רקע
זאב ז'בוטינסקי
שמשון
זאב ז'בוטינסקי
תרגום: יצחק אורן (מרוסית)

 

במקום הקדמה    🔗


הוגו כתב – ואף רשאי היה לכתוב – בהערתיו ל“רואי בלאז” לאמור: “מובן מאליו שבמחזה זה אין שום פרט – בין אם עניינו חיי יחיד או חיי הכלל, דהיינו אווירה, סביבה, שלטי גיבורים, טכס, תולדות חיים, טופוגרפיה, מספרים – שום פרט שלא יהיה הולם את דיוקה של האמת ההיסטורית. כשהרוזן קאמפוריאל אומר, למשל כי ההחזקה של חצר המלכות עולה 664066 דוקאטים לשנה – יכולים אתם לבדוק בספר פלוני (כאן בא שמו של הספר), ותמצאו בדיוק מספר זה”

אשר לי, הרי לגבי הסיפור מימי שפוט השופטים המוגש בזה לקורא אין אני טוען טענה זו אף כהוא זה. הסיפור נתרקם מתוך חירות גמורה הן ממסגרות המסורת המקראית והן ממימצאיה וניחושיה של הארכיאולוגיה.




 

1. ידיו רב לו בכל    🔗


בדרך, המוליכה מן הדרום ירד הלך מיוגע; אחריו, מובל באפסר עור ארוך, התנהל לאטו חמור, עמוס לעייפה שני שקים עשויים חבלים. האיש מראהו כבן ארבעים, זקנקן שחור ומסולסל, עיניו סקרניות, יוצאות קמעה מחוריהן ולהט המרני1 מנצנץ בהן ראשו חבוש היה מטפחת לבנה מלוכלכת. את שמלתו – כתונת קנומה2 ללא שרוולים – מתח כלפי מעלה עד מעל לברכיו, כדי להקל על הילוכו; בשל כך התהווה לו מלפנים, מעל חגורתו מעין שק שהיה משתלשל ממנה, ובתוכו מיטלטל חפץ בעל משקל, כפי הנראה, צידה לדרך. את סוליות העור, המצוידות ברצועות, תלה ההלך חגורתו מתוך דאגה לשלמותן, והוא עצמו הילך יחף. אדרת כבדה הדומה לשמיכה – אף היא צבעה קנום – היתה מקופלת בקפידה בין שני השקים שעל גבו של החמור.

השמש נטה לערוב ובאוויר פשטה צינה. עונת הגשמים עתה זה נסתיימה. הבקעה אשר אליה הוליכה דרך טרשים זאת, שעוד לא נתכסתה אבק, והגבעות סביב הבקעה חגו את שעתן היפה; ירקותם של החורשות והכרמים עדיין לא הפכה לאפור מחמת האבק, הנחלים נתרדדו אך עוד לא יבשו כלה. הקרקע האדום היה מעובד בצפיפות. בתוך הבקעה נתגלתה לעין קריה גדולה למדי, ובדרך אליה בתים מוקפים גנים – כל בית בנוי בנפרד – וחזותם מעידה עליהם כי שועים דרים בהם; גם על פני הגבעות נצטיירו מיתאריהם של כמה ישובים בעלי ממדים ניכרים. סח ההלך אל עצמו: – בעושר חיים בני אדם פה.

לא היה משום קנאה בדבריו של האיש, אף כי עשה את דרכו מרמת הדרום, שאדמתה אינה פוריה כל עיקר. אדרבה, צליל של קורת רוח בקע מקולו, שכן השתייך האיש לשבט, שאין לו נחלה, והוא עצמו לא היה לו בית משלו ומעודו לא חלם על בית; לפיכך נקי היה מחטא הקנאה, זה חטאו הקדמון של האיכר; ככל שיעשר חבל ארץ כן ייטב לו לגר ולתושב.

עד לבית השועים הראשון לא נותרו אלא כמה מאות צעדים, וממנו עד לשערי העיר דרך ארוכה פי שלושה. גדול ויפה היה הבית. עמודיו עגולים ומיבני משנה שונים ומשונים מקיפים אותו. מאחוריו נפער שקע רחב ידיים, שעכשיו, לאחר הגשמים, היה לבריכה ארעית. שתי דמוית של נשים נראו יוצאות מן הבית. בנחת, כמי שמטייל להנאתו, שמו פניהן הרה לקראת ההלך וחמורו. שקועות היו בשיחתן ואולי אף ניהלו ויכוח ביניהן: אחת מהן, שקומתה נמוכה יותר, התלהבה ונפנפה בידיה. לאחר רגעים מספר הבחינו עיניו של ההלך שהיתה זו נערה שחורת שיער כבת שתים עשרה; הגדולה, שתסרוקתה עתירת השיער האדמוני כרוכה היה מסביב לראשה, נדמה כי קשישה היא בשלוש שנים מן הצעירה. שמלותיהן ארוכות היו הרבה משמלותיהן של נשי שבטו ונשי הילידים, ואף גזורות בדרך שונה מהן, ומתוך כך ניחש ההלך, כי הנערות מבנות הפלשתים הן. משקרבו אליו במקצת צמצם עין אחת והיה אומד מרחוק את מחירו של הצמר, שלבושן היה עשוי ממנו: הצמר צמר משובח היה, ביחוד זה של הבכירה. משנתקצר המרחק בינו לביניהן לכדי כמה פסיעות נעצר האיש ובירכן בנימוס.

– שלום עליכן, עלמות.

– שלום – השיבה האדמונית ונתחייכה מניה וביה.

נאה מאוד היתה הנערה – עיניה ירוקות ופניה מפיקות תגר ועליצות; בשל החיוך נתהוו גומות בשתי לחייה. היא נעצרה. הצעירה נעצרה אף היא, אולם כמי שכפאו שד; הזעיפה גביניה צידדה מבטה. גם עיניה ירוקות היו.

– מה העיר אשר שם, למטה?

– תמנתה, ואתה האם סוחר אתה? – תוך כדי דיבור הצביעה על צרורו.

– גם סוחר אני. האראה לך, עלמה, מסרקות שנהב? אולי קמעות? חגורות צבעוניות או משחות תמרוקים?

היה מפרט מרכולתו ומציין מאיזה ארץ הובאה כל אחת מסחורותיו. רבים היו השמות הגיאוגרפיים שמנה לפניה, ובעוד עיניה מופנות ממנו והלאה פלטה הצעירה מתוך ריטון:

– חי נפשי, אין ארצות כאלה בעולם. בשערי העיר קנה האיש את הפסולת הזאת; ככל תגר מן הרמה סוחר הוא בדברים שאבד עליהם כלח. וכן אומרת אמי: סוחר טוב מדרך עקרון בא ולא מעדולם.

הוא רצה לענות לה, אלא שהבכירה הזדרזה להקדימו, כפי הנראה מתוך רצון להפיג את חריפות דבריה של רעותה:

– אין לנו כסף, איש טוב, וכל המבוגרים יצאו מן הבית. הנה ביתנו לפניך; אם יש את נפשך, בוא מחר בבוקר, הלא בין כה וכה תלון בתמנתה, כי עוד מעט בא הערב.

– חן חן לך יפתי – ענה הסוחר – בוא אבוא. אם ייטב בעיניכם תקנו מטוב מרכולתי, ואם יש בידי הורייך למכור דבר, אולי גם אני אקנה. צדקה אחותך, בידי סחורה מכל המינים: ישנה וגם חדשה, גלויה וגם נסתרת. – ומשמשך באפסר כדי להניע את החמור שהשפיל ראשו ושקע בשרעפים, הוסיף בנימה עניינית:

– היש זונה בתמנתה?

את שאלתו שאל האיש ללא שמץ של מבוכה אף שהיה מקפיד על נימוסים ונוהג לפי כללי המוסר. את מלונות האורחים החזיקו בימים ההם נשים, שנמנו עם המעמד החפשי, את שני המושגים ראו כשמות נרדפים. הנערה האדמונית ענתה אף היא עניינית:

– יש אבל תגיע אליה רק אם תעבור את כל העיר: ביתה הוא על יד שער בצפון. כל איש הנקרה בדרכך יוכל להראותו לך.

שוב רטנה הצעירה מבעד לשפתיה הקמוצות בזעף:

– אין צורך לשאול; עוד בחצי הדרך יגיע קול השאון לאזניו.

ההלך הפטיר ברכת פרידה וכשפרש מהן הפזיל מבט על הנערה הרגזנית. היא לא מצאה חן בעיניו. רק במקצת דמתה לבכירה. ספק אם היו הללו אחיות; אולם אף לתלתליה השחורים של הצעירה נתלווה קורטוב של סומק באור קרניה האלכסוניות של שמש שוקעת. אכן, מאד לא ישרה בעיניו הנערה, ותוך כדי שהיה פוסע בדרכו גוער בחמורו הנרפה, סינן מפיו לחש כנגד עין הרע.

עד שהגיע לתמנתה ועד שנעל את סנדליו, שבלעדיהם לא היה יאה לדעתו לדרוך על אדמתו של ישוב בן תרבות, רד היום והרחובות נתרוקנו. רובע זה של העיר עשה עליו רושם של שכונת עשירים, תכפו בתי האבן, ועל פי הריחות, שעלו באפו העיד על פיח הדשן מבעד הגדרות הנמוכות שגדרו את סככות התנורים, קבע בדייקנות שכמעט בכל אחת מחצרות הבתים האלה צולים גדי עזים. כמה מן הבתים דלתותיהם מגולפות היו; מקצתם נישאו קולות זמרה וצלילים של כלי מיתר.

עבד מן הילידים, שנשא על ראשו סל מלא גללים מיובשים שנועדו להסקה, הורה לו את הדרך אל ביתה של הזונה. עוד במרחק רב מן הפונדק פשטו את צורתם הבנינים שבדרכו, כאן התגוררה דלת העם בבקתות עשויות טיט שרוף או סתם בקוביות־עפר אפורות; תושביהם של אלו ישבו גוהרים בפתחי מעונותיהם ובאצבעות ידיהם נותנים היו בפיותיהם תבשיל של גריסים. היום החשיך: לאורן של עששיות עלובות נצטיירו מדי פעם בפעם קווי פנים גסים ובולטים. פלשתים לא היו ביניהם. מעמד זה של אביוני הכרך – שכירי יום, בעלי מלאכה וקבצנים – התלכד משברי שבטיהם של הילידים. האיש הכיר את השבטים הללו בשמותיהם. לא אחת ביקר בעריהם וכפריהם של היבוסי, הגרגשי, והחוי, ידע להבחין ביניהם בטביעת3 עין, ואלו את החתי, שמצחו משופע, ואת האמורי ששפתיו דקות יכול היה לזהות אף מרחוק על פי קומתם הזקופה והילוכם הגא. ואולם כאן נתגלה לעיניו ערב־רב נחות דרגה פסולת־אדם שנסחטה מעשרים שבטים ונמעכה עד אבדן זהות בין אבני הריחיים של שני עמים כובשים.

מלון האורחים נמצא בסמוך לשער. ואכן עוד מרחוק הגיע לאוזנו קול ענות והמולה; על יד הגדר נאספו כל כלבי הפרבר, כולם דומים זה לזה, ללא סימני גזע, כמוהם כשכניהם ההולכים על שתיים, ובלי שנדחקו, בלי שכיבדו זה את זה בחריקת שן או בנהימת חימה המתינו לשעה שהמשרתת תשליך להם את שיירי האוכל. מאחורי הגדר השתרעה חצר רחבת ידיים, שהיתה מוארת בשני כדי זפת; בחצר הועמד שולחן ארוך, שקומתו הגיעה כדי ברכיו של גבר מבוגר, וסביבו נערכה הילולה: היו שם כעשרים איש מסובים או שכובים, מהם על גבי מחצלות ומהם סתם על הקרקע; בית עפר נמוך ורחב נמצא בירכתי החצר: על סיפו עמדה בעלת הבית ופקדה על סגל עובדיה בקול גדול שהצטלצל בכל רחבי החצר. ניכר היה שסגרי האכסניה היו ערוכים כהלכה. צוות המשרתים ממין זכר היה מורכב משני כושים גברתנים שתוך כדי הגשת האוכל היו חושפים שיניהם בחיוך עליז (גם אז לא ידעו בני כנען לשרת ליד השולחן באדיבות ובמאור פנים), ואלו החדרניות – שתים לבנות ואחת בת תערובת – גזרתן היה בה מן הדשנות המרנינה את הלב ולבושן קליל ביותר. המטבח נמצא בקצה המרוחק של החצר; סככה גוננה עליו מלמעלה ומחיצה נמוכה מן הצד הצפוי לרוחות. ארבעה תנורי חומר, עשויים בצורת חצאי כדורים, שחתכם מונה כלפי מטה, התמירו עשנם הישר אל תוך רקיע ככוב, ועוד משהו גדול נצלה במישרין על הגחלים מעל לאבן שטוחה, ומדי פעם בפעם היה אחד הכושים הופך את גוש הבשר במוט שבידו.

האורח החדש, עם שהיה עוקף בזהירות את ההוללים ומרחיק מהם את חמורו, שם פעמיו אל בעלת הבית. כאותן שתי הנערות מן הבית שמחוץ לעיר אף היא לבושה היתה שמלה ארוכה, הדוקה הדק היטב מסביב למתניה. זו לו הפעם הראשונה שנזדמן לפלשת, אך ידוע ידע שבארץ זו יש לנהוג כבוד בנשים, שבחרו באורח חיים של חירות יתרה.

– שלום לך, גברתי – אמר – האוכל פה לסעוד את לבי, ללון את לילי ולהאכיל את חמורי?

בעלת הבית לא נתנה דעתה עליו עד שסיימה את הקללה, שהיתה מכבדת בה באותה שעה את אחד הכושים. לאחר מכן סקרה את האורח בעין בוחנת לאורה של חבית הזפת והשיבה:

– בחדר לא יהיה מקום, אנוס תהיה ללון בחצר. האורווה משמאלך, מאחורי הבית. אתה הוא שתוביל את החמור, המשרתים עסוקים. לאכול תוכל על יד התנור. אל תשב אל השולחן, כל אלה חבורה אחת, הם אינם אוהבים זרים.

הוא העיף מבט על השולחן. כל המסובים לבושם היה נאה וזקניהם עשויים – אם כי חלק ניכר מהם היו בני נעורים ללא חתימת זקן. קצתם הסירו כבר את כובעיהם, אך בראשיהם של כל השאר התנוסס עוד כיסוי הראש הפלשתי, הדומה לכתר מורכב מנוצות צבועות שלל גונים הנעוצות דרך זיקור בעטרת כובע עשויה צמר כבשים מן הגז הראשון. על אף התאורה הקלושה, השכיל האורח החדש להעריך כהרף עין את איכותם של הבדים המשובחים ואת טיב המזונות שנערמו על השולחן – היה כאן בשר חתוך נתחי־פסים רחבים, ירק ואף דג – מאכל יקר מציאות לתושב ההרים – פירות מיובשים, גם עוגה וגם יין לרוב.

– עשירים הם האדונים האלה – סח לבעלת הבית – עתה אשב מרחוק, אבל אחר־כך, כטוב לבם ביין, אקרב אליהם ואנסה את מזלי. טבעות וחריטים, שרוכי נעליים וקישורי כותנות: אלי אחד מהם נפשו תחשק בשורש הדודאים, אשר זה עתה ממוף הנעתרה הגיעו. אחת יבוא לקרבו ולא יוסיף: בטוחות יפעל ונמרצות כמעט כשורש הקיא אשר עמדי.

– לא עת היא לתת להם את דעתם עליך. ידעתי אורחם ורבעם: כאשר תיש יעשה להם המשתה סוף דבר יפלו תחתיהם הלומי יין ויישנו סרוחים זה על יד זה ואם לא, תהיה יד איש ברעהו.

– ואם עד עלפונם ישכרו, אולי אידרש דם להקיז לאחד מהם; ואם איש בשר רעהו ידושו אולי פצעיהם אתבקש לחבוש, סמי מרפא עמדי ואין מיטיב כמוני לפתוח וריד ללא כאב ומלבד זאת…

הוא נעץ מבטו בעיני בעלת הבית, היא נעצה מבטה בעיניו ושניהם הבינו זה את זה. הוא פלט במעומעם:

– איש עברו יין יש אשר ינשור ממנו שמץ דבר: צמיד, שרשרת, חריט,

– כל אלה בעלי זכרון הם – נענתה בעלת הבית – יקום משנתו יינו סר ממנו והוא בכל פינות הבית יתור אחרי אבדתו.

– עד חצות היום לא ייקץ, ואני זה מנהגי לשים עם שחר פעמי לדרך. יחפש לו אצלך כחפצו, הימצא דבר מלבד – נאמר – רדיד פסים אשר קנית – נאמר מידי? ואותי… כבר לא ישיגני. ­

– חכם אתה – סחה בעלת הבית – וידיך רב לך בכל, סוחר ורופא וגם?.. משחר לטרף ומביא לביתו.

–ועוד כהנה וכהנה ידי עושות במלאכה, גברתי, גדולות ונצורות מאלה. נבון לחש אני ומפסח על המזבח בדרכי כל הגויים: במחולות כנענים ובמחולות ישראל ואף כבני המדבר אדע לצאת במחול; ואם נחוץ לא יעבור היום ואדע לכרכר כמנהגיכם. גם בחרט אנוש לכתוב אוכל: על חרסים על גומא ועל עורות עזים. יודע אני ללמד בני עשירים קרוא וכתוב, לשאת תפילות כל גוי לאלוהיו, לחלל בחליל, לנגן בכינור…

– מראך כמראה שכנינו בני שבט דן – אמרה בעלת הבית – אבל בפעם הראשונה אראה דני כמוך. שכנינו אלה מצרעה כמוהם כאבן, אשר לא היתה בו יד חכם חרשים: חוטבי עצים ושואבי מים נבערים מדעת, ונואלים מעם הארץ, ואתה כמו לו ממצרים הגעת הנה. מי אתה, ומאין באת?

– אכן, משארו בשרו של דן אני, אך משבט אחר. לוי אנוכי, מיוצאי ממרא, אשר ליד חברון, שם המזבח לאשרת היער – השמעת עליה? אלה נכבדה מאד. אנחנו – אלהינו אחרים ודתינו שונות, אך לא עת דברים היא עתה לשוח באלים ואמונות.

– לוי? מעודי לא שמעתי על ארץ כזאת.

– אכן, אין לנו ארץ. בכל מקום גרים אנחנו. כל הארץ לפנינו. אחי אמי כוהן גדול הוא בבירת היבוסים אשר בהרים. ועוד שאר בשר לי המנצח על המשוררים על יד במת אלהי דור. שארי השלישי הלך לבקש עבודה אצלכם, ביפו, וגם מצא אל נכון את מבוקשו. לא אכחד, גם אני מתהלך בארץ ותר אחרי מזבח. אך בעודי בדרך אם אין אני לי לכלכל את נפשי מי לי.

– הורו! – קראה בעלת הבית בקול.

אחד הכושים ניגש אליה.

– נהג את החמור ותן לו מספוא; פרוק את המשא והניחהו פה – זמר!

אחת המשרתות קרבה במרוצה; הלוי צידד מבטו לבל יראה את גרעונות לבושה, שהיה מכסה טפח ומגלה טפחיים.

– הציעי לאורח מחצלת מן הרכות והביאי לו יין ובשר־כבש מן השולחן.

לאחר מכן הוסיפה:

– דיברת על רדיד? הראהו לי.



 

2. הלץ    🔗


בנחת ובישוב־דעת סעד הלוי את לבו ותוך כדי כך סוקר היה את המסובים ומאזין לשיחם ושיגם. מדבריהם נסתבר לו שלא כולם מאנשי המקום היו: קצתם באו מגזר, קצתם מעקרון ואחד מהם אפילו מאשדוד הגיע – כפי הנראה במקרה נזדמן לתמנתה לרגל עסקיו, והללו גררוהו לכאן לקחת חלק במשתה; אולם כל השאר, דומה, התקינו עצמם להילולה זו כמה וכמה ימים, ומתוך דברי הליצנות, שהטיחו זה בזה, כחילופי יריות, נתברר עד מהרה מה היתה העילה לתכונה זו.

המארח היה אחד בשם תיש (“מצחיקים הם השמות של אנשים אלה” – אמר הלוי בלבו) וכדרכו של מכניס אורחים היה צוהל ומריע יותר מכולם: קולו היה קול באס אדיר הבוקע ממעמקים בעצמה יוצאת מגדר הרגיל, אך את פניו נבצר מן הלוי לראות – שכניו למסיבה הסתירון ממנו; רק לפעמים ריצדו לנגד עיניו הנוצות הססגוניות שבכובעו הפלשתי והבהיקו בשלל צבעיהן. תיש זה נתחייב לכבד את מרעיו בסעודה משום שהפסיד בהתערבות; עד כמה שאפשר היה להבין, טיבה של ההתערבות היה בכך, שתיש קיבל על עצמו שיקפוץ, נשען על מוט, מעבר ל…ספק נחל ספק בריכה בעיצומה של עונת גיאותם של המים. אך כשקפץ לא הגיע עד לגדה השניה, ולעיני כל נפל המימה. עיקר שנינותן של הבדיחות נסבה על השאלה אם היה כבר סיפק בידו להתייבש. דברי החידוד כשלעצמם, כדרך הדברים הנאמרים במשתאות, לא היה בהם מן החריפות, אלא שבאווירה זו נדמה היה לכל הנוכחים שאכן קולעים הם כחוט השערה. תיש לא נעלב כל עיקר; גועה היה בצחוק, קול הבאס שלו מהדהד בחללה של החצר, והוא מכבד את המסובים ביד רחבה מזרז את המשרתות.

שיחתה של כנופיה עליזה זו נתגלגלה מענין לענין עד שהחלו מצחצחים לשונם בנושא חדש: בכמה שקלי כסף יעלה משתה זה.

– אכתור – נצטווח אחד האורחים – משש בכיסו! פן יהפך המשתה לסיבולת ואנחנו, העקרונים, כה יוסיף לנו בעל זבוב אם יש, בצקלוננו כחצי אגורה.

אורח זה היה כל הזמן משעשע את הקהל עם שניתח את הבשר בחרב פלדה. אנשי עקרון שדרך ארוכה הלכו עד שהגיעו באו חמושים, אולם לנוחיות ההסיבה זה מכבר התיקו מן החגורות את חרבותיהם הקצרות.

אכתור ישב מימינו של תיש, והלה ראהו בברור. היה זה עלם חמודות, טרזן ויפה תואר; מצחו וחטמו היוו קו ישר אחד ללא שקעים או גבנונים. הוא השים עצמו כמי ששוקל מתחת לשולחן דבר מה כבד עד אין שיעור והכריז בכובד ראש:

– אל תירא! מחצית כרמי צרעה מצלצלת באמתחתו.

הכל פרצו בצחוק, ועל כולם חלשה שאגת הבאס של צהלת תיש עצמו.

– הרשע הזה עשק את אביו!

– את אוצר העיר שדד!

– גם אם עשקתי ושדדתי – צפר עמוקות קולו של בעל המשתה – עשיתי כן לא לאלה אשר בהם הוגים אתם: לא אלה הכרמים, לא זה האב ולא זה האוצר.

– ולמי איפוא?

מישהו נענה:

– ליפו זה לא כבר הגיע צי מצרי: מגמת פניו צידונה להשיט עצים משם, אך בלב ים פרקו מהם השודדים את כל שקי זהבם; האין יד אנשיך בדבר, תיש?

טען כנגדו אחר:

– מרעיו בשם “שועלים” יתכנוּ ולא בשם “כרישים” – ביבשה יעשו מלאכתם.

– ידידי – העיר שלישי – האין זה מעשה ידיך להתפאר: אורחת המדינים, אשר ברב יגיעה ועמל הגיעה לעזה, אך גמליה וכותונתיה בל עמה.

תיש, דומה, ראה בדבריו של הלה מחמאה גדולה לעצמו, אך סירב לקבל מוניטין ממדרגה כה גבוהה:

– עד למרחק זה עוד לא פשטו שועלי – רעם קולו.

– ומאין בא לך עושרך?

– נחשו!

– פתאום הזדקף, ברים ידו והכריז:

– וזאת החידה: עשרים המה הבעלים והאורח אחד, מי אלה?

איש אשדוד, הזקן שבחבורה, שלא הרבה לשתות ככל השאר, אמר:

– לי הפתרון. כל אשר ישקנו בעל המשתה מידינו בא לו, כאשר גם תמול וגם שלשום התערב עמנו ויכול לנו.

הפלשתים נהנו מאד מדבריו וכמעט כולם מחאו כף: הם אהבו מעשה קונדס נאה, אף אם בהם עצמם פגע התעלול. כעשרים קולות שיכורים התחילו מתחרים זה בזה בהעלאת זכרונות על התערבויות קודמות, שראש המסובים זכה או הפסיד בהן. כפי הנראה משחק גדול לפני האלים היה האיש ומחונן בדמיון יוצא מגדר הרגיל. נושאי ההתערבויות שונים ומגוונים היו עד להפליא: החל בגביע מלא דבש, שנתחייב לשתותו כשהוא תלוי על סיקוס ורגליו למעלה, וכלה בתחרות מירוץ בינו לבין סוס השייך לאחד האורחים מבני עקרון.

עכשיו, כשהזדקף תיש, אפשר היה להתבונן בו כראוי. בלוי עורר הלה עניין למן הרגע ששכנו אכתור, גבר הדור ומטופח, הזכיר את צרעה. שמה היה מוכר לו: עיר זו בני שבט דן כבשוה ויישבוה זה מכבר, והפונדקית אישרה עובדה זו לפני שעה קלה. שוב צמצם הלוי עין אחת כמנהג בני שבטו שהיו מצמצמים עין אחת כל אימת שרצו לסקור משהו על כל פרטיו. תיש נראה כאיש רחב כתפיים, שחזהו מוצק, אך עדיין צעיר הוא לימים עד מאד: עתה זה התחילו שערות זקנו נובטות בלחייו. לבוש היה ככל השאר: כובעו, השמוט לאחור, חשף מצח לא גבוה אך רחב. נחיריו התרחבו ורטטו מצחוק ובלחייו, לחיי הנער, התהוו גומות; הלוי נזכר בנערה האדמונית. פיו של ההולל הצעיר אפשר שלא היה כה גדול, אלא הוא היה פוער אותו לרווחה בלי הרף, גועה בצחוק במלוא עצמת גרונו ומגלה שיניים לבנות, שכולן תאומות; סנטרו לעומת זאת היה מרובע בולט וכבד וצווארו מסורבל מכפי גילו. קווי פניו לא היה בהם כדי לזהות את מוצאו: באותה מדה יכול היה להיות פלשתי או דני. אבל לבושו, מחוותיו והתנהגותו העידו עליו בברור, שאפילו יש איזה קשר בינו לבין כרמי צרעה, משתייך הוא לחבורה זו – עצם מעצמיה ובשר מבשרה. זאת ועוד: הלוי, שהיה מעורב עם הבריות מעמי הארץ ושבטה ובקי בדתיהם ומנהגיהם, מימיו לא נזדמן לו בין אחיו אדם הנושא שם כה מוזר: ולא עוד שמעולם לא ראה לץ בקרב בני עמו, שחייהם חיי חומרה ולבותיהם לעולם מלאים דאגה.

– פלשתי – החליט הלוי סופית.

בינתיים שילח אותו פלשתי רחב־כתפיים כל רסן מפניו. הבדיחות קלחו מפיו בזו אחר זו, ורובן היו מאותו סוג, שלשמען היה הלוי, המכונס בקרן זוית, נד בראשו, והמשרתות משמיעות קול יבבה מכסות פניהן בכפות ידיהן, אף שלכל אחת מהן היו לפחות עוד שלוש דרכים משכנעות יותר להביע בהן את ביישנותן. עושה היה גם מעשי להטים: בולע טבעות ומגלן בחגורת שכנו. פשפש בזקנו המלבין של האורח מאשדוד ושלה חיפושית מתוכו; תחב אל פיו דבלת תאנים, שהפכה כולה מקשה אחת, הידק שיניו ובתנועות חיכו ובית בליעתו בלבד הפריד בין התאנים ובלען בזו אחר זו; הכל ראו את פעלו והשתאו עליו, ואילו הוא הוציא מפיו את הגוש, שלם כשהיה, וידהו בכלבים. לאחר מכן יישר את ברכיו, התרומם קמעה (נתברר שקומתו גבוהה מאד, אך מתניו צרות כשל נערה), נטל שלוש פכיות חרס למאור, והעיפן באויר – את כל שלשתן בבת אחת – ומיד קלטן: אחת בראשו, אחת בידו מלפניו ואחת בידו מאחורי הגב. לבסוף, כשהאורחים כמעט נתבקעה כרסם מצחוק, ושוב לא יכלו אלא לפלוט יללות מפיהם, הציג בכמה קולות אספת חיות, שנתכנסו כדי לבחור להן4 מלך. החיקוי היה מושלם. השור געה, הברדלס נהם, הצבוע פלט חרחורי צחוק, החמור נער, הגמל ניחרר בחרי אף, הכבשים פעו. כל הקולות הושמעו במהירות עצומה ונתערבבו זה בזה עד כי נדמה היה שאמנם התווכחו החיות ביניהן5 ושיסעו זה את זו6. בסופו של דבר פתח התיש בפעייה חגיגית, והיה מפרט וקוצב כל מה־ה וּמה־ה עד שהכניע את ערב־רב הקולות, ומיד נתחוור לכל כי הוא הוא שנבחר למלך. אותה שעה היו האורחים בוכים מרוב צחוק ומנפנפים אין אונים בידיהם: הכושים גלגלו עצמם על הקרקע, הפונדקית ושלושת חדרניותיה איבדו את עשתונותיהן; אפילו הלוי בכבודו ובעצמו, אף כי ידע את מקומו ובדרך כלל לא ראה בעין יפה צהלות הוללים, לא יכול היה למשול ברוחו ופלט קריאת עידוד.

אזנו של התיש קלטה את הקריאה; הוא נתן עיניו באותה קון זוית אפלה למחצה שליד גנונת המטבח וקרא לעברה של הפונדקית:

– תרעתה! מי ההלך הזה אשר עמך?

היא קרבה אל השולחן.

– סוחר: אדון נכבד וישר דרך, מן הרמה הוא, אך לא כאחד העם ינהג. מאריך בדיבורו ככוהן מעקרון… דומו! – והיא טפחה בשתי ידיה בבת אחת על ראשיהם של שניים מן המסובים, שביניהם ניצבה, על שגילו לה את תשומת לבם בצורה שאינה הולמת את הזמן והמקום.

– קראי לסוחר ויבוא הנה – ציוה עליה תיש – הוי, עובר־אורח! היכבד ושב אל השולחן; זמר! הבי לו צלי דג וגביע נקי; בעבור זה יספר לנו מה חדש תחת השמש.

בזריזות גרף הלוי מראשו את התכריך המלוכלך, החליק בידו על שערותיו ומשניגש אל השולחן השתחווה בנימוס לשלוש רוחות השמים. מורגל היה בחברתם של נכרים; אמנם עדיין לא נזדמן לו להיפגש עם פלשתים, אך גם בפניהם לא היה רוהה. מזה שנים רבות שורר השלום בדרומה של כנען. המלחמות עם שבטי הילידים נסתיימו זה מכבר הן במזרח והן במערב; העמים שהוכנעו השלימו עם מר גורלם; אלה שלא הוכנעו הוחלט שוב לא לנגוע בהם. ואילו שני הכובשים – ישראל וכפתור – שמרו לפי שעה כל אחד על איזור השפעתו שלו ולא עברו את קו הגבול שתתחמו לעצמם. שלושה דורות של לוחמים הלאו את אלה ואת אלה: כל שלושת הצדדים העניקו לעצמם הפוגה ארוכה ופרט לשודדים איש לא הפריע את הבריות לעבור מאיזור לאיזור.

– שמי מכבוני בן שוני, ממשפחת קהת, בכור שבט לוי – הציג הלוי את עצמו עם שהוא מקפיד על הנוהג המקובל. ואולם איש לא נתן דעתו עליו. הילולה הגיעה לשלב, שבו אין עוד נושאים משותפים לכל המסובים, וכל אחד משוחח עם היושב סמוך לו, מנשק או מתקוטט עמו. ללא גינונים יתרים, וכפי הנראה אף ללא מאמץ, הרחיק תיש את שכנו משמאל, שהיה הלום יין ולא הבחין בין שמאלו לימינו, והורה ללוי על המקום שנתפנה. הלוי ישב, טבל אצבעותיו בפכית מים ולאחר שליחש את לחשו (זה ימים רבים – ואולי מעולם – לא אכל דג) התחיל שוקד על המאכל; אלא שהמאכל מסובך היה, עור דק פרוש עליו, אדרות נעוצות בו ואף טעמו משונה. לפיכך עד מהרה הכריז שאינו רעב ושתה קמעה מן היין לאחר שמהלו במים.

– מאין באת? – שאלו תיש; ניכר היה שלשונו אינה נשמעת לו בנקל. מאחורי כתפו הרחבה ניבט באורח החדש אכתור היפהפה, נשען ברוב־חן על מרפקו; בקלילות ודרך רישול נחה שמאלו על טלפו השעיר של רעו – כפי הנראה ידידי נפש היו השנים. כל השאר דעתם לא היתה פנויה להם.

– מיבוס באתי – השיב מכבוני בן שוני – אך הלכתי אורחות עקלקלות דרך בית־לחם; לא מלאני לבי לכת הישר בואכה קריית יערים. לא יסללו היבוסים דרך אל העמק, כי יראים הם; ובשבילים על נקלה יתעה ההלך וחיות טרף בהם למכביר; וגם בני האדם שם אינם טובים מהן.

– יבוס? – אמר אכתור – האין זה המקום אשר יושביו מתפללים בו לתיש?

– אמת נכון הדבר – השיב מכבוני – והם קראוה ירושלים.

– העיר אינה גדולה אך יפה היא להפליא – הוסיף – כל בניניה אבן ורודה ובתי עפר בל ייראו בה. על סלע תשכון העיר וסביבה חומה, כזאת וכזאת רחבה. ויושביה רואים טוב בחייהם: לא יזרעו ולא יקצורו ואין כמותם עשירים בארץ. נשי העיר בלכתן בחוצות תצילנה7 האזניים מקול האצעדות והנטיפות אשר עליהן.

– ומה מעשיהם – שאל תיש.

– שתי אומנויות להם. כשלוש פעמים בשנה ירדו לכיכר: אל הירדן ואל ים המלח; בוזזים את מושבות עם הארץ, שודדים אורחות ואורבים בלילות לסירות סוחרי מואב. אך עוד שלוש פעמים בשנה יעשקו את העמים אשר מסביב מבלי אשר יתאמצו אף כהוא זה: כי מאליהם באים העמים אל הגז. באלפיהם וברבבותיהם יבואו.

– למה?

– להשתחוות לאלהי העיר. בלב העיר, בכיכר עומד שם בית מקדש אבנים גדול: אומרים הם כי מאז ומעולם עומד הוא; הרפאים הקימוהו זמן רב בטרם יבואו הנה שבטי הכנענים. וכל העמים הנודדים בנגב ובמדבר יבואו שמה לשאת תפילה על כריהם ושגרם. ובמקדש יומם ולילה עבודת הקודש לא תשבות – כל העיר מלאה כוהנים. חבר גנבים כולם – עין לא ראתה כמוהם. והכוהן הגדול דודי, שאר בשרי הוא; על כן הביאוני רגלי ליבוס – באחת הכהונות אשר במקדש חפצתי. בבית אבינו כולנו מילדותנו יודעים לעבוד בקודש, לנגן ואף לצאת במחול. אבל ימינו אנו לא כימים הראשונים הם עת כל הון ביתו יתן איש לשאר בשרו הקרוב לו. הנוכל הזקן אף לא הניחני להיראות פניו. ציווני לבוא מחר. ולמחרת היום אשר על הסף של לשכתו שם בידי וחרס, ועליו כתובת “קחנו עמך – אמר לי – ומסור למשפחתך. מצוות הוד קדושתו היא”8 ועל החרס כתוב לאמור (יודע קרוא אני): “אם אַביא אַחי לקרת כיוסף אבי אפרים אז יהיה גם פה סופנו כסופנו במצרים”.

שומעיו פרצו בצחוק.

– אכן איש חכם הוא דודך – אמר אכתור. כנען כולה ידעה כי דן, ככל שאר שבטים, גורש בשעתו ממצרים, כשם שידעו כל שהפלשתים הגיעו לכאן מכפתור בדרך הים.

– על כן גמרתי אומר ללכת משם. – המשיך מכבוני – ולפני צאתי, את מקדשם תרתי. באמצע המקדש צוק סלע; בסלע חור, ומתחתיו באר ריקה, אין בה מים. מעל לחור טובחים הם גדיים, כבשים וילדים (לא את שלהם כי אם את אשר יביאו להם יראי אל מן המדבר), – ועד לחג הבא שותה אלוהיהם מן הבאר הזאת. והאל עצמו – מעשה אבן אדומה; אכן, מראהו כמראה תיש, אך גדול הוא ממנו כפליים, ושמו האמיתי ציון, לאמור אדון הציה; אך העם לא יקבהו בשמו, עזאזל יכנוהו או כצלמו יקראוהו – התיש… עוד תארו בפי ובלבי כבר שאלה: האין גם בפלשת אלהים כאלה, ואולי לכבודו נקראת כאשר נקראת אדוני?

שוב פרצו השניים בצחוק גדול, והפעם היה צחוקם כה מדבק, שגם שאר המסובים נפנו לעברם, והחלו ניבטים בהם בעיני עופרת ושואלים בקול רפה לפשר הדבר. לא יצאה דקה אחת והכל היו אחוזים בולמוס של צחוק – כמה מהם הלמו באגרופיהם על השולחן מהם נאנקו – ניכר היה שמכבוני שאל שאלה מצחיקה עד מאד.

– אין זה שם. כינוי הוא – אמר לבסוף תיש עם שהוא מקנח את עיניו – אף אין אני פלשתי: משבט דן אנכי.

– ותיש קראנו לו על אשר שעיר הוא שכזה – הסביר אכתור ותוך כדי דיבורו הסיר בתנועה זריזה את הכובע מראש שכנו. על מצחו של תיש, אל אזניו, על קדקדו ממש עד לכתפיו גלשה רעמת שיער צהוב־כהה, עבות להפליא, אף שכל שערה לעצמה דקה היתה. מאחור, עד למרחק של כפיסת יד וחצי מקצותיהן, היו קווצות השיער קלועות הדק היטב בשבע מחלפות, שכל אחת מהן עביה כשיעור של אגודל.

הלוי החוויר וסר קמעה הצידה.

– הן נזיר אתה? – שאל במעומעם – אם כן איכה?… וזה… – הורה על הגביע שעמד לפני תיש ועל היין המוגר על השולחן.

אכן, מזועזע היה באמת ובתמים. מה שמו של האל שלכבודו מקיימים טכס או מנהג זה או אחר, דבר זה לא ייחס לו הלוי חשיבות מיוחדת אך מנהג הוא מנהג ואין לעבור עליו.

אולם תיש גרס אחרת. הגביה קוו והשיב בעליצות:

– בצרעה נזיר אני, וכן בארץ אפרים אך פה אני אינני אני. בחורש – זית, בשדה – חיטה לכל זמן ומקום יש חפץ. – משכילה לדבר שתה תיש את כוסו עד תומה, ואלו אכתור מחה כפיו הלבנות באנינות.

– חטא הוא זה – טען הלוי במפגיע.

פתאום נשתנו פניו של תיש. עיניו, שדוק השכרות נפרש עליהן, ניבטו בחומרה, זוויות פיו התיישרו כלפי מעלה, נחיריו נתמתחו, נרכן אל אזנו של הלוי והגה ברורות:

– עת לישון ועת להיות ער. שם ער אני; פה – חולם חלומות והחלום אין חוק לו. שתה והיאלם!

נפנה ממנו ופתח במשחק עם זה שישב מולו ועדיין לא השתכר כלה. היה זה העקרוני, שהיה מנתח את הבשר בחרבו. והמשחק עתיק יומין כים התיכון, פשוט ביותר וקשה עד מאד בעת ובעונה אחת: שניהם היו בבת אחת מטילים על השולחן את אגרופם הימני, שכמה מאצבעותיו זקורות והשאר כפופות; אחד המשחקים, הפותר, חייב היה ממש בו ברגע, אף לא כהרף עין לאחר מכן או לפני כן, לנקוב את מספר האצבעות הזקורות שבשני האגרופים. אלה שעדיין לא איבדו את השליטה על ידיהם שיחקו בפינות שונות של השולחן במשחקים אחרים, במשחק קוביה מפושט – זוג או פרט – או במשהו הדומה לקלפים בימינו: חלוקי אבנים צבעוניים מארבעה סוגים. טבעות, צמידים, תכשיטי תלי – מטבע עובר לסוחר בפלשת – נמסרו מיד ליד פעמים בלווית קללה, פעמים לאחר קטטה ובוררות של שכנים שיכורים עד טמטום חושים. הלוי זקף עיניו לעברה של הפונדקית ושניהם החליפו מבטים ביניהם. בינתיים הוציאו כבר המשרתות לכלבים סל מלא עצמות גרומות, ומאחורי הגדר הביע לאוזן קול היללות והיבבות שליוו את חלוקתן. רק הדני לבדו השמיע ללא הפוגה את שאגותיו המקוטעות: “– שש! – ארבע!– עשר!”. לא בכפות ידיו של יריבו נעץ מבטו אלא בעיניו וכמעט תמיד נקב את המספר הנכון.

לפתע בא אל העקרוני בהצעה:

– הבה נתערב! המשחק בארבע ידיים; ועלי יושת לנחש שלוש פעמים, בזאת אחר זאת.

– יהי כן – סח העקרוני – ומה הגמול?

– הגמול פשוט הוא: כל אשר אבקש, ואם לא אנחש, כל אשר אתה תבקש.

– יהי כן – אמר העקרוני.

הם מינו שופטים: את אכתור מצד הדני ואת האורח מאשדוד מצדו של העקרוני. תיש הרים עד לגובה רב את אגרופו, גם יריבו עשה כן, ושניהם היפנטו זה את זה בעיניהן. פתאום הנחיתו השניים בבת אחת ארבעה אגרופים על השולחן ועד פני שהם פגעו בלוח נשמעה צפירת קולו שעמוק של תיש:

– ארבע־עשרה!

השופטים התחילו למנות. תיש זיקר את אצבעות שמאלו ואצבע אחת של ימינו; העקרוני קיפל פשוט את שני9 אגודליו וזיקר ארבע אצבעות בכל יד. האצבעות פרכסו קמעה. חזרו והרימו אגרופיהם. כל המסובים, פרט לאלה שהיו ישנים, היו עכשיו צופים בהם. הלוי, שגרונו חרב מרוב התרגשות, היה מעביר מזה אל זה את מבט עיניו שיצאו מארובותיהן. שני המשחקים החווירו עד מאד; פניו של העקרוני הפיקו מתיחות רבה; כיניו העמיקו לשקוע מתחת לגביניו והיו ניבטות משם משל היה קולע למטרה או מכין עצמו לזינוק. לפתע נתברר ללוי – ממש כמו לחש אי־מי באזנו – מהו שיפלט בעוד הרף עין מפיו של הדני.

– הך! – הלמו ארבעת האגרופים כאחד ותיש קצב בביטחה, לאו דווקא בקול רם – מאומה!

וכך היה, האגרופים נחתו קפוצים.

בפעם השלישית ירד המתח; משום מה נדמה היה לכולם שגורלו של המשחק נחרץ; העקרוני היה ממצמץ בעיניו ומנענע בראשו כמי שמנסה להשתחרר ממשהו; עיניו של הדני הכתיבו לו, או פשוט קראו במוחו, מוח לא מסובך כל עיקר של אדם מגזע עתיק אבל ערל.

– אחת עשרה!

תיש זיקר אצבע אחת; יריבו את כל העשר.

העקרוני שלה מחיקו מטפחת משי מנומרת ושעה ארוכה קינח בה את מצחו, את אזניו ואת ערפו. לאחר מכן שאל:

– מה אתן לך?

– את חרבך – ענה תיש.

ההמולה, שפרצה עתה זה בכל קצות השולחן, שככה כהרף עין. שאר בני עקרון נתקרבו אינסטינקטיבית אל בן־עירם. דומה היה כי אובד עצות הוא.

– לא ייתכן הדבר… סח בקול נמוך – דרוש את אשר תדרוש, שמשון, אך לא את זה… הן ידעת…

שוב נתרחבו נחיריו של הדני:

– לא ידעתי ולא אדע… גמולי הוא.

נכנס ביניהם השופט מאשדוד, שהיה אדם בא בימים לעומתם:

– אל נכון יודע רענו מצרעה כי על פי משפט חמש הערים לא יימכר ברזל לבני שבטו. העושה כן בעמו בגד ואחת דתו – להמית.

כל הדברים הללו היו ידועים לשמשון היטב אך דומה כי עוד יותר היטיב לדעת שבכל שנים־עשר שבטי ישראל אין בנמצא אף גוש ברזל אחד אשר יצלח לכלי זין: ולא עוד אלא שלגם לגימה יתרה הערב. לאטו התרומם ממושבו: אנשי עקרון ועזה החלו ממששים על סביבותם בידיים לא בטוחות – למזלם של כל המסובים זה מכבר ציוותה הפונדקית למודת הנסיון על הכושי לסלק את כל החרבות. אכתור אף הוא קם ממקומו, הניח ידו על כתף ידידו ופלט בקולו העמוק, קול בוקע רכות מחזהו ונכנס אל הלב אף שלא היה בו שמץ צליל של גניבת דעת:

– שמשון, אורחיך הם… וכולכם אתם אורחינו פה בתמנתה.

תיש השפיל ראשו קדורנית.

– אם תאבה אתן לך – פתח המופסד, אך הדני שיסעהו:

– לא אובה דבר.

בדממת המבוכה שהשתררה נשמע רק קול הכלבים המתכתשים על שיירי בסעודה. פתאום פרץ תיש בצחוק, חזר וישב על מקומו והרעים בקולו:

– אולי גם אנו ננבח איש על רעהו? יהי שלום!

נפנה קמעה אל הגדר, ולפתע על להגה של עדת הכלבים ענו מאמצע החצר ארבעה כלבים חדשים; אחד גדול ורשע, שני גורי כלבים שעלבו בו, שלישי אף הוא גור, אך מתגרה ומחוצף; הרביעי לא השמיע קול ברמה, רק היה ממצמץ בשפתיו, מכרסם ומתלעלע – וכל אלה פעל תיש לבדו. משסיים את ההצגה קם ממקומו לקול מצהלותיהם של כל המסובים – עכשיו נצטלצלה בצחוקם נימה כנה של רווחה ואף מאמץ מה לכפר את פניו – סר הצידה ורמז למכבוני שיגש אליו.

– לוי – סח לו – זה הדבר אשר יש את נפשי להגיד לך: אם מבקש אתה עבודה ליד מזבח, לך מחר לצרעה אל אמי, חדר שלם לה מלא תרפים. התדע לעבוד גם את יהוה אלהינו?

– אדע גם אדע והלא… אחת היא העבודה.

– ובצרעה תשאל: איה בית הצללפוני; כל איש יראה לך.

– רב תודות לך, בן הצללפוני.

שמשון נחייך.

– בן מנוח – תיקן את הלוי – הצללפוני אמי היא ואבי – מנוח, אך אם תשאל בצרעה איה בית מנוח, יחשוב הנשאל רב מחשבות עד אשר יקרא בקול: הוי! הן אישה של הצללפוני הוא!



 

3. שלוש חתולות    🔗


לפני עלות השחר, לאחר ישיבה – עסקית־סודית ומניחה את דעת – עם הגברת תרעתה, חבש מכבוני בן שוני את חמורו, העמיס עליו מה שהעמיס ולאחר שיצא משער הצפון הסמוך לפונדק, שם פעמיו לצרעה בדרך הקצרה ביותר. הוא גמר בלבו להימנע מן הביקור באותו בית שמחוץ לעיר, ביתן של שתי הנערות מאמש, כיוון שדחקה עליו השעה להיעלם במהירות מתחומי העיר, ובעיקר כיוון שגם בלאו הכי הפיק את מלוא התועלת משהותו בתמנתה. לפני צאתו הציץ בחדר השינה שבמלון האורחים; לאורה של עששית לילה נחרו בו האורחים שמחוץ לעיר. בני המקום זה מכבר התפזרו לבתיהם, נשענים זה על זה, פרט לאלה שנשארו כאורחיהן של המשרתות, שהיו משוכנות באגף המשנה של הבנין. הפונדקית עצמה, שהיתה טרודה בעניני מחסר, מחלה על כבוד זה שהוצע גם לה.

מאוחר יותר, מחדר השינה הכללי יצא שמשון; פוסע היה פסיעות זהירות. בימינו החזיק חפץ מאורך עטוף באדרת, בשמאלו כובע נוצות. בתוך החצר הניח את שני המשאות מידיו; שיקע ראשו יחד עם זרועותיו עד למרפקים בחבית חרס גדולה, מלאה עד פיה מים, ותוך כדי כך פיזר לכל רוח את ענן היתושים שנתלה מעל לחבית. משסיים טבליתו היה שעה ארוכה מנער רעמתו ומנפנף בידיו כדי ליבשן. לאחר מכן ערך בקפידה על קדקדו את שבע מחלפותיו וחבש את כובעו; הביט על סביבותיו, פרש את אדרתו, שלף מתוכה חרב עקרונית קצרה ותקעה בחגורתו; הידק את החגורה הדק היטב, נתעטף באדרתו ופנה בחשאי על שער הדרום, לדרך שבה, בכיוון ההפוך, הלך אמש הלוי. אפילו בפרבר הילידים עדיין ישנו הכל; רק בעיבורו, מקום תחילתם של בתי הפלשתים, במיבנה נמוך, הדומה למערה, ריחשו דמויות, שהבעירו אש. שמשון היטיב להכיר את תמנתה וידע מה טיבה של מערה זו: היה זה משגב עוזם של הפלשתים, שהילידים כבר הפסידוהו, ואלו דן ושאר השבטים עדיין נבצר מהם מהשיגו – מפחה. בלי משים יישר את קפלי אדרתו שבצד שמאל לבל יבלוט המשא הגנוב שמתחתם. משהגיע אל שער הדרום זרחה החמה. כל הסובב אותו רענן היה ומרהיב עין. דיות הצריחו מתחת לכרכוב של מגדל השער; עפרונים, בזה אחר זה, נסקו לשמים משל הועלו לשם בחבל דק, וסלסולי ציוצם ריצעו את האוזן. פרחי אודם ולילך, זרועי רביבים כבדים, התנצנצו וקרצו משני צדי השביל הכבוש. בצעדה מהירה טיפס ועלה הרה, ואף לא הפך ראשו להביט בבתים אשר מחוץ לעיר, שאפילו העבדים עוד לא התחילו להרחיש בתוכם; מהרהר היה על אורח חיים זה, חיי העצלות של הפלשתים, ומגנם בלבו, שהרי בשעה זו טחנו כבר בצרעה כל הריחיים. כשקרב אל הבית האחרון צחק בלי שהשמיע קול: כאן, מאחורי האילנות הללו, עוד מעט תתגלה לעיניו אותה הבריכה, שלא עלה בידו לדלג מעליה יחד עם מוטו. עכשיו צחק היה כל אימת שנזכר כיצד שקע ביוון קרקעיתה. לאחר שהגיע אל הבריכה פסע לאורך שפתה ותוך כדי הילוכו נעץ עיניו באותו מפתן נמוך שמשני צדיו ניצבו עמודים; אולם לא היה שם איש, ואף לא יכול היה להיות בשעת בוקר מוקדמת זו – את זאת ידע שמשון.

פתאום עלה באוזניו קל אשה צעירה הקורא בשמו. הוא נעצר והפנה ראשו אל הבריכה. שם רחצה נערה – לא אדמונית, אלא שחורת שיער אף כי נדמה היה שקרני השמש יצקו בשיער זה נחושת אדומה. שמשון העווה פניו, אך מיד שיווה להם ארשת קיפאון. הנערה הזדקפה; עכשיו הגיעו המים רק עד ברכיה. דבר זה העלה את חמתו של שמשון. אכן, ידע את מעלליה, אך הפעם הגדישה את הסאה. בת שתים־עשרה הריהי אשה לכל דבר, ולעמוד זקופה לנגד עיניו של גבר ללא כסות לבשרה – לא ייעשה כן אפילו בקרב הפלשתים ואף לא בין הילידים. בלבו פנימה נבוך היה, אך דוקא לכך התכוונה השדונת הארורה, ושמשון לא רצה לגרום לה קורת רוח זו. משום כך לא הסב ראשו ולא צידד מבטו, כי אם פשוט העלה הבעה של אדישות על פניו והיה משקיף מעל לראשה, כולו אומר שעמום כביכול.

– לאן מועדות פניך, שמשון, כה השכם בבוקר? הן רק עתה התנדפו מראשך אדי היין הרב ששתית? – שאלה בקול צלצלני, קורא תגר. בתנועה מובהקת של אשה הרוצה להיגלות כראוי ליפיה זקפה למעלה את שתי ידיה, נתנתן בשערותיה והתחילה סוחטת אותן מאחורי ראשה; תוך כדי כך עיקלה גופה והבליטה חזה לפנים וירכיה לאחור. היתה זו כבר נערה במלוא יפיה, אולם קוי גזרתה התמירה לא ריככו את לבו של שמשון. “צפעוני” – הרהר בנפשו, ולה ענה:

– דבר לי בהר. ממהר אני מאד.

– סמדר ישנה עוד. ואני תמיד רוחצת פה עם שחר כל עוד לא חרבה הבריכה. האכלת ארוחת הבוקר? אולי בחלב עזים חשקה נפשך? חכה נא מעט, אתעטף בסדין ואלך עמך, שמלתי בחדר.

שמשון משך בכתפיו והשיב:

– אין זמן. אני ממהר. שלום.

נפנה ממנה והמשיך בדרכו עם שהוא מחיש את פעמיו. אז השליחה בו את קול צחוקה המתנגן וקראה בעקבותיו:

– אין זאת כי ישנם דברים אשר תיש האדיר ירא מהם.

הוא נענה מבלי שהפך ראשו:

– לא כי ישנם דברים אשר אין לבו הולך אחריהם.

אף־על־פי־כן הסעירה הפגישה את רוחו. תפס את עצמו בהרהור לב – מה היה לו היתה זו סמדר? – וסומק פשט אל פניו. אולם הבכירה לא היתה מעולם עושה כדבר הזה. כל שאר בנות פלשתים, שהיה נפגש עמן, אף סמדר נועזת היתה בהליכותיה לאין ערוך מן המקובל בצרעה; אלא שמעשיה אלה דומה מאליהם נעשו; הם נבעו מעמקי רוחה, הצלולה והתוססת כאחד, שבת צחוק של משובה מתרוננת בה תדיר. לפיכך מעולם לא חרגה סמדר מעבר תחומו של הטוב. לא כן הצעירה; זו כוונות זדון לה בכל מעשיה, ורוב מזימותיה – לחטוא ולהחטיא, כדרך שעשתה היום, ומשאת נפשה אחת ויחידה למשוך אליה את עיניהם של הבריות; אלמלא כן לא היה שמשון משגיח במציאותה של גדיה גמולת עטינים זו. מה שמה? משהו מעין “אלינוער”. כפי הנראה אמה העוית עמדה על כך ששם כנעני יינתן לה. פעם אחת נזדמן לו לשמשון לראות אם זה, ואכן נפשו נקעה ממנה. את העוים ראו כנחותים שבכל עממי הילידים; פרט לדרומה של פלשת לא הכירום בשם מקום בארץ כנען; ולפלשתים שימשו הללו חוטבי עצים ושואבי מים. אף אמה של אלינוער יותר משהיה לה מעמד של אשה היתה כעין סוכנת בית. האשה האמיתית היתה אמה של סמדר – מטרוניתה פלשתית כבודה – והיא שהיתה מושלת בכיפה בבית.


*

זה מכבר היה שמשון מטפס ועולה בהר ללא דרך ואפילו ללא שבילים; הגבעות באיזור זה אף שלא היו גבוהות תלולות היו ומכוסות שיחי ברקנים. משהגיע לפסגה שטוחה הביט על סביבותיו. משמאלו, במרחק של כמאה פסיעות, נגלה לפניו מיתלול ומעליו תאנה בודדת שרופת ברק. “שם” – פלט בלחש, הסיר כובעו, פשט אדרתו, הוציא את החרב מחגורתו ולראשונה מאז יצא לדרך הפכה בידיו פעמים מספר; סוף סוף שלף את הלהב מנדן העץ המצובע ססגונית. בהיסוס ובידיים לא אמונות נפנף כמה פעמים באוויר בצעצוע זה, שכמעט לא הכירו; לאחר מכן נתן מבט בשמש ואמר בלבו: “עוד היום גדול”. ובעוד ידו אינה מרפה מן החרב, שם פעמיו אל המיתלול, משתדל כל כולו שלא להשמיע קול ולא לרשרש בשבטיהם הגמישים של שיחי האטד.

למטה במיתלול השתרע ערוץ עמוק וצר; קצהו האחד נסתיים בנקיק סלע והאחר היה אטום: כאן, מתחת לצוקי אבן חול תחוחה, נגלה לעין פתח של מערה. במרחק כשלושים צעדים מן המערה, מתחת לעץ, התגולל שלד של גדי, שגירמוהו כנראה לא מכבר אך לא עד כלה: הראש והצואר לא נפגעו. מן הצואר אל העץ נתמשך חבל. שמעון הניד ראשו כמי שדעתו נוחה ממראה עיניו והתחיל עוסק בהכנות אחרונות. התיר מחגורתו את הארנק שהיה עכשיו ריק לגמר, והניחו מתחת לשיחים; אולם לאחר שנמלך בדעתן פתחו ושלה שקיק קטן מתוכו. בזהירות, עם שהוא סותם את נחיריו, בדק את תכולתו – אבקה כהה שחוקה עד דק. בקפידה רבה גולל את קצות השקיק ותחבו בחגורתו. לאחר מכן קרב בחשאי, כמתגנב, אל אבן גדולה, שגבהה הגיע עד לכתפיו ומקומה בחצי הדרך שבין העץ לבין המערה. ברפרוף נגע בקצה האבן, כמשענת־מה ליד שמאלו, בקלילות מפתיעה לגבי קומתו עלה עליה בקפיצת כורע על שתי ברכיו. בו ברגע קם בזריזות על רגליו ושאג במלוא עצמת גרונו כך שההד ענה לו מכל העברים:

– צא!

שום יצור לא יצא מן המערה, אולם בתוך הדממה, מבעד לזמזום החרקים, שעטו על הגדי, חש שמשון, בוודאות שאינה ניתנת לערעור, בנוכחות האלם של החיה. אפילו נדמה, שמבעד לריחות העשבים הלחים, הדם הקרוש, מק ראשית הרקב, שפשה בבשר, ואפלוליתה התחובה של המערה, מזדחל לקראתו סילון דק של זיעת חתול חמה. נתן חרבו מימינו לשמאלו ובזריזות מופלאה הטיל רסיס גדול אל תוך המערה; מישהו נתנהם במעומעם ותו לא.

– צא! ולא אגרשך בעשן! – הרעים שמשון בקולו.

מיד ראה בתוככי הפתח השחור שתי נקודות ירקרקות מאירות במוארך מלמעלה למטה. הישר אל תוך הרווח שבין שתי הנקודות הטיל את הרסיס השני: שאגה ניחרת של חמת זעם בקעה מן המערה ועל גבי הבליטה הצרה שלפני הפתח הופיע ברדלס. שעה ארוכה נעצו דומם את עיניהם זה בזה; הברדלס ניסה להגיע בלשונו החרוצה אל אותו מקום מעל לחטמו, שפגעה בו האבן, והיה מצליף בזנבו על כתפיו.

אמוץ־אדמדם היה וברוד, חברבורותיו שחורות־זעירות ובראשית כרעיו האחוריים הן התלכדו כמעט לכתם אחד; הכרעיים גונם כמעט אפור וטפריהם דומה ארוכים היו מאצבעותיו של בן־אדם; לשונו פרכסה בפיו, ראשו היה סובב קמעה על צווארו הנטוי, אך עיניו לא משו מן האדם. שוב לא שאג אך נהמתו, שנשמעה עכשיו בבירור, חלחלה בקרבו כהד של רעם המתגלגל ממרחקים.

– פתי – אמר לו שמשון – הלא את הגדי אני קשרתי.

הברדלס העווה פניו ופער לוע, שרחבו כשיעור שתי כפות יד, אך לא מש ממקומו.

שמשון המשיך:

– אתמול לפנות ערב הבאתי אותו וקשרתיו, כאשר לא היית. למען תשבע ולא תקדים ללכת.

ריטון נתחרחר במעמקי לועו של הברדלס. קול הבאס של אדם זה לא לפי טעמו היה; אלא שעכשיו שבע היה ומיושב בדעתו.

שמשון החל מנפנף בחרבו; מנחת החרב השמיע האוויר שריקות אימים.

– גמרתי אומר להיות לגלב: אומן אני ידי לשלוט בתער זה – ועליך אנסה ראשונה, קפוץ!

פתאום הסיט הברדלס את ראשו הצדה; הוא אסף את טפריו ועל פי ריצודי השרירים תחת לעורו הבחין שמשון שהחיה מתכוונת פשוט לצאת מן הערוץ.

– לברוח? – שאג עליה בקולו. השליך את חרבו ונטל אבן. אולם עוד לפני שהגיעה ליעודה האבן שהועפה, נענתה החיה לאתגר: אף היא פרצה בשאגה. מן הבליטה שעמדה עליה צללה באוויר ובלי שפסעה פסיעה אחת על הקרקע צפה ועמדה על סלעו של שמשון. שמשון כמעט לא הספיק – אך בכל זאת הספיק – להרים את חרבו, הטיחה לקראת אדמימותו של לוע חשוף מלתעות ובכל כוחו הצניחה מלמעלה למטה, אלא שלא מנוסה היה במלאכה זו – הברדלס נשתרבט בכל גופו ונרתע הצדה. המכה פגעה בכתפו, מרחק ניכר למטה מן המטרה שנתכוון אליה שמשון, ורק קציה של החרב נגעה בחיה, ואף זאת במצודד ובמחצית עצמתה של התנופה. אף־על־פי־כן היתה זו מהלומה של איש רב־אייל. יללה פרצה מפיו של הברדלס, הוא גלש מן הצוק אל הקרקע ורבץ עליה, ראשו מורם ולועו פולט געיות־שאגות בזו אחר זו. שמשון ראהו מתקין עצמו לזינוק חדש.

– כלי אין חפץ בו השעשוע הזה – סח לברדלס ופניו הפיקו שאט־נפש מאין כמוהו – טובה לי ממנו דרכי מימים ימימה.

הטיח את החרב הרחק אל תוך הערוץ, צמצם עצמו ונתכווץ כפקעת כל כולו דרוך לזינוק. כהרף עין הזדקף הברדלס על כרעיו האחוריים והגביה את הקדמיים; בו ברגע שלף שמשון מחגורתו את השקיק ובזריזות ניער את האבקה הישר אל עיניו של הברדלס. ריח־חרדל, צורב־מגרה פשט בחלל; הברדלס נתיילל ובסנווריו חבט בשתי טלפיו לפניו, אך שמשון כבר חלף ביעף בגובה רב מעל לראשו; בעודו באוויר התהפך כך שבצנחו יהיו פניו מופנות כלפי חיה, ומשבא במגע עם הקרקע השתער עליה כהרף עין ונחת על גבה. מכאן ואילך היה זה עניין שהורגל בו מתמול שלשום, ובאין חרב המכבידה עליו, אף פשוט בתכלית. השחיל ידיו מתחת לבתי השחי של הברדלס ושילבן על ערפו: את רגליו נתן בין כרעיו האחוריים, וכל אחד מן הכרעיים, כמעט סמוך לירך, הלחיץ בין כיפופי ארכובותיו. את מעשהו עשה במהירות וביד אמונה, ואף־על־פי־כן לא הכל עלה יפה בבת אחת: בגפו הקדמי השמאלי הספיק הברדלס לבעוט אחורנית, ואך בקושי השכיל שמשון לתפוס בעוד מועד בכף ידו את ראשיתו של הטלף המטופר; שעה ארוכה נאלץ בזהירות לסובב את מרפקו עד שהגיע אל בית השחי; ומשהגיע העתיק במהירות הבזק את שמאלו אל ערפו של הברדלס ובמהודק שילב אצבעותיו באצבעות ימינו. חלקן של הרגליים לא שפר עליהן: הברדלס עלה בידו לרטש את סבכו הימני של שמשון. עכשיו התגוללו שניהם על הקרקע – מתעטשים, שואגים מייללים עד כי נבצר ביב משום אדם להבדיל בין קולו של זה לקולו של זה; אולם הברדלס שוב לא היה בכוחו לעולל מאומה: נועץ היה טפריו באוויר, מכה בו מכות אין שחר ומפזר – מעשה מזרקה – רגבי עפר לכל העברים. אותה שעה דומה היה להפליא לחתלתול, שקשרו רעשן בזנבו. נהמתו הפכה בהדרגה משאגת אימה לזעקת כאב: לאט לאט היה שמשון עוקר מפרקי השכם את גפיה הקדמיים של החיה עם שהיה מפשק את מרפקיו שלו וגורר כלפי מטה – גרור והחלק על גבה של החיה את כפות ידיו המשולבות. פעולה זו ארכה זמן רב. לבסוף נשמע הצליל המיוחד של פרקים מתפצחים והברדלס נזדעק באותה שועת אימים, הבוקעת מגרונה של כל חיה גדולה מעצמת אחרון יסוריה – ושוב אין להבחין מה טיבו של בעל חיים זה. כרעיה הקדמיים ניטלטלו באוויר משל תפורים היו; שוב הזדקפה על האחוריים, שוב נסתה להרביץ עצמה על גבה, כדי למעך את השטן שאכפה, אך אצבעותיו של שמשון חנקו כבר משני הצדדים את צווארה. עד מהרה נדמו השאגה והיללה גם יחד; נשמעו רק חרחורי הגסיסה של חיה נחנקת, נחרורי אימים של אדם מתנשם בפה קפוץ וחבטות קצובות־קהות של זנב ארוך.

משסיים שמשון את מלאכתו הזדקף, מישש את סבכו המרוטש והלך ליטול את חרבו ואת ארנקו, צולע מעט על ירכו. את החרב אסף אי־שם בסבך, הניחה על שתי כפות ידיו ונשאה חזרה אל הברדלס, עיניו סוקרות את ברק הלהב על פיתוחיו ושפתו התחתונה משורבבת דרך זלזול גמור.

באזני הברדלס חיווה דעתו לאמור:

– לשוא גנבתיה, גם אם אשיבנה לא ידאב לבי.

השמש כבר הגביה עצמו במסלולו על פני הרקיע.

– איחרתי – סח לברדלס – בחפץ לב הייתי לוקח את עורך אך הזמן קצר. עוד מעט יקיצו השיכורים האלה.

והוא שם פעמיו לשוב בדרך שבא, ובלכתו אסף את אדרתו, את כובעו ואת נדנה של החרב. עד מהרה נמצא שוב עומד ליד הבריכה – איש לא היה שם; טבל במים עד ברכיו – פצעיו הציקו לו בכאב עמום – ומיד הזדרז להמשיך בדרכו. בבתי הפלשתים כבר טרודים היו העבדים; במפחה הלם הפטיש, נשף המפוח; הפרבר כולו כבר שקוע היה בעיצומה של המולה שרצנית של קשי יום, ובכל הרחובות שוטטו כלבים. לפני גדרה של חצר הזונה מצא את אחד הכושים, הושיט לו את החרב וסח לו:

– מסור נא חלאה זו לחנוש איש עקרון ואמור לו כי נכון אני להתערב עמו עוד הפעם: הוא בחרבו ואני בלעדיה – אני אקרע אזניו מעליו.

שחור העור חשף שיניו בבת־צחוק עליזה, ושמשון פנה לצרעה מפסיע והולך, שורק ומצייץ כדרך העפרוני.



 

4. בין אדם למקום    🔗


נתברר לו למכבוני בן שוני שהגברת הצללפוני היתה מטרוניתה בעלת ממדים, כבת שלושים וחמש, שעדיין לא נס ליחה; על פי מראיה – אם ניטול קני מידות המקובלים בימינו – אי אפשר היה לאמוד את גילה למעלה מחמישים שנה. ביתה ניצב בעיבורה של צרעה, לבדו, ממש סמוך למדרון המוליך אל העמק; ביתר דיוק היה זה לא בית כי אם חווילה מוקפת מבני לואי מכל המינים. בחצר טרודים היו כעשרה משרתים ומשרתות. כשהלוי נעצר על הסף, היתה בעלת הבית סוטרת על לחייו של אחד העבדים, לא כדרך שהנשים חולקות סטירות, אלא במלוא עצמת התנופה ובמלוא רחבה של כף היד, וניכר היה – בחוש השמיעה ובחוש הראייה גם יחד – שהכנעני הגברתן מתרשם כיאות ובכובד ראש. אף מכבודי כך. המתין עד שסיימה ורק לאחר מכן קרב אליה, פלט שיעול נימוסין, הציג את עצמו, ומתוך הסתמכות על שמשון (“את בנך הצדיק פגשתי באחת המשפחות הנכבדות אשר מעבר לעמק, גברתי”) שיטח לפניה את עניינו. הצללפוני סקרה אותו בעיון ובמפורט מכף רגל ועד ראש: גם את החמור סקרה ולא זו בלבד ששקלה בעיניה את האמתחת שעליו, אלא, דומה, אף התירה אותה במבטה. את כל אלה עשתה אך ורק מתוך הרגל של בעלת בית, שכן על פי דרך דיבורו של האורח נתחוור לה מיד שאיש משכיל הוא, ולפיכך אם מציג הוא את עצמו כלוי, הרי יש דברים בגו. לאחר ששאלה אותו מה ששאלה הוליכתו אל מקדשה.

מתחת לכפורת, על גבי רצפה מטוטאת בקפידה, ניצבו על כני אבן פסילים בעלי קומה שונה. הגדול שבהם לא היה גבוה מתינוק בן שלוש, ואלו בין הקטנים היו ממש בובות זעירות. ארכיאולוג בן ימינו היה מקריב את מחצית חייו תמורת שהייה של חצי שעה בזבול אלים זה. הדני מטבעו נע ונד היה ומשחר לטרף בכל מקום. בני דן שוטטו בכל הארץ, רבים שירתו כמלחים ביפו ובדור. לאחר כל שהייה מחוץ לנחלת שבטם ראו, כפי הנראה חובה לעצמם להביא לאשתו של מנוח, הראשונה בנשי בירתם, דבר־מה אלוהי, והאוסף בבית תפילתה שיקף את אמונותיהם של כל בני ארץ כנען, עבר הירדן, המדבר, הלבנון, חוף הים התיכון ואיי אגייאה. היו כאן עשתרות קרניים, עשתרות יונים ועשתרות ערומות, שהלבישון כותנות לכסות את מערומיהן; היתה אלה אחת שהחזיקה צלב בידה ואחת שזקן מסולסל נשתלשל לה מסנטרה; אלון שזנבו זנב דג; שנים־שלושה פסילים שרגליהם רגלי תיש ואזניהם וקרניהם מחודדות; עגל מצופה זהב, שציפויו נתקלף, ורסיס של תרשיש תקוע במצחו; גבר שמן ישוב על כנו, כרסו תפוחה וערומה ולסתות ענק בגולגלתו, שמידותיה גדולות לאין שיעור לעומת גופו; נערה עשויה שנהב, מלאכת מחשבת מרהיבת עין, שכנפיים לה מאחוריה ושערה סתור וגולש על כתפיה; קוף מטיל אימה שחבל טבורו שקוע בקרקע; פסל שראשו נץ; פסל העומד על רגל אחת וזנבו דמוי עלוקה; דרקונים ונחשים; אדם למחצה, קיווץ ומכוסה קשקשים, שפניו נטולות עיניים, אך עין ענק נתונה בחזהו; שני גברים יפי תואר, מעשה ידי אמן ממדינות הים, שסינורי צמר מחפים על פגיעתם הרעה בכללי הצניעות; אישונים זעירים, שעוקצי יתושים בפיותיהם. על כן מיוחד, עטופי סדיני משי ועורות ברדלסים לנוי; ניצבו תרפי הבית מעשה ידי חרש מן הילידים – עבודת יד גסה – ומספרם שבעה: שני גברים ושתי נשים עשויים טיט אדום, ועוד שני גברים ואשה אחת עשויים אבן; אחד מגברי האבן חבש בראשו משהו מעין שק ממולא עד אפקיעה, שהיה משתלשל ויורד אל גבו – כפי הנראה גילם זה את רעמת הנזיר. על אותו כן, ממש במרכזו, התנוסס גליל מוזהב, שקומתו הגיעה עד לברכו של אדם מבוגר, וגולת כותרתו כמין חרוט מעוגל. בעצם קדקדו של החרוט שובצה מרגלית גדולה למדי ובחלקו הקדמי של הגליל נשתרבבה מחרוזת אבנים צבעוניות. בדחילו ורחימו נגע הלוי במחרוזת בשתי אצבעותיו, לאחר שעטפן תחילה באחד משולי אדרתו, ושפתיו דובבו פסוקי השבעה מסובכת.

לא יצאה שעה ארוכה והשניים הגיעו לידי עמק השווה: הוסכם ביניהם על מקום לינה ועל מזונותיו של הלוי וכן על כמות הטלאים, הגדיים והיונים, שיסופקו לעבוד הקודש שלוש פעמים בשנה. הותנה שהקרבנות יוקרבו אך ורק ליהוה, לפני גליל הזהב, ושאר קוני שמים וארץ יצטרכו להסתפק בתפילות; בשר הקרבנות ייחשב כהכנסתו של הכוהן, ואילו העורות יוחזרו לבעלת הבית. מלבד עבודת הקודש התחייב הלוי לנהל רישום של מאורעות, הנוגעים לביתו של מנוח, וביחוד כל הכרוך בבנו.

דומה היה שהצללפוני היתה גאה מאד בבנה, אלא שבתיאורה כמעט שלא היה דומה לאותו שמשון שראהו אמש בתמנתה. בנה – עלם שתקן, אטי ומסורבל בהליכותיו; לעולם אין הוא מחייך, פרט אולי לפגישותיו עם אביו, שהוא אוהבו ומוקירו עד מאד, אף שקומתו של זה אינה מגיעה אפילו עד לבית שחיו.

לא איש כשמשון ישלח ידו במלאכת עבודה; מתרחק הוא מבני הנעורים, משני המינים, שבקרב השכנים. את יומו מבלה הוא ביחידות, שרוע על החול לד הבאר שבבקעה, ואת ערביו בשער העיר – מאזין לשיחותיהם של הזקנים. תכופות יוצא הוא מן העיר, אינו מגיד לאן הולך, אך תמיד קובע מועד לשובו ומקפיד לשוב בו במועד; יש שמביא הוא עמו – כפי הנראה לאחר ציד – עור של צבי או של חיית פרא. מרבה לאכול, אך אינו שותה, כמובן, דבר פרט למים וחלב. בחור טוב הוא, צנוע וירא אלהים; נשי צרעה כולן מקנאות באמו יולדתו; כל הנערות נותנות בו עיניהן אבל אף אחת לא ימלאנה לבה לפתוח בשיחה עמו. בילדותו הרבה לגרום קשיים; חובל היה בילדים על ימין ועל שמאל: מדי יום ביומו היו באות במרוצה שכנות – משבט דן ומבנות הילידים – מייללות ומתלוננות על מעשי גבורתו ומובילות את ילדיהן בידיהן (יש שהיה צורך לשאתם בזרועותיהן): זה חבורות מתחת לעיניו וזה חטמו מעוך, זה שיניו החסר מרובה בהן על המלא וזה ידו או רגלו נקועה. היא, הצללפוני, ניסתה להלקותו (מנוח עצמו לא יצלח למלאכה זו), אלא שיום אחד, בעודו בן עשר, נטל ממנה בנחת את השבט, גרפה בזרועותיו, נשאה אל החדר והניחה שם על יצועה בלי שהוציא מלה מפיו – רק התבונן בה בעין בוחנת, ומבט זה נטל ממנה כל רצון להשפיע להבא על התנהגותו. אולם לאחר מקרה זה, חדל מעלילותיו בצרעה, ומאז נוהג הוא לפעמים לעזוב את ביתו. עד מהרה נמסר להוריו, שעכשיו מתרועע הוא עם נערי הפלשתים בישובים השוכנים בדרך לתמנתה, ואף בהם חובט הוא ללא רחם; אך לא כילדי העברים הם: בשלוות נפש נושאים את חבורותיהם, אינם נעלבים ואינם שולחים את אמהותיהם להתלונן – והתנהגותם זו יש בה משום יתרון שבנוחיות לגבי המשפחה. אם כי, מצד שני, היה הנער חוזר לפעמים ממסעותיו אלה והוא צולע על ירכו או שמצחו פרחו בו חבורות ארגמן. באורח מוזר – אכן שבט משונה הוא הפלשתים הללו – קטטות אלה אך חיזקו את הידידות בינו לבין הנוער שלהם; ועכשיו קשרים הדוקים לו לשמשון עם טובי המשפחות שבתמנתה ואפילו בגזר.

– אמת נכון הדבר – החרה מכבוני אחריה – במו עיני ראיתי זאת. עלם חמודות, איש רעים להתרועע, אכן, בך בחר ואותך קידש אלהים מכל נשי דן, הצללפוני. פרי בטנך – פתח תקוה הוא למעיין ישועה לכל שבט דן.

היא החרישה שעה קלה; לאחר מכן הנמיכה קולה וענתה:

– אולי לכל ישראל. אני עצמי בת יהודה הנני, מולדתי – תקוע. מה הוא דן? הדל בשבטים. נחלתו – מעט מזעיר, בניו רבים צר המקום מהכילם. מדי שנה בשנה יתאספו פה בצרעה זקני השבט לטכס עצה: אנה נלך ולאן נפנה? להג אין קץ ותושיה אין. מחרתיים שוב יתקבצו לאספה כזאת – אזניך תשמענה. פחת השבטים דן. שם קינו בשולי אדמת ישראל כעדת אביונים על סף בית עשירים. לא למען דן שלח לי יהוה בן אשר כזה.

ועם שהנמיכה קולה עוד יותר השיחה ללוי את אשר אירע בדיוק תשעה חדשים לפני לידתו של שמשון. היתה זו בדרך כלל שנת פלאות ואימים; עד היום זכורה היא בכל רחבי כנען. בצהרי יום נרעדה הארץ ובתים התמוטטו ונפלו. זמן מה לאחר זאת נגלה לעיניה אחד פלאי – קומתו כענק ומראהו כאיש אלהים – על יד הבאר שבעמק, השכם בבוקר בטרם יעלה השחר. בלילה ההוא נדדה שנתה, מחנק שרר באויר: היא חמקה מן הבית וירדה אל הבאר, ובידה דלי לשפוך מים על בשרה. צעירה מאד היתה בימים ההם ולא אחת עשתה מעשים תמוהים. ממעבה הסבך הופיע האלמוני: קולו כקול הרוח המאווש בעלווה, שיגו ושיחו אינו דומה לדיבורם של אנשי המקום – אף אין היא זוכרת מה היו המלים אשר הגה בפיו. ראשה סחרחר, לבה עמד מדפוק; נתחוור לה שיהוה בכבודו ובעצמו מתייחד עמה וחושיה אבדו לה. כשהתעשתה נגוז כבר המלאך, אך בתודעתה נצטלצלו דברי הנבואה שלחש לה, כפי הנראה, ברגעי עלפונה, לאמור: עבד אלהים – גדול ונשגב – יהיה בנה. כל עוד נפשה בה רצה וטיפסה אל ההר, העירה את בעלה, ובעוד מגירה דמעותיה על ברכיו, השיחה לו את הכל. שעה ארוכה החריש מנוח ובידו ליטף את ראשה; שתיקתו הדאיגה אותה – חוששת היתה שמא אין הוא מרוצה מן הנבואה, שמא התערבות זו של כוח שלא מן העולם הזה בחיי משפחתם מטילה עליו אימה; לפיכך שאלה:

– האומנם לא תאבה כי בן מנוח יושיע את העם?

אז השיב לה:

– מטיב היה המלאך לעשות לו בא אחרי לדתך את הבן – ולא לפני כן – אלי ולא אליך והיה אומר לנו דבר דבור על אפניו.

אותה שעה התרעמה עליו ובאה במריבה עמו, ואלו הוא קרא את עבדו האהוב ושניהם יצאו את הבית ולא חזרו בכל אותו הלילה וביום שלאחריו. רק בחצות הליל השני שב מנוח לבדו, והוא עייף ויגע ורעב, בגדיו קרועים לגזרים, פניו שותתים דם ובפיו סיפור על שודדים שהתנפלו עליהם – אותו פצעו ואת העבד הרגו.

ענתה לו הצללפוני ואמרה:

– אצבע יהוה היא כי לא עלץ לבך על המופת אשר נתן לך.

אז השלימו זו עם זה, ובלילה ההוא הורה בנם בעדנה רבה.

בשעה שהשיחה הצללפוני בחצי־קול מעשה זה שהיה, היו פניה חיוורות עד מאוד; היתה מביטה הישר נכחה, עיניה נצנצו בברק מוזר לאורו הקלוש של מקדשה וכמה פעמים נתרטטו כתפיה. ניכר היה כי בלב ונפש מאמינה היא בכל מלה שיצאה לא רק מפיו של המלאך כי אם גם מפיה שלה. מכבוני האזין לה עם שראשו מוטה הצדה ורק פעם אחת נתן בה מבט במלוכסן מבט נוקב וחודר, ומבעד לקמטיה ועורה, שהיה עתה נוקשה וגס, ראה שבנעוריה היתה ודאי אשה זו יפת תואר; לאחר מכן נעץ עיניו בתקרה ושוב לא המישן ממנה. משסיימה עמד על הצורך לומר דבר מה ההולם את המסופר ולאחר שנד בראשו ענה ואנה נענה לאמור:

– לא יחיד הוא המקרה אשר קרך, גברתי, והדברים ידועים גם ידועים. אף מבין אני לרעו של אישך, נשוא הפנים; מלאך כי יבוא אל אם בטרם ההרה ללדת, אות הוא כי דאגה נכונה לעם ולמשפחה. אולם אם גזר אלהים אומר כי המשא הנכבד הזה בין כתפיכם ישכון – שאוהו בלב שמח ובנפש גאה.

לאחר מכן סעד מכבוני את לבו והלך לתור את צרעה. העיירה קטנה היתה ודלה מתמנתה; גם כאן הצטופפו הילידים בעיבורה של הקריה, אולם אף בחלקו המרכזי, שם התגוררו הדנים, עשו הבתים, פרט לכמה יוצאים מן הכלל, רושם של בקתות. בדרך כלל לא נתקבל כאן הרושם של שני עולמות – המנצח והמוכנע – המנותקים זה מזה. ברחובות שיחקו בתופסת ילדי דן עם ילדי הכנענים, שניתן היה להכירם על פי עיניהם הבולטות ושפתיהם10 העבות. הנשים בנות שני העמים לבשו בגדים כמעט זהים – אלו ואלו מרושלות היו באותה המידה – והיו נושאות ונותנות או מריבות ביניהן ללא שמץ של התנשאות מכאן ונחיתות מכאן. גברים לא נראו בחוצות – הם יצאו לעבוד בשדות ובכרמים. אף־על־פי־כן חיפש מכבוני ומצא כמה חנוונים ושיווק להם, לאחר התמקחות מפורטת, חלק ניכר מסחורותיו, מהן שנרכשו כדת וכדין ומהן שזכה בהן באותו לילה.


* * * * *

משחזר אל ביתה של הצללפוני מצא בו הן את שמשון והן את מנוח. מנוח אדם מצוחצח היה, נמוך קומה ודל בשר; צלקת מימים עברו טבועה במצחו ומראהו כמעט כשל איש בא בימים; היה מסביר פניו לבריות אך לא מעורב עמם.

כמארח בעל נימוסים שאל את מכבוני על מוצאו ומבואו, אך לא הזכיר את המקדש – כפי הנראה עניינים אלה לא העסיקוהו; משקיבל תשובות על שאלותיו נד בראשו, סר הצידה ופתח בשיחה ערה וידידותית עם בנו. שמשון הקשיב רב קשב, אך משיב היה קצרות – הן או לאו – או במנוד ראש בלבד. מדבריה של אמו כבר השכיל מכבוני בן שוני ללמוד שתיש, מיודעו מליל אמש, והנזיר הצעיר מצרעה שני אישים הם השונים זה מזה תכלית שינוי; אף־על־פי־כן דומה היה כי לא ייאמן אם יסופר שעל גבי בלורית זו, שהיתה היום מסורקת למשעי וקלועה מחדש מחלפות מחלפות, היה הלילה חבוש כובע נוצות מנומר, ושפתיים קמוצות אלה אך אמש נתעוותו בצחוק גדול, ירו דברי חידודים שנונים והטיחו חרפות וגידופים. אולם, עוד בימי ילדותו חרת מכבוני בן שוני על לוח לבו את הכלל הגדול של חיי אישים המשתייכים למעמד הכהונה: “לא תכניס ראשך בעניני רעך”. לפיכך בירך את שמשון לשלום כמעט כמו שמברכים אדם שאין מכירים אותו.

משנטה היום לערוב, החל הלוי במילוי תפקידו. הצללפוני הזמינה לחגיגה כמה שכנים, מרמי המעלה שבהם; כולם באו ברצון, שכן בכל מקום עברה כבר השמועה בדבר הידעוני נבון הלחש. המארחים והאורחים ישבו בחצר לפני הגנונות. אחריהם נתקבצו בצוותא כל עבדי בית מנוח. עוד קודם לכן הקים הלוי מזבח קטן, בתבנית של קוביה, לפני גליל הזהב והתרפים. הוא לבש חלוק לבן וארוך; בזריזות יתרה מלק צואריהן של שני יונים; במחווה גנדרנית התיז את ראשיהן עם שהוא זוקף את הזרת בימינו ובשמאלו; את הדם היזה מעל למזבח וסביבו; כללו של דבר, הוכיח בעליל כי אכן אמונות ידיו במלאכת הקודש. השבעותיו אף הן עשו רושם אדיר – היו בהן הרבה מלים בלתי מובנות בלשונות שונות – וזמרתו הרטיטה לבבות. בין תפילה לתפילה היה מקיף את המזבח בתנועות קצובות, גוהר לפני הפסילים וסוגד להם. לסיום הטקס נשא תחינה מיוחדת על ענייני המקום ופניו אל הגליל המוזהב; אותה שעה ציינו המאזינים מתוך יראת כבוד ראויה, שאין הוא נוקב בשם יהוה – שמוע שמעו כי אמנם כך ולא אחרת נוהגים לויים של ממש.

אדוני – נשא קולו מכבוני בן שוני ספק בדיבור ספק בזמרה – אתה הוא המלך במקום הזה ומסביבך כל התרפים אשר בבית: אך בפינות, במרחק־מה מאפודך, נקבצו מקנאיך, אלוהי מואב ואלוהי כפתור וכנען וחת וכוש ומצרים. בל יחר לך, אדוני, כי עוד לא מלאו ימיהם ועדיין משול ימשול אֵל אֶל בנחלתו. הארך נא אפך, אל גדול וקנא: כי הנה ימים באים ועמך, כחול המשתרך מפרץ אשר נבעה בהר, יפשוט על כל רחבי הארץ; ביום ההוא אדוני אחד תהייה ולא יהיו אלהים זולתך אתה.

בדומיה נשמע צליל, שנפלט מפיה של הצללפוני – ספק גניחה ספק לחישה. הלוי המשיך:

– משוך חסדך, האביר באלים, על העיר הזאת ועל בני שבט דן עבדיך; שלח ברכה ביבוליהם ושים שלום במושבותיהם והעבר מהם מלחמה וחולי. האר נא פניך גם אל אנשי הבית הזה, אל מנוח בן אלון עבדך אשר חכמתו עמוקה כתהום ותבונתו כקול דממה דקה וסוד אלוה ישמור ברוח נמוכה; אל אמתך הצללפוני, בת גזרי מתקוע, אשר בנחלת יהודה, אשה, אשר לבבה יקוד־אש לעבדך באורחות פלא, מסילות לא דרכה בהן רגל אנוש. ואל בנה העלם אשר בכתפיו יצוקה נחושת וזרוע עוזו כה אדירה עד כי ידמה כי לא לב אחד בחזהו כי אם שניים, – על שמשון, הנזיר אשר לך, תן עיניך בחן וברחמים ועזרהו לשאת את משא חייו הכפולים בעיתם ובמקומם – אלה ואלה חיי קודש לך, תהילה ותפארת לשמך הגדול.

לאחר מכן הזכיר ליהוה את לידתו של שמשון, כדרך שנוהגים לספר את קורות הימים. איש אלהים בא אל האשה ויאמר לה: הנך הרה וילדת בן. ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה. ויקם וילך מנוח אחרי אשתו ויבוא אל האיש. ויקח מנוח גדי עזים ומנחה ויעל על הצור ליהוה; ויעל המלאך בלהב המזבח.

גם את תולדות ימי שחרותו של הנזיר הצעיר תיאר הלוי לפני יהוה על סמך הנתונים, שנמסרו לו לפני שעה קלה מפי אמו: ויגדל הנער ויברכהו יהוה. ותחל רוח יהוה לפעמו… בתחילה רק במחנה דן, ולבסוף גם מעבר לתחום זה, בין צרעה ובין אשתאול, ואפילו עד תמנתה עצמה פעמתו הרוח.


 

5. העצרת    🔗

צרעה כולה מוקפת חומת אבנים היתה; והחומה לאו דוקא מרשימה, גובהה ועביה שונה ממקום למקום: כמה בתים, ביניהם ביתה של הצללפוני, היו צמודים אליה ומוצא פרטי להם אל מחוץ לחומה. השער הראשי נמצא אז קרוב לצדה הדרומי־מזרחי של העיר, ולפניו השתרעה כיכר רחבת ידיים לא מרוצפת. כאן נתכנסו הזקנים לאספתם. כל מושבות דן שלחו את ציריהם. מלבד הזקנים, שהיו אישים באים בימים ששערם שיבה, הגיע הנה עם רב ממינים שונים ומשונים: שרי צבא, ציידים, נציגות מלחים מיפו, כמה עשרות ארחי פרחי, סומים ושאר קבצנים ואביונים. כתריסר פוחחים סתורי שיער כמעט ערומים לגמרי וכחושים עד להפליא עמדו פרושים מן הציבור; ראש וראשון להם היה זקן צרחן ורגזני, והשאר כמעט נערים; הקהל היה מדיר עצמו מהם, שכן עוד בהשכמת הבוקר חבלו במישהו ואין יודעים על מה ולמה; זאת ועוד: אחד מן החבורה נתקף בכיכר במחלת הנכפים, וכל השאר הקיפוהו בשעת התקף וזימרו זמירותיהם עם שהם מכרכרים במקום עומדם. היתה זו כנופיה של סגפנים פושטי יד, שהיו קרויים בשם “נביאים”, ומשכנם היה באחת המערות אי־שם בקרבת מודיעין. איש לא ידע בדיוק מה רצונם, וכל מגע עמם היה בבחינת מעשה לא ייעשה הכרוך בסכנה, אם כי נדבות היו מעניקים להם בחפץ לב. אנשי מלחמה הביאו את נושאי כליהם; כמה זקנים וכמעט כל הקבצנים באו עם נשיהם וילדיהם. הכיכר שליד השער מלא היתה מפה לפה.

לא נתחם תחום ברור בין משתתפי הכנס לבין הצופים מן החוץ; פשוט, כל מי שהיה מבוגר יותר או מי שממדיו גדולים יותר ומראהו אומר יתר כבוד ישוב היה על הקרקע או שעמד בקרבה יתרה אל המרכז: השאר הצטופפו סביבם. הנערים, כמנהגו של עולם, השתלשלו מגגותיהן של הבקתות הסמוכות כאשכולות ענבים מעצי הגפן; מהם טיפסו ועלו על החומה או על השער. את המעגל החיצוני היוו הנשים – נשי צרעה ונשים זרות; אולם בהצבעה, כלומר בריטון ובצעקה, נטלו חלק על בסיס של שויון יחד עם הקהל כולו.

רבים היו בכיכר גם הילידים מתושבי צרעה; על פי מיקומם, תנוחותיהם ומצב רוחם יכול היה כל מי שנתברך בטביעת11 עין להרכיב את כל תמונת יחסי הגומלין שבין שני הגזעים. רובם נתקהלו בריחוק־מה, באחת מפינות הכיכר – לא מתוך הרחק מופגן, אלא כסקרנים, שאינם להוטים להיות טרדנים. אולם במעגל נשי דן ניתן היה להבחין בכמה צדודיות כנעניות מובהקות: אלה היו נשים שניות ושלישיות, פילגשים, חותנות, גיסות, – שבישרו את ראשית מיסוסו של גזע ילידים קל־דעת בדמו החריף והסמיך של מיישב קודר. תהליך זה אך זה עתה התחיל; נשים אלו עדיין לא הרגישו כמי שעושה כבתוך שלו, לא צרחו יחד עם השאר ואפילו בקרב הקהל השתדלו להתחכך זו בזו; אלא שנשי דן עצמן לא הבדילון לטובה או לרעה, ובכלל איש לא נתן דעתו במיוחד על בני הגוי האחר. ברור היה כי הבריות נתרגלו אלו לאלו, הסכינו לאותה מידה מדויקת של קרבה ושל ניכור, שקבעו לעצמם, וכי אין זו אלא תקופת ביניים שבמעבר, שאין מרגישים בו, כיוון שאינו מלווה חבלי מעבר.

הכינוס נפתח בטקס: מכבוני בן שוני זבח טלה ושעה ארוכה נתן קולו בתפילה. קהל הנאספים עקב בדריכות אחר מיומנותו, והזקנים נדו בראשיהם לאות הסכמה ונחת רוח. את חרדת הקודש הפר במקצת מנהיגם של הנביאים, שהיה פולט ללא הרף צווחות רוגזה מפיו, כפי הנראה, מתוך שהיה מתקומם כנגד הפולחן האלילי, שהיה גלוי לעין כל; אך כיוון שאיש לא סייע בידו ולא הפריעו, ניתן היה, אחרי ככלות הכל, לקבל את צווחותיו אף כמין ליווי, מעין חרוז תקבולת לפסוקיו של הלוי – ייתכן שאמנם הבינוהו רוב באי העצרת.

מיד לאחר תפילת הטקס הוחל בשיחות. סדר קבוע לא היה, איש לא ביקש רשות דיבור, כיוון שלא היה מי שיתן רשות זו; אף־על־פי־כן, שררה כאן אותה משמעת טבעית שבריבוי ניכר היה, שקהל הנאספים רוצה לשמוע רק את דברים של הזקנים והנודעים. הראשון נשא דברו זקן אילון, גבר כבן ששים שנה שעוד כוחו במתניו; נשען היה על כידון שקצהו עשוי קרן תיש. כל נאומו מוקדש היה לנושא אחד: תלונות על מצוקת הקרקע. כמעט כל משפט שיצא מפיו היה הקהל מחרה אחריו אם בגניחות ואם בקריאות עידוד.

– כאסופי בין השבטים דן – דיבר הזקן – העובד את אדמתו אין ידו משגת להפריש נחלה לבנו, אף אם כלתו סוררת וחמותה לא תוכל דברה לשלום. מחרשה במחרשה נגעה; לא יעבור קציר מבלי אשר ילין איכר על שכנו כי הסיג את גבולו, ולא אחת תהיה יד איש ברעהו עד רצחו נפש. הרועה אין מרעה לעדרו והשגר היה למארת אלהים תחת אשר לברכה יהיה; בני הנעורים אשר באיילון אל בנימין ילכו – ואף אל היבוסים – להימכר ממכרת עבד; אכן, ממכרת עבד וגם רעה חולה מזו: לקשי יום ולשכירי לילה יהיו, כבני בלי שם אשר אין גואל לנפשם ואין מחסה לראשם. עוד מעט ואח על אחיו יקום בארץ דן, אשה תתהלל לפני רעותה: “שני עוללים חנקתי בשנתי, ואַת רק אחד חנקת”. לא ירחק היום וצעירי האצילים אשר בבנימין לא עוד יחטפו את נערותינו – האמהות במו ידיהן את בנותיהן אל השוק אשר בגבעה תובלנה.

הנשים שבקהל נאנקו והלמו באגרופיהן על שדיהן והלוי תמה בלבו: אכן פראי אדם הם, אך לשונם מדברת צחות.

הנואם השני היה ממודיעין; הוא קבל מרה על רום לבו של השכן היהיר אפרים.

– בני אפרים גאים בפיתוחי הציצים אשר בראשי העמודים התומכים את הגגות בשכם, בגלגל ובשילה; גאים ברקמה אשר על כתנות הצמר הדק העוטות את נשיהם ועל העגילים אשר תצילנה באזניהן. כמו לו הם מלבם בדו ובידיהם עשו את כל החיל הזה; הן ידענו גם ידענו כי את מנהג דור ראו וכמעשיה עשו – והם עצמם בארצם אין משפט, וכל עיר מעריהם מדי שנה בשנה זקן אחר יהיה לה לראש. אבל אדמה להם ככל אשר תאבה נפשם, ואין לה גבול צפונה וקדמה; מכפר אחד אל משנהו מהלך יום תמים; בארותיהם אינן עמוקות ובנחליהם מים זורמים כל ימות השנה. אך בבוא שפל בן עמירב לבקשם כי ימכרו לו חלקת שדה בקרבת תמנת סרח, השיבו פניו ריקם וגם לעגו לו לאמור: “אין לנו חפץ בפראים על אדמת אפרים”.

