רקע
אליעזר שטיינמן
אמנות של קידושין

שלוש מידות בהלכות קידושין: המקדש אשה לעצמו, המקדשה לאחר, הבא לקדשה לאחר וקדשה לעצמו. אף בתחום האמנות מהלכות שלוש מידות אלו.

יסודה של אמנות במתן צורה. צורה משמעה הגדרה. תכלית ההגדרה היא הבדלה, היינו, הצבת תחומים בין דבר לדבר ובין עצם למשנהו, הקמת כל ענין על נחלתו. וזו היא גאולה מן הערבוביה, מן הפריצות של זה לתוך זה והסגת גומלין של גבולין, השולטות בטבע, הן בטבע הנוף והן בטבע החי. בראשית היה התוהו, החוק הוא פרי ההתפתחות, מקורו בדעת, בהשגה. הוי אומר: האמנות באה להשכין חוק, להשליט סדר ומשמעת. המוסר הוא נשמת האמנות, הנוי רוחה החיה. על ידי מתן צורה היא פועלת ביושר, מרחיקה את הכלאים, עוקרת שעטנז, מחזירה דבר לשרשו, ועל ידי השתרשות זו מעמידתו על יחודו, נותנת לו תיקון, מביאתו אל השלימות מתוך שמקרבתו אל עצמו. כל התעצמות היא דרגה אל השלימות, והשלימות היא שלב לקדושה. הקדוש שלם לעצמו. הוא מובדל ומופרש, הוא עוצם עצמותו, יותר עצמו מכל האחרים הזקוקים לשפע הזולת, ואילו הוא שפעו נובע ממקורו שלו. הא למדת, האמנות היא תיקון, ואין היא ראויה לשם זה אלא אם כן יש בה מיסוד הקדושה.

קדושה היא התפרשות, התעצמות, התבדלות, הזדככות. כל עצם הזקוק למשנהו להתפרנס ממנו בשיעור כל שהוא הוא חסר, רחוק ממקור החיים, אינו כלל של עצמו. מעורבב ומבולבל הוא. יש בו סירכות מכאן ופגמים מכאן. אפילו באין פגם הסירכה היא פגם, כי כל יתר כנטול דומה. היתר שאול על כרחו מן הזולת. כל שיש לו הרבה או מעט משאינו שלו סימן שאין לו כל צרכו משלו ושאף שלו אינו שלו. בעל מום הוא. בעל מום הוא בעל חוב או בעל אבידה. חוש האמן נועד לשלם חובות ולהחזיר אבידות, ליישר הדורים ולתקן פגמים. גניבה וגזילה מצויות גם בתחום המחשבות וההרגשות. רעיון גוזל את חברו ורגש לווה ממשנהו. דרך כלל, מחשבה מעורבבת, רגשות מבולבלים, הם בלתי מוסריים. אנשי יושר אף דעתם צלולה ורגשם נכון. תורת האמנות היא אהבת האמת ומלכותה יושר. תמצא לומר: וכי כל אמן הוא בגדר קדוש? לאו דווקא. אבל עיקרה של אמנות שאיפה וכיסופים, לא עשיה והגשמה, אין אמן יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. אבל מי שאינו שואף ליסוד הקדושה, לחלוקה נכונה של החומר והצורה, של הבד והצבע, של התוכן והביטוי, לא רק מועל בשליחותו האישית אלא אינו יכול להגיע למדריגה אף בחכמת הבטוי. האמן לפי טבע מהותו שאפן הוא, הנושא נפשו, מוחו, שכלו, כוחו היוצר, אל הגדולות. אילולא כך לא היה מעניק על ראשו גלגל חמה של כוסף עולמים ולא היה מתיצב פנים אל פנים עם הערב־רב היקומי לעשות בו סדרים ולצור בו מתוך חמריו צורות. מה כוחה של נפש חיה יחידה לעומת נפש כל חי ומה בטחונה של יד כהה לעומת הגולם האין־סופי? אך אין אמן אלא על כרחו. למושך בעט או במכחול ובקשת־המנגן אין ברירה. רק במידה שהוא פועל מתוך אין־ברירה רשאי הוא לשלוח את ידו אל הגחלת. הוא שולח את ידו אל הגחלת כדי שלא לשלוח את ידו בנפשו.

