הפטיש 🔗
צבעים – שמונה מילמטר– סופר
(על רקע שחור מופיע פטיש אדום מפלאסטיק)
תמונה ראשונה 🔗
השנה 1968.
התחנה המרכזית בתל־אביב. ערב פורים. רעש. המונים חוגגים, לרובם פטישים מפלאסטיק והם מכים זה את זה בפראות ובגסות. מונית מגיעה מירושלים ונעצרת ליד “עטרה”. צעיר שהוא כנראה סטודנט יורד ממנה וממהר לשירותים הציבוריים. הסטודנט משתין, מאחוריו ניצב זקן האוחז פטיש פלאסטיק ומנחית מהלומה עזה על ראשו. הסטודנט מופתע, מסתובב וצועק לעברו:
הסטודנט: אתה משוגע?
הזקן: (עונה בשיא הרצינות) כן, אני משוגע, משוגע על פורים.
תמונה שניה 🔗
רחוב דה־האז פינת ככר מילאנו. ארבע וחצי לפנות בוקר. המקום שומם. הסטודנט שהוכה בראשו בתחנה המרכזית מתהלך לו ללא מטרה ליד בניין פינתי. לפתע יוצאות שתי נערות לאחת המרפסות, האחת שחורת שיער והשניה בלונדינית. הן מנגנות בחליליות המורכבות משני קנים, כאלה שניתן לראותן בציורים אטרוסקיים. הסטודנט חושק בהן ומבקש לעלות לדירתן. השחורה מסמנת באצבעותיה את המספר ארבע. הוא נכנס לבניין, עולה קומה אחת, לפניו הדירה מספר ארבע. הוא מקיש בדלת אך אין מענה. מנסה ונוכח שהיא פתוחה, נכנס לחדר גדול ולתדהמתו מגלה שזהו ביתן של בית־חולים בו שוכבים מניין זקנים משותקים חלקית. הם נאנחים ומידי פעם קורא מישהו: “אחות! אחות! לא עת לנגן עכשיו.”
הוא עוזב את הסלון במהירות ונכנס לחדר השינה, כאן, על מיטה רחבה מכוסה אריגים עדינים ותחרה יקרה הוא מגלה צעיר בן גילו הנוטה למות ולידו שתי הנערות היפות, והן נושקות לגופו ולרגליו כאילו היה אל יווני.
הגוסס מסמן לסטודנט להתקרב אליו. הסטודנט מהסס אך הנערות הערומות מובילות אותו עד למיטה והגוסס יפה־התואר לוחש באוזניו:
– שמע לאונרדו, אני האל פאן, גוסס בתל־אביב. סע לרומא ותשמיד מיד את הקאפלה הסיקסטינה! הסטודנט נבהל ובורח מהמקום.
תמונה שלישית 🔗
הסטודנט נמצא על שׂפת־הים. אין איש. מתוך הים יוצא קול ענק המשמיע1 זעקה מחרידה. “האל פאן מת! האל פאן מת, עבור! האל פאן מת, עבור! האל פאן מת, עבור!” הרעש מחריש אזניים, הסטודנט מבחין שברקע מתנהל קרב אכזרי בין צוללת2 גרעינית לבין נושׂאת מטוסים. הסטודנט חופר בור בתוך החול ומסתתר עד יעבור הזעם.
תמונה רביעית 🔗
יום שישי, שעה שלוש אחר־הצהריים, כיכר־מלכי־ישראל, תל־אביב. מונית סובבת את הכיכר פעמים אין ספור. היא מקושטת בכל מיני סמלים דתיים, הנהג גברתן כבן ארבעים ולידו נערה צעירה ושמנה. הנהג מכריז ברמקול קטן:
“יהודים, היכונו לשבת, הדליקו נרות! אל תשכחו להתפלל ולהדליק נרות!” בידו השׂמאלית הוא אוחז בהגה, וידו הימנית מלטפת את ערוותה של השמנה. לאחר כמאה סיבובים הם עוזבים את הכיכר ופונים לשׂדרות־חן אך ליד “הבימה” נתקלים בפקק תנועה אדיר. הנהג יוצא מן המונית לראות מה קרה. הוא מבחין שהתנועה נעצרה בגלל הסטודנט הגורר אחריו פרה אדומה באמצע הכביש. הסטודנט פונה לנהגים בבקשה מוזרה:
־ “אנא, עִזרו לי לשחוט אותה! אני חייב לשחוט אותה! הבו לי סכּין של קצבים!”
מופיעה ניידת של המשטרה, השוטרים אוסרים את הסטודנט ומשחררים את הפרה והתנועה מתחילה לזרום שוב. הנהג המכריז על קדושת השבת חוזר למוניתו וממשיך לנסוע כשהוא ממשיך להכריז את המוּטל עליו וללטף את ערוות הנערה השמנה.
