“והיה בעבור כֹּבודי ושמתיך בּנקרת הצוּר”.

שמות לג, כב.

רצונך להכיר קו היחוד של שר היצירה הישראלית צא וראה, שכל מעשיו הגדולים הם מעין מתן בסתר, הוא מחולל את פלאי מפעלותיו בהעלם שם המחבר, בּבחינת נקרת הצור. חמשה חומשי תורה ערפלי סיני חתולתם. רז צפון לעולמים. יד מי רך וענוג פרטה עלי נבל הקסמים להפיק את מזמורי התהלים, שכולם טובים, כולם אהובים כולם ברורים לרפא מדוי לב אנוש, ואיזה פה חכם הפיק מרגליות ספר המשלי? מה שמו של בעל המוחין דעמקות, רב הדעת ורב המכאובים, אשר הרה והגה את חזיון התוגה איוב? מי יתן ונדע איזה פייטן שגיא־רגש מזג לנו בשיר השירים כוס הקידוש של אהבת השולמית על מנעמיה העזים כּמות ועל ממרוריה הקשים כּשאול. עד חצי המלכות בחלקם לעולם הבא המדעי היו נותנים בוודאי רבים בעד האושר להתחקות על עקבות הגאון המכונה קוהלת, אשר השכּיל בספר קטן בן פרקים מספר להביע תמצית כל מה שנאמר ושניתן להיאמר על ידי חכמי כל הזמנים על הענין הרע הנעשה תחת השמש, או של רעהו חכם החרשים, התואם לו בּבהירות הביטוי ונוגד לו מן הקצה אל הקצה בשלות הנפש, שקיפל במגילת רות המצערה פרשת חייה של הנערה המתוקה, המתהלכת כחולמת אחרי הקוצרים ומגיעה בשכר חנה ותומה אל אשרה וממנו אל המלכות. ומי הם הגאונים עלומי השם, אשר כתבו נביאים ראשונים ואחרונים, איכה ואסתר, עזרא ודניאל? אכן, בּאר היצירה הקדומה בישראל כּרוה נדיבים שגיאי כוח ורבּי מג, שרי אוצרות הרוח, פּזרנים ללא שיעור, כוהנים גדולים במלאכת מחשבת ולויים בני למד וו. את כל רוחם הערו לתום יצירותיהם בנות האל־מות, אך לשמם ולזכרם בחרו מיתה בנשיקה. מזכּי הרבים איכה חכמו והשכילו להשכיח את עצמם, היחידים, גדולי הסגולה. כל שכר לא בקשו לנפשם, הענוים.

שמא תאמר, הרי נביאי ישראל נקראו בשמותיהם לתולדותיהם אף זו לאו. שמואל, ישעיהו, יחזקאל ויתר הנביאים הנודעים לנו בשם, אינם אלא ראשי בּתי־אבות של חבורות נביאים ולהקות מתנבאים, כגון שהיו אומרים ביון הסטואים, הכלביים ואחרים המורים לאסכּולות. לתוך דברי הנביאים המפורשים בשמות נבלעו כמה וכמה אמרי שפר של תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם האלמונים. בדרך זו אתה מתרץ הרבה קושיות חמורות שנתחבּטו בהן החוקרים בכמה פרשיות שבישעיהו ובנביאים אחרים, שאינן הולמות את הזמנים שהספרים מתיחסים עליהם, ולפיכך טרחו לישב בדוחק, שהיו שני ישעיהו, ובאו חבריהם והוסיפו על השנים שלישי. והאמת היא שישעיהו הוא שם הכולל של כל בני ישעיהו, שלמדו בבית מדרשו במשך כמה יובלות והתנבאו ברוחו ואף בסגנונו ומסתמא לטשו גם את הפסוקים שיצאו מפיו והוסיפו להם יפעה וברק, כדרך שברוך בן נריה היה הסופר של ירמיהו וצר את צורת מגילותיו.