הפעם חלף בקרב הגברים קול מעומעם של ריגון זועם, ומנהיג הנביאים פרץ בצעקה: – אפרים ימק בזימתו.

מתוך הקהל ענה מישהו לעומתו:

– טוב להימוק במרחב מלהיחנק בכלא כמונו.

הופיעו עוד כמה זקנים, אך כולם חזרו על אותם הדברים. הטינה כלפי שכנים עשירים, עתירי אדמות, בנימין ואפרים, בקעה מתוך הנאומים אפשר ביתר שאת מאשר המרירות בשל הדחקות של דן עצמו. סוחר צנום סיפר שכל אורחה, אשר יוצאת מדן ואשר שמה פניה אל דן, אין לה מעבר לא סמוך לשכם ולא מאחורי איילון: אם לא ישדדוה, יגבו ממנה מס שלא תוכל לעמוד בו. ולפיכך הרבה יותר כדאי לנחות את הגמלים דרך ארץ פלשתים: סדר שורר שם, בכל עיר משמרות, שיעור המכס והשוחד נקבע אחת לתמיד – והסוחר יערוך את חשבונו. לעומתו היה מגדף את הפלשתים בחריפות ובגסות ומשפיע עליהם ניבול פה עבדקן פוחח ושזוף, ספן מיפו. אף על פי שלא השתייך, כמובן, אל האצולה, האזינו לדבריו משום שמוצאו מצרעה היה. שעה ארוכה פלט מפיו צווחות מקוטעות על שבפלשת מרעיבים את שייטי הספינות, דשים את בשרם ומעמיסים על שכמו של כתף אחד משא, שיש בו כדי לחולל חרחור אפילו בגרונו של גמל, הצריח על דברים שהפלשתים משיחים בישראל בכלל, אלא ששנאום זה לא עשה רושם רב; מתוך הקהל צעקו:

– בנימין ואפרים רעים מכפתור.

לאחר הופעה זו נתבלבלו היוצרות. האספה נתפרדה לחבורות, ובכל חבורה דיברו כמה אנשים בעת ובעונה אחת. כל זה לא חרג מתחום סדר היום; מעין הפסקה לשם בירור הלכי הרוחות. ואכן, הלך הרוח נעשה דחוס; פרצופיהם של הגברים הפיקו זעם קודר, של הנשים – חימה יוקדת; על פני הכיכר נפרשה המולה עוינת של המון נסער, והילידים שבשוליה התחילו מחליפים מבטים ביניהם, מתלחשים ומטכסים עצה שמא יהיה בכך מן התבונה, אם הם ימוגו וייעלמו מעין רואים. פתאום החלה ההמייה שוככת; אל מרכזו של המעגל פסע ישיש מופלג, ששערו כולו שיבה, והוא עצמו תשוש עד אין אונים – שני בניו המבוגרים סייעו בידו לקום ולא חדלו מלתמוך בו משני הצדדים. פיו נטול שיניים היה ודיבורו מגומגם ונקלט בקושי, אף־על־פי־כן הכל כרו אוזן דרוכים להקשיב לו. לאחר כל משפט היה עוצר בדיבורו, כדי שהוא עצמו יוכל להינפש וכדי שלשומעיו העומדים בקרבתו תהא שהות לחזור על דבריו בלחישה למחצה באזניהם של אלה, שנמצאו במרחק ממנו. אולם נאומו קצר ביותר היה.

– אפרים מהתל בנו לאמור: דן ידין. עד אנה בהתאסף עם נכביר מלים על אותם הדברים? בעודי נער לא היו העם מלינים – קמו ועשו מעשה. עתה זקנתי, עיני כהו מראות ובפי אין עצה; אך למה איש מכם, ממאשרי העם אשר מבני הנעורים, לא יאמר נכוחה: כזאת וכזאת עשו!

שעה ארוכה החריש הקהל; אחר־כך שוב הופיע הנואם ממודיעין; היה זה יצור כחוש ורפה אונים, אך כפי הנראה מהיר חימה, וקול צורמני ופולח. מיד הגביה שני אגרופים מעל לראשו ושוב לא הוריד ידיו, כי אם מנופף היה באגרופיו לכל הצדדים. הוא צווח:

– שבטי ישראל רימונו! עשקונו! במה עולה אפרים על דן? על מה ולמה נפלו בחלקו של בנימין כרי המרעה אשר בהרים והיערות אשר מסביב ליריחו? איכה, הצדק? אנשי המלחמה אשר בקרבנו היו לנשים; לקחו להם נשים מבנות עם הארץ המובס והם עצמם היו לעדר צאן המושיט צוואר לרודהו. נשים מושלות בדן – נשים נכריות. אנשי הצפון, בצר להם מצוק רכב צידון, ישלחו אצים אלינו ובפיהם צו אשר ציוותה להם אשה מנשי אפרים: “עלו לנו להילחם את מלחמתנו” – ועוד פניהם זועפות אם לא נחוש לקריאתם במועד כאשר יאבו. ריב כי יפרוץ בין יהודה ובין בנימין על אשר בגבעה פגעו באשת נאפופים מבית לחם, לנו יקרא יהודה לעזרה; ומה הגמול יתנו לנו? כאשר נבקש אדמה, וגם כסך ומקנה במחירה ניתן, מענה אחד בפיהם: פראים אתם, סורו מנו, שלח בן יובל הקשיש, אביהם של שרי שעלבים – גבר אחד הוא בקרבנו ואין בלתו; נכוחות דיבר האיש: רב לנו לדין, לא עת דברים היא, עת לעשות! ומה המעשה אשר נעשה? דבר דבור על אפניו: גדוד אחד ממודיעין – אל גבול אפרים; גדוד אחד מאיילון – בבנימין יתארח. בכוח הזרוע ניקח את אשר לא יתנונו בתוכחת מוסר; נשיב את הגזלה כי לנו היא. עשקונו!

כאן טבע קולו בקריאות העצרת. עוד באמצע נאומו הבינו הכל מה היא מגמת דבריו ומצדדים שונים השמיעו קריאות אהדה, ריקועי רגליים ומחיאות כפיים. בסופו של דבר הפכו כל הקולות שאגה כללית אחת אפילו תינוקות צרחו דבר־מה ואיימו באגרופיהם; ולא עוד אלא שגם הילידים, משראו כי הסער לא כנגדם מתחולל, התעודדו קמעה והחרו בחצי קול אחרי הקהל. דן גילה את שורש הרע וראה את הדרך לישועתו: “עשקונו!” – מילת הקסם מאז ומעולם, אשר מדור לדור זרעה מהומות בקרב העם וגרמה טבח אחים, האירה את נבכי נפשותיהם הם: שם, בעמקי התהום מששת ימי בראשית, מקופל וכרוך סביב עצמו כצמיד פתיל רבץ כוח האיתנים המושל בכיפה על פני תבל – קנאת אח באחיו; עתה זקף ראשו שרבב עוקצו והשמיע לחישת שרף.

אז פרץ אל מרכז המעגל ראש כנופיית הנביאים; ארבעה מחסידיו ליווהו במרוצה ומיד ישבו על הקרקע לרגליו והקיפוהו כארבע רוחות השמים; הם נעצו עינים יוקדות בקהל משל ציפו להתקפה עליהם. אולם איש לא העלה בדעתו לפגוע בהם אדרבה, המעגל אף התרחב עד שהבריות נסוגו קמעה כמתחלחלים ועד מהרה נאלמו דום. בדומיה שהשתררה התחיל נזיר זקן זה, הפרוש מן העולם, לפלוט מגרונו קריאות מקוטעות בקול לא לו, הניתק לסירוגין מרוב מאמץ.

– שקר בפיכם! אפרים רע מכפתור. בנימין מאוס ממצרים, אך דן יעלה בזנוניו על כולם. צר לכם המקום יען כי בתים תבנו, שדותיכם כרמיכם ועדריכם חלוק תחלקו לאמור: הנה שדי שלי והנה כרמך שלך, באשר יש “שלי” ״ושלך" שם הדחק ואפס מקום. אנחנו, בני האלהים, במערה בצל אלוה חוסים – על כן ירחב לנו. כל חופן דבש כולנו נתחלק בו – על כן נשבע ועוד נותירה. בסוחרים חשקה נפשכם למען יביאו לכם אריגי שש ועכסי שמע; אנחנו בשרנו יכסו עורות – לא עור העז אשר שחטוה כי אם העור אשר מנבלת העז נפשט. מקום רב יתבעו אלוהיכם למשכנם, כר נרחב לכל מקדש למען ירווח להם – לבעל ולעשתורת לאשרה ולכמוש ולמולך. המעט לכם אליכם אלה עוד תרבו מרחב תרפים ולגילולי בית – אחד אחד לכל סב ולכל סבה, לכל אב ולכל אם, לבניהם ולבנותיהם לשילשים ולריבעים; ועדנה לא אמרתם די; בינות כל תועבותיכם גולם תציבו, ערום ועריה, שיקוץ משומם, צלם הזימה וסמל הזנות מירכתי מוף ועד קצווי צידון – ותקראוהו אפוד יהוה לחלל שם קדשו. על כן תחסר לכם האדמה. לנו, בני האלהים, יש אדמה די והותר; את כל המערות נתן לנו יהוה לנחלה, והוא איווה למושב לו את כל אשר בשמים ובארץ, ומלוא תבל לא תכלכלהו. כמוש ועשתורת – הבל ואין, כתמול וכשלשום אשר אינם עוד. על כן ירווח לנו: למדו לחיות כמונו וירווח גם לכם.

כל זה רחוק היה מן החיים וההמון לא תפס בבירור מה הוא הדבר, שהלה מטיף לו; אף־על־פי־כן האזינו לו באותה חרדת קודש, שבה צופה הפרא במחזה של טירוף דעת או רוח תזזית. הגברים ירו בו מבטיהם מתחת לגבינים זעופים; הנשים אפילו תוגה נתנסכה בהן, ואי־שם נתן קולו בבכי עולל היונק שדי אמו. בינתיים התברר, שמחציתו השנייה של הנאום התברכה ביתר בהירות:

– בל יקום דן על אפרים ואל לו להילחם בבנימין. כי יהיו בתיכם למאכולת אש – אשנס מתני ואצא במחול; אבל בית ישראל – בית אלהים הוא, ולעולמי עולמים יכון עד אשר כל העמים אל קרבו יבואו. ולא יהיה בבית יהודה פנימה כידון וחץ וקלע, ודם לא יישפך בו. ואם לועכם לוע הזאבים, צמא לדם, לכו והשקוהו מעבר לסף בית האלהים. הנה שם, מאחורי הבקעה השתרע – מתרפק עלי דשן – הפלשתי השיכור: פורט על פי נבל, פיו יפשוק בפיהוק ובתפילה, אם לכריש, אבי אבותיו שודדי הים, ואם ליתוש ולרעה, מלכי כל מגפה וסבר; שותה יינות ערבים לחך ומוחה פיו במשמני ארץ השבטים אשר על חוף הים ישכונו – וכבר עשה אותם בהמות רתמה ובהמות משא וגם צאן לטבח יובל. קומו צאו למלחמה על חמש הערים! שפלת השרון פוריה מהר בנימין; מי הירקון רבים וטובים ממי בורות שכם; אך יראים אתם ורכי לבב; לא קמה בכם הרוח מפני חרב ברזל ורכב; הנקל לכם להרוג את אחיכם – אשר באמונתו בכם יחיה ולא הפקיד שומרים על גבולותיו – מלהכות באויב העומד דרוך על המשמר אשר במבואותיו. מוגי לב! נואפים! צואת האמורי! על אשר זמותם לטבוח בישראל ישליח בכם יהוה רעב ותבערה, דבר וצרעת ו… רוק שוצף נטף זה מכבר מזקנו הלבנבן־אדמוני; פולט היה נחרות ומתנודד; לבסוף התלעלע וצנח בזרועותיהם של תלמידיו. הללו נשאוהו למקם של צל והשקוהו מים. העצרת החרישה, מדוכדכת עד לעמקי הנפש. לפתע הורגשה תנועה – מישהו הבקיע לו דרך בקהל. מכבוני בן שוני נתן מבטו לעבר ההוא, ולראשונה באותו יום ראה את שמשון. בלי אומר ודברים הלך, לא נדחק במרפקיו, אלא פשוט מפשק היה בין הגברתנים, כשוחה החוצה במים, ובהניעו קצובות את כפות ידיו פילס לו נתיב אל המרכז. בעקבותיו, כמו במשעול שנסול בסבך של בריות, פסעו עקב בצד אגודל כעשרים בני נוער, כולם בחורים כארזים, גבוהי קומה ורחבי כפיים, ועל פניהם קריאת תגר. הלוי, שהיה קל תפיסה, נזכר במהתלה שקלטו אזנו בשעת ההילולה – “שועלים” – ומיד אמר בלבו – “נערים אלה לזאבים ידמו ולא לשועלים”.

שמשון יצא בנחת אל מרכז המעגל. היה זה בניגוד למנהג המקובל: נער, שזקנו זה עתה החל נובט בלחייו, לא היה ראוי שידבר בשער. אף־על־פי־כן ברור היה מעל לכל ספק לקהל כולו שאת דבריו של זה יש לשמוע עד תומם. ולא רק משום שבני צרעה ושאר תושבי האיזור הכירוהו היטב, ואילו האחרים התרשמו מקומתו וממחלפות הנזיר שבראשו; פעל כאן גורם אחר: מניה וביה צף בזכרונו של מכבוני הרגע, שבו שיחק שמשון עם חנוש איש עקרון על כל פרס שיעלה בדעתו ונדמה היה כי בעיניו הכתיב לו את המספר שעליו לנקוב – ועד כדי כך בבירור הכתיב שכל הנוכחים נתאוו להוציא מפיהם אותו מספר עצמו. שוב היתה לו ללוי אותה הרגשה: כאילו גם לו, כלכל שאר הנאספים בכיכר זו, ציווה מישהו צו שאין עליו ערור, הלם בקדקדו, התמלך עליו והדביר את כל מחשבותיו.

בתחילה היה נדמה לו ששמשון מדבר בקול אחר, השונה מקולו באותה חינגה שבתמנתה (בצרעה ספק אם הוציא הנער עשר מלים מפיו בכל הימים הללו); אולם במרוצת הזמן התחילה אזנו קולטת בהדרגה נימים מוכרים; אלא שבאותו משתה היו צלילים מהדהדים אלה עושים רושם של צעקה פרועה, ואילו כאן ניכר היה ששמשון מדבר בלי מאמץ, אינו מגביה קולו ואינו מנמיכו, ואפשר מגביהו ומנמיכו בעת ובעונה אחת. מי גבר ויגיד אם השבלים ברוח בקול רם או בקול נמוך יאוושו. רחש הוא, אך נשמע למרחוק. לעובדי אדמה הזכיר הקול את רשרושי הניר, ליורדי ים את הגלים בדכיים, לנביאים את הד הסער בנקרות צורים, לרועים את געיית השור, לאמהות את רחשושי עולליהן המדושנים עונג מחלבן; לכל נערה את בחיר לבה אשר ייחלה לו בערפילי רוחה; הכל הקשיבו לו לא באזניהם אלא מתוך תוכם, וכולם כאחד נכנעו לו עוד לפני שהבינו את דבריו. ואולם גם בהבנת הדברים לא היה קושי – נאומו פשוט היה, ברור ומוגדר, בלי הקדמה, בלי התנצלות בשל גילו הצעיר של הנואם, יש לעניין.

– כל אשר יזמתם לעשות לא לפי כוחנו הוא. על הפלשתים לא נוכל לעלות. ראש עדת בני הנביאים דברי אמת אמר: אכן, יראים אנו את רכבם ואת חרבות ברזלם, ונוראה מהם חכמת המלחמה אשר להם – מלאכת מחשבת היא: כל איש מלחמה שרביט הוא ביד שר העשרות, שר העשרות בידי שר המאה, וכולם יחד ביד הסרן. אנחנו רבים והפלשתים מעטים; אך מהו כוח הזרוע לעומת התבונה והסדר? גם כישראל אל לנו למרוד. בנימין מר נפש ומפיל חתיתו בקרב, אך שבעתיים איום הוא בחרשו מזימות: בלילה, עד אשר לוחמינו יתורו אחרי צבאו בהרים, יחמוק באורחות עקלקלות, יחדור אל עירנו, ישחוט את נשינו ואת ילדינו כשחוט גדי עזים ואת בתינו ישרוף באש. לאפרים שלושה ראשים כנגד ראש אחד משלנו, ובקרבות על יד צידון וצור לקח לשלל כידוני נחושת לרוב, קשתותיו ארז מארזי הלבנון ומרחיקות הן לקלוע מקשתותינו. אך גם לו שווים היו כוחותינו, אל לו לשבט משבטי ישראל לגזול אדמה משבט אחר. העיוור מגשש באפלה, שולח מקלו ויודע את אשר לפניו כמרחק צעד אחד; הרחק מזה לא ידע. לא כן הפיקח: את כל הדרך עד סופה יראה. עוד יבוא היום, שנים רבות אחרינו, עת יזועו אל הים גם דן, גם אפרים וגם בנימין, ואף יהודה העושה חשבונות רבים – כולם כאחד ינועו. אז יקיץ הקץ גם על חמש הערים וגם על עכו; ואל לנו לזרוע נקמה בין אלה אשר מחר יהיו לנו לאחים לקרב.

השמש עמדה גבוה בדרום; שמשון הפנה גבו והורה בידו השמאלית הישר לפניו:

– בחרו לכם שנים עשר איש מנוסים ונאמנים. ויהיה ביניהם עובד אדמה ורועה צאן, גם איש ציד וסוחר השומע שפת עמים אחרים; שלחום צפונה מעבר לגבול אפרים ומחוץ לגבול נפתלי, לבקש ארץ חדשה. אומרים כי מים ויערות שם לרוב ויושבי הארץ עם לא בינות, נרפה ונבהל מקול עלה נידף. שתי נחלות למנשה, שתי נחלות גם לדן תהיינה.

עברה דקה מאז סיים שמשון את דברו וישב על הקרקע בקרב שועליו; אך הקהל עדיין האזין – לא אל מובנם של הדברים אלא לגלי קולו הרכים – איש איש בנפשו פנימה. משנתעשתו התחילו הגברים מריעים בהתלהבות, והזקנים נדים בראשיהם; הנשים החרישו, עיניהן קרועות לרווחה ושפתיהן פשוקות לחצאין; מהן חיוורות ומהן הסומק לוהט בלחייהן – אך כולן לפתע ליאות עד אין עד אין אונים, כמו לו נדלו עד תום – חולות אהבה עד כלותן; ואולם גם הגברים נסחפו בקסמו של האדם הגדול. ממרתפים שכוחים של התודעה נתנסקה ערגת נצח מוסכת שכרון למלך, כיסופיו הטמירים של כל המון – להאמין, לא לחשוב, לפרוק את סבל הדאגה ולהטילו על כתפיו של אחד ויחיד; יצר בראשית של חיית עדר – תאו, גורילה, נמלה ואדם: מנהיג!

רבים מהם ודאי הכירו במעורפל את אגדת הקדומים שנמסרה מדור לדור על האיש משה. סיפור אגדה זה חוטא לצדק עם שמוחק הוא שמותיהם של מאות מלהיבים, מורדים, מארגנים, מורים, אשר במשך כמאה שנה ויותר טרחו ובנו אומה משברי אספסוף של עבדים – כולם נמחו על מנת לרומם ולהאדיר שם אחד ויחיד; סיפור בלתי צודק אך משכנע.

לאחר העצרת נתקהלו הנשים מסביב להצללפוני; שתי זקנות התירו שמלתה על חזה ונישקו את פטמות השדים שהניקו בן כזה. אותה שעה הקיפו את שמשון זקני כל הערים אשר בדן; כולם בקשה אחת בפיהם: לבקר את הקציר במקומותיהם ולפסוק בכל משפט קשה בין אדם לחברו. שמשון הפטיר קצרות “בוא אבוא”; שוב חיצה את הקהל והלך יחד עם שועליו.


 

6. משלנו ומשלהם    🔗

האדמה חרבה כליל, נחרכה, נתקשתה מתחת לאבק. שמשון פסע על פני משעול המיצרים שבין הכרמים והיה מהרהר בנשים. אמש שוחחה אתו אמו ואמרה לו שהגיעה שעתו לשאת אשה; מנוח אף הוא נכח בשעת השיחה, אך לא התערב בה, אלא שמדי פעם בפעם היה משמיע קול – ספק קרקור ספק גניחה. הצללפוני מנתה בפניו כמה וכמה כלות ראויות, אבל אחת מהן יאתה לו מכולן: שמה היה קרני; בית אביה נמצא בקרבת מקום וכך וכך כבשים נמנו בנדוניה שלה – הצללפוני ידעה את מספרן בעל פה, יתר על כן קרני היתה אחת היפות ביותר שבבנות העיר, והיא נערה שקטה, צנועה וחרוצה.

– הן ידעת כי חשקה נפשה בך – הוסיפה האם.

שמשון לא ידע דבר זה. מימיו לא נתן דעתו על כך. לפני שנים, בילדותו מיודד היה עם קרני; פירושו של דבר שהיה חדל לחבוט באחיה כל אימת שהיתה פורצת בבכי, ופעם אחת נתן לה שפן חי במתנה. אך בימים ההם היתה זו עוד תינוקת ממש. זה לו שנים רבות שלא החליף מלה עמה ואף לא עם כל אשה אחרת מנשי צרעה, חוץ מברכת שלום שהיה מפטיר כלפיהן. יש שהיא ואמה היו באות לביקור, אלא שיושבות היו באותו החלק של הבית שהיה מוקצה לנשים, וכל העניין בכללו לא היה נוגע בשמשון.

היה שמשון מהלך על פני המשעול ומהרהר בה; המלים “חשקה נפשה בך” עוררו בו התרגשות. פעמים אין קץ שמע, ואף הוא הוציא מפיו מלים אלה, אלא שסבר זה היה בתמנתה; כמעט כל דברי השנינה של שותפיו לסביאה נסבו שם על הנושא נשים, ויש שחידודיו של שמשון היו הממולחים ביותר; גם המשרתות בביתה של תרעתה לא מנעו ממנו דבר, אפילו כשלא נשתייר אצלו, לאחר משחק, אף נזם כסף אחד – אם כי מקרה כזה נדיר היה מאד. כל זה התרחש בתמנתה, בחיים אחרים. על אדמת דן לא היתה המלה “חשוק” מוכרת לו; היא הכוותה אותו ערבלה מי מנוחות בנפשו והעלתה ממעמקי תהום רבה מראות, שמימיו לא היה הוזה בהם. היה מפסיע והולך, אך בעיני רוחו דימה, כי ניצב הוא על חוף מים שקטים ומביט בדמויות הצפות ועולות מתוכם, הנה צפה והופיעה קרני – בתחילה רק ברמז, ואחר כך בבירור עד לפרטי פרטים – אף הוא לא ידע שעד כדי כך מטיב הוא לזכור את דמות דיוקנה. פנים לבנות, חיוורות מאד; שיער חלק, שחור, גולש לאורך כל הגב; עיניים כהות, נתונות בחורשה שלמה של ריסים, וצל הריסים על הלחיים; ראש עטוף סרט ססגוני, ועל הסרט רעלת מלמלה שמוטה לאחור; שמלת פשתן לבנה חגורת איזור עשויה רקמת משי מתוצרת חוץ – צווארה מגולה, ידיה חשופות עד לכתפיים – וארכה של השמלה רק כשני טפחים למטה מן הברכיים; לא אצעדה לה ולא רביד. כזאת ראה אותה בחג האסיף אשתקד, כשנאספו האלומות – עכשיו נזכר בכך; ועוד נזכר במבטה – מבט ישר, בוחן, שאין בו לא מורך לב ולא בת־צחוק. יפת מראה היתה עד מאד; חש שמשון כי טובל הוא בחום ונשימתו כבדה עליו משל מטפס היה ועולה במשעול תלול. טלטל ראשו וננער: מי המנוחות, שהיה מסתכל בהם, שוב נתעכרו כאילו חבט בהם בבת אחת בכל שבע מחלפותיו; דמותה של קרני התנודדה, נופצה, והתחילה נרקמת לאטה מחדש, עד שלבשה צורה שונה מקודמתה. העיניים אחרות – אפורות־ירקרקות, שלא זיק אחד מנצנץ בהן כי אם אלפי זיקוקים, כרסיסי מלכיט המבהיקים בשמש. שערה הפך אדמוני והוא עשוי תסרוקת צמרירית, שהקיפה את ראשה; מתוכה כמתוך אשנב נשקפו פניה – פנים צוחקות, חכליליות קמעה, הלחיים גומות בהן והשפתיים פשוקות למחצה. שמלתה הכהה נתגבהה עד סנטרה למעלה ועד לקרקע נשתפלה למטה וגם שרווליה ארוכים היו, אף על פי כן בשל אופן תפירתה ודרך לבישתה נדמה היה שהנערה שנגלתה קודם לכן, גופה היה מכוסה יותר משל נערה זו. אף היא הביטה בו, אלא שמבטה לא היה בו מן הדרישה והחקירה, קריאת תגר הפיק מבט זה, קריאה עליזה־לוהטת, ושמשון מידמדם היה כי קול קולטת אזנו, קול שהיה מאז ומתמיד מפליא אותו בשפעת הטעמותיו אף כשלא הביע אלא שתי מלים בלבד: אני יראה.

התוודעות של ממש התוודעו זה אל זו בדיוק לפני שנה. שמשון הלך אל שער הדרום שבתמנתה; על יד הבריכה עמדה נערה אדומת שיער, גבה מופנה אליו, וכל עצמה רכונה היתה ומתבוננת במשהו שעל הקרקע. הוא הכירה פי מראיה ואף היא, ככל בני העיר, ידעה מי הוא, אולם עד כה לא היה שמשון נפגש אלא עם הגברים בלבד בקרב הנוער הפלשתי. מששמעה את קול פסיעותיו הפכה ראשה ורמזה לו שיגש. הוא קרב אליה. ממש לפניה, מתחת לקרקע אדמדמת, חרוכה ומאובנת, נתרחש דבר־מה. רגב אטום, בשיעור של כשני טפחים, היה זע בתנודות קלות ומתבקע – בזו אחר זו נתהוו בו הפרצות. אחזה הנערה בידו של שמשון וקולה נזדמר:

– אני יראה. מה זה?

היא דיברה בלשון המשותפת לכל בני ארץ כנען, כתמנתה כולה, כצרעה כולה, לשון אחרת גם לא ידעה – הפלשתית העתיקה נשתמרה עוד רק בעזה וגם משם הלכה וכלתה. אך מבטאה מיוחד במינו היה, ותמיד הרשים את שמשון, משל יצור עליון, נסיכה או בת מלך, מואיל בחסדו להנמיך את מוצא פיו עד לרמת דיבורם הפרוע של פראי אדם.

– חרדון הוא זה – סח לה שמשון – בעונת הגשמים ישן הוא מתחת לאדמה ועתה באה עתו לצאת ולצוד את צידו. הוא אינו נושך, אל תראי.

לא יצאה דקה ומאחד הבקיעים נשתרבבה זרבובית קטנה־אפורה־ירקרקת של לטאה ענקית. מתחבטת היתה בגולגלתה אנה ואנה ומנסה להרחיב את החור; אפשר היה כבר לראות כיצד חותרות מתחת לקרקע גפיה וכתפיה. הנערה לא הרפתה מידו של שמשון, והוא חש מורא, אי־נוחות ונעימות בעת ובעונה אחת. משנגלו הגפיים הקטנות נרכן במהירות ופשט ידו כלפי מטה.

– אל תהרגנה – אמרה הנערה; אצבעותיה נלחצו בחזקה אל כף ידו מתוך נסיון לעצרה.

שמשון השיב:

– לא יאונה לה כל רע.

הוא הכה באצבע צרדה על קדקדה של הלטאה; לאחר מכן חפר בטיט ושלה את השרץ ההמום ממאורתו. החרדון ארכו אמה אחת היה וגופו כל כולו מגון אחד.

– אם תאבי – סח שמשון – אביאו אל גנך, אכרה לו תולעים עד שיתעשת; ואז ישאר לחיות בגן.

בגן באה אליה במרוצה אחותה שחורת השיער; לאחר מכן ניגשו שתי האמהות לתת עינן ביצור המופלא – האחת מטרונית כבודה, שכולה אומרת חשיבות, והאחרת שמלתה מגואלת וקולה צרחני. עד מהרה הסתלקו שתיהן, אך סמדר ואלינוער פקדו על תיש שישאר עמן, ושעה ארוכה הוא השיח להן דברים על חיות. את התנין לא ראה במו עיניו, לא; התנין שוכן בקרבת שפך הירקון, ועד כדי כך לא הרחיק עוד להגיע. הלטאה הצועקת “היק היק” בלילות קטנה היא ואינה מפילה אמה כל עיקר. הנחש אף הוא אינו נורא. אלא שחייב אדם להשכיל ובזריזות יתירה לחבוט במקל של זה לפני שיתקין עצמו לזינוק. גם הזאבים – אינם ולא כלום; זאב ניתן פשוט לחנקו בשתי אצבעות. גרוע מהם הרבה חזיר הבר; אך החיה הקשה ביותר היא – הדוב, לא כדאי לבוא עליו בלי כידון; ואם תפתח בהתגוששות פנים אל פנים עמו יארכו הדברים עד מאד, ובסופו של דבר תגיע הדובה. יום אחד הרג באלה גדולה אריה בהרים שמעבר לעמק איילון, אך לאחר מעשהו זה התקבצו כל יושביו של הכפר היבוסי לנשק את רגליו, והריח שנדף מהם היה עד כדי כך ללא נשוא, שאין הוא שש להיזכר במאורע זה.

עד לסיומו של הסיפור התיידדו הנערות עמו וסירהבו בו שיראה להן את כוחו. מיד ביצע כהלכה את המעשים הנדרשים להפגנת כוח מעין זו: ניתק שרשרת בשיניו, שיבר בברכו מריש שעביו טפח, הושיב על כתפיו שני עבדים, שלישי נאחז בגבו, ועוד שנים תחב אל מתחת לבית שחיו, וכיוצא באלה מעללים. סמדר היתה פולטת צווחה מפיה ומוחה כף; אלינוער שתקה אך לא גרעה עין ממנו והשתדלה להימצא עד כמה שאפשר בקרבתו.

לאחר מכן נתקיימו עוד פגישות רבות ושונות; ולאחריהן היה אותו ליל ירח שבו העניקה לו סמדר שעת סתר ליד הבריכה. “רק אל נא תרע לי” – לחשה בצחוקה “מראש ועד הנה שלך אני, ולא עוד”, ובדברה הצביע על חגורת המשי ההדוקה הדק היטב מסביב למתניה; היתה מתחנחנת עוד שעה קלה, דוחה אותו למראית עין, ואחר־כך לימדה אותו בעצמה כיצד פורפים את הסיכה שעל כתפה השמאלית והוסיפה: “פתי, בחורינו כולם יודעים זאת”.

לבו היה כבד עליו בשל הלצה זו, אך עד מהרה נמסך בו השכרון ונשתכח ממנו הכל, פרט למצוותה שחזקה עליו: עד הנה ולא עוד; תמיד היה מציית לה.

– שודד אתה. את מחצית שמלתי שדדת – לחשו שפתיה אל תוך שפתיו.

– שמלה שכולה רקמת זהב אתן לך תמורתה.

– אין לי חפץ ברקמת זהב.

– שמלת משי.

– אין חפץ לי במשי.

– מה השמלה אשר אתן לך?

– שמלת נשיקות מנשיקות פיך.

שעה ארוכה הלבישה נשיקות מסנטרה ועד לחגורתה: היא התפתלה כברדלס – רק לכאורה מתחמקת ולאמיתו של דבר – נכנעת.

אף־על־פי־כן נזכר במלים שפגעו בו ושאלה:

– אני – הראשון?

– אתה… הטוב שבכולם.

– אכה אותך.

– אזי אומר: מכותיך מכאיבות ממכות האחרים.

– אין זאת אמת; אמרי כי שקר בפיך.

– שקר.

– ואולי אמת?

– אמת.

– למה תרעימיני?

– למה תשאלני? מלטפת אותך הרוח ואתה שואלת אם לטיפה ראשונה היא לך; אחותה של הרוח אני.

כל העניין נסתיים באי־נעימות; אלינוער התעוררה משנתה, ראתה מיטה ריקה, חמקה מן הבית ומצאה אותם בגן. מימיו לא ראה שמשון חתולה פראית שחמתה בוערת בה להשחית עד כדי כך: היא איימה על אחותה הבכירה שתנקר לה את עיניה בציפרניה או שתעיר את כל בני הבית; באותו רגע נתאווה שמשון תאווה עזה להטביע אותה בבריכה, אלא שלא נותר בה כבר מים הרבה; אולם סמדר כיפרה פניה במנחה וכל אותה שעה לא פסקה מלצחוק. אלינוער נטלה את הצמיד ובו במקום ענדה אותו על זרועה; אף־על־פי־כן היתה סמדר נאלצת לילך יחד עמה. בלכתה לחשה באזנו של שמשון: “זו לא היתה אמת – או כמעט לא…”

מאז שוב לא נפגשו. יום אחד, בעקרון, שלשם הזמינוהו ידידיו של שמשון בחג לבעל זבוב, אלהי העיר, צעדה במחולת מעגל בסמוך אליו והיתה נלחצת אליו עד כדי כך שמבעד ללבושה חש בעורה; לאחר מכן יצאה את המעגל ורקדה עם אכתור רק היא בלבד. הכל נתנו בהם את עיניהם: היה זה זוג נאה, ביחוד אכתור, שכתפיו רחבות, ירכיו צרות, כוחו ככוח התאו ותנועותיו כניתוריו של גדי – הדורות וחינניות כאחד. המחול גילם את נישואיו של בעל: מסורת היא בידי הפלשתים שתרעתו, היא עשתורת החופים, אמרה לו לבעל: “שלך אהיה אם תגבר עלי, כאשר בידי החרב ובידך אין מאום”. סמדר נתנו לה בידה חרב אמיתית, חדה אבל קלה; היא שלטה בה שליטת אמן ושלוש פעמים ביתקה את האויר ממש מתחת לזרועו של אכתור. בסיומו של הריקוד מוסרת תרעתו את החרב לבעל זבוב ושניהם לאטם, על בהונות רגליהם, סובבים זה בזרועות של זו. תוך כדי סיבוב נלחצה גם אל אכתור בכל גופה, רק ראשה מופשל היה לאחור ועיניה נעצו בו אותו מבט עצמו, שהיה מוכר לשמשון. אולם עכשיו לא דאב לבו בשל כך; את אכתור אהב יותר מכל חבריו, אפילו הרבה יותר משאהב את שועליו בצרעה, ולא ידע קנאה מה היא. רק תמוה היה בעיניו, שעלמה מבנות האצולה (באחת ההזדמנויות הלאה אביה את שמשון שתי שעות רצופות בהכבירו מלים על אילן היוחסין שלו, ששרשיו במדינות הים), שידעה לזכות אדם בניד ראש של ריתוי, שכולו הדר וחשיבות משוריינת – כתחליף לברכת שלום – מכרכרת לעיני כל, אפלו לעיני אמה כאחת הזונות. נכריה, משלהם היא.


* * * * *

נתנער שמשון בכל גופו מתוך מאמץ לגרש את הזכרון; חזיון מי המנוחות, נערה אדמונית בזרועותיו של יפהפה תמיר – נגוזו והיו כלא היו. בו ברגע נתחוור לו לשמשון לראשונה להיכן פניו מועדות; לפני כן נדמה היה לו שמשוטט הוא ללא מטרה. הוא יצא מן הכרמים; מישור דשא השתרע לפניו; עדרים רעו על המישור – אחד מהם היו אחיה של קרני רועים. הבכור – יהיר שמו – נמנה עם שועליו. עוד מרחוק הבחין שמשון: מקצהו השני של השדה הלכו לקראתם שתי נשים, האחת על ראשה כד, והאחרת בידה משא לא גדול עטוף מטפחת. זו שהמשא בידה היתה קרני, והשניה – שפחה. בשעה זו היו הנערות מביאות לרועים את פת הצהריים, מיד נסתבר לו שלשם כך אף הוא הגיע לכאן.

משקרבו זה אל זו לא הסמיקה ולא כבשה עיניה בקרקע. עניינית הראתה לאחיה על הדברים שהביאה, מסרה להם מהי המשימה, שאביהם הטיל עליהם, הפטירה ברכת פרידה, סחה לשפחתה: “תשיגיני יחד עם כדך כאשר הם יגמרו – ואני אלך לאטי”. ובמהירות פנתה לדרך חזרה.

– אלך עמך – פלט שמשון קצרות, ביובש ללא הטעמה – כזה היה קולו בארץ דן מאז ומתמיד. הפעם לא ניבטה בו, אך השיבה בנחת:

– טוב, שמשון.

– ואני אמרתי כי תסעד עמנו – סח יהיר כמי שנחל אכזבה מרה. אחיו הצעיר, שהיה עוד ילד, סקר את שמשון במבט הערצה דרוכה של כלב ישר ונאמן.

בלי שהשיב על השאלה, הורה שמשון לאמור:

– אמור בערב לכל אנשינו: מחר עם שחר על יד הבאר. לקחת צידה לשלושה ימים.

נפנה והלך סמוך לנערה. שניהם החרישו; אולם על פי נשימתה הכיר שמשון כי נרגשת היא. הוא הציץ בה במלוכסן – אכן, לחייה נתכחללו קמעה סמוך לעיניים, והיא נשכה את שפתה התחתונה. אז סקר אותה במבט בוחן, קרא את מחשבותיה, משל הגתה אותן בפיה והשיב:

–אתמול באו אלי משעלבים. את צאנם שדדו – כנופיה מארץ בנימין. יום – שמה, יום – חזרה ויום לבקש את העדר.

הנערה לא אמרה דבר, אך נשימתה כבדה עוד יותר; התחלחל שמשון מחשש שמא תפרוץ בבכי.

– אצווה על אחיך להשאר – הציע לה.

בקול שכמעט לא נשמע סיננה בין שיניים הדוקות:

– הפעם?

רצתה לומר: בעוד שבוע שוב יתארע דבר־מה, בעוד חודש – מה יהיה הסוף? ושמשון הבין. נתאווה לבאר לה כמה חשובים כל הדברים האלה ועד מה יש בהם הכרח, אלא שלא רגיל היה לתת הסברים – אפילו דברים שאמר לה קודם לכן מפורטים היו מעבר לכל שיעור לעומת מנהגו בצרעה: וההרגל לשתוק חזק היה מן הרצון לנחם את הנערה, אפילו חזק מן הפחד שמא תתייפח לפתע והוא לא יידע מה עליו לעשות. הלכו יחדיו שעה ארוכה ולא הוציאו הגה מפיהם. פתאום הפנה שמשון ראשו אליה; כמי שנענה לפקודה ללא מלים, הקבילה את מבטו בעיניה – עכשיו שוב רגועה וחיוורת – ושאלה, אף היא לא מלים: “מה?”

– אבי ואמי עומדים לבוא על הוריך ולבקשם כי תהי לי לאשה.

חוורונה גבר עוד יותר, אף שגם קודם ידעה לשם מה הלך עמה. הצללפוני לקחה דברים עם אמה, ואמה שוחחה אתה; מאז שני לילות לא ידעו עפעפיה תנומה. אך היא נתחנכה כבת טובים על כל הנימוסים המתחייבים מכך. שמשון, יהיה אשר יהיה הגבר, אף הוא שומה עליו לקיימם. היא שאלה בקרירות:

– למה תאמר לי זאת?

וכאן נפלט בלי משים מפיה – ואגב, היא לא הצטערה על פליטת פה זו:

– בת צרעה אנכי; לא מנערות תמנתה אני.

– הניחי לזאת – סח שמשון – גם בתמנתה אין החתן שואל את פי הכלה; מנהג אחד הוא בכל רחבי תבל. היונים בכל מקום חיים על פי דרכם והנשר ובת הנשרים על פי דרכם הם.

מטפחת מלמלה היתה נתונה בראשה; גררה אותה עד למחיצת פניה. מכאן ואילך לא הביטו זה בזו12 או שניבטו לעתים רחוקות בלבד; השיחה התנהלה בהפסקות ארוכות בין שאלה לתשובה.

– מה חפצת לשאול?

– הנקל לברק להכות בקו הנשרים מאשר בשובך יונים.

– ידעתי. אם כן?

– אם לא תאבי, לא יבואו הצללפוני ומנוח אל אביך.

– לא אדע חידות לדבר. במו פי אשאל את שאלתך: האהיה לך לאשה?

– כן.

– ואני שואלת: התהיה לי לאיש?

– נערה חכמה את. שאלי עוד.

– הנה הולך אתה מחר, עם עשרים מרעיך, אל ארץ בנימין: ובנימין חזק וערום, בסתיו – אשר חלף – שבוע תמים עשיתם בארץ היבוסים ועקבותיכם לא נודעו; וכבר בכתה אמי על יהיר בנה. הילך שמשון, איש קרני ואבי בכורה, בעקבות שמשון ראש השועלים?

– שאלי עוד.

– מי אתה? ידענוך וגם לא ידענוך. מוזרות השמועות המתהלכות עליך. בארץ דן, בנימין ויבוס משוטט אתה יחד עם מרעיך; אך לתמנתה ולעקרון תמיד לבדך תלך. אם כן אמת נכון הדבר כי ידידיך – שם?

– אמת. מה עוד?

– שמועות מוזרות מתהלכות עליך. כאלו תדע לשיר, לרקוד לחמוד לצון ולצחוק, רק לא בצרעה. האמת הדבר?

– שאלי עוד.

– מי הם ידידיך בתמנתה? מי הוא אשר ישמח לבך שם? האם אמת היא…

– מה?

מבעד לרעלה ראה שמשון את מבטה, שהיה עכשיו מבט יודע־כל, כמבטו שלו.

– האם אמת היא כי בנות הפלשתים יפות הן ולא תדענה בושת? כי פורטות הן על נבל, מרשרשות במשיין, מעכסות בנטיפות זהב, צובעות את שפתיהן, קורעות בפוך עיניהן – ואין מורא עליהן?

השפחה הדביקתם ופנתה אליהם, אך מיד התחילה מהלכת במרחק מה מהם ומפזמת דבר־מה לאות שאין היא מצותתת.

– לא הכל אמת – אמר שמשון – אבל כמעט הכל.

– אם תבנה בית למעני, איה תתענג נפשך; הבביתנו או מעבר לגבול פלשתים? אין יותר שאלות בפי.

שעה ארוכה הילך שמשון ולא הוציא הגה מפיו. מביט היה נכחו ולא ראה אלא אותה בלבד. בהילוכה, בראשה המורם היה קורטוב משל צעדתו הבטוחה, משל זקיפות קומתו של היצור היהיר ביותר בעולם – הגמל; יפת תואר היתה ותמירה מכל הנשים שבזכרונו. אך מלבד זאת בכל נימי נפשו חש בה כוח רצון אָשוּן שבכמותו לא נתקל עד עתה.

– שתי שאלות, שתי תשובות – הפטיר לבסוף – נזיר אני; בשנת הרעש בא שליח יהוה אל אמי והועידני למעשים, אשר למענם שוכן הרוח בין כתפי וידי רב לי למשול בבני אדם. שבטנו חייו קשים באין מגן לו ונוקם את נקמתו. אלה הם החיים אשר להם נועדתי – ואין לשנות את הדבר.

יפיחה הדהדה בקולה בענותה לו:

– בעוד שנה או שנתיים או חמש שנים, בעמוד אשתך מעל ערש בנה יביאו אליה את אישה וראשו מחוץ.

– אינני יודע; לא לי העניין לענות בו כי אם לך – בחרי! אך שמעי נא את תשובתי השנייה. אכן, בתמנתה עינוגי, וידידי גם הם שם; בצרעה אין ידידים לי ולעולם לא יהיו. אך אם נבנה בית, אפרד מתמנתה לעולמים; כאורח לא תשוב13 תמנתה לראות פני; ואם כן, לא כראות אורח כי אם כמשחית תראני – אכן, יבוא היום; וכל לילה, אשר לא אעשה בשדה, בביתך אבלנו.

– ולחמוד לצון, לשיר, לצחוק – התעשה כל אלה בביתי?

שמשון לא השיב.

– לא די לשמשון במלחמה אחת. בשתיים יחפוץ. בהרים עם אויביו ייאבק ובבית עם עצמו ונפשו.

שמשון לא אמר דבר.

– מה צורך לך בי – במוהר שכזה? – שאלה כמעט בלחש.

– יען כי את – את. אמת נכון: בנות משובה הן נערות פלשת, כמוהן כחתלתולים או כקרן אושר תפוז על פני הפלג – ואנוכי אוהב את משחקן. אך אשר בך ימתק מן המשחק וכערכו המוהר.

– ממתוק יצא מר. עד מהרה יבוא הערב, אשר בו בשבתך עמי תפנה ראשך לעבר תמנתה ותיזכר בכל אשר אין בי.

– כאשר תהיי עמי לא אשוב לפנות לעבר תמנתה.

– לבך יפנה לעברה ואזני תשמע. גם עתה שומעת אני דברים רבים, אשר אינך אומר, כי על כן אהבתיך.

היא אמרה מה שאמרה בתכלית הפשטות, אך שמשון נדמה לו כי הרעים הרעם או דבר מה לוהט פגע בראשו. הוא נעצר, ועם שנשתכחה ממנו נוכחותה של השפחה, בפעם הראשונה והאחרונה חשף צפונות נפשו על אדמת דן – ספק כפיו ונזדעק:

– אם תאהביני, מה לך ולכל השאלות וחקרי הלב האלה: מידה וחשבון ומה יהיה בעוד שנתיים.

גם קרני נעצרה; שוב הפשילה את רעלתה. עצבות גדולה היתה בעיניה ומבטה השפיע עליו רוך ועדנה אין קץ.

– לא בת נשר אני ולא חתלתולה. אמור לאמך כי לא אהיה לכלה לה. לא אירא יגון ומתלאה – בביתי בכיתי ועוד הרבה ארבה לבכות – אך בעדי. אין עם לבבי בעדך לבכות; לא ארבה לקלל נפשי על כי גזלתי משמשון את קרן שמשו.

– קרני – סח בקול אחר, רך ורוהה – אם כן, האם לא תוכלי פשוט להיות לי לאשה מבלי אשר תשאלי אנה אלך – לארץ בנימין או לתמנתה?

קרני נתרטטה לרגע, הישירה קומתה ורקעה ברגלה:

– עד עולם – לא!

עכשיו פסעה כמעט בריצה, והשפחה אחריה. שמשון נפנה לצד אחר והלך לכל אשר יוליכוהו רגליו.


* * * * *

בערביתו של אותו יום הודיע במקוטע להצללפוני ולמנוח:

– אקח לי אשה מתמנתה. אביה שמו ברגם, והוא אחד משרי העיר. מתי תוכלו להביא לו סבלונות?

מנוח לא אמר דבר, רק שף את הצלקת במצחו; אשתו, שלפי נעימת דבריו של שמשון נתחוור לה, שאין טעם להתווכח עמו (ועוד לפני כן ראתה את שכנתה, אמה של קרני), שאלה עם שהיא מדכאה את בכייה:

– האם כלבבה יהיה לגור עמנו בצרעה?

– היא לא תגור בצרעה.

– האמנם… האמנם יש את נפשך לשבת בתמנתה?

– אני נשאר לגור פה – אמר שמשון – מתי תוכלו לרדת לתמנתה אל הוריה ובידכם הסבלונות?


 

7. האח בנימין    🔗

המסע, שנערך לארץ בנימין לתור אחרי העדר שהוברח לשם, ארך יותר משלושה ימים.

בשעלבים נתקבלו שמשון וידידיו בכבוד גדול בשערי הכפר; כמה מן הזקנים אף כינוהו בשם “שופט”. אולם החשוב שבהם, אף שהסביר פניו, מאופק היה. הוא נתקרא בשם שלח בן יובל; היה זה אותו ישיש נטול שיניים, אשר בעצרת שבצרעה דרש מעש לא דיבורים. כאן לא לקח חלק בשיחות אלא מעט מזעיר; יותר משדיבר היה נד בראשו, ויש שהיה סוקר בעיון, עם שצמצם את עיניו הסומות למחצה, הן את הנזיר והן את פמלייתו.

את הכנופיה מבני בנימין שהבריחה את הצאן הכירו כאן היטב. קינה נמצא בכפר חרש, בחצי הדרך מן הגבול בואכה בית חורון. אנשי הכנופיה תוארו בפרוטרוט: פורקי עול רצחניים, רבי אייל, על פי רוב חבורה של חמישה עשר איש, אך בשעת הצורך אף יותר מזה – בקיצור, כל הכפר אינו אלא מערת פריצים. עם זאת הפליאה את שמשון במקצת היכרותם הקרובה של בני שעלבים עם השודדים: כל אחד מהם ידעוהו כאן בשמו ובשם אביו, ובדרך כלל היו מדברים בהם, כפי שמשיחים באורחים המבקרים לעתים מזומנות.

שמשון שאל חדוֹת:

– אתם מעלים להם מס?

שלח זקף על שמשון עיניים ממצמצות, אך מיד כבשן בקרקע והוסיף לנוד בראשו – לא ניתן לקבוע אם לחיוב או לשלילה נוע מנוד ראש זה. הזקנים נבוכו; אחד מהם השיב:

– לא מס הוא זה, כי אם מנחה לעת מצוא.

שמשון התרומם ממושבו ואמר:

– תנו לי מורי דרך; ועוד אבקש: רועה אשר ידע לזהות את כבשותיכם. הזקנים החליפו מבטים ביניהם. שני גברתנים צעירים, נכדיו של שלח, יצאו מתוך הקהל; הקשיש שבהם אמר:

– אנחנו מכירים את הדרך וגם את העדר נזהה.

שלח הגיב בזריזות:

– אתם לא תלכו; ואל לכם להפריע פה את האספה.

בינתיים סרו הזקנים הצדה ופתחו בהתייעצות; לאחר מכן שיגרו למקום ששיגרו אחד מפשוטי העם. תוך כעכועי גרון הבהירו לו לשמשון שבתורת יושבי ספר אין זה נוח להם לערבב בעניין אנשים משלהם. ביחוד מבני המשפחות המיוחסות, אולם נתון יתנו לשמשון רועה אשר יורנו את הדרך; יתום הוא ובלי שם, ומשום כך אפשר שלא יתנו את הדעת עליו; עול ימים הנער, אך זריז וממולח, ואין דבר בעולם אשר יחשוש מפניו.

הביאו את הרועה. היה זה פוחח כבן חמש־עשרה, שעקבות כתם כחול התנוססו מתחת לעינו; שתי העינים צבען היה נדיר מאד: אפור כהה. שמשון נתן בו מבט בוחן: יותר מכל ידע לעמוד על טיבן של הבריות לפי הילוכן. הליכתו של הנער הליכת עצלתיים היתה ואף־על־פי־כן גמישה וקפיצית; משראה את שמשון – את קומתו ואת כתפיו – מיד נידרבן ונתמתח ודומה היה שחיות נמסכה בו.

– מכיר אתה את הדרך לחרש? התוכל להבדיל בין צאנך לצאן אחר?

הנער ענה:

– ידעתי את הדרך ואת הצאן וגם כל איש ואיש בחרש אדע.

– הן לא נתנו בכבשים סימנים, איך תבדיל ביניהם?

– הכבשים אין בהן אחת אשר תדמה לרעותה; וגם למראה עיניו של הרועה אשפוט אם לו העדר או גנוב הוא עמו. ובכלל לא חשוב הדבר.

– מדוע?

– פשוט אבחר לי מחלבי הצאן ואגיד כי כבשי שלי הן.

שמשון שאל:

– האם רב המרחק עד חרש?

הנער לא ענה מיד. אחד המבוגרים השיב תחתיו:

– אם תצאו לדרך מחר עם שחר, לעת הצהריים תגיעו.

הנער נתקרב אל שמשון ופלט בחצי־קול:

– לא. זמן רב אחרי המועד הזה נבוא. אחרי כן, בדרך, אבאר לך.

עם הזריחה יצאו לדרך. הנער הרועה שמו היה נחושתן. בתחילה הוליכם הישר אל הגבול; אך לאחר שבקתותיה האחרונות של שלעבים נעלמו מאחורי הגבעות, עשה לפתע תפנית חדה שמאלה ופנה ללכת בכיוון זה.

– מה זממת?

– בני חרש – עם נע ונד. אחד או שניים מהם תמיד ישוטטו בצדי הדרך, אולי במזיד: מרגלים הם. אך יראונו, ישאו רגליהם לגלות אוזן זקניהם – נחושתן החריש קמעה ולאחר מכן הוסיף – לחשתי לך כי רק לעת ערב נגיע. סחור סחור נלך למען עקוף אותו. לא רק באשר למרגלים. טוב כי נבוא אל חרש ממזרח; אז ננתק להם את הדרך לבית חורון וייבצר מהם לשלוח רץ למען הזעיק עזרה.

– תן לי את ידך – אמר לפתע שמשון.

ללא כל תמיהה הושיט לו הנער את יד ימינו. שמשון הידק אותה, בלא מאמץ, בשתי אצבעותיו מעל לכף היד.

– כואב? – שאל.

הרועה החוויר וסינן מבעד לשיניו:

– לא עניינך הוא.

פתאום תפס שמשון במלוא כף ידו את שורש ידו של הנער והתחיל מסובב את עצם האמה לנקעה; אולם בו ברגע נתעקל הרועה, נפתל חמקמקות פיתולים פיתולים, הטיל רגליו למעלה, לפת בהן את זרועותיו של הנזיר ונתלה על ידו של זה, פניו כלפי מטה. שמשון הרפה ממנו. הנער קפץ על רגליו כך שידו הפנויה לא נגעה בקרקע, נתנער ופלט בעודו מתנשם, אך צוחק:

– על כן קראוני נחושתן, לאמור: נחש קטן.

– עזוב את הכבשים. אחד משועלי תהיה – השיב שמשון.

השמש נטה לערוב כשמעל לתלולית נגלה לעיניהם הכפר שבנחלת בנימין. האהיל שמשון על עיניו והתבונן בו: כחמישים בתים היו בכפר. בני חרש אף הם הבחינו מיד בבאים: המונים נהרו אל מעבר למסוכה שהקיפה את הכפר, נשמעו קולות אזעקה ושריקות; מן הגבעות שבסביבה הגיחו הגברים, שעבדו על רבדות ההר. משנתקרבו בני דן אל המקום, עמדו במבואות הכפר כמאה גברים חמושים, מהם בקשתות ומהם באלות. אך שמשון ידע כבר שההתקפה לא תבוא. מן הנסיון למד שקומתו וכל מראהו מהממים את דמיונו של האדם – התדהמה משתקת את הרצון ממש כפחד, ושמא אף ביתר שאת.

בראש הנאספים התייצב המוכתר – ישיש בעל הדרת פנים, שהיה מחווה להם עוד מרחוק קידות שבנימוס ומאור פנים; משני צדיו – שני צעירים בעלי גוף, בחורים כארזים.

ללא אתראה ובלי שהחיש את פעמיו ניגש שמשון אל זקן הכפר ונד לו בראשו, אך פתע זינק קדימה, תפס בידיהם של שני בני החיל הגברתנים ומיד הטילם בכוח אחורה הישר אל מעבה שועליו. כפי הנראה היה זה תכסיס מקובל בפלוגתו – להתחיל בתפיסת בני תערובות: עוד לפני שבני חרש הבינו מה מתרחש כאן, היו מרפקיהם של השניים אסורים בעבותים. כל המיבצע נערך כהרף עין. בשורות האחרונות של קהל בני בנימין חלף גל של רטן זועם ונשמעו יבבות נשים; אך העומדים בשורות הראשונות הופתעו עד דכא והיו לוטשים עיניהם, נבוכים ואובדי עצות, פעמים על שמשון ופעמים על זקן הכפר.

לאחר מכן הוחל במשא ומתן, שלא יימסר כאן אלא בקיצור נמרץ. ראש הכפר, זה המסביר פנים, פתח בשבועות, שמעולם לא נגע בשום כבשה של זולתו; שמשון הגיב בהצעה לשרוף את כל הכפר. אז הסכים ראש הכפר לפתוח בחקירה. “לגרים אשר באו בשערי בנימין” יעץ ללון בבתיהם של תושבי הכפר – שועל אחד לבית, שהרי כל משפחה תשמח להביא שכן בצל קורתה. שמשון ענה שכולם ילונו בצוותא, ודווקא בביתו של ראש הכפר; ואם תפרוץ בהלה בלילה, יבער בראש וראשונה הבית הזה – ודרך אגב זקן הכפר, נשיו ובניו אף הם ילונו באותו בית. אז התברר, שזקן הכפר היתה כבר שהות בידו לקבל אי אלה תוצאות מן החקירה שערך, ויש לאל ידו לתת מורה דרך אשר יוליך לאותו מקום, שבו, על פי שמועה ראה מישהו עדר, אשר אין איש יודע מי הוא בעליו. שמשון הודה לו והסכים להצעה עם שהוסיף כי הזקן ושני נכדיו אף הם ילוו אליהם.

אחר הדברים האלה הגיע כפי הנראה זקן הכפר לידי מסקנה שצחות הלשון לא תושיענו.

– אוועץ בזקנים – אמר.

– היוועץ – השיב שמשון – פה, מקום הזה, מבלי אשר תסור ממנו. איני מאזין.

כעשרה עבדקנים, שזקניהם שיבה או שיבה למחצה, יצאו מתוך הקהל והקיפו את זקן הכפר. פתחו בדיבור כולם בבת אחת, אך בחצי־קול. שמשון סר אל חבורתו וישב על אבן. שאר בני הכפר הסתכלו בו ובחבריו כאילו כפאם שד. השועלים ניצבו כאנדרטות אבן: זה מכבר אימנם שמשון במלאכת מחשבת זו, שלמד בפלשת, והיא שהיפנטה את היריבים, שהיו מצטופפים ודוחקים זה את זה, אפשר לא פחות מדמותו העל־אנושית של הנזיר.

פתאום נגע בכתפו נחושתן:

– ראה! הנה ההוא, שם בקהל – נותן אותות לפלוני אלמוני. ואכן, בעבי ההמון היה מישהו מנופף נמרצות בידיו; נראו לעין רק הידיים בלבד. שמשון קם: גבוה היה כשיעור של ראש וחצי מבעל הגוף הארוך ביותר שבין אנשי המקום – ומיד ראה להיכן מופנה פרצופו של המאותת: הוא הביט הישר נכחו ולמעלה, לעבר המקום שממנו ירדו בני דן. שמשון הפך ראשו:

במורד הגבעה ניצב עוד אחד ואף הוא עשה מחוות בידיו.

– הם שולחים אותו לבית חורון – סח הנער בחרדת־מה.

האיש שעמד על הגבעה הניד בראשו, נפנה לאחוריו והחל מעפיל הרה במהירות. עכשיו השגיח בו כל הקהל; תרועת גיל פרצה מפיותיהם, והם הורו עליו באצבעותיהם. רחש מבוכה חלף בקרב השועלים.

– דום! – רעם קולו של שמשון – לא לפנות אחורה. אל תגרעו עין מהם! הוא מדד במבטו את המרחק. מן המקום שבו עמד ועד לראש הגבעה היה המרחק כמאתיים פסיעות: רחוק מדי; יש לחתוך כרבע משטח זה. מש ממקומו ובמהירות אך לא במרוצה הלך בכוון הגבעה; עיניו רתוקות היו אל הרץ, אשר כמעט דהר למעלה על פני המשעול; ימינו של שמשון פשפשה בשק עור שהיה תלוי בחגורתו. איש חרש הלך וקרב אל הפסגה: ראשו וכתפיו הוטבעו כבר בכחול שעל סף השקיעה. הוא החזיק אבן שטוחה ועגולה שקטרה כרוחב כף היד. שוב השלך הס בקהל, הדרוך כולו במתח צפיה. מישהו פלט, לאו דוקא בקול רם, אך בלהט: – לא ישיגנו! – ונשתררה דומית אלם. הרץ ניצב כבר על הפסגה במלוא קומתו. במרוצתו נרכן שמשון לארץ וידה את האבן כמו לו הטיחה הישר אל לב השמים. נסקה האבן וריחפה לה בשובה ונחת, סובבת במעופה ללא חפזון: לאחר שהתוותה קשת גבוהה באוויר דומה כי קפאה רגע על עמדה ומיד דאתה ישר קדימה. הרץ נשא כפיו, כרע על ברכיו, נפל, התהפך, נידרדר למטה ונתלה בצוק. פה אחד פרץ המון בני חרש בזעקה: אי־מי בקרבו זע קדימה, אך השועלים כאיש אחד הניפו אלותיהם – והדממה שבה כשהיתה.

שמשון חזר, והמשא ומתן הסתיים עד מהרה. העדר הוחזר עוד באותו הלילה. נחושתן – מאוכזב במקצת – אישר כי הכבשים הן אותן הכבשים והחשבון נכון. לאחר מכן נכרתה בין הכפר לבין שמשון ושעלבים ברית שלום לעולמי עד, נכרתה חגיגית ובשבועה גדולה, ואפילו משתה נערך; אך השועלים חזקה עליהם פקודתו של שמשון ומשקה לא בא על פיהם.


* * * * *

בסיום המשתה נגע נחושתן בזהירות בכתפו של שמשון:

– צא עמדי!

ופרשו קמעה מן המסובים והנער אמר לו:

– הנכדים של הזקן ועוד רבים מן הבחורים לא באו למשתה.

– גם אין צורך בהם – השיב שמשון – מה לך ולהם?

נחושתן נתן בו מבט של תמיהה ורחמים כמי שאומר בלבו: כזה גדול ואינו מבין…

– הלא דבר הוא – אמר – מארב הלכו השניים לשים לנו. ואני ידעתי את המקום אשר בו יארבו לנו. בדרך המלך יש רק מקום אחד אשר יצלח למארב.

– הנוכל לעקפו?

– נוכל. אכל לשאול חפצתי: מה יבכר לבך – לעקוף את המארב או לבוא עליו; כי מספרם לא יעלה על חמישים. ואני אמרתי בלבי: כולם כבר נמאסו עליך עד מאד.

שמשון טפח על שכמו דרך חיבה.

– נמאסו – אמר – נהג אל המארב.

כך הלכו בדרך המלך, ובני הכפר ליוום בסבר פנים וידידות רבה ואפילו לא החליפו מבטים ביניהם, כי ערום היה בנימין וידע להסתיר את תחבולותיו.


* * * * *

על ענין המארב אין כדאי להרחיב את הדיבור. נתברר כמובן שבראשו עמדו שני נכדיו של זקן הכפר. שניהם הושארו סרוחים כפגרים מתים בתחתית הנקיק, שאר בני בנימין נסו בבהלה; אך הנצחון לא על נקלה הושג – הכרח היה להינפש בשעלבים, כיון שמחציתם של אנשי הפלוגה נלאו מלעמוד על רגליהם.

השמועה על מעשה גבורה זה פשטה ביעף על פני ארץ דן כולה. אנשים שהיו באים לצרעה, מסרו כי בכל מקום תולים עתה בשמשון תקוות גדולות. שמשון לא אמר דבר, אך בלבו היה תמה. זה לו כעשר פעמים שהלך להשיב את הגזלה בכוח הזרוע – הן אל היבוסים והן לאפרים ואפילו לבנימין זה עצמו, ומעולם לא עורר הדבר רעש שכזה. במוחו נתרקם פתגם, שניסוחו לא נשתמר, אך משמעותו היתה: כל עוד קטונת לא ישקול שקלך אלא שמינית בלבד. יצא לך שם, ושמיניתך תכריע את השקל.

ואולם יותר מאלה הפליאו שלח בן יובל, זקן הזקנים של שעלבים. עד שתושבי הכפר היו מודים לשמשון והנשים נישקו את שולי שמלתו, היה הזקן מלעס בשפתיו ונד בראשו. אך לפני השינה (שמשון לן בביתו) אמר לו שלח פתאם:

– דבר גדול הוא הגיבור וגם שופט דבר גדול הוא. ראיתי גיבורים בימי חלדי וגם בשופטים חזיתי. אך נער הייתי וגם זקנתי ודבר אחד לא ראיתי, ואל נכון כבר לא אראה, אשר בגוף אחד ישכון גיבור וחכם גם יחד.

– ומה משפט החכם? – שאל שמשון.

– חכם משיב לו מידי בני חרש שלושה חלקים מן העדר; החלק הרביעי ישכח לקחת.

שמשון ציפה להסבר. הזקן ליעס קמעה את שפתיו, נתפהק גירד את חזהו ותוך כדי כך פתח ואמר:

– אמי אשה נבונה היתה. היא היתה אומרת: אל תמלא קערה על פיה, פן יעברו המים על גדותיהם ויוגרו ארצה. אכול תאכל רק עד אשר שמץ רעב יוותר בקרבך. זכור את הדברים האלה אם לשופט תהיה ביום מן הימים.

– על פי האמת ישפוט השופט – ענה שמשון.

– קערה מלאה עד אפסיים גם לאמת אין זו מידה ראויה. אם על פי מלוא האמת ישפוט השופט, כל אשר נשמה באפו באבנים יירגם. וגרוע מכל – מלוא הנצחון. טובה לא תצמח ממנו ולא ייעשה כן בין שכנים. ואנחנו הלא שכנים אנו לבני חרש, כי על פניהם נשכון. ליל מנוחה.


 

8. דיבורים    🔗

בינתיים שיגרה הצללפוני את מכבוני לתמנתה, לאחר שציידה אותו בכל הדרוש לדרכו זו. להוטה היה לבצע כל מעשה כהלכה, אפילו משימות שאינן נעימות כל עיקר. הלוי הוטל עליו לברר אם אמנם מסכימים הוריה של נערת הפלשתים, סמדר, לנישואים אלה; לקבוע את יום בואם של הורי שמשון; לקצוב את שיעורי הנדן משני הצדדים ובמידת האפשרות לקלוט את השמועות הרווחות על הנערה.

מכבוני חזר עוד לפני שובם של השועלים ובפיו דין וחשבון מפורט, שמסרהו ערב שלם דבר דבור על אפניו. בביתו של ברגם הכל מצא חן בעיניו עד מאד. אבי הכלה – אדון מכובד, אשר הדרת פנים לו והליכותיו הליכות שוע מבני העליה; מבן עם נכרי אין לדרוש כמובן אותה זריזות מוחין, שבה חנן יעקב אבינו את יוצאי חלציו, אך פרט להסתייגות זו, יש לראות את ברגם כאדם מיושב בדעתו. אמנם, מנוח יהיה נאלץ להאזין בתשומת לב לתיאור מדוקדק של אילן היחש הן של בית ברגם והן של בית אמטרמגעי – אשתו הראשית היא אם הכלה; אם יטה אזנו ויכוון לבו ותוך כדי כך יציג כשתיים־שלוש שאלות ממולחות, שיש בהן כדי להעיד על עניין שנתעורר כביכול בקרבו, הרי יחסי הידידות שישתררו בין החותן והחם לעתיד לבוא מותר יהיה לראותם כמחוזקים ואיתנים. הגבירה אמטרמגעי – הרי זו בעיה יותר מסובכת במקצת; היא ממעטת בדיבור, אלא שקומתה התמירה והזקיפות שבהילוכה יש בהן מן היהירות; אולם הגברת הצללפוני תראה היתר לעצמה שלא ללכת בדרכיה של זו מן הבחינה האמורה, תהיינה שתי הגבירות שרויות מיד במצב של הסכמה שיש בה מן ההכרח אשר לא יגונה – על אחת כמה וכמה יקל עליהן הדבר לאור העובדה שאחרי ככלות הכל אין להניח כי בעתיד יהא שומה עליהן להיפגש לעיתים קרובות. מנקודת ראות של אמידות אין אדם יכול לאחל לעצמו בית טוב ממנו; פרעה מלך מצרים בכבודו ובעצמו ספק אם חי הוא בפאר גדול מזה; די להזכר שמשכבותיהם אינם שרועים על הרצפה אלא מוצעים על גבי בסיסים מיוחדים שכרעיהם ארד; ובתוככי הבית מצוי מרחץ. לרעיתו של שמשון יועד חדר רחב ידיים ושתי אמות יוקצו לה כקניינה שלה; שאר הנדן יוקצב ביד רבה בשיחה אישית עם מנוח והצללפוני. אשר לכלה עצמה הרי חין ערכה, יפיה וצניעותה הינן למעל מכל שבח; דרך אגב, על פי מנהגה של פלשת (מכבוני הביע את צערו על שאנוס הוא לדבר על כך בפניה של הצללפוני), שתי האמהות, בנוכחותה של מיילדת מקומית, תיווכחנה בכך בעצמן ערב יום הכלולות. פגם יחיד בבית זה יש לראות באחותה הצעירה של העלמה סמדר; אמה פילגש מבנות העוים, עם שהוא, כידוע, פרא למחצה; נערה זו עויינת, כפי הנראה, את אותה הבכירה ונוטה למריבות וללשון הרע עד כדי כך שברגם היה אנוס לצוות על אמה שתוציאנה לחצר ותלקה אותה.

ברגם מצדו חקר ודרש בהתעניינות מרובה על עשרו של מנוח ועל מעמדו בחברה. מכמוני סיפק לו, כמובן, נתונים משביעים רצון בהחלט. השיח לו שמנוח תופס בצרעה עמדה רמה ממש כעמדתו של אבי הכלה בתמנתה. מנה בפרוטרוט את העדרים, השדות והכרמים. יותר מסובך במקצת היה עניין מגילת היוחסין, שהפלשתי עמד עליה בתוקף. נתברר שמבחינה זו לא היה מכבוני מוכן כהלכה, אף־על־פי־כן מצא מוצא מן הסבך. בעל נסיון היה במידת־מה, שכן מקובל היה במשפחות הלויים לנהל רשימות יחש, וכל אימת שחסרה חוליה בשלשלת היוחסין, למלא את החסר בעזרת ניחוש ושיקול דעת. כך נהג גם במקרה דנן. שתי חוליות משלשלת מנוח היו מצויות בידו; אלון – אבי מנוח ודן – בנו של יעקב אבינו. את שאר השמות הרהיב מכבוני עוז בנפשו לשחזר בדרך של עיון מופשט ואף הוסיף שנושאיהם של שמות אלה היו כולם אנשים רמי מעלה. את השמות העיקריים שמר בזכרונו ויש לאל ידו לחזור עליהם בפניו של מנוח, על כל צרה ש…

כאן זקף מנוח את ראשו והעיר בנחת:

– את סבי קראו בשם גיחון בן אחר; איש פשוט היה ובקרב עמו ישב; את האחרים לא ידעתי וגם אתה לא תדע.

– טוב תעשה אם בפני תמנה את כל השמות האלה – נזדרזה הצללפוני להיכנס לתוך דבריהם – אני אזכור.

הלוי נד בראשו עם שפניו לובשות ארשת אדם המבין את אשר נדרש ממנו, וסיים את דיווחו בהעירו שסבור היה כי נוח יותר שלא להשיח את עניין הופעתו של המלאך, שהרי ספק הוא אם עובדי גילולים אלה עשויים להעריך את מלוא חשיבות של המאורע; אף מייעץ הוא להוריו של שמשון שגם בידם יהא נקוט כלל זה.


* * * * *

כעבור ימים מספר, השכם בבוקר, נעה תהלוכה שלמה מצרעה בדרך המוליכה דרומה־מערבה. מלבד שמשון, הוריו ושועליו, היו כאן כל עבדי בית מנוח ושפחותיו ומכבודי בן שוני הלוי בתפקיד של ממונה על כל הכבודה. מנוח והצללפוני רכבו על חמורים. עוד ארבעה חמורים נשאו את הסבלונות; העבדים אף הם החרו אחריהם; החמור השביעי שייך היה ללוי ומטענו רב וכבד מכל השאר, שכן מכבוני ראה הזדמנות זו כשעת כושר מאין כמוה לכינון קשרי מסחר הדוקים בין כפתור לבין דן. על פי רוב הלך שמשון סמוך למנוח; היה מנוח יורד מחמורו ושניהם פסעו זה בצד זה, בקצב אחיד כצועדים בסך, ומדי פעם בפעם – לאו דוקא בתכיפות – משיחים היו זה עם זה בחצי־קול. מנוח, דמותו נמושה היתה ועיניו כבושות בקרקע, ואילו שמשון היה תמיד מביט נכחו, אף־על־פי־כן היה קורטוב של דמיון מוזר בהליכותיהם ואפילו בדרך הילוכם. עשרים שועלים, שהחלימו מנקעיהם ופצעיהם, היו לבושים בגדי נוי, הלכו חטיבה אחת, זימרו במקהלה, עתים שירים שונים בעת ובעונה אחת, ותוך כדי הליכה שיחקו בקפיצות חמור או ירו אבנים בדיות.

– כאשר נתקרב לתמנתה, אסדר אותם שורות שורות כאורח הפלשתים; יודעים הם ללכת בסך, אך אין לבם הולך אחרי זה – סח שמשון לאביו.

שניהם החרישו רגעים מספר.

– הפלשתים – קומץ – פתח שמשון שוב – במה כוחם? בסדר ובמשטר. לכל מספר ומידה לכל חפץ, ואיש איש על מקומו יישב ולא יסור ממנו. טוב הדבר.

האב, לאחר ששתק שעה קלה, השיב:

– טוב הדבר.

על פי נעימת קולו הבין שמשון שלא נאמר “טוב” זה אלא לתפארת המליצה; לגופו של עניין יש לאביו כמה השגות על דבריו.

– לפעמים מביט אני על אמך – המשיך מנוח – ורואה כי ידיה עושות במלאכת הבישול. מידה ומשקל לה בכל: במים ובחלב, בבשר, בגריסים ובמלח ובעת אשר בה הסיר יישפת. סוף דבר מאכל אשר יטעם לחך.

שוב הבין שמשון על פי הנעימה ש“יטעם לחך” אף היא ניב של לשון לתפארת המליצה והמתין לה שעתיד עוד לצאת מפי אביו.

– אבל אם הסיר יעלה חלודה או השפחה תשכח להסירו מן האש או להוסיף שמיר בו – והנה נשחתה הארוחה.

– עקרת בית טובה אך לעתים רחוקות יקרנה כמקרה הזה.

–אמך עקרת בית טובה, אבל יש עוד עקרת בית וגם היא טובה: האדמה. ומטבח לה משלה; והשמש תתן לו אש והעננים יביאו לו מים בחורף, אך אין סופר את הגשמים ואין מודד יום בשעלו. יבוא האדם ויפזר זרעים; גם זאת בלי חשבון יעשה: האחד יפול אל אבן ואת האחר ישא הרוח. ואחרי כן בכל זאת שיבלים ינובו, רק האדם אל לו להיות נרפה; יעמיק לחרוש וירבה לזרוע.

– הן יקרה כי גם הארץ לא תתן את יבולה.

– יקרה גם יקרה. לא אמרתי כי האדמה – עקרת בית טובה מאמך. אך כל אחת על פי דרכה תכלכל ביתה. פלשת – מטבח. דן, אפרים, יהודה – כולנו כזרע השדה. אין לנו חשבון וגם חוק ומשטר אין; יש אשר כל הניר יכה הברד. אך כאשר תעבור ארחות חייך עד למחציתם, תביט לאחוריך וראה תראה כי צומחים אנחנו וגבהים; לא אנו כסיר אשר אם נבעה בו בקיע אחד יהיה עדי אובד.

שמשון לא תמה על שאביו משיח דברי חכמה ומאריך בדיבורו; עמו אישית היה מנוח תמיד מרבה בשיחה.

אולם שמשון נענע בראשו.

– לא – אמר – לא כן הוא. עתה שקטה הארץ, אך לא לנצח ישרור שלום. פלשתים ימעכו אותנו אם לא נלמד מהם חשבון ומשטר.

– לא נלמד – השיב האב – ולא ימעכו.

שוב עלה על חמורו. הלה פתח בדהרה טופפת ושמשון הפסיע בסמוך. הם שתקו.


* * * * *

מישהו פלט שיעול מאחוריהם. שמשון הפך פניו: היה זה יהיר, אחד השועלים, אחיה של קרני העלמה; הכרת פניו ענתה בו כי דבר סתר לו אל שמשון. שמשון נד לו בראשו והניח לאביו לעבור על פניו.

– שמשון – לחש לו יהיר – שם, מאחורי העצים עצרה אותי אשה. פניה רעולות אך כל רואה יכיר בה כי צעירה היא לימים עד מאד. חפצה לראותך פנים. אומרת היא כי נצורות בפיה.

שמשון נד בראשו ופנה חזרה אל חורשת הזיתים הסמוכה לדרך. בין האילנות ניצבה דמות דקת גזרה; כל גופה עטוף היה ברדיד, אלא שמתחת לו בצבצה שמלה פלשתית ארוכה. משקרב אליה שמשון חשפה את פניה; הכיר בה את אלינוער והשתומם בלבו על שגדלה ובגרה במידה כזאת, אף שרק חודש אחד חלף מאז פגישתם האחרונה – על יד הברכה עם שחר. בשל זכר הפגישה ובשל עצם העובדה שכלכל לא יכול נערה זו, נזדעפו פניו של שמשון. היא היתה נרגשת עד מאד. המלים נעתקו מפיה ולא יכלה לפתוח בשיחה. הוא שאל:

– סמדר שלחה אותך?

נשתרבטה כולה וזעה ממקומה משל פגע בה והדפה; ההבעה של מורך לב חסר ישע נגוזה מפניה ונתחלפה במין זעם דחוס ומרוכז. היא ענתה בחריפות:

– האם שפחתה אני לרוץ על פי פקודתה?

– אם כן מה חפצך?

היא הוסיפה:

– אחרים יש לה למלא שליחויותיה. למשל רעך אכתור.

שמשון נתן בה מבט בוחן ופנה מבלי אומר ודברים אחורה להמשיך בדרכו.

– תיש!

היתה קריאתה ספוגה יגון ודמע עד כדי כך, שכל כוח רצונו של שמשון ניטל ממנו והוא נעצר.

– אל תישאנה, תיש. אין היא אוהבת אותך. רק בשעשוע חשקה נפשה. כל דבר יקר מציאות תחמוד בלבה. הזוכר אתה? לטאה נתת לה במתנה. גם אתה חיה נדירה בעיניה: חזיר בר או דוב. תשתעשע עמך ותלך אל אכתור. עם אכתור תשתעשע ואל שלישי תלך.

דברי תועבה הוציאה זו מפיה ושמשון שנאה; אך בקולה פרפר הבכי, על פניה נטפו אגלים – אלה כבלו אותו ולא ידע מה עליו לומר ומה לעשות.

– זה לא כבר הטיתי אוזן בסתר לשיחתם; בלילה היה הדבר, במקום בו מצאתיכם יחדיו. אכתור שאל אותה: האמנם לנצח! והיא צחקה – הן תכירנה, תמיד גועה היא בצחוק – וענתה: מי אשר יאהב – יחכה. וכאשר נפרדו נשקו זה את זאת, ולנשיקה לא היה קץ.

חימה עזה אחזה בשמשון; לא על סמדר ואכתור, אלא על שטנתה של זו. לולא בכתה היה חובט בה. כיוון שבכתה השיב לה בפשטות:

– גם אני אוהב חיות, רק את הצבוע שנאתי. הצבוע יארוב בלילות לתור את המקום אשר בו נבלה מתגוללת. איני מטה אוזן בסתר אל שיחות לא לי – לא את אזני ולא את אזנם של אחרים.

– אינך מאמין לי?

– לא שמעתי את דבריך. אשר לא לאזני הוגד לא לי הוא.

– אתה תישאנה לאשה ואכתור יוסיף להיות רעך?

– לא אדע להציץ מן החרכים לראות אם אין מארב. בדרכי שלי אלך ועיני לא יירו מבטים הנה והנה. אם יתנפלו עלי – אשיב מלחמה שערה ואשלם לאויב כגמולו.

היא רקעה ברגליה, קפצה אגרופיה וצרחה בתקף אחרון של טירוף דעת:

– אכן, ידעתיך. בחדרי חדריה תיפול עליך תרדמה ובעוד גרונך פולט נחרותיו היא תתחמק אל הגן ותצפה לאכתור. למחרת היום ישלם לך אכתור מלוא החופן מטבעות כסף – גמול נצחונך במשחק הקוביה, ושלשתיכם תרוו נחת.

עכשיו שוב לא נשתמע הבכי בקולה. דבר זה התיר את ידו של שמשון. בלי אומר ודברים וללא מאמץ תקע כף ידו בפניה; נרתעה ביעף כעשר פסיעות אחורית ונפלה בין הזיתים, והוא הלך להדביק את שיירתו.


* * * * *

– העוים… מה משפט העם הזה? – שאל לאחר ששוב נמצא מהלך בסמוך אל אביו – אין רואים אותם במקומותינו. אין זאת כי יצורים נאלחים הם.

מנוח נתנודד דרך ריגוש על גב חמורו והפטיר לאטו:

– גם אני איני מיטבי להכירם. מקום משכנם על שפת הים. אבל… מדוע נאלחים הם?

שמשון משך בכתפיו: הוא התעצל להסביר.

– היה לי – המשיך מנוח ושוב זע בריגשה באוכפו – אי אז עבד מבני העוים. לפני ימים רבים… בטרם נולדת. הטיב העבד לשרתני.

דומה היה כי משהו מיוחד, חורג מגדר הרגיל, בוקע מגרונו של מנוח, משל נרגש הוא קמעה. זקף שמשון עיניו וראה שאביו, דרך הרגל, שף בפיזור נפש באצבעותיו את הצלקת שעל מצחו.

– אבי – שאל שמשון – מה פשר הצלקת הזאת אשר על מצחך?

מנוח חדל מפיזוזיו על גבי החמור, סילק אצבעותיו מפניו ושעה ארוכה היה נועץ עיניו בקרקע. לאחר כן היגה בהיסוס ובלאט, חרש חרש: זה… איש אחד פצעני לפני ימים רבים.

שמשון נתן בו מבט מלא סקרנות:

– עד כה לא סיפרת לי. איך היה הדבר? מתי?

שוב החריש האב שעה קלה ונענה חמקמקות:

– מכבר… עוד בטרם תיוולד.

שמשון נעצר.

– גם זאת בטרם איוולד? – שאל בשנייה; פתאום צפה ועלתה בו התמרמרות חשודה עם שרעיון חדש נתבזק במוחו – אולי העבר העוי הלזה הוא אשר הרים ידו עליך?

– לא, לא – נזדרז להכחיש אביו – הוי, לא! ההפך הוא האמת – הוא הגן עלי, הוא… שנינו יחדיו…

מנוח נתבלבל ונבוך לחלוטין. נפנף בידו כמי שמגרש מעצמו דבר־מה הטורד אותו וסיכם:

– עבד נאמן היה העוי ההוא.

שמשון הקשיב רב קשב.

– איהו? מת?

– אני… שילחתי אותו לחפשי – מלמל האב.

– מי הוא אשר התנפל עליכם?

מנוח לא ענה.

שמשון נתחייך והורה על הצללפוני, שהיתה רכובה על חמורה הדוהר בשעטה קלילה־טופפת במרחק רב לפניהם, והשיחה דבר־מה בלהט למכבוני.

– אחקור אותה – אמר – אשה היא ותגלה אזני.

פתאום נפנה מנוח אל שמשון ופסק החלטית ללא שמץ גמגום, כמעט כנגיד ומצווה:

– לעולם לא יעלה על דל שפתיך, בדברך אל אמך, העניין הזה ואף לא דבר העבד ההוא. וגם אותי לא תחקור ולא תדרוש.

שמשון הביט בו בתמהון; האב, שנבוך מהשתלהבות זו שלא כדרכו, שוב כבש עיניו בקרקע והוסיף כמי שמשיח עם עצמו:

– כל אדם יש לו חיץ משלו, ואין להציץ אל מאחוריו.

שמשון נד בראשו ושוב לא שוחחו השניים ביניהם.


* * * * *

אך נגלתה תמנתה לעיניהם עמדו מלכת כדי לשטוף את הזיעה מן הפנים ולנער האבק מן הבגדים; השועלים נערכו בצורת ריבוע, חמישה בכל טור. מתמנתה יצאה לקראתם קבוצת פרשים; בראשם אנשים מספר רכובים על סוסים, השאר על פרדים ועיירים. נצוצות הצבעונין שבכובעיהם, עדיי הזהב שעל שמלותיהם ורתמותיהם נתנצנצו מרחוק; לנוכח הזוהר הזה נראו הדנים כחלק אפרפר־צהוב ממישורה של ארץ כנען.

בראש הפלשתים רכב אכתור. משקרב אליהם בדהרה קלה, זיקף את סוסו על שתיים, גלש ממנו וכיוון צעדיו הישר אל מנוח והצללפוני. הניח ידו על חזהו, עם שכף ידו מופנית כלפי חוץ, קד קידה עמוקה ואמר:

– שרי תמנתה שלחוני יחד עם רעי אליכם למען קבל פניכם בברכה על גבול ארץ פלשתים. וכה ציווני לאמר: ממבוא שמש ומזרחו באו ארצה כנען שני עמים, אשר להם יאתה מלוכה: כפתור מן הים הגדול וישראל מן המדבר הגדול; האלים חילקו את הארץ ביניהם, הורישו את עמיה מפניהם ויתנום להם לעבדים; ועל דן ועקרון ציוו כי שלום יהיה ביניהם לעולמים. ולאות כי אכן שורר השלום בינינו בא אלינו גבור החיל אשר לבית דן, בן השר של יושבי צרעה אשר לו העצה והתבונה; ואנחנו נותנים לו את היפה בבנות אשר בכל גבול עקרון מזרע עתיקים, נשיאים בעם עוד מימי מלוך המלכים על איי הים, אשר הדבירו את מצרים בדרום ואת לוד בירכתי צפון. אפיים ארצה משתחווה אני לך אדוני, ולך גברתי, ולך שמשון, רע כאח לי, ולמרעיך אמיצי הלב אשר עמך בכל עלילותיך; ואלה הבחורים אשר עמדי באו, אחיכם יהיו מעתה ועד עולם.

קולו המשיי התנגן בדברו ופיו קצב כל מילה ומילה שיצאה ממנו. הטעמותיו עתירות צלילים היו עד כדי כך, שבני דן נדמה להם לעתים כי אין זו אלא זמרה; תוך כדי דיבורו הניד ידיו והניע ראשו, וכל מחווה ממחוותיו – הדר וחן בה. משסיים ניבט במנוח, וכל בני פמלייתו אף הם נתנו בו עיניהם; נסתבר לו למנוח כי חייב הוא להשיב על דברי הברכה. מיד בא במבוכה רבה, כי לא ידע לדבר בפני ציבור. אכתור הרגיש בכך בן רגע, ובטוב טעם של אדם, שחונך על כל דקויות הנימוס, חילצו מן המיצר.

– אל תטרח לענות לי, אישי מנוח רם היחש; עיפת מן הדרך; בבוא מועד, עת ייערך המשתה בבית ברגם, יאזינו שרי תמנתה לדברי החכמה אשר יהגה פיך. ועתה הבה ואחבקה את רענו מאז ומקדם – את שמשון.

במצולב חיבקו שני הידידים זה את זה מקרב לב; אכתור לחש באזנו בצחוק:

– רשע, הן גזלת מאתנו את הנאווה ביפותינו, ואין איש אשר יקנא בך כמוני. ואולם חוק הוא לנו ולא יעבור: מיטב השלל לטוב שבקלעים.

שמשון נתחייך ברחבות כמי שאין כל דאגה בלבו. ההתכתשות עם בנימין, הדיבורים עם קרני, עם אביו, עם אלינוער – הכל נמוג ללא שיור בזכרונו. כאן, על אדמתה של פלשת, רגיל היה מילדותו לשחק את משחק החיים בלי שאלה וללא חרדה.


 

9. שלשלת יוחסין של פלשת    🔗

באה המילדת, והנשים הוליכו את סמדר לחדרה; הלכה עמהן מסמיקה וצוחקת. נשאר ברגם ביחידות עם מנוח; הוא הורה שאיש לא יטרידם עד אשר ייקרא. היה זה בעל בעמיו מן האצילים; גבה קומה, דשן ורכרוכי, שזקנו האדמוני מגודל ויורד על פי מידותיו; מוכן ומזומן היה לתת בצחוק קולו – קול באס מוצק הבוקע ממעמקים; רעיונות חדשים היה תופס בקושי ולאט, אך לעומת זאת נוטל היה מן המוכן – כמתוך אוצר בלום השמור עמו – ביטויים מלוטשים לכל מאורע שבחיי יום יום. שיחתו עם מנוח התנהלה בכיוון חד־סטרי; ברגם הביע אמריו ומנוח היה מפרכס על מושבו ופולט גניחות מקוטעות מפיו. את נושא השיחה ידע ברגם בעל פה ואהבו עד מאד – הלא הוא אילן היחש שלו או ליתר דיוק דברי ימיה של משפחתו לדורותיה, מימות עולם ועד היום הזה. תקצירה של מגילת יוחסין זו מובא להלן:

ברגם נולד בעזה. לפני כעשרים שנה, משכבש הסרן של עקרון את תמנתה העתיק מושבו לעיר זו ונשתקע בה יחד עם שתי נשיו; הבכירה – גבירה מגזע אצילים; השניה – מקרב הילידים, מבנות העוים; הוא לקחה לאשה עוד בעזה, לא רק בשל יפיה, אלא גם בשל יכולתה היוצאת מגדר הרגיל לבשל מאכלים טעימים. שתי בנותיו נולדו כבר בתמנתה ונתחנכו כיאות לבנות טובים; הן יוצאות במחול, פורטות עלי נבל ויודעות לרקום בחוטי משי מגוונים.

אבי אבות אבותיו הגיע לכנען עם הנחיתה הראשונה עוד; הוא היה אחד מאלופי הצי הפלשתי ופיקד על עשר ספינות משוט. בתחילה היה בדעתם של הללו להתיישב במצרים, אולם הם נהדפו וסבלו אבדות קשות. אז החליטו לנסות את מזלם בכנען; משימה זו כפי שנתברר היתה הרבה יותר קלה, ביחוד מאחר שרצועת החוף היתה מיושבת על ידי פראים, שלא היו להם אפילו ערים. לאחר הפשיטה הראשונה באו פשיטות נוספות עד אשר מיטב אוכלוסייתו של האי כפתור – האצולה, הסוחרים, יורדי הים – כולם פרט לפשוטי־עם, – קבעו מושבם במולדת החדשה.

אולם צור מחצבתו שלו לאו דוקא בכפתור. כפתור אינו אל אי זעיר, דרך שבעת ימים צפונה ממצרים; אך ממערב לכפתור נמצא אי אחר, אי גדול מאד, הנקרא בשם כרת; שם נתקיים בימים עברו פאר מלכותו של עמו ושם כיהנו אבותיו תקופה ארוכה כשרים ויועצים למלכים אדירים וחכמים. דרים היו בארמונות שיש וסעודתם הוגשה להם בכלי זהב. בעיר הבירה ניצב בניין רב ממדים שנועד למחזות שעשועים; מדי שנה בשנה נערכה שם מלחמת פרים אדירת אימים, והמונים מכל האיים נהרו לחגיגה זו. מתחת לארמון המלך נחפרה ממש עיר תת־קרקעית, שהיו בה בתי כלא, מחסנים לצרכי המלך, מצבורי נשק ואוצר המלכות. באותם הימים היו כל העמים השוכנים על חופי הים הגדול מעלים מס למלכי כרת – בזהב, במקנה, בעלמים ובעלמות. עיר הבירה גדושה היתה אנשי צבא ואומנים. אנשי הצבא למדו לעשות מלחמה והאומנים ארגו אריגי משי ורקמום בפז, צרו בזהב, חישלו כלי מלחמה וציירו במכחולי שיער על חומר שרוף. אניות כרת הפליגו צפונה עד לירכתי הים הגדול, מקום שם משוטטים הזאבים; בזה אחר זה נכבשו כל האיים ואפילו על היבשה נוסדו ערים גדולות ועצומות, אשר לאחר מכן הפכו לממלכות עצמאיות; ולא אחת היו אבותיו הקדמונים שלו, של ברגם, קברניטים באותן אניות ונציבים באותן ערים.

אך בימי אבות אבותיו של אבי זקנו נשתנה המצב; האלים התאנפו בעמה של כרת. על היבשת אשר ממערב לו הופיע גוי חדש, יון שמו, גוי ערום ואכזר. אלפי סירות בנו והחלו עוסקים בפשיטות ובשוד ים. הם שחטו את תושבי המושבות המשגשגות ועל מקומן ייסדו את נסיכויותיהם הברבריות. בסופו של דבר, לאחר שורה של פשיטות שחזרו ונשנו כמעט מדי שנה בשנה במשך תקופה של שני דורות, החריבו היונים את לב הממלכה, את האי כרת. מעולם לא היה עולה דבר זה בידם, אלמלא חיי השובע והעושר, שעוד זמן רב לפני כן ערערו את גבורתם ומוטטו את אומץ לבם של בני האי. אין לך דבר רע לפשוטי עם משובע ואמידות. כך אבדה מלכות כרת; ורק אי־שם הרחק בצפונה של ארץ הלודיים, בה השלגים מכסים בכל חורף את עין האדמה במעטה שיגבה מקומת אדם, נשתמר אחרון מעוזיה האדירים של עם הימים – נסיכות ברגם ובירתה טרויה. בשל צחיחות הטבע וחומרת האקלים נבצר מתושבי המקום להתפנק וליהפך לשבט רך וענוג. אניותיהם של בני טרויה היו מטביעות לעשרות את סירותיהם של יון. רשאים היו היונים לסחור ביין ובשמן ככל אשר תאבה נפשם, אולם אל מישורי הצפון הפוריים לא היתה להם גישה – המפתח אל אוצרות התבואה בידיהם של נסיכי ברגם היה ורווחי השעורה והחיטה הצטברו במרתפיה של טרויה; אולם גם עליהם הקיץ הקץ. נסיכי יון כרתו ברית ביניהם והכריזו מלחמה על טרויה; דור שלם נולד ובגר בימיה של מלחמה זו; רק בתחבולת ערמה פרץ האויב אל בירתה של ברגם, שרפה כליל וישימנה תל עולם, את אודי חרבותיה זרה ברוח ואת אדמתה החליק עד כדי כך, שהמחרשה יכלה לעבור בה מקצה עד קצה מבלי אשר תתקל באבן. היתה זו המהלומה האחרונה, והעם לא ישכחנה לעולם; עד היום הזה שגורים בפיו שירי עלילה על המלחמה הזאת ועד ימינו אלה יקראו אצילי פלשת את בניהם ובנותיהם בשמות המלכים של טרויה, נסיכותיה וגיבוריה.

לאחר חורבן זה נפלו ברוחם שרידי עם הימים; הם נטשו את אחרוני אייהם הקטנים, שהשודדים לא כבשום עוד, והתפזרו על פני כל החופים של הים הגדול. הרבה שנים חלפו מאז; הקשרים נותקו; וודאי בכל מקום זה מכבר מדברים רסיסי השבטים האלה בלשונות העמים של ארצות פזוריהם, ואין יודע אם היו לאדונים או לעבדים הפכו, אולם אל יוצאי כפתור שוב הסביר הגורל פנים: מושלים הם בשפלה, אשר בה תפרח הגפן, ישגשג14 הזית ותנוב החיטה; עוד הפעם בנו ערים גדולות ויש אשר תשכלנה סירותיהם לחמוק משודדי יון ולהגיע עד ליאור מצרים; ובד בבד עם אלי כנען עדיין סוגדים בעזה לאלהיו העתיק של אי־מולדתם, הלא הוא דגון, בן אלהי האדמה ואלת הים; ראשו ראש פר וגופו מכוסה קשקשים.

זו היתה רקמת היסוד של הסיפור, אלא שברגם שזר בה בפרוטרוט את שמות אבותיו וציין במדויק את שמותיהם של שרי המשקים ושרי האורוות של מלכי כרת; מי היה הראשון מבין אבותיו שהתיישב בכפתור והאחרון שהפליג משם לעולמים עם עשר האניות. כמעט באותה מידה של פירוט הרצה את תולדות בית אמטרמגעי: משפחתה מוצאה מטרויה והבנות הבכירות בה נשאו מאז ומעולם את שמותיהן של בנות מלכי טרויה.

– על אבותיך, מנוח רם היחש – הוסיף ברגם עם שקינח את פניו ביריעת בד – כבר אמר לי דבר דבור על אפניו סוכן ביתך החכם באדם; הוא גלה את אזני לאמור: לא ייעשה כן בין בני מרום עם הארץ אשר בדן לספר על יחשם ויחש אבותם, כי תועבת אלהיכם כל גאוה; אך אם יש את נפשך להוסיף על הדברים אשר הגיד לי, אטה אזני ואקשיב רב קשב, כי זכותך היא –באשר אביו אתה של מי שעתיד להיות אישה של בתי – וזכות אבותיך – באשר שועים ואצילים הם.

מנוח נתן מבט בזקנו ועמד לשוף את צלקתו, אלא שחזר בו משהעלה בדעתו שספק הוא אם מקובל לנהוג כך בחברה טובה; הוא השיב:

– זה המשל בפי העם אשר במקומותינו: אל נא תגיד לי מי היה סבך, טוב תעשה אם תספר אורחות נכדו.


