינוך”.

“החרש לא אוכל” — קרא מיכה מנהמת לבו, לא צעק אך הזעקה היתה משוועת מתוכו פנימה, — “חבר נואפים ונשים משרכות דרכיהן”.

עיניו ירו רשפי־זעם. אכן, לא טוב שבתוֹ פה, עֵד למחזות מבישים כאלה. הוא התאווה לקום ולנוס מן המקום, אבל עדיין היתה בו סקרנות לראות איך ישפילו אנשים את עצמם ברשת החטא והתאוה. ולמען תת איזה מוצא לזעמו, קרא לפתע באזני זו היושבת לצדו:

“קומי ולכי לך אל אלה. אל תחַסרי נפשך מתענוגות”.

“לא אוכל, הנביא, כי קצתי בהם”.

“האומנם?”

“כן הדבר, גם אם לא תאמין לי ולשיחי”.

“ואני מדמה בלבי, כי אין את טובה מזולתך”.

“לא אדע אם טובה או לא טובה מהם. אמנם עודי באה אל נשפי־חשק אלה, אך בנפשי רחוקה אני מהם. ידעתי כי לא תאמין לדברי, וכאחת מהן אני בעיניך”.

“אכן… הבא הנה לא יינקה!”

“הן גם אתה באת הערב, ומי לנו יערוב כי לא תבוא שנית?”

מיכה חייך במרירות:

“שומה על אחד כמוני להציץ גם לתוך עיני הטומאה. הדבר יחזק דעתי ובינתי להבחין בין טוב לרע. אך ניחם אני כי לא שלטתי ביצרי ונכנסתי הנה. היה קר, ונפשי מרה עלי, ואמרתי בלבי כי הנגינה ושמחת בני־האדם יפיגו עצבי. אך לא ידעתי, כי במערת פריצוּת תדרוכנה רגלי”.

שיחה קצרה זו, בחומרתה ובכנותה, קירבו את לב עדה אל מיכה. עוד קודם־לכן ידעה, כי שונה הוא וניפלה לטובה מכל מיודעיה. יש והיתה מחפשת דרכים אל אשר נראה בעיניה טוב ויפה יותר, ולא אחת הציקו לה מחשבותיה על אורח־חייה, ריקנותם ושחיתותם. עתה נראה לה מיכה קרוב עד כי נתעורר בה לפתע הרצון להשיח את לבה. בכנות דיברה, ודבריה — דברי וידוי.

היא סחה לו על צפניה, פקיד שבנא ומזכירו, המוקיר רגליו מנשפי־חשק אלה, כי בחל בהם ובאדוניו גם יחד. אין איש מיטיב להכירו ממנו על כל תועבותיו, בכל אשר יפנה, בתככי המדינה ובמפלגת המצרים אשר יעמוד בראשה. לא פעם שלח שליחים למצרים, קשרים קשר עמם, והם תומכיו ומאשריו. שבנא מתיר לעצמו להלעיז על המלך, כי רך כקנה הוא, ומוטב היה להיותו בין חובשי ספסל לשכת־הסופרים ולא במרומי כסאו, כי אינו יודע מה עליו לעשות בו ובכתרו. ומי יודע, אם אין שבנא חולם בעצמו על מישרה רמה ממשרתו עתה, אשר גם אותה רכש, כידוע, במירמה. צפניה היה פקידו המסור והנאמן עד אשר בחן את אדוניו ולמד להכירו כמו. מאז שב מן המיכרות בערבה, כאשר נשלח לשם בשם שבנא אדוניו, ועיניו ראו את האדם בסבלותיו ובעינוייו, נהפך לבו בקרבו וכל הימים טוען הוא כי ירושלים עומדת על תילה אך בזכות הנביא ובני הענוים אשר לו, כי הם היחידים אשר יבינו להשכיל ולדעת. הדברים, אומר הוא, טעונים שינויים מעיקרם. גם הוא, צפניה, אומר לה, כי באחד הימים ייספח אל בני הענוים, כי האדם השואף בחייו אל עולם נאה ומתוקן יותר, מקומו ביניהם!

עתה גחנה עדה ולחשה למיכה בשקט, כי צפניה אהב אותה אהבה עזה וכי נכון היה לבוא עמה בברית־הנישואים, אך רוגז נתעורר בלבו עליה על כי באה היא אל נשפי־החשק בבית שבנא, ואחרי כן החלו הבריות מרננים אחריו כי בשל אמתה, אשת שבנא, אין הוא מסביר פנים אליה, אל עדה, כי כרוך הוא אחרי אמתה היפה, ומעיני שבנא נעלם הדבר, אף כי פיקח הוא, ובעוד הוא עורך נשפי חשקו ומתעלס בחברת נשים אחרות, מוצא לו צפניה דרך אל ביתו, בו נמצאת אמתה.

ועוד כהנה וכהנה סיפרה לו הנערה, ובעצם שיחה זו של גילוי־לב הנובע מתוך רצון להתחבב עליו וגם באשר לגמה קצת יתר על המידה, ניכר היה כי הנערה מתלבטת ומחפשת תיקון לנפשה. ומיכה העלה לפני עיניו את דמות חגית הטהורה, השוכבת בשעה זו חולה על ריצפת האורוות הקרה, זו הנערה אשר באה משדות מרשה השופכים מרוחם הבריאה על יושביה.

והנה השלך הס מסביב:

“שבנא ירנין לבנו בשיר!”

“שבנא! שבנא!” — נשמעה וחזרה ונשמעה הקריאה.

אם כי הירבה שבנא להגיח יין אל קרבו, לא עברהו רוח שכרון, כי רגיל היה בשתייה, ולא נתן ליין להשתרר עליו ולעכר את סברתו. בכל מקום, ובכל שעה, היה שבנא מפוכח ושכלו בהיר וצלול. שותה רק במידה אשר היין נוסך בו עליצות, מנת עזוּת נוספת, ומעודו לא שתה להסתאב. שמח היה עתה ועליז, כי עסקיו עלו יפה, אוצרותיו מלאו הון־תועפות, והוא מאמין בעתידו, בוטח בגורלו. כאשר גברה נגינת המנגנים העליזה, וכל רגל נישאה לתוך מחול סוחף, הראה גם שבנא את יכלתו ואת חדוותו הפורצת כל סייג. ניצב באמצע האולם, לבוש גלימת אטון מצרי היורדת קיפולי־קיפולים עד לברכיו, על צוארו רביד ריקמת שני וארגמן אשר אבנים טובות מבריקות בה וחוטי זהב וכסף עוטרים אותה בשוליה. ולפי שלא גילח את ראשו וזקנו, כמשפט המצרים, היה כאדם אשר מכלל רשות אחת יצא ולא הגיע אל הרשות האחרת. אך זקנו גזוז היה ומטופח, כולו עוטה חשיבות, גופו חסון, ובעיניו — תקיפות.

לאחר הסותו את המנגנים, פנה לאחת מבנות ירושלים היפות, פגית בת אדוניהו אשר על הממגורות, הנודעת ביפייה הרב, והכל ידעו כי גדולה תשוקת שבנא אליה. אותה שעה מכונסת היתה בפינה בחיק אהובה והוא מגפפה ומחבקה מתחת לצעיפה, מעתיר עליה דברי עגבים אשר לשמעם גיחכה פגית בלי הרף. אליה פנה שבנא, קרא לה בקולו העז כי תבוא אלי, בהיעזרו בשיר אשר לפנים קודש היה לענת אֵלת בני אוגרית, אך מאז נושל עמה בידי גויי הים מעל אדמתו, וחרב מקדשה, והכוהנים, שומרי מסורת אבות, תמו לגווע, תעו דברי שירת בני אוגרית בארצות הצידונים הסמוכות, עד אשר אבדו, וטעמם נשכח; רק מעטים מהם עודם ידועים פה ושם. ושיר אשר היה קדוש והושר בתוך המקדש, לפני האלה, המזבח וקטורת־הבשמים, התגלגל אל בתי־היין אשר בצידון, והמחוללים עשוהו כמין זמר עגבים. עמד שבנא באמצע האולם, מסביב דממה, והוא פנה לפגית רבת־החן, אשר בה יחשק שבעתיים, מהיותה חבוקה בזרועות אחר:

“ועתה, הקשיבי יפתי־שרתי לדבר השיר, כי לך יהמה לבי; האזיני, יפתי־פגיתי, לאמרי פי ולזמר אנעים לכבודך, לתהילת יפייך הרב!”

רמז לפורט הנבל, ופתח בשירו:

"… שִׁיתִי עַל עָפָר אַהֲבָה,

נִסְכִי שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

הַרְבִּי אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת…

תָּרֹצְנָה פְּעָמַיִךְ אֵלָי

תְּמַהֵרְנָה רַגְלַיִךְ לִמְעוֹנִי.

דָבָר יֵשׁ לִי, וַאֲדַבֵּר לָךְ,

נְאֻם וְאַגִיד לָךְ — —

דָבָר לֹא יְדָעֻהוּ אֲנָשִׁים,

וְלֹא יְבִינֵהוּ הֲמוֹן אָרֶץ.

בּוֹאִי־נָא וְאָנֹכִי אֲסַפְּרֵהוּ,

בְּתוֹךְ מְעָרָתִי אֵל־צָפוֹן,

בַּקֹדֶשׁ, בְּהַר נַחֲלָתִי,

בַּנֹעַם, בְּגִבְעַת גְבוּרָה".⁶⁰

קריאות־הידד ותשואות־חן פרצו מסביב, קריאות מתוך הנאה רבה לא כל־כך על תוכן השיר, כי אם על הדרך בה היה שבנא שר, מלווה שירו בקריצות ומדגיש שורות בתנועות מרמזות ומכסות כאחת. התשואות היו רצופות חנופה לאדוני הבית הרם, המצליח, אשר הכל מותר לו, והכל נראה יפה ומשופר בתוקף מעמדו ופקחותו.

ועמד שבנא בוטח וקורן, מרים ידו במועל ברכה מול אורחיו, מחוה קידה ברוב חן לפגית המחייכת אליו, ומתוך זחיחות־הדעת אמר כי טרם כילה שירו, ועוד זמר לו אשר בחלקו שמע אותו באחד מבתי־היין בירושלים ובחלקו הוסיף לו שורות מתוך השיר אשר שר לפניהם קודם־לכן, והוא זמן קצר ושנון הראוי להיחרת בלב. גם את הזמר הזה ישיר לכבוד פגית היפה. שוב הביט לעבר פני הנערה, ואת כל תשוקתו חשף בפניה, בפצחו בזמר:

תָּרֹצְנָה פְּעָמַיִךְ אֵלָי,

תְּמַהֵרְנָה רַגְלַיִךְ לִמְעוֹנִי,

דָבָר יֵשׁ לִי וַאֲדַבֵּר לָךְ —

דָבָר לֹא יְדָעֻהוּ נָשִׁים…

חִשְׂפִי שֹׁבֶל

גַלִי שׁוֹק,

חֶמְדַת גוּפֵךְ תְּגַל לִי!

קריאות עליצות רמות מבראשונה הציפו עתה את שבנא: הזמר הקצר שלו, רצוף חשקו ותאוותו, קסם לאורחיו. ובעוד הנגינה שוב סוערת מסביב, ופגית אשר לכבודה הרנין שירו, חרגה לפתע מזרועות הבחור, ובאספה את שולי שמלתה הדקה מעל לירכיה, בגלותה אך את איזור החלציים הדק, פרצה במחול נלהב. בסערת חושים ובדבקות רקדה, לראשונה על מקום אחד כנטועה בו, ולאחרונה תוך זינוקים אל החלל בגמישות הגוף, בהקיפה את האולם, זרועה האחת עודה מחזיקה בשובל שמלתה, וזרועה האחרת פשוטה לפניה, וכל גופה אומר חשק של אשה צעירה רבת־חן. ככלותה את ריקוד המעגל יישמע בתוך הדממה העצורה אך צלצול העכסים אשר לרגליה החטובות להפליא, צלצול דק כעין שחרור מאזיקים, והנה שינתה לפתע את מחולה הסוער, והתחילה רוקעת וטופפת בשקט על מקום אחד, לאט־לאט, כרוגעת, והיא מגלה תנועות־חשק בכל אבריה, ברגליה ושוקיה היפות, בירכיה הצחות כבהט, ובתנועות בטנה, כתפיה וחזה המרטט, מעין ריקוד אשר המחוללת בבית־היין תפליא לעשות בו לגרות כל עין. פגית היפה מדמה היתה את עצמה כוהנת עשתורת לעת שוב תמוז אהובה משאול תחתית עיניה עלופות תנומה קלה, זרועותיה פשוטות לפניה, כמבקשת לחבק את אישה האל והיא לוחשת וקוראת לו בדבקות: “הוי אדון! הוי תמוז!”

מסביב עמדה דומיה ואך העינים דובבו מתוכה, עיני תאווה גלויה, עיני הערצה וחמדה עזה. ופתע פרצה סערת תשואות. ואז, בעודה ניצבת רגע עייפה וזוהרת, קפצה וניתרה מול שבנא, אשר נשא אליה את עיניו עזוֹת־המבע, כרכה זרועותיה מסביב לצוארו, והתרפקה עליו כהתרפק אשה על אהוב־לבה בכל עתרת־אהבתה. מוּכה תדהמה היה מיכה, אשר משך כל זמן ריקודה לא גרע אף הוא עין מן המחוללת וכוח נשיותה המרתק. לפתע נתחוור לו כוח כוהני עשתורת, אשר ידעו לטפח את פולחן הקדשות ולצוד בו את לבב ההמונים.

ואַחד הקרואים, כל עוד נפשו בו מרוב סביאה, נע וחג על רגליו, באמצע האולם ניצב, מתנודד בלי הרף, קנקן היין בידו האחת, הבזיך בידו האחרת, פניו סמוקים, והוא צורח במלוא גרונו הניחר:

“אכול ושתה כי מחר נמות!”

“אכול ושתה!…” — החרו־החזיקו אחריו אחרים, ומשולהבים מן היין ומן התאווה החזיקו בנשים הצוחקות, והיו מושכים אותן לפינות אשר בלשכות הסמוכות, מושיבים על ברכיהם, משתרעים על ערשי השן. בין כה וכה החלו לדעוך הפתילות בנרות פה ושם, כי ניתן בהם השמן רק עד לשעה מסויימת, וכל האפלולית באה לכסות על דברים ומעשים בגאוֹת החושים פורצי כל גדר. ומיכה רואה כל זאת, מזדעזע למראה ההפקרות אשר עד עתה שמע אך עליה ועתה הוא עד ראיה לה. והשיכור העומד באמצע האולם, קנקן היין עודו בידו, אך הבזיך נשמט ארצה, והוא חג ונע והכל צוחקים, והבנות מגחכות וצוחקות בפרץ אוילות.

מיכה הזדקף וקם. פניו לבשו ארשת חמורה ונוקשה־להחריד, עד כי למראהו נמס לב עדה. לראשונה פרצה מגרונו זערת־אלם ללא ניב ופשר, משל אדם הזועק חמס, לא בלשונו כי אם בנהמת־לב איומה לאוזן, ורק אחרי כן הרעים קולו באולם עד כי הכל חרדו בבהלה ממקומם:

“לכן בגללכם — ציון שדה תחרש, וירושלים עיין תהיה, והר־הבית — לבמות־יער!…”

רק רגע אחד ארכה הדומיה הכבדה, כי גם מיכה עצמו לא ידע איך העלה חרונו ושם בפיו את המלים הנוראות האלו, אשר בשעה אחרת לא היה אולי מעז לאמור אותן, אך למראה כל התועבה אשר מסביב, לא התאפק, וזעמו ניתך בקללת־אימים. הכל נדהמו לשמע הדברים הנוראים האלה. ולאחר רגע של דממה, אזרו לפתע כל האנשים האלה את כוח שנאתם לשליח עולם אשר מאסו בו, בצדקו, במוסרו, ובכל דרכיו, ובזה־אחר זו נדחקו אליו, קריאות־תגר פרצו, אגרופי־זעם הונפו לעומתו, ועיני הזועקים מזרות אימה ורצח:

“מה לו כאן!”

“הלזה בא לקלל!”

“חורבן ינבא לנו!”

“שמטוהו!”

“בן־מוות האיש!”

עמד מיכה מטרה לחצי שוטמיו, ויקירי ירושלים, אשר לפתע קינאו כבוד ציון והר־הבית, סגרו עליו מסביב, תוך חרפות וגידופים, ועוד מעט ושר־צבא אחד אץ לחפש חרבו אשר הניח בלשכה הסמוכה, והמהומה הלכה וגדלה, כי רב היה הרוגז על העכירוֹ את נשף־החשק עוד בתחילתו והוא אורח לא־קרוא. שבנא, אשר היטב חרה לו הדבר, מצא בו את תלמיד הנביא השנוא עליו, שליחו אשר נפל עתה בפח. אך הוא דרך אחרת לו, ובעוד הכל נרגזים ומוכנים לשסעו בזעמם, לחש על אוזן אַחד עבדיו אשר נחפז והבהיל אל האולם ארבעה מרעיו, חסונים ובעלי־זרוע. שבנא ניגש אל מיכה הנרעש, אשר לידו עומדת עדה המבקשת להגן עליו והיא קוראת לאחדים מידידיה בשמותיהם, להרגיעם ולשכך חרונם, אך אין שועה אליה. שבנא ניגש עם בחוריו, ובהעמידו אותם מימינו ומשמאלו, קרא אל אורחיו:

“הניחו לי ואדע מה ייעשה בו. אך לא בביתי, כי אם מחוצה לו. ואתם הירגעו, תנו לנו לצאת!”

והוא ואנשיו מפנים דרך ונותנים למיכה לצאת בראש, אל מול פני הדלת אשר נפתחה לרווחה, אל המדרגות הלחות מן הגשם, ואור־אבוקות מרצד עליהן. ועדה רצה בעקבותיו, חרדה לגורלו, אך נהדפת בזרוע שבנא בזעם עצור: “סורי הצדה”. — והדלת הוטחה בפניה.

בחוץ נשבה רוח קרה. זרמי מים עוד ניגרו מכל עבר. מיכה היפנה ראשו אל שבנא ואנשיו ההולכים לידו מחרישים. ידע, כי דבר רע יצוק בהם ובשתיקתם, אך לא שאל, התבונן בהם והמשיך ללכת לעבר החומה המקיפה את הבית עד אשר נבלעו באפלה. ואז שמע את קולו של שבנא אשר פקד קצרות:

“פגעו בו!”

והוסיף:

“הראו לו נחת־זרועכם!”

אפשר והיו עושים במיכה כלה, כי בפקודת אדונם חבטו בו, אך פתע־פתאום פרצה לתוך המבוא עדה, אשר מבלי לראות דבר הבינה את הנעשה. קול חבטות עמומות הנמטרות בזו אחר זו קלטו אזניה, קול אנחות מיכה והיא תפשה כל האכזריות שבפקודתו של שבנא. פרצה החוצה, אל מקום המכים, זועקת וגוחנת להגן בגופה על מיכה, אשר כרע־נפל ואינו מוציא הגה מפיו. עתה יקרא שבנא לאנשיו כקרוא אדם לכלביו המשוסים, והללו חמקו מיד וחזרו אל ארמונו בדלת אחורית. שבנא השתהה רגע על המדרגות וזרק לה, לעדה המתיפחת, תוך לעג:

“ועתה, חבשי את פצעי נביאך!”

[ד]

מיכה שכב על יצועו הדל באגף־הסופרים קודח והוזה. פניו כוסו חבורות כחולות מן המכות אשר הוכה, מבוטבטים ללא־הכּר. גם בגופו ניכרו סימני־המהלומות. עדה ביקרה אצלו יום־יום, סעדה אותו על ערש־חָליו. יושבת היתה לידו שעות רבות, והוא מתוך דמדום אוחז בידה, מתאנח ולוחש מפעם לפעם:

“חגית…”

והיתה עדה מתקנת לו:

“עדה יושבת לידך, מיכה, עדה”.

אז יפקח לרגע את עיניו, בקושי, כי מסביב להן היתה תפיחות מחמת המכות, וצבע־העור היה כחול־אדום, נצנוץ בינה הבליח בהן, חזר ותפש בזרוע עדה ונענה לה ברוב רגש:

“כן, חגית היקרה…”

עדה תמהה לדבריו, אף נתפשה להרהורי קנאה, אך מיצועו לא משה, גם צפניה הופיע מפעם לפעם — עדה הודיעה לו על כל פרטי־המקרה — הביא שמני־מריחה להרך פצעיו ולהחיש ריפויים. דבר־המכות אשר הוכה מיכה הסעיר את הרוחות בירושלים, ובכל מקום היה לשיחת היום. בלשכת־הסופרים רגזו וטענו, כי אין לעבור בשתיקה על כך, אולם שבנא והשרים הפיצו את השמועה, והיא הנכונה, כי מיכה חירף וגידף וחזה חזות קשה להר־הבית, לציון וירושלים, ואך בנס ניצל, לדעתם, מזעם האנשים אשר שמעו את דברי נאצתו. והיה הויכוח נטוש בירושלים, המותר לנביא לומר כן את דברו ולא ישא בענשו? רבים אמרו, כי אין לך דבר שלא ייאמר על ידי הנביא, אם אמנם מרגיש הוא בצדקת תוכחתו.

הדבר נודע גם לישעיהו. צפניה הוא אשר הביא לו את דבר השערוריה בבית שבנא. הוא החליט לספר זאת לנביא, לפי שמיכה תלמידו הוא ואסור לחשות. שבנא כבר היה לזרא לרוחו מזמן, ובשיחה עם הנביא גילה לו רבות על מזימות שבנא ותככיו עם המצרים, ועל ברית סתר אשר כרת עם מלך מצרים. ואז גמר ישעיהו אומר לעבור מדבר־שפתיים לפעולת ממש. בו ביום ביקר אצל מיכה החולה, המוּכה, וכאשר נפלו מבטיו עליו, על פניו המושחתים, בערה בו כאש חמתו והוא הלך קודם־כל לראות את שבנא בעצמו. הוא ידע איפה למצוא אותו בשעה זו, כי שבנא היה קובע עתים לכל דבר.

קברי מלכי יהודה נמצאו במזרח העיר, נשקפים אל מול נחל קדרון. בצלע ההר, בסלעו חצבו את קבריהם, ובזה־ליד־זה נקברו בבוא יומם — דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, אחזיהו, יהורם, אמציהו, יותם, ורק שלושה מלכים לא נקברו לפי הסדר הנהוג, ליד קברות־אבותיהם, כי אם באחוזת־קבר נפרדת, להבדילם, כי יצא עליהם הקצף בחייהם, ובמותם לא נחלו כבוד. שלושת המלכים אשר מנעו מהם קבורה עם אבותיהם היו: עוזיהו, אשר הוכה בצרעת וישב עד יום מותו בבית־החפשית; יואש, אשר הרע לעשות בסוף ימיו והעם פקד לו את רצח הנביא זכריה; ואחז, אשר הביא את עמו בעול אשור ואף התעיב לעשות בהנהיגו את המולך ותועבת העבודה הזרה. במותו גררו את מיטתו בחבלים, לאות חרפה, ובהחשיך ביום ההוא אור החמה והשמים אפלו וכוסו בערפל, נקבר בחפזה ובזלזול, לדראון עולם. והיו קברות המלכים מעבר מזה, וקברות המודחים באחוזת־קבר נפרדת.

ורבים משרי־יהודה היו חוצבים להם קברים בהר, בסמוך למלכים, מול עיר דוד והעופל, במדרון נחל קדרון, בצוקי־הסלעים. פה נערכה קבורתם ברוב פאר, תוך שריפת מחלצותיהם וכליהם, ועל גבי חצובות־נחושת העלו המחתות קטורת־בשמים וזנים מיוחדים, כנהוג במצרים, להוסיף כבוד להולכים לעולמם.

שבנא לא נפל מן השרים גם ברצונו זה, ודאג לשמו גם לאחר מותו. על־כן פקד על אנשיו לחצוב לו קבר עוד בחייו, בין שרי־יהודה החשובים, לפי תבנית אשר ראה לפנים בעיר גבל הצידונית, אשר שם הפליאו לחצוב קברים למלכיהם. היתה זו תבנית פשוטה אך יפה, ומבוא לקבר עשוי ביד אמן. אמנם הקירות חסרים היו ציורים וקישוטים, כי אינם לרוח העברים, אבל עשויים היו אבן ולוחות־שיש. מדי יום ביומו היה שבנא סר בבוקר לראות בעבודת־החוצבים, איך עבודתם נעשית, והיה נהנה לראות מה יפה יהיה קברו החצוב, וכל אדם ביהודה ובירושלים אשר יעבור בקירבת מקום, יורה באצבע ויגיד: הנה פה קבר שבנא אשר על הבית! ומי יודע, אולי אף יכתירו אותו בתואר רם ונישא מזה, אם רק יכו המצרים את חיל אשור ויבואו ירושלימה להנהיג בה סדר ומשטר חדש. אך לפי שעה פקד לחרות מעל לדלת הקבר בספין, באבן, נוסח השבעה צידונית:

“זאת קברת שבניהו אשר על הבית. אין פה כסף וזהב כי אם עצמתו ועצמות אמתה אתו. ארור האדם אשר יפתח את זאת!”

על גובהי־הצוק נחצב קברו, דרומית־מערבית לקבר בת־פרעה, כי גם בזאת מצא לו מקום להתגנדר. גם קברה שונה הי מקברי מלכי יהודה בצורתו, וגם קברו שונה יהיה בכניסה כי יהיה עשוי בטעם צידונים, ולצד הקבר — טור מדרגות חצובות בסלע.

ופה, ליד קברו הנחצב ברום־סלע מצאהו ישעיהו. מרכבתו הרתומה לסוסיו האבירים עמדה במורד, ואילו הוא נישא באפיריון במעלה־ההר לראות בעבודת־הקבר. הנביא עלה בעקבותיו, ומהיותו רגיל ללכת ברגל בנתיבות־ההרים, עלה בזריזות, וכעסו מחלחל בו. גבו פונה אליו עמד שבנא במחלצותיו אשר ריקמתן התכולה כבדה וצפופה, מושכת עליו הוד־שררה. הוא עמד מול לוע מלבין ופעור, לוע מערת־קבר חצובה ביד אומן, ולמבוא צורת חית, ולידו — לוחות־אבן נושאי פיתוחי רימונים וכפות תמרים, העוטרים אותם סביב־סביב. אלה נועדו לציפוי הכניסה. רב־החוצבים החזיק בידו את תבנית הקבר רשומה על גבי פיסת־קלף, והראה לשבנא פרטים על משפט־העבודה. שבנא הקשיב בגודל־לבב, כנוטה חסד לאדם, והוא מעיר לו על פרט זה או זה. לפתע שמע מאחוריו קול קורא, אשר גם מבלי להפנות אליו את ראשו, ידע מיד, כי הוא קול האדם השנוא עליו ביותר:

“אתה, הסוכן הזה אשר על הבית!”

קול החוצבים נדם. לחש עבר מסביב: “הנביא…” הכל היפנו ראשיהם אל ישעיהו אשר עמד בצלע ההר, עטוף באדרתו הכהה, וקלסתרו הנמרץ נשקף ברוב חומרה אל שבנא. לא בלבד זעם היה בפתיחת הנביא, אלא גם לעג רב בדרך אשר בה ביטא את פנייתו: “הסוכן הזה…” ובעוד הדממה דרוכה, הוסיף הנביא והטיח בפניו דברים אשר לא נשכחו ימים רבים:

“מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר? חצבי מקום קברו, חקקי בסלע משכן לו. הנה ד' מטלטלך טלטלה גבר, ועטך עטה. צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים; שמה תמות, ושמה מרכבות כבודיך, קלון בית אדוניך! והדפתיך ממצבך, וממעמדך יהרסך!”

הנביא היפנה ערפו בכלותו את תוכחתו ואת החזות הקשה אשר ניבא לשבנא, ובפסיעות אמיצות התרחק מן המקום, ירד בשביל אל נחל־קדרון, והמשיך דרכו לעבר שער־הסוסים, כי נחפז היה אל המלך. עוד קודם־לכן שלח אחד מפרחי־הנביאים להודיעו, כי יבוא אליו בענין נכבד.

שעה ארוכה עשה הנביא אצל המלך ואיש לא ידע אל נכון את אשר דיבר אליו. והדברים, העטויים מעטה סתר, התפתחו במהרה ובמפתיע. אל המלך נקראו בדחיפות שרים אחדים למועצה מצומצמת, וביניהם אליקים בן חלקיהו, וכמה מזקני ירושלים הנאמנים למלך ולביא. שמועות משמועות שונות פשטו בעיר. איש מאנשי־המועצה לא הורשה לצאת את בית־המלך עד חצות לילה. באולם־העמודים היתה תנועה של אנשי צבא. לאחר חצות לילה יצא חלקריהו מאולם הכסא בו נערכה המועצה. לפקודתו העמדו עשרה שרי־אלף, ויחד עם פלוגות חיילים חמושים יצאו למקומות שונים בעיר דוד, ולפניהם — נושאי־אבוקות. בבת־אחת יצאו, וקול צעדיהם בדממת הלילה, לאור האש, מוזר.

למחרת־היום הוגד לעם, כי בחצות־לילה הקיפו משמרות־צבא את בית שבנא, וכן בתי שרים אחרים מתומכי־הברית עם מצרים, וכל אלה הודחו ממישרותיהם הנעלות. המפתחות נלקחו מהם וכן חרבותיהם, החותמות ואותות מעמדם הנכבד. נאסר עליהם לצאת, במשך חודש ימים, את פתח־ביתם, והיוצא או המֵעֵז להיראות — אות מרי הוא לו, ודמו בראשו. מישרת אשר על הבית ניתנה על כתף אליקים בן חלקיהו, שר מכובד. מפלגת המצרים בוטלה וכל המעז להתקשט בסמל המצרים, אותותיהם או דתם — ענוש ייענש. גם בגדי־המצרים נאסרו. תושבי ירושלים שמחו כי בפקודת המלך והנביא נעשה הדבר. דבר־הנביא היה לחוק, וקרן חזקיהו עלתה.

ומיכה, אשר בשלו הוחשה התמורה הגדולה, לא ידע שמץ דבר מזאת, כי עדיין הוזה היה בחָליו. אך ראשית מעשהו אשר עשה בקומו מערש דויו, היה ללכת לאורוות המלך, כי חגית לא ידעה דבר ברור על כל אשר קרב לו, אם כי הדי המקרה גוּנבו לכל מקום. והיה לו היום ההוא חג כפול, כי שמע את אשר פעל הנביא, והוא חזר לחזות בזיו פני חגית. מצא אותה בריאה, וכבר היתה ריקמה בידיה, והיא יושבת בחוץ לאור החמה, לאחר ימי הקור והסגריר אשר דיכאו כל רוח.

כאשר נשאל מיכה מפי חבריו בלשכת־הסופרים איך הרהיב בלבו עוז לאמור דברים קשים אלה אשר אמר על ירושלים והר־הבית, ואשר בגללם הפליאו את מכותיו ואך בדרך־נס יצא בשלום, השיב:

“ואולם אנכי מלאתי כח את רוח ד', ומשפט וגבורה להגיד ליעקב פשעו ולישראל חטאתו!”

עמדו פרחי הסופרים והנביאים סביבו, משתאים אל רוחו החזקה ואמיתו אשר לא תיסוג מפני כל, ויהיה מעשהו זה למופת, כי גבורת רוחו של האדם היא גם חירותו. ומיכה, לא דיו אשר לא ביטל את דבריו כי אם חזר והטיח דברי תוכחתו הקשים בראשי הכוהנים ובנביאי השקר המתעים, אשר שרצו בחצרות המקדש והעמידו פני נביאים. מיכה סיים בחזות קשה, הכוללת בסופה את הדברים המרים אשר השמיע לראשונה בבית שבנא: “לכן בגללכם — ציון שדה תחרש, וירושלים עיין תהיה, והר־הבית — לבמות יער”.

כי גם לאחר סילוק שבנא לא חדלה הרעה, ששרשיה עמוקים היו. ושבנא, אשר הודח מגדולתו, רוח רעה עברתהו ולא נראה ברבים. והוא, אשר היה שר וגדול ביהודה, תקיף ומושל ביד רמה, עוטה גאון ושררה — נעלם, ועקבותיו לא נודעו. שמועה פשטה, כי הובל באזיקים לאשור, כי ביקש לשמש את סנחריב, לנקום נקמתו בחזקיהו ובעם יהודה, ואילו סנחריב דחה אותו מעל פניו בבוז, פקד על אנשיו להגלותו. כעבור זמן לא־רב סיפר אחד משבויי יהודה, אשר שב באורח־פלא מאשור, כי שבנא ניספה בשעת העבודה בביצורי נינוה כאחד העבדים, וקמה בו כל החזוּת הקשה אשר ניבא לו הנביא בחמת רוחו.

כן הוגד ברבים, כי צפניה, לפנים מזכירו, נשא לו לאשה את אמתה היפה אשר לא הלכה אחרי בעלה, כי מאסה בו גם היא לאחר היוודע לה תועבותיו. ויהי הדבר לפלא בעיני כל, כי סבורים היו כי ישא לו לאשה את עדה בת השופט. נעלם מעיני הבריות הדבר, כי בסתר שאף את צל אמתה אשר היתה יפה גם בנפשה.

מקום קבר שבנא נעזב והמלאכה לא שלמה. לוחות האבן והשיש, אשר נשאו עליהם את פיתוחי־הרימונים, לא נקבעו במקומם. לימים חצבו בקברו אבנים לבניית בתים, אך קללת הנביא רבצה גם על האבנים, והבית אשר בהן נבנה — חרב. כאשר נודע הדבר בעם, אוספים היו את האבנים האלה וזורקים אותן אל המקום הטמא של גיא עצמות המתים והאפר. אך יש אומרים, כי גם אבן אחת אם תיקבע באחד הבתים, צוררת בה את קללת הנביא. ולפיכך רבו כה רבו החורבנות בבתי־ירושלים, מדי דור בדורו, עד אשר האחרונה באבני הרֶשע תוּצא אל מחוץ לחומה, כמחשבת האוון האחרונה אשר תיעקר מלב האדם, ואז תעמוד ירושלים איתן על תילה, ויד המחריב לא עוד תהיה בה.