דרך אגב אנו באים על שכרנו לתרץ קושיה חמורה נוספת. נביאים כיצד התנבאו? האם נתנו את פיהם כשופר וקראו אל העם? אם כך מליצתם הנשגבה מניין? הרי לא תיוולד מליצה עוטה עוז והדר כשל הנביאים בקסם הדבור הראשון, בחינת קולמוס ראשון בכתיבת הסופר. כל שורה הנכתבת טעונה שבע מחיקות עד שמקבלת צורה נאה. ואם תאמר שאף נביאים שקלו כל דבור ודבור, ישבו שבעה נקיים על כל משפט, מחקו והשמיטו ושינו ולטשו – הרי אין דבר זה מתקבל על הדעת, כי הנבואה מוחזקת ומקובלת עלינו, ובדין, כפרץ להבה, כשוועת הלב בחינת הציקתני רוח בטני, טלטלה עזה, שאינה עולה בקנה אחד עם שבת תחכמוני על אבני היצירה, שיש עמה חבלי־לידה ועבודה מפרכת מתוך זיעה ומלאכת מחשבת. על כרחך אתה אומר, שפרקי הנבואה בצורתם המלוטשת, כפי שהגיעו אלינו, הם בגדר עבודה משותפת, נעשתה בה חלוקה שמאליה בין הרב לתלמידיו או בין כמה וכמה מורים לנבואה לתלמידיהם, שרוח הקודש של הרב מסתייעת בעבודת חרוצים של תלמידים בליטוש ובעיבוד החומר, שאינו אלא לבה שוטפת. ואולי לא היתה חלוקה ממש, אלא מורים ותלמידיהם יחד טרחו על גמר־צורה, כדרך שבתקופת הריניסנס ציירו רבי־אמני ושוליותיהם יחד על הבד ומעשי־אצבעותיהם של אלו אלו נבלעו ונתערבבו יחד ואין לדעת על הרוב חלקו של מי גדול, של הרב או של התלמיד.

נוהג מקובל בתקופת התחיה הקצרה במקצוע הציור בחבל ארץ אחת הוא בבחינת גזירה מטעם שר היצירה בישראל ברשויות רבות של התורה והחכמה ולזמנים ארוכים. מעשי הנביאים סימן הוא לחכמי ישראל בדורותיהם. אין יצירה נעשית דבר שבקדושה בישראל אלא אם כן נמחק מעליה החותם האישי ונושר מעליה השם הפרטי והאדם כולו נבלע לתוך הספר עד שהספר הוא האדם והאדם קם על שם ספרו. ללמדך שהתורה היא התכלית. המורה הוא רק כלי שרת, שליח. באמת אמרו: נביא פירושו שליח.

אין מפרשים נביא בקל אלא בנפעל. אין נביא קל. אין נביא פועל. הוא כל עיקרו נפעל. וחלק הפעולה נעשה בידי התלמידים. תדע לך שאימת הבטוי המציינת כל נביא, אותה יראת הכבוד מפני הדבור, הטענה כבד פה אנכי, הבושה בתואר בעל לשון או יפה־נגן, אינה התחטאות והתפנקות של בן פורת, ילד השעשועים של בנות השיר. זו היא אמת פשוטה. אין כוחו של הנביא בחיתוך הדבור. הוא כל כך נפעם ונרגש, שמליו יוצאות מפיו דחופות, ערומות, אף נלעגות לעתים. אין להן מחלצות. והוא מתבייש בהן. מבשרו יחזה שאין הבטוי אלא חילול. כי מה ממש במליו לעומת סערת נפשו? ורק בנוח עליו הרוח ובגזירת היד החזקה של השליחות הוא נושא את דברו. פשיטא שאין הוא מחבר ואינו נושא את נפשו לכתר סופר. תואר האמן אינו קיים כלל ועיקר במלון לשוננו הקדושה. אין קדושה באמנות אלא אם כן האדם ממית עצמו עליה. אבל אדם חי כיצד יענוד לראשו תואר האמן? מאידך גיסא התלמידים הלוטשים את דברי רבותיהם, הצורפים, המשווים לכל פרק נבואי צורה של מלאכת מחשבת, שאין משלה בעמים, אין שמם קרוי על מלאכתם. הם גאוני האמנים על שום שאין להם שם וזכר.