 

10. דבש    🔗

לפני עלות השחר יצא שמשון חרש מביתו של אכתור. את הוריו ופמליתם הלין בביתו של אבי הכלה; אולם החתן חייב היה בהתאם למנהג המקובל ללון עד לכלולותיו תחת קורת גג אחר. שמשון נטל עמו ללינת לילה רק את נחושתן – אותו נער שהיה לו למורה דרך בפשיטתו על כפרם של בני בנימין; הוא בחר בו למורת רוחו הרבה של יהיר, שעד אז היה תמיד נושא כליו האישי בכל הפשיטות.

אך נראה שמשון על המפתן נמצא נחושתן עומד לפניו, ואין יודע מהיכן הגיח לכאן.

– אזנך דק מן הדק קולטת – אמר לו הנזיר.

– רועה אני – נענה הנער – אף בשנתי אשמע את רחש הנחש בקצהו האחר של השדה; גם את רשרוש השחר תקלוט אזני בטפסו בפאתי רקיע.

שמשון פשפש בחריטו; שלה מתוכו אבן צור ורסיס ברזל. נד בראשו, הטילם חזרה פנימה ושוב קשר את רצועת החריט.

– התדע לגרש דבורים בעשן? – שאל לפתע.

– אדע – השיב נחושתן – אך אין לי חפץ בדבר הזה. דבורים ויתושים לא יגעו בי לרעה. וגם הנחש לא יפגעני.

שמשון לא התפלא על כך. במקדש האליל אשר בעקרון היו כל הכוהנים ואף כל שאר המשמשים בקודש מלוקטים מבין בריות אלה, אשר מדמם אף שרצים ורמשים ייחתו.

– נלך – אמר; והם הלכו בשדות באותה דרך, שעברה על פני ביתה של סמדר והוליכה הרה.

על שפת הבריכה שכבר חרבה עמדה נערה וגבה מופנה אליהם; סודר קליל נתון היה בראש, אך מבעד למעטה המלמלה בקעו שערות מוך צמריריות, והשחר בעודו באיבו יצק את זהבו בהן. על פי ברק הפז הזה ועל פי גזרתה הכירה שמשון, ואף כי לא יאתה לו לדבר עמה ביום כלולותיו, ממש לפני עריכת הטכס, קרא לה בלאט: סמדר!

הנערה נפנתה אליו בזריזות, אולם היתה זו אלינוער.

שוב ראה שמשון עד מה גדלה בשבועות האחרונים ועד מה דמתה לאחותה בגזרתה ובקלסתר פניה, ואפילו שערותיה השחורות נלווה להן צביון נחושת בקצותיהן.

– אני היא זאת, אך ורק… – הפטירה נוגות וקצרות – סמדר עודנה ישנה.

בקולה ובארשת פניה היה היום מן הנועם המושך את הלב ומן הרוך שבהכנעה. רוחו של שמשון היתה טובה עליו וכל עצמו שמח וטוב לב היה באותה שעה; הצטער אפוא על שחבט בה כה קשה בחורשת הזיתים.

– לאן פניך מועדות השכם בבוקר? – שאלה אלינוער לאחר שקרבה אליו. הילוכה כשל נחושתן היה – הילוך קפיצו מטופף כאחד.

– להביא מתנה לכלתי.

– מה המתנות אשר יובאו מן ההרים.

– ראה תראי וגם בחלקך יפול דבר.

– תיש – סירהבה בו כדרך התינוקות – האוכל לבוא עמכם? מחצות הליל לא אדע תנומה: שממון בא עלי. לא אפריעכם. האוכל?

כל פניה נתקרנו בסקרנות ילדותית; שימטה סודרה על כתפיה ולפתע דמתה לנער. שמשון פרץ בצחוק, טפח על שכמה ואמר: ״תוכלי״.

בתחילה הלכו והחרישו; רק נחושתן שורק היה עם שחיקה את העפרונים. מדי פעם בפעם היה נחשל אחריהם או סוטה מן הדרך, נובר בכל מיני מאורות ובולש מתחת לאבנים מפולמות.

– יהיר שועלך זמן רב לא עצם עין בקנאתו – סחה אלינוער בעת אחת מפרישותיו אלה של נחושתן.

– מי הגיד לך זאת?

– דיברתי עמו אמש. הגשתי להם לכולם ארוחת ערב והכרתיו – הן הוא אשר קראך אלי בדרך, כאשר אתה… כאשר כה חרה אפך בי.

היא דיברה על כך בפשטות, ללא עלבון; כדבר ילד עם אביו, שרק אתמול מרט את אזניו – ככל שהגיע לו על מעשיו הרעים – ואילו היום נשכח הכל.

– ניחמתיו. חילקתי לו מנת לביבות מתוקות גדולה מאשר לאחרים; והוא כל הערב סיפר לי מה גדול כוחך ומה רבה גבורתך. – כמעט הוסיפה: “ועוד סיפר איך נמנעת מקחת לאשה את אחותו כי הלך לבך אחרי סמדר” – אך התאפקה ולא אמרה דבר. אף־על־פי־כן היו שניהם מהרהרים באותו דבר עצמו; משום כך לא הופתע שמשון כל עיקר משהניעה ראשה בעקשנות ופסקה:

–מי יתן והייתי בת צרעה. לא אוהב את הפלשתים.

– עמך הוא זה.

– לא. אמי עוית. נכריה היא בבית. יראה מקול עלה נידף; אין איש מדבר עמה; מאז החלו ללמדני לפרוט על נבל ולצאת במחול, אף בפני יירך ללבבה. אך בעודי ילדה קטנה הרבתה לספר לי על ימים עברו. אי־אז היו העוים שבט, אשר ידע דרור יותר מכל עמי כנען; אף מקרב אחיהם לא היו להם זקנים ונשיאים; כל משפחה על פי המשפט שלה חיתה. על נקלה הדבירו הפלשתים את כל הכנענים; אך העוים זמן רב לא אבו להיות להם לעבדים: לא אחת מרדו באדוניהם, פרקו עולם וברחו. באשקלון ובעזה החזיקום אסורים בשרשרת כמו כלבים. אבי אמי עוד היתה לו באזנו טבעת ברזל, אשר בה רתקוהו אל עמוד בכל לילה; ואות הכּי היה מוטבע במצחו.

היא שאפה רוח – העליה תלולה היתה במקום זה – והוסיפה במשטמה עמוקה:

– הפלשתים – אכזרים ועזי־נפש מכל העמים אשר בעולם.

– כל הדברים האלה היו בימים משכבר – סח שמשון – גם אני סיפורים שמעתי כהנה וכהנה מפי יורדי ים אשר עמנו. אבל עתה זה ימים רבים לא ילמדו מלחמה בארץ; עתה רכביהם למירוצים נועדו, חרבותיהם להתחרויות וכל חייהם – שעשוע. ישירו שיריהם, יינם ישתו ואת בטנם לביבות מתוקות ימלאו.

– יש אשר ממתוק יצא מר – נענתה אלינוער.

שמשון נתן בה מבט בוחן. נזכר שאותן המלים אמרה לו לפני זמן־מה נערה אחרת. אולם לאחר שעה קלה הניד ראשו; מחלפותיו נתנפנפו לצדדים והוא קרא מעדנות:

–לא כן הפלשתים, כי זה משפטם: מעז יצא מתוק.

לפתע זקפה הנערה ראשה כלפיו, ומשנפגשו מבטיהם השפילה מיד את עיניה. אחר־כך אמרה במהורהר:

– אם כן זה הדבר אשר תחשוב בלבך עליהם… מי יודע?

כך הגיעו אל הנקיק שבו חנק שמשון את הברדלס. שלדו של זה, מגורם עד תום, מונח היה באותו המקום, קצתו מכוסה בקרעי עורו שנתכווץ, נתקשה, השחיר ונעשה דומה לקליפת עץ. מעל לשלג זמזמו בשלווה דבורי בר זערוריות.

– זאת מתנתי אשר אמרתי – הסביר שמשון – דבש אשר לא אכזב בו באמרי כי מכוורתי שלי רדיתיו.

היא הבינה.

– האתה הוא זה אשר הרגת את הברדלס! המכבר?

לכסן בה מבט ערמומי ללא קורט של רוגזה.

– התזכרי את הבוקר עת היו עוד מים בבריכתכם?

הסמיקה כל כולה, כבשה עיניה בקרקע ופלטה בלאט:

– בינתי נסתתרה אז. וגם בחורשה, לא מכבר. לא אשוב להיות כזאת, תיש.

עכשיו גנבה את לבו לחלוטין; הוא פרץ בצחוק עליז, שיניו הישרות נתבהקו בהבל פיו – ושוב טפח על שכמה דרך חיבה; כל תעלוליה הקודמים לא היו כפי הנראה אלא מעשי קודס של נערה, והנה עכשיו פתאום בגרה והחכימה. נחושתן שאל:

– האם ימים רבים שוכן הנחיל הדבורים פה? – כימי מחצית הירח ימיו. אז מצאתיו במקום זה – השיב שמשון.

הנער נד בראשו.

– טוב. אם כן בשל הדבש. האלך לרדותו?

– היזהר – סח הנזיר – נטיב לעשות אם בעשן נגרשם מפה.

– יארך מדי הדבר: והדבש ריח עשן ינדוף ממנו. הנה זאת נעשה: מדורה אבעיר מתחת למורד זה.

– מה בצע במדורה הרחק מן הנחיל?

– למען לא ירדפו אחרי הדבורים עד לתמנתה. ראה תראה.

הם עמדו מעל לביתרון; נחושתן גלש אל תוך הערוץ והתחיל מלקט נצרים יבשים. אלינוער ירדה בעקבותיו לעזור לו. הוא אמר לה:

– קטפי זמורות רעננות, גברתי: אזי ירבה העשן.

שמשון התישב מעל הביתרון, השקיף עליהם ולא התערב במעשיהם. הנער ערך את הזרדים בערוגה באורך של עשר פסיעות. מעליה גיבב שכבה דקה של ענפים יבשים וציוה על הנערה:

– לכי עתה ושבי ליד שמשון, אך לפני כן השליכי לי מלמעלה את הברזל ואבן הצור אשר לו לחצוב אש בהם.

הוא הצית את המדורה משני צדיה, ומשנוכח לדעת שהזרדים בערו, שם פעמיו אל השלד. בתחילה פסע במהירות; אולם במרחק של צעדים מספר ממשכן הדבורים נעצר לפתע וקפא על עמדו. פלוגת דבורים קטנה הגיחה אליו במעופה לסיור מודיעין; הוא עמד בלי נוע, והן חגו מסביב לראשו. פתאום צעד צעד אחד קדימה ושוב עצר ונתאבן. הדבורים נסוגו בנסיקת רתע אך מיד חזרו בהן, ועכשיו היה מספרן הרבה יותר גדול. אך יצאה דקה ונחושתן פסע עוד פסיעה אחת ושוב קפא על עמדו; כל צעד ועצר חליפות בשלישית ברביעית וחוזר חלילה. עכשיו נמצא שרוי בענן נקודות זהבהבות; מכל עברי הערוץ נזעקו דבורים חדשות; הזמזום הזועם הגיע בבירור לאזניהם של שמשון ואלינוער; יש שהיה דומה לנהימה כבושה של חיה גדולה.

– הן תעקוצנה אותו עד מות – לחשה הנערה בחרדה ונלחצה אל ידו של שמשון. הוא לא ענה לה, אך ניכר היה שגם הוא מודאג.

נחושתן עמד כבר סמוך לנבלת הברדלס. מבעד למעטה הדבורים ניתן היה לראות כיצד גחן בבת ראש, בתנועה חדה, משל נשבר לשניים. פתאם גבר קול הזמזום עוד יותר עד כי דמה לשאון הנהר; הנחיל התעבה כדי גוש אחד, אחר כך נרתע ונידלל. שוב ראו עיניהם את הנער; עכשיו עמד כבר כשפניו אל הביתרון; חיוור היה ושפתו התחתונה נתונה בין שיניו; משא הדבש בידיו זרועותיו מורמות בגובה רב מעל לראשו: עתה חגו הדבורים מעל למשא זה, הקיפוהו ונצמדו אליו מכל צד, אך נראה היה לעין שאף אחת לא נגעה באצבעותיו, בידיו, בפניו. כדרך שבא לכאן כן שב על עקבותיו – פסיעה אחת לדקה. מקצת מן הדבורים זינקו חזרה אל הכורת כדי להעריך את ההפסדים, אך השאר ליוו את השודד. כבר ניצב במרחק של עשרה צעדים מן המדורה; הזמורות היבשות השמיעו נפצוצים באש הנגוהות, ומן הענפים הלחים תימר עשן אל על. לפתע נרכן אל הקרקע, פתח בריצת תנופה של טרם קפיצה ובהעלם אחד דילג מעבר לאשה של המדורה – כאחר כוכב שנפל מן הרקיע נתמשך מאחריו זנב דבורים ניתכות ארצה. מעברה השני של המדורה סקר את שללו. טיפס ועלה אל כף הביתרון. נבוכות, לא סדר ומשטר חזרו הדבורים אל קינן השדוד.

אלינוער מחאה כפיה.

– מי אתה? הבעל זבוב בכבודו או אחד מבניו הנך? – שאלה עד שרדתה את חלות הדבש הריחניות; לאחר שניקתה אותן עטפתן בסודרה הלבן.

נחושתן, עודו חיוור, סובב צוארו מתוך סרבול של מבוכה ושף את ערפו.

– עקצתני אחת מהן – קבל בכיינית – בהרף עין אחרון, כאשר רצתי אל האש.

בדרך חזרה היתה רוחה של אלינוער נפעמת עד מאד; כל אותה שעה משיחה היתה עם נחושתן, מהללת כל פרט ופרט במעשה הגבורה שעשה, אך הלה רוהה היה ופוטר עצמו בשתיקה. בסופו של דבר הניחה לו; החרישה רגעים מספר עם שהיא מדלגת במורד; לאחר מכן פנתה פתאום אל שמשון:

– תיש… אינך רוגז על אשר אקראך בשם זה? הסכן הסכנתי.

הוא נד בראשו

– תיש, היום בעת המשתה חוד חידה לבחורינו. התדע מה היא החידה? הן אתה הוא אשר אמר קודם: “מעז יצא מתוק”?

– על הפלשתים?

– אך לא. על הברדלס ועל הדבש הזה. לעולם לא יפתרוה.

שמשון פרש כפיו במבוכת־מה.

– כל עוד אבי ואמי פה – אמר – לא יאתה לי לחוד חידות. – כבר עמד לגלות את אזנה על הסיבה האמיתית לכך ולהסביר לה את דבר נזירותו, אך נמלך בדעתו, חזר ומצא הסבר אחר – לא ייעשה כן בדן: אשר יתלוצץ גבר לנגד אביו ואמו.

היא שתקה שעה קלה.

– צר לי – פתחה שוב – רבות שמעתי עד מה גדול כוחך לשעשע קרואי משתה במסיבם. על כן אמרתי: גם את לבבי תשמח בשבעת הימים האלה. שממון אצלנו… והוריך… היישבו בתמנתה עד אשר כל חגיגות כלולותיך יבואו לקצם?

– יישבו עד אשר יהיה עם לבבם – פסק קצרות.

שוב החרישה קמעה; אחר שאלה בעניין אחר:

– מי הוא הסוחר בן שוני אשר בא עמכם מצרעה? ידעתי את האיש – פעם אחת פגשנו אותו יחד עם סמדר בדרך הזאת אשר בה הולכים אנו עתה; בראשונה אמרתי בלבי כי זקן המשרתים הוא בביתכם; אבל רואה אני כי כבוד יחלקו לו הוריך, ביחוד אמך.

שמשון הרטין:

– לא אני.

אלינוער לא ענתה דבר; הם נמצאו כבר בתחום ראייתם של דרי בתיה הראשונים של תמנתה.

– היו שלום – אמרה ונעצרה – אני אשרך דרכי במשעולי הכרמים; ולא, קץ לא יהיה לחקירה ולדרישה: אנה הלכת? – סומק כיסה את פניה מששאלה בלחש: – האם עדיין תכעס עלי, תיש?

שמשון פרץ בצחוק מרב לב:

– עוד נהיה רעים וידידים, אלינוער – סח לה וליטף את ראשה.

– היה נהיה – השיבה בקול נמוך במיוחד; אך הוא לא הרגיש בקולה זה, שהרי לא לה היתה דעתו נתונה אלא לעניינים אחרים.

משנעלמה מעין רואים בירוקת הגפנים המכוסים אבק, החל נחושתן פוסע בסמוך לו; נפיחות גדולה פשתה בערפו ורוחו עכורה היתה.

– כאשר תגדל תהיה לעלמה טובה – סח שמשון כמדבר אל עצמו.

– “כאשר תגדל תהיה לצפעוני” – הרטין הנער, אך שמשון לא הבחין בדבריו.

משהרחיקה אל מאחורי הכרמים, צנחה לפתע במשעול, כבשה פניה בקרקע ופרצה בבכי תמרורים; ידיה שרטו את הטיט הקשה והמאובק.


 

11. אלינוער בעבודתה    🔗

כך אירע שבו בערב חד שמשון לבחורי הפלשתים את חידתו הנודעת, שבעטיה חל מפנה ביחסיהם של שני העמים שהכניעו את כנען.

טקס הכלולות נסתיים. בשעת המשתה נהג שמשון בדרך ארץ כאדם מיושב בדעתו, מיעט באכילה ולא שתה כלל ועיקר; סמדר, שעברה בין האורחים לכבדם ביין, לא הגישה לו את הקובעת אפילו פעם אחת – מכבוני בן שוני, הרואה את הנולד מאז ומתמיד, נטל על עצמו, בלי שמישהו הרגיש בכך, את תפקיד הסדרן הראשי, הודיע מראש גם לה, גם לברגם וגם לחשובים שבין האורחים כי זה, כביכול, מנהגה של צרעה: לא יאתה לבן להיטיב לבו ביין בנוכחות הוריו. אולם משנתקרבה הסעודה לסיומה היו מרעיו של שמשון מבוסמים ופתחו בקריאות הזמנה לעברו:

– מה לנו ולמנהגי צרעה! – צווח אחד מהם.

– הגם זה ממנהגי צרעה, כי ינטוף על שמלה המאכל – נצטעק עוד אחד, שהשתכר עד כלה עם שהוא מגהק תוך כדי צווחותיו ומורה באצבעו על כותנתו של אחד השועלים, שהיתה מוכתמת בנתזי האוכל; אולם אכתור שישב על ידו הלחיץ את מרפקו והפטיר: “שתוק!”

– ואנחנו זה מנהגנו – הכריז השלישי – יידע החתן כי החג חגו ולא חגנו, שירה לנו, תי… סלחו לי על משוגתי… משיריך שירה לנו, שמשון!

– לא תמוש מן השולחן עד אשר לא תשיר לנו.

– ראה: הנה רד היום! ואנו נחזיק בך ולא ניתנך לבוא אל כלתך.

הקיפוהו מרעיו עם שהם גועים בצחוק ומפגיעים בו במקהלה:

– שירה לנו!

אכתור נרכן מעבר לשולחן ולחש לשמשון:

– אמור להם דבר־מה ולא – לא תיפטר מהם.

בו ברגע חש שמשון שמישהו מסתכל בו, זקף עיניו ופגע במבטה של אלינוער. היא נדה לו בראשה ניד קל, שכמעט לא ניתן להבחין בו, והורתה על הפכית שלפניו שהיו בה שיירי דבש. שמשון משך בכתפיו, פרץ בצחוק והרעים בקולו: מיד גבר הקול על בליל קולות מרזחם של הלומי היין והבליעו:

– שיר לא אשיר. אך אם יש את נפשכם להתערב עמי – נכון אני.

הכל מחאו כפיים ונפנפו בידיהם ובכובעיהם.

– אחודה לכם חידה – הכריז שמשון – ואת שבעת ימי המשתה נתתי לכם לפתרה.

– ומה… הגמול? – שאל מישהו תוך כדי גיהוק.

שמשון נתן בו את עיניו: היה זה אותו האורח, שבעיניו לא נשאה חן דרך אכילתם של בני צרעה. הוא פרץ בצחוק והכריז בקול גדול:

–שלושים חליפות בגדים רקמת מיטב המשי. אכן בתום שבעת ימי המשתה לא תקצר ידי מלהלביש מחלצות את שועלי, אשר לא אל נקיון שמלתם ישאו עיניהם.

ובתוך השאון שנתהסה למחצה חד להם את חידתו:

– מעז יצא מתוק ומאוכל – מאכל.

מיד לאחר מכן הבקיע לו כלאחר יד דרך בקהל השיכורים, שפרץ בצריחות התפעלות, הגביה בזרועותיו את סמדר ונשאה אל תוך האפלולית של בין הערביים, שכהתה מרגע לרגע.


* * * * *

כל הלילה כולו גאו מצהלות השמחה בתמנתה; והמסובים – כשיכור כפיכח – צווחו ושרו בערבוביה, התקוטטו והתפייסו, רקעו וכרכרו; אפילו הצללפוני, אפילו מנוח, אמנם כמי שכפאו שד, יצאו במחול המחניים הגדול, משלא הבחינו כבר בבירור בנעשה עמם, שכן אף הם אנוסים היו לספוג כמות לא מבוטלת של משקה. בדרך כלל איש מן ההוללים – לא מבין השיכורים ולא מבין הפיכחים – לא ידע בדיוק את המתארע עמו. רק אלינוער לבדה ידעה בבירור את טיב מעשיה.

היא קרבה אל מכבוני הלוי. באותה שעה, לאחר המשתה, ישב הלה לבדו ליד השולחן שנתרוקן ושקל מיכנית בכף ידו את כספם הכבד של בזיכי בית ברגם.

– סוכן הבית – לחשה באזניו אלינוער – דבר לי אליך.

הוא נתנער, המיש את הגביע הרחק ממנו ככל האפשר, כמי שמרחיק מעצמו כל חשד העלול להתעורר כלפיו, ואף כי לשונו לא היתה איתנה בפיו, הביע לפניה, כיד המליצה הטובה עליו, את נכונותו להקדיש את מיטב כוחותיו להגשמת משאלותיה של העלמה רמת היחש.

– לא ממני יצא הדבר – אמרה לו – משמשון באתי. לבו לא ימלאנו לדבר, על כן בקשני כי ארמוז לך בזהירות: האין להחיש את יציאת הוריו מפה? הן ראה תראה: לנגד עיניהם ייראה כאיש אשר בנחושתיים אסרוהו, ומרה תהיה אחריתו פה. בני הנעורים אשר בתמנתה יכירוהו היטב לא מתמול ולא משלשום – לא לאורך ימים יתנו לו לשנות טעמו לצדיק תמים.

– בנתי – סח מכבוני עם שפניו מביעות ריכוז וידו מחליקה על זקנו – אבל… איך אוכל אני?

– יכול תוכל. שמשון אומר: בן שוני – החכם באדם; אמי נשמעת לו כהישמע כבשה לרועה, ואבי הולך אחרי אשתו.

– המ… – פלט מכבוני – אכן, אולי כך ייטב לכל.

מאוחר יותר, בפינה חשוכה של הגן ראתה אלינוער צללית של נער, שישב מתחת לעץ וראשו מושפל על חזהו. השתפלה בסמוך אליו והניחה כף ידה על זרועו.

– על מה תעגם נפשך, יהיר?

הוא לא השיב לה; אך היא ידעה כבר מהו הדבר שעליו מחריש הוא. קרני אחותו בוכה הלילה הזה ואת יפיחותיה חונקת היא בכיסויי מיטתה; שמשון, שבו ראה את כל טעם חייו ומשמעותם, דחהו מעל פניו ומצא לו ילד טיפוחים אחר; אין איש זקוק לו ליהיר; מנודה הוא יהיר כאחותו המסכנה – גלמוד ובודד בהמון עם רב; זר הוא לכל אשר בתבל…

– גם אני זרה – ליחשה לו הנערה עם שכמעט דגדגה את אזנו בשפתיה הבוערות – שנאתי את הפלשתים; אמי מבנות עם הארץ. למה הוא בא אל שבט אשר כזה, שבניו בני שחץ מתנשאים? לעוג ילעגו לו בחדרי לבם, ולמרעיו בקול רם.

– לא יהינו – סח ברתחה.

– האם לא שמעת? אינכם אוכלים כיאות, אינכם יושבים כיאות, אינכם מדברים כיאות… הוי, בחלקי את המאכלים את הכל שמעתי. אמר אחד: “האלה הלוחמים אשר לו? לשואבי המים אשר לנו ידמו” ואחר כה אמר: "הותר השרוך אשר לרגלי – האקרא אחד משרי צבא דן רב העלילה, כי יהדק לי את אבזמי נעלי? השלישי… הוי, מטיבה אני לדעת את אלה! כך התעללו באמי כל ימי חייה, ככה יתעללו גם בי כל ימי חיי, ועתה גם שמשון ברשתם נלכד ועוד מעט קט אף אותו להרעים יחלו מבעד לשבכת סוגרו.

– מחר אגלה את אזנו של שמשון אל אשר הגדת לי – השיב יהיר מרטט בכל גופו.

– הוא לא ישעה אליך, לא עת דברים לו… עד מה תרעד!

– והיא כרכה סביבו את זרועותיה; נפנה אליה ושפתיו נתקלו בשפתיה – אולם בו ברגע ניתרה אלינוער ממקומה והסתלקה במרוצה לאחר שלחשה:

– לבל יראונו…

על פני האפר נישא מעגל שיכורים מרקדים, רגליהם מקרטעות בקרקע ופיותיהם פולטים בצווחת הוללות שיר כלולות מחוצף. בין הסובבים במחול היה גם אכתור. אלינוער ניתקה אותו מאחור מזה שרקד בסמוך אליו, אחזה בידו ונשתלבה במחול מיד לאחריו. משנתגלגל הזמר עד לפזמון החוזר נתפרד המעגל לזוגות; בני כל זוג ניצבו פנים אל פנים זה אל זו, נאחזו זה בזו בשלבם את אצבעות ארבע הידיים, הטו גופותיהם לאחור עד מלוא אורך הזרועות ונסתחררו כבמערבולת על מקום אחד. תוך כדי סיבוב גררה אלינוער את אכתור, בלי שמישהו הרגיש בכך, אל הצל שמתחת לעצים. בצווחות קולניות פלט מגרונו את מילות הזימה של הפזמון: פתאום פרצה בצחוק גדול – והמעבר היה חד עד כדי כך, שאכתור קיטע את שירתו בבת ראש.

– עד מתי יעלז לבך ביום כלולות אהובתך, אכתור! – אמרה בעודה גועה בצחוק.

לא עד כדי כך נשתכר אכתור שיהא מבלבל את מילותיו, אף־על־פי־כן מבוסם היה; חשף שיניו מתוך צחקוק והשיב:

– ראשית, תיש הוא ידידי.

– ושנית?

– יום כלולות אינו יום קבורות: סמדר עודנה בחיים וגם אני לא עם יורדי דומה חלקי.

– לו שמע תיש את דבריך אלה, כי אז היה ממעך את ראשך בין שתי אצבעותיו כפצח אגוז נבוב…

– יפתי! שבעתיים הגדלת את עצמת אצבעותיו ושבעים ושבעה את הריק אשר מתחת לקליפה הזאת…

– אם כן מדוע יראו כולכם מפניו.

– נירא? איה המקום אשר בו ראו עיניך כדבר הזה?

– הערב. ירוק ירק בפניכם, בפני כולכם, ואתם כאיש אחד כף מחאתם לו.

– איכה? מתי?

– חידתו.

–חידתו? מה צופנת החידה בחובה?

אלינוער נפנתה ממנו, כמי שמתקין עצמו לילך, והטיחה בו בבוז:

– אם אינך מוג לב, אויל אתה, אכתור. מיום שהגיעו הנה ראשוני אבותינו איש לא מלאו לבו לירות בבחורי הפלשתים חצי לעג אשר כזה.

– עמדי! – פקד עליה בקול נגיד ומצווה – עלי לדעת פשר דבר.

– שאל את סמדר, אם עדיין לא אסר עליך לדבר עמה; שאל אותה היא תאיר עיניך.

רצה אכתור לעכבה, אך היא נעלמה כבר בפתח בית ברגם. עבודת הלילה שלה נסתיימה; נותר עוד הבוקר.

בבוקר השכם, זו שאך זה עתה היתה לאשת איש חמקה לבדה, בהתאם למנהג, אל מקדש הבית. שם, על גבי מזבח קטן, עמדו כבר מוכנים ומזומנים שלושה בזיכים: האחד מלא יין, השני שמן והשלישי חלב עזים; לפני המזבח, בין תרפי שנהב מעשה ידי אמן התנשא אפוד שיש לבן, שצורתו כצורת האפוד שבחדר התפילות אשר בבית מנוח, אלא שהלה ערום היה ללא עדי וקישוט. סמדר הקריבה לפניו את שלושת הבזיכים, טבלה בהם אצבעותיה והיזתה על קדקדו של הסמל; לאחר מכן כרעה על ברכיה, כיסתה בצעיפה את פניה המושפלות ופתחה בתפילת לחש, ששבוע ימים לפני כלולותיה לימדתה ביחידות המיילדת. לשון התפילה לא היתה מובנת לה – היה זה ניב אבותיה הקדמונים יושבי האיים אשר בים; אולם את תכנה ידעה סמדר – לפיכך חשה אי־נוחות, אימת־מה, ואפילו הצטחקה קמעה בקרבה.

משסיימה קפצה על רגליה, נתנערה – וראתה על הסף את אלינוער. מימיהן לא היו האחיות מיודדות זו עם זו, על אחת כמה וכמה בתקופה האחרונה; אולם היום היתה סמדר מאושרת מאד. פשטה זרועותיה אל אחותה, גררתה אליה ונישקה לה. אלינוער לחשה לה;

– הידעת? שמשון ואני השלמנו זה עם זאת, ומעתה רעים וידידים נהיה.

– שימחתני אלינוער – השיבה סמדר.

ובו במקום, על סף מקדש זוטא זה, ישבו שתיהן על המדרגות והחלו מתלחשות זו עם זו: יש שיבבת משובה מעומעמת היתה נפלטת מפיה של אלינוער, ומיד הסבה פניה מאחותה – וכל אימת שעשתה כך נושכת היתה עד לכאב את שפתה, ואילו זו שאך תמול כלה היתה לפני ליל כלולותיה, הסומק היה פורח בלחייה וידה מכסה על פניה – אך שתיהן לא חדלו מלמלא צחוק פיהן.

– רק למה כה הרבו להרעיש בגן? – שאלה סמדר – כל הלילה שמעתי את קולו של אכתור: כמו לו בזדון פצח בזימרת פיגולים ממש מתחת לחלוני.

פתאום הרצינה אלינוער.

– אכתור המסכן – אמרה – את עקת נפשו אמר להחריש בצעקותיו. כל לב דאב למראהו.

אולם סמדר מלאת אושר היתה מכדי לרחם על הבריות; היא שירבבה את שפתותיה:

– יעגם לו. אך להועיל יהיה הדבר. לבל ירבה להתגאות ביפיו. שמשון טוב ממנו.

אלינוער נדה בראשה.

– האירי פניך אליו, אחותי – סחה במפגיע – רע הוא לשמשון, ידיד אמת אחד ויחיד בכל תמנתה. אל לנו לחרחר מדנים ביניהם. אם פתע פתאום לא תהיי עמו כתמול שלשום, יחשוב בלבו כי אישך ציווה אותך לעשות כן ותהיה נפשו מרה על שמשון.

– שמשון לא ירא מיריבים – השיבה סמדר, וניכר היה כי אין קורטוב של דאגה בלבה – אכתור יודע זאת. ואני כדברייך אעשה: למען לא ירום לבו לדמות כי מסוכן הוא, לא אשנה ממנהגי עמו: אצא במחול ואדבר כאשר עשיתי עד כה, גם כאשר רק שנינו לבדד נהיה – אחת היא לי.

האחות רמזה לה באצבעה דרך אזהרה:

– רק כטוב לבך בשיחה עמו אל תגלי לו את פשר החידה.

– איזה חידה?

האם לא שמעת כי התערבו כתום המשתה?

– לא שתי לב. ומה הגמול?

– הבלים – אדרת, כובע או מצער ממנו. האמנם לא הגיד לך שמשון את דבר התערבות?

– אנחנו כמעט לא דיברנו – השיבה סמדר בתום לב.

אלינוער הפכה ראשה ונשכה את שפתה; אך מיד משלה ברוחה.

– והחידה על אודותיך היא – המשיכה – רק אל נא תאמרי לשמשון כי סיפרתי לך – פן יקיץ הקץ על השלום אשר עשינו.

במהדורה זו של סיפורה כך היה המעשה. בלילה שעבר נדדה שנתה; עם שחר יצאה מביתה, פגשה את תיש – הוא הלך יחד עם נחושתן – ונתלוותה אליהם. כאן, בדרך, השלימו ביניהם, והוא אמר לה כי נישואין אלה – סמל לשלום עולם הם בין פלשתים לבין דן; ועוד אמר כי סמדר היא המתוק שבכל פרותיה של כנען; וכי עד עכשיו היו בני עמו ובני השבטים הקרובים לעמו רואים בפלשתים אויבים אכזרים, טורפים – “אוכלים” – אבל עתה בא הקץ לכך לעולמי עד: נשתכחה האיבה ולא נותר אלא המתק. דבריה של אלינוער קנו את לבה של סמדר; מעולם לא עלה בדעתה כי שמשון מסוגל להוציא מפיו אמרי נועם שכאלה. שוב נישקה לאחותה והשתיים הלכו לישון – שתיהן מרוצות.


 

12. בגן עדן של זרים    🔗

בימים הראשונים לאחר כלולותיו חי שמשון כמי שכל כולו שקוע בערפל של אושר. אחרי ככלות הכל, על אף ידידותו עם אכתור ועם מרעיו של אכתור, עד כה חלפו ימיו באווירה פרימיטיבית וגסה שמקצתה ציד, פשיטות ולעתים עיסוקים שונים בשדותיה של צרעה, ומקצתה הילולות מרעים ועלילות הוללות עם שפחותיה של הזונה תרעתה. עד עתה לא הכיר אלא את הצד החיצוני, התחתון של אותו עידון גינונים מפולפל ואותו נוי צורות מלוטש שמשכו את לבו במעורפל אל הסביבה הפלשתית; ועוד הכיר ואהב אותה זחיחות דעת שבקלות ראש שהללו נהגו בה באורח חייהם ובהשקפותיהם; לעומתה דמו מנהגיו של דן לחוקי כלא. אולם עכשיו בילה כמעט את כל זמנו ביחידות עם בת צאצאי שורה ארוכה של נסיכים ושועים, ודרכה נשם ממש אוויר של ארמונות, מרחבי ימים ואגדות קדומים, שנמסרו מדור לדור. בזהירות, ברטט החזיקה בזרועותיו כאחד מפשוטי העם המחזיק אגרטל שביר בידו. מאזין היה לדבריה כמי שמאזין לשירת הזמיר וחשש שמא יבהילה בתנועה חדה או במילה חריפה. כמעט תמיד שתק; יושב היה למרגלותיה על הרצפה או – בעת טיוליהם – על הקרקע, בדחילו ורחימו מחליק באצבעותיו על רגליה הקטנות ולא היה מעיר אלא הערות שהיה בהן הכרח כדי לעורר את דברנותה המבריקה.

היא הכירה את עזה ואשקלון, שכן אביה היה מוליכה לשם בימות החגים הגדולים. השיחה על הפאר וההר אשר שם, על אולמות השיש ועל כס הסרן המצופה זהב שבכל אחת מן הערים האלה, על שריוניהם הנוצצים ועל נשקם הצלצלני של חיל המשמר אשר לסרן, על זירות המרוצים, אשר בהם עלמים יפי תואר ישובים ברכב ומדהירים לפניהם שניים או ארבעה סוסים אבירים שגוון עורם אחד הוא; על משתים, שבהם גברים ונשים אכלו ושתו זה ליד זו, ומספר הקרואים מאה ומעלה; שנים עשר עבדים בעת ובעונה אחת חיללו פה אחד בחלילים ופרטו יד אחת על כינורות, ועלמות פלשת כמוהן כנערות אשר מעבר לים יוצאות במחול כמעט ללא כסות לעורן. את כל אלה השכילה לתאר בחיות יתרה ובקווים בולטים – ואפשר שרעבון דמיונו של הפרא הוא שמילא את החסר. הרושם העז ביותר עשה על שמשון הסיפור על חגיגת המקדש שבעזה: על הרחבה אשר לפני המקדש ניצבו אלפי נערים ואלפי נערות, כולם בתלבושת לבנה זהה, כולם במרחק שווה זה מזו קפאו כאנדרטות אבן בתוככי דומיית האלם של קהל צופים לאין ספור ונעצו עיניהם במנצח על המחולות, שעמד על אחת המדרכות של ההיכל; פתאום הרים ידו – ובו ברגע אלפי הנערים ואלפי הנערות, כאיש אחד, באותו הרף עין הרימו ידיהם, עיקלו גוום, דרכו דריכה לימין, דריכה לשמאל וסבבו על צירם סיבוב מלא – כאיש אחד! שום דבר בסיפוריה לא זעזע את שמשון כתמונה זו, לא עורר בו תחושה כזאת של עצמה, של תבונת רבים צבורת דורות, שהפכה מקשה אחת. אכף אותה לחזור על תיאורה כמה וכמה פעמים ואמר לה:

– אראה זאת בעיני ויהי מה; בחג אשר יבוא נלך לעזה.

סיפרה לו אגדות, ששמעה מפיותיהן של אומנותיה, מפי אביה ומפי העוית – אמה של אלינוער. גם בבית התפילה אשר להצללפוני היו אלים רבים: אולם הדנים התפללו כל אימת שהיה צורך להתפלל, ואילו בחיי יום יום עסוקים היו בבעיות חמורות של חריש, של מרעה, של מריבות ושל עוני ולא הרבו לשגות במה שמעבר לנגלה. בעיניה של סמדר היה כל העולם מלא יצורים שאינם ששים להיגלות לבני אדם. בעלות השחר פותחים צפרירים פעוטים – שנים עשר ילדים ושתים עשרה ילדות, כתנות ורודות על בשרם – את שערי השמש ואות יתנו לעפרונים כי באה העת לפצוח רינה. בצהרי היום, עת יתעלף היקום בשכבו ללא זיע, ואף החרגולים נרפים הם מצרצר, תקלוט אזנך צליל אנקה מתמשך ממרחקים: זה הזהרור הדומה ללטאת פז טובל בשרו בחום וכך מביע את קורת רוחו. בדמדומי בין הערביים מרצדים צללים מטושטשים מאילן לאילן בחורשת הזיתים: זה הצלן תר אחרי כלה חדשה לעת לילה הממשמש ובא; לא בעל לב טוב הוא, ביחוד רעה פגיעתו בלילה, ותקופת מלכותו קצרה היא, כשעה שבין השמשות. ובלילה על מיסבכי השיחים, על מימי הנהרות ועל ראשי הגבעות פורשות את שלטונן ליליות יפהפיות. לילית היער עיניה מאירות, אך אינן ממצמצות; יושבת היא על עץ ועל פי עיניה יש שיחשבוה לאוח. לילית הנהרות לידתה בבוא היורה ומיתתה באביב, עת יחרבו הפלגים; לילית ההרים רוכבת להנאתה על גורי הברדלס; בעלה רגליו ככרעי תיש וגם קרניו קרני תיש הן; מחלל הוא בחליל ומתקרא בשם שעיר. ובבצה תשכון עלוקה, שדון עליז שזנבו דומה לתולעת מוצצת דם; מומחה הוא לכל דבר, זכר וגם נקבה, משליח קדחת ומרפאה, הכל לפי החולה אם מצא חן בעיניו או העלה את חמתו. אם בלילה יבעתוך חלומות אימים – זאת קצרית־ננסית – גופה גוף חתול שמן ופרצופה פרצוף של קוף – נצטנפה על חזך ונושמת היא אל תוך נחיריך. אם תקיץ ותשמע שריקה חרישית בגן – אל תצא; אגרה היא זאת, היפה והמרושעת שבמלכות הליל. מרקדת לבדה בין הערוגות ולעולם לא תסלח למי שהפריעה בכך; לא במו ידיה תנקום את נקמתה, כי אם את עבדיה תשליח בך את עושי דברה – את מרירי הקיוץ, שתום עין בין קרניים היונק דם אדם, או את תמליון הפזזן, אשר יעיט עליך שדונים זערורים, יחדירם בכל אברי גופך עד אשר ידיך, רגליך ואפילו אזניך יפרכסו מאליהן וקצף יז מפיך; קולות וברקים מעשה ידי אריאל הם; אנשים שעיניהם חדות וצופיות למרחוק ראוהו בין העננים, אך בדבר מראהו נחלקו הדעות. כי יתמיד החמסין הלוהט המשנק גרון ורוח קדים תנשוב מספר ימים רצופים – הרי זה רשף, ענק המדבר, הרובץ מעבר לים המלח, נתקף בעיטוש ואינו חדל מלזורר; וכי אל חוף הים יקיאו הגלים שברי סירות וגופות מלחים כחולות – אות הוא כי חרה אפו של רהב, זו מפלצת הפלאים אשר בים, והוא מפיל חתיתו אפילו על הכריש ששמו דגה היא אלת הקדומים של פלשת…

יש שתוך כדי צחוק והתרפקות לימדתו נימוסים נאים. אסור לתפוס את הבשר בשתי ידיים; יש לאחוז בעצם ביד אחת, לנגוס נגיסה קלה ועד שאתה לועס את מה שבפיך, שים את השאר בצלחת וטמון ידיך מתחת לשולחן. שעה שאתה שותה יין או מרק אל תטבול ראשך בתוך הכלי: הרם את הגביע או את הפכית עד לגובה השפתיים ובין גמיעה לגמיעה הורד אותו שוב. בשעת שיחה עם גברת או עם זקן אל תשב כך שברכיך תהיינה מפושקות; אל תפתח שיחך במילה “אנוכי”. וכל אימת שמחבק אתה עלמה דקת גו, זכור כי גבור רב־אייל אתה, ואל תחנוק אותה מכפי הצורך.

שמשון היה חושף שיניו בצחוק ומבצע כל אשר הורתה לו. סמדר היתה גומלת לו בפריטה על כינור בן שלושה מיתרים או שהיתה מזמרת לו משיריה:

שיר אחד:

“אהובי הפליג בסירה למרחקים ואל הקצף הלבן הטיל שתי נשיקות: האחת לאמו והאחרת לי… חמותי הזקנה, מה בצע לך בגיפופי אהוב? הן בעודו בעריסה נשקת לו. הבי לי את חלקך. גם לי בקרוב עריסה תהיה”.

שיר אחר:

"על האי הגדול עומד הר גבוה; בהר מערה ובמערה חי אי־פעם ענק. ראשו וכתרו – זהב, חזהו וכתפיו – נחושת. ורגליו – טיט תחוח…

על האי הגדול עומד הר גבוה ובהר דייג; ולדייג אין כל, רק גביע כסף לו.

מט הענק ויפל תחתיו; חולדה, שועל ורוח מושלים בארמון המלכים האדירים; במשתים את לבם מטיבים. טרויה נשרפה; מתחת לגלי האגם המלוח התלעלעו שליטי עמורה, נושאי פורפוריה.

אך את גביע הכסף של הדייג פלטו הגלים אל החוף שלי, והיום כבימים ההם אנשק את שפתיו בשתותי היין".

ועוד שיר:

"אהבתיך, מחמדי, בעודך עמדי; כי תלך למלחמה, ישמע משכב אחר את לחשי אך נאמנה אני לך, לך לעולם ועד.

כך בעתות הגאות יפכפכו מי הים אל מול פני הירח. ובבא לילות־אין־סהר ידמו הכוכבים כי למענם מתנשא חזהו של הים. כוכבים פותים! אם יאיר הירח ואם ייסתר – גיאות הים ממנו ואליו היא".

טוב היה לו לשמשון באותם הימים.

לפנות ערב, כשוך החום, היו שוב פותחים במשתה. עכשיו לא היה לו לשמשון בפני מי להתבייש: אביו ואמו חזרו לצרעה יום לאחר הכלולות; מנוח, ניכר היה בפניו כי אכן מרוצה הוא על שסוף סוף רשאי הוא לילך, ואילו מכבוני בן שוני, שהסתלק יחד עמם, קרץ משום מה בעינו לשמשון. על השועלים ציווה להישאר, אף שמעדיף היה לשלח גם אותם הביתה; הנוער הפלשתי הזמינם להתחרות בריצה, בהיאבקות וביידוי אבנים. אולם בעיניהם כל מעשיו של שמשון קודש היו; בפשטות, ביראת כבוד, ובלי שאלות יתרות, קיבלו באמונת אומן כי מי שהוא נזיר בצרעה מותר לו בתמנתה לשתות יין ולחבוש כובע פלשתי. אף הם הרבו לשתות ולזמר – על פי בקשתו של אכתור שרו את שיריהם הם. לאמיתו של דבר,רק בימים הראשונים שרו, ולאחר מכן חדלו. שמשון שהיה המום מאושרו שלו, לא הרגיש בשינוי שחל בהם. אף לא נתן דעתו על כך שעכשיו לא ישבו שועליו ליד השולחנות במעורב עם בחורי פלשת, אלא מתגודדים היו חבורות חבורות ככל האפשר בסמך זה לזה.

נחושתן היה משמש אותו: ניקה את בגדיו, משח בשעווה את שרוכי נעליו. כמפקד הדואג לפקודיו היה שמשון שואלו בכל בוקר אם מרוצים השועלים ממזונם, ממשכבם ומן היחס אליהם. בתחילה היה הנער משיב: “מתענגים הם עד מאד”. לאחר מכן היה מפטיר בקיצור נמרץ “כן”!

פעם אחת אמר לו שמשון:

– טוב הדבר כי תשבו זמן־מה בין הפלשתים. שכנינו הם, אם נכיר איש את רעהו – לא תשכון האיבה בין בני האדם.

נחושתן החריש שעה קלה ואחר כך ענה:

– על בני אדם ידעתי אך מעט; רועה אני, את החיות איטיב להכיר מהם, והחיות לא זה אורחם.

– לא זה? ומה הוא?

– כלב שחור וכלב אדמוני לא יתכתשו כל עוד כל אחד מהם על יד עדרו ירבץ; זמנם יחדיו – ובן רגע אניצי פרווה לכל עבר יתעופפו.

שמשון זקף ראשו, ניבט בו בעיון, רצה לשאול דבר מה, אך מן הגן נשמע קול כינור, והוא הלך לגן ושכח…


* * * * *

פעם אחת, בעצם צהרי היום, קראהו חותנו ברגם לחדריו לניהול משא ומתן עסקי. על פי המשפט הפלשתי היה רכושה של הכלה, במקרי אלמנות או גירושים, נשאר כקניינה שלה, ואפשר שההיפך הוא הדין: שמשון האזין בפיזור נפש, נפשו כלתה אל סמדר. שעה תמימה היה ברגם מרביץ לו תורה ומפרשה ושמשון נד בראשו והביע הסכמתו. ברגם הרצה לפניו הרצאה משפטית מושלמת על נוסחאות שונות, שבאמצעותן יכול הבעל, על פי חוק חמש ערים, לבטל את הנישואים; היו אלה נוסחאות פשוטות וקצרות. שמשון הצטחק ואמר:

– לא יהיה לי חפץ בכל אלה.

החותן השיב לו כמאלף בינה:

– הדעת, בני, כמוה כעושר. לא ירבה העשיר לאכול מן העני, אך האיש אשר אוצרות לו ינעמו חייו וכבודו ירום, אף אם לעולם לא יצטרך להם.

רעיון זה מצא חן בעיניו כלקח נוסף השאוב ממכמניו של הווי זה שפותח עד לרמה כה גבוהה. אף־על־פי־כן נתאווה לשוב אל אשתו ככל האפשר מהר.

כשסוף סוף נפטר מחותנו ושם פעמיו אל הגן לחפשה פגע על מפתן הבית באלינוער. מששאלה היכן סמדר נכלמה משום־מה, נבוכה מאד, ליכסנה מבט בכוון של סוכה עטורת דקלים שמעבר לבריכה חרבה, ולבסוף ענתה:

– אני… אני אינני יודעת.

פסע שמשון לעבר הסוכה ועוד מרחוק ראה את סמדר ואת אכתור. הם ישבו על הספסל בסמוך זה לזו; סמדר נפנפה לו בצעיפה, ניתרה ממקומה ורצה לקראתו. שמשון פרץ בצחוק, שכן עתה עמד על שורש מבוכתה של אלינוער: נערה פותה זו סבורה שקנאי הוא. את אכתור אהב במקודם, אף שעכשיו, כמובן, כמעט שלא נפגשו ביחידות; דין הוא שאכתור יוסיף להיות ידידו וידיד אשתו כאחד. הרכיב את סמדר על כתפו – רק כמחצית כתפו תפסה זו – וכך הלך וקרב אל הסוכה. אכתור המתין להם בעמידה.

– השלום לך, רעי – קרא בעליצות לעברו – בצלוֹל המיתרים אשר לכינורה כמעט דמיתי כי את קולך שכחתי.

מצפה היה שאכתור ייענה כדרכו בבדיחה חביבה: על כל דבר היתה לעולם תשובה נעימה שמורה באמתחתו מן המוכן. אולם הפעם היתה תשובתו של אכתור מוזרה שלא כטבעו:

– הרק את קולי שכחת, שמשון הנזיר?

– שמשון? נזיר? מה השמות האלה? הן תיש קראתני גם תמול וגם שלשום.

– השכחה מחלה היא אשר אם תאחז באדם תדבק גם בזולתו – סח אכתור – אך אין את נפשי להפריע את סודותיכם. עוד נשוב ונתראה פנים בעת התחרויות, אשר בהן יראו בחוריך מופתים של גבורת אמת לנו, צאצאיו הרכים והענוגים של עם אדיר ועז נפש בימים עברו.

קד קידת פרידה והלך לו. הוריד שמשון את סמדר על הארץ ושאלה:

– מה לו היום?

מיד פתחה בציוצה וצחקוקיה:

– גם עמדי מוזר היה היום. חקר ודרש… – לא סיימה ושיסעה את עצמה: – אין זאת כי מקנא הוא באשרך, על כי נפלה בחלקך פנינה אשר כזאת: אנכי! לא, טובה אני מפנינה. הידעת מה פשר המילה “סמדר”? יהלום ירוק הוא, הנדיר באבני החן: כזאת וכזאת אני.

שמשון ענה לה בבטחון מוחלט:

– אף האלים עצמם יקנאו בי; כל האלים – שלך, שלי, אלי צידון, אלי מואב, אלי מצרים.

– אך אלה דומם יקנאו בך ולא יבואו להעכיר רוחי – נענתה לו עם ששרבה שפתיה דרך תרעומת – שנאתיו. לא כי בכל זאת טוב הוא – על כן אהבתיו. עשרת מונים אהבתיו ממך: הוא לא יטשני ליום תמים למען שיח ושיג עם אבי.

שמשון פרץ בצחוק.

– אביך הורני את אשר ייעשה אם נאבה להיפרד איש מעל רעותה. עד מה פשוט הדבר: אדמה כי די לנו אם אומר, לעיני עדים, כאשר אמרת עתה זה: “שנאתיה!” לוא מילל כזאת לפני ימים מספר, כי אז עזבתיו לנפשו בעוד הדברים בפיו; אך מי הוא אשר לימדני הליכות נימוס? מי? נחשי!

סמדר ישבה בזרועותיו וכמעט שלא ניתן היה להבחין בה בין חזהו, חזה הענק, לבין ברכיו, קולעת היתה ומתירה מחלפותיו חליפות. היא פסקה חדות:

– לא אדע לנחש… עתה נזכרתי: מה היא החידה הקשה אשר חדת להם לכולם ביום כלולותינו?

– ואת לא תמעלי בי?

היא השיבה ערמומית:

– לא אמעל… אם לא מעלתי עד עתה – ומיד מחאה כף לעצמה בשל תחבולת הפקחות שבתשובתה.

הוא פירש לה:

– חידתי היא על האריה והדבש. הרגתי ארי ובשלדו קיננו הדבורים לעשו מדור לחלות דבשן. ינסו נא לפתור את החידה.

היא נענעה בראשה:

– שקר וכזב שמשון.

– אולם לאחר השיחה עם אכתור היה מצפונה נוקפה קמעה ושוב לא נתחשק לה לדבר דווקא בעניין זה.

– זה לי עידן ועידנים אשר לא רקמתי – קראה לפתע קולנית – לעצלה הפכתני. בואה לחדרי – החזק תחזיק למעני את סליל צבעי המשי אשר לי ואולי תתאווה לרקום? אנכי אלמדך.

שמשון נגרר אחריה; זיקר את שני אגודליו, והיא הלבישה פקעת משי על כל אחד מהם. לאחר מכן נטל מחט בטלפי הענק שלו והחל מרצע באורך רוח את אריגי הצמר: בימינו נעץ את המחט, בשמאלו אחז בחודה ושלה אותה מן הצד ההפוך, – תוך כדי כך היה נושף ומתנשם קמעה; ואלו סמדר געתה בצחוק וקראה לו בשם הנשי – שמשונית.


 

13. שכנים ללא מיצר    🔗

התפכחותו של שמשון ראשיתה בתחרות בין שועליו לבין הנוער הפלשתי. הוא ידע מראש כי הדני אינו יריב ראוי לשמו לנער מבני פלשת, אשר משחר ילדותו אומן למשחקים מסוג זה; כוונתו היתה שרעיו השותפים לו בעלילותיו ישימו עינם על המשחק, יתנו דעתם עליו ויפיקו תועלת מכך. ללגלוג לא ציפה, כיוון שהכיר את מנהג הפלשתים: לאחר התחרות חייב היה המנצח לחבק את המנוצח.

ואולם למעשה התגלגלו הדברים אחרת. ביום הראשון מתחרים היו בריצה. שועליו של שמשון עלובים היו עד כדי צער בעלי חיים. מעטים מהם, ביחוד יהיר, עלה בידם איך שהוא לשמור על כבודם ולהחזיק מעמד במרחקים קצרים; וכאן לראשונה נתעוררה התדהמה בלבו של שמשון על שלבני דן, גם כל אימת שהם ניצחו, איש לא מחא כף, פרט לאכתור ומשפחת ברגם. אך משהחל מירוץ ההקפה שך חומת העיר – משער הדרום, על פני שער הצפון עד שובם חזרה לשער הדרום, לא היה אפילו קורטוב של עילה למחות לדנים כפיים. שמשון הזהיר את נעריו כי שומה עליהם לשמור על כוחותיהם: אולם דבר זה היה להם בבחינת חידוש; מתרגשים היו ולא ידעו לקצוב מידה ושיעור. למן הרגע הראשון זינקו קדימה, צעדיהם ארוכים וידיהם מתנדנדות. הפלשתים הצמידו ידיהם לחזיהם ופתחו בצעדת טיול, בלי מאמץ, כמעט בהילוך רגיל. עוד לפני ששתי הקבוצות נעלמו מן העין מאחורי זוית החומה, ברור היה שהדנים יוכו שוק על ירך. כבר ליד שער הצפון החלו מועדים, מתנשמים וכושלים. פשוטי העם מן הילידים, שהיו צופים בהם שם מעל לחומה, קיבלו את פניהם – כפי הנראה מתוך שידעו מה הוא הלך הרוח בקרב אדוניהם – בשריקות, ביללות ובגידופים. אל שער הדרום הגיעו הפלשתים כאיש אחד, זה בצד זה – בשרשרת מתוחה למופת ללא הידורים, שכן הפעם לא רצו להתחרות זה בזה; שמשון הבין את זממם ונזדעף. השועלים הגיעו הרבה יותר מאוחר; אחד אחד נשתרכו – מיוזעים, מזוהמים, מבחילים את עצמם ואת הצופים; את פני הפלשתים קיבלו בתשואות: על הדנים המגיעים בריצת־אין־אונים הביטו בשתיקה או החליפו הערות זה עם זה בקול מונמך, עד כדי כך מונמך, ששמשון, אף שניחש את תוכן ההערות, אזנו לא קלטה אותן.

אף־על־פי־כן עדיין לא עלה במחשבתו להיפגע. מתוך שהקפיד על המנהג המקובל בירך את המנצחים בקול גדול; לאחר מכן פקד על מרעיו פרועי השיער והרגש להסתדר בשורה, ובו במקום, לנוכח כל הקהל הרב, השמיע באזניהם דברי כיבושין בשובה ונחת:

– יש ללמוד מעמלני הפלשתים, לא למהר, לדעת מידה… הם הקשיבו חפויי ראש. כדי לאמץ את ידיהם סירב באותו ערב לתפוס בשעת המשתה את מקומו הרגיל ליד שולחן המכובדים וישב בין שועליו; ואכן התעודדה רוחם. אכתור אף הוא ישב עמהם והיה חביב עד מאד: הוכיח להם, שבני חיל הם, שכשלונם אינו כשלון חרוץ כל עיקר, שהם עוד יגדילו לעשות. שמשון הכיר לו טובה מקרב לב עד שהרגיש כי יהיר חיוור כולו, נועץ מתחת לגבינים זעומים מבט של משטמה גלויה ביפהפה זר זה, המרעיף אמרי נופח. בפעם הראשונה עלה על דעתו החשד שמא מתעלל אכתור בצבאו הזעיר.

היום השני של התחרות לא היה טוב מקודמו, ואפשר שהיה אפילו גרוע ממנו. ליום זה נקבעה הטלת אבנים. בדרך כלל היו פותחים בהטלת דסקיות קלות ולאחר מכן, אחרי הפסקה קצרה, היו מטילים משקלות כבדים עד כדי שיעור של חצי כיכר. הפעם נמצא מי שהורה לשנות את הסדר – כפי הנראה ערמומי אחד שהיטיב להכיר את יתרונותיהם וחסרונותיהם של שני הצדדים; התחילו בהטלת משקולות. כאן עמדה לדנים זכות שריריהם המוצקים, וידם היתה על העליונה. אחד מהם שנתכנה בשם גוש וששמשון היה פונה אליו לפעמים בתואר “אחי”, הגביה בבת אחת, כתוספת לתכנית שנקבעה, את שני המשקולות הכבדים ביותר – משקולת בכל יד – סיבב בזרוע מתוחה סיבוב מלא באוויר והטילן למרחק יותר גדול מזה, שאליו הגיע רגע לפני כן החזק ביותר שבין הפלשתים משהטיל רק אחד מן המשקלות האלה. ושוב החריש הקהל. שמשון קפץ ממקומו, קרע את כובע הפלשתים מעל ראשו, נפנף בו באוויר ושאג, עכשיו בחימה גלויה:

– מה זאת? הנאלמתם מקנאה?

אכתור אף הוא קם, עם שהוא מוחא כף ונד בראשו דרך תוכחה לשני הצדדים: רק אז, סוף סוף נשמעו זעיר שם מחיאות־כפים דלילות.

אולם, גם רושם זה נמחה בחלק השני – משהוחל בהטלת דיסקיות נחושת למרחקים גדולים. לשם כך שוב לא היה צורך בכוח, אלא במיומנות. השועלים נחלו מפלות בזה אחר זה. פעמים מספר נתעורר בשמשון החשק לצאת אל המגרש ולהראות הן לנעריו והן לכל הזרים כיצד יש להטיל אבנים; אולם דבר זה היה מן הנמנע – הוסכם כי בהתחרות ישתתפו רק פרחי הנוער.

לאחר מכן הלכו הדברים מדחי אל דחי. כיוון שמשחק זה נסתיים בשעה מוקדמת, נמצא מי שהציע לערוך תחרות חרבות מאולתרת. לעניין זה לא היתה לדנים שום שייכות: איש מהם לא החזיק מימיו חרב בידו, ומרביתם אף לא ראו במו עיניהם נשק זה, ואילו בארץ הפלשתים כל אדם, שאינו פלשתי מבטן ומלידה, אשר נטל להב פלדה בידו, פשע פשע כבד. דין זה חל גם על שמשון. על ידידיו, וביניהם גם אכתור, מיהרו אל המגרש, נערכו זוגות זוגות והחלו מצחצחים חרבותיהם; נצטלצלה הפלדה לקול תשואותיו ותרועותיו של הקהל הנלהב. הדנים ישבו בין הצופים, נשכו שפתיהם התביישו לזקוף עיניהם. רק נחושתן חדר אל השורות הראשונות, הזין עיניו במחזה והיה עובר ממקום למקום כדי לסקור ביתר עיון כל זוג וזוג. אחד הלוחמים, שהיה מקנח את זיעתו בשעת הפסקה, שאלו דרך לגלוג:

– המוצא הדבר חן בעיניך, הגיבור מצרעה?

– מאד – השיב הנער.

– רבים הדברים אשר ימצאו חן – פרץ בצחוק פלשתי אחר – בעיני מוצא חן לעוף כנץ הזה באוויר, אך כנפיים אין לי… ולא תהיינה.

– כנפיים לא תהיינה – סח נחושתן – אך חרשי ברזל יהיו בבוא היום, גם לנו.

הפלשתי הניף ידו לסטור על פניו, אך נחושתן חרץ לו לשון וכהרף עין נמצא בקצהו האחר של המגרש.

כשהכל שמו פעמיהם חזרה אל גנו של ברגם, שבו ציפו להם שולחנות ערוכים (היה זה היום שקדם ליום האחרון של המשתה), קרב אל שמשון יהיר.

– האוכל לדבר עמך פנים אל פנים? – שאל בלי שהביט בשמשון.

הם סרו הצידה.

– מחר ההתגוששות – סח יהיר.

– כן.

– שלחני לבל אקח חלק בה. אני… נלאיתי נשוא.

– ירא אתה?

– במו עיניך לא אחת ראית כי אין אני מוג לב.

– לא הירא פצעים ומות – רך לבב; אשר יפחד מלעג הוא מוג הלב.

נפרץ הסכר בנפשו של יהיר והוא פתח במלל ללא מעצור; במקוטע דיבר, בולע את דבריו ופעמים גם את דמעותיו.

– אינך יודע את הנעשה, בפניך לא יעיזו… בנו יתעוללו על כל צעד ושעל. את כולנו ללעג ולקלס ישימו: את המלים נהגה כעם הארץ, אין אנו לבושים כדת, ואין מתרחצים כראוי; ו…צרעה בא הזמן לספחה לעקרון למען ילמדו איכריה הנבערים מדעת – אותנו יכנו כן – מה המקום אשר לו נועדנו. מעטים אנחנו, אורחים אנחנו, על כן נחריש ולא נפתח פינו להשיב להם מלחמת דברים שערה, אבל… סוף דבר: נלאיתי נשוא. שלחני ואלך לביתי.

– אם לא תצא מחר למגרש – פסק שמשון לאטו – מקומך לא יכירך בין שועלי. לך לך.

יהיר השפיל ראשו וחזר אל חבריו. שעה ארוכה התהלך שמשון לבדו והיה מהרהר בחכמתו, חכמת הרועים של נחושתן. כלב שחור וכלב אדמוני: כל עוד כל אחד מהם לבדד ישכון יעשה את מלאכתו בשובה ונחת, זמנם יחד – נצים יהיו. אולי…

סר וזועף היה באותו ערב בעת המשתה; ישב מחריש ושקוע בשרעפיו, מיעט באכילה; את הכובע השליך אל מתחת לשולחן והדיר עצמו מיין.

למחרת יצא יהיר להתגושש, אך הפלשתי הזריז השכיבו כעבור רגעים מספר. בכלל היתה רוחם של השועלים עכורה באותו יום עוד יותר משבפעמים הקודמות. שומה היה עליהם להתפשט עד למתניהם לעיני נשים; הם התבוששו. ומשניסו ללפות את היריב בהצמד, ללחוץ אותו אל גופם כך שתחרוקנה צלעותיו ולהשליכו כסמרטוט מהם והלאה, היו נתקלים במרפקים, בראש, באוויר ריק; והיריב היה מכרכר סביבם ולפתע מהדק בבת אחת כבמלחציים את צווארם ואת רגלם – וחסל סדר התגוששות: וההמון מסביב געה בצחוק, שרק, נער נעירותו עודד את מתגוששי הפלשתים.

רק גוש לבדו, שעה שהפלשתי נכרך סביבו מאחוריו, הסירו מעליו כמעט בלי כל מאמץ משל היתה זו כותנת, חיבקו בזרועותיו ואף שלא עלה בידו להפילו על גבו, מיעכו עד כדי כך ששמשון ציווה עליהם להינתק זה מזה, והיה צורך לשפוך מים על המסכן כדי להשיב את רוחו; גם בשעת התנגחות זו החריש הקהל קדורנית, אך לעומת זאת צרחו השועלים עד שניחר גרונם. להצלחה בלתי צפויה, במידת־מה אפילו בקרב הפלשתים, זכה נחושתן. הקצו לו יריב בן גילו, אולם הוא סירב ולאחר שהעלה עווית מעוררת צחוק על פניו הורה באצבעו על פלשתי ענקמוני שבאותו יום השכיב כבר שניים, כמי שמשתעשע להנאתו.

– ינסה זה להשכיבני על גבי.

דבר זה לא תאם את הנוהג, אולם עד כדי כך משעשעת היתה ההצעה שהסדרנים הסכימו. מן ההתנגשות הראשונה נתחוור לכל, כי נחושתן אין לנצחו. הוא הסתובב בכיוונים, שלא ניתן היה לשערם מראש בשום פנים ואופן, התפתל והתעקל בזויות בלתי אפשריות ביותר, שימט עצמו מכל מילחץ; פעמיים זינק אל מתחת רגליו של היריב המסתער עליו כך שהלה בשתי הפעמים מעד ונפל על פניו ונחושתן קפץ על גבו; בסופו של דבר חמק בין רגליו של הפלשתי ויצא ישוב על כתפיו, הידק צווארו ברגליו ולא עוד אלא שתוך כדי כך מחא כף. דבר זה נמשך שעה ארוכה ובוצע באמנות שכזאת עד שגם הצופים מבין הפלשתים התענגו למראה עיניהם והחלו פולטים קריאות עידוד מפיותיהם.

עניין מיוחד עוררה התנהגותם של הילידים במקרה זה. גם באספות עם שבצרעה היו הללו עומדים מן הצד פחות או יותר; אולם כאן, בתמנתה, היה קו התחום בולט יותר ונשמר ביתר קפידה: גזע הפלשתים, שבניו מועטים, הקפיד על טהרתו; כובשים היו, לא מיישבים. בשעת המירוץ עמדו הפלשתים ליד שער הדרום והילידים ליד שער הצפון; בשאר ההתחרויות תפסו הילידים את הקצה האחר של המגרש. גבירות פלשת ועלמותיה ישבו לחוד, ולא היתה בהן אף אישה אחת מבנות נכר: כאן, בירכתי ארץ הפלשתים, נישואים עם ילידות היו רואים אותם כפי הנראה כבלתי רצויים; לפיכך לוקחים היו אותן לפילגשים בלבד ומחזירים אותן על וולדותיהן אל שכונת הצפון לאחר ששוב לא היה צורך בהן. אף אם היו לכמה פלשתים נשים מבנות הילידים אשר הובאו מרצועת החוף, שבה לא החמירו עד כדי כך בכללים אלה, הרי הללו, כפי הנראה נשארו בבתיהן: אמה של אלינוער לא באה.

אספסוף הילידים בקצהו האחר של מהמגרש היה מתאם את הלך רוחו להלכי הרוח של אדוניהם: הריע כל אימת שהללו מחאו כף, ומשגידפו את הדנים, החרה החזיק אחריו. ואולם קורטוב של מרירות כנגד המשעבדים, רמץ אחרון של מרדנות עדיין לא דעך כנראה כליל מתחת לאפר קהיונם, ותעלוליו של נחושתן פגעו בציפור נפשם. בתחילה החרישו; אך מששמעו כי גם מצד הפלשתים יש מי שמוחא כף לשועל הצעיר, נתעזזו והתחילו מייללים בשמחה ופולטים צרחות הנאה. וכשישב נחושתן על כתפיו של יריבו ומחא כף לעצמו, הגיעה התפעלותם של הילידים לשיאה. הם פרצו בזעקה, ניתרו ממקומותיהם, וצעקו משהו מעין: “יישר כוחך, דני!”.

אכתור ושאר שועי העיר החליפו מבטים ביניהם; כעבור רגע נשלחו לאותו צד כעשרה שוטרים ושוטים בידיהם. הם הגיעו במרוצה ומיד השתררה דממה.

כשפניו של הפלשתי התמלאו דם והוא תפס בקרסוליו של נחושתן כך שברור היה כי מתכוון הוא לעקור לו את כף רגלו, הכריזו שמשון ואכתור כי ההתמודדות נגמרה בתיקו. זה היה סופו של יום התחרויות האחרון.


 

14. המריבה    🔗

במשתה של אותו יום היתה רוחם של בני דן יותר טובה עליהם. אף שגם הפעם לא נחלו נצחונות, הרי גוש, נחושתן והתקרית עם הילידים גרמו לפחות קורטוב של צער לפלשתים. כל השועלים כולם ישבו עכשיו ליד שולחן אחד ושוחחו ביניהם, אמנם, לא בקול רם אך בעירנות, ולא נתנו דעתם על השאר. שמשון שוב חזר אל מקומו שבין המכובדים ואף הוא לבו היה טוב עליו: את כובעו לא הסיר מראשו ואת היין לא דחה ממנו.

לעומת זאת היתה מידה של מתיחות מורגשת בקרב הקבוצה הראשית של הפלשתים. אכתור וידידיו הקרובים ביותר דומה היה כי לא היו נוטים להרבות שיחה בערב זה; אולם גם שאר אורחיו של ברגם, שלא היה להם מחוור כל עיקר מה טיבו של השינוי שחל ביחסים שבין שמשון לתמנתה, אף הם ניכר היה בהם שרוחם עכורה בשל התפרצותם החצופה של הילידים. הכל הבינו שאין זה אלא דבר של מה בכך; אלא שדבר זה של מה בכך אינו נעים כל עיקר, ביחוד בשל נוכחותם של זרים. רגילים היו שלא להרגיש בילידים, שלא להביאם בחשבון. עכשיו יבואו הדנים ויפיצו בכל האיזור דברי גוזמה, ישיחו כי ערב־רב כפוף־חוטם ורחב־שפתיים זה משל הפריזי והגרגשי ושאר בני בלי שם ערך לעיניהם הפגנה נגד הפלשתים. דבר זה היה בהחלט לא נוח. עד מהרה התנחמו בידיעה שבשכונת הצפון נערך מיבצע ההלקאה של שרי העשרות מבין הילידים, ומשהופיעו הרקדניות נרגע חלק זה של המסובים סופית. כדי שהחגיגות יסתיימו כראוי, ציווה ברגם על תרעתה לערוך הצגת מחולות; הלזו הביאה את הסגל הנשיי שלה, שתוגבר לשבעת ימי המשתה בשתי יפהפיות מעקרון, והן ביצעו ריקוד שהיה כמעט מהוגן בהחלט מבחינת הצניעות.

הפלשתים אהבו נאומי מסיבה וידעו לשאת אותם. סמוך לסיומה של הסעודה נשא ברגם את דברו – כל כולו לבביות, הגינות והכנסת אורחים. הוא הביע את קורת רוחו על שרואה הוא בצל קורתו מספר כה רב של אורחים נשואי פנים; שיבח שווה בשווה את עוז הרוח הן של כפתור והן של דן; הזכיר את כוחו וגבורתו של שמשון והמשיל את חתנו לגיבור רב־אייל מן המיתולוגיה של קבוצת האיים האגיים, איש מידות שהיה בידיים ריקות קוטל אריות ודרקונים מרובי ראשים; איחל לו ולבתו צאצאים כמוהו, קש קידה לכל הצדדים וישב במקומו.

על פי הנוהג היה שמשון חייב לשאת את דברו אחריו. הוא אמר להם:

– מודה אני לך, ברגם רם המעלה, וגם לכם לכולכם, קרואים רמי היחש. גדול הוא אשרי, אך לא ייעשה כן בקרב עמי כי ידבר איש באשרו אף באזני ידידיו; ואני, אף כי יעלוז בי ללבוש שמלתכם ולשתות יינכם עמכם, בכל דבר נכבד בחיים הלכתי וגם אוסיף ללכת באורחות דן ובדרכי צרעה.

משהו מתכתי, מוצק, קצוב, כמעט צליל של אתגר הצטלצל בקולו משהגה מלים אלה. הפלשתים החליפו מבטים ביניהם. שמשון המשיך:

– אך זה הדבר אשר לבי אומר כי צוויתי להשמיעכם, ואכן אגידנו לכם: מודה אני לפניכם על הלקח אשר פעמיים בשבעת ימים אלה נתתם לי ולרעי. הדבר הראשון אשר למדנו פה יהיה להם לתועלת: עד כה אמרו בלבם כי במירוץ תנצחנה הרגליים, בהתגוששות וביריות אבן – הידיים; עתה ידעו: לא בידיים הכוח ולא ברגליים העוז, כי אם הראש הוא אשר ינצח בקרב. החרבות האלה אשר לכם, ואשר אינם בידינו עדנה, יעמיקו שסף לא באשר הברזל ברזל הוא, כי אם על אשר לפני כן הרבה החרש לנגדו והלוטש האריך ללטשו. את זאת לא ישכח דן, ויום יבוא אשר בו יהיה לבכם או לב בניכם מלא גאווה על תלמידיכם.

ברגם בתומת נפשו מחא כף; כמה מן האורחים התמימים החרו אחריו; אך אכתור נשען על מרפקו ולא המיש מבטו משמשון. השועלים פיזזו בעליצות על מושביהם ודיחפו זה את זה דרך זירוז. שמשון המשיך:

– ועוד לקח אחד למדתי פה, הלא היא החכמה אשר בקו הגבול. הכנעני אלים רבים לו, אך מכל האלים קדושה לו האבן אשר תשים פדות בין שדהו ובין שדה שכנו. ואכן צדק הכנעני. בל יסיג איש גבול רעהו. הגבול ערובה לשלום הוא. השכנים ישכנו לבטח ואין מחריד כל עוד איש תחת גפנו ותאנתו יישב; כי יחלו לבקר איש בבית רעהו אות הוא כי אסון ממשמש ובא, ואין מנוס ממנו. האלים בראו את בני האדם שונים אלה מאלה וציוו עליהם לשים מצר ביניהם; חטא הוא לאדם לבולל את אשר האלים הפרידו.

– ולמה תהיה לדני אשה פלשתית? – הרטין מישהו בחצי־קול, אך אזנו של שמשון קלטה את דבריו.

– על יד מקדש בעל זבוב אשר בעקרון יש שדה דבורים – השיב – ולהתפלל יבואו שמה רק אלה מבין הכוהנים, אשר דמם מר מבטן ולידה: דבורה, צרעה וזיבורה לא תיגענה בהם לרעה, ואולם כאלה אך מעטים הם; האחרים רק יעברו את משוכת שדה הדבורים – אבוד יאבדו. אני תיש־שמשון בן מנוח מצרעה אשר בדן דמי מר הוא מיום היוולדי. גדלתי בקרבכם. אהוב אוהב אתכם, ואתם גם אתם אהבתוני; ידידים היינו, ואם תאבו נוסיף להיות ידידים. כמוני כיד השלוחה מדן אל כפתור מעבר לגבול; אבל רק יד אחת ולא עוד – וגם היד הזאת אחרי אשר תיתקע כף השכן בכפה – תושב בעוד מועד אחור לצד הגבול אשר ממנו הושטה. והעמים אל להם לעבור את המשוכה; אן אז ישרור השלום. שלום עליכם, ידידי הפלשתים.

הפעם לא היתה קריאת תגר בדבריו; אדרבה, היתה בהם מעין עצבות שבכובד ראש, שחדרה גם לנשמותיהם של כמה מן הפלשתים. אחרי ככלות כל היו אלה בריות מתרשמות בנקל, נוטות לרגשנות ואינן רעות־לב לפי טבען, אף הם הבינו את התוכחה שבדבריו – שאמנם לא בוטאה בפירוש – על שהפרו את המנהגים של הכנסת האורחים ואת הכללים של משחקי התחרות ולא יכלו לנער מעצמם את ההרגשה כי אכן בדין מוכיח הוא אותם על פניהם. אפילו מרעיו של אכתור כבשו פניהם בקרקע, אך חזרו והתעודדו משראו את אכתור עצמו לא נתערער אף כהוא זה ולא המיש את מבטו – מבט יהיר ועוין – מפניו של שמשון. מיד הצטעקו:

– אכתור! ידבר נא אכתור!

אכתור קם ממקומו. עוד לפני שפתח נתחוור לו לשמשון פתאם כי עומד להתרחש דבר שאין להשיבו: הקץ לידידותו עם בני הנעורים של תמנתה – זה הנוער הנאה, המטופח, העליז, גדולה מזו: הקץ לימי נעוריו, לבחרותו נטולת הדאגה.

תוהה היה על הליכותיו החדשות של אכתור, אף שידע כי ניתק הקשר ביניהם. מימיו לא ראה את אכתור בתפקיד זה – ממורמר, שופע שנאה – ונבצר ממנו לשוות כיצד יצלצלו הדברים בפיו. לעולם היה אכתור מיושב בדעתו, מאופק, וחוט של חן וחסד משוך היה על מנהגו עם הבריות; אפילו לגלוגו מעולם לא הגיע לידי עוקצנות. עכשיו דיבר אחרת, בהטעמות, לפעמים כמעט בגסות; ניכר היה כי בזדון בוחר הוא במשפטי מליצה ארוכים ומסורבלים, כדי להשפיל את האורחים חסרי ההשכלה; אפילו שמשון לא את הכל הבין.

– כאחד האורחים, אשר ייתכן כי צעיר הקרואים הוא ואחרון ברום יחשה וגודל תבונתה של עצרת נכבדים מזהירה אשר כזאת, מודה גם אני למארחינו רמי המעלה ונדיבי הלב על שבעת הימים האלה של הכנסת האורחים המעונגת ואנינת הטעם. במקום הזה אשר בקצה גבול ארצנו, בעיר הקטנה הזאת, אשר שבטי פראים למחצה סבוה גם סבבוה מארבע רוחות השמים, השכילו מארחינו להעתיקנו אל מושב רעים זה שכל אשר בו הזכירנו – ואכן, במועד הנכון הזכירנו – את עדנת השגב המלכותי של עמנו עתיק הימים; ועוד הזכירנו כי אף במדבר – ורע מזה, גם במערת פריצים באושה – הנסיך נסיך הוא לעולם ועד. וזה משפטו: חיי נסיך יחיה ודברי נסיך ידבר עם יושבי המערה.

הוא נעצר כדי לתת שהות לשומעיו להביע את הזדהותם עמו.

– מה עלצה נפשי לו היה לאל ידי לשים עתה קץ לדברי – אמר לאחר שהללו השתתקו – לשים קץ אחרי אשר הוספתי, כמובן, ברכות אין קץ לבני הזוג, לולא מצא שמשון נכון לו להודות לנו ברוחב לבו על התעודה אשר צר ועל התורה אשר חתם בלימודיו עמנו פה, הוא וגם רעיו (אשר עצמת גבורתם הפליאתנו שלשה ימים תמימים ועל נוי הליכותיהם התענגנו ימים רבים מאלה). כאחד המורים מצווה אני, כמובן, לשמור על דרכי הענווה; על כן אביע ספקותי אם אמנם כה השכלנו לאלף בינה, כאשר יבטיחנו שמשון: אם אמנם תלמידים נפלאים אשר כאלה – בניהם ובני בניהם, שלישים וריבעים – ידמו אל מוריהם ביום מן הימים. גדול הספק בלבי, אך לא את זאת אעלה על ראש דברי. בראש ובראשונה אדיר חפצי להזכיר לרענו שמשון בן מנוח איש צרעה – קריה מהוללה ועיר רבתי אם־כי אם יש את נפשו לזכור את הלקח אשר לקח מעמנו, או אז לא שניים דברים יזכור כי אם שלושה ישמור בזכרונו; הלקח השלישי חשוב מן השניים הנותרים, אך לא העלהו שמשון על דל שפתיו.

עכשיו היה מבטו של שמשון נעוץ הישר בפניו של אכתור, וכל השאר אף הם נתנו בו עיניהם. אפילו ברגם הבין כי מריבה היא זו, מריבה שנתגלעה בביתו שלו, במשתה שהוא ערך, וידו קצרה מלמנעה. הפעם הראשונה בחייו בא במבוכה והיה מורט עצבנית את זקנו הנאה והמגודל.

– וזה הדבר אשר בגללו עלה הלקח השלישי על כולם: יען כי לא רק נעריו עולי הימים של ידידנו לקחו מוסר ממנו כי אם גם הוא, שמשון רב העלילה. הזכרתם לו דבר, אשר נשכח מלבו ואולי אף לא ידע, אך טוב יעשו הוא וכל עמו אם יחקקוהו על לוח־לבם לעולמי עד. כי אכן שכח את האמת הזאת, אשר מועיל בה, וזאת נדע על פי דבר אשר, אמנם, אך מיצער הוא, ועל כן כמעט נמחה גם מלבותינו אנו: התזכור, שמשון, כי עוד ביום הראשון של המשתה חדת חידה לנו לאמור: “מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק”. היום תם המועד ואני מצאתי חידתך. רענו השנון משל לנו, לשועי פלשת, משל עלינו על עצמנו. התבונן בנו האיש ומצא כי אכן בני כפתור אנו, אך בנים משחיתים. אי אז אוכלים היינו, טורפים, כובשים, שליטים, עזי נפש ואכזרים אל אויבינו, אבל עתה – כה אמר בלבו – לרכים וענוגים היינו, קטוננו ולא נצלח כי אם למאכל: למען יבואו לעתים שכנינו משבט בלי שם, יוצאי חלציהם של עבדי העבדים אשר במצרים ושל אספסוף נע ונד בארץ מדבר וציה, להטיב לבם עמנו ביין, להתענג למראה מחולותינו או לקחת להם נשים מקרב אחיותינו הנאוות ובנותינו יפות המראה.

נחרת חימה כבושה פרצה ממאה גרונות בבת אחת. כל פרצוף שליד כל שולחן נפנה אל שמשון ועל כל פנים נמתחו קמטים מאיימים. רצה שמשון לומר, כי אין אמת בדבריו של אכתור, אך הלה במחי יד עיכב בעדו ובעד אנשיו.

– למדת לקח, שמשון; במו עיניך ראית אם אמנם קטונו נערי פלשת לעומת גיבורי החיל אשר בעירך. ושיננת לך, שמשון, את התורה הזאת וגם אתם, רעים, שננוה לכם. גם לנו וגם להם ייטב אם נדעה מי הם אדוני כנען. ועוד דבר אגידה לכם: עצם היותנו פה אות הוא כי לא נניא אחת מבנות נסיכינו להיות לאשה לאחד ממושלי צרעה השוכנת על ידנו. כי מעולם היו דברים: מלך כרת או מלך טרויה נתן א בתו אשה לנסיך אחת הארצות אשר היתה למס עובד. טוב כי ייעשה הדבר: חזק יחזק את העבותות בין האדון לאשר נכנע לו למען יעבדנו בכל לבו. ובאשר יהיו הדברים אשר אמרתי לאבן בוחן יברכו נא האלים את כלולותיך שמשון, השופט אשר בדן, זו אחת מנחלות פלשת בימים יבואו.

עתה ישב אכתור. עיקר פקחותו השטנית של נאום זה היה בכך, שסיומו סילק במחי יד כל סכנה של התפרצות מצד הפלשתים. עוד לפני רגע מוכנים היו להשתער על שמשון, אך בעיטת הסיום של אכתור עוררה בהם התפעלו כזאת, שזעמם נמוג בצהלה וצחוק; הם קפצו ממקומותיהם, הקיפו את אכתור, לחצו ידיו, טפחו על שכמו.

שמשון הידק שיניו וחשב במהירות, אף שמחשבותיו כבדות היו. שומה עליו לעשות משהו; מיד. מה? חייב הוא לומר כי אין אמת בדבריו של אכתור, לא זאת החידה אשר חד להם, והוא חד להם חידה על דבר של מה בכך – דבש, דבורים, נבלת ברדלס… אך כלום בחידה נעוץ הקוץ? הן עכשיו אין זה אלא דבר פעוט. יש צורך… אף הוא כברגם בפעם הראשונה בימי חייו ניתק חוט הרצון שלו. מחשבותיו נתערבלו לפתע והיו מהלכות סחור סחור. מנין לו לאכתור משל זה על המתוק והעז? לפתע נזכר – משהו מעין זה סח באותו בוקר בנוכחותה של אלינוער…

אינסטינקטיבית זקף עיניו וראה הישר נכחו את שתי האחיות; הן עמדו מאחורי הקרואים וכדים בידיהן; שתיהן הביטו בו. אלינוער זהרה, כל כולה חוגגת את נצחונה; משנתקלה במבטו של שמשון פרצה בצחוק וקראה:

– לא אני היא שהגדתי לאכתור. רק לסמדר ספרתי – שאל נא ותגיד לך; האין זאת, סמדר, כי רק את אזנך שלך גיליתי, ואת סיפרת לאכתור.

אז קלע עיניו בעיניה של סמדר וראה איך לנוכח מבטו הלכה ונשתנתה הבעת פניה: בתחילה הביטה בו במעין חרטת־משובה; דומה שהיתה היחידה בכל הקהל הזה שלא תפסה את המתרחש; כסבורה היתה שכל אלה אינם אלא מעשי ליצנות. אך פתאום נתברר לה כי שמשון רוגז; פניה חוורו, שפתיה נפשקו והכד צנח מידה עם שהגביהה זרועותיה ספק מתוך תחינה ספק מתוך הגנה. עוד הרף עין והנה נתחוור לה שלא רק רוגז שמשון, כי אם מזועזע הוא עד עמקי נפשו, כי אירע דבר־מה גדול, נורא, שאין לו תקנה… ואלו שמשון פתאם לא היה אכפת לו כל העניין, ולא חש אלא סלידה בלבד. נערה אחת כיזבה, נערה אחרת מעלה… זוהמה, שקר, בגידה – מה טעם להתווכח? על מה לדבר עם כל אלה? הלאה מהם!

הוא התרומם ופלט צעקה במלוא עצמת גרונו:

– הס!

אך לעתים נדירות היה פורש את קולו העל־אנושי עד מלוא רחבו כבפעם הזאת; רוב הנוכחים אף לא שמעו מימיהם קול זה ולא עלה על דעתם כי צליל כלשהו עשוי להגיע לממדי נפח שכאלה. דומה היה כי צעקתו הלמה בכל חשרת האוויר מכל העברים בבת אחת; במרחק של כמחצית הפרסה מביתו של ברגם והלאה בתוככי העיר שיסעה הצעקה את המולת ענותו של אספסוף הילידים; השומרים שהלקו את שרי העשרות עצרו רגע קט – ידיהם המחזיקות שוטים עבים מורמות ועיניהם תרות סביבם בחרדה; ובגנו של ברגם נאלמו דום הציפרים, בתוככי העלווה, כדי ניד עפעף ובני האדם לשעה ארוכה; רק השועלים ניתרו משולחנם ובשני טורים ניצבו מאחורי שמשון. כל השאר לא זעו, רק הפנו ראשיהם. לא רק הפתיעה ברעמי הקול אדיר האימים הכתה בתדהמה את המסובים; באותה קריאה נגלה משהו מקומתו של שמשון. מכתפיו הרחבות פי שניים מגבו של כל אדם אחר, מן הצוואר הכבד, שהראש הקיוץ הנישא עליו נראה קטן לעומתו, משרירי השחם שמתחת לפרוות השיער של זרועותיו – כל דמותו של שמשון נדחסה בשאגה זו, הזכר לעצמה שמעבר לכוח אנוש, עצמה שאך שגעון הוא להרים יד כנגדה.

– שלום לך, תמנתה – פלט שמשון בנחת אל תוך דומיית האלם – מן היום הזה והלאה לא תוסיפו לראותני כאורח בעירכם; ואם לא תאבו לראותני כאויב – בידכם הדבר. מי ימשול בכנען לא במשתה יפול הדבר ולא במלים יוכרע. ועד אז הבה וניפרדה איש איש אל גבולו: אשר לכם – לכם, ואשר לי – לי יהיה, אשר לי בעתו אקחנו… כאשר תחשק נפשי בו. אשר לכם – יותן לכם, ואת הגמול אשלם. לא הפסדתיו; לא זאת היתה חידתי, חרשתם בעגלתי ועלי לשלם את אשר ביערה. מה היה הדבר? שלושים חליפות בגדים רקומות משי. קבל תקבלום; וגם הרקמה אשר עליהם תישר בעיניכם; לא עבודת בנותינו העושות במלאכה תהיה זאת, כי אם מעשי ידיהן15 להתפאר של הרוקמות בפלשת. שלום לך, תמנתה – זכרי את המצר לבל יסיגוהו.

הוא פנה אל חותנו:

– היה שלום, ברגם, לעת עתה – אמר לו – איש טוב אתה ולא בך האשם.

אשמתי היא: סלח לי.

סמדר קרבה אליו במרוצה, פשטה ידיה, רצתה לומר דבר־מה. הוא דחה אותה בהינף יד כמי שמבריח צרעה מפניו:

– סורי ממני! – הפטיר בקול לא רם אך בבירור; הכל שמעוהו. ברגם הסמיק עד שני וניסה לפתוח בנאום, אולם סמדר נפלה על צווארו ממררת בבכי, והוא התחיל לטפל בה.

שמשון הלך והשועלים אחריו; יהיר בראש ונחושתן, שעדיין מסיים היה אכילתה של תאנה עסיסית, האחרון.


* * * * *

ביתו של אכתור אף הוא מחוץ לחומה היה, אך במרחק הרבה יותר רב מן העיר בכיוון למערב, סמוך לדרך המוליכה אשקלונה.

כעבור עשרה ימים לערך, גילה סוכן הבית שלו בהשכמת הבוקר צרור ארוז בקפידה; נמצא כי הוא מכיל שלושים שכמיות משי מן הסוג שהפלשתים נוהגים היו ללבוש בהזדמנויות חגיגיות; לא כולן חדשות היו, אך כל אחת מהן מלאכת מחשבת.

אכתור לא היה לו ספק כי השכמיות פלשתיות הן וכי שמשון שדד מישהו במקום ששדד, אלא שעד יום מותו לא נודע לו מי הוא שנשדד והיכן: סמוך לאשקלון, בשעה מאוחרת בלילה, בעיצומו של משתה שערך ברוב עם אחד משועי הקרת בביתו אשר מחוץ לעיר, פרצה כנופיה וענק בראשה; הרגו כמה משומרי הבית ועבדיו, חבלו באדון הבית ואורחיו, נעלמו ועקבותיהם לא נודעו.


 

15. בימי שפוט השופטים    🔗

מאשקלון חזר שמשון ישר אל צרעה לעונת הקציר. לאחר האסיף נטל עמו את יאיר ונחושתן והחל סובב במושבות דן לעשות משפט בין איש לרעהו.

ואמנם קטנה וצפופת אוכלוסין היתה נחלתו של דן, על כן רבו בה הריב והמדון. “דן ידין” הלעיגו עליו בני השבטים ששכנו בסמוך אליו. בכל כפר היו פורצות מריבות, משום שפלוני העתיק את אבני הגבול מתחומו לתחום שכנו. כל פרה עשירית מועדת היתה על שביערה בשדה אחר. בדרך כלל היו עובדי האדמה שונאים את אנשי המקנה. “לעדר קטן – קבלו הללו – דרושה חלקת אדמה אשר אם תיזרע חיטה תכלכל כפר שלם”. בכמה אזורים היה מתחייב בנפשו כל אדם שהופיע לבוש בגדי צמר בקרב החורשים והזורעים וכל לובש כתונת פשתן בין הרועים, ואלו הזדמן לשם איש זר, שאין לו חלק באיבה מרה זו שבין בני המקום, ועל בשרו שמלת שעטנז ארוגת פשתים וצמר, חזקה עליו ששני הצדדים היו מראים לו את נחת זרועם. אנשי המקנה היו פחות נוטים לאכזריות ולא היו קשוחי לב כאיכרים – אפשר משום שמעטים היו ולא נהגו להתיישב חבורות חבורות – ואילו עובדי האדמה רצח רועה בחשאי לא היה בו משום חטא בעיניהם.

רוצח כזה הובא אל שמשון באיילון. בקהל שהקיף את השופט התגודדו הרועים מצד אחד ועובדי האדמה מצד אחר, כשני מחנות. שמשון ניבט באלה ובאלה ואמר:

– אם תקראו למהלומות אעשה שפטים בכולכם, איש לא יינקה. קראו לעדים.

נענה הרוצח, גברתן קר־רוח עד להפליא:

– אין לנו חפץ בעדים. אכן, הרגתיו כאשר סיפרו לך בני השדים האלה – הוא הורה בידו על הרועים – וגם את השני אהרוג אם אמצא עֵז בכרמי. מצות אלהים היא להכרית רועים מן הארץ.

שמשון הביע את ספקותיו בכך, אך במחנה הרועים התחילו רבים נדים בראשיהם לאות הסכמה. הנאשם, תוך שהוא משוכנע עד עמקי נפשו באמיתות דבריו, השיח לנזיר בבטחון שאין לערערו את מעשה האגדה שנמסר מדור לדור איך בימי קדם רצח קין עובד האדמה את הבל רועה הצאן, ושאר הרועים ערכו מצוד עליו; אלא שאז האלהים עצמו שלח אליהם מלאך להודיעם שעל כל חורש אדמתו אשר ייהרג יגוף אלהים בדבר שבעה אנשים מזרע הרועים המרעים; ואם יגע לרעה בקין, אשר עשה מעשה שאין טוב ממנו, שבעים ושבעה אנשי מקנה מות ימותו כופר נפשו.

שמשון הציע למשפחתו של המרצח לבחור בין סקילה לבין כופר. לאחר שהתייעץ עם שאר בני המשפחה, העדיף הבן הבכור לקבל את הכופר, לבל תרבה גאולת הדם באיזור.

– לא אתן כופר – התעקש הרוצח – יהוה אסר עלינו להאכיל את הארבה הזה.

נטל שמשון את ידו הימנית והדקה בכפו. מעריצו של קין התפתל רגעים מספר, חירף, גידף וצעק מעצמת כאבו, אך בסופו של דבר נכנע ופלט מתוך אנקה: – אתן כופר. ארורים אתם ושופטיכם גם יחד!


* * * * *

אף אנשי המקנה בינם לבין עצמם לא הכל הלך למישרין. בעלי הפרות שטמו את מגדלי הצאן; את הצאן כינו באותו כינוי־גידופים עצמו: “ארבה”. בשעלבים, שבה הטיב שמשון לפני זמן־מה עם בעלי הצאן, היו רועי הבקר מפזילים בו מבטים עויינים; אולם, נתברר שגם רועי הצאן לא היו מרוצים ממנו. כזקן עדתם שלח בן יובל כן גם כל השאר סבורים היו שלא מן הראוי היה ליטול משודדי חרש את כל העדר הגזול כולו; שומה היה על שמשון להשאיר חלק ממנו בידי הגנבים אם כנחמה ואם כשוחד. זה יותר מחודש ימים אין רואים בשעלבים אורחים מארץ בנימין, ואילו לפני כן נוהגים היו לבוא לעתים קרובות: לפעמים, אמנם, כדי לגנוב, אך לפעמים גם כדי לסחור. כללו של דבר: הכל טינה היתה בלבם על שמשון.

שמשון שמע את טענותיהם, לא השיב עליהם דבר ואמר:

– היום קצר. קראתוני לבוא ולשפוט ביניכם? היש בכם בעלי משפט? נתברר שבמושב רועים זה אין איש רוצה לבוא למשפט לפניו – פרט לשני אחים, שהיו עוסקים, באורח יוצא מן הכלל במקום זה, בעבודת אדמה ומשום כך לא היה בלבם עליו ולא כלום.

האחים לא היו דומים זה לזה. הקשיש שבהם הרבה לדבר – במהירות ובמרירות, מנפנף בידיו ומתיז ניצוצות מעיניו; הצעיר התנהג בצניעות והחריש כל זמן שלא נשאל. ראשון הרצה טענותיו הקשיש.

– אמנם, לא מילידי המקום הזה אנחנו – פתח – אבינו אשר נאסף אל עמו העתיק מושבו הנה מבעלת…

שמשון שיסענו קצרות:

– התחל מן הסוף.

בעל הדין נפתע.

– איך אתחיל מן הסוף?

– מן התלונה תתחיל; ועל אביך תספר כאשר אשאל אותך עליו.

– אך… הן את שדה אבינו קנה.

שמשון ציווה עליו לשתוק, פנה אל הצעיר ושאלו:

– על מה הריב?

– על חלוקת היבול – השיב הלה.

– ספר.

– את השדה חרשנו יחדיו וגם זרענו. אך בעת הקציר רבנו וגמרנו אומר: לחלוק את השדה חלק כחלק – על זאת אין ריב בינינו. אך מה נעשה ביבול?

– מדוע גם את היבול חלק כחלק לא תחלוקו?

נצטווח הקשיש:

– יען כי לא עשה דבר. אני הוא אשר חרשתי, זרעתי וגם קצרתי לבדי. לי היבול!

שמשון שאל את האחר:

– האמת הדבר?

– לא – סח הצעיר – שנינו שווה בשווה עבדנו; מחצית היבול שלי היא.

שאל שמשון:

– יש עדים?

מלבד נשיהם של בעלי הדין לא היו עדים. האחים האלה היו עובדי האדמה היחידים בשלעבים, איש לא ראה אותם בעבודתם; והנשים פסולות לעדות. שמשון החריש שעה קלה. סקר בעיון את שני האחים, לאחר מכן הפך ראשו וניבט בזקנים, שאך זה הוכיחוהו על שלא השאיר מתת בידי הגנבים, ופתאום שאל את הקשיש:

– אמרת: כל היבול לך הוא.