תמונה חמישית 🔗
תחנת משטרה. חדר חקירות. הסטודנט יושב באמצע חדר על כסא מפלאסטיק. מסביבו שלושה חוקרים. הם אלימים והסטודנט סופג מהם סטירות לחי רבות.
חוקר א': ממי גנבת את הפרה?
חוקר ב': ענה מהר, אחרת נפרק אותך!
הסטודנט: מצאתי אותה ברחוב ברדיצ’בסקי.
חוקר ג': ברחוב ברדיצ’בסקי אין פרות. כאן עיר ולא כפר!
חוקר ב': עיר מזדקנת!
הסטודנט: ברדיצ’בסקי אישית נתן לי את הפרה האדומה במתנה.
חוקר א': אתה משקר! גנבת אותה מאדם ששמו ברדיצ’בסקי!
סטודנט: אם אתם לא מאמינים לי, לכו לשאול אותו! ואם אתם רוצים עוד הוכחה, הנה הספר שלו!
חוקר ג': איזה ספר?
חוקר ב': (צוחק בטמטום) איפה החצי השני?
סטודנט: בברלין.
חוקר ב': (לחוקר ג') גש מהר לי.ב.מ לברר אם קיים איש כזה בשם ברלינצ’בסקי!
(חוקר ג' עוזב את החדר)
חוקר א': היכן אתה גר?
סטודנט: בשני מקומות בעת ובעונה אחת!
חוקר ב': מה היא האזרחות שלך?
סטודנט: הדרכון אבד לי!
חוקר ג': (חוזר) לא מצאנו שום ברלינצ’בסקי.
סטודנט: אמרתי ברדיצ’בסקי, לא ברלינצ’בסקי.
חוקר ב': אתה תענה כשאנחנו נשאל אותך!
חוקר א': תודה לפחות שהעסק הזה עם הפרה האדומה זו המצאה שלך. צל בלבד!
סטודנט: אם אודה תשחררו אותי?
חוקר ג': מיד. אתה מעכב את יציאתנו למבצע חשוב.
חוקר א': עלינו לצאת באופן מיידי למדבר סיני לתפוס שיירת גמלים המובילה חשיש ואופיום לאדיס־אבבה.
סטודנט: מה איכפת לכם מאדיס־אבבה?
חוקר ב': הקיסר היילה סילאסי היה תומך נלהב שלנו ואל תשכח שגם הפלאשים יהודים.
חוקר ג': זאת משׂימה לאומית.
סטודנט: אני יכול ללכת?
חוקר ב': כן, אבל אל תשכח שאתה במעצר־בית.
סטודנט: אבל אין לי בית.
חוקר א': אז אתה במעצר רחוב. עוף מפה!
(הסטודנט ממהר לצאת וגם שלושת החוקרים נכנסים ללארק ומתרחקים במהירות).
תמונה שישית 🔗
תהלוכה של אדלאידע, המונים ברחובות. שיירת משׂאיות. אנשים מחופשׂים מתארים נושאים שונים כגון:
– סיר ענק רותח ולתוכו מושלכים תינוקות מפלאסטיק.
– אשה כבת 150 משתגלת עם נערים בני 12.
– אנשי קו־קלוס־קלן צולבים חזיר.
– נזירים מאוננים לנוכח פסל המאדונה.
– נשים אחוזות היסטריה דוקרות ללא הרף פאלוס ענק מקרטון.
– יהודים דתיים זורקים אבנים על הצופים וצועקים – שאבס! שאבס!
– רואים את הסטודנט על אחת המשׂאיות נאבק עם מלאך המוות.
רעש אדיר וזיקוקי די־נור.
תמונה שביעית 🔗
חזרה לתחנה המרכזית, הסטודנט רוצה לשוב לירושלים. המונים3 חוגגים. עדיין לילה. כולם מחופשׂים מלבדו. הסטודנט מנסה לא להתבלט כדי להגיע לתחנת ה“חאפרים”. לפתע מבחין בו מישהו המחופשׂ לפרה אדומה וכיפה על ראשוֹ, וצועק
זה הוא!!!
ההמונים מתחילים להכות את הסטודנט בעזרת פטישי הפלאסטיק. הוא מפלס לעצמו4 דרך בקושי רב תוך מכות איומות המונחתות על ראשו. לבסוף מצליח להגיע למונית והנהג מושיט יד ועוזר לו להיכנס לתוכה. הנהג לבוש מדי טייס קרב. הוא מתניע את המכונית וזו מתחילה להמריא כאילו היה פאנטום, ותוך כדי דריסת חוגגים למוות הוא ממריא כשהרכב פולט אש, לשמים ונעלם לעבר הכוכבים.