פרק תשעה־עשר: לכיש במצור    🔗

[א]

את לִבנה הבצורה הניח סנחריב בעורף, כי גמר אומר בלבו לכבוש תחילה את לכיש החולשת על פני הדרך⁶¹ המוליכה מיהודה למצרים בעוד עיקר חילו מתנהל לעֵבר לכיש, פשטו גדודיו בשפלה ובמעלה־יהודה להחריב ערים וכפרים, לשים את הארץ שאייה. בלילות האירו דליקות את פאתי־הרקיע מאופק לאופק, רבבות הוּבלו בשבי מערי יהודה וכפריה; רבים נטבחו באכזריות, נשים עונו, שלל רב ומלקוח, מטוב הארץ ותנובתה, זהבה וכספה, צאן ובקר – שוּדד. השבויים נשארה להם אך כותנתם לעורם. על פני הדרכים והשבילים, בכפרים בוערים שהעשן עודו עולה מהם, ובין עיי חרבות בערים הנתוצות, התגוללו אלפי גויות – חללי־מלחמה, רעב ומחלות. רק שרידים בודדים מצאו להם מחסה בנקיקי־הסלעים, במערות, ובמקומות־סתר אחרים אשר ידי הכובשים לא יכלו להשיגם, או לא טרחו לחפש אחריהם. חומקים היו בלילות כצללים, לתור אחרי מזון להחיות נפשם, ולעתים גם לקבור את חללי־ביתם, להצילם משיני התנים והצבועים. ביום היו חגים עופות טרף ברקיע ועטים על הגויות.

על פני תל גבוה שכנה לכיש. חומה בצורה וכפולה הקיפה אותה, חומה מפנים לחומה, מגדלים עוטרים אותה ברווחים שווים, ומקום רחב־ידיים השתרע בין חומה לחומה להקל על תנועת אנשי־הצבא בצאתם ובבואם, ועל הגשת חמרי־מלחמה לנצורים. על השער היתה גאוותם של לוחמי־לכיש, – השער האחד והיחיד לעיר, בחומתה המערבית, וביצורי־פְּנים חיברו את השער בין החומתיים. בנוי היה בצורת זוית הבולטת מן החומה מימין לשמאל, וכוחות האויב נאלצים היו להצטופף בשעת ההשתערות בצד, ועל־כן נתונים היו לפגיעה מכל העברים אשר בקרני־החומה ליד השער. לפניו גם נערמו גושי־אבן כבדים החוסמים גישה בפני אילי־הברזל, למען יוכלו לנגחו. והשער עשוי־עץ אלון ומלופה ריקועי־ברזל למען לא תשלוט בו האש ובריחי־נחושת כבדים לו, והמבוא עשוי כעין מלכודת. ומסביב ללכיש במורדותיה התלולים נערמו שכבות עבות של טיח חלקלק, ובעיקר בימות־הגשמים, עד כי מעדה הרגל בנסותה לדרוך לעֵבר החומה. כמכשול נוסף נחפרה למטה, מסביב לחומה, שוחה עמוקה המקפת את העיר כטבעת, משווה לתל־משנה־חוסן וגם מראה נישא יותר.

אנשי־צבא־לכיש, אשר עמדו על חומתה, שאבו עוז לא בלבד מחוסנה החיצוני וביצוריה כי אם ממראות שדותיה וכרמיה אשר השתרעו לרגליהם לכל מלוא־העין, ירוקים ומניבים, שדה בשדה נוגע, כרם בכרם מתאחז, וביניהם פזורים מקומות־ישוב וכפרים לרוב, אלה כובשים את השפלה בבתי־חומר, עטורי ירק, ואלה מגובבים מרחוק במעלה הרי חברון, בבתי־האבן, והארץ משתרעת, פוריה וירוקה, עד למרחבי הים הכחול במערב. והיה המראה מרהיב את העין ביפעתו, ונוסך רצון עז להגן, מתוך אהבה, על כיברת־ארץ זו.

מאימת הפולש האכזרי נהרו יומם ולילה אלפי פליטים, ופניהם לכישה, למצא בה מחסה ומפלט. גררו עצמם בכבדות, הם ורכושם המעט הצרור בחבילות על שכם ועל גב חמור או עייר, דופקים בשארית צאנם ובקרם ומאחריהם עולים באש בתיהם, אסמיהם ומכלאותיהם. למראה הפליטים המשתרכים בעלבונם, היו אנשי־הצבא מהדקים את הקשת בזרועם, לופתים בחזקה את הרומח, והחלטתם נחושה להגן על עירם ועל תושביה בכל עוז.

רבה היתה הצפיפות בעיר מחמת הפליטים, אשר מילאו אותה עד אפס מקום, וגם מהיות חיל רב מכונס בה בפקודת יהושפט שר־הצבא ומושל־העיר בשם חזקיהו מלך יהודה. ארמון־המלך, בו קבע יהושפט את מושבו, היה בנוי במרכז־העיר על גבי ריבדה מורמה מן הקרקע, נבדל משאר הבתים בשקט וברווחה אשר בחצרו הסגורה בחומת־מגורים, כעין מבצר־בתוך־מבצר, וכיכר רחבת־ידיים השתרעה מסביב לו. תושבי־לכיש ידעו להראות את המקום ליד המבוא, בסמוך לחומת המבצר, אשר בו נרצח המלך אמציה בידי הקושרים, בברחו מפניהם מירושלים. מספרים הם, תושבי־לכיש, כי בגבו אל הקיר עמד, יחידי, חרבו שלופה בידו, והוא מגן על עצמו עד אשר הוכרע, ורק משפט אחד הוציא מפיו לפני נפחו את רוחו: “קברוני בירושלים עירי!” בקשתו האחרונה נתמלאה, ולפי שנמנעו תושבי־לכיש לדרוך במקום זה, עלו בו עשבים בשפע, כעין תלולית ומזכרת לעלילה מדינית אשר אחריתה שפיכות דמים.

פה, בכיכר, היה רכב־מלחמה משתקשק לעתים, אם כי מועט היה בלכיש, ושימש אך להסעת שרי־הצבא מן הארמון אל החומה ומסביב לה, לצרכי השגחה על מהלך הענינים ותכונת־הצבא הרבה; פה ניצבו משמרות־החיל, הרצים, פקידי־העיר, נכבדיה, זקניה ושופטיה היושבים בשער על גבי ספסלי אבן ודנים ביניהם לבין העם, בענינים ילדי־יום, קלים כנכבדים. על האסמים הגדולים המלאים מזן אל זן, על מרתפי השמן והיין, על בורות המים, הופקדו משמרות כי הכל ניתן לעם במשורה, למען יוכל זמן רב להחזיק מעמד בתנאי־מצור. החיים התנהלו בעיר כתיקונם אך אימת צבא־אשור ההולך ומתקרב הורגשה, והתכונה לקראת האויב נתעצמה.

על פני החומה החיצונית הועלו כל חמרי־המלחמה הדרושים לעמידה במצור. כדי שמן וחֵמר להרתחה הוצבו בכל מגדל ולידם לפידים; אשפות־החיצים מלאות היו וחביות מהן הובאו לרוב. ציבורי אבנים להטלה ולקליעה בראשי הקרבים אל החומה, מסודרים היו ברווחים מחושבים עד לידי מגע יד הלוחם, ונערים אשר טרם הגיעו לגיל־הצבא, נזעקו לשמש את החיילים הותיקים בהגשת אבנים וכדומה; שרי־הצבא דאגו גם לכבלי הברזל והקרסים החדים הנועדים לתפוס בקורות אילי־הברזל הנוגחים, להטותם מן החומה, וכן כרי צמר וקש, להחליש את הלמות־פגיעתם. כל אותם החמרים הועלו גם על גבי החומה הפנימית, אם תיכשל הגנת החומה החיצונית. בכל עבודות־ההכנה, צבירת־האבנים והסעת הכלים הדרושים, עסקו הפליטים כתושבים, שכם אחד. כי היה זה ראש מעוזם בשפלה ותקוותם לעמוד בפני האויב.

והיה יהושפט שר־הצבא עובר בעיר בודק את הביצורים, בוחן כל דבר ודבר ומַשרה מרוחו הטובה על אנשי־צבאו ועל תושבי־לכיש, כי נעים־שיחה היה ואינו זורק מרה באנשים הסרים למשמעתו. מירושלים נשלח לפקד על לכיש, וכל אלה אשר חששו פן יבוא איש קשה, שמחו למצוא שר רם־מעלה המעורב עם הבריות. בשנה ההיא חגגו את נישואיו עם בת שופט משופטי העיר, קרנה בת סמכיהו, ולא היה איש בלכיש אשר לא יסב ראשו אחריה, בלכתה, כי יפה להפליא היתה.

עדיין היה קיים קשר בין לכיש ובין ירושלים. רצים היו יוצאים דחופים להביא את דבר המלך לשר־צבאו, ויהושפט מיהר להשיב דברו למלך, כל עוד לא נחסמה הדרך כליל. יש והשליחים היו עושים דרכם במשעולי־הרים סמויים מן העין, כי חיל־חלוץ אשור משוטט היה בדרכים.

בוקר בבקרים ישב יהושפט בלשכת־הארמון והוא עורך מכתב למלכו. שר־הצבא נהג בפשטות, ובעיקר בשעת־חירום, ולא השתעשע, כדרך־השרים בבירה, לכתוב את דבריו על גבי מגילות קלף או גומא, למען הטביע אחרי־כן בטין שבשוליהן את החותמת אשר עליה גאוותם; יהושפט נקט בדרך הפשוטה והמקובלת אף־היא בימים ההם, ואת אגרותיו ערך על גבי מכיתות־חרס, משברי הכדים אשר נמצאו בלכיש לרוב, כי היה שם בית־יוצר המלך לתעשיית כדי שמן ויין. ערימת־חרסים צבורה היתה על שולחנו. בחר לו אחד, שבר חרס חלק, כתום־בהיר למראה, לפי שהדיו נספגת יפה בחומרהשרוף, ובכתב־ידו הבטוח כתב מכתב. הוא נחפז, כי הרצים המתינו, והשעה כבר דחקה. ידיעות הגיעו, כי חיל סנחריב הולך ומתקרב. יהושפט כתב באותיות גדולות וברורות

"עבדך יהושפט למלך חזקיהו בירושלים, שלום!

ישמע ד' את אדוני שמועות טוב! כל אשר אמר אדוני כן עשיתי. אל חומות לכיש נחנו שומרים יומם וליל, אני ואנשי החיל אשר עמי. בורות המים מלאים, והאסמים שמן ובר. אין פרץ ואין צוָחה. לעבדך הוגד לאמור: סנחריב וחילו ניגש. חזק ונתחזק וד' בעזרנו. שלום למלך ולציון עירך. עבדך יהושפט."

יהושפט כילה לכתוב את מכתבו ויצא אל החצר. הופך היה במכיתת־החרס אשר בידו לאור־החמה, למען תיבש הדיו הכתובה, ואחר מסרה לאחד הרצים. יהושפט הביט אחריהם, עד צאתם מן השער והיעלמם מעיניו. היה זה מכתבו האחרון למלך יהודה. למחרת היום השחירה האדמה מסביב, כי חיל מלך אשור כיסה אותה כארבה לרוב.

[ב]

סנחריב קרא למועצת־מלחמה, בה השתתפו רבשקה ושרי־האלף. לכיש נבחנה לכל פרטיה, ביצוריה, חומותיה, עוזה מבית ומחוץ, חילה, חיל־המגן, וכל הדרוש להבקיעה. מיד נתברר, כי אין לכיש כערים האחרות אשר נאספו בידי חיל אשור כביצים עזובות. הוכח, כי יש לעשות הכנות קשות למדי למען הַכְשֵר את הקרקע מסביב לעיר בשביל חיל־המצור, המגדלים ואילי־הברזל. ומהיות נכונים לצבא אשור במצור־לכיש ימים קשים בעונת החורף, לפי שהגשמים מכבידים יותר על הצרים מאשר על הנצורים, הוחלט כי המחנה יהיה ערוך ומבוצר כראוי לזמן ממושך יותר, והקמתו תהיה שונה ממשפט המחנות עד כה. – יוקף ויוגן בחומה ומגדלי־צופים, וסביבו תל, לבל יפול על המחנה כחתף צבא מן החוץ, מצרי או יהודי. פה הופעל המחנה האשורי בכל כובדו וחומרתו, והחיילים אשר התענגו עד כה על רוב טובה, בהיותם עדים לכיבושים קלים, לכניעות מחפירות ולחזיונות־שעשועים – לא עוד התענגו עתה, כי שרי־האלף העבידום בפרך. והיו אלה מתקינים את המחנה ואלה שופכים דייק וסוללות סביב לעיר הבצורה, בטרם יחלו המצור והקרבות.

לפי שעה היה זה מצור שקט, ורבתה בו התכונה, מעין דממה לפני הסערה. לעתים היה חץ בודד פולח את חלל האויר בשריקה חדה, חץ תועה אשר נקלע בשגגה, או אבן־קלע היתה מעופפת בחצי קשת וצונחת לרגלי הצרים אשר לא התאוו למעשי איבה וגמול, כל עוד לא כילו את ההכנות ואת שפיכת הדייק. אכן, לא היה טעם בתגרות קלות, כל עוד לא החלה המערכה על העיר בכל עצמת־המחץ. אשר להפרעות פחותות הנה לא שמו לב אליהן, ועבודת חיל־אשור לא פסקה אף לרגע קטן. אנשי־הצבא בלכיש מצפים היו להתחלה, תמהים לדעת איך יתגברו האשורים על החלקלקה מסביב לחומה אשר מחמת הגשמים כמעט שנבצרה הגישה אליה. והיו אלה מחכים בקוצר־רוח עד כלות ההכנות למצור, ואלה מחכים, לא באפס חרדה, להתחלה אשר אם כי מתמהמת היא מעט, ידעו כי בוא תבוא ולא תאחר.

לאחר רדת הגשמים היה מזג־אויר יפה, והעבודה התנהלה בקצב נכון. הסוללות הלכו וגבהו מיום ליום, מגדלי־המצור הושלמו וחוזקו בידי הבנאים, ועל גבי הגגות של אילי־הברזל הותקנו ריקועים מעשה ברזל או עור חלק, לבל תשלוט בהם אש־המגינים. בכל מקום נשמעה הלמות מקבת וגרזן. מחופי אשקלון ואשדוד הובאה שיפעת עצים אשר פרקו שם אניות אתבעל, ולא חסרו לתיקונים ולחיזוק צרכי־הצבא והמחנה. גם רוב סולמות מוכנים הובאו אל לכיש, כי ידעו עד־מה יהיו להועיל.

סנחריב, קוצר־רוח תקפהו, מחפש היה דרכים להפיג רוחו הרעה. לרוב היה מכתיב את סופריו מכתבים, אל זכת ואל אסר־חדון, אל אחיקר, ולכל־לראש אל רבי־חרשיו בנינוה אשר גם בהיותו בדרך קיבל מהם ידיעות מפורטות על מעשיהם ועל מהלך העבודה. מלכיש היה שולח להם הוראות ואף מכתיב את נוסח הכתבות אשר ייחרת על גבי תבליטים ולוחות זכרון; מפה היה שולח מגילות־ספרים למושלי פחוות מדינותיו, ושוקד על הענינים מתוך ידיעה ובקיאות רבה, וכוח־זכרונו היה מפליא את מקבליהם. הרבה הגה במפעליו אשר בנינוה העיר ובהנצחת שמו במצבות אבן ובכתבות. ימים אחדים לפני־כן שלח לחרשיו כתובת לחרות את דבר־מסעו דרך ארץ־הצידונים, איך נכנעו לפניו כל העמים האלה. וכן תיאור־הקרב ליד אלתקה. דומה היה לו, כי התיאור לא ביטא כראוי את רוח הקרב אשר בו, על־כן חזר והכתיב לסופרו את הקטע המתאר את עצמו בעצם־המעשה, להשלים את פרשת הקרב. ואף כי מזכיר היה בראשית דבריו את האלים החשובים, לשתף אותם בעלילותיו כמשפיעים עליו את חסדיהם, עושה היה כן לא מתוך רגש אמונה, כי אם מתוך שיגרת מלך הנוהג בדברי־ראווה כמשפט המסורת אשר טבעו קודמיו, אם כי בחייו שונה היה כליל, בועט בהרבה מן הדברים המקודשים באשור, ואינו נוהג כבוד בכוהנים, שליחי־האלים, כאשר הוכיח בהתירו את דמם, לבל יעמדו לו למכשול.

על גבעה קטנה מול לכיש, המשקיפה על השער ואל העיר הבצורה, נטו אנשיו את אהלו בתוך כרם אשר שריגיו התפתלו מסביב לסוכה קלועה יפה, בה מצא לו, ככל הנכון, בעל הכרם מרגוע וצל בימות־החמה. מקום נאה היה זה, ומבעד לפתח־אהלו יכול היה סנחריב להשקיף על הסביבה, ובעיקר על תכונת־הצבא. כאשר זרחה השמש הוציאו נושאי־כליו את כסאו החוצה, ובזַמנו אליו את סופריו, שקד על עניניו. לרגליו על הדום ישב אַחַד סופריו אשר כתב מפיו את הדברים על גבי טבלת חומר, קנה־גומא מחודד בידו. לראשונה הכתיב לו המלך את הקטע על הקרב עם המצרים. לאחר צוותו על סופרו לקרוא בפניו את הדברים, הקשיב להם מתוך קורת־רוח, על כי היטיבו לבטא את הגות־לבו, ונועד להם רושם עז בנפש האנשים אשר יקראום אם בדורו, אם בדורות הבאים. עתה הניח לעניני־מלחמה והכתיב לסופרו מה לחרות על אַחַד התבליטים בדבר גנו בנינוה, אשר טיפחו ברוב חיבה ושקידה:

“נטעתי גן גדול כאשר בהרי אמאנוס⁶², מקום שם כל מיני דשא ועצי פרי, עצים כאשר יגדלו בהרי הכשדים. להגדיל ולהשביח את תנובת השדות חפרתי תעלה מגבול העיר חוּזוּרוּ עד למישור נינוה, באורך של אחד וחצי בערו⁶³ מהמקום אשר החוּזוּרוּ מקר את מימיו הקדומים הנמוכים מהשדות. הצבתי בגרזיני ברזל להוביל את המים בתעלות להשקותם. לעצור בפני המים השוטפים בגנים ההם. עשיתי ביצה ובתוכה מחסום קני־אגמון. ברבורים, חזירי בר, חיתו־יער הכנסתי וקראתי להם דרור”.

שוב הקשיב סנחריב לסופר אשר קרא בפניו את דבריו, ובנוח עליו דעתו לשמעם, פטרו, ותחתיו הופיע סופר ארמי ובידו מגילת־גומא. אותו החל להכתיב מכתבים אחרים, בארמית שוטפת. אחת לשלושה ימים היו הרצים יוצאים דחופים ונמרצים, ואחת לשלושה ימים היו הרצים באים מאשור להביא לו מכתבים וידיעות. דואר זה המוליך את אגרותיו אחת לשלושה ימים, הנהיג סנחריב בכל רחבי־אשור, והסוחרים העתירו עליו רוב ברכות על תקנה זו, אשר הועילה להם עד מאוד, כי לפניו לא היה כדבר הזה.

בהתעסק סנחריב עם סופריו, היה רבשקה מוצא לו שעת־כושר נאה להיפנות קצת לעצמו ולעניניו הוא, לפי שהיו דברים אשר לא הראה בהם ענין מיוחד, ונוח היה לו כאשר מלכו טיפל בהם בעצמו. אז יוצא היה רבשקה לבלות בחברת שרי־הצבא, לחזות בהכנות למצור לסעוד ולשתות במחיצתם, ובעיקר צלי־בקר אשר אהֵבוֹ, ומאז פלשו ליהודה לא חסרו בשר, כי נפלו בידיהם עדרי צאן ובקר לרוב. רבשקה אהב לעבור בין גדודי־החיילים, לראותם בעבודתם ולהפריח גם הלצות אשר שוטטו אחרי־כן מפה לפה, מרוב שנינותן. איש־צבא זה כצל סנחריב היה במחיצתו, אולם בהיותו לבדו היה נותן ביטוי לתכונותיו הוא, ומחובב היה על החיילים.

כל עוד לא נשלמו הסוללות, לא ניגש הצבא במלוכד להראות את כוחו וגבורתו. והיו משמרות עובדות ומשמרות נחות, והתנועה רבה מסביב. ולכיש משקיפה עליהם דוממה, אוצרת כוחה בחובה, עד כי יש והמסתכל ידמה בלבו, כי אין איש נמצא בתוכה ושינה נפלה עליה.

חדשיים עברו על חיל אשור מיום צאתו את מולדתו עד הגיעו ליהודה, בעברו תחילה דרך ארץ־הצידונים. בראשית תשרי יצא, ועתה ליד חומת־לכיש, לפני התחלת־המצור, מצא את עצמו בראשית כסליו. עדיין לא הציק החורף בקָרָתו, כי גם אם ירבו הגשמים בשפלה אין הקור בה רב כהיותו בהרים. דומה, גם מן השמים עזרו לבני־אשור, וימים כחולים, שטופי זהב השמש ואורה, רדפו בזה־אחר־זה, צוררים בכנפיהם נצחונות, מחזות כיבושים וכניעות, אשר השביעום עונג, רגש בטחון ועליונות על כל העמים המושפלים לרגליהם. רבתה במחנה חיל־אשור הצהלה והשמחה, ידי החיילים מלאו ביזה ומטוב הארץ אכלו ויינה שתו. את מבטחם שמו במלכם סנחריב אשר יכבוש גם את לכיש, גם את ירושלים, ויובילם להדביר תחת רגליהם את ארץ מצרים העשירה, משאת־נפשם מאז.

ובני עמון, מואב ואדום שמעו כי סנחריב שם מצור על לכיש וירושלים סגורה ומסוגרת, וישמחו לאיד־יהודה. גדודיהם פשטו בגבולותיה לקרוע ממנה חבלים, כעדת כלבים אשר יתנפלו על אריה פצוע, לטרוף ממנו אברים־אברים. וגם הפלשתים הרימו ראש. שוב גברה בהם התקוה, כי התחזקו ויחדיו יכו את יהודה, אויבם העז והקשה ביותר מאז דרכו רגליהם על הארץ הזאת להתנחל בה.

ומלאכים נושאי מנחה וברכות שוב שלחו מלכי העמים האלה לכישה אל סנחריב, להשתחוות לרגליו ולאשר את הכניעה, לרומם ולפאר את שמו במגילות־ספר ובדברים, לקבל מפיו הסכמה להרחבת־ארצותיהם. ושוב היה כל אחד ואחד מהם תובע לעצמו זכות־בכורה על אדמת־מריבה. וסנחריב חילק את יהודה ביד נדיבה, כי כבר גמר אומר בלבו לעקור את עמה מן השורש. מלכרמו מלך אדום השיג גם הפעם את חפצו, וחלקו שפר עליו, כי יחד עם המנחה שלח בידי מלאכיו גם שש איילות חמודות־מראה אשר סנחריב שמח עליהן מאד. על כן גם גמלו בהפקידו בידיו את מיכרות הברזל והנחושת. הבנאים אשר במחנה התקינו בפאת־הכרם, בסמוך לאהלו, מיכלאה רחבת־ידיים, בה שוטטו האיילות להנאתן. סנחריב ירד להשתעשע באיילות, עד כי הסכינו אליו והיו אוכלות מכף־ידו.

[ג]

באחרונה שלמו ההכנות למצור על לכיש.

וחיל־אשור מחכה לאות אשר יתן מלכם להתחלת ההסתערות על חומות־העיר. עם שחר הוסעו מגדלי־המצור ואילי־הברזל; על הסוללות ניצבו גדודי־הקשָתים, ולרגליהם למטה – הצבא אשר נועד לגשת אל החומה, לבוש שריון וקובע, מהם עשויים נחושת־קלל, ומהם עשויים עור קשה וחלק, משוח בשמן, עד שהבהיק כברזל הממורט; רבים מהם לבשו שריון־קשקשים, או מעשה־מקלעת של טבעות־ברזל קטנות, רתוקות זו לזו אך גמישות; חיל־הסער היו לו קובעי־עור חרוטיים העשוים אף הם לעמוד בפני מכת אבן־קלע, או להטות חץ המתחלק מבלי לפגוע, וחיפויי־עור ירדו מן הקובעים להיותם למחסה לעורף ולאוזן. חיילים אלה עליהם הוטלה המעמסה הכבדה ביותר, להילחם פנים־אל־פנים, לשאת בכל כובד־מהלומה. לפיכך הושקעה דאגה רבה בציודם ובשריונם. ויהי זה החייל המבוחר ביותר בצבא־אשור.

ועל גבי חומות־לכיש עמדו נכונים רובי־הקשת והקלעים למיניהם, ומאחריהם חיל־העזר להגנה ולהושטת אבנים וחצים, שמן רותח, חימר בוער ולפידי־אש. ערוכים היו במשטר ובסדר, נכונים להדוף את ההסתערות עת תתחיל בכל כוח־מחצה, כאשר יפליאו לעשות האשורים מלומדי־ המלחמה.

הפעם לא החזיק סנחריב בידו את שרביט־המלוכה, כי אם קשת וחץ. אף לא לבש שריון ומדי־מלחמה כמשפטו בצאתו לשדה־המערכה, כי אם בגדי־מלכותו, כי במלחמת מצור הפקיד את המערכה בידי רבשקה ואלופיו, וצופה היה על מהלך־הקרבות מעל כסאו. אולם כל כיבוש במעמד המלך נקרא על שמו, ועל־כן היה פותח בו באורח־סמל בלבד, לאחר הנסך והקרבת־הקרבן. כאשר העבירו הכוהנים לפני הצבא את פסל עשתורת, את נסי־המלחמה וסמלי־אשור, והם תוקעים בחצוצרות ומקטירים את קטורת־הבשמים, כנהוג, נישאו עיני כל הצבא אל סנחריב. אז ירד סנחריב מעל כסאו ויפסע שבע פסיעות לעבר העיר הנצורה, ועם כל פסיעה קרא הכוהן בשם אַחַד האלים, לפי רום מעלתו, יען כי כל אחד ואחד מהם מקנה למלך את כוחו וברכתו להכות באויביו. עם כל פסיעה ופסיעה תקעו בחצוצרות.

סנחריב, בידו הקשת עם החץ היחיד המסמלים את עוז אשור, וכמשפט אל המלחמה אשור הדורך את קשתו בעיגול הזהב, בתוך הסמל המתנוסס על גבי מוט גבוה, ליד אפריון המלך, כן משפט סנחריב היוצא עם קשתו בידו אשר דרך אותה בכל עוז. החץ – המכריז על המלחמה בשמו ובשם האל – שרק לתוך חלל־האויר בתנופת־כוח וצנח למרגלות החומה. זה היה האות, אשר לו ייחל צבא אשור. שוב נשמעו תקיעות החצוצרות, שש קצרות, והשביעית תקיעה אחרונה, מרעימה וממושכת, שהחרידה את חלל־האויר הזך ונדמה. והצבא כבר צועד היה על גדודיו ופלוגותיו, מגדליו ואילי־הברזל, הולך וקרב לחומה, מצמצם את מעגלו וסוגר בצפיפות, מול כל אמה אשר לעיר הנצורה, לעלות עליה ולהבקיעה.

לאחר אשר הצבא הופקד בידי אלופיו הנאמנות, ומהיות כאן ראשית המלחמה על לכיש, חזר רבשקה, לבוש שריונו ומדי־מלחמתו, פסע ועלה לעבר סנחריב להיות לידו ולהקשיב לכל אשר יאמר. עשרות רצים עמדו מוכנים להעביר את פקודותיו לשרי־הצבא. דבר לא נעלם מעיני סנחריב החדות וכדרכו להביע את רגשי־התפעלותו מפעולת־צבא מוצלחת, כן דרכו לא להסתיר את זעמו מפעולה כושלת. שרי־הצבא, אשר בחלקם נפל הפיקוד לעיני סנחריב, השליכו נפשם מנגד, והשגיחו בשבע עינים על חייליהם לבל ישגו ולבל יעוררו עליהם את חרונו.

לפני המלך ושרו נשקפו מראות המצור הידועים להם יפה־יפה והמסעירים עם־זאת את רוחם מפעם לפעם. עיניהם נחו על מגדלי־המצור אשר גובה להם עד לשפת החומה, מעליהם יכוונו רובי הקשת את חציהם אל מול פני הנצורים. ואף מעבר להם, העירה; על אילי־הברזל המוסעים אף הם על גלגלים, אשר גגם כשריון בפני אבנים וחצים, ובפנים נמצאים החיילים המחזיקים בקורה הכבדה בידיות מיוחדות, להניעה הלוך ושוב, ולקרקר בכובד־תנופתה את חומת־העיר, עבודה הכרוכה בסכנת־נפש, מפני האש והשמן הרותח הניתך עליהם מן החומה. עתה תמהים היו סנחריב ושרו לראות איך יקרבו אל החומות, כי אין לכיש דומה לערים אחרות, ואין לגשת אליה על נקלה כעל גבי אדמת מישור ולהתחיל לקעקע אותה, כי החלקלקה המשופעת אשר לרגלי החומה תמנע מן החיילים להעלות את אילי־הברזל, להתקין להם מסדי פעולה.

וחץ מקשת ואבן־קלע טרם יירו. שומרי־החומות עמדו כפסלי־אבן אשר רוח־חיים אין בהם. הם והחומה – דממה אחת קפואה, מצפה באורך־רוח, ורק קרני־השמש, בפגען בקובעיהם ובשריוניהם, התיזו רשפים־רשפים. גם בתוך העיר, אשר בה עבר הלחש המרעיד כל לב – “האשורים עולים!…” היתה דממה כהיותה בבית־הקברות. ידוע ידעו הנצורים, כי מלחמה היא זו לחיים ולמות, מלחמה אשר אין מספר לחלליה כל עוד היא נטושה, אך ירבה מספרם אם יעלה בידי האויב לכבוש את העיר. והיו הנשים הרגוזות מהסות את תינוקותיהן, והזקנים מתרעמים על הילדים המציקים בשאלותיהם. וכל נער ועול־ימים אשר כוחו במתניו, בין החומתיים היו ועל מרומי החומה החיצונית.

ולא ארכה הדממה הרבה. קול החיים ויצריהם גבר על הפחד, שהלך ופג ותחתיו באו חיי יום־יום ומאווייהם. אך בהתקרב חיל־אשור בכל עצמתו, ובחלל־האויר היתה דריכות־הקשבה, היה הפחד עוצר כל הגה, כובל כל תנועה, ומעלה בדמיון תמונות־אימים אשר הצטיירו לפי הסיפורים המחרידים על אכזריות האשורים ומעשי־נקמתם. והשפטים, אשר נעשו בעקרון, עוד הוסיפו לזרוע בהלה ויאוש. אך לעומת התושבים השרויים באֵלם־פחדם, עמדו החיילים על החומות דרוכים ואמיצים תוך צפייה לאויב ההולך וקרב.

סנחריב ורבשקה עקבו אחרי תנועת החיל מסביב. הסעת מגדלי־המצור ואילי־הברזל היתה כרוכה בקשיים רבים, מאות חיילים משוריינים דחפו בהם להסיעם ולהעלותם אל מול פני החומה. וכל עוד רחקו כמטחוי קשת וקלע, התנהלו בעצלתיים, אך ללא כל הפרעה. בעקבותיהם נהר חיל העזר והסער, חיל הבנאים והחרשים. עמם הלכו אלפי חיילים נושאים שברי־אבנים, חצץ, שריגי כרמים עקורים, ענפי עצים, חריות וכפות דקלים, שנועדו לכסות את פני המדרונות החלקלקים, לחספסם, למען יוכלו החיילים הלוחמים לעלות ולגרור את המכונות הכבדות. גם קורות־עץ ויתידות נישאו, לתקוע אותן בשיפועים ולהניח עליהם את הקורות, קורה אחרי קורה, כעין מדרגות, להיות לסעד למכונות ולמציבי הסולמות אשר ימצאו משען לכף־רגלם.

שעת־מיבחן ראשונה היא לנצורים ולצרים כאחת. לפי־שעה היתרון לנצורים המצפים להנחית מהלומות ראשונות על אויביהם. ביצורם איתן, ועוד לא הוצבו מכונות־האויב. על החומה, מימין לשער, עמד יהושפט שר־צבא לכיש. קובע־הזהב אשר בראשו התנוצץ, כראי מתהפך מול נוגה־השמש. אליו נישאו עיני הנצורים. לא נעלמה דמותו המפוארת גם מעיני סנחריב, אשר הביט בעין תאבה לעֶברו. מפקדי צבא של אויביו משכו תמיד את תשומת־לבו, והמצטיינים זכו גם לחיבה סמויה. עתה ראה בשלוף יהושפט את חרבו לאות לאנשי צבאו, כי האשורים התקרבו כמטחוי־קשת. בו ברגע ניתן גם האות לקשתים על סוללות הצרים.

אבני־הקלע והחצים, אשר הומטרו בזעף מעל החומה, קלעו היטב אל המטרה החיה אשר נעה בתנועה צפופה ליד המכונות. פה ושם צנחו נפגעים, פלוחי־חץ והלומי־אבן, רעוצי־יד או רגל. מעין מבוכה קלה היתה לרגע בין המתקדמים, וגרמה להפסקה, אולם מבוכה זו היתה עד־ארגיעה, כי אחרים תפשו את מקום של הנפגעים, ותחת ברד החצים והאבנים הוסיפה מכונת המלחמה לנוע. שרי־האלף ושרי־המאה הלכו בקרב, ואין לסגת או להפסיק אף לרגע כל פעולה, – עיניהם מזרות אימים, וכל הירא ורך־הלב עלול לקלוט גם מכת־חרב מידי שר־צבאו; היתה זו זכות שרי־האלף והם גם השתמשו בה.

צבא־אשור המשיך בהתקדמותו, באיטיות אך בלא־הפוגה. לפי־שעה הפעילו הנצורים רק את הקשתות ואת הקלעים, ירו בבטחון וסוככו על עצמם בצינה מפני קשתי האשורים וקלעיהם, אשר המטירו עליהם חצים ואבנים מן הסוללות. אך עוד־מעט והחיל ההולך וקרב אל החומה יחוש בבשרו את זעם הנצורים, הקולעים והמוחצים מלוא־כוחם.