בדקתי ומצאתי, שבספר הספרים לא נזכרה המלה אמן אלא פעם אחת בשיר השירים, המגילה העליזה, שמקצת קלות־ראש הותרה בה לגניוס הישראלי, לפי שההגזמה וההפלגה מצויות בה ויש בהן ממילא דררא של בדיחות הדעת, כי שם נאמר יפו פעמיך בנעלים וכו' עד כמו חלאים מעשה ידי אמן. פשיטא שהחלאים הם קצת מסיטרא אחרא, כלומר, מאמנות זוטא, שלפי היושר צריך להכניסה בסוגרים. ואילו במעשה המשכּן בפרשות תצוה ותשא, כל פעם שהכתוב רוצה לציין חכם־חרשים הוא מדייק ואומר חכם־לב. ובענין בצלאל הכתוב חוזר ושונה: ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעה ובכל מלאכה, לחשוב מחשבת וכו' עד ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. דומה, מדקדק הכתוב ללמדנו שלא בכדי אינו גורס את המלה אמנות ולא יצירה. חכמה יש כאן, בעיקר חכמת הלב, מתנת הבורא, לא אמנות סתם או מעשה יצירה, אלא רוח הקודש. כיוצא בכך המלה יוצר, המצויה לכאורה בתנ“ך, דומה, היא באה תמיד על דרך ההיתול, “וכמו יוצר ירמס טיט” בישעיהו מ”א, “כּכלי יוצר תנפצם” בתהלים ב‘, “כאשר ישבור את כלי היוצר” בירמיהו י"ט. הכל לשבירה להרס, לגריעותא. כל מה שהאדם יוצר עומד לכליה. רק אלהים יוצר אור ובורא חושך כדבר ישעיהו, אנחנו החומר והוא יוצרנו. ושוב מהתל ישעיהו ואומר “ויצר אמר ליוצרו לא הבין”. האדם אינו יוצר אלא כלי יוצר. אין זו עובדה שיהא אדם קובע עתים לעשות פסלים ומסכות ולהתברך בלבו אמן אני. אמנות רוח היא באנוש, הפוקדת אותו בשעת רצון, נכנסת לתוכו דרך ארעי כסערה שבלב, כרעד בעצמות, כאיתערותא דלעילא, על מנת לפעול בשליחותו של שר היצירה, ויותר ממה שהוא פועל הוא נפעל. עשה שליחותו והריק את געשו, מלט משא לבו, שוב אין לו הזכות להשתמש בתגא של אמן. וכנגד המשתמשים בתגא מצעק הנביא ואומר הוי האומרים משא משא. הכי תתאונן האם על פרי בטנה לאמר משא עליה? או שמא תחזיק אם הבנים טובה לעצמה כי הרתה גם ילדה? כל נברא למינהו פועל את תפקידו כי הוא כלי שרת בידי הבריאה. האמהות אינה זכות או שירות לכלל, כי אם אושר. אין לאמן מבחינה המקובלת אצל אומות העולם כל שורש ביהדות, שזכאי הוא להתכבד ולהשתבח במעשי ידיו להתפאר. התורה שייכת לנותן התורה, למקור הרוח, והיא קנין כל העם. לא רק של מלמדיה, על אחת כמה וכמה לא של לומדיה, בלבד. נביא הכובש את נבואתו עתיד ליתן את הדין. פשיטא שאין זכות מחברים בישראל. ולא היה נהוג כלל, לייחד את שם המחבר על הספר. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה’. לא ניתנה השירה למשה לבדו. שירת דבורה היא כל עיקרה שירת ברק בן אבינועם. ולשון אני שנקטה דבורה לומר עד שקמתי דבורה היתה לה למכשול ולמזכרת עוון. אין רשות היחיד בתחומיה של יצירת ישראל הקדומה.

