בין אדם כאדם, ולך בזה די.

אל תבן כאלהים

בשפלים וגבוהים,

כי אינך אז אדם, אף אינך עוד חי!

אדם הכהן לבנזון

א    🔗

השכל מחייב, שלא יהא הנברא האנושי, החולף כצל עלי אדמות, נותן דעתו למחקר הקיים לעד, שהוא למעלה מהשגתו. אבל כלום מי גילה לנו רז זה, שקיימים דברים, שאינם ברי־מושג, אם לא שכלנו גופו? הוי אומר: אין שכל10 יכול לפסול עצמו. וכבר צווחו קדמונים על אנוש־רמה הדורש במופלא ממנו. ואף־על־פי־כן אין אנו יכולים לשתק את היתוש המנקר במוחנו: “מה דיננו לעולם הבא? האם יש לנו השארת הנפש? הניתן לנו להסתכל בזיו פני הנצח?” מה גם שלגבי בעית הנצח אין אנו משחרי דעת בלבד, אלא הננו נוגעים בה באופן חיוני ממש. נאמר: יש נצח! הרי אני פלוני בן פלוני, בעל הגוף הזה בצביונו סופי לחרוג מן הזמניות והנני מזומן לחיי העולם הבא. נאמר: לאו! הרי בבוא יומי אצלול לישימון התוהו. וגם אחרי אשר נוצרתי כאילו לא נוצרתי. הריני עלה נדף מעץ הזמן ובכל רגע ורגע מחיי הנני הולך לאבדון. מה תימה שהאנושיות בכל הדורות משוועת בתפילותיה וזמירותיה, בקינותיה ותחנוניה, לכוח עליון לגאלה מתוך האבדון ולהנחיל לה חיי נצחים?

אף־על־פי־כן יש לפקפק באמתותו של רצון הנצחים המפעם בנו. אמנם, כל נשאל יענה בפה מלא, שמשתוקק הוא לחיי עולמים. אבל לא כל פה מלא מעיד על לב תם. אפילו האומר: “רוצה אני!” אפשר שבחביון אמתו אינו רוצה כל עיקר. יש קול מלב, שאינו קול הקדמון שבאני, אלא קול שאול. מוצאים אנו הרבה משאלות מקדמות הימים בכל מיני הלשונות של תפילה וזמרה, שאינן אלא דקלומים לעת חג ומועד, מליצות מלומדות, כגון וידויים על חטאים, שבחי צדיקים ותשבחות להנהגות ישרות ותחנונים למלכות שדי על הארץ וכיוצא באלו. לכן יש להכתיר בסימן־שאלה אותה אהבת נצחים, שמין האדם מתקשט בה, שמא אינה אלא תפאורה נאה לחפאות בה על מערומי ענינו בזמן. וראוי לפקפק, אם באמת ובתמים יש משתוקק לחיי תמיד. דומה שאין טבוע בנו חשק לאריכות ימים לאין שיעור.

רבים גורסים אמונה בהשארת הנפש לפי פשוטה. בריה זו בצביונה, בפרטיותה, קיימת גם לאחר מותה בתודעת עצמה כהמשך קו החיים הקודם. כך נאה לאמונה בעולם הבא, שתקיים בחיים, לעתיד לבוא כל מה שיש בנו מן הפרטי והצורני, בגוף ובנפש, בהלך־רוח ובשכל. שאם המת יחיה רק לשיעורין הרי אין תחיה למת. מת מי שמת וקם לתחיה אחר. לאדם יש רק הגיון אחד – והגיון אחר אינו נתון כלל לתפיסתו. ואם קורטוב מן האני שלו זוכה לחיי עולם הבא, הרי ההגיון מחייב, שיזכו לכך במדה שווה מוחי ונפשי, דמות־דיוקני ותבנית גופי, גלגל עיני וכל שערה משערות ראשי. אף צפורן אחת משלי אינה רוצה לוותר על חלקה לעולם הבא. אולם תפיסה פשטנית זו מחייבת לחומר העיון בשרשיה של שאיפה זו, המעורה בתוך הבשר והדם, אם אין היא מטפחת על פני עצמה. תמצא לומר, שחמדת הנצח אינה אלא תאוה לחיים ארוכים בזמן, הרי הנצח אינו במשמע אלא זמן לאין קץ, היינו, כפל אין סופי של הסופי. ובכן הוא רק ספירה בלי מצרים ולא ספירה חדשה בתכלית. הוא המשך החיים ולא עליה למרום, תוספת הסתכלות באור השמש ובנוגה הירח, ולא אור שמבראשית. נצח חמרני כזה אינו ראוי להלל הגדול. הרי זה פשוט: לחיות הרבה! הרבה והרבה! עוד ועוד עידן ועידנים; לסובב בלי הרף גלגל־חיים עד אין קץ – נצח כזה עצם צביונו מעיד על מוצאו השפל ואינו כדאי כלל.

