רקע
אליעזר שטיינמן
חזות קשה לאמנות הלשון

כמה ראיות לדבר, שמאורות הלשון לוקים והולכים וחכמת המליצה על כל שלוחותיה בשיר, בחזיון, בנאום המסה, או בשפת התנ"ך המשא, יורדת פלאים; כללו של דבר, אמנות הלשון הולכת ומשתכחת מן הבריות. רצוני לומר, אמנות הלשון בחינת משביר לרוח באנוש ומעורר לכוח היצירה השירית וההגותית. אין, כמובן, כל חשש שמלכות האותיות תעבור ותיבטל מן העולם או שלעתיד לבוא יקוצץ פלג־תארו של נזר הבריאה החי ומדבר ושוב לא יהא אלא חי ולא מדבר. בידוע שמין האדם מקיים בידיו כל כושר שסיגל לעצמו לקיומו האישי ואינו מוכן לוותר על שום כלי שרת העומד לו להשגת מזונותיו וכל צרכיו ההכרחיים, אבל עלול הוא להפסיד במרוצת הזמן או בצוק העתים הרבה סגולות תרומה, שהן בגדר מותרות, הבאות לפרנס את נשמתו היתירה ולהמשיך עליו שפע חן ויופי, דת ותרבות, אמנות והתלהבות קדושה, טוב־טעם מעוּדן וחכמה חריפה. נשתכחו מאתנו כמה מלאכות יפות כגון חכמת החניטה והתקנת בשׂמים המעלים ריחות גן עדן; עברו ובטלו מן העולם להקות הנביאים והמתנבאים, השוגים בחלומות בהקיץ ובזכות מרום שהיה בהם מן האדם היו באמת נופלים גלויי־עינים ורואים או מנחשים אותות מראש, ומכל מקום היו משוועים מעצמת רגשם חזיונות הבאות. ודומה, אף הגיעה שעתו של הגיבור להסתלק מעל במת דברי הימים, היינו, זה הגיבור העומס על צוארו את מלוא האחריות להליכות עולם, העונק על ראשו את גלגל המזלות של עמו ומולדתו בקידוש השם, ויש יסוד לחשוש שבעקבות הנביא, הגיבור, רב המג מלפנים, ילך גם המשורר, חכם החזיונות, הנותן ניב שפתים לנפשות הפועלות במלכות הדמיון; אותם ילדי הרוח שאולי אין כלל משלם בין הברואים האנושיים החיים עלי אדמות; כלומר, המליץ הנשגב, היינו, אמן הניב, העושה נפלאות בכלי־שרת של הלשון.

חייבים אנו להודות, שאמנות אינה קומת־קרקע, אלא עליה על גבה; אין היא מסד חיי האדם, אלא עטרתם וגולת כותרתם. היא כל עיקרה פרי שאר־רוח או מותר באדם; מקור מחצבתה נשמה יתירה. היא מותרות, שכל טועמיהם זכו חיים אמתיים ושוב אין היומיומיות כדאית להם בלעדיהם, ובכל זאת מותרות. שום מלאכת מחשבת לא באה מלכתחילה על מנת לפרנס את בעליה. אדרבה, כל כוונה מעין זו פוסלת בה, ועל הרוב עלולה הירא לקבור את בעליה. אפילו סח לכם אדם פרטי־פרטים על רעבונו, לא הביא עדיין יצירה אמנותית לעולם, אלא אם כן הוסיף לסיפור תבלין־סגולה זה, אותו ריח ניחוח מעוּדן, שאינם כלל תנאי לשביעה. כן, אמנות היא תבלין, בושם הגעגועים על מה שמעבר לקיום. היא כלות הנפש ולא מזון לגוף. מן הנאצל היא יונקת. אף אמנות הלשון ניזונת כל עיקרה מיסוד הנאצל והתרומיי הלשוני היומיומיי. אף הלשון יש לה גוף ממש ולא רק דמות הגוף, ולגוף קיבה המעכלת מונחים לשמש את המושגים. לחם הוא מונח שימושי, אבל אין הוא מתעלה לדבר שירה אלא אם כן הוא מתעלה מעל לשימושו המוחשי ועולה לכלל סמל. רק לחם בחינת מליצה יכול להשתבץ לתוך השיר. המליצה היא נשמת השיר. קל וחומר שאומרים לחם הפנים, שכאן הופקע הלחם לגמרי מתוך חמרו ונעשה דבר שבקדושה. בלחם הפנים יש ממיטב השיר על שום כזבו, שלחם זה שוב לא לאכול ניתן. זה הכלל: תוספת קדושה תוספת התרוממות ואצילות. דרך השיר היא גם הדרך העולה אל הקודש ואל הנעלה והמרומם.

אילו הנחנו לשון שאין בה אלא מלים חמריות לגמרי ומוּנחים הנושאים רק את עצמם, כלומר, שימושיים עד תוך תוכם; לשון שהיא כל עיקרה קיבה ללא נשמה, שאינה אלא צינור להולכה ולהובאה בין אדם לאדם, למשא ולמתן, לצרכי עסק, שזה אומר לזה תן לי סכין וזה אומר לו תן לי קרדום, כסא או שולחן; לשון כזאת לא היתה אומרת שירה ולא חוצבת להבות הנאום, לא היתה מתעלה כלל לידי מליצה, לא היה עולה על הדעת להפשיט את הדיבור מן הצורך המוחשי, הלאלתרי, אי אפשר היה כלל להגיד בשפה כזאת: הדור אתם ראו, כי מושג הדור לא היה נוצר כלל – לא היה יכול להיווצר בשפה המעתיקה רק את הדברים הגשמיים, כלומר, מתרגמת אותם מחומר של גשמיות לחומר של מלוליות, לא היתה מגיעה כלל ליצירה אלא כולה תרגום. אך אנו, בני הדורות האחרונים, באמת מתקרבים והולכים למעמד מילולי שהוא חמרני לגמרי. אמור: שתי רשויות בלשון, רשות התיווך המצרכני, המשא והמתן, כולו חול ועסק; רשות חיבור הנשמות ויניקה מאין־סוף באמונה או בכיסופים, מתוכה יוצאים כלי השיר וקולמוס ההרגשות. כיוצא בכך אתה מוצא גם בקולו של אדם. יש קול להגיה וקול לזמרה, או לצעקה ולזמר. הקול לצעקה הוא קול בכוח, לזמר הוא קול בהדר. אף השירה יונקת מיסוד ההדר שבלשון. בעלי החיים קולותיהם שונים, זה שואג, זה הומה, זה מצפצף, זה צוהל או נוער, ורק כנף רננים נותנת קולה בזמר. אך רוב בני אדם לא נתברכו כלל בחוש הניגון, כשם שאינם מחוננים בחוש השמיעה ללחן הלשון, לקצבה, למנגינתה, לרצי מעבריה, לחנן שבקפליה, להוד שבהוד שבקמטי הזוקן החורשים את פניה. מי שאזנו אינה בוחנת את לחשה של כל מלה – זה הלחש המסתופף בגנזי הקול, הוא קול־משנה – אינו מסוגל להתענג על נועם המליצה, קל וחומר שאינו יכול לחבר בעצמו פרקי שיר ומליצה, הגיון והגות. גם ההגיון הוא מין לחש, פעמים לחש של לעילא ולעילא מכל שירתא.

אנו אומרים חוש הניגון, חוש המליצה לסבּר את האוזן. ייתכן שהיינו צריכים להמציא הגדרה אחרת לסגולה זו כדי להבדיל בינה לבין החושים ממש, כגון הרעב, המישוש ואחרים, שבלעדיהם אין האדם יכול להתקיים כל עיקר. אבל אפשר לשער מין־אדם שלא חיבר אפילו מנגינה אחת ולא חצב מתוך הגיונו כל מליצה ולא שיר אחד והוא שוכן עלי אדמות, אם לא בכבוד, בכל זאת בעושר. עשוי מין אדם כזה להקים מגרדי־שחקים ולהתקין מכונות־פאר ולהגדיל מדעים מדויקים ושימושיים. יכול שסגולת המליצה באנוש היא חוש נטפל, וממילא טבעו חולף, והיא הפציעה וזרחה כלל לא דרך הטבע, אלא באיזו שעת־רצון של עליית נשמה, שעת הרת זעזועים גדולים, מעין קפיצה בסולם, פלא־נס של התרחשות בתולדות הרוח, כדרך שמסופר באגדת קדומים על אחד נחות דרגה מברייתו, שנפל מבית מידות רב־דיוטות ומחמת זעזוע הנפילה נבעה בו מעין חכמה חריפה ונעשה גאון עולם. חכמת המליצה אינה חוש, כי אם תו הגאון האנושי. אך הגאוניות בת חלוף היא. אתה מוצא עמים, שגאוניותם היתה כחלום יעוף, וכנגדם עמים שלא הגיעו בשום חלקת פעולה לדרגה של פלאי גאוניות. מה עם כי תזכרנו אם היה רק גאון לשעה, היינו, לדורות מספר ולקצת יובלות? לעומת חיי עולמים קצת יובלות הם בגדר חיי שעה אחת, ואלף שנה הן בעיני שר התולדות כיום אתמול. ובמשוך יובל אחד או שניים, ואם בגבורות, חצי תריסר יובלות, והללו ירדו ממדריגתם, הפסידו את מותר הכשרון שבהם, ולא עוד אלא ששכחו את משנתם, אין בהם עוד אף צמאון דעת וכוסף לחדש את ימיהם כקדם; משל ימים מקדם לא שלהם היו, נעקר יתרונם משרשו ותחתיו בא חסרון שאינו מכיר כלל בעצמו. טוב להם בלי אותו עודף מרץ רוחני, המשול עתה בעיניהם כמין דבשת רוחנית, שרבים מביניהם מתביישים בו ממש, כדרך שאתה מוצא אצל רבים מזרע ברך ישראל, התולים קלקלה בכל תפארת הקדומים, שהיתה בעצם גאוניות של חזון וסבל ועליית נשמה. הם אומרים עליה שלא היתה אלא מליצה. מכאן אתה למד למידה נוספת, שכל הכופר במליצה כופר באיזה עיקר, שהוא מקור חיים ועטרת גאווה.

לא מפאת רוח נכאים, שמסיתה אותנו, מנסרת בלב החזות הקשה לאמנות הלשון: גילויים רבים מצווחים על כך. תשישות הלשון של הדורות האחרונים מדברת בעדה, כלומר, מדברת נגדה, מביאה לנו הוכחות לאן שיעור. אפילו לא נהיה תופסים מרובה להעמיד לפנינו דוגמאות מתעצומות לשונם של הקדמונים, שאין בני דורנו מגיעים לקרסוליהם. מעשי מרכבה של שפת חכמי קדם ברון שגב מליצותיה, דומה, נגנזו מאתנו. שקספיר היה המליץ הנשגב האחרון למין האדם, נצר מגזע אראלי הלשון שלא קם עוד כמוהם. שפת בראשית, אז ישיר, האזינו ושירת דבורה, אף של ספר ויקרא ודברים, אין נעשית עוד כמתכונתה. מי ידמה ומי ישווה לישעיהו או לספר תהלים? עוז והדר לבושם. חין יפיים רונן בשטין ובין השטין. חין מליצותיהם של הומירוס ואפלטון אין להם משל. סיניקה ומונטין חוללו נפלאות וכתבו משפטים בל ידעום זולתם. כלום יכול מי מאתנו לנסח פסוק מלוטש בקיצורו הידור שבהידור כחכמי המדרש והאגדה בישראל? מן האגדה ועד לדור ההשכלה ועד בכלל הרבה יובלות של תוהו ובוהו, גמגום ועלגות ובלבול בלשון. נצנוצי אורות בודדים בר' יהודה הלוי ובן גבירול. אף בשפות הגויים כך. ואילו במאה השמונה עשרה הגיע הליטוש בכתיבה לרום מעלתו, מכאן ואילך יש מעלות ומורדות, אבל דומה שבין המעלות ובין המורדות הם בגדר נומך מן השיא של המאה השמונה עשרה. לשונם של הדורות האחרונים נתעשרה מבחינת המונחים, אבל גם נשתבשה הרבה, נתדייקה עד כדי לבטא כמה מיני סדקית שברעיון וברגש, אבל גם נתדקדקה עד לעניות. היא כחושה או דשנה מדי. לכאורה מהוקצעת אבל מסורבלת, שימושית ביותר ועם כך מחוספסת ומרופטת, לחלוחיות בה מעט, לכלוכיות וניבול פה הרבה. ניבול פה חל גם על ביטויים נקיים לכאורה, אבל מעורטלים רב מדי, כי הערטול אף הוא מין עניות המנוולת, ורבים דווקא מתייהרים בשימוש לשוני שהוא כולו לחם עוני, מעין להקה קבצנית של מלים מדולדלות חשופות שת, משל האמת מצווה עליה להיות קבצנית המקשקשת בקופסה של צדקה הקוראת קיש קיש. תמצא לומר, יש בה שפע דימויים וגזירות שוות ומראי־מקומות מאגדות ראשונים ואחרונים, מתולדות העולם שהגדישו קדרות ומן המדעים שנסתעפו; אבל כנגד השפע הזה גלו הנעורים ממנה, פז תומה, אזלה רעננותה, מלמול העולל המלבב ניטל ממנה. עיקר הכל, שחלקי המסורה וזכרי הקדושה, המובלעים בתוכה, תקועים כחמרים מתים, לא לבלוע ולא להקיא. לשון המתפקרת מן המסורה יוצאת לתרבות רעה של חול וחולין, נעשית בלויה ומשומשת, דהויה ונכאה. כיון שהיא מנשלת את המליצה היא יוצאת לכלל לשון הדיוטית, יחפנית גסה. סבורים שמדברים על דרך הפשטות ולמעשה מדברים שוּקית. תוקעים את המלים כמסמרות ודופקים את הפסוקים כדרבונות. ולאמיתו של דבר פטור בלא מליצה אי אפשר, כדרך שאי אפשר לצאת לרשות הרבים בגלימה הביתית. כיון שזורקים את מחלצות המליצה הצחה לובשים את המקטורן של הבד הגס ונתפסים למליצה של סלנג ושל לעז ואספרנטוֹ, לניב בין־לאומי שאינו אנושי, מעין שפה שנייה, שפת הירוגליפים של הזמן הזה, שפת נוטריקון למיקח ולממכר או לבילוש.

קדמונים ידעו איזה סוד בשימוש הלשון שנשתכח, כנראה, ברבות הימים. זוהי הסגולה לדבר פשוט על טהרת הנשגב ונשגבות בתכלית הפשטות; לדבר גבוהה גבוהה, כגון עמוס ואיוב, מבלי להיתפס למליצת אנשים מלומדה; להגיד דברי חול בניגון של יום טוב; להסיח לב ברוממות הגיון; לחצוב להבות מבלי לחטוא לאמת, לייחד צירופי מלים, שבהם פשט ודרוש, רמז וסמל, חוברו יחדיו: לזרוע שושנים של אמרי שפר על פני תהום הפחדים, לעשות את שבתם חול ואת חולם שבת; לחבר ניבים נאוים, שיפיים אינו אוכל את גורליותם. אנו איננו יודעים במה מדליקים את מאור הנשגב והרינו מברכים בשפה רפה על נרות של שבת שהיו מציתים אבותינו ואמותינו וחוזרים אחריהם מלה במלה בלי אמונה שבלב. הננו מסיעים לתוך שיחות חולין שלנו, שיש להן חיפוי של אמנות ותרבות, סמלי פולחן מקודשים, תשמישי כהונה, ומזבלים כל חלקה צחיחה של שדותינו בזבל הירושה, תכשיטים ניביים של עדיי המסורה, שאינם הולמים כלל את האפנה שלנו, ונמצאת שפתנו רובה זרועה כלאיים, קצת טלאי וקצת מלאי ויותר מכל גלאי חילוני. כיון שהננו מכבים לגמרי נרות של שבת מתוך גאווה וגודל לבב, כי שפתנו אתנו מי אדון לנו, איננו רוצים לקחת בהשאלה שום ניב קדום ומיוחס ומנקרים כל מליצה להיפטר מקורטוב חגיגיות, כביכול חותכים פרוסות מן האמת במערומיה בדיבורים עבים כשקים; הננו נוקטים שפת תזכירים ופרוטוקולים או שפת עתונים פרועה לשמצה, המשולה לאותם דגיגונים זעירונים שכל עיקרם עצמות, ואם לא עצמות מכל מקום ללא קורטוב עצמיות, ללא חיות, ללא ממשות נפשית, ללא חום; יובש איום, אם כי מימי למדי. שכחנו קושט אמת של דיבור, שיש לו שפה זכה, שרוממותו אינה סותרת את טבעיותו. מה בצע שהמלים שבפינו עמוסות, כביכול, ממשות ומציאות של הרחוב, של אולם האספות, של המאמרים הראשיים ופרקי הכרוניקה בעתונים, של המינשרים מטעם המדינה, של אמרות הכנף הגנבניות, הצומחות ככמהין ופטריות מתוך הרקק של בית המורשים בנאומי השיגרה, אם הן, המלים שבפינו, גולשות מעל שפתינו כצפרים שחוטות והן תלושות מן הממשות הפנימית, מן המציאות החיה, שבנפשנו? חכמת הלשון היא טוב־טעם ודעת לכרוך חן ואמת, מציאות ומיון, חיים ושירה, חויות העולם וחזון הנאצל, קודש וחול.

איני חושש לומר שיש להטיל דגש חזק בקודש. חכמת הלשון נובעת ממקור המליצה, נשמת המליצה היא הקדושה. אם עושים קדושה והבדלה בכל ענייני העולם הזה עושים קדושה והבדלה גם בהוויות העולם הניבי. בקדושה יש פרישות, אבל היקפה ומעופה למרום של הקדושה גדולים משל הפרישות. הפרוש פורש עצמו מן העולם, הקדוש מפריש את העולם מעל לעצמו, מרוממו אל על. יכול, שהפרוש יאמר לעולם: את נידה. אף הוא בז לבריאה ומתעב את כל חמוּדותיה. הקדוש, אדרבה, מרומם ומנשא את היקום, שיהא כולו בחזקת הר נישא, יפה נוף, הר חמודות. הקדוש זורע אור המרום על היקום כדי להתענג על החמדה כפי שהיא נחזית בקסמי מרומים. בוודאי מצויים פרושים מחמודות הלשון הבזים לכל מליצה, וכדרך פרושים הם מתייהרים ולובשים את עניים ככתונת פסים והריהם מחזיקים טובה לעצמם שאינם משתעשעים, כביכול, במלים ואין לבם ללהטוטי לשון. הם דייקנים, מציאותיים, ממשיים, שימושיים. אך לא מצדיקים־פרושים אלה תפרח אמנות הלשון כתמר. אך המשמשים בקודש הניבים הנאוים באו בסוד היצירה הלשונית, הם בנו את היכלה, כי הם בני היכלא דכסיפין. כשם שהקדוש מרומם את העולם כדי להאדיר חינוֹ, כך אמן הלשון יונק מתוך רוממות לשון, כלומר, מתוך זיקה של קדושה למלים שהן בבחינת תמציות מזוקקות של חמודות תבל. המלה פרח מעלה באפו ריח ניחוח, כשם שהמלה־רוח נושבת וסופה רועשת17 וכנף רננים משמיעה קול משק כנפים. הקדושה אוצלת להוויה חן בל יבּוֹל ומקנה לכל העצמים והצלמים ביקום זוהר מתחדש שאינו פוסק, ושוב אין לפניה תדיר, אלא מין תמיד שהוא בכל שעה ורגע רק פעם אחת. התפעמות זו ממלאה את נפש האמן כל אימת שהוא יורד לתוך גנזי הלשון ומוצא זרם שוקק של התחדשות בלתי פוסקת.

כל האמור על הניבים חל גם על הצלילים, על חמודות האור ועל רצי המראות, שאין יושן לא בקול, לא בראּוּת, לא במלכות הצבעים, כיון שעומד עליהם אדם ושר ‘כל מקדש’. לפיכך אין כל האמנויות היפות עולות כפורחות אלא בתוך מערכת חיים, השתולה על פלגי הקדושה או הרוויה לפחות מסורת חיה של קדושה. ייתכן שבתקופות של שקיעת הקדושה דווקא מתלקחים מאורי היצירה האמנותית, אבל ראשית הדלקה באה מאש תמיד של הוויה קדושה, ומכל מקום מתוך הגעגועים על חיים קדושים. כל האמנויות יונקות מן המקדשים, אמנות הלשון על אחת כמה וכמה. לא הצליל ולא הצבע עשויים כל כך להתהדייט ולהתכפש בעפרות החולין, להסתאב פשוטו כמשמעו, כמו ניב השפתיים, שסוחבים אותו לכל השווקים למיקח וממכר, לחרפות וגידופים, לפשט הגס, לניבול פה. הלשון נסחטת, נשחטת ודמה זב בכל עת ובכל שעה, כי היא רוקחת וטבּחת, גורפת ביבין ושותה מכל השופכין. אילולא ניצוץ הקודש, אילולא זיקה תמה, חיותית לקדושה וטהרה, אילולא אימת הביטוי, אילולא ‘יראתי בפצותי’, אילולא זכות אבות ממש, זכות המשק הקדמון, זכות תפילות ותחינות, זכות מזמורות שירים, זכות כתבי הקודש ומאמרי חכמים, זכות שאריות של מסורה, אילולא המלים המעודדות המחיות את הנפש כגון פרי הדר, אתרוג, בגדי כהונה, אדרת אליהו, כל אוצר החן של המלים בשיר השירים ובספר התהלים, בשירת דבורה ובחזון ישעיהו, בחרוזי היקר של שקספיר ומילטון, אילולא המלים הזכות, הפיוטיות, החרישיות, אף המרעימות באדיר, אילולא הניבים הנחפים בכנפי יונה או הצופנים בחובם שאגות של אריות, אילולא חגים וזמנים, מועדים לשמחה ולששון, ליגון ואנחה, שבלשון, היתה שפת אנוש מסתאבת מכבר, ונעשית מוקצה מחמת מיאוס.

ניצוצות הקדושה, הגחלים הלוחשות של תורה ומסורה, של חכמת אבות וחן אימהות, חין היפעה של אימהות החיים. קול דממה דקה של המאגיה, המהלך בין ערוגות הלשון, קרן השופר של הקדמון, של הפן המשקה לעדריו ממעיינות קדם, מדליקים מדורות היצירה בלשון, משיאים משואות, עושים את הדיבור לדבר ואת הדבר למשא. לא לשון כמכשיר מעשי בלבד, בדומה למספר – אף המספר אינו מספר בלבד – כי אם כאוצר בלום של סמלים ורמזים. אמנם, הפשט הוא יסוד עולם הלשון, הוא אדמה המוצקה, אך רק במידה שכל מלה יוצאת גם מפשוטה ומגביהה עוף כרשף עד לאויר העליון של המסתורין היא פורשת עלינו חופת חג. מן המותרות וממשתה שמנים שבשפה, מסוד שיח שבכל ניב, מקשרי חיתון טמירים שבין ניב לניב, מן הצבא הרב המתבשר מכל אומר, מן הרמזיות הכשפנית שנוסכים בתוך השטין ובין השטין פסוקים מורשתיים, אפילו מוּקשים וסתומים במקצת, ואף משום כך, יוצאת מסכת לשון שמתוכה נארגת סוגיה פיוטית. לפיכך אין הדין עם הסבורים שיקר חינה של שפה הוא שטף מרוצתה, חלקלקות שלה, נועם המשכיותה. יש חמקמקות המדברות יותר ללב מן החלקלקות, ויש סתום המאיר עינים יותר מן המפורש. דרך כלל, אין דפוס אחד ליופי של לשון, כשם שאין דפוס אחד ליופי של קלסתר הפנים. כל הסגנונות נאים הם, בין הברורים בין המעורפלים, בין המעוגלים בין המחודדים, ובלבד שיש בהם חותם האמת האישית, שלעולם אינה יבשה ואפילה, אלא מוארה ושופעת חיוּת. אך חיות אינה במשמע החיות הבהמית בלבד, כי אם גם האצילית. החיות הנאצלה מקורה קדוש וסימנה יראת הרוממות, פחד המגע, התאצלות מעל לעצמה, תפיסת הדברים בחינת מופרשים ומוקצים מן היומיומיות, נעלים מעל לתועלת ומופקעים מן הזיקה של סיפוק.

אמנות הלשון הורתה ולידתה בלשון הקודש. לפי ניצוצות הקדושה שבכל מלה, לפי החלקים ההקדשיים והחלקה היתירה המוּפקעת מן הצרכנוּת, נערכת איכותה של כל מסכת לשונית. במידה שהננו דבקים בנאצל שבעולם ושבתוכנו, לשוננו נעשית כינור ולא קרדום. כל שהיה בגדר תורה, שניתן ברוח הקודש, שהוד של הנאצל היה חופף עליו, נתקיים לאורך זמנים, ולפי שנדרש לשבעים פנים נגלה לכל דור ודור כפנים חדשות וכל דור ודור השקה אותו חיוּת חדשה. כל שלא היה במעלה זו נהיה כמוץ, נאה לשעתו, מכוער ונלעג למחר או לאחר זמן. שום מקרא בכתבי הקודש אינו יוצא מידי פשוטו. אין דרש מלכתחילה. אבל יצירה אמנותית אינה חיה רק חיים של לכתחילה, כי אם גם חיים של בדיעבד וכל שאינו מזומן לחיי עולם הבא אינו ממוצא כשר.

אל ניבוש מפני המלעיגים ונאמר אמת שבלבנו אפילו אין רוח האפנה נוחה הימנה: בתחומי הלשון הננו עומדים במלכות המאגיה, נכנסים לפרדס, משתוקקים למגע עם מעיינות בראשית, נופלים אפים ארצה לפני הדר כבוד השכינה, לוחשים באהבה וביראה: אל תשליכנו מלפניך, הה, קדמון, ורוח קדשך אל תקח ממנו. בלי רוח הקודש אין יצירה; בלי קודש אין חולין חיוניים ובריאים; בלי תפילה אין שירה; בלי היכל הקודש אין אמנות. הלשון היא היכל הקודש שלנו או שאנו מלהגי מלים, מחברי אמרים, דורשים נאה מן השפה ולחוץ. חוש נכון הדריך ראשונים לכתוב על ספר רק דברים שבעליית נשמה, שחותם נשיקתו של הנצח בהם. כל דיבור שלהם היה בגדר תרומה. מחמת גודל חרדתם לדיבור התרומיי הבדילו בין כתב לבעל פה והורו, שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם. בזכות האיסור על שם המפורש ועל כל שהוא מפורש שלא לצורך השכילו להנחיל לעולם מפעלי לשון בעלי ערך קיים לדורות. בחכמה רבה גזרו על כל ביטוי שיש בו משום חילול, בין על טהרת הקודש בין על גסות הניבול להבדיל. כולו קדוש, שנתאצל לחלוטין מן הארצי, כי ה' הוא נחלתו, מה צורך לבטאו? לא בא הביטוי אלא לגאול את הניב משימושיותו החילונית, אך כולו קודש הרי כבר נגאל וכל דבר שפתים בו אך למותר ולחילול. ואילו מה שאין בו כל ניצוץ של קדושה והוא כולו ניוול, הרי הוא מטמא את השפתיים, שאינו עושה שום תיקון. מכאן צעד נוסף לאסור אפילו דיבורים שאין בהם משום גנאי, אלא שהם סתם דברים בטלים. וכל הגזירות והאיסורים וסייג לסייג שנעשו בתחומי שמירת הלשון לא באו אלא לקיים ולשמר את חיוניותה של שפת אנוש, את רעננותה, את זוך תומה, את עצמת מעופה למרום, את כוח יצירתה. ואין להתעלם כמובן, שלא על מנת כך בלבד היו חרדים לקדושת הלשון שתעמוד לה כוחה ליצירה אמנותית. כיסופים של קדושה מפליגים הרחק מתאוות הכיבוש האמנותי ומעבר לכל תאוות בשרים ואף לתאווה רוחנית. הרי היו שביקשו לקדש גם את הספרות. אך רק מועטות שביניהן, כגון שלוש ושבע, זכו לכתר של קדושה, לאחר שנעשו סמלים לתקופות הזמן וסומכות לחגים וזמנים מקודשים. אך הספרות בכללן לא נתעטפו בטלית של האור הקדוש, לא הבהיקו בנהורא מעליה שנזרעה באותיות הלשון ונפחה בה נשמות חיות. קדמונים הפליגו בקדושת האותיות ואמרו שבהן נברא העולם, ובוודאי שהן עצמן נעשו כוח בורא בחזיון היוצר. אך לא נוצרה אמנות הספרות. אפילו יש אומרים על דרך ההשאלה, שקיימת שירת המספרים, אין זו אלא שירה על דרך המשל ללא נמשל. קווים הנדסיים משעשעים מוחות, אף מרנינים לבבות יחידים, ואפשר לחבר בהם הימנונות אסכולסטיים, אך אין לפרנס בהם נשמות המוני עמים כבשירת כתבי הקודש ובפיוט הנשגב של חזיונות המשוררים וחכמי ההגיון עלי כינור. עשויה השפה להיות כינור אם היא יונקת ממקור הבראשית, אך עלולה היא להסתאב לקשקוש מרגיז, לשפיכת גרגרי חול מן הפה, לצינור השופכין של החולין בני יומם. הדבר הוא קול אם הוא ברק. אך בלי אש התלהבות קדושה הוא פשוט הבל הפה, הבל ורעוּת רוח.

ראשית חכמת הלשון באמונת המאגיה ובתורת הכשפים, בחזיון הנביאים ובשפתי כוהן העומד על הדוכן לברך את העדה. היכלי הקודש הם מקור מולדה. על הבמות הגבוהות צמחה וגדלה ועשתה לה כנף. לכן כל נואם וחוצב להבות עולה על הדוכן. לוויים לנביאים ולכהנים הם השחקנים עלי במות ישחק, אף הם מכהנים בקודש וחלקם בלוטשי הניבים. אף תורת ההגיון ומחקר מה למעלה ומה למטה יונקים מקדושת הלוֹגוֹס. כיוון שפסקה קדושת המלה נתרוקנה הפילוסופיה מתכנה ואמנות המשחק על הבמה ירדה פלאים. בתי ראי נוע וקול נוע – הראשונים אילמים הם והאחרונים כמוהם כאילמים, כי לסרט המדבר אין נפש, ובאין נפש אין קול והמלה מתה מהיולדה – לא יהיו לנו למקדשים, כשם שהדיבור המופקר, הלא אנושי, הפורע כל מסורה, הנעור מכל צניעות ואימת הביטוי, של עתוני שוק ועתוני הפרסומת המצוירים לשוק, אינה משקה שום נפש ממקור מים חיים. הוא מגרה ואינו מרווה. קשה מזה: הוא משקה מים מלוחים ודלוחים. הוא מוציא לסיאוב כל יקר ביטוי וכל חן שיחה, כשם שהוא עושה מכירה כללית של רגשות אדם וכל ערכי היקר של אוצר הצניעות.

אולי גזירה היא שכל בתי המקדש בדורותינו יהיו שוממים. ייתכן. אך אם חלילה גזירה היא, תכלה הרעה קודם כל למקדש הלשון, כי זרימת יסודות ההפקר לתוך הלשון בימינו היא עצומה כל כך, שאפילו חלילה לנו להתייאש, אין גם לחיות בגן עדן השוטים של האשלייה, שהתיקון בוא יבוא. נפתחו כל הביבין וכל השופכים של ההתפקרות וההתפרקות מתשמישי הקדושה ותכשיטי המסורה. הננו נעתקים ממעיינות בראשית. אוהל תם שח, מט לנפול. שפה תמה, זכה, רוויה חרדת קודש, נשתכחה כמעט אפילו בפי תינוקות של בית רבן, שאף הם מתחנכים יותר על סיסמאות השוק מאשר על פסוקי תפילה והגיון חכמים. צער לדעת, מה גם להגיד, זאת: אף הקדושות אינן חיות וקיימות עולמית. אך חוש אומר לנו כי רק במידה שהננו נוהגים יראת הכבוד גם בקדושות עוברות ובטלות, הננו בני אדם חיים וקיימים המייצרים ערכים. מפּסולת של היכלי הקודש נבנים היכלי אמנות, ובלבד שתהא בלבנו יראת הרוממות למה שהיה מרום ונשגב בעבר. אמת היא שאף הקדושות אינן תמיד טהורות. הקדושות הכנסייתיות יוצאות לכלל חולין גמורים, גרוע מזה, לכלל משרדים עסקניים, על ידי רוח המיקח וממכר הצוררת אותם ומחמת העובש המטיל בהן קלקול. דומה, אין הקדושה עולה כפורחת אלא בתחום הביניים שבין המרום והנאצל לשפל והמציאותי, כביכול, שם במקום ששמים וארץ, רוח וחומר, יצר וחזון, נושקים זה את זה, שם, על הגבולין, בספירת הכיסופים.

לכן גם סדר קדשים משתלב על הרוב לתוך סדר העולם הגשמי. שפה קדושה לגמרי, ששוב אין לה מהלכים בין החיים, אלא משכנה קבוע לה בתוך אותיות סידור התפילה, אף היא לא תצלח עוד לפרקי יצירה. שפה זו מתה לעולם הזה, וכל שאינו בעולם הזה אינו גם לעולם הבא. היא בחזקת רזין דרזין, רזין לדרי מטה ורזין גם למלאכי השרת שלה, המלחשים את ניביה בקול דממה דקה. אך לא פחות ממנה מתה לחיים אמתיים היא שפת הרחוב שנתערטלה מכל חן הנסתר, שהיא כולה גלויה, מפושקת, משופשפת, משומשת, מעוסקת, מאובקת חולין. זו אין בה אלא מונחים גלמיים, תרגומים מולעזים של העצמים. המלים נעשות מספרים, שאפילו הן מכות כמהלומות על הלחי בשחצנותן המופקרה, אינן פורטות לעולם על נימי הלב ואינן מעוררות כלל את הדמיון. כלום אפשר לחבר בשפה כזאת שיר, פרק הגות, חזיון ריחני, נאום חינני? אמנם, יש אומרים ששפה זו אין כמותה נאותה לתיאורי הווי ולסיפורים מן המציאות. אלהים עמהם! איני מבין מה משמע מציאות אם אין בה חיי נשמות וחום הנפש וקסם החזון. מכל מקום קיימת סברה שפרוֹזה דינה להיות פרוזה. אך גם לסברה זו אין רגלים. לדידי פרוזה, שאינה אומרת שירה, יש לה טעם של ריר חלמות, ואיני יודע לשם מה צריך לכתבה בספרים, אם היא שורקת ומצפצפת בכל השווקים, פרוזה כך, שירה לא כל שכן. אם אין זו ממריאה למרומי הקודש הרי יש בה פחות ממשות מן התולעת הזוחלת בדחילו בתחומי יכלתה היכן שהיא זוחלת. כנף רננים מקוצצת כנפים אין מחזה עלוב מזה. כך היא שירה שאין בה ניצוץ הקודש. מנהג לומר על הפרוזה, שהיא בגדר לחם, הנה מליצה ריקה לגמרי. לחם בכתב, שאין בו מן ההדר של לחם הפנים, הוא לחם הקלוקל, מאוס ונמאס. מה נאמר ומה נדבר? נשתבשו כל המידות ונתבלבלו הערכין. מערבבים פזמון בשיר וכתבות רפורטאז’יות בסיפור, תעמולה בת יומה בתעודות אנושיות. אין קלקול הטעם שאין עמו קלקול הכבוד. האמנות יונקת מתוך יראת הכבוד. ובמקום שאתה מוצא קורטוב יראת הכבוד חזקה ששם מהבהב זיק של קדושה.

גלה כבוד מן הלשון, תש כוחה ליצירה. אם אין השפה גנזך של ניבי מורשה יקרים ללב ומרניני הדם והחיוּת, שוב אין המלים אלא סימנים יבשים, מטבעות שחוקות, ולכל היותר בית נכות של סערות ששככו, גחלים שדעכו, שלהבות שכבו. לא עוד מלה צרבת, יד ה', רוּח בטני אשר הציקתני, כי אם אותיות לציון עצמים ותאונות ולכתיבת דינים וחשבונות. צא וראה, במידה שערך הקדושה נשמט מחיינו, היינו, מלשוננו שהיא ראי חיינו, הננו נעשים מחוסרי טעם וקצרי הבנה ומייחסים ערך אמנותי לפרקי תיאור, שהם במעלת רפורטאז’ים אם של חיי השוק ואם של בתי המורשים, אם של חדרי השינה ואם של מערכות הקטל, ואף מזכים את מחבריהם בפרסים. אף קלקול הטעם הזה עשוי לפרנס את החזוּת הקשה לאמנות הלשון ולחכמת השיר. מתוך דלדולו של איזה כושר מידלדלת גם ההשגה על שיעוריו הראויים להתכבד. לעולם אין עניי הרוח מכירים בעניים. החובקים זרועות עולם נושאים את כפיהם למרומים, אך המסתפקים בחלקה קטנה ידיהם שלובות להם על חזיהם בבטלה נעימה ומרוצה מעצמה. אל יהיה חלקנו עם השמחים בחלקם. הך בכפתור וירעשו הספים להזהיר מפני החזות הקשה לאמנות הלשון.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!