[ד]

לכיש העלתה את חרון־סנחריב עד־להשחית. הוא לא היה רגיל להשתהות בשל עיר בצורה זמן רב מדי,אך מגיני לכיש עמדו על נפשם ברוב גבורה ותבונה אשר סיכלה את התקפות האשורים. יושב היה סנחריב על כסאו בחוץ, צופה במערכה. הוא ידע, כי שרי־צבאו עושים באמונה וחייליו אינם נופלים ברוח־גבורתם וברצונם החזק, אולם כל הסתערות נהדפה בעוז, ורבים היו חללי צבא־אשור אשר מצאו קברם על אדמת יהודה. הפצועים הקלים נחבשו וחיכו במחנה להחלמתם, ואילו בעלי־מומים ללא תקנה, קטועי יד או רגל נשלחו לארצם, אם לא נפחו את רוחם בדרך.

ההסתערות נערכה לפי כל חוקי המצור האשורי. יחד עם המגדלים נושאי הקשתים ואילי־הברזל אשר קרבו אל החומות, הסתערו גם גלי קלעים ורובי־קשת מחיל הרגלי, מוגנים בידי חבריהם נושאי הצינה, ויחד עמם הרגמים המובהקים, אשר פגיעת כל אבן מאבניהם כוחה עמה להמית, או, למיצער, להוציא את האדם הנפגע מכלל־פעולה. הם כיסו את החומה בברד חצים ואבנים, אפס היהודים עמדו על נפשם ואזרו כוח להדוף את צבא־אשור. ביחוד הצטיינו בהמטרת אבנים כבדות מעל החומה. מפאת המדרונים החלקלקים קשה היה להעלות את אילי־הברזל אל מול החומה ולהלום בה, וכאשר עלה בידי פלוגה אחת או אחרת להעלות את האיל, לחזק את בסיסו ולהעמידו הכן, והקורה היתה מונעת לפעולת ניגוח, נמטר מעל גבי החומה ברד של אבנים כבדות שעשו שמות באויב, באדם ובמכונה; אש ושמן רותח נשפכו וחדרו מבעד לבקיעי המכונות ופגעו בחיילים המשוריינים. בה־בעת שילשלו הנצורים שלשלאות ברזל בעלות קרסים אשר תפסו בקורה, הרימו אותה בכוח מעל מטרת הלמותה, ובעוד אנשיה התאמצו לחלץ אותה, התכבדו בחמר בוער ובאבוקות־אש עד כי נאלצו לברוח ולנטוש את איל־הברזל או המגדל הבוער והנצורים רואים בהתגלגל המכונות במורד, בוערות ומתפרקות עד כי לא יצלחו עוד לשימוש.

מראות־קרב מעין אלה, אשר סנחריב ראם מעל הגבעה, הרתיעו אותו ממקומו כנשוך־עקרב, ומתוך חריקת־שיניים פקד, על ידי הרצים, לנסות תחבולה זו או זו מייעץ ומציע דברים סותרים. כי המתגוננים ידעו לקדם את פני הרעה. מעטים היו הנפגעים על החומה. זהירים היו, ולעתים רחוקות ראה סנחריב בצנוח אחד מהם לאחר שנפגע או נתבלעה דעתו. את הפצועים, אשר נפלו מעבר לחומה חוצה, פקד להוקיע על עצים מיד לאחר החָקרם, והיה במראיהם לזעזע את נפש אחיהם הרואים בעינוייהם וביסוריהם הממושכים, אך לא להמס את לבם, כי ידוע ידעו הנצורים, כי קשה ואיום לאין־ערוך יהיה העונש עם תבוסה.

בוקר־בוקר חידש חיל־אשור את התקפותיו ביתר שאת וביתר זהירות, קנה נסיון מן הכשלונות הקודמים, שינה תכסיסיו והביא אילי־ברזל חדשים, אך רובם לא הגיעו לכלל־פעולה, וקירות החומה לא נפגעו ורק ניכרו בהם שריטות ונגיחות קלות. מדי יום ביומו חזר מאמץ חיל־אשור להעלות את כרי־הברזל אל מול פני החומה, ולפי שעשרות חיילים נאלצו לדחוף מכונה אחת ולהסיעה, להגן עליה עדי הגיעה אל החומה, קיצצו בהם הנצורים בלי הרף. את אשר לא השיג החץ, השיגה אבן־הקלע, ואת אשר לא השיגה אבן־הקלע עשתה האבן הכבדה יותר אשר הושלכה בידים בקרוב האיל, ופגיעתה היתה קשה ביותר כי רוצצה ראש אדם באחת. החיילים, אשר הסיעו את אילי־הברזל, התאמצו להתקינם על מסד בטרם יפעילום, ונחרדים מחמת אבן אדירה זו, קיללו בחרונם. ומפעם לפעם הרימו ראשיהם לראות באבנים הנופלות, והמורך אחזם.

סנחריב פקד לשלוח להגנתם את מיטב־הקלעים ומירב־הקשתים אשר יטרידו את הצרים ויסיחו דעתם מן החיילים העוסקים בהתקנת המכונות, אך לא היה בהם כדי להועיל ולשנות את המצב. הנצורים השיבו לאלה וגם לא משכו את ידיהם מפגוע באלה. הצרים לא ראו ברכה ביגיעתם. חומות לכיש עמדו איתנות ובצורות.

הגשמים התרבו והפסיקו את פעולות המצור. מטרות־עז ירדו בזעף, הירוו את האדמה מים ועשוה גֵבים־גבים. במחנה־אשור עסקו החיילים בהתקנת אהלים אשר רוח סופה עקרה אותם, ובחפירת תעלות להסבת מי הגשמים השוטפים אל המדרונות, יען כי במקומות הנמוכים הציפו הגשמים את המחנה. צינת החורף הגוברת באחרית כסליו, חדרה לעצמות ורבים בצבא־אשור לקו בחליים, התהלכו רוטנים ורוגזים. וכהיות ההפוגה קשה לצרים, כן נעמה לנצורים, כי בשעת היום ניצבו הצופים בלבד במגדליה, אפס הצבא נפש תחת מחסה גג, בחמימות ליד האח הבוערת, ושאב כוחות לקראת חידוש־המערכה.

עתה מצא לו יהושפט שהות לשקוד על ענין אשר העסיק אותו מזמן, ואשר חידוש בו. יום בימים ראה על חומת ירושלים את החישבוֹנוֹת אשר התקין בשעתו עוזיה מלך יהודה הגיבור, והן מיני מכונות לירות חצים ולהטיל אבנים. הן יצאו מכבר מכלל שימוש בירושלים, האבק כיסה אותן ושיני הזמן פגעו בהן, התגלגלו בצדי החומה ככלים אין־חפץ־בהם, אולם יהושפט, בסיירו את החומה וביצוריה, תהה עליהן ובחן את דרך בנייתן. בית־יער־הלבנון גדוש היה מגינים, רמחים, שריונות וכלי־נשק אחרים מאשר הכין המלך הגיבור בשפע. הרבה אגדות וסיפורי־תהילה התהלכו בעם על מעשי־גבורתו, כאשר היכה את הפלשתים בגת, יבנה ואשדוד, את הערביים בגור־בעל ובמעונים, את האדומים אשר פשעו בו בהר שעיר, וכן את העמונים אשר ביקשו לעזור להם; וכל יתר מעשיו ופעליו, המיגדלים אשר בנה במדבר להגן על רועי־מקנהו, בורות המים אשר חצב שם לרוות צמאונם, וכן המיגדלים הנישאים אשר הקים על החומה בירושלים, על שער־הפינה ועל שער־הגיא, כל אלה עודם אותות קיימים לרצון עוזיה העז. אך את לב יהושפט הפליאו החישבונות בעלבונם.

והנה בעצם־הימים האלה, ימי גשמים שוטפים, בשבתו בארמונו, שקד על כל מיני דברים הכרוכים במצור, ובעיקר הקפיד, מדי לילה בלילה, בין גשם לגשם, להעלות את משואת־האש בלכיש, למען תודיע שלהבתה ללבנה, לעזקה, והלאה מהן, לירושלים הבירה, לאות ולמופת כי לכיש על תלה עומדת. בשורת־אש אילמת, בשורת חיים וקיום. ידע יהושפט כי שם מצפים, מדי לילה בלילה, בלב חרד לבשורת־האש המעודדת, וכמשפט השוקדים בחצר המקדש על אש־התמיד כן משפט השוקדים על אש מערכת לכיש כי לא תכבה.

יום אחד, בטרם קרבות, נזכר יהושפט לפתע בחישבונות של עוזיהו. מיד הבהיל אליו הארמונה את בנאי לכיש, את חרשי־העץ, והיה מספר להם טיב המכונות האלו. הסביר להם ואף שירטט צורתן על גבי חרס מן החרסים. נמצא בין הבנאים חרש מוכשר וזריז אשר נתפש לדבר, ולא עברו ימים מועטים והמכונה הראשונה הוצבה לפני יהושפט לראווה. היתה זו מכונת־עץ ומעט בה הברזל, רק לחזקה ולחבר חלקיה. דומה היתה כמשולש ניצב על גבי מַסד, ואילו בקצהו בלט במצוּדד מעין קרש ארוך, מחובר חלקים אחדים, אחוזים ודבוקים בחזקה זה בקצה זה, ויחדיו ניתנים לכפיפה בגמישות רבה; בקצה הקרש הותקנה שקערורית, יפה לקליטת אבן ממוצעת וכבדה והוא דרוך דריכות מרובה.

יהושפט, אשר בחן את מיבנה המכונה החדשה, ציווה על הבנאי לעשות בה כמה תיקונים קלים. ועוד ביום ההוא, בהבהיר מעט השמים, הוצאה המכונה והועמדה בין החומתיים, סמויה מעין האויב ונכונה לפעולה. יהושפט בחר בעצמו אבן עגלגלה וכבדה, שם אותה בשקערורית, ולפי פקודתו מתחו שני חיילים את קרש־המנוף במשכם אותו בחבל כלפי מטה, ולאחר הרפותם ממנו, הקפיץ המנוף באחת את האבן בתנופה חזקה עד כי הועפה בכוח ונעלמה מעבר לחומה. החיילים פרצו בקריאות שמחה.

יהושפט ניסה את כוחה בשנית. שוב הועפה אבן בעקב האבן הראשונה, ובטרם ינוח הקרש מתנודותיו המזעזעות את קצהו לאחר הפעולה, וכבר הגידו הצופים אשר על החומה ליהושפט כי האבן נקלעה למרחק רב, לתוך מחנה־אשור. יהושפט קפץ ועלה דרך מדרגות־המגדל אל החומה, בצוותו לקלוע אבן נוספת. ואם כי האבן לא נפלה לתוך מחנה אשור ממש, כי אם בסמוך לו, הרי מכל מקום קלעה למרחק רב, ואלה אשר נזהרו קודם מחצים ומאבני קלע קטנות, שומה יהיה עליהם מעתה לשמור גופם מפגיעת משהו חזק ומפצפץ גם בריחוק מקום. הוא פקד להוסיף ולעשות נסיונות, לעמוד על כיוון אבני הקלע למרחקים שונים. ב“חישבונות” ניתן היה לחשב את הכיוון ואת המרחק לקליעה.

ויהי הדבר לשיחת־היום בין החיילים ובין תושבי־העיר, אשר לא פסקו מלדבר על עצמת המכונה החדשה לקליעת אבנים באויב, אשר חידוש רב בה וערכה מי ישור. חבל תחבל באויב, ויתכן כי במשך הזמן יעשו מכונת חזקות ומהירות מזו, ואשר ישכיל לבנות כאלו ולשפר את טיבן, יגביר את הכוח להכות באויב. ברק הוצת בעינים, עד כי ניתן היה לדמות, כי כבר הוכה האויב העצום והמכונה החדשה גאולה בה.

[ה]

כתום הגשמים, והשמים שבו והבהירו והשמש הציפה בקרני אורה את היקום, שוב המה מחנה־אשור מרוב תכונה לחידוש פעולות המצור וההסתערות על החומה, ערוך ומוגן יותר, בשריון ובמחסה.

רבשקה ירד יחד עם שרי־האלף לעמוד על המצב מקרוב, ולבחון את כל נקודות־התורפה אשר נגלו בשיטת ההתקפה האשורית, כי טרם אירע כדבר הזה אשר עיר כלכיש, שביצוריה אינם חזקים מביצורי ערים דומות לה, תעמוד זמן כה־רב, למעלה מחדשיים, בלא לגלות אותות כניעה. והחומה עודה שלמה, לא־מעורערת, לא־פגומה, ואין לגשת אליה. לפני התחלת הגשמים צברו האשורים ליד אַחַד מקומות החומה סוללת־עפר גבוהה למדי, תוך עמל רב, ועליה קיוו להעמיד את אילי־הברזל, כעל מסד קרוב ושטוח, נוח לפעולה. והנה בלילה מלילות־החושך כרדת מטרות־עוז בלי הפוגה, יצאו מאות מאנשי לכיש דרך השער אשר נפתח לאטו, ובעוד אנשי אשור מחפשים להם מחסה מגשם ומקור, ואינם מעלים על דעתם אפשרות של פעולה במטר סוחף, חרפו אלה את נפשם, הפיצו את הסוללה אשר אדמתה רכה היתה ותחוחה, הנמיכו אותה, והגשמים הוסיפו והנמיכוה. עם בוקר לא היה זכר לסוללה.

ובעוד רבשקה הולך ומשוחח עם אלופי־הצבא, המטים לו אוזן קשבת וצוחקים בקול לשמע דבר בדיחתו, ואבן כבדה הועפה לפתע כמו משמים, ובטרם ידעו ההולכים את אשר קרה, ואחד מנושאי־הכלים אשר לידם – הוטל ארצה וגולגלתו רצוצה. רבשקה פנה כה וכה, תמה למראה, ואבנים נוספות החלו לחבוט על ידם, סביבם, מתוך קליעה מחושבת כנראה, פעם בקרקע ליד קבוצת חיילים המַסיעים איל־ברזל, ופעם בגג המיבנה, ברעם וברעש. במרחק־מה פגעה האבן ברוכב אשר נשמט ארצה והסוס נזדקף מתוך בהלה על שתי רגליו האחוריות וקול צהלתו, מיוּרא וממושך, החריד את המחנה.

יהושפט העמיד עשרות חישבונות אשר בנאי־לכיש בנו לפי פקודתו, ועתה עם התחלת המצור החלו להראות במה כוחם גדול. יהושפט פקד לנתץ כמה וכמה בתי־אבן רעועים אשר בלכיש, והנערים אשר ששו אל הדבר כאֶל משחק משעשע, ערמו מן האבנים ערימות־ערימות, יפות בשביל החישבונות, וקץ לא היה לקריאותיהם, קריאות השמחה, עד כי נאלצו שרי־המאה להבריחם מן החומה.

ביום ההוא לא נתחדשה פעולת־המצור. סנחריב קרא למועצת־צבא, לדון באמצעים חדשים ונאותים להבקיע חומת־לכיש. ובעוד הם נועצים ביניהם, לא חדלו מלדבר על מכונות יהושפט הכבדות, ואם כי לא התעלמו ממחץ פגיעתן, הנה באו לידי החלטה, כי אין בהן להכריע את המערכה או לשנות את מצב הנצורים לטובה, אם כי לא זלזלו ברושם אשר הן עלולות לעשות. הדבר העיד גם על כוחם של הנצורים בהמצאות, גם על רוח הגבורה המפעמת אותם.

מועצת־המלך היתה ערה ונרגשת. סנחריב הוכיח את שרי־האלף על פניהם, כי כבד מהם דבר כיבוש לכיש. זרק בהם מרה, לא על העבר, כי אם על העתיד, למען יאזרו עוז. עוד מעט וימלאו שלושה חדשים למצור על לכיש, והוא סבור היה, כי הדבר ייעשה, לכל המרובה, במשך שלושה שבועות… לסוף הוחלט על שתי פעולות, האחת – לכבוש את החומה בסערה, בלי להיעזר באילי־הברזל, והאחרת – אם ההשתערות הזאת תיכשל, לנסות במעשה המנהרה.

כעבור שלושה ימים הוחל בהשתערות, אשר נמשכה מעלות השחר עד בוא השמש. לראשונה קרבו אל חומות־לכיש הקשתים והקלעים, אשר הקיפוה והמטירו ללא הרף חצים ואבני־קלע, לטרוד את שומרי החומות ואשר מעבר להן, לבל יוכלו להיפנות לפעולה אחרת. אבל באשר שומרי החומות לא נאלצו עתה להילחם אל אילי־הברזל והמיגדלים אשר לא הוסעו הפעם לתפקידם, השכילו לעשות ולא חשפו את גופם לחץ ולאבן, ורק הצופים עמדו הכן על משמרתם להזהיר מפני סכנה, ותבוא מצד אשר תבוא. ואכן, לאחר בזבוז חצים ואבני־קלע, עלו גדודי ההשתערות, שולפי־חרב ונושאי־רומח, ועמהם מציבי הסולמות. אז חזרו והופיעו שומרי־החומה, כי שוב נדרשה הפעלת נשקם. ובעוד האשורים מסייעים לאחיהם להציב הסולמות ולעלות על החומה, החלה הקשה במערכות לכיש. סולמות למאות הוצבו ומיטב לוחמי־אשור עלו בהם להשתער במישרים על החומה. והיו הללו עולים ומטפסים, מגיעים עד לשפתה, פותחים בקרב פנים־אל־פנים, וסנחריב, משקיף מרחוק על מהלך המערכה. מראות כאלה לא ראו עיניו מכבר. היה זה קרב, אשר בו הראו אנשיו מעשי גבורה להפליא, אך גם הנצורים הפליאו לעשות. הללו השתמשו בחרבות, ברמחים, בשמן רותח ובחמר בוער, ובעיקר בהטלת אבנים כבדות על ראשי המעפילים, ובעוד הם מקצצים את ידי הצרים המתאמצים לעלות בחומה, היו ממוטטים בכוח זרעותיהם את הסולמות ושומטים ארצה אותם ואת חייליהם. סנחריב גם ראה איך הצליחו אנשיו, פה ושם, לעלות על החומה ולהילחם עליה, עד כי בותקו בחרבות והושלכו ארצה. וההשתערות נמשכה בלא הפוגה. חיילים למאות ולאלפים העפילו ועלו, נכשלו וחזרו ועלו על הסולמות אשר השחירו מרוב עומס החַיל, נאבקו על כל פינה ופינה, ליד כל מגדל, ורבים מהם השתערו גם אל מול השער המבוצר וקורת־עץ מטולטלת בידיהם להלום בו, תחת איל־הברזל,והנצורים הדפו את המשתערים וחזרו והדפו אותם, וביניהם רב מספר הנערים אשר הפילו באנשי־אשור חללים.

סנחריב נשך שפתיו בזעם, ולפנות־ערב, באין כל שינוי במצב, הבין כי חיל־הצרים נחל תבוסה, ולשוא חרפו אלה את נפשם להרוס אל עיר בצורה אשר מגיניה יודעים להילחם למופת. אז שלח רצים דחופים אל שרי־הצבא להפסיק א ההשתערות, והכל ידעו כי היתה זו תבוסה. לעת־ערב הובלו החללים לקבורה, בחשכה, בלא אומר ודברים, כי גדול היה הזעם ורב הקלון ממנו.

ואז ניגשו למעשה־המנהרה אשר מטרתה כפולה. האחת, להגיע אל הניקבה ⁶⁴ אשר בלכיש, דרומה לארמון שר־הצבא, אשר נחפרה להובלת מים העירה וטרם שָלְמָה. על קיומה ידעו במחנה־אשור, ומפי שבויים גם נודע מקומה המדוייק. הוחלט, איפוא, לחפור מתחת לחומה עד לניקבה ולנסות לפרוץ דרכה העירה. אך אם לא יעלה הדבר בידיהם, קבעו שרי־הצבא, כי המנהרה אשר תיחפר תשמש לערעור יסודות חומת לכיש מתחת לקרקע.

קשתה העבודה בהתחלה, בעוד הנצורים טורדים את החופרים ומפריעים להם. אך משהחלה העבודה במעבה־האדמה, הלכה ונמשכה במרץ רב, לאור נרות ואבוקות. הובאו קורות־עץ לרוב, לחזק בבהן את קירות המינהרה והתקרה עד בוא השעה אשר תשמשנה לצורך חשוב, לתכנון המַיט. בעבודת נמלים חרוצה הוציאו החופרים חוצה, בתוך סלים, את העפר הרב. הפעם לא עוד היו הנצורים שקטים. עבודה זו, הסמויה מעיניהם הפילה עליהם אימה סתומה. כי לא ידעו במה לקדם את פניה ומה כיוונה. את מטרתה שיערו, וכאשר הגיעו החופרים אל הניקבה, מצאוה חסומה עפר ואבנים.ואז החלו האשורים לבצע את אשר החליטו עוד קודם־לכן, לתוך המינהרה הכניסו עצים יבשים, נסורת וענפים דקים היפים לבער, ויצקו עליהם שמן וחימר־שריפה. כהשלימם כל ההכנות האלו, הבעירו את המנהרה באש. המים אשר שפכו הנצורים לא הועילו לכבותה, אם כי הם חפרו חורים באדמה מבחוץ, אך לא ידעו לכוון את המקום, כי הצרים התעום בחפרם, והמנהרה לא נמשכה בקו ישר כי אם בעקלתון, ומתחת לחומה היתה רחבה למדי, כמערה גדולה.

האש הבוערת בתוך המנהרה עלתה כמתוך כבשן־ענן, עשנה תימר, שחור ומתאבך כגוש אפל. לשונות אש פרצו בכוח, איכלו את העצים וחמרי־השרפה אשר נערכו בפנים; אז אחזה האש גם בקורות אשר קודם־לכן שימשו סעד ומגן לחופרים, עתה הלכו וכלו בלהבות והחלישו את קירות העפר והתקרה אשר לא יכלו לעמוד בפני הנטל המעיק עליהם מלמעלה.

ואז נפל הדבר. בטרם יעמדו אנשי־לכיש בפני אימת הצמא והרעב, בטרם יעבור זמן רב למצור ממושך, אשר לו התכוננו ואף עמדו בפניו בגבורה, בעוד חיל אשור המוכן להשתער מחכה ערוך על גדודיו, ובעוד חיל הנצורים בפנים הוזעק כולו לקדם את פני המערכה, והאש המכלה פושטת והולכת, ניבעו פרצים במנהרה, הקירות התמוטטו, ולאחריהם נפלה בקול נהם עמום תקרת העפר החוצצת בינה ובין יסודות־החומה. האבנים נחשפו ומכובד עצמן צנחו ושמטו למטה, ולאחריהן, בקל רעש התמוטטות אדירה, נעה וזעה החומה בחלקה, קודם לאיטה, כמהססת, ולסוף במהירות, עד כי שופכו אבניה אל המדרון, כמעי חיה פצועה אשר ריטשו את כרסה.

ותהי המערכה כבדה. אנשי־לכיש נלחמו בגבורה, אך בקרבות פנים־אל־פנים עלו עליהם האשורים במספרם ובנסיונם. גם זעמם עמד להם, אר בער בקרבם כאש במשך כל ימי המצור, כי השביעום אנשי לכיש תלאות ואף הירבו להפיל בהם חללים. רוח הלוחמים נפלה בקרבם בהתמוטט החומה אשר בתוכה אמרו להישגב. אך הכובשים נלחמו קשה עד הבקיעם לתוך העיר. על פני ערמות חללים פסעו, בין המומתים נלחמו, בסמטאות הצרות, ברחובות, ועד לכיכר ארמון שר־הצבא ניגשו. רחמים לא ידעו, וגדול היה הטבח אשר נערך בתושבי לכיש. רבשקה הפסיק בקושי את הטבח,להותיר שארית כשבויים ועבדים. על שרי־הצבא הופקד משמר, והזקנים אשר נאספו בארמון הוצאו והובלו אל שער־העיר להיותם שם בבוא סנחריב להתכבד בטכּס הכיבוש והכניעה. עוד לפני־כן נפרץ השער בכובד איל־ברזל אשר נגח בו עתה באין מפריע. האשורים יכלו אמנם לפתחו עתה על נקלה, כי בידיהם היה, אך פריצתו היתה עתה מעשה־הרס לראווה.

דממה כבדה עמדה מסביב, בגשת סנחריב אל השער הנתוץ. הזקנים כרעו והשתחוו לו, אך הוא מאס בהם ולא כבש חרונו בחובו, כי רב היה מחיר האדם אשר שילם בכיבושה של לכיש.מטר גידופים פרץ מפיו, באשורית ובארמית. פה חידש סנחריב מנהג קדום למלכי אשור בכבשם עיר בצורה. בעוד הזקנים כורעים ומשתחווים, הוגשו לו ארבעה סלי־נצרים ובהם מאדמת לכיש הכבושה. סנחריב אחז בהם וזרה את עפרם לארבע רוחות השמים, לאות כי כיבושיו לא ידעו גבול. את הסל האחרון אשר בידו לא הניח לרגליו, כי אם הטיח אותו בכוח בפני אחד הזקנים, להוסיף קלון על תבוסה. פני הזקן אשר השחירו מן העפר, עורר את צחוק אנשי הצבא הרואים במחזה.

סנחרבי חזר לפאת הכרם שבצלע הגבעה וישב על כסאו למשפט, כדרכו לאחר נצחון. אנשי לכיש, החיים, הוזעקו כעדרי צאן מבוהלים לעמוד לרגליו. מאחורי הכסא עמדו סריסיו מחזיקים שרביטי־שן אשר שערות־מניפה מחוברות להם. דמויות שבויים נושאי מנחה על ראשיהם בשלושה טורים, זה־על־גבי־זה, המפארים את הכסא בעיטורי שן חרותים משני עבריו, הוסיפו נופך לרושם־הכניעה.

רב־טבחיא כבר שטוף היה בשיגרת שפטים, בהוקיעו על עצים מחודדים חייילים מבין השבויים. סופריו ערמו על הגבעה לרגלי מלכם המנצח ערימות ראשי החללים וזרועותיהם הקטועות, ערימות מחרידות. הסופרים הארמים עמדו עליהן ורשמו את מספר החללים במגילות־גומא. היו אלה ראשי גברים בעלי זקנים אשר פניהם מגואלים בדם, חרושי קמטים וסבל; ראשי בחורים, עולי־ימים אשר טרם יצמח שער זקנם, ותום עלומים שוכן על פניהם הנראים כשקועים בתרדמה; ראשי נשים אשר פניהן הענוגים נעוו מכאב ומבעתה בטרם־מות, וגם ראשי עוללים ופעוטות –– – ראשים כרותים, דוממים כערימות אבטיחים אשר במקשאות, ומספר להם, למשל ולשנינה,למען ידעו כל העמים את נחת זרוע מלך אשור ביום נקמתו. ומסביב נישאו קולות זעקה מרים, זעקת המוקעים המפרפרים על העצים מתבוססים בדמם וביסוריהם.

עוטה גאות הסתכל סנחריב בשים־לב בכל הנעשה סביבו, ולימים, בשובו לנינוה, ציווה על אמניו לחרות על תבליטי ארמונו, בפיסול ובציור, תמונות לכיש הנצורה והנתונה בתוך סערת המצור, כיבושה, הוקעת שבוייה על עצים ומראות כניעת תושביה המשתחווים לרגליו. מעל לאַַחד התבליטים, בו צויר בשבתו על כסאו בכל הדרו, והזקנים כורעים לרגליו, נחרתה כתובת קצרה בת ארבע שורות: “סנחריב, מלך הצבאות, מלך אשור, יושב על כסא המלוכה ושלל העיר לכיש עובר לפניו”. לא הכל סיפרו התמונות, כי קצרו ידי האמן להוסיף עליהן את זעקות הכאב והיסורים, ואף לא ביקש בלתי תהילת המלך. אך כמה וכמה מעשי זוועה וענויים נחרתו זכרון חי בלב אלה אשר ראו במו עיניהם, ואשר סיפרו אותם לדורות הבאים. הלילה ההוא כבר לא האירה משואת האש מעל לכיש את פאתי הרקיע, כי נפלה לפני צר, והשמועה הגיעה לירושלים ותחריד כל לב.

פרק עשרים: זקני לכיש ושר צבאה    🔗

[א]

בעוד המוקעים על העצים מסביב לחומת־לכיש נופחים רוחם, ורבים מהם עודם זועקים ומפרפרים מעצמת־יסוריהם, שוטטו אנשי אשור ופקידיהם ברחבי העיר, ברחובותיה ובסמטוֹתיה, אספו את כל השלל הרב ערימות־ערימות. זקני לכיש עמדו עוד לא הרחק מן החומה, נכלמים ודואבים, ועיניהם רואות בכל התבוסה והעינויים, השוד והרצח. שקועים בדומיה כבדה, דומית תוגה אין קץ, כבשו פניהם בקרקע, ואת אשר יהגו בלבם לא ישיחו עתה. כבד הוא עונש אלהים אשר ניתך עליהם בכל מוראו. לכיש נפלה, אך היזעם אלהים ויט ידו גם על ירושלים עיר־קדשו? זה עתה ראש־דאגה לזקני לכיש, כי יש והאדם יחלים אם יקטעו לו יד או רגל, אך אם יותז ראשו – ––

לפתע ניתן האות לזקני לכיש, כי שוב יקרבו אל המלך. ושוב העמיד את עצמו חנניה בראש, נוטל על עצמו את כובד־האחריות במתן תשובה לדברי סנחריב הקשים ושנונים. זקן ענוג היה, ולפניו – ארשת חומרה ואצילות. פסיעה אחת פסע בראש, ורעיו מצטופפים מאחרי גבו כעדר כבשים מבוהל.

“זקני לכיש! ראיתם את כל אשר עשיתי לעירכם, כן אעשה לירושלים! אלהיכם לא יצילכם, כי סר חסדו מכם, וגם תש כוחו. בקרוב יובל גם הוא שבי, כאשר אכבוש את ירושלים עירכם ואשים קץ לה ולעמה גם יחד!”

בעיני חנניה הוצתו שביבי זעם. דברי הנאצה בפי סנחריב, בברכו אלהים ועיר־קדשו, העלו חרונו. לפתע שכח בפני מי הוא עומד, אך את תשובתו הביע בדברים ברורים:

“ייבצר ממך, המלך הגדול, לעשות את המעשה הזה, כי אלהי יהודה וישראל הוא האל האחד והיחיד מכל העמים, אשר לא תוכל לקחתו שבי ולהעמידו בהיכל קדשך בין שאר האלים אשר נפלו לידיך. כי לא בשר הוא אשר יוכל לו אנוש ומלוא כלהעולם כבודו”.

“בכל מקום ישכון אלכם זה אשר מאס בכם והסגירכם לטבח?”

“מלוא כל העולם כבודו, ובאשר תדרוך כף רגל אנוש עלי אדמה שם ישכון, כי אלוהי האדם הוא…”

“הגם על עמים אחרים ישפוך אלכם זה את זעמו כאשר עשה לכם?”

“את זעמו כן את רחמיו. אל קנא ונוקם הוא, אך גם אל הרחמים והחסד. לא לבניו בלבד יטה חסדו, כי אם גם לבני־תמותה בכל מקום. את יונה נביאו שלח אל נינוה הגדולה והחוטאת, לא להענישה כי אם להצילה מזעמו כל עוד לא איחרה את המועד, ואף כי היטב חרה הדבר ליונה, על אשר הפר אלהים דברו ולא השחיתה, כי נשא לעוונה כאשר היטיבה דרכה ושבה מחטאה”.

“אכן, זכור אזכור…” – חייך סנחריב –“בימי אדד־נוררי השלישי היה הדבר. בחוצות נינוה הופיע האיש המוזר הזה, הפיץ אימים בדברים חוצבי להבות.אך מה הדבר, כי אלהי עם אחד יחרד לגורל של עם זר ונכרי ויחוש להצילו. הן טוב היה אלהיכם עושה, כי תחת אשר ידאג לעמים אחרים ידאג לעמו הוא, לפלטו מידי צר כמוני; מרוב דאגה לעמים אחרים, הנה היה עמו הוא למשיסה ולחרפה”.

“כי חטא חטא עם יהודה ואת ענשו ישא. כאשר יֵדע אליו לשפוך רחמיו על עמים אחרים, כן ידע לשפוך גם זעמו עליו, על חטאו, ואת אשר יגזור הוא יקום. דרכיו לא נדע, אך נאמין בצדקו”.

“עוד מעט גם צדקו וגם עמו יחדלון!”

“גם עם יהודה ייכון לעד, גם אמונתו וצדקו יכּונו לעד”.

“הפץ אפיצם במדינות ארצי ושריד לא יהיה להם!”

“ישובו ויתלקטו כי רב כוחם!”

“במה, זקן? הן את ארצכם מחריב אנכי, לא עיר ולא כפר – תלי אפר; לא שדה ולא כרם, לא עץ ולא בקר. ירושלים תיפול, ואת השארית אקח עמי, או אגירה לפי חרב, ואתה אומר כי רב כוחם. הן אך צחוק אתה עושה לי. במה גדול כוחם כי אדע?”

“כוחם באמונתם”, – השיב חנניה בשקט – “גם בהיות חרב חדה על צוארם לא יוָאֵשו”.

סנחריב גיחך במרירות ובוז. דברי חנניה הזקן – עקשנות ואמונה אשר אין לה שחר. שונים הם מן הזקנים הבבלים, הארמים, העילמים, החיתים, הצידונים והפלשתים. הללו עוטפים תשובתם במעטה רך בבת־שחוק מעורבת יראה, אולם זקנים אלה קשים כארז, עומדים על עברי־פי־פחת – ורוממות אֵלָם בגרונם, ודאגתם לעמים אחרים.

“הבט, זקן, וראה את כל המוקעים האלה אשר ליד החומה, ערמות הראשים המונחים לידך, ההצילה אותם אמונתם?”

“את גופם לא הצילה אמונתם, אך את נפשם הצילה, ואת נפש הבאים אחריהם אשר ילמדו להיטיב את דרכיהם ולחיות על פני האדמה הזאת, הם או נכדיהם או ניניהם, לא נדע את היום, אך כן יהיה. מאמינים אנחנו כי אלהים לא יפר את בריתו עמנו!”