ב    🔗

אי אתה עומד על פשוטו של נצח, אלא אם כן תפרש תחילה מה המכוון במונח זמן, המסמל את היפוכו… הזמן משול לאליה וקוץ בה. לא כי לפמליה של עוקצין. כל דקה ושניה קוץ, וכבר נתחבטו מוחות בכל הדורות: הזמן מהו? תנועה? מודד התנועה? או להדם? נחלקו הדעות. יש אומרים: בריה ממש. ואחרים אומרים: מעין יצור הביניים שבין ההתהוויות. גירסה אחרת: הילוך העולם. ותנא אחר פליג: סך הכל של שיעורי הרווחים, האתנחתות, שבין גלגל החיים החוזר. הללו אומרים הוא נברא עם העולם; והללו אומרים הוא נברא מן העולם. ויש אומרים: הוא מעל לעולם או מלפניו. לוקרציוס סבור, שהוא לא נברא כל עיקר ואינו אלא משל. סח אפלטון: הוא ציור הנצחי המתנועע. סבר פיתגורס: מירוץ מעגל העולם. הניח פלוטין: צמח בנפש. הורה אוגוסטינוס הקדוש: ילד ההויה. פירש שפינוזה: אפנית התודעה. ניסח קנט: תופעה, המחפה על העצם לעצמו… אמנם, רבים דנוהו כרוחני גמור, אך הוא דופק על תודעתנו כקורנס ממש, דופק ותובע מכל אחד: ענה לי: “מה אני?!” רוצה גם השכל הישר לחוות את דעתו, אבל מה כוח השכל הפשוט להכניס עצמו בין הרי היוצרים? גדולי החכמים בקשו להאירו והאפילוהו. מה לא נאמר על הזמן כדי ליישבו על דעתנו, ומה אנו יודעים עליו? ברור לנו שהוא אחשתרן. כל כמה שנתייגע להדביקו לא נוכל. המקובל קורדובירו מפרש בפשטות עמקנית: “הזמן הוא הענין הנמשך והמתגלגל נקשר נעוץ תמיד תחילתו בסופו וכמעט שאין לו סוף”. מה קשה למצוא נתיב בחשכות זו. אין אף ציוני דרך. אפילו הסופי משתלשל לתוך אין־סופי. קשרים, קשרים, ואין אתה יודע מהיכן להתיר. אילו יכולנו לתפוס רגע אחד, דק אחד, היינו אוחזים בו בחזקה לעשותו נקודת־משען לתפיסת ענינו. אבל אין נקודה כזאת כדי תפיסה. כיוון שנאחזת בהרף־עין אחד להסתכל בו, מתוכו, או מעליו, כבר נקלעת למשנהו וממנו או מעליו אתה משקיף על הקודם לו. זמן אפשר למדוד רק בזמן. והרי זה למוד עומק בעומק. אף האתנחתות שבזמן הן הילוך. הרוצה לרכז את מבטו בהילוך הזמן, בו גופו, ללא חציצה, להצמיד את קשבו להילוך האורלוגין של אלהים, עלול להיפגע בשלום מוחו. וכמה גדולה הפליאה, שאנו בורים גמורים, שאיננו מבינים אף אות אחת בסוגית הזמן, לא אמרנו די במונח הזמן והוספנו עליו שם מפורש אחר, עצום ואיום ממנו, והוא: הנצח. אנו בחוצפת תמימים מפרשים ואומרים: למעלה מן הזמן. כאילו כבר השכלנו להשיג קורטוב ממה שאינו למעלה, אלא למטה. אין אנו מבינים פירוש המלים רגע, דקה, שניה, הרף־עין ומבקשים להגדיר אין־סוף. המוח הדל אינו משיג יחידה בזמן והוא טורח להקיף יחידה כפולת נצח. אנו טובעים באגם הימים ומתיימרים לפרוש בדוגיתנו האנושית לים הגדול של הנצח. לא שפר על האדם חלקו בזמן, על שום שהוא מעט, קם ונטל לעצמו את הנצח, שהוא רב. האם בשטח זה של רבוי ומיעוט, של מנה גדולה ומנה קטנה, של נחלה בלי מצרים וחלקה דלה, יש להסביר את ערגתנו על הנצח? הכי שואף האדם לעולם הבא משום חימודו במרובה? או שמא, להיפך, הוא רץ לקראת הנצח על שום שגם הזמן רץ ואין הוא יכול להשיגו. הואיל ואינו יכול להשיג אף רגע כמימרא, ובתוך מלכות הזמן אין לו כלום, סבור הוא כי שם, בתוך הנצח, ישיג דבר־מה. נמצא, אין הנצח אלא מקלט מאימת הזמן. אבל בריחה מפני הרגע לתוך זרועות הנצח אינה מתיישבת כלל על דעתנו – והרי החיים אינם אפשריים כלל בלי ישוב הדעת! ומה הגיון לברוח מאימת הזבוב לתוך לוע ארי? המפחד מפני טיפת זמן, הכיצד ישליך עצמו למצולות אין־סוף? הנצח, כתשובת המשקל בשפע ובקבע, לעומת המעטיות והארעיות שבזמן, אינו עולה יפה מצד ההגיון.

כל ענין הנצח מצד השכל הוא מדרש פליאה.