האמן מבקש להביא תיקון לעולם, אבל קודם כל הוא מחפש אחרי תיקון לעצמו, לפרוק מעל נפשו משא החזיונות, מטענם הכבד של מראות ומעשים, תהיות ובעיות. כל פרק־יצירה פותר איזו בעיה. לא בלי אימה ופחד דופק האדם על סף היכל היצירה. אדרבה מסכת יצירה היא כל עיקרה בריחה ממסכת האימים והפחדים, האופפת את הנפש הנחרדה מפני חיתת האלהים, הנעלם או האין. כל יצירה היא יצירת יש מאין, היינו, יש ששרשו פחד מפני האין. כל פרק־יצירה הוא מחבוא ובריחה ממוראה של העין הצופיה או להיפך, מפחד האין. אין אדם נעשה אמן אלא אם כן הוא אוהב גדול ואף פחדן גדול. אמנות היא אהבת השם ויראת אל־שם, היא אהבת הבנין ואימת החורבן הקדמוני. העולם כפי שהוא נחזה לעתים בעין בשר ודם הוא מרחשת של מראות בלולים, משכן הגולם. אף הגופים נראים כמסע־בובות, או מחול צללי־בלהות, ערב־רב של דברים בטלים ללא תואר והדר, כאילו לית דין ולית סדר, שגעון. תוהו ובוהו. אין רוח אלהים מרחפת. ובאין רוח אלהים רוח עועים יוצאת לשחק בנו. שאול כשנכנסה בו רוח עועים ביקש ריפאות לנפשו בכנור דוד. האמן בן בית הכואבים הנהו, שאול וכנור דוד בנפש אחת. שמא משום כך הוצבו פסלים מחוטבים הדר בתכלית הדיוק ותואם האברים ומופת חותך במעלה ההרים ועל גבי מרומי קרת כדי לשמש נס לעיני העוברים והשבים, שאין צלמות ולא־סדרים ביקום, שאדם ועולם, נפש ורוח, שכל ורגש, עשויים למישרים, אין פרץ ואין טירוף לא בנוף ולא באנושי. כל מלאכת מחשבת נועדה לנקז שטח כל שהוא מרסיסי הטירוף. וזהו תיקון עצמו של האמן: כניסתו לבית היוצר היא בריחה מבית המשוגעים.

מכל מקום ניתן לומר דבר זה על אמנים שסממן ראשי בפך הצבעים שלהם הוא האדום האדום, צבע הדם הנוטף מן הכאב. כל בעיה היא בעיתם האישית ובכל שאלה נפשם בשאלתם. המה ילדי הטיפוחים של צער ההויה.

נפשו בשאלתו – זהו סימנו של האמן המקדש את העולם לעצמו וטורח במתן־צורות כדי להיגאל בעצמו מאל־צורה, לבל יהא משוגע למראה עיניו. הוא פועל בעל כרחו. אמן כזה אין לו חיים אלא ביצירתו. מכל מקום אין הוא חי כדי לתאר, אלא מתאר כדי שיוכל לחיות. נאה להמשיל עליו משל השחריזדה שלבה נעשה מעין הנובע של סיפורי מעשיות לשם פיקוח נפשה. אין זה יוצר אגדות מתוך החיים אלא יוצר חיים מתוך האגדות. לאמתו של דבר יותר ממה שנאה לו השם אמן הולם אותו תואר המכשף. הריהו מגרש דיבוקים. כל צורה שהוא צר עולה לו כדי גירוש צל רפאים נוסף מן העולם הזה. הואיל והוא בגדר קוסם שוב אין לומר עליו שכלי היוצר שבידו בטוחים ונאמנים. יש אמן של חושים, יש אמן של אמת הבנין, הצד השוה שבכולם שנתברכו נוסף לשאר־רוחם בכוח הפועל והם מצרפים מידה גדושה של אומנות לאמנותם. אך האמן הקוסם כביכול כולו תלוי בהלך־הרוח. אימת האומן על מלאכתו. אך הרוח אינה מקבלת מרות ואינה מקנה שום בטחון. אמן הלך הרוח, כשם שהוא תלוי בנס, כך ענינו מוטל תמיד בספק, ספק מצליח ספק לאו. יש בו הרבה מן הרעד ומן הלהט, אבל מעט מן השלימות. הריהו נפעם, נרעש, מוכה תמהון, מתהלך כחולם ואין שלימות בחלום. יכול שמלכתחילה אין כליו מושלמים או שאין מטבעותיו מוצקות על שום שבהגיגו תבער אש והוא לעולם כסנה הבוער ואין בו כל צינה. אך המטבע נעשית על ידי שמכניסים אותה תחילה לתוך האור ולאחר כך לתוך הצונן. ויכול שהוא בא לידי שבירת הכלים משום שאורו חזק יותר מדאי ונשפך. אפשר שהכואבים הגדולים אינם מסוגלים דרך כלל להשיג מדרגה גבוהה של שלימות, שהרי עיקרו של כאב שברים. הפרות הרזות של הצער אוכלות את השמנות של השלוה, ואין שכינת השלימות שורה על היצירה אלא מתוך שלוה. אין שלימות, אין שלוה, בקידושין לעצמו. הכואבים הם האוהבים. ממילא הם חולי אהבה.