“עם קשה העורף…” – רטן סנחריב – “ועתה שמע, זקן, ואל תכחיש את אשר אשאלך כי לא לצחצוח־שפתיים על אמונתך קראתיך אלי, כי אם בדבר נכבד מזה. הוגד לי, כי את אוצרכם קברתם באדמה. עבד עמוני סיפר את הדבר. תיטיב לעשות, אם תגיד לי, איפה קברתם אותו”.

חנניה התחלחל:

“אכן נודע הדבר”.

פני סנחריב נהרו משמחה:

“אם כן, הגידה לי למען אדע!”

חנניה החליף מבטים רבי־משמעות עם חבריו, מבטים של כובד־ראש ודאגה. מארשת־פניהם למד לדעת, כי מבקשים הם לומר לו דבר, אך מאימת סנחריב עליהם לא יפצו פיהם. בשתיקתם הקודרת סמכו עליו, כי ידע את אשר עליו לעשות. לאחר דומיה קצרה וכבדה השתחווה חנניה לפני המלך ויאמר:

“לא נוכל לגלות את המקום, כי בנפשנו הדבר”.

חמת־זעם מהולה בצחוק תקפה את סנחריב:

“בנפשנו הדבר! מצווה אני וזכר לא יישאר לבני לכיש המעטים, ובמה יועיל לכם אוצרכם הקבור באדמה?”

“למשמרת לבאים אחרינו. להיות להם לעזר ולסעד, כי אין ערוך לו!”

סנחריב הנמיך קולו, אך ניכר היה בו כי אורך־רוחו פקע מרוב כעס:

“ראה, זקן, את פניך אני נושא ואיני נוגע בך לרעה. גלה לי סודכם והיתה לך נפשך לשלל. נפשך ונפש כל הזקנים האלה, אשר ידי לא תהיה בהם, אם בתבונה תנהג. כי לעתים קרובות מהירה חרבי מלשוני”.

חנני הזקן הוריד ידיו ברפיון־רוח ויאוש:

“מלך רם ונישא, לא נוכל, כי בנפשנו הדבר”.

סנחריב פנה לרב־טבחיא:

“ייעשה בהם עד אם יגלו את מחבור אוצרם”!

את חנניה הדפו הצדה, למען יעמוד ויראה בענות אחיו ורעיו. בין כה וכה בעט בו רב־טבחיא עד כי השתטח ארצה. את זקנו מרט, והיה מטלטלו, בהחזיקו בגדו באגרופו הקפוץ, מעלה ומטה, עד כי חשכו עיניו מחולשה. את רעיו הזקנים הלקו לעיניו בשוטים, עד כי שתת דמם ועור בשרם נפצל רצועות־רצועות. זקן אחר נקרו עיניו בשפוד מלובן בטרם הבין את אשר יעוללו לו. שניים מהם נקשרו בחבלים אל רכב־מלחמה הרתום לסוסים, – דפקו בהם, והזקנים נגררו על פני הקרקע, נחבטים באבנים ובסלעים ולא נשארו מהם אלא גלי עצמות. אחרי כן שוב כינסו את הנותרים, והם רצוצי גוף ונפש, צללי אדם היודעים כי קצם קרוב. או אז לא הבליג אחד מהם, ובקול מרוסק מבכי ותחנונים פנה אל חנניה:

“אגלה להם, כי לא אוכל לשאת עוד”.

“אחי”, – השיב לו חנניה – “עצור ברוחך עוד מעט קט ותיגאל”.

“לא אוכל, אבי, כבד הדבר ממני!”

חנניה השיב לו בשקט:

“אחטא אם אגזור שתיקה עליך, כי על גבי לא חרשו. ואתה, עשה ככל אשר תוכל, והאלהים יסלח לך”.

ואז מצא לו הזקן המעונה היתר. בפנותו אל סנחריב אמר:

“אראה לך את המקום, המלך, ותן להם את נפשם לשלל”.

סנחריב קפץ וירד בקלות מכסאו:

“הוליכני למקום ותראינה עיני באוצרכם!”

וילך הזקן בראש. בעקבותיו – סנחריב, רבשקה לימינו, כנהוג, שרי־הצבא וכמה מפקידי המלך וסופריו, לרשום את שכיות־החמדה אשר באוצר. חנניה וכמה מן הזקנים, מוכים ופצועים באין בהם מתום, גררו בקושי את רגליהם, נצטוו אף הם ללכת. רק פצועי העינויים, ובתוכם הזקן אשר עיוורו את עיניו, נשארו. המעוּור עמד באמצע בלא דעת מקומו, מעיניו האדומות ניגרו דמעות־דם, ואור השמש אשר חשך עליו היכה עליו בלהטו האדמדם.

סנחריב ומלוויו נכנסו העירה. ליד השער הנתוץ עברו, דרך תלי־חרבות, בין ערימות חללים ערופים, הרוגים ופצועים מתפלשים. העשן, אשר פרץ עוד מן השרפה במנהרה, תלוי היה כחשרת־עב אפלה, כיסה את פני העיר וחדר לעינים, הזקן, אשר כוחו לא עמד לו, הלך בראש מורכן, ואין הוא מֵעֵז להשיב מבטיו לחנניה ורעיו, כי בשתיקתם ובזעפם כמוסה היתה תוכחה מסותרת. באחרונה הגיעו לתל, אשר עליו התנשא לפנים המקדש המצרי הקדום ולא שרדו ממנו בלתי אם חורבות ועיי אפר. בהקיפם את התל, נעצר הזקן ליד גדר־אבנים דחויה, עתיקה, אשר אבניה התפוררו מרוב שנים, והורה בידו על אבן אחת, כבדה מרעותיה, ויאמר:

“חפרו פה, כי באדמה קברנו אוצרנו”.

ויצחק סנחריב:

“באדמה! מקום טוב מזה לא מצאת, זקן?”

רבשקה הזעיק פלוגה מאנשיו, אשר פתחו בכשילים ובכליפות, והשליכו את העפר מסביב, תחוח ורך, כי אך לפני זמן מועט חפרו פה, והחיילים לא נתיגעו הרבה בעבודתם. לראשונה ביצבץ ונגלה כד אחד גדול, כרסני, ומיד לאחריו, לאחר נקותם קצת את העפר, נגלו כחצי תריסר מהם, דומים לראשון, מטפחות־בד קשורות לצואריהם, משוחות בכופר שחור ובדונג, לשמור עליהם מטחב ורטיבות; כדי־חרס פשוטים וחזקים אשר ישמשו ביהודה להחזקת שמן או יין, ואותיות פקיד בית היוצר טבועות בהם: “בת למלך”, להעיד על מידתם הנכונה. ויעמדו כל האנשים תמהים ומשתאים, ורבשקה אשר הבחין בעיני סנחריב את קוצר־רוחו הנושא בחובו תמיד התפרצות זועמת, לא חיכה עד אשר יסירו החיילים את חתיכות־הבד הדבוקות יפה אל פי הכדים וחותמות עליהם. תפש כשיל מידי אחד האנשים, ובתנועה זריזה וזהירה כאחת היכה על כרס אחד הכדים, עד אשר הובקע, וחרסיו נפלו על פני הקרקע. אך דבר לא נשפך ארצה, לא זהב ולא אבנים טובות, כי אם דבר צהבהב נשקף מתוכו. ויך רבשקה שנית בכשיל, בפגעו בכד, ואת המכסה המכופר קרע ממנו בחזקה, ולפני עיני המסתכלים נראו עתה בבירור ארבע מגילות־קלף מקופלות וצרורות יחד. לא התקררה דעתו של רבשקה וניפץ את שאר הכדים בזה אחר־זה, וגם בהם היו מגילות־ספר כאשר בראשון. אנשי אשור לא הבינו את הנעשה. סנחריב היה הראשון אשר פרץ בזעמו כי רב:

“הלהתל בי תאמרו, זקנים ארורים?!”

“הה, אדוני המלך!” –קרא חנניה מנהמת־לב – “חלילה לנו מלעשות כדבר הזה, כי אוצרנו בזה לפניך! דברי תורתנו ונביאינו אשר גנזנו למשמרת, למען לא תיגע בהם יד לרעה, כי במגילת האלו טמון כל עשרנו”.

סנחריב הוכח בתדהמה. הניצבים לידו דממו מרוב פחד. רבשקה אף הוא מופתע היה, ובסתר לבו גם הפליאו הדבר. סנחריב ביקש לכסות על רגשו הנבוך בלעג בפנותו אל חנניה

“הגידה לי, זקני, היצלחו המגילות האלו לקעקע חומות, לכבוש ערים, למגר אויב ולשים עמים למס עובד?”

“למעלה מזה”.

“אל מה ירמזו דבריך?”

“עשויות המגילות לכבוש לב אדם עד סוף כל הדורות!”

[ב]

יהושפט שר־צבא־לכיש וחמישה־עשר מאלופי־חילו אשר נותרו בחיים, הובאו בידי משמר כבד להישפט בפני סנחריב היושב עוד על כסאו, סועד סעודתו ושותה יינו, כי מיאן להפסיק את פרשת העינויים והשפלת כבוד תושבי לכיש בטרם יוגלו. והיה סנחריב לוגם להנאתו מיין יהודה אשר הובא לו, כי בלכיש רב היה מספר הכדים החתומים אשר הכילו יין משובח מכרמי־השפלה. עינו נחה מפעם לפעם על שרי־הצבא אשר הובאו, אלה אשר כה הפליאו להגן על לכיש. החרבות נלקחו מהם, אך עודם לבושים מדי המלחמה, קובעיהם ושריוניהם. אחדים מהם פצועים וחבושים, פניהם מלוכלכים מזיעה ומזוהמת־האבק ועשן הקרבות, אך גם כמנוצחים עמדו עמידת גברים הנכונים לכל. יהושפט פסע פסיעה אחת קדימה, כיאה לראש חבריו, לא קד ולא השתחווה, כי איש־צבא היה אשר נלקח בשבי, וגם ידוע ידע כי דינו נחרץ.

סנחריב נתן בו עין בוחנת:

“הראית את אשר עוללתי לאנשי לכיש ולחייליה?”

יהושפט החריש.

“ולא יחרד לבך?”

“חרד היה לבי לפני כיבוש לכיש, אך לא עתה”.

“והעינויים, אין מוראם עליך?”

“אין מנוס מן היסורים”.

“ואדם שמפשיטים עורו בעודנו חי?”

סנחריב צחק בהכותו בכף־ידו על ניצב חרבו המפוארת:

“עוד נכונו לנו שעשועים עד בוא־השמש, ואתה היטיב־נא לשחק לפני כיאה לגיבורי־מלחמה. אל נכון שמעת על יעבידו מלך־חמת. גיבור מלחמה היה ורומח ידע להטיל בכוח רב, ולא היה שני לו. במצות סרגון אבי הפשיטו את עורו חי. או אז התיפח כאשה יולדה, אשר צירים אחזוה, צורח היה עד כי כיום אשמע את קולו. ועתה הגיע תורכם. אָחל בקטן אשר בכם ואכלה בגדול ובנכבד אשר בכם, בך שר־הצבא. ואם לא ימס לבך כמים, צרוח תצרח גם אתה!”

יהושפט שתק. הוא ורעיו קודרים היו. חזיון־בלהות, הנה זה היה וקם לעיניהם. שישה־עשר איש היו אחרונים לעינויים. והאחד כבר לוּקח מהם בכוח־הזרוע והושכב על גבי קרש המיוחד לדבר. את ידיו ואת רגליו כפתו להצמידו לבל יזוז, ושנים מן הטבחים ומאכלות בידיהם ניגשו לעשות בו כאשר נצטוו.

יהושפט עצם עיניו ואת ראשו הרכין על חזהו. היה זה שמעיהו. שר־אלף אמיץ־לב, אשר במו ידיו טילטל את סולמות הצרים העמוסים חיילים אשוריים ושמטם מן החומה; בידו אחת סוכך במגינו על פניו מפני החצים, ובידו האחרת מחץ בהם בחרבו והדפם. ועתה פתחו בו. הוא לא צרח אך נאנח אנחות שוברות לב, חרף רצונו. דממת הצופים היתה כבדה, מתוך ההמון נשמעו בכיות ואנקות נשותיהם ובני־ביתם של הנדונים. אשה אחת, צעירה ויפה השכילה לפרוץ לה דרך בין שורות־החיילים, אשר מרוב סקרנות והסתכלות במעוּנה, לא השגיחו בחמקה ביניהם. במרחק אמות מספר מכסא סנחריב השתטחה ארצה ואת קולה הרימה בזעקה קורעת־לב:

“הושיעה, אדוני המלך!”

רב־טבחיא עט עליה בחרבו השלופה בידו, אך סנחריב עצר בעדו בתנועת־יד רפה. אין־זאת כי אשה אמיצת־לב היא אם הרהיבה עוז בנפשה להבקיע לה דרך אליו. נתן בה עין בוחנת לראות את פניה, וכאשר הרימה שוב את ראשה, כורעת ומשתחווית, ראה את עיניה שטופות הדמע, את ארשת הכאב בפניה, אשר הזכירו לו יפי פני המלכה זכת. נימה סמויה רעדה בו בסנחריב, רגע אחד של חולשת־הדעת מאז הוחלה פרשת השפטים.

“מה לך, אשה, כי נזעקת?”

“הה, אדוני המלך, לבי מתפלץ מכאב וצער! חוסה־נא על השרידים העלובים האלה אשר אין בהם רוח חיים, ותן להם את נפשם לשלל. המיתני נא בחרבך, מלך גדול וגיבור, ואל אראה במותם כי נורא הדבר!”

“הנמצא אישך בין אלה?”

“כן, אדוני ומלכי, אך מבקשת אני על נפש כולם”.

“הוציאי את בעלך ונחזה בו!”

האשה ניגשה לקבוצת שרי־הצבא המצטופפים ואחזה בידי יהושפט. הלה פסע אחריה נרעש וקודר. גבה־קומה היה ויפה־תואר. השתאה למראה אשתו האמיצה. כבחלום ראה ושמע את הדברים, ובעמדו לידה הגיע אליו קול סנחריב:

“זה הוא אישך ואלופך אשר אין מורא היסורים עליו. אכן, גבר רב־אייל אשר כוחו במתניו. תפליאני אהבת אשה לבעלה. ועתה איעתר לך, ואתן לך לבחור כטוב בעיניך, להראות לך כי אכן מלך־חסד אני. שישה־עשר הם אלופי־הצבא אשר ללכיש, אשר חטאם כבד מנשוא. והיה – אם אַחיה את בעלך, ויוצאו החמישה־עשר להורג אך אם יוּצא אך בעלך להורג – וחיו הללו בגללו. ועתה, שפטי בין האחד לבין הרבים, בידך גורלם!”

ותהי דממה גדולה עוצרת־נשימה. האשה נדהמה. תוציא מלה אחת מפיה ובעלה יחיה. אך חמישה־עשר הגברים האלה, המתבוננים בה בדומיה ומצפים לדברה יוצאו להורג. ואת בעלה ראתה, יפה תואר ונתון לחסדה. ובתוך עם־לכיש מחכות נשים וילדים בחרדת־לב לאשר יקרה בעוד שעה קלה לגברים האלה. סנחריב – אין להאריך את רוחו יתר־על־המידה, כי הפכפך הוא, ויכול לחזור בו. האשה עצמה את עיניה כמבקשת להחליט בלי לראות את כל אלה התלויים בה. באחרונה הסבה ראשה לעבר סנחריב ומהיות עיניה שטופות דמע לא יכלה לראותו אלא בטשטוש־הדמות; המלך נראה לה כמבעד למסך עשן כחלחל, אך מוחש בכל כוח שלטונו ועריצותו. עתה אימצה את קולה החנוק:

“אדוני ומלכי רב־החסד! יחיו נא החמישה עשר, כי לא אוכל לראות במותם, אך אם נדיב לב הנך, אפילה־נא לפניך את תחינתי האחת והיחידה: קח, המלך, גם את נפשי, כי לא יעצור לבי כוח לראות בעינוייו”.

זאת היתה תשובה לפי רוח סנחריב. הביט סביבו כמבקש לראות רושם דבריה על מקורביו. האשה עמדה במבחן ולא הכריעה את הכף לטובתה. תשובתו לא איחרה לבוא:

“גם בזאת איעתר לך, אשה עזה כנמרה, כי גָברת ברוחך בבואך להציל את נפש בעלך ולא לעמוד על דם רעיו הרבים. אך נראה־נא, אם אישך ישווה לך בגבורת־רוחו, וזה דברי: לפני אשר אצוה להפשיט ממנו את עורו בעודנו חי, אצו לתת חרב בידו, והוא אשר יקח את נפשך במו ידיו, למען לא תראינה עיניך במותו הוא, כאשר ביקשת ממני!”

רב־טבחיא הושיט ליהושפט את החרב.

נדהם ונרעש לשמע כל הדברים האלה, החזיק האיש את החרב בידו, וטרם ידע אם להתל בו אמר המלך את דבריו, או אמנם כן הוא. ואז שמע את קולה הנעים של קרנה רעיתו אשר לא קיפח צלילו גם ביאושה המר:

“יהושפט, אישי ואלופי! עשה כאשר צוּוית. המות יגאלנו במחיר־החיים אשר ניתן לרעיך ולבני־ביתם. הנה אעצום עיני, בעלי ואישי, למען לא אראה בהניפך חרבך, ולמען לא אראה ברעוד ידך, שר־צבא־לכיש! אך שקה לי ואמצני אל לבך לרגע קט”.

קול זקן הפורץ בבכי־תמרורים נשמע לפתע. היה זה חנניה, אשר למגינת לבו עֵד היה לסבל אשר טרם תם. כל אשר ראו עיניו עד עתה לא הוציאו דמעה מעיניו, שכן ידע כי זהו הגמול ואין לשנות. אך עתה התמוטט ורוחו נשברה בו. בעיני רבים עמדו דמעות. היחידי אשר לא נע ולא זע היה סנחריב, אשר חיכה לראות אחרית־דבר, כי טרם האמין גם הוא במתרחש לעיניו. אמיצה מכולם, נכונה ברוחה ועשויה בלי חת היתה קרנה:

“אל ירך לבבך, בעלי ואלופי, יראה המנצח הגדול, כי אין פחד בלבך. עשה כאשר ציויתיך, פן נאחר המועד!”

יהושפט ניגש אליה. בעוד ידו מחזיקה החרב, חיבק אותה ולחצה אל לוח חזהו הרחב. גם מבעד לשריונו שמעה את הלמות־לבו, ורגע עמדו חבוקים באֵלם־רגש. בעוד לחיו סמוכה ללחי אשתו, נשק לה פעם ופעמיים על כתפה החשופה. מסביב עמקה הדממה. דומה, כי היקום עצר נשימתו. בהרימו את ראשו ראה יהושפט, כי עיניה עצומות הן, כמחכה לחסדו האחרון. ואז – למען לא יאריך את רגעי צפייתה הנוראה – נעץ את חרבו בלבבה במכת־תנופה חזקה ומהירה. אנחה חרישית נמלטה מפתחי פיה. את עיניה פקחה לרגע, מוכות תמהון, וצנחה לרגליו. יהושפט כרע לידה, שלף את החרב מלבה, וקילוח־דם פרץ על צחות בשרהּ. בתוך הדומיה הכבדה אשר מסביב, קם האיש, ובעוד החרב מטפטפת דם רעיתו בידו, אחז בניצב שלה בשתי ידיו, ולקריאת התמהון שפרצה מפי רבים, תקע אותה בכל כוחו בבטנו, מתחת לשריון, התמוטט וכרע ליד גופת־רעיתו. ידי מעניו כבר לא השיגוהו.

הרגשת צער ואבל היתה מסביב. אחים היו לה מנצחים ומנוצחים כאחד. אז ידע סנחריב, כי יש והאדם יחמיץ בחייו מעשה החסד הגדול ביותר אשר אינה לו הגורל לעשותו. אמנם, ברגע חולשה הירהר בזאת, אך המראה לא מש מעיניו, ובלילה לפני עלותו על יצועו אמר חרש לרבשקה:

“גדולים מעשי הגבורה אשר הראו הבעל ואשתו מגבורת־חיילים בשדה־המערכה כי אלה יפליאו לעשות כבני־חורין, בבקשם את הנצחון ואת התהילה, ואלה הראו את גבורתם בטרם־חדלון, בתתם נפשם כופר חי־הרבים. ניחמתי על כי לא ציויתי להשאירם בחיים”.

בלילה ההוא לא עצם סנחריב את עיניו.

השפטים אשר עשה סנחריב בתושבי לכיש נשכחו ברבות הימים, כי אין זוכרים את המתים אשר בחייהם לא היו שונים מרבים אחרים, ורק בני־ביתם וקרוביהם התאבלו עליהם עד אשר מתו גם הם. אך דבר מות־יהושפט ואשתו קרנה, לא מש מפי כל. עליו הירבו לספר תושבי־לכיש, אשר היו עדים לקיצם המר והנשגב. רבים מאנשי צבא אשור, אשר אף הם חזו במראה, סיפרו עליו בשובם לבתיהם. שנים רבות אחרי־כן נפוץ הסיפור, בו העלו בני־יהודה על נס את אהבתם של שר־צבא לכיש ורעיתו, עזים בחייהם ובמותם. אכן, אין קץ לאכזריות האדם, אך אין חקר גם לרוח האדם.

פרק עשרים ואחד: פדי מלך עקרון    🔗

[א]

לא היו ימים קשים לחזקיהו מלך־יהודה מן הימים בהם נפלה ההכרעה במועצת השרים והזקנים בדבר הכניעה לסנחריב. אמנם, לא היתה זו אלא כניעה למחצה: משלוח מלאכות בפעם השניה לחַלות את פני העריץ ולכפר על עוון פריקת־עולו בהבאת מנחה ומס. כבד היה המס, כי אוצר המלך לא נמצאו בו שלוש מאות כיכר כסף ושלושים כיכר זהב. בידי השרים ורבים מסוחרי־ירושלים עתירי־הנכסים נמצא הון־תועפות, העולה בהרבה על המס אשר הושת על המלך, אך הללו, ספונים בארמונותיהם קפצו ידיהם. הם לא התעוררו גם כאשר נודע להם, כי בפקודת חזקיהו הריקו את אוצרות בית־המקדש ובית־הנכות ואף קיצצו את דלתות־ההיכל ואת האוֹמנות והעמודים המצופים זהב, וכן הוּצאו כלים רבים אחרים מבית־המלך.

בחצר־המלך, ליד מדרגות בית־הנכות, נתגדשה ערימה גדולה של חפצים וכלים, מעשה ידי חרשים אומנים וצורפים בזהב ובכסף ובאבנים טובות; קערות מצריות וצוריות, גביעים, קנקנים, כדים, עטורי פיתוחים וחרותת מלאכת־מחשבת של אמני גויי הים, קופסות חטובות בשנהב להחזקת עדיים, בשמים ותמרוקים וכלים שונים ונחשבים אשר הוצאו גם מבית־הנכות; לשוות ערך נוסף למנחה ולמלא את החסר הוּצאוּ והובאו גם מגיני־הזהב ושלטי־הגיבורים.

אחדים מן הזקנים הקהולים השתאו למראה העושר הרב, וכמעט אשר הסיחו דעתם מעצם הכניעה, וכמו נשמו לרווחה: טובה התשועה גם בדרך זו, סוף־סוף חלפה הסכנה והמצור יוסר מירושלים. ליד ערימת הכניעה וגודש־המס עמדו, אומדים שוויים של הכלים, נכנסים איש לדברי רעהו, דומים כקבוצת תגרים המדיינים על פרוטה ולא על כתר מלכות המוכפש בעפר.

לפתע הושלך הס.

הכל הפנו ראשיהם. חזקיהו יצא מבית־המלך, החצוצרות תקעו, הרצים על שלטיהם ועל רמחיהם הוצבו שני טורים, כמשפטם, אולם המלך נחפז בלכתו כמבקש לברוח מחרפת השעה. אוסף היה את שולי־בגדו ומהדק אבנטו ושני הגדילים הכבדים, זה מעל זה, נעים בלכתו. בגדו יורד לו עד לסנדליו, כתונת־הבד לגופו מבהיקה בלובנה, ובשוליה ריקמת־תכלת דקה אשר אך רמז בה למעמדו, מעמד־מלכות. אך צניעות זו היא אשר שיוותה לו רוב אצילות, גופו מבעד לאבנט ההדוק נראה כחוש יותר. על פניו שכנה עננת־עצב מהולה סבר־הגות. יום זה, לפני צאת המלאכוּת לדרכה, הטרידו בעינינים חמורים, והוא אץ לבחון את המעשים ולהשגיח ולמנוע תקלות. מימינו פסע אליקים בן חלקיהו אשר על הבית, ראשו כפוף והוא מטה אוזן לדברי מלכו, ומשמאלו פסע בפזיזות שבנא סופר־המלך, קסת־הסופרים במתניו ומגילות־קלף בידו, מוכן לרשום את אשר יצווה אדונו.

חזקיהו סטה מדרכו ופנה לעבר הערימה, לראות מה נצטבר למשלוח. השרים והזקנים אשר נאלמו עם בואו פינו לו דרך מזה ומזה, והוא עבר ביניהם בלא לחון אותם במבט. לבו רגוּז עליהם לאחר הישיבה אשר בה לא הסתירו שמחתם לסיום־הפרשה בדרך־כניעה. סבור היה, כי ימצא בהם עדת סרבנים, עקשנים בדעתם שעה שהעם נתון בצרה, וימאנו לתת הסכמתם לסיום מחפיר והוא יאָלץ להכביר מלים, והנה נעתרו מיד. כל אלה אשר בשעתו לחצו עליו להפר בריתו עם אשור. נכון הדבר, כי לא היה עתה כל מוצא אחר, למען הצל את הארץ ואת המלוכה מכליון חרוץ, מוטב להרכין ראש, לשוב ולתת את הצואר בעול אשור, עד יעבור זעם. חזקיהו האמין, כי אחרית אשור קרובה, וייחל כי עוד בימיו יזכה לראותה, אולם הזמן אינו אץ לעשות רצונו, ואת גמולו, לטוב ולרע, לא יחרוץ לפי אורך חיי האדם.

חזקיהו התנחם, כי אחרי ככלות־הכל אין זו כניעה גמורה, ופתח־תקוה בה לימים יבואו. בין דרישות סנחריב היו גם תנאים מכלימים, ואחד מהם הלא הוא בדבר הנשים והפילגשים, ענין אשר לא הוכרע עוד לפרטיו. הבוקר שפכה לפניו אשתו המלכה חפצי־בה את מרי שיחה בדבר הפור אשר יפילו בין הנשים, הפילגשים והנערות אשר מהן יש לשלוח כבנות־תערובות למלך אשור. אמנם, הן מתבקשות להילוות אל המס, יחד עם חֶבֶר־נוגנים מן הלוויים, למען פאר הכניעה ולשוות למסע נצחון סנחריב חשיבות־יתר בעיני בני עמו. הבנות יתחנכו כמשפט אשור בחצר המלך בנינוה, וייתכן כי לאחר זמן לא רב אפשר יהיה לכפר את פני סנחריב ולהשיבן ליהודה, כבר היו מקרים דומים בעבר, אך עתה זו פרשה רבת־סבל.

רגעים מעטים עמד המלך לפני שכיות־החמדה המעורמות כמביט נכחו בלי לראות דבר, כמהרהר בענינים אחרים, רחוקים מן המציאות. אכן, מטבעו לא החשיב עושר רב, ומימיו לא שאף כדרך המלכים להרבות נכסים, להתנאות בארמונות, בעדיים ובכתר; הוא העריך את העושר הרב אשר הביאו ספניו וסוחריו במידה שנתנו בידו לקיים את המיבצרים ואת המפעלים אשר תועלת בהם לעם. הוא עמד לפני הערימה ולבו דואב ביותר על הזהב מציפויי הדלתות והעמודים בהיכל. אכן, במשך הזמן ימצא דרך לתקן את אשר עיוות בנסיבות אלו, בגבור נינוה השנואה, עושקת העמים.

לאחר רגעי דומיה, כאשר נחלץ מסבך־שרעפיו, החלו עיניו לשוטט על התִּצְבּוֹרת המרהיבה בססגוניותה. קרני השמש עוד הוסיפו לה ברק, ומפעם לפעם, בהפוך אחד הזקנים במטהו בערימה, או בהוסיף אשר־על־האוצר דבר להשלים את המיכסה, היתה רושפת רישופי נהרה אשר העלו בעיני המתבוננים מבט צער וכאב על התפארת הנחמסת בזרוע. כבר עמד המלך לעקור ממקומו, בתוקף הטרחות הרבות והענינים היגעים, פתע נתקלו עיניו במגיני הזהב והשלטים. נחרד. שתי מלים בלבד הוציא מפיו, שניחתו בלב השומעים כחניתות:

“חמס וחרפה!”

אַחַד הזקנים החרה־החזיק אחריו:

“אוצר כזה!”

חזקיהו נתן בו מבט מפיק־בוז ותוכחה גלויה:

“לא על הכסף, הזהב והאבנים הטובות אמרתי דברי!” – ובחפשו בעיניו אחרי שר־האוצר, הטורח ומעלה על הגומא את כל אשר מנה למשלוח, פנה אליו וקולו זועם: “הוצא מזה את מגיני הזהב והשיבם למקומם!”

אשר־על־האוצר התקרב אל חזקיהו:

“אבל, בי אדוני! לא נוכל למלא את החסר!”

חזקיהו לא שעה אליו:

“הוצא את המגינים והשיבם למקומם. את אלה נוחלים בקרב ואינם ניתנים. ראה, ציויתיך!”

סר והלך לדרכו. ואל אליקים פנה כממשיך מחשבותיו:

“לא אעשה כרחבעם, אשר נואל בתתו לשישק מלך מצרים בתוך המס גם את מגיני־הזהב, ולא הטמינם יחד עם דברים אחרים. מגיני־נחושת עשה, ורציו היו תופשים בהם בבואו ובצאתו, לאחז עיניו בברק־הנחושת תחת ברק־הזהב…”

אליקים הוסיף אף הוא את דבריו:

דבר הנשים קשה מזה".

חזקיהו נאנח חרש:

“צדקת”.

[ב]

הם המשיכו דרכם בשתיקה, שקועים בהרהורים קשים, הקיפו את בית־יער־הלבנון ופנו מערבה, לעבר חצר־המטרה. בהגיעם שם, מצאו את השומרים חמושי־נשקם. שר המאה נחפז להשתחוות לפני המלך והורה את הדרך לבוֹר אשר בירכתי־החצר. הפעם היה שם אך אסיר אחד בלבד, שבוי בידי חזקיהו מאז החל המרד, הלא הוא פדי מלך עקרון אשר שריו הסגירוהו כבול־אזיקים.

חזקיהו זוכר יפה אותו יום־קיץ, לפנות־ערב, כאשר באו והודיעו לו, כי אנשי־בריתו, שרי עקרון, השכילו להדיח את פדי מעל כסאו והביאוהו להיכלא בירושלים אשר נראתה, לתכלית זו, כמקום־מבטחים. חזקיהו לא שמח לבואו וגם לא שש לאידו, כי מה ערך אדם אחד בסבך המעשים האלה אשר לעמים הקטנים? וביחוד אדם אשר העז להמרות את פי עמו ושריו, לעמוד במרדו ולא להכנע ללחצם. כאשר הוגד אז לחזקיהו, כי פדי מלך עקרון מסרב למרוד באשור, ומבקש הוא להאמן לו לשאת בעולו, רגז עליו וראה בו עבד אשר אין תקנה לו, אולם לא כן חשב עתה בהגיע יום־שחרורו בפקודת סנחריב, ובלכתו אליו לקרוא לו דרור. הנה יוּצא מכלאו, שכר עקשנותו אשר לא נשברה, והוא זוכה גם לגמול, ומשפל־הבור יועלה על כסא־מלכותו. אמנם, נכון הדבר, כי מלך קטן היה, מלך עקרון ובנותיה, אך הוכיח, כי ראוי הוא לכתר מלוכה גדולה מזוֹ, כי נלחם אחד ברבים בדעה תקיפה, ואת אשר לא ראו כל המלכים יחד במרדם באשור, ראה הוא האחד.

תמיד היה פדי מוזר בעיני חזקיהו ומיום שהביאו אותו, סר לא אחת לראותו ולדעת שלומו, כי אם גם הימרה את פיו, מלך הוא, וחזקיהו פקד לנהוג בו יפה. כל מחסוריו ניתנו לו ואנשי חצר־המטרה לא הקפידו עמו, ובמשך שעות־היום הניחו לו לצאת לחצר ולשאוף אויר צח. בעל־נימוסים היה, דובר־צחות, ורכש את לב השומרים. והיה מקרה, אשר המתאמנים למטרה נתנו לו קשת וחצים ורבה שמחתו כי קולע היה כאחד מהם. יכול היה חזקיהו למסור לאַחַד משריו את דבר שחרור פדי, אך העדיף לראותו ולבשר לו את הבשורה טרם שובו לעירו. אם הגורל מאיר לו פנים, מן הדין לחלוק לו כבוד מעט.

הבור היה מכוסה סבכה מעשה־ברזל, סריגיה גסים היו ובמשך־הזמן החלידו, אכולי גשם וטחב. כמה מהם שלובים היו בבריח אשר ניתן להסיטו בידי השומרים מבחוץ, להיות מעין פתח כניסה או יציאה לעת־מצוא, וליד הבור מוטל סולם־חבלים. אַחַד השומרים הרים את הבריח ושילשל את הסולם למטה, בעוד הוא מפנה מקום, בזריזות של דרך־ארץ, למלך ובני־לוייתו. בתוך הבור היתה אפלה ומקרקעיתה עלתה צחנת רקב; בימות־גשמים נצטברו פה מי רפש וטיט, ובאשר קרני השמש לא חדרו לעומקה היתה הרטיבות מצויה בה כל ימות השנה.