ג    🔗

חסידים דברו ברורות: אנו רוצים בחלק לעולם הבא. העולם הזה חולף כצל, לא די לנו בצל. הם לא התביישו לבכות בפני רבונו של עולם בדמעות כילדים: תן לנו חלק לעולם הבא. הם לא פחדו לפחד מפני העולם ופגעי הזמן. כל צרה שירדה עליהם נתקפלה אצלם ביריעת הימים וכל הטומאות מצאו דבוקים בשולי הזמן. הם גרסו ימים נוראים. הבדילו בין יומו הארוך של אלהים ובין רגעי חיינו בעמק הבכא. מתוך הסברה שהזמן הוא מלאך החבלה, הוא מלאך המות, כל ספרי היראים מלאים צווחות על מצוקת הזמן. החיים בזמן היו להם מלכות המות, ורק חיים באלהים חיים של ממש, כי רק מבעד לצוהר הנצח תחזה הנפש באור פני אלהים חיים. לפיכך אמר חסיד: כמהה לך נפשי, צמא לך בשרי, אל חי! אבל כלום אין באמירה זו משום גלוי הלוט מעל אותה תשוקת נצח, עליה יתפלל כל חסיד לעת מצוא? האין ההליכה לתוך הנצח מעין התאבדות בזמן? מתוך אמונה בנצח אפשר האיך שהוא לעבור את יון המצולה המכוּנה עולם הזה. כל המצפה לנצח, מזומן לחיי עולם הבא, וכל רגעי חייו הזמניים מבושמים מיין המשומר של חיי עולמים. אפשר לומר, שהשקוע בזוהר נצחים, כל רגע שלו נושם נצח. הם מתים לעולם הזה כדי לחיות לעולם הבא. ובעצם הם טועמים גם בעולם הזה טעם עולם הבא, מאחר שנפשם שכורה נצח. אבל אפשר לדון בחומר הדין את עצם השכרון הזה. כלום אין מפסידים את החיים האלה בשכרות עולם הבא? השכור בועט בעולם הזה שניתן לנו לחיותו ביושר ובשכל הישר, בתוך אנושיותנו הקטנה והזמנית. מטען כבד של כיסופים לעולם רחוק ונשגב משלנו, כלום אינו עושה את העמוס בו כמתהלך בינינו כאחד זר ומרגל, נתינה של מלכות אויבת? שאלה היא: הגעגועים – כשרים או לאו? הגעגועים השוטפים את נשמת האנוש, בכל שעה מימות החיים הקצובים, האם אין בהם משום עבירה? האומר נכספה אף כלתה נפשי לטוהר נצח, לשלות עולמים, לאושר בלי מצרים, כלום אינו עובר על בל תשחית לגבי העולם הזה? לפי שעה הנפש כים נרגשת והיא מתעכרת מגעגועי נצח… צא וראה כמה כתרים קשרו חסידים ופייטנים לצדיקים וליראים, שעברו בעולם התחתון כשרפים, בלהט חשקם ודביקותם ברבונו של עולם, שמאסו בחמדת הימים בשל חמדת הנצחים – האם לא מעלו השרפים בשליחותם, למענה ירדו לעולם הזה, והיא לחיות אותו?

חסידים גדולים, המואסים בחיים האלה ומוכנים תמיד להשליך נפשם מנגד תמורת חלק לעולם הבא, אחת שאיפתם: לקדש את השם על ידי חילול החיים, להקריב חיי שעה למען חיי העולם. אבל הבינוניים שבכל הדורות, האומרים לחיים טוב ומשתוקקים לראות את עולמם בחייהם ממש, הם כלפי־מה מתכוונים בייחדם יחודים לנצח? הם הרי אוהבים את יומם. אלא שהוסיפו לעצמם אהבה שניה: אהבת ימים לאין־סוף. אבל, הכיצד ישתוקקו לנצח, היונק מתוך שנאת הרגע ומתוך הפחדים מפני הרגע – שנאת דבר היא לעולם פועל־יוצא מן הפחד מפניו – ואם כן מחמירה התמיהה: הכיצד אפשר לאהוב את הנצח, שאינו אלא סך הכל אין סופי של רגעים לאין שיעור? אם הרגע פסול, מה טעם הוא מתעלה בתוך הנצח? או שמא טבע אדם לשקר מקצת גם נוכח פני הנצח, אפילו כשהוא שר הלל הגדול לכבוד הנצח? אין זו דיבה, אלא בינה בעצמנו. אנו אוהבים במחילה להעמיד פנים כשואפים לגדולות. יש לנו חולשה לכמויות גדולות, לממדים עצומים, למנות גדושות. כשאנו פורשים ואומרים “נצח!” הרינו מקבלים צורה של גדלות כלפּי עצמנו. הזמן הוא לפ“ק, ואילו הנצח הוא לפ”ג. וכוחו של הגודל עדיף, לפי הדעה האנושית ההסכמיית. אך השכל הישר אומר, כי מי שאינו אוהב קורטוב זמן, חזקה עליו שגם הנצח אינו רצוי עליו. שונא העתק שונא את התמונה. שמא שונא הפרי יחמוד את האילן? לאמתו של דבר, גם אוהבי החיים משנתבונן בהם, סולדים ממראה הזמן. אדם דרך כלל אינו סובל אף רגע פנוי. כדי שירגיש את עצמו מרוצה הכרח לו להיות עסוק בעבודה או בתענוגות, להיות תפוס למה שהוא, להיות לא של עצמו, היינו, להיות שרוי מחוץ לזמן.