הציץ ולא נפגע, זה סימנו של האמן המקדש את העולם לאחרים. שמא מי שלא נפגע לא הציץ כלל. אך יתכן שעשוי אדם להיות גברא רבא במסכת יצירה מבלי להסתכל כלל לתוך שום תהום, אלא שכנגד זה הוא מחונן בטביעת־עין חדה להסתכל במראות ובנופים ויש לו יד אמונה לתאר בקולמוס הסופר או במכחול הצייר גופי חיים, אף כוח זכרונו חזק לקיים בחובו קוים, פרצופים, תנועות, העויות, קולות, צבעים, מקרים, טעמים, ריחות, פגישות, רישומים, כל מיני הויות. בית־היוצר שכזה הוא כל עיקרו מעין בית־נכאות של התרחשויות ואף מין בית־מרקחת, שמצויים בה תרכיזים ותמציות, ואולי גם מחסן גדול המלא מזן אל זן העתקים וצילומים של גושי חיים. בעיה היא ועדיין לא נמצא לה פותר, אם אין זה מסתבר שיכול ומוח זכרן גדול, הכוסח כבעין מצלמה ענקית מראות, נופים ומעשים ודבורים, גם דושיחים, מן המובחר, היינו, כל שהוא מן העיקר, בזריית הטפלות, אם מוח כזה לא היה מסוגל להשלכות של העתקים שהם בגדר מלאכת מחשבת. והרי אפשר שאין כל פרק אמנות אלא העתק מן החיים בחיסור את שאינו־עיקר. ואם כך יתכן שמצויים אמנים גדולים הניזונים רק ממקורות הזכרון. תמצא לומר, לעולם יש במסכת יצירה עודף־מה על הזכרון ועל העתק בלבד. עדיין לא הוכח שעודף־מה זה הוא אצל כולם כאב, צער ההויה דווקא. צער לומר זאת, הרבה אמנים יש שאינם בצער, ודווקא הללו משתמשים הרבה בצער בחינת חומר גלם למלאכתם. יש כאלה ששמועתם היא אוהבי העם או אוהבי מין האדם ואף הרחמנות היא מרכלתם, אך בלבם קור ואדישות. ואילו הנצלים על גחלי היסורים, השותתים דם, מוציאים משום מה לעצמם מוניטין של צרי עין ומרי נפש. נוח יותר לאהוב מתוך ביטול ואדישותו לעולם ומלואו, מאשר לשנוא מתוך אהבה ורחמים אמתיים. המקדש עולם לעצמו על כרחו קפדן ונוקדן. המקדשו לאחרים יכול שיהא לרצונו בעל עין יפה ובעל פנים שמחות, אף נדבן גדול.

לא נאמר בכך, שבעל הקידושין לעצמו אינו נדיב או שאינו עשיר. אלא שעשרו בא לו מתוך שהוא שובר את לוח לבו ומתעשר מפסלתו שלו. מה שאין כן המקדש לאחרים, צובר הון ועושר של רשמים וחיות, זכרונות ונסיונות בדרך הילוכו בארחות החיים. אפיל הוא מעביר את כל מטען נסיונו בכור נפשו, בורר ומלבן, מנפה הרבה, הרי בעיקרו הוא ניזון מן היבוא. הוא אוכל כביכול משחוטי־חוץ. כל רשמיו עוברים דרך בתי נפשו ולא בין בתרי לבו. ניצשה אמר: צריך לכתוב בדם. הנפש סולדת מן המלה דם בשימוש הלשון בין לשמה ובין להשאלה. דם יש לו ריח רע. ובשימוש הלשון יש לו ריח של שיגרה ומליצה. אף על פי כן עדיין יש משמעות מיוחדת למלה זו. כל שאינו כיוצא בה הוא יין או מים. אם נגרד מעל משפט זה את המליצה, את התיפלות, את הצבעוניות, ונעמידו על משמעו הבראשיתי, הרי נכון הוא, שיש דברים מימיים ויש ייניים, אלו ואלו סורם קלוקל. מים מסמלים את השוטף ועובר. יין ענינו שיכרון, שאף הוא כחלום יעוף. אך מה שכתוב בדם חי וקיים, כי הדם הוא הנפש. הון ועושר של נסיונות, זכרונות, רשמים והסתכלויות אינם בגדר דם. חכמת הצירופים ובינה במיזוג הסממנים, אף יתרון הכשר לקלוע סיפור־המעשה מתולתל, מותח בעלילתו, כושר גדול לחבר קו לקו, לעשות שרטוטים ורישומים, חלקם שאול, חלקם גזול, כל עיקרם חרושת, כשרון המעשה. אמנם, חותמם חכמת הארגון, אבל לא כל ארגון מקורו ברצון להבדלה, באהבת התרומה, בכיסופים לקדושה. אמת היא שיש ארגון גם לבטלה, כגון פלוני המעתיק מפעם לפעם את מערכת רהיטיו ממקום למקום כדי לשוות לעתים צורות חדשות לנוו. הזזה והעתקה בלתי פוסקות אלו למה? חיפוש אחרי הצורה לשמה, העסקת עצמו סתם, כדי שלא לישב בטל. חיפוש אחרי הצורה לשמה הוא מעשה בטל, התעסקות של התגוננות כנגד הבטלה. מכאן שיש ארגון לבטלה וארגון מתוך בטלה. שניהם אינם מכוונים לעילוי ולתיקון. הם מעתיקים. התעסקות לשם התעסקות פוגעת בחוק המוסר מאחר שאינה מחפשת כלל אחרי חוק ואין כוונתה לסייג, להגדיר, להבדיל, אין בה משום שאיפה לקדושה. אמנות העתקית היא חולין או טבל, ואם תמצא לומר תבל, כי פיגול הוא העתק שאין בו משום תוספת חידוש על הטבע, שבעליו מעמיד פנים כשותף לאמן הגדול שעשה הכל והמחדש תמיד מעשי בראשית. בכל העתקה יש משום גניבת דעת הבריות ואונאת עצמו. כשם שהאמנות היא חוק, מוסר, יחוד השם וקידוש השם, כלומר, תיקון, כך כל מעשה קלוקל באמנות, כל גרפומניה הם בלתי מוסריים, כי הם חוזרים ומערבבים את הדברים המעורבבים ממילא. כל שאין בו מן היצירה הוא קלקול, פריצת גדר. אף הפושרין אסורים. אין בחנם. שלם ישלם מבעיר הבערה. המניף פרק־חיים ואומר זה הוא גחמן הוא. לפיכך חייבים לשלם בדם, באש, באור, בכאבים. יכול שיהא אדם בקי במראי־מקומות מן החיים או חריף גדול לגזירות שוות, היקשים ודימויים, ופקחותו עומדת לו לקשור חבל בחבל מחבלי הזמן ונימה בנימה מנימי המעשים, לפרוט על מיתרי לבבות בחזיונות מרעישים, ובכל זאת, לא הביא כל תרומה, לא זיקק כלום, לא הפקיע שום פרט מגלמיותו. לא כל שכן מי שמלכתחילה אינו בא כלל לזקק ולטהר, ורק שוקד למתוח את הדמיון ולגרות יצרים, היינו, לא להפריד, כי אם אדרבה, לסכסך.