– כולו, כי אחי משחר ילדותו…

– ואתה, מה בפיך?

– אני על פי הצדק אלך: חציו לו וחציו לי.

–אם כן – פסק שמשון – על החצי האחד אין ריב ביניכם: שניכם מודים כי לאח הגדול הוא. רק על החצי השני יסוב המשפט: על כן נחלקנו חלק כחלק. שלושה רבעים לגדול יהיו והרביע לצעיר. לכו לכם.

קרקורי צהלה פרצו מפיו של הבכור; הצעיר החוויר, אך קד קידה ופנה ללכת. אולם הזקנים החלו רוטנים ורוגנים. אחד מהם נגע בזרועו של שמשון ולאט באזנו:

– מטיבים אנחנו להכירם; הגדול שקר ישקר; נודע בשערים כי איש בליעל הוא.

– עיני הרואות – השיבם שמשון – בקול רם ומיד פנה אל הצעיר:

– אחיך איש מרמה הוא; ואתה – אוויל. ורעה האיוולת מן המירמה. לו גם אתה אמרת “לי כל היבול”, או אז את מחציתך שלך קיבלת. כאשר יכוך בבול עץ, אחוז גם אתה בול עץ ולא קנה סוף. לך לך. ומעתה תחכם וגם את יתר אנשי עירך תאלף בינה: יהיה הדבר להועיל להם.

הזקנים השפילו ראשיהם, פרט לשלח שהשיבה בשערותיו, דומה, נצטהבה מרוב שנים. הישיש סקר את שמשון ברוב־עניין:

– חדש משפטך, לא ידענוהו תמול שלשום – למלם בפה נטול שיניים – והנה עוד אחד אונה לנו כמקרה הזה. הביאה הנה את איתן ואת קטן – סח לאחד הבנים שליווהו – אמור להם כי אני ציוויתי.

איתן וקטן באו כמי שכפאם שד – אנשי מקנה היו.

– שני אלה הלכו בדרך – פירש לו שלח – ומצאו אתון תועה. באו למשפט אלי. שאלתים: “מי מכם ראה את האתון ראשון?” גם זה וגם זה אומר: אני. “ומי החזיק בה הראשון?” שניהם: אני. מה משפטם?

שמשון שאל:

– האם כאשר דיבר יובל בן שלח כן היה?

שניהם נדו הסכמה בראשיהם.

– גזרו את האתון לשניים – ציווה שמשון – איש איש את מחצית בשרה ועורה יקח.

הזקנים פרצו בצחוק כדרך שצוחקים להלצה תפלה. אך איתן זקף ראשו, נד לשמשון ואמר:

– שופט חכם אתה, בן צרעה. גם לי וגם לו לא יהיה.

קטן אדם נבון היה ושקול בדעתו.

– מה בצע לי במחצית עורה של אתון? – שאל – ואין טעם להמית את הבהמה. אם כן, תנוה לאשר תתנו, אף לו, ישאנה לאשה אם יתאווה לה.

שמשון רקק.

–פותה אין לב הוא החמור – אמר – אבל אתה חמור חמורותיים. עד מה שמחתי לטובתך לשפוט; עיני הרואות כי לכלכל ביתך תדע ועל בהמה תחוס; אך פיך ענה בך כי ויתרת לו – על כן תם הריב, והשופט מה יעשה? האתון לאיתן תהיה. לך לך, ומעתה לעד אל תוותר.

שוב לא היו הזקנים מרוצים. רק שלח בן יובל הפטיר כמי שמשיח עם עצמו:

– משפטו משפט בער אך לבו לב חכם.

ובקרב העם היה מכאן ואילך רווח הביטוי חמור חמורותיים, שהיו מכנים בו כל מי שמתוך יושר מוגזם כורה קבר לעצמו.


* * * * *

במודיעין – באותם הימים עדיין נתקרא המקום בשם אחר – בא אל שמשון כנעני אחד יחד עם בתו הצעירה. בעלה הדני ציווה עליה ליטול את בגדיה ואת תינוקה, שהיה בן־שנה, ולשוב לבית אביה. הכנעני טען שלא היתה סיבה לגירושין: האשה לא היה בה דופי ואפילו בעלה לא האשים אותה לא בבגידות, לא במדנים ואף לא ברשלנות.

נסתבר שהעניין מסובך היה. קראו את הדני והלה הסביר, אמנם, במגומגם אך מתוך בטחון מלא בצדקת דבריו, כי חטא הוא לשאת אשה כנענית.

– אם כן מדוע לקחת אותה לאשה לך?

– אז לא ידעתי שחטא הוא.

– ומאין נודע לך עתה?

נתברר כי במערות סמוך למודיעין התיישבה כנופיית נביאים; והם שהחכימוהו כי אין לערבב את דם ישראל (ממש כך התבטא – “ישראל”, אף שמילה זו לא היתה שגורה בפיהם של בני מעמד צנוע כשלו) בדמם של שבטים נחותים. אחד הנביאים הללו בא בעצמו אל המשפט ועמד לשאת נאום; אולם גם עליו גזר שמשון קצרות: “החל מן הסוף”, ומיד התבלבל הלה ולא השיב דבר, רק פלט גידופים בחצי־קול.

נישואים מסוג זה מרובים היו הן במודיעין והן בכל מקום אחר. זה מכבר חלפו הימים שבהם היו הכובשים מתיישבים על גבעות ומניחים את העמקים לשבטים שהוכנעו, לא עסקו בשום עבודה ונוטלים היו מן הילידים את מיטב קצירם. מאז פרה דן ורבה באכלו לחם חינם, ואלו הילידים גוועו ברעב או נפוצו מוכי כפן לכל עבר עד אשר זה כמה וכמה דורות לא נמצא מי שיפרנס את הכובש. אז נגזר עליו על הדני לרדת אל העמק, לאחוז במחרשה או ליטול מטה רועים לידו וללמוד תורה מפיו של היליד המנוון. כך נוצרו כפרים מעורבים, רקע מסוים לחיי שיתוף – ובבתיהם של בני דן החלו מופיעות פילגשים ולאחר מכן אף נשים, שמצחותיהן משופעים, עיניהן בולטות ושפתיהן עבות־תאוותניות; לעתים קרובות יפות היו הללו על פי דרכן, אך תמיד צייתניות יותר וטבחיות מעולות יותר מן הנערות היהירות מזרע בלהה.

המשפט נשא במידה מסוימת אופי של ויכוח דתי. הדני, שמילא כרסו בנאומיהם של הנביאים, הביא שורה ארוכה של ציוויים ומשלים, שמתוכם ניתן היה ללמוד כי יהוה בכבודו ובעצמו, נציבו עלי אדמות משה ושר צבאו המהולל יהושוע בן נון אסרו על שבטי ישראל לשאת נשים כנעניות. על משה לא שמע שמשון מימיו, על בן נון סיפר לו מישהו אי־פעם. נתפהק ושאל:

– המעט הוא אשר אסרו בני האדם בעוד אבי אביך לא היה בחיים; יש לדעת על מה ולמה נאסרו הדברים?

– בנות הנכרים הן אשר הביאו לנו את אלהי הנכר! – צווח נביא מקרב הקהל.

שמשון נפנה אליו:

– הוי, אתה, נרפה אין הועיל בו – קרא לעברו – יתושים חגים סביבי. למה לא תבריחם?

– במו ידיך תבריחם – התריס כנגדו הסגפן בעזות פנים – המעט לך כפותיך, כפות הדוב?

– אמת נכון הדבר! – הודה שמשון – ידי רב לי ואין חפץ לי בעזרתך. גם ליהוה אין חפץ בה. כל עוד הוא עצמו יסבול עשתרות ותרפים אתה מה לך כי נזעקת?

מקרב הקהל, שמנה ילידים רבים, בקע צחוק לשמע התשובה השנונה.

– דמנו דם בחיר הוא – סח הדני – כמוהו כמי מעין: לא יוגרו אל שלוליות אשר בדרך.

ושמשון ענה:

– לא מים אנחנו; מלח אנחנו. המה המים – הרי הם בידך – ייחצו ויפנו דרך; אך תשליך חופן מלח אל חבית המים, לא המלח יאבד, כי אם כל החבית למלוחה תהיה.

הלה השפיל ראשו ולא היה מענה בפיו. שמשון התבונן בו: עול ימים היה, דשן, לחייו סמוקות ושפתיו תפוחות־סופגניות: דומה כי אף הוא עצמו אחת מאמותיו – כשלושה דורות לפניו – מבנות הילידים היתה.

– אשה – פתח שמשון – שובי לביתך. שפתי הסיר ובשלי נזיד עדשים, בל יחסר בו שום וכמון; צלי גדי על שיפוד, לא תרבי ולא תמעיטי – כדת תצליהו, לבל יחדל חלבו לנטוף, על פני הלביבות פזרי כמון וקצח, טבלי אותן בדבש, שלוש פעמים, ואת השולחן בנקיון ערכי. שוב ישוב אישך.

במרוצה חשה האשה אל ביתה ותינוקה מתחת לבית שחיה.

– נביאיך במערות שוכנים – סח שמשון לבעלה – בתים לא יבנו, שדות לא יחרשו, צאן לא ירעו. אם יש את נפשך, לך לגור עמהם. ספור תספור את הכוכבים ותתעצב אל לבך על כי פזורים הם ברקיע לא כאשר תאבה נפשך. ומי אשר בנה לו בית, דאגות אחרות לו. לך לביתך.

בדרך ממודיעין היה יהיר שותק שתיקה מרוכזת של אשם שדעתו נתונה למשהו. שמשון כדרכו קרא את מחשבותיו; הוא עצמו מהרהר היה במרירות באותו עניין. נענה איפוא ליהיר ולעצמו:

– ואולי בכל זאת צדק הנביא חשוף השת?

– ואתה שפטת נגדו – סח יהיר חרש ובקולו נשמעה תוכחה.

החריש שמשון שעה קלה אחר כך שאלו:

– הנשאת פעם שק בר על שכמך? כאשר אך תמלאנו בר ייבצר ממך להעמיסו על הגב בטרם תנערנו נער היטב עד אשר יידחס הבר ולא יטלטל. מה היא עיר וארץ מה היא? שק ממולא אדם, ושופט או מלך או סרן ינערנו ויטלטלנו עד אשר יסכינו בני האדם ויתאימו איש לרעהו – כצדיק כרשע. שלח בן יובל משעלבים אמר לי דבר חכמה לאמור: גם את האמת אין להגיש אל השולחן מלוא הקערה.

שעה ארוכה הלכו והחרישו; השמש רד; תני השדה פרצו ביללה מרוב שמחה על שבעוד שעה קלה יוכלו לסעוד פת ערבית בכרמים. שמשון פתח שוב:

– פריזי, גרגשי, חיווי… מה נעשה הנשחוט את כולם?

– על מה? – שאל יהיר – למי הרעו?

– ואולי נגזר עליהם להיות תקועים בתוכנו לעולמים כהיתקע עצם בגרון? יש לבלוע את העצם ויהי מה – מה טוב כי התרככה ועתה כמוה כסחוס אשר לטלה.

– גם הפלשתים סחוס? – לחש יהיר.

שמשון נענע בראשו.

– כפתור אינו סחוס; כתור – ברזל; לא תבלענו. על כן דרך אחת היא: אנחנו או הם!

יהיר, ככל אדם בימים ההם, ידע לדבר בלשון של דימויים. שח בעגמה:

– כפתור ברזל, דן אבן, קרבם זה אל זה – תצא אשר ותבעיר את הארץ.

שמשון נעצר, מתח זרועותיו האלימות, חילץ עצמותיו והשיב במרץ ובעליצות:

– כך יאה!

נחושתן שלא נטל חלק בשיחה, פתח בשריקה עליזה.


* * * * *

לאחר מודיעין החלו נוהרים אליו הילידים, ששמו של השופט החכם הגיע אליהם. בתחילה היה משלח אותם; המנהג קבע, שעליהם להביא את משפטיהם אל זקניהם הם, אולם התברר שלפעמים לא היו להם כבר זקנים משלהם: פשוט שכחו לבחור בהם בקשי יומם. זרים, שהתנחלו בארצם, לקחו את אדמתם, את לשונם, את מנהגם, את אמנותם, ואת אליהם ובסופו של דבר נטלו מהם אפילו את הרצון לחיות לפי דרכם; כאנקור, שנתן עיניו בנחש, ציפו ללא רטן, ואולי אף לא בלי חמדה, להיבלעם.

משפטיהם לא היו מסובכים, ובסופו של דבר נסבו על גניבה או על רמאות, ושמשון היה דן אותם למלקות או לקנס. אולם מקרה אחד מסורת אגדה נשתמרה עליו.

בגמזו, ממש סמוך לגבול, במקום שבו היתה אוכלוסיית הכנענים מרובה יותר, כיוון שלעתים היו מתיישבים כאן פליטים מחוף של פלשת, קיים היה ריב ישן נושן בין שני שכנים. היו אלה אנשים אמידים, ומשום כך היו התנגשויותיהם מעוררות התרגשות בין בני עמם: הילידים היו מחרפים ומגדפים זה את זה בנקל ובגסות, אך לא אהבו תגרות ידיים. אל שמשון הגיעה משלחת וביקשה שישלים בין האויבים. נתברר שהאויבים שניהם בעלי קומה היו וחסונים, ועיניהם לא היתה בהן הקהות האפיינית לילידים – אפשר שהיה מצוי בעורקיהם שריד מרוחק של קורטוב תוספת מדם הפלשתים.

– האחד יגמור והאחר יתחיל – ציווה עליהם שמשון שלא יטענו אלא בזה לאחר זה.

טענותיהם מרובות היו, אך כולן בעניינים של מה בכך – שמשון התחיל משתעמם.

– הלעתים קרובות יכו איש את רעהו? – שאל את העדים.

– כמעט מדי יום ביומו נפרידה ביניהם – השיבו הללו.

– סורו הצידה – אמר לעדים.

מיד נתפרדו לימין ולשמאל; האויבים נשארו באמצע. לפתע נצטווח שמשון:

– פגע בו!

כל אחד מן השניים סבור היה שהפקודה מופנית אליו; החלו דשים זה את זה באגרופיהם, בועטים זה בזה, מתגוללים על הקרקע, עם שאצבעות האחד נעוצות בזקנו של האחר, ואלו שמשון היה מגרה אותם זה בזה ומזרזם בזה אחר זה. קמעה קמעה נתלהטו גם הילידים ואף הם התחילו מעודדים פעם את האחד ופעם את האחר. בסופו של דבר כלו כוחותיהם בתגרה ושניהם נשרכו כל עוד נפשם בם לבתיהם, נשענים זה על זה.

– עתה ישקוט כפרכם – אמר שמשון – אך זו רעה חולה היתה, כי הפרדתם ביניהם. תמיד הניחו לנצים להתנכות עד תום.

רק קבוצה אחת של ילידים לא באה אל שמשון. קבוצה זו לבדד שכנה, מופרשת הן מן הדנים וכן מן הכנענים. בחרס, ליד חורבות מקדש, אשר בו סגד אי פעם לשמש שבט הילידים, שעבר ובטל מן העולם, בבקתות טיט שכנו האמורים. גבוהי קומה היו, קווי פניהם דקים ועדינים, ועיסוקם גידול ירקות וציד; מתחתנים היו רק בינם לבין עצמם, ממעטים בדיבור, אך בלילות מזמרים היו שירים נוגים שבתיהם מחורזים; בני דן חשבום לגנבים ולמכשפים, אך נמנעו מלבוא בריב עמם, מתוך פחד מדבר שאיש לא ידע מה הוא.

שנאה של ממש בין השבטים גילה שמשון אך ורק באשתאול. כאן במקום ישוב מיוחד מחוץ לחומת העיר, התגוררו תושבים חדשים מבני שבט יהודה ומספרם גדל מדי שנה בשנה. הדנים לא יכלו שאת אותם. בני יהודה מסוגרים היו בתחומיהם הם, לא נגעו לרעה באיש; בינם לבין עצמם היו מתווכחים ומתדיינים תדיר; אף היו להם זקנים משלהם, והם צייתו להם ולא המרו את פיהם; וכל אימת שזקן היה נאסף אל עמיו, היו מביאים משפטיהם אל בנו. על פי רוב התפרנסו ממסחר, ונשיהם ארגו צמר למכירה. את הצמר מקבלים היו מיהודה, עם שעקפו את מגדלי הצאן המקומיים. ושוב שמע שמשון מפיהם של בני דן אותה מילת גנאי וגידוף:

– ארבה.

חודש ימים נמשך הדבר, ובכל לילה, בטרם יידע תנומה, הרהר בסמדר וערג אליה.


* * * * *

לעינויים לא נזקק שמשון כמעט כליל – לא היה צורך בכך; מראהו ותהילת כוחו וגבורתו די היה בהם כדי להרתיע את הסרבנים. עונשיו אכזריים היו: שלושה אנשים ציווה לרגום באבנים.

בעלי ההשפעה שבכל מקום, בדרך כלל, לא היו מרוצים ממנו. שופט היה לא על פי הנוהג המקובל; הוא עצמו הואיל וצעיר היה, לא הכיר את המנהג, ובזקנים מיאן להיוועץ. שמשון שמע על אי־שביעות רצון זו ומשחזר לצרעה אמר:

– לא אוסיף לבוא אליהם; אם יש להם צורך בי יביאו את גנביהם ואת בעלי דינם הנה, לשערי צרעה.

ואומנם כך היה בסופו של דבר, אם כי לא מיד. לא יצא חודש שבו אל שעריה של צרעה הביאו ממרחקים פושע אסור באזיקים או שלא באו תובעים ונתבעים בלווית קהל עדים מכוסים אבק דרכים; ושמשון היה שופט אותם על פי חוקי חכמתו, חכמת הפרא, ולימד את דן לחיות חיי זאב בקרב זאבים.

אבל אז אירעו עוד הרבה מאורעות אחרים.


 

16. הנוסחה    🔗

ימים מספר שהה שמשון בבית. הפעם הדיר עצמו משיחה אפילו עם אביו; לא הראה את עצמו ברחובות ובדרך כלל היה יוצא מבעד לפשפש שבחומת העיר ומשוטט משחר ועד ליל. הולך היה צפונה מכיוון הפוך מתמנתה. פעם אחת, לא הרחק מן המרעה, חלפה על פניו קרני יחד עם אמתה, אך הוא לא השגיח בה.

מימיו לא ידע רעב מהו, ועתה רעב היה לסמדר. כל הגוש הענקי של שריריו ועצביו מן הקדקוד ועד לבוהן הרגל, ערג ושיוע למגעה; אך עוד למעלה מזה נתייסר בכיסופיו למעשי הקונדס שלה, הדומים לתעלוליה של בתולת הים, לקולה עתיר המיתרים; כל הזר שבה, המופלא, משיב הנפש כמים ביום שרב, קדח בזכרונו ללא הפוגה. חש בחבל סמוי שכרכו של צווארו והדקוהו הדק היטב; בכל אשר פנה היה החבל הדוק כשהיה. יש שנדמה היה לו שהוא צועק בקול; רק על פי שתיקתו של האוויר או של אביו ואמו, כל אימת שאירע הדבר בלילה ללא תנומה, הבין שמשון שגם הוא מחריש. תכופות דימה כי שומה עליו להלום באגרופו בכל כוחו בקיר – הקיר יתפורר ועיניו תראינה את משאת נפשו; הוא ייכנס יחטוף, ויצלול בעדנה שאין דומה לה.

הצללפוני לא שאלה אותו דבר. ואולם פעם אחת ציוותה על עבדיה לבנות אגף חדש לבית; שבוע תמים גידפה אותם וחבטה בהם וכתום השבוע היה המבנה הנוסף מוכן. אז הידקה שפתיה החיוורות והחלה מרהטת את המדור החדש ומקשטתו; על הקירות תלתה את מיטב אריגי המשי שלה, פרשה על הקרקע מחצלאות ועורות מאלה שבנה היה אי־פעם מביא לה מצידו; התקינה משכב שעין לא ראתה כמוהו: על גבי כנים; ממקדש הזוטא שלה אפילו הביאה כד זיוותני מצויר וקבעה אותו במקום בולט – זכור זכרה כי בחדר המיטות של אותה גבירה שחצנית ארורה, שהמיילדת היתה מסובבת בו ללא בושה את סמדר הערומה לנגד עיניה, היה מצוי כד כזה ובו זמורות ירוקות שהנצו פרחים. כשהכל היה מוכן לא אמרה לשמשון דבר; אף הוא לא הוציא הגה מפיו, אך נטל לכדי הרף עין את ידה וניבט בעיניה במבט של תינוק שתעה ביער, שבע פחדים וצינה – ובעוד הרעב מציק לו – מצאתו אמו, רחצתהו ועתה מביאה אותו לחדר חם להאכילו.

בו בלילה יצא מן הבית, והפעם שם פעמיו דרומה. הוא נשבע ששוב לא יבוא כאורח לתמנתה; אבל ביתו של ברגם היה מחוץ לחומותיה. עקף את העיר במרחק רב. לפני עלות השחר נקרתה לו בין הגבעות אילה יחד עם ולדה. שתיהן פתחו במנוסה מפניו; הגדיה הקטנה נראתה בעיניו דקת גו וחסרת ישע כמו – כמו נערה שחתן ענק פשט בפעם הראשונה את זרועותיו אליה. הפיל את היעלה הזקנה באבן, דלק אחרי הצעירה ולאחר שהשיגה נטלה חיה בזרועותיו ונשאה בזהירות עם שהוא מביט מדי פעם בעיניה, עיני תינוק מפיקות חלחלה ואימון כאחד. מוטב כך, הבא להתפייס יביא מתנה עמו וסמדר אהבה חיות קטנות.

כשהקיש בדלת ביתו של ברגם היו דמדומי הזריחה מתפזרים והאיר הבוקר. לא היתה לו שום תכנית לגבי דברים שהוא עתיד לומר או לעשות.

– הער את אשתי – ציווה על העבד ההמום.

הלה רעד והמילים נעתקו מפיו.

– אני… אקרא לאדוני – הפטיר סוף סוף.

– אין לי חפץ באדונך – ענה שמשון – באתי לקחת את אשתי. חלף על פני העבד שנרתע ממנו והלאה, נכנס אל המבוי ושם פעמיו אל חדרה – אל חדרם. הפשיל את הפרגוד והציץ באותו חדר מן הסף. על המשכב ישנה נערה ששערותיה שחורות היו – לא סמדר. מלבדה לא היה איש במקום.

– החדר של סמדר איהו עתה? – שאל בקוצר רוח.

– הגברת סמדר… הגברת סמדר… איננה – למלם העבד – היא לא פה… אגיד לאדוני… – וכל עוד נפשו בו רץ אל המשכנות הפנימיים.

שמשון עמד במרכזו של מבוי רחב ידיים והיה מנקש ברגלו על גבי האריחים; הוא לא הרגיש כי בידיו הלחיץ את הגדיה וזו פרצה בצווחה מרה. באותו פתח זע הפרגוד: אלינוער הציצה רגע ושוב הורידה את האריג כבד המשקל. שמשון לא השגיח בה ולא הסב ראשו אלא לקול דשדוש עקביו היחפים של ברגם.

ברגם לא היה סיפק בידו לנעול נעליו – היה זה הפגם היחיד בהופעתו. זקנו עשוי היה למשעי, משל אפילו בשנתו מחליק היה עליו, השיער אף הוא כך. רדיד הרחצה שמעל לכסות הלילה גלש מכתפיו בקפלים שווים. לבוש היה בדיוק כפי שמן הראוי שיהיה לבוש בעלות השחר חותן, שחתנו מתפרץ במפתיע לביתו כחודש ימים – ואולי אף למעלה מזה – לאחר מריבה; בספר החוקים שלו, קיים זה כאלף שנה בלא שחורת על לוח, מצוי היה כפי הנראה כלל ברור גם לגבי מקרה זה, כמו לגבי כל שאר המקרים. גינוניו ומעשיו אף הם הלמו את הנסיבות: הוא לא השתאה אף כהוא זה; לא כעס אם כי אין לומר כי שמח היה; מסביר פנים, מאופק במקצת ובדרך כלל רגוע. שמשון לא הרגיש אלא בעובדה אחת בלבד: חתנו אינו זועף כלפיו. חייך חיוך רחב עד שנדמה היה כי זוויות פיו משיקות לאזניו, ואמר בפשטות:

– שלום לך, ברגם. איה סמדר? באתי לקחתה לצרעה. אמי בנתה בית למענה; קטן הבית אבל דומה עד מאד לביתך שלך.

ברגם לחץ את ידו – הפעולה כרוכה היתה באי־נוחות מסוימת בשל האילה הקטנה – והשיב:

– בריא ושלם אתה, שמשון, על כן יעלוז לבי למראה עיני. האין טוב לך כי תפקיד משאך בידי פלג? קח את הגדי החצרה, פלג, והשקנו חלב; עשב אל תתן לו כי רך הוא. צו ויוקח נא לחדר משכבי יין ודבש וגם תופינים. הואל נא לבוא בצל קורתי, אורח יקר.

“אורח” – חלף הרהור במוחו של שמשון, אך לא העלהו על דל שפתו. מימים ימימה הכריעתו אותה שלמות מעוגלת שבהתנהגותו של זה; יתר על כן: אותה שעה לא היתה דעתו נתונה לדברים של מה בכך.

– איה סמדר? – שאל עם שהוא הולך אחרי ברגם עקב בצד אגודל.

– ראשית דבר – השיב ברגם – היכבד ושב־נא. עוד מעט יוגש לך היין. האין את נפשך לרחוץ בשרך במים? הן כל הלילה עבר עליך בדרך.

שמשון קצרה רוחו ושוב לא יכול היה למשול בה; חילץ כתפיו כדי להעביר מעצמו את הקסם שהילך עליו המנהג הזר, ופלט נמרצות:

– כל זה יבוא אחר־כך. שאלתיך: איה סמדר? ענני: איה סמדר?

נסתבר שברגם מוכן היה גם לסגנון זה. אפילו במחי יד לא גילה כי שיגו הנמרץ של שמשון אינו לפי רוחו; על השאלה העניינית השיב עניינית:

– היא אינה בביתי.

– איה? אלך אחריה. פה או בעקרון או עוד פעם בבית שארי בשרך אשר בעזה? אלך אחריה. אמי בנתה בית למענה, ייטב לה בו כאשר טוב לה אצלכם.

הם הביטו הישר זה בעיניו של זה; הרגיש שמשון שעל פניו של ברגם חלפה הבעה של תמיהה מאופקת. פתאם נפלה עליו אימה; עוד מעט יתרחש דבר מה שאין להבינו, שלא ייאמן, דבר בלתי אפשרי.

– כפי הנראה לא קלטה אזני את דבריך נכונה – סח ברגם ופיסק את ידיו – אך נדמה לי כי זו הפעם השניה הביעו שפתיך כי יש את נפשך לבקש את בתי הבכירה כי תבוא לצרעה אל בית אמך?

שמשון התכופף, תפס בחזקה את שתי ברכיו בכפות ידיו ופלט לאו דוקא בקול רם, אך בהטעמת כל מלה ומלה:

– חדל לחמוד לצון, ישיש, לא אל בית אמי כי אם אל ביתי, ולא את בתך כי אם את אשתי.

לשמע המלה “ישיש” נזדעפו פניו של ברגם במידה ניכרת. גסות רוח אין לתת לה דריסת רגל; ואם הגיעו הדברים לידי גסות, הרי לפי כללי ההתנהגות המקובלים עליו, יש להמשיך בשיחה – אם אמנם אין להמנע ממנה – ללא גינוני סחור סחור שמקומם רק בשיח ושיג בין בני אדם שכולם מחונכים ומנומסים במידה שווה. אף הוא השיב באותה הטעמת מלים:

– לפני כחודש ימים, בבית הזה לעיני מאה עדים נאמנים, אמרת לבתי: “סורי ממני”.

לרוחב מצחו של שמשון נתבצבץ וריד כחול כהה, עיניו שקעו עמוק מתחת לגביניו, לסתותיו וסנטרו נתמתחו; אולם הוא לא אמר דבר, שכן באותו רגע נכנס עבד ובידו מגש.

המשרת יצא. ברגם עשה מחוות נסיון למסור לשמשון גביע, אך הלה לא זע והמתין. ברגם המשיך:

– ימים מספר לפני כן אמרתי בלבי כי חובתי היא ללמדך את החוקים, אשר היו לאבני פינה ביחסים בין איש לאשתו בארץ פלשתים. אזי מניתי לפניך – אחת אחת ועד תומן – את כל שמונה הנוסחאות, אשר יוכל איש להגות מפיו למען ינותקו עבותות הנישואים. והנוסחה השביעית היא היא אשר מילותיה הן: “סורי ממני”.

לאו לאט נשתנו פניו של שמשון. הווריד חוור; גביניו נתרוממו; עיניו נתעגלו ויצאו קמעה מארובותיהן; השרירים המתוחים מצדעיו ועד ללבלובת זקנו נתרופפו; פתאם געה בצחוק גדול, צחוק גלוי לב ונטול דאגה.

– אם כן – שאל מתוך צחוק – לדבריך ספר כריתות נתתי לה?

ברגם השיב:

– לא אקראנו ספר כריתות על פי כל החוקים והמשפטים. כי יגרש איש את אשתו לא יגרשנה כל עוד גם היא לא אמרה את דברה. ואת ספר הכריתות יתן לה בהשתמשו על פי רוב באחת מארבע הנוסחאות הראשונות. ארבע האחרונות ישתמש בהן האיש רק אם יאבה לגרש את אשתו מבלי אשר תסכים לכך. לעת עתה לא אשית לבי אל דרך העלבון והפגיעה באשתך – על לא עוול בכפה – דרך אשר בחרת למען הפר את ברית הנישואין אשר ביניכם – אבל נישואיכם בטלים ומבוטלים.

שמשון חדל לצחוק אך נתן בברגם מבט לטפני של חיבה, כפי שמביט מבוגר בתינוק.

– רב לך, ־ חותני – אמר לו – אך עוללות הם כל אלה. הוליכני אליה ונשלים בינינו; וגם את סליחתך, אם תאבה, מבקש אני. איש טוב אתה ויש את נפשי להיות לידיד לך כמימים ימימה.

– האמינה לי – השיב ברגם – גם אני תיקר לי ידידותך עד מאד, אבל לבי אומר אלי ביראה כי לא ישיג רוחך את הדברים אשר אמרתי על מלוא עמקיהם. תמנתה על פי חוקי כפתור תחיה. נישואים אשר הופרו – הופרו, והנעשה אין להשיב.

שמשון ניתר ממקומו:

– הוליכני אליה – תבע קצרות בנעימת פקודה.

ברגם אף הוא קם, – קריר, אדיב והחלטי – והשיב לו:

– נבצר ממך ללכת אליה. על פי החוקים והמשפטים אשר לנו – ואל נכון גם לכם – אשה אשר בעלה דחה אותה מפניו תוכל להיות לאיש אחר. סמדר גרה בבית אישה.

– אישה?! – נשתאג שמשון.

– היא היתה לאשה לאכתור רעך.

שמשון הרים למעלה את שני אגרופיו. גרונו השמיע קול נחרה; הוא זע לקראת ברגם להשתער עליו.

גם דבר זה היה צפוי בספר החוקים של חותנו לשעבר. ברגם לא מש ממקומו, לא זינק אל הקיר שעליו תלוי היה נשק מסוגים שונים – ידוע ידע כ אין טעם בכך. הוא שיכל את ידיו; פניו לבשו לפתע ארשת תעוב שמתוך יהירות, והוא אמר:

– קראתני “ישיש”, ובביתי נמצא אתה.

שמשון נעצר, נושם בכבדות.

– נפלאים דרכי דן – המשיך ברגם עם שצמצם עיניו וניבט בו מבין ריסיהן – ולא צר לי כי שבנו והיינו לזרים.

שמשון לא שמע כבר את דבריו. הרוח יללה סביבו מכל העברים. גשם זלעפות הלקה את פניו, הרים מטו ונפלו, בזה אחר זה, על ראשו. בזה אחר זה התרגשו עליו מעשים פרועים, שגעוניים, שאינם מתארעים לעולם בחיים. מאה איש החזיקו בגרונו וחנקוהו, עוד מאה תלשו את שערותיו ועוד מאה הלמו בראשו. למעשה איש לא הכהו, והוא עצמו עמד כמעט בלי נוע; רק טלטל ראשו לצדדים והיה קופץ ומותח את אצבעותיו חליפות, אך סערת רוחו ולבטיו נראו לעין עד כדי כך, שברגם, תוך שהיה ממתין לראות במה יסתיים הדבר, היה תמה על אי יכלתם של פשוטי עם למשול ברוחם עד כי מציגים הם לראווה חוויות שהכיסוי נאה להם16.

בפתח הציצה אמטרמגעי ואחריה שני עבדים נחרדים; ברגם רמז להם שלא ידאגו ושיניחו לו להיות פנים אל פנים עם האורח. שמשון לא ראה דבר. ההתקפה שפקדתו חלפה לאטה; ישב על המשכב הגבוה, שקע במחשבות ולא נתן דעתו על בעל הבית. באחת הגה: לא ייאמן, לא ייעשה כדבר הזה. עד כה לא אירע שום אסון בחייו, אף לא בסביבתו: איש מן הקרובים אליו לא חלה, לא מת, לא ידע מחסור. מימיו לא ראה שמשון ייסורים במחיצתו; אמנם, לפני זמן־מה היו הבריות שהתדיינו בפניו בוכות לנגד עיניו, אך כל אלה לא נתארעו בחוגו שלו, דומה מאחורי חומה נתרחשו הדברים. יום אחד ראה אדם שחש בשיניו ולא הבין מה היה לו לאדם זה. עתה ננעץ הכאב במוחו שלו: ככל שנרתעה המחשבה ושהתה על דברים של מה בכך, על צבעם של הכרים על הציורים שעל גבי הקירות – היתה מיד שוב חוזרת על האבדה אשר אבדה לו. פתאם נתחוור לו שזה שעה ארוכה ניצב עליו ברגם, ידו מונחת על כתפו ופיו פולט דברי ניחומים; אולם הדבר שהוא משיח בו עדיין נבצר ממנו לקלטו כראוי. עוד הוא מדבר ושמשון שיסעהו ופתח לא בנימה של עלבון כי אם של קובלנה, בנעימת מנוצח.

– האמנם צדק הוא כי תילכד מילה אשר יצאה בשגגה מפי איש בעת משתה? נכרי אני ודבר לא ידעתי על חוקיכם ומשפטיכם; לא זכרתי תורתך על איש ואשתו. הלזה ייקרא צדק?

ברגם העלה בדעתו את הסברה כי אכן צודק שמשון, אלא שבספר חוקיו היתה תשובה אחרת מוכנה ומזומנה, ואותה העלה על דל שפתיו:

– מאה איש חזו בכך. לא היוצא מן הפה יהווה את המלה כי אם הנכנס אל האוזן למלה יהיה. אבן כי אזרוק השמימה, ארצה תיפול – אך לצון חמדתי, על ראש איש תיפול – רוצח אני. פליטת פה בחדרי חדרים – פליטת פה; פליטת פה קבל עם ועדה – גזר דין הוא.

שמשון לא הקשיב לו; ברגם ראה את אדישותו כהסכמה, וכיוון שנחה דעתו, פתח בחפץ לב לרווחה בפני פרא עול ימים זה את שערי המפרצים של חכמתו הרדודה השופעת נוחיות חמימה. שעה ארוכה דיבר, בטוב טעם ובישוב הדעת. אל לו לאדם להגיע לידי דאבון לב שכזה בשל נשים: בדרך כלל, מן הראוי שלעולם לא יהא לבו של אדם דואב, יקרה אשר יקרה. העולם, לאמיתו של דבר, אינו אלא חדר ילדים גדול המלא צעצועים שונים; הם מתקראים: נשיקה, עושר, כבוד, בריאות, חיים. יש ללמוד מן התינוקות: נשבר צעצוע אחד – תן קולך בבכי רגע קט, אם רצונך בכך, ולאחר מכן טול צעצוע אחר – ותירגע. ובעבור היום נטוש הכל ושכב לישון, אל תבעט ואל תקרטע; השינה, לשון אחר: המות, אף הוא צעצוע שאינו נופל, כפי הנראה, מן האחרים. העיקר הוא שהילדים יהיו תדיר רחוצים למשעי ולא יצעקו בקול גדול מדי.

לא דבריו כשלעצמם כי אם רחשם התחיל חודר לאט בתודעתו של שמשון. משהו מעין זה הכיר לדעת ורחש חיבה לו; חכמה זו היא שבעבורה היה הולך אליהם לתמנתה; אלה הם הדברים אשר השיח אז באזניה של קרני, אחותו של יהיר. ואם לא הביעם בפה אמרם בלבו.

ברגם הוסיף לרחש. האהבה, כמובן, שגיון עקשני היא; יש שנדמה לו לאדם כי אין לו אשה אחרת בעולם. אך אין זה אלא דמיון שוא. בדומה לכך יש אשר יקרה כי בלכתך בדרך יציק לך הרעב ותדמה בנפשך: מה טוב היה לוּ נזדמן לך עכשיו ליהנות מבשר כבש הערב לחכך. והנה הגעת אל מלון האורחים. יש בשר כבש? אין. צר לי מאד, ומה יש? רק דוחן מבושל. אתה מעווה את פרצופך. מילא, אין ברירה, הגש את הדוחן. מתחיל אתה לאכול – מתברר שגם הדוחן טעים הוא; אך סיימת את סעודתך ובשר הכבש כבר נשתכח מלבך. עיקרו של דבר – התיאבון; מאכל זה או אחר – שגיון הוא ותו לא. הנעורים ־ התאווה יאה ונאה להם, אך המבחר גדול הוא…

לאחר שדיבר את משלו זה צץ לפתע במוחו של ברגם רעיון גאוני: ליתר דיוק לא “לפתע” אלא בדרך לגיטימית ביותר של קשרי מושגים. בשר כבש ודוחן; מטבח; אשתו השניה, העוית טבחית מעולה; אמה של אלינוער היא. אלינוער! בעודו ממשיך לנחם את שמשון שקל בדעתו בשל הדחיפות שבעניין את רעיונו החדש וסקרהו מכל צדדיו, כלומר מאותם הצדדים, שעשויים היו לנגוע בו ובביתו. הנערה גדלה; מזגה אינו נוח להשיאה לאיש מחוג האצולה הפלשתית, כאן באיזור ספר, שבו הכל אחוזים בולמוס של טהרת הגזע, לא יהא זה דבר קל כל עיקר; מאידך גיסא, דווקא בשל מוצאה נישואיה של זו עם נכרי לא יהא בהם כדי לעורר את אותן אי־הבנות, שהנסיון הראשון גרמן; על אחת כמה וכמה לאור העובדה שהוריו של שמשון בנו בית לאשתו – מעשה המעיד על תבונה רבה מצדם. כללו של דבר: תכנית מצויינת מכל הבחינות. ובעודו גחון מעל ראשו המורכן של שמשון, נגע בזהירות ובעדינות ברעיונו זה. מובן מאליו שאין זה יאה לאב להופיע כשדכן של בתו שלו, אך לאור ידידותם ולנוכח… כחמ… הנסיבות שנתהוו, מותרת סטיה קלה מן הכלל הנקוט. הוא, ברגם, לא נהיר היה לו הדבר אם אמנם הרגיש ידידו כי בבית זה מצוי עוד לב נשיי עול ימים, שמעשי גבורותיו של שמשון לקחוהו שבי; אך מעינו האבהית שלו לא נעלם הדבר. רגש זה אף הובע פעם אחת – דומה בעת ביקורו כאן של סוכן בית מנוח – בהתקף קנאה כה עזה, עד שהוא, ברגם, נאלץ היה לנקוט אמצעי חינוך נמרצים ביותר. עם זאת יכול הוא לומר, ללא התפארות יתרה, כי אי־פעם, בימי נעוריו נחשב לבקיא בקסמי נשים ולמומחה להם, ועדיין לא נשתכחה תורה זו מלבו כליל; לפיכך, הוא, ברגם, מרהיב עוז בנפשו לקבוע, כי עד מהרה בתו הצעירה תעלה ביופיה על הבכירה לאין שיעור. מי שסוקר דברים אלה במבט של בעל נסיון לא ייתכנו לגביו ספקות בעניין זה כבר עכשיו. אפשר שכתפיה חסרות אותה רכות של שיפוע, המעלה בזכרוננו את עיקוליו של כד משובח מתוצרת כריתה; אולם חזה מורם יותר ואף יתמיד ברמה הרצויה תקופה ארוכה יותר, ואלו חמוקי ירכיה לכשיבשלו…

עדיין לא הקשיב לו שמשון. דוק נפרש על מחשבותיו ועירפלן. .פתאם עשה מעשה בלתי צפוי: מניה וביה, משל נשבר לפתע, הטיל ראשו על הכר, הגביה רגליו אל המשכב, ועוד לפני שהספיק להניחן עליו, נרדם. לא נתפהק, לא חילץ עצמותיו, נרדם כמו לו נבלע באדמה. ברגם כמובן לא נפגע, אך משך בכתפיו; כל זה היה חדש בשבילו, ובמידה מסוימת אף עורר את סקרנותו, משל נזדמן לו לצפות מקרוב, נאמר, בהזדווגות של דובים. נזכר כי בילדותו היה לו כלב אהוב; הוא שבר את רגלו והעבד, המרפא עצמות שנעתקו ממקומותיהן, היה שעה ארוכה עוסק בתיקונה; כל אותה שעה היה הכלבלב מיילל, אולם ברגע שהרופא הידק את הקשר האחרון, בו ברגע נרדם אף הוא, בעוד היבבה האחרונה בגרונו.

ברגם יצא חרש חרש. במבוי מצויות היו שתי נשיו ופלוגה שלמה של עבדים על כל צרה שלא תבוא. הוא שילח את העבדים ועם נשיו ישב במועצה. כתום המועצה, נצטוותה אלינוער לבקר תכופות בחדרו של הישן ולשרתו לאחר שיתעורר.


* * * * *

שמשון ישן בוקר, יום וערב. הוא לא חלם דבר, אך מדי פעם בפעם אי־שם בירכתי מוחו הורגש רישומן של תחושות גופניות. יד רכה ליטפה את מצחו וסילקה לצדדים את המחלפות שגלשו עד לעיניו. לאחר מכן היתה הרווחה לרגליו, ומשהו חם ולחלוחי גיפפן בעדינות. פעם אחת נצמדו אל שפתיו שפתיים אחרות, פתוחות ויוקדות, וידו שוב חשה – כדי הרף עין – באותו מגע חם, משיי־גמיש, שבשבעת הלילות ההם הורגל לזהותו בתודעתו בלי שהתעורר. מלמל דבר מה ולא התעורר.

כשם שנרדם לפתע כך הקיץ פתאם ומיד ישב במיטה. היה לילה אפל; בקרן זוית דלק במעומעם נר לילה. הדבר הראשון שראו עיניו היה מגש, ועליו לחם, בשר, דבש ויין – על גבי השרפרף ממש סמוך למיטה. התחיל לאכול ולשתות; במהירות כילה את כל מה שהיה מונח על המגש. אז קלטה אזנו רשרוש, ועיניו הבחינו בדמות השרויה בצל.

– מי זה?

היא השיבה בלא שהתרוממה ממקום מושבה:

– אלינוער.

– מה חפצך?

– אבי ציווני לשרת לפניך. חלצתי נעליך, רחצתי רגליך ואת המאכל הזה עשיתי לך.

– העוד גדול הלילה?

– עת חצות לא תרחק; כולם כבר ישנים בבית.

– הביאי נעלי – סח לה.

בלי שקמה ממקומה, פרשה אליו כפיה לאורך המיטה ופלטה בעצבות:

– כדבר אל שנואה תדבר אלי. העוד הפעם תשנאני?

– איה נעלי? – חזר על שאלתו וסקר את הרצפה בעיניו.

– אל תכעס עלי, תיש – סחה בלחש ופרצה בבכי.

גברים חזקים מאד יראים מפני דמעות נשים יותר מאשר מכל דבר אחר בעולם; גם בשעת משפט היה מאבד עשתונותיו בשל כך. הוא לא ידע מה לומר.

– אל תכעס עלי – דיברה אלינוער תוך התייפחות – אולי אשמתי, אבל אהבתיך. אין חפץ לי בחיים אם תכעס עלי.

– הניחי לי – הפטיר שמשון במורת רוח – לא אכעס על איש ולא בך אהגה עתה. איה נעלי? הן לא אוכל ללכת יחף.

– אנה תלך בלילה?

– אל סמדר – השיב בפשטות מוחלטת.

מיד הפכו יפיחותיה לצחוק והכנעתה למרד.

– אל לך למהר – הטיחה צלצלנית – שניהם לא יירדמו עד שחר. עוד לפני שהבין את משמעות דבריה השתטחה על הקרקע, לפתה את רגליו בידיה וכרכה שערה סביבו. בקילוחי דיבור מקוטעים וללא קשר הגיוני שיטחה תחינתה17 לפניו:

– אמרתי לך אז, מתחת לזיתים, ואתה לא האמנת לי. היכיתני. תועבה היא; אחת הוא לה מי ינשקנה: אתה או אכתור או אחר שלישי. גם בימים ההם לא אהבתך. איש לא יאהבך פה; אתה ידעת. רק אני לבדי אהבתיך; בשבעת הימים ההם פרפרתי בלילות כעוף במטבח, אשר שחטוהו בצווארו. לולא קרה כל אשר קרה כי עתה הרגתיה במו ידי. קחני, תיש! לצרעה אלך אחריך: למלחמה, אצא אחריך, בקרב שועליך אחיה; אלמדכם לתפוש חרב, אפתה נפח מתמנתה ואמשכנו אליכם. אמי משרתת לאמך תהיה – אהבתיך, שמשון.

– הרפי מרגלי – אמר שמשון – והניחי לי למצוא את נעלי.

היא נצטווחה במוכת טירוף:

– הן סמדר שוכבת עתה בחיקו של אכתור, את גופו לופתת בגווה ובאזנו לוחשת כי טובים דודיו מדודיך.

היא חילץ את רגלו ואת עקבו היחף תקע בפניה, כמעשהו אז, מתחת לעצי הזית, אלא שהפעם לא היתה זו כף יד אלא עקב. היא נתגלגלה על הקרקע ממנו והלאה. שמשון הגביה עצמו ממשכבו, נטל בידו את עששית הלילה ובעזרתה מצא את נעליו; נעל אותן, קשר את השרוכים והלך.


 

17. כיצד יצא ברגם ממצבו המסובך    🔗

היה זה ממש סמוך לחצות כשאשתו העוית של ברגם העירתו משנתו. היא, היחידה בכל הבית, ראתה כי שמשון הלך; מתוך חרדה לבתה לא שכבה לישון וישבה כמה שעות בפינה חשוכה של המבוי. כשצלו הענקי של הדני חלף על פניה ונעלם על המפתן, חדרה אל תוך החדר ומצאה את אלינוער שרועה על הרצפה אחוזת היסטריה אילמת. שיניה של הנערה נקשו וכל כולה מרטטת היתה כמתוך צמרמורת. שעה ארוכה חלפה עד שמסוגלת היתה לדבר ושעה ארוכה ממנה עד שעלה בידי אמה להציל מפיה דבר דבור על אפניו, לאמור: שמשון הלך לקחת את סמדר. אז החליטה להעיר את בעל הבית.

ברגם נחרד חרדה של ממש. נזדרז ללבוש את בגדיו, קרא לעבד, ציווהו ליטול עמו חרב וחש יחד אתו אל ביתו של אכתור. הלילה אפל היה, לא יכלו ללכת במשעולי שדות וכרמים, אנוסים היו ללכת בדרך סלולה, ודבר זה פירושו עיקוף גדול. הפסיע ברגם במירב המהירות, שאיפשרה לו דשנותו התחוחה, ושקל בדעתו את המצב. ואכן נראה לו כי המצב מסובך הוא, ביחוד משום שהתחיל מפקפק אם הוא עצמו אמנם נהג על פי כל כללי התבונה. ראשית, כלום מן התבונה היה זה ששכב לישון בלי שנקט אמצעים למניעת מעשהו הנלוז של שמשון? על כך השיב לעצמו, שכל סגל משרתיו כולו לא היה בכוחו, ואף לא ימלאו לבו, להפריעו במעשהו זה. כבדה יותר היתה אשמה אחרת שטפל על עצמו: עוד בבוקר השכם אסר על עבדיו לספר לכל אדם מי הוא האורח שבצל קורתו; ועבדיו, למרבה הצרה, הצטיינו בצייתנות מופתית. מכאן שסמדר ואכתור אינם חושדים דבר, והופעתו של שמשון תבוא עליהם כחתף. מאידך גיסא, השיח לו אכתור אמש, כי בערב זה מתכנסים בביתו ידידיו, דומה, בקשר למירוץ הצפוי באשדוד, שאליה בימים אלה הובלו סוסים מכל האורוות שבעיר. כיוון שכך, אפשר לקוות, שהרעים נשתהו בשיחתם, ויהיה מי שיתערב אם המאורעות יתפתחו בכיוון מגונה בהחלט. אלא ש… התערבות זו שהללו יתערבו מה טיבה? ידידיו של אכתור – מבני הנעורים הם; מעטים ביניהם המתונים, המיושבים בדעתם. כל העניין עלול להסתיים באורח לא נעים, מאד לא נעים. כלכל לא יכול היה ברגם גילויי אלימות פרועה. בימי נעוריו אף הוא לקח כשתי פעמים חלק בפשיטות, שהכנעת עמק שורק ומחוז תמנתה נתלוותה בהן, אך מטבעו מנכבדי קרת היה, שליט אזרחי ולא איש מלחמה, ועצם המחשבה על תגרת ידיים, על כאב, על כיעורה הגס של התכתשות עוררה סלידה בו; קיצורו של דבר המצב שנוצר מסובך היה.

– העוד רחוקה הדרך? – שאל את עבדו.

– עוד מעט תהיה התאנה אשר על אם הדרך; ומשם כבר קרוב הוא, אדוני – שתיים או שלוש מטחווי שמע.

האצילים היו מודדים את המרחק לפי מטחווי קשת ופשוטי העם לפי טווח קריאתו של אדם – כמאתיים צעדים בקרוב. מטחווי שמע? נדמה היה לו לברגם כי גם כאן שומע הוא מן הצד ההוא קריאות וצעקות, אולם מסביבו יללו תנים. והרוח שרקה בחורשות ובכרמים עד כדי כך, שנבצר ממנו להבחין בקולות. היכן התאנה הארורה? אכן ממש כך מהרהר היה: “ארורה”, אף שלא היה זה ממנהגו – לקלל. מן ההצטלבות הוליכה דרך אחת אל השער הדרומי (בדרך זו הלכו עכשיו), אחת ההרה, אחת הישר אל גבול דן, תוך עקיפה של תמנתה, והרביעית – הדרך לאשקלון – עברה סמוך לביתו של אכתור. משיגיעו להצטלבות תקלוט האוזן קולות ותבחין אם יש שם מהומה או אין.

פתאם, ממש לפניהם, נשמעו צעדים חפוזים; מן החשכה נפלטה דמות לבנה בריצתה, ומשהרגישה בהם נרתעה הצדה.

– מי זה? – נצטעק ברגם.

היא פלטה זעקה וזינקה אליו. סמדר היתה לבושה כסות לילה, והיא מתנשמת כל עוד נפשה בה מרוב התרגשות ומריצה; לפתה את אביה בזרועותיה, רוטטת כולה, פולטת בלי הרף אותן המלים מפיה וקולה נקטע בדברה:

– הוליכני הביתה. אל תלך שמה. הוליכני. אל תלך שמה. הוליכני…

שוב לא היו לו ספקות לברגם: המהומה התחוללה, כפי הנראה. מיד חש כי נתהווה מצב התובע ממנו לא היסוסים אלא מעש. הוא פקד בחומרה:

– הרגעי. דברי דבר ברור ובקצרה: מה קרה?

– הם הורגים אותו… את שמשון הורגים.

– מה עשה?

– רוצץ את גולגולת חנוש. בבזיך. מכה אחת ולא יסף. אבל חנוש הוא אשר ראשון זרק את הבזיך. במו עיני ראיתי… והוא היכה את אכתור בפניו; שמשון היכה. אוי! נורא המראה – אין לראות דבר: לא עין, לא אוזן; דם… ועתה הם הורגים אותו. אני רוצה הביתה…

– הוליכנה הבית – סח ברגם – ואת החרב תן לי.

– אבי, אל תלך שמה! ־ נזדעקה סמדר.

– לך כאשר אמרתי – חזר ואמר לעבדו והא עצמו גח הלאה בריצה.

העבד הוליך את סמדר בדרך חזרה עם שהוא תומך בה ומרגיעה. היה זה פלג, המשרת הוותיק; סמדר גדלה על ברכיו וראתה אותו כבן משפחה. תוך כדי ריצה כמעט, השיחה לו את שראו עיניה. אכתור ערך מסיבה, והיא שכבה לישון. רעש העירה, ולפתע שמעה את קולו של שמשון והציצה מחדר משכבה. שמשון עמד בפתח. הוא דיבר בקול רם, אך בנחת: “באתי לקחת את אשתי. תן לי את אשתי”. אכתור קם, השאר ישבו. אכתור אף הוא דיבר בלי להגביה את קולו, אך מה דיבר – את זאת איני זוכרת. פתאם… חנוש, חנוש העקרוני, צווח בקול של שיכור: “גרשו את האורח הפורח הזה!” והטיל בזיכו בשמשון; הבזיך הלם בפנים; הכל נתחלחלו ונשתתקו. ושמשון הרים את הבזיך מן הרצפה וזרקו חזרה – הישר בראשו של חנוש. בו ברגע נשמע קול של פצפוץ וריסוק – מראה אימים! – משהו ניתז לכל העברים וחנוש ישב על הקרקע. התנודד אחת לפנים ואחת לאחור וצנח. אז נזדעקו כולם, ניתרו ממקומותיהם, ואכתור נשתאג: “בביתי? את אורחי?”, תפס את החרב, שהיתה תלויה על הקיר, והשתער על שמשון. גם כל השאר – כתריסר איש היו – תפסו סכינים, שרפרפים, כדים, ואף הם זינקו על שמשון. אבל שמשון – וזה היה נורא מכל – נטל את ידו של אכתור, זו שאחזה חרב, בשמאלו החזיק את היד ובימינו סטר על לחיו של אכתור – פניו שתתו דם ושוב אי אפשר היה להכירו. אז הגיחו העבדים, ככל שיכלו להידחק לחדר – עשרים, שלושים, יותר מזה, – כולם אלות בידיהם, וכולם, האורחים והעבדים, הקיפו את שמשון ומרוב צעקות נסתחרר הכל בראשה; היא ברחה משם ורצה בלי שידעה לאן; ועכשיו הם הורגים את שמשון…

באותו רגע כבר ידע ברגם אביה שהם לא הרגו את שמשון. כשהגיע, מתנשם ומתנשף, אל ההצטלבות, ובאמת שמע שאון מרוחק של קולות רבים, נישא לקראתו צל ענקי שחור. הצל היה חולף על פניו ביעף אלא שברגם קרא לעברו:

– שמשון! מה עשית?

שמשון הכירו לפי קולו, נעצר והשיב בלחישה עליזה וצלצלנית: – טרם אדע. ימנו נא את פגריהם ויענו לך דבר ברור.

הוא הפך ראשו לאחור והטה אוזנו.

– עוד לא החלו לדלוק אחרי – סח בקול רם ובאותה עליצות – אל נכון בחדרים ובגן מבקשים אותי. אך עלי למהר – המה כחמישים איש, ועמהם חרבות וחניתות. עוד הפעם היה שלום, חותני18; רב תודות לך כי הנחתני לישון בצל קורתך וגם להאכילני ציווית.

ברגם הורה על חרבו.

– לולא ישנת עתה זה בצל קורתי ולולא את ייני שתית, כי אז ניסיתי אני להרגך, אף כי לא עול ימים אני ולא רב כוחי – פסק בתקיפות ובחומרה.

שמשון פשט את ידו:

– תן לי את חרבך – סח בנעימות של פקודה.

ברגם נרתע.

– לא אתן. על פי חוקת חמש הערים, בגד בוגדים הוא.

– תן מרצון ולא – אקח בזרוע.

ברגם לא נבוך: למקרה מעין זה היו קיימים כללים – כפי הנראה בשלשלת היוחסין שלו היו דוגמאות הדומות, פחות או יותר, גם למצב זה. ובתנועה אחת הפך את החרב כך שהניצב נמצא מופנה כלפי מטה, הצמידה אל אבן והשעין קלות את חזהו על חודה.

– קרב אלי – אמר לשמשון – וגם אני אהיה לפגר, כיד המליצה הטובה עליך. כל עוד חי אני, לא תהיה19 חרבי לבן נכר; חוק הוא ולא יעבור.

בחשכה ראה כי שמשון נרכן ומכין עצמו לזינוק; ואלו חודה של החרב דקרו בין צלעותיו בצורה בלתי נוחה בהחלט, אף שהוא עצמו לא הרגיש כי מתחיל הוא לפתוח את האגרוף, שבו כיסה חוד זה. פתאם נזדקף שמשון ופלט באותה נעימת עליצות שבה פתח:

– איש אמיץ לב אתה. אכן, יהי כדבריך. החרב לך, אך סמדר לי היא. הביאנה לצרעה, ולא – אשוב לקחתה ולא לבדי.

ולאחר שהביט על סביבותיו נעלם בדרך העולה על הגבעות. ברגם קינח את הזיעה הקרה מפניו, עמד שעה קלה, נמלך בדעתו – ופנה אחורה עם שהוא משרך דרכו חזרה אל ביתו. לו היה מקפיד עם עצמו, מן הראוי היה שילך לכיוון אחר ויברר מה הוא שאירע, אבל אחרי ככלות הכל שוב אין בידו להועיל ולא כלום – ואכן, למכסה של יממה אחת היו לו טרדות די והותר. פעמיים קרא לו שמשון בשם ישיש – ודומה כי אמת נכון הדבר. ברגם עייף מאד היה.

עוד מרחוק ראה לפידים ודמויות על מפתן ביתו; בו ברגע שמע מאחוריו קול שעטה אפיינית, שהיה עוד בבחינת תופעה נדירה באיזור זה. משהגיע אל המפתן השיגוהו שני פרשים; אחד דהר ממנו והלאה אל השער, האחר נעצר. לאור הלפיד הכיר את ברגם וגם ברגם הכירו; היה זה אחד מידידיו הקרובים של אכתור ומעשירי האזרחים שבעיר, גמד שמו.

– רואה אני כי מהומה בביתך – אמר הרוכב – אם כן כבר ידעת את הנעשה. פלצות ואימה! אחר הסוסים שלחונו למען נרדוף אחריו ונשיגו. הוא נחלץ ונמלט; בתך, ברגם, גם היא נעלמה, עוד בראשית התכתושת. יראים אנחנו פן הדביקה ונשאה עמו. צווה לרתום את סוסיך; עוד מעט יקים אחי את כל האורוות אשר בעיר; מה צר כי לא נותרו בה סוסים רבים – אך אל דאגה. השג נשיגם.

– סמדר בביתי – השיב ברגם, הוא לא השיגה. דהר חזרה ואמור לאכתור כי שלום לאשתו ואין מחריד.

בו ברגע גלשה מן המפתן דמות של אשה. במרוצה קרבה אליהם ושאלה:

– מה לו?

הפרש סבור היה שהיא שואלת לשלומו של אכתור.

– אישך – פצוע, אבל ברכיו לא פקו. הוא וכל מרעיו מצפים על אם הדרך לסוסים. תיש נחלץ ונמלט. עוד מעט נשלח לרדוף אחריו.

סמדר ספקה כפיה ופרצה בצחוק מקרב לב.

– נחלץ! מהמון עם רב אשר כזה על חרבותיהם ואלותיהם! היכה בכם בכולכם ונמלט!

גמד הביט בה בזעף.

– שמוח אשמח על אשר הצלת את נפשך, סמדר – סח ביובש – אך נבצר ממני להבין את עליצותך. גם אכתור לא יבין למה הלכת מביתו.

היא השיבה בעוד פיה מלא צחוק:

– לולא ברחתי, כי אז על זרועותיו היה נושא אותי משם לנגד עיניכם. אתה ניחמתי גם אני על אשר ברחתי.

ברגם שיסע אותה:

– אל תדברי דברי הבל, סמדר, חולת קדחת את; לכי אל אמך.

– חכי רגע קט – סח לפתע הפרש – את… האם את לא פגשת אותו בדרך? לא ראית לאיזה עבר נעלם?

– לו גם ראיתי – השיבה צלצלנית עם שהיא פורשת מהם – כי אז לא הגדתי לכם.

– סמדר! – נתן עליה ברגם בקולו בחרדה רבה; אולם היא עמדה כבר על המפתן, ואלו גמד, בלי אומר ודברים, הפך סוסו לאחור ודהר שוב לכיוון אשקלון.

נתחוור לו לברגם שיומו הסוער לא נסתיים, אדרבה מצבו הלך ונסתבך. פסע אל מפתן ביתו, ראשו מושפל, מנסה לשקול בדעתו ואינו יודע דיוק מה עליו לשקול. ציווה על הנשים לשכב, אך הן סירבו, והוא לא הגיב על כך. אכן, עייף ויגע היה עד מאד, ובהחלט לא צעיר, מאד לא צעיר. עבד הגיש לו שרפרף, הוא ישב; משך אליו, בהיסח הדעת, את סמדר, טפח דרך חיבה על זרועה ושוב הרחיקה מעצמו. הנשים השיחו ביניהן שיחה ערה; העבדים התלחשו. רחשי יקיצתה של העיר החלו בוקעים מן החוץ; מאחורי החומה נתנצנצו אורות: סוסים שהוצאו מאורוותיהם פתחו בצניפה. בה בשעה מכוון הדרך לאשקלון בקע שאון קולות, שהלך וגבר; נראו לפידים. ההמון נהר הישר אל ביתו של ברגם; לעומתו מן העיר הובלו סוסים. עד מהרה נהפך כל המגרש שליד ביתו למפגש לוחמים לפני קרב.

ברגם ירד ממפתן הבית והלך לקראת אכתור עם שידו מחליקה על זקנו. לאור הלפידים הכירו אך ורק משום שאי אפשר היה להכירו; מחצית פניו משמאל ניטלה מנה צורתה האנושית כלל ועיקר, אך גם המחצית הימנית מעוותת היתה מאד מכאב ומחימה. גמד פסע בסמוך אליו, נוהג את סוסו באפסר.

– אני צריך את סמדר – סח אכתור לברגם. במאמץ, כפי הנראה מתוך יסורים, הניע את סתו המחוצה.

– סמדר אינה יודעת דבר ואין בה אשמה – השיב ברגם וסקר בעיניו את הפרצופים המוארים; כולם כאחד הוטבעה בהם ארשת אימים של זעם, בזיון ושכרון, שעדיין לא פג. – סמדר אין לה חלק בכל אשר קרה. אני האשם, עיני הרואות כי אשמתי היא, ויש את נפשי לספר לכם את הכל כאשר היה.

הם הסתכלו בו וציפו למוצא פיו.

– היה לאל ידי להזהירכם, ולא הזהרתיכם – דיבר ברגם בנחת, בישוב דעת, ללא הכנעה שברוח נמוכה, אך גם ללא התגרות; דיבר בדיוק כפי שראוי שידבר שר ושוע, שנכשל במעשה שוגג, והוא מודה באשמתו קבל עם ועדה; גם כזאת אירע בשלשלת היוחסין שלו.

– שמשון בילה את כל היום בביתי. בא כעלות השחר; בראשית חרה אפו עד מאוד, אבל אחרי כן שכך זעמו והוא שכב לישון. לבי היה סמוך ובטוח שהכל נגמר בשלום; באשר לא אביתי להפריע את מנוחת סמדר ואכתור וכל יושבי העיר, ציוויתי על בני ביתי לשמור את דבר בואו בסוד. אולם באישון לילה הוא הקיץ, הלך… ואת אשר קרה אחר הדברים האלה – אתם ידעתם. חטא כבד חטאתי לפניכם, נכבדי. מסיר אני מעלי את תארי, כהונותי ואת משרותי; הביאוני למשפט לפי חוקי חמש הערים…

רחש של זעם חלף בקהל בדברו, אכתור הביט בו במלוכסן ורמז לו בידו שישתוק.

– את זאת עוד נבררה – פלט בהגיה ברורה למדי – לא עת דברים עמך היא. אני צריך את סמדר. קרא לה.

רצה ברגם לטעון כנגדו, אך היה כבר מאוחר מדי: יד קלה נשענה על כתפו – סמדר עמדה סמוך לו. לא היה בקרב ההמון מי שיתן דעתו על דברים אלה; אולם באותו מעמד היו השניים זוג רב הוד ומעורר כבוד – בלא חלחלה ובלא יהירות, שניהם פשוטים, מאופקים, רציניים, מנומסים ומוכנים לכל.

אכתור הורה על גמד.

– הוא אומר כי ראית את הדרך, אשר בה ברח שמשון.

היא נענעה בראשה:

– לא אכתור, לא ראיתי.

גמד הפטיר בעגמה:

– ולי אמרה שראתה, וגם צחקה בדברה.

סמדר נתנה מבטה בו, באכתור, באחרים, שוב נענעה בראשה וענתה:

– לא כן אמרתי לך; הפכת את דברי. אמנם, מצער הוא אך ראה לא ראיתי. מישהו מאחוריהם צעק בגסות:

– סבב ידה מאחורי גבה כיאות, אזי תדע את האמת.

ברגם היה בקי בחוק. על פי דיניהם היה שלטונו של הבעל על אשתו שלטון בלתי מוגבל כמעט. במקים מסוימים היתה הרשות בידיו להמיתה, ובכל המקרים לענותה. כל השהיה היה בה משום סכנה.

– היא לא יכלה לראות את שמשון בדרך – אמר ברגם – פגשתיה במרחק שני מטווחי קשת מאם הדרך, מעבר מזה, ושלחתיה הביתה בלוויית עבד. אבל אני עצמי הוספתי ללכת ואיתקל בשמשון על יד התאנה. ידעתי מה היא הדרך אשר הלך בה.

זרועה של סמדר נכרכה סביבו במהודק יותר. גמד הפך ראשו וצווח: "על הסוסים! – ואכתור תלה בברגם את עינו היחידה, ממתין למוצא פיו.

ברגם נתכעכע.

– ואיזו היא? – שאל אכתור.

פתאום חש ברגם כאלו אף לסתותיו שלו נקעו ונעקרו ממקומן, והדיבור קשה עליו עד אימה.

– ענה, פרה זקנה! – נצטווח אכתור בכבדות דובית, הניף שני20 אגרופיו וצעד צעד אחד קדימה.

בראשו של ברגם פעל דבר מה מעבר לתודעתו ולרצונו. הבוקר, עם הזריחה כבר היה הדבר: אגרופים מורמים ומילה שפירושה זיקנה. הוא ענה: כן, זקן אני, ואתה בביתי. ואותו פרא לא נגע בו. ואחר כך – עתה זה – לא לקח ממנו את חרבו. בביתו של ברגם ישן ואת לחמו אכל.

ברגם פתח את פיו: אכתור הנחית עליו את אגרופיו – אך ברגם פלט מגרונו גניחה קטועה ואמר רק זאת:

– אני… במיצר. הן ישן האיש בצל קורתי ו…

פתאם פתחה סמדר בשיחה עמו, דרך סרהוב, כתינוקת המנסה לגנוב את הלב ומפצירה באביה שיעניק לה צעצוע, משל ביחידות דיברו שניהם ואין איש עמם:

– אבי, מחמדי, אל תגיד להם; אין להגיד.

– כן – השיב ברגם אף הוא כמי שמשיח עם בתו ביחידות – אכן גם לבי אומר לי כי לא ייעשה כן.

בכל כוחו בעט אכתור ברגל בבטנו. ברדם הועף לאחור כדי מרחק של כמה פסיעות וצנח ארצה אפרקדן. סמדר הניחה לו, משום שאכתור עצרה בשערותיה, הטילה על הקרקע והתחיל רומס ברגליו את חזה ואת פניה. מן המפתן הגיע קול צעקותיהם של הנשים והעבדים: אמטרמגעי ירדה מהר במדרגות וחשה אל בתה, מחזיקה בידה את שמלתה לבל תיפתח, מישהו מבין מרעיו של אכתור תפס אותה בידו: סמדר ניצלה את שעת הכושר וקמה. רגע התיפחה, אך בו ברגע פרצה בצחוק וקראה לעבדו:

– על זאת הוא יפשוט את עורך מעליך – הוא, שמשון, אישי!

– אל תדברי כזאת – מלמל ברגם ישוב על הקרקע – לא כחוק הוא; קדחת היא לה, נכבדי…

אך הכל היה כבר מאוחר מדי. אכתור שלף חרב קצרה ותקעה בסמדר ממש מתחת לראשה, שהורם כדי להטיח בו את לעגה האחרון, הישר בצוואר; עד לחציה ננעצה החרב בבשרה, ואלמלא אמטרמגעי שנזדרזה לתמוך בה, היתה סמדר צונחת ארצה בו במקום.

הס הושלך בהמון, ולאחר שעה קלה עברו גל של ריגוש מדוכא, קריאות נשים, קולות גברים נרגזים; אבל גמד קפץ על סוס, נפנף בלפידו לכל העברים, וקרא בקול גדול:

– משוגעים! אם לא נשיג את תיש, יביא הנה את כנופיתו ויקומם את פרבר הכנענים, כאשר עשה אז.

היו אלה מלים מחושבות נכונה: האיום היחיד שהפלשתים התחשבו בו באיזור, שנכבש לפני עשרים שנה בלבד. ומתוך אותו ההמון, וודאי מאותם הגרונות, פרצו צעקות:

–אנסו את הזקן לדבר.

כמה אנשים הקיפו את ברגם; הרימוהו והושיבוהו על אבן, מישהו טלטל את כתפיו, מישהו תפס בגרונו, כולם שאלו, חקרו, דרשו. הוא סובב ראשו לכל הצדדים ומלמל:

– אבל הבינו…

לאחר מכן השתררה דומיה, ואחד מהם נטל את ידו והחל תוחב קיסמים בין אצבעותיו; אחר כך כרך ברצועה את קצות האצבעות והדקן הדק היטב. השאר החזיקו את ברגם בצווארונו, ברגליו, בידו הפנויה. "מצב מסובך מאד – אמר ברגם בלבו. מימיו לא העלה בדמיונו, שמצוי בעולם כאב כזה; כאבו לא רק האצבעות, כי אם החזה, הראש, הברכיים; גידים נקרעו, עורקים פקעו ומישהו מעליו הציג לפניו בקצב אחיד אותה השאלה, אך דעתו של ברגם לא היתה פנויה לדיבורים – אחת ידעה הכרתו: גדול כאבו מנשוא ועז רצונו לפלוט אנחה מפיו, אך לא יאה לו הדבר.

אותה שעה היה כבר החלל כולו רווי צעקות וצווחות. על המפתן ובגן הלקו את עבדיו של ברגם על שניסו לעמוד לימין אדוניהם. הנשים היו מקוננות בקול. מסביב לאכתור נערכה התייעצות: מישהו יעץ להיפרד לכמה ראשים ולחפש בכל הדרכים; אחרים טענו כי בשל המירוצים באשדוד נותרו סוסים מעטים ולשלוח נגד תיש פלוגה קטנה – אין בכך טעם, מה גם כי ייתכן שגם שועליו שלו נמצאים כבר לא הרחק, אי־כאן במארב. מפעם לפעם היתה קבוצה זו קוראת לחבורה, שטיפלה בברגם, ומשם ענו:

– שותק…

אצבעותיו של ברגם כבר מרוסקות היו; במבט קהה הסתכל על הגב של כף ידו; היא נתרחבה ועצמותיה נמתחו לצדדים. תלייניו נועצו זה בזה על פעולותיהם הבאות. ברגם ניצל את ההפוגה, אימץ את זכרונו ונזכר שסמדר מתה… היכן היא? מבעד למיפלש שבין הבריות שהקיפוהו ראו עיניו את סמדר; אמטרמגעי ישבה רכונה מעליה וראשה של הבת מונח על ברכיה; פלג החזיק מעליהן לפיד, ששפך אור על שתי הנשים ועל שלולית אדומה־כהה. עיניו של ברגם נפגשו בעיני אשתו. גם עתה היו פניה כפני רעייתו מאז ומתמיד: מפיקות יהירות וצינה ונטולות הבעה אישית. היא נדה לו בראש ושפתיה דובבו בבירור אף שלא היה יכול לשמוע את דבריה:

– שתוק.


* * * * *

ואמנם באותו לילה לא נערך המרדף; אבל עד עלות השחר התרחשו בתמנתה דברים איומים. בשל בזיון וחרון אין אונים, בשל מראה מסכת הפלצות הארגוונית של אכתור, בשל הצעקות והדמים הפכו בני האדם לחיות טרף, ביחוד לאחר שעל גבי האלונקות הובאו גופותיהם של ההרוגים – חנוש מעקרון ועוד שלושה רצוצי גולגולת – ולאחר שעלה בדעתו של פלוני לפרוץ את הבריחים במרתפיו של בית ברגם ולהביא משם כמה כדים חתומים. על פי הסכם, שאיש לא ביטאו במלים, היה ביתו של ברגם להפקר. עבדים, פרחחים, ואפילו כמה ילידים, מאמיצי הלב, שוטטו בחדרים, שברו רהיטים, שדדו כלי בית ואנסו את המשרתות בזה אחר זה לפי התור, איש לעיני רעהו. באחרית דמדומי הכרתו, עם שעקביו היחפים מתכווצים מעל לאש, קלטה אזנו של ברגם את שוועתה הנוקבת־קודחת של אלינוער. אשר לו, הרי עכשיו התחבטו בו ללא כל תקווה להציל דבר מפיו, סתם ככה, כדי להתנחם.

בטרם זריחה, כשהיה כבר יורד מן הגבעות, ראה שמשון נגוהות של עמוד אש ועשן המיתמר בצד תמנתה; תמה על כך – אך לא הבין את פשר הדבר. עד שנזדמן לו בדרכו עבד שנמלט על נפשו, והוא השיח לו על אבדן בית ברגם יחד עם נשיו, בנותיו ועבדיו.

אולם שבעתיים זוהרים וגבוהים היו נגוהות האש, שהתנשאו מעל תמנתה שלושה לילות לאחר מכן. מעשרה עברים בבת אחת התלקחו הכרמים, הגדישים ואסמי הבר. אחר־כך השיחו הבריות כי להקות שועלים, שצרורות זרדים בוערים בזנבותיהם, יללו מאימה וייסורים וזרעו תבערה בשדות ובגנים. אך ודאי אין זה אלא סיפור בדים ומקורו בכינוי, שניתן לעדת מרעיו של שמשון. באותו לילה שוב נשבה רוח חזקה; עד מהרה אחזה האש בנאות הקיץ של האצילים, אשר מחוץ לעיר, החל בביתו של אכתור; לאחר מכן גם בתוך העיר נדלק הרובע הפלשתי, שברובו מרובה היה העץ מאשר בבקתות החומר של בני העממים. תושבי העיר התגודדו ליד שער הדרום וחזרו על השמועות בדבר הטבח הנערך עתה בחווילות; מישהו צווח כי משכונות הצפון מגיחים הילידים והם בוזזים את בתי העיר ועורכים ציד על ילדים ונשים… זה מכבר, עוד מימי מלחמת מצרים, לא זכרה פלשת פרעות כאלה. מסביב, במרחק של עשרות פרסאות, בעקרון, בגת, באשקלון ובמודיעין, היו התושבים, ששומרי הלילה העירום משנתם, עומדים על הגגות וצופים לעברה של תמנתה; הרחק מאחורי איילון, בנקיקי ההרים הגבוהים, התגודדו יבוסים ערומים למחצה, שריח תיישים נודף מהם, התענגו על מראה עיניהם בשל מחזה שעשועים נדיר זה וניחשו מהו הדבר שאירע; מהרי הדרום שרבבו את צוואריהם הכחושים בני יהודה זהירים ומבקשי חשבונות, והיו מדיינים ביניהם שמא מאורע משונה זה עשוי לגרום אי־נעימויות לשבטם הם, אף שפרושים הם מכל השאר ואינם מכניסים ראשם בשום עניין. בצרעה, בחצר הסמוכה לחומת העיר במקדש זוטא מלא פסילים עד צפיפות, ישבו על הרצפה שתי נשים: הקשישה לחשה השבעות וחבטה בידה על חזה; הצעירה, ששערה השחור והסתור כיסה אותה כמעט את כולה, נשכה שפתה והחרישה, חיוורת, עצובה ומבטה שלוח לפניה אל האין.


 

18. במדבר    🔗

תקופה ארוכה, כמעט עד לימות הגשמים, שילמה פלשת – נקם ושילם על מות סמדר וברגם. על פני כל הרצועה המזרחית, בגליל שלטונו של סרן עקרון, התחילו מתמרדים הילידים. היו תולים אותם על אילנות שבצדי דרכים, רגליהם עקורות מפרקיהם ועורם פעמים משתלשל מבשרם קרעים קרעים. פלוגות רגלים ורוכבים היו משוטטים21 באזורי הגבול, מכים את כל מי שלא היה פלשתי ואף מציקים לבני עמם הם, ופרחי הקצונה הפזילו מבטי זעם לעבר צרעה. נשרפי תמנתה הלכו כאיש אחד לעקרון ותבעו לצאת למלחמה על דן, אלא שאכתור, שצחות לשונו עשתה גדולות ונצורות, כבר לא היה ביניהם ולא עלה בידם לשכנע את עצרת העם.

אף־על־פי־כן נתקיימה בגת פגישה של כל חמשת הסרנים, שהוקדשה לנושא זה. אולם, לאחר שהללו החליפו דעות ביניהם, הגיעו, מתוך נימוקי מדיניות כללית, לכלל החלטה, שהמלחמה אינה רצויה בשעה זו. רק חודש ימים לאחר השרפה נמנו וגמרו לשגר לצרעה משלחת, שדרשה את הסגרתו של שמשון. אנשי צרעה השיבו להם כי שמשון זה מכבר אינו שוהה בארצם, שכן הלך מהם הרחק דרומה, אל מעבר לגבול יהודה, מעבר לגבול שמעון, אל אדמת סלעי המדבר אשר לאמורי ולעמלקי.

– אם תלכדוהו שם – הוסיפו הזקנים, שמקומו של מנוח נפקד ביניהם – יגל לבנו על כך. גם לנו היה לזרא.

התריסו השליחים כנגדם לאמור:

– אם כן, הסגירו לנו את מרעיו, אשר בשם שועלים ייקראו.

הזקנים החליפו מבטים ביניהם. ידוע ידעו כי לפני לכתו ציווה שמשון על נעריו שיתפזרו על פני כל הארץ, עד אשר ישוב ויקרא להם. את נחושתן בלבד לקח עמו; ורק יהיר, לאחר עשרה ימי היעדרות, וגוש רחב־הגרם עוד לפני כן, שבו לצרעה. וכה ענו הזקנים:

– עץ גדול – על נקלה תמצאנו. אך את גבעול העשב איכה תראה עינך? נפוצו לכל עבר הנערים, והמה בני בלי שם.

השליחים הזעיפו גביניהם וסרו הצידה להתייעץ, בין הנאספים היה גם מכבוני בן שוני הלוי. אף שלא נמנה עם בעלי הקרקעות שבעיר ולא מילידי המקום היה, עלה בידו איך שהוא ליהפך לאישיות חיונית במינהל ובשלטון. את הכל ידע, בכל מקום היה נוכח וכל דבר עשה ביתר תבונה וביתר זריזות משעשוהו אחרים. הוא סח בקול מונמך:

– אם נשיב את פני השליחים ריקם, יירע לנו. אשר חמתו בוערת בו, כמוהו כזאב משחר לטרף; והיה כי לא תאונה לו ארנבת בשדה, על האדם יזנק.

הכל הבינו מה העצה היעוצה שבפיו. אחד הזקנים נענע בראשו והשיב:

– החימה – אש אוכלה. ואתה אמרת: הב קומץ קש לעץ.

– לא – התריס כנגדו מכבוני – אנכי אומר: הבו לה מים.

הפכו ראשיהם אל השליחים: פרצופיהם של אלה קודרים היו ומרוגזים. הזקנים פלטו אנחה וגמרו אומר להסגיר את יהיר ואת גוש.

משבאו לקחתם לא נתנגדו. באותם ימים קדומים עוד היו בני דן מלוכדים כעדת דבורים וחדורי הכרה, כי בצוק העתים מוטב שיאבד אחד משכולם ילכו לאבדון. כי יבוא יום ויהיה צורך להיפרע בעד מעשה השעשועים של שמשון – על כך היו כל יושבי צרעה משיחים ביניהם זה מכבר; את שמותיהם של שמשון ושועליו היגו מתוך שנאה. משראה יהיר את אנשי המשמר, פלט: “אחת היא לי” והלך אחריהם; גוש לא אמר דבר ואף הוא הלך.

ניבטו בהם השליחים והעירו:

– הם אינם אסורים.

– אסרום אתם – השיבו הזקנים זעופים.

–איסרו – אמר יהיר – אחת היא לי.

גוש לא אמר דבר.

קרני געתה בבכי ונפלה על צוואר אחיה.

– אם תראי את שמשון באחד הימים – ציווה עליה – אמרי לו כי לא ניחמתי על מעשי. ליל שמשון היה הלילה ההוא בתמנתה ועלץ לבי בקרבי; לא כן בצת דן על רמשיה – הישיבה בה לא תשמח את לבי.

גוש ערירי היה, איש לא חיבקהו.

כשהוליכום משם היון הזקנים ובני העם מליטים פניהם בשולי בגדיהם מחמת בושה והנשים נתנו קולן22 בבכי.

כמה ימים לאחר מכן שמעו על כך תושבי אשתאול, ומפיהם למדו גם בני יהודה היושבים בה. הללו סיפרו לרוכלים, שמהם קנו את הצמר אשר מבית לחם. באמצעות הרוכלים נודע הדבר בכל ארץ יהודה; וסוחרים אחרים השיחו את המעשה עד אשר השמועה עליו אל חוף ים המלח הגיעה. יום אחד ירד נחושתן לעין גדי, – במקצת משום שזקוק היה לצרכי מזון ובמקצת של חיבתו למסעות, – והביא משם את הבשורה על גורלם23 של גוש ויהיר אל מערה בין צוקי עיטם שבה המתין להם24 שמשון.

המקום שומם מאדם היה. תושבי הסביבה, מתוך שגרה שעבר זמנה, קראו עוד לאיזור זה בשם אדמת שמעון, אלא ששבט זה מכבר נמוג כמעט כולו, נטמע בקרב בני יהודה או בין האמורים או שהרחיק עד מעבר לאגם ונפוץ בין עמים בני בלי שם, ורק לעתים רחוקות נזדמנו כאן מאהלים, שאנשיהם קראו לעצמם בשם בני יכין בן שמעון; הללו מחייתם על השוד היתה, כפי הנראה, ועל המס, שגבו מן השיירות. גם מדרום היו אך לעתים רחוקות מגיעים לכאן בנדודיהם מחנות אנשי מקנה זרים על עדריהם; האיזור כולו רצוף היה שטחי פרא צחיחים, ממעין אחד למשנהו מהלך יום ויומיים ושלושה ימים. מאז ומעולם שימש המקום מקלט לנוס שמה, ורבים היו הפתגמים השגורים בפיהם של תושבי כנען, שעניינם לשון נופל על לשון מתוך חילוף אותיות גנב־נגב; ונגב שמו של איזור זה היה. האומר לחברו: “המצוקי עיטם באת” – כמוהו כמכנה אותו בשם שודד. משפנה שמשון ללכת לארץ זו ידע כי מטביע הוא חותם על עצמו. אולם אפילו בריות שנמלטו על נפשם לא נזדמן לו לפגוש כאן. והוא שמח על כך, שהרי לא בא הנה אלא כדי לפרוש מן הבריות ולעשות את חשבון נפשו שלו.

הביא נחושתן מעין גדי קצת קמח ודבלים והשיח לו את מה שאירע בצרעה. שמשון נתהרהר. שהסגירו את מרעיו – על כך לא היה תמה; דבר זה היה עולה בקנה אחד עם חכמתו של שלח בן יובל ועם טבעו של דן, אך מדוע שני אלה הפרו את פקודתו ולא הסתלקו בעוד מועד? גוש המסורבל ודאי פשוט מתוך עצלות; ואילו יהיר עקת נפשו היא שהכריעתו. מיום שהרחיקו שמשון וביכר את נחושתן על פניו, היה הנער לאיש אחר. אך כיצד יכול היה שמשון לנטשו? עיניו כעיניה של קרני אחותו, ואותה התוכחה מקננת בהן… נער אמיץ, נער חסון, הטוב שבנערי השבט כולו; אלא שצרתו צרתם של כל אנשי דן וגם של אפרים ויהודה – אין הם25 יודעים כיצד לשכוח, לעולם לא משכו ידם משום דבר, בצפרניהם ננעצים הם במה שהיה אתמול, ואתה שומה עליך להגיש להם אותו דבר עצמו גם למחר. בשום פנים ואופן לא ישליכו צעצוע אף אם נשבר… היכן שמעו אזניו דברים אלה בעניין הצעצוע? מישהו אמרם לו – ושמא רק בחלום לילה – עליו, על עצמו, על שמשון? ואכן, כמוהו ככל בני דן, הלך לתמנתה ליטול צעצוע – נשבר הצעצוע, והוא חולל בשל כך מריבה בין שני עמים גדולים, ועתה משוטט הוא על הסלעים ומתגדר ביגונו…

מה הלאה? לחכות עד יעבור זעם, לקרוא את קרני אליו? היא תלך, אף שיהיר נספה; הלוך תלך ולעולם לא תעלה על דל שפתיה בפניו את זכרם של יהיר או של סמדר. אך בזכרונה יישארו הללו לנצח: שמשון אף הוא נאחז בצעצועיו, רוקע ברגליו כשנשברים הם; אולם חייבים אלה להיות דווקא צעצועים קלים, עליזים, המצלצלים כל עוד הם בידיך ורובצים דמומים מתחת לספסל, כל אימת שהשלכת אותם אל מתחת לספסל. מי הוא זה – היכן ומתי – דיבר עמו על צעצועים ועל תינוקות המתקרטעים בגוחמה משהגיעה שעתם לישון?

יכול אדם להיות שופט כל ימי חייו; יכול הוא לטפל בהתדיינויות משעממות, לפסוק מלקות לגנבים, להשיב בזרוע גזילת צאן מידי חמסן. ואף לא לצפות לתודה או לאימון; מעשים אלה ניתן לעשותם, ואין בכך קושי. את כל הפעולות הללו מבצע אדם אחר, זר לו; ושמשון האמיתי אין לו כל זיקה לאותו אדם, זה הנזיר, שלמענו שלח יהוה מלאך אל הבאר. אלא ששמשון זה אין לו צורך לא בחיוך ולא ביין, לא בזמרה ולא במחול, לא בשחרחורת ולא באדמונית. אותו שמשון זר ומוזר לא יקח לו אשה לא מדן ולא משום מקום אחר – הוא לא יוכל לדבר עמה מטוב ועד רע. ואילו שמשון האמיתי – קרני אינה בת זוג ראויה לו; טובה היא מכדי להיות לו לאשה – ודבר זה נהיר גם לה.

שני שמשונים, שתי מערכות חיים; כך נגזר, כך ודאי ציווה אותו מלאך. שופט זועף, ללא ידיד וללא שמחה; לץ והולל שכל קנה המזדמן לו מוכן הוא בן רגע להפכו לחליל, יחלל בו קמעה כדי הנאתו וישליכהו26 ככלי אין חפץ בו. כזה הוא מטבע ברייתו וכזה ישאר כל ימיו.

שופט… וכי שוב ירצה דן במשפטיו ובחוקיו? הדנים אינם רוחשים לו חיבה, את מנהגו לא יבינו, פורשים ממנו ומצדדים מבטיהם למראהו משל זר ונכרי ראו עיניהם. ועתה – נוסף על כל אלה – אומרים הם כי מסכן הוא אותם. אפשר שבא הסוף – ושוב אין הם זקוקים לו? בלי שהוא עצמו הרגיש בכך פלט שמשון אנחת רווחה במלוא תהום־אין־חקר זו שבחזהו השעיר, והשאון שבקע מגרונו היה עד כדי כך גדול, שנחושתן שאותה שעה היה צופה בקרב שנערך ביוזמתו ובסיועו בין שלושה עקרבים, הפך ראשו אליו. יהא כך! כיהיר בשעתו ליד שערה של צרעה, הפטיר שמשון בקול: אחת היא לי.

ולאן ילך שמשון האחר, האמיתי, אמן הבדיחה השנונה, המשעשע את הבריות? תמנתה עלתה בלהבות; האין זאת כי מעתה סגורות בפניו גם עקרון וגם גזר וכל המישור הפלשתי הזה, השותה לשכרה ומרקד קל דעת ונטול דאגה. פתח את פיו לרווחה, הפשיל ראשו לאחור ופרץ בצחוק. אל דאגה! רחב ידיים הוא המישור וכמים על פני השולחן כן לא יחזיקו מעמד עליו לא איבה ולא ריעות, לא שבועה ולא נקמה. את הטוב לא יזכרו שם ואת הרע לא ינטרו; אין חיץ בין רע לבוגד ובין כלה לזונה. היום חתונה – מחר תכתושת. אתמול שרפת לשרפה – בעוד חודש ימים אורח קרוא למשתה. בית משחקים היא פלשת; כל הרוצה יבוא וישחק; המר כל עוד כספך עמך, ומשאזל – אל תשתהה בה. עוד נכונו לך עתידות בפלשת.


* * * * *

בחופו27 הדרומי של ים המלח התגורר שמשון שבעה ימים ושבעה לילות באהלו של אחד מבני רכב. שמו היה אליון. אליון ותו לא – שם אביו לא נודע. מנהג היה בידם שלא נשאו את שם האב לשוא; לדידם מוטב היה שכולם כאחד יתקראו בשם בני רכב. עם אליון גרו ששת בניו – כולם נשואים ומרובי בנים – ושתי בנותיו הצעירות: היו אלה כל האוכלוסין שבמחנה. הם רעו עזים, הפיקו מלח וצרו כלי חרס: צלחות, מנורות – הכל פרט לכדי יין. כדי יין לא היו עושים שלא להרבות בארץ את החטא, שאסר עליהם יהונדב נביאם.

שמשון ונחושתן פגשום ליד מחצב מלח. זקן גבה־קומה וכמחציתם של הגברים שבאותו מאהל הלמו במכושי ברזל על שכבת גיר אפורה. מתחתיה השתרע מרבץ מלח תכלכל, שהללו היו שוברים אותו ומטילים גושים על העורות השטוחים על הקרקע. לא הרחק משם נמצא אוהל שחור, מוקף חמורים וגמלים, שלעסו דבר־מה מתוך שקים. בכל הסביבה לא היה אף שיח, אף גבעול דשא אחד.

משראה את הולכי הרגל, הניח הזקן עצמו את העבודה והלך לקראתם. הוא אמר לשמשון:

– שלום עליך, נזיר יהוה.

שמשון תמה על שבדווי זה, הרחק ממקום ישוב, מכיר את יעודו; באותם האהלים המעטים של בני שמעון, שבהם היה נעצר לחנות בנדודיו, היו הבריות תדיר מקיפות אותו בשאלות על שום מה מגדל הוא מחלפות.

שמוע שמענו על המנהג הזה – הסביר לו הזקן – רכבים אנחנו. ידענו כי בקרב שבטי יהוה אשר בערים יש אנשי אמת ואמונה; והמה לא יגלחו שערם, למען ייבדלו מן הטמאים, ובמחלפות יקלעוהו כמוך. אולם אתה הוא הנזיר הראשון אשר ראו עיני בימי חלקי; ברוך בואך בצל קורתנו, עמנו תשב ככל אשר תאבה. עוד שני ימים לנו ותתם העבודה, אז שוב נשוב אל מחננו. שם לנו מים ותמרים, נשים וגם אהלים; כולם ישמחו לראות פניך.

שמשון נשאר עמהם, עשה לו מכוש מאבן חדה, שמשקלה למעלה משלושים קילוגרם, ובשעת־עבודה אחת חצב לבדו יותר גיר משחצבו הללו כולם יחד במשך יום. לא נותר להם אלא לכרות את גושי המלח ולנקותם. הם לא אמרו לו דבר. לשבח אדם חטא היה בעיניהם, כיוון שכל בני האדם שווים; אך ניכר היה כי מרוצים הם ומכירים טובה לו.

משראה הזקן כי הוקל להם בעבודתם, קרא את שמשון לחסות אתו בצל ופתח בשיחה עמו. ישבו שניהם על החוף מתחת לכף סלע, שהיה תלוי מעליהם. שמשון, שמימיו לא ראה כמות כזאת של מים, סקר ברב עניין את הגלים הקטנים והקצובים ואת קרקע הים הרדוד והשטוח, שאבניו היו סמוכות לחוף צהובות, לאחר־מכן ירוקות ובמרחק רב יותר התמזגו עם צבעו של הים.

מימין לא שמע שמשון על הרכבים. הוא שאל:

– שבטך – השבט שמעון או שבט יהודה הוא?

– לא שמעון ולא יהודה – הסביר לו אליון – לא מבני ישראל אנחנו, רק אלהינו ואלהיהם אל אחד הוא. אנו – מזרע קין. אבי כל עובד אדמה; הוא חטא ואנחנו מכפרים בעדו על עוונו.

– קין? – שאל שמשון – אין זאת כי מופלא היה הדבר. כל איש ואיש ידבר עליו אחרת. באחד המשפטים, אשר28 עשיתי בארצי, אמרו על קין כי צדיק תמים, הוא אשר אין גדול ממנו בצדקתו.

– רשע היה האיש – פסק הזקן – את האדמה ביקש לגזור חלקות חלקות; אנסה למען תלד לא את אשר ציווה אלהים ללדת, כי אם את אשר האדם בזדון זרע בה. וכל הרעה אשר מצאה את האדם וכל האסונות אשר פקדוהו – מאלה באו לו. על כן ציוונו יונדב בן רכב נביאנו כי באורח חיינו ובמעשי ידינו מחה נמחה את זכר המעללים הרעים, אשר הרע אבינו לעשות בשגעונו.

שעה ארוכה ובטוב טעם השיח לשמשון אל אמונתם. החריש נאסר עליהם. אין הם רשאים לגבב מבני אבנים על פני האדמה. משכנם במקום אחד כל עוד נושאת אותם האדמה – כל עוד מכלכלת היא את הגמל, את הכבשה ואת העז. והיה כי יכלה העשב – אות הוא כי האדמה אומרת: “עייפתי. לך לך אל מקום אחר”. אך האיסור החמור ביותר החל עליהם הוא איסור הדם. דם האדם, אשר לא יישפך גם כאשר אתה עומד על נפשך; דם הבהמה אשר חובה היא כי ייערה עד תמציתו בטרם תגע האש בבשר; וביחוד דם האדמה, אשר בשם יין יקרא. כל השותה ממנו לרויה ידמה שעה אחת לאלהים, אך כל שארית ימיו יהיה דומה לבן כלאים, אשר אמו הצבוע ואביו חזיר הים.

– אנחנו הנזירים, גם אנו מצווים להינזר מיין – סח שמשון – אך לחרוש את האדמה ולבנות ערים מותר גם מותר לנו. ומה חטא הוא לאדם כי יניב את ניבו?

– חטא הוא – השיב הזקן – לאנוס את האדמה. אמנו היא, ולא ימשול הבן באמו. טובה לא תצמח מזה. הניר – אך ראשית חטאת הוא. אחר קין בא תובל קין, והוא ריטש את חזה האדמה, ואת עצמותיה ריסק, עקרן ממקומן, קראן בשמות משמות שונים – נחושת וברזל וזהב – והחל לצור מהן צורות למען הרבות קסמים ונחשים, כלי משחית ופתיונות לצוד לבו של כל אשר נפשו ואל בצעו ואל תאוותו ישא. זאת הדרך אין לה תכלה וקץ והולכיה לא ישובון; כל האמת והנכון אשר בלב האדם מות ימותון ולא יוותר דבר בלתי אם ערמת עקלתון, רוש פתנים, מורשת הנחש – ראשון העוגבים על האשה הראשונה עלי אדמות. את אשר תצפין האדמה בחיקה לא לך הוא. לכה היא ולא יהיו שליטים אחרים על פניה – לא נשיאים ולא שופטים – חטאה היא.

הזקן דיבר דברים, שלא על נקלה ניתן להבינם, אף ניבו והגייתו שונים היו מדרך דיבורים של יושבי כנען; אולם מחשבותיו – פרי הגות מעמיקה בדמי בדידות ממושכת – כה מוצקות היו ומדויקות ומלים שיצאו מפיו מלוכדות היו למקשה אחת עם הגיגיו אלה עד כדי כך ששמשון הבין את הכל.

– אצלנו – אמר – בנחלת דן ראו עיני אנשים, אשר בשם בני הנביאים ייקראו. דתם כדתך, רק מחמירים הם עוד יותר: אין חפץ להם לא בעדרים ולא באהלים; שוכנים במערות ואוכלים… לא אדע מה יאכלו; אל העיר לא ירבו לבוא, ובבואם יעלו על אבן אשר לפני השער ויקללו את העם על אשר שדות ובתים לנו וזקנים העומדים בראש העדה.

שעה ארוכה, בעניין רב ובפרוטרוט חקר ודרש אליון על הנביאים, על אורחם ורבעם, אולם שמשון ידע על כך אך מעט.