אין פרטים בישראל אומרים שירה. מצות תפילה בצבור. לשירה ולזמרה נתייחד כל שבט לוי. הכל מן הצבור והכל לצבור. אחרים אומרים סופוקלס, אסכּילס, אבריפּידוס, אפילו הומרוס, שהוא בוודאי אוסף שירים ומנגינות, פשיטא אפּלטון, שאף הוא, אגב, חשוד עלינו שאינו יצירה של פרט, אלא עבודה מקובצת של בית סוקרטס. כן, הם נוקטים לשון יחיד, מעלים על הנס את המחבר. ואנחנו אומרים בראשית, שמות ויקרא, נביאים ראשונים ואחרונים, כתובים ומגילות. דגש החזק על המפעל ולא על הפועל. הם אומרים משוררים, בנות השיר, ברוך המוזות, ואנחנו גורסים נביא, משרת הקהל עבד ה'. כשרון? אין מונח זה כלל במקור לשוננו. כשרון הוא עניין גויי. כשרון הוא קנין. אצלנו אין שום סגולה בחזקת קנין אלא בגדר פקדון. אָמן בישראל במה יתגאה? אין הוא אלא כוח הפועל. אין הוא משורר של עצמו אלא משרת. אני היוצר לא היה לו שורש בישראל למעלה מאלף שנה או למעלה מזה. ואם תמצא לומר כל פרשת היצירה כפי ההשגה הכללית היא זמורת זר בקרבנו. מסך ההסתר הנשגב פרוש גם על הכתובים האחרונים, על הספר הקטן שושנה, פנינה יקרה בספרות העולם. תלמוד בבלי וירושלמי, שאינם כמעט בגדר ספרים, אלא מעין פירמידות לישראל מבצרי עוז ושגב, אף הם ברכות כהנים גדולים עלומי שם שורות עליהן. אבּיי ורבא, בית שמאי ובית הלל, רב ושמואל, תנאים ואמוראים, שמנינם מאות ואולי אלפים, יש להם חלק בבית מידות. כל אחד הביא לבנה או נדבך משלו. אבל לבנים ונדבכים אינם עושים את הבית. יד אָמן בנאי גאון, גאון הלב והענוה, חכם מסתתר, כּתי כּתין של צדיקים למד־ווים, טרחו ועמלו לחבר את הנפרדות למבצר עוז. לא ידענו מי הם המנצחים על המלאכה הנאדרה בעוז הזאת. אף לא נדע. ועל שום הוד ההסתרה החופף על ספרי התלמוד נתבצר להם מקום בריש גלי כספר שהוא לעילא ולעילא מספר. הוא עם חי וקיים. הוא ספר שאין קוראים בו, אלא לומדים ומלמדים בו. הוא ספר נשמת דורות רבים בישראל תהלל בּו יה.

תנ“ך, משנה, תלמוד בבלי וירושלמי, מדרשים והגדות, תוספאות, בריתות, עד לספר הזוהר רב הרזים, כל דברי הכתב, שנתקבלו ונתקדשו באומה, הרחיבו את דעתה, העשירו את רוחה ונעשו לה מקרא עונג ושעשועים לדורי דורות, אף יסוד־מוסד לארחות חייה ולבחינות עולמה, ניתנו לנו על ידי מחברים אלמונים ונשמעו באזנינו מפי הגבורה עלומת השם. שר היצירה בישראל פלאי שמו. אין הוא מזכה בשליחותו אלא ענוים גדולים, חכמים נסתרים. לעולם הוא מעדיף את הלהקה על הפרט, את בית המדרש על האיש, את הרבים על היחיד, את הכנסת הגדולה על כת הפורשים, את השוכנים בצל על המבקשים עטרה לעצמם. הוא אומר יחיד ורבים הלכה כרבים. אף זו: אגדה כרבים וממקור הרבים. העם הוא המעין. העדה ערובה ליושר, לאמת, לטוהר הכונה, לצחצחות היצירה. שקר החן והבל היופי, שאין כל בני האומה ניהנים מזיוום ומתבשמים מריחם. אין האני פסול חס ושלום או פחוּת ערך, הוא בוודאי נזר כל יצירה. אבל אין הוא תכלית היצירה. כל