הריפורטז’ה פסולה מכל הבחינות. יש בה משום שחוטי־חוץ והליכה לקראת ניחושים. סורה רע כי היא מסיעה את הדמיון ומשיאה את הרגש לענינים, שאינם אולי משלהם, בשרירות לבה ומתוך כל מיני כוונות בלתי כשרות. מתוך רצונה לגרות, להפתיע, היא תוקעת עצמה במזיד לתוך הענינים שבדך הטבע הם נוהרים באפיקם שהונח בגבולותיו ביד הגורל. וכן היא פסולה על שום מעשה הזיווגין והתיווך שבידה. אין לה תכלית אלא מתן שכחה. היא קוראת לזאת הרחבת האפקים. אבל מתן השכחה הוא עבירה. שכחת עצמו של האדם גורמת לו התרוקנות מתכנו. אך המתרוקן מתכנו איננו עוד אף בגדר כלי־קיבול, תכנה של הנשמה הוא דפניה ומסגרתה. אדם שוכח עצמו, אף את אלהיו הוא שוכח. אמרכלי השכחה, הנושאים ונותנים במרכולת השכחה, שמים לתוך יין־הרקח שלה סמי פריצות והפקרות; דברי רכילות ומעשי ריגול. הם הולכים רכיל על סוד החיים בחדר הורתו להוקיעו במערומיו, והוא מתנוול ממילא. וכדרך שדרשו החסידים על מאמר חז"ל, שהשוחט בשבת חייב גם משום צובע, שיש בשחיטה גם משום צביעות, כך כל שחוטי־חוץ באמנות. היינו, ריפורטז’ה, העתקה סתם מעשי קלוקל של סיפורי בלשות, ציורי פלקטים וניגונים שאובים מן השצף הקולני, הם בגדר שחיטה ושחיתות.

להבדיל בין ריפורטז’ה, שאין בה אלא היא עצמה ואין כוונתה אלא העלאה מלאכותית של המתח החיוני והשכחת קול דממה דקה שבלב, גיורי העצבים וסכסוך הדמים או הדלקתם המלאכותית, לפרקי־אמנות השומרים חוק, שהיסוד השעשועי והבלשי מעורבב בהם במנה גדושה. רוב ספרי המופת בסיפור ובשיר הם מעשי־כלאים, בין שיש בהם תשעה קבים של חומר מזוקק וקב אחד של תפלות להגביר רושם ולרתק את הקורא במשך העלילה, בין שחלוקת הקבים היא שונה מזה והמנה הזיבורית מרובה בהם על העידית, מכל מקום אין כמעט מלאכת־מחשבת נודעת ברבים, שלא עשתה שימוש בסממנים זולים ופסלניים. אף הגדולים שבחכמי הסיפור והשיר אינם יוצאים מכלל זה. שמא יוצאים מכלל זה רק הומירוס ושקספיר, שהם כל כך על־אנושיים, שאף היסודות התתאים, כל פרט של שפלות ותפלות, המשתלבים לתוך המסכת שלהם, מתעלים וגורמים עילוי. על־אנושיותם עושה אותם חטיבת טבע, ובטבע אין שפל ותפל, מאחר שאין בה כוונה של עשיית מתח. אף טולסטוי ודוסטויבסקי אינם נקיים מקלקול זה. ושמא יש לזקוף קרבת דעתם לקהל הקוראים לא רק על חשבון דעתם הרחבה בהויות העולם, אף על חשבון בינתם היתירה בהויות השכל הקטן והיצר הרע הגדול של האדם, האוהב לנבור בתוך הסחי דווקא והוא מתבשם מריח של שופכין. רצח האלמנה בידי רסקולניקוב וכל מעשי הפיגולים של משפחת קאראמאזוב, שאין להם ענין לאמנות טהורה ומטהרת, שכיסופיה לקדושה, הוציאו מוניטין לדוסטויבסקי הרבה יותר ממדוי נפשו הגדולה ומאימת התהום המציצה מבין שורותיו. אף אנשיו של טולסטוי נדמו לעתים כתרנגולים המנקרים באשפה, ויש בנופיו הרבה מקוות, שלא באו כלל כדי לטבול בטהרה אלא בשביל להשתכשך לתיאבון בזוהמתן. ולא במעלות קדושים עלה בסולם התהילה. ואכן, בסוף ימיו נעשה בעל תשובה; אלא שתשובתו לא נתקבלה על דעת הבריות משום שני טעמים. א. יותר מדאי נתרוו הבריות בזוהמתו שנצטחצחה לכדי אמנות, שיהיו מסגלים להקשיב לקול החרטה; ב. לא כמידת כוחו וחנו של טולסטוי בעבירות שצייר כל ימיו מידת כוחו וחנו בדברי החרטה שהביע בשלהי ימיו. העבירה לבשה כתונת פסים והתשובה נתעטפה במליצות בלואות; העבירה היתה צבעונית, התשובה דהה וחיורת; העבירה נאמרה בפה מלא, התשובה בשפה רפה; העבירה גירסה דינקותא, התשובה גירסה דזקנותא. מכל מקום לא היה בתשובה הבושם שבעבירה. מה תימה שהבריות דנוהו בכלל כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל אילו הגיד טולסטוי את ההגדה השניה בקול חזק ואדיר, בשלל צבעים, במתיקות ובתקיפות, בשאגת נעורים ממש, היתה ללא ספק עושה שליחותה; טולסטוי עשה את התערובת וזרע אמנותו כלאים. בלזק, זולה, סטנדהל, כל חכמי הסיפור והשיר, שנתייחדו בכלל סופרי המופת, לא כל שכן שאינם נקיים מדופי. אדרבה כלל סופרי הדורות, מחברי הספרים לקריאה, ערבבו מנות גדושות של סובין הריפורטז’ה והבלשות, פטריות של ניבול־פה ומערומים של התפרעות, לתוך מעט הסולת שלהם. משל אתה אומר עיקרה של אמנות הספור הקריאה ועיקרה של קריאה שעשועים ותכלית השעשועים שכחה. אך השכחה היא התנוונותה של האמנות, יציאתה לתרבות רעה.