– גם עליהם שמעתי – סח הזקן לאחר שתיקה קלה – שמוע שמעתי כי מלבד יונדב היה לרכב אבינו עוד בן אחד, נבואל שמו, ויהי ריב בין יונדב ובין נבואל על הדרך, אשר נבור לנו למען כפר על החטא של קין. אמר נבואל: אין טוב לנו בלי אם נפוּצה בקרב האדם, והדבר אשר ייצא מפינו יהיה למו לתורה; ויונדב אמר: לא כי, טוב אשר נרחק מן האדם והמעשה אשר נעשה יהיה למו למופת. לא נשאה אותם הארץ ונפרדו איש לדרכו. – אנחנו – יוצאי ירך יונדב אנו. אין זאת כי נביאיך, וגם אתה, הנזיר, מזרע נבואל אתם. מהי הדרך הנכונה – לא עלינו לחרוץ משפט. אולי שתיהן כאחת נכונות הן.

עוד הרבו לשוחח השניים זה עם זה באותו יום וביום המחרת וגם אחר כך, בדרכם אל נאת הדשא, כאשר שמשון ונחושתן, בפעם הראשונה בימי חייהם, רכבו על גמלים. שמשון סיפר לזקן על עצמו – אל אותו צד של חייו, שמקומו ארץ דן, על מנוח, על אמו – הרגיש בחוש כי מוטב שיימנע מלהזכיר את מקדש אליליה. הזקן ידע להאזין ואולם יותר משהקשיב השיח לשמשון דברים; מפיו למד שמשון פרטים על סדום ועל עמורה, על משה, על אבותיו ואבות אבותיו של יעקב. היה שמשון תמה תמיהה גדולה על ידיעותיו הרבות.

– בני אדם לאלפיהם יתגודדו בערים, ואיש לרעהו לא יחדל מלספר; אתה לבדד תשכון, אין איש אשר יש לאל ידך לדבר עמו; איככה תדע ואף תזכור שמות ומעשים, אשר דבר לא נדע עליהם, או רק שמץ מנהו גונב לאזנינו?

הזקן פרץ בצחוק ובתשובה על שאלתו של שמשון השיח לו עוד משל אחד: היה היה עם, עם חכם ונבון־לב. והנה רמו עיניו בחכמתו כי רבה ובניו גמרו אומר לבנות מגדל גבוה, למען יוכלו מראש המגדל לספור את כוכבי השמים ולשמוע מחשבות אלוה. פנו להם איש איש למלאכתו; אלה לחטוב עצים, אלה לסתת אבנים ואלה גיבלו סיד. אך ככל אשר גבה המגדל כן גדלה סכלותם, יען כי אלה – כל היום היתה דעתם נתונה לקורות, אלה כל מעייניהם בעמודים, ואלה מחשבותיהם בטיח, ואין איש אשר יהגה בכוכבים. ויהי כי שלמה המלאכה והמגדל ראשו אל העבים הגיע, והנה שכחו הבונים על מה ולמה התאוו לבנות מגדל וגם חדלו לשמוע איש את שפת רעהו. אזי נפוצו על פני כל הארץ ובראש המגדל קינן הנץ.

בצהרי היום הגיעו אל המחנה; המאהל הוקם בתוך חורשת דקלים, סמוך ליובל מים עמוק ורגוע; מסביב עד למרחק רב רעו העדרים של אליון ובניו. כל דרי המחנה כולו – אנשים, נשים וטף – יצאו להקביל את פניהם. את האוהל הטוב ביותר נתנו לשמשון, ובו שהה עמהם שבעה ימים, רווה מרגוע משלוותם. בשבעת ימי שבתו עמהם לא הגיעו לאזנו קול מריבה או בקשה, קול פקודה או שאלה. בהווי שלהם לא היו הפתעות; צרכיהם המעטים סופקו מאליהם על פי סדר שנקבע מראש. אליון היה מנהיגם, אלא שגם מנהיגותו, דומה, לא היה בה צורך, כיוון שהכל חשבו כמוהו ועשו את הדרוש בלי שהלה פתח את פיו. מזבח לא היה להם. תפילה לא נשאו מימיהם. אפילו התינוקות ידעו כי יהוה הוא האלהים, כי בכל נתון למרותו, הכל גלוי וידוע לפניו, ואין צורך להזכיר לו דבר.

בלילה הראשון, משנכנס שמשון אל אהלו, ראה בו נערה. קראו לה עדנה. היא היתה בתו הבכירה של אליון. היא סחה לו:

– אבי אמר לי כי אהיה עמך אם תאבה.

שמשון לא ציפה לכך; אלא שחייהם של אלה – חיי פשטות וחגיגיות כאחד – ספגוהו כבר עד כדי כך, שהוא לא השתומם. וכך עבר עליהם לילם, כאילו אף הוא נולד וגדל בקדושת המדבר. שניהם רוהים וכבדי ראש, שניהם מאושרים.

עם שחר ניעור, משום שהיא קמה.

– התבואי הערב? – שאל.

– אם תאבה.

רצה להגיב, כדרך בני העיר, בשאלת התחכמות ערמומית “ואַת?” ולדלות מתוכה הודאת־מבוכה ביישנית, אך חזר בו. למה לשאול, לשחק, לעכר מי יוּבל בטיט יוון? הוא השיב בפשטות: “בואי”.

אף לא ידע שמשון ידיעה של ממש אם אהבתו הנערה ותמה היה מה הוא לה ומי הוא בחייה. דמה היה דם יוקד, התמסרותה מתוך פשטות וויתור עצמי עד אין קץ, וכשהיו לבדם לא ידעה בושה ומורך־לב, אך מעולם לא לחשה באזנו דבר, אף לא תוך גניחה נפלטת מאליה. רק פעם אחת אפשר שלבה גילה דברים לפיה. שמשון שאל:

– בן אם יהיה מה שם תקראי לו?

– אֵליאַבני.

פירושו, כפי הנראה, אל אהבני, אך אפשר שהיה זה סתם אחד מהשמות המשונים, שהיו מקובלים בשבטה.

כך חלף שבוע, וביום השביעי אמר לאליון:

– מחר אלך.

– ישמח לבנו בשבתך בתוכנו, שמשון – השיב אליון – אך לא יעשה כן בקרבנו להפציר באורח למען יישאר עמנו; אשר גמר איש בלבו – נדר הוא: אל לנו להיאבק עמו למען יפר נדרו – אם הגדיל לנדור ואם המעיט – אחת היא.

ואכן הרגיש שמשון כי מעולם לא חזרו על דבריהם פעמיים. אפילו בשעת ארוחה לא סרהבו בו לסעוד: כל אשר רואות עיניך – שלך הוא. רצונך טול ממנו, רצונך אל תיטול. עדנה אף היא לא דיברה על ליבו שישאר. הלילה האחרון היתה כשהיתה בכל הלילות. פתגם היה שגור בפיהם: הקיץ חולף, הסתיו בא ואתה דום.

שמשון לא נדר שום נדר, לא היה לו להיכן ולשם מה לילך, וטוב היה לו עמהם; אך עדיין חשקה נפשו בבדידות.


* * * * *

כך שהה הרבה חדשים במדבר והיה מכלכל נפשו בציד; פעמים נהנה ממידת הכנסת האורחים שבנוודי המדבר, פעמים שדד שיירות. הוא לא היה נזקק אפילו למעשי תקיפה: פשוט מתייצב היה על אם הדרך, והסוחרים היו מתחלחלים משיעור קומתו ונותנים לא את כל אשר דרש מהם. בינתיים חלפה כמעט שנה תמימה.


 

19. רמידור ומרידור    🔗

עוברי אורח רוכבי חמורים – סח יום אחד נחושתן, שהיה ישוב על ראש צוק, “רוכבי חמורים” – פירושו לא מאנשי המקום.

– שלושה – המשיך נחושתן את דיווחו לסירוגין, כיוון ששוהה היה כדי להתבונן היטב – החמור הרביעי נושא משא – לאחר מכן משהזין עיניו, ירד אל שמשון ונגע בכתפו:

– למראה עיני אביך הוא ועמו הסוכן אשר על בית אמך.

שמשון שמח לפגוש את אביו והלך מרחק רב לקראתו. בחודשים אלה נשתופף מנוח עד מאד, והרבה שיבה זורקה בשערו; אלא שגם שמשון זקנו צימח, גביניו נתקרבו זה אל זה – קמט־טרם־זמנו חצץ ביניהן – וכל פניו נעוריהם ניטלו מהם. שעה ארוכה החזיקו זה בידיו של זה והביטו איש ברעהו. אחר כך נפנה שמשון אל מכבוני בן שוני. הלוי העלה שומן וכל הופעתו התלווה אליה משהו מן האדנות המטופחת, אבל עיניו נשארו כשהיו, ממשמשות מאה דברים בעת ובעונה אחת, משל שומה עליו לספור בדחיפות את כל החורים שבאדרתו של שמשון, לאמוד את ערכם של מרבצי המחצבים אשר בסלעי עיטם ולחשב את כמות החול אשר במדבר. פתאם פרץ שמשון בצחוק עליז. אביו, שמימיו לא שמע את צחוקו, ניבט בו בתמיהה. מכבוני סבור היה כי נוח לו לקבל דבר זה כברכת שלום; העלה על פניו חיוך, שהיה בו משום הכרת ערך עצמו ושוב החווה קידה.

הצללפוני היתה בקו־הבריאות; היא דרשה בשלומו ושלחה בגדים ומאכלי תאווה שונים; הבית עומד על מכונו, השגר והיבול עלו יפה. אולם שאר הידיעות לא היו משמחות כל עיקר; אלא שלפני שפתח בשיחה על כך השיח הלוי בפרוטרוט29 כיצד הם מצאו אותו. לא היה בכך קושי מיוחד; כבר אחרי חברון ידעו הכל כי בדרום משוטט ענק ארך שיער. סוחרי השיירות השדודות אמרו לרוכלים, והרוכלים כולם משבטו של מכבוני היו. כך, הגיעו למקום. מי שהתקשה הרי זה החמורים. בעין גדי יעצו להם לקנות גמלים, אלא שמנוח נתקף בקבס בשל הטלטול.

שתקו שעה קלה ומיד לאחר מכן סיפרו לשמשון על הנעשה בארץ דן. דיבר, כמובן, מכבוני; שמשון האזין לו והביט באביו ובדרך זו, על פי הבעת פניו של מנוח, הכיר לדעת אימתי עובר הלוי על משהו בשתיקה ואימתי מגזים הוא.

וכך היה המעשה: כשהלך שמשון, נשמו לרווחה כל אלה שהשתייכו לדור הקשיש יותר. אף שלא זמן רב נמצא בטווח ראייתם (פרט לצרעה, שבה עוד בהיותו ילד הפליא מכותיו על נערים גדולים ממנו), הרי גם בתקופה קצרה זו נתחוור להם, שיש משום סכנה בנוכחותו של אדם כזה בתחום נחלתם. והנה עכשיו התברר ששבעתיים מסוכן להפסיד אדם כזה.

– זה יצר לב האדם – סח מכבוני – גם בלי מקל חיה תחיה; אך אם ראה ראוך פעם אחת ובידך בול עץ – אל תוסיף לצאת לדרך כאשר ידיך ריקות, כי לא תשוב ממנה.

משל כאילו גדר היתה ונפלה. את השכנים אין להכיר. היבוסים, אשר קודם לכן אפילו לגנוב לא העיזו, באים עתה להקות להקות, על נקבותיהם ועל שגרם ושוהים יומם ולילה ממש סמוך לשער; לבוש כמעט אין לעורם כלל – בושת ומדוחים ותו לא) – ומחמת ריח התיישים אין אפשרות לאזרחי העיר להתאסף בימים אלה בשעריה כדי להחליף דברים ביניהם (מנוח מצמץ הססנית בעיניו). חוצפתו של בנימין הגיעה לשיאה. בשעלבים כמעט ולא נותר צאן; ובימות חג־האביב באה כנופיה מבני הנוער העשיר שבבית חורון, לכאורה לביקור אורחים, אך עד מהרה הקיפה את מעגל המחוללות, חטפה את כל הנערות, ואת הגברים הרגה או הטילה בהם מומים.

אך כל אלה דברים של מה בכך; חמור הרבה יותר המצב בגבול פלשת (מנוח נד בראשו). הסגרתם של גוש ויהיר לא הועילה, אף כי כמה מן הזקנים, שלא נתברכו בתכונה של ראיית הנולד, סבורים היו, שיש בה כדי להרגיע את תמנתה שנפגעה. (מנוח זיקף גביניו ונאנח: אף שלא היה נוכח באותה ישיבה, זכר מה היתה עצתו של הלוי, בשעה ששליחיה של פלשת הגיעו לצרעה). מדהים הוא עוורונם של ילודי אשה ומתמיהה אי־היכולת להבין את נפשו הגרגרנית של עם ערל; הוויתורים אינם אלא מלבים את יצריה; ההוצאה להורג על כל מוראותיה, שנתמשכה מן הבוקר ועד לשקיעת החמה, – ובאו לחזות בה משוע ועד דל ומפני העיר ועד לבני הילידים מכל קצות רצועת החוף – לא השביעה אף איש אחד. משמרות הגבול הפלשתיים עורכים חיפושים בכליהם של סוחרי דן וגובים מהם מכס משולש; ביפו ערכו פרעות במלחים מבני דן; לגמזו הגיעה פלוגת משמר פלשתית מלוד, ובראשה קצין פרשים, ותבעה הסגרתו של עבד נמלט, שאיש לא ראהו – אף אדם אחד בהחלט לא ראה עבד נמלט זה (שוב מצמץ מנוח בעיניו). וכך חונים הם עד היום הזה כמין חיל מצב בגמזו, וכבר החלו הדנים בורחים מן העיר. ונסתיים העניין בכך, שלצרעה שוב הגיעו שליחים מעקרון ודרישה משונה בפיהם; הואיל והדנים אין להם חרשי ברזל משלהם ואת אתי ברזלם מביאים הם אל מפחות פלשת, כדי שהללו יתקנום, תובע הסרן שכל ישובי דן יעלו לו בשל כך מס מדי שנה בשנה.

– ביתדות עץ נחרוש אדמתנו, בלתי אם העשירים אשר בקרבנו – טענו הזקנים – הרי כאין וכאפס הברזל אשר לנו.

– מדי שנה בשנה ירבה – השיבו השליחים – אחת לאחת מצרפים אנו למצוא חשבון. על כן המס יגדל משנה לשנה.

– אך לחרשי הברזל משלמים אנו את שכרם.

– אם אין את נפשכם לשלם, אל תשלמו להם.

– והמה לא יתקנו את מחרשותינו.

– עניינכם הוא לענות בו ולא ענייננו.

שלחו רצים לכל העברים וקראו לעצרת זקנים גדולה; אספה רבתי עם שכזאת זה מכבר לא נתכנסה; ומשלחת מיוחדת של אזרחי העיר שוגרה אל מנוח. מעצם יום השרפה בתמנתה לא ישב מנוח בשער, ואיש לא התגעגע עליו, והנה עתה מצאו הכל, שאין לטכס עצה בלעדיו. העצרת היתה סואנת. הכל הבינו שהנפחים אינם אלא תואנה, ואילו המדובר הוא בכך שדן יהיה למס עובד לעקרון. לפי מיטב זכרונם של אבותיהם ואבות אבותיהם, מעולם לא העלו הדנים מס. יהודה מעלה מס לעזה, נפתלי, אומרים, שולח מנחה לצור; ואלו דן – ארץ חפשית היא, מראשית ימי ההתנחלות בה, עת הילידים חרשו עוד את הניר. יומיים דיברו ושלושה ימים, ובסופו של דבר קיבלו שתי החלטות. האחת…

– האחת ידעתי גם אני – שיסעו שמשון – להעלות מס.

– לעת עתה – השלים מכבוני את פסוקו; ומנוח פלט אנחה, ותוך כדי כך מורט היה בזקנו ושף את הצלקת שעל מצחו.

– וההחלטה השנית?

הלוי הורה על מנוח, כמי שמוסר לו את רשות הדיבור. הזקן הרכין ראשו כלפי מטה ואמר:

– שלחו את שנינו למצוא אותך ולבקשך כי תשוב.

אחר כך סיפר מכבוני בן שוני עוד הרבה חדשות אחרות. עיקרן היה כי הסיירים שנשלחו לפני שנה צפונה על פי עצתו של שמשון חזרו ובפיהם דו"ח משביע רצון. ישנה ארץ חפשית בקצה הצפון, מעבר לגבול נפתלי; הקרקע טובה30, בין שלושה נהרות, ויש איפוא גם מים בשפע. והארץ חפשית היא מבחינה זו ששוכנים בה בעיקר האמורים – עם לא בינות, נרפים, המבלים ימיהם בשירה וזמר. איזור זה מרוחק הוא הן מצידון והן מצור, שלטון אין בו, ואיש לא יפריע את המתיישבים. כל זה טוב ויפה. אך דא עקה: הצפיפות והדחקות בארצו הישנה של דן גדלו עד כדי כך שכמעט כל פשוטי העם התחילו משיחים בהגירה, ביחוד הצעירים יותר: והזקנים חוששים שמא לא יוותר איש לחרוש האדמה ולרעות את הצאן.

– אל תראו – סח שמשון – הראשונים ילכו ועד מהרה ייאנקו, ומכל עשיריה אחד ישוב ויקלל את המרגלים, אשר תרו את הארץ, את הזקנים ואותי. אזי רבים מאלה אשר חבשו את חמוריהם ועמסום, יפרקו את משאם ויישארו בבתיהם. אלף יאהבו חדש בהבל פיהם ואחד במעשי ידיו.


* * * * *

העבד שבא עמם נטה אוהל ובפעם הראשונה מזה תשעה חדשים נרדם שמשון על משכב רך. בעלות השחר יצאו לדרך. שמשון כדרכו הלך ברגל; עוד לא נוצר החמור שהיה עשוי לשאת משא שכזה.

לעת ערב השיגם בדווי רכוב על גמל. שוב הכירו נחושתן מרחוק: היה זה אחד מבניו הצעירים של אליון הרכבי, אחיה של עדנה. שמשון המתין לו. הלז צנח מן הגמל ושניהם הילכו זה בצד זה במרחק רב מאחורי כל השאר.

– אחותי ילדה שני בנים – סח הנער – מפי הנודדים שמע אבי כי עדיין בהרי עיטם אתה, ושלחני אליך. הוא שואל: מה שם ייקרא לילדים אשר יולדו לנו? הן ייתכן כי נדרת נדר למקרה זה.

– קראו את האחד רמידור ואת האחר מרידור – אמר שמשון, פירושו של דבר: דור רמייה ודור מרי.

העלם הגיע ידו אל חזהו ואל מצחו, עלה על הגמל ורכב מזרחה.

ואולם כשחזר אל נאת הדשא של הרכבים, נד אליון בראשו ופסק:

– חטא הוא לקרוא לילד רך ותמים בשמות אשר אַלה בהם.

אז קראה עדנה עצמה לבכורה, כפי שאמרה עוד לשמשון, בשם אליאבני ולצעירה קראה עדאלאורי. איש לא הבין על שום מה נתנה שם, שפירושו “עד אשר לא יכבה אורי”. אפשר שחלף בה הרהור: לא אשכח, כל עוד מאירה לי השמש; אך איש לא חקרה, – שם של תינוק אף הוא נדר, נדרו של האב או נדרה של האם, ואין להתחקות על שרשי רגליהם.



 

20. שבטים    🔗

לא הרחק מהרטוב, בראשית השלוחות של הרי יהודה, מצויה מערה; עד היום הזה קרויה היא מערת שמשון. באותם הימים לא היתה עוד הרטוב קיימת, והרים אלה שייכים היו לא לדן ואף לא ליהודה, כי אם ליבוסים, ואולם גם היבוסים לא היו מגיעים לכאן אלא לעתים רחוקות ביותר. את המקום ראו כטמא ואת המערה קראו בשם חור השדים.

במערה זו קבע שמשון פגישה בינו לבין שלושה אישים חשובים מבני דורו. עוד בעין גדי, שאליה סרו כיוון שהדרך הישרה אל מעון לא לפי כוחו של מנוח היתה, הביא אליו בן־שוני שלושה לויים זריזים וממולחים, שהיו משווקים צמר, תמרים ומלח. מכבוני היה ערב בעדם.

– בני עירי הם – אמר – כי יבואו אליך עם סחורתם, אל תאמין למוצא פיהם, אך דבר סתר לעולם לא יגלו.

ביהודה נחשב אז כגבר האמיץ ביותר בן כלב מתקוע; יורם בן כלב, בן עמינדב, בן בכרי, בן מרחשק – מכבוני הכיר את כל שלשלת אבותיו עד לדור עשירי והיה משיח בו ביראת כבוד מרובה. משפחתו היתה מן העשירות ביותר בארץ; אחיו הבכור שר העיר היה, וכן אביו ואבי אביו עד דור עשירי. מסורת היא ביהודה, שאין המשרות תלויות בשרירות לבו של העם, כי אם עוברת בירושה מבכור אל בכור. יורם הפיל חתיתו על זאבים, על דובים ועל גונבי צאן. שודדים בעלי שם עוקפים היו את אדמות המרעה שלו. ושמועה הילכה בעם מפה לאוזן כי המציא יורם תחבולת מלחמה, שבעזרתה ניתן יהיה לכבוש את יבוס הבצורה והמבוצרת, שאין צבא אשר יוכל לה; ודבר זה, אלו נעשה, היה צעד נבון, שכן יבוס זו שלוש פעמים בשנה עולים אליה בני העממים אשר על כל חופי ים המלח ומביאים מנחות לאין ספור לציון, אלהי המדבר, שרגליו רגלי תיש, קרניו קרני עתוד וכל עצמו שעיר הוא וקיוץ.

בין גיבורי בנימין יצאו מוניטין למירב שתום העין, שנתכנה חש בז, ושעליו היתה גאוותה ותפארתה של גבעה, ומוניטין יצאו לו הן בשח כוחו וגבורתו והן משום שלא היה מניח לשום נערה עגלגלת ירך ולשום נער דשן ורך לעבור על פניו בשלום. הילידים בבקעת הירדן שונים היו מאלה שבכנען. היו להם כפרים ונשיאים שלהם, והם היטיבו לקלוע ביריות קשת, אך כל אימת שהמס לא הועלה מהם במועדו, היו שולחים אליהם את מירב להכניעם, והם שקראוהו חש־בז. אמרו עליו שקולו ערב להפליא, והוא עצמו מחבר היה שירים על דרכיה הרבות והמגוונות של האהבה ועל מושאיה השונים והמשונים. זמר, אותה משרתת מפונדקה של הגברת תרעתה בתמנתה ששערה תלתלים תלתלים ושלמדה קודם לכן את יסודי מקצועה בגבעה אשר בבנימין, היתה לעתים קרובות משעשעת את הפלשתים בקטעים מתוך שירים אלה, ויש שבהגיעה לחרוזים מסוימים היתה מכסה את פניה. הוא עצמו לא היה עשיר, המלווים בריבית נטלו ממנו זה מכבר את השדות ואת העדרים שנחל מאבותיו, אף־על־פי־כן צלצלו בכיסו תדיר מטבעות31 כסף.

טברימון, אף שהיה מכונה השילוני, לאמור יליד העיר שילה, היה גר בגלגל אשר באפרים, שהיה קרוי לפנים בשם “גלגל הגויים”: העיר שוכנת בהרים, בחצי הדרך בין יבוס לשכם. חי היה ברווחה, את השטח שמסביב לארמונו ריצף במרצפות אבן (שטחים מרוצפים כאלה ראה בדור), ובני העיר קראוהו “נשיא” . סיפרו עליו דברים הרבה, שלא ניתן היה לבדוק את אמיתותם. השיחו, לדוגמה, כי יודע הוא לנהוג ברכב וכי פעמים מספר נחל ניצחון במירוצים שנערכו בדור; עוד דיברו כאלו פעם אחת בארץ נפתלי צלח את הכינרת במקומו הרחב ביותר.

אל שלושת המנהיגים האלה שלח שמשון את הרצים שלו לעין גדי. כדי לשוות להם חשיבות של שגרירים, נתן מכבוני בידו של כל אחד מהם מגילה עשויה עור עזים דק ומשופה למשעי, עליה העלה, בשורות ישרות ושוות, שפע של תגים, צלבים ויתדות; אך כיוון שציפה מראש שאיש מן השועים הללו אינו יודע קרוא, יעץ לשמשון שלכל אחד מן השליחים יבהיר בעל פה מה היא משימתו. היתה זו הזמנה לבן־כלב, חש־בז וטרבימון להיפגש בחשאי עם שמשון בחור השדים, במולד הראשון מן היום הזה, בעניין בעל חשיבות מיוחדת במינה. מהו העניין אין לומר מיד; אך אם הללו יעמדו בתוקף על כך, אפשר לרמוז.

מקום זה בחר שמשון מתוך חישוב, שהעיד עליו כבר אז כי על אף גילו הצעיר נתברך בחוש מיוחד לתפוס את משפטיהם הקדומים של הבריות. המפגש בנחלת היבוסים היה; לא דן ולא יהודה, לא בנימין ולא אפרים – שום שבט מהשבטים לא נפגע. ושמה של המערה – חור השדים – אפשר שיהיה בו משום פתיון נוסף לגבי אנשים, שיצא להם שם של גיבורים ללא חת, ואין הם מוכנים לוותר עליו; שהרי שמשון לא היה בטוח כל עיקר שהללו ייענו לקריאתו ללא פתיונות אחרים, אף שמכבוני ניסה לשכנעו, ששמו הולך לפניו מסוף ארץ כנען ועד סופה.

ואכן, הם באו; לא בשל הפתיון, כי אם בשל תהילתו של שמשון ועוד יותר בשל הפחד מן המזימה, שהלויים32 מסרו להם עליה בלחש ובעקיפי עקיפין. לא בא רק טברימון השילוני, נשיא אפרים, ששלח במקומו אדם לבוש למשעי, כבן שלושים, שכתפיו היו אמנם רחבות, אך מראהו אווילי למדי.

– שמי יריב – אמר, וסלסולי קולו הזכירו לשמשון במקצת את דרך הדיבור המעודנת של ידידיו לשעבר, הפלשתים – הנני בן המינקת אשר לנשיא ויליד ביתו. הנשיא מבקש כי אתה והנשיאים אשר עמך סלוח תסלחו לו, אך לעת כזאת רבה המלאכה אשר לו לעשות בדברים נכבדים, לא יוכל לדחותם.

שמשון נזדעף: “הנשיאים” הללו והנאום המליצי המלוטש, שבלי כל ספק הוכן מראש ונלמד בעל־פה, לא מצאו חן בעיניו. לא מצאה חן גם העובדה שהשילוני סירב לבוא. מירב מגבעה נתחייך לעגנית ופלט – דרך ריגון – את מימרתם של כל המקנאים באפרים:

– בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין.

יריב אפילו לא צידד מבטו לעברו משל לא שמע דבר.

שמשון שאל בקיצור:

– האם מילא טברימון ידיך לענות תחתיו כן או לא?

בלבו גמר, שאם לא ייפה אותו אדם את כוחו של זה, יאמר לו לטרזן: “לך לך”. יריב התבלבל: לשאלה זו לא ציפה מראש ותשובה עליה לא הכין. אולם עד מהרה תפס כי על השאלה העיקרית שלמענה נתכנסו תשובתו של “הנשיא” מוכנה מראש, והיא ידועה לו. לפיכך התחיל נד בראשו והפטיר בזריזות עם שברוב חפזונו שכח אפילו לסלסל בקולו:

– אמת ויציב: אכן מילא הנשיא את ידי.

הביאום לכאן אותם הלויים. כסוחרים נודדים ידעו למצוא כל מקום אפילו כזה, שאין בו למכור דבר וחצי דבר. יחד עם נחושתן, עם משרתו שחור העור של יורם מתקוע, עם נער דשן, חולמני־ערגוני, שנתלווה אל מירב מגבעה ושלושת נושאי כליו של יריב עמדו הלויים על המשמר סמוך לפתח המערה, ובעומקה של אותה מערה, לאורו של לפיד אחד, הרצה שמשון בפני מצביאיהם של יהודה ובנימין ובפני בנה של מינקת המצביא של אפרים את תכניתו על הברית נגד הפלשתים.

זה מכבר שקל בדעתו ותכנן את כל הפרטים. את הפשיטה יש לערוך בארבעה כיוונים בעת ובעונה אחת. המשימה הראשונה: לתפוס את מחסני הנשק – נשק נחושת וברזל – לשבות את הנפחים ולהוליכם אלינו. השניה לקומם את הילידים. הוא דיבר בנחת ובתבונה; כרגיל במקרים אלה, קנה קולו את לב שומעיו ועורר את כל הטוב הצפון בנפשותיהם. בני שיחו ידעו כי צעיר הוא בהרבה מכפי מראהו, והם באו בודאי מתוך כוונה להזכיר לו דבר זה וכן את דבר עוניו של דן – אך ככלות הכל באו מתוך יראת כבוד לכוח. אולם מששמעוהו מדבר ניטל מהם הרצון לקלקל את היחסים עמו אישית ואולי לא דווקא משום שמשכמו ומעלה גבוה היה מהם כדי שיעור של ראש אחד ועוד כמחצית של ראש ורחב מהם כדי שיעור של כתף נוספת בין כתף לכתף.

“איש טוב, מי יתן והיה לנו איש כזה” – חלף הרהור במוחו של יורם מתקוע, משסיים שמשון את דבריו ואיש מן הנוכחים עדיין לא הגיע לידי תשובה.

יורם זה הוא שפתח הראשון.

– האם נתת את לבך – שאל – על כלי הזין אשר להם ולנו? כל איש מלחמה אשר להם בצאתו לקרב שתי חרבות עמו מלבד הכידון והמגן אשר לו. אכן, אמור אמרת כי בעוד המלחמה בראשיתה ניקח לנו את בתי הנשק וגם כל חרש ומסגר אשר להם. אך הגדולים והחשובים באוצרות כלי זינם לא במושבות הגבול יימצאו – כי יודע פלשתי להישמר – כי אם בחמש ערי הבירה. ואיכה נגיע אל ערי הבירה? ומה הוא הדבר אשר יחשל החרש וינגד המסגר גם אם ניקחם בשבי, נביאם אלינו ונאלצם לעבוד בעבורינו? באדמותינו לא תספוק הנחושת לאלף והברזל – לעשר עשיריות.

– הבט על סביבך – סח שמשון – משכם ועד עין גדי כל הארץ בית נשק אחד הוא, וכלי הזין אשר בו ירחיק להכות מן החרב ואף מן הכידון. נשקנו האבן. שני חדשים בטרם תצאו לפשוט על פלשת שילחו עבדים וכנענים לחצוב אבנים ולנפצם לחצץ. לא כן פלשת, אין בה בלתי אם טיט וחול; מיטיבים הם לקלוע – במו עיני ראיתי זאת, – אבל במה לקלוע אין להם. זאת ועוד: המה מעטים ואנחנו רבים. שדה שלם באבנים נכסה עד אשר הראשון בהם יגיע ברוצו במטחווי כידון. ראשית חכמה כי רבים נהיה; על כן ברית לכרות נבקש.

– והסוסים אשר נעלי נחושת ברגליהם? והרכב אשר טבעות ברזל בגלגליו? – המשיך יורם עם שהוא נד בראשו.

חש בז, הגיבור מגבעה, קרץ בעינו היחידה ואף הוא נכנס בשיחה.

– יהודה אחינו לא אבה למגינת לבנו להיחלץ לעזרה עת קראה לו דבורה הנביאה, על כן לא ידע טעם קרב ומלחמה. גם לסיסרא היה רכב ברזל על גדות נחל קישון, אך דבורה וברק הכוהו וניגפוהו. מדוע? אכן אמת דיבר הדני: יען כי ברית היתה, על כל רכב אשר להם לנו מאה איש, חמישה דרס הרכב, הסוסים התבלעו ועצרו – ואתה קחם בידיך.

אבל יריב ענה לו:

– ראיתי רכב בדור, אחי הנשיא במו ידיו יודע לנהוג בו. קשה לעמוד בפני הרכב, אף בשדה המירוץ, כאשר תדמה כי טוש יטוש ויזנק הישר עליך (אף כי ידוע תדע כי עוד מעט יסוב מעליך לחוג על פני המעגל) גם אם פלצות תאחז בך ועז חפצך להיסוג ולבוא בקרב הקהל. גדול כוחו, ומוראו גדול ממנו. מי יפגשנו ויעמוד ומי יראנו ולא ינוס?

חש בז מלמל מה – קטע מתוך שיר זמר משלו, ואף תוך כדי מלמול שמר על לחנו:

– “ברח, דודי, ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי אפרים” גם מהערה זו התעלם יריב ולא הניד עפעף הן בשל בוז תורשתי לבנימין והן מתוך שיקולים שבתבונה וישוב דעת.

– ומי יודע" – פתח יורם שוב בפנותו אל שמשון – מי מנה רכבם ומי ספר צבאותינו? אולי רכבם לא ימעט כאשר נחשוב וצבאותינו לא ירבו כאשר נדמה.

שוב קרץ חש בז בעינו והפטיר, אמנם, בקול רם, אך כמי שמשיח עם עצמו.

– גור אריה יהודה. כרע רבץ, מי יקימנו? בן כלב נפנה לעברו ושאלו בלא קורטוב של רוגז בקולו, משל פשוט רצה הוא לברר מה היא דעתו של כל אחד מן הנוכחים:

עינו של מירב מגבעה נתלקחה לפתע באפלולית המערה – חמת לעג בערה בה.

– אך נער הוא בנימין; אחרון בשבטים הנהו. קטון מלהכריע בדברים לפני גדולים ממנו. יהודה הוא הזקן בקרבנו, עמוק הוא עד אין חקר, עין לא תחדור אל נבכי לבו. כרמים ועדרים לו. חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב. מה הוא הדבר אשר עמו באת היום בן־כלב בן־בכרי בן־חשקי בן־נשקי בן־יהודה? מה בנאדך: היין הוא או חלב? זקן השבטים אתה, לך יאתה ראשית דבר. פתח איפוא פיך ויאירו דבריך.

יורם אמר בנחת:

– עת שתות יין ועת שתות חלב – לכל זמן. רבה הגבורה בדבריך, שמשון, ורבה גם רבה החכמה אשר בהם, אף כי צעיר לימים אתה. אך לא מלאו עוד הימים. הנה מירב בדברו את סיסרא הזכיר. הידמה כלב לארי? מי היה יבין מלך חצור ומי עמו ושרי הצבא אשר לו? אספסוף מבני הכנענים, כילידים אשר עמנו כיום, המעלים מס לצידון – וגם צידון לא טוב מהם כ אם אך מעט – לא כן הפלשתים. דמם לא נמהל בזר, ובנים המה לאבותיהם. ילעג לו אחינו מגבעה כאוות נפשו ויבדה מלבו שמות לאבותינו ולאבות אבותינו, אך כי יזכור איש את אבי זקנו אות הוא כי תורת ארבעה דורות בו וכוחם בקרבו צפון. עזה אינה חצור, עוד לא נולד ברק אשר יגאל את עמק השרון אף כי אתה גבורתך רבה מגבורת ברק.

– היום את שם ברק נשוא תנשא – סח שתום העין – אך כאשר קרא לכם לבוא עמו על הר תבור, לא באתם. כאשר אדברה באלה כיום הזה, לא אזכור מה עשה דן בימים ההם; האם בא אל הקול הקורא או מיאן לבוא? אשאל זקנינו ויגידו לי.

גם עתה בוא לא נבוא – השיב בן כלב תקיפות – היגוז איש צאנו בטרם צימח צמרו? היחלוב עזו בטרם מלאו עטיניה? היבצור גפנו בטרם בשלו ביכוריה? דברי אמת שם טברימון השלוני בפי אחיו: הרבו אנשים אשר בנסוע הרכב לא ינוסו מפניו ובדהור הסוס יפלו אל מתחת לפרסותיו? עתה נער יספרם, אך בבוא היום רבים יהיו. תבכיר הגפן ובהגיע מועדה יבשילו אשכולותיה ענבים. או אז גם תור היין יגיע.

– ועד בוא היום ההוא – שאל שמשון עם שהוא נושם בכבדות – יאות יהודה להעלות מס והשומרים אשר לו יחכו לפקודה אשר תבוא מגת?

– לא יאתה לדן בלשון בנימין לדבר – סח יורם בנימה של תוכחה – לא מס כי אם מנחה, לא פקודה היתה זאת, כי אם בקשה כי נסגיר עבד נמלט – כבקש שכן משכנו, כאשר יתעה השה לבוא אל עדר לא לו. אכן, שלוח נשלח מנחה לעזה ואת גנבי גת לגת נשיבה, וגם אתם עשו כמונו אם תדרשו, ואשר שילשים וריבעים יגמרו אומר לעשות, הלא זה עניין לענות בו להם ולא לנו.


מירב פרץ בצחוק וטפח על כרסו שלו.

– הנה יהודה! – קרא בפנותו אל שמשון – אתה לא תכירם, אבל אני מיטיב להכירם. אך איוולת היא לשאול את פיהם. רע מזה: גם אם הלוך ילך עמך, אתה אל תלך עמהם. חשבונות רבים יעשו, ישובו אחור ותיוותר אתה לבדך בדרך. די לי כי יהודה יאמר “אלך” למען אשיבה לאמור: “לא אלך אני עמכם”.

שמשון שאל אותו:

– יהודה לא ילך. התלך בלעדיו?

שוב קרץ בעינו שתום העין.

– אפרים גדול מאתנו. מי אנו? גורי זאבים והמה נשיאים. את אחי הנשיא שאל נא בראשונה.

שגרירו של טברימון הטיב את לבושו עם שפניו מביעות ליאות, שהוא מנסה כביכול להסתירה מתוך נימוס:

– אף כי ידאב לבי על הלהט אשר בו יתנהל שיחכם ושיגכם, בן אני לרעכם ולא נעלמו ממני סיבותיו. הדבר אשר תדברו בו קרוב הוא לכם. לא כן הוא עמנו. בינינו ובין פלשת תשתרע כברת אדמה אשר הפלשתים לא כבשוה ואנחנו לא נחלנוה, ואין איש בה בלתי הכנענים יושבי הארץ. הם לא התגרו בנו ואנחנו לא התנכלנו להם. מס לא נשלם, גם מנחות לא נשלח – אף כי אודה ולא אבוש כי ההבדל אשר בין שני אלה נעלה מבינתי. לא יאיים עלינו כפור, על כן לא נירא מפניו.

– ובית שאן? – שאל שמשון – האם לא פשטו הפלשתים על בית שאן ממזרח לארצכם ועתה שומרים הם עליכם מים ומקדם.

יריב משך בכתפיו

– בית שאן אינו באפרים. עניין הוא לענות בו למנשה או ליששכר – לא אזכור של מי הארץ הזאת.

שמשון נתחייך.

– דליקה מימינך, בערה משמאלך – אמר – וביתך בתווך. אך לכבות את האש – לא עליך המלאכה. הטחו עיני אפרים מראות? הן יוסף אביכם הוא אשר לימדנו לאמור: בשנת ברכה היכון לבצורת.

מסורת אגדה זו שמע מפיו של אליון הרכבי.

– טוב כי מפיך יצא הדבר, לאמור: בערה – סח יריב – הן הוא אשר ציווני הנשיא לשאת דברים עליו ולמעני שלחני אליכם, אך אני לא מלאני לבי להתחיל ראשון. וכה אמר הנשיא: היתה בערה ובתמנתה היתה הבערה. זאת הפעם כבתה מאליה: גם כבה תכבה עד תום אם לא יקפוץ דן ידו מן המנחה לפלשת. והיה כי יישנה הדבר, מי יערוב לנו כי סופו לא יהיה רע ומר. עינינו לא טחו מראות, כבוד־נשיא־צרעה אשר בדן, ידוע ידענו כי אש הבוערת בבית שכנינו גם לנו למוקש תהיה. על כן נבקשה לאמור: תכבה האש ולא תרבה! נשיא ואני – אין תוכחה בפינו. אך האמת ניתנה להיאמר ולא נכחדה מכם.

– כפתור ופרח – נכנס חש בז לתוך דבריו – רק לבי דאב על כי יוסף הוצא מן הבור. דאב מאד.

– בית שאן – פתח שמשון שנית בעקשנות – שכחת על בית שאן. הן שם לא אני הוא מבעיר הבערה. האש הזאת מעפר הארץ היא.

– בית שאן ועוד פעם בית שאן – השיב יריב בקוצר רוח ואפילו נתיבב קמעה – אני בא אליך באמרי תבונה ואתה מילה אחת שיננת לך ולא תרפה ממנה.

– לא מילה היא זאת כי אם מבצר. יד כי תבנה מבצר אות הוא כי הלב מזימות יחרוש. אם האחד בעקרון והשני בבית שאן אין זאת כי יש את נפשם לכבוש את כל חבל הארץ אשר בין עקרון לבית שאן. ואין זה דן לבדו – גם אפרים ומנשה הוא.

הדברים היו למורת רוחו של יריב; הרטין דבר־מה, להפתעתם של כל הנוכחים גירד קמעה בפדחתו, כפי הנראה מתוך היסח דעת מוחלט, ובסופו של דבר הכריז קדורנית: – כה אמר הנשיא: לא נלך – והפך פניו.

– מה נאוו שתי שפתיך, אפרים! – קרא חש בז – השמעתם את הציר הזה בדברו? יש אשר יערוף לקחו ברוב הוד ותפארת כאמרי פי שוע משועי צידון ומרואי פני מלכה, ויש אשר יילל כרוכלת כנענית בשוק. שתי שפות ליוסף, שתים וגם יותר. כאשר שלחה דבורה האפרתית רצים אל בנימין למען יחלץ לעזרה לה, גם זקנינו אנו שאלו לאמור: מה לבנימין ולחצור? אז דיברו בני אפרים כמוך, שמשון, כדברים אשר דיברת עתה זה, דבר לא נעדר. ובבוא העת לחלק שלל, כאשר המה אכלו ולנו לא הותירו, היתה שפתם אחרת ודבריהם אחרים. והנה היום – שפה שלישית תשמענה אזנינו.

שמשון נפנה אליו:

– אולי בנימין רק אחת שפתו, מה יאמר בנימין?

מירב מהגבעה פער את פיו, זקף גביניו, לטש עינים ופישק זרועותיו דרך תמיהה:

– על מה?

– התעלו?

– עם דן על הפלשתים?

– חדשה נבראה בארץ! למה?

פניו של שמשון נתמלאו דם לפתע; הוא פלט לאט, ובתקיפות:

– אורחי אתה, אך רע ומר יהיה אם מהתל אתה בי. ענה כאחד האדם.

שתום העין נתן בו מבט בוחן כמי ששוקל בדעתו ומעריך דבר; נסתבר לו שמכאן ואילך מסוכן להתקלס בו, – לא יריב הוא זה ולא יורם, – אך לעקוץ מותר. והוא השיב:

– נלאינו מלהבין את משפטכם בדן וגם זכרונכם נקוב הוא. על הפלשתים! עם דן? למה? לא מעקרון אשר בפלשת באו לפני שנה שודדים אל חרש הכפר אשר לנו, היכו בעם גזלו צאן – והמה בני שעלבים אשר אמרו על עצמם כי אנשי צרעה הם. עקרון לא נגעה בנו לרעה. ואם תגע – נוכל לה, בלעדי בעל ברית. בנימין זאב יטרוף – כה קראתם לנו. לו יהי כדבריכם. הזאב במו שיניו על בשרו יגן; לא נלך להשתחוות לא לתיישים, לא לחמורים ואף לא לאילים למען בקש עזרה מהם בצר לנו.

חשק עז תקף את שמשון לתפוס את כל אלה בזקניהם – אגודה אחת ביד ימינו – ולהטיח ראשיהם בצוק; אבל הם באו על פי הזמנתו, בלי אומר ודברים קם ממקומו, קד קידה ויצא.

בפתח המערה היה הנער השמן, משרתו של חש בז, מסרק שערו במסרק ומפהק. משראה את שמשון סח בנעימה חולמנית־ערגונית מושך־מותח את הברותיו:

– תודה למולך, גמרו. אַיכה, מירב? גדול שממוני מנשוא.


* * * * *

כך נותר דן מכל השבטים לבדו פנים אל פנים עם השכן רב העצמה.

– טוב הדבר – אמר שמשון בלבו מששכך זעמו – וטוב ממנו עוד דבר אחד: שמשון לבדו מכל שבט דן.

עוד אמש תיכן לאסוף חיל, להפוך את כל חבל הארץ למחנה צבא. אבל עכשיו לא היה טעם לדבר. כולם יחד – הרי זה כוח; חלק – אינו אלא מכשול. ומכל אייל יעצם היחיד. המלאך שבא אל אמו ידע דבר זה. נזיר פירושו אדם הפורש מן הציבור: לידתו לא כשל שאר בני אדם, חייו אינם כחייהם, משפט יעשה שלא על פי המנהג, ישמח נפשו כדרך זרים, יילחם ביחידות וימות על פי דרכו.

רוב השועלים מששמעו על בואו, חזרו אליו לצרעה; אך לא כולם.

– ומכבוני איהו? ואיה נמשי, צלף, עזור?

מכבוני נשא אשה; צלף קיבל נחלה בירושה; עזור התמרמר על שהסגירו את גוש ואת יהיר ואמר: “לא עמי הוא”. נמשי סתם חזר בו.

– וגם אתם שובו איש לביתו – אמר שמשון – על אשר היה רב תודות לכם, ולאשר יהיה נפרדות דרכינו.

נתפזרו והלכו איש לעברו; רק נחושתן לא מש ממקומו.

– האם לא שמעת את פקודתי? – שאל שמשון.

נחושתן השיב בשאלה, בשלווה גמורה;

– העבדך אני?

– לא.

– אם כך מה לי ולפקודותיך? אני נשאר.



 

21. הבית והנכר    🔗


עשר שנים ויותר היה שמשון שופטו ודחלילו של דן, אימתה ואהובה של פלשת.

בארץ דן חלו באותה תקופה שינוים כבירים. רבים מבני השבט הלכו צפונה והיתה הרווחה; בכל שנה היו יוצאות לדרך קבוצות חדשות. שם, בצפון העלו באש את העיר דן ואחר כך התחרטו על מעשה זה: שומה היה עליהם לבנותה מחדש. אך כלפי הילידים לא נהגו בתבונה בימים הראשונים: הם השמידו לא רק את האמורים, שמהם באמת לא היתה עשויה לצמוח תועלת כלשהי, כי אם גם את החווים, שמקל חובלים של אדון בעל יכולת היה עשוי להפכם לעבדים חרוצים, לאחר מכן היה הכרח לערוך פשיטה על אדמותיהם של השבטים השכנים – אשר ונפתלי – ולהוליך בשבי אוכלוסיה שלמה של כמה מכפרי הילידים – מאיש ועד אשה ומטף עד בהמה, משל היו עדר גנוב. בשל כך פרצה מלחמה עם אשר, אלא שלא היתה זו מלחמה גדולה. אף־על־פי־כן כל עוד לא באו הדברים על הסדרם היו החיים בישובים החדשים קשים; כפי שצפה שמשון מראש, חזרו רבים ומשהיו נתקלים בדרכם באלה שהתנהלו לקראתם עמוסי משא של מטלטלים, היו מזכים אותם בתור “אווילים”.

– אני הוא שאבחר; מי ילך ומי ישאר – הכריז יום אחד.

זכות לכך לא היתה לו; אך בני דן התחילו כבר מתרגלים אל המופלא והתמהוני שבהחלטותיו ואל העובדה שלמרות הכל היתה צומחת תועלת כל שהיא מהם. ואלה, שנתכוונו להעתיק מושבם לצפון, התחילו באים אליו לקבל את אישורו. לאחר שזקני צרעה צפו פעמים מספר בעניין ונתנו עתם על אלה שבחר בהם, נענעו כדרכם בראשיהם. כל אימת שהיה בא אדם נבון, שלכל הדעות יהא צופה בשום שכל הליכות ביתו, היה שמשון מצווה עליו להשאר; ואלו אספסוף חסר לב, מאלה שזה שלוש פעמים התחילו בעסקים וזנחום בלא שסיימום, הניח להם ללכת בחפץ לב.

– לנו פה ייטב משפטך – סחו הזקנים – אך האם משפט צדק הוא לאלה אשר לצפון נדדו?

– משפט צדק – השיב שמשון – כל בחור וטוב בררן הוא. ארץ חדשה כמוה כחול: חיטה לא תזרע עליה, קוץ ודרדר – יכול תוכל.

סמוך לאותו זמן הביאו אליו קהל רב למשפט. היו בו גנבים ורוצח אחד. על פי רוב היה שמשון מבצע את גזר דינו בו במקום. הפעם ציווה לאסור את כל הנידונים ולהשליכם אל הבור. משנסתיימו כל המשפטים הוציאום ושוב העמידום בפניו.

– בחרו: מכות שבט – ולך סקילה – או הלוך תלכו צפונה; ואם תשובו – מות תמותו.

הם העדיפו, כמובן, את הצפון. ושוב התמרמרו הזקנים. בסופו של דבר נתברר כי צדק שמשון: בשל חיי החומרה שבארץ החדשה ובשל הדרך הקצרה שבה היה עבריין בא על ענשו, נגמלו הללו עד מהרה מתעלוליהם ואף זריזותם ומרצם נתקיימו בהם והיו לברכה לאלה שנשארו בחיים והאריכו ימים.

מקרב ההגונים והישרים היה מניח ברצון לילך לרווקים או לנשואים מכבר, אך על זוגות צעירים אסר למוש ממקומותיהם.

שלחנו נא, אדוני השופט – סרהב בו אחד מהם עם שהורה על אשתו, שחשפה שיניים דרך תיגר – הבט על שדיה וראה ירכיה – כזאת לא תכרע תחת משא. זקנות בלות, אשר רזון שולח בעצמותיהן,33 שלח שילחת, הלה לא תתן ללכת?

– לא אתן – סח שמשון – היא תאכל בשרך ועצמותיך תגרם. במקום אשר רוכל לא יביא אליו מרכולתו, אין חיים לאיש אשר זה עתה נשא אשה בדמי ימיה.

רק לאחד מאנשי צרעה התיר שמשון ללכת צפונה יחד עם אשתו הצעירה. שמה של האשה היה קרני.


* * * * *

אלה שישבו סמוך לגבול בנימין חייהם נעשו עתה קלים יותר. בחרש, שהיתה מוקד קיניהם של גונבי הצאן, לא נותרו בני אדם: לא גנבים ולא ישרי דרך. ונתארע הדבר באופן פשוט בתכלית הפשטות. פעם אחת, זמן־מה לאחר המועצה במערת השדים, בא שמשון אל חרש לבדו, ישב על יד השער ולא אמר לאיש דבר – אולם לא יצאה דקה אחת וכל הזקנים נתייצבו לפניו. נתקהל עם רב, והיו מתלחשים זה עם זה במעומעם.

שמשון נתן מבט בוחן בזקנים ואמר:

– הנה החוק אשר יהיה לכם מן היום הזה והלאה: כבשה אחת כי תאבד על הגבול – את הכפר אשרוף ואתכם, הזקנים, על עצים אוקיע.

גם כאן לא העלה איש בדעתו לשאול מנין לו לשמשון הזכות לעשות כן או לפקפק אם אמנם יש לאל ידו להגשים את איומו. כאנשי מעשה, שאין דעתם פנויה לשיחות סרק, פתחו במקח ובממכר.

– האם אנחנו על הגבול לבדנו ובלעדנו אין איש – שאלו – ואם מכפר אחר יבוא הגנב אנו מה חטאנו?

– עת לעשות לי ולא אוכל לסוב על פני כפריכם – השיב שמשון – כבש כי יאבד, ואבדה גם חרש.

פישקו הללו זרועותיהם ופרשו אין אונים כפיהם.

– הלאורך כל הגבול נשמור אנו?

– ומי ישמור זולת אתם? לכם השילם, מידכם אבקשנו – על כן גם שמור תשמורו.

– אדוני – פתח אחד מהם – איש חכם אתה ולא נוכל להערים עליך. אמת נכון הדבר: בני חרש על צאן לא להם יחיו; זה מנהגנו מימות עולם, בלעדי זאת הננו כעובד אדמה בלי מחרשה. הגע בעצמך: על מה תהיה מחייתנו אחרי הצו אשר ציווית?

– האם לא אמרתי כי אעזור לכם?

– תעזור?

– את הכפר באש אעלה, אתכם על עצים אתלה ודאגת המחייה תהיה כלא היתה.

לאחר שסח דברים אלה, קם שמשון ממקומו והלך מהם, וכל העם פתח בהתייעצות מתוך מבוכה גדולה.

סמוך לחצות היום עברו על פני כפרם בחורים עשירים מבית חורון. היה זה דבר רגיל: אף שהללו היו חוטפים את נערות הכפר ומשתוללים גם בדרך אחרת, היו מקבלים אותם בשעלבים בסבר פנים יפות, מגישים כיבוד ומניחים להם לקחת חלק במחולות. הבחורים לבושים היו בגדי חג וחמוריהם אף הם קושטו חגיגית

השיחו להם אנשי חרש על פקודתו של שמשון. הללו הלעיגו עליהם והמשיכו בדרכם שעלבימה, והעצרת שליד השער נתפזרה בלא שהחליטה דבר.

אולם, בעלות השחר שוב נראו בחורי בית חורון על פני הדרך הצדדית המוליכה אל הכפר. עכשיו הלכו ברגל ערומים כביום הוולדם; כולם עד אחד זקניהם מגולחים היו, ודבר זה ראוהו כחרפה הגדולה ביותר שאפשר להעטות על בן־אדם.

לא יצאו ימים רבים וחרש התחילה מתרוקנת עד שנתרוקנה כליל. חלק מיושביה הלך לעומקה של נחלת בנימין, חלק לירדן והשאר ליהודה ולאפרים; ולא נשאר זכר לכפר חרש אשר בצד הדרך בין שעלבים לבית חורון – לא דבר כתוב בספר ולא שריד חורבה על פני האדמה.


* * * * *

גם את היבוסים גמל שמשון אחת ולתמיד מביקורי אורחים בלתי קרואים באיילון. להכותם לא רצה: הם אהבו אותו, התחקו אחרי עקבותיהם של ברדלסים ודובים בעבורו וכפי הנראה חשבוהו לאחד האלים. לפיכך המציא אמצעי הרתעה מיוחד במינו כנגדם. יום אחד באו בהמוניהם אל שערי איילון וחנו שם ללינת לילה מתוך ציפיה לבז בבוקר, לכשיפתח השוק. אולם עם עלות השחר הקיפו אותם, בחרו אחד מכל עשרה, גררוהו למרחץ ועל אף זעקות האימה שלו רחצוהו בנתר ובמים חמים. פורענות שכזאת מעולם לא התרגשה על עמה של יבוס. בארצם היו המעיינות כה מועטים שכל המבזבז מים על דברים של מה בכך ראוהו כפושע שדינו מיתה; רק כוהניהם שבמקדש האל ציון־עזאזל נצטוו על מותרות אלה שלוש פעמים בשנה. אימה נפלה על המחנה ואנשים נמלטו על נפש; קרבנותיה של פעולת העונשין שירכו דרכם אל ההרים חפויי ראש ועטויי קלון; מן היום ההוא היו שבעה שבועות טמאים בעיני בני עמם, ישנו על קרקע ללא מצע, ואיש לא רצה במגע עמם; רק נשיהם, תוך שהיו מצדדות חטמיהן, שפו את בשרם בצפיעי עזים, כדי לבער את ריח האדם המעורר סלידה, שלפיה ידעו היבוסים להבחין בחושך בקרבתו של זר.


* * * * *

את משפטיו לא היה שמשון עורך אלא בצרעה עירו בלבד. קהל רב היה בא אליו למשפט, אך כי פסקי הדין שלו לא היו כלבבם של הבריות. לעוול לא נתן מהלכים וברשעים עשה שפטים, אך כמעט תמיד היה בהחלטותיו משהו מפתיע, מקניט. בקרב אלה שהיו מן הנבונים יותר נשתרשה ההרגשה כי אין הוא אלא מתקלס הן בצדדים הנוגעים בדבר והן בכל קהל הצופים שמסביב; מתקלס ללא חיוך, שומר על ארשת החומרה הקשוחה שעל פניו ומטיח את דבריו בציקנות ובחריפות. ואף על פי כן באים היו להשפט בפניו.

החיים בדן לא היו רעים כל עיקר בימיו של שמשון השופט. הבריות נתנו בו אימון, לא היו מתחילים בשם עסק בלי שדרשו תחילה בעצתו, את אמרותיו משננים היו בפיהם; נחרדים היו כל אימת שלא היה חוזר מפלשת במשך תקופה ארוכה; וכלכל לא יכלו אותו.


* * * * *

לעומת זאת פלשת העריצה את שמשון; בראש וראשונה הילידים. הללו היו כולם משנסים מתניהם לעשות שליחותו, נותנים גוום לשבט ולעינויים, מחביאים אותו, מרגלים למענו, ובשמחה היו מוסרים לו בלילות לא רק את בנותיהם, כי אם גם את נשיהם. ואכן, זו היתה הסיבה העיקרית לכך ששמשון היה בבחינת דמות בלתי נתפסת, יודעת כל ונוכחת בכל.

אך מוזר מכל (אם אמנם מוזר הדבר) היה יחסם של הפלשתים עצמם. על פי החוק שלהם שודד היה, אכזר וחורש מזימות; על ראשו הוכרז פרס (את שיעורו, אגב, לא זכר איש), כל הנותן לו מקלט דינו היה מלקות ומיתה; בקרב המשמרות אשר בגבול ובמבואות הערים היה כל שר־מאה עול ימים נושא נפשו לגרור את שמשון בחבל אל עזה או עקרון, ואף־על־פי־כן זה מכבר, ואולי מעולם, לא היה אדם, שהיה עד כדי כך חביב על כל הפלשתים כולם.

יום אחד הגיע לעזה אורח חשוב ממצרים וידידיו סיירו עמו בעיר והראו לו את חמודותיה: את הנמל, המכונה “מים”, את הרחבה המרוצפת שלפני בית המקדש, שמנתה – כך אומרים – עשרת אלפים מרצפות אבן ריבועיות; בפנים המקדש הראו לו את פסלו של דגון ולחשו באזנו של האורח (הלה היה אדם חפשי בדעותיו) את החידוד האהוב על בני עזה לאמור: “בן כלאיים של חמור ודג קוליס”; אף הראו לו את גאוותם האחרונה – שער הברזל הנודע לתהילה בכל ארץ כנען; אולם תוך כדי כך היו הכל מתחרים זה בזה ומשסעים זה את זה עם שהיו מונים בפניו מתוך התמרמרות והתפעלות כאחד – את מעלליו של תיש. בסופו של דבר כתב המצרי מכתב לבני ביתו בזו הלשון:

"המבנים כאן קטנים ודלים, אם כי לגבי ארץ פרימיטיבית זו יש בהם ללא ספק משום הישג. האליל המפורסם שבבית המקדש המקומי חצוב מאבן שלמה, מידותיו כשיעור של פר, ואולי אף למעלה מזה, והוא ניצב על כן מצופה זהב, מתחת למחסה הנשען על ארבעה עמודים, כל עמוד עשוי אבן מסוג אחר. כל הדבר עלוב הוא למדי. לדעתם של הכוהנים מגלם האליל דמות של כריש בעל קרניים, שגופו גוף של פר, שכן דגון, לפי המסורת, נולד מנישואין מוזרים ביותר. אביו היה עגל הזהב שלנו אנו, שאי פעם סגדו לו גם בכריתה, כיוון שהשטות על נקלה צולחת ימים, ואלו אמו מפלצת ים, אלוהותם של הדייגים אשר באיים הזעירים. ואולם הנוער המשכיל שבעזה מלגלג היה על כל אלה. פסל ישן נושן, הוא הובא עוד מכפתור, נשתפשף כולו ודומה לכל דבר שבעולם.

בדרך כלל, שועיה של ארץ זו מכירים בעצמם עד מה נידלדלו שכיות פארם והדרם, ותוך שהם מראים למי שבא אליהם מארצות חוץ את ארמונותיהם, את מבצריהם ואת מקדשיהם, הרי הם מתבדחים דרך היתול עליהם, על עצמם ובכלל על כל אשר בשמים ובארץ, ואין הם נופלים בכך ממנו, כלומר ממני ומכם במוף.

הדבר היחיד שעליו באמת גאוותם הרי זה שודד אחד משבטי פראים, היושב ממזרח לפלשת".


* * * * *

יום אחד מונה באשדוד מפקד חדש על השומרים אשר בעיר. איש צעיר היה עד מאד, חלם על הצטיינות, ועד כה שירת רק באיזורים כפריים; מפקח היה על כך שהילידים יעבדו ולא יתמרדו. בלב שלם ניגש למילוי תפקידו החדש. העיר מלאה היתה מאורות הוללים וגנבים, שבהם היו בכל לילה משקים לשכרה את יורדי הים ומציגים אותם ככלי ריק ובסופו של דבר היה העניין מסתיים בתגרת סכינים. הקצין הצעיר החל בכבודו ובעצמו מסייר בערבים בראש פלוגתו במזללות.

בלילה השלישי נעצר ליד גדרו של אחד ממלונות האורחים הגדולים שבעיר; עוד מרחוק התמיהו הרעש שבקע ממנו. חבורה גדולה ערכה שם משתה תחת כיפת השמים; את הפרצופים לא ראה אך על פי המבטא הכיר שאין זה אספסוף, אלא נוער מחוגי העשירים. אחד מהם הציג כדרך של מומוס את מנהגי העבודה במקדש. תוך שהיה מצותת התחיל שר המאה עצמו צוחק; המספר מסר תוך דמיון מפליא את התפילה בלשון כפתור הקדומה, שהיה נושא הכוהן הגדול, ואף מאנפף היה כמותו; הוא עצמו, כמובן, לא ידע לשון זו כשם שלא ידעוה כל השאר, אלא שתפס את אשגרת השיח הרהוט שהיה גדוש שריקות וסנסונים ומעורר צחוק עד אבדן חושים. ביחוד מגוחך היה, שלאחר כל שתיים או שלוש מלים, היה פורץ אל תוך התפילה קול פעייתו הנוגה של האיל שנועד לקרבן, ולרגעים מדמה כי האיל הוא שנושא את התפילה ואלו הכוהן אינו אלא מחרה מחזיק אחריו. החבורה געתה והתפתלה מצחוק, וכמה מן המסובים פלטו אותן צפירות באס עמוקות, שרק רמי המעלה נתברכו ביכולת השמעתן.

כבר עמד הקצין להמשיך בדרכו, אלא שכינוי מוכר עצר בעדו לפתע. מישהו מחבר הצוהלים קרא בקול:

– תיש, מתי תמלא הבטחתך לאמור: “כובע למחלפה”?

שר המאה קירב גביניו זה לזה, נכנס בלאט אל החצר וראה את שמשון. הלה ישב בקצהו המרוחק של השולחן וליד הקצה הקרוב אל הפשפש מסב היה השופט העליון של אשדוד וידיו תומכות את מתניו. הקצין הצעיר נבוך, לאחר שנקט אמצעי זהירות מרובים עלה בידו לפנות אל השוע, לקרוא אותו ממיסב השולחן לקרן זווית שלא היתה מוארת, ושם, עם שנתמתח בעמידת דום, הודיע באדיבות אך בתקיפות:

– אדוני השופט, חזקה עלי הפקודה לתפוס את השודד הזה חי או מת.

השופט טפח על שכמו:

– זה מקרוב לאשדוד באת – סח לו.

לאחר מכן נטל את הבחור הצעיר בזרועו, הושיבו אצלו סמוך אליו וציווה להגיש עוד יין; וכך ישב שם שר המאה עד לשעה ארוכה אחר חצות, צוחק עד לשיהוק לחידודיו של שמשון. ואכן קיים שמשון את ההבטחה, שאחד מן המסובים הזכירתו לו, וניצח בהיאבקות שבעה יריבים בעת ובעונה אחת; הוא אשר נקרא בפיהם: כובע פלשתי אחד על כל מחלפה ממחלפותיו. בסיום ההילולה שוב טפח השופט על כתפו של שר המאה ואמר לו בקול עד שדבריו נשמעו כמעט בבירור:

– כי ידעת את הפקודה – מה טוב; אך טוב תדע גם את המנהג.


* * * * *

בסופו של דבר נתגבש חוק בלתי כתוב, ששני הצדדים היו מקפידים על קיומו: כל אימת ששמשון היה בא אל הילידים אות לפורענות הוא: שימרו על הבתים, על השיירות, על מבואות הערים; משמר כפול, חיפושים, מצודים – לו מצאוהו עכשיו ולו גברו עליו היה זה קיצו; אלא שמשימה קשה היתה זו – ללכוד אדם בין אלפי כפרים של ילידים, שבהם כל פלח יעדיף למות מאשר להסגיר את שמשון. אולם אם בגלוי היה מופיע אל הפלשתים במישרין – אורח היה, ואף רצוי. טובי הארץ היו מסובים במשתים בצוותא עמו: שופטים, שרים, אנשי החצר אשר לסרנים; גם הסרנים עצמם היו לוקחים חלק במשתים אלה, אלמלא המנהג שאסר עליהם במסבאות ובמזללות. אף בתיהם של העשירים ביותר פתוחים היו לפניו, אלא שהוא הוקיר רגליו מהם: נשים היו בהם.

רבות היו בנות פלשת ששמו עיניהן בשמשון, מהן זונות מהן נשואות ובתולות, אך הוא לא נתן דעתו עליהן. יום אחד, בהיותו באשקלון, שלחה אליו אשתו של גזבר העיר את הנאמנה שבין שפחותיה הצעירות.

– גברתי מחכה לך בחדרה – לחשה לו הנערה – אלווה אותך אליה.

שמשון השיב:

– אין לי חפץ בגבירתך, טובה את ממנה. הישארי עמדי.

היא נשארה אף שידעה כי בבוקר, בשובה אל הארמון, תשלם מחיר יקר על כך.

שמשון אף הוא אהב את פלשת. עכשיו הכירה לארכה, לרחבה ולעומקה ובלבו היה דן עליה מתוך ישוב דעת. היתה זו מדינה של עלוקות יפות. העבודה אף לא נחשבה כחרפה בעיניהם; פשוט היתה מחוץ לטווח ראייתם. רבים היו בה העניים; ביחוד רוששו אותם משחקי ההימור: המרוששים נתפרנסו ממתת חסד של השועים או שוב ממשחק הקוביה, או שהולכים היו למצרים או נופלים על חרבם. היה זה מן הנמנע שיעלה על דעתם הרעיון לעמול ביגיע כפיהם ממש כלהלך על כפות ידיים ולא על כפות רגליים.

כל הנושא שם של עבודה – פרט למלאכת יד של נשים – כל מה שהיד נוגעת בו ומתוך כך נוצרים חפצים, עשה אצלם היליד. קשה היה לומר היכן גרוע היה מנת חלקם של שברי עממיה של כנען – בין שבטי ישראל או בארץ חמש הערים. כאן לא נתנוונו ולא נטמעו; אדרבה, רבים היו, לפחות פי חמישה ממספרם של הפלשתים. אך כל שעה משעות חייהם שייכת היתה לאדוניהם; והפלשתים, שבינם לבין עצמם קלי דעת היו ורחוקים מכל חישוב מעשי, ידעו להשגיח על הילידים כך שאף דקה אחת מתוך שעה זו לא תצא לבטלה. מעבידים למופת היו ואהבו סדר.

על הסדר שלהם היה שמשון תמה יותר מאשר על כל דבר אחר. את משטרם נבצר ממנו להבין: היררכיה מדויקת, תיחום מוגדר בין תפקידים, כללים קבועים ונוקשים לכל צדדי השלטון – כל אלה נשגבים היו מבינתו, נראו בעיניו כתסבוכת. אף על פי כן ראה בבירור שהתוצאה היא לא תסבוכת, כי אם ארגון הרמוני וממושטר. היו אי אלה מסלולים קבועים מאז ומתמיד, שבהם זרמו העניינים ערוכים וסדורים ממבואות העיר ועד לסרנה; מצויים היו מנהגים, שרירים וקיימים מדורה דורות, לתיאום הפעולות בין חמשת הסרנים – הם לא היו זקוקים לזמן זה את זה בחשאי למועצה במערת השדים! קצובים ומותחמים התנהלו החיים בחוגים המתהווים במים מאבן שפגעה בהם.

פעם אחת ראה בעזה מחזה, שעליו השיחה לו פעם סמדר.

על הכיכר שלפני בית במקדש נאספו נערים ונערות למחולות חג. מספרם הגיע לאלפים – אחד לכל מרצפת. כולם תלבושתם לבנה ואחידה; הנערים בכתנות קצרות, חגורות איזור, הנערות בשמלות בעלות קפלים עד לקרקע, חובקות מותן וארוכות שרוול, כמקובל, אלא שמחשופן עד למלוא רחבו ועומקו של החזה. סדרום והציבום לפי קומתם בשני מחנות: העלמים מימין והעלמות משמאל. על המחולות ניצח כוהן נטול זקן; הוא עמד על המדרגה העליונה של גרם המעלות ובידו שרביט שנהב.

משפתחו בנגינה קפאו הכל על עמדם – גם המחוללים שעל גבי המרצפות וגם הקהל הרב והעצום שמסביב על דוכני העץ, על גגות הבתים, על שוליה הלא־מרוצפים של הכיכר; מ“מים”, נמלה הרחוק של עזה, בקע שאון גלי הים המתנפצים אל החוף. על המחוללים לא זע אף קפל אחד מן הקפלים שעטפו את בשרם; אפילו הנערות המעורטלות לא ניתן היה להבחין בנשימתן. הכוהן נטול הזקן פניו חוורו; עיניו ננעצו בהם ועיניהם בו; מרגע לרגע גבר חוורונו – דומה היה שכל אותו מתח שעל סף התפרצות הכבוש בקרב האלפים הללו מתעבה בחזהו ועוד מעט יחנקו עד מות. שמשון עצמו אף הוא חש כי הדם זינק אל לבו, ואם יימשך הדבר עוד כמה רגעים, הוא יתלעלע. פתאם, במהירות בזק, בתנועה שכמעט לא ניתן להרגיש בה, הניף הכוהן את שרביטו וכל הדמויות הלבנות שעל הכיכר כרעו על ברכן השמאלית ושלפו אל על את ידם הימנית – במחווה אחת, בתצליל־רשרוש קטוע אחד ויחיד, כולם כזהות אחת. ההמון בן הרבבה פלט אנחה או גניחה; שמשון התנודד והרגיש כי מלקק הוא את דמו – עד כדי כך נשך לפני כן את שפתו.

כל המחול כולו מורכב היה מתפניות מסוג זה לפי מחוות השרביט – לעתים חדות ולעתים גמישות – ולא ארך אלא שעה קלה בלבד. ואולם שמשון חזר מן החגיגה שקוע במחשבות עמוקות. עוד בתיאורה של סמדר הדהימו מחזה זה של רצון אחיד ממושטר, המניע אלפים. עתה דיכאתו התמונה בכישופה. לא היה לאל ידו להביע מחשבה זו, אבל הוא חש במעורפל, שכאן הוצג לנגד עיניו עיקר סודם של עמים מקימי ממלכות.



 

22. פעולות יחיד    🔗

על עלילות השוד ותעלולי הקונדס של שמשון רווחו הרבה אגדות בארץ. מרביתן בדותות והשאר עיקרן ביתרון שריריו ותו לא. אין כדאי איפוא לספר עליהן. פשוט חזק היה וכוחו גדול מכוחו של כל מי שחי עלי אדמות לפניו ואחריו; בשיא התבגרותו יכול היה להפיל תאו במכת אגרוף ולהכריע ארבעה סוסים במשיכת חבל; והכל ידעו על כך. משום כך אכן אירע שהיה יוצא אחד ויחיד, כשבידו בול עץ ואולי באמת עצם גדולה שנזדמנה לו עתה זה, כנגד המון מזוין: עוד לפני ההתנגשות היו הניצבים בשורות ראשונות מפסידים את אומץ רוחם ואת האמון בכוחם; היה שמשון רומס אותם כרמוס הנמלים, והשאר היו נמלטים על נפשם ומתפזרים לכל רוח.

פעם אחת, באחד הפונדקים, הניח להם בכוונה תחילה לכבול אותו ולאחר מכן אף לכפתו, ולא זו בלבד שניתק את חבלי הנחושת – דבר שאינו כשלעצמו בגדר נס גדול – אלא גם את היתרים העשויים עור לח – ודבר זה עין לא ראתה לעולם ומעולם אף לא תראה. והדם שזרם בעורקיו חריף היה כלענה ושופע בריאות עד כדי כך, שהיה נקרש מיד ומגליד את הפצע העמוק ביותר. והחתכים בבשרו היו מעלים ארוכה במהירות, שרופאי פלשת היו מדווחים עליה לרופאיה של מצרים.

ואולם, מלבד כוח השרירים היו לו גם יתרונות אחרים. בחשוב שבהם ניחן מיום הולדתו ועד יום מותו, ואף שלא היתה זו תכונה נדירה כשלעצמה, הרי השיעור שבו נתברך בה נדיר היה: קורא היה מחשבות אנוש ללא טעות ומשגה. שום תכסיס צבאי לא עמד בפניו. את רוב הקצינים הכיר אישית. די היה שפעם אחת ויחידה ראה אדם בעיניו וישמע את קולו באזניו, כדי שמיד יראה גם בלבו עד תום, יידע אלו מזימות יחרוש ומה תחבולה יחבול בכל מקרה ומקרה. ואולם, אפילו אדם שלא ראהו מימיו, יכול היה שמשון לעצב בדמיונו, על פי שתים שלוש חוות דעת, דמות חיה ממנו, ומכאן ואילך הכירו עד היסוד.

על סגולה זו שלו היו הפלשתים מספרים מעשיה שכזאת: על שפתו הימנית של הירקון, לא הרחק משפכו, מצויה היתה גבעה, שעליה עוד כובשי פלשת הראשונים הקימו מגדל צופים. הם קראו לו, לפי דרכם, מגדל מינוס המלך, ועד היום הזה נושא מקום זה שם דומה. היתה זו עמדת המשמר העיקרית שלהם ברצועת החוף הצפונית.

יום אחד היה שמשון מתהולל בצוותא עם מכר ותיק מאשקלון; כרוב בני היחש אאשר בפלשת נתקרא הלה בשם אכיש. הוא אמר לשמשון:

– פגע נכון לך, תיש. עוד מעט קט ואת טרגיל בן עירי ישימו לפקד על המשמר בגבעת מינוס המלך, והוא נשבע זה מכבר כי תפוש יתפשך אם אך יאונה לו לעשות קרוב אל צרעה.

– לא ראיתיו – השיב שמשון – מי האיש ומה ארחו?

– מסוכן האיש. מהיר־חימה, אמיץ־לב וערום; אנשי צבא הסרים למשמעתו יראים ממנו כאשר יפחד איש מן הרעם. אך אנו נאהבהו: ביד רחבה יעניק לכל הקרואים בצל קורתו, וארוחה, אשר ילעיטך בביתו, בכל אשקלון אין טובה ממנה.

– והוא נשבע שיתפסני?

– וגם התערב.

– ואתה לך ואמרת לו: עוד בטרם יגיע אל מגדל מינוס המלך, אפרוק בדרך את נשקו מעליו וגם את המשא אשר עמו אקח לי.

– אגידה לו.

זמן – מה לאחר מכן רכבו בדרך אל הירקון שני פרשים וחמור עמוס משא החרה אחריהם בדהרה טופפת. הפרשים לבושים היו שלמות מסע של סוחרי מצרים. והנה הגיעו אל שטח ריק, שבו על קרקע טיט כבוש, שנתאבנה כבר מחמת החום, צמח רק שיח צבר גלמוד ומאובק. משנמצאו בסמוך אל השיח, התרומם מאחוריו אדם בעל קומת ענק ואמר:

– שלום לך טרגיל. באתי לקחת את חרבך ואת משאך.

כשהיו כבר כפותים, והקצין ראה כי שמשון מתכוון לילך יחד עם שללו בלי שפגע בהם לרעה, שאל:

– מי הגיד לך שאני הוא? הלא על כן לבשתי לבוש אחר ועל בני לוויתי ציוותי לבל יילוו אלי למען לא תכירני.

– איש לא הגיד לי – השיב שמשון – ואשר תיסע בלי בני לוויה ותחליף שמלתך – זאת ידעתי בעצמי.

– איכה?

– אכיש רעך הזהירני לאמור: אמיץ לב אתה וערום. אמיץ לב – אות היא כי יבוש לקחת עמו משמר כבד. ערום – אות הוא כי בגד לבש, אשר כל רואו לא יכיר אליו כי שר הוא.

– אך האמנם חודש תמים ישבת פה מאחורי השיח? והמעט נוסעים בדרך אנשים אשר לקצין צבא ידמו? הן לא הכרתני בפני!

– הבוקר הזה – הסביר שמשון – עברתי על פני בית אוכל. והנה לא ריח בשר־כבש עלה באפי כבימים ימימה, כי אם ריח דג צלי אש וניחוח תבלים מתבלים שונים. הצצתי בדלת – והנה אחד העבדים מכה טריה מתחת לעינו. לא שאלתי דבר ואלכה דרך השדות הישר הנה. עוד אכיש הגיד לי כי מהיר חימה אתה ומוקיר טעם מאכל ערב.


* * * * *

מעללו הראשון, זה שעשאו אהוב נפשה של פלשת, נתארע בעת שחזר מנקיקי עיטם ועתה זה פיזר את שועליו לבלי שוב. באותם הימים עדיין לא הכירוהו בפניו בשאר אזוריה של פלשת פרט לתמנתה; עוד צעיר לימים היה ואף כי גבה קומה ורחב גרם, עדיין לא ענק עד כדי כך, שזרים יכלו על פי מראהו לנחש מי הוא. בימים ההם היה חיל משמר פלשתי חונה בגמזו; כמעט כל בני דן נטשוה, ואת העיר ראו כאבודה.

פעם אחת היה שמשון משוטט בלילה מסביב לגמזו, מייגע מוחו ומטכס עצה מה מעשה יעשה כדי שלא יצא הקצף על כל השבט שלו. אלמלא דאגה זו היה פשוט משתער על המשמר. היה כאן צורך בתחבולה. תוך שהיה תפוס במחשבותיו עקף את משמר הגבול הפלשתי, ובלכתו בשדות יצא לדרך גזר־לוד ושמע קול שעטה. שני פרשים דהרו במלוא הקצב מדרום לצפון; ראה שמשון כי רצי צבא הם אלה, הקדמי היה גבר מגודל וכבד גוף. רעיון נתבזק במוחו של שמשון; עצר את הסוסים, במהלומת אגרוף בלסת המם את שני הפרשים, אסר אותם, סתם פיותיהם בעשב, נשאם בידיו והניחם במרחק־מה מן הדרך; הוא עצמו לבש את שמלתו של השמן וחגר את חרבו של זה. תקופה כה ארוכה ישב במחיצתם של הפלשתים בתמנתה, ועד כדי כך מרבה היה להתבונן בכל פרטי מנהגיהם והליכותיהם, שלא היה חושש משום טעות בלבוש, בנימוסים, בדרך הרכיבה. אף יכול היה לחקות את מבטאם עד כדי שלמות ובכלל ידע לחקות את קולה של כל בריה: הינשופים חשבוהו לינשוף, וזאבה ברחה פעם אחת מנבלת חמור לשמע יללתו הנוגה – יללת גור נבהל ונפחד.

אל אוכפו של הסוס השני קשור היה שק עור, ממולא עד גודש וחתום בקפידה – אם לדון לפי הצלצול היו אלה מטבעות כסף. שמשון נטל את השק עמו, עלה על הסוס ודהר ללוד עם שהוא מושך באפסר את הסוס השני.

השעה היתה כבר לאחר חצות, כשהופיע בפני מפקד הגדוד שבמקום

– באתי מעקרון – סח לו – ואת אוצר המטבעות הזה צוּיתי למסור עוד בטרם יעלה השחר לשר המשמר אשר בגמזו. אך ארץ זרה היא זאת ואנוכי יראתי פן ישדדוני פה; את איש הצבא אשר היה עמי הרגו השודדים בדרך; תנה לי רוכבים חמושים אשר ילווני בדרכי.

– לא ידעתיך מתמול שלשום – אמר הקצין משתאה לעצמתו – מי אתה?

שמשון הסביר לו שבימים אלה העבירוהו מגבול מצרים, והוא עצמו מוצאו ממדבר הנגב (על פי מבטאו של בן שיחו הכיר שמעון כי בן יפו הוא). ואכן, בנגב התגוררו עוד שרידים משבטי הענקים, שנודעו לתהילה בשל שיעור קומתם האדירה; הפלשתים ראו אותם ואת העמלקים כמעט כבני אדם והיו בחפץ לב מקבלים אותם לצבאם, אף שלילידים מבני המקום, כלומר לכנענים תושבי השרון, לא נתנו דריסת רגל בחילותיהם.

זאת ועוד: כלאחר יד הזכיר שמשון כמה שמות מבני רמי המעלה שבעקרון ודרך אגב גילם בו במקום את דמותו של הלבלר הצבאי הראשי מעקרון בדמיון כה רב, שהמפקד לא רק האמין בו כי אם נמלא חיבה אליו. גם השק השפיע את השפעתו – החותמות, הכובד, הצלצול.

לפיכך הופיע שמשון בגמזו בראש פלוגת רוכבים, ושר המאה אשר בעיר קיבל את פניו בכבוד. על פי מבטאו בן עזה היה, משום כך בדברו עמו – לאחר שהעמיד את פלוגתו מרחק של כשלושים צעדים מאחוריו – היה שמשון מסנסן בלשונו כדרך ילידי יפו.

– זאת הפקודה אשר לך: לך עם גדודך לבעל סליסה. אל תתמהמה! והנה שק הכסף.

– בעל שלישה? – שאל שר המאה – האמנם מלחמה לנו עם דור?

שמשון החריש כמי ששתיקתו רבת משמעות היא: אין זה תפקידו של רץ מן הבירה לגלות סודות מדינה לקצין זוטר, אף כי לו, לרץ, ידועים הם, כמובן.

– ומי ישאר בגמזו?

– אני – סח שמשון – והרוכבים אשר עמי.

כעבור שעה הוליך שר המאה את חיל המשמר שלו מגמזו והלאה בדרך העולה צפונה. אז פקד שמשון על שר העשרה שבין פרשיו:

– דהרו במלוא אונכם אל המקום אשר ממנו באנו. ואל השר אשר בלוד תגיד לאמור: הכל נעשה כאשר צוּוינו ואני אספר באזנם של שרי עקרון כי קצין חרוץ הוא וחייליו לא ידעו לאות.

הנה כך שחרר את עקרון, בלא שהרג איש ואף בלא ששדד מישהו על אדמת דן, שלא תהא לפלשתים תואנה על בני השבט. תושבי גמזו שבו אליה וביצרוה, והעיר נשארה בידיו של דן. רק לאחר מותו של שמשון חזרו וכבשוה הפלשתים.


* * * * *

– גמרתם אומר להעלות לעקרון את מס הנפחים? – שאל שמשון את הזקנים.

– הנוכל למאן? אנוסים אנו – השיבו הזקנים.

הפקידו משמר מזוין, טענו החמורים, מנו מספר הכבשים הדרוש, ואת כל המשלחת הזאת שלחו לעקרון.

אולם על אדמתה של פלשת, מהלך שעות אחדות מעקרון, השיגם שמשון: היכה את כולם מכה רבה, ואם כי לא עד מוות, הרי ביסודיות כזאת שלא השאירה מקום לשום חשד שמא גם ידם במעל – ואמנם, לאחר מכן אספום הפלשתים כמעט בלי רוח חיים; ואת החמורים יחד עם המנחה והעדר דפק שמשון חזרה לצרעה.

הזקנים החליפו מבטים ביניהם ונענעו בראשיהם, אבל אחר כך התחייכו ושלחו את מכבוני לעקרון, ובפיו תלונה:

– אין משטר בארצכם ואין סדר על אדמתכם: העלנו לכם מס, ועתה ראו נא את אשר עוללו השודדים אשר בגבולכם; באנשי המשמר עשו שפטים ואת הרכוש הובילו ואין יודע אנה.

כנגד עובדות אלה לא יכלו הפלשתים לטעון דבר וחצי דבר.

– יהי כן – פסק הסרן – כעת חיה נקבל את המס מכם על הגבול.


* * * * *

משהגיע המועד ציווה שמשון על הזקנים:

– תנו לבכם לבל תגיע אורחתכם אל הגבול לפני רדת היום.

שיירת הפלשתים הגיעה אל המקום שנקבע עוד בחצות היום; אולם הם לא מצאו בו איש פרט לנכה מגואל ומדובלל, שנתכווץ בעוויתותיו לכדי גוש ענקי אחד; מתחת לשק, שהיה מכוסה בו, קשה היה להבחין היכן כתפיו והיכן רגליו; כפי הנראה מוכה הידרקון היה, עד כדי כך נראה גדול בזחלו על הקרקע. בזחילה קרב אל הקצין וביקש ממנו נדבה; הלה זרק לו מתת ומאפס מעשה התחיל מלעיג עליו. החיילים אף הם החרו אחריו. הקבצן יילל בקול מעורר רחמים, סרהב והתחנן לנדבת יד וכל אותה שעה היה מטה אזנו ומקשיב למשהו; ועוד תכונה מוזרה היתה לו: כמעט לכל אחד פונה היה בשאלה:

– מה שמך?

סוף סוף הסתלק בזחילה עם פיו ממלמל ספק דברי תודה ספק מלות גידוף.

רק עם השקיעה נתאבך האבק בדרך ונראתה האורחה שבאה מצרעה. הקצין הטיח בהם כמה קללות בשל האיחור, קיבל את השקים, מנה את ראשי הצאן בעדר, מסר לממונה על האורחה חותמת רשמית ששימשה קבלה והתחיל דופק את הכבשים ואת החמורים בדרך לעקרון; והדנים, לאחר שמילאו את תפקידם, פנו ללכת לעירם.

בלילה, בחצי הדרך בין הגבול לבין עקרון, נעצרו החיילים: הדרך שבין הגבעות היתה זרועה סלעים. בו ברגע אי־שם בחשכה נשתאג ברדלס, ברדלס אחר ענה לעומתו, נשמעה נחרת אימים של חמור שנשחט – וכל שאר החמורים פתחו בריצה לכל העברים, עם שהם דוחפים את החיילים ומפילים על הקרקע את הכבשים שנתלקטו לחטיבה אחת. החיילים נתבלבלו. פתאום שמעו את קול הקצין, שצעק מימין": הושיעו! לאמיתו של דבר היה הקצין כבר הרוג ושמשון הוא שצעק במקומו; גם שני הברדלסים וגם החמור שנחר – כל אלה לא היו אלא שמשון. כמה מאנשי הפלוגה הגיחו לעבר קולו של מפקדם, אלא שכאן התחולל דבר שאין לתארו בדמיון: באפלה ובמהומה שמעו בבירור את קולות חבריהם שזעקו: מת אנוכי! הושיעו! איֶכּה חרון? הנה, גיחזי! כך המיתם שמשון – עשרים וחמישה איש, אחד לא נותר. את החמורים ואת העדר אסף והוליכם בחזרה; וגרוע מזה: גם את החרבות והכידונים נטל עמו, הביאם לצרעה ומסרם בידיהם של אנשים נאמנים לפי בחירתו.

מכאן ואילך חדלו הפלשתים, לפי המסורת, לדרוש מס נפחים מדן. לעומת זאת הטילו מס על הנפחים שלהם, והללו העלו את המחירים לבני דן; הסדר זה היה הרבה יותר פשוט ומרווחי אוצרו של הסרן לא נגרע דבר.

ושמשון נוסף לו לאחר מאורע זה שעשוע חדש: הציד אחר ברזל ונחושת; וכמעט כל סיפורי האגדות על מעלליו עניינם ציד זה.


* * * * *

יום אחד בא שמשון אל הפלשתים אשר בגזר ועמו משא רב של קנקני מחרשות ואתים לתיקון. הביא את כל אלה למפּחה, מסרם ללוטשים והוא עצמו ישב לפוש ברחוב. מיד נתקהלו סביבו, כרגיל, ילדים ומבוגרים, והיה משעשע אותם במימרות שנונות ובמעשי קונדס. נמצא ביניהם בחור שחום, כבן שמונה עשרה, ראשו מגולח היה, כדרך יושבי מדבר סיני, ולבושו קרעי כסות של נוודים. משום מה לא מצא הבחור חן בעיניו של שמשון, אף הבחור, דומה, עוין היה את שמשון. הוא הטיח בנזיר דברי גסות בלשון העלגים שלו; שמשון חבט בו, והלה הועף הישר אל המפחה, כמעט נפל אל תוך האש. כששבה אליו רוחו החל מקלל את שמשון בלשונו ואחר כך הוסיף בכנענית עם שהוא מסרס את המלים בהיגוי מסורבל: “אנקום בך!”

למחרת בא שמשון ליטול את משאו. כששילם את המגיע ממנו זינק לפתע מאחורי הפינה אותו בחור וצווח:

– הוא גנב חמישה גרזנים, במו עיני ראיתי!

המפקח על המפחה ציווה להתיר את האמתחות, ואמנם נמצאו בהן חמישה גרזנים שלא היו שייכים לשמשון. שמשון נבוך עד מאד; ידה אבן בבחור, אך הלה התחמק, הסתתר מאחורי הקהל, ומרחוק היה סונט בשמשון ועושה מחוות זימה כנגדו. לו היה זה איש אחר היו כולאים אותו בבית סוהר בשל גנבה זו, אך את שמשון הכירו ופטרוהו בנזיפה חמורה.

המפקח על המפחה היה פקיד פלשתי, והעובדים כולם ילידי רצועת החוף הצפונית – בני דור, בני צור, ואפילו צידון. המפקח קרא את הבחור ורצה לתת לו כסף בעד שירותו.

– טוב לי כי תקחני לעבוד פה – סח הלה.

– ומה מוצאך ואדע?

– מאהלי עמלק אשר במדבר באתי; איש הרגתי שם ונסתי הנה.

את העמלקים היו לוקחים אפילו לצבא. המפקח קיבלו לעבוד במפחה. נתברר עד מהרה שהבחור בעל תפיסה היה: בתחילה היה מפיח את האש בתנור, עד מהרה עבר למלאכת הליטוש ולאחר מכן למד לחשל והפך לאומן טוב. או אז נעלם לפתע.

בחור זה נחושתן היה. עוד זמן רב לפני כן שלחו שמשון אל המדבר, כדי שילמד לדבר בלשון העמלקים ולסרס את הדבור הכנעני כדרכם.

כך הופיע בדן הנפח הראשון ותלמידיו אחריו. הם עבדו במערות, בחשאי, משום שהזקנים, מתוך חשש למלחמה, התנגדו לחידוש זה.


* * * * *

כלל גדול נקוט היה בידו של שמשון: לאחר מעשה שוד בארץ פלשתים לא להשאיר עקבות העלולים להביא לאדמת דן. כל אימת שערכו אחריו מירדף בממדים גדולים עם קשתות ועם חיצים – נשק נדיר בימים ההם והיחיד ששמשון היה מפחד ממנו – היה נמלט למדבר או אל ארץ היבוסים. פראים אלה אהבוהו, והפלשתים, שהורגם במישור, לא רצו לטפס בהרים.

פעם אחת, במקצת מתוך הכרח ובעיקר מתוך כוונה תחילה, עקף את ארץ היבוסים ונעלם בדרך לגבעון. גבעון שייכת היתה לבנימין. בשל כך התחילו הפלשתים מתאנים אל בנימין. “טוב הדבר” – אמר שמשון בלבו, ובפעם הבאה הוליך אחריו את המירדף הישר לארץ יהודה.


* * * * *

ברם, באדמת יהודה היו לשמשון ידידים; נוער טוב הלך והתבגר מסביב לבית לחם; הם קלעו בזריזות אבנים מקן, שהיה תפור אל רצועה קצרה, והיו מאזינים ביראת כבוד לסיפוריו של שמשון כל אימת ששהה אצלם בדרכו. גם בחברון אורח רצוי היה, אך מסיבה אחרת. שם נמצא מרכזם הראשי של הלויים. הללו היו בעקשנות קוראים לעצמם בשם “שבט”; אפשר שבאמת היה להם אב קדמון אחד, שנפשו נפש נווד שאין לה תקנה. כמעט כל הלויים שהיו משוטטים בארץ עם מרכולתם או מעוננים במקדשים מרצועת החוף ועד לעין גדי, מוצאם מחברון או מסביבותיה היה. הם אמרו לשמשון:

– אם יהיה עם לבך לנקות כפיך מסחורה גנובה עד כי יימחו עקבותיה לבל ייראו עוד, זכור כי חיים אנו עלי אדמות.

– כל סחורה? – שאל – רכה וקשה גם יחד?

מיד הבינו את הרמז. באותם הימים כבר נתעורר בהרים הביקוש לברזל קרבי.

– סחורה קשה יקשה גם להובילה ממקום למקום – אמרו – על כן לא נרבה במחירה. אך הסחורה סחורה היא.

– טוב – אמר שמשון – כאשר אשלח אליכם את דברי לאמור: מוכן! אספו אורחה וחכו לי דרומה מבאר שבע.

סמוך לאותה תקופה שלח שוב את נחושתן ליפו, כדי שיחיה בין ימאים וסוורים. נחושתן זריז היה, גונב־לב וחודר בכל פרצה; מצא חן בעיניהם של בעלי הספינות, וכעבור חודש ימים מנפנף היה בשוט ומזרז בהבל פיו את הסוורים. ולא יצאו עוד כמה חדשים וכבר הניחו לו להגיע אל משוט ההגה.

יום אחד חיפש ומצא את שמשון בבקתתו של כנעני, סמוך לבית דגון, ולחש באזנו:

– עוד מעט קט ומן האי קפריסין תבוא אניה נושאת נחושת וברזל.

בליל אפלה נפגשו על שפת ימה של יפו. זקיף ניצב שם, אבל את גופתו פלטו הגלים למחרת היום. שמשון ונחושתן ישבו באחת הסירות; שמשון ניתק את השרשרת שהעלתה חלודה, והסירה הפליגה אל הים הפתוח.

סמוך לצהרים נגלתה לעיניהם ספינת משוטים משל בני צידון. כעשרים שייטים ישבו על סיפונה ועוד עשרים משוטים חתרו למטה מבעד לנקבים שבבטן האניה.

הסירה עשתה דרכה לקראת ספינת המשוטים ונחושתן צעק מבעד לכפות ידיו שכרכן כאפרכסת:

– הוי רב חובל! משרתים אנו למכון איש יפו; נכון שלח אותנו למסור לך נכבדות מפיו.

מכון איש יפו היה אותו סוחר, שלו נועד המטען; והספנים הכירו את נחושתן. הם עצרו את השייטים ושלשלו חבל; הנער טיפס בו ועלה אל הסיפון, ואחריו שמשון. יורדי הים34 והשייטים הסתכלו בענק בפה פעור.

סח הנער לרב־החובל:

– על יד החוף של יפו אסדות שודדים תשוטנה רצוא ושוב; הנה טיבעו כבר את בן שימון, את בהולה הכושי ושתי סירות מן הצי אשר לנו. שמועה שמענו כי אורבים הם לך. על כן ציווך מכון לאמור: מגמת פניך לעזה תהיה.

– ומי הוא זה? – שאל רב החובל עם שהוא משתאה למראהו של שמשון.

– שר עשרה חדש הוא במשמר החוף אשר ביפו; ציוויתי עליו לבוא עמי – סח נחושתן בנעימה של חשיבות –פן ייקרו לנו בדרכנו האסדות ההן.

ספינת המשוטים הדרימה בים הפתוח עם שהיא שומרת בקפידה על המרחק שבינה לבין החוף, שיהא מחוץ לטווח ראייתה. לפי חישוביו של רב החובל שומה היה עליהם לשוט כיממה וחצי בכוון קו הצהריים, ואז אפשר יהיה לפנות מזרחה עד אשר ייראה “מים” ־ נמלה של עזה הפלשתית.

בדרך התיידד שמשון עם הספנים, למד את שמותיהם ואת קולותיהם. בלילה השני הלך רב החובל אל תאו כדי לשכב לישון ואת סגנו הפקיד על המשמרת. בחצות שמע את קול סגנו הקורא לו לחוש אל הסיפון. כעבור רגעים מספר שמע רב השייטים את קולו של רב החובל הקורא גם לו לחוש אל הסיפון, וכך שמעו כולם בזה אחר זה. אחד אחד טיפסו ועלו למעלה בסולם הצר; איש מהם לא היה סיפק בידו לפלוט צעקה מפיו, ובקול שיכשוך המים לא ניתן היה להבחין בשל חבטותיהם של המשוטים. תופסי המשוט החיצוניים אף הם לא ידעו בדיוק מה מתרחש בחשכה, אך ראו במעורפל כי מתחולל דבר־מה אימתני. הנוגש, שהיה מנקש את הקצב לפניהם, צנח ראשון ונחושתן הקיש בפטיש תחתיו.

משנסתיים הכל הלך נחושתן אל משוט ההגה (תופס ההגה הוטל המימה מיד לאחר הנוגש), ושמשון עצר בחותרים ואמר להם:

– אם תשמעו בקולי אשלחכם לחפשי.

נתן להם מנת מזון משולשת וציווה עליהם שלא ימהרו: דרוש היה לו שייברו גופם וינוחו.