עיקרו צנור השפע, המליץ בין השכל הנעלם, השם יתברך, לבין קהל בני־בלי־שם. השם המפורש הוא רק לזה שאין עוד מלבדו, ליוצר העולם, שכל צלמי הבריאה הם אותיות שמו. אך הנברא ראוי להיעשות שותף כביכול לקונו במעשה יצירה רק במידה שהוא מתקדש באמת ובתמים לשמש כלי היוצר, כלי שרת, המגיח מתחת למסך התעלומה לשעה אחת, שעת רצון והשראה, על מנת לברוא את הבריאה ובתום מלאכתו הוא חוזר למקור מחצבתו הנעלם, ללא בקשת שם ומלכות לעצמו. תשאלו: הרי זו התבטלות גמורה של הפרט, התפשטות האני, ביטול היש של הפועל! ומה בכך? באמת אמרו: אין יצירה אלא יש מאין. אין התורה מתקיימת אלא במי שהמית עצמו עליה. עד שלא עקרת את עצמך הגשמי לא תזכה שתשתפך עצמותך לתוך הים הגדול של העם. כדי להכניס טיפה של אמת לתוך העולם צריך להוציא את הנשמה. ואף יציאת הנשמה פעמים אינה מועילה אלא אם כן מוציאים אותה בקדושה ובטהרה. פגמת קצת בספירה, קלקלה כל שהוא בכּוונה, מיד אתה מטיל פגם וקלקול ביצירתך, בדומה לתמונתו של דוריאן גריי החי, שכל עבירה במעשיו נחתמה עליה בכתם. חוק הוא לשר היצירה ומשפט לאלהי השירה בישראל, שחייב האָמן להיות נחבא לתוך כלי־אמנותו. מת האָמן – תחי מלאכת מחשבתו. שמא אין זו גבורה להיות יושב בסתר? אדרבה, אין גבורה גדולה מזו. הרודוסטרטים שרפו מקדשות, הרסו גויים והחריבו ממלכות כדי לעשות להם שם בעולם. גאונים בישראל לא בקשו לעצמם אלא הישארות הנפש במפעלי־רוח שנעשו קנין הכלל. גדול הקרבן. אך גודל הנפש עצום ממנו. ממה נפשך, אם אתה חכם הזמירות שר ברוח הקודש, שוב אין לך רשות להתעסק בענינים של רעות־רוח, להיות רודף אחרי הבלי הכבוד והרהב בשום שעה בחייך ולעשות את נשמתך חולי־חולין. ואם אתה הצייר, המנגן, חכם הניב זוכה לעלית נשמה ולמוחין דגדלות, לחזות מחזות שדי ולהקשיב לרינת הספירות, להתרומם לפסגות הדעת הצלולה ואתה טובל את דברך ש”י טבילות במקוה של מעלה, עד שאתה מדמה עצמך כמלאך או שרף לחכמת המליצה הנשגבה, אסור לך להגיע לירידה, אף לא לירידה לצורך עליה – לעולם אין לדעת איזו ירידה יש בה צורך ואיזו לאו – אף בכל ששת ימי המעשה. ספר תורה שכתבו מין פסול. מין הוא לאו דווקא כופר בעיקר השם הגדול, אלא גם כופר לעצמו בעיקר האמת שהוא מלמדה לאחרים, שהוא נאה דורש ואינו נאה מקיים, המבקש לקבל בעד האמת, בעד כשרונו וחזונו, בעד זמירותיו ומנגינותיו, בעד חידושי־תורתו ופתגמי־חכמתו, פרס לעצמו, בין פרס כסף וזהב, בין פרס הפרסום והתהלה. תחת לקנות שם לעצמך בעד מפעלך ראוי לך להיות בן בלי שם ולהנחיל את מפעלך לעדה.