אין אנו מוציאים דיבה על האמנות, באמרנו שנופה נוטה לצד הרע. כלל תרבותנו רובה קלקול וקלוקל. היא תרבות של מלחמות, של הרס, תחרות, גזל, גאוה, אותות הצטינות ופרסים, מקח וממכר, זקוקין ופרסומת, תככים ונכלים, מוקינות ותכסיסים מדיניים, אספורט כענף פרנסה, למדנות מאחזת עינים, העושה חייץ בין האדם למקורות החיים. יש לנו תרבות של שלחין, המושכת על הרוב ממים המאררים של פרסומת וסמים משכרים, משלחת כל היצרים הרעים. וכלום יש מן ההגזמה בדבר כשהננו אומרים, שאמנות ממקור הקדושה עדיין לא באה לעולם, מכל מקום לא הופיעה עדיין בתמצית מזוקקת. אין היא מצויה אפילו בחיבוריהם של אמנים גדולים, שאף על פי שהם עצמם לא היו קדושים כבר נעשו מעין דבר של קדושה ופעלי־רוחם הם בגדר נכסי צאן ברזל של הרוח.

אפילו אמנות שאינה שותה מעיקרה מן הדלוחים ושרשה אינו פורה רוש ולענה, כיוון שהיא נתחנית סכנתה קרובה. הכשרון לעולם עשוי בתבנית האיזמל, אפילו הוא פועל כאנך הבנאים או במכחול הציירים. לפיכך הוא עובר תמיד בין הבתרים או קורע מעטה התום, ממילא הוא עובר על בל תשחית. כל תיקון מביא גם איזה קלקול. לכן כל מסכת יצירה טעונה קרבן חטאת. עתים הכאב מכפר, עתים הנוי, עתים חזון העתידות, שכרוכה בה חזות קשה להווה; ועל הכל העל כרחך הבוקע ועולה מתוך מצוקה נפשית גדולה. לעולם אנו תוהים ושואלים במבוכה: מה דינה של אמנות שאין הורתה ולידתה בכאב אישי עצום, האם כשרה היא או לאו? וכי יש זכות הקיום לשיר שהוא רק זמר ואין בו כלום מן השוועה? אם אסור לשיר את שיר ה' על אדמת נכר, כלום מותר לשיר על נפש צחיחה, שלוה או אדישה? אמנות השעשועים דרך כלל מה דינה? כל שמקורו חיים ממש חותמו ההכרח. אבל היושב ומחבר לו להנאתו או להנאת זולתו מסכות לשעשועים בשיר או בפרוזה, מעשי קולמוס או מחול, שלא נולדו אצלו בחמת המציק של השראה היורדת כיד קשה ממרומים, כלום אינו מוציא זרע ברך של הרוח לבטלה? כלום אינו משמש באש הקודש לצרכי הדיוט ואינו מוליד נפלים? כמה מרובים בתחום האמנות הילדים הבלתי־חוקיים שבאו לעולם לא בחזיון האהבה ואף לא בחזון התאוה, כי אם צמחו בחסד הכושר, הכשרון, היכולת, הכלים החיצוניים הפועלים יפה והעומדים תמיד לשירות. ראשונים בישראל קראו לספרים שלא נולדו על טהרת הקודש בשם חיצוניים. אלא שהם חצבו את הקדושה מתוך דפוסם של החוקים הקדושים, המסוייגים במקומות המקודשים ועטויים בבגדי כהונה, שמזים עליהם מן הדם של הקרבן הקדוש; ואילו אנו מצווים לחפור את הקדושה ממטמוני רוחנו ולהזות עליה את דם לבנו. כל אמנות שלא נלושה במוח העצמות ובדם הלב אינה ראויה לקדש עליה, ומה שאינו לקידוש אינו ליופי, לא לאמת, לא לחן. הוא רק נושא את שם המפורש לשוא. פלוני, שלא נחרד ולא נזדעזע, למה עלה על האבניים להביא לנו סם תרופה כנגד החרדות והזעזועים? ואם הוא לא חלה למה ילד? אם הוא גופו אינו מוכה אלהים כלום הכוח בידו לרפא אנשים? וכנגד זה בעלי היסורים הגדולים, שהציצו לתהום ונפגעו והם משוועים מעצמת הכאב, אף הם טעונים עיון אם מותר להפוך כל דוי אישי למגילה אשר יאכלוה גם אלה שלא חזו אותו כאב מבשרם ומוטב היה להם אילו הוסיפו לחיות בתומתם. כל פרק־יצירה לאמתו