ויהי כאשר הסכינו עיני המלך לחשכה אשר בפנים הבור, החל להבחין גם בכמה כוכים החצובים מסביב, מקום־מגורים לאסירים. בפנים כל כוך נמצא כד מים, קערת־חרס ומעין מחצלת אפורה או שמיכה בלה. בתוך כוך מגורי פדי היה גם שולחן קטן, כסא, נר אשר יכול היה להדליקו, ותחת מחצלת ניתן לו מצע טוי־שער־עזים, וגם חליפת־בגדים להחם את בשרו. למעלה משלוש שנים בילה פדי בכלאו זה, בדל ומופרש מן העולם. ובהתיצב האורחים החשובים על פי הבור הרגיש בהם מיד, כי רגיל היה לקלוט כל תנועה ורחש השונים מן השגור והמורגל. אבל, באשר ננער עתה מנמנומו, התרפה לקום על רגליו, ואך הרים את ראשו מעט. מיד הבחין בבאים, בלובן־בגדיהם ובדמות מלך יהודה בגלימתו, ובטרם היה סיפק בידו לקום על רגליו, ולאזניו הגיע קול אליקים:

“דבר לי אליך, פדי, בשם מלך יהודה”.

דממה. פדי לא ענה.

“האם אינך שומע?”

“שומע גם שומע!” – עלה מתוך הבור קול נהם – “מה יכול מלך יהודה להודיעני, ואני איני אלא אסירו הנמק בכלאו!”

חזקיהו חייך והשיב לו רכות:

“עלה מן הבור, מלך־עקרון, ואודיעך דבר”.

מתוך הבור פרץ צחוק פדי בנהמו:

“מלך קראתני, חזקיהו! ואני אך עבד רמוס. הבור השכיחני ימי היותי מלך! יודע אני אך את כלאי, וימים ארוכים, ולילות ארוכים פי שבעים ושבעה. מחכה אני לבוא אחרון־לילי אשר יחשך לנצח ויגאלני ממצוקת מחשבותי!”

גם הפעם השיב לו חזקיהו בקולו הרך:

“חסדי אלהים נשגבים הם מבינתנו, פדי, ובעוד ימש חושך אחרון לילה, יש ואור השמש יבקיע בכל חומו, להאיר לאדם גורלו, להעלותו מן השפל ולהשיב לו כבודו. עלה ונדבר דברנו, כי היטה אלהים אוזן קשבת לתפילתך”.

“אל אלהים לא התפללתי ובאדם לא אאמין”.

“אלהים לא יטוש יראיו, והאדם שליחו למלא את רצונו”.

“היושב על כסאו טוב לו באמונתו גם באלהים וגם באדם, והיושב בבור־צלמות לא כן ידמה בלבו”.

“עלה פדי, מן האופל, כי אור נגה עליך!”

מבין הסריגים ביצבץ ועלה ראש כבד קווצות שער מדובללים, ומתוך זקנו הפרוע והמגודל, אשר לא נעשה זמן רב, הציצו עינים אפורות־כחולות, אשר אור היום היכה בהן וצימצם אישוניהן, אך הן הזהירו בארשת עזה של אדם אשר לא נשבר. הוא עלה וקפץ מן הבור, אסף בידו שולי בגדו המלוכלך, מכסה בקצהו הבלוי על כתפיו החשופות. השתחווה בהכנעה, אך לא בהרכנה גמורה כאורח־עבדים, ופנה אל חזקיה בלא מורך:

“לפקודתך אעמוד, מלך־יהודה, ולמוצא שפתיך אייחל”.

גם בלשונו ניכר היה. מכיריו ידעו את כוח־השפעתו על רעיו ושריו, ואיך עיכב בידם מלהיגרר אחרי המורדים ותככיהם. קשה היה להם לעמוד בפני קסם שפת ודבריו הנכוחים, עד־מה רפה מעמד הפלשתים ומה מועט כוחם. בראותם אותו כמכשול להם, פרצו בחצות־לילה לחדר־משכבו, כבלו אותו באזיקים ושלחו אותו ליהודה. במחשכי־כלאו, לא התרעם בלבו על מלך יהודה אשר מנהגו עמו מנהג חסד. אך את אשר עוללו לו שריו הבוגדים לא שכח. ריגשות הנקמה והחרון אשר תקפוהו לא פגו. לראשונה היה משעשע את נפשו לעתים בהזיות, כי כבודו עוד יוּשב, ויבוא יום נקמתו באלה אשר השפילוהו עד דכא. בעלות סנחריב על יהודה ניצתה תקווה בלבו, אולם בינתיים כבר ניטל מרחשי־נקמתו טעם של ימים ראשונים.

חזות פדי העלובה נגעה אל לב חזקיהו. עתה, בראותו את מלך־עקרון בעצם שפלותו כאסיר אשר הזמן נתן בו אותותיו, אותות־עלבון וזוהמה, ועוד הוא עומד לפניו זקוף־קומה ויודע ערכו, ניחם כי מחמת טרדות הזמן הסיח דעתו ממנו, ולא שאל ולא חקר לעתים קרובות יותר מה מנהג נוהגים בו השומרים. גם דברי תשובתו של פדי, דברים של כבוד היו, מבקש היה לגשת אליו ולדבר אליו כדבר איש אל רעהו, כערכו. אחרי רגעי דומיה קצרים, פנה אליו חזקיהו:

“באתי לבשר לך, כי קורא אני לך דרור, ושוב תשוב לעירך למלוך בה, בפקודת סנחריב מלך־אשור. אליקים יצוה לסוך בשרך בשמן, לתת לך חליפת־בגדים חדשה, ועל שולחני תאכל היום את לחם־הצהרים, לפני צאתך לדרכך לשלום”.

פדי לחייו הוצפו אודם, וחזרו וחוורו. על מצחו בצבצו אגלי־זיעה כפזרת של שחין. עיניו הזהירו, בוחנות את פני חזקיהו אשר הופיע לפניו באצילותו, כמלאך מושיע. אכן, כל ימי שבתו בבור לא הביט על חזקיהו כעל עריץ שובהו, וידוע ידע, כי מלך יהודה מילא בזה את רצון אנשי בריתו, ובענין אחד גם היטיב עמו חזקיהו בפקדו על אנשיו למלא משאלת פדי אשר האירה יומו באופל הבור. פדי כמעט שצנח מריגוש וחולשה, אך התגבר, ואף כי כבשה אותו שמחה עזה, היה קולו נמוך עתה בדברו:

“אכן, צדקת מלך יהודה, נשגבים מעשי־אלהים מבינתנו אנו בני־תמותה. ידעתי, כי אשור עולה להכותכם בשבט־עברתו, ואת אשר הגדתי מראש למלכים אשר מרדו, הנה זה בא. אך האם נדע עם מי הצדק? עתה, בשובי לכבודי ולכסאי, לא אשכח לעולם את החסד הרב אשר גמלת לי, כי חיי היו בידיך ושערה לא נפלה משערות ראשי ארצה. ישמור עליך אלהי־יהודה וכסאך לא ימוט!”

חזקיהו פנה ללכת. שר־המאה נגע קלות בכתף פדי וביקשו ללכת בעקבותיו לרחוץ בשרו. פדי היה עוד נטוע במקומו – תהה על המציאות המרעישה, העולה על כל חלום. כי הנה התרחש דבר, ובמי כחש ומעל, בא אחד שליט, החולש על עמים ומדינות ומשיב במאמר־פיו לאחד המלכים הקטנים את כסאו ושרביטו. האומנם שליח אלהים הוא ומטה־זעמו,או מלך בן־תמותה המבצע את שגיונותיו ועלילותיו בכוח רצונו בלבד?

פדי כפר בכוח דגון אל פלשתים, אשר לו עודם סוגדים בני עמו. אכן, מעולם לא היה דגון אלהי־הפלשתים, כי שאוּל היה עמהם מעם הכנענים, ובדמותו ובצלמו דומה הוא לאֵאָה אל המים והמעמקים באשור. אי־פעם באיי־הים בהיותם עם על אדמתו, אֵלַם שונה היה, כהיות מנהגיהם שונים. עם גירושם וצאתם מאונס ממולדתם, פלשו בני עמו גם לארץ השפלה ביהודה, לאחר היכשלם לחדור לארץ־מצרים. היו להם ימי נצחונות, ובלבם התברכו, כי עוד מעט וכל ארץ־כנען, על עמקיה והריה תיכבש לפניהם. אך מלכי בית־דוד המאמינים באֵל טמיר, יחיד ולא־נראה לעין, עָצמו מהם ואף היכום. ועד היום הם מוסיפים ומקצצים בהם, כי אחיו הפלשתים כבר אינם, להוותו, בלתי אם פזוֹרת ערב־רב, אשר את לשונם שיבשו עד כי שם ניתן לה – אשדודית – שפת עלגים אשר התערבו בה, יתר על דברי לשונם הקדומים, אף ניבים ומלים מלשון מצרים, ארם, עֵבר וכנען; את אֵלם המירו באחר, את מסורת מולדתם העתיקה שכחו, ואם אמנם עודם קיימים, דחוקים הם בערי החוף ובשולי השפלה, בלא קרקע בלא הווה ובלא עתיד. מה טעם ותכלית לחיים כאלה, חיי עם ההולך ופוחת?

[ג]

הרהורים כאלה הירהר פדי עוד קודם־לכן בעקרון עירו, ואילו באפילת הבור חזר והירהר בהם ביתר־בהירות. בחשכה כמו היטיב לראות את הדברים באור אמיתם. עתה שמח על שיבתו לעיר־מלוכתו, אל אשתו ובניו, אם לא פגעו בהם שריו הבוגדים. נטרדה מחשבתו, כי אחת ידע: יקרה אשר יקרה, אשור ינצח את אויביו או ינחל תבוסה, אין קיום ושארית לעם קטן וחדל־שרשים, עם עילג־לשון, בלי תורה ודעת, בלא אל ואמונה. בלא ארץ תחת כפות רגליו. בין יהודה תוּכה בין לא תוּכה – הצלת הפלשתים תהיה אך לשעה ואת אשר לא תעשה החרב – יעשה הזמן, כי חזקים הם בני־יהודה, באמונתם ובמנהגיהם, ואת אשר לא ידע בשבתו בעקרון, הנה הירבה ללמוד בשבתו בבור.

פדי ידע, כי ירושלים עיר בצורה היא, וחומת־אבן חזקה לה אשר שנים רבות תוכל לעמוד בפני צר אך כאן גם למד לדעת, כי ירושלים מוקפה גם חומה אחרת, סמויה־מן־העין, והיא חומת רוחם אשר לא תישבר, והיא רוח מאמינה, לוקה ונענשת ומתעוררת לתחייה גם משפל־מצבה; כי נביאיה מטיפים לה מוסר ותוכחה מגולה, אינם מתעלמים מן השחיתות, הגזל ועיוות הדין המצויים בה, כבכל מקום, ובכל־זאת יש בה דבר אשר לא יכונה בשם, דבר־מה הנוטע בבניה אמונה ובטחון גם בעמדם על סף החורבן. גם אל אפילת כלאו חָדרו כל הידיעות על עליית סנחריב, והוא קלט גם שמץ מן המתרחש בירושלים, על ההתרוצצות בין מלכה לבין שריו, על המוני הפליטים הממלאים את העיר עד אפס־מקום, ועל התכונה הרבה בביצור העיר, ועל התרגשות לא־מעטה, ובכל־זאת עלה והשתלט מעל לכל המבוכה – הבטחון הזה, אשר מקורו בטבע העם ובאמונתו החזקה. דבר זה לא נעלם מעיניו. וככל אשר עמד עליו, כן גדלה הערצתו.

והוא, פדי מלך עקרון, אשר היטיב לדבר עברית וארמית משפתו הפלשתית המשובשת, ביקש יום בימים, כי יותן לו בבור, למען יפיג את בדידותו, מגילות־ספר לקרא בהן. תחילה סירבו לו, אך תשוקתו בכלא לדברי מגילות כה נתעצמה בקרבו, עד כי לא חדל מבקש ומתבוע מכל אדם ואדם אשר בא במחיצתו. הדבר נודע ברבים ועד לאזני חזקיהו הגיע, כאשר נאמר דרך צחוק על ידי אחד השרים, בהיותם בלשכת הסופרים:

“פדי אינו חסר דבר אצלנו, כי אם מגילות־ספר אשר נפשו חשקה בהן!”

חזקיהו נתן בשר מבט זועף:

“מדוע לא הובאה בקשתו לפני עד היום?”

“כי מנהג אסיר נהגנו בו, זר ואויב”.

חזקיהו חזר על דברי השר: “כי מנהג אסיר נהגנו בו…” – ובפנותו לעבר מעתיקי־המגילות העוסקים במלאכתם נתקלו עיניו במיכה אשר הקשיב לשיחה. רמז לו כי יגש אליו ויאמר לו: – “בחר מגילה או שתיים והביאן בשמי לפדי מלך עקרון היושב בבור. והיה אם ימצא בהן חפץ, הבא לו גם מן האחרות, ככל אשר יבקש. הן לא נמנע מאדם צמא דברי אלהים אשר יהיו לו אולי לנחמה”.

פדי ידע עברית, ביחוד שפת־הדיבור, כי מעורב היה עם בני יהודה בשכנותו. אל נכון היו לו, כּלכל הפלשתים, דברי חיכוכים אתם והתקנא בהם על עליונותם, ומאז מסע מלכי יהודה בשפלה, אשר אחריתו צמצום כוח הפלשתים בחבל ארץ זה, היו בו גם רגשות איבה לעברים המשתלטים; אך מהיותו מעורב עם תושבי השפלה, קנה לו גם ידידים מבין בני־יהודה והם התחבבו עליו. ואשר לא עשו מסיבות ידידים בשתיית שיכר ויין, עשתה ישיבתו בבור תוך קריאת המגילות ולימודן. מיכה המורשתי, אשר היה שליח־מצוה זו, נהג בתפקידו כבוד ודרך־ארץ. עוד בשבתו במרשה הכיר וראה את פדי מלך עקרון כמה פעמים בצאתו למסע־טיול בשפלה עם נושאי כליו, וראה כי לא יחרחר ריב ולא יתאַנה לשכניו. עתה הביא לו ברצון מן המגילות וגם בחר לו כמה מסיפורי־העם וקורות־העתים, יפי־תוכן וקלי־לשון. כאשר הובאו לו המגילות בידי מיכה לא היה קץ לשמחתו.

“התודה והברכה למלך יהודה אשר שעה לבקשתי. איני רץ במגילה כתובה, אבל מצוא אמצא בה את אשר חסרתי עתה, לשובב מעט את נפשי בגודל בדידותי, אשר לא אדע מתי תִתַם. ולך, אישי הכוהן, לא אדע במה אגמלך, כי חסר־כל אני כאשר תראינה עיניך”.

“לא כוהן אני ולא בן כוהן”,– חייך מיכה חרש – “כי אם אחד מסופרי המלך המעתיקים את הדברים על הקלף. המלך ציווני להגיד לך, כי אם תמצא חפץ במגילות, אוכל להביא לך כהנה וכהנה”.

פדי פרשׂ את המגילה, בהחזיקו בה בשתי ידיו ועיניו שוטטו בין השורות. לאחר עיון מעט, הרהיב עוז בנפשו, והחל לקרוא את המשפטים בקול, בשבשו כה וכה כמה מלים, אבל צירוף־הדברים עלה בידו, וקורת־רוח נהרה על פניו ככלותו לקרוא קטע. מיכה, הניצב לידו מקשיב לקריאתו, לא נחפז לתקן לו שגיאותיו, ואך העיר לו:

“אם הדברים ימצאו מסילות ללבך, לא יארכו הימים ואתה תרוץ בהם”.

[ד]

פדי שקד על המגילות. לפני־כן העסיק את עצמו בכל מיני דברים וענינים קלים אשר תכליתם אחת, להפיג את הבדידות ולהניס את מחשבותיו המרות. בין השאר עיצב פסילים קטנים ותרפים מאדמת־הטיט והחומר אשר צברוֹ בפאתי־הבור. מרוב בטלה לש וכייר את פסילי־האֵלות, ומתוך אבני הסיד הרכות גילף חותמות בתבנית־חרפושיות, ועל גבן שירטט קוים ונקודות, חרת בהן צורות חיות ועופות. הוא השכיל לעשות חותמות קטנות נוסח בבל, מרהיב עין בנוֹין עד־כי במשך־הזמן פנו אליו רבים משועי־יהודה והזמינו מעִמוֹ חותמות, בספקם לו חומר נאות ותמורת עבודתו העניקו לו דברים, אשר בבור־כלאו לא ניתנו לו, כי כמותרות נחשבו. בעיקר עסק בכיור תרפים ופיסולם וייבש אותם בחמה ושומריו לא כיהו בו, בפטרם מעשהו זה בלעג קל: עובד־אלילים בער. ולא ידעו, מה כוח עיסוק זה להציל את נפשו המשוועת לחופש. לימים, בהימאס עליו החותמות ופסילי־דגון אשר ערכו מך בעיניו, החל בעיצוב פסילונים שונים אחרים, וצר דמויות עשתורת, כמשפט אשר ראה בין הבבלים והאשורים, וגם בין הצידונים בצורת בעלת, ענת ואֵלות אחרות, אשר עמיהן ראו בהן את סוד הפריון והתנובה באדם ובטבע.

במיטב־שנותיו היה פדי, כאשר הושלך אל הבור. ולא בנקל הסכין לגורלו, ואם גם ניתנו לו מחסוריו, הלא חייו זרמו בתוך ערוצי הבדידות. באפס־מעשה עטו עליו הרהורי־גורל, זכרונות עבר ומראות מציקים מימי תפארתו בשבתו על כסא מלכותו. אך קשים מכל היו ההרהורים באשתו יפת־התואר, אשר על גורלה לא ידע דבר, ובפילגשיו היפות. בחשכת הלילה והבדידות, בהתהפכו על יצועו הקשה בתוך הכוך בבור, היו מופיעות לפניו והן שבות ומתיצבות לפניו בכל חמודותיהן כאשר ידען. אז החל פדי לפסל גם את פסילי האלות, ולעצב את סגולות יפי גופן, יפי נשים. בתוך מגרעת בכוך, אשר חצב כמבוא לתוך דביר, ואשר תקרתו קמורה ומעלות מוליכות פנימה, הציב אֵלות מעשה־ידיו, מעטות מהן בלבוש קל, ורובן ערומות וחשופות כליל. מערכת אֵלות ארוכה היתה לפניו, מהן דומות לנשים אשר הכיר או אהב, והיה יושב ומתבונן בהן שעה ארוכה.

יום בימים גילו השומרים את פסילי־האלות. אחת מהן החזיק בידיו בעלותו לשאוף רוח, מבקש להשתעשע בה. היתה זו דמות אֵלת־הפריון מקרית־ארבע, ערומה כולה ועל רגלה־ימין מתפל צפעוני אשר ראשו זקור אל מול רחמה, סמל התשוקה והפריון. חביבה היתה עליו, כי היטיב לעצב את גופה הנשיי. אחד השומרים אשר הבחין בה, קרא לרעיו, והכל התאספו והשתאו למראה. קודם־לכן בהביטם אל פסילי האלילים, מאסו בהם ובזו לפדי, אך לא כן בראותם את האֵלָה בידו – בעיניהם ניצתו שביבי געגועים לעבודה זרה אשר הועברה בפקודת המלכות, וכל אחד⁶⁵ ואחד מהם אף ביקש מפדי כי ימכרנה לו. פדי ירד לבור, הביא אחדות מן האלות אשר היו לו לזרא ומסרן להם.

שומריו עטו על פסילי האלות, והדבר נודע גם לשר־המאה. היה זה אדם קנאי, אשר לא הירבה להסס ופקד להביא את כל מעשי ידי פדי ולערום אותן ערימה אחת. בהימלא פקודתו, אמר לפדי כי אין הוא חפץ להניאו מלעבוד לאלהיו לפי דרכו, אם רוצה הוא בזאת, אך אל יפיץ עבודת אלילים בין עובדי ד', וישמיד אליליו כפקודת המלך. אמר ורמס אותם ברגליו עד שלא שרדה מהם בלתי אם כְּתּוֹשֶׁת טיט וחומר יבש.

אז הופיע מיכה עם המגילות. הן כבשו את לב פדי והעסיקו את דמיונו. נגלה לפניו, בתוך חשכת־הבור, עולם אשר ידע עליו אך מעט, על דרך חיים אשר אל יחיד וטמיר חולש עליו, על חייו לפני היותו לעם, על השעבוד ועל היציאה לחירות, על מלחמותיו בארץ־כנען עד אשר כבש את מקומו, וכן גם על המלחמות בינו לבין אחיו הפלשתים. ואם כי חולק היה פדי על דבר זה או זה מהיותם לא לפי רוחו או לא מצא בהם ענין, הנה ככל אשר הירבה לקרוא, וככל אשר היטיב להכיר ולדעת את הלשון, למד מתוך המגילות גם דברים אשר חרגו מתחומי העם הזה, כי היו בהן דברי חכמה, נבואה ומשל, על האדם ודרכיו.

יום בו הביא לו מיכה מגילה חדשה היה כחג בעיניו, והיה משהה אותו על ידיו, שואל וחוקר פירוש ענינים סתומים, ניבים לא מובנים. חייו פחתה ריקותם וגם הבדידות לא הכבידה עליו כמקודם. נעשה אח לדברים החורגים מן המציאות האופפת אותו. השומרים נהגו אורך־רוח בפדי, וביותר במיכה, לא הקפידו גם אם האריך לשבת במחיצתו. לרוב ישבו בחצר על גבי אבן ושוחחו. בין מרשה לעקרון לא היה המרחק רב, ושניהם מצאו להם לשון משותפת בשיחות בעניני הסביבה, ומענין לענין קפצו לדון גם במעמד המדינה. מיכה לא הירבה לספר לפדי, אך גם מתוך דבריו המעטים למד פדי על המתרחש בארץ ובמדינות הסמוכות. כן הבין כי השפעת ישעיהו גברה עתה על המלך וכי הוא נמלך בדעת הנביא.

ברבות הימים נעשה מיכה לפדי מורה ורב המקנה לו תורה ודעת. ולעתים, בשוחחו עמו, כמו שכח כי דבר לו עם מלך צר ואויב. ראה בו אך את האדם המחפש נתיבות לעולם ובוראו, שעה שרבים מן העמים שטופים בעבודה זרה ובכל השחיתות הכרוכה בה, בזנוני הקדשים והקדשות, אכן אף ביהודה נאבקו תמיד הנביאים בבוערים הנוהים אחרי מנהגי הנכרים; ומיכה ידע, כי מלחמה היא אשר תימשך תמיד בין התום והאמונה הצרופה ובין השחיתות והבערות, ובאחרונה תינטש מלחמה זו בין עובדי־האלילים. על־כן שמח למצוא אדם אשר לא מזרע יהודה ואשר ממסיבי העתים התגלגל ובא להגות בתורת־ישראל. אמנם, ידע מיכה כי היה כבר לעולמים, אשר יחידים, ולעתים גם שבטים, עקרו מעמם ונספחו לעבוד את אלהי־ישראל, אך אלה היו מקרים בודדים. ואף כי פדי לא אמר לו מעולם, כי נכון הוא לעבוד את אלהי ישראל ולהשליך אחרי גוו את האלילות, הנה בדברו עמו ראהו כבן־ברית לכל דבר, באשר עמד על סוד האמונה באל יחיד וערכה.

בהודיע חזקיהו לפדי כי בפקודת סנחריב עומד הוא לשחררו מכלאו, הנה שמחתו על עצם שובו לחיי חירות, לחיק משפחתו ולתפארתו כמלך, היתה מהולה תוגת המחשבות על עתיד־עמו, ובלבו אמר כי אולי הוא אחרון מלכי הפלשתים. בדברו עם מיכה לא הסתיר חרדתו לבני עמו, אשר חזה להם חזות קשה, אין־מפלט. אמר למיכה, כי בני עמו המעטים, אשר נותרו על אדמת יהודה, אחד דינם – כליון חרוץ. כי נעקרו ממקורם העתיק ולמקור אחר וחדש לא הגיעו, והם כיום בליל־עמים, וגזע מובס. היו אלה דברי־אמת נוגים, אשר הגיד פדי למיכה ברגעים של רפיון רוח. והוא ראה תמיד את חזיונות החיים כמו שהם, לא התעלם מן המציאות. לא שהיה ספקן מטבעו אלא שהיטיב לראות את הדברים גם מבעד לצעיף נועם ושלווה. על־כן סירב לתת את ידו לחֶבר העמים אשר מרדו באשור, באשר ידע, כי אחת היא להם לפלשתים, אם יחָלצו מעול סנחריב, ויילחצו בעול כובש אחר, עד אשר ייתמו לגווע או ייטמעו כליל בין תושבי הארץ הרבים והחזקים מהם ברוחם.

אז באה בלב פדי קנאה גדולה בעם יהודה, אשר גם בעבור עליו השואה ונחרבה ארצו, עוד נמצא מלך יהודה בעירו הבצורה, עוד הוא מקווה לכפר את פני המלך הגדול, ואם גם מעט הוא עמו, הנה סופריו ונביאיו וחכמיו וכל דברי־התורה והחכמה אשר לו קיימים הם, והם מזינים את רוחם ונוטעים בהם אמונה לימים טובים מאלה. אפס, הוא – מה בידו להביא לבני עמו המעטים, אם לא תפארת נבובה אשר למלוכה מחודשה לשעה, כי הקץ כבר חבוי באחיו כתולעת אשר בפרי, ורקבונו יוחש, וגם העץ ייבש וימות, ובאין שרשים לו, גם תקומה לא תהיה לו. עצוב היה פדי, כי השכיל לראות את הדברים, והשופט נכוחה לא ישלה את נפשו גם בצר לו.

בחדשי כלאו הראשונים בבור סוער היה פדי, רוגז ומקלל. חלומות רעים ביעתוהו ומנוס לא היה לו מרגשי הנקמה והטינה אשר רחש לכל אלה אשר המיטו עליו את אסונו. אחרי כן חלה בו תמורה עצומה בעקבות קריאת המגילות ושיחות מיכה, אשר השלימו זו את זו; אשר החסירו המגילות, או אשר סתמו בפניו, תיקן מיכה לפדי ברוח התבונה אשר פעמה בו. ואחרים נראו לו מקרי־העולם וגורל־האדם. רוחו היתה שלווה יותר, ופעמים אמר בלבו, כי גם הרע צופן בחובו לא מעט מן הטוב, אם אך ידע האדם ללמוד ולהשכיל. ועתה, הנה באו הדברים מהירים ונמהרים, ועוד היום עליו לצאת את ירושלים. לא עוד יוכל להשתעות בחברת מיכה, ולפתע באה בו גם תשוקה לשאוף מעט את אויר העיר הזאת גם מחוצה לחצר המטרה ובור כלאו. ליבב אותו הר־הבית והיכלו, אשר רבות שמע עליו ועיניו ראוהו רק מרחוק, מעבר לחומה. עליו לצאת עוד היום את ירושלים, העיר בה עשה ימיו הקשים ביותר, אך בה גם נתגלה לו דבר על דרך אדם בנתיבות האמונה, והוא דבר שלא העלה על דעתו מימיו.

[ה]

כאשר הובא פדי מלך־עקרון אל בית־המלך לאכול על שולחנו את לחם־הצהרים, השתאו הכל אל מראהו. מרוחץ, שערו וזקנו עשויים, עוטה חליפת־בגדים לבנה, סנדלים חדשים לרגליו, וכל־כולו מפיק תפארת־גבר. בעיניו האפורות־תכולות ובעין־פניו, בשערותיו אשר צבעם כצבע החול החום, ניכר היה מיד כי לא תחת שמי יהודה נולדו אבות־אבותיו. אכן, רק רגשות קלושות ותחושות עמומות, יצרים ומאויים מעורפלים מורשת דורות קיננו בו, ואילו בהליכותיו וגם ברוחו קרוב היה אל שוביו. באמור לו חזקיהו, כי קרוא הוא אל הלחם אל שולחנו, ראה את הדבר כחסד. הוא ידע יפה, כי חזקיהו אינו מבקש לצוד את לבו, ואינו עושה את הדבר כי אם מרצון להראותו אות חיבה ולכפר מעט על העוול אשר נעשה לו באשמת אחרים.

מסביב לשולחן הסבו הפעם רק המלך ואחדים מרואי פניו. היה זה יום טרדות. מבעד לפתח, באור היום הבהיר, נראו עוד רבים הטורחים בין עמודי אכסדרת בית־הנכות בהשלמת המנחה. אנשי המשלחת, אשר עליהם לצאת בהגיע צל המעלות לשעה של אחר הצהרים, כבר החלו להתאסף. תוגה שכנה על פני המלך, ובבצעו את הפת אכל מעט. את פדי הושיבו לימינו, כי נהגו בו מנהג הכנסת אורחים וכבוד, ואם כי עז היה ברוחו ורגיל היה לפנים בסעודות על שולחן מלכים, הנה נתנה בו הפעם המבוכה אותותיה ונרעש היה. חיפש בפני האנשים אשר לידו אדם, אשר יוכל לומר לו מה ולא מצא, כי מיכה סעד עם חבריו באגף־הסופרים הסמוך. לחלצו מן המבוכה בא חזקיהו בעצמו. זמן רב לא נותר לו לעשות בחברתו והוא פנה אליו ראשון כיאה למלך החפץ ביקר רעו:

“היום אתה שב לעירך ולמקומך…” – דייק לומר: ולמקומך, כי לא רצה להגיד: לארצך, כי חזקיהו כפר בזכות הפלשתים על אדמת השפלה והחוף, הצרה כרצועה, ועודה בחלקה הרב ברשותם. – “ומברך אני אותך שהשלום יהיה בביתך. שבוי היית בידי, אסיר, אך חי אלהי יהודה, כי לולא שריך ואחיך אשר הסגירוך, לא הייתי מבקשם לעשות כדבר הזה”.

היתה דממה קצרה לאחר השמיע חזקיהו את דבריו. ואז השיב פדי:

“יודע אני, כי מלך־חסד אתה. גם בשבתי בבור הגיעוני שמועות על אבני־הנגף אשר שריך ושועי עמך ישימו בדרכך. ועתה נשקפת לך הסכנה מאת מלך אשור, וחלילה לי לבוא ולהטיח אשמה בפניך. ספק רב, אם אחר תחתיך היה מניחני בחיים. בבור־כלא ישבתי. אך היום שב אני לעירי עשיר משהייתי. בני עירי ועמי יקבלוני כמלך עקרון השב לכבודו, אך לא יהיה זה פדי אלא במראה־פניו ובתנועותיו, אך אחר יהיה בנפשו, כי את אשר למדתי פה, בעירך ירושלים לא יסולא בכתר מלך!”

דברי פדי יפים היו בעיני חזקיהו ושריו, אך סתומים. שפעה ממנו רוח טובה, רוח אדם במיטב שנותיו, ובינת זיקנה. המקשיבים נתנו בו עין כמצפים להמשך, וחזקיהו אמנם עודד אותו:

“ירושלים עירי מלאה צדיקים ורשעים, חכמים וכסילים, נביאי־אלהים ופושקי־שפתיים, והמון תמימי־דרך אשר טרם למדו להבחין בין אמת לשקר, אך בחוצות ירושלים יריבו תמיד הטוב והרע, ומעל המריבים מרחפת רוח אלהים ודברי נביאינו, עד אשר תיתם המלחמה הזאת בנצחון הטוב. חוסר המנוחה אשר בנו הוא המקיים אותנו והוא הנוטע בנו את השאיפה לצדק ואת האמונה על עברי פי פחת. וכאשר אבין, פדי מלך עקרון, דבק גם בך מרוחם של בני ירושלים, האף אין זאת?”

“אכן, דבק בי. בני־עמי לא יבינו לרוחי ולא יאבו לשמוע דברי. גם לא בכוחי לגלות להם, כי ברבות הימים, בעוד דורות לא־רבים, יחדלו מהיות עם, והמעט אשר ידעו עליהם יישמר בזכרון בני־יהודה”.

פדי הרכין ראשו על חזהו, נעצב על אָמרו דברים חותכים גזר־דין. ויהי כנד לגורלם ולגורלו גם יחד, בעצם היום בו הוא שב לגדולתו, ויהי כחידה בעיניו שומעיו.

הסעודה הגיעה אל קצה. חקיהו הבהול לכלות כמה ענינים לפני צאת המלאכוּת לכישה, להביא את מס־הכניעה לפני סנחריב, פנה אל פדי לאמור:

“עוד מעט ואתה יוצא לדרך. אחד משרי־עקרון, מן הנאמנים לך, יחכה לך ליד השער. מפיו תשמע את כל המוצאות את עירך ומקומות אחרים בזמן היותך אצלי, היש דבר אשר תבקש ממני?”

פדי, כמצפה לשאלה זו, השיב לו נרגש:

“אם נא מצאתי חן בעיניך, מלך יהודה, ויש את נפשך לכפר מעט על הסבל הרב אשר נפל בחלקי, הנני מבקש לא זהב ולא כסף, לא אבנים טובות; יודע אני, כי כל העושר השמור עמך יוּבל היום למלך־אשור, ואני מרהיב עוז בלבי לבקש דבר אחד בלבד. אשמח אם תטה אוזן קשבת לבקשת עבדך”.

“מה הוא, איפוא, הדבר אשר תבקש!”

פדי נתן בחזקיהו את עיניו המזהירות ובפניו עלה סומק קל:

“יוגד נא למיכה המורשתי כי יתן לי צידה לדרך את המגילות עליהן כתובות דברי התורה והנבואה אשר לעם־יהודה; אברך את נפשך, המלך, אם תמלא בקשתי, ואדע כי ברכוש גדול יוצא אני מירושלים!”

היתה דממה עמוקה, כבר כילו גם שאר אנשי החצר את סעודתם, ומתוך רצון לראות את פני פדי השב ועולה לגדולה התכנשׂו ליד שולחן המלך, מקשיבים לשיחה, וגדלה צפייתם לשמוע את דבר תשובתו של מלך יהודה.

“פדי מלך עקרון” – אמר חזקיהו כמעט בלחש – “קבל תקבל את המגילות וברוך תהיה לאלהים ולאנשים”.

חזקיהו הרכין את ראשו, עצם לרגע את עיניו, ולפתע עקר את עצמו ממקומו בצעדיו הקלים והפזיזים, מפנה גבו לכל הניצבים עליו, כי ביקש להסתיר את הדוק הלח אשר בעיניו. הוא ראה בעליל את האדם, אשר היה עובד־אלילים והנה נגה עליו אור החסד והבינה.