דע את עצמך כדי שתדע דבר־מה. אבל כדי שתלמד דבר־מה לאחרים חייב אתה לשכוח את עצמך. אין בכך כלל משום חידוש. ששכחת האני היא תנאי לכל בריאה או מעשה יצירה. אלא שיש שתי שכחות. שכחת עצמו מתוך תאוה לכיבוש הזולת, כיבוש של איזה גוף או של כל קנין אחר. ויש שכחת האני מתוך אהבת העולם והקרבת עצמו, התפשטות האנוכיות ממש. לכל אָמני העולם נגלה רז זה כמה גדולה לגימה או כל מנת סמי־שכּרות אחרים להתעוררות כוח היוצר. והרי אמנים בכל הזמנים שוהים שעה אחת או הרבה והרבה שעות, פעמים ימים וחדשים, בתוך ענן ערפלי השכרות, ולאחר כך באים לידי השראה. נמצא שאין הכהנים נכנסים לאכול מתרומתם אלא מתוך דמדומי מוחין ועלפון הנפש. אין הם נעשים גלויי עינים וערי חושים אלא אם כן נופלים תחילה לתוך טיט היון של חלאת החמדה. רק מתוך בירא עמיקתא של תעתועי יצרים הם עולים כביכול לאיגרא רמא של השגות נעלות וצירופים נשגבים. הם מיחדים יחודים מתוך מערבולת שבנפש ובלבולים שבשכל. וכבר דרשו רשמנים ואמרו: איזהו אמן גדול? שהוא שתיין גדול. וכל גדול מחברו ביצרים רעים ובארחות תעתועים ומדוחים מובטח לו חלק גדול יותר בעולם הבא של היצירה. סטרינדבּרג גוי ישראלי שנשבה לבין הגויים אמר, שאמנות זמננו הורתה ולידתה במסבאות. ואילו בתורת ישראל כתוב: כהן גדול שכור שנכנס לקדשי הקדשים חייב מיתה. מכל מקום יש להניח שכשרונו חייב מיתה. אין השכינה שורה על נעוי־נפש ונפולי־מוחין. אין שום אמת טהורה צפה ועולה מתוך מים דלוחים ועכורים. חכמת ישראל שותה מבאר עמוקה שמימיה זכּים. תפלה זכה היא במעלה גדולה. אף שירה זכּה. כל ראיה שאינה באספקלריה בהירה אינה מהימנית עלינו. מתוך כל התפלות שלנו עולה המיה, טהר את לבנו וזכך את נפשנו. מחשבה זרה פוגמת, אף אש זרה של התלהבות אינה מידה. התלהבות של יין שרף אינה מקנה לבן־תמותה מדריגה רמה של מלאך או שרף, אף לא של חכם הלב בכל מלאכת מחשבת. אין תרומה ביצירה – כל יצירה היא תרומה מן הסולת, מן הטוב והנאצל. סתם הויה גסה יש די והותר בכל הויות עולם הזה ואין צורך להכניס את הדלוחה הזאת לתוך מלאכת מחשבת. מה טעם לטחון את הטחון? – אלא מתוך התרוממות הנפש. ואין הנפש מתרוממת על ידי שיוצקים לתוכה נוזלים משכּרים. הטיפה המרה אינה ממתיקה שום דבר. אך מה טעם לניגון, לזמר, לשיר, לתמונה, לפרק הגיון והגות, שאין בהם מן המתיקות? אפילו אָמן שופך את מרי שיחו נאה לו להיות מתוק כדי שיכנס לתוך לב הזולת ויתקבל על דעתו. אדרבה, יקר סגולתה של מרירות הנפש בכל יצירה ראויה לשמה, שהיא ממתיקה עלינו את החיים, כדרך שפרקי התהלים צופנים בחובם סוד שיח של עניים ואביונים מרי נפש ומנוגעים ביסורים, המשובב נפש כל קורא. אנו קוראים במגילת איכה בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה – וללבנו רווח מן הבכי הזה. כי אין כאן יחיד הבוכה על נפשו, על צרת לבו בלבד, על חלקו שנתקפּח במשתה החיים, על פּתבּגו שנשלל ממנו. כאן העם בוכה למשפחותיו.

אני, אתה, כולנו בוכים מתוך המגילה. הדמעה ניגרת על לחיי, על לחייך, אחי. כוס הדמעות היא של כולנו. אין כאן אני מדבר בעדו. אף בשמחה של מגילת אסתר אנו אומרים ליהודים היתה אורה ושמחה. צהלה ושמחה שושנת יעקב. לששון ולאָסון שר האומה אתנו. הוא מרים כוס ישועות והוא משקנו מכוס היגונים. זו היא פרשת תרומה בישראל.