כך שטו דרומה כל הלילה וכל היום ועוד לילה אחד: ובעלות השמש הטילו עצמם בחוף חוֹלי הרחק דרומית מעזה, ממש בלב המדבר.

כאן העמיס שמשון את הארגזים, שהכילו נחושת וברזל, על שכם השייטים. ככל אשר הספיקו הכתפים והכוחות; ומספרם היה שבעים איש. שיירה זו הוליך דרך מדבר עמלק לבאר שבע; נחושתן, שכבר ביקר במקומות אלה, הורה להם את הדרך מבאר לבאר. סמוך לבאר שבע חיכו להם הלויים ואורחת גמלים עמם. כאן שלח שמשון את השייטים לחפשי והעניק מטבע כסף לכל אחד מהם.



 

23. סחורה־רכה וקשה    🔗

ועוד פעם אחת סיפק שמשון ללויי חברון מטען גדול של סחורה קשה, שעד היום הזה מסורת אגדה רווחת עליו בקרב כל אומות העולם. הדבר התרחש שנים רבות לאחר הדליקה בתמנתה; והיה במאורע זה חידוש, שכן במשך עשר שנים זה לו הפעם הראשונה שנגע באשה פלשתית, אמנם, לא מרצונו שלו, אלא משום שכך נתלכדו הנסיבות.

שמשון מתנכר היה לכל הפלשתיות כולן, בין נשואות ובין לזונות; ואגב, ההבדל לא היה רב; אלו ואלו מעמדן מכובד היה במידה שווה. הפלשתים היו מכנים את הזונות בשם השאול מלשון האיים העתיקה: בעיבוד כנעני נהגתה המילה “פילגש”, ובימי קדם היה פרושו כוהנת. אותן הזונות, שנתברכו בקול ערב, היו גם עכשיו מזמרות בבית המקדש יחד עם בנותיהם של שרי העיר; גם במחולות החגים היו הזונות והנשואות מרקדות בצוותא ומשהיו נפגשות ברחוב היו משיחות ביניהן ומסבירות פנים זו לזו. כמה מן הזונות היו עשירות מאד, החזיקו בקרקעות, דבר שנאסר על נשואות ואלמנות, או שהיו מלוות כספים בריבית. היו ביניהן שנודעו לתהילה בתבונתן ובאנינות הליכותיהן35; הנחותות והעניות שבהן היו מחזיקות פונדקים בערים ובדרכים.

האשה שידובר בה, הופיעה בעזה לא מכבר. חבריו של שמשון למשתים שיבחוה עד מאד; תקופה ארוכה ישבה במצרים ובקיאה היתה באמנות האהבה נוסח ארץ זו אל כל סוגיה וגינוניה. יום אחד הראוה לשמשון ברחוב. אדומת שיער היתה, הזכירה לו את סמדר, ולבו נתכווץ. אך היא, ככל הנשים, הפנתה ראשה לעברו ונתנה בו מבט של אהדה. גם עיניה, כעיני סמדר, ירקרקות היו.

– מצאת חן בעיניה – אמר אחד מן הנלווים אליו ופרץ בצחוק.

– תיש לא יאהב את יפהפיותינו – השיב אחר והשיח לראשון את המעשה – שלא היה ידוע לו – באשת הגזבר של אשקלון.

– דקות גו הן נשיכם עד מאד־ ניסה שמשון לפטור עצמו בדברי לצון – חומץ תשתינה למען יתמר גוון – וכנגד זה מנה את יתרונותיהן של הנשים העויות, אלא שלא ניתן לחזור כאן על דבריו.

לאחר כמה חדשים שוב חזר שמשון לעזה, אך לא בגלוי, אלא אל הילידים, כלומר לשם שוד. הפעם הגדיל מעלליו עד כדי כך, שהסרן יצא מכליו וציווה לתפוס אותו ויהי מה.

וכך היה המעשה. זמן מה לפני כן פרץ מרד בקרב הילידים. הפלשתים, שידעו את ערכו של כוח העבודה, היו תמיד נמנעים, במידת האפשרות, מאותה שיטת דיכוי הקרויה: “להטביע את המרד בדם”. אולם הם בחרו שנים עשר מבין הפעילים, שעמדו בראש המרידה, הוקיעום חיים על גבעה שעל אם הדרך, ממש סמוך לעזה, והניחום שם תחת משמר חדש עד צאת נשמתם. בין הילידים הללו היו שלושה שבבתיהם היה שמשון מסתתר לעתים קרובות בשעת מצוד.

כך תלויים היו על הגבעה עד שהחשיך היום. מהו שאירע עם החשכה דבר זה אין איש יודע בדיוק; אך בשעה מאוחרת יותר בלילה הגיעו לעזה במרוצה שני חיילים, שניהם פצועים, ובפיהם בשורה, שכל הילידים הורדו מעמודי התלייה, ובמקומם נתלו השומרים וקצינם בתווך; רק הם שניהם ניצלו; גם אחריהם רדף תיש ממש עד עזה, ואך בקושי רב חמקו ממנו בפיתולי סמטותיו של פרבר הילידים.

מאורע36 זה הגדיש את הסאה. עוד לפני חצות הקיף הצבא את כל העיר על פרווריה. אפילו אזרחים פשוטים תפשו חרבות והצטרפו להקפות. הוחל בסריקה יסודית בכל הבקתות שבשכונת הילידים.

– אדוני לחש העוי שבצל קורתו מצא שמשון מסתור לאותו לילה – הם באים הנה.

היה זה נגר אמיד בשם אנקור; בקתתו מרווחת היתה מאחרות, ואת פני שמשון היו תדיר מקבלים בביתו בכבוד אלים. אך שמשון ידע כי את עורו של המסכן יפשטו מעליו בעודו בחיים אם ימצאו כאן רמז לעקבותיו. טיפס ועלה על הגג, משם עבר אל הגג הסמוך והמשיך הלאה. משהגיעו הסורקים קפץ למטה, ממש על ראשו של נושא הלפיד, חטף אוד בוער, הטילו בפרצופו של מישהו, הטיח באגרופו לשמאל, בעט ברגלו לימין, הבקיע לו דרך ופתח בריצה. אולם השומרים רדפו אחריו. מסמטה לסמטה הגיע אל רובע הפלשתים; אך כאן בכל פינה דלקו לפידים ולאורם ראה שהחיילים חומשו בקשתות.

נעצר בצלו של בית ושקל בדעתו מה עליו לעשות. פתאם נשמע לחש מעליו:

– שמשון?

משום מה ניחש מיד מי זו ולבו אמר לו שאין בדעתה להסגירו. נענה לה. כהרף עין פתחה דלת קטנה, נטלתו בידו והכניסה אותו פנימה.

– נעל את הדלת – לחשה לו – ועשה ככל אשר אצווה לך.

טיפס במדרגות אחריה ועלה אל היציע העליון של הבית. בחדר קטן האירה קלושות עששית קטנה מתחת למלמלה כחולה. הרגל דרכה רכות על הקרקע, ובאמצע החדר עמדה מיטה מרובעת גדולה.

– שתוק – אמרה האשה עם שניבטה לעבר החלון כמי שממתין למשהו. גבה מופנה היה אל העששית ופניה לא נראו, רק בשיער האדמוני הוצק זהב. שוב נתכווץ לבו של שמשון; רגע נשתכחה ממנו עזה, והוא נזכר בלילה אחר לפני שנים רבות ובהמון אויבים אחר. בשמאלה הידקה עדיין את ידו, ובימינה אחזה באבזם שעל כתפה הימנית, שהחזיק את שמלת הלילה שלה.

עד מהרה נשמעה ברחוב המולה ושעטת רודפים עלתה באזנם. זהרורי הלפידים פיזרו קמעה את האפלולית שהחדר היה שרוי בה. התרהוטת בחדר הדורה היתה; בתקרה, מעל למיטה, היה קבוע ראי נחושת.

דחפה אותו לעבר המיטה. הוא ישב.

– לא כן – לחשה.

הוא רצה לשכב.

– לא כן – לחשה שוב והורתה על לבושו.

ציית לה, פשט מעצמו את הכל ושכב.

מלמטה נשמעה נקישה. אפשר היה לשמוע היאך המשרתת ירדה במרוצה במדרגות והסבירה דבר־מה למישהו בפתח הבית. במהירות התירה האשה את אבזמה, יצאה מתוך כותנתה שצנחה על הקרקע והשתרעה על המשכב עם שכרכה עצמה מסביב לשמשון כך שפניו וכתפיו לא נראו.

המשרתת היתה מטפסת ועולה במדרגות. בפתח החדר זע המסך, נשתרבבו פניה של כושית. תרה בעיניה את החלל, נדה בראשה ושוב ירדה במרוצה למטה.

– אורח יש לגברתי – אמרה להם – הם ישנים; למה תרעשו?

האשה קמה וקרבה אל החלון, מחלצת עצמותיה בלכתה. כפי הנראה האירוה הלפידים האר היטב; ברחוב פרץ צחוק של ברכה ונשמעו תגובות של התפעלות מיפיה. מישהו, שקולו העיד עליו כי השתייך לצעירי האצולה, קרא לעברה:

– סלחי לנו על אשר עוררנוך, דלילה; אך את תיש מבקשים אנו. את הדני ארך השיער; עד הרחוב הזה הגיע ברוצו ואנחנו יראנו פן התפרץ אליך.

– אין עלי די חלב כלבבו – אמרה תוך פיהוק.

אותו הקול השיב:

– ידעתי גם ידעתי: גדוד שלם לא יבריחנו אל משכבך; לא כן אנחנו: גדוד שלם לא יעכבנו אם אך תרמזי לנו כי נבוא. יראנו פן הרגך למען ימצא מחבוא לו.

– חיה אני ועיניכם הרואות – סחה ותוך עיקול שירבבה את גופה לראווה לאור הלפידים.

– רואות! – השיבו בעליצות ובמקהלה.

– ועתה לכו לכם; לא עת דברים לי עמכם עתה – ובדברה הפכה ראשה לעבר המשכב משל מישהו קרא לה משם, ואמרה – הנני מחמדי.

עד מהרה נדם הרחוב; אך ידיה נכרכו סביב צווארו של שמשון ונשתלבו זו בזו והוא לא היה לו רצון להפרידן. השיער, שדגדג את שפתיו, הבהיק באותו לווי של גון ובאותה ירקרקות נצנצו העיניים כבשעות הלילות ההם בביתו של ברגם; אותו ניחוח בשמים לא־מוכרים, אותו המגע המשיי.

– למה הצלתיני? – שאל בלחישה.

– כך חשקה נפשי. מצאת חן בעיני, שמשון – נענתה בהצמד שפתיים אל שפתיים.

– כולם קוראים לי בשם תיש.

– כולם ככולם ואני כמוני.

– מאין תדעי את שמי?

– הכל יודעים אותו. ואני יודעת הכל. הכל עליך. כי שודד ושיכור ולץ אתה בין הפלשתים, ובקרב שבטך – שופט אשר איש לא ראה בת צחוק על שפתיו. ועוד…

– מה?

– לקחת לך אשה פלשתית והיא בגדה בך, ומאז כל נשות פלשת היו לתועבה בעיניך.

הוא לא הגיב; חשב לומר “את זכרה מעלה את לפני”, אך תפס בעוד מועד שהנשים נעלבות בשל כך; ובכלל לא רצה לדבר על סמדר.

היא שאלה:

– הגם אני נתעבת בעיניך?

כל כולה נצמדה אליו; זרמים צורבים קלחו בגבו. שוב לא ידע מה הוא סח; השיב לה ככל שעלה על דעתו:

– לא ידעתיך.

נלפתה סביבו ביתר שאת ולחשה – דרך לשון נופל על לשון – מילה אחת ויחידה:

– דעני.


* * * * *

לפני עלות השחר, בעוד חשכה, הלך לו. הרחובות ריקים היו. אבל על חומת העיר נראו צלליות הזקיפים המזוינים בקשתות. התגנב ועבר עליהם; הציץ מעבר לפינה וראה שער. היו שם לפידים: ליד השער נמצא משמר רגיל, חמוש בחרבות וחניתות; המשמר לא הוכפל אפילו. עזה סמכה על השער שלה, הנודע לתהילה בכל הארץ. עשוי היה ברזל עבה ומקושט למעלה בסורג משונן וחד.

רעיון נאה צץ במוחו של שמשון, המוצלח ביותר מכל שנות מעללי הגבורה שלו. את ביצועו פתח בתכסיס המקובל עליו: מן הסמטה הסמוכה נשמעו צעקות גברים, נשים וילדים: “תפסוהו! הושיעו! שומרים!”. המפקד של משמר השער זינק לעבר השאון יחד עם כל חייליו, ולא השאיר במקום אלא את הזקיף בלבד. הזעקות נשמעו במרחק הולך וגדל והרודפים דלקו אחריהם. משהחליט שמשון שהרחיקם מן השער במידה מספקת, חדל לצעוק ובדרך אחרת חזר מהרה אל המקום. הזקיף עמד מטה אוזן; הלפיד האירו. שמשון פשפש בחריטו, שלה מתוכה אבן שטוחה, נרכן והטילה באויר. הזקיף צנח על הקרקע בלי שפלט אפילו גניחה מפיו.

לא יצאה דקה אחת ומפקד המשמר – שעמד עם חייליו אי שם בפינת הרחוב, בין אזרחים רדומים ולבושים למחצה, מנסה להציל מפיהם דבר על מה שאירע, ואילו הם פנו באותה השאלה אליו – שמע לפתע מהלומה מהדהדת וקול נפץ מצד שער הברזל. מיד זינקו אחורה. משהגיעו בריצה חזרה לא היה בין שתי המזוזות אלא חור שחור בלבד; השער נתלש מן הצירים ונעלם והזקיף רבץ על הקרקע, גולגלתו רצוצה.

מפקד המשמר לא איבד את עשתונותיו מבחינה זו שמיד הסיק מן המצב מסקנה אישית נכונה בהחלט: הוא שלף את חרבו, השעין את ניצבו על אבן ואל הלהב הצמיד צלעותיו הצמד היטב. תפקידו היה מחייב אותו לתת אות אזעקה תחילה, אלא שהוא מיהר עד מאד – לא היה לו רצון להפיח נשמתו במכת מרדות.

כמה זמן חלף עד שהריעו החצוצרות, עד שהגיעו קצינים חדשים, עד שהוציאו את הסוסים מאורוותיהם – איש לא מדד דבר זה. בינתיים האיר השחר. הדרך שהובילה מן השער אל הגבעות מרוצפת היתה, ומן הנמנע היה שיוטבעו עקבות בה; אבל דבר אחד ברור היה: אפילו שמשון לא ירחיק לכת עם משוי כזה. אותו שוב לא ניתן לתפוס, אך את השער יש להשיב ויהי מה.

הרוכבים יצאו דחופים לכל העברים. סמוך לשעת הצהריים חזרו; לא שער, לא תיש ולא עקבות רגלו בחולות.

בביתו של הסרן נתכנסה מועצה.

– נחפשה חפש היטב בכפרי הכנענים – הציע אחד היועצים.

– למה? – שאל הסרן.

– אולי באחד מהם, מתחת לערמת חציר טמון השער אשר לנו.

– לא ייתכן כדבר הזה – השיב שר הצבא – בצידי הדרך אין כפרים, שדות משמאלה ושדות מימינה; אף מורדות ההרים בכל מקום נחרשו. לו סר תיש מדרך האבנים ופנה אל מושבות הכנענים, והמשא הכבד עליו, היו עקבות עמוקות חרותות בעפר. ועקבות אין. האיש אשר נשא עמו את השער נשאו בדרך הסלולה ולא סר ממנה.

– האמנם – סח הסרן בזעם – טען בן־אדם על שכמו מעמסה, אשר אך בעמל רב גררו הנה ארבעה שורי בר, ורץ עמה כה מהר עד כי רוכבינו לא השיגוהו?

כולם החרישו, ושר הצבא משך בכתפיו והסביר:

– כי על כן תיש הוא.

עזה רגשה כולה: מכל איזור שלטונו של הסרן נהרו המונים להביט בחור שבחומת העיר. היו שחירפו וגידפו והיו שבאותה קלות דעת פלשתית צחקו לעצמם הם. רק הילידים לא הלכו להזין עיניהם בשער לשעבר, כדי שלא להזכיר את קיומם. מבעוד ערב ציפו לפורענות בשל מעשהו הראשון של שמשון, שחילץ מן הגרדום את המוקעים ותלה את השומרים. עכשיו שכחו עליהם, והם ניסו לעמוד מן הצד. בזה אחר זה הקריבו את שוריהם אל המשאב: היתה זו בריכה קטנה סמוך לדרך המרוחקת כדי חמש מאות פסיעות מן השער, בחצי הדרך אל הגבעות שלפני עזה; ומכאן ואילך לא התקרבו אל העיר. ניכר היה בהם שמודאגים הם: דוחפים היו ומזרזים בבהמותיהם, והללו היו מתבלבלות, טובלות טלפיהן37 בבריכה ומדליחות מימיה עד כדי כך שנדמה היה כי צהובים הם. הודות לדליחות זו לא הרגיש איש בדבר שהילידים ידעוהו: על קרקע הבריכה, מתחת למים בעומק של שלוש אמות בלבד, מוטל היה שער הברזל.

בלילה יצא שמשון מן הכפר שבו הצפינו אחיו של אחד הילידים, שהורדו מעץ התליה. בלי ששכשך במים שלה את השער מן הבריכה, העמיסו על כתפיו ונשאו ללא חפזון, עם שמדי פעם ופעם עמד לפוש קמעה; בתחילה הלך בדרך המרוצפת, לאחר מכן על פני גבעות ושדות; לפנות בוקר נמצא כבר בהרי יהודה בואכה לחברון וסיפר ללויים. ולאחר מכן חודש תמים היו נחושתן ותלמידיו לוטשים להבים משערה של עזה הפלשתית.



 

24. השבוע השלישי    🔗

אפילו בארץ דן הורגש שהפעם לא תסלח פלשת. אותו צירוף מוזר של איבה וסובלנות, שהונהג זה מכבר ביחסים בין שמשון לפלשתים, הדנים הורגלו בו: על כל מעלל ממעלליו השיחו ביניהם מי מתוך התפעלות, מי מתוך גינוי, אך בלא חרדה. הפעם היה אחרת. הכל, דומה, שקטו, נאלמו דום וציפו לסערה.

עוברי דרך וסוחרים מסרו שגם בערי הפלשתים נוהגים בהם שלא כתמול שלשום. נתרבו התואנות מצד משמרות הגבול; והעיקר, בכל מגע עמם הופיעה התאפקות משונה, שאינה מבשרת טוב כל עיקר. קודם לכן כל אימת שהללו עומדים היו על המיקח בענייני מכס היו הפלשתים מתבדחים עמם או מגדפים אותם; עכשיו מדברים עמהם אך מעט ובמקוטע ומביטים לא עליהם כי אם, מעל להם..

גם בבית אביו של שמשון הורגש רישומו של דכדוך נפש זה. מנוח, שהזדקן מאד, שותק היה אפילו יותר מן הרגיל; הצללפוני תכפו ביקוריה במקדש הזוטא שלה, ואפילו בשעה שהיו יישובים ליד שולחן היתה זו ממלמלת השבעות שונות – דרך אגב, זה מכבר ראוה בצרעה כמי שדעתו נטרפה עליו, ובשל כך העריכוה שבעתיים. אף מכבוני עצמו לא היה מוצא נושא לשיחה כל אימת שהמשפחה היתה מתלקטת כולה בצוותא, אף שמטבעו חומד שיחה היה ובימים אלה לא פחות מלפני כן. עדיין שימש בתפקיד של סוכן הבית, ועם זאת זה מכבר נמנה עם אזרחיה החשובים ביותר של העיר. את מקדשה של הצללפוני הרחיב ושיפץ עד כי יצא לו עכשיו שם של משהו מעין במה ראשית של צרעה ושל כל האיזור כולו; ובקולו של הלוי נצטלצלה נעימת חשיבות רבת רושם.

מפיו – ועל פי עדותם של הלויים הרוכלים שסחרו בדרום – למד שמשון שעוד יותר מדן היה יהודה חרד. על אף הכל התחקו עליו הפלשתים; מישהו ראה עם שחר ענק הנושא משא אימים על שכמו בדרך לחברון. נתגלו גם סודות קודמים. על חוף הים, מהלך יום אחד מעזה, מצאו ספינה שנטרפה. תפסו אחד משייטיה, והלה גילה מה שגילה. שוב הוליכו העקבות משמשון אל ארץ יהודה, ושוב היה זה הברזל – הסוד והערובה לעצמתה של פלשת. ועתה, אל הנזק והסכנה נוספו הלעג והקלס. חומדי לצון כיוון שעמדו לכנות פלוני בשם זולל היו אומרים לו: פערת פיך כשער הברזל. דברים אלה כשלעצמם אין בהם משום אסון כל עוד מצטמצמים הם בתחומה של כנען; החשש הוא שעד מהרה תגיע השמועה אל מצרים ואל צידון; או אז לא יהין איש מרוב בושה לתת מבט בעיניו של יליד ואף לא של עובר אורח…

מאד חרד יהודה. זקני השבט המיושב בדעתו זה כבר לא ראו בעין יפה את המסחר המסוכן הזה בברזל, אך נמנעו מלבוא בריב עם הנוער שלהם. ועכשיו – השיחו הרוכלים – אף הנוער עצמו מורך נכנס בלבו, והזקנים כמעט יום יום נועדים להתייעצות. יותר מכל דבר אחר מפחידה אותם העובדה, שהפלשתים עדיין לא שיגרו את המשלחת, שהיו רגילים לשגר לאחר כל מריבה. ביהודה מספרים שכבר נתקיימו שתי ועידות של כל חמשת הסרנים – אחת בעזה עצמה, אחת בעקרון.

שמשון נד בראשו:

– מתלקח, מתלקח – אמר.

ועלתה בזכרונו מערת השדים, שבה אי־פעם לפני עשר שנים ויותר, ניסה להוכיח ליהודה, כי מריבות הנעורים שלו עם שועי תמנתה לא היתה אלא אות מבשר מלחמה בלתי נמנעת בין כפתור לבין כל השבטים. יהודה לא האמין. יהודה אמר: יספיק השלום לימי חלדי. האמנים יספיק?

כך חלף כמעט חודש. לילה אחד באה אל שמשון כושית, השתחוותה אפיים ארצה כדרך המכרים ולחשה לו:

– דלילה גברתי, אשר בצל קורתה בילית את הלילה כאשר קרה האסון את שער עזה, את ברכתה שולחת. נפשה יוצאת אליך, על כן עזבה גברתי את העיר חרש, ועתה נטוי אהלה בעמק שורק, במקום נבדל ובודד אשר בו יתעקל הנחל.

שמשון נתן בה מבט בוחן והשיב:

– ליני עמדי!

הוא עצמו שנתו נדדה מעיניו באותו לילה. העלה בדעתו שמא אין זה אלא פתיון ומארב, אך לא זה הדבר אשר הדיר שינה מעיניו. כמעט ששכח על דלילה, והנה פתאם כל ייחודה של אותה שעה משונה קם לתחיה בזכרונו. אם משום שדודיה לא היו דומים לאותה הכנעה בהמית ורעבתנית יללנית של פלגשיו מבנות הילידים, אם משום שעיניה ושערה ועוד משהו, שייתכן כי משותף הוא לכל הפלשתיות, הזכירו לו אותם שבעה לילות בתמנתה, – מכל מקום אף הוא נמשך אל אשה זו. מארב? אין להעלות על הדעת, שהרי היא היא שהצילתו; ואף לא היה חושש מן המארב.

– אמרי לה כי אבוא – אמר בבוקר לכושית.


* * * * *

ביום השלישי הלך לבדו אל עמק שורק. על יד אפיק שחרב נטוי היה אוהל גדול, שכמותו לא ראה מימיו. על חלונותיו פרושים היו וילונות מלמלה ובפתחו השתלשל מסך צבעוני. שם בילה שמשון שבעה ימים ושבעה לילות, בלא שיצא כמעט מן האוהל. שלושה שבועות של דומיה ואושר העניקו החיים לשמשון – אחד בתמנתה, אחד בנאת הדשא של אליון הרכבי, והאחרון כאן.

הנשים לא היו תופעה נדירה בחייו. בארץ נזירותו היה אמנם מדיר עצמו אף משכרון זה, אך בפלשת היו בנותיהם, אחיותיהם ונשיהם של הילידים מצפות רק לאות ממנו, ולעתים קרובות היו אלה נשים מבנות הגזעים היפים ביותר שבכנען. רגיל היה לראות עצמו רווי לשובע. רק עכשיו הבין מה צחה־צמא היה. אוהב היה לשתות מקובעת עשויה מתכת ולא מפכית חרס, ולו גם אותו המשקה עצמו: דוקא משום כך נמשך אל הווי הפלשתים. ואולם בפרשה זו – פרשת הנשים שבחייו – לא היתה לו עד כה אלא פכית חרס. גביע כסף דק מן הדק היתה סמדר; ועדנה היתה מעיין ללא גרגר אבק, המפכה מימיו בנחת בעבי יער של בדולח אלוהי. אך כל זה היה בשכבר הימים. מאז היו כל רעיות לילותיו, אלמוניות שבמשכן כלולותיו היה בליל סגריר, שאין להן מספר, בנות דור עשירי של שפחות; מאחורי המחיצה שבמשכן כלולותיו היה בליל שסגריר נוחר חמור ובליל קיץ – אחיו של אותו חמור, אביה או בעלה של פלגשו. עוד בצוקי עיטם אסר שמשון על הגיגיו לשוב אל סמדר; מאז הקפיד על איסור זה והרגיל עצמו ליהנות בלי השוואות. אולם בלא יודעין כלתה נפשו בצימאונה.

דלילה עצמה מוצאה לא היה, כנראה, מפשוטי עם שבפלשת; כבר באותם הימים לא היה מקובל לשאול את הזונה על בית אביה, אך גזעיותה של זו בולטת היתה לעין. הרבה שנים שהתה בנוא אמון ובמוף בקרב בריות, שלעומתם אפילו הפלשתים היו פראים למחצה. חכמה היתה, ידעה לשמוע וללמוד, ידעה למסור את הדברים לזולתה. במחיצתה חי שוב בין עמודי נוי ואנדרטאות; הוא אהבה לא רק מתחת למשי ורקמה כי אם, דומה, גם בתוככי השיש של ההיכלות, שעליהם סיפרה לו.

יפה היתה עד מאד; ספק אם מספר שנותיה עלה על עשרים ושתיים או עשרים ושלוש – שיא פריחתה של אשה בבשלותה בקרב בנות עמה. הרושם הראשון בדבר דמיונה לסמדר נעלם לאחר ששמשון התרגל אליה. דלילה היתה הרבה יותר יפה ממנה, עמוקה ממנה בפנימיותה, וביחוד שונה היתה ממנה באהבתה. סמדר השתובבה ושיחקה, עדנה נכנעה בשמחה; זו – שלטה ושרפה.

דמותה כל כולה אנינות טעם שאין לתארה, וכסותה – נוי והדר. בכל בוקר היה שכיר מן הילידים מביא לה ממרחקים נאד מים לטבילותיה, ולאחר מכן היתה הכושית שעות ארוכות שפה את עורה, מורחתו ומושחתו בבשמי צבעונין, סורקת שערה, פעמים מלבישה אותה ופעמים משאירתה במערומיה. שמשון היה יושב על הקרקע ומביט בה. בפעם הראשונה רצה לילך, כדי שלא להכלימה; אך היא פרצה בצחוק ושאלה: מדוע? עד אז סבור היה כי המנהגים, שנועדו לרענן את האדם ולקשט את גופו, יש בהם כשלעצמם משום עלבון לעיני הצופה בהם ומן הראוי לקיימם בצינעה, עכשיו ראה שיש גם מידה כזאת של עידון דק מן הדק, שבה כל דרגה של נוי יפה לפי דרכה.

את הגונים למכלול תמרוקיה משווה היתה במו ידיה. היו לה צנצנות יקרות ערך, ובהן אבקות ריחניות, שמנים וטיפות ניחוח; היתה בוללת אותם בדרך סבוכה ומחוכמת, שוחקת, מנערת, מסננת, ושמשון היה צופה בכך.

– הנה זה רעל, וגם זה – אומרת היתה ומורה בידה על כלי קיבול זערורים – קניתי דעת; אדע לעשות סמים: סם מוות וסם שינה וגם סם אהבה. הישמר, אל תיגע

שמשון נענע בראשו!

– סמים לא יוכלו לי – השיב בפשטות. ואכן היתה זו אמת. בעורקיו זרם דם טהור וחריף מאין כמוהו. מעולם לא עלה בידי מישהו להשקותו יין עד לשכרה. אלמלא היה מתעצל לדבר על עצמו, יכול היה לספר לה כיצד הכישו צפעוני ואפילו קורטוב של תפיחות לא נשתייר מן העקיצה. יום אחד האכילה פונדקית צייקנית באשדוד את אורחיה דג מעופש, שהיה מתובל בטוב טעם שכזה עד כי איש לא הרגיש בדבר; ששה שבקו חיים לאחר אותו משתה, ואילו תיש, אף שאכל יותר מכולם, לא חש ברע אפילו שעה אחת.


* * * * *

– את מלכם ראית? – שאל יום אחד.

את המלך היא לא ראתה. בעת התהלוכות היו נושאים את פרעה ברחובות באפריון מחופה ואל הארמון היתה גישה רק לרמי המעלה. בכל מוף כולה לא היו ודאי יותר ממאה איש, שראו את פרעה פנים אל פנים. אך מבין אותם מאה שועים היא הכירה רבים.

–כאשר אך ישכרו מעט – סחה מתוך צחוק – יאהבו ללעוג לפרעה בלחש ואף ידברו ביניהם כי פתי הוא, סכל מכל ילד אשר בארץ היאור.

– ומי מושל בארץ? – ניסה שמשון לחתור אל שורש הדברים.

דלילה נתהרהרה. בדיוק לא ידעה מי הוא המושל. פעם אחת ראתה שם צבא: כחצי יום ישובה היתה ליד החלון וצופה כיצד עוברים הגדודים בסך בזה אחר זה – חיל רגלי, פרשים על סוסים ועל פרדות, רוכבי גמלים, נוהגים ברכב ושוב רגלים; חצי יום ישבה ואת סופה של התהלוכה לא זכתה לראות. אולם בראשה רכבו המצביאים מצופים שריון זהב – הם ודאי המושלים בארץ.

שמשון נענע בראשו: לא, לא המצביאים, היוצאים למלחמה לא יוכלו למשול.

גם את הכוהנים ראתה דלילה. הללו חיים במנזרים; הרבה פאר במנזרים אלה, אך לכל כוהן קיטון ריק מכל, קירותיו חשופים, המצע שבו קשה למשכב, והכוהנים ממעטים באכילה. החכמים ביותר שביניהם נוסעים לעתים קרובות אל ארמון המלך לקחת חלק במועצה, ואלה שחכמתם רבה עוד יותר אפילו אל הארמון אינם הולכים – ביום ישנים הם ובלילה צופים בכוכבים ורושמים על פיהם את עתידותיה של מצרים. אולי הם הם המושלים? בכירי הכוהנים והמצביאים וראשי הערים – כללו של דבר: כל אלה שמתכנסים בארמון המלך למועצה, כי רובם ככולם אנשים חשובים הם ובעלי שררה: שעה שעוברים הם במסעם על פני הרחוב, המוני העם צובאים עליהם סביב; וכשאחד מהם, שהגיעה שעתו על פי התור, מובל אל הגרדום, הרי אף אם שוט מצוי בידיך לא תבקיע לך דרך אל הכיכר.

שמשון הניע ראשו:

– אשר לגרדום יובל – לא ימשול בארץ.

ועוד ראתה דלילה כיצד בונים הם במצרים ארמונות וקברי מלכים. חיבה יתרה היתה נודעת לשמשון לסיפורים אלה, שהרי מעשה זה גדול היה ודאי אף מן המחול ברחבת המקדש אשר בעזה: היאך אלפי עבדים גוררים סלעים ענקיים ממעמקי המדבר כדי שיעור של פסיעות מספר במשך יום, וכך מדי יום ביומו הרבה שנים רצופות; היאך מביאים בספינות שלשלאות ברזל ממערב, כבלים מצפון, קורות מלבנון, ובמוף מחברים האומנים את כל אלה יחד למכונות תנופה; בה בשעה אלפי עבדים אחרים מבצעים מאות עבודות אחרות; נוגשים מצליפים בשוטיהם, שוטרים רוכבים דוהרים מעבודה אחת למשניה – לפעמים מהלך שעה ויותר – ואחר כך, כעבור הרבה חדשים ושנים, קם בניין ענק, שבו כל עמוד וכל מדרגה יודעים את מקומם – משל אדם אחד ויחיד בנאו.

– אכן, אדם אחד בנהו – סח שמשון בבטחון מלא – אחד הוא המושל.

– ומי הוא?

– פרעה מלך מצרים.

– אך הלא נער הוא וגם פתי.

– פרעה המושל – חזר שמשון על דבריו בתקיפות, ובאמונתו זו נשאר.


* * * * *

שמשון לא היה מדבר אלא לעתים רחוקות בלבד, לרוב היה מאזין לה או סתם יושב לרגליה ומהרהר. בימים הראשונים שאלה אותו כמה פעמים מתוך צחוק ואפילו מתוך חרדה:

– במה תהגה?

לא היה משיב לה מיד, וניכר היה שקשה לו להזכר מה הוא הדבר שהרהר בו עתה זה. פעם אחת אף שאל אותה עם שניבט בפניה בתום לב:

– הידע אדם את הגיגיו אשר בו פנימה?

נבונה היתה עד מאד ולא הוסיפה לשאול. רק בלילה, לאחר אותה שיחה, לחשה מילת תוכחה באזנו:

– נזיר אתה. גם בחיקי תערוג אל בדידותך…

בפיה חדלה לשאול, אך ידוע ידע כי תוך כדי שתיקתה חוקרת היא ודורשת, ולא אהב זאת כל אימת שהרגיש בכך, שכן יחד עם היכולת לקרוא בעת הצורך את אשר לא בוטא, נתברך גם בסגולה הפוכה של אדם הרגיל להצלחה ולשלטון: לא להרגיש.


* * * * *

חכמה מאד היתה דלילה, מפליאה בדקות תבונתה ותחושתה. מעולם לא שאלתו, כפי שבדרך כלל נוהגות נשים לשאול: התאהבני? לעומת זאת הודתה יום אחד בפניו אמור:

– קינאתי לך.

היה זה ביום, שבא נחושתן לבקרו ולמסור לו כי אין חדשות. דלילה הזעיפה גביניה והיתה מביטה בנער כדרך שניבטות ילדות קטנות השרויות ברוגז. לאחר שהלך אמרה:

־ שנאתיו.

– על למה?

– על אשר ידבר עמך בדברים אשר לא אדעם.

באותו מעמד אף הודתה שמקנאה היא.

– וכה קשה קנאתי עד כי יש אשר לישון לא אוכל.

שמשון השתאה.

– אל מי תקנאיני? האל בנות הכנענים?

– מה לי ולהן – השיבה בבוז – הן את שמותיהן לא תזכור. כמוהן ככושית אשר לי: השתעשע עמה כאוות נפשך.

– אם כן על מי תקנאיני?

התחיל הלוחשת באזנו:

– אל אביך כי תאהבנו; ואל אמך, אף כי זרה היא לך, אך היו ימים, אשר בהם נשאה אותך בזרועותיה, ובמו עיניה ראתה איך ילד קטן היה לגיבור רב כוח ואייל. ואל כל דן כולו…

כאן נעצרה, משתדלת למצוא מלים, והוסיפה בקול עוד יותר חרישי מקודם:

– גם הם זרים לך – אך עליהם רוגז אתה ועלי לא תרגז לעולם… מתוקה חמתך ומכתך, שמשון.

– ואת מאין תדעי?

היא פרצה בצחוק ונלפתה סביבו ביתר שאת:

– ניחשתי.

– ועוד – לחשה לאחר מכן – אקנאך אל הפלשתים שלנו: לחיות לא תוכל בלעדיהם; ואל שתי מערכות חייך אקנא: חיי שופט וחיי שודד. אך קשה מכל, מרה מכל…

היא שיסעה את עצמה, ושעה ארוכה נאלץ שמשון לדלות את כוונתה עד שפלטה במגומגם:

– מרה מכל קנאתי אל הדבר אשר לא אדע פשרו… אשר לא תפצה עליו פה… אשר בו התחילו חייך הכפולים… לפני עשר שנים.

הניד ראשו והרחיקה ממנו בעדינות. היא נבוכה ונתמרך לבה; נטלה נבל והחלה פורטת עליו ומפזמת לחן ללא מלים בשפתיים צמודות. שמשון החריש והשקיף על השקיעה הקצרה שלנגד עיניו; אחר־כך הפך ראשו, ניבט בה ושוב לא חדל מלהתענג על מראה עיניו; דבר לא היה עליה, אף לא טבעות וצמידים – כל אלה הפריעוה בעת שאהבה אותו; אפילו את שיערה היתה אז מסלסלת גבוה כלפי מעלה כדי להעניק לו עד תום את צווארה, את מצחה, את אזניה, – אבל עכשיו, כשרכונה היתה מעל לנבל, היה גוש אבק פז משיי־אדמדם, יצוק דם שמש שוקעת, מסתיר מעינו את פניה המושפלים. שעה ארוכה הסתכל בה שמשון בלי שהניד עפעף; פתאום הטילה את הנבל על המרבד ופלטה במורת רוח:

– עיניך צופות בי כמו לו הזכרתיך אחרת.


– שמשון ננער והשיב:


– את הזמיר תזכירי לי.

לא בכדי שהה עם הפלשתים שידעו לחלוק אמרי נועם. אולם דלילה כתפיה נתרטטו בעווית והיא נפנתה ממנו.

כך חלף הזמן, הדמדומים נתכחלו כליל, ושוב באה אליו והצניעה עצמה על חזהו השעיר:

– ספר נא לי – סירהבה בו כולה רתת ועד כדי כך בלחש שכמעט נבצר ממנו קלוט את דבריה – ספרה לי על אשתך מתמנתה… איזה אשה היתה זאת?

הוא לא זע, רק במתיחת שרירים שנתאבנו לפתע הדפה מברכיו והפטיר בקול לא לו, קצרות ונמרצות עד גסות:

– חרוכה וצווארה שחוט.

שוב לא עשתה כן. ומאז לא היו דין ודברים ביניהם. מאום לא העיב איפוא על שבוע האושר השלישי בחייו של שמשון.


 

25. על מה שדרוש ומה שאינו דרוש    🔗

בבוקר השמיני שוב בא נחושתן. היה זה עם הזריחה; שמשון ישן עוד, אך דלילה השכימה קום ויצאה לצפות בעננים. זמן רב נותר עוד עד לראשית ימי הגשמים, אך יש שהבקרים היו כבר צוננים. דלילה ישבה על חוף תלול של נחל חרב, מתעטפת באדרת רכה ורחבה, עשויה עור גמל. ראתה את נחושתן מרחוק ופניה נתעוותו, אולם כדי לגרום נחת רוח לשמשון החליטה לקבל את הלה במאור פנים.

– הוא ישן – לחשה לו – שב נא עמדי; הכושית תביא לך חלב עזים.

רצתה לשאול אותו על החדשות שבפיו – פניו הפיקו דאגה – אך תפסה בחוש שהוא לא יספר לה דבר. עד שהיה שותה וטובל צנימיו בספל, סקרה אותו בעיניה. בן גילה היה או קשיש ממנה במקצת, לא בעל קומה, אך דק־גו וגמיש, פנים טובות, גלויות, עיניים שגונן אפור בלתי־שכיח; זקן דליל ערמוני־כהה; על אף קמט הדאגה לרוחב מצחו ניכר היה שהוא מחייך בחפץ לב.

– היש לך אשה או כלה? – שאלה דלילה.

– לא – אמר ופרץ בצחוק – הן נערו של שמשון אנוכי; איך אמלא פקודתו וריחיים על צווארי?

משכה בכתפיה והפטירה:

– אך הלא גם אתה בין החיים הנך, במה אפוא חייך, חייך שלך?

סיים את סעודת השחרית שלו, בזהירות שם את הספל על הקרקע, הודה לה בנימוס ולאחר מכן השיב:

– חיי? אני עם שמשון.

– האין שמשון הולך לבדו, בלעדיך, ימים ושבועות ארוכים?

– הולך: אז אחכה לו או אעשה את אשר יצווני, ואחרי כן שוב ישוב.

– האין זאת כי בכל מאודך תאהבנו?

– “תאהבנו” – החרה נחושתן אחריה, שוקל ובוחן את המילה שיצאה מפיה – לא כן הדבר. האחי הוא או רעי? אדוני הוא.

את המילה “אדוני” הגה בדרך מיוחדת, כמו לו היתה זו המילה החשובה ביותר בכל לשונות העולם. דלילה נתקפה לפתע בחמת קנאה כלפיו. נתחשק לה לעקוץ אותו. היא אמרה:

– ואני חשבתי כי אדון יש רק לכלב או לעבד כנעני.

הוא לא נפגע. ניבט בה בתשומת לב, אחר כך נתהרהר, כמי שמנסה לשקול בדעתו ולהשיג בשכלו דבר־מה, והשיב לה:

– כלב מילת גידוף היא בפי האדם. ואני זאת דעתי: אין ככלב חיה חפשית בעולם.

ניכר היה שקשה לו להסביר את כל זה, אף־על־פי־כן ניסה:

– בילדותי רועה הייתי. היכרתי לדעת את החיות: גם בהמת עדר, גם חיות טרף וגם עוף דורס. כל אלה כמוהם ככנעני אשר בארץ: אין להם דבר בלב זולתי הדאגה. אנה יטוש הנשר? והאריה לאן יתגנב? לא אל המקום אשר חפץ בו, כי אם אל המקום אשר הטרף שמה. לו, לטרף, כל ערמתם וגבורתם. והכלב אין דאגה בלבו, את אכלו ישליך לו הרועה, גם חשוב יחשוב תחתיו הרועה, וגם שלוח ישלחנו הרועה…

– הלזה ייקרא חפשי?

הוא נד בראשו בבטחון מוחלט:

– מי הוא החפשי? כל אשר יוכל לעשות דברים אין חפץ בהם. והכלב יכול יוכל: הנה ידלג כילד קט, יניח כרעיו על כתפי ויילל אל מול פני הירח, על הכבשה ועלי יגן עד כלות נשמתו. הנשר יעשה רק את הדרוש לו; יען כי דאגה בלבו, ולכלב אין.

ושוב נתחייך לעברה, ללא קורטוב של רוגז ובמאור פנים.

– צדקת גברתי, כמוני ככלב. את דאגתי לקח לו הרועה, על כן קשתה עליו המלאכה. ואנוכי אנתר לי כציפור דרור.

סקרה אותו דלילה במבטיה מתחת לגביניה הנזעמים ופלטה חרש, כמעט ללא קול:

– כולם יבקשו להם פרעה…

נחושתן לא קלט את דבריה, או לא הבינם, פרט למילה “כולם”, ועל מילה זו הגיב:

– לא אגיד כי כולם, אך כמוני רבים בינינו גם בארץ דן וגם ביהודה; לבם בחזה שמשון ישכון. לו אך היה את נפשו להזעיקם.

– אז מה היה?

– ינהגנו אל אשר יתאו.

– ואם ינהיגכם אל שנאה ואבדון?

– אחת היא לנו, לא לנו המחשבה. הוא אשר יחשוב בעדנו. אם תעה בדרך, אות הוא כי כן דרוש.

ניער ראשו וחתם:

– אך לא יקראם שמשון. לא יאהב שמשון את בני האדם.

– לא אנשים ולא נשים? – שאלה בעוד היא מביטה בו מתחת לגבינים זעופים.

הוא נבוך והשיב חמקמקות:

– לא על זאת דיברתי…

שניהם החרישו שעה ארוכה, לאחר מכן שאלה בקול צלצלני מעושה:

– האם לא אהב את האשה ההיא מתמנתה?

־ לא אדע… ימים רבים עברו מאז.

– אך הן כבר אז היית נערו, הלא תזכור?

“היא יודעת עלי. שמשון סיפר לה עלי” – אמר נחושתן בלבו. הדבר נעם לו, אך בה בשעה חש לפתע מחנק ומועקה בנפשו. היתה לו הרגשה כאילו בלילה, ביער, מאחורי שיח צופיות בו עינים ארסיות של פלוני.

– ספר נא לי מה היה בתמנתה – דיברה בקול חודר, שובה לב – היא שכבה על בטנה, מיתחה עצמה בכיוון אליו, תמכה ראשה בידיה הנאות להפליא והשתדלה לפגוש את מבטו –מה קרה שם? בימים משכבר שמעה אזני דברים על שרפה, על האשה ההיא כי נטשתו ועל חותנו כי רימהו; או על רע דבק מאח אשר בגד בו – דבר דבור על אפניו לא אדע.

– אך שקר וכזב הוא – השיב נחושתן בשנאה – האשה ההיא, הרע, החותן הזקן – כל אלה לא היתה בהם אשמה. היתה שם גורת צפעונים, שפיפון עלי אורח, בת שפחה עוית, היא אשר הכתה את כולם סנוורים ועכרתם. ואכן כפליים גמלו לה על כל חטאותיה: רע ומר היה גורלה.

דברים אלה פלט בשמחה פראית וגסה; דלילה הביטה בו והמתינה.

– הוגד לנו אחרי כן לאמור: עד עלות השחר התעללו בה העבדים והכנענים והיטיבו לבם בבשרה, וכאשר קצו בה – רטשו בטנה, הרימוה בידיה וברגליה, טלטלוה טלטלת גבר והשליכוה לתוך האש.

דלילה החרישה.

– ואת אכתור, זה האיש אשר רעו היה לפנים – המשיך נחושתן – הפיל שמשון על האדמה, גהר עליו, הידק ראשו בין ברכיו, עד אשר פצפצו והיזה מוחו – אך לא במהרה כי אם אט אט.


* * * * *

אחר כך התעורר שמשון ונחושתן השיח לו את החדשות. שליחים באו מיהודה – חרדים ורוגזים עד מאד. הם סיפרו כי סוף סוף הגיעה לחברון משלחת פלשתית ולא מעקרון, כמקובל, כי אם מטעם כל חמשת הסרנים; ואחרי המשלחת, כביכול, פלש לתחומה של יהודה צבאה של פלשת, והוא מאיים לבוזז את כל השבט, אם יהודה – דווקא יהודה – לא יסגיר לו את שמשון.

שמשון תמה תמיהה כנה:

– להסגיר אותי? איכה יסגירוני?

נחושתן הסביר בבת צחוק, כי מי שמשיח על מזימה ילדותית חסרת שחר:

– חי או מת. והיה כי יסגירוך חי אסור תהיה ביתרים לחים אשר את מספרם המה ינקבו.

אחר כך הוסיף וסיפר כי על פי דרישתם של שליחי יהודה יצאו הרצים בכל ארץ דן לקרוא את הזקנים לעצרת, ועליו, על נחושתן, ציוו לחפש ולמצוא את שמשון; ובינתיים מתהלכים שליחים אלה ברעה וחוזרים על הדברים שנאמרו בשיחתם עם הפלשתים. הנה כמה קטעים משיחה זו;

– הלנו הוא? – ניסו זקני יהודה להכחיש את שייכותם לעניין – הן דני הוא, מידי דן תדרשוהו.

והפלשתים השיבו:

– אין מועיל במקום ממנו בא הגנב, המקום אשר אליו הביא את הגנבה הוא החשוב.

– איכה נאסרנו? – אמרו זקני יהודה – והוא יכנו שוק על ירך.

אך הפלשתים פקעה סבלנותם והם אמרו:

־ רע מזה יהיה אם צבאנו יכה בכם.

אז ביקשו הזקנים שתינתן להם שהות לשקול בדעתם, ושלושה מביניהם נשלחו לצרעה.

– מי הם? – שאל שמשון.

– יורם בן כלב מתקוע…

– ידעתי – סח שמשון – טוב האיש.

– צדקיה בן פרחיה מחברון…

– נחש זקן – פסק שמשון – אבי נושכי הנשך אשר בכנען, ראש וראשון לקוני כל גנבה. הוא אשר נתן מכספו ללויים למען יוליכו אורחה לבאר שבע לשאת את משא מטעני אשר פורק מן האניה.

– ודישון בן אחיצור מבית לחם.

– זה האיש אשר יתיז רוק בדברו – סח שמשון – שיניים מעטות בפיו וכעס רב בלבו. רעים לי בבית לחם: בחורים כארזים, ישאו עיניהם לכבוש את יבוס. וזה המשל בפיהם: הבה נשלח את דישון אל היבוסים, אך יפתח את פיו והמה יחשבו כי מרחץ הוא ויפוצו לכל עבר. טוב, איפוא, לך ואמרת לזקנים: מחר בצהרי היום אבוא.

נחושתן קם ממקומו, אך ניכר שמהסס הוא. – האמנם נכון תעשה אם תבוא אליהם לצרעה? – שאל בלאט, בלא שהביט בו.

שמשון החזיק בסנטרו, נצטחק וניבט הישר בעיניו.

– מה הדבר? – שאל – האם רוצעו כבר היתרים הלחים?

נחושתן נענע בראשו.

– לא יתן דן יתרים מעשה אשר כזה – את גבות השליחים מיהודה ירצע, אך לא את היתרים לאסרך בהם. ובכל זאת אולי ייטב לכולם, אם דן פשוט יאמר: שמשון איננו, הלוך הלך.

– לא אובה – פסק שמשון החלטית – רב לו לדן התענג על מצעו הרך; ילמד נא גם הוא לתת את הדין.


* * * * *

באותו ערב נתקיימה שיחה ארוכה בין שמשון ובין דלילה; שיחה זו יוצאת דופן היתה, כיוון שהוא דיבר בעיקר, והיא הקשיבה. ואף שהשיחה כשלעצמה לא היתה לה משמעות מיוחדת כל עיקר, נודעה לה חשיבות רבה לאחר זמן.

– מי יבין רוח אנוש? – דיברה דלילה – עוד מעט זה לי כשנה אשר שבתי לעזה. מיום בואי היה כל פה מדבר על פשיטותיך: תמיד עליזים היו בספרם עליך, לא חרה אפם ולא מר לבם, עד כי אשר דימיתי כי מתפארים הם עליך. דבר לא העלה את חמתם: לא שוד ולא מרעה, ואף לא החללים אשר הפילה ימינך. והנה עתה נתגעשו לפתע. הן תחת השער אשר עקרת יוכלו חדש להקים, ואדם אשר הרגת לא יקום לתחיה. אין הבין…

באותו יום התלבשה כדרך המצריות: הכתפיים, הזרועות, הרגליים עד לברך – כל אלה חשופות היו, ועל חזה השתלשלה מן השרשרת אחלמה סגלגלת בדמותה של חיפושית גדולה. הפלשתים, מתוך דמיון צלילים אל מילה מצרית מסוימת, קראוה בשם כפתור.

פתאום שלח ידו והתיר את השרשרת.

– ככה יפית יותר.

–האמנם? – שאלה; נטלה ראי נחושת, התבוננה בו, העוותה פניה ואמרה:

– פתי! הסר את כל אשר עלי או השב לי את האבן. לא תסכון השמלה הזאת בלעדיה.

החזיר לה שמשון את הענק ולאחר מכן הסביר: – בזדון עשיתי זאת. עיניך הרואות. אך מצער הוא והנה בלעדיו אף עמדי לא בנוח תרגישי.

– איש לא בינות אתה – סחה בהתמרמרות כנה – כל בני האדם יודעים כי לשמלת מצרים יאה הכפתור.

– ועוד יודעים כל בני האדם כי לחומה יאה השער. הציר ההוא אשר מיהודה אולי פנים יפות לו, אך את זאת לא אזכור. ואולם זכור אזכור כי שן תחסר לו מלפנים.

נתהרהר ולפתע פרץ בצחוק משנזכר במעשה נקם משעשע שביצע, אי־אז בשכבר הימים ראה צורך ללמד לקח כמה פרחי אצולה מבני בנימין, שנהגו דרך קבע לפתות נערות מישובי הספר שבדן. תפס אותם שמשון, אך לא ציווה להכותם או להטיל בהם מומים: רק גילח את זקניהם – ומוסר זה לא שכח בנימין עד היום הזה. שמשון אף הוא לא נשתכח מלבו אותו מחזה; הציג לפניה, מעשה מומוס, היאך ניצבים היו לאחר התגלחת, המומים, אינם מאמינים עוד כי אכן נתרגשה עליהם פורענות שכזאת ובידיים רועדות ממשמשים בסנטריהם המעורטלים.

ותוך שהיה מהרהר בקול, השיח לה על עמים שונים ומשונים. נשי היבוסים מהלכות היו כמעט ערומות, רק סינור חגור להן מסביב למתניהן וקישור כרוך בראשן. אף סינור זה אין הן מחשיבות; כי תגנובנה כיכר לחם תעטופנה אותו בסינור ותלכנה להן בנחת בדרך בת רבים. אך לעומת זאת אם ינשור הקישור – קלון הוא, והאשה טמאה. בצוקי עיטם ראה עבדים שחורים מהארץ אשר מעבר למצרים. הסוחרים הריצום להודו כדי למכרם שם: באפיהם היו נזמים, לפעמים אף נזמי זהב. שאל שמשון את הסוחרים: את חירותם גזלתם מהם ואת הנזמים השארתם? ענו לו הסוחרים: חופש כי תיקח ממנו נכנע יהיה לך, אך אם תעקור את נזמו – ישתרע על החול וימות תחת שוט מכהו.

– אין זאת כי זה האדם וזה אורחו – פסק במהורהר – לא את אשר דרוש לו יעריך, כי אם את אשר לראווה יוצג.

דלילה פרצה בצחוק ומחאה כפיים.

– גם נחושתן נערך – אמרה – הרביץ בי עם שחר תורה הדומה לתורתך שלך; אשר דרוש הוא אשר אינו דרוש… ואנוכי כבר שכחתי. לחכמים הייתם, בני דן, למוף דמיתם; גם שם אהבו אורחי להכביר מילים על המים כי יבשים הם ועל האדמה כי סובבת היא סביב השמש. אך אלה לא קימטו מצחם בדברם!

וכדי לכסות על המצח הקמוט עשתה לו תסרוקת, כלומר צררה מחלפותיו כדי גוש בלורית אחד ושלשלתן ממש עד לגביניו, ולאחר מכן חיזקה אותן בחישוק של זהב, והוא ישב בצייתנות וחייך.

בבוקר הלך לצרעה. היא רקעה ברגליה ובכתה – מיאנה לשלחו.

– הישבע לי כי מחר תשוב.

– לא מחר, אך שוב אשוב.

אף הוא עצמו לא היה לו חשק לילך. מימיו לא קרב אל גבולו בהרגשת תיעוב שכזאת. פנים זועפות, דאגה, זקנים עמוקי הגות, המון צעקני… עיפה להם עד מאד נפשו של שמשון הנזיר, אל מעבר להם והלאה ערגה בצמאונה, וטוב מדי היה לו בשבוע האחרון באותו אוהל הסמוך אל אחד מפיתוליו של נחל שחרב.


 

26. נטול השיניים    🔗

חיכו לו סמוך לשער. עוד במרחק של פרסה לפני צרעה עמדו בתצפית זאטוטים מתנדבים ומשראוהו דהרו בכל מאודם חזרה – לבשר לאספה; כמה מהם נשארו והלכו אחריו, שומרים על מרחק בינו וביניהם ומתלחשים זה עם זה בלאט.

העצרת רבתי עם היתה. רצים דחופים הזעיקו את הזקנים מכל מקומות הישוב, כבאותו יום, לפני הרבה שנים, שהוחלט בו לשלוח חלוצים לתור את הארץ בצפון, ושמשון נעשה בו שופט בדן. היו ביניהם זקנים מן הימים ההם וגם פנים חדשות; היה כאן שלח בן יובל, הישיש עתיר השנים, בעל השררה בשעלבים, כולו כפוף ומעוקם מרוב זיקנה, אך עיניו ערמומיות כשהיו; היו גם הנביאים שוכני המערות שבסביבה – אותם שהיו אז או אחרים, איש לא זכר את פניהם של אלה. שלושה שגרירים מיהודה ישבו על ספסל מיוחד, ומאחוריהם פמליה גדולה של שומרים מזוינים. בין זקני צרעה נמצא מנוח, והלוי מכבוני היה עובר מאיש לאיש, הילוכו ברווזי קמעה, והוא שואל שאלות, חוקר ודורש ומוכיח דבר־מה.

שמשון יצא הישר אל מרכזו של העיגול. דומם קמו היושבים על רגליהם. הוא לא בירך שום אדם, רק עיניו נפגשו בעיני אביו – מראהו של זה היה כשל זקן מופלג שכולו אומר ליאות – ובעיניו של יורם מתקוע, שעמו התראה אי אז במערת השדים.

– מה דרוש? – שאל שמשון.

איש לא השיב לו. שלושה שגרירים כבשו פניהם בקרקע, השאר נתנו עיניהם בשלושה אלה. מכבוני פלט כעכוע מגרונו ואמר:

– האין זאת כי טוב היה לו בראשית דיברו אחינו משבט יהודה ביחידות, פנים אל פנים עם שמשון…

שמשון שסעו:

– פה ידברו.

הנאספים החלו שוב מתיישבים עם שהם מתלחשים ביניהם ומקימים שאון; רק יורם בן כלב מתקוע לא ישב. גם בו נתנו אותותיהן השנים שחלפו, שערו הלבין, ולא עוד אלא איזו אי־נוחות כבדה היתה רובצת על פניו היום ומכופפת את ראשו כלפי מטה. אף־על־פי־כן נשא דברו בקול רם, ברור, בלי היסוסים וללא גמגומים. המשלחת הפלשתית הגיעה בלווית גדוד שומרים – דבר שלא אירע מעולם לפני כן; מחנה צבא שלם הקימו הללו כמעט בשער חברון. ולא עוד אלא שבמישור, סמוך לגבול, נאסף לצבא של ממש מכל גלילותיהם של חמשת הסרנים; מפקדו הוא בן הסרן אשר לעקרון, ובן אחיו של אותו הסרן אכיש, המכונה תער, עומד בראש השליחים וראשו של הגדוד שהגיע עם שליחים אלה. אדם זה אכזר הוא ואינו יודע שבעה.

מכיר אני את תער – שיסעהו שמשון – דבּר דבר אשר עניין בו.

אכיש זה שמשון היה תכופות משחק עמו בקוביה; הלה כל אימת שהיה זוכה בחופן של מטבעות כסף היה צווח בהתפעלות: “גילחתי!” וידיו רועדות מרוב תאוות בצע, ואילו כל אימת שהפסיד היו פניו משחירות מעגמת נפש של כילי. לעומת זאת היה ראשון הפרשים בכל רצועת החוף, וסוסיו יצא להם שם אפילו במצרים.

בן כלב המשיך לדבר. מצב הדברים היה בדיוק כפי שתיארו לו נחושתן: או שיהודה יסגיר להם את שמשון או שצבא פלשת ישטוף כמבול את הארץ מבית לחם עד עין גדי. שום תירוצים לא יתקבלו.

השגריר עצר בדיבורו והיה ממתין לדברו של שמשון. שמשון החריש, הביט בו ובעיניו שאל: מה הלאה?

יורם פלט אנחה קשה ופתח ששוב. הם. זקני יהודה, קיימו מועצת לילה. שעה ארוכה דיברו ודברים שונים השמיעו, אך חשובה המסקנה: לא יוכל יהודה להילחם עם פלשת. אפילו ללא רכב, שאינו שימושי בהרים, יש לו לאויב סוסים, ברזל וחיילים מאומנים. דבר אחד יוכל יהודה לעשות: לנטוש את עריו למשיסה, לסתום את המעיינות ואת הבארות ולהתפזר בין נקיקי ההרים – מכאן ואילך לחיות כשם שחיים היבוסים. אך לדבר הזה אין יהודה מסכים. והנה בא יהודה אל דן לבקש עצה: מה לעשות?

הוא ישב; העצרת העתיקה מבטה ממנו אל שמשון, אך שמשון החריש; הזעים גביניו והשפילם עד כדי כך שעיניו לא נראו. קמעה קמעה התחולל רחש כבוש מסביב. לאחר מכן יצא בהיסוס מתוך המעגל אחד חרמש, איש צרעה צעיר לימים עוד – אי־אז נמנה עם שועליו של שמשון. הוא שאל:

– ואני בכל זאת הבן לא אוכל: מדוע על יהודה יאיים ולא על דן?

– בן כלב פישק זרועותיו ולא השיב דבר. אך שלח, הזקן משעלבים, החל מרטין דבר מה באזנו של בנו, שעמד לימינו, והלה, לאחר ששמע את מלמולו עד סופו, סח:

– כה אמר אבי: היטיבו הפלשתים לעשות חשבון. על מה ולמה יצאו הם למלחמה על דן? טוב כי עם דן יילחם יהודה אחינו.

בקהל חלף בתחילה גל של צחוק, אחר כך ריטון של חרדה, לבסוף ריגון של זעם. שלושת השגרירים החרישו, עיניהם מושפלות ועל פניהם מסכה בלתי חדירה. חרמש נתקרב אליהם והטיח בהם שאלה נוקבת:

– דברו דבר ונדע: והיה כי לא נסגיר את השופט התצאו למלחמה עלינו?

השתררה דומיה. פתאום הרים ראשו דישון בן אחיצור, שגריר בית לחם, תקע חטמו בפניו של חרמש ונצטעק עם שהוא מתיז קיתון של רוק על בן שיחו:

– כסיל! אם אצבע אלהים היא, כי אתם אשמתם ואנו נילחם בעבור אשמתכם, הן לא עם חמש הערים תהיה המלחמה.

השניים האחרים החרישו; צדקיה בן פרחיה, השגריר מחברון, עצם את עיניו והיה מלעס בשפתיו הדקות שבפרצופו השועלי; יורם מתקוע הידק שיניו ופניו נתכרכמו מבושה – אך שתוק שתק.

העצרת נתגעשה; מכל צד בקעו חירופים וגידופים – המעגל, שבמרכזו ישבו שגרירי יהודה, הלך והצטמצם; פמליית השומרים זעה בחרדה – אך שמשון עצר את הכל בצעקה פולחת:

– איש למקומו!

רק חרמש נשאר עומד לפני הצירים ועתה ניתן להבחין בדברים שצעק לעברם. הוא נפנף באגרופו וצווח:

– לולא כלבים הייתם אז אמרתם לנו: חמושים תצאו, יחדיו נילחם, גם שבטים אחרים לעזרה נקרא…

– לא ילכו השבטים – השיב בן כלב – ואין איש אשר ייטיב לדעת זאת מן השופט עצמו. ועזרתכם כאין וכאפס היא לנו. הבא על הדוב – אחת היא אם ילד אחד הוא או שניים.

– או ילד ומחצית הילד – הרטין דישון, והכל שמעוהו. אך לפני שהתלקח הזעם בשנייה בשל דברי עלבון אלה, קפץ ממקומו ונצטווח לעברו של שמשון:

– ואתה, אדוני השופט, מה לך כי תעמוד כערמת גללים בשדה, ולא תאמר מאומה? הן עליך יסוב הדבר ולא על חוטבי העצים ושואבי המים האלה – עליך וזולתך אין.

שמשון הצטחק: – היטב תכירני, בן אחיצור – הפטיר – בציר שלוח לא אגע לרעה; גדף לך כאוות נפשך.,

ברגע זה ראה מכבוני בן שוני הכרח לעצמו להתערב: הוא פתח לא בקול רם, אך הכל נשתתקו מיד. אדם גדול היה עתה מכבוני בן שוני, בדן כיבדוהו ואף השבטים השכנים הוקירוהו.

– צר לי – פתח בקולו הגלשני והרכיך – צר לי על אשר לא שעה השופט לעצתי הטובה כי על הכל ביחידות ידובר. בשובה ונחת נדברה כאשר יאתה לזקני העם ומאשריו. והנה זה הדבר אשר אובה לדעת לאשורו: מדוע שליחי הפלשתים, אשר ביקרו בעירכם, כה יבטחו בלבם כי אנחנו, שבט דן, יכול נוכל למצוא בכל עת את שמשון? האם בנחושתיים אל צרעה ריתקוהו או באזיקים אל דן אסרוהו? האם לא היה לאל ידו ללכת ממנו והלאה – צפונה מקום שם בנינו ואחינו התנחלו בליש וסביבותיה – או אל נחלת בנימין ואל גבול אפרים וגלעד – הן לא פסו מקומות בארץ?

לדבריו האזינו בתשומת לב. מישהו בקרב הקהל סינן “הססס” מבין שיניו, משל פונה הוא אל הנוכחים שיטו אזנם ויתנו דעתם על רעיון חדש ונבון; ואכן רבים זקפו גביניהם, הקריבו אצבעותיהם אל מצחיהם ונדו בראשיהם.

– כבר היה מקרה אשר כזה – המשיך הלוי – בשכבר הימים היה הדבר, כאשר אחרי המעשה אשר נעשה בתמנתה השליחים מעקרון באו אלינו; אך אנו גלינו את אזנם כי שמשון הלך המדברה, והמה הסתפקו – (נתלעלע כדי הרף עין משנזכר בעורם של גוש ויהיר שנפשט מעליהם38) – הסתפקו במס קטן והלכו. מי גבר בקרבנו ויוכל לעכב בעד שמשון לו גם עתה היה את נפשו ללכת?

שוב קם יורם בן כלב:

– כבד עלי משא המסחר הזה עמכם – סח בקול נלאה – נדברה נא מישרים: אתה, בן שוני, עצתך לשופט כי יברח מארץ דן. רבים הם הלויים אשר אצלנו בחברון, וביניהם גם כאלה אשר בחכמתם לא יפלו ממך, בן שוני. המחשבה הזאת היא הראשונה אשר עלתה על דעתנו, ואכן כה היה דברנו אל אכיש, בן אחיו של הסרן: ילך שמשון, מי ישיגנו? והדבר אשר עננו אכיש הלא הוא הדבר אשר אתה, בן שוני, זה עתה אמרת לאמור: “כבר היתה כזאת, כי הלוך הלך. ואחרי כן? אחרי כן שב ומאז לא שקטה ארץ השפלה. איהו שמשון – הלא זה עניין לענות בו לכם ולא לנו; אתם תחפשוהו, אתם תביאוהו – והיה כי לא תביאוהו אבוד יאבד יהודה”. כה ענה אכיש וכה יהיה.

מכבוני החריש והחליק את זקנו, הקהל אף הוא החריש כולו, ואיש לא הביט בפני שכנו. מקרן זוית, שבה התגודדה כנופיית הנביאים, נשמעה קריאתו של מישהו: “כלב!” – קריאה שאי אפשר היה לדעת במי הוטחה, אך ההמשך לא בא.

– אבי חפץ לשאת דברו – אמר בנו של שלח זקן שעלבים.

את דבריו של שלח קלטה רק אזנם של הקרובים ביותר אל מקומו, אך גם בקרב כל השאר שררה דממה כל עוד הלה דיבר. שמשון נפנה אליו והביט בו בעין בוחנת, בתחילה מתוך סקרנות סתם ולאחר מכן מתוך פליאה. אלה הדברים אשר למלם בפה נטול שיניים שלח בן יובל:

– בנימין כלי מלא כזבים, גונב גנבתו ביום, אפרים זונה בת שחץ, אך מכולם ירע יהודה. בזרועו לא ישוד שוד ובידו לא יצוד ציד, כעורב במרום ישים קינו, יפצה מקור ויצפה עד אשר יביאו לו בשר מנבלת החי, יאכל וגם יערב לחכו, ישבע ואין לו עוון: נבלה היא וידי לא שפכו דם. עם כל השבטים תסחור חברון בנחושת וברזל, במחיר של להב הב לו חצי משקל כסף, וראש חנית ימיר בחיטה ככל אשר ישא הגמל. הנה בן פרחיה. זה הציר אשר יחריש – כמה כדי זהב טמן כבר באדמה אשר בחצרו – פדיונו הוא ממשלח יד זה ולא אחר! בכל כפר אשר ביהודה פטיש נפחים יתן קולו; בני הנעורים אשר לו ילמדו בחרבות לשקשק; יוסיף כוח יהודה ועוד מעט אדיר יהיה, אך את האיש אשר הביא לו את החיל הזה נכון יהודה לתת בידי הפלשתים למען יתעללו בו; ובלהבים, אשר גבורת דן השיגה לו, מאיים הוא את נחלת דן לתת לבז ולמשיסה אם ימאן דן לעשות נבלה אשר לא תיעשה.

שניים מן הצירים, יורם ודישון, קפצו ממקומותיהם – הראשון פניו נתכרכמו ביתר סומק, השני פיו היה שותת רוק – אך לשסע את הזקן לא העיזו משהרגישו עד מה אימתנית נפנה לעברם הקהל. בן פרחיה לא זע, רק פקח קמעה עין אחת והפזילה בשלח.

– גרשם נא, שמשון – המשיך בן יובל בלמלומו – לא יאתה לבני הנעורים אשר לנו את הבל פיהם לשמוע. אנחנו לא נסגירך. רבות ציערנוך, גם אתה לא אחת הדאבת לנו ומנהגך מוזר בעינינו; אך היית למגן לנו; כי ישבנו לבטח ואין מחריד, זרועך עשתה זאת. אתה נתת לנו ארץ חדשה בצפון, אתה… יעלה נא יהודה למלחמה עלינו, אף כי רבים אלפיו ממאותינו, יבואו נא עלינו הסרנים עצמם – לא עורב דן, דן לימינך, שמשון.

אך את סופו זה של הנאום לא שמעו אפילו הקרובים אליו בשל זעקת ההתפעלות שפרצה מפי הקהל. אלה שהבינו ואלה שלא הבינו, זקנים, צעירים, ילדים, גברים ונשים, אפילו הילידים שבשולי הכיכר, נפנפו בידיהם, הריעו וצרחו כל אחד את שלו וכולם יחד קריאה אחת; חרמש עלה על כתפיו של שכנו, נחושתן אף הוא כך, ובשארית גרונם הניחר חקרו ודרשו בקהל – כפי הנראה גייסו לוחמים מתנדבים.

כל השגרירים עמדו כבר על רגליהם והביטו בשמשון, דומה, תוך כוונה לומר דבר־מה. זה מכבר לא הפגין בפני הדנים את יכולתו להחריש בצעקה אחת המולת המון בן אלפים – לא נזדמן לו; והנה עכשיו נתעורר הצורך בכך – ושוב כהרף עין נאלמו כולם דום.

אז פנה אל שמשון בן כלב מתקוע ואמר לו עם שהוא נושם בכבדות:

– נכונים אנו לשוב; אך המילה האחרונה לך היא. דבר, שמשון.

– דבר, כלב! – צווח אותו הקול מתוך חבורת הנביאים. במרכזו של העיגול הופיע במרוצה אחד הסגפנים, אדם בא בימים, קרח עד לקדקדו, גולגלתו כולה חבורות, זקנו שחור ואניצים נתקעו בו – מין בשאינו מינו; לבוש היה מחצלת מרופטת עשויה לכש עצים. עכשיו ברור היה שהמלה “כלב” מכוונת לשמשון.

– חזיר בר טמא! – זעק עם שהוא מדלג מסביב לנזיר ומנפנף באגרופו – לץ! שיכור! נואף! עוכר עם יהוה! אתה הוא אשר הבאת את עמך אל יוון מצולה, ומוצא אין. לא עובד גילולים עולה עלינו עתה להכריתנו – אך זו רעה חולה שבעתיים; יהודה ירים ידו על דן ודן קם על יהודה; איש אחיו יטרפו כחיות יער. יעלזו הערלים, ואתה, שופט שקר, לבואש מצחין דמית, לבור ירדת, במחילה נטמנת.

דישון אפילו פרץ בצחוק מרוב שמחה.

– נכוחות ידבר בן הנביאים – קרא בקול רם – הלזה ייקרא שופט? מה לו ארץ כי תאבד! מה לו שבט כי יקום על אחיו! רק אל אחת ישא עיניו: כי נפשו תהיה לו לשלל.

ואולם הנביא היה לו הגיון משלו. פתאם שכח את שמשון והשתער כל השגרירים, פולט צויחותיו בזו אחר זו:

– קלון תעוטו, בני נעוות המרדות, כלימה תכסה ראשכם, זרע מרעים, נצר נתעב יהודה, מאוס מפלשת. כאשר עלתה תמנתה באש, היה בה איש כפתור ישיש ובתו הנערה עמו. דום נשאו מכאוביהם, בלי אומר נשמתם הוציאו, אך את פיהם נצרו ואת שמשון לא הסגירו; ומי להם שמשון? אך נכרי היה. ואתמה נכונים לתת בידי צר ואויב את אחיכם, בשר מבשר אבינו יעקב.

כאן געה לפתע דישון בן אחיצור בצחוק כה יבבני, שאפילו הנביא נדהם ונשתתק ואף שכח לסגור את פיו הפעור. הביט בצוחק והתנשם עד כדי שנק, ואילו דישון אף הוא דומה נשתנק גרונו עם שהוא מפרפר ומתעוות בצחוק נטול שיניים ותומך בידיו פעם בכרסו ופעם בצלעותיו; פתאם חדל מצחוקו, הצביע לעברו של שמשון, ופלח את דממת האלם בצעקתו:

– הזה אחינו? בשר מבשר יעקב? הוי, דן, אך צאן עיוורים אתם, עדר חסר דעה! עד אנה תוליככם שולל אגדת הבל, אשר נבדתה מלב. האמנם עד היום הזה לא הבין לבבכם ולא עלה על דעתכם מה הוא הזרע אשר ממנו בא אליכם השופט הזה? איש הנכר הזה אשר תחת לרעמת הנזיר.

הקהל הביט בו בלא שהבין את דבריו, אך קפא עוד יותר מתוך תחושת ציפיה למדבר־מה חדש, שכמוהו לא היה מעולם. רק שלושה אנשים זעו קמעה: מנוח הזקן תפס בידו את גרונו, מכבוני בן שוני פשט זרועו כמי שרוצה אך אינו מעז להתערב, ושמשון נפנה בתפנית חדה אחורה: נדמה היה לו שמשם מישהו סוקר אותו במבט בוחן. שם, מאחוריו, בקהל הנשים ראה את אמו, אך לא בו הביטה כי אם בדישון, כל כולה מכווצת היתה ועיניה יצאו מארובותיהן. ומדמדם היה שמשון לפתע כי ענן או גוש בשר ענקי ושחור נע לקראתו, הלוך וקרב אליו, ועוד מעט יכתרהו, ילפתנו ויתחיל לחנוק אותו.

דישון המשיך, אלא שעכשיו שוב לא צעק ולא נחפז, כי אם פסק פסוקיו בבהירות ארסית:

– אם מבני דן האיש, אזי גם הסרן מעקרון לאחד מבני דן ייחשב. הן אתם ידעתם כי מנהגו אינו כמנהגכם ונפשו נפש נכרית היא, יען כי גם דמו אינו דמכם. מי אשר חכמה בלבו היאמין בסיפור בדים על מלאך אשר בליל אביב הופיע אל אשה ובפיו בשורה כי ילד יולד לה? אל אשה ישרת דרך לא יבואו מלאכים בלילות במקום שומם על יד באר. לא שמשון הוא זה, כי אם תיש ייקרא שמו. אכן, צדקו הפלשתים, הלא דבר הוא, על כן אהבוהו: זאת הפעם בשר מבשרו של כפתור, כי המלאך אשר על יד הבאר, זה העוגב על אמו, אך הלך פלשתי היה.

בדומיית המוות נשמע רק רשרוש של תנועה אחת – נחושתן, בלא שהוציא הגה מפיו, השתער על השגריר ובידו מאכלת. שמשון תפסו בזרועו והטילו הרחק אל תוך הקהל; הוא עמד, חיוור כולו, ולא גרע עיניו מהצללפוני. הנשים החליפו מבטים ביניהן ונדחקו לצדדים לפנות לה דרך; הזקנה – זה מכבר היה מראיה כשל זקנה – יצאה למרכזו של המעגל, הילוכה איטי וראשה מרטט; באלם כבד התמקדו בה כל המבטים. לפני שהגיעה אל בנה מעדו רגליה; מכבוני חש לעזרתה, אך גם אותו עצר שמשון.

הצללפוני התרוממה והחלה זוחלת בידיה על הקרקע. עכשיו הסתכלה במנוח וניסתה ללחוש דבר־מה, אך המלים נעתקו מפיה; אז נשאה ידה וכיוונה אצבע מקורסת לעברו של בעלה.

שמשון, בלי שהוא עצמו הרגיש בכך, תרגם את מחוותה. בקול עמום, אדיש אמר למנוח:

– אבי, היא שואלת אם אמת הדבר.

מנוח ניצב ועיניו עצומות. ביד אחת החזיק בגרונו, בשניה שף את הצלקת שבמצחו. מששמע את דברי בנו התנודד תנודת־מה קדימה; בו ברגע נתעוותו פניו, עפעפיו נקרעו לרווחה ומגרונו בקעה נחרה מקוטעת, עילגת; ידיו נתלו רפויות, ברכיו פקו והוא צנח על הקרקע.

– הוא אשר ידע – הלעיג עליו דישון.

שמשון הניע ראשו לאט לימין ולשמאל, לימין ולשמאל: שומה היה עליו לפרוק דבר־מה מקדקדו, משהו שהעיק עליו, אלא שדבר זה ננעץ ברקותיו ולא הרפה ממנו. שוב חש כפי שחש בימים מכבר, רק פעם אחת בחייו, אי־אז בתמנתה – הרים ניתכו על ראשו, הר אחר הר, חובטים בו ועוקרים כל מחשבה בזו אחר זו, קורעים ומנתקים כל מיתר של תודעה בזה אחר זה. אלא שעכשיו בכל זאת נזכר, שהוא מוקף קהל ואסור לו לגלות בפניהם את ייסוריו. במאמץ אדיר כיווץ את השרירים שמסביב לעיניים וסקר במבטו את כל מאות הפרצופים הללו – אובדי עצות, מדוכאים; ועל אף הערפל והתוהו ובוהו, חושו מאז ומקדם, חוש החיה שבו, הטביע במוחו את הגיון לבם המשותף. הוא קרא בבירור: הם האמינו מיד, בלי היסוסים; עכשיו שותקים הם ונזכרים. נזכרים בכל, בכל אשר משחר ילדותם הרחיקם ממנו, בכל אשר לא ניתן להבין בו, בכל חידת שמשון ותיש…

קרב אל מנוח, נרכן אליו והפכו פרקדן; ראשו של הזקן נשמט, מפיו הפעור נטף נוזל שחור. נפנה ממנו, עמד על עמדו עוד כהרף עין, אחר כך מש ממקומו, בזהירות נטל בזרועותיו את הצללפוני ונשאה מהם והלאה. נתיב רחב נבקע לפניו בקהל ואפילו הילדים לא רצו אחריו.



 

27. מלוא קומתו    🔗

שכנה אחת בלבד באה אל הצללפוני וטיפלה בה כל הלילה; היתה זו אמם של יהיר וקרני. לבד ישב שמשון כשאביו המת מונח לפניו; אך במשך הלילה ערכו לו שלושה ביקורים ענייניים.

הראשונים באו חרמש ונחושתן, ועמם עוד כעשרה אנשים: הללו התגודדו בצל ופניהם לא נראו.

– לא בשמנו באנו – סח חרמש – אחרים שלחונו, והמה רבים מאד, ויצוונו להגידך לאמור: לך אנו עד תום.

כל השאר, שעמדו מאחוריו, השמיעו צליל הסכמה. שמשון התבונן בהם ולבו עמד רגע מדפוק. הוא נזכר בהם: כל אלה היו אי־פעם שועליו. אף הם עלה דבר־מה בזכרונם; מתוך ציות לקריאה אילמת, החלו לפתע דוחקים זה את זה, שינו את מקומותיהם והסתדרו בשורה אחת, זקופים ומתוחים בעמידת דום, על פי תורתו מימים עברו.

– וכל צרעה אחרינו תלך – המשיך חרמש – וגם כל דן. היום יתלחשו ביניהם במבואות אפלים על אשר היה בעצרת; אך מלחמה כי תפרוץ יתנער כל גבר וכל בחור וטוב ישנס מתניו לאמור: אחת היא לי – אני לשמשון.

– מנית את דן; הגם את יהודה ספרת?

– עת ספור – השיב חרמש – ועת שקול. יהודה עם עז, אך גמרנו אומר ולא נשוב. תאבד נחלת דן מקצה עד קצה, יפול דן ולא יוסיף קום, ינודו שרידיו אל ליש אשר בצפון, אך שמנו לעולם ינון: דן וליש, לאמר: שופט וארי. למען שמו יחיה עם ולא למען בתים ושדות מרעה.

שמשון הביט בהם ללא אומר; הבינו הללו במה הוא מהרהר ועד כדי כך מחוור היה להם הדבר, משל העלהו על דל שפתיו: מלחמה עם אחים למען זר? כבשו כולם פניהם בקרקע ולא ידעו מה ישיבו לו. רק נחושתן פתח במורך – משום שלא היה מורגל להשיח עם שמשון במלים ארוכות:

– לא נו המשפט. אל נכון אך דברי כזב היו הדברים אשר בפי האיש אשר שיניים אין בו, אך לא לנו המשפט. אם היה אז מלאך אלהים על יד הבאר ואם לא היה – זאת לא ידענו. אבל אחת ידענו: בלילה אחר בכל בתינו עבר מלאך אלוהים, כל מחשבה ממחשבותינו גזל, גם את התקוה ואת החלומות עצמם לקח עמו, והוא בלל אותם עד אשר היו למקשה אחת ולב אחד עשה מהם ויתנהו בצלעותיך שמשון. אתה ואנחנו – איש אחד. לא בעדך אנחנו, בעד נפשו של דן אנו.

– נכון – נענה חרמש; והשאר החרו החזיקו אחריו פה אחד בתוקף ובקול רם: ־ נכון!

שמשון החריש נושם בכבדות. שוב הבינו את הפקודה האילמת, וחרמש ענה:

– נלך איש איש אל מאָתוֹ ונחכה למוצא פיך.

הם הלכו שמשון חזר אל גופת אביו.


* * * * *

הרבה שעות חלפו; שררה דממה מוחלטת, רק מעבר למחיצה יש שלרגעים נשמעו במטושטש למלומי דמדום יבבניים של הצללפוני, ודיבורה החרישי של השכנה, שהיתה מרגיעה אותה. פתאם חרקה הדלת מאחורי שמשון. הוא לא הפך פניו עד אשר בקע מאחוריו קול רכיך וגלשני:

– אני הוא, מכבוני בן שוני.

שמשון נפנה אליו, ובעיניו שאל קצרות:

– מה דרוש?

– הייתי בחדר ההוא – סח הלוי בהורותו על המחיצה.

שמשון חזר על שאלתו במבט עיניו.

– קום, שמשון – השיב מכבוני ובקולו נשמעה תקיפות מפתיעה – קום ולך אל אמך.

שמשון לא זע; שעה ארוכה הביטו שניהם זה בזה, הנזיר מתוך זעף שבעוינות והלוי מתוך אדיבות שבבטחון. שמשון, אף שדעתו לא היתה עכשיו פנוי לכגון אלה, היה משתאה על הלוי אשר שלא כמנהגו עמד זקוף, בנחת ולא בבהילות, לא תר בעיניו ולא הפזילן לצדדים. אף־על־פי־כן היה זה אותו מכבוני המפוטם, ספסר ונבון לחש, ששמשון היה עוין אותו מתוך סלידה: גם עכשיו הזכיר לו אלף דברים, שלא היה לו חשק להיזכר בהם. לאחד הזכרונות האלה הצטחק שמשון ללא חיוך ואמר בקול:

– לנביא היית, הלוי. הן אתה הוא אשר עוד בראותך אותי לראשונה קראתני בן הצללפוני. ואמנם כן יקראוני האנשים מן היום הזה והלאה.

– לך אל אמך – חזר אמר מכבוני מבלי ששעה לדבריו אף כהוא זה.

– למה?

– קודחת היא וידה תגשש סביבה; לך ונתת לה לאחוז בידך.

– למה?

– כי אז תוכל למות – אמר הלוי.

שמשון לא ענה לו ונפנה ממנו כמי שמודיע כי השיחה הגיעה לקצה; אך מכבוני לא הלך.

– עשה כאשר דיברתי – סח עוד ביתר תקיפות – היא לא תוכל למות. דבר אחד תשנן בלי הרף; את השאלה אשר ידעת שואלת היא לאמור: מנוח, האמנם אמת היא?

– היא מיטיבה לדעת – הפטיר שמשון בגסות.

הלוי השיב בבטחה:

– לא. כל חייה בקדחת היתה. גם בלילה ההוא, על יד הבאר הוזה היתה ומדמדמת. היא אינה יודעת. ייתכן כי מנוח ידע ידוע. רבות ידע האיש – עליה, עליך ועל הכל: אולי ידע גם על זאת.

שמשון שתק.

– לך אליה והחזק בידה – חזר הלוי על דבריו בשלישית, וצליל קולו שוב לא היה בו מן הפריכות ומן הנסיון לרגש ולמוגג את הלב – החזק בידה; אז תבין כי דבר־שקר היה הדבר וידך תעצום את עיניה.

שמשון הפך את ראשו אליו בתנועה חדה:

– שקר? איך אוכל אני לדעת כי שקר הדבר?

הלוי נע לקראתו לאט לאט, עד שנתקרב אליו לגמרי; ופתאם נדמה לו לשמשון שמימיו לא ראה את האיש הזה ראיה של ממש, שאין זה בן שוני, האוכל לחמה של אמו ומעלה שומן על בשרו, כי אם מישהו אחר, גא, רב־הוד ואף בעל עצמה לפי דרכו. בלי משים קם ממושבו והביט בו: גבוה היה ממנו בהרבה, אך דבר זה לא הורגש – משל מביטים היו זה בזה שני אנשים בעלי אותו שיעור קומה.

– האמת… – סח מכבוני בן שוני – אשר היה או לא היה בלילה מן הלילות – לא זאת האמת. אשר יישאר בזכרון האדם לעולמי עולמים – היא האמת ואין בלתה; ורק איש אחד עלי אדמות יידענה: אני האיש.

שמשון הורה באצבעו על מנוח ושאל חרישית:

– מפיו?

הלוי נענע בראשו.

– הוא לא דיבר על זאת, ואני לא שאלתיו. אף לא בשאלות וחקר תיוודע האמת. אל נא תחקרני גם אתה. לך לחדרה, החזק בידה, ותהיה זאת האמת. או אז תמות אמך. והנה יבוא יום ותמות גם אתה, וימותו כל בני האדם אשר היו היום בכיכר, אף הטף אשר בהם ייאסף אל עמו; ועמם ימותו מחשבות לבם ומוצא פיהם והשיג והשיח אשר להם. ורק דבר אחד ינון לעולם ועד: את אשר אקראנו אמת אני, מכבוני הלוי.

שמשון נעץ בו מבט נוקב וסובב קמעה את ראשו, כפי שנוהג היה לעשות כל אימת שניסה להבין דבר קשה.

– בוז תבוז לי, השופט, לי, לפעלי ולכל משפחת האדם אשר כמוני – דיבר הלוי – כי רבה חכמתך אך קצרת ימים היא. אדיר כוחך, אך מידתו יום אחד: יהיה ערב, יהיה בוקר ויקומו אנשים חדשים אשר לא ידעו את שמשון. אני ומשפחת האדם אשר כמוני – על פי מידתך תולעים אנחנו: נודדים אנו מארץ לארץ, ממלמלים לחשים והשבעות, מציירים על עורות עזים קו לקו תג לתג, אך רק אשר קבעתי בתפילתי ואשר רשמתי על גוויל עור – חיה יחיה, וכל היתר כעשן יכלה.

הלך אל הדלת ופתחה קמעה.

– לך אל אמך, שמשון. לפני שנים רבות אמרה לי: קח עור גדי וכתוב עליו את חיי בני, למן לידתו – כי נפלאת הוא – ועד אשר יבוא הקץ. עשיתי כדבריה. ואשר כתבתי הוא אשר יהיה לאמת מדור לדור. אני, מכבוני איש חברון, אשר באחד מימים עברו קראתיך בבלי דעת “בן הצללפוני”, תולעת אני ומות אמות; אך אשר כתבתי לא ימות לעולם. והכתוב הוא “בן מנוח”. לכה נא אחרי, השופט. כי יראה אמך פן תמות והאמת – אמיתי שלי – בל עמה.


* * * * *

לפני עלות השחר, לאחר שפסקה נחרת הגסיסה של הצללפוני, באו אל שמשון עוד שניים: יורם, הגיבור מתקוע, וצדקיה בן פרחיה המלווה בריבית מחברון, – שגרירי יהודה. בן פרחיה ישב על הספסל, עצם עיניו והתחיל מלעס בשפתיו. יורם הרכין בעמידה את ראשו לפני הנזיר וסח בקול נמוך ובתוקף:

– לא עת דברים היא הלילה הראשון לאבלך; אך רע ומר מזה אם שני שבטי עם אלהים יקרעו לגזרים את הכסות אשר לבשרם. פתח פיך, השופט: ויהי דברך איום ונורא, יהי כבד מנשוא, אך רק אתה יש לאל ידך לאמרו.

שמשון החריש.

– אי אז – פתח יורם שוב – בעודך צעיר לימים ואני כבר משא של מחצית חיים על שכמי נשאתי – עצה לקחת עמי; אזכרה כי הפלית דברי מן הדברים אשר יועצים אחרים אמרו. היש את נפשך להקשיב לדברי עוד הפעם עד תומם?

שמשון נענה:

– דבר.

– אנשי צרעה – דיבר השגריר – לא ישנו הלילה, רעי נעוריך, אשר הלכו אחריך בימים עברו, נטשו את בתיהם, ועתה מזעיקים הם אנשי מלחמה; מאות כבר נאספו סביבם אך ייאספו אלפים. לא לשוא חיית, שמשון. דן לא ידע מורא ובגידה – לא יסגירוך דן.

שמשון שתק, עיניו הביטו באפלה.

– הדבר אשר שמענו היום – המשיך בן כלב – ואשר הם האמינו בו (ואנכי אינני מאמין) לא ירפה כוחם. אולי עוד יחזקו. זקן אנכי, ומיטיב להכיר את כל עמנו: שבעתיים יכוף גופו בהשתחוו אל מנהיג אשר דבר סתר פרש עליו את לוט צפונותיו, ואם זר ונכרי הוא עוד יעצם כוחו אלינו. בזאת ידמו כל השבטים זה אל זה, ואל נכון אף כל העמים. לא יסגירוך דן.

צדקיה בן פרחיה קרע עיניו עדי רגע, פלט נהימה ונד בהסכמה בראשו.

יורם המשיך:

– לא כן יהודה. לו היית שופט בחברון וקרנו כמקרה הזה, היה יהודה שם אפר על ראשו ואותך מוסר בידי הפלשתים. הבה ואגידך דבר אשר לא תאמין בו, ועדיין אין איש אשר יאמין בו כיום הזה, אך אמת נכון הדבר. לא מוג לב יהודה, אבל את נפשו ישא לחיות, כי בנפשו זאת חזון כמוס. מה פשר החזון – לא אדע; לא ניתן לאנוש לפתור את חלומותיו שלו ולא תמיד יזכור בבוקר את אשר ראה בחלום לילה. אך החזון הזה אין כמוהו בנפש כל שבט אחר. אבינו יעקב חילק את נפשו בין בניו ושילשיו: את מקסם חינו המצודד נפש נתן לאפרים; את תשוקת המאהב הכובשת נשים – לבנימין; את צמאון הנדודים הבונה ערים חדשות – לדן. אך את מתת רואה החלומות ואת קשי ערפו לרדוף אחרי חלום אין פשר – את אלה הנחיל ליהודה; וכמוהו כן יהודה למען חזון אין פשר יהיה איש ריב לאביו ואיש מדון לאחיו וגם עם אלהים ישרה; ערום יערים, גם ישקר וגם ימעול מעל, שמשון, בטוב ובקרוב למען החזון ההוא. יבגוד ולעינויי שאול יסגירנו.

צדקיה בן פרחיה פלט במפתיע צחקוק, שנשתמע בו זלזול גלוי, והפטיר לגלגנית:

– “עינויים”? חה!

לאחר מכן עצם עינו – הפעם רק עין אחת – ובעין זו, דומה, קרץ משום מה לשמשון.

– אף לעינויים – חזר יורם על דבריו בחומרה – בשנים האחרונות, לעת מנוחתי, מרבה אני להאזין לסיפורים אשר הלויים הנודדים יספרו על תולדות אבותינו בימי קדם. רבות הן הבגידות אשר עליהן39 יסופר בהם. אברהם אבינו הראשון, איש קדוש וחכם, לא אחת כי שלוש פעמים בגד בימי חלדו; את בנו בכורו, ילך רך, יחד עם אמו על לא עוול בכפם שילח למות בצמא בארץ ציה; את בנו האחד במו ידיו על מוקד העלה; ואל אמנו שרה התנכר לפני עובדי אלילים, נתנה פלגש למלך גרר למען תהיה לו נפשו לשלל. כי יהוה כרת ברית עמו וחזון נתן לו; והיום, דרך שלשלת הדורות, שמור נשמור על המצווה מימי קדם. והיא לנו כשופט לדן; לא נסגירנה, אך למענה נבגוד בכל היתר. יהודה אחת דתו, שמשון, לחיות – יהיה אשר יהיה המחיר.

שמשון החריש.

– אם כן היה תהיה מלחמה ביננו – דיבר יורם מתקוע – את המס, אשר ידרשו הסרנים בעד תעלוליך, יהודה ישלם; אם לא יוכל לתת להם את ראשך האחד, ולא תהיה לו דרך אחרת בלתי אם לתת אלפי ראשים מדן מחירו, וגם כרמים שרופים וערים חרבות מגמזו ועד איילון. וזכור מלי, שמשון: ביום ההוא מגמזו ועד איילון לא יזכור אף יתום אחד מיתומי דן כי אתה, שמשון, לא הוצאת הגה מפיך היום על יד השער, כי אבותיהם הם אשר באו אליך לילה ואמרו: עמך אנחנו, השופט! – שכוח ישכחו זאת, וכה יאמרו: הסיתנו האיש, אל לוחמי דן התחנן “הושיעוני”, רק למענו הוא המיט שואה על שבטנו. או אז ימח לעולמי עד שמו של שמשון המעלה באש את תמנתה; “מבעיר צרעה” יהיה שמך וזכרך מדור לדור. אל לך, שמשון, אל נא תשעה אל קרבנם. זקנתי, היכרתי את האדם ואדע יצר לבבו: נושך נשך הוא מטבעו, ואל תרבית ישא עינו. קרבנו אך מלווה הוא; אוי ללווה אשר לא ישלם שבעים ושבעה לאשר נושה בו.

צדקיה בן פרחיה, מששמע את המילים “נושך נשך”, קרע שוב עין אחת ונד בראשו, כמי שמאשר טענה נכונה. לאחר מכן שתקו שעה ארוכה. כבדות וליאות נשתפל יורם על הספסל; בדברו לא הורגשה ליאות זו בקולו, אך דומה שבתוך תוכו היה הכל נתוץ וחרוך, כאותה אדמה שתיארה עתה זה. תוך שהיה מנסה לשכנע את שמשון עלתה בזכרונו השיחה במערה, והענק עול הימים, שאף הוא בא לשם נושא ברוחו חזון גדול ונועז; הוא נזכר גם בימי נעוריו שלו, בפשיטות הקרב במדבר, ברדיפה אחרי האויב, ברדיפת האויב אחריו, שלושה ימים ללא מים – פעולות פשוטות וישרות, שאינן דומות לאלה שנפלו בחלקו היום. מאה פעמים תקפו החשק לקטוע את דיבורו ולצעוק באזני שמשון דברים אחרים, אך הוא הוסיף לדבר, ועתה אפסו כוחותיו, ומתוך מרירות וזעם מהרהר היה בכך שאין פדות בין אמת וצדק לבין כזב ועוול. ומה הדבר שבו היה מהרהר שמשון, הרי על כך לא היה שמשון עצמו מסוגל לספר: כעננים לאחר סערה כן נישאו במוחו קטעי מחשבות שחורים.

בינתיים התחיל מאיר הבוקר; כבש יורם מתקוע את עייפותו, את בושתו ואת תיעובו כלפי עצמו ונשא את דברו האחרון.

– הנקל היה לי לעקור את לשוני מגרוני מלהוציא מפי את אשר אמרתי; ואף כי תחריש, את שיח נפשך אבינה, יען כולו במילה אחת יובע: בוז. שמעני, שמשון. הן כה ייאמר עליך: בוז יבוזו לכולנו, גם לדן וגם ליהודה ולאפרים; ואולי צדקת בבוזך, כי יש עמים אשר משיש חוצבו, ואותנו צר יהוה מטיט חלקלק ומקש שברירי. אך קש וטיט כי יבללום יחדיו ללבנה יהיו; ואכן אבן חזקה היא הלבנה. מרעיך מבני דן באו אליך הלילה. את אשר הגידו לך אני ידעתי: סלע לא ירעם כה בהלום חוצב בו כאשר רעמו דבריהם, דברי אמת ואמונה היוצאים מן הלב. ועוד היה אצלך הלילה מכבוני בן שוני ממשפחות הלויים, מכיתת אספסוף בני בלי בית, מצפיעי השבטים. ידעתי כי קמת לפניו ונכנעת לו, יען גם בדבריו נשמע הד של גדולה. עתה ניצבים אנחנו לפניך: דקי בשר, קטני קומה וטמאי שפתיים, אך הגיונות רוחנו – סנה בוער באש ואיננו אוכל, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. יהיה אשר יהיה אביך, שמשון, אך אל נא תבוז גם לזרע אמך, לנו. לבבות גדולים נפתחו לרווחה לפניך הלילה, לב אחר לב: אתה, האדיר מכל אשר בקרבנו, האמנם קטן תהיה בלילה הזה? לא אוסיף דבר; חרוץ משפטך.