[ו]

לאחר רשום הסופר מפי חזקיהו פקודות אחרונות בדבר המלאכות היוצאת, שלח מעל פניו את אליקים. הוא ביקש לא להטרידו עוד ואף לא בדברים חשובים. טרדות־היום השביעוהו צער וסבל, כי קשה עד למאד היה לצבור את מיכסת־המס אשר הושתה עליו. כבד היה המשא, גדול ממנו קלון־הכניעה, ועל הכל – ענין בחירת הנשים. למען הוסיף חרפה על כניעה ולהתכבד בקלון מלך יהודה, דרש סנחריב גם עשר נשים, בהן פילגשים ובנות המלך. היתה יללה בחצר הנשים. הוגד להן, כי אך בנות־תערובות תהיינה בחצר המלך באשור, ולאחר זמן מועט תושבנה למקומן. אך אלו אשר חרדו כי עליהן יפול הגורל, לא כבשו תאנייתן.

המלכה וכמה מרעותיה, רעיות השרים, עסקו בבחירת הנשים. וכך הוטל הגורל גם על פילגשו מעכה, יפת־התואר, והנשים טענו כי אין לשלוח לסנחריב מן הנשים הפחותות בלבד, הדבר עלול להעלות את חרונו. ומהיות היום מר וקשה, וכוח חזקיהו כּשל מריב עם עושי רצונו, אשר לא תמיד ידעו לכוון את הדברים כראוי, ובהינטל ממנו סמכות בחירת הנשים בתואנה לחשוך לו צער וטירחה, קרה אשר קרה ומעכה החביבה עליו תצא לגולה.

המלאכות צוּותה להחיש את הכנותיה ולצאת. היה עליה ללכת עד חצות־לילה, ללון בגיא בו פונה הדרך לעבר לכיש, לשפלה, ולהמשיך את המסע עם אור־הבוקר, למען התיצב בצהרי־היום לפני סנחריב. עייף היה חזקיהו בהיכנסו לארמונו. ביקש מעט מים מהולים ברקח עסיס־רימונים, וגמעם ברוב צמא. אך בטרם ישכב למנוחה קלה, קרב וניגש לצוהר הנשקף אל עבר בית־הנכות.

קרני שמש־החורף הציפו את הכיכר ואת מדרגות בית־האוצר. התכונה היתה לפני תומה. כי הפרדים והעיירים כבר עמדו מחוצה לשער, עמוסים, קשורים בכיסויי־אריג גס לחפות על האוצרות ועל שאר כלי הכבוּדה הרבה. הללו הוטענו בחוץ, כי לחצר אין להכניסן מפני הכבוד, אך האנשים הצטופפו בחצר. קבוצת אנשי־צבא אשר נבחרו מבין בעלי הקומה ובעלי הצורה, התהלכו לבושי־שריון, הקובעים המבהיקים בראשיהם, קשתותיהם ואשפות חציהם קשורות להם על גבם, ובידיהם הרומח והמגן. לא גדולה היתה הפלוגה, אך יפה ועשוייה לעורר כבוד בהופעתה בתוך מחנה אשור. הוטל עליהם להיות גם משמר ליווי והגנה, ויחד עם זה מעין משמר־הכבוד לאליקים אשר בראש־המלאכות. כן ניצבה שם להקת הלוויים, כלי נגינתם בידיהם והם משוחחים ביניהם ברוב התרגשות. גם עליהם הוטל הפור, לשלחם לסנחריב אשר נפשו חשקה ביודעי־נגן אשר במקדש בירושלים. על המדרגות ישבו הנשים היוצאות לגולה. לבושות בגדי־צבעונין ועדויות עדיים ואבנים טובות מקושטות כבנות ירושלים האצילות והמפונקות.

אחת מהן ישבה בדֵלה מן האחרות, דקת גוף וחיננית. מעכה היא זאת, ולב חזקיהו נקפו. עתה הירהר, אולי לא היטיב לעשות כי לא פקד להפלותה לטובה ולהמירה באחרת. ידע, כי ירגיש בחסרונה, אפס, מאן לתת פתחון־פה לנרגנים לעת כזאת אשר יטענו, כי אך טובת עצמו נגד עיניו. לא רחוק מאנשי־הצבא והפקידים המתרוצצים עוד עמדו שני אנשים, האחד לבוש חליפת־בגדים חדשה, חסון וגבוה ולידו אדם כחוש וכפוף מעט כמשפט המקשיב יפה. השנים דיברו איש אל רעהו ברוב ערנות, וניכר היה כי שיחת ידידים היא זאת לפני פרידה. תוך־שיחה טפח פדי בידו האחת על כתפי מיכה ובידו האחרת החזיק צרור מגילות קשורות ואחוזות זוֹ־בזוֹּ. חזקיהו עקב אחרי דמות פדי מתוך חיבה, ומיד שבו עיניו ושוטטו בכליון־נפש על מעכה היושבת חרש שקועה בעצבה.

חזקיהו גמר אומר בלבו לא לראותן בצאתן לדרך, למנוע תוגה נוספת מעצמו, ולא להביא את היוצאות לידי התרגשות או התיפחות למראהו. כן ציוה על שר המאה להוציא את הכבודה לא בבת־אחת, לא בשיירה גדולה אשר תמשוך את תשומת־לבם של תושבי־ירושלים, כי אם לחלק אותה קבוצות קבוצות ונפרדות, אשר תתאחדנה ליד שער־הגיא. על כן גם לא נפרד מעם היוצאות. דבר שלא העלו על דעתן, וסבורות היו כי המלך עוד יופיע לפניהן. הדבר מדאיב, אך מוטב כן… ובראותו שוב את מעכה היושבת שקטה על גבי המדרגות, והיא מרימה מפעם לפעם את זרועה הנאה לתקן את מטפחתה אשר על כתפיה,או למשש בנטיפות בתנוכי אזניה, נעצב אל לבו. הה, לוּ יכול היה לגשת אליה באין־רואים, לחבקה בזרועותיו בלא אומר ודברים ולנשק לה על לחיה כנַשק ילדה קטנה וטובה…

שעה ארוכה עמד ליד החלון, מחכה עד כי תזוז השיירה. באחרונה ניתנה הפקודה. ראה בהתרחק מן השער הפרדים והעיירים הטעונים לעייפה, ובאשר החיילים לא ליוו אותם, היה מראיהם כמראה אורחת סוחרים היוצאת לדרכה. החיילים יצאו אחרי־כן כפלוגת משמר היוצאת לאחת החומות או לאַחַד המגדלים, אולם פדי וכמה מפקידי המלך יצאו ופנו לצד אחר, אחריהם הלוויים, ורק לאחרונה ניתן האות לקבוצת הנשים. מחוץ לשער עלו על גבי פרדים ואחד מפקידי־המלך רכב בראש להנחותן הדרך.

בעיני־תוגה ליווה חזקיהו את הנשים, אשר ספק רב אם ישובו ביום מן הימים. בחצר סנחריב העשירה וההומיה יימצאו בלי ספק אנשים אשר יחשקו בהן, כי רובן נאות. אכן, בהעלות חזקיהו על דעתו, מה רב ועצום הוא מספר האנשים, הנשים והטף מבני עמו אשר נפלו בידי הצר והובלו בשבי, – היו כדבר מזער עשר נשים אשר גורלן בכל־זאת יהיה שונה לטובה, כי נועדו לפאר את מעמד סנחריב בתוך שבויי המלחמה הנכבדים מחצרות המלכים אשר נכנעו לו. אבל אם חזקיהו קשה היה לו לחוש בצער הרבבות אשר הלכו בשבי, ובתוכן אלפי נשים מבנות־עמו, כמוהן כמעכה, הלא בכל־זאת כבד היה ממנו להסיח את יגונו מן האחת החמודה והקרובה אל לבו בשנים האחרונות. מעכה היפה והתמה, אשר חפצי־בה ראתה בה תמיד את צרתה, עד בוא השעה והיא השכילה לסלק אותה באורח כה מחוכם ואכזרי.

ועודהו עומד ליד החלון ומשקיף החוצה. הכיכר הריקה מאדם מוצפת נגוהות שמש מעריבה, נגוהות רכים המאירים כל אבן, כל עמוד וחזית בית־הנכות אר קודם לכן היתה מקום חזיון־תוגה. ועתה בכל החצר הזאת דומיה רכה ונוגעת אל הלב. רוח מנשבת בחצר הריקה ומטילה צינה, זו הצינה התכולה והצחה של יום־חורף בהרי־יהודה, הצוררת בחובה עצב חרישי וכליון־נפש מוזר, עד כי ייכמרו רחמי האדם גם על עץ־זית בודד בפאתי ההר, המאריך עתה את צלו בין הסלעים.

עתה, בעמדו ובהביטו נכחו מול צבעי השקיעה כמו אל תוך חלל יפה־תוגה, התחיל מתנחם, כי כל הרעה אשר הדביקתהו הגיעה אל קצה; כי סנחריב ניאות לכניעתו בהסכימו לקבל את המס הכבד, וככל הנכון יניח לו ולשארית יהודה. כל השארית העלובה הזאת, אשר נסגרה בתוך חומות ירושלים להציל את עצמה, ומעטים, מעטים־מאד מן השרידים ביהודה הקטנה והמקוצצת אשר יתלקטו כעבור זעם, להתחיל הכל מבראשונה, עד אשר תשוב ותרחיב את גבולה ומספרה ירבה. רק עתה השיג חזקיהו מלוא המורא הגדול, מה זעום ומיצער הוא עמו עתה, ומה עלוב הוא במלכו על שארית זו בלבד. והוא, אשר ביקש לאחות את קרעי יהודה ושארית ישראל, להציל מפליטת־שומרון כל אשר ניתן עוד להציל, נשאר עתה עם עמו בעצמו פליטה זעומה ומדולדלת.

מלך יהודה נאנח. בדד היה. איש לא ניצב עתה בסמוך לו לנחמו ולומר דבר־עידוד. ועמי הארץ מסביב חורקים שן על יהודה, וחשבונות להם עמו, ישנים גם חדשים, ואל נכון יעוטו עליו לנקום ממנו. אדום, מואב ועמון יקרעו ממנו חבלים, ואת אשר לא עשו הפלשתים, יעשה עתה סנחריב אשר ירחיב את גבולות פדי, לחזקו כבעל־בריתו האחד והיחיד אשר ניתן לסמוך עליו וגם חלקו של מיתני מלך אשדוד לא יקופח עתה. מי מילל ומי פילל, כי פדי מלך עקרון יוּשב על כנו. ומשונה הדבר, כי רק שני אנשים – שונים זה מזה במהותם ובטיבם, הנביא ופדי, – הם אשר התרו והזהירו לא להיפתות לברית עם מצרים. האחד, בעיני רוחו ובבינתו הרבה, והאחר, בחושו הבריא, ואולי גם בבינתו. מעט מאד נזדמן חזקיהו במחיצת אסירו, ולפני היפרדו ממנו היום, מה מאד הפתיע אותו בדבריו, במשאלתו ובכל הווייתו אשר הפיקה שררה וחכמה, וענין המגילות – אף הוא העיד על שאר־רוח. עתה יורד הוא עם השיירה בדרך־ההרים לראות את פני סנחריב ולנחול כבוד.

חזקיהו הטיל עצמו על יצועו. ושוב החלו מראות היום החולף לעבור לפניו. בבהירות רבה, כל פרט, טפל כעיקר, מלוּוי דברים וקטעי־שיחה, מהשכמת הבוקר ועד עתה. עם כל עייפותו מנעה ממנו התרגשותו תנומה. טרדוהו המראות: המס, כל הכבודה הזאת, הנשים והלוויים, והביקור אצל פדי בבור. זה הכלא, אשר בכוכיו האפלים הוחזקו אנשים אשר פשעו במלכות ובחוקיה, או אנשי ריב־ומדון אשר היו כצנינים בעיני מלכי יהודה ושריהם.

עתה שב והעלה על דעתו, מי ומי מבין שריו ומקורביו היו לידו במשך היום, יום המיבחן הקשה. יחידים בודדים: אליקים אשר־על־האוצר, שני שרים וזקנים אחדים, מיכה ומסופרי־המלך הסמוכים על שולחנו ואשר התהלכו לצדו כבני־משפחה אשר בצרתה צר גם להם, ואחדים ממשרתיו הנאמנים. אך כל שריו החשובים ועשירי־העיר, כל אלה מזקני ירושלים, הששים לבוא אל מועצת המלך ולהרבות להג בהשיאם עצה – כל אלה נעלמו היום ונחבאו בארמונותיהם, בחששם פן יבולע להם ולכספם, אם יבקשם המלך לתרום את חלקם במס. בחרון עצור הגה בהם חזקיהו. את אשר החסירו היום, מתוך הערמה והתחמקות, שלם ישלמו לו כפליים. הוא ימצא דרך להכריחם, כי ישיבו את זהבם לאוצר המלך וכן ישוב ויבצע את בדק המקדש אשר ארזיו ועמודיו חשופים עתה וזהבם מוּבל אל סנחריב.

אמנם, עוד אדם אחד לא היה לידו והוא – הנביא. אך אם גם לא נמצא לידו בשעות מועקת־הנפש, ידע חזקיהו כי הוא בעצה אחת עמו, וגם עליו עברו שעות קשות. במשך כל היום הזה הירהר בו אך מעט, ואילו עתה הרגיש יפה בחסרונו. יהודה חרבה. המצרים נבוסו באלתקה וספק אם ישובו ויילחמו. לכיש הבצורה נפלה, וכן מבצרי יהודה האחרים, אשר היו לבז ולשרפה, ותושביהם הוצאו להורג והובלו בשבי. עמי הברית נכנעו, וסנחריב הואיל בחסדו לקבל את כניעתו תמורת מס כבד וקלון רב מזה. הנביא לא בא לראות את פניו ולנחמו. האומנם טרם מלאה סאת צרותיו? האין לבו של הנביא שלם עמו? הה, מה יבקש לשמוע עתה את קולו, אפילו יוכיח אותו על פניו ויסר ייסרהו. הייתכן, כי ימנע ממנו הנביא את חסדו ואת דבר־נחמתו?

לא עברה שעה קלה וחזקיהו שמע קול סנדלים מנקשים על גבי מרצפת האבן באכסדרה הסמוכה. צללי הערב כבר כבשו באחת את הארמון ומבואותיו. ואם כי שומרי־ראשו לא נתנו להטרידו, כי חזקה עליהם מצות אליקים, הכיר מיד, מי הוא הבא לפי הצעדה המהירה והנמרצת. כן מהלך רק אדם אחד בלבד, מהלך הוא בבטחון ונראה כמרחף כאחד. חזקיהו סמך ראשו בכפו והתרומם מעל יצועו. בטרם היה סיפק בידו להוציא מלה מפיו, ואַחַד משמשיו כבר הכניס נר דולק והעמידו בקצה שולחן־האבן ליד מגרעת בקיר, אשר מראה לה ככוך גבוה וארוך, ובה מונחות זוֹ־על־גבי־זוֹ מגילות־ספר. ובטרם התאושש חזקיהו, כבר מצא לו ישעיהו מקום בקצה־הספסל וישב ואור הנר מאיר את פניו מצדו האחד בלבד.

“מה לך מלך יהודה, כי קראתני?”

חזקיהו ניתר מיצועו חרד ונרעש:

“לא קראתיך, הנביא!”

“לא בידי שליח, בלבך קראתני ואבוא”.

“אכן, בצר לי נשאתי עיני אליך ובלבי הגיתי בך!”

“באלהיך תהגה ולא באנוש”.

“שליחו אתה, אבי ומורי, וה' המר לי!”

“רע ומר חלקם של המוּבלים בשבי, והרעה אל ביתך טרם נגעה!”

“בית יהודה – ביתי הוא!”

“ההיטב חרה לך בדבר מעכה?”

“היטב חרה לי”.

“החרה אפך בדבר שבר־יהודה יתר מחרוֹתו על מעכה כי לוּקחה ממך?”

“גדול שבר יהודה ולבי לא יכילנו. ועל מעכה כי יסרוה – יכאב לבי. מר לי שבעתיים על כי יצר לבי בשל אשה נאהבת ונפשי תשתוחח עלי ביגוני. קטונתי ושפלתי בעיני”.

“מלך אתה והיה בידך להשיבה אליך”.

“לא חפצתי⁶⁶ להעיר את חמת העם כי יאמר: ביום צרה דואג המלך לעצמו ולבשרו! ואם גם יכאב לבי לא אכחיש את הדבר, וכל חפצי להיות שלם עם אלהים. היעלה מעלי סנחריב? מס כבד שת עלי, אך את דברו טרם הגיד לי, ונפשי חרדה”.

“את שערי ירושלים אל תפתח לפניו!”

“הישים מצור על ירושלים?”

“אומר הוא לבלעך”.

“לשוא, איפוא, המס וכל הכבודה והנשים אשר שלחתי אליו?”

“לא לשוא. להכניע את לבבך”.

“כבר נכנעתי, ולבבי שפל עד עפר לדוש!”

“לא לפני סנחריב, לפני אלהיך”.

“תם וישר פעלי. מה אעשה עוד ולא עשיתי?”

“להחריש”.

רוח נשבה מבעד לחלון והנמיכה את הפתילה בנר והגביהה את צל הנביא על הקיר ממול, כעולה ומתרומם מעל לכל. דומיה כבדה רבצה בין הנביא והמלך. הפעם החרישו שניהם כמצות־לבם. ובקום הנביא ללכת, לא אמר חזקיהו דבר. אך ליווה בעיניו את דמותו אשר נבלעה בתוך האפלה, ואזניו שמעו את נקש־סנדליו הנמרץ והבוטח. נפש חזקיהו, נכאה ומדוכאה לפני בוא הנביא, שבה עתה אל מנוחתה, אם כי לא שמע מפיו דברי נחמה. לפתע הבין, כי לעומת עוצם השואה אשר ניתכה על עמו, ולעומת כל הצרה הגדולה, אין צרתו צרה, ונכונה עצת הנביא. קיבל עליו את הדין והוסיף לעצמו בלחש: “אשא ואֶדום”.

פרק עשרים ושנים: אל הנחלה    🔗

[א]

חיל אשור חנה בלכיש. סנחריב ושרי צבאו מצאו להם חסות מפני הקור והגשמים בארמון המושל ובבתים המרוקנים מאין יושב. על־כן לא ניתנה פקודה להחריב את לכיש עד היסוד בה, כי אין מקום טוב מזה לחרוף בו. ממנה התעתד סנחריב להמשיך מסעו על מצרים, ולפיכך נצטווה חיל־הרכב לחנות בסמוך. אך קודם־לכן נתאווה סנחריב לכבוש את ירושלים, או להכניעה במשא־ומתן, כי בצוּרה היא ואין להניחה בעורף לא־מנוצחת. מפי רבשקה שמע על ביצוריה החזקים וכי חזקיהו אומר להישגב בה. בראש גדוד מגדודיו סייר רבשקה סביבת ירושלים, בחן מקרוב את אבני חומתה, אבני גזית כבדות, אשר לדעתו לא יצלחו עליה אילי־הברזל, היפים לנגח חומות לבנים שרופות אך לא חומות אבנים מוצקות. “והן ידוע הדבר גם למלך” – הוסיף ואמר רבשקה – “כי סרגון אביך צר על שומרון – אשר ביצוריה נפלו בחוסנן מביצורי ירושלים – שלוש שנים תמימות. וגם לוחמי לכיש הוכיחו לא־מכבר, כי אין הם קוטלי קנים”.

סנחריב שקע בהרהורים. בקבלו לראשונה את מלאכוּת חזקיהו ואגרת־ספר, בה הביע רצונו להיכנע בדרך־שלום: “חטאתי, שוב מעלי, את אשר תתן עלי אשא”, ידע סנחריב כי אין חזקיהו מוכן לפתוח בפניו את שערי העיר. על כן התרצה סנחריב לקבל את המנחה ואת המס, אך לא השיב לו דבר ברור. עתה הוגד לו, כי המלאכות באה בפעם השניה והביאה עמה את המנחה. סנחריב ציווה להביא לפניו קודם את פדי מלך עקרון, אשר שוחרר במצוותו מכלאו, ביקש לראות את האיש אשר שמר על נאמנותו, והיה הראשון לעונש בידי המורדים, ועתה גם ראשון לגמול מידיו. הכיכר לפניו, אשר המתה תמיד מתושבי לכיש בשיחם ושיגם, כלתה רגל ממנה ורק במבואותיה ניצבו משמרות־צבא נושאי צינה ורומח.

נשמע קול־דברים נרגש, ובשער הופיעה המלאכות מירושלים וכל הכבודה אשר אתה. מרחוק היתה בעיני סנחריב כאורחת סוחרים המביאה רכולתה, מלווה פלוגת־חיילים להגן עליה מפני שודדים. ליד החומה נצטוותה לחנות, ורק אדם אחד נתבקש תחילה לגשת אל סנחריב. היה זה פדי מלך־עקרון.

בצעדים מהירים צעד פדי לקראת מושיעו ומפלטו, משתחווה תוך הליכה, עד אשר קרב וניגש בסמוך לכסא סנחריב, כרע לרגליו, ובטרם היה סיפק בידו לחבקן כחוק, וסנחריב גחן עליו, אחזו בכתפו ונגע בו מיד בשרביטו לאות חסד מיוחד, באמרו:

“קומה מכרוע, אחי, כי מלך אתה!”

“מלכי ואדוני! מאושר אני לראות את פני מלך המלכים בנצחונו, ואין שמחה גדולה בלב מאשר להביע לך רגשי נאמנותי. כאז כן עתה! גם שמוע שמעתי על השפטים אשר עשית באנשי עירי”.

“לולא פניך נשאתי, פדי, כי אז אבן על אבן לא השארתי!”

“גדול היה העונש. מי יתן וארפא את לבב השבורים”.

“רגמתי באבנים את הכלבים אשר עזבו את אדונם. אל יצר לך הדבר!”

רבשקה ושרי־האלף רעיו, פקידי המלך וסופריו, משמשים ונושאי־כלים, הביטו בחיבה בפדי, אשר המזל האיר לו פנים, ומלכם אָצל עליו חסדו. רב־רושם היה במראהו ובשיחו. לבוש מחלצות, אשר שרו הביאן עמו בחכותו לו ליד שערי ירושלים לקבל את פניו, וקלסתרו מפיק בינת אדם אשר התנסה בטוב וברע. שוב פנה אליו סנחריב, לאחר שרמז להרחיק מעליו את הפחותים שבפמליה אשר אין להם להקשיב לשיח מלך.

“ועתה, חפשי אתה לביתך ולמלכותך. מס תשלם לאשור פחות ממלכים אחרים עד אשר ייכון כסאך. אוסיף על נחלתך חבלים מארץ יהודה, להעשירך ולהאדיר כבודך בעיני כל העמים האלה, למען ידעו כי יש שכר לנאמנותך. ועתה, ספר לי על חזקיהו מלך־יהודה ואנשיו”.

“מלך המלכים! אודך על חסדך כי רב. אכן יש גמול לסבלותי. שאלתני על חזקיהו מלך־יהודה. באופל־בור ישבתי ומעט מאוד גוּנב אלי. אכן, הוא דאג למחסורי ולא נגשׂ בי. איש־בינות הוא, וידוע אדע, כי אדם אחד מחזק את לבו ולא יתן לו להיכנע”.

“האין הוא שומע בקול שריו, ואיש אחד בלבד יועצו?”

“שריו התעוהו. האדם אשר בקולו ישמע לא אבה בברית עם מצרים, וכל ימיו דרש לא לפרוק את עול מלך אשור. גם בימי סרגון אביך רב־התהילה, במרוד בו אשדוד, הציל האיש הזה את יהודה מחורבן, באלצו את המלך לסור מן הברית!”

“מי הוא, איפוא, האיש אשר לא אבה במצרים וגם בי יפשע עתה?”

פדי השיב בגלוי:

“ישעיהו הוא. נביא ורודף־צדק. מעטים כמוהו, ונכבד האיש גם בעיני”.

“הטרם יֵדע עוז מלך אשור וגבורת חילו?”

“ידוע יֵדע…” – פדי חייך והמשיך – “כמעטים בדור הזה. איש־חזון הוא, ותלמידיו כותבים על מגילות־ספר את דבריו. עוד לפני ימים רבים ניבא על סכנת אשור וחילו. קראתי כמה מן המגילות בכלא, והיו לי לניחומים. יודע הוא כוח מלך אשור וצבאו, ובאחת ממגילותיו יתארו כמו, להפיל אימה ופחד על בני עמו”.

“כבר שמעתי עליו ועל דבריו מפי רבשקה ואחרים. אכן, יודע הוא לתאר את צבא־אשור ואת עוזו הרב, אך אם יודע כוחו הוא, למה לא יגיד למלכו להיכנע!”

“גם בעיני ייפלא הדבר” – השיב פדי בשקט כמהורהר – “כי אומר הוא למלכו להשליך את יהבו אך על אלהיו!”

“במה יושיעהו אלוהיו יותר מאשר הושיעו האלים לעמים אחרים?”

“לא אדע, מלכי ואדוני, אך מאמינים המה!”

“אין כובשים עיר בצורה באמונה, כי אם בחיל ובאילי־הברזל!”

“לא כן נביאיהם”.

סנחריב צחק:

“רואה אני, פדי, כי דברי המגילות אשר להם דבקו גם בך… אך עתה שבה לידי ואצוה להביא לפני את המלאכוּת מיהודה, נושאת המנחה”.

[ב]

אליקים אשר בראש המלאכות, ירד מעל פרדתו והלך בראש. גבוה, עוטה בגדי־בד לבנים, חסרי ריקמה וקישוט, ורק בצניפו אשר לראשו היתה ריקמה דקה של שני וארגמן. אות לאצילותו ולמשרתו הרמה היתה החותמת הקשורה בפתיל לצוארו ומטהו אשר בידו. אחריו נישאו על גבי עיירים ופרדים הנשים והמס הצרור בחבילות, ואילו הלויים המנגנים הלכו ברגל וכליהם בידיהם. כמאסף הלך שר־המאה בראש פלוגה מחייליו, ערוכים שורות אחדות, מגיניהם הדוקים לזרועותיהם־שמאל והרמחים בידיהם־ימין. הקשתות ואשפות החיצים קשורים לגבם.

שוב צצו בכיכר פקידי־המלך, משמשים ונושאי־כלים אשר נתקהלו לראות בנשים ובחיילים המעטים אשר באו מירושלים. פניהם שזופים, שערות ראשיהם שחורות וזקניהם פרועים וכל קלסתרם עוז וחומרה. הללו נערכו עתה בחצי גורן מסביב לכל הכבודה, רמחיהם לרגליהם, דמומים וחרדים למראה המנצח המהולל.

האשורים הסתכלו בבני־יהודה בסקרנות ובשימת־לב בקבוצת הנשים, אשר למרות אותות העייפות מטלטולי הדרך התבלטו אחדות בחן וביופי. מפני הכבוד ירדו אף הן מן הבהמות, משפילות עינים וחרדות מעט. אחת מהן משכה במטפחת והורידה אותה לכסות פניה, מעכה היא. מר לבה על אשר לא בא חזקיהו לומר לה שלום לפני צאתה לדרך, אשר מי ידע אם תשוב ממנה. ככת בפני עצמה עמדו הלויים. לבושי־בד ומחזיקים מי בנבל ומי בכינור, מי בגיתית ומי בשמינית, מי בתוף, מצלתיים וחליל. לסוף, כאשר נתיצבו לפני סנחריב ודממה נשתררה, יצא אליקים והשתחווה שלוש פעמים, כמשפט, ובהגיעו לכסא סנחריב כרע לרגליו לחבקן ולנשקן, ולא קם עד אשר נגע סנחריב בשרביטו בכתפו. אז זקף השר מיהודה את קומתו להגיד דברו:

“מלך אשור ובבל, מלך המלכים השולט על פני ארצות ומדינות! עבד המלך חזקיהו אנכי, השולח ברכתו לשלום המלך הגדול ולנצחונו. הנה הבאתי את המס כפי שהושת על מלכי, ועם תום השנה יוסיף לשלחו אל נינוה הבירה, כמשפט!”

“עם תום השנה…” – גיחך סנחריב, מצניע זממו בחובו – “הגישו המנחה, ואראה מה צבר חזקיהו היהודי לכפר את פני. הנשים אראה, קישטו עצמן כבמחולות־הכרמים, אך מעטות בהן היפות, כי רק אחת או שתים, ואולי גם זאת המסתירה פניה. והמנגנים האלה, אם יודעי־נגן הם, ואשיבם ברצון לחזקיהו להנעים לו מנגינתם עת תבעתהו רוח רעה”.

אליקים זירז את הנערים וכעבור רגעים מועטים נצברה לרגלי סנחריב המנחה, בזהב, בכסף, באבנים טובות, בפיתוחי שן ובמלאכת־מחשבת, כלים ועדיים, וכתוספת גם ערשי־שן מופלאות ועורות יקרים. סנחריב, אשר עיניו הסכינו לראות מגישי־המס למיניהם, עושר רב, גודֶש־גְדָשִים, לבו גס במנחה, ובעוד סופריו רושמים כל דבר־כלי וחפץ לפרטיהם (מגילות־הגומא שלהם שימשו לו כחומר לטבלות הזכרון אשר לו בנינוה, בבואו אחר־כך לתאר את פרשת הכניעה) היו מבטיו מרפרפים עליהם בלא כל חמדה. אך לפתע הורה בידו על צרור מטילי־זהב, אשר לא מראה להם ולא צורה, מעין ריקועים מחוספסים ומבוקעים, נוצצים מצדם אחד, ועובש של ירוקה להם מצדם אחר. הוא הביט על אלה בתמהון:

“מה הם שברי פסולת זאת?”

פני אליקים הסמיקו:

“אדוני ומלכי, אלה הם ציפויי־הזהב אשר הסירונו בפקודת־מלכנו מעמודי־המקדש ודלתות־היכלו, כי לא מצא לנו הזהב באוצר להשלים המיכסה”.

בפני סנחריב נסתמן הלעג:

“מלך אביון”.

אליקים הביט סביבו נבוך וחדל־ישע. ראה את השרים מגחכים זה אל זה. סנחריב מבזה את המנחה, הנשים אינן יפות בעיניו, הלויים בזויים הם, ומלכו – מלך אביון הוא. רק אדם אחד עמד ליד סנחריב, בין השרים, ולא לעג. היה זה פדי מלך עקרון. כאשר נפגשו מבטיו של אליקים במבטיו, גם חייך אליו. באֵלם־לשון דיבר אליו ידידות, ובעיניו חיבה. פדי היה ודאי היחידי אשר הבחין בברכת אליקים, באותו משפט אשר סנחריב ושריו ככל הנכון לא עמדו על מלוא משמעות ניסוחו. כאשר כיבד אליקים את סנחריב בתואר “מלך המלכים” הוסיף את המלים “השולט על פני ארצות ומדינות”, לבל ישווהו בערכו במעלה אחת עם מלך המלכים, מלך העולם, בשמים ובארץ; כך צפנה ברכתו רמז, כי סנחריב הוא אך מלך בשר ודם, בן־חלוף.

אליקים עמד לפני סנחריב. ידו אחת מחזיקה במטהו וידו אחרת שמוטה לו לצדו, או הוא מושיטה לתקן את פתיל החותמת אשר לו, לישרה. והוא עודו מצפה לשמוע את דבר העריץ, מה ישיב לחזקיהו, היסור או לא יסור עתה מעליו. אפס סנחריב עודו לחוש דברים על אוזן רבשקה, דברי בדיחות, כי שרו אינו כובש צחוקו, ושניהם מביטים על תצבורת המנחה הדלה בעיני סנחריב. נחמה אחת מצא אליקים, כי אין העריץ רוגז עתה, ואל נכון לא תארך השעה וישלח אותו מעל פניו. עוד הוא מהרהר במצבו, וסנחריב הפתיעו לפתע:

“הגידה־נא לי, שר יהודה, הרב הוא הרכב בירושלים הבירה?”

אליקים השתחווה:

“אין לנו רכב בעירנו, כי יהודה ארץ־הרים היא. רק במגידו ובתענך היו לנו אורוות, ובהן רכב־מלחמה רב. אך עתה מעט מספרם בירושלים”.

“והחיל אשר לכם, הרב הוא?”

אליקים נבוך. איך בא זה עליו לענותו בשאלות!

“אדוני המלך, אחטא בלשוני אם אגיד מספרו, ואחטא במחשבותי אם לא אגיד, כי אין להמרות את פי המלך הגדול. לא רב הוא החיל, ולא עצום, ורק באלהים התשועה!”

“כאשר יעלה חיל צבא אשור על ירושלים, גם אז תשליכו על אלהים יהבכם?”

“גם אז… אך חזקיהו מלכי ביקשני לשוב לחלות פני מלך אשור לקבל מנחתו ולשוב מעליו, כי חטא ולא יוסיף. מלך היה ביהודה, שלמה בן־דוד, אשר בימיו לא היו מלחמות בארץ, כי אמר: טוב ארך־אפים מגיבור, ומושל־ברוחו מלוכד עיר. המלך יגדיל חסדו בדברו שלום אל עם־יהודה, ויאמר לי את אשר אשיב למלכי בשובי מראות פני סנחריב הגדול בתפארתו ובגבורתו!”

סנחריב לחש על אוזן רבשקה, ושניהם הביטו על אליקים. סנחריב העלים ממנו את התשובה, ועדיין לא גילה לו דבר:

“לפני לכתך ממני, שר חזקיהו היהודי, אגיד לך את דברי. ועתה ישמיעו נא מנגניך באזני מנגינתם הערבה. היום יפה, פדי נאמני שב לכסאו וטוב כי נשמח את לבנו!”

אליקים השתחווה ופנה לעבר הלוויים:

“עשו את רצון המלך הגדול”.

המנצח על כת המנגנים חרד אליו:

“משירי קוד, אדוני?”

“כטוב בעיניך, תפילה טובה היא לאדם בכל מקום, ולכיש על אדמת יהודה היא”.

המנצח ערך את חבריו בשורה, לחש להם את דבר המזמור, ואחד מהם, צעיר ונעים־זמירות, פתח. הוא שר וחבריו מלווים אותו בנגינתם. והיו הדברים מלאי רגש, תפילה הבוקעת מלכיש הכבושה, במעמד המנצח האכזרי.