הטנק השלישי 🔗
סרט בצבעים, 35 מילימטר סופרויזיון
תמונה ראשונה 🔗
שׂדה התעופה בלוד. מטוס נוחת. נוסעים יורדים, דיילת קרקע חיננית ובידה זר פרחים מחכה בצד. בין היורדים בחור צעיר לבוש בקפידה, הדיילת ניגשת אליו5, נושקת לו להפתעתו ומוסרת לידיו זר פרחים. היא מובילה אותו מהטרמינל לאולם מיוחד אך לפני כן הוא נעצר, כורע ברך ונושק לאספלט. מסתבר שהוא עולה חדש שזכה להגיע לארץ הקודש.
תמונה שניה 🔗
פקידי הסוכנות מטפלים בעולה החדש. הם מחתימים אותו על כל מני טפסים, מוסרים לידיו תעודת עולה, לאחר שהטיפול בו מסתיים, מובילה אותו הדיילת החיננית עד ליציאה ומוסרת אותו לידיו של נהג הנושא ברוב אדיבות את המזוודות6 ומזמינו להיכנס ללימוזינה שחורה ומפוארת. העולה החדש הוא הנוסע היחידי והמכונית יוצאת לדרכה.
תמונה שלישית 🔗
מדבר, הנגב או סיני, המכונית נעצרת באמצע המדבר ליד טנק חדיש, כנראה אמריקאי. הנהג מזמין את העולה לצאת מן המכונית, מוסר לו את המזוודה ואומר:
“זאת הדירה החדשה שלך”.
הכוונה היא כמובן לטנק. לפני שיהיה סיפק בידו להתאושש ממהר הנהג להיכנס למכונית ולהסתלק מן המקום.
תמונה רביעית 🔗
חם. החול לוהט. העולה יושב לו על המזוודה מול הטנק ומהרהר במצבו. החום מציק לו ולכן הוא מחליט להיכנס לתוך הטנק החדיש והמצוחצח. העולה רעב ומגלה כמה קופסאות סרדינים, אקדח ומימיה. הוא רוצה לפתוח את קופסת הסרדינים אך נוכח שאין לו פותחן. הוא יוצא החוצה ובעזרת האקדח יורה כמה יריות ומצליח לפצח את הקופסה, מעוצמת היריה מתפזרים הסרדינים על החול והעולה נאלץ לאכול את התבשיל, דהיינו, סרדינים טבולים בחול. מחשיך, העולה עייף, הוא מתיישב על מושבו של נהג הטנק לא לפני שהקפיד לפשוט את חליפתו היקרה וללבוש פיז’אמה. העולה נרדם.
תמונה חמישית 🔗
בוקר. העולה מתעורר, יוצא מהטנק לעשׂות את צרכיו אך לתדהמתו מבחין שטנק שני מתקרב אליו. על המסך מופיעה כתובת באותיות אש:
“האויב”.
העולה החדש מנפנף בידיו לשלום אך הטנק השני משיב בצרור יריות. העולה ממהר להיכנס לתוך הטנק, מוצא חוברת הדרכה ותוך שניות אחדות לומד להטעין את התותח ולהפעילו. הוא מצליח לפגוע בטנק האוייב אך גם האוייב מצליח לפגוע בו. שני הטנקים סופגים פגיעות ישירות עד שהם מתפרקים מעצמם. למרבה הפלא מצליח העולה להיחלץ מהטנק ללא כל שריטה, כשבידיו האקדח. גם האוייב ניצל באותה צורה. הם עומדים זה מול זה במרחק של שלוֹשים מטר ויורים האחד על השני7 עד שהתחמושת אוזלת. אז הם משליכים זה על זה את האקדחים אך כרגיל מחטיאים ונשארים למרבה הפלא בריאים ושלמים.
תמונה שישית 🔗
הם מתקרבים זה לזה בהיסוס רב. בוחנים האחד את השני. הם מנסים אולי להיאבק ביניהם אך פתאום מובן להם המצב האבסורדי אליו נקלעו. שני אנשים בודדים בלב מדבר שומם. הם מתחילים לצחוק. לוחצים ידיים, פוצחים בשירה ומכריזים בשׂמחה:
“יחי השלום!”.
תמונה שביעית 🔗
לפתע נראה טנק שלישי, אימתני, המתקרב אליהם. שני החברים (האויבים לשעבר) מנסים להימלט. לשווא. הטנק השלישי משׂיג ודורס אותם בעודם מחובקים.
סוף
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.