מתכוון להביא גאולה פורתא. אך רבים שטרחו וביקשו להביא את הגואל, כלום לא נכשלו להביא במקומו שר של אש? אמנות שמא יש בה מן החטא הקדמון של אכילה מעץ הדעת. הכואבים ראוי להם לישב בדד ולדום. ויתכן שאין טוב לצער אלא שתיקה. ואם נכונה היא הסברה, שצידוקה של יצירה חדשה בגלוי רטט חדש, דוי לא נודע, אופן ביטוי לא משוער – ואין בין רטט חדש לסגנון או ביטוי חדש ולא כלום – הרי מן הדין שאמנים כגון רבלה, טולסטוי, דוסטויבסקי, הופמן, סטרינדברג וכל כיוצא בהם, המבשרים כאב חדש לעולם, רשאים לעשות זאת רק בתנאי שמהימנים על עצמם שיש להם באמתחתם סם שכנגד חדש לרפא את הכאב הזה או להפיגו לפחות. או שמא אין האמן חייב לרפא ומותר לו להחלות, אין הוא צריך כלל לפתור, די לו שהוא חד את החידה. ועדיין אנו תוהים ושואלים אם מותר להחלות ולחוד ללא בעל כרחך ממש. אמנות הכשרון לשמה מותרת היא או לאו?

כשרון קו לקו, או חכמת הפרצוף – הם מצויים בכל ענפי האמנות, אף בתחום הנגינה – אפשר שגם הם כוחם יפה לחדור למעמקים. אבל כלום פרצוף הוא נשמה? יש מעמקים חיצוניים, שטחיים, במידה שהגיון הלשון מתיר לנו שימוש זה, אבל לא הרי נשמה שנכנסים למחיצתה בדרכים של נשמה לזו שמבקשים להשיגה בתחבולות של קו ושרטוט וכל הסממנים החיצוניים. שתי ספירות הן. אם יתכן להבקיע בסממנים גשמיים איזו חומה של ספירת הנפש ולהשיג גם שיעור־קומה של צביון ודמות, כלום אפשר להגיע באמצעותם גם לקומתו של מה שאין לו שיעור וגבול? צורה הנעשית בכוח הקו גואלת עצם מגלמיותו, אבל אין היא מחיה נשמה. אמנם, מבחינת־מה יפה כוחו של מי שאינו בכאב לרפא, כי היד שאינה רועדת מצליחה יותר בניתוח. אבל אמנות הקו מה ענין לה לקו הבריאות? אין בה ממידת הרחמים. היא אכזרית בעיקרה. כל כמה שצדדו בזכותם של חכמי הסאטירה הגדולים, שהם צוחקים מתוך דמעות, עדיין הדברים טעונים הוכחה, שדמעות הזולגות באפיקי הצחוק הן באמת דמעות של כאב ולא דמעות שמחה לאיד. הסמוכין הנדרשים בין הסאטירה האמנותית לתוכחה הנבואית אינם עומדים בפני הבקורת. בנבואה בת הזעם אין אף קורטוב של צחוק, קל וחומר חוכא ואיטלולא. לא ראינו אב מטיף מוסר לבנו על ידי ששם אותו ואת דרכיו ללעג ולקלס. נוח לומר שהשנאה העזה היא אהבה נסתרה שנעכרה ונעשתה משטמה – מאחר ששנאה ואהבה דרך כלל משמשות בערבוביה אף בדברים שהם מכבשוני הנפש – מאשר להניח, ששבט הצחוק הוא רסיסי דמע שקפאו ונשתרגו ונתלכדו ונתהוו לשבט־מוסר. מטה אהרן נעשה תנין ולאחר כך חזר התנין ונעשה מטה, אבל אין זה מתקבל על הדעת, שתנין הבכי פורח למעין מטה של צחוק או להיפך. מכל מקום אין אמן יכול לקדש את העולם לדברים אלא אם כן הוא גופו שרוי באותו צער של הגלמיות הטעונה זיכוך וצירוף. קשוט עצמך תחילה הוא כלל גדול באמנות. אבל, כנראה, אין כלל זה מקובל בתורת האמנות. דומה, שהדעה המתהלכת גורסת הפרדת שני דברים הכרוכים זה בזה. מצד אחד מתירים לאמן לחוד חידות מבלי להתקין להם פתרונות, להסיח כאבים שאין לו בבית־מרקחתו סם תרופה כנגדם, ומצד שני מיפים כוחם של אמני קו והצחוק להביא פתרונים לחלומות, שלא חלמו אותם כלל וליישב כביכול קושיות, שהם גופם לא נתלבטו בהן כל עיקר.