הוא קם והלך אל הפתח; צדקיה בן פרחיה התרומם אחריו, ניבט בשמשון ופתאם קרץ לו הפעם בבירור ובגלוי; שוב הפטיר במפתיע ובאורח בלתי מובן:

– הבל הבלים! הכל בכי טוב ייגמר. חה!

אך יורם נעצר ליד הסף ובשארית כוחו, במגומגם הוסיף:

– אחת שכחתי. אף אם תסכים, לא תמסרך צרעה ולפקודתך לא תישמע, ומלחמה תהיה.

שמשון נצטחק ושאל:

– האמנם תצווני להסתתר מעין רעי ולברוח חרש לארץ יהודה לרווחתכם ולישועתכם?

יורם השיב:

– כן.

משהוגפה הדלת מאחורי השגרירים חזר שמשון וקרב אל גופתו של מנוח. בשל רוח פרצים נשמטה השמיכה מחזהו. שמשון היטיב את השמיכה, נאנח אנחה עמוקה, ארוכה פנה לאחור ויצא החוצה. העיר ישנה עוד לאחר ליל שימורים.


* * * * *

כעבור שלושה ימים בא רץ אל תקוע ואמר ליורם בן כלב:

– שמשון מחכה לך לבדו במדבר יהודה בין הצוקים בואכה בעל מעון. שלח משמר.


 

28. לחי חמור    🔗

– את המשא הזה על סוסי המיוחד העמיסו – שח בנעימה של סלידה אכיש, המכונה תער, בן אחיו של הסרן מעקרון – סוס אחר יכרע תחתיו.


החיילים העלו את שמשון, שהיה כפות עד כדי כך שמרוב רצועות העור כמעט לא נראה לבושו. הסוס, שהיה באמת נהדר, השמיע בתחילה נחרה וניתר קדימה, אך הכיר כנראה את שמשון ומיד שקט. לא מכבר ולא אחת דהר עליו שמשון. כל אימת שהיתה מתכנסת בעקרון חבורת הוללים היתה חיבה יתרה נודעת מאכיש לעריכת מירוצים; לשם כך היה ברצון נותן סוסים מאורוותו, אלא שתוך כדי כך היו תדיר עורכים התערבויות על ממון: יהיה מי שיהיה המתחרה – בממון היה לעולם זוכה אכיש.


הם התירו את מוסרות רגליו, כדי שאפשר יהיה להרכיבו, אך לאחר מכן חזרו ואסרון מתחת לבטנו של הסוס; במהודק אסרו, בקשרים נפתלים ומסודרים ושעה ארוכה טרחו על כך.


היה זה בהרים, לא הרחק מחברון, סמוך לכפר קטן בשם אדוריים, שבו חנה הגדוד, אשר הגיע אל אדמת יהודה יחד עם השליחים. והגדוד גדוד של ממש היה ומנה כמה מאות חיילים רגליים ושנים עשר קצינים רוכבים מלבד המפקד. פלוגת בני יהודה שהוליכה את שמשון מן הדרום, בדרך מיוטה, שמה פעמיה לחברון. חפויי ראש הלכו ולא הביטו לאחוריהם שמשון נשאר בין הפלשתים לבדו, כמימים ימימה, אלא שהפעם הכל שונה היה מן הרגיל; סקר, איפוא, בעיניים תוהות את סביבותיו, מנסה להבין ולהאמין כי אכן הוא והם – כולם מציאותיים וכל המתרחש אמת הוא.

בתור שכאלה לא הכיר עוד את הפלשתים. שרי המאה שעמהם היה זה לא כבר שותה לשכרה, מתבדח משחק בקוביה, הביטו בו עכשיו משל לא היה אלא מקום ריק. אכיש קרא לו “משא”; מילה זו ביטאה בדייקנות את יחסם, שלא היה בו לא מן הסקרנות, לא מתרועת נצחון ולא מאיבה. בסקרנות הסתכלו בו רק החיילים הפשוטים: היו ביניהם עמלקים רבים ובני עממים אחרים ממדבר סיני, שלא ראוהו מימיהם; כולם נרגזים היו בשל הציפיה הממושכת. הסתיו קרב לקיצו, הלילות היו צוננים, האדמה קשה והמים מועטים. הימים חלפו בזה אחר זה והשבוי לא הגיע עוד; מדי פעם בפעם באים היו מחברון שליחים שונים ומשונים ומדברים על לבו של אכיש שימתין עוד ועוד; שנים מהם – האחד בעל בשר, בהול־טורדני ומכביר מלים, והאחר זקן, ששפתיו דקות, פניו פני שועל והוא מצמצם תדיר עינו האחת – התייחדו עם המפקד באהלו לילה תמים, ובבוקר נסע הלה עמם למקום שנסע והחיילים היו נמקים בשממונם ומגדפים זה את זה. עכשיו היו ודאי בחפץ לב מראים לשמשון את נחת זרועם, אך כיוון שלא קבלו פקודה על כך, לפחות הידקו בהנאה רבה, הדק היטב ככל אפשר, את קשרי היתרים שברגלו.


הסגרתו של שמשון נתעכבה משום שזקני יהודה ציוו על פלוגתם להוליכו בשבילים השוממים ביותר, שרגלו של אדם אינה דורכת בהם; אשר למקומות ישוב, הרי אם אין דרך לעקפם, יש לעבור בהם רק בלילות. בכל הארץ רב היה הריטון בקרב הנוער. מבעל מעון יצא קהל אלפים אל שולי הדרך מתוך השערה מוטעית, שהשיירה תעבור בנתיב זה; לפי השמועה היו בקרב ההמון הרבה אנשים מזוינים; אכיש עצמו הבין דבר זה וניאות להמתין. אולם עכשיו היה שמשון נתון בידיו, חיל הרגלים של הפלשתים צעד מלפניו ומאחוריו ולא היתה שום סיבה לחשוש מפני האספסוף של בני יהודה. הגדוד הלך לאיטו בדרך המלך, ובעוד אור עבר באדוריים. כל הכפר יצא לצפות במחזה; הנשים בכו, הגברים זעפו, אך איש לא אמר דבר. רק ילדי הכפר, לאחר שהניחו לעבור לפלוגה שהלכה בראש, רצו אחרי שמשון והחיילים שנהגו את סוסו באפסר, היו מגרשים אותם בבעיטות. לאחר מכן, משיצאו את הכפר, נלווה אל הילדים נביא פרוע שיער מדובלל ומלוכלך מעבר לכל דמיון; הוא ידה אבן בשמשון, איים עליו באגרופיו וצווח: “שיכור! נואף! פישטו את עורו מעליו!” החיילים ציחקקו, אך גם את הנביא גירשו, והלה, מתנשם ומרטין, הלך אחרי פלוגת המאסף.

עדיין לא יכול היה שמשון להתגבר על ההרגשה, שכל זה אינו באמת כך, אינו ממשי, מחשבותיו טפלות היו, הגיגי ריק. מנין להם לשמים מספר כה רב של עננים? התחיל מחשב בפירוט זמנים ומועדים ונשתכנע שעת הגשמים לא הגיעה עדיין. אף על פי כן סמיכים העבים ודומה כי מטר סוחף ממשמש ובא. איך ייתכן כדבר הזה? התחיל מעלה בזכרונו, שוב בפירוט רב, מה הן השנים הזכורות לו, שבהן הקדים היורה לרדת? שנים כאלה שתיים היו: האחת בימי ילדותו והאחרת בתקופה זו וזו. אחר כך חלף על פניו בדהרה שר מאה רכוב על סוס; במוחו של שמשון צף ועלה הרהור: עד מה עלובים סוסיהם של כל שרי המאה הללו לעומת סוסיו של אכיש. הסוס, שעליו רכב שמשון עתה, היה כמעט תמיד מנצח בתחרויות; פעם אחת הקדים במירוץ אפילו את סוסו של אכיש עצמו, אך כמובן, באותה שעה היה רכוב עליו מישהו אחר, ולא אכיש – את אכיש אין לעבור! פתאם נתחייך שמשון: נזכר במה חשדו הם כולם את אחיינו של הסרן. סוסיו הכירו את קולו, ולגבי כל סוס היה לו שיח ושיג משלו. וכל אימת שהיה שורק או מנקש בלשונו היה כל אחד מסוסיו יודע אם לו נועד האות או לאו. משהיה נדמה ליריבו שהנה עוד מעט קט ויעבור את אכיש, היה הלה הופך ראשו אל סוסו של זה ופולט שריקה או משמיע נקישה – מיד היה סוסו של היריב מאיט את דהרתו או נעצר בבת ראש ומזדקף על שתיים. ואולם להוכיח לא ניתן דבר. ותער היה זוכה בכל ערבות. אכן השכיל לגלח אכיש…


רק מדי פעם בפעם היה שמשון נלאה מנשוא. לא בנפשו, כי אם בידיו, ברגליו ובכל גופו. מבעל מעון הלך, כמובן, ללא מוסרות, ולא כפתוהו אלא הבוקר בעלות השחר, לאחר שעברו על פני יוטה. אף על פי כן עכשיו קרבה כבר שעת דמדומי ערבית. כל שריר משרירי גופו שיווע לחופש; כל עורק מעורקיו התקומם נגד בלימת הזרימה של דמו העסיסי, עתיר לשדי חיים. אבריו כאבו בשל הקשרים – ושמשון, שמימיו לא חלה, לא טעם עד היום טעמו של דאבון מתמשך. כל זה, משהיה נזכר בכך, היה מטרידו עד אין נשוא. אולם, בנפשו לא היה שום כאב: מחשבתו סירבה בתוקף להשלים עם המציאות, התעלמה בעקשנות מאמת זו, ששבוי הוא ומובל לעזה.


הגדוד נעצר. שרי המאה מסרו זה לזה שהוחלט ללכת במשך כל הלילה, ועכשיו תהיה מנוחה ארוכה. התירו את רגליו של שמשון; גררוהו מן הסוס, הניחוהו על הקרקע ושוב כרכו את ברכיו ברצועות עור. הנזיר הסגפן, שחזר זה עתה ונתקרב אליהם במרוצה, ישב גהור בשולי הדרך, גועה בצחוק, רוקק ופולט קללות וגידופים; החיילים נהנו מזה ודירבנוהו כל אימת שהקצין היה סר הצידה. אכיש קרב אליהם. הפזיל מבט חטוף ברגליו של שמשון לבדוק את המוסרות.

– סופה תהיה בלילה – סח לו שר המאה.


אכיש ניבט בשמי הסגריר; השמש, שלא ניתן כבר לראותה כאן בהרים, האירה את שולי העננים ושיוותה להם חזות של צופני פורענות בחובם.


שמשון ניחש בנפשו: עוד מעט יפלוט זה דבר ליצנות, יפטיר משהו מעין: “אין בכך אסון”, “המשא הזה אינו סופג רטיבות”.


אולם, בקורטוב זה של תשומת לב לא זיכהו אכיש, כי אם פשוט לא השיב לקצין דבר וחצי דבר. יהיר היה האיש ובגסות נהג עם הכפופים לו.


– האכילוהו – פקד קצרות עם שהורה בפרגולו לעברו של שמשון והסתלק.


הושיבו את שמשון וחייל תקע כף של נזיד עדשים אל בין שפתיו. שמשון בלע מלוא הכף, אולם משהגיש לו החייל את הכף השניה, התחיל הנביא משתולל פתאם, כמי שדעתו נטרפה עליו. הוא קרב אליו עם שפיו פולט צווחות, שהיו דומות לנביחות, והפיל את הכף מידו של החייל.

– ברעב ימות האיש! –צרח בקולי קולות – צבוע! זונה! מכלה עם אלהים!


החייל עמלקי היה, וכפי הנראה לא הרהיב עוז לפגוע בנכפה. ניגש אליהם שר המאה – איש משכיל ללא אמונות תפלות: בבעיטה אחת הטיל את הנביא על הקרקע ובלא בהילות, בנחת הצליף בשוט עבה, שנועד לסוסים, על פניו ועל רגליו החשופות. הנביא התפתל, יילל ובכה, אך לאחר שקם על רגליו, לא השמיע אפילו חרחור של מחאה כנגד הקצין, רק הפליט רקיקה לעברו של שמשון, אץ אל שולי הדרך, השתפל שם והיה מלקק את הדם שעל ידו כדרך הכלבים.


החיילים הפלשתים צחקו, אך בני העממים דעתם, דומה, לא היתה נוחה מכך, משהסתלק שר המאה, נטל אחד מהם פכית, מילאה נזיד ורמז לנביא שיקרב אליו. הלה התחיל אוכל ברעבתנות, בעודו מתייפח; ואלו העמלקי השיח דבר־מה לחיילים בלשונו והורה על השבוי: שומעיו פרצו בצחוק – כפי הנראה צחקו על מידת האהבה, שרוכש לשמשון העם בארצו שלו.


אולם שמשון לא הרגיש בצחוקם. כל מחשבתו דרוכה היתה לעניין אחר. נכפה זה, שעה שהלקוהו, צווח מתוך כאב בקול שונה מזה, שבו היה מקלל לפני כן. הקול ההוא, הקודם, לא היה מוכר לו, אך קול זה, החדש, שפרץ מבלי משים מתחת למלקות, היטיב שמשון להכירו. מה הדבר? האם פשוט לא בקולו שלו נתילל הפוחח המטורף למחצה או להיפך, דווקא בקולו האמיתי, בקולו שלו? רצה שמשון להתבונן בו בעיון, אך השמש כבר שקעה, הדמדומים נתכהו במהירות והעננים החשיכום עוד יותר; והעיקר – אפשר שלא מן הראוי היה להראות לחיילים, שהשבוי נותן עיניו בנזיר סגפן.


שר העשרה, פלשתי בריא בשר, משראה כי קרב הלילה, פקד על חייליו להדליק לפידים.


שמשון מוטל היה אפרקדן. דרוך ומטה אוזן לכל רחש. אפלולית כבדה, ללא משבי רוח, נתמלאה המולה מעומעמת – בליל קולות של המון חיילים. לאחר מכן נשמע רשרוש חד – טיפת מים נטפה על שמשון ולאחריה עוד ועוד, ופתאם ללא מעבר, משל הרקיע נבקע לכל רחבו, מטר סוחף ניתך ארצה. שר העשרה השמיע קללה ארוכה ונרחבת: כבו הלפידים. החיילים הזדרזו למתוח שכמיות עור מעל לראשיהם.


שמשון הסיט ראשו שלא יתלעלע – הסיטו לאותו צד, שבו בשולי הדרך ראה, כל עוד לא ירדה החשכה, את הנביא גהור על הקרקע. עכשיו שוב לא ניתן היה להבחין דבר מעבר לדרך: כל אשר ראתה העין היו דמויותיהם השחורות של החיילים, אף הם גהורים על בהונות רגליהם, כפופים ומכווצים כל כולם. אלא ששמשון הרגיש עתה בוודאות שאין זה הכל. מבעד לשאונו המהדהד של הגשם השוטף קלטה אזנו – ואולי לא היה זה אלא פרי דמיון – איוושה קלה, כמעט בלתי מורגשת, מזדחלת וקרבה אליו; מבין כתמי השחור יש כתם זה או אחר – כך נדמה לו – שונה היה מן השאר. צמצם עיניו עד הדק, אימץ את כוח החדירה של ראייתו ומתחו עד שיאו; עתה ראה בבירור: אחת הדמויות היתה תוך כדי ישיבתה זזה לאיטה לעברו. הנה נמצאת היא כבר בסמוך לחייל היושב קרוב מכולם אל שמשון.

פתאם נעצרה נשימתו של שמשון; חייל זה הפנה את ראשו לאותה דמות ובחצי־קול השיח לו דבר בעמלקית. אולם הדמות השיבה לו באותה לשון גרונית ואף היא לא בקול רם. החייל נד בראשו, הרטין הברה עצלנית ונרגזת, ושוב נתכווץ מתחת לשכמיתו. ושמשון נזכר: אי־אז לפני שנים רבות, שלח הוא עצמו את נחושתן אל המדבר ללמוד את לשונו של עמלק. ובעודו עוצר את נשימתו ראה כיצד התרומם הצל השחור, לאיטו ובעצלתיים, ועם שכפף קומתו מתחת לגשם קרב כדי הצמד אליו. משנמצא בסמוך לו, נרכן מעליו, ממש כזקיף הבודק את אסוריו, ושוב, אך בקול רם ממש, אמר דבר־מה בעמלקית; עתה כבר הכיר שמשון בהחלט הן את הקול והן עיניים עליזות ערמומיות אלו. משהו נתפקע לפתע חרישית סמוך לקרסוליו – אחר כך בין מרפקיו ולאחר מכן בצווארו – ותוך כדי כך נשרט הצוואר בחפץ חד וקר…


בו ברגע עצר הגשם, כמו לו נחתך כהרף עין, באותה פתאומיות שבה פרץ; רוח חלפה ביעף על פני הגיא, ודומה כי טאטאה מתוכו את האפלה עד מחציתה. החייל, שישב בקרבתו של שמשון, פלט קללה תוך שמחה, גרף את השכמיה מראשו, ופתאם נצטעק במלוא עצמת גרונו, בכנענית:


– מה זאת עשית?


כהרף עין, הישר מן המקום שעמד בו, זינק על נחושתן. בנפתול אדיר, חוגר את כל כוחו, טלטל שמשון את כתפיו, את ידיו, את רגליו את כל גופו טלטלה אחת. ואולם עוד הרבה רצועות היו עליו ונחושתן לא הספיק לחתך אלא שלושה קשרים בלבד. רק רגליו של שמשון חפשיות היו מן הברכיים ומטה. במאמץ של טירוף ניתק את האסורים מעל לברכיו, קפץ ועמד, וכמי שרומס שרץ, מעך בכף רגלו את גולגלתו של החייל שנאבק על הקרקע עם נחושתן. באותה רגל קידם גם את פניו של שר העשרה, שהשתער עליו בחרבו; הלה, שבריא בשר היה, כופף גופו כמי שנשבר לשניים, פלט מעין גיהוק40 מפיו וצנח; עוד אחד, שלישי, נחושתן דקרו במפולש בסכינו, אלא שהיה כבר מאוחר מדי. כיתרו אותם; מאחור נשמעה פקודה – עשרה או עשרים כידונים ננעצו מכל צד בחזהו ובכתפיו של שמשון, בחזהו ובכתפיו של נחושתן. כמעט בבת אחת התלקחו הלפידים סביב. עתה הביט שמשון בנחושתן. קשה היה להכירו מאחורי מסכה של בוץ. רק העיניים האפורות היו אותן העיניים, ומבטן אותו מבט ישר ונאמן – וגם החיוך אותו החיוך.

– חבל – סח נחושתן נושם בכבדות, אך בשלווה גמורה.


לכל אורך הדרך נשמעו קריאות, פקודות, שקשוק כלי נשק. מאחורי הטבעת שכיתרה את שמשון נבקעה דרך בקהל; הופיע אכיש, ללא מגן וכובע41, עדיין לועס דבר־מה בפיו. שר המאה, שפניו חוורו, התחיל מדווח לו בהתרגשות משהו על גשם ואפלה…


– אתך נדבר משפטים בעזה – שיסעו המפקד עם שהוא לועס עוד ביתר יסודיות את שרידי אכלו שבפיו. לאחר מכן עשה תנועת בליעה, קינח שפתיו בגב־ידו, ניבט בנחושתן והורה:


– דקרוהו!


בקצב אחיד, כאיש אחד, הרכינו חמישה חיילים את כתפיהם וצעדו צעד אחד קדימה; בהולם מהדהד של מגפיהם באדמת הטרשים של יהודה נשתרבב צליל פיצוח צלעותיו המתבקעות של נחושתן וצעקת גרונו הניחר:


– הוא ינקום!


בקול שאינו קול של אדם נשתאג שמשון, כפי שלא שאג בכל ימי חייו, והזניק את חזהו על הכידונים. אך החיילים ידעו את מלאכתם; בו ברגע הורידו בבת אחת את כידוניהם כך שחודיהם מופנים היו אל הקרקע, ושמשון שנתקל בגופתו של שר המאה, מעד וצנח מלוא קומתו על אדמת הדרך. תריסר ידיים נקלעו בשערו ולחצו על ראשו להצמידו אל הקרקע, כל האחרים אסרו את רגליו.


– אל תהדקו את הקשרים – אמר אכיש – עוד מעט תרכיבוהו על הסוס.


כשחזרו והפכוהו פרקדן, נטל אכיש מאחד החיילים לפיד, האיר בו את פניו של שמשון ותוך כדי כך גם את פניו שלו. מבעד לאבק ולדם, שנצטברו ליד אפו הפצוע, ניתן היה להבחין כי פניו של שמשון חוורות, עיניו שקעו מתחת לגבינים, על שפתיו היה קצף. אכיש נתחייך.

– סדר אין בקרבכם אף כהוא זה – סח אל יודע על שום מה – ופתאם, ממש כבן פרחיה, המלווה בריבית מחברון, קרץ לשמשון בעין אחת.


אחר כך ציווה להביא את הסוס; הוא עצמו השגיח על מעשה ההרכבה של השבוי ואמר לחייל:

– אל תהדק מלמטה, בן בליעל, פן תתן מום בסוס.


שוב נע הגדוד על פני הדרך, אלא שעכשיו הלך סוסו של שמשון מלפנים, מיד לאחר סוסו של המפקד ופמליתו; גם הגשם התחיל שוב מחלחל באוויר טפין טפין.



* * * * *

שעה ארוכה הלכו. כמה זמן נמשך הדבר? – שמשון לא חישב ולא הרגיש. הכל שותק בו עתה; אפילו הגיגים של מה בכך שוב לא צצו במוחו. אולי אף נתנמנם לעתים; פעם אחת נרדם בוודאות וראה עמק, שלד של ברדלס ומדורה; על פני העמק הישר אל המדורה הלך נער, ידיו נשואות למעלה בגובה רב, ומעליו חג ענן דבורים זעירות, כהות־גון: הוא, שמשון, ישוב היה מעל לביתרון, וסמוך לו ישבה אשה; ולא יכול היה להיזכר מי הוא נער זה, יהיר או גוש או מישהו שלישי; אף נבצר ממנו להבחין בפרצופה של האשה, ומשהבחין כמעט, פרץ סוסו קדימה בתנועה נמרצת ושמשון ניעור. הסוס זע ודאי משום שאי־שם, הרחק מהם, הרעימה הסופה. הגשם הצליף עליהם ביתר שאת. בחשכה נראה היה שההרים נתנמכו והדרך נתרחבה – אות הוא כי לא רחוקים הם מן המישור, ושם ארץ הפלשתים.


שוב רעם הרעם ושוב ניתר הסוס ממקומו. סוסו של אכיש נרתע אפילו והתחיל מטלטל את ראשו. מיד ניקש אכיש בלשונו ניקוש של יודעי חן ושני הסוסים נרגעו.

– סוסי לא ידעו פחד – סח אכיש לפמלייתו – רק מורא הרעם עליהם.


שרי המאה שלו פרצו בצחוק.

– רמי יחש המה – אמר אחד מהם – סוסינו מפשוטי עם הם, אך אין דבר אשר ייבהלו ממנו.

פתאם גבר שאון הגשם, השתנה42 – משל מישהו הטיל בפרצופו של שמשון חופן חול עשוי גבישי קרח; על פני האבנים ועל פני כובעי43 הנחושת הקישו והצטלצלו סניקות ברד לאין ספור. הסוסים טלטלו ראשיהם נואשות מנסים לסוב לאחור.


אכיש פלט קללה והזכיר, לאו דווקא לטובה, הן את בעל זבוב והן את דגון; דומה היה כי בתגובה על חילול השם, ממש מעליהם, פער הרקיע לוע יוקד ובשלושה כיוונים פשטו שלוש שלוחות של ברק. הסוס שמתחת לאכיש הזדקף על שתיים, ניצב על רגליו האחוריות וצנף צנפה; הסוס שמתחת לשמשון אף הוא צנף, נשתרבט וגח הצדה עד שכמעט הפיל את החייל שהוליכו באפסר. פמלייתו של המפקד נעצרה; אחריה נעצרו גם שורותיו הראשונות של הגדוד מתוך ציפיה לרעם: משבקע הרעם הראשון, רעדה הארץ, אך בשניה ובשלישית הרעים הרעם עוד ביתר שאת; ברעום הרעם השלישי זע סוסו של אכיש ונישא בדהרה. באפלה מבעד לרעם הולך ומתעמעם, בקעה שריקתו שאך בקושי קלטתה אוזן. אז הזדקף על שתיים גם סוסו של שמשון, טלטל את רוכבו הכפות אליו אחורה, כמעט עד כדי מגע ראשו בקרקע, ובו ברגע החזירו בתנופה קדימה כך שחזהו הוטח בצווארו של הסוס. מיד פתח הסוס במרוצה וגרר את החייל אחריו. שוב נשמעה שריקתו של אכיש מלפנים. סוסו של שמשון הניד ראשו תנועה חדה; החייל איבד את עשתונותיו, הוציא את האפסר מידו, והסוס הבקיע לו דרך בין סוסי הפמליה, שנרתעו בהולים מפניו, ונישא הישר אל תוך האפלה. במוחו של שמשון חלף הרהור כי יש לאל ידו לעצרו – היה לו די כוח בברכיו כדי בלחיצה אחת של ממש לשבור את צלעותיו; אך לשם מה? מאחוריו נשמעו צעקות, שריקות, שעטה; אך גם מלפניו קלטה אזנו שעטתו של סוס אחר – ומדי פעם ב־פעם גם את שריקתו של אכיש, שלא היתה דומה כלל ועיקר לקולות העשויים להרגיע סוס. האסורים ברגליו של שמשון, שלא נתהדקו על פי פקודתו של אכיש, כמעט לא הפריעוהו לנסוק ולשקוע במותאם אל הדהרה, והוא עוד מתח את רגליו ופשטן ככל האפשר קדימה ולמטה, וכדי שלא יישמט נרכן אל צווארו של הסוס ותפס בשיניו קווצה מקווצות רעמתו הארוכה. שוב הבזיק הברק; במרחק של כחמישים צעדים ממנו ראה את הסוס האחר ואת רוכבו; אף ראה בבירור שהרוכב הפך ראשו אליו; וממש לפני שחזר והרעים הרעם, שוב שמע מלפניו שריקה ומאחוריו קולות מפורדים של רדיפה. הוא לא הבין דבר מימיו לא שמע כי סוס עלול לפתוח בדהרת טירוף בדרך הררית אפלה; אולם גם הוא, דומה, שכרון נמסך בו ומבין שיניו המהדקות אניץ רעמה, אף הוא התחיל מנקש בלשונו, כפי שנהג לעשות בעת מירוץ, כדי לזרז אותו סוס עצמו. אולם גם בלי זירוז דהר הסוס במהירות הבזק, עם שבחושו המיוחד הבחין באפלה באבני נגף וחתחתים. הברד נפסק; הגשם חלף כבר; קולות הרדיפה הלכו ורחקו, הלכו ונתעממו; אך מלפניו, בהפסקות קצובות, בקע קול שריקתו של אכיש, בסופו של דבר נדמו כליל קולות הרדיפה. שעטתו של הסוס הראשון, דומה הלכה וקרבה. האמנם אשיגנו ואעבור עליו" בפעם הראשונה! – חלף הרהור עליז במוחו של שמשון. עד מהרה ראו עיניו בחשכה את הרוכב הלה קרא לעברו:


– העודך מחזיק בו?


עכשיו ברור היה שהסוס הראשון והשני שניהם אינם שועטים בדהרת טירוף, כי אם רצים על פי רצונו של אדונם. הנזיר לא הבין ואף לא ניסה להבין. לובנה העכור של הדרך נתרחב לפתע. “פרשת דרכים?” – שיער שמשון בנפשו. ואכן הרוכב שלפניו פנה פניה חדה ימינה ושוב פלט שריקה מיד פנה פניה ימינה גם סוסו של שמשון. דרך זו היתה הרבה יותר צרה; שלא כזו שקדמה לה לא עברה במורד, כי אם בתחילה הוליכה במישור ולאחר מכן במעלה ההר. אכיש שרק שריקה אחרת, שונה מן הקודמות; הסוסים האטו ריצתם. עוד פניה, ואחריה עוד אחת. אכיש נעצר; סוסו של שמשון יישר עצמו לימין סוסו של אכיש ועמד מלכת.


שמשון שחרר את הרעמה מפיו, הזדקף וניבט באכיש. פניו של זה לא נראו, רק השיניים החשופות הלבינו עליהם בבירור. פתח אכיש ואמר מתוך צחוק:


– לא נפלת? אכן פרש טוב אתה. אבל בכל זאת סדר אין בקרבכם, אף כהוא זה.


פתאם ראה שמשון, שהלה שולף את חרבו. רעיון נתבזק במוחו: שמא אפשר בנפתול פתע להזניק את הגוף לאותו צד ולהפילו מן הסוס בכתף או בראש? אבל אכיש תפס את מחשבותיו ושוב פרץ בצחוק:

– לא אשחטך, אל תירא. הב נא את מרפקיך.


שעה ארוכה נאלץ לעסוק במלאכה ולא שחרר אלא רק את ימינו של שמשון.


– דייך ־ הפטיר.


לאחר מכן נרכן, חתך את המקלעת העבה מעשה יתרי עור מפותלים, שחיברה את רגליו של שמשון מתחת לבטנו של הסוס, ואמר:

– ועתה נמשיכה.



* * * * *

לפני עלות השחר הגיעו אל מקום יישוב. במבואות היישוב המתינו להם שלושה אנשים: האחד היה מכבוני בן שוני, השני צדקיה בן פרחיה, המלווה בריבית מחברון, ואת השלישי לא ראה שמשון מימיו. במרחק־מה מהם הבחינה עינו בארבעה עיירים עמוסי שקים, וכושי נוהג בהם.


אכיש עצר בסוסו, הצביע לעברו של שמשון ואמר:


– קבלו.


בן פרחיה קרץ בעינו, הצביע לעברם של החמורים ונענה:


– קבל.


– בלי מרמה? – שאל אכיש – מנה אמנה.


בן פרחיה השיב:

– הן לא לראשונה אתה המוכר ואני הקונה. מתי הוניתיך?


– אמת נכון הדבר – הסכים בן אחיו של הסרן.


שמשון הביט בהם והאזין לדבריהם ועדיין לא הבין דבר וחצי דבר. מכבוני סייע לו לרדת, השלישי שבחבורתם הוציא מתיקו סכין והתחיל חותך את הרצועות שנותרו.

– מי זה? – שאל אכיש.

– אחד מאנשי – השיב בן פרחיה – איש נאמן הוא. אותך ואת חמוריך ואת הכסף אשר לך יוליך למצרים בדרך אשר בה לא תפגוש איש, לא מבני עמך ולא מן השודדים.


– אוליכך, אדוני – אישר את דבריו השלישי.


אכיש חילץ עצמותיו מתוך סיפוק.


– טוב הדבר – אמר. אחר כך הביט בפניו התמהים של שמשון, פרץ בצחוק והוסיף – רק סדר אין בקרבכם, אף כהוא זה. הנה נלווה אחרינו אחד ממרעיו, בני החיל אשר לו, וכמעט עכרנו, אותנו ואת המעשה אשר עשינו; נאצלנו לדקרו, ואכן לבי דאב עליו כי טוב היה הנער. אין סדר בקרבכם ולא יהיה לעולם ועד; איש איש בשרירות לבו ילך, ועל רגלי רעהו ידרוך.


בעודו צוחק פסע לעבר החמורים וציווה על הכושי לפרוק את השקים ולהתירם. בכבדות צנחו השקים ופגיעתם בקרקע נצטלצלה לרחוק.


שמשון נפנה אל מכבוני ושאלו חדות:


– מה פשר הדברים?


במקומו של הלוי, שנאלם רגע במבוכתו, השיב בן פרחיה, מצמצם את עינו השמאלית:


־ הבלים. הן אמרתי לך כי ראשית הדבר הבל ואחריתו הבל הבלים. אמור אמרת בלבך: אך בכתפיים הכוח, ועוז הוא בברזל. חה! ואנכי אומר: אך בשכל האייל, ועוז תעצומות בכסף. אוהב אכיש את הכסף ויותר ממנו את הזהב יאהב; ובמוף אשר במצרים יפים החיים מאשר בעקרון ואף עליזים מהם.


שמשון היה מסובב ראשו לכאן ולכאן מתוך נסיון להבין.


– בעבור הכסף? – שאל – בן אחי הסרן?


בן פרחיה קרץ לו בעינו.


כל אשר לו אבד במשחקיו – אמר לו – אף את סוסיו הפסיד. רק שניים אלה נותרו לו. מאז ומתמיד בחובות עד צוואר ישקע. אנשים אחים אנחנו, ידידים ורעים מכבר. אל נא תגלה לאיש, אך הרבה האיש לתת לי סחורה קשה עוד יותר ממך.


שמשון שאל:


– ומאין הכסף הרב? מי נתנו?


– אני – השיב בן פרחיה – ארבעה בנים לי, צעירים לימים, ונפשם דאבה עד מאד בעבורך. גמרתי איפוא אומר: הן להם זה עניין לענות בו, ימעט להם אחרי מותי.


מכבוני פלט שיעול ושיבץ את פסוקו – באדיבות, אך בתקיפות:


– וגם הכסף לא רב הוא עד מאד, צדקיה; ממשא האניה ההיא פי עשרה נפל בחלקך.


צדקיה נתכעס פתאם:


– האם מנית? שקר הדבר. משא האניה! והאורחה במה עלתה לי? והלווים זה זרע הגנבים אשר לך, כמה שלמונים מידי הוציאו?


שמשון נעץ מבט קהה בקרקע; רגלו היתה מהפכת מיכנית אבנים ועצמות, שהיו פזורות על פני הדרך. אם בשל לילות שימורים ואם בשל הדהרה ברגליים כפותות, ואפשר בשל הפתרון הפשוט של חידת הצלתו – חש סלידה לפתע; עוררו בו תיעוב תגר זה ואותו בוגד על שקי כספו והוא, הוא עצמו, שמשון – מטען שאפשר למכור אותו ולקנותו. פניו נתעוותו בבחילה. נזכר בדבריו של יורם באותו לילה על לבבות דגולים ועל חזון ועל סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: “האתה, השופט, יחידי קטן תהיה בקרבנו?”, דומה כי ממרומי פסגתו של סולם זה הוטח עתה אל ערוץ שבצדי הדרך. הכל הבל; הכל נגמר בכי טוב; דן לא ניזוק, אך גם לא המיר כבודו בקלון; יהודה מילא את דרישתם של הסרנים, ואין לבוא בטרוניה עמו; והוא, שמשון, בריא ושלם ובן־חורין, וכל זה אינו אלא מהתלה – רק נחושתן, אהובו, בנו ורעו, אפור עיניים, עליז ובעל תושיה, לא הבין כי מהתלה היתה זו ומת בכדי, על לא דבר, בלי שנתערערה אמונתו בתקפו וגבורתו של אחיו ונסיכו – ובפיו זעקה: הוא ינקום!


שמשון נרתע רתיעה עזה כמי שספג צליפת שוט בפניו.

– ינקום – הפטיר במעומעם.


לפניו, על הקרקע התגוללה עצם גדולה וכבדה מגולגולת חמור, שכל השיניים עוד שרדו בה. הוא הרים אותה, שקלה ולאחר מכן ניבט בחלל שלפניו: אכיש סיים את בדיקת השקים והיה חוזר משם, הולך ומנפנף בשוטו. שמשון זע במהירות לקראתו ותוך כדי הילוכו הטיל את העצם הישר בפרצופו. בבת אחת נתבקעו שתי הגולגלות, של החמור ושל האדם. אכיש פישק זרועותיו לצדדים וצנח פרקדן. שמשון קרב אליו ובעט בו ברגליו.

– תוכל לקחת את כספך, בן פרחיה – אמר; אחז ברסנו של הסוס העייף ופנה לדרך המוליכה צפונה.


* * * * *

מכבוני הגביה בקפידה את שבר לסתו של החמור ואחר שחזר לביתו (עכשיו זכה ללא ערעור בביתו של מנוח, בעדריו, בשדותיו ובכל אשר לו), רשם מאורע זה על יריעת עור של עז, אך לפי דרכו; וסיפורו זה, לא דווקא מה שאירע באמת, נחרת לעולם בזכרונם של בני אדם.


ובן פרחיה, בעל החשבונות, ציווה על אחד מאנשי ביתו ליטול את גופתו של אכיש ולהשליכה אי־לשם בארץ הפלשתים; או אז לא יהיה פתחון פה כנגד יהודה – יהודה את שלו עשה.



 

29. שלושת הסמים    🔗


היתה זו שעת טרם זריחה, הסופה, שהתרגשה עתה זה, לא נותר ממנה בשמים אפילו שריד ענן אחד; לעומת זאת הותירה שפע עקבות על הקרקע. הן הגבעות והן עמק שורק רוחצו למשעי, ועתה התענגו על עצמם כאותו תינוק, שאמו סיימה את רחיצתו ואת סריקתו, נישקה לו ואמרה: “הנה, עכשיו יפהפה אתה!”. משהחלו קרני האור הראשונות לרצד על פני האדמה, נתבהק הירק מכל צד במשובת תגר שכזאת, עד כי נדמה היה לשמשון כי מצלצל הוא כקול פעמונים. בשני לילות של מטר שוטף הבקיעו עבים חדשים ופרחים אדומים, סגולים, צהובים ומכל מיני צבעים אחרים. שמשון ניסה להיזכר מה שם ייקרא לכל גון ובן גון. באוצר המלים הדל והיבש של בני דן כמעט לא היו שמות לאלה; אי פעם הרביצה לו סמדר תורה זו, אך זה היה לפני זמן רב. דבר אחד זכר: ישנה אבן ירוקה, שזוהר פלאים לה ושמה אזמרגד או סמדר; פעם אחת שרה לו סמדר שיר, שבו היתה מדמה את גפני הכרם לאבני אזמרגד: “כרמנו סמדר”.


שמשון רכב על סוסו מצד ארץ היבוסים, על שום מה היטה לפתע את הסוס ופנה מערבה, אל המישור בכוון שורק – דבר זה אף הוא עצמו לא ידע. הוא לא ידע בכלל – אף שמגמת פניו היתה הישר צפונה – להיכן רוכב הוא: שמא לנחלתו החדשה של דן, סמוך לליש, ושמא על מעבר לירדן, אל אדמת נכר. פתאם, בעיצומו של לילה, נמשך אל נחל שורק. בכל הימים הללו כמעט לא נזכר בדלילה אפילו פעם אחת, ועתה נכסף אל נחל שורק, שבו נטוי אהלה. אפילו שכח לשקול בדעתו שמא גם האוהל וגם דלילה כבר אינם שם. מיום שנפרדו עבר44 למעלה משבוע ימים; וודאי שמעה על גורלו וחזרה לביתה. אבל הוא לא העלה אפילו בדעתו מחשבה זו, בכלל לא חשב מחשבות מוגדרות; עייף היה עד כדי כך, שאפילו לישון לא יכול היה; כל אימת שהיה צורך לתת מנוחה לסוסו, יושב היה בלי נוע על אבן, שעות על גבי שעות, ולאחר מכן ממשיך בדרכו; ואף שהניע את ידיו ואת רגליו, היה מוחו שובת. רק חש במעורפל, שאינו עכשיו אלא משוטט בן בלי בית, שאין לו קרוב וגואל בעולם, ואילו באותו אוהל יתקבל במאור פנים וימצא מנוח.


השמש והירק עודדוהו והוא הדהיר את סוסו. שוב נמצא עכשיו על אדמת פלשת; אלא שהיה זה איזור, שאוכלוסיו מעטים וסבכי צמחית פרא מזדמנים בו לעתים קרובות; לא היתה סכנה לפגוש מישהו, וגם מי יגע בו כשאינו כפות? עד מהרה עקף את הגבעה האחרונה ומבעד לאילנות הבחין במים.


הערוץ היבש הפך לימות החורף לנחל שוטף. לאחר מכן ראה גם את האוהל. רק עכשיו העלה בדעתו שהוא עלול היה לא למצוא אותו ונתחייך בשמחה. לאחר שקשר את הסוס, הקיף את האוהל בזהירות ובלאט וקרב אל הפתח, כדי להתכופף מעל למשכבה ולהעירה, אך יריעת הפתח היתה כבר מופשלת, ומאחוריו שמע שמשון קריאה וקול המבטא את שמו.


הפך ראשו וממרומי החוף התלול ראה את דלילה בנחל; המים הגיעו עד לברכיה, השמש יצקה נחושת אדומה בשערה, זרועותיה נשואות היו אליו, ועם שמיתחה את כל גווה לקראתו, נראתה דקת גו כנערה.


– ידעתי! – פלטה צעקה. במרוצה יצאה מן המים ועלתה אל החוף; תוך כדי ריצה נטלה רדיד צמרירי מן הקרקע, תוך כדי ריצה נתעטפה בו, וכהרף עין נשאה שמשון בזרועותיו האוהלה. היא בכתה וצחקה בעת ובעונה אחת, ידיה ריצדו בצמאון על פניו, על שערו, על כתפיו וברכיו; מתלעלעת לחשה מילות שמחה וחיבה מקוטעות ושיננה בלי הרף:

– ידעתי כי תשוב; לא חפצתי ללכת…


לאחר מכן בלי שהרפתה ממנו, התחילה, כדרך הנשים, להציג לו בזו אחר זו שאלות כאלה, שעל כל אחת מהן היה צורך להשיב בסיפור ארוך, ואילו היא לא המתינה לתשובה. חקירה ודרישה זו היתה לפי שעה רק צורה אחרת של גיפוף ולטיפה, תחבולה להיצמד אליו ביתר שאת. אכן, היא לא ידעה נפשה מרוב אושר. ואולם לפתע ניתק קולה, הרתיעה עצמה ממנו וקראה לעברו בחרדה:

– מה לך, שמשון?


ואמנם, דבר מה מוזר התרחש בו. הוא קימט את מצחו, מצמץ בעיניו, הניד לאט לאט ראשו, כפי שהיה נוהג לעשות כל אימת שהתאמץ לתפוס רעיון, שהתקשה להבינו. מה היה הרעיון – דבר זה לא היה אף הוא עצמו מסוגל לומר: עייף היה עד כלה, יגע כפי שלא היה מימיו; אפילו את השם “דלילה” התקשה להגות בפיו. ואולם נדמה לו שמשהו אינו כשורה: ביחוד חש כך עתה זה, שעה שראה אותה מלמעלה, כשעמד על גדת הנחל; משום מה היה זה לא טוב; משהו שאינו צריך להיות. במפלש זכרונו הרופף שוב נתבזק חלום שחלם בהיותו כפות על גבי הסוס – עמק, דבורים, נער תמיר ועוד משהו, החשוב ביותר – אך המפלש חשך כהרף עין. והוא רק מצמץ אין אונים בריסיו עד שעמד והסתכל בה.


– עייפת מסכני – אמרה דלילה – אל45 תספר דבר. אל נא. אחר כך. אני אאכילך ואתה תתן תנומה לעפעפיך.


בלי שהרגיש בנעשה בו בלע ושתה את אשר הוגש לו. הניח לה לחלוץ נעליו ולרחוץ רגליו, שכב במקום שהושכב, עצם עיניו ולא הניד אבר. דלילה ישבה על הקרקע למראשותיו. אולם שנתו נדדה ממנו. ישנו מחשבותיו, ישנו שריריו, אך הוא עצמו לא ישן; היה בכך משום סבל, בדומה לרעב או לאותו כאב עמום, שגרמו לו היתרים המתוחים עד הדק. שעה ארוכה שכב כך; לבסוף פקח עיניו ונתקל במבטה של דלילה, שוב הבהיק מפלש בזכרונו; משהו אינו כשורה… – ושוב נתעצל להתחקות ולחקור מהו הדבר. ואולם, על אף הדוק שנפרש על הכרתו, הרגיש כי ממבטו נתרעדה דלילה. הסמיקה ומיד לאחר מכן החווירה. כדי שיעור של הרף עין נתעורר בו החוש המיוחד, חושו מאז ומתמיד, שסייע בידו לקרוא מחשבותיו של אדם – אך גם אינסטינקט זה, בדומה לאחד היונים, שבן שוני היה מולק את ראשיהם ליד המזבח, רק פרש כנפיו ולא התעופף.

– לא אוכל הירדם – סח במורת רוח, עם שהוא מאריך בהברותיו.


דלילה קמה, סרה הצידה כך שעיניו לא ראוה, ומשם אמרה לו:

– צמח יש לי אשר ירדים אדם, אך הלא אין סם אשר יכריעך.


הוא נענה:


– זאת הפעם לא אני האיש אשר לפניך. ילד קטון יפילני. אולי יכריעני גם הסם.


היא קרבה אל השולחן, שעליו ערוכות היו צנצנותיה: נטלה אחת מהן, אחר כך אחרת; פלבלה בחרדה בעיניה ונשכה שפתה. פתאם נתנה בו מבט בוחן, נתחייכה, קרבה אליו בלאט, נרכנה מעליו, עצמה עיניו בשתי ידיה ולחשה:


– שמשון… צמח מרדים אתן לך, אך לא עתה. בטרם אגישנו לך, סם אחר תשתה.


הוא שתק.


הנמיכה קולה עוד יותר וחרש חרש לחשה לו:


– בראשונה תשתה נזיד עשבים, אשר כי יבוא על קרבך אהוב תאהבני; ויהיה הדבר כסופת סערה. אחר כך ירווח לך; אז אתן לך את סם ההרדמה ועוד הפעם ייטב הכל…


הוא לא השיב דבר; היא אצה אל השולחן, חילצה מגופה מצנצנת פלונית, שפכה אל תוך ספלון אבקה אלמונית, החלה בוחשת, שוחקת – נעצרה, הפכה ראשה אמרה בחצי קול, מבעד לרטט של דמעות כבושות:

– כי לא אהבתני היום…


הוא לא ענה. כפי הנראה אף לא קלט את דבריה.


* * * * *

שמשון צדק: השבוע שעבר הכריעו, והיום לא היה אלא ככל שאר ילודי אשה, ללא הגנה בפני משרת העשבים – האדירים עד אימה והחריפים עד דק – שהביאה דלילה ממצרים עתירת החכמה. באוהל שרר חושך: דלילה קשרה את יריעת הפתח משל היה זה לילה; אך גם לילה כזה לא ידעו השניים מימיהם.


אין לספר זאת. אבל מסורת אגדה היתה רווחת בארץ, כי בני האלהים ירדו משמים ארצה ולקחו להם נשים מבנות האדם למען תשבענה עונג כאשר לא ידעוהו ילודות אשה מאז ומעולם. נדמה לה לדלילה באותו יום, כי אכן אמת הדבר. בעורקיו של שמשון זרם הדם הצלול ביותר עלי אדמות, דם התמצית, לא תערובת ודופי, של כל לשדי הקרקע, עסיסי האילנות וליחות מעיינות אשר בארץ כנען; רק שור, סוס, ברדלס אפשר שיש להם דם כזה – בין בני אדם לא היה כמוהו ולעולם לא יהיה. זה הדבר אשר הביא שמשון אל משתה חגם; ואילו דלילה הביאה את אהבתה הדומה לצמא. לו יכול האדם לחיות שנים הרבה במדבר בלי טיפת מים אחת, בכל רגע ורגע לערוג למים, ולא למות כי אם לאגור את צמאו הלוהט – היה זה הצמא אשר הביאה דלילה אל המשתה של השניים. מאות בשנים רקחו כוהניה המלומדים של מוף בצנצנות מעוקלות זרעים, עשבים, אברי חיות, שרצים ורמשים תוך ברירה ומיזוג של ארסי פוריות חריפים: עשר טיפות מן השיקוי הזה טפטפה דלילה ביין שנועד לשמשון, והיא עצמה גמאה גמיאה אחת ממנו לפניו.


על כן אין לספר יום זה – אף לוּ מותר היה – כשם שאין לספר את אור השמש או את הסערה.


אפשר היה לספר את המלים שיצאו מפיהם; אך הם עצמם לא שמעו אותן. שניהם דיברו, כמידמדמים מתוך קדחת, איש איש את שלו.


כך צלל תהומה זמן רב. השמש נטתה לערוב, כשהפשילה דלילה את המסך מעל לפתח ושוב ישבה על הקרקע למראשותי המשכב. שמשון שכב והביט בה: עיניו החומות שקעו עמוק מתחת לגביניו ובשל אישוניהן המורחבים דומה היה כי שחורות הן: אך היא לא גמאה אלא גמיאה אחת – עיניה, מבעד למסגרת סגולה־כהה של עפעפיה הלאים, נתברקו בזיקוקי די־נור ירקרקים. השמש הטיחה במלוכסן את קרניה בשערה, כל ראשה נתון היה בגוש זהב צמרירי, ומתוכו, כמו מבעד לאשנב, נשקפו פנים חיוורות, יגעות, מאושרות. היא ליטפה את מצחו ואת שערו; התירה את מחלפותיו, החדירה אל תוכן את אצבעותיה עד הגיעה אל עורו, ובקצה האצבעות החליקה פעמים מספר על קדקדו. הוא עצם את עיניו ואמר:


– טוב הדבר. אנא עוד. כעבור רגע שאלה:


– ועתה, האם תוכל להירדם או את הסם האחרון אתן לך?


הניע בראשו, נגע בידה: על פי המגע הבינה, כי עדיין לא פג כוחו של השיקוי הראשון ועוד מעט ישוב ויתלקח. צחוק פרץ מפיה מעצמת אשרה הגאה. על אף ליאותה תקף אותה החשק לכרכר, לרקוד, למחוא כפיים. על העמוד תלוי היה נבל; היא שיכלה רגליה על הקרקע, הניחה את הנבל על ברכיה ופצחה בשיר תיגר מצרי, יוקד ומעורר חושים. לפתע ניתקה אותו בבת־ראש ופתחה בזמר אחר, שרבים שרוהו אי פעם בפלשת אבל עכשיו שכחוהו זה מכבר.


“שלך אני, מחמדי, בעודך עמדי; כי תלך למלחמה מה ממך יהלוך אם ערש אחר לחשי ישמע. נאמה אני לך. נאמנה לעולם ועד”.


“בעתות הגאות יפכפכו מי הים אל מול הירח. ידמו להם הכוכבים כי למענם מתנשא חזהו של הים. כוכבים פותים! אם יאור הירח ואם יסתר, גאות הים ממנו ואליו היא”.


שמשון התרומם ובלי שפקח את עיניו פשט זרועותיו אליה; וכשהיתה נתונה בזרועות אלה סח לה פתאם, מבעד לשיניים הדוקות, מלים, שמימיה לא שמעה מפיו, ואפילו באותן46 השעות ההן47 לא הרהיבה עוז בנפשה לבקש שיעלן על דל שפתיו:


– יונתי, שאהבה נפשי…


נדמה היה לה שהיא נחנקת, עד כדי כך הלם לבבה מרוב שמחה; השמש אסף נגהו, תבל ומלואה נגוזו והיו כלא היו, נשארו רק היא והוא, וביניהם אותה מילת אימים: “אהבתיך”, שאסור לו לשום יצור בעולם לצותת להגייתה, אף לא לערב הזה בכבודו ובעצמו; נצמדה איפוא אל אזנו וחזרה ושאלה בלחש־עד־אין־קלוט:


– אהבתני?


– אהבתיך.


– המכבר?


– כל ימי חיי.

– מדוע לא הגדת?


– הגדתי. שכחת.


מגיב היה על שאלותיה כמו מתוך דמדומי הזיה קודחת, ללא הגיון וטעם. אך לה נדמה היה כי מבינה היא; ואולי לא נדמה היה לה ולא כלום, פשוט טוב היה לה עד אין קץ.

– הידעת עד מה נפשי ערגה אליך?


– גם אני נפשי כלתה אליך.


– עוד לפני הלילה ההוא – בעזה?


– עוד מן הבוקר הראשון ההוא – באביב – כאשר אמרת: יראתי" – התזכרי? – בתמנתה היה הדבר.


מהלומה חדה פגעה הישר בלבבה של דלילה. אימה נפלה עליה והצינה אחזה בה; ניסתה לחלץ עצמה ואמרה בעליבות:


– שלחני, שמשון, חשקה נפשי לראות את עיניך.


אלא שבעיניו של שמשון שוב לא ניתן היה לקרוא דבר, פרט לדמדום קודח בשל הטיפות האחרונות של השיקוי שלה; ודומה היה שעיניים אלה מסתכלות ואינן רואות, ומבטן כשל אדם אחוז קדחת. רצתה לעקור עצמה מזרועותיו, אך הוא משכה אליו ודיבר, משתנק ונושם בכבדות:

– כל השנים האלה אהבתיך. אך לא ידעתי כי יש לאל ידך לשוב. האם לא מת? ואולי מת, אך בכל זאת שבת. נקמתי נקמתך – את תמנתה עד כלות שרפתי. בין ברכי את ראשו של אכתור מחצתי. אך לא פיללתי כי תשובי. בעזה, בלילה ההוא, כאשר הצלתיני, דימיתי כי הכרתיך – מדוע לא קראת בשמך? לא אמרת לי מי את? אך אני הכרתיך; רק על שפתי לא העליתי, אבל בלבי בכל פעם – גם אז, בעזה, גם בשבעת הלילות ההם באהלך, גם היום – שיננתי לי את שמך, את שמך…


עוד לפני שסיים דבריו ניסתה לחלץ את ידה, כדי לאטום את שפתיו, למנוע ממנו את הגיית השם ההוא; אך במלחצי זרועותיו נבצר ממנה לזוז אף כדי זיע קל, והישר אל תוך פניה, מכווה אותה בנשימתו, הטיח פעמיים:


– סמדר…


היא פרצה בזעקה:


– הנח לי! שנאתיך! – אך צעקתה טבעה בנשיקתו, ולא יכלה לנתק את שפתיה.


באנקת נחרה של טירוף שהגיע לשיאו נעצה שיניה בבשרו; אך שמשון לא הרגיש דבר. סמים חריפים רקחו כוהניה של מוף; חמש טיפות היה די בהן48 לפי המקובל, והיא נתנה לשמשון עשר; וכפי הנראה היתה הטיפה האחרונה חזקה מן השאר.


* * * * *

היום העריב. בפתח הופיעה כושית ובידה עששית. בזהירות הציצה אל תוך האוהל. גבירתה רבצה על השטיח, פניה כלפי מטה וראשה עטוף בשמלה מגובללת; באור הרופף, שהאוהל היה שרוי בו, נדמה היה לכושית, כי משייה של השמלה קרוע לגזרים. דלילה זקפה ראשה; גם פניה נראו מוזרים בעיניה של הכושית. בלי שפצתה פה שאלה במחווה אם להגיש פת ערבית. דלילה השיבה במחווה: הסתלקי! הכושית הניחה את העששית ליד הפתח והלכה.


דלילה קמה. שיניה נקשו; צינה אחזה בה; התעטפה במה שנזדמן לה תחת ידה. שמשון זה מכבר שכוב היה בלי נוע ועיניו עצומות; על רחש תנועותיה לא הגיב. היא קרבה אל המיטה; כפי הנראה ישן שמשון, אך נושם היה עצבנית ומנענע בשפתיו. בת צחוק של מרירות ורשע נחה על פניה; מאה מחשבות רעות הציפו את מוחה, אך עד כדי קבלת החלטות מכריעות עדיין לא נתעשתה די הצורך, מאותו רגע של ייסורים וקלון. רק התחשק לה להעירו ולומר… מה לומר… את זאת עוד לא העלתה במחשבתה. יישן לו. ככל שתחזק שנתו כן ייטב. תהיה לה שהות להמציא משהו. מבין מלא49 מחשבות רשע לבחור אחת; דרוש רק זמן, ועוד דרוש שהוא יישן. אך האמנם ישן הוא? ואם כן, האם עמוקה שנתו? פנתה אליו, איפוא, לא בקול רם ביותר, במלים הראשונות, שעלו על דעתה, וקראה לעברו:

– פלשתים עליך שמשון!


בבת ראש ניתר ממקומו, ישב על משכבו והביט סביבו.


– אך לצון חמדתי – אמרה דלילה – לנסותך חפצתי אם אמנם נרדמת.


הגביהה את העששית וקרבה אל שולחנה. בררה בין הצנצנות את הדרושות לה ורקחה לו סם שינה. הוא ישב, פיו ממלמל דבר־מה וידו שפה חליפות את מצחו, את קדקדו, את חזהו. כל צליל, שהשמיעו תנועותיו, חבט בה כצליפה נתעבת ושנואה; ידה נתרעדה משאט נפש וכמעט שטעתה בספירת הטיפות. שוב עשר בדיוק. הרהור חלף במוחה: מדוע לא יותר? לא עשרים? לא את כל הצנצנת כולה? אומרים: אדם שספג עשרים טיפות שוב לא יקיץ לעולם" אולם מחשבה אחרת, שעדיין לא גמלה די הצורך, שיסעה את זאת; יירדם לו; היא תשאר לבדה בדומיה ויהא ביכולתה לחשוב; זה העיקר.


– שתה.


שתה בצייתנות, קינח שפתיו בגב ידו, כדרך הכפריים, שכב ועצם עיניו. אפילו בטעמו של המשקה שבא לקרבו לא חש מיד רק כעבור רגע העווה פניו ופלט עצלנית: “מר”. פתאם דומה היה כי נשרו ממנו ראשו וידיו, נשימתו הפכה קצובה והוא נרדם.


שעה ארוכה עמדה דלילה סמוך לפתח. קר היה, ממש קר, שוב נקשו שיניה. ומתוך סבכי השיחים שמאחרי האוהל נשמעו צלילי לעיסה עצלנית, הולם פרסות רוקעות על גבי עשב וקולה של הכושית, המשמיעה דברי חיבה באזני הסוס. דלילה כרתה אזנה והזעימה גביניה; נתנה מבט חטוף במשכבו, יצאה בלאט וחרש חרש צעדה לעבר החורשה.


הכושית מוצאה ממדבר נוב היה, מקום שם מילדותם ידעו גברים ונשים לרכב על גמל, על פרד, על כל בהמה, אפילו על סוס. לאחר שיחה עם דלילה נהגה את הסוס עד למרחק־מה מן הנחל, ותוך כדי כך היתה טופחת על צווארו ומשדלתו שלא ירקע ולא יצנוף. משנתרחקה דיה קפצה ללא ארכוף ומשוורת על גבו ודהרה בדרך עקרונה.


* * * * *

שוב ישבה דלילה על הקרקע ולא המישה עיניה משמשון הישן. כל כולה מכורבלת היתה ומצונפת ולא נראו פניה ושערותיה. כל שניבט בה מן הצד יכול היה לראותה הן כתינוקת והן כישישה. שמשון לא זע; לאט נשם בשנתו נשימות קצובות, וקולות לא נתמלטו מפיו. שכוב היה על צדו הימני; שערו, שהשאירתו לא עשוי, התפזר על פני הכר. קווצה אחת צנחה על מצחו, ונתמשכה והלכה עד שהגיעה ממש אל שפתיו. בלי שהיא עצמה הרגישה בכך, מתוך הרגל, שירבבה דלילה את ידה ושימטה את הקווצה הצידה; תוך כדי כך נגעו אצבעותיה בלי משים בלחיו של שמשון – מרוב חלחלה נתכווצה כל כולה, אך הוא לא הקיץ, אף לא הניד אבר. אי־פה, בקרבת מקום, פצחה מקהלת תנים פה אחד ביללה; אחר כך יצור חי הטיל עצמו המימה בקול פכפוך גדול; שמשון ישן.


משנתעזז לבה, קמה והיטיבה את הפתיל בעששית. קרני האור נפלו על שמשון מצד אחד; פניו נראו לה יפים עד כדי כך שלבה חדל כדי הרף עין מדפוק והדמעות המריטו בגרוי מרירי את עיניה. סחף אותה רצון לפול בזרועותיו, ספק לנשקו ספק לחנקו. לא מתוך אהבה ולא מתוך שנאה: הכל התקהה בה עתה – הרגש, הדמיון; רק המחשבה פעלה – בהירה, גמישה, מהירה. תכנית היתה לה, אך תמונה לא שיוותה לנגד עיניה: את הכושית מנוב שלחה לעקרון וידעה את העתיד לבוא, אך עדיין לא שיערה בדמיונה כיצד יתרחש הדבר, למה ידמה ולמה ישווה. משום מה נתחשק לה לפנות עוד הפעם בקריאה לעברו – אם כדי לבדוק שוב עד מה עמוקה שנתו ואם לנסות את הגורל או לסנוט בה בעצמה בדרך של תרגילי אימה. פעמים מספר, בקול הולך ורם, חזרה על אותה קריאה: “פלשתים עליך שמשון!”. שמשון לא שמע. אז פרצה בצחוק, עכשיו כבר בקול גדול. כל ישותה נתמלאה תיגר: בבת אחת הלמה על פני כל מיתרי העוגב, רקעה ברגלה, דחפה את השולחן עד שנצטלצלו צנצנותיו ופכיותיו, במלוא כף ידה החליקה על פניו של שמשון – הוא לא זע, לא שאף רוח. עליצות פשטה בקרבה, הכל עורר בה צחוק, וחשק עז תקפה להשתטות: כרעה למראשותיו, קלעה אחת ממחלפותיו.


ניבטה במעשה ידיה, ניפחה שפתיה דרך תרעומת של פינוק, ושוב סתרה שערו. פתאם נשתנו פניה, שימטה מידה את הקווצה, ניתרה ממקומה, נתכווצה ונצטנפה בקרן זווית. הרגשת אימה אחזה בה: כל זה כבר אירע אי פעם. ענק ישן, שאינו חש במגע; דמות אשה ליד משכבו; לילה. הנה זה יקיץ עוד מעט קט – ויהגה אותו השם, ששפתיו דובבוהו כשנרדם, השם השנוא עליה ביותר בעולם – ובעקבו יהדפנה בפניה?…


בזריזות הרכינה ראשה וחיפתה עליו בידיה; אך מיד התעשתה, קפצה ממקומה, נשכה ידה עד כאב ופלטה משתנקת וחורקת שן:


– זאת הפעם לא תכני.


רק עכשיו הרגישה שקר לה. המטפחת, שנתעטפה בה קודם לכן, נשמטה מכבר. מן הראוי היה שתתלבש כיאות: לפנות בוקר יבואו אורחים. הלכה אל מעבר לפרגוד שבאוהל, מקום שם על חוט עבה וארוך תלויות היו שמלותיה, בחוש המישוש בחרה מה שבחרה וחזרה אל האור להתלבש. עכשיו היתה רגועה בהחלט. ניבטה בראי והשקיפה על דמותה של עצמה, סתרה שערה וסרקתו, סכה פניה וצווארה, בתחילה מרחה במשחה ולאחר מכן קינחה עד יובש; בזהירות החליקה בידה מתחת לבית שחיה – לדעת אם אמנם חלק המקום או שמא יש צורך להעביר על פניו בתער, או לפתוח צנצנת נתר ניחוחי שהוא הטוב מכל תער: אך התברר שאין צורך בכך. לאחר מכן התלבשה, מקפידה על פרטי הלבוש ומדקדקת בקישור וברכיסה. היתה זו אחת ממחלצותיה הגזורות בסגנון מצרי, שהתכשיר “כפתור” נועד להן. פתחה את תיבתה ומערמת שרשרות וענקים שלתה עדי אחלמה סגלגל, שצורתו כזו של חיפושית; מיד נזכרה בשיחה שהיתה לה עם שמשון על תכשיט זה, על נזמי הזהב שבאפו של עבד, אל אצילי ארץ בנימין, שאי־פעם גילח שמשון את זקניהם, ועל כך משום מה חשוב לו לאדם הדבר שאין צורך בו יותר מזה שנחוץ לו.


בתוך העששית נשרפה גבלולית כל שהיא, שמנעה בעד הפתיל מלהתלקח, והשלהבת הבליחה פתאם ביתר זהרה; דומה היה כי האירה לעיני דלילה את הגיגיה שלה. רק עכשיו הבינה אותם – נתנה לעצמה דין וחשבון על שום מה מזגה אל תוך קובעת השינה רק עשר טיפות ולא עשרים, לא מאה. יכול אדם לרצוח נפש כדי לנקום נקמת כאֵב; אך אין במוות שילומה על קלון. לחיות כל ימי חייך, למן היום שבו תזכרי את עצמך, טרופת רעבון אחד ויחיד; למן הבוקר הראשון לשנוא יצור אחד ויחיד, אשר חסם את הדרך בפנייך; לשאת עמך את חלומך בשבעת מדורי גיהינום, הקרוי חיים, מתחת להתעללות ילידים שיכורים בליל הבערה, תחת לצליפות שוטו של סוחר עבדים, בזוהמתן של קובות זימה זולות במצרים, בהרמונו של זקן אכול רקב ומכוסה גרב – מבעד לכל אלה, ואפילו מבעד לקהיון השובע וצהלת השכרות החד־גונית שבחיי זונה עתירת נכסים, לשאת עמך את החלום על דמות אחת, על קול אחד, למצוא אותו, ליטול אותו, לרוות את קרבתו – ופתאם לגלות שאַת–לא אַת בשבילו, ששערך, עינייך, זמרתך ולטיפתך נעמו לו רק מבעד לזכרה של אחרת – אותה אחרת, שנטלתו ממך למן הבוקר הראשון… על כל אלה אסור סתם לרצוח; אין בכך כדי לשבור לרוויה את צמאון קלונך; הראי, הרוח, עוף השמים – כולם יתקלסו בך. רק נקמה אחת יידע הקלון: קלון תחת קלון.


עכשיו היו תנועותיה מאופקות, מדויקות, נטולות קול. בקפידה ערכה למראשותיו את צנצנותיה, הניחה כרים על שטיח וישבה עליהם כך שתוכל לעבוד בנוחיות; טבלה ספוג במים פושרים, רוויי שומן, העבירה בו על פני שערותיו של הישן, הלוך ושוב, הלוך וחזור עם שבכל פעם סחטה ממנו ביתר שאת את הקצף הניחוחי. לאחר מכן נתנה את קצות אצבעותיה בצנצנת זו ובצנצנת אחרת, מרחה ושפה את התערובת הריחנית ובזהירות החדירה את אצבעות שתי ידיה אל תוך רעמתו החלקלקה. לאט כזחל נעו אצבעותיה עם שנשתרכו כמתוך מארב הלוך וקרוב אל עור הקדקוד, הרקות והעורף; משהגיעו נצמדו ופתחו בדגדוג עדין וקצוב הלוך ושוב, ימינה ושמאלה. כגיפופי חיבה נראה הדבר מן הצד; אך דלילה עצמה יש שנדמה לה לרגעים כי תינוק עייף נרדם בחיקה, והיא מלטפת אותו בראשו – נתחשק לה לשיר שיר ערש מעליו; אפשר שאף פתחה בחצי קול בזמר שכזה. אבל שמשון לא שמע דבר.


משסיימה את מלאכתה אספה באותה קפידה דייקנית את כל הקווצות ועשאתן אלומה אחת, יישרה אותן ונתנתן בסלסלה, הביאה את העששית ושעה ארוכה הסתכלה בקרחתו המבהיקה. אפילו לא עלה בדעתה, ששוב אין שמשון דומה לעצמו; לא בשמשון הסתכלה כי אם בגולגולת, כאותו פועל שערך לבנים בשורה, ועתה בודק הוא אם ישרה השורה; אך מה הבית אשר ייבנה מהלבנים הללו על כך אין הוא נותן דעתו כלל. לעומת זאת החליטה, שעכשיו שומה עליה להדיח מהגולגולת את המשחה ואת הסבון, שאם לא כן אין מלאכתה נקיה: נטלה ספוג אחר ומגבת, רחצה את קדקדו של שמשון, את מצחו, את רקותיו; רצתה לרחוץ גם את ערפו, אך נוכחה לדעת שאין הדבר אפשרי ולחשה בדאגה: “חבל!” פתאם הגיע לאזניה מרחוק קול שעטה; הפכה פניה וראתה כי עולה השחר. באותה דקדקנות שיטתית של עקרת בית חסכונית כיסתה את הנר במכסה קמרוני; באוהל נשתרר חושך. וכמו קודם לכן התלקחות הפתיל, כן עתה הצלילה בחושך דחפה ועוררה את מחשבותיה, עד כי נתערבלו בראשה כברוח סערה.


על בהונות רגליה יצאה במרוצה מאהלה. מחצית הרקיע נתאפרה כבר; מצד הים, שלא נראה מכאן, התרומם ועלה דר לבנוני של טרם שקיעה. השעטה נדמה; כפי הנראה ירדה הפלוגה מסוסיה, כדי למנוע רעש. עד מהרה קלטה אזנה הד צעדים עמום; לאחר מכן, על פני הרכס, בין סבכי שיחים נמוכי קומה, נראה בן אדם. עיניו לא יכלו לראותה, אך קווי דמותו שלו נחרתו בבירור על פני האופק שממזרח השמש וכובעו50 הבהיק במעומעם. על פי תנועותיו ניכר היה שהוא מציב את החיילים לשמאל ולימין, כדי לכתר את המקום מכל עבר. שולי השמים שבאותו צד הוורידו במהירות. על הרכס נראתה פלוגה, שמנתה כעשרים איש ויותר; כידונים בידיהם. לאחר מכן, בקרבת הנחל, הופיעה על פני ארגמן הרקיע קבוצה אחרת. הללו לא היו להם כידונים, אך על פי פקודתו החרישית של הקצין הרימו למעלה מוטות דקים וארוכים והחזיקום אפקית מעל לראשיהם; לאחר פקודה שנייה חיצו אותם במקלות אחרים, עוד יותר דקים, מעשה שתי וערב, אבל במאונך; ובעקבות פקודה שלישית נתעקמו המוטות האפקיים ומשהפכו לקשתות דרוכות חיצים כוונו כלפי מטה. אז נפנה שר המאה אל האוהל, ראה את דלילה, נפנף לה בידו נפנוף של ברכה ושאל ברמז, בהצביעו על האוהל: שם? ישן?


דלילה נדה בראשה לאות הסכמה רצתה לילך לקראתו, אך רגליה לא משו ממקומן. שוב נתקפה צמרמורת ושיניה נקשו. החיילים התקדמו לאיטם, מהם חניתותיהם שלוחות לפניהם ומהם קשתות דרוכות בידיהם. הקצין הלך בראש, מחזיק ניצב חרבו בגובה של ראשו, צווארו מתוח ועיניו נעוצות אי־שם מעל לראשה של דלילה. משראה את מי שציפה לו, נפנף לעברו בחרבו. דלילה ניבטה לאחור: גם מן הצד ההוא צעדו חיילים. אימה נפלה עליה, כמו לו היא עצמה נקלעה אל תוך מלכודת; ביחוד הטילו מורא עליה שני חיילים, ללא כידונים וקשתות, שגררו קורות באמצעות יתרים. בן רגע הכירה וידעה מה טיבן של קורות אלה; כמותן ראתה בכיכרי השוק אשר במצרים ובפלשת. היו אלה קורות סד לידים ורגלים, לידיו של שמשון ולרגליו של שמשון…


דלילה התנודדה, אחזה ראשה בידיה ופלטה צעקה ללא מובן. הקצין נחרד קמעה, איים עליה באצבעו ובקול לא רם, אך בבירור אמר – או שנדמה לה כך (עדיין הפריד ביניהם מרחק של כשלושים פסיעות): “אל תעירי”!


היא גחה אל האוהל. בלא שנתנה לעצמה דין וחשבון כלשהו, רועדת מכף רגל ועד ראש, אחזה בכתפיו של הישן, טלטלה אותן בכל כוחותיה, הלמה באגרופיה על חזהו, על פניו, על ראשו. הוא שאף רוח, מלמל מה שמלמל, אך לא ניעור. נרכנה אל אזנו ובמלוא הקול שהיה בחזה צוחה אל תוכה:


– פלשתים עליך, שמשון!


צעקתה פשטה הרחק לכל העברים: מבחוץ נשמעה קללה, שהפטיר בקול רם שר המאה, שעטת חפזון של חיילים החשים במרוצה אל האוהל. באפלולית האוהל ראתה כי שמשון טלטל בראשו; שוב פלט דבר־מה מפיו, הניע ידו – אך לא התעורר.


פסיעותיו של הקצין נשמעו ממש על סף האוהל. דלילה זינקה לקראתו וחסמה את הפתח בפניו. הוא הטיח בה מילת גידוף גסה, נטלה בכתפה והטילה בכוח אחורה. נפלה סמוך למראשותיה של המיטה; הכל נתערפל ונתעכר בראשה, כוחותיה אפסו ושוב לא יכלה לצעוק; אך עוד מחשבת יאוש אחת, רעיון בלתי נסבל חלף ביעף בהכרתה; בשני אגרופיה חבטה ברקותיה ונתלעלעה בזעקת אנקה:

– שמשון, הם שוחטים אותי – אותי – את סמדר!


בכבדות ניתק ונשתרבט דבר מה מעל לראשה. שמשון שכב, אך נשימתו הקצובה נקטעה. עיניה של דלילה שהיו מורגלות בחושך ראו היאך נתרוממו שמורותיו ומיד נעצמו שוב. שר המאה עמד כבר בתוך האוהל והתבונן בו. שמשון לא זע. – אם עוד פעם אחת תפתחי את פיך, נצר נתעב – הלחיש שר המאה בגחנו מעל דלילה – אדקרך בחרבי.


היא החרישה והביטה בו, והוא – בשמשון. שוב היתה נשימתו של שמשון קצובה כזו של ישן. הקצין נפנה ממנו לעבר הפתח וכבר שלח ידו כדי לרמוז בה לחייליו שיבואו – בו ברגע, כמעט בלי שהניד אבר, שלף שמשון את הכר מתחת לערפו ומאחור הטילו בראשו של שר המאה. הקצין התנודד, פשק זרועותיו; עוד לפני שהיה סיפק בידו ליפול על פניו הלחיץ שמשון בשמאלו את ידיו של זה מאחורי גבו ובימינו סתם את פיו.


דלילה נתרוממה קמעה, ובעוד היא כורעת על ברכיה ומשעינה שתי ידיה על השטיח, זיקפה פניה כלפיו.

– לא אני – אמרה בבכי – הכושית אשר לי היא דהרה להביאם…


הוא שאל בקול נטול הבעה, כמי שעדיין לא התעורר לחלוטין51 והוא פועל אך ורק לפי אינסטינקט:


– הרבים הם?


– רבים.


– קשתות להם?


– כן.


הגביה את הקצין מן הרצפה ועם שהחזיק בו לפניו, משל היה זה מגן, פסע מעבר לספו של האוהל. שם נערכו החיילים בחצי עיגול רצוף; כל הכידונים מכוונים, כל הקשתות דרוכות. שני שרי חמישים ניצבו משני צדי הפתח; משראו את שמשון ואת צינתו החיה, הפטירו שניהם פה אחד אותה קללה עצמה.


שמשון החזיק את מפקדם במאוזן ביד אחת, והשניה עדיין כיסתה על פיו. סובב קמעה לימין את ראשו של הקצין ואמר בקול רם, אך בנחת, עם שהוא מצמצם עיניו – כיוון שהישר נכחו מעל לסבך השיחים נגלה בדל שמש.


– כל קשת וכידון יושם על הארץ; ואתם תיסוגו כמחצית מטחווי קשת; ולא – אמלוק ראשו לנגד עיניכם.


הקצין פרכס בידיו ופלט געיות מפיו, כפי הנראה ניסה לצעוק לעבר חייליו שלא יחוסו עליו ויעשו את המוטל עליהם. מהססים החליפו שרי החמישים מבטים ביניהם, אחר־כך פסעו שניהם בבת אחת לעברו של שמשון – הוא הניע את היד, שהידקה את פרצופו של הקצין, והלה השמיע גניחה ממושכת. שרי החמישים נרתעו והסתכלו בשמשון אובדי עצות. שמשון פרץ בצחוקו בעוד הוא מצמצם עיניו מפני השמש, סקר במבטו את כל חצי הגורן העגולה. החיילים הביטו הישר בו; אלא ששומה היה עליו להבחין במבע פניהם, כדי לחשב את הרגע, שבו יוכל בזינוק פתע להבקיע לו דרך אל סבכי השיחים; והשמש משום מה הפריעה היום את ראיתו. מימין לו הפריעתו השמש עד כדי כך – תמיד היתה לו ציצת בלוריתו לעזר כנגדה. טלטל ראשו טלטלת גבר, אלא שעוד לפני שעשה כן, חש קלילות צינה משונה בקדקדו. עדיין לא היה סיפק בידו לתמוה על שום מה צינת הבלורית הכבדה אינה צונחת על עיניו, והנה שר החמישים שמשמאלו, שותפו הותיק במאה הילולות ומשתים, פרץ בצחוק אדיר ונצטעק:


– הוא אשר הרגת את אכיש – גילחך התער, ערוֹת עד היסוד!


גם מקרב החיילים הערוכים עוד בחצי עיגול נשמע קול צחוק כבוש. שמשון טלטל ראשו, כפי שתמיד נהג לעשות כל אימת שהתאמץ להבין דבר־מה, וכל סיבוב ראש אישר לו אותה תחושה מוזרה, מהלכת אימים. אצבעותיו, שהידקו את שתי לסתותיו של הקצין, נתרפו מאליהן; הגביה ידו וקרבה אל קדקדו, נתכעכע בגרונו ובנחת, משל משוחח הוא שיחה של מה בכך הפטיר:

– מה זאת?


ענתה לו תרועת צחוק אחידה מפי כל הפלוגה כולה, החיילים הבחינו מיד, עוד לפני שרי החמישים, בכך שקירח הוא כאחד הנוודים שבמדבר סיני, ובמאמץ רב כבשו את צחוקם; עכשיו משראו שגם המפקדים נתנו קולם בצחוק, שלחו רסן מפניהם והורו עליו באצבעותיהם, נפנפו בכידוניהם, גהרו על הקרקע והתחרו זה בזה מקריאות חידוד ולעג. היתה זו שעת כושר להשתער עליהם, להבקיע דרך ולברוח, אך שמשון לא נע. רק ראשו רטט רטיטות תכופות ועיניו מצמצו. הקצין צעק משהו לעבר החיילים; פתאם הרגיש כפי הנראה, שגם על ידיו נתרופף52 הלחץ; חילץ עצמו כמעט בלי מאמץ, גח קדימה, הפך ראשו אל שמשון, פקח עיניו ואף הוא פרץ בצחוק גדול.

– כביום היוולדו – צווח – ערום יחף וקירח.


דלילה נזדחלה אליו, נגעה בברכו ואמרה בקול מעורר רחמים:


– לא אני… היא…


שום דבר אחר לא עלה על דעתה. שמשון לא הפך ראשו אליה, רק הגביה את רגלו ותקע עקב יחפה בפניה לאחר מכן הרים את שתי ידיו וחיפה בהן על עיניו ועל ראשו, כתינוק המצפה לסטירת לחי. הצחוק נדם; את האוויר פילחה זריקת פלצור שנכרך מסביב לברכיו: דבר־מה הזניק אותו קדימה, הוא התנודד, כמעט צנח, אך לא המיש את ידיו, רק עוד יותר הרכין ראשו למטה. כעבור רגע היה שרוע על הקרקע מתחת לערמת גופות של חיילים ולא כיהה בהם.


 

30. בבור    🔗

– אין הדבר כה פשוט – ענה הסרן של עזה לשועי העיר במועצתם, לאחר ששלוש מהם נשאו נאומים חוצבי להבות אש וצמאי דם.


המועצה נשאה אופי מקומי בלבד. משאר ארבעת הסרנים שלושה הודיעו שאין הם רואים צורך בכנס. “מה יהיה העץ, אשר עליו תוקיעו את השודד שנלכד – זאת תוכלו להחליט בעצמכם”. רק הסרן של עקרון הבטיח לבוא, אלא שערב היום, שבו נקבעה המועצה, נתקבלה ממנו ידיעה, שבתהליך החקירה בדבר בריחתו של שמשון ומותו של אכיש חל מפנה חדש רב־עניין ומסקרן ביותר, ואין ביכלתו להסתלק עתה.


– שקר וכזב – פסק אחד משריה של עזה, משהגיעה ידיעה זו – אל נכון ציפור שיר חדשה הביאו לו מעבר לים. עתה יישב על יד הכלוב ויאזין לשירתה.


ואכן הסרן של עקרון יצאו לו מוניטין של מוקיר גדול של ציפורי שיר. אולם עזה העיר נסערה עד מאד, ושועיה עמדו בתוקף על כך שההתייעצויות בדבר הוצאתו להורג של שמשון לא יידחו עוד. אבל על כל נאומי הנקם שלהם היה הסרן הישיש מנענע בראשו ומשנן בעקשנות:

– אין הדבר כה פשוט.


היה זה איש משכיל ומעמיק חשוב, בקי היה בכמה לשונות: מצרית, יוונית וארמית, החליף מכתבים עם מלומדים ושליטים בארצות אחרות; מלבד זאת ידע היטב גם את ניב האיים הקדום של הפלשתים, כיוון שהסרן שומה עליו בימי החגים הגדולים להופיע בתפקיד של כוהן גדול ולהשיח עם אליה של כפתור בלשונם האהובה. תושבי פלשת היו רוחשים לו כבוד וביתר רצון מאשר את הסרנים של שאר ארבע הערים היו מכתירים אותו בתואר ממוצא מקומי “אבימלך”, דהיינו זקן המלכים. אך יש שהליכותיו תמהוניות היו, ואחת מהן נתגלתה עתה משסירב לקבוע מועד להוצאתו של שמשון להורג.


אף שבני עקרון היו החיילים שלכדו את שמשון, הרי על פי פקודת שלטונות העיר הוליכוהו יחד עם קורות הסד הישר לעזה. הסרן של עקרון אדם מיושב בדעתו היה וסבר ששער גנוב יש בו נזק הרבה יותר גדול מאשר מותו של בן אחיו המושחת וההולל; לפיכך את התענוג שבעשיית דין יש להעניק לעזה. בעזה שלשלו את השבוי, בעוד רגליו בסד, אל בור חצוב באבן, שהיה בו צוהר קטן למעלה. בלילה הראשון ניפץ את קורות הסד בקיר ומיד נפוצה השמועה בכל עזה ונמסרה בסיפוק מפה לפה; שכן עזה, אכן ציפתה כי לא אחת עוד יספיק שמשון להפליאה גם כאשר עורו יופשט מעליו. אך לצאת מן הבור תוך טיפוס על קיר חלק – דבר זה נבצר אפילו ממנו.


מאכל ומשקה שלשלו לו מבעד הצוהר, ובשפע – זו היתה הפקודה, והוא היה מרבה לאכול. אך את קולו לא שמע איש, ואמנם, איש גם לא ניסה לפתוח בשיחה עמו מבעד לצוהר, שהיה תמיד מוקף משמר.


בערוב ביום, שבו נתקיימה ההתייעצות, שרבב שר המאה את ראשו בצוהר ואמר:


– הסרן מבקש לדבר עמך, אך לא יאבה לראות עליך אזיקים וסד. התבטיח כי במנוחה תלך, במנוחה תנהג בדברך עמו ובמנוחה תשוב הנה?


שעה ארוכה החריש שמשון, אחר כך השיב:


– אשר יבקשני יבוא אלי הנה.


כעבור שעה שוב שרבב ראשו שר המאה:


– אם יבוא אליך הסרן, התבטיח כי לא תגע בו לרעה?


שמשון החריש.


– ועוד ציווה להגיד לך: לבדי אבוא, כאשר תרד החשכה ולפיד אין עמי.


דווקא בכך הרהר שמשון, על כן שתק: האם מבעוד יום יבוא הסרן להביט על ראשו הקרח? מעמיק חשוב ודק רגש היה שליטה הישיש של עזה.


– אני מבטיח – אמר שמשון.


* * * * *

כמחצית של לילה שהו שניהם באפלה שחורה – שמשון על הקרקע והסרן על בליטת אבן. המשמר צוּוה לבל יצותת, ואיש לא שמע את שיחתם.


– לנו אתה – אמר לו הסרן – ידוע אדע את אשר היה בעצרת זקניכם בצרעה. אל נא יחר אפך על אשר אדברה בדבר הזה; זקנתי ושבתי ומנהגינו אינם ממנהגיכם. באשר קרה – אם אמנם קרה כאשר נאמר שם – אין קלון לאשה ואף לא לבנה. אך לא הדם הוא האדם כי אם הנפש. לנו אתה; בהגדות העתים של כריתים וטרויה יסופר על גבורים אנשי שם הדומים אליך כאשר ידמה אח אל אח. אך מימות עולם לא היו אנשים כמוהם בין אבות אבותיה של אמך וגם לא בשנות דור ודור בין שבטים אחרים משבטי עמה. זר ונכרי אתה להם: אולי אך למחצה נכרי בדמיך, אך עד תום נכרי בלבך ובמנהגיך.


שעה ארוכה החריש שמשון. אחר כך שאל:


– למה תדבר כדברים האלה?


– בואה אלינו, תיש – השיב הסרן – מצביא המצביאים תהיה בקרבנו. למעננו – למען העם השוכן בלבך – הקם תקים את ממלכת כנען הגדולה. צור שלנו תהיה, צידון יהיו לנו למס בצפון; עמלק יהיה נחלתנו בדרום עד גבול מצרים.


שמשון נתחייך בלי שהשמיע קול, והסרן ניחש את חיוכו על אף החשכה.


– ידעתי את אשר תשיב לי. ובמזרח? – זאת השאלה אשר בלבך. כן, גם במזרח נועדנו להביא אחדות ולהנהיג סדר, להקים שלטון ולעשות משפט. כנען אחת מעזה עד רמות גלעד אשר בעבר הירדן. אך אל נא תיחפז לענותני, הקשיבה לי עד אשר אכלה דברי. אם מבני דן אתה ואם נכרי לו, לדן עבדת, אם מבני דן אתה ואם נכרי לו, לעולם לא תיאות להיות מהרסו של דן או מחריבו של כל שבט משבטי ישראל. ולא זה הדבר אשר באתי להציעך.


אפילו בחשכה ראה הסרן עיניים בוהקות, מופנות לעברו, וניחש את הבעתן, הבעת זעם ולעג.


– אכן, הבינותי – סח שמשון – אני אכניע לכם את הדרום ואת הצפון: ואתם תאספו שם חיל חדש, כבד ורב, ותעלו על דן ועל אפרים ועל יהודה להבעיר אש ולבוז בז, אך הפעם בלעדי.


הסרן נענע בראשו.


– לא כן הבינות. עלה נעלה על דן ועל אפרים ועל יהודה ובראש צבאותינו תלך אתה; אך לא להבעיר אש ולבוז בז, כי אם לבנות ולהקים. לבנות כאשר מאז ומקדם ייבנה כל אשר גדול ואדיר ונשגב: בכוח החרב. הגידה נא, תיש: זה לך שנים רבות כי תמשול בשבט דן. ההיית גם שר ליהודה ושופט לבנימין? האם לא רגזה נפשך על הפירוד בין יוצאי חלציו של אב אחד כאשר איש הישר בעיניו יעשה. זו לי הפעם הראשונה כי אדבר עמך. גם אל בני הנעורים אשר לנו בדברך עמהם בשעת משתה וכירה, דברי שנינה וחידוד אמרת ולא את הגדולות אשר רוחך תיכן; אך אני ידעתי את הגיונות רוחך, כי מנהיגים, אשר מבטן אמם נועדו להנהיג, בלי אומר ודברים יבינו איש את רעהו. האם לא תקנן בלבך מחשבה על סדר אחיד לכל השבטים, עד לרחוקים ביותר, מעבר ירדן ועד למרגלות החרמון, אשר שם אולי אף אין יודע את שמך כיום הזה?


שמשון לא השיב, אך הסרן אף לא היה זקוק לתשובה מילולית.

– מיום הנחל גויים ארצות תבל לא נהיתה כזאת: כי יקום משטר בעם על פי חפץ לבם של זקנים נאספים בשער. ממלכות אדירות בחרב הוקמו, ועל פי רוב בחרב זרה. בימים קדמונים, עת משלנו עוד על איי הים, או אז רבו ממלכות כאלה – קטנות וגם גדולות – אשר ייסדו מצביאינו בזרוע עוזם. בסירותיהם פשטו על יושבי חופים, שבטים אשר חוק לא ידעו ומשפט לא הכירו; ואחרי אשר הדבירום נתנו להם שלטון וסדר וגם גאווה. ועד היום הזה בכל לשונות הים מכנים כובשים כאלה בתואר הנשיאים אשר לנו – סרנים, אף כי יבטאו את השם בדרכים שונות. וזה הדבר אשר באתי להציע גם לך: לא יסכון שופט להקים ממלכה; המדביר עמים הוא ייסד ממלכות. הדבר נא יחד עמנו את השבטים, אשר את דמם הורישה לך אמך; בפטיש ברזל חשלם לגוש אחיד, יצוק איתן; ברא עם אחד מהם, למדם את כל אשר אתה למדת מאתנו – משטר, מידה ודרך ארץ – ואולי יבוא יום ולא חמישה כי אם ששה סרנים יהיו בפלשת רבתי, ואתה תהיה הששי.


שמשון לא גרע עיניו מאותו מקום שבאפלה, שממנו הגיעו לאזניו דברים אלה. עד כה היה מגיב כלאחר יד ומתוך רוגזה, עתה נצטלצל קולו אחרת – קול מנהיג משיח עם מנהיג.


– יודע דבר אתה אבימלך – אמר – התדע להחריש עת האחר יחשוב מחשבותיו?


־ אדע. חשוב.


שעה ארוכה שרויים היו בדומיה. לאחר מכן שוב ראה הסרן נכחו שתי נקודות מאירות.

– התדע את פלשת, אדוני? – שאל השבוי.


הסרן השיב:


– אין איש יודע מראה פניו. רק את אשר שקף הראי יוכל לדעת, אם שתום־עין־ימינו הוא, בראי עין שמאל היא זאת. ומה אתה ידעת על פלשת?


– ידעתי את הדיבור המתרונן, את הלבוש ההדור, את המנהג המנומס, וגם דברים נכבדים מאלה ידעתי: כללים לכם לכל עניין בחיי אנוש, למן העלילה הגדולה ועד למעשה הפעוט; סדר מהוגן ישרור במלחמה, בתפילה, בקריה. ועוד ידעתי דבר הנכבד אף מכל אלה: לב שבע. יש לב רעב, והוא תמיד דרוך על משמרתו, פורש רשת ומשחר לטרף. ויש לב שבע אשר יפהק בטרם בוא שינה, ואין דבר אשר אליו יערוג.


עכשיו החריש הסרן; אך את עיניו לא ראה שמשון – בדרך כלל לא היו מתנוצצות, ועתה עוד כיסה עליהן הישיש בשמורותיו המורדות.

– השופט, שר העיר, שר המאה – דיבר שמשון – מאז ומתמיד התענגתי על הזריזות והדיקנות אשר בהן יקיימו את המנהג כאשר תשית המשרה עליהם; ואחרי כן יבואו אל בית הזונה ועל המנהג ההוא ימלאו צחוק פיהם.. ביום53 חג ילבשו כולם שמלה מימי קדם ובבית מקדש יישבו בלי נוע ובלי רחש. אבל אחר כך, בהריקם גביעיהם יגידו איש לרעהו כי לבוש החג אשר לאשה ינעם שבעתיים מלבוש ימי החול, יען כי את השדיים יחשוף, ויתווכחו ביניהם מי מן השתיים שדיה עגולות יותר: זאת אשר שמה חרסית או אהובה? את דגון, אשר לו נשאו תפילה בבוקר, בערב יקראו בן כלאי חמור ודג מלוח, ואת בעל זבוב – אם בעקרון יחוגו – יקראו בשם מלך הפרעושים.

– לא בשעשועיו יוכר שורש האדם, כי אם במעלליו יוודע גבר – סח הסרן בחומרה.


– במעלליו יוכר הגבר כפי אשר הוא היום – השיב שמשון – אך רק בכוסו יוודע מה יהיה משפטו מחר; משפטו שלו ומשפט בנו ושילשו. מעללים? את כל הדרוש יעשו וכדרוש יעשוהו. אך על כל אשר יעשו ילעגו; והשורש, אשר בו דיברת, זה מכבר אכלו הלעג הזה. משטר חייכם לטוב באריגים ידמה; כל החוטים מתאימים ופגום אין בהם. אבל ארגוהו אבות אבותיהם, אשר כלו ואינם זה מכבר. ואתם תשמרו את האריג ותלבשוהו, כי הסכן הסכנתם מימים ימימה, ולא תקנאו את קנאתו, כי איש לא יקרענו; רק אם בכל זאת ייקרע אין איש אשר יתקננו. השורש? את הכל ראיתי בארץ זאת, ואת השורש לא ראיתי. יינכם ערב לחך. לחמכם תבצעו בתפארת נוי; אך עובדי אדמתכם, דייגים, רועיכם – כולם נשארו שם, על האיים, ופה הייתם כשמן הצף על המים וכאזוב אשר בקיר.


– אך הן תאהב אותנו – אמר הסרן.


– אהבתיכם – אישר שמשון את דבריו – ולעומת זאת לא אוהב את דן ואת אחיו בני עמו שנאתי. הכל אחרת שם. גבר כי יגיע אל הגיל אשר בו יוכל לשבת בשער במועצת זקנים, בבית לא יוכלו שאת הגבר הזה: כחודש ימים לפני המועצה וכחודש אחריה לא יפתח פיו בלתי אם לדבר על דאגת העיר, ועיני זאב ילטוש על שכנו, רעו וידידו מאז ומקדם, אשר לא כמוהו יחשוב ולא כמשפטו ישפוט. שם הלוי אשר לבו ערום כשועל ולשונו חלקלקה כשמן, אם תעירנו משנתו, ובו במקום יחבר לך תפילה לאל חדש, אשר בכל ימי חלדו לא שמע את שמו; אולם כי תצחק לתפילה הזאת, יימר לבו בקרבו ויסב פניו ממך. חייהם לחול ידמו, כולם דברים, אשר אך מצער הם, אך על כל דבר זעיר מזעיר נכונים הם לריב, לשמוח עד אין גבול ולהתאבל ביגון אין קץ. גם בניר אשר יניב הכנעני ישרור סדר בארצכם: עינכם פקוחה עליו על כן יישר את התלם בשדה. דן אין לו נוגש ושוטר, במו ידיו יחרוש, בחפזון ובלי שום שכל, מקנא הוא גם בשכנו וגם בכנעני אשר עמו, תמיד ישאף להקדים אחר בכל הדרכים – על כן בכל מקום פרושה רשתו וזרעו בכל אתר זרוע. כלל ושיטה אין שם, אין גדול וקטן; אך בליל הוא ולא עוד – ערים, משכנות אלים, הגיונות לב; עובד אדמה ישנא את הרועה, בנימין את יהודה, הנביאים – את כולם. אך מעל כל אלה יתנשא אחד ויחיד לכל – לב רעב. צמאון לכל דבר, אשר ראתה ואשר לא ראתה העין. כל נפש תמרוד באשר ישנו ותזעק: עוד ועוד!

– אספסוף – נענה הסרן מתוך סלידה – לא יהיה לאחד בלתי אם ילכּדו המקל. והוא אשר אציעך.


שמשון פרץ בצחוק:


– מה בצע לכם בזאת? למען החש עוד יותר את בוא היום אשר בו יבלעוכם? אם כה ואם כה יבלעוכם ולא יוודע כי באתם אל קרבם.


הסרן נרתע; אולם הוא ידע למשול ברוחו. בלי שנגרר אחרי רוגזו שאל:


– האמנם תאמין בזאת אתה?


בדברו זקף שמורותיו וראה את עיניו של שמשון; עכשיו, דומה, ננעצו עיניים אלה עמוק במוחו. שמשון ענה:

– מנהיגים, אשר מבטן אמם נועדו להנהיג, מבינים איש את רעהו; האמנם אתה לא תאמין בזאת?


בקולו של הסרן חלף ביעף צליל של קוצר רוח. הוא אמר:


– זה הדבר אשר אאמינה בו: כאשר יאהב איש עם אחד וישנא עם אחר, כאשר בשבט האחד ידידים לו ובאחר – בוגדים, מקומו בין אלה, אשר להם הוא, ונגד אלה, אשר לא לו הם.


– “יאהב”, “לא יאהב” – השיב שמשון בבוז – איש חכם אתה, והנה כאחת הנשים תדבר עמי. האם על פי אהבתנו לו נדע מה לנו ומה לצרינו? האם תאהב את כהונת הסרן, תאהב לספור את המסים ולשפוט את הגנבים? רבות שמעתי עליך: אהבת מגילות גומא, כוכבי שמים ושיחות יורדי ים. ובכל זאת סרן אתה.

– אבי היה סרן וכל אבות אבותי סרנים – הזכיר לו הקול מתוך החשכה.