מאושרים אינם חלים ואינם מרגישים בשטף השעות. ואילו השומע את מהלך הזמן וחש בדפקו, נראה אומלל לעצמו. תוחלת ממושכה, המאריכה את השעה, מכאיבה את הלב. זמן המתנהל בעצלתיים משמים את הנפש. כולנו אויבי הזמן, המזדרזים לחסלו האיך שהוא – בתורה, בשעשועים, במשחקים או בכוס – הנתפס לשעה פנויה בפרהסיה מתבייש כאילו נתפס לדבר עבירה. אפילו ילדים נאנחים: משעמם לנו! אין כמדומה, איש שאין לשעמום שליטה עליו. וכלום אין הבטוי “לרצוח זמן!” עולה על כל לשון? הואיל ואנו מסוגלים לחיות את החיים רק מבחינת העשיה שבהם, רק מצד חויות, זיקות ותגובות, איננו מסוגלים כמעט לחיים שאינם מרוחים בחמאה של גניבת־דעת עצמנו, כאילו אנו פועלים גדולות לשכוח את הזמן – זהו מבוקשנו. והיכי תמצא שאת הזמן הננו משכיחים מעצמנו, ואל הנצח הננו משתוקקים? שעה אחת מטילה עלינו את מוראו, ואל הנצח הננו פורשים את כּפינו ואת כנפי נשמתנו?

ד    🔗

מה משמע חמדת הנצח? כלום אפשר לחמוד דבר, שהנפש טרם באה בסודו וששום בבואה דבבואה ממהותו אינה עשויה להיתפס בכוח המדמה שלנו? ואם נציין נצח כרבוי זמן, יש לתבוע מכל הפורש בשמו להמלך במצפונו הנפשיי והשכליי כאחד, אם באמת חושק הוא לחיות הרבה ימים בעולם. דומה, אילו ניתנה הברירה לכל אחד לקחת לו אריכות ימים לאין שיעור, ספק אם היה מסכים לכך. אין הדיון חל על כגון זה. אפשר רק לשאול. אבל שום נשאל אינו עשוי לענות כהלכה. כל נשאל מסתיר מה שהוא מתחת למענה־לשונו. וכיצד נשאל? את מי נשאל? פלוני ואלמוני? לא יתכן לערוך משאל כללי. נשאל את בני הדור, לא נגבה עדות מפי הדורות הקודמים. נשאל מפי ספרים? אבל כלום ספרים מדברים אמת? איוב לא חשק בחיים ארוכים. על שום סבלו? אבל אם באמת אנו חומדים נצח, מה ערך יש לגבי חמדה זו לסבל מעט או הרבה? זמן זה, שכל כך טוב הוא בעינינו, כלום אינו כדאי שנסבול בגללו? ואלא מה, לגמרי בלי צרות? כלום יש אהבה בלי סבל? האוהבים סובלים. ואולי האוהבים מחבבים את הצרות. תינח איוב רע היה לו. אבל קהלת מה טעם שיבח את אלה שלא נולדו עדיין? נאמר שקהלת לא היה ולא נברא והכתובים בספרו אינם אלא דבר משל, אבל עמנואל קנט, חי בעולם, לכל הדעות, שגם שיחות החולין שלו טבועות בחותם התבונה, הנה מה שאמר, לפי עדותו של מקורב אחד שלו, איש מהימן, ברגע של התגלות לב: “כלום איזה איש נבון, בעל שכל צלול, יענה לאחר ישוב הדעת למלאך, אילו נשאל על כך, שהוא מסכים להאריך ימים לעולם ועד”. קנט, שחונן בנדיבות הטבע במתות גאון, לא דבר מסתמא כנעלב וכמקופח, אלא שקל את המימרה שלו בתבונה עילאה, ההולמת את נפשו הישרה, והוא שהודיע בפה מלא: “לאו! איני מסכים לנצח, לחיי נצח!” כיוצא בזה שמענו מפי איש העולם העתיק, הרומאי פליניוס, דובר אמת גם כן: “היהירות האנושית נוטעת עצמה גם בלעתיד לבוא ומשלה נפשה להאריך ימים אחרי מותה מתוך שהיא נפתית להאמין שהנפש היא בת אל מות, כגון האלים. משל שנשימת האדם שונה במשהו מנשימתם של יתר בעלי החיים, שרבים מהם מאריכים ימים מן האדם, ואף־על־פי אין ביניהם בני אל מות”. כך הודו ולא בושו אנשי אמת מעטים. אבל מדוע רק מעטים גילו לנו זאת? הואיל ורק מתי־מספּר בכל הזמנים מסוגלים להסיר הלוט מעל מסתרי מחשבותיהם. ואף הללו אינם מסוגלים במלוא האמת. רבים הוגים בסתר רעיון המיאון בנצח, אבל אינם מעיזים לבטאו בקול. אדרבא, הרבה יותר נוח ומפואר לבן אדם לרומם ולהפליג את תאבון החיים שבו עד כדי תאווה לנצח. אבל אילו ניתן לנו אפילו חלק מתאוותנו ואילו היינו נידונים לאריכות ימים עד כדי נצח קטן, אפשר לשער, כיצד היינו מרעישים את העולם על גזר דין קשה שנמתח על בשר ודם חלש, שיהא סוחב את נטל חייו לאורך זמנים. כל מורשינו ערוכים בכיוון נגדי לכיוון הנצח. אין טבענו סובל את מה שאין לו שעור. טיב החיים ויקרתם בחדלון המקופל בכל נשימה ונשימה שלנו. האהבה, שהיא מיץ הויתנו, יונקת מן החלוף, ממה שמרחף וגז ומתמוגג. המתן מהווה כוח המושך לחיים וחלוף השקיעות והזריחות שבהם הוא סוד קסמם. אילמלא כוח המדמה משוה לעצמו את פטירתנו לא היינו אולי מוכשרים אפילו לקיום קצר בתוך סחרחורת זו של גלגל הזמן, שאינו שובת אף לדקה. נצייר לעצמנו משהו בדומה לזה לגבי המקום, המהווה עם הזמן שני גילוייה של מהות אחת. אילו אף המקום רץ ומעיף אותנו כגלגל הזמן בלא הפוגה, כלום לא היִינו מדמים, שהננו מתגלגלים לתוך תהום? אולם אדם במקום פעמים נח ופעמים נע, עתים עומד ועתים מהלך. מה שאין כן בזמן, שהוא מרוצה בלתי פוסקת; אין בו אף נקודת נופש. אין זמן למראשותינו. הוא כולו נסורת דקה ללא ממשות. ואילולא טיפּות המיתה, הנוטפות לתוך כל דק חיים, המטעימות אותנו חדלון, הוא נופש, לא היינו יכולים לעמוד בתוך הסמבטיון הזמני, הקולע קוצים וחוצים לצפור הנפש ומטיל בה חלחלה.

ה    🔗

וכלום עובדה זו, שאדם זה חי בזמן וקיים בהווה, אינה מופת חותך, שהנברא אינו בן הנצח? תאמר: עתיד זה לחיות לעולם, אבל כלום הוא חי גם מעולם? הנצח חצוי: מן הרגע ולפניו, וממנו לאחריו. לא שמענו אדם יושב ומצטער על שלא היה בעולם בטרם היוולדו. ועדיין לא נולד קדוש כזה, שמגודל כיסופיו לקדומים נפשו יצאה מן העולם. לא יתכן אדם שואף לחיות באלף הרביעי או במאה הקודמת. אילו חמדנו בעתיד לבוא, היינו מתאווים גם לשעבר. ואף־על־פי־כן אנו מוצאים בני־אדם, השרויים כביכול בעגמת נפש בשל הכליון הצפוי להם. וכרצינות משקלו של גורם החשק לחיים הנצחיים, כן כובד משקלו של הנימוק המוסרי, שרבים תומכים בו את זכיון הדם לחיי עולם ועד, מאחר שהרע חוגג את נצחונו בעולם הזה, מן הדין שהצדיקים בואו על שכרם בעולם שכולו טוב, שהחיים מאריכים שם עד אין קץ. אפילו חוקרי ישרי־מחשבה עושים שימוש בנימוק זה לתת על ידו אישור לקיום הנצח. אפילו זך־דעה כאמרסון אינו מושך עצמו הימנו. משל הננו פועלים אוון על כרחנו ומגיע לנו פצוי על כך. דווקא הנימוק המוסרי מטפח על אותה אהבת נצח, שאנו מייחסים לעצמנו. אילו שאף אדם באמת לנצחיות, מה טעם הוא רוצח? ולמה הוא מתאבד? על שום מה הוא מקלל את אויבו, שיבוא עליו מות כחתף?

כבר הקשה ליאונרדו דה וינצי: מה טעם לא נטל היוצר מאת בעלי החיים את הכושר לטרוף זה את זה? ויש להוסיף ולשאול: מה הטעם לא אמר אדם קונם עלי, אם אפגע בנברא בצלמי! מן הדין היה להראות בהתנהגותנו המופתית, בפרישותנו משפיכות דמים, דוגמה לעליונים: ככה תתנהגו גם אתם בנו! מה אני, אדם, רחום וחנון ואיני מחבל בשום בעל חי, אף אתם, כוחות ההשגחה, רחמו עלי וחוננוני בחיים שאין בה כליה ולא בליה. יתכן כי לולא היתה יד אדם ברעהו לרצחו נפש לא היה גם המות שולט בו. אילמלא המית לא היה מת… השכל ממש תמה: אותו בעל חי מדבר, ששוקד מאין כמוה על מלאכת ההמתה, שאינו אומר די בכל מיני כלי הרג ורצח הקיימים מאז ומעולם והוא מחדש מדי יום ביומו מכשירי קטל חדישים, זה שעורף ראשים של בני מינו בדביקות, בהתלהבות, מתוך שכרון שטני, הוא פיו אינו פוסק מן התפילה: “מחה תמחה את המות מן הארץ ותעביר את שלטונו של מלאך המות מן העולם!” הפּה שדבר אמת בתפילה לביטול המות הוא שדובר מישרים גם בהרעישו את העולם בחמדתו חיי נצחים.

וזו היא האמת: טבענו האנושי אינו סובל את המתמיד, קל וחומר שאינו יכול לעמוד בנשימת הנצח. הנצח שבפיו מסתמא נאמר בלשון סגי־נהור. והקרי הוא: חטף! חטפן האדם מעצם תכונתו, מושך ונוטל, הולך ומשליך, פושט ולובש, הורס צחורות ומחריב בנינים. ויותר מכל הוא להוט להחריב חיים. לא קם אף דור אחד בכל הדורות לקרוא שבת היא לי מלהרוג! אף במשך תקופףה קצרה לא הכריזה עדיין האנושיות שביתת־נשק. ולא די שאדם מתאווה להרוג את זולתו. הוא גם לעצמו אוייב בנפש. כל רוצח הנהו בסוד נפשו מתאבד לדעת. לא ראינו שפסקי מות ישפיעו על מקרי הרצח במדינה. אדרבא, ככל שיד המשפט מתארכת כך חוגרים עוז גם הפושעים לעבוד ביד חרוצים. העונש מגרה את יצר ההרג. נאמר: השופט נקי מדם. אך הירא מבוא בדמים אינו ממנה דיין נפשות. בתנאים אחרים עשוי אותו שופט לתפוס את מקומו על ספסל הנאשמים. מיום שהעולם קיים לא היה מעשה, ששופט ברגע המכריע להכרזת פסק מות על רוצח תפרח מתוכו נשמתו מגודל האימה. ואילו המעשים מעידים על היפוכו של דבר: כל שופט, בשעת הצהרת פסק הדין למות, אף הוא מתעלה בהוד רוממות וחן מפקד. אותה שעה קולו חוגג ופניו זוהרים בהכרת שליחות עליונה. שמא היה מעשה, שנתבקש במדינה מועמד למשרת השופט ולא נמצא רוצה לקבל עליו התמנות זו? אילו הנצח חוש באנוש, האיך היה איש שולו מזולתו וממירו ברצח? ועדיין אנו מכריזים בכל הלשונות על אהבה לנצח. אכן, יש צביעות בהצהרה זו. אין כל ספק, שאילו אדם אוהב באמת נצח מתוך עמקה של נפש, לא היה מסוגל להרוג זבוב בן יומו. כלום מה משמע נצח? הכולל. כל שמהווה אותו בחד רגע, ראוי להתמשך לעולמים. זהו משמעו של נצח. אם מקץ רגע יחסר משהו מתוך הכולל, אף גרגיר אחד, אף אמש קטן, שוב אי אפשר לייחד את הרגע ההוא בכלל הנצח. נצח הוא אחדות בזמן ובמקום, בכל החומר ובכל הרוח. כל נפש חיה קודש היא. הבריאה כולה קדושה. החיים הם דבר שבקדושה. הכל מה שיש בה הוא שריר וקיים מעכשיו ועד עולם. העולם של זה הרגע משהוא עולה לנצחים אסור שתחול בו מגרעת. הפּלת ממנו צרור, הרגת כל שהוא חי, שנית את המערכה את המערכה אף כדי חוט השערה, כבר מעלת, הבאת שנוי בהרכב הכולל. אהבת נצח מחייבת שלא להרוג אפילו מה שאינו בעל חי, שלא לסלק אפילו את הדומם. קפאון של עולם, צביון מושלם. אסור לזוז ולהזיז, להעביר חפץ ממקום למקום. וזו היא בחינה של שבת היראים, שמטעמה נאסרה כל מלאכה, כל שבות, וכמה עצמים נעשים מוקצה. ולא זו בלבד, שהעולם בבחינת מקום נכנס לספירה של נצח אלא גם העולם בחינת זמן שובת בנצח. אסור גם כן להזיז א המחוג של אורלוגין אלהים ולהעבירו מנקודה לנקודה. זה הוא עניה של הנצחיות, שמוחנו אינו מסוג לתפסו. הואיל ואין לנו במצוייר שום נקודה בזמן, שממנה ואילך מתחיל הנצח. וכמו כן נעלם מאתו באלפי רבבות עטיפות וחותמות מה שיעור מרחקיו של הנצח. שאם אין לו כלל שיעור הרי איננו בר־קיום. הואיל ולי תפיסתנו האנושית מה שאין לו נקודה אחרונה אין לו גם ראשונה. הוא כולו אין. אפס לעין שיעור. הוא כל כך עצום ברבויו עד שאם אפילו תחסיר ממנו כדי נצח ולא תשייר אלא נקודה אחת סופית ממנו הוא גם כן יעמד בנצחיותו. נקודה מאין סוף היא גם כן אי־סופית, כפי מה שדרש קורדובירו ביחס לזמן, שנתחלף לו תחת נצח. ולפי שהענין הוא כולו פחדים, מוטב היה לה לאנושיות אילו שמרה פיה ולשונה מלבטא את זה, שאינו בר־בטוי.

ו    🔗

משהננו מפרידים את אהבת הנצח לחמרים שהיא מרכבת מהם וזורים הלאה מה שיש בה מן התפל והטפילי, כגון יהירות דרדקאית, רהב מורשתי, הזיה דתית, חשק ההשליה העצמית, חמדת המליצה ותאוות ההתחטאות בפני רבונו של עולם, שיגרה של מלוליות קדומה ואותו אי־דיוק חולני, הרובץ על הבטוי האנושי להגדיר במשך דורי־דורות מושגים במונחים שאינם הולמים אותם – הרי מה שמשתייר לאחר כך בה מן המזוקק ושמהווה עיקר תכנה, הוא בדיוק ההיפך ממשמעה המקובל. אין שוועת הנצח אלא בטוי לאהבת הזמן הפועמת בנו מתוך כאבים עצומים. כדרך כל אהבה טרגית אין אהבת הזמן מבקשת כל עיקר להיגאל מתוך זרועות העצם האהוב, אלא היא בורחת ממנו אליו וחותרת בלבטיה להשיג את מהותו, לתפוס האיך שהוא מצביונו הדרקוני המושך ומפתה וצובט את הלב בגעגועים לאין שיעור. כדי לבטא לפחות בבטוי הקלוש ביותר את טיב המצוקה הזאת, המגיעה לנו מן הזמן המנסר ללא הרף בתוך המוחין, די להציג זו לעומת זו את שתי הזיקות השונות, שהננו נתונים בהן לגבי המקום והזמן. יתכן כי גם המקום רץ אורח, אבל איננו מרגישים בכך ורשאים לדמות, שהננו יושבים עליו בשלוה. אבל אילו גם המקום עשוי כזמן רצוא ושוב, כלום לא היה השטח נפער לפנינו כתהום, והרי הזמן כולו מירוץ, סחרחר, תהום. הוא זורע בנו לכן מיחושים וכאבים. חוש לוחש לנו, שיש גם מיסוד הקיים והעומד בזמן. אולם רז זה טרם נגלה לנו. זכירה עכורה או השערה עמומה מתנוצצת בנו לרגעים ואנחנו מוכנים לקרוא ברקאי! תפסנוך, הרגע! הננו מדמים את עצמנו מנצחים ואומרים: הנה נצח! הננו מתמלאים חדוה גדולה כי הנה השגנו בחינה של נצח, התגברנו על החולף בכוח הקיים לעד, לפיכך יש לדייק ולפרש את הנצח לא ככמות בלי מצרים של רגעים, לא כאין סוף־זמן, אלא כדרגה איכותית, מהות חדשה, מדומדמת. וכך כל מקום שאתה מוצא נצח אינו אלא שם־הסתר לסתם זמן, למיעוט זמן דווקא, לחד רגע. מעין הפיכת הזמן לבחינה של מקום. כדרך שאדם עומד בנקודת־מקום וחש מתך כך את עצמו מחובר לה עד אין־סוף, הואיל וכל הנקודות משורשרות זו לזו, כך ייתכן שיעמוד על חד רגע – אילו נגלה לו רז זה של עומד בזמן! – ויחוש את דפקו של אין־סוף, כי כל הנקודות בזמן מעורות זו בזו. נדמה לנו, שהזמן באין־סופי הוא מגילה, הנפרשת לאין סוף באותיותיה – וכלום האוחז את המגילה בקצה אינו אוחז אותה כולה? כך אנו משתוקקים להתיצב על הרף־עין אחד ולייחדו כבחינה של נצח. אין אהבת הזמן משמעה אלא בחינה של אהבת החיים לשמם, לא חיים לשם הדברים הנופלים בהם וההתרחשויות המתארעות בתחומיהם, העיסוקים והעשיות והטרדות הממלאים אותם, אלא הם בטהרתם. זו היא אותה רגשת נועם החיים העילאיים והטהורים, המתנוצצת בנו ברגעי סגולה. בהם אין שום מחסור, שום חוסר־סיפוק, שום קיפוח, שום צפיה ואף לא טענה ומענה, אלא היחיד שפוך לתוך הכולל, הגשמה עצמית במלואה בזרועות היקום. זו היא שעה בה מורם הלוט, נקרעת ה“מיה” ונגלית חזות הכל.

אנשי מעלה מכל הדורות סחו לנו על חוית גן עדן זו. הענוים ביותר לחשו עליה. מכלל שאינה בדותה. חכמי הנירבנה מתכוונים לה. גיתה שר עליה הלל לשלוה הנסוכה על כל הר וגיא. בשעה סגולה זו הכל עומד במזל “דום”, נופלות מחיצות, אין מאומה במוגדר ובמבוטא. הנצח מעשה־חטיבה נמוג. יש רק עתה דקה חרישית, הממלאה את התודעה כולה לית אחר פנוי ממנה. זהו הלך רוח – ואנו מגדירים אותו בצמצומנו, הזקוק גם ברגעי השגב הקדושים לבטוי מאמלל – כמשק כנפי הנצח, אבל הזמן אינו מהלך יותר. סוד שבאלם. רחש אושר. זיו לא יבוטא. שחקת נחת מפזזת על פני היקום. שלום והשלמה. שלימות. אושר הויתור זרח על הנשמה. אין בהרגשה זו אף קורטוב מאותו כוסף מסרתי לנצח, שכל עיקרו אינה אלא הרחבת הבעלות על זמני העולם, התפשטות האני הקטן עם כל אבזריו למרחבי אין סוף; קטנות המוחין, המתיהרת לרשת חיי עולם ולהשתרע בגן עדנו של אלהים כבגנו של אבא. מי שהשיג אף להרף עין הרגשת אושר בלי מצרים זו, כבר גמע טפּה מסם־החיים, הפודה ומציל אותו ממיחוש הזמן, כי כבר נגאל מיהירות האני. וכך סח פילון: אין השגת הנצח אלא מצב אכסטזה, שבו צולל האני לתוך הכולל.

הפדות מהזמן אינה במשמע פדות מהחיים, ביטול היש, כמשנת חסידים, יציאה מתוך שאונם והמונם למלכות הדממה. שאם כך אתה נמצא אומר, שכל הרוצה לטעום מטעמה של בחינת נצח עליו להמית עצמו. אלא מי שהשיג בחינה זו של נצח והספיגה לתוך מעמקי תודעתו שוב אינו נפגע מן הרעשים של הזמניות, המנסרים בתוך חללו של עולם. שכזה יכול לעמוד בתוך מהומת הימים ואף לשתף עצמו בה במרבית חושיו ולהיות אותה שעה שרוי גם כן בספירה של שלוה. זהו אחד מן המסתורין של הכוחות העליונים, המבקשים לראות אותנו בני אדם עוסקים וטורחים במעשי העולם, ואפילו אלה מאתנו, שכבר הציצו לתוך מה שמעבר להויות העולם הזה וגמעו טפּה ממשקה הנצחים, אינם רשאים להתנכר לחיים האלה ולפטור עצמם בהתבוננות בלבדה. על שכמם של אנשי המעלה רובץ נטל נוסף: להעביר עצמם בשני שירותים, להיות מצויים בשתי ספירות, לפעול בתוך ההסתכלות. ואפשר שאין בכך משום דבר והיפוכו. כוחות אנוש מספיקים לשימוש בשתי הרשויות. משל לשחקן אמן, הממלא בהתלהבות כשרונו העצום תפקיד האהבן הטרגי, בה בשעה שהוא גופו מורתח בשל חולי אהבים נואש. שאף על פי כן אין חליו האישי מתפרץ מגדרו לעבור לתחומי משחקו ולהטיל בכך דופי בבטויו האמנותי, המחייב התעלות מעל לפרטי וחוסר פניה מוחלט. גדול כוחו של האמן להסות בקרבו את לחישת צפעוני הצער של עצמו. ברגעים שבהם הוא מכהן באמנותו הריהו מפלג את ישותו לשנים וכל אחד מהם שוכן בתום לב בספירה שלו. כך חי ישר־הלב את חייו עלי אדמות בכובד עמסם וקדרותם, כפי שנצטווה מטעם גורלו, – שהרי מכסת יסורינו עלי אדמות היא סך־הכל של השתתפותנו בהויות העולם הזה – מבלי לקחת לעצמו שחרור מפגעי החיים בתוקף עינו החוזה הפקוחה לתוך ברקיו של הנצח. הגבור אינו משתתף פחות ממוגי הלב במערכות הקרב, אלא שהוא ניצול יותר מאחרים מן התבוסה בזכות עוז לבו וסיכון עצמו. וכך הכושר להסתכל בנצח מחייב את בעליו פעילות יתירה בתוך הזמניות. ובלבד שיהא שליט על עצמו בפני הפחדים והמוראות, האורבים לנו מהילוך הזמן. וכבר למדנו אפלטון, שאין הנפש מיתר שממנו יוצאים צלילים לגוף, אלא היא האמן הפורט על הגוף והופכתו לכלי־ניגון. כך יש כוח רפוי בהשגה זו, שאין הישות שלנו מהווה סך־הכל מזעזועיהם של גלגלי הזמן, אלא יש בכוחה להתעלות למדריגת אמן המנצח על תנועת הגלגלים והמכוון את הזעזועים בהויה. וכלל הוא, שכל מנצח על התנועה הוא גופו הכרח שיהא שרוי במנוחה. ואף בכך הננו נגאלים במקצת מן השניות של הזמן, שבניגוד למקום, המשמש מצע למאורעותיו של העולם החיצון בלבד, נידון הזמן לשמש כלי־קיבול לכל ההתרחשויות הן של העולם החצוני והן של עולמו הנפשי של האדם, ומכך מגיעים לנו הרבה מכאבי הזמן. לפיכך יש לחיות את הזמן כל כמה שבאפשר חיות כללית, אמנותית, שהיא בהשואה לחיות האישית, חיצונית. משהננו מקרבים את הזמן לבחינה של מקום הננו יוצאים במדת מה מתוך הזמן הפרטי, מתפרצים מקצת מן המתיחות שבהקשבה מתמדת לתקתוק האורלוגין, והננו נכנסים לתחומי הזמן האוביקטיבי, לעל־זמן, בו הנשימה נוחה יותר. כשמגיעים להשגה זו, אף הזמן נעשה מקום. אמנם, בוראנו לא עשה אותנו כדאיים להשתכן, בכל השפל והארעי שבנו, בקלפּתנו החיצונית ובכל תפיסותינו החיצוניות, בתוך הנצח, אבל צדקה עשה לנו, שזרק על זמניותנו טיפּות־בושם מבחינת הנצח, השומרות בזכרוננו אושר גנוז. ועל כך חייבים אנו תודות ותשבחות למ שהנצח שלו.