לכאורה עושים לנו מטעמים, אבל אין הם נוסכים בנו כשפים, אף על פי שטורחים הרבה להתקין לנו סם כנגד השעמום.

אין דבר מתמיה יותר מן האמנות כסם־רפואה כנגד השעמום. הרי מקור השעמום במורת רוח זו המגיעה לאדם מתוך הסתכלותו בגלגל החוזר שבעולם, בסיבוב הבלתי פוסק של הדברים היגעים אשר מתחת השמש, בהבל ורעות רוח האופף את הכל. ומה מועיל באמנות ההעתקית המסיעה על הבד או על הכתב את כל הדברים היגעים? דאבון המקור כלום פּג בהעתק? ממה נפשך, אם הדברים כתובים ומצויירים כפי שהם בחיים ממש, מה רבותה יש בהם? אך אין העתק ממש. אף האמנות שהריאליזם חותמה אינה צילום כפשוטו של מה שיש. מה שיש הרי יש ממילא. הריאליזם הוא גזור ומתוקן. מכאן אתה למד שאין כלל ריאליזם אחד, אלא מצויים מיני ריאליזם לאין שיעור וכל דור, ואולי גם כל פרט בדור, רואה בריאליזם מהרהורי לבו. הריאליזם ביסודו של דבר הוא שרירותי לאין־ערוך ומציאותי פחות מכל זרם וכיוון אחר באמנות. הריאליזם הוא בעצם חלומו הפרטי של כל אחד. וכשם שהאחרונים גורסים ריאליזם סוציאליסטי, כן יש ריאליזם דתי, ריאליזם חומרני או טבעוני, ריאליזם אידיאליסטי או חולמני. קל יותר לצקת דפוס אחיד לכיוון הרומנטי, למשל, מאשר לכיוון הריאליסטי. כל הרומנטיקאים דומים במידת מה זה לזה, אך אין ריאליסטן דומה לחברו. יכול הרוצה לתלוש לו חתיכת הוי מתוך המסכת כולה ולהחזיק בה בחינת מעוז ריאלי, אבל חתיכה תלושה אינה חלק מן השלם, אלא בריאה חדשה לגמרי, כגון שנוצה אחת אינה חלק זעיר של כר נוצות, אלא עצם לעצמו, כך אין פרק של הוי חלק מן ההוי. ומאחר שאי אפשר כלל להעלות בבת אחת מין יקום של הוי, נמצא, שכל פרק־הוי הוא דרך הטבע ראי עקום של המציאות המשעמם לא פחות מן המציאות עצמה, שלעולם אין הוא דוגמה שלה ממש, אלא, אדרבה, היפוכה, מעין ראי עקום. הריאליזם המתיימר לשקף את המציאו כמות שהיא נותן לנו את בבואתה המסולפת ואת דמותה הנעווה. יתכן שהוא נוטל את הקליפה וזורק את התוך, מגיש טפלות־הוי ונובלות־חיים ומתעלם מן העיקר. מכל מקום אין הוא רואה כלל את יעודו בזיקוק, בהאצלה, בקידושין. ואפילו נאמר שהריאליזם במידה שהוא בורר יריעות חיים מזעזעות, מותחניות, מפליאות ומגרות את הדמיון הוא גומל טובה לבריות, מתוך שמעורר בהם התענינות, עוקרם מן האדישות והקיהות ומרחיב את אפקם, הרי בכך אנו מודים כי בעלי אמנות זו אינם מקדשים את החיים לעצמם אלא לאחרים.