והיה נועם קולו מתפשט בחלל האויר השקוי רכּוּת יום חורף וזהרי שמש נוטה לערוב, מתחטא לפני אלוהיו, וחבריו פורטים על מיתרי כליהם; הכנור והנבל רוטטים ריטוט־נכאים, הגיתית הומה במתיקותה, השמינית מרעידה לפתע מיתר כהגית יונה, נבל העשור מיבב, והמצלתיים והתוף כזועקים זעקת קובלנה. מסביב הושלך הס. גם המלך ושריו רוח המשובה לא עוד נסוכה על פניהם, כי המזמור והמנגינה כבשו לבם. לאחר הפסקה קלה, בה נשמעה רק נגינת הכלים, אזר השׂר עוז והמשיך בשיר מתַנה עקת־נפש והמנגנים ממשיכים בניגון נוגע־אל־הלב, כחוזרים על הדברים אשר הפקיד בידיהם המזמר, משלימים עתה את אשר יהמה הלב בצערו. אז ישוב המזמר, קולו מתעודד, מתנחם באלהים אשר שמע תחינתו, גובר ועולה, מסיים בעוז, בהתרוננות־תקוה.

ויהי בכלות המנגנים את נגינתם ושירתם ויאמר סנחריב:

“אכן, טובה נגינתם ממראה פניהם. זה מיטב מנחת חזקיהו מלך יהודה. כל הזהב והפסולת הזאת לא ישוו לה! אלה ילווני במסע־נצחוני בשובי לארצי, וגם ישעשעוני וישמחו לבי בנשפים בארמוני ובגני. ואתה, אליקים, שר יהודה, שוב תשוב למלכך ואת דבר התשובה יביא לו רבשקה!”

לשמע הדברים חרד לב אליקים:

“מלך רם ונישא! לא ייבצר מעבדך לשאת את דברך, אף אם יכבד מן הזהב הרב ואף אם יקשה מן הצור והברזל, כי שקול הוא כנגד הכל! ואיך אבוא לפני מלכי וידי ריקות הן ובפי אין תשובה, ונקלותי בעיניו”.

סנחריב דחה אותו בקש:

“התשובה תבוא בעתה”.

אליקים ראשו צנח על חזהו.

סנחריב הסיחו בשאלה לענין אחר:

“שליח מלך, ההכרת את יהושפט שר־צבא לכיש?”

אליקים זע בהתרגשות אשר קשה היה לו להסתירה:

“הכר הכרתיו, אדוני המלך”.

“קולך הזכירני מראהו”.

“אחי הצעיר היה, יהושפט בן חלקיהו!”

סנחריב נרעש. עיני הכל הופנו אל אליקים. סנחריב, אשר לא שכח עד היום את מראה שר־צבא לכיש ומחזה תוגת מותו יחד עם אשתו היפה, אמר חרש:

“איש גיבור־חיל היה. לא העטה חרפה על יהודה, לא בחייו ולא במותו”.

אות רצון טוב גילה סנחריב לאליקים כי קראו אל הלחם, אל שולחן המלך. לאור נרות הסבו לסעודה פדי מלך עקרון, רבשקה וכמה מאלופי־הצבא. בקרן־זוית, דחוקים ביחד, עמדו הלוויים אשר נצטוו להנעים זמירות ונגינות. אחד מנערי־המלך הביא גם להם בשר, לחם ויין. את הנשים לא ראה אליקים, כי הובלו לאגף אחר בבנין. ביקש לומר להן שלום לפני שובו ולנחם אותן. קודם לכן, כאשר ניגנו הלוויים בחוץ לפני סנחריב, השגיח במעכה המוחה דמעות הניגרות על לחייה. גם עתה, בשבתו במחיצת המנצח הגדול, לא הציל דבר מפיו, אם כי סנחריב הסביר לו פנים. הסעודה נערכה באולם בו כיהן אחיו כשר־צבא לכיש, ובזאת היה טעם־משנה לתוגה שהשליטה עצמה עליו, כי דימה לראות את אחיו בצחקו, בדברו וביפי תארו.

עם שחר יצא אליקים לדרך.

[ג]

כעבור שלושה ימים עלה חיל סנחריב על ירושלים, והתכונה לקראת המצור החלה. ההרים והגבעות סרה מעליהם דממתם המיוחדת. נדם קול חליל רועה, נאלם קול זמר נערה המחכה לבחיר־לבה, נגוז מראה אשה במשעול וכדה על ראשה, ורוכבי חמורים ופרדים הממהרים אל נאותיהם לא נראו עוד לעין. מסביב עלה עשן־מדורות, ביום ובלילה נישא ריח צלי בקר שדוד, וקולות מוזרים, קולות לשון נכרים מרחוק באו, מילאו את חלל־האויר.

העומדים על החומה ראו את התכונה במחנה אשור. חיל כבד הקיף כטבעת הדוקה את העיר. אלופי הצבא אשר נראו יפה לעין בקובעי הנחושת אשר קצותיהם מעוגלים לנוי ובשריוניהם, התהלכו יחד עם רבי־החרשים ליד המקומות אשר סומנו לשפיכת־הדייק, להצבת מגדלי־המצור ואילי־הברזל. מגושמים למדי היו כלי־מלחמה אלה, ובקושי רב נגררו בידי אדם ובהמה על פני אדמת הטרשים הקשה, אשר לא תסכון לכלי־משחית מוסעים על אופנים. זיזי־הסלעים, החתחתים והמהמורות היו למכשול, והרבה עמלו החיילים להתקינם ולהסיעם לעבר החומה. על רוכסי ההרים ובמשעולים המוליכים לגיאיות נראו גם פרשים וכלי־רכב מעטים, כי רכב־המלחמה נשאר ברובו בלכיש, ערוך למסע למצרים, וחלק מהם הוסיף לסייע בידי הצבא להחריב את ערי־יהודה הנותרות ושפלת־החוף.

כאשר הוגד לחזקיהו, כי רבשקה קורא אותו לשמוע את דבר סנחריב, מאן לצאת אליו אל החומה. ידע, כי דבר תשובת סנחריב על ידי רבשקה קשה תהיה, כי אם לא כן היה שולח לו מגילת־ספר בידי אליקים, כנהוג. על כן ציווה המלך על אליקים ועל שבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר, לצאת אליו ולשמוע את דברו, ולא לענות לו מטוב ועד רע.

ויצאו השלושה אל החומה הנשקפת אל תעלת הבריכה העליונה אשר במסילת שדה־כובס, שם עמד רבשקה עם אחד האלופים ושאר אנשיו. שוקק היה המקום בכל ימות־השנה, כי עודפי המים הניגרים מן הבריכה שימשו להשקאת צאן ובקר ומקום כביסה לנשים. בחורי ירושלים והולכי־בטל ירדו הנה להשתעות בחברת הכובסות אשר רבות מהן נודעות היו ביופיין. עתה היה המקום שומם וכבלי רוח־חיים.

רבשקה הכיר מיד את אליקים הגבוה בין חבריו. אמנם מצפה היה למלך, לומר לו את הדברים באזני כל האנשים הקהולים על החומה סביב־סביב, וחרה לו כי לא בא.

היתה שעת־בוקר צחה ונעימה. רוח לא נשבה. השמים היו תכולים וצינת הבוקר – עזה ורעננה. עשן מדורות חיל אשור תימר ועלה למרומים כמעשרות מזבחות, בהר ובגיא, בכל מקום בו ניטשו האהלים. במחנה הושלך הס, ומסביב עמקה הדממה, וציווחת יונת־סלעים אשר נץ טורף נפל עליה ממרומים החרידה את האויר.

רבשקה פסע שלוש פסיעות קדימה, הדור במדי־מלחמתו, עלה וטיפס על שפת חומת־האבן אשר לבריכה, להיות קרוב, ככל האפשר, אל האנשים אשר על החומה, פחות ממטחוי־קשת, ודבר־התשובה, אשר לא שמע אליקים מפי סנחריב בלכיש, נשמע עתה מפי שליחו בשערי ירושלים:

“אמרו־נא אל חזקיהו! כה אמר המלך הגדול, מלך אשור. מה הבטחון הזה אשר בטחת, כי מרדת בי? בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר ייסמך איש עליו בכפו ונקבה, כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו!”

קול רבשקה העז בקע את דומית הבוקר, נישא מקצה לקצה, ברור במבטאו העברי, חודר לאוזן כל איש ואיש, עד כי גם אלה העומדים בירכתי החומה שמעו אותו יפה.

ויחרד אליקים ואנשיו לשמע דברי רבשקה הבוטח והיהיר, המשפיל את כבוד יהודה ומלכה, מהתל לחולשת חילו באמרו, כי לוּ ניתנו לו אלפיים סוסים לא היה מוצא ביהודה רוכבים עליהם… אף מתאמר להביא חורבן על הארץ בשם ה'! אליקים ביקש להניאו, הרים זרועו לעבר רבשקה לאות כי דבר לו אליו. רבשקה נענה לו:

“מה בפיך, אליקים?!”

ויאמר אליקים, בשפל־קול, כמדבר אל רבשקה לבדו:

“דבר־נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו, ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה”.

רבשקה היטב חרה לו הדבר. להרעימו עמד ויקרא בקול גדול יהודית: “העל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה? הלא על האנשים היושבים על החומה!”

רבשקה הביט כה וכה, אחז בניצב חרבו, לאות אשר אם לא ישמעו לקול מלכו, החרב היא שתכריע. באויר הבוקר רעם בקולו את דבר הגזירה אשר גזר סנחריב על ירושלים ותושביה, גזירת עקירה; אם ייכנעו, כדרישתו, יניחם בחיים, אך יַגלה אותם לארץ כארצם, לארץ נכר.

ויחרש אליקים, כי חזקה עליו מצות המלך לאמור: “לא תענוהו”. עמד שקוע בשתיקתו בעוד שבנא ויואח כילו לכתוב ברוב זריזות על מגילת־גומא את הדברים אשר שמעו מפי המחרף, להביאם בפני חזקיהו, דבר לא יחסר.

שהות קלה עמד עוד רבשקה על מקומו, נושא ראשו לעבר החומה, אשר השמש מציפה בקרניו, והוא משתאה בלבו אל אליקים אשר יחריש ולא יענה דבר. נישא היה מעליו ומדברי חירופו בשתיקתו ובעמידתו המכובדת. בזה הרגע חלשה עליו דעת רבשקה. זכר איך לפני ימים מעטים עמד אליקים בלכיש, ראשו מורכן על חזהו, מצפה בהכנעה לתשובת סנחריב אשר ניתנה לו, והוא אף הלעיג עליו. עתה עומד הוא רבשקה, לאחר כלותו דבריו העזים והנמרצים, שליח מלך המלכים, מחכה לדברי מענה מפי אליקים אשר יפליאוֹ הפעם, כי מחריש הוא. האומנם לשוא השחית דבריו? דומה, גם העם הזה העומד על החומה, ואשר שמע יפה את דבריו אשר נאמרו עברית, שקוע באותה שתיקה קשת־עורף. לאות כי בעצה אחת הוא עם מלכו ושרו.

וידע רבשקה, כי חזקיהו לא ייכנע ואת ירושלים עירו לא יסגיר. שוב נשא עיניו אל אליקים, אך הוא כבר לא עמד שם. רק החומה הבהיקה באור החמה, מוצקה באבניה הכבדות, אשר פה ושם ייראו גם נדבכי אבנים חדשות, אשר לא מזמן נקבעו בה לחזקה, כאשר גמר חזקיהו אומר להישגב בעירו.

למחרת היום ניתנה לרבשקה עוד תשובה אילמת, אך ברורה למדי, אשר רק אישרה את דבר החלטתו של חזקיהו לא להיכנע. על מרומי החומה, בין מגדל למגדל, ניתלו מסביב שלטי־הגיבורים, מהם עשויים זהב ומהם נחושת קלל, מימי רחבעם, לאות כי ירושלים תעמוד על נפשׁה. משמרות־החיל הוצבו על החומה, קלעים ורובי־הקשת הקיפו אותה יומם ולילה. מיכה, אשר ראה את כל התכונה הזאת, לבש גאוּת וביטחה: אות ומופת היא לעם היושב בציון.

[ד]

אותו יום הוציא את בני ירושלים מבתיהם. רבים היו האנשים אשר עמדו על החומה והקשיבו לקולו הרועם של רבשקה. דברי־הגידופים לא הועילו לרכך את לבבם, והאיום המפורש, להעניש את עם־יהודה ולהעבירו לארץ אחרת, כמשפט מלכי־אשור העוקרים עמים משרשיהם, ולעשות לירושלים כאשר עשו לשומרון, אך חיזק את הרצון לעמוד על הנפש עד אחרית. אך בחצר המלך – רפיון־ידיים ויאוש. חזקיהו טיפח בסתר־לבו את התקוה, כי מלך אשור יסור מעליו, לאחר קבלו את המס ודברי הכניעה, והוא יוכל להיפנות לשוב ולבנות את יהודה, לאחר החורבן אשר המיטו עליה גייסות סנחריב. והנה מתחיל המצור בכל זעמו. אך היתה זאת הפעם הראשונה אשר עם־ירושלים מאוחד היה, כי מפלגת המצרים נמוגה לאחר התבוסה ליד אלתקה ולאחר סילוק שבנא, ואילו מפלגת האשורים נדמה גם היא עתה, בהיוודע ברבים מזימת מלך אשור.

“מה יאמר המלך?” – זאת היתה השאלה אשר נישאה על שפתי כל. בשוב אליקים ואנשיו מן החומה לבית המלך, נהר עם רב בעקבותיו, לדעת מה יאמר חזקיהו לאחר אשר סנחריב לא הסתיר זדון־לבו. בין ההולכים בעקבות השר ומזכיריו, היה גם מיכה. בקצה־החומה עמד והקשיב אף הוא. דברי רבשקה לא הפחידוהו. שקט היה. רוחו של מורו הגדול דבקה גם בו, ובהביטו לעבר מחנה־אשור ותכונת המצור, בהביטו לעבר אלפי החיילים אשר עסקו בחפירת־האדמה ובעקירת סלעים ממקומם, לישר הדורים, להציב את אילי־הברזל, ויהי המראה בעיניו כמעשה, אשר קשר אין לו לעיר הזאת ולאנשיה. וכשׂבוֹעַ עיניו את מחנה הצבא הגדול, נשא את מבטו אל מרומי הרקיע הצח והתכול, אשר עבים צחורים נישאים בו, מרחפים כדבר ביום ביומו, כמו דבר לא השתנה אשר יהיה בו להחריד מפני הבאות. כאשר ירד מן החומה וראה את העם הרב הנוהר בעקבי השר אשר על הבית, הצטרף אליהם, ובלכתו האזין לדבריהם. בפי כל חזרה ונשנתה השאלה: “מה יגיד המלך?” אפס המלך אשר ישב בארמונו וחיכה בקוצר־רוח לשוב אליקים, ואשר ידע מאליו את דבר סנחריב לאחר אשר חילו הקיף את ירושלים והחל במצור, שאל את עצמו בלי הרף: “מה יגיד הנביא?”

חזקיהו ישב ליד האח הבוערת, העשויה נחושת ומבעד לחרכיה העליונים להטה האש, כי יום־חורף בירושלים ובתוך הבית פנימה צינתו מרובה. חרדה גדולה חרד לגורל העיר, אשר אם תפול – ונפלה יהודה עמה, וגם שארית שומרון וישראל, אשר כה שקד לאחד אותה עם עמו וארצו, להצילה משיני הטמיעה בגויים. לאחר תבוסת־מצרים וכניעת העמים הקטנים אשר בגדו בו ונמוגו כעשן, ניטל עליו לעמוד לבדו בפני השודד הגדול.

כאשר נכנס אליקים, ובמצוותו קרא יואח לפני חזקיהו את דברי רבשקה מועתקים על מגילת־גומא, מלה במלה כפי ששמע, ספק כף אל כף, וברוב יאושו אחז באימרת בגדו הסוגרת על צוארו כשמה מחנק לו, ובחמת־רוחו קרע אותה, “הה, אדוני אלהים!” – ולא יסף.

עתה שמע בשיח הרוגש לפני הבית את קול העם, אשר נקהל המונים־המונים, מילאו את החצר עד אפס־מקום, התוכחו וטענו בחום, מהם החזיקו בכנף בגד מיכה, החביב עליהם, כמבקשים להציל מפיו אחרית־דבר. חזקיהו ראה את המראה מבעד לצוהר, התבונן בשים־לב, וזו לו הפעם הראשונה אשר יראה את עם ירושלים נזעק בהמוניו ולא ירעם ולא יזעם כי אם שאול ישאל…

חזקיהו חזר וצנח על כסאו. כבש פניו בכפות־ידיו והוא מחשה. כל ימיו ראה בבהירות מאין כמוה את עיוותי אביו ואבות־אבותיו, באמונה ובמדינה, את כל אשר שגו ופשעו, בינם לבין קונם, בינם לבין עמם וביחסם לעמים השכנים. בהשקיפו עתה אחורנית, עולים בזכרונו מראות ומאורעות, ייטיב לדעת מה נואלו לעתים קודמיו; ואם כי הגדילו לעשות בהרבה ענינים, יש גם אשר שגו במעשי־אכזריות, מתוך קנאה ושאיפות אישיות.

בשבתו ליד האח, מולט פנים, שקוע בהרהוריו המרים, סוקר דרכי אבותיו, ראה עד מה הירבה הוא בעצמו לשגות ועד מה הסכיל בכמה מפעולותיו המכריעות בחייו, כאשר לא שמע בקול ישעיהו, יועצו הנאמן והנבון; אמנם, יודע הוא כי תמיד היתה לפניו אך טובת־עמו, אך גברו עליו יועציו אשר הדיחוהו מן הדרך הישרה, אותה היטיב לראות רק אדם אחד – הנביא. הוא אשר הזהירו לא לתת יד למורדים, אשר ביקשו לפרוק את עול סרגון, ותודות לנביא ניצל באחרונה מגורל אשדוד. זוכר הוא יפה כמה נתייגע ונתייסר ישעיהו בתוך חבר שריו היהירים וקלי־הדעת, עד כי מהלך היה לאות מחאה בחוצות־ירושלים לבוש שק ויחף, להוכיח לבני־יהודה כי אחריתם כאחרית השבויים המוּבלים לבושים שק כמוהו. שלוש שנים ארכה המריבה, ובה נהג הנביא לעבור כן לעתים, כסמל חי בחוצות ירושלים, בלא אומר ודברים ובמראהו זה, האילם והעלוב, היתה תוכחתו קשה ביותר; שלוש שנים עשה כן, עד כי צחקו השרים למראהו. אבל בבוא יום אשדוד המר, וחזקיהו מיהר לבקש על נפשו ולהציל את עמו, לא עוד צחקו השרים, והנביא לא דיבר עמו מטוב ועד רע.

בפעם השניה שגה כאשר לא שמע בקולו של הנביא, בעמדו בראש הברית האומללה הזאת, בהישענו על מצרים. זוכר הוא יפה, כי עוד בראשית הברית הוכיחו הנביא על פניו על בקשו עזרת מצרים על בטחו בגבורת האדם וריכבו. גם הפעם הסכיל כאשר לא שמע בקול נביאו כי אם בקול שריו ובקול שבנא ראש מתעיו. והן הנביא היה האדם היחידי, אשר עמד על טיב שבנא והכירו לדעת על כל תככיו! אכן, לא שריו בלבד התעוהו. צירי עמים ומדינות באו אליו ירושלימה, להשתחוות לרגליו ולבקש עזרתו, להסתפח אל המורדים באשור. והגדילו לעשות שליחי מרודאך בלאדן הכשדי, הזריז והמסוכן באויבי מלכי בית סרגון, אשר בשניהם פשע הכשדי הערום, ואשר השכיל לרקום את חוטי־מרידתו עד כי גם לארץ־יהודה הגיעו שליחיו, לצודו בחלקת־לשונם ובמתנות אשר הביאו לו. הם וצירי אדום, מואב ועמון, עקרון, וכל מלכי הצידונים אשר הפצירו בו ודיברו על לבו השכם והערב, כי עתה הגיעה השעה וכולם יחדיו ישברו את עול מלך אשור, ובעיקר כאשר מצרים תעמוד אף היא נגדו. הוא נתפתה להם למרות הזהרת הנביא, אשר היטיב לראות ולהבין אחרית מרידה זו. עתה זוכר הוא יפה איך גבה בו לבו בבוא כל אלה להעמידו במרכז המרידה, לעשותו ראש להם. המלאכות אשר באה אליו מעם מרודאך בלאדן עוררה עליו את חמת הנביא, כי ברוב איולתו הובילם להראותם כל תפארת גדולתו, את בית־יער־הלבנון ואת בית־הנכות, את הנשק הרב אשר לו, ואת כל שכיות־החמדה אשר באוצרותיו. הנביא רגז עליו, על המלך הקטן, אשר הנכרים שתו לו בחלקות עד כי מדמה היה בלבו כי אין שני לו בארצות תבל, ואנשים אלה הבאים אליו מבבל, אל נכון ישתוממו על כל העושר הרב הזה והפאר אשר ראו עיניהם. עתה ידע חזקיהו, כי אך לצחוק היה בעיניהם, כי הלא כל אוצרותיו, ארמונותיו, וכל אשר לו כאין וכאפס הם לעומת כל התפארת, הזוהר והעושר אשר בבבל המעטירה, זו אשר עוררה בהיכליה ומקדשיה המפוארים את קנאת סנחריב. הנביא זעם, כי הרחיק לראות בעיני רוחו את בבל אשר תנקום נקמתה באשור, בבוא מועד, בלא עזרת כל העמים הקטנים האלה, ואז לא תהיה בבל טובה מאשור!

חזקיהו התעורר מהרהורי־העבר. הסיר את כפות־ידיו מעל פניו. בחדר כבר עמדה אפלולית בין־ערביים והאש אשר באח המבוערת האירה באורה האדום את פני היושבים לידו, אליקים וסופריו, המצפים בדומיה לשמוע את קול מלכם. בחוץ עמדה עוד המולת העם, כי אלה הלכו ואחרים באו, תאבים לדעת, לשמוע דבר ניחומים. דישדוש רגליהם על פני מרצפת האבן ושיחם הרוגש לא פסק. חזקיהו פנה אל אליקים:

“מה הם מבקשים ממני?”

“לשמוע דבר־המלך ביום־צרה.”

“התחת אלהים אני כי אדע? את אשר יגיד הנביא אדע, כי הוא האיש אשר דבר־אלהים בפיו, וכל דבריו באו כתומם. קחו את השרים ואת הזקנים, חגרו שק, ועלו לחלות את פניו, כי יתפלל בעדנו”.

עתה שלם היה חזקיהו עם נביאו. כל הימים שאף צלו, כיבד אותו, ואף כי ביקש לשמוע בקולו, עשה לעתים את ההיפך מדבריו. למרות־כל זאת ידוע ידע, כי הנביא בסתר לבו יאהב אותו. סלח לו משוגותיו וסעד אותו בעצה, וחזר לעודדו אם גם שבע כשל ונפל. חזקיהו הכיר, כי ראש חטאיו הוא בהזניחו את עניני המדינה ובהטותו אוזן קשבת לשריו־מתעיו. הם ידעו לנצל את אורך־רוחו בהיות המדובר בעניני המדינה, כי לרוב עסק בלשכת־הסופרים ועשה למען הפצת מגילות התורה. אין זאת כי הנביא סלח לו כל חטאיו בגלל עבודתו זו. כל אשר עשה חזקיהו, בהקימו חבר אנשיו ולשכת־הסופרים, טובה היה בעיני ישעיהו, כי בזאת ראה את בטחון עם יהודה ואת עתידו. אמנם, גם בדבר השחיתות אשר פשתה כנגע ביהודה, לא הושיט לנביא מלוא עזרתו.

הוא לא התעלם מן השחיתות. ידע מה רב ההרס אשר בחובה. אלא שאין־אונים היה נגד השרים ותככיהם. יותר קל היה לו לבער אחרי עבודת־האלילים מאשר לעקור את רוע־לב בני־האדם וזדונם. בסתר־לבו קיווה חזקיהו כי אחרית הטוב נצחונו, וכי אין זו בלתי אם תקופת ירידה אשר אחריה תבוא תקופת עליה, והוא הן עשה הכל להכשיר את הדור להבין רוח תורת אמת, מידות צדק ויושר. ועתה מנקרת במוחו השאלה, אולי לא היטיב לעשות בצפותו לגאולת האדם אשר תבוא בעתה מאליה. האם לא מוטב היה לנסות ולהחיש את תיקון המצב בכוח הזרוע, לכפות על האדם את מוסרו ואמיתו בכוח? לעקור את שרשי הרע בטרם העמיקו חדור? והוא מימיו לא שפך דם בתוך עמו ועירו, ומימיו לא הוּצא אדם להורג בפקודתו. האם לא היה מיטיב לעשות, אילו ביצע כמה מעשים אכזריים לאות ולמופת, לקדם את פני הרעה ולא לתת לשחיתות להתפשט? האין אלמנות ויתומים עשוקים, מנושלים מאדמתם בתוקף חוקי־רמיה, עדיפים על חיי מסלפי הצדק והמשפט?

אמנם כן, ואין הוא מֵצֵר על כי לא שפך דם, כי לא בהרג יכופר חטא, ולא במוות ייעקר הרע. אך רך־לב היה אם לא פיזר את שופטיו ושריו! ושבנא זה, ראש מעוותי־החוק, האם נהג בתבונה בהענישו אותו באיחור זמן, אותו ורבים אחרים היושבים עדיין לבטח בארמונותיהם, מתענגים על רוב טוב, בעוד הפליטים מתגוללים בכוכים, במערות, בנקיקי הסלעים ותחת כיפת הרקיע?

החרב מונחת על הצואר – וחזקיהו עושה חשבון־נפשו ונפש עם יהודה, מחפש דרכים לתיקון העוול ולטיהור רוח העם. את אשר לא הבין ימים רבים נתבהר לו עתה כאמת אשר אין להרהר אחריה: לא די לעמוד על שורש הרע כי מצוה לעקרו! הנביא הורה לו מקום־התורפה ועליו לרפא ולתקן. ועתה, היניח לו אלהים ויסיר מעליו את מטה זעמו כי יוכל לתקן את המעוות? ומה תהיה התשובה בפי נביאו אשר לה הוא מיחל?

שעה היא בה חָברו יחדיו צרת־עמו ועקת־נפשו הוא, והמחשבות עטות עליו כעופות טרף. התעטף באדרת־צמר גדולה וחמה, מפני הקור, ויצא החוצה לרחבת־החצר.

רוח צפונית קרה טפחה על פניו בצאתו. הוא הקיף את בית־יער־הלבנון מצא את עצמו ברחוב בית ד' ועבר דרך שער המיפקד. פסע בצעדים מהירים כבורח מעצמו, וטרם ידע לאן יפנה. אך הרגשה טובה אפפה אותו באחוז בו צינת־הלילה הנעימה והרוח פורעת שערות ראשו וזקנו וטורפת כנפות־מעילו. הידק את האיזור מסביב למתניו, והרוח החזקה המטלטלת אותו, אשר נגדה הוא הולך, דומה מרימה אותו מעל לקרקע. שר־מאה מן המשמר אשר על שער בנימין חרד לראות מי הוא המשוטט יחידי בשעה זו, ובהבחינו בחזקיהו נרתע לאחוריו:

“יברכך אלהים, המלך!”

“ברוך תהיה!”

הופעת שר־המאה הפקיעה את המלך מבדידותו. רגע נתעורר בו רצון לעלות על החומה ולהשקיף אל מחנה האויב, אך משנהו חזר בו, כי מאז הקיף מחנה־אשור את העיר, שלט ברוחו ולא יצא לראותו. לא ממורך־לב עשה כן. נכנס, איפוא, דרך שער־התווך להר־הבית, ודרך שער בית ה' העליון נכנס לחצר המקדש.

היתה דממה מסביב. רחבת־האבן ריקה מאדם. לא המולת־הכוהנים בעבודתם, לא נגינת־הלויים למרגלות־האולם, ולא הקהל הרב המצטופף עד אפס־מקום. דומה, אלהים מהלך בדממה. עתה, יחידי במקום השקט הזה, הנקי ומטוהר מזוהמת הקרבנות אשר נפשו קצה בהם, חש כי השלווה חוזרת אליו. דלתות האולם לפני ההיכל נעולות היו ואפלה מסביב. המלך עמד בין שני העמודים הנישאים אשר בחזית־המקדש. גבוהים היו ולא הוקמו אלא לנוי, כי לא תמכו בסיפון או בתקרה. בחג ובמועד שימשו גם כני קטורת, אשר התאבכה מעל לכותרותיהם, וניחוח בשמיה הגיע עד למרחוק. אכן, גם זה נוהג כנענים אשר מצא חן בעיני שלמה, והצידונים בנו אותם ואת כותרותיהם מלאכת־מחשבת יפה להפליא. שמות ניתנו להם לפי המלים מתוך מזמורי תהלים אשר נחרתו עליהם: על האחד, מימין: “יכין יהוה כסא דוד ומלכותו לזרעו עד עולם”, ועל האחר, משמאל: “בעוז ד' ישמע מלך”. גם בחשכה הבחין חזקיהו בצורת אותיות הזהב החקוקות בעמודים, ועתה שאל את עצמו חרש: “האומנם עד עולם יכון כסא דוד בעוד האויב אומר לעקור את יהודה מן השורש?”

כאשר הרים חזקיהו את עיניו ראה כי כותרות העמודים, על רימוניהן, שושניהן ועיטוריהן, מעשה־שבכה מבהיקות באור אדמדם אשר נגה עליהן מן האש אשר על המזבח. משהפנה את ראשו הבחין חזקיהו באחד מכוהני־המשמרת העומד ומיטיב את האש. כאשר ניגש חזקיהו קרוב אל המזבח, הזדקף הכוהן העומד על הכבש ואור־האש הציף אותו בסמקו, ובהחזיקו בידו את היעה המלובן, בו הפך בעצים הבוערים וברמץ, פנה אל המלך כמתנצל:

“שומר אני על אש־התמיד ולא תכבה מן הרוח!”

מרוב עיסוקו בהטבת־העצים ומפני העשן בעיניו לא הבחין במלך. כסבור היה, כי זהו הכוהן הממונה על המשמרת, איש הר־הבית, אשר בא לראות אם השמירה כתקנה. לפני יומיים מצאו אַחַד חבריו אשר הגיעה שעתו לשמור על האש והוא מנמנם, ושרפו את בגדו. על כן הסב מיד ראשו והמשיך להפוך בגחלים, אף הוסיף שני גזרי עץ אשר ערם לצד צפון, ממנו באה הרוח בתקפה, להיות לסיתרה לאש, ולא תפיץ גחליה. הוא טרח בזאת מתוך ידיעה ונסיון, ולרגליו, למטה על הכבש, צבוּרה היתה מערכת עצים מן המוכן. חזקיהו הוסיף להתבונן באש הבוערת ובכוהן העוסק בה והלוחש כמשבח את עצמו:

“הרבה צריך לטרוח לבל תכבה. כל הלילה עד אור הבוקר. ומבוקר עד ערב – אש־התמיד”.

“אש התמיד אשר בלב”, – הגה חזקיהו – “אשר לא תכבה, אם האדם יוסיף עליה מפעם לפעם מחשבות זכּוֹת וטובות לקיימה, את האש אשר בלבו… מבוקר עד ערב… עד שיעריב יומו, למסור את האש הבוערת בו למשמרת לבאים אחריו, אשר גם הם יוסיפו עליה להגבירה ולפרנסה, כי מבלעדי אש האמונה הזאת, המאירה ומחממת, מה האדם?”

חזקיהו, טוב היה לו לפתע, ורווח לו, כמו צמחו לו כנפים וכמו סרה המועקה אשר העכירה רוחו. מלים חמות רחשו על שפתיו: “אש התמיד אשר בלב…”

[ה]

התכונה למצור שָלמה. חיל־אשור הקיף את ירושלים מסביב, ולא היה מקום פנוי מהם. בפעולות־מלחמה לא החלו, אם כי אילי־הברזל ומכונות המצור על מגדליהן קרובים היו ומוכנים. אלופי־הצבא חיכו לצו מאת סנחריב וזה בושש הפעם לבוא. הוא ישב בלכיש, ואין לדעת אל נכון מה הדבר המעכב בעדו. בינם לבין עצמם הירבו שרי־הצבא לדון בענין אשר טרד את רוחם אך העלו חרס. טרם היה כדבר הזה אשר צבא־אשור יקיף עיר בצורה ולא יתחיל מיד בפעולות־קרקור חומותיה והבקעתן. והצבא אשר חנה באפס־מעשה, נתון לרוחות ירושלים הקרות, לזעף גשמיה, רגן ורטן.

יום בימים לפנות־ערב עלה סנחריב מלכיש יחד עם רבשקה אל ירושלים. הוא לן במחנה למען יוכל לצאת, עם שחר, לסיור מסביב לחומות־העיר. ובהחרישו נראה כאדם אשר רוח רעה שורה עליו. רוח זו פקדה אותו לעתים לאחר כיבוש לכיש. מאז ראה במות יהושפט שר־צבא לכיש ועוז־לב אשתו, לא משו דמויותיהם מנגד עיניו, ראה אותם בהקיץ, וגם בחלום הלילה הטרידוהו. מכל אשר נפלו לעיניו בפקודתו, היו הם היחידים אשר חשב עליהם בהערצה. דומה עליו, מישגה הוא כי לא נתעורר בו הרצון לחון אותם. והן מפחותים מהם לא מנע את חסדו. בלילה הופיע בשנתו אחירם מלך גבל, מזדקף בארונו ופיו שוצף קללות. אותות מבשרי רעות הם.

בבוקר ראוהו יוצא עם בני־לוויתו לראות בירושלים. תחילה עמד בגיא בן־הנם והשקיף אל העיר מלמטה למעלה, כאומר לבחון במו עיניו חוסן חומותיה וביצוריה, וטרם יגיד את דברו. אחרי־כן עלה עם בני־לוויתו, שרי הצבא וסופריו, למעלה־הזיתים, מעבר לנחל־קדרון. בין כה וכה, פשטה השמועה בעיר, כי סנחריב בא לראות בירושלים – ותרעיש כל נפש.