אָמר לך אָדם אין שכרות ביצירת ישראל תאמין. אמר לך אין אמנות בה או אין יופי, לפי שכל תשעה קבין של יופי שירדו לעולם לקחו יון וכל עמי התרבות המתיחשים על מקור מחצבה, אל תאמין, שאם אמנות משמעה אמונה או חוסן או נאמנות או חטיבה נאה שאפשר לאמן עליה ולומר כזו ראה ועשה כמתכונתה, הרי בבית היוצר של ישראל מצויות פרודות נאות, שנתייחדו בהן כל המעלות הטובות והמנויות כאן, היינו שהן שתולות על פלגי האמונה ושהן מחוסנות אולי יותר מרוב יצירות המופת של הגויים כנגד שן הזמן. רוח הנאמנות העליונה מפעמתן ויוצאת מהן השפעה על כל מי שנכנס למחיצתן, ששוב אי אפשר לעמוד מנגד להן אלא מתחייבים לקבל את מרותן או להתקומם עליהן ולפרוק את עולן, ואפילו רוצים וטורחים לפרוק אין פורקן. ראה ספר הברית החדשה, שכל עיקרו חקוי גלוי בצורה וחקוי נסתר בתוכן בצירוף מנה, פעמים מחוקה ופעמים גדושה, של סילוף ועיוות הכתובים, ששום חקוי אינו יכול להימלט ממנה. כל חכמת ישראל היא מעשה אמנות, אלא שאין היהדות מפרשת בשם אמנות. אין אומרים חכמה או אומנות, אלא תורה. אין אומרים פייטנים, אלא נביאים, כלומר, שליחים. אין שירים, אלא תהלים. אין אומרים סיפורי מעשיות אלא כתובים ודברי הימים. חי וקיים העם, הוא הים הגדול ורחב הידים, היחידים – דגים השטים במצולותיו. אף הנפש הפועלת בכל המחזה הוא העם. אין במה לחוד וקהל צופים לחוד. אין קריינים על הדוכן ומקהלה העונה לו כבמחזות יון. העם כולו הוא הנפש הפועלת במחזה. אין אני מדבר בעדו. איוב לא היה נברא אלא משל היה, רצונו לומר, אין איוב פרט אלא סמל. ודווקא על שום שאין איוב אני חד־פעמי, שהיום הוא כאן ומחר בקבר, אלא הוא סמל, הריהו אני לעילא ולעילא, אני נתון ועומד, אני כל הדורות, וראוי הוא שהמחזה יקרא על שמו. המלך ליר, המלט, היו ונבראו. יש להם קוי־דיוקן אישיים, המשווה להם דמות של פלוני בן פלוני. איוב אינו פלוני, אלא אלמוני. יכול הרוצה לומר: אני איני המלך ליר או אותילו, ולכּשאגיע למקומם לא אפעל כמותם. אבל אינו יכול להתכחש לאיוב. הוא אני, לפי שאינו הוא פרטי כלל וכלל. אילו היה לו מחבר היה מטבע הדברים סופג לתוכו קוי־דמות אישיים של מחברו, כי אין מחבר יכול לצאת מגדרו שגדר לו הטבע. אך ספר הספרים יצא מגדרו של הטבע. דומה, משום כך הוא גם מחוץ לגדר הזמן. כך שהוא מעל לזמני. הזמן הוא הים הגדול, שאינו אכזב לעולם.

מצוה עלינו להטעים ככל האפשר, שאין אנו מעיינים בפרשת תרומה על מנת להוציא ממנה גופי הלכה להנהגות ישרות, מתוך שנהא מסתכלים במעשי קדמונים ונשתמש במלוא סממניהם במסכת יצירה. כל חיקוי הוא ליקוי. הנסיונות לילך בעקבות אחרים כדי להגיע לאיזה מסלול חדש לא זו שלא סללו שום מסילה, קלקלו אף את הדרך הישנה וכיסו באבק הולכי הרגל את זיו האיקונין הישנים. הרי זו היא תקלתן של ההעתקות המרובות, שממאיסות עלינו את המקור ומחמת רוב פירושים אין רואים את הטופס הזורח באור טבעי מפאת עצמו. מה מועיל שנשנן לנו את אופן הכתיבה של ספר בראשית ונחצוב להבות כנביאים ונתקשט בנוצות של עופות גן העדן הטסות באדרא רבא של ספר הזוהר? מה הועלנו שהוצאנו חסידים מתוך ספורי מעשיותיהם לשחק לפנינו ועשינו מטעמים מהעויותיהם ולא זכינו לנשמה יתירה שלהם, לתום אמונתם והתלהבותם? העויה אינה יכולה למלא מקום החיים. אף לא העויה של התרוממות מעל לאני, שאין מתחתיה אני צלול, מפוייס, מזוקק. אין התאבדות האני לדעת בימינו יכולה להציל את האָמן. אדרבה, היא עלולה רק להזיק לו. תינח בזמנים שהשבט היה כלי חי, העם מציאות ממשית, הקהל בריה ממש שאינה בטלה כלל, שיש לה דעה, נשמה חיה, סמכות ומצפּון, יכול היה האָמן הבא לצור צורה עליונה לדמויות הפורחות באויר הזמן החולף ולשקע את אישיותו הארצית הפרטית בתוך ההויה הקבוצית, לשכן עצמו בתוך השבט, העם, הקהל, לדור בתחתונים על מנת להתרומם באויר העליון, לטבול בתוכו הצלול, לספר ממרומי הספירות דברי ימי הזמן הזה בחכמה ובתבונה ובאצילות. אך הנה בא סנחרב הציביליזציה ובלבּל את כל האומות. אין עוד דיוקן של מטה ברור ונאמן לשום עם בזמן הזה. אין שבט, אין עוד ימים, לא דברים, אלא רגעים חולפים נחטפים וצללי דברים ומעשים, אין משפחה, אין קהל. יש ערב־רב. המונים רעבים לראוה וצמאים להרפתקה. בבואות נרדפות ואנשים נחפזים ומטושטשים. להיכן יתאבד האני של הצופה לבית האדם אם לא לתוך התוהו? אין דורשים זמן זמן לגזירה שווה בכל המובנים. נשתנו העתים. אף פרשת תרומה אין להבינה בימינו כפשוטה.

ברם, זיקתנו לפרשה זו מחויבת היא לתכלית הבנת עצמנו ומעמדה של אמנות ישראל בדורות האחרונים מיום שעלה בקרה של ספרותנו היפה והעיונית, המכונה ספרות חדשה או חדישה. אנו אחרנו לבוא אל משתה האמנים של הזמן החדש. נכנסנו לתחום היצירה הספרותית האמנותית החדשה בזמן לקוי חמה בעולמם של כלל האמנים. אמני כל אומות העולם מגששים בתוך התוהו ויושבים על אבנים שהם אבני בוהו. כיוון שאין עם ואין קהל, אלא יש רק המון, נידון אני האמן להיות חבורה או כתם, שלפוחית מנופחת או קורי העכביש, כלב נובח או ארי מדומה, עושה מעשה זמרי או פותר תשבצים. ואולי מעמיד פנים כיצור רב הרזים, בעל גינוני טבח ומלצר, העושה מטעמים של ניבול פה והפתעות מרעישות, או בעל העויות של חכם־מסתורין ורב־מג, נער שליח וחונף לראשי הקהל או רודף אחרי המונים ושלמונים, משרת או מוקין ¹, לעולם מעורב עם הבריות ובשום זמן לא מעורב עם עצמו, חי מפי מבקרים ומעריכים, כפות לרגלי המו"לים, ניזון מן הפרסומת, מקבל מכות מידי הרשות, בין רשות של מלכות בין רשות של כת ומפלגה, אף רשות של חברים מבני אומנותו, החיים כמוהו מן הקצבה, השומרים אמונים לו כדי שהוא ישמור להם והם מפרכסים זה את זה ומחממים תמיד את האודים העשנים של תהלתם במשואות שמשיאים לעצמם. אין כאן כל מקום לפרשת תרומה. הרוצה להיות תורם ומורם מגדל רימה ותולעה בתוך בשרו החי. מוטב להציע לו מיד את משכּבו בקבר. היכן ירביץ את חכמתו? שמא ישפוך את רוחו על עמודי הטלגרף שבכרכים? עתוני הבוקר מופיעים במאתים עמוד מלאים מזן אל זן כל דברי סרק והוא חייב לתלות מנעול על פיו. כן, זהו זמן חדש, זמן של וימש חושך. והתורה היא אור. אף על פי כן יתכן, כי מתוך הזמן האפל הזה תצמח תרומה חדשה, טעם קדומים בה, ולא עשויה כמתכונת הקדומים. על שום שאין שבט ואין עם ואין קהל ואין היכל ואין בית היוצר ואין כל דורש לאמן ואמני כל העולם הם אברים מדולדלים, שלעולם זמננו אין כל צורך בהם, אולי ואולי תקום מתוך כך התעוררות גדולה של אמנות לשמה, באמת ובאמת לשמה, בקדושה ובטהרה. אמנות חדשה זו תיוולד במחתרת ובחבלי לידה קשים, לא בזיעה, כי אם בדם, באש ולא בתמרות עשן של שכּרות. שכורים לאלהים יהיו אָמני העתיד.