קידוש לאחרים, שלא קדם לו קידוש לעצמו, אין בו משום קידוש. אין התקדשות אלא מתוך התיחדות והתבדלות, עמידה פנים אל פנים עם הנעלם ללא חציצה ותיווך. אמנות תווכנית היא ממילא שדכנית וזווגנית ועיקר מלאכתה במעשה זיווגין ובגילוי דברים שבינו לבינה, משל אין כל חומר־גלמי אחר ביקום העולמי והאנושי מלבד עסקי רכילות בענינים שבצנעה. מאחר שנגזר על כל בריה להביע במפורש או לבטא במגומגם את טיב מהותה, ואפילו התוככנית ביותר נותנת סימנים בעצמה להיכר, עמדו וצמצמו את אמנות הספור החופפת לכאורה את כל חיי האנוש ועלילותיו בשם רומן דווקא. ללמדך שאותה יריעה גדולה של סיפור שמה את הדגש החזק בשטח אחד בלבד, הרגיש והמגורה ביותר, של ההוי האנושי. ואם לחשך אדם לומר: מה בכך? הרי בדין הוא שהאמנות שנועדה להשיג את בחינת הקידושין תייחד את רוב מעיניה בעסקי קידושין. תדע לך שהקידושין תופסים רק מתוך זיקה של תום וצנעה ולא כשמגלגלים בהם לתכלית מעשית וענינית, כשם שהתפילה עולה למרום רק כשהיא פורצת ממעמקי הלב. תפילה מלומדה אינה תפילה זכה. אמנות השעשועים, שיש בה כוונה לגרות התענינות, אינה אמנות זכה. הקידושין תופסין בחולין הנעשים על טהרת הקודש, היינו, בלב תמים, אבל כשמתכוונים להתפיס בעסקי־חידושין דווקא יוצא חילול. דין האמנות לגאול את החויה מגלמיותה, היינו, מאותם הסיגים המלפפים את כל המחצבים הזכים והנוצצים, אבל חויה הבאה מלכתחילה לשמש חומר גלמי למסכת יצירה, שאין בה מן התום והנוצץ והזוהר, אין בה כלל אותו מחצב טבעי יקר הנועד להיות מזוקק. היא מעיקרה הגשמה – ומה האצלה אפשר להפיק מתוכה? אמן החויות המכוונות, סיר ותייר, המשחר בכוונה תחילה מחוזות נפש על מנת לציירם, אינו מתאר בדיעבד מה שהיה חי ממילא מלכתחילה, אלא חי מלכתחילה כדי לתאר בדיעבד.

אמת היא שהפרצוף עשוי לשמש שער לעבור בו לתוך מדור המסתורין של הנשמות ויכול שחכמת הפרצוף ותורת הנפש ניזונות זו מזו. מוצאים אנו אמני תיאור רבים שתחילתם קדשים קלים ששחיטתם בחוץ, ולפתע הם קורעים ביד אמונה את מסך התעלומות ומראות החיים נראים להם במחזות שדי. יצאו לעשות מטעמים וגילו טעם חדש לחיים, משמעות בלתי צפויה. בהיסח הדעת נגה עליהם אור דעת מה. הם אחזו את שור הבר של החיים כדי לגדע את קרנו ולהרים בה קרן עצמם, רדפו אחרי טווס הזהב לתלוש ממנו כמה נוצות להתקשט בהן. אך מתוך שלא לשמה באו לשמה. כיוון שתקעו בבשר החיה את איזמלם וזו התחילה נוטפת דם מיד, ראה פלא, התחילו אצבעותיהם נוטפות מור המסתורין. מבלי משים נתגלה, להם עצמם ואף לנו, שהם לא רבי־טבחים, אך רבי־מגים אמנים וקוסמים. כזה היה מקרהו של צ’יחוב, למשל, שפתח בכד של זוטות ההוי וסיים בחבית של צער ההויה. כך מן הסתם עלה גם לאדגאר פו, ויש לשער גם לגוגול, ומן הסתם גם למופסן ולדיקנס ולרבים אחרים. יצאו ללקט שבלים ונגרפו בשבולת הים הזועף. ראשיתם מחול עליזים ואחריתם מחול בלהות. העליזים המתרוננים, שהעולם נראה להם כביהילולא, אם בעלי נפש הם סופם להתפקח לחרדה. קלי הדעת, אם אניני הדעת הם, עיניהם נפקחות אגב הכרכור והפיזוז לסחרחורת. אף המגשימים האכזרים ביותר, הקורעים בתיאור את העור והבשר עד העצמות, מעמיקים והולכים דרך הטבע עד התוך. כל תיאור דייקני ופרוטרוטי הוא מעין רצח החיים. החיות מתקיימת רק בשלם ולא במנותח. לכן רבי התיאור קרובים תמיד אל החלל. לאחר שהם קורעים את הבשר עד העצמות יורד עליהם מורא העצם. התיאור החיצוני בקיצוניותו גובל בלפני ולפנים. מערומי הגוף הם כבשוני הנפש. אלא שיש מערומים ויש מערומים. יש עירום עד התוך ועירום עד האפס. יש בחינת עירום ויחף של הקדוש ועירום ויחף של היחפן המופקר. אמנות המערומים מן ההכרח שתתנוון לכדי פריצות והפקרות. וכך מוצא אתה שני סוגי קידושין: קידושין של החיים וקידושין של בית החיים, של קברים ומצבות. אשרי האמנות המעניקה קידושין של חיים נאצלים. לכאורה אין היא מגרה ומותחת, היא משעממת במקצת, לפי דעת ההדיוטות, אינה שווה לכל נפש, אינה מעוררת ענין, אינה מפטפטת במה שמאחורי הפרגוד של חדר המשכב, אינה הולכת רכיל ואינה קורעת את הפרוכת, אדרבה, היא פורשת חופת טוהר, עושה מסכים על גבי מסכים, אבל כל טועמיה חיים זכו, חיים בקידושין. אף טובה היא כסייג כנגד תרבות רעה, מופקרת וקלוקלת.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35599 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!