בפעם הראשונה בחייו עמד סנחריב מול עיר נצורה והוא מחפה על היסוסיו בהשערות ובנימוקים אשר לא נתקבלו על הדעת; אכן, משהו סמוי מהכרתו אילץ אותו לנהוג כן. לרבשקה אמר, כי את עיקר צבאו עליו לשלוח אל גבול מצרים, להיותו מוכן שם לפגוש את תרהקה האוזר כוחו; ואשר לירושלים, סבור הוא, כי חזקיהו ייכנע כניעה גמורה, כי לאחר עשותו פסיעה אחת לכניעה אל נכון יוסיף פסיעה אחרת. אך טעה. מאז שלח את רבשקה לנאום בפני שרי־יהודה והעם אשר על החומה, הכביד הנביא את לב חזקיהו אשר גמר אומר לא להיכנע.

ואילו בלבו של סנחריב לא נתעורר כל רצון לכבוש את ירושלים בסערת־מלחמה, הן מפאת ביצוריה החזקים, שהבקעתם טעונה זמן רב, והן מסיבה אחרת לא־ברורה גם לו עצמו. אין הוא יודע מה היה לו, אך בהביטו אל ירושלים השגיאה והדוממה, בהשקיפו ממעלה־הזיתים אל הר־הבית, מעוז בני־יהודה ומקום משכן כבוד אלהיהם אשר אין בו לא פסל ולא מסכה, לא דמות האל ולא צלם מראהו, בהביטו אל העיר – בה נמצא גם הנביא הגדול אשר שמו נישא לתהילה בפי כל, ואשר גם חכם ארצו אחיקר יזכירו מתוך חרדת קודש והערצה – מרגיש הוא, כי עיר זו מרתיעה אותו, מוסכת בנפשו מורך־רוח, אם כי כל הימים טוען הוא להחרבתה. פתע נראו לו חומות־האבן אשר לה גבוהות ובצורות עד כי כל כלי לא יצלח עליהן. בתוך דממת־הבוקר, בהיתמר עשן־התמיד מעל המזבח, מתוך החצר שעל הר־הבית, הישר והגבה לתוך תכלת־הרקיע, ומסביב השקט הזה אשר לא ידעוֹ עד היום הזה, נתעצמה בו ההרגשה, כי אכן חוסה עיר זו בחסד האל הטמיר והנעלם, אשר זקני־לכיש דיברו עליו באמונה ובבטחון אשר כה הפליאו, למרות שפל מצבם, קלונם ועינוייהם. שוב זכר איך עמד הלוּם לפני מגילותיה אשר גנזו בכדי־החרס, ואת אשר אמר לו הזקן מלכיש בדבר אלהים השוכן לא בלבד בהיכלו אשר בירושלים כי גם בלב כל אדם, שלטונו פרוש על פני תבל כולה. שוב חזר להרהר באמונה החזקה בלב בני העם הזה, אשר את כוחה הוכיחו לו זקני לכיש. שום עיר לא הילכה עליו רוח נכאה כלכיש אשר שונה היתה בגבורתה וברוחה מכל הערים אשר כבש עד היום, ודומה כי ירושלים בשלוותה צופנת בחובה כוחות סתומים אשר לא ידעם.

בבוקר זה, בדממתו, בעוד סנחריב עומד על ההר ומשקיף אל ירושלים ובלבו מועקת מבוכה, עמד בקצה־החומה על הר הבית, ליד שער בנימין, החוזה הגדול אשר יצא מתוך ביתו, משל נקרא במיוחד, לראותו פנים־אל־פנים, כי היה זה המקום הקרוב ביותר שניתן לראותו. מאז החל המצור הלכה וגדלה בלב הנביא האמונה והבטחון כי ד' יגן על העיר הזאת ולא יסגירה לידי העריץ, להוכיח לו, כי אכן יש נעלה ועליון בצדקו ובמוסרו מכוח הזרוע ומרהב אדם לא יֵדע גבול לשלטונו. אמנם, קודם־לכן, ברוב זעמו על יהודה ושחיתותה ניבא עליה רעות, וזוכר הוא יפה איך חזה בדבריו את העונש אשר יבוא עליה בידי אשור, בהמשילו אותו לשבט אף אלהים ולמטה זעמו. להוותו נתקיימה תוכחתו בעלות סנחריב. יהודה שדודה וחרבה. עיי עפר ואפר. רק ירושלים הבצורה עומדת אחרונה לחסד ולרחמים. עתה עומד הוא ומביט בלא להמיש את עיניו מסנחריב ובני־לויתו. אין זאת כי אלהים היקרה אותו מולו. הנה עומד הוא העריץ, “מלך המלכים” המדמה בלבו כי רק ידו הושיעה לו לכבוש, לנצח ולשים עמים כעפר לדוש. בין כה וכה, בהביטו בסנחריב, העומד מפואר ויהיר, מוקף שרי־צבאו, משקיף אל הר־הבית, חודר ללב הנביא בטחון מופלא, ויודע הוא כי כל עוד שלם לבו עם אלהים והוא מאמין בחסדו, אין מוראו עליו. שָלֵו עומד הנביא וחוזר בהגותו על לעגו לאדם זה המתברך בלבו כי כאשר עשה לשומרון ולאליליה כן יעשה לירושלים ולעצביה; מגלם הוא בגופו את נצחונותיו הוא ונצחונות אבותיו אשר קדמו לו, כי חזק ועָצם מכל העמים; אך ישעיהו יודע, כי ד' כבר ביצע את כל מעשי ענשו בעם יהודה – ועתה הגיעה השעה כי ד' יפקוד מלך אשור על גודל לבבו!

על החומה, לכל מלוא העין, עלה העם לראות בסנחריב. גם המלך ושריו נחפזו ועלו הפעם, מרחק פסיעות מספר מן הנביא, דחופים באיזה כוח סתר להיות בשעה זו פה. והיו שתי הקבוצות המקיפות את המלכים ניכרות לעין, סוקרות בדממה אחת את רעותה, בעוד הנביא העומד בדל מהם, משלח בלבו לקראת סנחריב את דברי תשובתו לרהבו, ושיח חרישי הומה בקרבו. עתה רואה הוא, כי סנחריב פוקד דברים לסופרו הארמי המלווה אותו, והלה נחפז לכתוב דברים מפיו על פיסת־גומא קטנה. ובעוד הוא אומר לו את הדברים אשר יכתוב, לא יגרע עיניו ממלך יהודה הניצב על החומה.

בזו השעה כילה הסופר הארמי להעלות על הגומא את דברי מלכו. סנחריב הכתיבוֹ את דבריו אשורית, והסופר הזריז כתבם מיד עברית. אז נטל סנחריב את פיסת הגומא ומסרה לאחד משריו אשר קשרה יפה־יפה, בגוללו אותה מסביב לראש־חץ, וככלותו לעשות את הדבר הושיט את החץ למלכו. סנחריב נטל את קשתו, זו הקשת אשר דרך בה גם את החץ לעבר לכיש בתחילת־המצור. דרך בה בכל כוחו, מכוון את נשקו לעבר ירושלים ומלכה. הכל הביטו בתמהון אל הנעשה אך איש לא ידע כי הדבר אשר כתב סנחריב, לא מבטחונו נבעו הפעם, כי אם מתוך חולשת־הדעת אשר השתלטה עליו מאז הבוקר, בעמדו מול הר־הבית, מול האדם אשר כוחו הסמוי ממנו, הכריח אותו, את מלך המלכים, לחזור על דבריו בהתפארות־שוא אשר אותה שעה גם הוא עצמו לא האמין בה… דומה, כי במלחמת־שנַים חרישית, בשיח־שנַים זה הסמוי מן העין אשר בין נציגי שני הכוחות השונים זה מזה, החלו ספיקותיו לענותו. ביקש, איפוא, לחפות במעשה זה לראוה. הוא דרך בכל עוז בקשת. החץ שרק, ניצנץ לאור החמה, עף לעבר החומה ואחד החיילים קלטו במגינו. קול נקישה נשמע, החץ ניתר וצנח לרגליו של מלך יהודה. אז גחן מי להרימו. חזקיהו גולל את פיסת־הגומא וקרא את דבר סנחריב:

“אל חזקיהו מלך יהודה לאמור: אל ישׂאיך אלוהיך, אשר אתה בוטח בו לאמור: לא תנתן ירושלים ביד מלך אשור. הנה אתה שמעת את אשר עשו מלכי אשור לכל־הארצות להחרימן – ואתה תנצל! ההצילו אותם אלוהי הגויים אשר השחיתו אבותי?”

הפעם לא היה פחד בלב חזקיהו, לא כמו אז, כאשר שמע לראשונה את הדברים אשר דיבר רבשקה באזני השרים והעם אשר על החומה. הוא עמד והביט לעבר סנחריב וברוב שקטו הבליג ולא השיב דבר. ובעוד הוא עומד שותק, וסנחריב אשר חרה לו הדבר, בראותו כי מלך יהודה לא ישעה אליו, הסב את ראשו בזעם לסור מן המקום, ושריו אחריו. הנביא ליווהו בלעג מר, הבטחון המופלא אשר השתרר עליו היה כה חזק בלבו עד כי ראה בזאת קול אלהים, המדבר אליו לרומם רוחו ולעודד את בני עמו. ישעיהו ראה עתה בסנחריב את הגורל שעם אשור ינחל, ביום אשר לא ירחק: “הוי שודד ואתה לא שדוד, ובוגד ולא בגדו בך! כהתימך שודד תושד! ככלותך לבגוד יבגדו בך…”

[ו]

וחזקיהו אשר החזיק עדיין בידו בפיסת־הגומא, דבר הזהרת סנחריב, ירד מן החומה ופנה לעבר בית־המקדש. עבר ליד המזבח אשר עשן התמיד עלה ממנו, ונערי הלוויים שוטפים את רצפת החצר בזרמי־מים אשר הובאו במיכלי־הנחושת המוסעים על גלגלים שנותרו לפליטה לאחר הוריד אחז אביו את ים־הנחושת, אשר במשך הזמן נתפרק מכובד־משאו. הוא לא דאג לתקנו ויחד עם שנים־עשר הבקר אשר נשאו אותו על גבם הובל בתוך מיכסת המס אשר התחייב לשלוח לתגלת־פלאסר. חזקיהו נעצר לרגע, כמהרהר ברעיון הטורדו, ואז פנה אל שריו ויבקשם להניחו לבדו.

החלטה נועזה גמלה בו. דרך מעבר מתחת לפני האדמה ירד לבית־הטבילה, צפונית להר־הבית. צר היה המעבר אל הבור אשר בו טבלו הכוהנים הגדולים, ונרות־חרס האירו את הדרך. ירד במדרגות אל הבור, כאן נעשה המקום רחב יותר, ולאור הנר הבהיקו המים באפלה. אחד מפרחי־הכוהנים נזדרז לשמשו והניח לפניו על גבי ספסל־האבן בגדי־בד לבנים ונקיים, אשר הוציא מתוך מגרעת אשר בקיר. קרים היו המים וחזקיהו רעד בטבלו בהם. בעלותו חש, כי טהור ורענן הוא בגופו וברוחו.

כאשר חזר ועלה במדרגות האולם, בין שני עמודיו הנישאים, ראה הכוהן כי המלך חולץ סנדליו ונזדרז לסייע בידו ואף ביקש ללוותו פנימה, אולם המלך דחה אותו בזרועו, ובפנות הכוהן המשתומם הצדה לחש לו, כאומר להרגיעו: “להתפלל חפץ אני, לבדי, אל־נא יפריעני איש”. רמז הכהן לכמה מפרחי־הכוהנים ויחדיו הגיפו את דלתות־האולם, ולא יראה איש את המלך בהתבודדו לפני אלוהיו בהיכל. בצעדים שקטים עבר חזקיהו מן האולם אל ההיכל. מימיו לא היה שלם עם אלוהיו, עם הנביא וגם עם עצמו כהיותו עתה, בודד ויחיד, בתוך דממת־הקודש. עתה לא היו לידו לא הכוהנים המשרתים בקודש המשמשים כעין קשר בינו לבין אלהים, ולא העם אשר בהמונו מקנה אף הוא מעין תוקף למלך המופיע כשליחו. לבדו היה, לפניו עמדו כלי בית ד', מזבח הקטורת, השולחן ולחם־הפנים, מנורת־הזהב, ומאחריהם – הפרוכת המבדילה בין ההיכל לבין הדביר.

יחף כאַחַד הנערים עמד המלך בתוך דממת־ההיכל ובידו פיסת־הגומא. ההיכל הספון בארזים, צנוע ופשוט היה, חסר קישוטים, ולמעלה ברום קירותיו – החלונות, שקופים־אטומים, רחבים מבחוץ וצרים מבפנים, מסגרת בתוך מסגרת, אחת צרה מחברתה, ואור־היום מסתנן בעדם ובוהק בחלקו העליון של ההיכל, ואילו למטה שורה אפלולית נעימה, מרגיעה. העמודים אשר הזהב הוסר מעליהם, עדים היו למצב בו נמצא עם יהודה וירושלים עירו.

מוכן לשאת תפילתו לפני אלוהיו בהיכלו, חזר ואחז בו הרעיון הנועז אשר מפניו חרד קודם. הגיעה השעה לנסות את אלוהיו במצב חמור זה, ובאשר לא בא הפעם לבקש על נפשו כי אם על נפש עמו, ובאשר בא הפעם לתבוע את עלבון אלהי יהודה וישראל, כי חרפהו העריץ בהשוותו לאלילי כל העמים האלה, יכהו נא עתה אלהים אם ימצא אוון בו; אך אם יחון אותו ויאיר לו פנים – והיה לו הדבר לאות כי גם הושע יושיעו. ולא שכח חזקיהו בזו השעה את אשר קרה לעוזיהו המלך בבקשו להקטיר קטורת על המזבח במו ידיו, בהמרותו את פי הכוהנים, כי הוכה בצרעת וישב עד יום מותו בדל ומנודה בבית־החפשית. אולם עוזיהו עשה את מעשהו מתוך יהירות, מסיג גבול הכוהנים, ונענש. ואילו הוא, חזקיהו, עומד אמנם לעשות דבר גדול וחמור מזה, אך מתוך אמונה כי לבו הוא המכוון אותו לא מגאווה או מנטילת שררה לעצמו; הנה יעשה את הדבר באין איש עמו אשר יפרש לרעה את כוונתו. את תפילתו לאלוהיו ישפוך לא בהיכל כי אם בתוך קודש־הקודשים אשר שם יבוא רק הכוהן הגדול אחת בשנה, לכפר על עוון העם.

לב חזקיהו דפק בו בהולם עז ומהיר. שתי דלתות עצי ארזים הפרידו בין ההיכל לבין הדביר, ומזוזתו עשויה עצי זית, חמש מסגרות נאות, אחת בתוך רעותה, זו עמוקה מזו, ומעבר לדלתות, מן המסד ועד הטפחות הבדילה פרוכת בין ההיכל לבין קודש־הקדשים, הוא הדביר, הגבוה מן ההיכל, כי על סלע ייכון, על אבן השתייה, אמצע העולם ויסודו – בו תרחף רוח אלהים ומשכן כבודו. והפרוכת אחוזה בקרסי־זהב, בפארי מקלעת מעשה־עבות, ובשוליה רימוני־זהב, כפתורים, פקעים ופרחים, שש משזר וריקמה של חוטי זהב וכסף, מלאכת־מחשבת מעשה בנות ירושלים הרוקמות אותה מדי שנה בשנה לתפארת ולקדושה, ובטרם תוכנס להיכל יפרשוה בחג לראווה בפני כל העם למען יראה מה רבה החיבה אשר הושקעה בה.

מתוך רטט לב עלה חזקיהו על המדרגות, נכנס והגיף מאחריו את דלתות עצי הארז אשר השמיעו חריקה קלה, כי מאז יום־הכיפורים לא נגע בהן איש להזיזן על שגמיהן, ניגש אל הפרוכת של קודש־הקדשים, אחז בה, הסיט אותה מעט הצידה, ומצא עצמו עומד בתוך הדביר. עצם את עיניו לבל יפגע בעיני־בשר במראה הדביר. רק לאחר שהות קלה, פקחן, וכאשר הסכינו עיניו לאפלולית ראה לפניו את ארון־הברית, עשוי עצי־שיטים, אמתים וחצי ארכו, וכן רחבו וגבהו, מצופה זהב טהור ובדיו נתונים בטבעות לשאתו, אם כי מאז ימי דוד, לא הוצא לשדה־המערכה ועין איש לא שזפתהו חוץ לכוהן הגדול, אחת לשנה ביום הכיפורים. ואת פני הכרובים ראה חזקיהו, עשויים עץ זית פורשי כנפים סוככים על הארון איש מול אחיו. ולמעלה הביט חזקיהו אל הסיפון, כי מבין הרווחים נישאה אליו המיית התור אשר נסכה רוגע בנפשו בעצם תומה, בתוך המקום הנורא הזה. ותעמק הדממה, והאפלולית הלכה והבהירה מעט. חזקיהו השיג בחושיו ובהכרתו כי עודנו חי, ואלוהיו לא היכהו בעברו את הסף, בהרסו אל קודש־הקדשים. ויכרע המלך על ברכיו, את פיסת סנחריב פרש על הסלע לפניו, ליד ארון־הברית, ואת תפילתו לחש:

"פְּקַח ד' עֵינֵיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע כָּל דִבְרֵי

סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שָׁלַח לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי. אָמְנָם, ד', הֶחֱרִיבוּ

מַלְכֵי אַשׁוּר אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת וְאֶת אַרְצָם וְנָתוֹן אֶת

אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ; כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָה, כִּי אִם מַעֲשֵׂי יְדֵי

אָדָם, עֵץ וָאֶבֶן, וַיְאַבְּדוּם. וְעַתָּה ד' אֱלֹהֵינוּ, הוֹשִׁיעֵנוּ

מִיָדוֹ, וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה'

לְבַדֶךָ!"

כאשר כילה חזקיהו תפילתו ברוב רגש, מקנא את קנאת ד' על אשר העֵז סנחריב לחרפו, וירגיש כי עתה היתה לו הרווחה, כי השלווה ירדה לשכון בלבו, וכי אלהים שעה אל תפילתו. וישתחווה חזקיהו, וישנה וישלש, ויקם. פסע לאחוריו ופניו אל ארון־הברית, עד אשר יצא וכיסה על מבוא הדביר בפרוכת. וידע חזקיהו, כי אלהים עמו.

ויהי בצאת חזקיהו מן ההיכל, וישתאו כל רואיו למראהו. זיו ובטחון היו נסוכים על קלסתרו החיור. ובצאתו את המקדש דומה היה, כי הארמונות, החומות והר־הבית, כל אשר ייראה לעיניו, שטוף זוהר והתרוננות. הסיח דעתו, כי ירושלים עודה נתונה במצור, ואויב עודו סוגר עליה, וטרם נפל דבר בחוץ, הנה הרגשת לבו כי עלתה תפילתו והוא נרצה בעיני אלוהיו, היתה בעיניו אות ומופת כי התשועה ממשמשת ובאה, ובוא תבוא. הגיעו אמנם מים עד נפש, אך אלהים לא יתן לעמו להישמד בחמת עובד־אלילים אשר לא ידע רחם ואשר שעת ענשו קרובה. והיה חזקיהו הולך בחצר בית אלהים מבלי לדעת לאן הוא הולך, אור מסביב לו, ובלבו חדווה וסערה אשר בקושי יכילנה: חדוות אדם אשר אמונתו שלמה, אין־פגם, אין־ספק.

[ז]

בזו השעה ישב מיכה אצל הנביא והידיעה על ביקור סנחריב מול הר־הבית, ודבר החץ אשר ירה אל חזקיהו להזהירו כי ייכנע מפניו, נפוצו מיד בעיר הנצורה. ידוע ידעו אנשי ירושלים כי חזקיהו עלה אל ההיכל להתפלל, והגיף דלתותיו בפני הכוהן, בבקשו להתייחד עם בוראו לבדו. גם מיכה ראה את סנחריב מרחוק, בעמדו באמת מקרני החומה, וגם את הנביא ראה, אשר עמד יחידי, מולו. עתה בא אליו לשמוע דבר מפיו, ולשמחתו הרבה מצאהו שקט ושליו להפליא. אמנם, בימים האחרונים שונה היה מנהגו עם בני ירושלים, ועם חזקיהו התהלך בנועם, ועודד את רוחו ככל אשר יכול. הוא התנגד למצרים ותיעב לא פחות את עריצות אשור הגאיונה. הוא הטיח דברים בפני שודד העמים, ובכל הימים הקשים לא נתערער בו בטחונו, ומיכה ראהו ועל פניו שוכנת נהרה. לפתע פנה אל תלמידו:

“חזקיהו מתפלל עתה אל אלהים בלב שלם”.

“כל ימיו יתפלל חזקיהו”.

“אך לא תמיד היה הבטחון בתפילתו ובאמונתו”.

“ועתה?”

“שומע אני את קולו כי בוקע רקיעים הוא באמיתוֹ!”

“איך תשמע, אבי?”

“שמוע אשמע, כי זאת היא גם תפילתי. בטחון ואמונה אחים המה. לא אלי הוא פונה הפעם בצר לו, כי אם אל בוראו. חדור הוא אמונה ובטחון כאשר חפצתי לראותו כל הימים!”

שהות קלה שקוע היה הנביא בדומיה כבדת־הגות, עיניו מביטות נכחו ודומה: שכח את מיכה היושב לפניו. הוא הירהר בכל אשר ראו עיניו בבוקר, בראותו לראשונה בחייו את עריץ העולם. במוחו חלפו הדברים אשר דיבר עמו חרש, כמאלצו להסיח עמו, ודומה כי במקום אשר הפסיק את הגיגיו בעמדו על החומה, חזר אליו עתה לשזור המשך שיחה. באחרונה התעורר ואמר למיכה בקול נרגש:

“לך אל חזקיהו לאמר, כה אמר ד' אלהי ישראל: אשר התפללת אלי, אל סנחריב מלך אשור, זה הדבר אשר דבר ד' עליו: בזה לך, לעגה לך, בתולת בת־ציון: אחריך ראש הניעה בת ירושלים. את מי חרפת וגדפת, ועל מי הרימות קול? ותשא מרום עיניך – אל קדוש ישראל!”

הנביא הפסיק לרגע, ממלמל לעצמו תוך להט רב דברים אשר קולם לא נשמע, כחוזר ומוכיח את סנחריב על יהירותו, מוקיע רהב נצחונותיו על עמים וארצות אשר יושביהם היו קצרי־יד והם חתו מפניו ובושו. חזר לתחילת דבריו, וכילה במשפטים קצרים ובוטים, למען ילך מיכה ויעביר דבריו לחזקיהו המצפה להם: “לכן כה־אמר ד' אל מלך אשור: / לא יבוא אל העיר הזאת, / ולא־יורה שם חץ, / ולא יקדמנה מגן, / ולא ישפוך עליה סוללה. / בדרך אשר־בא – בה ישוב; / וגנותי על העיר הזאת להושיעה, / למעני ולמען דוד עבדי”.

מיכה כתב את הדברים בחפזון מפיו למען יוכל להביאם בפני המלך כפי שנאמרו. לאחר־זמן, כאשר הביא מיכה את הדברים בפני הנביא, כדרכו בטרם יעתיקם למגילת־ספר, הוסיף הנביא פה ושם כמה שורות, להשלים את הדברים. אך גם כפי שהובאו בפני חזקיהו היה בהם עידוד רב. מיכה השתאה אל רוח המלך הטובה, כי צופן היה חזקיהו בחובו את סודו הגדול והנורא, סוד התייחדותו עם בוראו פנים־אל־פנים בדביר המקודש, אשר לא ייכנס אדם לתוכו – וחי. הפעם ראה מיכה בעליל, כי גם הנביא וגם המלך, אשר היה קודם־לכן חרד ביותר, מאמינים בתבוסת סנחריב.

ואכן, התשועה לא איחרה לבוא.

כאשר יפול דבר בעיר הכלואה בין החומות, יש ויעברו ימים רבים עד כי יוודע הדבר לצרים עליה, כי אין יוצא ואין בא. אך יש אשר יפול דבר במחנה האויב החונה מחוץ לחומה והדיו יגונבו פנימה. הצופים אשר יעמדו במגדליה, יבחינו מיד בתנועה חשודה, בתכונה שלא־כרגיל, בשמחה אשר תקיף את המחנה לרגל מקרה או חג; ויש אשר עדים יהיו לדכאון אשר יֵרד על המחנה לרגל איזה מקרה עצוב. אמנם, לא תמיד יכלו הצופים לדעת אל נכון את פרטי המקרה, אך לא היה דבר נעלם מהם, ואם קרה מה, היו עוקבים אחריו, בוחנים ובודקים, בעיניהם ובחושם, עד כי יבינו דבר מתוך דבר.

יום בימים הודיעו הצופים לאלופי הצבא, כי במחנה אשור אין הדברים כתמול־שלשום. לא צהלה, לא גידופים וחרפות כי אם דממה אשר התוגה תשכון בה, או האבל הכבד, כי אנשי החיל נעים ועושים את מלאכתם כמו כפאם שד. אמנם, טרם חל שינוי במחנה ובמשטרו, עשן המדורות עולה כמדי יום ביומו, אך השקט העצור והקודר הזה הוא לא כמשפטם כל הימים. אז פשטה השמועה, כי סר חסדו של אלהים ממחנה אשור וצבאו, ואם כי אין לדעת מה נעשה שם, הנה סימנים ברורים הם כי דבר הנביא בוא יבוא. לבסוף נודע הדבר, כי בעקבותיו באה גם התשועה הגדולה. את דברי מלחמתו של סנחריב ביהודה כתב מיכה על מגילת־ספר, לזכרון ולעדות, ובסופה גם את אשר אירע למחנה סנחריב בשערי ירושלים:

"– – וְסַנְחֵרִיב עָדָה גָאוֹן וְרַהַב, עֵינָיו רָמוּ

עַד כִּי גָבַהּ מִשְׁחָקִים וַיְחָרֵף אֱלֹהִים חַי מוּל הַר קָדְשׁוֹ.

וַיֵצֵא עָלָיו הַקֶצֶף כִּי נְגָפוֹ ד' מַגֵפָה גְדוֹלָה, וַיַךְ אֶת

חֵילוֹ בִּידֵי מַלְאָכוֹ הַדֶבֶר, הִיא אֵשׁ הַקַדַחַת שֶׁאֵין נֹגַהּ

לָהּ, בְּשָׁלְחוֹ בּוֹ לֶהָבָה אוֹכְלָה מִבִּפְנִים אֲשֶׁר תִּיקַד

כִּיקוֹד אֵשׁ. וַיִהְיוּ הַנוֹפְלִים בַּמַגֵפָה עַם רַב, וּבָהֶם מֵאָה

וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִישָׁה אַלוּפֵי מֶלֶךְ אַשׁוּר, כָּל גִבּוֹר־חַיִל,

נָגִיד וְשַׂר בַּמַחֲנֶה. וְלֹא הָיְתָה כַּמַגֵפָה הַזֹאת לְמַרְבֵּה

הַחֲלָלִים וְכֹבֶד הַפֶּגֶר. כִּי הֵשִׁיב ד' גְמוּל עַל גֵאִים,

לְהוֹרִיד גְּאוֹן־אַשׁוּר וּלְגַדֵעַ זְרוֹעוֹ בָּשָׂר, לֵאמֹר: לֹא

בְּרֹב חַיִל וְלֹא בְּכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחַ. וַיְהִי כִּי הֵחֵל בָּהֵם

הַנֶגֶף וַתִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָה וָפַחַד. אֶת אָהֳלֵיהֶם עָקְרוּ

וַיָנוּסוּ כָּל עוֹד נַפְשָׁם בָּם. נָדַם קוֹל רֶכֶב וְרַעַשׁ אוֹפַן,

וְרַהַב לַעֲגָם וְשְׂשׂוֹנָם נֶאֱלַם; לֹא צָהֳלַת סוּס, לֹא תְּקִיעַת

שׁוֹפָר, וְלֹא תְּרוּעַת מִלְחָמָה, כִּי אִם הַמָוֶת וּפִגְרֵי חֲלָלִים.

בְּלֵיל חַג הַחֵרוּת הָיָה הַדָבָר, בְּהִתְקַדֵשׁ עַם נָגַף אֱלֹהִים אֶת

הָאוֹיֵב בְּזַעֲמוֹ, וַתְּהִי הַתְּשׁוּעָה גְדוֹלָה. וְלֹא הָיָה הַנֶגֶף

בִּבְנֵי יְהוּדָה כִּי פָּסַח עַל יְרוּשָׁלַיִם וְיוֹשְׁבֶיהָ.

וַיוֹשִׁיעֵם אֱלֹהִים מִכַּף יַד אַשׁוּר. לֹא בְּקֶשֶׁת וְחֶרֶב רָעַץ

אוֹיֵב כִּי בְּרוּחוֹ שְׂרָפוֹ. וְחֵילוֹ הַנִלְחָם עַל לִבְנָה וְעַל

מִצְרַיִם חָדַל, כִּי גַם בּוֹ פָּגְעָה יַד אֱלֹהִים, הַמֹרֶךְ בָּא

בִּלְבָבוֹ וַיָנָס מְנוּסַת קָלוֹן. יִשַׁמוּ דְרָכָיו, תְּהֵא אַרְצוֹ

שְׁמָמָה וְעָרָיו תִּלֵי עָפָר וָאֵפֶר. וָיָבוֹאוּ עַל סַנְחֵרִיב

וְחֵילוֹ דִבְרֵי הַנָבִיא כְּתֻמָם: 'לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵה – בַּלָהָה,

בְּטֶרֶם בֹּקֶר – וְאֵינֶנוּ! זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ, וְגוֹרָל

לְבוֹזְזֵינוּ!' וַתְּהִי הַשִׂמְחָה גְדוֹלָה וַיַעֲלוּ נוֹשָׁעִים בְּהַר

צִיוֹן, הַמֶלֶךְ אוֹמֵר תְּהִלָה לְבוֹרְאוֹ וּלְמַצִילוֹ, הַכֹּהֲנִים

מַעֲלִים שַׁלְמֵי תּוֹדָה, וְהַלְוִיִים שָׁרִים וּמְנַגְנִים בְּכִנוֹר

וְנֵבֶל, בְּצִלְצְלֵי שֵׁמַע וּבְצִלְצְלֵי תְּרוּעָה לְהַאְדִיר אֶת

שְׁמוֹ, וְכָל הָעָם רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ כִּי רַב וְגָדוֹל הָיָה הַחֶסֶד.

וּפְלִיטֵי הַחֶרֶב יָשׁוּבוּ אִישׁ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי סָלַח אֱלֹהִים

לַעֲווֹנָם, בִּרְכַּת שָׁמַיִם תִּרְעַף עֲלֵיהֶם, הָאָרֶץ תִּתֵּן

יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָׂדֶה פִּרְיוֹ; וְהִשִׂיג דַיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר

יַשִׂיג אֶת זֶרַע, יָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ יוֹצִיאוּ וְיֹאכְלוּ לֶחֶם

לָשׂבַע וְלָבֶטַח יֵשְׁבוּ; יַפְרֵם אֱלֹהִים וְיַרְבֶּה אוֹתָם וְאֶת

חֵילָם כִּי רָאוּ אוֹיֵב בְּעֶבְרָתוֹ. וְלִבִּי יִמְלָא גִיל, כִּי עִם

חַגִית אֲנִי הוֹלֵךְ לְמָרֵשָׁה, לְחוֹנֵן נַחֲלַת אָבוֹת, כִּי נִסְפּוּ

עוֹבְדֶיהָ בְּיַד רָשָׁע. אוֹדֶה לֵאלֹהִים חַסְדוֹ עַל הַשְׁאִירוֹ זֵכֶר

וּשְׁאֵרִית לְבֵית אָבִי, לַחֲרוֹשׁ אַדְמָתוֹ לְמַעַן לֹא תִּהְיֶה

הָאָרֶץ שְׁמָמָה בְּאֵין יוֹשֵׁב עָלֶיהָ".

כל ימי המצור לא חדל מיכה מרשום את חזונות הנביא במגילות ספר. ולפני שובו למרשה כתב מפי הנביא נבואה אחת אשר הרעישה את נפשו, וימים רבים לא פג רושמה.

חדש היה החזון וחורג מגבולות יהודה, כשם שאמונתו חרגה מתחומי ארצו הקטנה. הנביא גילה למיכה כי בעבור סנחריב ביהודה בדם ואש חזה את הדברים האלה: לא תהיה תקוה ושארית לאדם עלי אדמה עד אם ישכין את השלום בכל מקום. בלהט ואמונה דיבר הנביא, כמשפטו, ואת נבואתו בנצחון הטוב על הרע חתם בתקוה, כי העמים לא ינוחו ולא ישקטו עד אם:

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים

וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת;

לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב,

וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

לאור הנר בלשכת הסופרים קרא מיכה את דברי מורו הגדול, חזר וקראם ועיניו מלאו דמעות. הוא ידע, כי צפון בהם יעודו וחזונו של אדם, גורלו ועתידו של כל עם; מעתה נביא העולם הוא מורו, מנבא הוא שלום לכל העמים. בכתב־ידו הנאה, תוך הקפדה רבה, העתיק מיכה את הדברים על גבי מגילת־קלף, ובין כתביו שם אותה, בתוך צרור המגילות אשר לו, כמו מבקש כי דבריו יתבשמו מריח הנבואה אשר כה קסמה לו. יום יבוא – האמין מיכה – והחזון הזה, הכתוב על גבי הקלף בלשון העברים, יהיה נחלת כל העמים, בוא יבוא היום ואם ירחק.

סרה אימת הצר. שערי ירושלים נפתחו לרווחה. המוני הפליטים יצאו שיירות־שיירות, לשוב אל נחלותיהם ואל נויהם שנשַמו. שרידים סחופים היו, אך פניהם קרנו, ובעיניהם ברק ותקוה לימים טובים מאלה. בתוך שיירה קטנה מפליטי מרשה שיצאה לדרך, נמצאו גם מיכה וחגית, צרורות דלים בידיהם והם הולכים לאטם, שלא להכביד על האם בהליכה חפוזה מדי. והיו מתיגעים שלא לפגר מאחרי השיירה, קצרי־רוח ועזי־רצון לשוב במהרה אל נחלתם.