בתשובתו של שמשון נשמעה נעימת חימה:


– הבינותי את אשר ירמזו מיליך. חדל לך. גם לו אמת היה הדבר אשר הגיע עדיך מן העצרת בצרעה – במה נחשב הוא? לו יהי כן: אחד מאבותי פרט עלי נבל וכובע מנומר חבש על ראשו, אך השני נבר כנמלה בקדחו לו מפלש בעבדות ובמדבר; כנמלה חפר לו מחילות בעפר הארץ החרבה הזאת, וכל אשר פגש בדרכו גרם כגרום עצם ובלעו אל קרבו. ייתכן כי אמנם פנים אל פנים נפגשו השניים ביום הרות אותי אמי; אך גם אם כן הדבר, הן אף בי זה מכבר גרמה הנמלה את כובעך המנומר. דמכם – גביע יין הוא; הדם ההוא – כוס תרעלה; גם אם עורבבו – מה נותר מן היין. לא לכם אני. קראני למשתי הוללותך, פלשתי – בוא אבוא וגם אשעשע לבך… אף אם סביב גרדומי ייערך המשתה. אהבתי לשתות ולהשתעשע עמכם. אך לבנות? הן “לבנות” אמרת? איכה אבנה מכם ועמכם, ואנכי אין בלבי אמונה בכם.


הסרן נאנח; התרומם ממושבו, הלך הישר לקראת זהרן של עיני שמשון והניח ידו על כתפו.

– שמעני העלם – פתח בדיבור שונה לחלוטין מהדרך שבה דיבר קודם ובקול שהיסה את שמשון מיד – לא אביתי להזכיר את דבר הגרדום, ואתה הוא אשר העלית אותו על דל שפתיך. לפחות זאת הבן: נפשי נקעה מן הגרדום. בעיני דמית לסוס טהר־גזע, מלאכת מחשבת מעשה אמן גדול, לאחד הגיבורים אנשי השם, אשר אי אז ילדום נשינו מנשיקות אלים. אדיר חפצי להצילך. פי שלושה זקנתי ממך, ידעתי הכל; אך אדיר חפצי להצילך.


מתחת לכף ידו זעה כתפו של הענק. בזהירות נטל שמשון יד דקה זו – עדינה ושברירית – ושעה ארוכה החזיק בה בלי שהשיב דבר. לאחר מכן הקריבה לפתע אל שפתיו ונשקה.

– לך לשלום, אישי הטוב – אמר – אם נגזר האבדון על הסוס – אבוד יאבד; אך סוס הוא ולא צבוע.


* * * * *

בבוקרו של היום השלישי שוב נתכנסו שועי העיר בחצרו של הסרן. הגיע גם הסרן מעקרון ומסר להם פרטים על מהלך החקירה. בתחילה סבור היה שלא כפתו את שמשון כראוי ולא שמרו עליו כיאות, הכל באשמתם של הקצינים. אך כל הקצינים כולם נשבעו פה אחד כי אכיש הוא שציווה להרכיב את שמשון על הטוב שבסוסי הפלוגה ולא להדק את היתרים מתחת לבטנו של הסוס; ובו ברגע שהסוס פתח בדהרתו הוא עצמו שרק לו לסוסו של שמשון אותה שריקה, שכל מרעיו היטיבו להכירה. עוד נתברר, שבשעת החניה סמוך לאדוריים, ניהל משא ומתן סודי עם כמה מאנשי יהודה, בריות שהכרת פניהם ענתה בהם כי ערומים הם וגם אמידים. הוברר גם שלפני זמן־מה הפסיד אכיש את כל ממונו עד הפרוטה האחרונה.


– לא אאריך איפוא, בדברים: בגידה היתה זאת – סיכם סרנה של עקרון את דיווחו – זאת ולא אחרת. בוש ונכלם אני על כי בן אחי היה זה; אך בן בליעל היה האיש, והכל ידעו זאת.


– נפלאת היא בעיני – אמר אחד הנוכחים עם שנעץ מבטו בקרקע – כי על איש אשר כזה תושת משימה כה נכבדה.

– ומי האיש אשר היה לאל ידי לשלחו? – שאל הסרן ופישק ידיו לצדדים – כל בכירי הקצינים כולם ביקשוני לפטור אותם ממעשה זה. וכה אמרו: לו ציוונו לקחת את שמשון בזרוע, אכן יודעים אנו מה קשה הדבר, אך בחפץ לב נלך לעשותו; אבל אתם הסרנים גמרתם אחרת: כי נקבלו כפות כשק מלא צמר לתשלום המס; לא לנו העבודה הזאת. רק אכיש היחידי נאות, וגם שמוח שמח – בן כלבים.


ואף שהדברים שאמר דברי זעם היו, פרץ בצחוק עליז מאד. אדם מלא חיות היה, אוהב להטיב לבו במאכל, אף הוא עצמו מומחה גדול למשחקי הימורים ומרחיק מלבו דאגה ועצב.

– ומה גמרתם אומר לעשות בתיש? – שאל.


הכל נפנו אל הסרן של עזה. הישיש התחיל מפזז באי־מנוחה בכורסתו, נבוך קמעה, ונתכעכע; אך על פי כן השיב בתקיפות:


– כלה ונחרצה מאתי: יישב, ולהוציאו להורג לא ארשה.


השועים פישקו זרועותיהם.


– אבימלך – סח אחד מהם – הואילה נא לשמוע דברי ואגלה אזנך עד מה מסוכן הוא להחזיק בכלא אסיר אשר כזה. לא כאחד האדם הוא. בדרכו לא ידע מכשולים ובנתיבו לא יכיר אבני נגף; גם אם כלא אבנים יפרוץ, איש לא יתפלא, ומי יערבנו כי שבטו לא ישלח גם לעזה חובלי תחבולות וחורשי מזימות חודרות בטן, כאשר שלחו לתת שוחד לאכיש? אוהבי משחק, אשר חובותיהם עד צוואר הגיעו, גם בין קצינינו אנו יימצאו. ורע מכל הוא כי מחצית שרי המאה אשר לנו – רעיו וידידיו. עתה ירגזו על תיש, יזכרו לו את הקלון אשר המיט עלינו, בשימו את שער עירנו ללעג וקלס. אך יעברו ירחים מספר והמרירות תישכח והיתה כלא היתה. כי זה הטבע אשר לעמנו: באשר היה ויהיה לא נרבה להגות. אנשי צבא טובים אנו, אך להיות שומרים ללא נסכון…


הסרן הזקן, שמלים אלה הזכירוהו עוד ביתר חיות את השיחה בבור הכלא, התחיל מנפנף בידיו כלפי הדובר בקוצר רוח ובעקשנות.


– אל תאלפני בינה – שח ברוגזה – לא ארשה להוציאו להורג – אחת דיברתי ולא אוסיף. לא ייכרת ראש איש אשר כזה, כאשר לא תישרף מגילת שיר ולא יושמד גביע כסף, מלאכת מחשבת מעשה ידי אומן מבני כריתים. כנעני מן הילידים אשר צחנה בו יעשה כמעשה הזה, אך לא עם אשר אבות אבותיו בארמונות מלכים נולדו. אנשים כמוהו אך לעתים רחוקות ישלחו האלים ארצה. מקרב מגיני טרויה אכטור גם הוא חוטר מן הגזע הזה היה; היווני אשר הרגו אסר את גופתו אל הרכב אשר לו וברגליו על פני שדה גררהו – כי על כן יווני היה, בן לעם לא בינות ולשבט שודדים בני בלי שם. הכיוונים נהיה?


השועים החליפו מבטים ביניהם והשפילו את ראשיהם. ידוע ידעו: כי יחל הסרן להזכיר הגדות מני קדם שוב אין טעם להתווכח עמו.

– אשכין שלום ביניכם – נכנס בשיחה האורח מעקרון – צדקו יועציך, אבי ואחי; ציפור כזו בכלוב כמוה כמדורה בגורן בעת דיש. אבל אני אשלים ביניכם. הן זה לי שנים רבות כי אטפלה בציפרים אשר בכלוב. עבד יש עמדי, יליד אחת הארצות הקרות אשר מעבר לים, וידיו אמונות להתהלך עם זמירים. בזהירות רבה את עיניהם ינקר או אז ייטיבו54 לשיר, אך לעוף מן הכלוב נבצר מהם. ואכן, גם סרנכם, שועים נכבדים, נכוחות דיבר: הלכם יאתה להקהיל אל הכיכר אספסוף מבני עמנו ומבני עם הארץ ולפשוט את העור מן האיש, אשר עמו מאה פעמים אל שולחן מאכל ומשקה ישבתם. ואנכי אודה ולא אבוש, אכן, תודה רוחש לו לבי על אשר לקח נקם מבן אחי רודף השלמונים, אף כי מוזר בעיני הגמול אשר גמל לו על העזרה, אשר שת לו בן אחי למלט נפשו מן השבי; אך לא לנו העניין הזה לענות בו. ואתם תעשו בתיש כאשר ייעשה בזמיר: או אז לא תהיה בו סכנה וילד קטן יוכל לו. והוא יאבל ימים מספר, יצלול ביגונו עד אשר ישלים עמו, וישוב להיות הלץ האהוב של פלשת. ידעתי את טבע הפראים האלה: גם אם תוקיעהו, ראשו למטה ורגליו למעלה, לא תחלוף שעה עד אשר יסכין.


– ושער הברזל? – שאל אחד מבאי האספה, שמטבעו שואף נקם היה.


– כשער בחומת העיר – השיב הסרן של עקרון – כן העין במצח האדם, עין תחת עין, הלא זה, נדמה לי, המשל אשר ימשול העם הזה. אם כן מה טוב.


* * * * *

ואמנם כן עשו. בליל אפלה הוער שמשון בקריאה וחבל קלוע ועבה שולשל אליו לאמור: עלה וצא. התחיל מטפס בו, נאחז בשתי ידיו בקשרי העור אשר בחבל. ולמעלה, משני עברי הצוהר, עמדו שני חיילים. בידיהם שבטים עשויים ברזל מלובן והם מצפים לראשו כי ייראה בצוהר…



 

31. בין ידידים    🔗


תיש העיוור היה מתגורר בפרבר הילידים של עזה. אמנם הביאו לידיעתו כי רשאי הוא לדור במבנה מיוחד שיהא סמוך לארמון הסרן ויועמדו לרשותו שפחה צעירה ונער לנהוג בו; אך הוא לא השיב דבר והלך לאותו פרבר נשען על כתפו של שואב מים.


כל זה התרחש לא מיד אחרי הסימוי. משניקרו את עיניו של שמשון בשבטי ברזל, נשתאג מחמת כאבו, אך לא ניתק מן החבל כי אם נאחז בידו באדן החלון, שרבב ודיחק עצמו החוצה, ובעודו שואג השתער אין יודע על מי. אך כולם נתפזרו במרוצה לכל עבר; רק חייל אחד, שדווקא לא היה שותף לכל אשר עוללו לו לשמשון, מעדו רגליו ונפל. אזנו של שמשון קלטה את קול הנפילה, והוא התגולל עליו במלוא כובד גופו, עקר את זרועותיו מפרקיהן ומלק את ראשו כמלוק ראש של עוף במטבח. לאחר מכן נשאר עומד בחצר החשוכה, שכולה נתרוקנה מאדם, והיה מטלטל ראשו וממלמל דבר־מה בפיו. לא בבת אחת הבין את אשר עוללו לו; אפשר שידע כבר כי עתה עיוור הוא, אך לא זה הדבר שהציק לו וכבשו, כי אם הזעם והחימה על אשר העיזו להתעלל בו בדרך זו. מדי פעם בפעם היה פולט מפיו גידופים וקללות גסות, קורא את שרי המאה בשמותיהם ומזמינם לקרב עמו, את כולם בבת אחת. איש לא השיב לו, כי זו היתה הפקודה: לא לסנוט בשבוי ולא לגשת אליו כל עוד לא נרגע.


השמש קפחה על ראשו; הלך למקום שהוליכוהו רגליו וידיו שלוחות לפניו, הגיע עד לצל, שהטיל אחד הקירות, התיישב סמוך לאותו קיר ונרדם. משנתעורר צעקו לו מרחוק שעל ידו מצויים צלחת מלאה תבשיל וכד של יין. אכל ושתה את הכל עד תום ונתהרהר.


כך נמשכו הדברים זמן־רב – ימים מספר לפי חשבונם של בריות שיומם – יום וליל – לילה. לאחר מכן הלך אל פרבר הילידים.


נזעקו תושבי הפרבר והתחילו מריבים זה עם זה – מי מהם יתן לו מחסה. כל אחד היה מונה בפניו את שבחי בקתתו שלו. שמשון לא התערב במריבה. בסופו של דבר הכריעה ביניהם זקנה אחת באמרה: – אין טוב לאדוננו כי יגור בבית החרש אנקור. הן לא יניחנו זה לשבת בבית אחר – ומי כמוכם יידע זאת.


מיד נרגעו הרוחות, והכל הסכימו שאנקור החרש הוא שראוי לכבוד זה, אף כי שמשון – לוא היו שואלים אותו – לא היה יודע להשיב על שום מה דווקא הוא. הוא הכיר את אנקור, כפי שהכיר כמעט כל אחד מהם – יש להניח שלא אחת אף הסתיר עצמו בבקתתו כשם שהסתתר בשאר משכנות העוני של הילידים. אך הם לא שאלו את פיו והכריעו לטובת אנקור החרש. והחרש ומשפחתו טיפלו בו ברחמים וביראת כבוד.


הוא לא היה שרוי בצער ויגון. פעם אחת בחיים חש יסורי צער אמיתיים, רעב למשהו יקר לו מאד, למשהו שאין להשיבו ויהי מה: הוא אהב אשה אחת, הרגו אותה, ותקופה ארוכה כלתה נפשו בגעגועים אליה. אבל באותם הימים צעיר היה עד מאד. עכשיו לא היה דבר בעולם, שחש כלפיו מצוקה של רעב ושנפשו כלתה אליו. מאד לא נוח היה לו ללא אור; אך זה מכבר לא היה שמשון מוקיר את כל מה שעשוי האדם לראות, ולא היה מתגעגע למראיהם של דברים ואף לא למראיהם של בני אדם. את רוחו דיכאה רק ההשפלה, שורה ארוכה של השפלות: העובדה שפדוהו מידי אכיש בכסף; שלנגד עיניו הרגו את נחושתן ונבצר ממנו להגן עליו; שגילחו את ראשו ועד היום הזה קירח הוא, ורק עתה בוקעים זיפי שיער ראשונים על גולגלתו; בין השאר גם העובדה שניקרו את עיניו. רק בהדרגה נתחוור לו שעלבון אחרון זה – פגיעתו רעה מכולם, שחייו נסתיימו אף לו רצה עוד לחיות; אך את זאת תפס רק בשכלו, כמי שמסכם חישוב ענייני – לגבי הרגשתו היה זה דבר שאינו מעלה ואינו מוריד. כפי הנראה עוד לפני כן סילק את חשבונותיו עם החיים; עוד אז, כשלאחר שפיצח את גולגלתו של אכיש, הלך לאשר נשאוהו רגליו הרחק מדן ומפלשת גם יחד. אי־אז השיח לו הלך שביקר בהר חרמון היאך נקלע בהרים אל תוך סופת כפור: השלג ניתך עליו מכל העברים, ידיו ורגליו נתאבנו; ישב האיש מתחת לאבן, צמצם עצמו וחדל לדאוג למה שהווה ולמה שיהיה. עוד אצבע אחת קפאה עד שחדל לחוש בה, אזניו, דומה נשרו ממנו – אך האם לא אחת היא לו? שמשון קפא עוד באותו לילה, לאחר העצרת בצרעה.


את דלילה לא העלה בזכרונו באורח ממשי אפילו פעם אחת. ודאי ידע כבר מי היתה זו ובשל מה התנקמה בו, אך ייתכן שדווקא משום כך לא היה מהרהר בה כלל. ממש כבאותם הימים, ימי נעוריו, בתמנתה ובביתו של ברגם, שבו היתה מסתובבת לנגד עיניו נערה קנאית, בתה של טבחית מבנות העוים, והוא רגיל היה לא להשגיח בה, ככל שנטפלה ונדבקה אליו, ואפילו שכח לשאול מה אירע לה בעת השריפה – כך גם עכשיו היתה בעיניו כמין צרעה טרדנית; יש לגרשה או להרגה, אך אין אדם מעלה אותה בזכרונו אף אם עקצתו. ובלילות היו באות אליו בנות הילידים: יש שהיה משלחן ויש שהיה משאירן עמו – שבע היה, שבע שבאדישות.


בהדרגה שכח גם הכאב החד של ההשפלה, ביחוד שעל קדקדו צימח שיער חדש. שוב לא היו אלה זיפים דוקרניים, כי אם שערות, שאפשר היה להשקיע אצבעות בתוכן. הוא חדל להסתתר בבקתה והתחיל יוצא לרחובו של הפרבר, מחזיק בידו של ילד. שם היו מתקהלים סביבו תינוקותיהם של הילידים, והוא היה מנהל עמם שיחות ארוכות. נתקשר אל הילדים, למד להבחין בקווי פניהם כשהחליק עליהם באצבעות ידיו; לפעמים הרשה להם ללטף את פניו והיה דרך לצון תופס את ידיהם בפיו ושואג כל אימת שניסו לחלצן ברוב צחוק וצווחות. מספר היה להם את עלילותיו וחד חידות. מבוגרים לא היו במחיצתם. המבוגרים שבין הילידים היו בשעות היום עוסקים כולם בעבודתם, והפלשתים הוקירו רגלם מן הפרבר.


* * * * *

זה מכבר חלפו ימות הגשמים. שערו של שמשון צימח, ארכו הגיע עכשיו לאורך שערותיהם של כל שאר הבריות, ושוב לא היה בוש לצאת מתחום הפרבר. אך אל עיקרה של העיר, שבה ישבו הפלשתים, לא נמשך לבו. לעומת זאת, הולך היה מוקף חבורת ילדים אל נמלה של עזה, שהיה קרוי בשם “מים”, ושם יושב יחד עמם על חולות החוף או שהיה לומד מהם את תורת השחיה. על נקלה השתלט שמשון על אמנות זו ועד מהרה היה מגיע למרחקים בשחייתו. יש שמרחיק היה לשחות עד כדי כך, ששוב לא קלטו אוזניו את קריאותיהם של הילדים מן החוף, ואת הדרך חזרה היה מוצא רק לפי הכוון שממנו נשבה הרוח או קפחה עליו השמש, ובכלל על פי אותו חוש מיוחד של חיה, שניחן בו ושפיתחו בחדשים אלה עוד ביתר שאת.


כאן, על חוף הים נתארע יום אחד מאורע. הים היה רוגש; פתאם ממרחק מה בקעה צעקתה של אשה ומצד הים נשמע קול מעורר רחמים של ילד הקורא לעזרה. כסבור היה שמשון שאין זו אלא קריאתו של אחד הילדים הקטנים הנוהגים בו: נכנס אל תוך מי הים ושחה בכיוון שממנו נשמעה הקריאה, שוחה ובחושו מנחש מראש אימתי מתקרב כל נחשול חדש. תוך כדי שחיה זועק היה לעברו של התינוק הטובע: איכה! תן קולך! פעמיים קלטה אוזנו קול מענה חלוש, ולבסוף נגעה ידו בראש קטן, מכוסה שערות ארוכות; ילדה. העמיסה על שכמו (בעל מידות היה עד כדי כך שאפילו כשנשא משא זה היה סנטרו גבוה בהרבה מעל פני המים) ושחה חזרה. על החוף הקיפוהו נשים בוכות; מישהו נטל מידיו את התינוקת, אחר־כך קרא מישהו “היא חיה!” – אחר־כך החזיקו שתי ידיים דקות ועדינות בידו של שמשון, זוג שפתיים נצמד אליה וקול של אשה נשמע לאמור:


– הצלת את בתי הבכירה, אחרי אשר עשינו לך את כל הרעה הזאת. במה אודה לך?


שמשון נזדעף. זה מכבר לא שמעו אזניו דיבור פלשתי – נמרץ, מדוקדק ומזדמר כאחד – ביחוד בפיהן של נשים מחוגי העשירים. חילץ את ידו, הפך פניו, קרא אליו את התינוקות מבני הילידים והלך לו.


אולם למחרת היום, שעה שישב בקרב הזאטוטים והיה מלמד אותם לחרחר בגרונם כדרך הגמלים, נתהסו לפתע הילדים ולחשו לו:


– הנה באה הגבירה הקטנה, אשר משית מן המים אתמול, וכושית עמה. הם פינו לה דרך. הילדה קרבה הישר אל שמשון ואמרה רכות, אך ללא מורך לב:


– אל נא יחר אפך, אדוני הטוב, כי באתי אליך. אמי התעצבה אל לבה עד מאד על אשר לא נתת לה להודות לך: הלא תניח לי לעשות זאת?


ואף היא נשקה את ידו, והוא לא שימטה ממנה. דמותה נצטיירה בבירור לנגד עיני רוחו. לפי קולה כבת תשע היתה; לא כתינוקות הילידים, המביטים בזר מרחוק, מתחת לגבינים נזעמים ואצבעם נתונה בפיהם; אף לא כילדי צרעה הרצים אל האורח, נצמדים אליו, מסתכלים בו בשבע עיניים, מוכנים לחקור אותו או ללעוג לו. שקטה, בטוחה בעצמה, בלא מבוכה ובלא סקרנות ניצבת היא בפניו, כפי הנראה מוקפת המון ילדים זרים לה, ואינה נותנת דעתה עליהם, משל אין נמצא על ידה.

– מה שמך? – שאל.


– אמטרמגעי! אבי הוא טרגיל, ראש שומרי הנמל “מים”. וכה אמר אבי: הכר הכירך עוד בהיותו שר מאה על גבעת מינוס המלך.


שמשון נתחייך: אף הוא נזכר בשר המאה טרגיל, בדג המטוגן שבפונדק ובחבורה הכחולה מתחת לעינו של העבד. ואמטרמגעי? כך קראו לאשתו של ברגם בתמנתה; אי־אז השיחו לו מרעיו הפלשתים כי זה היה שמה של בת מלך ממלכי טרויה. הנערה, כנראה בת טובים היתה.


– אבי – המשיכה הילדה – שלח לך כד יין מן האיים; קבלהו אדוני הטוב, והרשני נא להיות עמך זמן־מה.

הוא ליטף את שערותיה; אחר כך נגע במצחה ועצר בו חושש שמא תירתע ממנו; אך היא ניצבה בשלווה; בזהירות החליק באצבעותיו על פניה, על גביניה הדקים־מקומרים, על ריסי עיניה הארוכים; נחיריה גמישים היו ונתרטטו קמעה משנתנפחו ממגע ידו; האף והמצח היו קו רצוף אחד; השפתייים תפוחות היו במקצת, אך לא בלטו כשפתיהם של בני הילידים. משסיים שאלה הילדה בפשטות:

– הנשאתי חן בעיניך? הלא כן ידברו כי דומה אני לאימי, אך יפה היא ממני עשרות מונים.


אחר כך ישבה בסמוך אליו וסיפרה לו כי לעתים קרובות ראתה אותו בעזה; עוד השיחה לו שאמש דיברו בו בביתם כל הערב כולו, וטרגיל אביה טען שגיבור כמוהו לא היה לפניו בעולם ולעולם לא יהיה אחריו; ואמה אמרה שכל חברותיה, ואף היא עצמה לפני נשואיה, נתנו בחמדה עיניהן בשמשון. ובכל דבריה של הילדה לא היה רמז לכך ששבוי הוא, ששערו גולח ועיניו סומאו; היא שוחחה עמו כפי שהיתה משוחחת לפני שנה.


– סיפרת דבר־מה לילדים האלה – אמרה – מדוע סרו מפה? הן לא אפריע.


קרא אליו את הילדים והציג בפניהם מועצה של חיות ביער; אמטרמגעי צחקה יחד עמהם. אחר כך אמרה:

– עתה הגיעה העת לשוב לביתי; אך בוא אבוא אליך עוד הפעם – האוכל? אמור נא לאולנגולה, זו כושית אשר לי מה המקום אשר אליו תביא את היין.


בפעם השנייה באה בעוד שבוע, והוא שמח לראותה. ישבה שעה קלה עמו ועם הילדים ואחר כך שאלה:


– האוכל לדבר עמך לבדי?


הילדים סרו הצדה והיא אמרה:


– אמי עצובה מאד, ולבה דאב. בתה הבכירה אני ואתה הצלתני ממוות. על פי מנהג אשר עמנו ישוב תשב כאורח נכבד במשתה אשר יהיה בביתנו. אותה אף לפגוש לא תאבה את אמי או את אבי. על כן בוש ייבושו בפני סבי, והוא אומר כי לו היה לאל ידו לנוע, כי עתה היה הוא עצמו בא אליך, על אף זעמך וחרון אפך, אך זקן הוא עד מאד, לא יוכל ללכת וגם…


בפעם הראשונה נבוכה הילדה במקצת, נתגמגמה קמעה ולחשה:


–… עיוור הוא. איש חכם מאד הוא סבי זקני. כל מנהג ודת ייטיב להכיר, וכה יאמר: חרה אפם של האלים, על כן עוד מעט וטבעתי בים. ועוד אומר סבי כי עד אשר לא יודו לך הורי כיאות, לא יסלחו לנו האלים ועוד אסון יקרני.


נלחצה אל שמשון והחליקה על פניו – ראתה שכך עושים בני הילידים ושנעם לו הדבר.

– בואה אלינו, אדוני הטוב. אם לא תאבה, לא יהיה איש בביתנו מלבדי ומלבד אבי ואמי וסבי. במו ידי אובילך. אנא בוא אלינו; הנה אפציר בך עד מאד: למען תבוא, להסיר את חרון האלים ממני.


* * * * *

– קשה היא מורת הרוח, ואין משא כבד ממנה עלי אדמות – סח הישיש העיוור, סבה של אמטרמגעי – בני אדם ואלים וכל העולם כולו אינם ראויים כי ישא איש את המשא הזה על שכמו. הנה עיני מזיקנה כהו מראות: האלים היכוני בסנוורים. ואותך עיוורו בני האדם. האם לא אחת היא? גם כי נרבה חימה על ראש מי יפול זעמנו? אתה היטלת מומים באנשינו, אך לא ארכה השעה ואנשינו פצחו רינה יחד עמך מסביב לשולחן אחד. עתה אנשינו הטילו בך מום. האם לא אחת היא? אין טעם כי תטרו איבה זה לזה. אשר היה כמוהו כאשר לא היה – ואין יתרון לזה על זה. כל עוד בין החיים אתה, חיה תחיה כשבב עץ הצף על פני הנהר: שוט ישוט לאשר ישאוהו המים, יש אשר ייתקל באבן ויש אשר ישקע ביוון. ואחר כך ישוב וישוט לו – לא יתרועע וגם בריב לא יבוא.


שמשון האזין לו והחריש. שעה ארוכה שקל בדעתו ולבסוף נד בראשו, ואמטרמגעי מחאה כף.


כך התחיל שמשון – קמעה קמעה – להפגש עם הפלשתים. בראשונה רק בביתו של טרגיל, שקיבל את פניו בצהלה גדולה כידיד ותיק. לאחר מכן גם במסבאותיה של עזה, כבימים עברו. מתביישים היו – גם הם וגם הוא; אך היין, השירים וביחוד הכנות שבאותו מאור פנים, שבו קיבלוהו בחברתם, מחו עד מהרה את המבוכה. ואמנם, בנים היו לעם שאנן, שלא ידע דאגה וחי לרוח היום; נבצר מהם לשמור בזכרון את הרע – בין שנגרם להם ובין שהם שגרמוהו לזולתם. ואלו שמשון לא היה אכפת לו מי הם אלה שהוא השתעשע עמהם: אם ילדים הם ואם מבוגרים. אף הם נתברכו מלידה במידה גדושה של טאקט. מעולם לא נכשל איש מהם בלשונו – אף במצב של שכרות – ולא אמר לו: “ראה נא”! לא הציע משחק, הדורש עיניים, לא נזכר ברעמתו ובמחלפותיו מימים עברו; אפילו חדלו לכנותו בשם “תיש” – כינוי זה ניתן אי־פעם לאחד קיוץ: לעתים קרובות יותר קראו לו “שמשון”. לעומת זאת היו בחפץ לב משיחים בעלילות גבורתו ואף ברצון לגלגו על שער הברזל, אשר בשל ריקנותה של קופת העיר הוחלף מאין ברירה בשער של עץ.


בתחילה לא היו מבקשים אותו לשיר או להתבדח במשתאות: הניחו לו שיתרגל למצבו החדש ויכנס למסלול קמעה קמעה. ואכן, הוא אשר אירע. התחיל מפזם פזמונות חוזרים המושרים במקהלה, משלב חידודיו בשיחה הכללית, חד חידות. אמנם, הוא לא היה פותח בכל אלה תיכף ומיד, כי אם רק לאחר שהוא עצמו וכל השאר שתו כבר לשכרה; משום כך, כנראה, לא הרגישו כי פתגמיו וחידותיו אינם עתה כשהיו, ושוב אין הם סתם השתטות שבמשובה, כי אם גדושים הם מרירות ולעג; אלא שהוא עצמו לא ידע דבר זה, והם לא השגיחו בכך.


יום אחד שאל:


– מה זאת: הלוויה הארוכה ביותר?


הם לא ניחשו והוא הסביר:


– החיים.


בפעם אחרת שאל:


– מה זאת: עשרה עמים לוחמים עשרה דורות – ואשר ינצח זה מנת חלקו: מצע דרדר וכוס לענה.


הם לא ניחשו והוא הסביר:


– ארץ כנען.


מלאים התפעלות היו וגעו בצחוק עד אין קץ. ואכן, צדק הסרן של עקרון, עד מהרה היה שמשון לילד שעשועיה של עזה. בחג האביב, בליל החג הראשון, גררוהו ידידיו אפילו אל בית מקדשם, הושיבוהו על ספסל ראשון, ממש סמוך למזבחו של דגון וכיבדוהו במצות ובארבע כוסות יין: כל אלה היו מנהגים, שהפלשתים קבלום מן הכנענים, ואלו בארץ דן, אפרים ויהודה לא נקלטו עדיין. המנהג חייב לשהות כל אותו לילה בבית המקדש או בכיכר העזרה, ושום בעל הגון לא שאל את אשתו בבוקר עם מי וכיצד רקדה; לכמה מהם יכול היה שמשון לספר על כך, עכשיו שוב לא התנכר לנשים פלשתיות: הכל אחת. רק את מקום מגוריו לא החליף והוסיף להתגורר בבקתתו של אנקור הנגר בפרבר הכנענים.


* * * * *

חודש רדף חודש, עת הקציר הגיעה, ושמשון החל משתעמם. לא היה דבר שמשך את לבו – לא האור, לא בני עמו ולא תגרות ידיים: פשוט נשתעמם ותו לא. יש שהיה נדמה לו שגם חבריו למשתים ולהוללות לא היו עליזים במחיצתו כבימים עברו. ביתר דיוק: העליצות היתה כשהיתה, אלא שחסר היה בה איזה תבלין חריף. פעם אחת חד להם חידה:


– מה זאת: בימי סערה ישמח לב כולם ובקיץ איש לא יעלוז לו?


– השמש! – נצטווחו כמה קולות, ושמשון נד להם בראשו, אף שנתכוון לדבר אחר. וזה הדבר: תיש. תיש, כאשר היה כרוח סערה, ותיש אשר כמוהו כשעשוע שאין בו סכנה.



 

32. הצלקת של מנוח    🔗


חצר מיוחדת היתה ליד מקדשה של עזה, ובה החזיקו פרים גזעיים מעבר לים, שנועדו לקרב פרים ולקרבנות; יום אחד פרץ פר כזה את הגדרות, נמלט ונישא בריצת טירוף על פני רחובות העיר.


שמשון ישב על גבלית, סמוך לבקתתו של אנקור הנגר וכדרכו התבדח עם התינוקות, מן הבית בקעו צלילים, שהשמיע סכינו של אנקור, שהיה מקציע לוח עץ, וקול זמר, שהלה היה מפזם לו מתחת לחטמו.


פתאם נשמעו קולות בהלה מרחוק; על פני הרחוב רצו הילידים וצעקו דבר־מה; גם הילדים פרצו בצעקה וזינקו ממנו הלאה. אשה אחת נטלה את שמשון בידו ופלטה מפיה, מתנשמת ונחנקת:


– רוץ עמדי, אדוני – פר המקדש פרץ החוצה.


ואולם שמשון, שלא היה רגיל לברוח, נשתהה ופתח בשאלות; האשה השמיעה קול זעקה, הרפתה מידו וברחה כל עוד נפשה בה; ואילו שמשון שמע מאחוריו את קולו הנחרד של אנקור הנגר, שיצא במרוצה החוצה. בו ברגע הדהימה את שמיעתו דהרה חפוזה, טופפת, מסורבלת וכבדת משקל. הוא התרומם ממושבו, שלח זרועותיו לפניו ורק עתה נתחוור לו, כי עיוור הוא וחדל ישע. מכל הצדדים נשמעו קריאות אימה, אך כולם בקעו מרחוק; רק קול אחד – ושמשון זיהה את קולו של אנקור הנגר – צעק ממש לפניו; במרחק של כשתי פסיעות ממנו, לא יותר. בו ברגע נשמעה חבטה כבדה, ועמה עוד זעקה של המון צופים; וסמוך לשמשון חלף – תוך נגיעת־מה בשמלתו – גוש ענק. ואכן, די היה לו בכך: כהרף עין השתער על הפר ונפרש עליו מאחוריו, נתמתח ותפס בידיו את קרניו של הלה; מיד לאחר מכן החליק וגלש ארצה, אימץ את שריריו והחל מסובב את ראשה של החיה ועוקר אותו מצווארה. עליצות פשטה בו: זה מכבר לא פעל פעולה של ממש ועכשיו ראה שכוחו לא פחת. עד מהרה נשמע קול התפוקקותן של חוליות חוט השדרה, וכל העניין בא על סיומו.


– אדוננו – אמרו הילידים לאחר שקם ועמד על רגליו – הפר נגח את אנקור, עוד מעט וימות החרש. אליך דהר הפר, אך אנקור ניצב לפניך למען יסוכך עליך.


– איהו? – שאל שמשון; נשימתו היתה עוד כבדה.


– הבאנוהו הביתה; הלא תשמע את קול נשיו הבוכיות.


שמשון נכנס אל הבקתה וישב על הרצפה סמוך לפרוות חיה, שעליה שכב בעל הבית; גניחות כבושות נתמלטו מפיו כל עוד כנעני אחר, שהיה מנוסה בענייני ריפוי, מישש את פצעיו. לאחר שסיים את הבדיקה, אמר הכנעני: “הולך למות”. אנקור חדל לגנוח, אך עם כל שאיפת רוח נפלט קל נחרה מפיו.


שמשון לא ידע מה עליו לומר. עתה נזכר שלאמיתו של דבר מימיו לא שוחח עם האיש, שנתן לו מחסה בצל קורתו. בני ביתו של אנקור, וגם כל שאר הילידים, היו מסתכלים בו כביצור על־טבעי; משמשים היו אותו בשתיקה ולא היו פוצים פיותיהם אלא כדי להשיב על שאלותיו, וזאת במורך לב וברוח נמוכה. ואולם רק לעתים רחוקות היה פונה אליהם בשאלות. עכשיו שומה היה עליו לדבר, ושמשון אמר:


– אתה הצלת את חיי; הבאתני לביתך, וכל מחסורי היה עליך, איש טוב אתה, העוי.


– הוציאו כל איש מעלי – סח הנגר. נשותיו יצאו מן הבקתה והוליכו עמן את ילדיו הבוכים. שמשון ואנקור נשארו לבדם; אז פתח אנקור את פיו ודיבר – במאמץ רב ובהפסקות ארוכות:

– אשרי כי היה לאל ידי לעשות את הדבר הקטן הזה למענך, יען כי הגדלת לעשות למען עניי הארץ; ויען כי בן מנוח מצרעה אתה.

– האם הכרת את אבי? – שאל שמשון.


– עבד הייתי בביתו, כאשר אתה עוד לא היית עלי אדמות, אדוני.


לא מיד השיב שמשון; זכרונו עבד במתח רב. היה זה ביום שבו הלכו הם כולם לחתונה בתמנתה. מנוח רכוב היה על חמור והוא, שמשון, היה מהלך סמוך לו. הצלקת על מצחו של מנוח, שהיה שף אותה תמיד ברגעי מבוכה. אז אמר מנוח, שהיה לו – “זה מכבר עוד בטרם נולדת” – עבד מבני העוים. מישהו פצע את מנוח והעוי הגן עליו. “שלחתי אותו לחפשי” לעולם לא יעלה על שפתיך בדברך אל אמך העניין הזה… וגם אותי לא תחקור ולא תדרוש".

– העוי – אמר שמשון – אם כן אתה הוא אשר גם את אבי הושעת מידי שודד?


השיב הנגר:


– לא. לא כן היה הדבר. אך עזרתי להרוג איש אחד ולטמנו באדמה; על כן שלחני לחפשי.


– להרוג? – חזר שמשון על דבריו של זה, כל עצמו אובד עצות, עד כדי כך לא דומה היה הדבר לאורחו ורבעו של מנוח. פתאם השתלט עליו רעיון מעורפל; נדרך כולו ופשט צווארו לעברו של הגוסס.

– מתי היה הדבר? – שאל.


– לפני שנים רבות; עוד בהיות אמך עקרה; בשנת הרעש היה הדבר.


– ספר נא לי את דבר המעשה – ציווה עליו שמשון. קולו נשמע צרוד וגרונו חרב לפתע.

– אדוני – סח העוי – השביעני אז כי לא אדבר על דבר המעשה; אבל הוא מת, ואתה בנו.


– בנו – חזר על דבריו שמשון ונד בראשו.


– הוא העירני לפני עלות השחר ואמר לי: קח נא את אתך אנקור, ולך אחרי. כל העבדים ישנו עוד. הלכנו במורד ההר אל הבאר. על יד הבאר, על פני האדמה הלחה, מצא מנוח עקבות רגל יחפה. רגל גדולה מאד היתה זאת, רגל איש אשר כוח רב לו.


– יחפה? – שאלהו שמשון ליתר בטחון.

– יחפה. אזי אמר לי אדוני הן ידעת, אנקור, להתחקות על עקבות רגל (צייד הייתי מימי נעורי) – הבה ונלכה אחריו. ואכן הלכנו בעקבותיו; בראשונה במישור, אחר כך בהרים. ברורה היתה העקבה כי הימים ימים, אשר יש בהם אבק לרוב, והאיש כבד משקל. סוף סוף, בהתקרב הזמן אל חצות היום, הדבקנוהו.. כותונת צמר לבש, כאשר ילבש רועה הצאן, אבל כולה קרעים ובלואי סחבות. הוא ישב על אבן ואכל מפיתו. “מה חפצכם”? – שאלנו. מקל היה בידי אביך; הרים את המקל והתנפל על האיש. דבר לא אמר, רק שיניו נקשו; אחריו אני ואתי בידי. אך האיש בעל קומה היה, וכבד המטה אשר בידו. כאשר התנפל עליו אדוני, הכהו בראשו, ואדוני נפל; אז הרגתיו באת אשר לי.


קשה היה הדיבור על אנקור, אך שמשון דעתו לא היתה נתונה לו.


– המשיכה – ציווה עליו.


– נשאתי את אדוני אל המעין, ושם התאושש אך זמן רב עוד לא יכול לקום. לפנות ערב שבנו אל המקום ההוא: גררתי את הגוויה אל העמק, שם קברתיה וגל אבנים על הקבר היצבתי. הלכנו חזרה אל צרעה. בלילה, כאשר כמעט הגענו אליה, אמר לי אביך: “אני שולח אותך לחפשי; עזוב תעזוב את ארצנו לעולמים; חכה לי פה מחר לפנות ערב – כסף אביא לך ואיש אמיד תהיה; אך לעולם לא תספר את אשר ראו עיניך”. נשבעתי לו ונשארתי בין השיחים העבותים. בערב הביא לי מנוח את הכסף, ואני הלכתי אל מולדתי בעזה.


לא קל היה כבר להבין את דבריו; אך במוחו של שמשון ניקרה עוד שאלה אחת. רצה להציגה וחשש מפניה. הידק שיניו ושאל:


– מי היה האיש? מה עמו ושבטו? – ובמתיחות שהיתה שבעתיים גדולה מן המאמץ שהשקיע בנקיעת צווארו של הפר, ביטא את המילה הקשה ביותר – פלשתי?

– לא – נחר העוי – כאשר כריתי את הבור ציווני אדוני לחשוף את ירכיו. נימול היה כמנהג עמכם; וכאשר אמרתי זאת לאדוני פרץ בבכי.


ואילו שמשון פרץ בצחוק; לא בקול רם אך שעה ארוכה צחק והרהר בלבו: מאוחר מדי. וגם אין זה משנה. העיקר הוא שלנטול השיניים האמינו – האמינו הכל, האמינו מיד, האמינו ללא הסתייגות.



 

33. צוואת פרידה    🔗


בכל החדשים הללו לא דיבר דבר על בני עמו שלו, ואיש לא הזכיר בנוכחותו את שבטי ישראל שבגבול המזרחי ואת כל הכרוך בגבול זה בכלל. ספק אם הוא עצמו הקדיש מחשבה לכך. הוא לא היה מהרהר בשום דבר מסוים, גם לאחר הוידויו של אנקור ואף לא העלה דברים בזכרונו.


פעם אחת שמע במסבאה את שמה של דלילה. פלוני השיח לאלמוני שהיא מתגוררת עתה באשקלון. שוב לא היטה אזנו, פשוט מפני שלא העסיקו הדבר. רק פעמיים עוד נזדמן לו להיזכר ולדבר על העבר ועל בני עמו; היה זה בשלהי הקיץ סמוך לחג האסיף.


*

יום אח' אמרו לו הילדים:

– זה מכבר אשה אחת עומדת פה ומביטה בך; אך לא מפה היא וגם גבירה איננה. היא באה רוכבת על חמור ונערה החמר עמה.


“מפה” – פירושו היה בלשונם בת ילידים; ובשם “גבירה” כינו את הפלשתיות.


– תעמוד לה כאוות נפשה – השיב שמשון.


אולם האשה הבינה כנראה, שהרגישו בה; היא קרבה אליו ושאלה הססנית:


– חפצי הוא כי נדבר פנים אל פנים.


מבטאה משל בנות דן היה; קולה קול אשה לא צעירה, עצובה ולאה.


שמשון הזעיף גביניו:


– מה חפצך? – שאל בקרירות.


היא השיבה חרש:


– שלחוני אליך.


– מאין?


לאחר היסוס־מה אמרה בקול נמוך עוד יותר:


– מן הצפון, מארץ ליש, אשר בה הושבת את יוצאי דן.


שמשון שקל בדעתו, הניע ראשו ימינה ושמאלה ובסופו של דבר ציווה על חבורת הילדים להסתלק. האשה ישבה על ידו והחרישה שעה ארוכה. חש שמשון שהיא סוקרת אותו במבט בוחן, ואת זאת לא אהב. שאל חדות:

– למה שלחוך ומי השולח?


קולה רעד בדברה והיה נקטע לסרוגין:


– עשירה היא הארץ והעם יושב בה לבטח; העובד בעמל כפיו יעשה חיל. אשר בלכתו צפונה עני היה, עתה שדות לו ועדרים ועבדים; וכולם יברכו את שמך.


שמשון נפנה ממנה ולא השיב דבר. היא המשיכה:


– רק העבודה קשתה על האנשים ורבים מתו בה בלא עתם.


שמשון משך בכתפיו:


– איש לא ימות בלא עתו. אך טוב לו לאדם למות לפני הגיע שעתו מלחיות אחרי עברה.


שוב החרישה האשה. שמשון שמע את נשימתה הכבדה וחושש היה שמא תפרוץ בבכי. מימיו לא יכול שאת דמעות נשים, ועתה לא נעם לו הדבר שבעתיים.


– אמרי את אשר באת לאמר ולכי לך – סח בחומרה.


האשה שאלה:

– התזכור את הנער… יהיר היה שמו והוא עבד לך בימים עברו?


שמשון השיב ברוגזה:


– אם אזכור ואם לא אזכור לא לך העניין לענות בו. אך זה מכבר פשטו את עורו תלייני פלשת ולא הוא אשר שלח אותך. מי איפה שלחך?


האשה פלטה בלחש:


– אחות היתה לו, קרני, בת השכנים אשר לכם בצרעה. כאשר לקחו את יהיר – אחרי ימים רבים – היתה לאיש ועם אישה הלכה צפונה. היא אשר שלחתני אליך.


שמשון זקף ראשו משל התבונן בה.


– ומי את?


– אמתה אני, אך אהוב תאהבני, על כן אדע הכל – את כל חייה, אף לפני כלולותיה.


– מה שלומם?


– אישה מת; שם יקדימו הגברים למות.


– ובניה?


– עשר שנים מלאו לבנה; גם שתי בנות לה. והבן כשמך כן שמו.

שמשון לא השיב דבר. רוגזו חלף ושוב לא רצה לגרשה; ואולם עצבת חדרה אל נפשו והיה מרוצה אילו היתה מסתלקת מרצונה.


– למה שלחתך קרני? – שאל לאחר שתיקה ממושכת.


האשה שאפה רוח, כמי שמנסה לשאוב אומץ לב אל קרבו וענתה:


– אל הצפון תקראך, וכה אמרה: ביתי־ביתו, עדרי אישי־עדריו, אני ובני ועבדי – משרתיו. כל העם יריע לו בבואו, ולשופט יהיה לנו כאשר היה בצרעה.


נרכנה אל אזנו ולחשה:


דייגי דור יקחוך בסירתם ויביאוך צפונה, ושם עם אורחת גמלים היא תחכה לך.


שמשון השפיל ראשו; שערו שצימח גלש על פניו והסתיר את מחציתם. שוב החריש רגעים מספר. ידע שהאשה מביטה בו, אבל עכשיו לא התבייש בכך.


– אכן ארוך הזכרון אשר לגבירתך – הפטיר לבסוף.


חזרה ולחשה:


– את פני האדם ישנה הזמן, אך לנפשו לא יוכלו השנים.


נד בראשו, נתחייך וסח לה במרירות בלתי צפויה:


– אמת נכון הדבר; לא שונתה גבירתך, אי־אז איוותה כי אשר יהיה לה לאיש יישן בכל לילה בצל קורתה ולא ישקיף מבעד לחלון. כזאת יאתה לי עתה: את סף הבית לא תעבור רגלי ובחלון לא אתן עיני, על כן שלחה לקחתני.


– לא – סחה האשה בתקיפות פתע – לא על אשר כהו עיניך קרוא תקרא לך אליה. לולא מאלהים היתה זאת, היתה נותנת לך את עיניה למען תקום ותלך אל כל אשר לבך חפץ. את טבעתך תתן על אצבעה, היה תהיה לאשה לך; אך אם לא תאבה, אחת היא – ביתה לביתך יהיה והיא תהיה לך לאַמה.


שוב הפנה אליה שמשון את עיניו נטולות הראי.


– ואם תספרי לה – שאל – כי גם עתה לא לבדי אשכב בלילות בבקתת הכנענים אשר אלון בה, מה יהיה דברה של קרני?


אזנו קלטה בבירור היאך נתרעדה כל כולה מכף רגל ועד ראש; אף על פי כן השיבה ברורות, וקולה איתן:


– כה אמרה קרני: הבית־ביתך והלילות – לילותיך, ואני – אמתך.


שמשון הניד ראשו:


– לכי ואמרת לגבירתך: גם זכרוני שלי ארוך הוא. זכרתי את כל אשר אמרה לי, ועתה שנני את הדברים באזנה מפי לאמור: לא יאבה שמשון כי אשתו תבכה – לא על אסונו שלו ולא על אסונה שלה. ועוד תגידי לה: אי אז ענתני לאמור: בגור חתולים תחשוק למען תוכל להשתעשע בו, ואנכי לא צעצוע אני. אמת נכון הדבר: לא למען שעשע גבר בעת מנוחתו נוצרו נשי דן. אך גם נשי דן צעצועים תחמודנה: בובה אשר תהיינה לה לאומנות, תינוק או איש חולה אשר לא ידע את אשר תאבה נפשו ואת הכל כמצוותן יעשה. לצעצוע הייתי עתה. יהי כן: לפלשתים, ואף לכנענים, אך לקרני – היה לא תהיה.


האשה בכתה, אך דבר זה לא הכביד על שמשון, רק נפשו נתעגמה עליו – בעטיה, בעטיו, בשל הכל.


– לכי ואמרת לה – דיבר – לא נהיתה כזאת בתבל כי נשר פצוע אל קינו יעוף למות בו. הרחק מקינו יגווע בחגו הסלע; לטאות יראוהו שם, חיפושיות ואיות, רק לא בת נשרים.


אנקה נתמלטה מפיה:


– לא בת נשרים אני.


הוא השיב:


– בת נשרים.


נטלה את ידיו והעתירה עליהן נשיקות שעה ארוכה; לאחר מכן קמה ממקומה, קראה לילדים, רמזה להם שישובו אל שמשון והלכה לה יחד עם הנער שנהג בחמורה.


* * * * *

השני שבא אל שמשון לבקרו היה חרמש. אותו חרמש שאי־פעם היה אחד משועליו של שמשון ולאחר אותה עצרת בצרעה, שהשתתפו בה שגריריו של יהודה, ניסה לקומם את שבט דן להגנתו של השופט. לא היו לו כל קשיים להגיע אל שמשון: שוב לא היו חוששים מפניו ולא שמרו עליו אפילו מרחוק.


ידיעות מעציבות הביא – דברים ששמשון לא העלם בדמיונו. הפלשתים לא היו משיחים בנוכחותו על דברים אלה, ונוצר אצלו הרושם שהארץ שקטה ודן ויהודה נשתכחו מהם כפי שנשתכחו ממנו. אבל הם לא שכחו. כבאותה שנה, שבה נתארעה השרפה בתמנתה והוא הלך אל נקיקי הסלעים אשר בעיטם, דומה היה שחומה נפלה בעיר נצורה ושוב אין לה מחסן ומגן. שוב משוטטים גדודי הפלשתים בסביבות גמזו אשר על הגבול ובעוד זמן־מה יכבשו כנראה את העיר עוד הפעם. שוב הגיעה אל צרעה משלחת לדרוש מס; ואל חבריה נצטרפו שומרים מזוינים שערכו לפתע חיפושים בכל הבתים – נפחים חיפשו ומחסני ברזל. ואף שבנקל היה לשחוט את השומרים כולם איש לא העז אפילו לפצות פה. רק אחד מזקני העיר אבירם, איש גאה, ניצב על סף ביתו והכריז: לא תבואו. אולם הציר השלוח, מרודך, ציווה בו במקום, בראש חוצות, להכותו, ובני העיר עמדו מסביב ולא נחלצו לעזור לו. הוא, חרמש, רצה לאסוף את בני הנעורים ולפתוח בתגרת ידיים, אך מכבוני בן שוני אסר עליו דבר זה.

– מה שם הציר אשר אמרת? – שאל שמשון עם שהוא נושם בכבדות.


– מרודך. מעקרון הוא.


– מתי היה הדבר?


– שבוע לפני חג האביב.


שמשון קפץ את אגרופיו. ביום חג האביב היה מרודך זה מעקרון מתהולל עמו בעזרה אשר בבית המקדש, חיבקו בצווארו, שר שירים – ואפילו לא התפאר בכך שממש בימים אלה היה בצרעה והלקה את זקני העיר. ופתאם עלה בדעתו של שמשון – משל אי אפשר היה ל־פני כן לנחש דבר כה מובן מאליו – שכל אלה הפקידים ושרי המאה, כולם או כמעט כולם, לא אחת ביקרו ודאי בתקופה זו בצרעה ובחברון, סחטו, חיפשו, הרגו – ואחר כך שתו לשכרה וסעדו לבם במשתים עמו, עם שמשון, והוא היה משעשעם בדברי חידוד ובפתגמים שנונים.


– המצאו ברזל ונפחים? – שאל מבעד שיניים הדוקות.


– לא – השיב חרמש – הודות למכבוני בן שוני. עוד מאמש הודיעוהו לויים אנשי סודו כי הפלשתים באים עלינו. והוא מיהר לצוות כי יקחו את כל אשר יש לקחת אל ההרים אשר מעבר למערת השדים.

שיחתם נתקיימה, על חוף הים, בנמל “מים”. שמשון קם, הניח ידו על שכמו של חרמש ושעה ארוכה פסע עמו על החול הלוך וחזור. הגה לא הוציא מפיו, רק טלטל ראשו לכאן ולכאן.

– ואתה שמשון, מה שלומך? – שאל חרמש במורך לב.


שמשון השיב חדות:


– בשמחות אבלה ימי וברבות הימים עוד תרבה השמחה.


ועל פי תנועת השרירים על כתפו של חרמש שמתחת לכף ידו חש שהיה משפיל ראשו מטה מטה.


– עלי ללכת – סח חרמש לבסוף – האוליכך אל ביתך או אקרא את הילדים אליך? לא רחוקים הם.


– פה תשאירני. מאליהם ירוצו אלי.


שעה קלה היה חרמש שרוי במבוכה ולאחר היסוס־מה שאל:


– האמסור לאחי דבר מפיך?


שמשון שקל בדעתו; אחר כך דיבר לאטו:


– שני דברים תמסור להם מפי, שתי מלים. המלה הראשונה: ברזל. יאגרו נא ברזל. יתנו בברזל את כל אשר להם; כספם וחיטתם, שמנם ויינם ועדריהם, נשיהם ובנותיהם – הכל בברזל יותן. אין יקר בתבל מן הברזל. התמסור?

– אמסור, את זאת יבינו.


את המלה השניה לא יבינו עוד, אך עליהם להבינה ויהי מה, ולא ירחק היום. המילה השניה: מלך. הגידה לדן ולבנימין, באזני יהודה ואפרים דבר לאמור: מלך. איש אחד יתן להם אות ואלפים בבת אחת ירימו ידם. כה ייעשה בפלשת, על כן הפלשתים הם אדוני כנען. מצרעה ועד חברון ושכם, ומהם והלאה עד עין דור וליש תשמיע דברך: מלך.


– אשמיע – אמר חרמש.


– לך לך – אמר שמשון.


חרמש נטל את ידו והחל מנשקה; ובלי שניתק שפתיו מן היד שאל בקול מרטט:


– את שתי המלים האלה אמסור מפיך לעם: אך לאנשיך, לנו, אשר אהבנוך, האין דבר בפיך לנו ולבנינו?


על ידו של שמשון נטף אגל חם, אחד ועוד אחד. רגע תקפו היצר להשיח לחרמש את אשר גילה לו במותו העוי אנקור. אך למה? מאוחר מדי, והם האמינו. יהי כך. חילץ את ידו והשיב בהפכו פניו ממנו:


– אין.


חרמש התחיל מהלך לאטו בחול בדרך חזרה; פתאם קראהו שמשון. הוא נפנה אליו; שמשון היה מנגב בקפידה את גב ידו הרטוב ואמר לו:

– אכן חזרתי בי. לא שתי מלים תשמיעם מפי כי אם שלושה דברים אצוום: יאגרו ברזל, ישימו עליהם מלך וילמדו לצחוק.


* * * * *

ביום הראשון לחג האביב, שבשנה זו חל במאוחר, כיוון שהשנה מעוברת היתה, נשא הסרן הישיש של עזה בתוקף תפקידו ככוהן גדול תפילה ארוכה במיוחד לפני פסלו של דגון. כרגיל איש לא הבין אותה, אף לא שאר הכוהנים ששומה היה עליהם לדעת את לשון האיים העתיקה. בקי היה הסרן בכל הכתוב במגילות בימי קדם, משום כך בוחר היה במלים נדירות ובצירופי לשון קשים. משום כך גם איש לא הקשיב לדבריו.


האזרחים שנתקהלו במקדש התלחשו ביניהם בנחת שעה שהלה עסק בפולחן, אולם הסרן כבד שמיעה היה במקצת ומלבד זאת שקוע היה ראשו ורובו בשיחו ושיגו עם האלים, לפיכך לא הפריעו הדבר.


אשר לשיחתו, הרי בין השאר אמר דברים אלה:


– דגון אלוהינו, בן האם הגדולה ראה־דיקטינה, מלכת הים והאיים, אשר בימים קדמונים, עוד לפני היוולד האדם, ירדה ממרום שבתה אל כרי המרעה הירוקים, אל הפר האלוהי, למען מזג בחלציה את פריון האדמה עם דרור מרחבי מים רבים – היה שלום, אלהינו דגון. ברכת שלום זאת ברכת פגישה היא לנו וברכת פרידה גם יחד. ברכת פגישה ביום חגך על נירי ארץ הנכר הזאת; וברכת פרידה יען כי לא ירחק היום בו ימות עבדך, אשר בחרת בו לשרתך, אף כי קטונתי מן הכבוד הזה. ולא ירחק גם היום – אולי רק דורות מעטים יפרידו בינו ובין היום הזה – בו ימות גם השריד האחרון לעמך, ואחריהם מות תמות גם אתה. כי הנה שבט אחר זוחל ובא עלינו ממזרח – זוחל כזחול החול לעתים ממצולות הים אל חופו עת יזדעזע בתהומות הכריש הגדול מחלום רע אשר ראו עיניו ויחבוט בזנבו על קרקע הים האפל. שבט מוזר הוא זה: כמו לו בזדון בראוהו רוחות המדבר ושעיריו למען תאוות הישגים, אשר שמחה אין עמה. וגני השבט לא יעלו בת צחוק על דל שפתותיהם. אין יודע מאין באו ואין יודע למה יתאווה לבם. אך כולם יתאוו לדבר־מה, תמיד יתאוו ולעולם לא יוותרו; יפלו אך ישובו ויקומו; ילקטו דבר־מה פירורים פירורים ואת פירוריהם ינצרו מכל משמר. בז להם כפתור. בשוטים יצליף על פניהם, ויאמר בלבו כי אדון הוא להם: כה יהדוף עבד כנעני באיתו את החול אשר זע מן הים אל גנו, ויתברך בלבו כי אכן ניצח הוא, והוא לא ניצח ולא ינצח.


שלום לך, דגון אלוהינו, ואל נא יחר אפך על תלונת עבדך, אשר זקן ושב על משמרתו ולבו מר עליו ודואב עד מאד. כי כאשר חי עמך, כן יאבד בתפארת מחלצותיו ובנוי תנועותיו ובצחוק מרנין לב על שפתיו, אך אבוד יאבד. והנה אנוכי, מאחרוני בחיריך, עומד היום לפניך, אחרון אלי האמת, ונפרד ממך לעולמים.



 

34. האחרון    🔗


על יומו האחרון של אותו חג כתב מכתב מפורט עד ראיה, תייר מצרי, שלא אחת ביקר בפלשת כבר לפני כן. המכתב שורבט בכתב דמוטי, שרק מעטים השתמשו בו באותה תקופה, כיוון שהכוהנים, החרטומים והסופרים ראוהו כהמצאה של קלות דעת וכפירה. אף שדרך כתיבה זו היתה פשוטה יחסית, היה מחבר המכתב מכתיב את דבריו לעבד מלומד שבועיים רצופים, אלא שעיסוק זה לא הפריעו הפעם, כיוון שבאותה שעה שרוע היה על משכבו עם שהוא מחלים מכוויותיו. המכתב מוען אל ידידו של המחבר במוף, וזה חלקו המהותי:


חג האסיף הוא החשוב שבחגי הארץ ההיא. המנהגים המקובלים בו הינם לפי עניות דעתי תערובת של שתי מסורות: רובם שאולים משבטי הארץ הקדומים, המשועבדים זה מכבר, אולם משהו, כפי הנראה, באמת הובא על ידי אבותיהם של הפלשתים מאייהם. כך, למשל, האל דגון, שעליו כתבתי לך לפני שנים מספר במסעי הראשון לכאן, וכן המחולות, הנערכים ברוב עם, ומלבושי החג – כל אלה, לפי מיטב השערתי, מקורם באותם האיים. אולם המנהג לקשט בימים אלה את בית המקדש מבפנים בקני סוף, בכפות תמרים, בעלי תאנה, ענפי זית, זמורות דולב, ברוש ואלון עד כדי כך, שהן מראהו והן ריחו של התקשיט הזה מזכירים למתפללים יער – מנהג נפוץ הוא בכל ארץ כנען. אפילו בפרבר הילידים של עזה, שבו בכל ימות השנה נתקלת העין במחזה של זוהמה ועוני, שקשה להעלותו על הדעת, נזדקרו בערב החג מעל לפתחה של כל בקתה כמה ענפים מדולדלים אך ירוקים.


מן הראוי, תפנחת יקירי, שתתן את מלוא דעתך על ייחודו זה של התקשיט הפנימי; אם יש את נפשך להבין כראוי הן את סיבותיו והן את ממדיו של מאורע מופלא זה, אשר שמעו, כפי שאני מסיק מן השאלה שהפנית אלי, הגיע אף עדיכם במוף. תיאור דומה לזה של הבניין עצמו אפשר שזוכר אתה ממכתבי הקודמים וכן את תיאור חלקו העיקרי שהוא מורכב מסככה הנשענת על ארבעה עמודים, שכל אחד מהם עשוי אבן מסוג אחר. מתחת לסככה פסל, הניצב על כן של זהב, ומזבח. ובכן, השתדל נא לתאר בדמיונך את כל העמודים הללו, את הכרכובים, את היתדות המיועדות ללפידים ואת האנדרטאות – הכל עטוף ירק בשיעור כה רב עד כי השיש והשחם בוקעים מבעדו רק כמעין כתמים מבעד לכריכה הירוקה. למען הדיוק, כריכה זו אפשר היה לקרוא לה ירוקה רק בימים הראשונים – שבוע ימים נמשך החג. זאת ועוד: אם מבחינת הפולחן הדתי במשמעותו המצומצמת רואים את יומו הראשון כעיקרו של החג, הרי במובן של חגיגת־עם, כלומר, התהוללות שלוחת רסן של המונים, ראוי לתשומת לב דוקא היום האחרון, וביתר דיוק, הלילה שלאחריו. על דרכי גילויה של צהלה המונית זו ועל ממדיה בשעות הנעילה של החגיגה, דהיינו משקיעת החמה ועד עלות השחר, הרבו לספר לי כאן מראש עד כדי כך, שהייתי מכין עצמי בדקדנות עצומה לספגם בכל האברים, שהטבע חנני בהם; והאמן נא לי, תפנחת יקירי, כי בזכרי שגם אתה התברכת באותו סוג של צמאון־דעת בשיעור שאינו נופל משלי, הייתי רואה חובה לעצמי להגיש לך דין וחשבון מפורט על הכל, אלמלא המאורע, אשר לו, ולא לתיאורה של החגיגה, נאלץ אני להקדיש את מכתבי; מאורע זה אירע דוקא לפני שקיעת החמה ביום השביעי של החג וניתק את המהלך הטבעי של הדברים.


ואף כי אין זה יאה כל עיקר להתעכב על דברים בעלי אופי משעשע כל אימת שמשיחים באירוע הנושא אופי מעציב, אין אני יכול להימנע מלהזכיר את העובדה כי המראה אשר נתגלה לעין הצופה במקדש באותה שעת טרם־שקיעה עורר בנו את הציפיות המעודדות ביותר. דיינו אם נצביע על שתי תופעות. הראשונה – הרי זה לבושן החגיגי של הנשים, אשר, דומה, הומצא בכוונה תחילה כדי להביא אדם בריא לידי דרגה עליונה של הרהורי עברה; דרך אגב, גם אותו תיארתי בפניך לא אחת בהתלהבות הראויה לו. התופעה השנייה, שמן הדין להורות עליה, היא שבלילה הזה אין מדליקים לפידים, הואיל ובשל שפע הענפים, שכבר נתייבשו כליל, יש בכך משום סכנה. כיוון שכך, ככל שהלילה ממשמש ובא שוקעת פנימיותו של המקדש בהדרגה באפלה, שבה רמיצתו הקלושה של דשן המזבח נועדה לה השפעה דומה לפעולתו של גרגיר תבלין חריף במאכל עסיסי.


חובתו של אדם נאור, הרגיל לשהות בחברה מכובדת, מאלצתני להזכיר, שגם מבחינה אחרת, שהיא, לדעתי, מושכת את הלב הרבה פחות, היה בפנימיותו של ההיכל לא מעט מן המרחיב את הדעת וראוי הדבר שאציינו. נכחו כאן כל חמשת סרניה של פלשת, כל אחד מהם עם פמליתו, שאת מחציתה – לדברי הבריות – מגייסים עד היום הזה מבין ילידי האי כריתים ומחציתה מבין שורות, של נוער מקומי רם־יחש. בכלל, חייב אני לומר, שמקדש זה, אשר במוף ואפילו בנוא אמון לא היו משגיחים בו כל עיקר – שכן מספר הספסלים שהיו בו אך בקושי מספיק לאלף איש ועוד כמחצית האלף יכלו להצטופף בעמידה – הכיל באותו יום כמעט את כל תושביה של עזה, שנמנו עם בני האצולה, וחלק לא מבוטל מן המעמד העליון של שאר ארבע ערי הבירה של פלשת. אמנם, מפי השמועה למדתי שהסרנים וזקני השועים מסתלקים עם רדת החשכה, כדי שעצם נוכחותם רמת המעלה לא יהיה בה משום אפוטרופסות לצהלת ההמונים, וייתכן כי דווקא כדי שלא להפריע צהלה זו; אך כל עוד מאיר היום ישובים גם הם על מושביהם המיוחדים, אף שאין הם נוטלים חלק במישרין בשעשועי ההמון.


עבודת הקודש נסתיימה מכבר, החמה אך זה נטתה לערוב, ואנו עמדנו בתהליך הסיום של אכילת דברי המתיקה הערבים לחך בשל ניחוחותיהם המגרים, ומיטיבים לבנו ביין מתוצרת מקומית, המניח את הדעת בהחלט, והנה נשמעו קריאות ברכה ועידוד, ובמעבר האמצעי שבין הספסלים ראינו את האדם המופלא ביותר שנזדמן לי לראות בימי חלדי. במסעי הקודם כתבתי לך, ולאחר מכן אף סיפרתי בעל־פה, כי שודד זה, בן שבט פראים המתגורר אי־שם למרגלות אחד ההרים שממזרחה של פלשת, שודד, שגרם לפלשת לא מעט חבלות ונזק, אותה פלשת עצמה היתה, לפי עניות דעתי, מתגאה בו; סתירה זו שבקרב אחינו המצרים אין להעלותה על הדעת, מתקשרת בהחלט בקלות דעתה הפחזנית של האוכלוסיה המקומית. ואולם, לפני כשנה פקעה אפילו סבלנותה של זו; השודד נשבה, אבל (שוב תכונה שאינה מובנת לנו, שנתחנכנו בקשיחות הנהוגה במצרים בכל הנוגע לעונשין) משום־מה לא הוציאוהו להורג, כי אם ניקרו רק את עיניו והניחוהו לנפשו. לימים נעשה שוב אורח רצוי בכל משתאותיה של עזה.


עתה ראיתיו לראשונה. מסור נא לכושי הכיפח שלך שורמסת, שפעמים כה רבות היה לאחר סעודת ערבית נושא בזרועותיו אותי, שהנני אדם מוצק ובריא בשר, משל הייתי תינוק בן יומו. מסור לו, שככל שהיה מזדקף ומתמתח לא היה קדקדו מגיע אל סנטרו של ענק זה. אולם, כתפיו היו רחבות וכל אבריו כולם מידתם תואמת זו את זו עד כדי כך, שהוא לא נראה בעיני כמפלצת אף כהוא זה, ואילו פניו הדהימוני ביפיים אפילו בארץ זו, שבה חוטם ישר, שיש בו אך עיקול זעיר ביותר, שפתים דקות ואזניים קטנות הם חזיון נפרץ, המרהיב את העין המצרית אך – אבוי לנו – ממלא קנאה את הלב המצרי. בניגוד לפלשתים לא היה הלה חבוש כובע ובשערו בכהה – אך בהחלט לא שחור – שהיה מסורק בקפידה, הבחנתי באניץ לבן רחב. הדבר היחיד שלא נעם לי בפניו היו כמובן עיניו – עצומות ושקועות בחוריהן יתר על המידה שלא כדרך הטבע; זכורני שבאותו מעמד חלף במוחי הרהור על כך שאצלנו במוף אפילו עבדים מבית הגון לא היו נאותים לסוב במשתה בחברתו של אדם, שניכר בו שמראהו שוחת. ואולם מאידך גיסא, משישב על אחד השרפרפים, שהוכנו למעמד הכהונה ממש סמוך למזבח, עם פניו אל הציבור, ומתוך היענות למקהלה סואנת של קריאות ברכה העלה חיוך עליז על שפתיו, אף אני נשתכחו ממני עיניו בשל קסמו של אותו חיוך. על ידו ישבה ילדה קטנה, שהוליכתו לכאן עם שנהגה בידו (אומרים שלא התיר לנהוג בו אלא לזאטוטים ודחה בתקיפות הצעות שירות מצדם של מבוגרים, ובדרך כלל אהובם של ילדים היה). אם אדון לפי שמלתה המפוארת, היתה הילדה בת עשירים. משישב במקומו ליטף את ראשה של הילדה וציווה עליה לחזור ללא שהייה אל ביתה; אולי פשוט משום שבאותו לילה לא יאתה לילדים לשהות במקדש, ואולי (אם נניח – הנחה שאיני בטוח בה כל עיקר – כי המאורעות שאירעו לאחר מכן תוכננו על ידו מראש) מתוך חיבה יתרה דוקא לילדה זו.


הופעתו של האיש הביאה לידי התעוררות ניכרת בקהל. מכל צד הושמעו לעברו קריאות והוא נענה להן; על כל מענה שנתן הגיב הקהל בצחוק עליז ולעתים במחיאות כפיים. אודה ולא אבוש: לא יצאה שעה ארוכה ואף אני התחלתי נוטל חלק הן בתשואות והן במצהלות הצחוק. ועוד שומה עלי להודות שאדם קדמון זה – מן הנפילים אנשי המערות – לא היה נטול כשרון של מימוס. אף שעיניו עצומות היו פניו יכולות ללבוש כל הבעה שהיא ואפילו להידמות דמיון רב לפניהם של אחרים. בעזרת תחבולות בלתי מסובכות על עיקר, כגון הסטה קלה של המרפקים או כפיפת צוואר כמעט בלתי מורגשת, היה משווה לגופו, שהיה גבוה ותמיר, עתים צורה של אחד גוץ ושמנמן ועתים דמות של נערה עולת ימים. אשר לקולו, הרי בכל ימי חיי לא נזדמן לי להיתקל בגמישות שכזאת. בחקותו דיבורם של אנשים, שהיו נוכחים בו במקום, הגיע לידי שלמות כה עילאית, שאפילו אני נשתכחו ממני כל כללי העידון הנהוגים בבירותינו ונאלץ הייתי מדי פעם בפעם להצמיד את שתי כפות ידי אל בטני לבל ישתנק גרוני מרוב צחוק.


במיוחד מצאה חן בעיני תמונה שלכאורה השתתפו בה כמה שחקנים, אלא שהוא עצמו מילא את כל התפקידים עם שגילם באמנות מפליאה עשרה אנשים המשוחחים כמעט בבת אחת. ואולם תמונה זו לא היתה משום מה לפי טעמם של ידידי הפלשתים. במידה שיכולתי להבין (בהצגתו השתמש במלים רבות השאובות מעגתם של פשוטי עם, מלים שנבצר ממני להבינן, ואף חיקה את מבטאם הנלעג של שבטים שונים) המחיש לפני הציבור דין ודברים ליד אחד ממחסומי הגבול, שבהם גובה המשמר הפלשתי את המכס מסוחרים בני עמים שונים. בתחילה צחקו הצופים בעליצות רבה; אך לפתע, כשהשבוי פתח בדיבור, שהיה מקוטע במיוחד, ותוך כדי כך קדרו פניו ודומה היה כי יורה הוא מבטים זעופים מתחת לגבינים נזעמים, ניתק הצחוק וידידי, שישב בסמוך אלי, לחש לי במבוכת־מה, שעכשיו מגלם השבוי סוחר מבני עמו, דבר שלא היה צריך לעשותו. ואולם השבוי לא נבוך כל עיקר ובדרך משעשעת ביותר של חילופי שאלות ותשובות הציג היאך אחד מבני עמו, המעמיד פני תם, מוציא את נשמתם הן של שר המאה היהיר והן של הלבלר הקפדן ממשמר הגבול עד שהללו מאבדים עשתונותיהם, ובסופו של דבר אף הונה אותם הסוחר בחישוב שערי המכס. הפעם מחאו לו כף במידה פחותה הרבה יותר מאשר לפני כן – כולם פרט לאחת, שעליה ארחיב עתה את הדיבור בהנאה מיוחדת, הואיל והמדובר הוא בידידה ותיקה שלך ושלי.


מובטחני כי זכורה לך רעתנו המשותפת אשר בשל יפיה קראנוה הנסיכה נופרי – אף שמוצאה מוזר היה – ואשר נעלמה ממוף לפני כשנתיים ימים. מתברר שכאן ידועה היתה בשם אחר, אלא שאני הכרתיה מיד לאחר שנתתי לבי על העובדה שמבין כל אלה, שישבו על הספסל הקדמי, היא היחידה מחאה כף רעשנית לשבוי דוקא לאחר הצגה זו, אשר משום מה לא מצאה חן בעיני שום אדם. היא חזרה אפילו פעמים מספר על קריאת עידוד, וכיוון שכל השאר החרישו הבחין, דומה, הענק בקריאתה והכירה, שכן רגע קט הסיט במהירות את ראשו בכיוון אליה, אך מיד חזר בו ונפנה ממנה. העובדה שכפי שנסתבר היתה זו גם מיודעתו הוותיקה לא הפליאתני בהתחשב במקצועה שלה ובממדי הענק שלו; אך מאז שעלה בידי לברר שדווקא אשה זו סייעה באיזו דרך שהיא לפלשתים לשבות שודד זה, שעד אז לא ניתן היה ללכדו, ובשל מעשה זה זכתה בפרס מכספי האוצר בסכום ניכר.


ואולם היא לא הסתפקה בתשומת לבו של הענק והחליטה כפי הנראה להסב אליה את תשומת הלב של הציבור כולו; ואכן, מרגע זה וכמעט ממש עד הסוף היתה ראייתם ושמיעתם של כל הנוכחים מרוכזת לא רק על השבוי, כי אם גם עליה. עלי לציין, שכל אשר אירע לאחר מכן התרחש במהירות שכזאת, שבהכתיבי תיאור זה רחוק אני מלהיות בטוח, כי אשכיל לזכור ולמסור את קווי היסוד של השיחה שנתקיימה ביניהם. אף על פי כן אשתדל לבטא את אשר נשתמר בזכרוני.


את השיחה פתחה האשה עם שנתרוממה קמעה ממושבה וקראה בפנותה אל השבוי:


– הן תדע לחוד חידות, שמשון (זה היה שמו אשר שכחתי להודיעך עליו; ואפשר שלא היה אלא כינוי, שכן בביקורי הקודם נקרא אחרת) אך האם תדע למצוא את פשרם?


על כך, לאחר שהחריש רגעים מספר, השיב:


– מה החידות אשר לך, יפתי? הן גם רקמת ורידי התכלת אשר בחמוקי ירכיך אינה חידה לאיש – הכל ראוה.


תשובה זו שוב עוררה צחוק כללי ופני האשה חוורו מאד. אף־על־פי־כן קראה לעברו בהרמת קולה ביתר שאת:

– לא. חידה אחרת לי אליך. הגידה לי, מה זאת: מהאוכל יצא מאכל, מעז – שעשוע, ממשחית – לץ.


מששמע שאלה זו, שכוונת ההשפלה שבה היתה ברורה אפילו לי, חלף זעזוע בכל גופו; אולם קולו היה צלול ורוגע שעה שהשיב לה לאמור:


– יש אשר המתוק במאכלים יטמון סם מות בחובו; כה לעתים בליטופי זונה תשכון הבגידה בסתר.


שוב פרצו הפלשתים בצחוק, אך מיד נשתתקו וציפו בסקרנות למענה שלה. כפי הנראה דו־קרב מעין זה של עקיצות פוגעות אינו סותר את נוהג החג. ואכן האשה המשיכה בו אלא שנדמה לי כי בקולה, מלבד חימה ומשטמה, הורגשה נעימת התייפחות כבושה:

– הנה נתתי לפניך עוד חידה אחת: מן הנידחת יצאה מנצחת, והעינים אשר בימים עברו הביטו בה בבוז לא יראו דבר מעתה ועד עולם. התדע את שם החידה הזאת?


על כך ענה לה מיד ובנחת:


– ידעתי גם שמעתי; חמשת אלפים חמש מאות שקלי כסף.


ואולם היא נענעה בראשה ואמרה עם שהיטתה את גופה קדימה:


– לא מצאת חידתי. לא זה שמה של החידה: כשמי הוא – אלינוער!


היא ביטאה שם זה בעוצמה כה רבה, שאפילו אני, שמימי לא שמעתיו, צמרמורת מדגדגת חלפה בגבי: מיד הבינותי כי שם זה היתה לו ודאי משמעות מיוחדת לגבי השבוי, ונתתי בו מבט מלא סקרנות. כיוון שקרני השמש של טרם־שקיעה, שבקעו מבעד לדלתותיו הפתוחות של המקדש, האירו את פניו בבהירות רבה, יכולתי לראות בבירור את ההבעות שחלפו עליהן בזו אחר זו. ושוב שומה עלי לחזור ולהטעים, כי אם השם שהוציאה מפיה אמנם מוכר לו, הרי פרא זה הוא המימוס הטוב ביותר שראו אי־פעם עיני. הוא העלה על פניו את כל הסממנים של מבוכה תמימה, זקף גביניו ואפילו פתח את פיו, הסיט ראשו לשמאל ולימין, כמי ששואל בעניין זה את כל הנוכחים, ולבסוף הפטיר:


– אלינוער? מי היא זאת? לא אזכור.


לשמע תשובה בלתי צפויה זו, התנודדה האשה, ממש כמי שחבטו לו בפניו, והצמידה את ידיה על חזה החשוף. אך לא יצא רגע ושוב משלה ברוחה. נשכה את שפתה, הסבה ראשה אל השורות האחוריות של המקדש ורמזה למישהו שיבוא משם. בתגובה לכך קרבה אליה במרוצה שפחה כושית, ובידיה הבחינו עיני מעין צרור עטוף אריג לבן שקוף. האשה נטלה את הצרור, שוב פנתה אל השבוי וקראה בקול:


– ועתה מצא את החידה השלישית.


עם שהטיחה בו מלים אלה התירה בזריזות את האריג ושלתה מתוך הצרור תינוק ערום, שלפי מראהו לא עלה גילו על שלושה או ארבעה שבועות. כפי הנראה הוטרד משנתו ומשום כך פרץ בבכי. היא קרבה את התינוק ממש אל פניו של השבוי ואת ידיו הקטנות הצמידה אל לחייו השעירות; ברגע שהתהווה מגע זה חדל התינוק מבכיו. מיד נזכרתי בסיפורים, שכבר הבאתי לעיל, על החיבה שהיתה נודעת לענק זה מילדים ותינוקות בדרך כלל. ואכן, מתחושת מגעה של יד תינוק זעירה נעשו פניו שלו באורח מוזר ולתמוה אף הן דומות לפרצופו של תינוק רך, ורגעים מספר ישב בלי נוע ורק הושיט פעם לחי זאת ופעם לחי אחרת, פעם את אפו ואת מצחו ופעם את עיניו העצומות אל מתחת לאצבעותיו הבלתי זריזות של התינוק. אך פתאם נרתע, במהירות קם ממקומו ובידיו עשה מחווה משל נתכוון לתפוס את התינוק בכפותיו; ואולם האשה מנעה ממנו פעולה זו עם שבאותה מידה של זריזות אימצה את התינוק אל לבה ונסוגה לאחור כדי שיעור של כמה פסיעות. או־אז שאל – אך לא באותו קול רווי לעג אלא כדרך שמדבר אדם, שסערת רגשות אדירה מתחוללת בקרבו:


– למי הילד הזה?


האשה פרצה בצחוק והשיבה לו:


– נחש נא! גיבור ועז נפש יהיה כאביו; ואנכי, אשר חלבי היה לארס, אלמדנו לשנוא את העם של אביו; ומשופט ומגן ייצא אויב ומחריב.

אותה שעה החל בוקע מגרונו חרחור, שנשמע באזני משונה ביותר, ולא היה דומה לצליל שיצור אנושי מסוגל להשמיעו. שלח ידיו לפניו וצעד שני צעדים קדימה, אולם נתקל באחד העמודים התומכים את הסככה שמעל לפסלו של דגון ומעל למזבח. ואילו האשה, אשר בטוחה היתה כי נבצר ממנו לתפסה, עמדה במקומה וגעתה בצחוק, עם שהיא מאמצת אל לבה את התינוק אשר שוב פרץ בבכי מעורר רחמים. שכני העיר בקול נמוך, שנשתמעה בו נעימה ברורה של אי־נחת, כי המפנה אשר חל בהתפתחות הדברים, שוב אינו תואם את מנהגי החג; ואולם דומה כי הציבור היה כה מתוח ומרותק אל התחרות שנערכה לנגד עיניו, שבמקדש שררה דומיית אלם מוחלטת ובשורות האחוריות עמדו כמעט כולם על רגליהם ומבטיהם נעוצים באשה ובשבוי חליפות. אני כשלעצמי התבוננתי בעיקר בו והרגשתי כי נשימתו נפלטת מקרבו ברעש ובמאמץ רב וידיו מגששות ללא מטרה – האחת על פני השטח החלק של העמוד והאחרת על פני שבכת הנחושת הגודרת את המזבח, שעדיין רמצה בו ערמת הדשן. פתאם שככה סערת רוחו, החיוך שב והופיע על פניו והוא הכריז בקול, צלילו הקודם שוב חזר אליו:


– ועתה מצאו נא כולכם את חידת שמשון האחרונה: רבים הכה שמשון בחייו אך רבים מהם במותו.


לא מיד יכולתי להבחין אם חומד הוא לצון או מאיים; אולם כעבור רגעים מספר – על פי הרחש המיוחד, שעל אף דומיית האלם (שלא הופרה אלא בבכייתו של התינוק ובלחשם של רמצי הדשן על גבי המזבח) חלף בכל קצוי המקדש – חשתי גם אני כי עומד להתחולל דבר מסוכן שלא היה כמותו. ואולם בה בשעה היה נדמה לי שאברי גופי נכפתו עד אין שמץ יכולת להניעם אף כהוא זה; וסבור אני שאותו רפיון רוח היכה בשיתוק את כל הקהל כולו. לא היה ביכולתי – וכפי הנראה אף לא ביכולתם של כל שאר הנאספים – אלא להביט בענק זה ולהשתומם (בלי לשער עדיין את הצפוי לנו) על השינוי החדש שחל בפניו, אשר הלכו ונסתמקו עד שגונם הפך לארגמן; להשתומם על העורק העבה, שצבעו כמעט שחור, שנתבלט על מצחו, ועל צווארו האדיר, שנתרחב, דומה, פי שניים משהיה; להשתומם על הגבעות התלולות של שריריו, שתפחו לאיטם על כתפיו ונזדחלו לאורך שתי זרועותיו, שנשענו האחת על העמוד והאחרת על שבכת המזבח; להשתומם על כל זה כפי שמשתומם תינוק או בור על תופעת טבע נדירה, בלי שהוא מעלה על דעתו כי אינה אלא אות מבשר פורענות. אולם, באותה שעה בקע מן השורות רחש מרוגש, אם כי מעומעם עדיין בראשיתו, של קולות חרדה, שהיה מתגלגל, קרב אלינו וגובר עד כי הפך עד מהרה לשוועה כללית אדירת אימים עד כדי כך, שהיה נדמה לי כי אפילו הרעים הרעם בשמים לא היה קולו נשמע באותה שעה. אלא שדעתי זו מוטעית היתה, שכן מעל לכל הקולות הללו של אזהרה, אימה וזעם פרצה לפתע צעקתו של אותו אדם, צעקה, ששום דמיון אנושי נבצר ממנו לתאר צעקה דומה לה בעצמתה ושעד היום הזה לא גווע הדה באזני – לאמור:

– תמות נפשי עם פלשתים!


מכאן ואילך, תפנחת יקירי, בעל כרחי נגזר על סיפורי ליהפך לתיאור מעשים, אשר לא ייאמנו כי יסופרו. הואיל ואני מודה כי אלמלא הזדמן לי להיות עד ראיה למאורע זה, אף אני עצמי לא הייתי מאמין לאדם על דברתו לגבי אפשרות התרחשותם של דברים אשר לא ייתכן כי היו ונבראו, הריני נמנע מראש מנסיון לשוות להם אמינות בעיניך בדרך של בחירת מלים עתירות כוח הבעה. ובכן, מלמטה תפס האיש בידיו את המזבח – מטען אשר לפי מראהו עולה במשקלו על משא של כמה שוורים – ולאחר שהרימו גבוה למדי מעל לראשו, הטיחו ישר באותו כיוון, שממנו הבקיע את הדממה, ששבה ונשתררה, קול בכייתו של התינוק; ועוד לפני שצנח המזבח בשאון ריסוק ונפץ ובינות לזעקות אימים התגולל במלוא כבדו על האשה, על תינוקה ועל שכניה, הועפו מתוך כבשונו לכל העברים גחלים אדומות לאין ספור. לאחר שעולל מה שעולל ניצל את המבוכה שנשתררה אף בקרב האיתנים והעזים ביותר למראה מעשהו זה, השעין את גבו אל העמוד, שבסמוך אליו עמד לפני כן, ואת רגליו על כן הזהב של הפסל; כהרף עין השמיע העמוד, שעביו היה כדי שיעור של חבק זרועותיהם של שני אנשים וגבהו כדי קומתם של שלושה, קול ניפוץ ורסק, זע והחל נוטה לאיטו לצדנו; ואלו הפסל השכוב, בדומה לסוס המזדקף על רגליו האחוריות, התרומם במאונך ולאחר שהועף בכיוון, שבו היו יושבים חמשת הסרנים ופמלייתם, צנח והתגולל עליהם.


מניח אני שבאותה שעה כבר נתמלא המקדש אנקות, יללות והתרוצצויות המון אחוז אימה, כמובן, רק בשורות האחוריות; אך מכל אלה לא שמעתי ולא הרגשתי דבר, שכן מבטי מרותק היה אל מחזה ההרס. לנגד עיני שקעה – באטיות ובמשופע – הסככה הכבדה, אשר עוד לפני רגע גוננה על דגון ועל מזבחו, ועתה ניטל ממנה פסלה, מזבחה ואחד העמודים שעליהם נשענה. וכשסוף סוף התמוטטו גם שאר העמודים וקברו מתחת הריסותיהם יחד עם קרבנותיו הרבים של המעשה המדהים גם את זה אשר עוללו, הרי מעצמת הנפילה הוטח הגוש אדיר־המשקל מבעד למחסום האפסי של מאה גופות אדם הרחק הצדה, וקציה של הסככה, בדומה לסכין הכורת זמורה, חתך שני עמודים צדדיים, שעליהם נשען גג הבניין עצמו. לאחר מכן שוב איני זוכר אלא מפולת של תוהו ובוהו, שבה גושי אבן נתערבבו בגוויות מפרפרות ומסביבם השתוללו הלהבות, האש איכלה את הענפים היבשים וניתרה על פני המקלעות מעמוד לעמוד לכל ארכו ורחבו של המקדש ובסופו של דבר – זכרון שאין לשאתו, תפנחת יקירי – אחזה בשמלות הנשים.


כשרון התיאור שלי אפסי הוא מכדי שיהא לאל ידי לתאר בפניך את הדברים ברמה שתהלום את המאורע. אני מודה ומתוודה: ניסיתי להכתיב תיאור מעין זה; אולם לאחר שהסופר קרא באזני את הכתוב לפי פקודתי, אכזבוני השורות נטולות החיות עד כדי שסטרתי על לחיו של העבד וציוויתי עליו לקרוע לגזרים את גליון הגומא, שעליו נרשמו הדברים. לפיכך סבור אני שיהא זה מן הצניעות ומן התבונה אם אימנע מלחזור על נסיון זה. אך נבצר ממני להתגבר על הפיתוי לפתח קמעה במקום זה של איגרתי את הרעיון, אשר מטריד את מוחי מעצם היום, שבו התרחש המאורע. האין זה מוזר בעיניך, תפנחת, שדוקא תמונות של הרס מזעזעות את נפשותינו בהודם ותפארתם, ואילו מחזה של יצירה – שלכאורה רב משמעות הוא פי כמה – גורם שעינו של אנין טעם תסב מטה ממנו מתוך שממון ואפילו מתוך תיעוב?


מדוע כה נשגב המוות ובמידה עוד גדולה ממנו הקרב, שאינו אלא מוות כפול ומכופל – ואילו הלידה הינה מראה שלא זו בלבד שהוא נטול קורטוב של שגב, כי אם אף מגונה ומעורר סלידה? מדוע כה מרהיב עין ביפיו הרעש, רעידת האדמה המחריבה ערים? מדוע כל אחד מאתנו – לו רק יכול היה לחזות בה ממרומי מקום גבוה, מובטח בפני סכנה, היה חש – כמובן, בד בבד עם צער על אבדן חיי אזרחים ונכסיהם – גם התפעלות רוח נאצלת, ואילו בניינן של ערים מאותו סוג, כל אימת שמזדמן לנו להיות עדים לו, אינו מותיר בנו אלא זכרון דוחה של מהומה, אבק, הולם פטישים, ריח זיעה וגערת נוגשים.


אך הן שאול תשאלני, ובצדק, תפנחת יקירי, כיצד נמלט מתוך צירוף זה של תפתה ובית מטבחיים האיש אשר מכתיב לך עתה מכתב זה? וכאן אוסיף: הוא נמלט לא בלי כוויות, המכאיבות לו, אך אינן מסכנות את בריאותו. חוששני כי הסברו יהיה בעיניך ראוי לאימון עוד פחות מאשר כל שאר חלקי סיפורי. הן לו מאורע שכזה היה מתארע אצלנו במוף (מי יתן ולא יניחו לו להתרחש אלינו המצריים ללא כל תלות בשאלה אם קיימים הם או לאו) היתה שריפת המקדש בלי ספק מלווה בהתרחשות ההולמת התנהגות חיות טרף – עת האֵלים מכה ודורס את החלש, הגבר את האשה, אולי אפילו את אמו או בתו או את כלתו, אשר ערב לפני כן הבטיחה מתוך סומק של ביישנות להעניק לו הלילה את ראשית חדוותה. ואולם השבט המקומי, על אף נטייתו החזקה ללצון, ליין ולהוללות, חסר דבקות של ממש במנעמי החיים. במשהו מעין קטטה ניתן היה להבחין, אם אינני טועה, בקרבת היציאה ובשורות האחוריות, שהתגודדו שם תושבים מן המעמד הנחות יותר: שם, דומה, דחפו הבריות ואפילו הפילו זה את זה ועל ידי כך חסמו את המעברים ומנעו מעצמם להגיע אל הפתח. אולם החלק הקדמי של המקדש, שהיה תפוס בסלתה ושמנה של אצולת פלשת, הובן כפי הנראה מיד, שהרוב הגדול של הנאספים אין לו שמץ של תקוה להבקיע בתנאים אלה דרך אל היציאה, ומשום כך אף אין זה לפי כבודם. יהא זה משום גוזמה אם אומר, שהכל קיבלו את הצפוי להם בשלווה ובקור רוח: אדרבה, גם מסביבי נשמעו קולות התייפחות ואנקות. כמה מן הנשים היו אפילו תולשות את שערותיהן, ורק מעטים שיכלו זרועותיהם על חזיהם, וציפו בלי נוע לגורלם. אף על פי כן תופעה אחת יש לראותה כאפיינית וראויה היא לציון מיוחד: אפילו הנואשים, אפילו אלה שקוננו בקול רם על אבדן חייהם, על קצם הממשמש ובא, לא אבו ברגעים אלה להידמות לאספסוף, המנסה בבעיטות ובמרפקים לפלס לו הנתיב אל ישועה מפוקפקת.


כשעמדתי בלי נוע ביניהם ויחד עמם – עם אלה שעדיין לא נפגעו מהאש והמפולת – ראיתי לפתע שעל מושביהם של הסרנים נשאר לפליטה רק אחד מן החמישה, הוא מושל עקרון, ידידי הוותיק, המודע גם לך מן הזמן, שבו היה הלה אורחי בפרבריה של מוף, עת בית הקיץ אשר לי היה מלא מפה לפה ציידי צפרים, שהיו מביאים לו למכירה ספק צפורי שיר ספק צפרים מאולפות. משנפגש מבטו במבטי נד לי בראשו בשלווה גמורה, רמז לשר מאה עול ימים בתלבושת של משמר בני כרתים שיגש אליו, וצעק לעברו בקול כה רם, שגם אזנו קלטה את דבריו:

– פלס נתיב אל היציאה לאורח מן החוץ – ויהי מה!


עוד לפני שהיה סיפק בידי להבין שמדובר בי, אחזוני ידיים חזקות משני הצדדים וגררוני בתוך עשן ואנקות על פני המעבר האמצעי שבין הספסלים. אם תאמין, תפנחת יקירי, ואם לא תאמין, נשבעתי לך בקדשי כל העמים, כי לאורך השורות הראשונות היה מעבר זה כמעט פנוי; ורק לאחר מכן, ככל שנתקרבנו אל הפתח, אנוסים היו שר המאה וחייליו שהלכו לפניו להשתמש בקרדומיהם במלוא החומרה, ומתחת לרגלי במקומם של אריחי האבן חשתי אברי גוף מתפתלים ושיניו של אדם ננעצו עד כאב בקרסולי השמאלי. משהגיע אל הפתח זז שר המאה הצדה, הודף ומגרש ברמחו את הערב־רב הנדחק במעבר הצר והורס לצאת. פקודיו, שגררוני בידי, דחפוני בכוח אל העזרה. רק אחד החיילים האלה יצא במרוצה יחד עמי. השאר התגברו על פיתוי זה, שהוא לדעתי טבעי בהחלט, וכל מי שאינו עומד בו ראוי ליחס סלחני. בעמדי על הסף הפכתי את ראשי בפעם האחרונה וראיתי שהקצין הצעיר חוזר אל סרנו, הולך ופוסע ממש על ראשיו וכתפיו של ההמון המיילל. בו ברגע נרעדה כל הארץ, מתוככי המקדש נשמע קול שאון חדש של נפץ וריסוק וההמון שמילא את רחבת העזרה פרץ בזעקה; אלפי ידיים הורמו אל על בהורותם על הגג שהתמוטט ונפל.


אכן, תפנחת יקירי, ישועתי היא באמת אחד מפלאי הפלאים; שכן, סבור אני כי אין לך פליאה מסתורית ונשגבת מאותו נעלם שמעבר להשגתנו המקנן בנפשו של עם שלם ומייחדו מכל שאר באי עולם. חידה נטולת פשר הסתומה מכל החידות אשר לימדונו באותן השעות הן אותו אדם מופלא והן העם אשר אהבו, הכהו בסנוורים ועלה עמו בלהבה אחת.





  1. כך במקור – הערת פב"י  ↩

  2. עפ“י מילון אבניאון –צהוב כקינמון – הערת פב”י.  ↩

  3. “תביעת עין” במקור – הערת פב"י  ↩

  4. “להם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  5. “ביניהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  6. “זה” במקור – הערת פב"י.  ↩

  7. “תצילניה” – הערת פב"י.  ↩

  8. “הוא במקור – הערת פב”י.  ↩

  9. “שתי” במקור – הערת פב"י.  ↩

  10. “שפתיהן” במקור – הערת פב"י.  ↩

  11. “תביעת עין” במקור – הערת פב"י.  ↩

  12. “זה בזה” במקור – הערת פב"י.  ↩

  13. “חשוב” במקור – הערת פב"י.  ↩

  14. “תשגשג הזית” במקור – הערת פב"י.  ↩

  15. “ידיהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  16. “להן” במקור – הערת פב"י.  ↩

  17. “החינתה” במקור – הערת פב"י.  ↩

  18. “חתני” במקור – הערת פב"י.  ↩

  19. “יהיה” במקור – הערת פב"י.  ↩

  20. “שתי” במקור – הערת פב"י.  ↩

  21. “משוטטות” במקור – הערת פב"י.  ↩

  22. “קולם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  23. “גורלו” במקור – הערת פב"י.  ↩

  24. “ לו” במקור – הערת פב"י.  ↩

  25. “הן” במקור – הערת פב"י.  ↩

  26. “ויליכהו” במקור – הערת פב"י.  ↩

  27. “בחופה” במקור – הערת פב"י.  ↩

  28. “עשר” במקור – הערת פב"י.  ↩

  29. “בפוטרוט” במקור – הערת פב"י.  ↩

  30. “טוב” במקור – הערת פב"י.  ↩

  31. “טבעות” במקור – הערת פב"י.  ↩

  32. “לוים” במקור – הערת פב"י.  ↩

  33. “בעצמותיהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  34. “הם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  35. “הליכותיהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  36. “מארוע” במקור – הערת פב"י.  ↩

  37. “טלפיהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  38. “מאליהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  39. “עליהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  40. “גיהוג” במקור – הערת פב"י.  ↩

  41. “וקובע” במקור – הערת פב"י.  ↩

  42. “השנתה” במקור – הערת פב"י.  ↩

  43. “קובעי” במקור – הערת פב"י.  ↩

  44. “עברו” במקור – הערת פב"י.  ↩

  45. “הושג” במקור – הערת פב"י.  ↩

  46. “באדהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  47. “ההם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  48. “בהם” במקור – הערת פב"י.  ↩

  49. “מלה” במקור – הערת פב"י.  ↩

  50. “וקובעו” במקור – הערת פב"י.  ↩

  51. “להחלוטין” במקור – הערת פב"י.  ↩

  52. “נתרופץ” במקור – הערת פב"י.  ↩

  53. “בבמקום” במקור – הערת פב"י.  ↩

  54. “יעטיבו” במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות