רקע
אליעזר שטיינמן
פליאות יום־יום

 

א.    🔗


הרבה תמיהות קלות וחמורות יש, שמפאת שכיחוּתן אין הבריות משגיחים בהן; וכנגד זה כל המבקש לעורר עליהן את הדעת אומרים עליו: כמה תמהוני הוא פלוני, הטורח להעסיק את דעת הקהל בפכים קטנים כגון אלה.

אילולא הלהיטות אחרי הלגימה מצויה כל כך היו בוודאי הכל מגלגלים את לעגם על המנמק את שימושו הנפרז בטיפה המרה במגמה להפיג קצת את מרירות החיים, שהרי מה כוחה של טיפה מרה להמתיק גורל מר או מצב מרירי? כלום מן המר־המר הזה יצא מתוק אף מעט? אבל מוסכם ומקובל שהיין הוא דבר טוב ונחמד, רפואה למדוי הגוף, סגולה לחולי הנפש ואף גורם להשראה. דבר זה הוא ענין שאינו שנוי כלל במחלוקת, ואף לא נמצאו כמעט מערערים עליו. ולא עוד אלא שהשכל, כנראה, מחייב כל בעל־יסורים גדול מחברו להיות מצוי יותר אצל הכוסית והמרבה דאגות מרבה משקה.

לא נתקררה דעתם של חכמים עד שבאו ואמרו: תנו יין למרי־נפש. רצה לומר: יש מצבים שבהם השתיה מצוות עשה היא, וכל הרוצה לזכות את הרבים יגיש להם “קידוש”.

אמנם, מצווה זו גוררת על הרוב עבירות חמורות, ומכל מקום עיוותים קשים. לא מצאנו רבים, שהשיגו רפואה שלימה, או לפחות חצי־נחמה, ביין, ומה גם שיצאו לאורו הנוצץ של היין בגביעים לדרך החיים הישרה, וכנגד זה מצאנו רבים שנעשו על ידי הטיפה המרה אובדי־דרך ותועי־לבב; כל אחד יכול להביא הוכחות למכביר, שאין היין מלבה בנו שום תקוה אלא על מנת להעשירנו באשליה חדשה, ואין הוא משכיח שום צרה או חרדה, אלא הוא משכיח ומקעקע בנו את הכושר הטבוע או הקנוי להתגבר בתבונתנו על הצרות והחרדות. לכאורה הכל יודעים זאת. ובכל זאת רבים, מה רבים, שרים על היין ואל היין, מפליאים את מעלותיו ומפליגים בשבחיו. “יגוניו – שר ר' שמואל הנגיד – בדם אשכול ינוסון וידודו”. ושוב הוא אומר: “בכוס מנת חלקי וכוסי, והוא דודי אשר חפץ אני בו והוא בי. במקום אשר אמצא גביעים אני שוכן שם אלין ויטב לבבי”. דברי המשורר הללו אינם הולמים כלל את המציאות. במידה שהרשות בידי כל אחד לומר, שגם לו יש קצת חלק והבנה מעט במציאות האנושית, הנני מעיז לדבר מטעם המציאות, שלא היו דברים מעולם. מימי נח ועד זמננו, דם אשכול לא הניס יגונות, ואפילו לוט הגדול לא עלה בסולם הששון והשמחה בזכות ההרגל שהיה לו לעשות “קידוש”. אוי למי שאין לו מקלט אחר מפחדי העולם חוץ ממרתף היין. תמצאו לומר: מה התרעומת על ר' שמואל הנגיד? הרי היה משורר, ואין מקשים על המשוררים. אבל ראו פלא: בכל הדברים שבעולם מחולק העולם עם הפייטנים, ואילו לגבי פעולתו הברוכה של דם “אשכול” קיימת אחדות הדעות בין הקהל ופייטניו. הלא דבר הוא! כל מקום שנאמר בו “הלא־דבר הוא”, חזקה שדבר־פליאה גנוז שם. ענין היין כולו פליאה. אבל זו היא פליאה, שאין שום איש, כמדומה, מוכן להכניסה לתוך צרור הפליאות השמור באוצרנו.

העדר הפליאה לגבי פליאה זו אף הוא אומר דרשני כפליאה.

תינח היין, שאפשר למצוא בו מסתמא גם צד של שבח. הוא משקה, שמיעוטו יפה אולי גם לרוות את הצמאון. יש אומרים, שביין גנוז חומר מזין. אמנם, השתיינים מלכתחילה אינם מתכוונים כלל למזונות, אבל תירוץ יש להם, שהיין מעודד, מחזק, מעורר, משמח, מרומם. דא עקא שמגזימים לפעמים בהתעודדות יינית זו. אבל אין שום שתיין מתחיל מן ההגזמה. אדרבה, הוא מתחיל מלגימה אחת. ויש שאפילו לא מן הלגימה ממש. אל היין באים לפעמים לא בדרך הסובאים, כי אם במשעול הנוהים אחרי הנוי. כרם היה לידידי בקרן בן שמן. כרם הוא גם ענין של נוף. לאחר כך נותנים את העין בכוס ורואים את היין הנוצץ ומבריק באלפי חנים. לאחר כך טועמים ורואים, או סבורים שרואים כי טוב, ופעמים באמת מרגישים טוב־טעם. וכך בהדרגה. תחילה טועם, לאחר כך שותה, לאחר כך שתיין מובהק, ולבסוף שכור מקצועי. ובכן, יכול הרוצה ליישב היאך שהוא בשכלו פרשת היין וכל המקופל בתוכה. אבל תמה אני אם אפשר לפרש אפילו בשכל עוקר הרים את ענינם של הסמים המשכרים. אין זה סוד שאף להם יש קהל עצום של חובבים וחסידים נלהבים, שאינם מוצאים בלעדיהם שום טעם לחיים. פליאה יתירה, שאף מתנגדיהם אינם מתעוררים עליהם בתמיהה, אלא נרתעים מהם בפחד. הפחד אינו מלמד טוב. הפחד מעורר כבוד. אוייב שמפחדים מפניו הוא יריב ראוי להתכבד בו. האומר יראה אומר ממילא יראת הכבוד או יראת הרוממות. מסתבר, שאף גדולי המתנגדים לסמים המשכרים מודים, שכוח־חיים עז גנוז בהם. וענין זה מתמיה ביותר. אין זה כלל אויב הראוי אף לקורטוב כיבוד והחשבה. זהו אוייב בזוי, מוקצה מחמת מיאוס, מלא פיגול, ולא שום דבר מלבד זה. ולואי היו מכבדים את הסמים פחות ואף מפחדים מפניהם פחות, אלא בוחלים בהם ככל הראוי, והיתה גם סכנתם לבריות פחותה. היאך אפשר להעלות על הדעת, שבנוזל מאוס זה צפון כוח־חיים כל שהוא? מות בו. וקשה מן המות: שעמום, דכאון, עצלות חשוכת־תקוה, אזל־יד, התפוררות האישיות, ניוון.

כל מקום שיש חלקה חולה חפשו שם את הפייטן. מן הסתם הוא משוטט בשוליה או במרכזה. אין צריך לומר, שהפייטנים הדליקו מדורות של שירים לכבוד אותו סם מעורר, המנחיל כביכול ש"י עולמות של דמיון ופיוט, המרומם את הרוח ומרתיח את הדמים, המצמיח כנפי־התלהבות לנשמה היתירה, המעניק לנו בחנם, בחנם לגמרי, את האושר הנכסף. לא אמנה שמות החיבורים הפיוטיים, שהוציאו מוניטין לרעל הנאצל, כדי שלא לפרסם כתובת, שאפשר יש מי נצרך לה. אזכיר רק שלושה פייטנים מהוללים: דה קינסי, בודלר, וילד. אגב, האחרון גמר, כידוע, את ההלל על אחד שכרך יחד את המשקה, הסכין והחרב. הסם החריף והסיף ירדו, כנראה, כרוכים לעולם.

אין בין היין לסם המשכר אלא זה, שהיין הוא אויב נסתר, המתחפש תחילה כידיד, ואילו הסם המשכר הוא אוייב גלוי ומשטין על החיים בפה מלא. אין הוא מעלים כלל, שהוא בא לעקור את האדם מעולמו ולתת לו מציאות חדשה, בדויה, הסם המשכר מסגר ומסגיר, כלומר, תחילה הוא סוגר על האדם את העולם, לאחר כך מסגירו בידי כוחות זרים לתכונתו. לכאורה הוא מקעקע את חומות האני הנפרד, פותח את השערים וקורע כל הדלתות שבלב, אבל הוא סוגר את החלונות והאשנבים, עד שסותם גם סדקים וחרכים. תחילה עושה אור גדול, לאחר כך משליט חושך מצרים, בנשמה. האדם מלא התפעלות, ואין לו כוח הפועל אף במעט, ניטלים ממנו צלילות הדעת, חרות התנועה וחופש הרצון. הנפש השתויה פרוצה ובתוך־תוכה סתומה ואטומה. רשות היחיד שלה נעשתה רשות הרבים ורשות הרבים נראית לה כרשות היחיד שלה. ביקש השתיין להיות מנהיג ורוכב על נחשולי התלהבות. והנה הוא לא הרוכב, כי אם הסוס, לא המנהיג כי אם המונהג. הוא דוהר ודולק ומדשדש במקום אחד; מגמא מרחקים ואין לו שליטה אפילו על דלת אמותיו. אכן, שכרון הוא סכרון. מסתתמים מקורות החיונה העצמית. האדם נעשה נצרך. שוב אין הוא חי הנושא את עצמו. אלא מתנודד מטולטל, גבר אין איל. הראש יצא בדימוס, הרגלים כביכול לקחו את המושכות, והן הנמשכות. הה, מה חלשות הן. ביקש השיכור לנחול ש"י עולמות, ואת עולמו איבד, אין הוא עוד שלו והאדמה מתחת לרגליו אינה שלו. הכל נשמט מתחת לרגלים ומעל לראש. המציאות נפרטה לפרוטת של טיפות חריפות ומרות. אין בכוס אלא שגיון, חיים מדומים, אושר של הבאי, שמחה לא־כלומית. פליאה מעל לפליאה, שרבים טורחים לקנות גם שינה מעט בטיפות של רעל. הם קוראים להן סם מיישן. כאילו אפשר לקנות מנוחה על ידי סם תוסס, מסעיר ומרכרך.

השתיינות היא תמיהה רבתי. הנימוק שמבקשים לתת לה הוא תמיהה כפולה ומכופלת. מר־נפש אומר: החיים הם מערכה, קרב, חזית. צריך למצוא מקום־מקלט מהם. והיכן מחפשים מקלט? בצל היין. אויבנו הנסתר, והסם המשכר, שונאנו הגלוי. בורחים מן הרעש והגעש והמהומה אל פינה שקטה וחוף־מבטחים, לחורשת־יער ולשדה מצל, לקרן־בן־שקט. וכאן בורחים מן המהומה אל התדהמה, מן הסערה אל סופת הטירופים. משל אותו חלל ריק הנוצר בנשמה על ידי מכת שמש השכרות נהפך מעשה־כשפים לגן־עדן התחתון, לעמק השושנים, לגן ההספרידות באגדות יון.

וי לגן עדן הצומח מתוך שצף הבקבוק ושוכן כבוד בתוך הכוסית. כל כוח משכר הוא תוצרת השטן. מעשה בנביא שברח מפני האל, אבל כלום חיפש לו חסות באיפרכיה של השטן?

השטן לא יציל. לא הוא ישמחנו ולא הוא ישעשענו. ובכל זאת קול שאינו פוסק: היין הוא מרפא לנפש; בית היין כמוהו כמקדש מעט. היין משמח לב אלים ואנשים. אף ייחדו אל ליין, והוא בכחוס. פליאה רבתי.

התקוה היא שטר. האשליה שובר. אבל כמה רבים מחליפים את השטר בשובר, כשם שמחליפים סיבה במסובב. המשוררים הם הראשונים לחליפין אלו.

פייטני כל העמים קשרו שירים לגפן ולפרי הגפן. אפילו בספרנו הקדוש ניתנו שלמי־תודה ליין המשמח לבב אנוש. תמיהה היא: מה משמע היין משמח? השמים והארץ מספרים, הימים, הנחלים והמעיינות ההומים, הצפרים הנעלסות, ערוגות הפרחים, העצים העמוסים כל פרי מגדים, הצורות המאירות של התינוקות הפקחים ושל החכמים שהם לאו דווקא פקחים, ומותר גם לומר, דיוקנאות החן של גברים ונשים, ההרים הרמים והנשאים, כרים עטפו בר, עדרי הצאן, התרנגולים המקרקרים והכבשות הפועות, אינם ממלאים את לבנו שמחה – והיין לבדו הוא אשר ישמחנו? כל ימי מצטער אני על מקרא מלא זה בספרנו הקדוש, ספר המלא מזן אל זן רפואות וסגולות לגוף ולנפש – והנה גם בו צווחה על היין! אתמהה! אין שום רבותה במה שפייטנים שמים לפעמים אור לחושך וחשך לאור. האמנים יוצרים הם – וזה תפקידם להחליף את היוצרות. אבל ה“תהלים”, שלנו – כלום פרק אמנות־הוא? תנו יין למרי נפש שבאמנים או לבעלי־נפש המרים, העושים את ההתמרמרות מין אמנות. אולם ספר התהלים הוא ספרם של קדושים, של נבונים וענוים, של תמימים, פשוטים וטבעיים, הפותח פסוקו הראשון באלף־בית באשרי תמימי דרך. וכי גם תמימים נצרכים לכוסית? פליאה עתיקת־יומין. חכמי־זמננו משום מה אינם רוצים לכלול גם אותה בתוך חידות מני קדם.

הפליאה שבעישון גדולה אף מן התמיהה שבשכרות. אין אדם נותן בכוס עינו במחשבה תחילה להיות שתיין מועד, אבל הוא נותן עינו במקטרת בכוונת מכוון להיות עשנן ותיק. ומרובים חללי העישון מחללי השתיה. אם נאמר שאחד מני אלף או רבבה שטוף ביין, הרי ניתן להניח, שבתוך כל אלף אנשים מצויים עשרות, והרבה יותר ממנין זה, השטופים בעישון. כבר הודגש, שאין מתחילים מן השתיה אלא מן הטעימה, ומלכתחילה אין מתכוונים אלא לכוס אחת, אלא שכוס גוררת כוס. לפי שעה מונים את הכוסות. וכל זמן שאדם מונה אותן אינו ראוי עדיין לתואר שכור. הוא שתיין פשוט. עד שמאבד את השליטה על המנין. ורק מכאן ואילך מתחיל הענין. ואילו העשנן אינו עושה כלל את דרכו בשלבי האונאה העצמיית וההדרגתית. הוא קופץ ישר לתוך גוף הענין. אם נבוא לעשות הבדלות בין היין לטבק הן מרובות מדאי. מספיק לומר שהיין הוא לפחות בנותן טעם; עלי הטבק – אין להם לא טעם ולא ריח טוב. אדרבה, אדרבה. יש אומרים שהיין מעורר את התיאבון ומשמש סגולה לעיכול, והוא מובלע בעצמות לחזקן ולרעננן. ואילו הטבק הכל מודים שאין הוא מכניס לנו שום תוספת של חיות. הטבק כולו פסולת, מעיקרו נידון לשריפה ואין לו תכלית אלא העשן.

וכאן הבן שואל, אם הוא שואל, ואם אין הבן שואל, חייב האב לפחות לשאול: מה תיקנו המעשנים בעולם? את מי הם תיקנו? את עצמם בוודאי לא תיקנו. ובמה אפשר לפרנס פולחן הטבק, העולה אולי אפילו על פולחן היין? מניין אותה אמונה תפלה בטבק, שהוא ידיד האדם? גורם הוא סרטן או לאו, אבל מה טובת־הנאה בכל זאת יש לנו ממנו? ובמה הוא מזכה אותנו מלבד באויר מחניק?

הרבה התחבטתי למצוא טעם בעישון וטעם לעישון ולא מצאתי אלא טעם זה, שהוא מן הדברים שאין להם טעם. יש שטחים בחיים שהם בגדר דינים שטעמם בצדם, וכנגדם מצויים כנראה שטחי־בור, שהם מיני חוקים ומשפטים שאין להם טעם. חוסר הטעם הוא טעמם ונימוקם. מצויות, כנראה, רשויות־חיים, שכל עיקרן חוסר־טעם. הללו הן הויות עולם הנפש, שאינן כלל הויות אלא העויות. הכל יודעים, שהשכל אינו מלך יחיד. אין הוא אפיל בגדר דן יחיד. כנגד כל כזית שכל יש בנו כמה וכמה כזיתים של חוסר־שכל או אי־שכל, אבל יש בנו, כנראה, דבר־מה נמוך ופחות אף מן האי־שכלי, והוא ההבאי וחוסר השחר. אי־שכלי הוא קרוב־משפחה לשכלי, הוא אולי אחיו הקטן והבלתי־מוצלח, כשם שהשטות היא אחותה הקטנה של החכמה. מה שאינו מחוכם הוא טפשי. הוי אומר: הטפש יש לו שייכות כל שהיא למחוכם. הרי אין דנין בין מין לשאינו מינו לא גזירה שוה ולא גזירה הפוכה. כשאומרים על ראובן שאינו שמעון משמע מכך, שמאיזה צד ראובן דומה לשמעון ואפשר להחליפם זה בזה. שום בר־דעת לא יאמר, למשל, שראובן אינו עץ או הר, שמן־זית או נמל. ומכלל האמירה שלא הרי שטות כהרי חכמה משמע בוודאי, שמצד־מה הן דומות זו לזו. כיוצא בכך קיים צד השווה בין אחד אלף, כי בכלל האלף יש גם אחד. מלמד שאי השכלי אינו ניגודו המכריע של השכלי. הוא אפשר אחיו הבלתי־מבוגר. לכן מן הראוי להעיר ולהזכיר ואף להדגיש, שמצויה גם מציאות אי־הגיונית, שאפילו האי־שכלי או הטפשות אינם הולמים אותה. מציאות מבולבלה וקלוקלת זו אינה לא טפשות, לא כסילות, לא חוסר־שכל ולא אי־שכל. היא זן אחר לגמרי. היא הבאי והבל. רעות־רוח והבלותה. היא חוסר השחר. בלשונות לועזיות: אבסורד. כל זמן שלא חקרנו כראוי את ההשפעה המכריעה שיש על חיי הפרטי והכלל, על המדיניות והתרבות, על הדת והאמנות, על כל קיומנו האנושי, לאותו מלאי של בלאי, של הבאי והבלאי, של הבלותה והבלונים, שנצטבר ואף מוסיף והולך בנפשותינו, לא למדנו עדיין אלף־בית של עצמנו. כן, אנו חיים על הרוב בצל האבסורד וכפופים לשלטונו.

אמנם, מחקר ההבאי ושליטתו החזקה בחיי היחידים והעמים הוא מן הדברים שאין להם שיעור. זהו מדבר. זהו הר. זהו ים. מה שייך? אוקינוס. יש קוסמוס אנושי שכולו הבאי. והוא רודה בנו. אבל לזכור: הבאי אינו איוולת, אינו טפשות, אינו תת־ידע או אל־ידע, אינו אי־שכלי או שכל עקום, אלא הוא מעצמה לעצמה. הוא מגדל מכאן ותהום מכאן. המגדל קורא, קורץ; התהום מושך, מפתה. ההבאי יש בו ממידותיהם של שניהם. הוא קורא, צועק, מושך, מפתה, קוסם, מכה גלים, מדליק מדורות, תוקע בשופרות, יוצא בתופים ובמחולות, מקהיל המונים, מארגן כינוסים לאומיים ובין־לאומיים, עושה צוותא של חכמים והדיוטות, מבשר תקופות חדשות, מחלק פרסים, מנפנף בדגלים צבעוניים לאין שיעור, מבטיח גאולה וישועה לכל, נותן כביכול שכחה והשראה, עוקר הרים ובונה כרכים, ממציא המצאות לאין שיעור, כיין הוא משכר, כסמים הוא מסחרר, כטבק הוא מטמטם ומערפל. ההבאי הוא אליל מלא חן, אביר האהבה ואל קנא ונוקם כאחד. חלילה לומר עליו שהוא תסביך, כי הוא הסבכן והסכסכן הגדול. את האי־שכלי אפשר היאך שהוא להסביר על פי השכל; את ההבאי – לאו. אין זוכרים את ההבאי ובמחקרי המלומדים לא יפקד, אבל מקימים לו מזבחות בכל הערים ועל כל ההרים.


 

ב.    🔗


אין שכל באפנה; אין אפילו אי־שכל בה. היא שוט בידי השוטים, שאינם, כנראה, שוטים כלל, מאחר ששוטה בלשון הבריות הוא מי שמפסיד, ואילו בעלי האפנה מפיקים תמיד רווחים על ידיה. קשה להסכים לדעה, שהבצע החמרי הוא הגלגל המניע היחידי בכל הויות העולם האנושי, אבל האפנה מכל מקום ניזונית כל עיקרה מתאוות הבצע של בעלי־עסקים מעטים, הכופים בכל עונה חדשה איזו גיזרה חדשה של לבוש, של עניבה, של תספורת, של רהיט, של מכונית, אף של ספר, ואין צריך לומר מיזוג של משקאות, אופן של עישון, סדרי הנעל, הגרב על דרך השטות וטשטוש צלם הפרט, מחיקת המידה האישית ואף דחיקת קנה והכובע וכל כיוצא בזה. אפנות רבות חותמן שטות ממש, ובכל אופן גילויין הוא המידה של השיפוט העצמי. ובכל זאת איזה בית דין של מעלה, היושב בסתר עסקים בעלי מונופולין, גוזר על אפנה, זו או פלונית והבריות לא רק ברוב מנין מקיימים; רצה לומר, השוטים. או היודעים ללב שוטים רבים הלהוטים להלך בתלם, מחזיקים בידם שוט נסתר וגם גלוי, ואף החכמים שבדור נכנעים. הם נכנעים על הרוב ברצון. והכיצד לא יהיו נכנעים? כלום יש להם ברירה? וכלום כדאי אפיל לבר־דעת לקיים יחוד־עצמו ולהיות יוצא דופן בפרט של לבוש או רהיט, או בכל ענין שהוא בגדר סגנון החיים?

אין חכמה ואין עצה כנגד האפנה, כשם שאין חכמה ואין עצה בה. והפליאה היא לאו דווקא בכך, שמקבלים את עול האפנה ברצון אלא שמקבלים אותה גם באהבה ואף בתאוה. פליאה שניה, שאין מתפלאים לה כלל, אין תוהים על ההגיון או אי־הגיון הצפון בתוכה, ופשיטא שאין מרדנים כנגדה אפילו בגדר אחד מני אלף, אין מוחה ואין אף פוצה פה. דומה האפנה בעיני הכל כמעט כמעין גזירה עליונה, כמערך אחד מכוחות הטבע השופכים את שלטונם על גורלנו האנושי. יש מות, יש מחלות, יש רעידת־אדמה, יש זעזועים שונים, ויש… העויות של אפנה. צור צייר ודום, כוף את ראשך תחת עול האפנה ודום. מי שאינו מקיים את פקודותיו של רודן האפנה מוציאים אותו מן החברה כפרא־אדם.

האפנה אינה העוית־חן סתם, תוכה נחמדה, סטיה קלה למותר שבאדם, להידור מעט. היא עולה להמונים בדמים, גורמת לרבים יסורים לאין שיעור, ממיטה פעמים אסונות משפחתיים, דורות יצאו מרוסקים בגוף ובנפש בשל פגיעותיה. ויש יסוד להניח, שחללי האפנה מרוּבים בכל זמן מחללי השכרות והעישון של כל מיני סמים משכרים. אבל על האפנה אין חולקים, אחריה אין מהרהרים. הדיוטות מושכים בעולה משום טעם פשוט, שכל אחד רואה בחברו המושך, ואף הוא מושך; והחכמים שאינם זריזים ביותר לשלם לעם תרומות ומעשרות מחכמתם משלמים ברצון מס האפנה כדי להוכיח, שאינם מתנשאים חס ושלום על הקהל. מלבד זאת יש לכל חוג וכת אליל של אפנה משלו. ונמצא, רבים עובדים לא עבודה זרה אחת בלבד, אלא כמה וכמה עבודות זרות. האפנה היא אופן בתוך אופן ומעגל בקרב מעגל. וכשם שיש אפנה של נוי כביכול, מצויות כמה וכמה אפנות של מיעוט־נוי, של כיעור, ואף של הידור שבכיעור. אפנה של לבושים כפולים ומכופלים. אפנה של מיעוט לבוש ושל צמצום בלבוש, אף של צמצום אחר צמצום; אפנה של נעל צרה ואפנה של כובעים בעלי שוליים רחבים, אפנה של דקלום ואפנה של גמגום, אפנה של צליעה ואפנה של לעיסת־גומי; אפנה של שינון מוכני פסוקי השקפת־עולם חדשה, אפנה של השתכשכות במים רדודים של אסכולה פסיכולוגית, המכונה למשל, פסיכולוגיה של מעמקים; ויש גם אפנה לבורות, להתפשטות הרוחניות, אפנה להתגסות ולהתהדייטות, אפנה לעצבות ולמרה שחורה, אפנה של אדם מיותר, אפנה של לא איכפת ואפנה להערצת רודן טירון; אפנה של הזדהות עם כת חדשה, הנראית כמצליחה לפי שעה; אפנה לברכות ולקללות; אפנה לאמונה ולכפירה. אפונה אם אפשר להביא אפילו במנין שבקירוב את סוגי האפנות, המהלכות על פני כל הדורות בחינת מידה לשעה או מגפה ממש. היו אפנות של פיאות נכריות, שהטילו את מרותן על החכמים והמשוררים דווקא. אף האיבוד לדעת עומד מפעם לפעם ומצפה לתור האפנה שלו. אין מעשה נואל שאינו מוצא לו מנין מחקים. העיקר הוא המנין הראשון. כל מעשה פראי, שכמה אנשים עברו ושנו עליו נעשה לאפנה.

אפיל חוקרים מצויידים במספרים ובמסמכים ובמכשירי־חקירה למדניים אינם יכולים להתיימר, שיש בכוחם לחבר מסכת מקיפה על שלטון ופולחן האפנה מכל צדדיה. יש מסתמא הרבה אפנות, שאפשר לדרשן לשבח ולמצוא בהן גם עידוד מבחינות שונות. אפשר ליישב כל פרט לחוד, אבל הענין בכללו הוא משונה ומופרך. האפנה בכללותה רובצת על הבריות בכל הזמנים כגזר־דין, שאין מדיינים בו כלל. יש סופות בטבע, יש ימי־שרב, יש זמנים של סגריר ושל גשמי־זלעפות ויש… אפנות. אפשר לברוח מפני כל פורענות של האקלים, אבל אין לברח מפני פורענותה של האפנה. מי שחם לו בעמק עולה להר, ומי שאויר־הרים החריף מזיק לו יורד לשפלה, אבל האפנה רודפת אחרינו בהר ובגיא ועד לבגד הרחצה ועד לנוסח הדיבור ולדרך המחשבה. כלום רבים חושבים ממקור עצמם על הצגה בתיאטרון, על ספר, על סרט, על מנגינה? חושבים ומעריכים ומתפעלים מטעם האפנה. אף הטעם, שהוא תמצית מהותנו, תלוי לרבים באפנה. הטעם האישי טעון לימוד, שקידה, טיפוח, התעמלות הנפש, אבל האפנה אינה סובלת זאת. כשם שהיא מחייבת כובע אחיד על הראש, כך היא תובעת רעיון אחיד בראש ורגש אחיד בלב. קראו לזאת קולקטיביות רעיונית, קראו לזאת עדריות, תוכיות, תשוקת ההתדמות וההשתווּת והשויוניות, שאין בה כל צביוניות, קראו לזאת בכל שם – אפנה היא זו.

אפילו סניגורי האפנה יוכיחו באלפי נימוקים את אלפי החנים המקשטים אפנה זו או פלונית, ומסתבר שאין זו מלאכה קשה כלל להורות באצבע על אפנה זו או פלונית שיש בה טעמי חסכון וטעמי יושר ותועלת והומניות וכדי שלא לבייש את מי שאין לו או את מי שיש לו מה שלא צריך לו, עיקרה של אפנה אינו נעוץ, מכל מקום לגבי צרכניה וקרבנותיה, לא בטעמים של נוי או תועלת ולא בנימוקים של אהבת הבריות ומצוות השויון, אלא עיקר נימוקיה נעוץ בחוסר הנימוק. באין־שחר, בהוי של הבאי. אין שום תועלת לגוף או ברכה לנשמה יתירה בזקן נוסח קיסר פרנץ יוסף או בזקן קמץ קטן של טרוצקי או בשפמפם נוסח צ’פלין, כשם שלא היה מקור־ברכה צפון בשובל הארוך של הגברת, על אחת כמה וכמה במחוך קוטל הגופים. אל נחפש באפנה הגיון ואף לא חוסר הגיון. היא כל כך עומדת מחוץ להגיון, שפעמים יש אפילו צל של הגיון באי ההגיון שבה. אבל אמת היא, שהיא מחוץ לכל הענין הזה המכונה הגיון או ניגודו. אף אין היא יצר. היא עלוקה כשכרון, כעישון, ככל סם משכר.

לא רק אוהבים לרקוד על פי חליל, אוהבים גם לצלוע ולקרטע ולגמגם על פי חליל. האפנה היא לתוכו של דבר קורטוב הפורים המתפשט לכל ימות השנה, מקורה בפורים ארוך, שרבים נוהים אחריו. הפורים הוא חג המסכות, והאפנה היא מסכה של החג. מכל מקום היא מבטיחה שינויים וחילופים לפי העונות. היא מרקידה והבריות רוקדים. בוכים, אבל רוקדים. מתחוללות טרגדיות אנושיות – ורוקדים. שום בחינה של טעם ויופי אינה הולמת אותה, אפילו אפנה יפה היא מגונה. ואפילו דבר של טעם, שכופים אותו על הכלל נהפך לחוסר־טעם. כפיה גוררת עריצות. כל אפנה מגדלת עריצות מכאן והכנעה אילמת מכאן. תנאי לעריצות – אחידות. האפנה מכשירה את האחידות הזאת. גדוד אנשים הדומים זה לזה בלבוש מלוכדים ממילא והם נוחים יותר לכל צוותה, שיש בה משמעת עיוורת. אי אפשר להלחם באויב על ידי שמוציאים כנגדו לגיון אנשים מגוונים בלבושיהם. כל הרואה במחשבה החפשית אוייב נמצא סניגור נלהב לאפנה, ובלבד שהוא ינצח עליה.

שלטון האפנה, המחייב אחידות וטשטוש הדמות היחידה, מפליא ביותר כשאנו מסתכלים במעשי הטבע, שכל יצוריה יוצאים דווקא שונים זה מזה בפרצופיהם. אילו אחידות – דוק: לא אחדות, כי אם אחידות – היתה תכלית הבריאה ושיא השלימות, כלום נבצר היה מידי יוצר האדם לעשות מלכתחילה את כל הברואים האנושיים מעור אחד, פרצוף אחד, חוטם אחד, קומה אחת, זוג־עינים אחד? למה נבראו הגופים, ואף הדעות והנשמות שונים, כלום רק בשביל כך שיכניסו אותם לאחר כך לתוך סגין אחד וימעכו כל יתרון הכשר או חסרון־הכשר במחוך?! הרבה חולשות נאות הן והרבה חסרונות עשויים להיות מעלות, ובלבד שלא לעשות להם איפור. האיפור הוא הצד הליצני.

ואכן, אפנות רבות, שיסודן, כאמור, פורים, נראות למסתכל בהן כאיזו המצאה של ליצן נסתר. מה שאותה כת־ליצנים, החולשת על תעשיית האפנה, מכניסה רווחים לעצמה, אינו משנה כלל את הצד הליצני שבדבר, כלום ליצן ומוקיון, המתפרנס ממלאכתו, יוצא משום כך מכלל מומס ובעל־העויות? האפנה היא העויה. ופליאה היא שאין בעל ההעויה מרגיש שהוא נתון להעויה ושהוא קרבן להעויה. גוזרים, למשל, על פלוני ללבוש חולצה צבעונית, מכנסים ורודים, עניבה אדומה, ולקצץ לו חצי שפם מצד ימין או מצד שמאל, והוא מקיים מה שמוטל עליו ואינו יודע כלל, שהכניסוהו לתוך קהל הליצנים. פלוני דבר פרוזה כל ימיו ולא ידע. כך אפשר להיות ליצן מבלי דעת. נאמר ליצן לשון יחיד. האפנה כופלת את היחידים להמונים. היא סולדת ממנין יחיד. עיסוקה בסיטונות.

לא מלכתחילה, אלא בדיעבד, פועלת האפנה לעקירת סימני היחוד של כל פרט הן מבחוץ והן מבפנים. החוץ הוא כמעט תמיד סימן לפנים. האפנה גורמת במידה מרובה, שכל הפנימים יהיה להם חוץ אחד. פשיטא שהיא עושה פלסתר את החן האישי, מצמצמת את הדמות. ואין צריך לומר, שאינה תורמת כלום לטיפוח המקוריות, שניצוץ ממנה גנוז בכל אדם. ובכל זאת אלילים רבים נותצו בזמנים שונים, אבל אליל האפנה חי וקיים, לפי שזה אליל הפושט צורה ולובש צורה. תנפץ צורה אחת שלו הוא מצמיח מיד צורה אחרת. אדרבה, עושים לו טובה כשמנפצים אותו. הוא הרי בזכות זה חי וקיים, שהוא מנפץ מפעם לפעם את עצמו. מי שמותו הוא חייו אינו כלל בן־מות.

האפנה נתברכה, כנראה, או נתקללה בחיי עולם ולעולם לא תהיה למלאך המות שליטה עליה. אפשר להלחם בכל דבר שבשכל ובטעם וברגש; אבל מה כלי־זין בידינו כנגד חוסר השחר מעיקרו. האבסורד הוא ברוב העתים אדון העולם האנושי. עד היום אין אנו יודעים במה חטא הבל לקין ולמה קם אח על אחיו להרגו? הוא לא קם, האבסורד הקימו. אח אחד היה לקין, אח יחיד ומיוחד, עולם רחב־ידים השתרע לפניהם. עולם צעיר, טרי, גן־עדן ממש. מה איכפת להם בשבת אחים יחד בארץ הטובה והרחבה? כלום תענוג הוא להיות רוצח אח. ומה גם שהאח הבל היה מתרפק על אחיו קין באהבה רבה? אבל היא הנותנת, מאחר שהבל היה אח טוב כל כך, האוהב את קין אחיו, ומאחר שגם קין אהב את הבל, ובמידה שהיו מסתמא דומים זה לזה בתוי־פניהם ובהליכותיהם, היו נפרדים לפי מקצועותיהם, שזה עובד־אדמה וזה רועה צאן ואינם מסיגים כלל איש את גבול רעהו – אם כך הרי טוב. לכן צריך שיהיה רע. האבסורד ציווה עליהם לעשות כך שיהיה רע. קפץ יצר האבסורד וכפה על קין לעשות מעשה.

אין גבול לשלטונו של אי־שחר. אין לבוא עליו בשום טענה, ואפילו הפליאה אינה חלה עליו, כנראה. לכן אין תוהים עליו עוד. אין־שחר גוזר והציבור מקיים.

ועדיין אנו חייבים לחתור למקורות האין־שחר ולגלות במה כוחו ומהיכן הוא שואב את תקיפותו וחוצפתו. לא די לומר שאין־שחר הוא עריץ סתם. אף עריצים יונקים כוח וסמכות מאיזו רשות העומדת על גבם או בקרבתם. אין־שחר הוא גלגל המניע את טחנות ההבל וההבלותה, אבל היכן הוא הכוח הממריץ ומניע את הגלגל? הרי צריך להיות נחל איתן להריץ גלגל. כן, תאוות הניצוח הוא אותו נחל איתן המרדיף את הגלגל.

בני אדם אוהבים ראוות ולהוטים אחרי תחרויות. אין נפקא מינה מי מתחרה עם מי ועל מה מתנצחים היריבים – העיקר שיש התמודדות, וזו היא מחזה. יכול שמתמודדים מי יכה את מי על החומש ויכול שמתמודדים מי יכריע את מי בקרב המירוץ או השחיה, מי יבקיע את השער, מי יתן קליעה נכונה יותר אל המטרה, מי יגיע ראשון במרומי ההר, מי יאכל מנין גדול יותר של ביצים טריות או מי יגלגל לתוך בני־מעיו מנין גדול של בקבוקים מלאים. כל תחרות של יריבים כונסת המוני צופים, המשתפים עצמם בקריאות נסערות ובמחיאות־כפים נרגשות אל המחזה. לא, אל עצם המלאכה. פלוני מזיע ומתגושש – והמוני אדם מריעים בתשואות כלפי פלוני או לצד יריבו. מרעישים את הארץ, כלומר, את מגרש המשחקים, ואילו יכלו היו מרעישים גם את השמים, כי הענין נוגע עד לבו של כל אחד ואחד מן הקהל מי מקומץ הגבורים הקטן ינחל את זר הנצחון, יקבל את הפרס, ישיג את השיא באחד או בשנים, שלושה, ארבעה וחמשה כנגד אפס. לכאורה קשה: מה נפקא מינה מי ישיג את השיא? מה יהא העולם חסר אם ראובן ולא שמעון ישיג את השיא? מה הרעש הזה? מה הפנים הלוהבות הללו, ומניין האגרופים הקמוצים הללו, ומה פשר הצווחות הצורמות הללו?

אל תשאלו פשר. עתים אין פשר אף לדברים שבהגיון, קל וחומר לדברים, שהם מלכתחילה נעוצים בשטח, שהוא מחוץ לכל הגיון, ואף מחוץ לאי־הגיון. אין־שחר צועק; אין־שחר מנפנף אגרופים; אין־שחר צוהל ומריע. הפורים יצא ממסגרותיו והופך המוני אנשים, שכל אחד לעצמו שורר בביתו, שורר גם בשכלו, והוא אדם מכובד בחברה, אף מיושב בדעתו, ולא עוד אלא נוהג מתון־מתון בכל עניניו הפרטיים, ואילו כאן בעסק זה, שאינו נוגע לו לכאורה כל עיקר, שאין בו לא תורה לא חכמה, לא אמנות. לא רפואת הנפש והגוף, ואפילו לא חילוץ עצמות, אלא גלגול הכדור עד לשער, כאן הוא יוצא מגדרו כבר בי רב ממש. כאן בפורים הגדול המון אנשים חכמים נהפך לאחשורוש טיפש אחד.

אלא שעכשיו הננו נכנסים לעמקה של סוגית אין־שחר, אנו מדיינים באספורט הקדוש. ובכן, זהירות. כל הנוגע בנושא זה דורך על היבלת של חברתנו האנושית.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35417 יצירות מאת 1809 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!